רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק עשירי
אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק
ואל תצטרך לעזרת נבלות!"
סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף

ואילו בעיני צבי הייתי מין גיורא שני –
ילד כבד-מחשבה, אטום-קמעה, אינו נסחף בנקל אחר רעיונות חדשים, חשדן, זהיר וקטנוני. כשהיה צבי מעלה רעיון על בניית איזו מכונה חדשה, תמיד היה טוען לבסוף כי מה שקִלקל והסיר מעל הפרק את אפשרות התקנתה היו השאלות שלי, ולא חס-וחלילה איזה פגם יסודי במנגנון המיועד לה, כגון, שדוושות אופניים אינן מספיקות כדי להניע מדחף של אווירון, ובמגנֵט אי-אפשר למשוך עגלה אפילו היא עשויה מברזל, וזאת כתחליף למנוע.
אגב, לפני זמן-מה ראיתי בעיתון תמונה של אופניים אוויריים שהתקין לעצמו איש אחד באמריקה, והוא אף הצליח לעופף בהם מרחק כמה מאות מטרים, מה שמוכיח אולי כי לפעמים לא היו רעיונותיו של צבי רחוקים כל-כך מן האמת.
וכך הייתי חכם בעיני גיורא וטיפש בעיני צבי, וכשרצה צבי להרגיז אותי אמר שאני כמו גיורא, אבל אני מעולם לא יכולתי להגיד לצבי או לגיורא שאחד מהם הוא כמו השני, וזאת למרות שהיום, במבט לאחור, נדמה לי ששניהם היו דומים זה לזה יותר משאני מעודי הייתי דומה לאחד מהם.
אבל אז היה נִדמה לי כי אם אני לא אמצֵא ביניהם – הם ישתקו או יריבוּ אבל שפה משותפת ודאי שלא ימצאו. זאת ועוד, במבט-לאחור, מתברר שצבי היה ילד מפונק, מפונק למדיי. הוריו היו חרדים עליו מאוד ואביו קיווה למצוא בו איזה פיצוי לכל כישלונותיו-שלו. לעיתים נשא הדבר אופי מבדח, כמו למשל כאשר מכרנו פטריות.

זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה. במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע-יד, שיש ללקטו בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות-למאכל בחנויות, וגם פטריות שַׁמפּיניוֹן, הקטנות והלבנבנות, טרם גידלו אז בארץ.
מיום שעמדתי על דעתי שקד אבא לחנך אותי לעבודת-כפיים, למען אדע כבר כילד מה ערכו של הכסף. "פשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" – הוא אהב לשנות פסוקים ואמרות שגורים כגון – "גוף בריא בנפש בריאה."
אלא שאבא מעודו לא פשט עורו של מישהו. הוא היה ישר, עקשן וחלש. נאמן על רכוש זרים ומנהל עבודות חקלאיות בהיקף גדול, וחסר מזל כשהיה מדובר בנחלתו שלו.
החינוך המוקדם לעבודת-כפיים השיג את היפוכו. אני שנאתי עבודה. ובעודי נער נשבעתי כי לעולם לא אכריח את ילדיי לעבוד אלא בבוא היום בו ירגישו צורך לעמוד ברשות עצמם.
אבא חינך אותי לאור כישלונותיו, כמוהו כאביו של צבי, כאילו קיווּ, חקלאים קשי-יום אלה, שאנחנו נגיע בחיים רחוק יותר מהם.
"כשמכים אותך תכה חזרה," היה מדבר אליי בהנאה מרירה של אדם ישר, "אל תישאר חייב, אל תקוֶה לצדק, אין צדק בעולם."
כל שנותיו עבד אבא עבודה קשה ולא חסך פרוטה. היה חקלאי אך לא איכר, כי תמיד עבד אצל אחרים והשגיח על אדמתם. ואם חכר פעם אדמה משלוֹ היו מכים אותה ברד, בצורת, שיטפון, כִִּימשון, קִימחון, זבוב ים-התיכון או סתם ירידת מחירים. שנה אחת מִשכֵּן אבא את ביתנו וחכר חלקה גדולה אצל משפחת פֶלְז וזרע בה תפוחי-אדמה למוכרם לצבא הבריטי. אותה שנה התגבר המאבק הלאומי נגד הכובש הזר – ופקידי הצבא האנגלי היו מתנקמים ושולחים חזרה את משאית הפורד, שנקנתה מעודפי צבא הוד-מלכותו, והיא טעונה תפוחי-אדמה של אבא – בטענה שאינם ראויים למאכל. ערב-ערב עם חשֵכה היה המטען שנפסל, ארוז בשקים, שב אל השדה ופני אבא מחשיכים כשולי קדרה. אותה עונה נִבעו קמטים ראשונים במצחו, אשר בישרו את הזדקנותו בטרם עת. הסוחרים היהודים ניאותו לקנות את היבול בחצי המחיר, ולימים נודע כי שיווקו אותו בעצמם לצבא הבריטי במחיר מתקבל-על-הדעת (ודאי גִלגלו משהו לידיו של איזה קצין) ועוד נותר בידם רווח נאה. ואילו אבא סיים את העונה בהפסד, ועוד שנים ארוכות היה עליו להפריש חלק ממשכורתו החודשית כדי לשלם את המשכנתא. זו היתה תופחת והקרן אינה פוחתת.
וכך נעשיתי אני ספקן מילדותי באשר לברכה הצפונה בעבודת-האדמה. "עובד אדמתו ישבע לחם" הצטייר לנגד עיניי כמין כרזת-תעמולה שקרית של הקרן הקיימת, הבאה להסתיר אמת חקלאית מרה – עבדות לכל שינוי במזג-האוויר, לתהפוכות היבול, למחירים, למחלות ולמזיקים ולחובות ואשראי שאין להם סוף. אבא והדומים-לו במושבה אהבו את האדמה אך היא נהגה בהם לא פעם כאישה סוררת שאין לבטוח בה, והיתה מטלטלת אותם כרצונה, ממרום התקווה אל מפולת פתאומית של הפסדים.
מי ששמר על אדמותיו עד שהופשרו לבנייה, התעשר. אבא הפסיד את אדמתו שנים רבות לפני ההפשרה.

וכשהחלו הפטריות מבצבצות בשדות המושבה פנה אבא אליי ואל צבי והציע לנו לקחת סל-נצרים וללכת ללקט פטריות לשתי המשפחות, ואת הכמות הנותרת למכור, וכך נשתכר בעמל כפינו לדמי-כיס ולא נצטרך לעזרת הורינו, לפי הכלל "פשוֹט את הבריות בשוק" וגומר.
צבי ואני ירדנו אל השדה הגדול בפאת האחוזה של משפחת פלז, ליד פסי-הרכבת. נושאים סל-נצרים צהוב ורחב-מידות וממלאים אותו בפטריות. האדמה היתה בוצית, לאחר הגשם. גושי אדמה רטובה ועלים כמושים ולחים דבקו בנעלינו. ידינו השחירו. הזענו. השתלהבנו. הסל יתמלא, קופה שלֵמה, ועשירים נהיה.
ראשית דרכנו היתה אל חצר האחוזה של משפחת פֶלְז. אותה תקופה כבר אהבנו שנינו את נֶלִי, אך כדרך אהבת-נעורים, זו, עדיין, לפחות בראשיתה, טרם הפריעה לידידותנו ההדוקה שהתבטאה בשעות הארוכות שבילינו מדי יום במשחקים שהמצאנו לעצמנו.
יום לאחר שנֶלִי הִרשתה לצבי להרכיב אותה על אופניו אחרי הלימודים עד לבית, התוודיתי בפניו לראשונה על אהבתי לה. צבי לחץ את ידי ברצינות, כעושה זאת גם בשמה של נלי, איחל לי הצלחה ואמר שהוא מקווה ששנינו יחד נהיה חברים שלה, וכי הכפילות לא צריכה להפריע.

*
לימים הכפילות כן הפריעה וזה היה כאשר איבדתי את בתוליי בזכותו של צבי. הבחורה שחנכה אותי היתה מורה-חיילת יפה מאוד ומלאה רגש אף כי שטוחת-חזה. צבי לא סיפר לי מה בדיוק היה ביניהם, אם בכלל. הוא עזב אותה או היא אותו? אני עבדתי איתה בעיירת-עולים בדרום. הייתי מדריך שכיר ב"נוער העובד", וכמובן שהידיד המשותף צבי היה הנושא המדובר ביותר בינינו, וכך גם היתה ראשית היכרותנו.
בערב שבו שמעה ממני שאין לי סודות מפני צבי ואני מספר לו הכול, התמסרה לי ביוזמתה. היא לא אהבה אותי ואני לא התאהבתי בה אך טרם ידעתי אישה והייתי להוט מאוד שהדבר יקרה לי סוף-סוף כי חשבתי שאחרת לא אהיה לעולם סופר אבל אף אחת לא נתנה לי לזיין אותה אולי מפני שהייתי סגור בתוכי בגלל האהבה הנכזבת לנלי ואולי גם שהייתי ביישן ולזונה בשום אופן לא הלכתי כי זה נחשב למלוכלך וללא-גברי – והנה הזדמנה לי בחורה כל-כך יפה שאינה יכולה לעמוד בפני גבריותי המגנטית! – התגפפנו שעה ארוכה בבגדים, היא ניסתה לשמור על התנהגות צנועה של מזמוז-בלבד, אף כי מסתבר שבתולה היא כבר לא היתה. פתאום נפתח כפתור כאן כפתור שם ואני כבר בתוכה כמו באיזה חור לֵילי שחור שלא הבנתי בדיוק מאיפה צץ וקשה לומר שהצטיינתי בו כי הייתי נרגש מאוד וגם משוכנע שרק מכוח טבילתי שם היא מרחפת בשמיים על ענני תענוגות.
כאשר בסוף אותו שבוע ישבתי עם צבי בביתי במושבה, על המרפסת, וסיפרתי לתומי מה היה ביני לבין הידידה שלו, עבר בו רעד פתאומי שעליו התגבר מיד מבלי לומר מילה. רק אז הבנתי שנפגע מאוד, שהתרחש ביניהם משהו מאוד רציני, ושהיא השתמשה בי כדי לעורר את קִנאתו או לנקום בו. עובדה, יותר היא לא התמסרה לי.
את הניסיון הממשי רכשתי באותה עיירת-עולים דרומית רק בזכות חברותיה למקצוע. חבל רק שבשעות הכי טובות, כשהיינו שוכבים ערומים במיטת-סוכנות, ומגלים לראשונה את הפרפורים כשנוגעים במקומות הרגישים, ושומעים מישהו מהתושבים עובר בחוץ סמוך לחלון החשוך – החלו נופלים עלינו פשפשים מן התקרה.
אולי היו הפשפשים בני-הארץ, ואולי באו עם העולים החדשים שבגדיהם וחפציהם לא רוססו היטב בדי.די.טי בהגיעם ארצה, עובדה, העיירה היתה מלאה פשפשים, וחיי-המין שלי עם המורות החלו עם עקיצות וגירודים.

*
כשעלינו ביום הפטריות לדירתה של משפחת פלז בקומה השנייה, שמענו את קול פריטתה של נֶלִי על הפסנתר כשהוא בוקע ועולה מאחד החדרים הפנימיים. בטרקלין ישב סבהּ, אדון פלז הזקן, ועישן את הסיגר שלו, ולא היה אפשר לדעת אם מקשיב הוא לנגינתה של נכדתו או מהרהר בעסקי אחוזתו. אנחנו ראינו אותו מבעד לחלון-פנימי שהיה פונה אל המרפסת. גברת מֶרִי, אימה, יצאה אלינו, קנתה פטריות מלוא הסיר, אך לא הזמינה אותנו להיכנס. רק הגישה לנו שתי כוסות לימונדה.
"כמה עליי לשלם?" שאלה לאחר שסיימנו לשתות, לאיטנו.
הסמקנו. "תודה. לא צריך בכלל," גִמגמתי.
"לא בא בחשבון," אמרה גברת פלז, "אתם לא צריכים לתת לנו פטריות בחינם."
"אולי, לפי קילו?" הציע צבי, שהיה יותר מעשי ממני.
"כמה?" שאלה.
צבי נקב מחיר של שני גְרוּשִׁים, וכך קיבלנו את שני הגרושים הראשונים לקופתנו.

ירדנו במדרגות אל חצר האחוזה, ומשם יצאנו בשדֵרת הדקלים הארוכה, וצבי שאל אותי אם ראיתי פעם את המורֶה לפסנתר של נלי.
"לא ידעתי שיש לה מורה לפסנתר."
"בוודאי. הוא בחור יפה ומבוגר והיא אוהבת אותו."
אני לא האמנתי.
"ראית פעם בת שלא מתאהבת במורה לפסנתר שלה? כך כתוב בכל הרומאנים."
ואני חשתי צורך להאמין. אם צבי אמר. ואולם כבר אז החל הספק מנקר בי. צבי קורא יותר מדי ספרים ולעיתים קשה להבדיל כבר בדבריו בין דימיון למציאות. גם אני קראתי הרבה, אך השפעת הקריאה על שנינו היתה שונה. בעוד אשר אני הייתי שוקע בשעת הקריאה במצב של התרכזות עילאית, ובבריחה גמורה מן המציאות, ולאחר זמן קצר הייתי שוכח מה שקראתי, כי הייתי שוקע ברומאן חדש באותה התמכרות, כמבקש לסמם את עצמי בקריאה מופרזת – היה צבי קורא כל ספר ביסודיות של חוקר קר-מזג, באותה התעניינות מעשית שבה היה מנתח רגלי קרפדות ומקצץ באולר זנב-לטאה במעבדתנו המשותפת, במחסן אשר בחצרי.
צבי התייחס לספרים כאל מפתח-קסמים להתמצאות בעולם. הם מלמדים אותך להכין אבקת-שריפה, לערוך קרבות עם אינדיאנים, לשנוא גרמנים, לגלות מרגלים, להכיר מקומות רחוקים ושמות זרים ולגלגל אותם על לשונך בהזדמנויות מתאימות, וכמו כן הם מסבירים מה מעסיק את מחשבותיהן של הבנות, איך הן מתבגרות, איך צומחות להן השדיים, והשערות על הכּוּס, במי הן מתאהבות, ולמה.
עשינו הקפה גדולה ועברנו את פסי-הרכבת ונכנסנו לרחוב המייסדים ומשם פנינו לרחוב מגוריי. עברנו מחצר לחצר והצענו למכירה את הפטריות. יש שקנו ויש שהודו לנו ושילחו אותנו ריקם. גאווה רבה מילאה אותנו כאשר מכרנו סיר מלא פטריות לגברת חולדה, אשתו של ראש-העיר, אשר הכניסה אותנו למִטבחה. אחר-כך עברנו על פני מטבחיהן של שאר תושבות-הרחוב, ורק למטבחה של גברת צאפח היססנו תחילה להיכנס. מדוע?
יום אחד התחבאנו שנינו מאחורי הגדר, בחצרי, שהיתה מוגבהת מן הרחוב, וכאשר עברה גברת צאפח קראנו בשמה בקול רם וצווחני, כשאנו מתגלגלים על העשב ומכים ברגלינו וממוללים בידינו, שרועים על הגב –
"גברת צאפח! גברת צאפח!"
אימא קוננה למחרת היום באוזניי, באותו גוון של הקדמה בקולה, הנשמע כמבשר אסון – כי יָצא עליי ברחוב של שם משוגע.
אך הגברת צפאח קיבלה אותנו בחיוך ולא הזכירה את עלבונה. שללֵנו עלה לכדי עשרות גרושים, סכום נכבד למדיי. את הפטריות שנותרו בסל חילקנו בינינו למשפחותינו, וגם בכסף התחלקנו מחצית על מחצית.
אבא היה מאושר. הוא גִלגל בידיו את הגרושים הכהים-החומים, שהוטבעו בשנות מלחמת העולם השנייה והיו עשויים נֶתך זול, החזיר אותם לידי ואמר לי כי הנה אני לומד סוף-סוף את ערכו של הכסף ואת ברכת העבודה, וכשהיה הוא בגילי כבר היתה ברשותו חלקת-אדמה והיה מוכר את יבולה בשוק וכמעט עמד ברשות עצמו.

למחרת בא צבי לבית-הספר במצב-רוח רע. מה קרה? אביו העניש אותו לא לבוא אליי במשך שבועיים. מדוע? בגלל הפטריות. "אורי בן עמי," אמר אביו של צבי, "יכול להרשות לעצמו ללכת למכור פטריות ברחוב, ולאביו כנראה לא איכפת מה אנשים יגידו. אבל אתה, צבי, מה עשינו לך שככה אתה מבייש אותנו במושבה? לא נתָנו לך כסף כשהיית צריך? אתה רוצה שיחשבו שאבא שלך עני? שהוא צריך לשלוח את הבן שלו למכור ירקות ברחובות? כמו איזה חוּדַרְגִ'י?"
חודרג'י הוא בערבית מוכר-ירקות, ירקן. מין מילה חצי-תורכית.
"והכסף?" שאלתי את צבי.
"אני צריך לתרום אותו לקרן הקיימת, ולהביא לאבא מכתב על כך."
אני הצעתי לצבי שנחלק בינינו את הגרושים שנותרו ברשותי, וכבר ראיתי בצער כיצד צורכי גאולת הקרקע ("דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, כך נִקנית אדמת העם, מצפון עד נגב – ") משתתפים במחצית קופתי הצנועה.
אך לצבי היתה תוכנית אחרת, נועזת יותר ולאומית פחות. גיורא סחב עבורו מעטפה ונייר-מכתבים עם חותמת בית-הספר וקיבל גרושים אחדים בשכרו, ואני ישבתי וכתבתי מכתב-תודה נרגש לצבי על שתרם את פרי עבודתו לקופת העם, וחתמתי בשם חיים-צימוקי.

אימא הכינה מהפטריות תבשיל פולני, כשהן מאוּדוֹת בסיר בתוספת תפוחי-אדמה מבושלים. אך אני לא טעמתי מהן, הריח דחה אותי. אז – טרם אהבתי פטריות. טרם יכולתי להעלות אפילו בדימיון את הטעם המופלא שיש להן כאשר מְאַדִים אותן עם בצל מטוגן, ומוסיפים ומבשלים אותן ברוטב של יין אדום ושמנת ורסק-עגבניות וסוכר ופלפל ומלח ומעט קמח. יוצקים את התבשיל הזה על רצועות-בשר בלולות-בקמח ומטוגנות – קוראים למאכל "בִּיף סְטְרוֹגֵנוֹף", בשר פילה מטוגן נוסח סטרוגנוף. כאשר שמעתי עליו לראשונה הוא התקשר אצלי מיד עם הרוסי מיכאל סטרוגוף, גיבור ספרו של ז'ול ורן, שהיה גיבור נעוריי. אבל אין קשר בין שני השמות מחוץ לעובדה שהיום סטרוגנוף ידוע יותר מסטרוגוף. הנה, אפילו אני חושב עכשיו על סטרוגנוף ולא על סטרוגוף. נעשיתי שוב רעב. אני חושב שעוד מעט אלך למטבח ואנסה להכין משהו דומה ל"ביף סטרוגנוף". אני אוהב לבשל, וגם רושם כל מתכוֹן מוצלח שעלה בידי בדף מיוחד, ואולי אפרסם יום אחד את "ספר הבישול של העצלנים". וזאת אם אתעלם מעצתו של חברי הצייר [דני קרמן], שאמר לי לא מזמן: "אני לא מעוניין לתעֵד כל נאד שלי לטובת האנושות."
אהוד בן עזר
המשך יבוא