קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר 📖 ספר הגעגועים פרק 16 גיליון 2116 · 15/12/2025
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
פרק 16

אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "



רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שישה-עשר
אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים,
וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
וכשחזרתי עם קלחי-התירס, כבר היתה המלונה מותקנת כהלכה. באמצע ניצבה העגלה של גיורא, מורמת-מעט כמין שולחן. יריעות השקים, כמרבדים, מכסים על הרצפה. ובפנים צל נעים, ורוח קלה ומלטפת באה ממערב וחודרת מתחת ליריעות-הצד.
גיורא קושש מעט ענפים ושיחים יבשים למדורה. ועד שראה אותי מרחוק עם התירס – כבר הדליק אותה כשהוא נושף, בפתילת המצת שלי בכל כוחו, ומנפח לחייו גם כנגד העשב היבש שהיה ניצת והופך לרמץ מתפורר עוד בטרם הבעיר את הענפים.
את המדורה ערך גיורא ממזרח לסוכה, כדי שהרוח תִשא את החום והעשן מאיתנו והלאה.
בינתיים הופיע גם צבי, מזיע ולחייו מלוהטות, תרמילו מלא עוללות ענבים, אשכולות קטנים שנותרים על הגפן לאחר הבציר, והוא נושא אבטיח בינוני אשר צוּנן לשעה קלה במי תעלת ההשקאה בפרדס הסמוך. עוד שני חברים של האבטיח נפלו שבי בדרך, כך אמר צבי, והם מוצנעים בתעלת הבטון תחת סבך השיחים, ואותם נביא מתי שיתחשק – בצהריים, בערב או בלילה. זה היה אופייני לצבי שהזכיר גם את הלילה למרות שהיטב ידענו כי לא נישאר עד שעה כה מאוחרת בשדה.
ישבנו אפוא לפלֵח את האבטיח באולר הצבאי של צבי. גיורא, שהצטיין בדאגה אימהית בשוותו לכל סוכה שבנינו ולכל מַעֲרֶה בשיחים שמצאנו – מראה של בית לגור בו – התכבד בפליחת האבטיח. ישבנו שלושתנו על מרבדי השקים הקרירים, סביב השולחן המאולתר, והאבטיח הירקרק כמו נעקד באמצע על המזבח.
"נו, תשחט אותו כבר," אמר צבי.
אני הוצאתי בשתיקה משקית האוכל את הכריכים שהכינה אימא, והיה ברור שהם מיועדים עבור כולנו. צבי, שהשתלט מיד על הכריך הראשון שהנחתי בינינו, וטרף אותו ברעבתנות, אמר, כמתנצל, בפה מלא פלחי-ביצה ולחם נלעס:
"לפעמים מחרימים מזון של אוייב במקום למצוא אותו בטבע, וזה ממש אותו הדבר, כמו החוק של דארווין."
"מי זה דארוויל?" שאל גיורא.
"דארווין – טֶס! – המלומד האנגלי שגילה שאתה נולדת מן הקוף!"
"יִלעַן אַבּוּכּ!" התפרץ גיורא ועורפו הסמיק, "שלא תדבר ככה על אבא שלי – יוּבְּטְוַיוֹמַט בקוּס אֶמַכּ יַא חְמַאר, יַא חַרַא, יַא דְְרֶעק, יַא זְבָּלֶה, יַא אַחוּ אִל מַנְז'וּק, יַא שְׁטיקֶע-בְּרוֹיט, יַא אַהְבַּל, יַא נַאחְס, יַא טֶס-טֶס," ועורפו האדים עוד יותר, "יַא טַאוִיל הַבִּיל פִי רַאסוֹ כַּלִיל! יַא מַגְ'נוּן אִבְּן מַג'נון אִבּן מג'נוּן אִל מַג'נוּנים בְּאַרְד כּוּל אִל מג'נוּנים... ושתלך קִיבִּיניבּיניבּיניבּינימַאט!... יַא נִיגֶ'ס, נאד מסריח, שמוֹק אחד, אני אוציא לך את הקישְקֶעס את הקַאקֶעס שלך ואחתוך לך את הקשקשן שלך אם תעז להוציא עוד מילה רעה אחת על אבא שלי, יַא אַרְס אִבְּן אִל שַׁרמוּטָה אִבְּן תִיזְהָה אִל אַסְמָר... פוֹרְץ, יַא חתיכת לוֹפַסְשֶׁגֶדְבֶּה מזוּרגג שכמוך... חתיכת פָרוּנְקֶל... אַחוּ אִל-מוּגְלָה. פֶחְס... חוּי... פוֹרְץ... גוֹרנישְׁט מִיט גורנישט... שְׁטִיקֶע-בְּרוֹיטְנִישְׁט..."
גיורא היה אמן החרפות והגידופים. יכול היה להשמיע ברצף אחד דברי ניבול-פה במשך רגעים ממושכים בערבית, ביידיש, בתורכית, ברוסית, בהונגרית ובעברית גם יחד, כמעט מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה. קשקשן ככינוי ללשון – זאת למדנו מתרגומי הסיפורים של דיימוֹן ראניוֹן, שהחלו מופיעים בעברית ואשר שיפרו את אוצר המילים שלנו. "שטיקע-ברויט" נחשבה משום מה למילה הגסה ביותר באוצר לשונו של גיורא. ועל "אוצר" זה ומעשים טובים אחרים קיבל לא פעם צליפות נמרצות בחגורה מידי אביו. צעקות הכאב של גיורא הִדהדו אז מקצה המושבה ועד קצהָ, ואפילו הסופרת רות אלמוג תיארה צעקות כאלה באחד מסיפוריה.
אך עתה קטע אותו צבי בשלוש מילים:
"ואתה צְפִיע-יבחושים!"
"מה? מה זה?" התבלבל גיורא. הוא לא אהב לקרוא ספרים. אבל אנחנו קראנו כבר את "שור אבוס וארוחת הירק" ואת שאר הסיפורים והאגדות המקסימים של ביאליק בספרו "ויהי היום", עם הציורים הנפלאים של נחום גוטמן, וכך היה לנו יתרון מסוים על פני גיורא, יתרון שהרגיז והעליב אותו, מפני שכל פעם שהשמענו איזו קללה מ"ויהי היום" היה נדמה לו שאנחנו מלגלגים עליו.
אכן, אימא של גיורא טרם נואשה מכך שבנה יתחיל סוף-סוף לקרוא ספרים כמוני וכמו צבי במקום לרוץ אחרי הכדורגל, והיתה מבקשת שנשאיל לגיורא ספרים שקראנו ושנשפיע עליו לקרוא בהם.
היא היתה איכרה גבוהה וגרמית ומרירה ונִראתה מבוגרת מאביו. בגדיה היו חסרי-טעם ומסורבלים, היתה נועלת נעליים ישנות של אביו, כובע-קש גברי לראשה, ונוהגת בעגלה קטנה, רתומה לחמור, כדי לערוך את קניותיה בשוק הגדול של המושבה ולמכור שם את הגבינה שהיתה מייצרת במו-ידיה מחלב שתי העיזים הלבנות, ושולחת את גיורא, אם לא עזר בחליבה, לקצור עבורן עשב טרי בשולי השדות, הדרכים והשדרות.
מלכתחילה התכוונו לצאת ליום-השדה בעגלת החמור, וצבי אף דיבר על כלי נשק שאפשר להפעילם מתוך מרכבה נוסעת, כמו קשתות וחיצים מורעלים או בוערים, כידונים, מַקְלֵעִים ורובי-גומייה. אבל אימו של גיורא לא הסכימה לכך בשום פנים.
"חמור מסכן אחד לא צריך למשוך בחולות עגלה עם שלושה עצלנים. שתדעו, החמור לא כמוכם. הוא עובד בשביל האוכל שלו. לכן מגיע לו לנוח. לא יזיק לכם ללכת קצת ברגל."
אותה תקופה נמצאו למכירה בקיוסק של הדתי, בעל הזקן, ליד הבניין של ועד המושבה שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון – חוברות דקות בכריכות-נייר צבעוניות, סדרות של ספרוני בלש עם בדיחות אחדות ותשבץ בעמוד האחרון. צבי קנה וגם קיבל מחברים חוברות ונתן מהן גם לי לקרוא. אני נהניתי מכך שידעתי כי יש משהו טמא ואסור בעצם קריאתן, זה חומר-קריאה של פּוּשְׁטַקֶעס, אבל התוכן שיעמם אותי והשאיר בי הרגשה תפלה ומטומטמת, כמו לאחר פיצוח הרבה גרעינים. עד היום סדרות של ספרי מסתורין ומתח, אפילו מדע בִּדיוני, משעממות אותי מאוד ונִראות בעיניי כבזבוז זמן. כמין משחק שהמציאו קופים. אבל ספרי-מין אהבתי מאוד לקרוא, וכל פעם שפגשתי תיאור ארוטי היה הדבר מעלה בעיניי את כבודה של המילה המודפסת, ואמרתי לעצמי כי לשם כך בלבד כדאי להיעשות סופר.
גיורא ראה אצלי את חוברות הבלש הללו. "אני יכול לקחת לקרוא אחת?" שאל בסקרנות. עיניו חמדו את החוברות הזולות כאילו היו אוצר יקר.
"בבקשה," נתתי לו את כולן.
הוא התבונן בי בחשד. "מה, הן לא טובות?"
גיורא הכיר את יצר האספן שבי, שאני לא אוהב להוציא דברים מרשותי אלא אוגר הכול: בולים, ג'ולים, קופסאות-סיגריות ריקות, תרמילי כדורים של רובה, עטים, גלויות, כרטיסי-דגלים, ספרים, מחברות ישנות, בקבוקי זכוכית קטנים של תרופות, כספית ממדחום שנשבר, סמלי יחידות של הצבא הבריטי, מטבעות עוד מימי התורכים, ועוד. מה פתאום אני נדיב כל כך ונותן לו את החוברות?
בכל זאת לקח אותן ובא לביתו ואמר לאימו משפט שדבק בו מאז ושעליו חזרה כל משפחתו הענפה במשך שנים ארוכות:
"אימא! אני כבר קורא – "
אהוד בן עזר

📑 ספר הגעגועים — פרקי הספר באתר

  • פרק 1: וכל אחד מהם מתחנן אליך בנפרד – חכה רגע!
  • פרק 2: זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד. הבעל הנבגד
  • פרק 3: נהג-אוטובוס בתור חתן. גַרַזְ'נִיק הוא מקצוע העתיד
  • פרק 4: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום
  • פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
  • פרק 5: מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי אופה עד היום. חג הלחם בפאריס
  • פרק 5: טביעת אצבעות. נאום חוואג'ה אבּוּ-אוֹרי
  • פרק 6: כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית
  • פרק 6: אהה, לילי מַרלֵן!
  • פרק 7: אדון רובינשטיין, מרגל
  • פרק 8: והוא פרק היסטורי: צנחנים גרמניים בוואדי-קֶלְט
  • פרק 9: מה יותר טוב להיות – סופר או כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
  • פרק 10: אבא: "פְּשוֹט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" סטרוֹגֶנוֹף וסטרוֹגוֹף
  • פרק 11: צבי מחפש פַּרַשׁוּטים וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה הנכון הוא איבְּרִיק
  • פרק 13: מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"
  • פרק 14: לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
  • פרק 15: מוֹת יריב. "מיכה, מיכה, פתח פיך – "
  • פרק 16: אחו אל-מַנְז'וּק וצפיע-יבחושים, וגיורא: "אימא, אני כבר קורא – "
  • פרק 17: הידית של הסכין של האבן של הקיבה של הבן של הרופא עַבְּדוּלְקָדֶר
  • פרק 18: רגש הנחיתות שלי
  • פרק 19: מסיבת יום ההולדת של נלי. קשיים בדואר נשיקות.
  • פרק 20: "אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – " קַרְטוֹשְקֶס של אבן
  • פרק 21: קַאטאפּוּלְקָה, באליסטראות ובוּמרַנג במצח
  • פרק 22: מסע הקרוניות בפרדסים. סטירת לחי
  • פרק 23: "מטוֹסיַאן". צֳרִי פֵיאוֹבְּלַס, צְרי הפלאים. חמור פרטי. "בפעם הבאה תעשן כמו כולם!"
  • פרק 24: משחקי הפְּלַסטֶלינָה הם התחלה של סופר
  • פרק 25: פּוֹטַשׁ, גופרית וסוכר, ותפוחי-אדמה בטעם אבק-שריפה
  • פרק 26: סטירת-לחי שנייה. ישבתי על שפת הירקון והרהרתי באהבה הראשונה שלי, המורה שושנה
  • פרק 27: יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
  • פרק 28: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
  • פרק 29: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
  • פרק 30: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
  • פרק 31: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
  • פרק 32: עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
  • פרק 33: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
  • פרק 34: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
  • פרק 36: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
  • פרק 37: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
  • פרק 41: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
  • פרק 42: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קָלְמָנִיָה (א).
  • פרק 43: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
  • פרק 44: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
  • פרק 45: אחרית דבר
🏠 A− A A+