רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
 
בתל-אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור [אנדרה], שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –
"אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?"
"הו, הו הו!" פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל'ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.
למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.
היתה שם אווירה של שוק. עשרות נשים, וזבניות. הם אינם מרשים לגברים להימצא בחנות. מיד כשנכנסתי משכה את תשומת-ליבי, או אולי אני את שלה – זבנית צעירה, חיוורת, עיניה מאופרות באיפור כבד, שערה בגוון חום-אדמדם. לבושה חולצת-רשת בצבע עשן-וקאראמל, וחצאית אדומה, קצרצרה. אינני יודעת כיצד קרה שכאשר נכנסתי לתא, למדוד, ועמדתי מול הראי, בתחתונים בלבד – הם אינם מרשים למדוד בלי בגד-תחתון – וכשלא הצלחתי להסתדר עם השרוכים של החלק-העליון, הופיעה פתאום מאחוריי הזבנית החיוורת, ארוכת הריסים, המושחרים, ובכפות ידיה האמונות, שציפורניהן צבועות אדום כבד, כמעט סגול, מין צבע של ענבים שחורים – עברה קלות על חזי, מותחת, מרפה, קושרת מאחור ושוב מחליקה, והיא ניבטת מציצה אליי, בעין לוהטת אחת, מאחורי אוזני, בראי.
רעד עבר בי כשנגעה בפטמות. נעצה שוב עין אחת בדמותי שבראי, וידיה חלפו על חזי, כחוזרות ומתקנות את החלק העליון, והפעם תפסה ממש, כבשני גביעים, את ציצאלאך, וליטפה אותי מול הראי כשהיא נלחצת אליי מאחור ומשתדלת להתחכך בתחת שלי. הווילון מאחוריה היה סגור. ואני חשתי את ציצאלאך, בחלק העליון של בגד-הים החדש, מגורים תחת ידיה, שיגעון. תפסתי יד אחת שלה והורדתי כלפי מטה. תחילה נבהלה-נרתעה, ומיד הבינה. עמדתי מול הראי, בחלק-העליון בלבד, ובתחתונים שידה כבר חדרה לתוכם, וראיתי כיצד היא מאוננת אותי וחשתי את נשיפת הבל-פיה על צווארי, והבושם החריף, הזול, שבו השתמשה. משכתי ושיחררתי את החלק העליון של בגד-הים, ועתה היתה ידה השמאלית חופשייה לטייל שם, הרגשתי שאני קרובה – – – וחשבתי לגמול לה, ולהושיט יד לאחור, אל בין ירכיה הנלחצות אליי, וללטפה, אך ברגע שנגעתי בחצאיתה והתחלתי להרימה, משכה מישהי, באקראי, במסך המבדיל את תא-המדידה, ומיד הרפתה ממני הזבנית הלסבית ונמוגה מן הראי, נתאדתה כבמעשה-קסם, כלא-היתה.
עמדתי נדהמת, מגורה. התלבשתי מיד, יצאתי עם בגד-הים על זרועי, הנחתי אותו במקום ועזבתי את החנות מבלי לומר מילה. את המאוננת שלי לא ראיתי. רק ביציאה נשקף אליי גבה מחדרון בפינה שבו הכינו לעצמן העובדות קפה ותה.
יצאתי החוצה והלכתי והלכתי והרגשתי שאם לא אמצא משהו להרגיע את עצמי, או להשכיח מה שקרה לי – אשתגע. פתאום מצאתי עצמי מול פתח חנות מוגנת-היטב של מפעל לפרוות. פרווה! נכנסתי פנימה. החנות היתה באמת מפוארת ואני מדדתי, ומדדתי, משפן ועד מינק. לבסוף מצא חן בעיניי מקטורן לטפני מפרוות נוטריה, בצבע שחור-אפרפר, כקמצוץ מלח על הרבה פלפל שחור, קצת יותר כהה משערו של דוקטור דה לה וידאו, והיא שעירה וסמיכה, והכול –
במחיר, ככה-ככה – אמנם פי שלוש מן השפן, הזול ביותר, אך כשליש מן המינק. רק כמה מאות דולארים. אבל אני לא משתגעת להיפרד כל כך מהר מסכום ניכר מחסכונותיי הנסתרים. ואילו בחשבון הבנק שלי – משיכת-היתר חוגגת! – מה לעשות? נזכרתי, אצלצל לצוצקינר הבותל, או אולי צריך להגיד – הבתלן. ביקשתי רשות לצלצל. הזבנית, פולנייה מבוגרת, פנים צרות חרושות-קמטים, באיפור מושלם וסנדלים אורטופדיים לכפות-רגליים עקומות, שציפוניהן הנגועות צבועות באדום מתקלף – הרשתה לי לטלפן בהניחה לי להבין, ממבטה, שהיא מנחשת בדיוק באיזו דרך אני מממנת לעצמי את הנוטריה. שתישקני! – חשבתי לעצמי. סליחה. לכסף אין ריח. ואם מישהי חושבת שאני אחת שמשלמים לה, אז שיבושם לה!
דוקטור מכס היה נרגש לשמוע את קולי. לפי הקולות שסביבו, במרפאה, הבנתי שעזב מישהו בפה פעור, אולי באמצע הקידוח או הסתימה. שאלתי אם יוכל להלוות לי כמה מאות דולארים, בשווי-ערכם בשקלים, כי מתחשק לי לקנות מקטורן-פרווה, ובהחלט לא היקר ביותר.
"בתנאי אחד," השיב מכס, "שנסעד הערב יחד – "
הסכמתי. עד הצהריים ישלח את מזכירתו להפקיד בבנק שלי שיק שלו, לחשבוני, על הסכום הנדרש. הודיתי לו וחזרתי לדלפק המכירה. ארזו לי את הפרווה בשקית הדורה, קיבלו את השיק שלי בלי הנד עפעף, כאילו האזינו לקו, ארוחת-הערב גם היא היתה הצלחה. אמנם היה עדיין חם מדי לבוא בפרווה, אך זללנו עוף בטנדורי ופיתות דקות כמצות במסעדה הודית, ומכס טרף הכול ברוטב לוהט – פחד! זה היה עוד לפני שקיבל את התקף-הלב. וכשהסיע אותי חזרה לדירתי, למרות שהיתה לו סיבה טובה, כביכול, לראות את המתנה שקניתי לי בכספו, אולי פחד פן יפגוש שם במישהו אחר, ישמע טלפונים שלי.
לכן ביקש ממני, בחצי-פה, שניפרד כרגיל.
"איך להיפרד?" שאלתי.
כיבה את האור במכונית. נסענו עוד מיספר צעדים והחנה אותה בצל, בחשיכה, במקום שתוגתי דפק אבן על הגג של גילרמן – סובב אותי כלפיו, על מושבי, לצידו, הרים את רגליי, חלץ סנדליי והניח את כפות-רגליי הערומות על אברו. לא התנגדתי. עצמתי עיניים. כל העניין לא נמשך יותר מרגעים ספורים. שמעתי אותו נאנח, "לילך, תעזרי קצת – " לא עזרתי. חשתי את כפות-ידיו שתופסות באצבעות-רגליי ומעסות את אברו, הנתון ביניהן, ושוב נאנח, "לילך, לילך," במלעיל. נרטבתי. משכתי רגליי ונכנסתי חזרה לסנדלים, מתעלמת מטיפות-הזרע, ויצאתי מהמכונית. עברתי לצידו ונשקתי אותו לפרידה על מצחו המזיע, שבצבץ החוצה, מחלון המכונית
"שמרי על כפות-רגלייך הנפלאות, לילך, לנשק לך את האצבעות אהובותיי, פעם אחת, לילה שלם – " המשיך הטיפש למלמל, ופסעתי לי בזהירות על המדרכה אל הכניסה לבניין, למעלית המובילה לדירתי, כשכפות-רגליי מתייצבות בקושי בסנדלים גבוהי-העקב, שפנימם חלקלק מתנובת זרעו.
מילא. רחצתי את הסנדלים אבל הריח לא הירפה מהם במשך כמה ימים. טוב. מה איכפת לי? פרוות נוטריה חדשה יש לי? יש! מונחת בארון, מחכה לחורף. ואם כל מה שהיה עליי לעשות לשם כך זה ללכלך קצת את רגליי, אז בעבודה – כמו בעבודה! זה לא כמו פעם, שיבּשו ביצות. אוּך, אוּך – הלוואי שיהיה כבר קר מאוד, ושירד אפילו שלג, אני מוכנה לעבור לשם כך אפילו לירושלים – כדי שאוכל ללבוש את הפרווה!
האם אני מושחתת? והלא בחרתי ללכת אל הרב צבי שדל צדקיהו ולתרום לפנימייה שלו את הדולארים שהרווחתי במיבצע הסבירי אחורייך לתייר. אמנם את החוב לדוקטור צוצקינר לא עלה כלל בדעתי להחזיר, אך לא נרתעתי עכשיו מלהשקיע את כמה מאות הדולארים הפנויים, שהרווחתי בעבודתי כרקדנית צ'יקרוצ'י, במעשה צדקה אשר ודאי ירשים את הרב צבי שדל צדקיהו, ואמרתי לעצמי שמדי בוקר, כאשר הפינאלאך הכשרים-למהדרין של נערי הפנימייה החיוורים שלו יזדקרו, מתחככים בסדינים והנערים שוכבים על גבם וממוללים בעצבנות בפיאותיהם כדי שלא לגעת בדבר האחר – אזיי רק המחשבה על כך שהסדינים נקנו בתרומה שלי – תיתן לי הרגשה כאילו רוחי מרחפת עליהם ממעל כפיית-בוקר בהירה, רואה-ואינה-נראית, מלטפת ומטעימה אותם אחד-משישים מטעמו של גן-העדן למתבגרים –
הרב צבי שדל צדקיהו קיבל את פניי באלכסון. זאת אומרת – הוא ישב על כסאו, מאחורי שולחן פשוט, עמוס ספרי-קודש, ואני מולו אך מבטו לא פגש בי אלא נישא לעבר החלון, כמבקש לסייג עצמו מישיבה פנים-אל-פנים בחברת אישה. אני מוכרחה לומר שגם כך היתה זו העזה גדולה מתידו לקבל אותי לשיחה – אפילו בימינו אלה, שבהם כביכול כבר הכול מותר, ויש גם רבנים שמטיפים לרצח, ועוד רואים בכך מצווה מן התורה. שמעתי שהרב צבי שדל הוא איש-מיוחד-במינו, המוצא דרך גם לליבותיהם של פושעים ומכורים-לסמים, ומחזירם בתשובה, אך לא תיארתי לעצמי שאזכה להתקבל אצלו בלי כל הודעה מוקדמת. כך פשוט עליתי במדרגות, לבושה באורח הצנוע ביותר שיכולתי להעלות ממלתחת-הסתיו שלי, ואכן נדף ממני מעט ריח נפטלין. צלצלתי, הוא פתח, מיד הסב עיניו הצידה, וכששמע דבריי – מאומה לא אמרתי לו עדיין על התרומה שהבאתי עימי, הורה לי בידו, מאחורי גבו, להתקדם ולשבת בכיסא, והוא עצמו נתיישב, כאמור, באלכסון ממולי, על מקומו הקבוע, ואת הדלת השאיר פתוחה-למחצה.
אילו היה יושב מאחורי פרגוד ככומר בתא-הווידוי, היה לי יותר קל, אבל גם כך מבטו, המופנה באלכסון, יצר את החיץ החסר, והרגשתי עצמי חופשית לדבר בפניו כאילו אני נמצאת בפני מרפא-נפש. סיפרתי לו שחיי הגיעו לידי משבר. הוריי נתגרשו לפני שנים. אבי מת, ואבי החורג, אפרם גרילפארצר, כבר האשים אותי פעם בניסיון להרוג אותו. אינני עובדת. אין לי מקצוע. ואני מתגוררת באחת הדירות של אפרם, העשיר, שאינו שוכח להזכיר לי זאת באופנים שונים, אם כי לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה. אינני יודעת מדוע הזכרתי זאת דווקא בפני הרב.
אמרתי שאני חשה ריקנות רבה בחיי ובייחוד בא הדבר לידי ביטוי בתקופות החגים, כאשר אני מרגישה שאין לי בית ואין לי משפחה, מחוץ לאימי ולאפרם, הנוסעים לבתי-מלון יקרים ולחוץ-לארץ, ואז אני מסוגלת למעשי-ייאוש. בליל יום כיפור האחרון הסתגרתי לי בבית ואוננתי שלוש פעמים, כל פעם יותר עזה מהקודמת, וצרחתי עד שכמעט ניטלה נשמתי ממני, והייתי כל כך מבוהלת שצילצלתי לחבר הנשוי שלי, חמיאל, ואמרתי לו שניסיתי להתאבד ועליו לבוא מיד. המסכן פחד לצאת במכוניתו, שמא יזרקו עליו אבנים, אפילו שאולי זה היה, לפחות מבחינתו, מקרה של פיקוח-נפש, ורץ חצי העיר עד שהגיע אליי ומצא אותי במיטה, כמעט מעולפת. עזב את לינדה אשתו ואת בנותיו ובא אליי, והכרחתי אותו לישון חבוק איתי עד הבוקר ולא לעזוב אותי לרגע אחד.
ראיתי שזקנו של הרב צבי שדל נרעד מעט בספרי את הדברים הללו, הוא הצית סיגריה אחת בשנייה ועישן בעצבנות, ממש כמו הסופר עמוס עוז, בטלוויזיה – הפריח מעגלי-עשן רוטטים בקול פיכפוך, ומדי פעם, הרבה מעל לצורך המצטבר, היה מקיש על הסיגריה ומטיל את האפר – ישר על הרצפה. לא היתה מאפרה בחדר. וגם בדלי-הסיגריות הקודמים, המעוכים כבר, הצטברו על הרצפה, מתחת לשולחן.
"זאת היתה התפילה שלך – " זרק הרב צבי שדל לחלל-האוויר, בין סלסולי-העשן.
בקושי מנעתי עצמי מלפרוץ בבכי. "רבי," אמרתי לו, "רבי, חיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! אני מרגישה שיש לי, כביכול, כל מה שאני רוצה – דירה יפה, חברים, בגדים נאים, כסף. ואם הייתי רוצה להתחתן וללדת ילדים הייתי יכולה לעשות זאת בקלות כי גברים נמשכים אליי מאוד. אבל אני מרגישה כעלה נידף. נסחפת כל הזמן. קורים לי דברים ונדמה לי שאני שולטת בהם אבל לבסוף אני רואה שאני הייתי זו שנסחפתי, בלי כיוון, כעלה נידף, כמו שאמרתי. הנה – עברתי במקרה, בסוכות, על יד סוכה שהקימה משפחת דתית בחצר של בית משותף, לא רחוק מדירתי – וראיתי אותם יושבים כולם ושרים, ומתפללים, בתוך הלובן הזה, של האור והסדינים, ובקבוקי יין צנוע, ולא האוכל הוא העיקר אלא הספרים, התפילה – והרגשתי שחיי ריקים, חיי ריקים, חיי ריקים! ושאני מסוגלת למעשי-ייאוש. והסתגרתי לי בבית ו – "
"זאת היתה התפילה שלך – " אמר הרב צבי שדל לחלל-האוויר, כמנחש וכחושש לשמוע על צ'יפצ'ימון המיואש ששיפשפתי גם ביום-כיפור, גם בסוכות.
"רבי," אמרתי לו, "האם אתה סולח לי?"
"זאת היתה התפילה שלך – " אמר לי בפעם השלישית.
נשתתקתי. האם אינו מוכן לומר לי דבר, יותר? האם הוא שולח לי איזה רמז עמוק על משמעות חיי ועל האפשרות לשנותם? שגם בתוך הזבל שאני מרגישה את עצמי, ישנה איזו קדושה, תפילה?
"רבי," אמרתי לו, "לא באתי אליך בידיים ריקות. הבאתי איתי תרומה שאספתי, בדולארים, לפנימיית הנערים שלך – "
והוצאתי את המעטפה עם השטרות הירוקים והנחתי על השולחן, ליד הספרים הקדושים. ואכן, מבעד לחלון נשמעה כל הזמן המיית מלמולם של הנערים בחדר שבקומה מלמטה. וחיכיתי שרבי צבי שדל צדקיהו יגיד, בפעם הרביעית – "זאת היתה התפילה שלך! – "
אך לא. לפתע קם והביט בי בעיניים מזרות-אימה, ממש מין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, והחל לצעוק, בפה פעור, אבל בשקט, כנראה כדי לא להזעיק את קהל חסידיו אל החדר –
"לכי מכאן! אני מבקש ממך לכי מכאן לפני שיהיה מאוחר!"
נבהלתי וקמתי אך, מעשה-שטן, כמו שאומרים, נשארתי נטועה על מקומי, והוא התקרב אליי, עוקף את השולחן ושערות זקנו, שזורות חוטי-כסף אך כהות עדיין, כמו סומרות וכל בגדיו עולים ומתרוממים כמלאך זועם משמיים – "למה באת לכאן, לילית! מַחֲלַת! – מִכַּת בִּילִיד בן הנֹאד! בת קַפְקַפוֹנִי! קוּרְבֶה! פְּריצֶס! – נשמה תועה שכמוך, למה באת... למה באת להרגיז עליי, להרגיז עליי, להרגיז – " נשבר קולו בקרבו אליי.
הבנתי, רבי צבי שדל צדקיהו גם הוא גבר, ואני – כּוּס-אימי על חיי העלובים, לא מסוגלת לשבת חמש דקות בחברת גבר מבלי לגרום לו לרצות להשכיב אותי, כאילו תמיד נודף ממני ריח נקבה מיוחמת. אבל היה מאוחר. כשנרתעתי, וניסיתי לצעוד לאחור, לעבר הדלת הפתוחה-למחצה, כבר עלה עליי גופו הגדול של הרב צבי שדל צדקיהו, בידיים מורמות, מבלי שיגע בי כלל באצבעותיו, לחץ אותי אל הקיר, שהיה בעצם כולו מדפים-מדפים עמוסי-ספרים, והמשיך לקלל אותי –
"נשמה אומללה שכמוך, רחב הריקנית, בת הפריצות, לילית טמאה, שדה בת שטן, בת הקאראחאן, מי שלח אותך אליי, להעמידני בניסיון, להעמידני, להעמידני – "
וב"להעמידני" הרביעי כלא אותי בינו לבין ארון-הספרים שעל אצטבתו, אם יש את נפשכם לדעת, נטו עתה כפות-ידיו כסוככות עליי. הוא היה גבוה ממני ולצערי טרם גילו, בחוגים שלו, את החידוש ששמו דאודוראנט, וטראחח – התדפק לפתע, חופשי כעיר-פרא, אברו הגדול מולי, בגובה הטבור שלי, בערך. ועד היום אינני מבינה כיצד השתחל בריווח שבין שני כפתורים בחולצה שלי, ומצא לו שם אפשרות לחדור כלפי מטה בין ביטני הרכה לחגורת החצאית ושם נתקע, כאל מול חגורת בתולים, כשהוא מנסה לבעול אותי ולא נחשב בעיניו כנראה איך ואיפה. זקנו דיגדג במצחי וכרסו נלחצה אל שדיי המסכנים ורגע הפליטה הרבנית היה קרוב ונחרץ, כתאונת מטוס. והשאלה רק – היכן?
בהחלטה מהירה שיחררתי את רוכסן החצאית מאחור, ריווחתי אותה מעט, לפנים, ובמו ידיי עזרתי לבולבול העבה של הרב צבי שדל להשתחל עד שכמעט נגע בצ'יפצ'ימון. מעבר לזה לא היתה אפשרות, אלא אם כן איזה מנוף יגביה אותי. ואכן, מעשה ניסים! – לידי גיליתי שרפרף נמוך, ששימש כנראה את כבוד הרב לעלות עליו כשהוא צריך להוריד ספר מאצטבה גבוהה. ברגל אחת הזזתי את השרפרף אליי, ומיד עליתי עליו כשאני מגיעה כמעט עד לפני הרב, אך השפלתי עיניי כדי שלא לפגוש במבטו, ובמו-ידיי, ממש בשנייה האחרונה (ולעזאזל! – הייתי נרגשת ורטובה כהוגן, וממי? – אני טיפשה, כרגיל), השחלתי את העניין הרבני היישר אל תוכי – והשפע מתפרץ גלים-גלים אל נרתיק רחמי, פנימה, ואף לא טיפה אחת, תודה לאל, על החצאית שלי! – ובדיוק באותו רגע נשמע בחוץ קול רעש נורא שהלך והתקרב לעברנו ממש בשניות האחרונות, וכבר רציתי לצעוק, בפחד: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!" – כי חשבתי שרגענו האחרון הגיע ורכב-אש יורד אלינו משמיים – אבל זה היה מסוק-פרסומת של פקקי-התנועה שהנמיך טוס ובו, כמדי יום, העיתונאית עציונה אזדרכת בשידור ישיר בתוכנית "על גלגלים וחמורים" העוסקת במצב סתימות הצמתים והדרכים. לרגע נפגשו מבטינו, מבעד לחלון, ומיד נעלמה, והטרטור הנורא הלך והתרחק.
אוּף, איך שנשמתי לרווחה. אני חושבת שמה שמיוחד אצלי הוא שכל מה שאחרים רק חולמים עליו – קורה לי. לא היה חסר הרבה שאצטרך לרדת במדרגות, לנוכח העיניים הסקרניות של חסידי הרב, עם חולצה או חצאית שנרטבו ממעיינות השפע התורני. אבל הרב צבי שדל צדקיהו, מיד כשגמר להזריע אותי, החוויר, ניתק ממני בשאט-נפש ובפחד נורא, כנראה גם הרעש ממעל השפיע, כיפתר מכנסיו בידיים רועדות, רקק על הרצפה, וחזר ופלט רק מילה אחת, בגועל נפש –
"החוצה! החוצה! – "
כאילו אמר – צא שטן, צא! או, כמו לחתול, או זונה – קִישְׁתַה, קִישְׁתַה, קוֹרְבֶה!
מיהרתי לעבר הפתח, את מעטפת הדולארים השארתי על השולחן, אבל בטרם צאתי לא יכולתי להתאפק וקראתי לעברו, בזעם, ובדמעות –
"זאת, היתה התפילה שלי, רבי – "
מזל שלא היתה, כאמור, מאפרה בחדר, אחרת ודאי היה תופס בה וזורק לעברי במבט מזרה-אימה. אך לא. לפתע רגעו פניו ונתבהרו, כאילו חלף הטירוף הרגעי שתקף אותו, ובה בשעה אולי הבין כי נעשינו שנינו שותפים לדבר-עבירה אשר איש מאיתנו לא ירצה לעולם, לעולם – להודות כי אכן נתרחש, ועל כן חייך אליי, מין חיוך עצוב, נכלם, כנער שנתפס בקלקלתו, והיפנה אליי את גבו כשהוא צועד לעבר החדרים הפנימיים ואינו טורח אפילו לראות אם בכלל יצאתי, ומתי.
כשהופעתי במדרגות, נראיתי ודאי מבוהלת ונרגשת, כי שניים או שלושה מחסידי הרב, לבושי שחורים ובכותנות לבנות, פרומות, נתאספו וניגשו אליי, ממרחק בטוח, ואמרו –
"לרב צְבִיק יש מעלות ומורדות... איש גדול... איש גדול..."
הרב צביק, הם קוראים לו. לא ידעתי.
"אתם מספרים לי!" אמרתי, "גדולתו מילאה אותי!"
"והתרומה?" שאל אחד.
"השארתי אצל הרבי," אמרתי. מעניין, מניין ידעו שהבאתי עימי תרומה?
"לא כך נוהגים," אמרו לי, "הוא," הראו לי על אחד מהם, כנראה השמש או עוזר-אישי, "מקבל – "
הבנתי שהיה עליי להפקיד, בצאתי, את הסכום בידיו, כי הרבי אינו עוסק בכספים. אך את הנעשה אין להשיב, וכסף נוסף לא היה בידי. השארתי לי רק למונית הביתה, והאמת, המצפון שלי לא היה לגמרי שקט משעה שיצאתי מכבוד הרב צביק, אבל בדרך אמרתי לעצמי – שמעי, לילך, ולכרות ברית-דמים עם סוחרי-החשיש הנוצרים בלבנון זה יותר ציוני? ולשדוד במניות-הבנקים חסכונותיהם של אנשים קשישים ותמימים זה יותר מוסרי? ולהכות ערבי זקן בגדה ולשבור לו את אצבעות-הידיים כדי שיחתום להעביר אדמתו למתנחלים יהודים, זה יותר ציוני? ולהיות רב של בריונים ורוצחים או להיות אברכים שחיים בישיבות על כספי המדינה מבלי לשרת בצבא, והצבעות נציגיהם בכנסת מאפשרות הרפתקאות-דמים שאותן משלמים בחורים אחרים בחייהם, זה יותר מוסרי? ומה בסך הכול אני עשיתי? שהצטיינתי עם רב וגרמתי לו עונג? – אולי בכך קירבתי במקצת את הגאולה? – ובסוף כולם באים בטענות עליי, כאילו אני החוטאת היחידה. איזו צביעות! הלא לעומת מה שאני רואה סביבי – זיון טוב זה הדבר הכי מוסרי!
ביקשתי מנהג-המונית (לא חשבתי שמתאים לבוא על אופניים לרב) לפתוח את הרדיו ב"על גלגלים וחמורים" כי חששתי – אולי בזה הרגע מודיעים עליי משהו ממסוק פקקי-התנועה המרחף בשמי תל-אביב, והנה נשמע צפצוף החדשות ומבשרים על ניסיון התנקשות בחייו של חבר-הכנסת גדעון וגינור, שיצא בשלום, ומיד מביאים תגובות, האשמות והאשמות-שכנגד, כגון – שיריביו ניסו להתנקש בו על מנת שלא יגיע למושב המיוחד של הכנסת, חהצבעה על הצעת אי-האמון בממשלה, וכן שביים את ניסיון-ההתנקשות כדי להתחבב על ההמונים לקראת הבחירות הקרובות, ולהסיט את שנאתם לעבר יריביו, והפרשנות אומרת כך או כך, המעשה רק הגביר את כוח-המיקוח של המפלגות הקטנות. גדעון המסכן! תקוות הדמוקראטיה! וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"
"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.
"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"
"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"
"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"
"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.
"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא