פולין ריאז': "סיפורה של O", מצרפתית: משה רון. 155 עמ'. נספחים: ז'אן פולאן: האושר בשיעבוד (הקדמה למהדורה המקורית), יהושע ישועה: לרדת לסוף דעתה: מחווה לדומיניק אורי, עמליה זיו: האם עלינו לשרוף את O? (אחרית דבר), עמודים 191-157. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999.
"סיפורה של O" הוא שעשוע אינטלקטואלי מאכזב למדי ובמידה מסויימת גם נתעב. זהו ספר ריק, חסר חיים וממשות, שאפילו אינו מגרה. דמויותיו הנשיות הן כבובות בארבי שהקדימו את זמנן (הספר יצא לאור בפריס באמצע המאה הקודמת), רוב הזמן מפשיטים אותן או מלבישים אותן או מלקים אותן או דופקים ומוצצים אותן בכל שלושה פתחי ה-O שלהן, או מברזלים אותן או אוסרים עליהן להשתמש בחזייה ובתחתונים – והכל מתואר בסגנון הפרטני של חוברת הדרכה טכנית להרכבה ופירוק של מכונות.
אך ראה זה פלא, חרף המכות, החדירות, העינויים, והפירזולים בבשר הערווה החי בעזרת פטיש – אין 0 מצננת את שלפוחית השתן. אין לה שום בעייה לשבת תמיד (בפקודת מעניה אהוביה) על התחת בלי תחתונים, כניראה אפילו בתקופת הווסת (שבאורח-פלא אינה פוקדת אותה). O גם לא נכנסת להריון למרות שאינה נוקטת שום אמצעי זהירות. כל החתכים העמוקים שמותירים בבשרה השוטים והפרגולים, כל החדירות האלימות והמדממות בפתחיה, גם באמצעות מכשירים ש"מרחיבים" אותה – אינם גורמים ל-O שום דלקת ומוגלה, שום בעיות ואגינאליות או רקטאליות. ואם לא די בכך, O שמישה כל הזמן לגברים ומגרה אותם, או אפילו מצליחה להגיע לאביונתה כאשר הם אונסים אותה בזה אחר זה בתוך פצעיה.
נשאלת אפוא השאלה – כיצד O עומדת (או שוכבת ולרוב מתכופפת) בכל העינויים והפיגועים האלה, כולל טבעות ברזל המשתלשלות משפתי ערוותה החשופה-תמיד – וכל זאת מבלי לחלות ולהתמגל או מבלי שיעיקו עליה שום צרכים גופניים אחרים או מבלי להסריח משלושת פתחי ה-O שלה, ומבלי להקיא?
והתשובה על כך פשוטה מאוד – O (האות הלאטינית מסמלת חור) אינה קיימת כלל. היא עשוייה מפלאסטיק או מפלאסטלינה, היא בובת גומי עם פתחים. אין לה ביוגראפיה או אישיות משלה. אין לה נפש. "סיפורה של O" אינו אפילו רומאן פורנוגראפי. "פאני היל" הוא שכספיר לעומתו, מלא חיים, חושניות, טיפוסים ותקופה. (ואכן, היה מתאים להוצאת הקיבוץ המאוחד להוציא לאור דווקא את "פאני היל", ובתרגום עברי חדש). ואילו "סיפורה של O" הוא הזייה שכלתנית משמימה ומונוטונית, או משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן, שאילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, בייחוד בימינו הפמיניסטיים.
ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה כניראה למין ספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי. זאת עד כדי כך שבמהדורתו העברית אף נוספו על ההקדמה הסנדקית של ז'אן פולאן (למהדורה המקורית, 1954) עוד שני מאמרים, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו – בחשיבות הרבה שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. זהו ספר שיש בו לכל היותר איזו מגמה פאשיסטית של קידוש העבדות-מרצון מצד "הגזע הנחות", או של חדוות הקורבן הנשי להיות מעונה ומושפל על ידי גברים ונשים חסרי זהות.
גם מי שאוהב קטעים אירוטיים ואינטימיים ברומאנים – מתקשה לקרוא את דפיו הלא-רבים של "סיפורה של O" – הדחוסים-לעייפה שמלות בעלות פתיחה מיוחדת, פרטי ריהוט, מיבחר פרגולים, שרשראות, טבעות ברזל, רצועות עור, שוטים וסוטים. והכל ברצינות פולחנית תהומית וללא שמץ של חושניות. כמעט בלתי-אפשרי להאמין במסופר – לא כמשהו שעשוי להתרחש במציאות, לא כמציאות בדוייה שבה מעוצבים גברים ונשים במירקם ספרותי משכנע של מקום ותקופה, אף לא כפארודיה ספרותית על הז'אנר הפורנוגראפי או הסאדו-מאזוכיסטי. אפילו הנוסח העברי הרהוט של משה רון אינו מציל את O מאינותה.
נשלח לפרסום במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ב-31 בדצמבר 1999. פורסם ב-14.1.2000 בשינויים אחדים ובקיצורים.