יום חמישי, 20 בינואר 2000, מתוך היומן

לחיים ישראלי היקר שלום רב,

תודה על מכתבך מיום 16.1.00 שבא לאחר קריאת "שלוש אהבות" שלי. אני מוכרח לומר שאתה ראשון הקוראים ששם לב לכך ש"שלוש אהבות" הוא לא רק סיפורו של המספר ושל הנשים שבחייו אלא גם סיפור מקביל של חנניה ונמרודה, שהוא מעין צד אחר להווייה הארצישראלית המוזרה שמתבטאת באישיותו של המספר-עצמו.

הנושא הזה, של הנער העולה שרוצה דווקא להצטיין בצבא ולהיות יותר "צבר" מה"צברים", עומד במרכז ספרו של שמאי גולן "מותו של אורי פלד" (הספריה לעם, עם עובד), וכפי שסיפר לי שמאי עצמו, וגם ידידים אחרים כד"ר מנחם שטרן, הצורך להוכיח את עצמם בצבא בער בהם וקבע לא במעט את מסלול חייהם.

הדמות של חנניה מורכבת מכמה וכמה דמויות של חברים שלי ומן הדמיון. כאשר הגעתי לפרק על גבעת התחמושת, פתחתי את ספרו של חברי המנוח משה נתן (שגם ממנו יש בדמות של חנניה), "המלחמה על ירושלים", והסתמכתי על תיאורי הקרבות שהתנהלו שם. חלקי שלי במלחמת ששת הימים היה מיזערי, כפי שוודאי ראית בפרקים על אותה תקופה, הנכונים ברובם. הרגשתי גם צורך להזכיר את נפילתו של חברי שמריהו ריבייה בירושלים, באותה מלחמה.

מדוע סיימתי את הסיפור בבית הסוהר? אני חושב שהטירוף של המספר מוכרח להביא עליו סוף שכזה, וגם האירוניה שהתקשורת מוצאת בו עניין דווקא כשהוא בבית הסוהר, כפי שאכן מצאה עניין ב"שלוש אהבות" דווקא בגלל הסנסציה שבספר, בעוד אשר ספרים רציניים יותר שלי, שיצאו וגם יצאו לאור, לא זכו לכיסוי תקשורתי נדיב שכזה.

בשעתו הוזמנתי לביקור בכלא "מעשיהו" ונתתי הרצאה לקבוצה של אסירים, שהאחד מהם הרג את אשתו במכת אבן או פטיש בראש, טמן אותה בארגז, השתתף בחיפושים אחריה, ובשבתו בבית הסוהר כתב מחזה, שגם הוצג ב"צוותא", ובו טען שלא הוא אשם ברצח אלא הפסיכיאטר שנתן לו תרופות. לא מזמן עלה הנושא, עם שמו של הרוצח, בכתבה בעיתון.

אני התרשמתי בביקור מחוסר היכולת של הפושעים להודות באשמתם ולעשות כפרה, ולכן המלצתי לסופר-הרוצח, ששלח לי לחוות-דעת את יצירתו, שיקרא את "החטא ועונשו" לפני שהוא בא בטענות לאחרים. נידמה לי שגם הגיבור-המספר שלי נמצא בהכחשה-עצמית כזו של אשמתו.

מכל מקום, איש מהקוראים או המבקרים לא עמד על ההיבטים האלה ברומאן, שהוא הרבה יותר רציני מסתם רומאן-סקס, ועל כך אני מודה לך, שגרמת לי לכתוב מכתב מפורט על מקורותיי החסויים...