רומאן
בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'
פרסום בהמשכים
את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים
או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשרים ושניים:
חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת

שלום מר חיים שפינוזה,
לבוֹט התלוֹבּטתי מאוד שבועות אם לגלות לך את סודי שהוא סודנו המשותף הידוע רק לי. אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ שבערבה כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים על שדה פנחס המשל כמצבו של החיים? הייתי נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור, מנוול! – ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי הגדול וצועק כל פעם: "אין פנחס שדה!"
אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, שהיא כבר גרושה ואם לילד קטן, גיא, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס של משפחתך בפתח-תקווה בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואגיד לך את האמת, אני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך – פָּפִּי! – עם בתך-בִּתי בֶּטִי באשמתי שאני שותקת, והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת [צ"ל – טורדת] שינה מעיניי ואני מתחננת בפניך שתרפה ממנה מיד וכי חס ושלום שלא ייוודע לה שכתבתי לך וביקשתי. היא לא יודעת שאתה אבא שלה אדם עשיר ממשפחה מיוחסת אבל גם כי אני לא סתם משפחה, אחד מאבות אבותיי היה וגנר! – לא הקומפוזיטור! טמבל! – התלמיד של ד"ר פאוסט!
בכבוד רב לַאישיות המפוקפקת שלך,שנתגלתה לאחר שנים של חיפושים עקרים,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
לאגנה וגנר שלום רב,
לא איכפת לי אם אחד מאבות-אבותייך היה וגנר תלמידו של דוקטור פאוסט או וגנר הקומפוזיטור! תפסיקי להטריד אותי כי יש לי הרבה עבודה בפרדס, הרבה שמוטי-דם מזן "שרה" – אבל אף לא אחת בשם בטי וגם המשרד שלי כולו וירטואלי ואין בו מקום לזיונים ועל אחת כמה וכמה לגילוי עריות! היה פעם בפרדס אריה חרמן שאותו מר גוטמן צייר, אבל לא עריות! וגם מר אריה חרמן מת מזמן והוא קבור בְּסֶגוּלָה [בית הקברות של פתח תקווה]. וחוץ מזה תפסיקי לעשות צחוק מהספרים שלי ולהעתיק מהם סיפורים כאילו הם קרו לך!
בכבוד רב,
חיימקה שפינוזה
נ.ב.
בתולה לא היית.

*
מר חיים שפינוזה הנכבד,
אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ... בערבה, כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים?
הייתי אז נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס שלך בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך עם בתך-בִּתי בֶּטִי והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת שינה מעיניי, מה עוד שאתה מתאר זאת בפירוש בספר השירים החדש שלך:

אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ
וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.
עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ
הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי
שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ
כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה...

וככה עכשיו כבר לא תוכל להתכחש לאבהותך! תפסתי אותך! יש לך נשמה של מגלה עריות סדרתי וכל השימוש באצטלה של ספרות הוא רק קָמוֹפְלָג' מחוכם לנטיות הפדרסטיות שלך!
זאת אני,
הרוצחת אותך במחשבותיה לילה-לילה,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
מר חיים שפינוזה החצוף,
הגיעו לאוזניי שמועות שיש קוראים שחושבים שאני לא אמיתית אלא פיקציה שבה אתה משתמש כדי להגביר עניין בספר שיריך האינצסטִיוּאלִיִים על חרמנותך כלפיי ועל בתנו המשותפת בטי, וברשותך וגם שלא ברשותך – אני עומדת על שלי-שלך ועל זכותי להזיז, להזים, להזמים ולהזמיע את השמועות וגם להזהיר כי כל מי שיטיל ספק בקיומי תוגש נגדו גם כן תובענה מצידי לפיצוי כפול ומכופּלץ. אני קיימת, קיימת, קיימת. ושום פירצוצים שלך לא ימחקוני מספר מסעותיך עם הנשים שתוכן מצצת וקליפתן זרקת!
באי-כבוד רב כלפי שוֹמֶן נחת פרצופך המזדקן, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פרצוף של משורר!
אֲגָנָה וַגְנֵר
מוצ'צ'ה "מוצצת" מוסמכת

*
מר ח. שפינוזה,
קראתי אחדים מספריך ותוהה אני הייתכן כי אדם המתיימר להיות משורר, כמוך, אין בו שמץ של רוחניות? אצלך הכול גשמי. מתבדח. פרטני. מציאותי. כאילו אתה מדווח לנו, תסלח לי – על כל נאד שלך בשיריך. והלא מלוא כל הארץ רוחניות – הרצאות, כנסים, חוגים, קורסים, סדנאות, מפגשים, יהדות, אפלפלד, ויזל, כשר, שואה, קבלה, מֵיצגים, תערוכות, השתלמויות, התוועדויות, לילות שימורים, דתיים-חילוניים, דברי נביאים רבי-מכר, ספרות נשים, חרטאות, תֶרָטאות, זיבודֵי-רוח וזיבולי-שכל, וגם קראתי בביוגראפיה שלך, "בִּתוֹ של הכאב" – שבשנת תרפ"ה-פ"ו אתה למדת לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום אז בוודאי אתה תוכל להשתלב באחת המכינות הרוחניות של החוגים התל-אביביים שלנו לקבלה, אם כי שמעתי שלא למדתם שם, באוניברסיטה העברית בירושלים, קבלה מעשית ומעשי כשפים ודיאטות רזון, שהם מעיקרי הרוחניות שלנו, ובסימן זה גם עמד הכנס למדעי היהדות האחרון, שאני מניחה שלא השתתפת בו כי אתה הלא מעדיף מסעדות, נאדות, וגירויים ארוטיים של קשישים.
הרשה לי לומר לך שטרם היה משורר חסר רוחניות כמוך. אתה רק מתעד, מתעד, מתעד או כמו שאתה קורא לעצמך ברומאן החארטה שלך "המושבה שלנו" – כרוניסטן. תסלח לי אבל תיעוד ובייחוד של הפלצוֹת של איכרי מושבות העלייה הראשונה זה לא ספרות ולא רוחניות וכדאי לך ללמוד קצת מסופרינו וסופרותינו הגדולים מהי רוחניות ומהי ספרות ובהזדמנות זו גם מהי עברית ספרותית נקייה מגסויות. פוי!
בברכה מקוראת לֹא-מעריצה שלך,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
גברת אגנה וגנר,
אכן צדקת בהחלט בכל אבחנותייך כלפיי, אך זאת אילו הייתי משורר – ואילו אני – פרדסן, וכידוע לך פרדסנים הם אנשים לא-רוחניים. להפך, הרוח גורמת להם נזקים גדולים בחורף, כאשר פרי-ההדר עדיין על העץ, ונושר. לכן הם נוטעים שדרות ברושים שוברי-רוח סביב חלקות הפרדס, ולפני שנים רבות אף ניסו לאקלם בפרדסי הארץ שוברי-רוח של "עשב הפיל" מאפריקה, שצומח מהר מאוד. ולכן אני מאוד-מאוד נגד הרוח וגם הולך נגד הרוח כל השנים וזה גם לא כל כך קשה לי אם נתחשב בכך שאני שוקל יותר מתשעים קילו ונופח ככל האדם פעמים אחדות ביום נגד הרוח וגם בכיוון הרוח – נופח רוח מאוד-לא-רוחנית ממעמקי פרטיותי – כי גם לחיה נשמה ואנה אנו באים בלי סופרים, הוגים, פרופסורים-חדשים ושדרנים רוחניים שידריכו את שלוותנו הנאורה במילים עבריות ממולמלות במחשבה יהודית שמאלצית בשומן אווזים דיכוטומי בין יחיד לקולקטיב שגורם לליקוק שפתי גברות תל-אביביות נאורות בממרח דרידייה, לווינס, שפתי הפות החיצוניות, מפוטמות בסוּפגניות המחץ הוורבאלי הפוסט-אוריגנלי היוצר רבי-מכר למערכת העיכול הרוחנית שבולעת כל שטות פסוידו-משכילית כמו שסבתא שלי היתה אומרת, מפי עיסא, הפועל הערבי של סבא: "אסבּאח בילחאר!" – תִשְׂחֶה בחרא! – כלומר שהרוחניות היא האג'נדה ה"אִינֵית" של מאחזי-עיניים שמתפרנסים ממנה ובעזרתה כלל וכלל לא רע, וזאת מבלי להזכיר שמות.
והדבר האחרון בחשיבותו, אומרים הפרדסנים – שצריך משורר/ת לדעת לכתוב הוא לדעת לכתוב, פן ספרו/ה לא יהיה רב-מכר אלא בעל ערך ספרותי אמיתי, ר"ל.

*
למשורר הנִקְלֶה חיים שפינוזה שלום,
זמן ממושך לא כתבתי לך וזאת כי הייתי עסוקה באירגון המתנדבות לתרומת ביציות וגם כי גיליונות המכתב העיתי שבו אתה כותב נעשו ארוכים עד שחשבתי לבקש ממך שיפסיקו לשלוח לי אותם כי תודה לאל עדיין איני זקוקה לעיתוני חינם משעממים. גבר חינם, מילא. שייכנס, כל זמן שיש לאן ועדיין לח ולא מפיפי. אבל לא עיתון. ושמעתי שיש עיתון חינם גם ברכבת אבל הקטרים חלשים. "יִלְעַן דִין אִל בָּבּוּר אִילְלִי גָ'אּבְּהוֹם!" – ארורה האנייה שהביאה את הקטרים האלה! – שלולא העיסוק בארגון הביציות הייתי גם אני אמורה לנסוע ברכבת ישראל בדיוק בצומת בית יהושע, ונדפקת בגלל הקטר החלש שהתהפך ולא איתי.
מה שרציתי להגיד לך הוא שאף קורא לא מעניין אותו מתי בדיוק סבא שלך חרש את התלם הראשון במושבה וגם לא איזו מושבה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וגם אם נשים יסדו אותה או גברים ושכשאני רק רואה אצלך כתוב – ראשון, ראשונות וראשונה אני מיד מקבלת חררה.
אינני מבינה איך משורר כמוך לא מתבייש לעסוק בשטויות שהן באמת-נידחות. קח דוגמה מהסופרים החשובים שלנו שעוסקים בנושאים רציניים כמו עוני בקניונים, רעב בבתי-הספר, נשיאים אנסים, מצב ילדים פלסטינים חפים מפשע שצה"ל הורג בתותחיו ובמזל"טיו, יהודי ארה"ב פחות יהודים מאיתנו, הגרמנים לא היו כל-כך נוראים כי כל אחד מאיתנו יכול להיות נאצי כי השטן שוכן בכולנו ואנחנו אשמים כי אנחנו שיגענו משגעים ונמשיך לשגע את העולם וגם את הערבים ואת הגרמנים וגם את שופטי פרס נובל למוסר עברי, ומותר לגרמנים להוקיע את ישראל ואף לנהוג נגדה צעדים מדיניים או כלכליים כי הסחף במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות נאורות אחרות נובע בראש ובראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית, ובקרב שוכני המערות חביבֵי הסופרים העבריים בהר חברון, והשפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית, ואשמתנו-אשמנו-אשמנו-אשמתנו וחוזר חלילה ודימנה.
אבל אתה, קְלוֹץ מִיט אוֹיגֵען, עוסק בקָקה לוקאלי עתיק שלא מעניין איש. ואגב, גם לא יזיק לך לדעת שבתנו, שלאבהותך עליה אתה מתנכר, ילדה לנו נכד בתור אם חד-הורית, כמו שאני ילדתי לך, ואם נאריך ימים ואִם החד-הורות תורשתית היא, כפי שהוכח כאן, תיוולד לנו גם נכדה שתהיה גם היא חד-הורית כי גברים נשואים בימינו לגברים אחרים ויש להם ביצים אבל אין להם ביציות.
ואתה באמת משעמם וגם כבר לא מרגש אותי כמו אז, בקיבוץ, כשהזרעת אותי פנים ואחור לאחר שזיבלת לי את השכל בסיפורים על דודתך המשוררת אשר על כתביה עשיתי אז עבודת מ"א בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כאשר כל-כולה עדיין שכנה בקמפוס דיר העיזים של משפחת שוורצמן, גבינות, יוגורט וזיתים שחורים מן הכי טובים בארץ אפילו שהוא שׂם בהם שׁוּם.
שמעתי אומרות בערב למלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן, ב"צוותא", שספרו "ביאטריצ'ה" הוא ספר אכזרי אנטי-פמיניסטי כי האריה אוכל בסוף את המינקת שלו, ואני גם מדברת כאן בשם הכלבות, ולכן גם אני חושבת שצריך להפסיק את הדפסת הספר ולבקש ממשפחת גוטמן לגנוז אותו. והאמת, אני לא היכרתי היטב את גוטמן כי גדלתי בצפון הארץ ולשם לא הגיע "דבר לילדים", רק עד כרכור.
ברגשי כבוד הדדיים לְיִקרַת נִיקלוּתְךָ המחורצפת,
אֲגָנָה וַגְנֵר
זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה...)

*
לחיים שפינוזה שלום רב,
לצערי לא ידעתי כלל שהספר שלך "המושבה שלנו" יצא בשעתו לאור, וגם לא הצלחתי למצוא (או להזמין) עותק ממנו בחנויות הספרים. במרביתן כלל לא שמעו על אודותיו.
בלית ברירה אני מסתפקת בקריאת פרקיו המתפרסמים בהמשכים, ואף שאינני מסכימה עם הגסויות, וחושבת שלא היתה מזיקה לך עורכת נבונה שתוציא אותן מהטקסט, לא אסתיר ממך את התפעלותי, בייחוד מן הפרק התשעה-עשר המספר על מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה.
לא היה, ולדעתי גם לא יהיה אי פעם ספר עברי דומה לו, ואני מתארת לעצמי כי לקראת יובל ה-60 שלך תחגוג איתך הארץ כולה ובייחוד המושבה שלך (שם בוודאי אינם חדלים לקרוא, ללמוד וללמד את "המושבה שלנו" וגם את "אברהם שפירא") – ועל שדרות דקלי הוואשינגטוניות יתנוססו דגלי חגך, וגם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי תעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של המושבות הראשונות.
יש מעט מאוד משוררים עבריים, אם בכלל, שיודעים לכתוב כמוך ויש להם עולם ייחודי כשלך, ואני מאמינה שגם בדורות הבאים יאהבו לקרוא את הספרים שלך ואני כותבת לך דברים אלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולא מפני שפעם היית בתוכי במזרח וגם בסוף מערב.
שלך בהתרפקות (דגדגנית ונוסטלגית) מסוייגת,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
לאגנה היקרה שלום רב,
אני שמח ללמוד מנימת מכתבך שקצת התפייסת איתי בזכות ספרי "המושבה שלנו" ואינך מזכירה עוד את הבת שאת טוענת שאני אביה (ושדרשת שכל תמלוגיי מאקו"ם יועברו אליה, אחרת הם יוקפאו בצו מבית משפט, כמו התמלוגים של משורר ידוע אחר), וכן שאת עדיין עודך בחיים וגם זוכרת את ההתדבקויות האקראיות שלנו.
עם זאת, למרות שמחמיא לי שאת זוכרת אותי צעיר (וּמְדָגְדֵגַן) – עליי לאכזב אותך בקשר לחגיגות יובל השישים שלי בארץ בכלל ובמושבה בפרט – כי אני כבר כבן שבעים ואחת.
כאשר מלאו לי שישים איש לא שם לב לכך.
כך גורלו של משורר נידח, שאיש בקהילייה הספרותית ובתקשורת אינו זוכר את יובלותיו או יודע מה נכתב בספריו. משורר לא חשוב, מה יש לו בחייו? – לא חשוב מה הוא כותב, כי כל מה שהוא כותב לא חשוב ולא נחשב.
על זיכרון השעות שבילינו יחד אתרפק אף אני ובהם אתנחם גם כַּחמור ההופך בשולחן.
בברכה,
חיימקה שפינוזה

*
לחיים שפינוזה שלום,
רציתי לברך אותך ליום הולדתך השבעים ואחת אבל אתה חרא של בן אדם. לא די שהתכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ, ואינך שואל כלל על גורלה, ועל הנכד שלנו, גיא, שנולד לה – אלא גם רימית את כולנו בכך שאמרת שכל האמצעים כשרים כדי שתוכל להקדיש את עצמך לכתיבה ולכן מותר לך לדפוק נשים מלפנים ומאחור ולהכניס להריון בלי כל התחייבות מצידך – ומה יצא ממך לבסוף? חרא של משורר. מרבית הסופרים בני הדור שלך הצליחו, ולא מפסיקים לתרגם את הספרים שלהם ולהזמין אותם להופיע בחו"ל ולהעניק להם פרסים – ואתה, אפילו בעברית אף ספר שלך לא נמצא בחנויות הספרים, ולא עזרה לך כל הפורנוגראפיה שהכנסת בשירתך. ולא שהיית פעם משהו מיוחד אבל בשנים האחרונות נשכחת כליל. וגם לא נשארו לך הרבה שנים לתקן את המעוות, עד מאה ועשרים.
אם בתך האומללה,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
לחיים שפינוזה שלום,
אני לא יודעת אם קצב אשם או לא, אבל ברור לי שהוא הסתבך בקשרים עם נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע. ואני רוצה לשאול אותך, בתור משורר (היחיד מבין המשוררים שבעל אותי וממך נולדה לי בתנו בטי שאתה מתכחש לה) – איך, איך איש ציבור בעל רקורד כקצב היה יכול לסלול את דרכו למעלה עד היותו נשיא מדינת ישראל למשך תקופת כהונה שלמה כמעט, וזאת לאחר שבחרו בו רוב חברי הכנסת, שנבחרו על ידי העם, על ידינו?
הייתכן שכך קרה רק מפני שהוא פוליטיקאי ממוצא לא-אשכנזי ולכן נהנה, עד גבול מסויים, מאפלייה מתקנת?
מצד שני, אני מתפלאה ושומעת ברדיו ובהפגנה בכיכר במוצאי שבת את כל החרפות והגידופים הנאלחים, המבזים והדמגוגיים ביותר – כשהם יוצאים כלפי קצב מפי נשים וגברים הנחשבים אינטלקטואלים ומנהיגים חשובים, נשים וגברים שאין לחשוד בהם שהם מרמת העומק של ביבי שופכין. ולהפתעתי גם לא ראיתי כמעט אף פרסי או יוצא עדות מזרח בקהל האינטלקטואלי, שמחא כפיים וצווח כמו משוגעות היסטריות (בכנס מכשפות לֵילִי בסאלם) –אחרי כל קללה שנצרחה והוטחה בְּקֶצֶב בְּקָצָב מהבמה.
ורציתי לשאול מה דעתך – אם קצב היה אשכנזי, יליד-הארץ, נאה, בן היישוב הוותיק, מהקיבוץ, או ח"כ "צבר" יפה וחתיך של מר"צ, למשל, או עם בלורית כמו שהיתה לסופר העברי החשוב ביותר יעקב שבתאי, לפני שהתקרח בין שתי נשים ומת – האם גם אז היו מעזים לחרף ולגדף אותו ככה? או שרק את הצ'חצ'חים , צאצאי הַבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו – מותר לכנות בשמות גנאי איומים ונוראים, ולא לתת על כך את הדין?
טוב. לשם איזון הן חירפו גם הנשקן האשכנזי חיים רמון.
וההתלהבות שלהן! יכולת לחשוד שהמפגינות ממש מתות לקרוא יום-יום בעיתונים במשך חודשים ארוכים את פרשות ההשפלה וההתעללות שספגו המתלוננות מקצב, ואיזה מפלצת הוא היה, ורק שלא יסגור להן איזה מזוז משפטי את ההצגה ויסתום באבן את פי הבאר המפיצה מים מורעלים, מתוקים, היסטריים ותקשורתיים כל כך.
אתה רואה שגם אני יודעת לכתוב.
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
לחיים שפינוזה שלום בלא-ברכה,
סבורה אני שיש גבול לכל התעללות באישה ומה גם אם שמנתי ויש לי עכשיו זוג פומלות, כמו שפעם היו אומרים, שדיים שמסבים לי ייסורים רבים כי כבר אינני צעירה כמו פעם והם אינם זקופים ואפילו בבדיקות של סרטן השד שני רופאים צעירים צריכים לעסות אותם עד שמקיפים אותם יחד ומגיעים לאבחנה נכונה, למזלי שלילית, וכל אותה עת שתי אחיות לוחצות להם על הביצים מכל צד כדי שלא ישפריצו כי השדיים שלי עדיין מחוללים מהומות תחתיות.
והנה, יום אחד בשבוע שעבר אני מבקרת בשוק הכרמל עם הרוסי ידידי-לחיים זה שנים אחדות (שניהל רפת קולקטיבית גדולה בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב) ואנחנו עומדים בחנות של דברי מאפה, לחמים, כעכים, לחמניות ופיתות, ואת מי אני רואה ממול לוטש בי עיניים מתחת לסנטרי כתרנגול בבני אדם?
– אותך כמובן! – חיימקה שפינוזה המשורר המאניאק שכמובן אינו מזהה אותי – חיימקה שפוסע ברחוב מתחת אל תחת ונראה כעומד כל רגע על עברי פי תחת והוא קונה לחמניה רכה ועושה הפסקה ואחר כך קונה עוד לחמניה רכה, ועוד הפסקה, ועוד לחמניה, ואני כבר רואה שלא הלחמניות מגרות את תיאבונו אלא השדיים הענקיים שלי שאותם הוא בולע בעיניו כשרעדה עוברת בגופו מרוב שהוא נסער, ומבטיו נעשים זגוגיים כמבקש להיטמע בי, וגם, תסלח לי – כחופץ לזיין אותי בין השדיים שלי (זוכר?...) וככה זה נמשך עד שסיימתי לקנות לחמים עם הידיד הרוסי שלי שניהל את הרפת הקולקטיבית בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב, ואתה נשארת תקוע עם איזה עשרים לחמניות רכות.
ואני פותחת את העיתון שבו אתה כותב, ומה אני רואה? שיר! – "כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים" וגם מעז לרמוז שהם גרמו לו להתיז! – תִיז אֶמָכּ! – אתה והמשוררים!
אבל אם רק היית חוזר אליי הייתי מפנה גם לך מקום בין שדיי...
וזורקת את הרוסי שיודע לחלוב...
בהתרסה בוערת,
שכובתך-בעבר ואֵם בתך הנסתרה שבגורלה לא התעניינת מעודך,
ויש גם נכד, גיא
ְאֲגָנָה וַגְנֵר

*
כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים
ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה
אני לא יכול להפסיק להסתכל אני
מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה
אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה
האישה הדדנית שצריכה לסחוב
כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם
אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות
וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך
מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה
ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה
להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף
מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי
הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת
לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה
אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה
די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט
להחליף מכנסיים.

*
לחיים שפינוזה
המתעלק על תמונות עירום של נשים הרות,
שלום לַשמוק החי בקלון,
אכן, כפי שנוכחתי להוותי במשך השנים, אתה הולך ונסוג לאחור (אף כי באחוריי דווקא אהבת קדימה ולא בגלל התמיכה במפלגת אולמרט אלא מפני האופי העות'מני הים-תיכוני האנאלי שלך) – ועכשיו אני מתארת לי איך אתה שוטף בעיניך את הבטן הענקית ואת האחוריים ואת השדיים הגדולים של "אהובתך" גבריאלה ספניק, ואתה לא רואה שהיא כבר זקנה וכל חמוקיה הם עבודת ריטוש של המחשב, אפילו נקודת חן אחת או קמט אין בכל החודש השמיני האכסהיביציוניסטי הוורוד שלה, אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה וזה אפילו מגרה אותך יותר וגם היית מת לחלוב את שדיה השופעים כמו שהיית חולב את העז במושבה וגם מספר לי על כך כשהיית חולב אותי ומחליק לתוכי. אני מתפלאת על הקוראים ובייחוד על הקוראות, שלא השליכו בגועל נפש את תמונת הפרה המפוטמת מרשימת הנמענות הנאנסות לקרוא את גסויותיך. פויה לְךָ. בושה. אני מאחלת לך שתצליץ לך גבריאלה ספניק בפנים ואז תראה מה זה להעריץ מירחון הטלנובלות "וויוה פלוס" תמונה של פרה ורודה מעוברת ערומה בחודש השמיני להריונה!
ממני אֵם ילדתך הנידחה שלא זכתה לשום ליטוף ממך,
אֲגָנָה וַגְנֵר
אני המארחת שלך מליל הזיונים בחדר האורחים בקיבוץ בערבה אחרי ההרצאה על דמות הערבי בספרות העברית לפני שנים רבות בעוד שדיי גדולים זקופים.

*
לחיים,
כאחת מקומץ הקוראים שעדיין מעוניינים בדבריך המשעממים, קראתי גם אני את פרקי היומן שלך שפירסמת בעיתון, ומאחר שאני חוששת שכללת בו גם את פרשת יחסינו ואת בתי שילדתי לך ואשר לה אתה מתכחש – רציתי לדעת איך אני יכולה להגן על עצמי ועליה מפני יומניך הפורנוגראפיים ההזויים-למחצה (כמו שאתה מתעקש לספר שבאת עליי מאחור) ואם לא הגיע העת לפנות לייעוץ משפטי כדי להגן עלינו מפני יומניך. אחי-למחצה הוא עורך-דין.
בהזדמנות זו אני רוצה לבקש ממך שאם אמות לפניך, אנא אל תפרסם עליי מודעת אבל בעיתון אלא אם גם בתנו המשותפת תהיה חתומה עליה.
בכבוד רב,
אחת מנפגעותיך,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
למשורר המופרע חיים שפינוזה,
ידעתי שלא תשלח לי ולבתנו המשותפת את הספר החדש שלך וקניתי אותו בחנות והכרחתי את עצמי לקרוא בו (בין היתר כדי לבדוק אם לא הוצאת דיבתי רעה, כדרכך) – ואל תחשוב שלא מצאתי אחת לאחת את כל הגסויות המיותרות שהכנסת בו.
ואני רוצה להגיד לך שכאשר קוראים היטב את תיאורי הסקס והכמו-סקס שלך (אכסהביציוניזם, אוננות, משמושי זובי יחד עם הקינאה בנערים הערביים וגם הסצינה בירושלים עם איה העיזה והזרג שלך) – מתחילים להבין את סטיותיך המיניות ואת הקיבעון שלך לעלות עליי מאחור שירשת כנראה מהפר שהיה עולה ברפת של קלמניה על הפרות, וכמובן גם כן מאחור, (ושאתה מספר שכמעט הרג אותך, מה שלא היה משנה הרבה בתולדות הספרות העברית).
ואני מבינה קצת ברפתנות מהתקופה שלי בקיבוץ, למרות שכבר אז כל ההזרעה היתה מלאכותית, וכאשר הייתי בשבוע שעבר בתערוכה "אגרו משוב" של החקלאות בגני התערוכה בתל אביב (והרי יכולנו להיפגש שם במקרה!) – וראיתי את הפרות עם העטינים המדהימים בגודלם – אני רוצה להגיד לך שכאשר אנחנו היינו צעירים לא היו לפרות עטינים כאלה! זה ממש לא אנושי... חרף העובדה שגם החזה שלי לא קטן במיוחד, גם אז, בקיבוץ, והפטמות, אני גאה – כאצבעונים של תופרת, זוכר? – אבל אני רוצה להגיד לך שבסופו של דבר, אִם, אִם בכל זאת היינו נפגשים, גם היום, אני הייתי מרשה לך לעשות עמוק בתנועת המושבים שלי – כל מה שאתה רוצה כמו אז, באותו לילה בקיבוץ, כי, אני כבר ממש בוכה... שתלך קיבינימאט... אני לא הפסקתי לאהוב אותך במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, יא חתיכת חרא מתכחש שכמוך!
ממני, המטומטמת שעדיין זוכרת אותך מלפנים ולפעמים גם מאחור, ונשיכותיך באצבעונים הזקופים, אז, כשהיית חולב אותי...
אֲגָנָה וַגְנֵר 

*
למשורר חיים שפינוזה,
עולה לי בבריאות לכתוב לך אבל אינני יכולה לשתוק. קראתי בעיתון כי ב-73 שנותיך אתה שוקל כבר 97 קילוגרמים!
ואני רוצה להגיד לך שאני מודאגת מאוד ואגיד לך מדוע. מפני שהבת שילדתי לך אחרי שאנסת אותי אותו לילה אחרי ההרצאה שלך בקיבוץ (כן, אתה, ולא שני משוררים אחרים, מבוגרים ממך, שהאחד מהם כבר מת!) – הבת שלי תישאר בלי אב, מבלי שזכתה כלל להכיר את אביה, כי אני נשבעתי שלא לגלות לך את שמה האמיתי ואת גורלה עד שלא תסכים לבדיקת רקמות כדי לאשר את אבהותך, אבל היא יודעת היטב מי אתה וגם מתכוונת בבוא היום לבקש חלק בעיזבונך הספרותי, כי היא קוראת את רוב שירי האהבה שלך כמכוונים אליי, אל אימא היקרה שלה שנשאה ברחמה את זרעך, והיא רוצה להחזיק בבוא היום בזכויות ההלחנה שלהם.
אז אם תמשיך להשמין ולהזקין ככה – לא תזכה להכיר את בתנו החד-הורית ואולי גם את הנכד שלנו גיא ואולי גם לא נצליח לעשות את בדיקת הרקמות.
אני מתארת לעצמי שאילו היית שוכב עליי היום הייתי נחנקת מחוסר אוויר כמו בסרט המטורף "בוראט" שבטעות הלכתי בשעתו לראותו עם מחזר עיראקי ונשארתי עד הסוף כמו אותו לילה איתך.
שכובתך השמנה מאותו לילה איום בקיבוץ,
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
למשורר המזריע,
קראתי שאתה עומד לפרסם מחדש את ספר שירי הזימה שלך "הנאהבים שאינם נעימים" שבזכותו אפילו לא נכנסת לרשימת הסופרים הפורנוגראפיים של הספרות העברית כי איש לא התייחס וגם לא מתייחס לכתיבתך ברצינות, מה עוד שאתה פורנוגראף ממין זכר ולא ממין נקבה, ולכן אני רוצה להקדים ולהודיע כי לי ולדמותי אין ולא היה שום חלק בספר הנתעב שלך, שכולו פרי דימיונך המופרע , וגם אין לי שום קשר לדמות פאני היל התל-אביבית שלך – לילך הרמוטק.
אני בסך הכול אישה הגונה, שבגלל זיון של לילה אחד בקיבוץ, שנסתיים בהפרייה ללא הפלה – ילדה לך בת מקסימה, שאתה מתעלם ממנה כל השנים באכזריות רבה כי ראשך נתון כל הזמן בפוליטיקה ובתיאורי הַצִּ'יפְּצִ'ימוֹן של לילך.
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
למשפריצר,
אני אמנם זוכרת כי בביקור שלך אצלנו כשהרצית בקיבוץ הפצרת בי יותר מאוחר בלילה בחדרי, אחרי שהזרעת אותי כי שפכת כל התנובה בתוכי בלי להיזהר – הפצרת גם להרשות לך לגלח את שיער בית השחי שלי, שהיה די עבות כמו שהנח"לאיות הצעירות נהגו לגדל כי אמרו שריח הזיעה מגרה וגם מושך בחורים, שמראה הזקנקן הרך החבוי-למחצה מזכיר להם קוס שחלקם טרם זכו לראותו, ואפילו לימים נהרגו במלחמה בלי שראו קוּס אמיתי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים, ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם.
ואחרי הגילוח אתה ביקשת ממני שארשה לך לשים את המידלדל שלך בבית השחי המגולח שלי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם, וכאשר שיפשפתי אותך בבית השחי שלי אתה נאנחת והמידלדל שלך והתרומם והתיז עוד פעם – אמנם לא עד רמת גן, שהיא רחוקה מאוד מן הקיבוץ בערבה, אלא לתוך העין שלי, ונעשה לי חם ורטוב ולא יכולתי לראות בגלל הלובן שלך ואנחנו פרצנו שנינו בצחוק אדיר עד שהשכנות שלי מעבר לקיר דפקו שם ושאלו מה קורה אצלי ואתה ניגבת לי את העין בתחתונים שלי.
ועכשיו לקחת את החווייה האינטימית ההיא של שנינו ועשית ממנה שיר מגעיל!
מקווה שהמשפריצר עדיין בכושר,
אֵם ילדתך זנוחת האב,
המתגעגעת לזיון שלך, יַחְרַבּ-בֵּיתַכּ!
סבתא של גיא –
אֲגָנָה וַגְנֵר

*
כמו מתל אביב לרמת גן

הרשי לי לגלח את שיער בית שחייך
לחוש זיפייך השחורים בטרם מגע הסכין
להקציף אותך בלובן מברשת הסבון
לָטֵף גופך הצח הלוך ושוב בַּלהב
צחקי צחקי על החלומות
הַרִיח קפלייך
דַמיין ערוותך אם
תרשי לי שם
וגם לנשום
עור חלק וַרך כַּפּוֹת
מבית-שחייך
להעריץ בך את השקע הרוטט
לאט לאט
לנשק
להביאו לשיא
אני בלן משופשף
מעתה המבקר בבית שחְייך יֵדע
כי כבר אבדו שם הבתולים
ואם תרשי לי
אחרי הרעד הסקסי
אחרי אביונת בית השחי שלך
שתחזיקי לי
כרס"ר בתס"ח עם מקל תחת זרוע
שפשפיני
שפשפיני
ואני אתיז משם
כמו מתל אביב לרמת גן

*
גברת אגנה וגנר,
את מכתבך עלייך להפנות לא אליי, המכונה משום-מה במכתבך "המשפריצר", אלא לסופר אחד (שראיתיו לאחרונה מסתובב בסימטאות העתיקות של העיר היפה סנטיאגו דה קומפוסטלה ולוטש עיניו בנערות צעירות ומגרות שיכלו להיות נכדותיו), והוא שכתב את השיר "מתל אביב לרמת גן" שאת טוענת שהוא על אודותייך.
הייתכן כי מי שאת טוענת שהיא בתנו המשותפת היא פרי זרעו של אותו סופר?
ובבקשה תפסיקי להטריד אותי כי זה המכתב האחרון שאני עונה לך.
ואני גם לא מאמין לך שיש לנו נכד משותף!
חיימקה שפינוזה

*
חיימקה,
מדוע את מתכחש לבת שלך שנולדה בקיבוץ, ולנכד שלך?
בן-דודך,
י.ל.

[מתוך שיחת טלפון]

המשך יבוא