סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק חמישי
צפת שוקטת על שמריה

צפת שוקטת על שמריה כסוכת-אבנים דלה המתנוססת בלוע הר-געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות-האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד-לבוא. מתיקות-סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ'אהירית, מעוז צלבני מימי-הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון-מזרח: רמת-הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט-לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר-אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.

חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית-הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי-כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:
"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"
"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.
"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"
"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."
"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"
ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.
שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.
אפרת הולכת אף היא, מובדלת-מרצונה וחתומת-פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.
לפתע, חלוקי-נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, "קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! [פּיצָ'ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה"ד]. פְּרִיצֵעס פִיל-תִיזהָא בַּאבּוּ-אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות-האבן וגדרות-הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד-הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:
"פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת."
"אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?"

מגיע בוקר יומו של ה"סדר".
מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר-כבש בתפוחי-אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני-הצהריים, כי מכאן ועד ל"סדר" אין אוכלים.
פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני-המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי-חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת-החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין-זיתים.
פטמה מסתלקת למשך ימי-החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "

פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ-הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה-המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ'הָנֵם, הוא הגיהינום.
לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ'ע, כד-המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית-הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו-הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:
"'פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!'
[סיומה קרול, בדרכו לארץ-ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח-תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ'יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים "פדישהמיז צוק ישסון!" – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].
"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף-ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז-בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.
"מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ'ארים, השומרי-הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ'ינִים, השדים יַחְרָבּ-בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ'רים רצו להרוג את היורש-העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ'רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ'ע של הפסח שלכן," ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, "שממתינה כל השנה בעליית-הגג שייוולדו בה יאניצ'ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין-אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו... וַי לי... וי לי..."

כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך" את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה.
רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: "ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא-עלבי, יא-רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך," אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: "אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א-זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!" – ואז הניח רשיד את כף-ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת.
כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין-זיתים העובדת בביתם, ושהיא-עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים – וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: "שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!"
וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.
פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ'י של הגברים בתחת. – ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.

בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל"שפוך חמתך על הגויים" רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב"אחד מי יודע" וב"חד גדיא" חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב-המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.
ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.

בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי-הצמר, שמן-הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות-הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:
"בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?"
"לא. לא."
"ראה בדרך צבי יפה-תואר וקל-רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע'וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות-הדם ניראים בחול – קרא:
"'בני נהרג!'
"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות-דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.
"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:
"'הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ'רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.'
"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת-נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:
"'גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.'
"שנייה אמרה: 'בטַנג'רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.'
"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת-נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.
"אמר לה בעלה: 'מדוע לא הבאת עימך קדרה?'
"אמרה: 'אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.'
"קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '"

נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:

"כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!"
"אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!" "אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!"
בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.

שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: "לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט-טלוויזיה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל-חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ"ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והאיסראילי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות כאן!"

ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני-מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב-כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש-דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי-חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות-עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכל – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני-המשפחה, ומותירים גם למוחרת, ליום ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

המשך יבוא