באביב 1887 פשטה במושבה זיכרון-יעקב השמועה על ביקורו הקרוב של הברון רוטשילד. יום אחד ניראו במושבה פרדים טעונים חפצים ואוהלי תיירים אנגליים של חברת הנסיעות "קוק", ומפי המחמרים נודע לאיכרים כי הברון ורעייתו יבואו לזיכרון-יעקב דרך יפו. השמחה היתה רבה. האיכרים ובני משפחתם התפזרו בכל הדרכים כדי לקדם את פני האורחים, אך תקוותם נכזבה. השמש שקעה, והברון ורעייתו לא ניראו בסביבה.
למחרת יוצאים כמה איכרים לשוטט בסביבה מחשש שמא טעו הברון ורעייתו בדרכם. ואמנם אחד מהם פוגש זוג צעיר הולך בין ההרים בדרכו לזיכרון-יעקב. הוא מתלווה אליהם ומובילם למושבה אף שעדיין אינו יודע את זהותם. הם צועדים לקראת הקהל המחכה. פוסעים לאיטם, עייפים ויגעים. הגבר כבן שלושים-וחמש, איש יפה-תואר, מוצק-גו ושערו עשוי תלתלים. על שפתיו בת-צחוק חוננת ועיניו מאירות, מפיקות שמחה וטוב-לב.
"למה עומדים אנשים אלה כאן?" שואל האיש.
"מצפים לברון," ממהר אחד להשיב.
האיש מציץ אל הגברת העומדת על ידו ומחייך.
"לברון?... אני הברון!"
צהלת שמחה פרצה מפי כל הקהל: "יחי הברון!"
את הדרך מפתח-תקוה עשו הברון ורעייתו בכרכרה ועימם ארבעה מאיכרי פתח-תקוה. משהגיעו לרגלי ההרים האמינו הצעירים כי הביאו את האורחים עד שערי המושבה וחזרו לביתם. מורה-דרך ערבי מזדמן קיבל עליו להביאם לזיכרון-יעקב תמורת מטבע-זהב אולם זה נעלם בחשיכה. מרוב טילטולים ותקלות בין הסלעים נשברה המרכבה. הברון ורעייתו החליטו להגיע למושבה ברגל ותעו כל אותו הלילה בין ההרים עד שפגש אותם בדרך בן-המושבה שיצא לחפשם.
אותו יום ל"ג בעומר היה. בערב הבעירו האיכרים מדורות והילדים רקדו סביבן וכולם קוראים: "יחי הברון! תחי הברונית!"
את הסיפור היפה הזה מצאתי בספרו החדש והמרתק (קוראים כמוני) של אביעזר שלוש "מי היה אותו אפלבוים?" (יצא לאור בשנת 2000, עמ' 74), ספר המוקדש דווקא לא למשפחת שלוש רבת הענפים, שספרים אחדים כבר נכתבו על אודותיה, אלא למשפחתו של המחבר מצד אימו, משפחת אפלבוים, מראשוני זיכרון-יעקב. לדברי המחבר הוא הסתמך על ספרו של אריה סמסונוב, "זכרון-יעקב, פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב", שיצא לאור בשנות ה-40 של המאה הקודמת.
שרלוק הולמס, אילו קרא את הדברים האלה, היא שואל ודאי את ד"ר ואטסון ידידו: "האם איכרי זיכרון היו כה מטומטמים שכאשר אחד מהם פגש בדרכו ברון צרפתי ורעייתו, שאותם יצא לחפש, לא הבין מיד מי הם? והאם קהל המושבה היה כה מטומטם שלא הכיר את האורח ורעייתו? והאם איכרי פתח-תקוה היו כה מטומטמים להשאיר בלילה, בהרים, את הברון ורעייתו לבדם במרכבה, באזור שורץ שודדים וחיות-פרא? לנטוש ככה את הגביר שכל עתיד מושבתם תלוי בנדבת-ידו? והאם השאירו את הברון לנהוג במו-ידיו במרכבה? זה הגיוני? והאם מורה-דרך ערבי לקח מהם מטבע-זהב ונעלם בחשיכה, ולא באו בעקבותיו שודדים לפשוט על הזוג חסר-הישע המסתובב לבד בכרכרה ועימו אוצר של מטבעות זהב? והאם הברון היה כה מטומטם שיצא עם רעייתו בלילה, ברגל, לתעות בהרים מבלי לדעת מאין ולאן הם הולכים?"
וד"ר ואטסון היה ודאי אומר לידידו: "אכן סיפור מוזר. זיכרונם של הזיכרונים ודאי בגד בהם. הבא נחקור מה מספרים על הלילה ההוא איכרי פתח-תקוה?"
איתרע גורלי המשפחתי שיכול אני לענות על השאלות של ד"ר ואטסון. ומעשה שהיה כך היה.
בל"ג בעומר של שנת תרמ"ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, אגב דרכו מראשון-לציון לזיכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, הוא ערך ביקור קצר בפתח-תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. תחלופנה עוד שנים אחדות עד אשר ייקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח-תקוה תחת חסותו, אך בני המושבה כבר נשאו אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא חיכתה לברון בנבי-שמעון, ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וסבי יהודה ראב ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.
בהגיעם למקום הם מצאו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועזרו לחלץ אותן. הם רצו לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בהם שילוו אותו עד זיכרון-יעקב, והם כמובן לא סירבו לו.
לא עבר זמן רב והיצול של מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כרתו ענף גדול של תאנה וקשרו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים לא היו בנמצא. אחד הרוכבים מצא תחליף... הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.
כיוון שהתעכבו בדרכם, ירדה עליהם השמש בקרבת מקום הנקרא עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, ולא היתה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. סבי יהודה קנה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שהישקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגיש לה את החלב והיא שתתה ממנו.
הם המשיכו הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית שוחחה עם יהודה והתעניינה בארץ ובמנהגיה.
בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עליהם הלילה. החושך גבר, הם עלו גבעות וירדו בקעות עד שהבחינו כי תעו בדרכם, והחליטו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על ההרפתקה. הם ישנו במרכבה, והמלווים שמרו עליהם במשך הלילה.
עם עלות השחר הם נוכחו לדעת כי הם קרובים מאוד לזיכרון-יעקב, ועשו את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זיכרון.
בלכתם בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית, ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צהל ממש משמחה.
עם בוקר הם באו בשערי המושבה, שם כבר חיכו להם בדאגה.
כך תיאר סבי יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" [1956], שסופר לבנו בנימין בשלהי שנות ה-20, את מסעו עם הברון רוטשילד ורעייתו לזיכרון-יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב-1970 לערך, העלתה בתו של יהודה, אסתר ראב (היא דודתי, אחות אבי בנימין) בסיפורה "אבי והברונית" את מה שנחרט בזיכרונה כילדה מפי האב:
בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקוה לזיכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.
נוסעים, נוסעים – ה'עגלון' חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא 'פיטורסקי' מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.
עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –
Mon Dieu! Quell paysage!
'אלוהיי, איזה נוף!' – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב'פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.
בעלייה להר זיכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו'קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, 'Du pourpre – של ארגמן', מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה'עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה'עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.
ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זיכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?
עמד ה'עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדמדומים, על רקע הנוף הסלעי.
היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב'עגלון', וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה'עגלון' הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה'עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.
והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.
"סיפור זה," מסיימת אסתר, "סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור-חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אימא – ואימא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו."
עד כאן, ד"ר ואטסון, מנפלאות המסע בארץ-ישראל. ואגב המילה ציז'באט, שהיום כבר כמעט נשכחה, אז עדיין לא היתה שגורה בפי דוברי העברית כדי להגדיר באמצעותה את הגירסה הזיכרונית לביקורו הראשון של הברון במושבתם, אבל הסיפור שלהם נחמד, כמו הרבה אגדות.