סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק עשרים ושניים
הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן [אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. – ממני, המלביה"ד]. אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,
תשכון ציפור מרהבת עין,
ירוקות רגליה וכנפיה – שני,
לי תצפה שם,
נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?
קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב, וחיי היו מקבלים תפנית חדשה, חיובית וטהורה.

*
לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!
משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...
הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.
למזלו של יהודה איש גם לא ידע על המקרה שהיה לו עם אפרת לוין, שהיתה מופיעה אצלו בחלומות עם הקמיע שלה ומבקשת למשוך אותו אליה, אל בית התורפה שלה ומקור חרפתה. מאז רעידת האדמה שהזדווגה ממש לבריחתו ממנה, לא היה לו שום קשר עימה, וגם נזהר בזה כי כאמור גם כך היה לו שם מפוקפק למדי. והיה עליו גם להתגבר על רגש הרחמים, כי חשש שאולי נידונו השתיים לחרפת רעב, ואין הסיוע של האח-הדוד, החייט ר' יחזקאל לוין, מספיק להן.

*
את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.
[לאחר ימים, כאשר יהודה ולאה כבר לא בחים, הגיעה לצאצאי משפחתם בפתח-תקווה כתובתה של לאה, שנשמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? איש במשפחה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה גם לא ידעו. – ממני, המלביה"ד].
היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.
"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."
"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.
"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"
"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."
"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"
"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"
ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא", בדירתו הקטנה בקומה שנייה בבחי אונגרן בירושלים – הוא היה אחיינה של סבתי לאה ראב, אמר לי ר' ישעי' בעברית בהומור הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!" – ממני, המלביה"ד].

*
יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך, ולא להתנפל עליה בסערה כאילו כבר אישה מנוסה היא בחיי אישות.
ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878. – ממני, המלביה"ד], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

המשך יבוא