אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
פרק 7
חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר
פרקים מתוך הרומאן, 2003,
מובאים ליובל ה-70 של קיבוץ עין גדי
פרק שביעי
חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר
סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.
נחשים, אוכלים בצק?
התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד...
ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...
לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?"
במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.
אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.
מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"...
למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת –
"...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..."
"קליטוריס!"
"מה?"
"את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..."
"נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..."
"טמבלית! מברשת זה כשהגבר..."
ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל...
הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד.
שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.
ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.
לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית.
שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.
אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:
"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."
למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.
המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.
צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.
חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.
📑 מסעותיי עם נשים — פרקי הספר באתר
- פרק 1: הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע
- פרק 2: חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי
- פרק 3: אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי
- פרק 4: "אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי
- פרק 5: לפני אובדן בתוליי בתור אופה
- פרק 6: אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי
- פרק 7: חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר
- פרק 8: הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה
- פרק 9: אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ
- פרק 10: החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה
- פרק 11: עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי
- פרק 12: בחיפה בבוקר עם מלנכולי
- פרק 13: עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.
- פרק 14: שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.
- פרק 15: "הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני
- פרק 16: מסיפורי עין גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום
- פרק 17: אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ
- פרק 18: עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה
- פרק 19: החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו
- פרק 20: המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ.
- פרק 21: ההזרעה של אגנה וגנר
- פרק 22: חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת
- פרק 23: בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים
- פרק 24: תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים