רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 2008
פרק ארבעים וארבעה
קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת.
אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
חוות קלמניה היתה בעיניי כטירה מוקפת חומה ובה שני שערי ברזל כבדים, גגות רעפים אדומים לכל בנייניה, והיא עטורה פרדסים וכרם ושדות פלחה וחורשות זיתים ואיקליפטוסים ובית-אריזה גדול ומערכת מסילות-ברזל פנימית, שעליה הועבר הפרי לבית האריזה בקרוניות רתומות לסוסים, וגם רפת גדולה ומודרנית בקומת-הקרקע, בבניין שבקצה המזרחי-צפוני של החצר.
כל כך נחרת בזיכרוני בית-האריזה של האחוזה שבה ביליתי את שנות ילדותי היפות ביותר עד ששבתי ועשיתי אותו בימת חזיון לפרקיו האחרונים של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", שבגלגולו הראשון קראתי לו בשם "תפוזים במלח", ועד היום אני מצטער שוויתרתי על השם הראשון.
בעל האחוזה משה גריידינגר ומשפחתו גרו מעל למחלבה, בדירה מרוהטת בטעם אנגלי אמיד, בקומה הצופה מול פני הפרדסים והלאה לעבר הרי אפריים. הוא היה איש קצת שמן (בעיניי ניראה תמיד דומה לצ'רצ'יל), מעשן סיגרים עבים ואוסף בולים נלהב. לאחר שנים רבות הרציתי בחדריו אלה, שנפתחו לכדי אולם, על ברנר, בפני תלמידי בתי-ספר תיכוניים, שבאו למקום במסגרת ימי-עיון. גם אכלתי צהריים באולם ששימש בשעתו כרפת, ועתה הוא חדר-האוכל של המקום.
הגענו לאחוזה כשהיתה כבר בשיא פריחתה, כשלוש-עשרה שנים לאחר ביקורו של סילמן, וגרנו בה בין השנים 1944 ל-1947, כאשר אבי מנהל את המשק. סך כל ימי חייה של קלמניה בתור משק חקלאי פורח ועצמאי היו פחות מעשרים! – מתוכן כאחת-עשרה שנותיה הראשונות בייסודו ובניהולו של דודי ברוך, וארבע האחרונות בניהולו של אבי בנימין.
הפרדס של קלמניה, שלימים היה ידוע יותר בשם הפרדס של מפא"י (ליד בית-בֶּרְל כיום), היה היער של שנות ילדותי. שעות ארוכות הייתי מטייל בו, לבדי, משתדל לאבד כיוון, לתעות, לעקוב אחר זרימת המים בתעלות-הבטון וב"צלחות" העצים, לשמוע את השקט. לחלום. שנאתי אז את תל-אביב. אלה היו ימי ילדותי המאושרים ביותר. בימי הקיץ שלח אותי אבא לעבוד בכרם, עם כל ה"שקצים" הערביים מן הכפרים מיסְקי וטירה הסמוכים, כדי שאלמד לדעת היטב את ערכו של הכסף. כל יום שישי הייתי עומד עימם יחד בתור בחצר האחוזה, מקבל שִׁילינג ליום-עבודה (אולי בגרוש יותר מהם), וחותם בגאווה את שמי בגיליון התשלום, ילד עברי אחד בין עשרות טביעות-אגודל של נערים ערביים.
היה לי אפילו חמור פרטי, מוכה-שחין, שבעליו הערביים, כנִראה מן הכפר מיסקי הסמוך, התייאשו ממנו וזנחו אותו. בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, עירני, ובעל דימיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות. שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.
הקטטה בַּבריחה מטיול הכיתה לא אירעה, כפי שסבורים כותבי תולדותיי – ליד הכפר הערבי פֶגֶ'ה, בין קיבוץ גבעת-השלושה (שגם בו היתה מאפייה) לבין פתח-תקווה (הקיבוץ נמצא אז במערב-המושבה, בגבעה שהיום היא מוסד לקשישים ליד בית "יד לבנים") – אלא התרחשה על הכביש הצר מול הכפר הערבי מיסקי, שנמצא בין קיבוץ רמת-הכובש לקלמניה. שם נאבקתי על אם הדרך בעתידי מכטינגר המבוגר ממני, בן מושב צופית, שמיבנה גופו היה כפסל יווני, תואם, שרירי וחזק.
והיה לי בקלמניה חבר ושכן, אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, בנו של השומר ישראל, שגר ממש בית מולי, ודמותו עמדה במידה רבה לנגד עיניי כאשר תיארתי כאן את חברי גיורא. גיורא הוא שם אחיו האמצעי של אהוד. לי קראו אז אהוד ראבּ ולפעמים ובקיצור – אודי ראב.
אהוד אלמגור היה חקלאי למופת במושב צופית. הוא מת לפני שנים רבות.

*
ואולם בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם אִפיונים אחדים של בן-כיתתי בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!
ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.
ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.
נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן-דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן. בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, "הפועל" פתח-תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" שלו – התנוססו בכל העיתונים.
במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית-המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת-גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ואפילו יותר מהיפהפייה המתוקשרת בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.
נחום מת בספרד לאחר טיסה. מתו גם שתי אהובות ליבי, ורדה וגבריאלה, ששימשו לי השראה לדמותה של נלי, אך לא רק הן.

פוליק שומרון, גיבור הרומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" (1971), הוא דמות של גיבור בדוי, המבוסס בין השאר על חיי ואהבותיי באותה תקופה, ועל דמות חברי גלעד, סטודנט שלמד איתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בגבעת רם, ומתוך מצוקה נפשית, שנבעה מצירוף של סיבות אחדות (הוא חשב שהוא בנו הבלתי-חוקי של בן-גוריון ובעקבות זאת שירות הביטחון עוקב אחריו, שמרצה באוניברסיטה גנבה ממנו עבודת-גמר, ובנוסף לאהבתו הנכזבת ליפהפייה קטנה וקוקטית, היתה בעברו גם פרשה טראגית של פליטת כדור) – הוא התאבד בריצה אל מול חיילי הלגיון הירדני בגבול שהיה בלב ירושלים לפני 1967. עד היום שמור עימי גזיר עיתון המספר על כך. לימים עמדה ריצת אמוק זו ברקע מחקרי "פורצים ונצורים", על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית הצעירה, שנדפס ברבעון "קשת" בקיץ 1968; במחקר מצאתי מקבילות ספרותיות לסופו של גלעד, מבלי להזכירו.

ואולם תיאור ילדותו של פוליק ב"לא לגיבורים המלחמה", ובעיקר בפרק השלושים ושישה על אודותיו ב"ספר הגעגועים", מבוסס גם על דמויות שני נערים שלמדו איתי בבתי-ספר שונים ובתקופות שונות, ולא אוכל עדיין לנקוב בשמותיהם האמיתיים.
אוֹמַר רק ששָנִים רבות יִסֵר אותי ליבי, כפצע פתוח בבשרי – על מה שעוללנו לחברנו יו"ד ולחברנו אל"ף, שאביו אכן התאבד. עוד אזכור, כילד, איך בא אלינו האב לפני כשישים שנה, גבוה, יפה ואצילי, ולקח את הרובה שלו, שהופקד אצל אבי, חברו-מילדות, והלך לפרדס וירה בעצמו. פצעים שכאלה נותרים פעורים למשך כל החיים. גם אבי לא סלח לעצמו על שהחזיר לו אותו יום את הרובה.
ורק באשר ליו"ד נרגעתי קצת כאשר לאחר חמישים וחמש שנה פגשתי חבר מאותה כיתה ושיתפתי אותו בלבטיי, והוא צחק ואמר לי:
"מה, אתה לא זוכר שהוא היה מלשין עלינו למורים? הלא מכך התחיל החרם שלנו עליו!"

הבית שלנו בפתח-תקווה, אליו חזרנו לאחר תקופת קלמניה, לא היה בנוי היטב. גגו דלף בחורף, רצפתו שקעה, תריסיו לא נסגרו היטב. והחצר מלאה אינג'יל, יבלית, שהיתה צצה לעיתים בגבעולים חיוורים גם בתוך הבית, מבין המרצפות השוקעות. תמיד היתה בו בבית איזו הרגשה שהחיים סדוקים מעט, פרוצים לתהפוכות ולפגעים. ללא הגנה מספקת. וכך הוא מופיע לעיתים גם כיום, בחלומותיי.
לעומתו היה ביתו של דודי ברוך, שניצב ברחוב רוטשילד למעלה, ליד המרפאה האזורית של קופת-חולים כיום – בית-מבצר כחלחל. שתי קומות. חדרים גבוהי תקרות. סורגים עבים. מרבדים צבעוניים של צמר-גמלים על הרצפה והקירות. ריהוט מַהַגוֹני כבד. שני תרמילי פגזים ממורקים ממלחמת העולם הראשונה. ברומטר. ספרייה חקלאית עשירה. אף לא תמונה אחת על הקירות. מִטבח גדול. חצר ענקית, ריקה כולה, ובה רק עצים מעצים שונים, גבוהי-קומה כולם. אחד מהם עץ מנגו גדול ועתיק שהיה בשעתו האחד והיחיד במושבה ואולי בכל ארץ-ישראל.
ודוד גבה-קומה, עקשן, הדור ונאה, ואיש-חמודות, שעל פי גילו היה יכול גם להיות סבי. הוא וגד מכנס נחשבו לשני הבנים הראשונים שנולדו במושבה. עד היום אני מצטער שלא רשמתי מפיו את שפע סיפוריו מהווי המושבה, שכללו מעשיות עממיות ערביות, סיפורים מחיי האיכרים בפתח-תקווה ותוספות מפרי דימיונו שלו, והכול מתובל באידיש ובערבית ובכושר חיקוי מופלא של אנשים ומצבים.
לפני שנים עברתי במקום, בתקופה שבה גם הבית הזה כבר נהרס אך טרם בנו במקומו את רב-הקומות הניצב שם כיום. ואז הִדהדה בי שורה – "מה נשאר ממשפחת בן עזר? – האוויר במקום שם עמדו בתיהם…" וכאשר חזרתי לביתי בתל-אביב, השלמתי את השיר:

בְּפֶתַח תִקווה אַחֶרֶת
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.

עד כאן "בטעם זיתים מריר", ורק זאת עוד – לבני בנימין, אשר לו אני מקדיש את הספר, כתבתי עם היוולדו שיר אשר בו גם הייתי רוצה לסיים את סיפורי.

חֶסד אבותֶיך
לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם
בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת
לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק
לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –
וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה
פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים
כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –
אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים
כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה
לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –
וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ
בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ
יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –
סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס
הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן
וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –
פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ
תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם
וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל
תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים
וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא
מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –
רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד
אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

*
ובכך תמו, בינתיים, קורות ילדותם ונעוריהם של גיורא, צבי, אורי, פוליק וחבריהם, ואם תרצה אתה, הקורא, לדעת מה אירע להם בהתבגרם, תוכל לחזור ולפגוש אחדים מהם בספריי: "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "הפרי האסור", "השקט הנפשי", "ערגה", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", "שלוש אהבות", "המושבה שלי", "חנות הבשר שלי", ובמידה מסוימת גם "פרשים על הירקון" ו"ג'דע" – כי רוב הספרים שכתבתי, וגם השירים בספרי "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" – הם כמו פרקים בספר אחד.
ואם תשאל – למה? – יש לי סיבות אחדות, אבל אסתפק באחת: עוד כשהייתי ילד היה אחד התענוגות שלי לחזור ולפגוש בספר חדש דמות שכבר הִכרתי בספר הקודם. וכיום, כשאינני תלוי רק בספרים שאחרים כותבים אלא כותב להנאתי ספרים משלי – אני לא מוותר על תענוג-הפגישה מספר לספר, וגם לא על עוד תענוג אחד, בטרם אכּנס למטבח לאכול פרוסה עבה של לחם שחור-שחור עם חמאה כפרית צהובה וזעתר בַּזוּק עליה, וזיתים טריים שרק שלשום כתשתי במִשׁרת מי-מלח, פלפלים חריפים ופלחי לימון,
והוא התענוג לשים כאן עכשיו נקודה. ולכתוב למטה:

סוף

(בינתיים...)
אהוד בן עזר