סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים
עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה

סימטאות הרובע היהודי היו צרות ומחניקות ליהודה הצעיר, שנפשו שאפה לשוטט במרחבים, כמו שהיה רגיל בכפר ילדותו ונעוריו בהונגריה. השכונה החדשה מאה שערים, מחוץ לחומות, היתה יותר לרוחו, והוא התרפק על הלילות שבהם היה דוהר על סוסיה של הדסה ושוכב עימה להנאתו לאחר שהילדה נרדמה, ולאחר הגירושין היה יוצא בגפו לשוטט בסביבות הרובע והשכונה החדשה, להכיר במדרך רגליו את סלעי הארץ החדשה שאליה בא בכל און נעוריו.
יום אחד נשאוהו רגליו לשדה מוקף חומת סלעים, לא רחוק מן הרובע, מתחת לחומת העיר. בעודו מטייל, מקלו בידו, והוא מתענג על מראות הטבע הירושלמי, קלטו אוזניו אנחות של קול נשי. לא מיד הבחין אם קול ענות הוא או הנאה. הוא הרחיב צעדיו בחלקת השדה, שעדיין היה עתיר סלעים, והגיע אל פינה של זווית בין קירות סלעים מגובבים. מה מאוד התפלא לראות בחורה יהודייה יפה בעלת שיער אדמוני שוכבת על גבה, שמלתה מופשלת וכל ערוותה, אדמונית השיער גם היא – פעורה ונוטפת ריר של ייחום, ומעליה רובץ נער ערבי כהה עור, גם הוא כותנתו מופשלת, והזין השחור הענק שלו, כמוהו לא ראה יהודה מימיו, גם לא אצל נערי הגויים בסנט אישטוואן, זין שנראה גדול יותר מהנער הערום עצמו, כזין של חמור בהשתינו – והוא נכנס ויוצא בערוותה האדמונית של הבחורה היהודייה, המשמיעה קולות מוזרים – ואין לדעת אם נהנית היא ממעשה הנער בה, או זועקת לעזרה.
יהודה לא חשב פעמיים. תפס במקלו והוריד אותו פעם ופעמיים על גבו של הנער, אשר הקים קול זעקה נוראה ושלף עצמו מהפתח הרטוב האדמוני של הבחורה בעודו מתיז על ירכיה סילון לבן אדיר של זרע ומיהר לברוח אל מאחורי גדר הסלעים המגובבים בעודו מיילל. "כּוּס-אֶמָכּ, דַרַבַּנִי... כוס אמכ אֶבְּרָת דרבני... חוואג'ה יאהודי אל חנזיר דרבני!" – וקולו הולך ומתרחק בין גבעות ירושלים המשתפלות.
עתה כרע יהודה התמים אצל הבחורה, שנראה כי בתולה היא לא היתה, כי לא נראו כתמי דם סביב ערוותה האדמונית, שהיתה פעורה ונוטפת, ממש מתיזה מדי פעם סילון מרוב התרגשות. אלא שהיא פרצה בבכי תמרורים וטענה כי נאנסה בידי הנער הערבי וביקשה מיהודה שיקים אותה ויעזור לה לחזור אל בית אימה ברובע.
יהודה לא היה אדיש למראה המגרה שנתגלה לו, ואולם הוא כבש את יצרו, ועזר בצניעות לבחורה להתרומם, לכסות את מערומיה, ויחד צעדו לאיטם בדרך העולה אל הרובע.
"מי היא?" שאל, בהשתמשו כלפיה, כמקובל, בגוף שלישי.
"אפרת לוין אני, בת נג'ימה-מירל'ה," השיבה זו בבכי, "ואבי היה בן-ציון לוין אללה ירחמו, חייט ידוע ברובע, ועתה נותרנו רק אימי ואני, ואחי חזקלי ממשיך בחייטות של אבא ותומך בנו אבל אימי היא לא אימו אלא אימו היא סלובה, אשתו הראשונה של בן-ציון אבי..."
ודומה שהיתה יכולה להמשיך לספר את כל קורות משפחתה בדרך לרובע אלא שהוא הפסיק אותה.
"ואני יהודה, יודה."
"יש לו אישה?"
"היתה. עכשיו אני גרוש."
דומה היה שדבריו האחרונים עודדוה, ועד מהרה הם נכנסו לאחת החצרות העלובות ברובע, ולחדר חשוך שפנה לחצר, ובו ישבה אישה זקנהה דלת בשר, כפופה על שרפרפה.
"יכיר, זו אימי, נג'ימה-מירל'ה," אמרה הבחורה, וחמקה עם כלי מלא מים לקיטון סמוך לרחוץ מעצמה את שארית זרמת זרעו של הנער הערבי ששכב איתה ואשר לטענתה אנס אותה, אבל היא ביקשה מיהודה שלא יספר על כך דבר לאיש.
האם הזקנה קיבלה את פניו במנוד ראש ולא היה אפשר לדעת אם ממש הבחינה בו או שדעתה כבר קצת מטושטשת עליה.

יהודה הנרעש מכל אשר אירע לא חיכה הרבה בחדר החשוך-למחצה, ומיד כאשר הבחורה היפה אפרת יצאה מניקיונה, ועתה, לאחר שרחצה, נראו גם פניה היפות בעלות העיניים המלוכסנות-קמעה, כגזע נשים תורכיות, ושערה האדמוני – אמר שלום חטוף, תפס במגבעתו ונמלט אל חבריו השומרים על מאה שערים.

*
שנתו של יהודה נדדה עליו כל אותו לילה גם מעבר לשעות שבהן שמר על השכונה החדשה ומקלו בידו. הוא התקשה להירדם. גרוש צעיר היה, בן-כפר בריא וחם-מזג שכבר ידע אישה, שנכנס בה בתול אבל היא היתה אישה מנוסה שכוחה במותניה, אלמנה ולה בת מבעלה, שערבים הרגוהו. הבחורה אפרת בעלת האיברים השופעים, שראה אותה ספק נאנסת בשדה, ובית התורפה שלה פעור לקראתו – העירה בו יצרים וערגה, גירתה את דימיונו. והוא שוב נזכר בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו, ושדיה הזקופים קיפצו לפניו והסעירו את רוחו. וגם צחוקה של האישה המופקרת מטרייסט, שגנבה את כובעו – וטילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה, כדי לפתותו לעלות ולשכב עימה... ולא בגלל מראהו הנאה רצתה אותו אלא תמורת אתנן...
ובהאיר היום לא ידעה נפשו מנוחה. הוא שם מטבעות אחדים בכיסו, שאותם קיבל בשכר שמירתו, ושם פעמיו אל החצר העלובה ברובע, אל חדרן של האם ובתה. בדרך קנה צרכי מזון אחדים, ענבים אצל פלחית מחברון שישבה עם סלה בסימטה, גבינה ופיתה, כי שם לב שאצלן המזווה כמעט ריק והיה נדמה לו שהן קרובות לחרפת רעב.

הזקנה עדיין ישבה שפופה על השרפרף בחדר החשוך גם ביום, ואילו הבחורה אפרת בעלת העיניים המלוכסנות-מעט כשל תורכייה והשיער האדמוני – הסבה על הַמַּסְטָבָּה, אצטבת האבן הגדולה, המכוסה יריעות בגדים ושמיכות, ששישמה כנראה משכב לשתי הנשים הבודדות. יושבת כאילו רק לבואו של יהודה חיכתה. כאילו כישפה אותו, שיהיה שלה. היא סימנה לו בידה הענוגה שישב על קצה הַמַּסְטָבָּה, קרוב אליה, לקחה את ידו והניחה על שדה הערום, מתחת לחלוק, שד שהיה חם זקוף רוטט-קמעה. הוא תפס בפיטמה הזקורה כפיטם של אתרוג ומולל אותה באצבעותיו – ואז סובבה עצמה כלפיו ובלי לומר מילה הפשילה שמלתה מולו ופערה את הפתח הגדול שלה, את בית תורפתה שהיה עטור שיער אדמוני מסולסל וכאילו רטוב עדיין מאתמול וכולו שפתיים וקפלים חיים שנעים כעלי שושנים וכאילו מחכים לקלוט את אבר זכרותו של יהודה שיתחכך ביניהם באון בחרותו.
"מה הוא מחכה?" לחשה לו. "הזקנה אימי עיוורת וגם שמיעתה לא מה שהיתה."
יהודה הוריד עתה בהיסוס את כף ידו לעבר ערוותה הרוטטת, כאילו עדיין מאתמול, משעת האונס, לא הפסיקה להיות מגורה ולהזדווג עם עצמה.
ואולם אפרת לא הניחה לו להשתהות הרבה אלא שלחה יד ושלפה את אברו ממכנסיו ועד מהרה היה שרוע עליה ותקוע עמוק בבית תורפתה העטור זר שערות אדמוניות מסולסלות ואינו חדל להתייפח לעומת האבר-זכרות שלו בטפיחות לחות מהחור העסיסי שלה עם כל פעימה.
"מה את נאנחת?" קראה הזקנה. "שוב את מזדווגת?"
"מה עלה על דעתך? אימא! אנחנו מתפללים!" ענתה אפרת תוך כדי שהיא סוחטת את אברו בעמקי מקום התורף המשתולל שלה.
"מה מתפללים? את... את... פרוצה את..."
"עכשיו יגיד..." הפצירה ביהודה בעודו בועל אותה.
"מה להגיד?"
"יגיד תפילה..."
"איזו תפילה? יש על התשמיש?"
"יגיד אשר יצר. יגיד מה שיגיד אפילו שמע ישראל... ורק שלא יברח ממני כי אני כבר לא היה לי בתוכי בחור כמוהו..." לחשה, "יתקע לי בבקשה על כל פעם שאימי ענב בשל בולעת..."
"היא פרוצה... דם תורכי זורם בעורקיה..." פלטה הזקנה.
"אל ישים לב לדבריה... רק יתפלל וימשיך," צחקה פתאום בתוך עונתה, "כמו שהערבי אומר, אם היית יודע שהתפילה תעזור – הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא..."
ואכן, יהודה נענה לבקשתה של אפרת והחל אומר בקול רם, תוך ההזדווגות, כשאברו חופר בפלחים העבים של שפתי ערוותה שמגירים מולו נוזלים:
"בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם... אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ... נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים... גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם..."
"אמן!" נחרה הזקנה.
"אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם..."
"אמן. דם תורכי זורם בעורקיה... לכן לא מצאה לה בעל... זה גורל המשרכת דרכיה..."
"אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת... בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת..."
סיים יהודה. והשניים נרגעו לשעה קלה. הזקנה נראתה כנרדמת על שרפרפה לאחר שאכלה בתיאבון רב אשכול שלם מענבי חברון הגדולים, ענבי דַבּוּקִי צהובים-ירקרקים ארוכי צורה, וגם ציקצקה בלשונה –
ובינתיים היטיב יהודה את מעמד מכנסיו, אבל אפרת מיאנה להירגע. נוזליה המו בתוכה כאילו היא עומדת ללדת את תאוותה לאבר הזכרות שלו, שיחזור ויהלום בה וימלא אותה בשפיכת זרעו פעם נוספת. ואכן יהודה הצעיר לא התמהמה וחזר שוב על התפילה ועל טקס הטבילה של זכרותו בערוותה – מכניס ומוציא, מכניס ומוציא בתאוות אדירים כאילו פפריקה זורמת באשכיו, ואף היא התיזה כלפיו מפל-תאווה לוהט שמגיח מסתר מבושיה האדמוניים כמו מפתחו של גיהינום ומרטיב את הַמַּסְטָבָּה...
מואזין החל לקרוא למאמיניו ממינארט של מסגד סמוך.
ואז, כשנרגעו השניים בפעם השנייה, ומפל התאווה המגיר נוזלים של אפרת שכך, התעוררה הזקנה העיוורת נג'ימה-מירל'ה והחלה אומרת לחלל החדר החשוך-למחצה ובקול רם סיפור שאותו שמעה אולי בימי נעוריה בהרמונו של יזיד-ביי באיסטנבול בהיותה עדיין בעולת-תחת בלבד, או שכך חשבה לעצמה כי מרוב משמושי פילגשים ותשמישי סריסים היה קשה להבחין באוויר הבשום של ההרמון בין פנים ואחור, והלא יש שבתוליהן נבתקו באגודלי הסריסים עבי הבשר –

המשך יבוא