במושבה קטנה חי איכר בשם סנדרל.
בתחילת כל שבוע היה סנדרל קונה דג מלוח ותולה אותו על חוט.
במשך השבוע היו הוא ומשפחתו מלטפים בכפות ידיהם את הדג – מלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל.
לסוף-השבוע היתה אשתו של סנדרל טוחנת את הדג ומכינה ממנו קציצות מבושלות.
"סנדרל בנה את ביתו היפה," אמרו במושבה, "מכסף-מעיים. ממה שחסך באוכל!"
הם כינו אותו קמצן.
סנדרל אמר: "מדוע איכרי המושבה לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

*
בערב, לאחר ה"ארוחה", סנדרל לא הדליק אור אלא שלח את בני-ביתו לישון "עם התרנגולות".
התרנגולות נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש.
סנדרל המשיך לשבת בחושך.
מדוע? כי היה לו חבל על הנפט שבמנורה.
ולא רק על הנפט.
כאשר ידע שאיש לא רואה אותו – פשט סנדרל את מכנסיו ונישאר בתחתונים.
מדוע? כדי שלא ישתפשפו המכנסיים מהישיבה על הכיסא.
"סנדרל הקים את החווה הגדולה שלו," אמרו במושבה, "מכסף-תחתונים. ממה שחסך בלבוש!"
הם כינו אותו קמצן וטיפש!
סנדרל אמר: "מדוע אנשי המושבה לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

*
כשהיה סנדרל הולך לפרדס שלו, נהג לשאת איתו סל ומקל. תופס את שתי אוזני הסל ביד אחת, והולך בנחת ובודק בדרכים ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר לתוך הסל ומביא אותם לפרדסו.
ובעונת הפרי היה חוזר כשהסל על גבו, עמוס בתפוזים.
"הפרדס של סנדרל נותן הכי הרבה יבול," אמרו במושבה, "כי הוא-עצמו אוסף את הגללים ומזבל בהם את האדמה!"
הם כינו אותו "אבי הגללים"!
סנדרל אמר: "מדוע איכרי המושבה לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"

*
ההליכה לפרדס היתה מעייפת ולכן קנה סנדרל חמור.
גם כאשר רכב על החמור לפרדס, היה מחזיק את הסל ביד האחת, והמקל בשנייה, ואוסף את הגללים.
ובעונת הפרי היה חוזר כשהשקיים של החמור, מכל צד, עמוסים בתפוזים.
אבל החמור של סנדלר היה מתעקש לפעמים ללכת בצד השביל. אפשר לחשוב – טיפשות של חמור! – אבל לא, בכוונה היה יורד למקום שיש בו בוץ או רפש, כדי שלא יצטרך להתאמץ ולרוץ מהר בשביל הכבוש.
והוא היה מקפץ ומטלטל את סנדרל כמו על גבי קפיצים.
אומרים שהתיש עקשן. אומרים שהחמור עקשן יותר מתיש. החמור של סנדרל היה עקשן מכל חמור.
בצד השביל היה החמור נתקע לפעמים, עומד ולא רוצה לזוז. כאשר ניסה סנדרל לזרז אותו במקל ולהכותו, היה החמור מפנה את ראשו, חוטף בפיו את המקל וזורק אותו.
ואם היה סנדרל יורד ממנו כדי לחפש מקל אחר, והחמור חדל להרגיש את שוקיו ועקביו הרודים בו – מיד היה בורח!
סנדרל האכיל את החמור רק פעם ביומיים.
כאשר החמור היה רעב היה מרים את ראשו, אוזניו המשולשלות מזדקפות, והוא מתחיל לנעור בכל-כוחו, תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.
כל איכרי המושבה שמעו את נעירות החמור הרעב.
"החמור שלך, סנדרל, הוא ממש צדיק!" הם אמרו לסנדרל.
"מדוע?" התפלא.
"הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, זאת בנוסף לימים שבהם הדת מצווה עלינו לצום."
"אסור לפנק חמור! אם הוא אוכל יותר מדי, הוא נעשה עצל."

*
הרכיבה לפרדס על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת ולכן קנה סנדרל סוס ועגלה, ואת החמור השאיר לבנו הבכור.
גם כאשר נהג בסוס, הניח מאחוריו בעגלה את הסל. במקום השוט החזיק במקל, והיה אוסף בו את הגללים וגם מזרז את הסוס.
ובעונת הפרי היה חוזר כשהעגלה עמוסה בתפוזים.
אך הסוס של סנדלר התעקש גם הוא ללכת בצד השביל ולרדת למקום שיש בו בוץ או רפש, כדי שלא יצטרך להתאמץ ולרוץ מהר בדרך הכבושה.
ואם זירז אותו סנדרל במקל, היה מתחיל לדהור ולטלטל את העגלה ואת סנדרל כמו על גבי קפיצים. מעלה ומטה. מעלה ומטה.
סנדרל האכיל את הסוס רק פעם ביומיים.
כאשר הסוס היה רעב היה מרים את ראשו, אוזניו המשולשלות מזדקפות, והוא מתחיל לצהול בכל-כוחו, לא צהלות של שמחה אלא של עצב, וכל איכרי המושבה היו שומעים אותן.

*
הנסיעה לפרדס בעגלה, הנתקעת או מקפצת עם הסוס המשתולל, היתה מעייפת, ולכן כאשר הגיעו מכוניות למושבה, קנה סנדרל מכונית, ואת הסוס והעגלה השאיר לבנו השני.
מכונית כזו של סנדרל לא היתה בכל הארץ.
זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מן ההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.
אם הדרך היתה במורד, היה סנדרל מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בדלק.
סנדרל היה ממלא דלק רק פעם בשבועיים.
בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה סנדרל מוציא את כף-רגלו מתא-הנהג לכביש ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.
סנדרל המשיך להניח את הסל לידו. ביד אחת היה נוהג, ובשנייה מחזיק במקל ואוסף את הגללים.
ובעונת הפרי היה חוזר מהפרדס כשהטנדר עמוס מאחור בתפוזים.
אך עד מהרה התברר שגם הטנדר מקפץ ומטלטל את סנדרל כמו על גבי החמור וכמו על גבי העגלה. מעלה ומטה. מעלה ומטה.
או שהוא מתעקש ויורד לצד הדרך.
וכאשר הוא נתקע, מחוסר דלק, היה הצופר מתחיל להשמיע קולות תקיעה נוראים, כמו נעירת החמור הרעב וכמו צהלת הסוס המשתולל.
וכל איכרי המושבה שמעו את התקיעות הצרודות של הצופר של הטנדר הרעב לדלק.
מסר סנדרל את הטנדר לבנו הצעיר, וחזר ללכת ברגל לפרדס שלו.

*
איכרי המושבה צחקו לו והמשיכו לכנותו בשם "אבי הגללים" – אבל סנדרל אמר: "מדוע האיכרים לועגים לי? בן-אדם צריך להיות ישר, חרוץ וחסכן!"
ואכן, כל העובר במושבה רואה את סנדרל ממשיך לשאת איתו את הסל והמקל. תופס את שתי אוזני הסל ביד אחת, והולך בנחת ובודק בדרכים ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר לתוך הסל ומביא אותם לפרדסו.
ואחריו בנו הבכור רוכב על החמור וגם בידיו סל ומקל.
וכך בנו השני, הנוהג בסוס ובעגלה.
וגם הצעיר, היושב בטנדר.
וכולם ישרים, חרוצים וחסכנים, ובעונת הפרי הם חוזרים מן הפרדס כשהם עמוסים בתפוזים היפים ביותר.
בתחילת כל שבוע עדיין קונה סנדרל קונה דג מלוח לכל המשפחה ותולה אותו על חוט, וכל ערב הולך הוא מוקדם לישון, "עם התרנגולות".
ואילו הבנים מדליקים אור ומסתכלים בטלוויזיה.

אהוד: הסיפור נכתב בירנטון, אוקספורד, ביוני, 1998, כהצעה לספר מצוייר לילדים להוצאת שטראוס, פראר אנד ז'ירו, לאחר שהוציאה לאור את ספרי "חוסני החולם" עם ציוריו של אורי שולביץ. אך "סנדרל אבי הגללים" לא נתקבל על דעתם, ולא יצא לאור גם בעברית, כשם שלא יצאו לאור עוד כמה וכמה טקסטים שלי לספרים מצויירים לילדים – כי לא מצאתי לראוי לשלם עבור הפקתם.
הטנדר הירוק היה קיים במציאות בדיוק כך, ובעליו היה יעקב ינובסקי, שגר ברחוב רוטשילד פינת חובבי ציון, והוא כונה גם יענקל'ה גָלֶשָׁאלַאך, על שם הכפכפים שבהם הילך בבחרותו. יחד היינו נוסעים בטנדר הירוק שלו להביא תפוזים מהפרדס שלו בביצה בצפון המושבה, ובירידה היה יעקב מכבה את המנוע. יעקב היה ארכיאולוג חובב. בן למשפחה ותיקה בארץ, והוליד רק בנות. אחיו היה המורה משה כרמי מעין חרוד, שאותו אהבה דודתי אסתר. עוד אח היה המוסיקאי אבנר כרמי, שגילה את הפסנתר של רומל. והיתה גם אחות שכתבה ספרים לילדים, פנינה כרמי.