חברים רבים מטלפנים אלינו ומברכים אותנו על מזלנו הטוב שיצאנו מפוקט לפני המבול. האמת, מיום ליום אנחנו מרגישים יותר את מלוא הסכנה שהיתה עלולה להיות מנת חלקנו. אני נזכר באחד הסיפורים היפים של הפרוזה העברית, "א/ק קאירו סיטי" של נתן שחם, מתוך ספרו "קירות עץ דקים", שמתארת את שובו לארץ של ציר ארצישראלי לקונגרס הציוני האחרון בשנת 1939, ממש לפני פרוץ המלחמה, כאשר הבחורה האהובה עליו נשארת באירופה, ואני מזדהה עם תחושתו כמי שהצליח להימלט בשעה ה-12 מהגורל של מלחמת העולם השנייה. יהודית אומרת שמגיעים לה עכשיו שני אותות על החזה, אות השואה ואות הצונאמי.

האסון הישראלי יתבטא ודאי בעשרות, אם לא יותר ממאה – מתים, שחלקם יישארו בחזקת נעדרים לנצח. אבל רשתות השידור כאן אינן יוצאות מגדרן ואין מקיימים קו שידור רצוף כמו בשעת חירום. אני מתאר לעצמי מה היה קורה בתקשורת אם כמספר הזה ישראלים היו נעדרים אחרי אסון פיצוץ מלון כמו הילטון טאבה.

מראשית השבוע פלש לשידורי רשת ב' בבוקר אב שבתו נעלמה באחד מאיי הודו ולא פסק לחרף ולגדף את משרד החוץ, הממשלה, ונציגי ישראל בארצות שנפגעו, שאינם עושים כלום למצוא את בתו. אתמול מתברר: הבת, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה, שהתה באחד האיים שאמנם הורגשה בו רעידת-האדמה אך הוא לא נפגע מגלי הים, ואילו החוף היה מנותק מתקשורת ומטלוויזיה, וכך לא ידעה כלל על האסון ולא תיארה לעצמה שההורים דואגים לה וכמובן שלא טרחה לטלפן הביתה. פישלה בגדול. המראיינת שואלת את האב אם הוא לא חושב שעליו להתנצל עכשיו בפני משרד החוץ, אבל הגרובן הזה נוהם משהו ולא חוזר בו. כולם אשמים לו, רק לא בתו המטומטמת, שבהתקשרות אחת אחרי רעידת האדמה, שזה בכל זאת משהו, היתה חוסכת מ"קול ישראל" את ההשמצות של "האב השכול", ש"אין לתפוס אותו על צערו"!

למי שמאמין באלוהים (ואינו מטומטם כמו חלק ניכר מהחרדים אצלנו) יש בעיות של "האף תספה צדיק עם רשע". לי אין. הטבע אינו קטגור, אינו שופט וגם לא תליין. אי-אפשר להתווכח עם הטבע ואסור להעניק לתופעותיו משמעויות תיאולוגיות, כאילו גם המבול הזה נתפס כעונש משמיים על חטאי האדם. אין גם להאשים את האדם, כפי שעשה עיתונאי אידיוט אחד בשידור הערב, כאילו אם הגיאולוגים בארה"ב היו מטלפנים בזמן לדרום-מזרח אסיה, היה האסון נמנע. אזורי האסון בדרום-מזרח אסיה ובמרבית העולם אינם ערוכים לאזעקה או לכריזת חירום, ואם אין תרגול קודם, אין יודעים גם מה לעשות בעת הישמע האזעקה. אולי מכל העולם כולו, רק בחופי קליפורניה ישנה כבר מערכת כריזה שמעירה את האנשים באמצע הלילה לרוץ להרים או לעלות לקומות הגבוהות. ואילו אצלנו יהיה צורך לתת איפיון מיוחד למערכות האזעקה ולתרגל אותן כדי שאנשים ידעו שמדובר בגלי צונאמי ולא בסקאדים, ויתחילו לעלות לקומות הגבוהות במקום לרדת למקלטים.

מה שקרה ביום ראשון האחרון בלילה ובבוקר הוא פשוט התפרצות כוח עיוור אדיר מימדים של הטבע, כמו הרי געש, בצורת, שיטפונות ורעידות אדמה בחלקים אחרים בעולם. כל מה שנותר הוא לארגן מבצע הצלה מהיר והמוני, רק כאן יכולה לבוא לידי ביטוי יכולתו של האדם לתקן ולו במעט את נזקי הטבע. אילו הוטלה פצצה גרעינית על סכר אסואן, או היה מתמוטט מסיבה אחרת, התוצאה היתה קטלנית פיה כמה וכמה, אלא שהפעם היה זה בעקבות מעשה ידי אדם, הקמת הסכר הענק ואיגום ימת נאצר. זה אכזרי לומר, אבל לצונאמי אין שום משמעות וסיבה מחוץ לתופעת הטבע המקרית, רעידת האדמה, שיצרה אותו. גם לכך שהאסון אירע לאחר שעזבנו אין שום משמעות לבד מהמקריות שבדבר. אילו סיימנו קודם את הדרום ורק אז היה עלינו לעלות לצפון תאילנד, בטוח שלא היינו מפסיקים את הטיול גם אחרי הצונאמי, גם אם מיספר הניספים כבר הגיע למאה וחמישים אלף, והמניין טרם נגמר.

השוודים, אומה של תשעה מיליון, שאיבדו קרוב לאלף וחמש מאות תיירים באסון, ולא עשו  הרבה כדי לחפש אחריהם, אומרים כיום שהיה עליהם לקחת דוגמא מהישראלים שפעלו מהר, בנחרצות וביעילות והוכיחו דאגה. טוב, שיקחו דוגמא, הנבלות האלה, גם מהכורח של מלחמת הקיום שלנו, ויפסיקו להטיף לנו "מוסר" אנטישמי, מלא חנופה לפלשתינאים, לטרור ולערבים.

ליבי לסבל של מיליוני הפליטים שעולמם חרב עליהם, אבל מבחינה מוסרית אינני יכול לבוא בטענות לא אליהם ולא אל מה שגרם לסבלם הנורא.

אבל אני כן יכול להסיק מסקנות מוסריות ("גזעניות" ר"ל) מהשחיטה של ציונה ספיבק בת השישים ושבע, חברתו-לחיים של הצלם דוד רובינגר בן השמונים, בביתה בשכונת המושבה היוונית בירושלים. במשך שנים היא העסיקה גנן ערבי, מוחמד סבראנה, אב לשישה ילדים, תושב הכפר בית עומר שליד חברון. לפני חודשים אחדים פיטרה אותו כי נודע לה שאינו מצוייד באישור כניסה לישראל (והמשך העסקתו היה הופך אותה לעבריינית). ואולם הוא המשיך לבוא אליה מדי פעם, והיא, עובדת סוציאלית במקצועה, ריחמה עליו והיתה נותנת לו בכל פעם מאה או מאה וחמישים שקלים שיהיה לו במה לקנות לחם לילדיו.

ביום ראשון, היום שבו פרץ גל הצונאמי, בא סבראנה לדירתה של ציונה. תוך כדי שתיית קפה במיטבחה ביקש ממנה הפעם עשרים וחמישה אלף שקל מפני שהבן שלו סובל ממחלה קשה. כאשר אמרה שאין לה סכום כזה, תפס סכין שהיתה במיטבח, דקר אותה, נאבק עימה, ולאחר שקרסה שיסף את גרונה, בלשון פשוטה – שחט אותה, ונמלט. חקירת המשטרה העלתה ששום בן שלו אינו זקוק לניתוח, ומעריכים שהציג את הרצח כפלילי כדי למנוע אפשרות שבית משפחתו ייהרס, ואולם מדובר ברצח "שיש בו טביעת אצבע לאומנית."

בעקבות היומן אני כותב ושולח לעמוס כרמל, "ידיעות אחרונות", רשימה בשם "על השחיטה".

טבע חף ממוסר

לצונאמי אין שום משמעות וסיבה מעבר להיותה תופעת טבע מקרית, תוצר רעידת האדמה הגדולה בלב ים. לרצח של ציונה ספיבק, לעומת זאת, יש משמעות מוסרית

לאחר אירועי הצונאמי בדרום-מזרח אסיה יש שמציבים למאמינים באלוהים את בעיית "האף תספה צדיק עם רשע?". אולם, הטבע אינו קטגור, אינו שופט וגם לא תליין. ואין להעניק לתופעותיו משמעויות תיאולוגיות, כאילו ב'מבול' הזה עונש משמיים על חטאי האדם. ההנחה שהאדם הוא סיבת כל הדברים נובעת מגבהות לב ומהתעלמות מהמקריות של הטבע.

לפיכך, גם אין להאשים את הגיאולוגים האמריקנים שאילו התקשרו במועד לדרום-מזרח אסיה כדי להתריע, היה האסון נמנע. אזורי האסון בדרום-מזרח אסיה וברוב חלקי העולם אינם ערוכים לאזעקה או לכריזת חירום, ואם לא נהוג בהם תרגול מקדים אין כל תועלת באזעקה אשר תישמע. התושבים פשוט לא ידעו מה לעשות עם הישמעה. אולי מכל העולם כולו, רק בחופי קליפורניה יש כבר מערכת כריזה אשר מעירה את האנשים גם באמצע הלילה כדי שירוצו להרים או יעלו לקומות הגבוהות. ואילו אצלנו – אם וכאשר תהיה מערכת כזאת, יהיה צורך לתת לה איפיון מיוחד ולתרגל אותה, כדי שהתושבים יזהו בה את איום הצונאמי ולא איום של טילים, וכדי שיעלו לקומות הגבוהות ולא ירדו למקלטים.

מה שקרה ביום ראשון, ה-26 בדצמבר, הוא התפרצות כוח עיוור ואדיר מימדים של הטבע, דוגמת התפרצות הר געש, עצירת גשמים ובצורת, שיטפון או רעידת אדמה. כל מה שנותר עתה הוא לארגן מבצע הצלה המוני מהיר – רק כאן עשוייה לבוא לידי ביטוי יכולתו של האדם לתקן ולו במעט את נזקי הטבע. אולי זה אכזרי לומר, אבל לצונאמי אין שום משמעות וסיבה מעבר להיותה תופעת טבע מקרית, תוצר רעידת האדמה אשר יצרה את הגל.

השוודים, אומה של תשעה מיליון בני-אדם, איבדו קרוב לאלף וחמש מאות מבני-עמם באסון, ומתברר שלא עשו די – ובזמן הנכון, כדי לאתר אותם. היום הם אומרים שהיה עליהם לקחת דוגמא מהישראלים, אשר פעלו במהירות וביעילות, ומתוך תחושה של סולידריות. אולי ייקחו עתה דוגמה, הצבועים האלה, גם מהכורח של מלחמת הקיום שלנו, ויפסיקו להטיף לנו 'מוסר' אנטישמי, מלא חנופה לפלשתינים, לטרור ולערבים.

ליבנו, ליבנו לסבל של מיליוני הפליטים שעולמם חרב עליהם, אך מבחינה מוסרית איננו יכולים לבוא אליהם בטענות, אפילו 'יבזזו' המסכנים האלה את מה שנותר מהמתים, כמו שלא נוכל לבוא בטענות מוסריות או דתיות אל הדבר שגרם לסבלם הנורא.

אבל נוכל גם נוכל להסיק מסקנות מוסריות מהשחיטה של ציונה ספיבק בת השישים ושבע, בביתה אשר בשכונת המושבה היוונית בירושלים. במשך שנים היא העסיקה גנן ערבי, מוחמד סבראנה, בן שלושים וחמש, אב לשישה ילדים, תושב הכפר בית-עומר שליד חברון. לפני חודשים אחדים פיטרה אותו כי נודע לה שאינו מצוייד באישור כניסה לישראל, והמשך העסקתו היה הופך אותה לעבריינית. ואולם הוא המשיך לבוא אליה מדי פעם, והיא, עובדת סוציאלית במקצועה, ריחמה עליו והיתה נותנת לו בכל פעם כסף כדי שיקנה מזון לילדיו. ביום ראשון, בשעה שבה שטף הצונאמי את חופי דרום-מזרח אסיה, הגיע סבראנה לדירתה של ספיבק. תוך כדי שתיית קפה במטבחה ביקש ממנה הפעם עשרים וחמישה אלף שקל, כדי לטפל במחלתו הקשה של בנו. כאשר השיבה שאין בידה סכום כזה תפס סכין  ממטבחה, דקר אותה, נאבק עימה, ולאחר שקרסה שיסף את גרונה, או בלשון פשוטה – שחט אותה, ונמלט. חקירת המשטרה העלתה שאף אחד מבניו אינו זקוק לניתוח. ההערכה היא שהציג את הרצח שיש בו "טביעת אצבע לאומנית" כפלילי, כדי למנוע את הריסת בית משפחתו.

כן, על השחיטה של ציונה ספיבק אפשר וגם צריך לדבר מהבחינה המוסרית.