רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושה-עשר
מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים
בטרם בדקת את עומקם!"

צריך להקדים הערה קטנה לפני שמתחילים במעשייה הערבית, והיא, כפי שתיווכחו, קשורה לעניין.
זה שנים אחדות שאני לא מסוגל להתגבר על התיאבון שלי ואני משמין והולך ואינני מצליח לרזות. פגשתי אדם שסיפר לי כי הצליח להפחית ממשקלו באמצעות רפואת המחטים הסינית. מחט דקיקה וזעירה ננעצה בתנוך-אוזנו למשך שבועות אחדים, והדבר השפיע על מרכז עצבים כלשהו, שכנִראה ממוּנה על התיאבון, וכך איבד חלק ניכר מתאבונו, והיה יכול לרזות מבלי להתייסר.
לפעמים אני חושב – כמה מאושרת התקופה שבה אנו חיים! – הלא פעם היו משתמשים ברפואת-מחטים כזו או אחרת כדי להתגבר על המחלות ועל הרעב! – בילדותי היה כל דבר מאכל נמדד על פי הערך המזין שבו, וכל המזין יותר, חשוב ונחוץ יותר, והיו גאים בו ומספרים בשבחו ואפילו לומדים על כך בשיעורי התזונה ובעבודה המעשית במִטבח של בית-הספר, שום מזון לא נחשב משמין או מיותר. ואילו כיום משתדל כל דבר-מאכל להצטנע ולהציג עצמו כדל-קלוריות ולא כעשיר בהן, וכל שערכו המזין מעט יותר ודל – הריהו משובח. אנשים כבר אינם מחפשים במזון חיזוק לקיומם ומקור אנרגיה לעבודתם הגופנית, אלא תרופת-פלא להיפטר באמצעותה מעודף השומן בגופם. וכשהם אוכלים במקרה דבר-מה מזין וטוב, עושים זאת מתוך הרגשה כבדה של חטא לבריאות הגוף וליפי גזרתו.
ועכשיו לַ –

מעשה בדבלה צמוקה

אורחת בּדוּאים נדדה במידבר זמן רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא דבלות תאנים. לעת ערב הגיעה שעתם לחנות, ועצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול, הוציאו את דִבלות התאנים והחלו שוברים את רעבונם בהן ועד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.
וכשׁשׂבעו ומילאו בטנם, החלו חשים גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שהיו עתה במצב רוח מרומם, זחה דעתם עליהם, וליבם היה גס בתאנים, והם קמו ואספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל – והטילו בה את מימיהם.
וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונרדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.
עם בוקר קמו, רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות שמתנוססת בתווך ביניהם.
הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מדי פעם מבט לעבר הערימה, והם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.
לבסוף אזר אחד מהם אומץ, ניגש כמו בהיחבא אל קצה הערימה אשר בתווך ביניהם, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גִלגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה אך מעט, ואמר –
"על זו לא השתנו!"
ונתן אותה בתוך פיו ולעס אותה בארשת פנים של חיוך חמוץ או של חמצמצות חייכנית.
לאחר היסוס-מה ניגש גם השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה כמו בהיחבא ואחר-כך בגלוי – וככל שרבו המצטרפים למעגל, כן נעשתה לעיסת התאנים המושתנות מקובלת יותר ומהירה יותר ולא עבר זמן והערימה התחסלה כמעט כולה.
נפלה לפתע איזו הרגשה של אי-נעימות בקהל. האם ככלבים היינו? – אך הנה גילו, לאחר שבָּררו את התאנים היותר-יפות למאכל, כי נותרה אחרונה לרגליהם דבלה צמוקה אחת, לא תואר ולא הדר לה, שחורה ומיובשת. והיא כמזכרת-עוון מחייכת אליהם וקורצת מן החול וכמו מלעיגה על כבודם שחוּלל. אכן, כן – ככלבים, ככלבים!
מה לעשות?
נִמנו ואמרו כולם פה-אחד:
"דבלה צמוקה שכמוך – עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"
וכך נגולה אבן הכלימה מעל ליבם, ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם.

*
כפי שאתם רואים, מעשייה זו – מוסר-ההשכל שלה מתאים להרבה מצבים שאולי עמדתם או עתידים אתם לעמוד בהם, ואינני יודע מה יותר טוב לאחל לכם – שתהיו במצבם של הבּדואים או של הדבלה הצמוקה. החבר שלי הצייר אמר שבסיפור הזה הוא מעדיף להיות הגמלים.
את המעשה בדבלה הצמוקה סיפר לי דודי ההולל אלכס, שהיה מעיין שופע למעשיות ולפתגמים ששמע מפי פַלַחִים ובּדואים, ולפעמים אף שיפר אותם בכוח הסיפור שלו. הסופר משה סטבסקי נעזר בו כאשר כתב את ספרו הנפלא "הכפר הערבי". גם את המעשייה זו סיפר לי דודי –

"אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"

חוּסנִי היה נער רועה אצל אחד השיח'ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים, אבל לא בא עליהן מאחור כפי שעשו אחדים מחבריו המתבגרים, שלא הצליחו להתגבר על יצרם העז.
לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני. חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.
לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו. לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.
אחד הרועים שמע אותו, ואמר לכל השאר: "חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!"
"מוזר מאוד," אמר האחד.
"וגם טיפשי מאוד," לעג רועה אחר, "עִם הכבשים לא צריך לדבר!"
והם החלו לצחוק על חוסני.
יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.
כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': "אני מצטער. אולי בפעם הבאה."
ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.
הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר-מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכול מסביב.
לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.
השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והִרשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.
הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.
חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהִרבה ללכת, כן נראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.
הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפַלאפֶל, הקוּבֶּה, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.
לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: "פסוק תמורת דינר זהב."
חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.
כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.
איש זקן ישב שם לבדו.
חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם."
חוסני חיכה. לבסוף שאל, "האם זה הכול, אדוני?"
האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.
למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.
בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר ועל הנשים שאצלן ביקרו, וכמה שונות הן מן הכבשים כי הן מזדווגות בשכיבה על הגב, ואין עליהן פרווה לבד מן הערווה. הם שאלו את חוסני היכן הוא היה ומה קנה. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר ובִזבז את ביקורו בעיר.
לבסוף התפרץ חוסני וגילה, "אני כן קניתי משהו. פסוק!"
"פסוק?" הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.
"הוא בִּזבֵּז את כל כספו על שטות חסרת-ערך," אמר האחד.
"איזה טיפש מטופש!" צחק השני.
"פסוק במקום פִּישׂוּק!" הלעיג הראשון.
והשֵיח' צחק גם הוא: "אַל תחֱצה את המצוּלה בטרם בדקת את עוֹמקה! הַה! הה! הה!"
הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.
עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.
השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.
חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם," שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, "מהר ובוא, חוסני!"
אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפִּריון מפואר.
כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.
חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והִכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.
האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.
חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה, ואז שמע קול מתוך האפריון שעל דבשת הגמל: "משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!"
חוסני ניגש אל האפריון וגילה בו עלמה צעירה, שרק עיניה המבריקות הציצו בו מבעד לרעלה.
"אדוני רב החסד," אמרה, "שמי לָטיפה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי."
"אל תדאגי," אמר חוסני בעדינות, "אוכל לקחת אותך חזרה לַעיר."
"הו, לא! לא לשם," אמרה, "אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?"
"אין לי משפחה," אמר חוסני, "עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר."
"בבקשה, הרשה לי ללכת איתך," אמרה לטיפה.
חוסני קשר את חבל הגמל של לטיפה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.
הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים. בערב הראשון, ליד המדורה, גילתה לטיפה לחוסני את פניה, והן היו יפות מאוד. אבל היא לא חדלה לרעוד. חוסני נשבע לה שיגן על כבודה ולא יגע בה לרעה.
אבל בליבו חשד שמא אין היא אישה אלא נער צעיר ממנו.
חוסני סיפר ללטיפה על הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.
בערב השני חשה בחשדותיו באשר למינהּ וחשפה בפניו את שדיה הצחים.
הוא נדהם. מעולם לא ראה שדיים של אישה. הם היו כל כך שונים ועדינים מעטיני הכבשות שאותן חלב ומפִּטמותיהן ינק כל ימיו. זִרמה עזה הרעידה לפתע את כל אבריו, והוא הסתיר זאת ממנה כי היתה עדינה ומשכילה ממנו.
לטיפה סיפרה לחוסני: "אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. כל נערה נלקחה בתורה להיות שפחתו של האמיר – ועל משכבו נקטפה לנֵצָח תומתה. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו."
לבסוף הם הגיעו לעיר אחרת. כבר בדרך חוסני ולטיפה התאהבו. הוא סלח לה על עברה, שכבר אינה בתולה. היא לימדה אותו נימוסים – שאפשר לישון על כרים ולא על כבשים, וכי יש גם בתוּלים אחרים אשר אותם גבר זר טרם חדָר. חוסני צרח ונאק מרוב הנאה בהיזכרו בסיפורי חבריו המתים על דרך רועֶה בכבשה. הוא בא על סיפוקו מבחינת הכבוד. לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של לטיפה הם קנו בית גדול ושדות. הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות. וחוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת פסוקו וגם לא פסק מִמְדוֹד את עומקיה של לטיפה אשתו היפה – ומשוּט וַעֲבוֹר בּם מִגדָה אל גדָה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא