למסעדה הולכים כשרוצים להתפנק. למסעדה הולכים כאשר לא רוצים לבשל, ורוצים לאכול אוכל טוב יותר מהבית. למסעדה הולכים כשיש אירוע ששווה לצאת מהבית. למסעדה הולכים כשיודעים שזה עולה כסף. היום בוחרים מסעדה נחשבת בקפידה. שואלים, מתעניינים, ובודקים מחירים. מסעדה שהרשימה חוזרים אליה בכל הזדמנות.

בן סיפר לנו בגיליון 1085 על מסעדת פירות-ים בפריז שהוא לא מפספס אותה כאשר הוא בסביבה. כמה שזה נכון. מסעדה שמשאירה טעם של עוד תמיד נחזור אליה אם נהיה לידה או קרוב.

יש לנו חבר יפני שאותו הכרנו ביפן וגרנו די קרוב אחד לשני. קראנו לו ״סאטו הגדול״ מפני שהוא איש גבוה ומלא. לא שמן. סאטו הגדול דובר אנגלית שוטפת, מבין באוכל, אוהב אוכל והמפתיע שאוכל צרפתי ממש-ממש לא זר לו. סאטו הגדול אף פעם לא הודיע לנו מתי הוא בא אלינו, מה שמאוד לא מתאים ליפנים, ותמיד הביא מעדנים. לא רק זה, הוא היה מופיע בשבת או ראשון לפני-הצהריים ומכריז – יוצאים ליום טיול.

בזכות סאטו הגדול ראינו מקומות ונופים שלא הרבה זרים זוכים לראות. הנדיבות שלו היא לא מהעולם הזה. נחזור למסעדות. החבר שלנו משוגע על מרק צב. מרק צב לא מכינים בכל מסעדה גם לא בצרפת. בשרו של הצב נחשב למעדן יחיד ומיוחד. לא נשכח את באבט (החגיגה של) שהכינה מרק צב שהשאיר את המסובים עם פנים נדהמות. סאטו הגדול לרגל עסקיו הגיע לסינגפור וגילה מסעדה שמכינה מרק צב כזה שלא אכל מימיו. מאותו יום הוא לפחות פעמיים שלוש בשנה טס במיוחד למסעדה כדי ליהנות מהמרק. כשהוא מספר על המרק עיניו בורקות, פניו מאירות והוא מתאר איך הוא שותה כף אחר כף ומתפלל לשינטו שלא ייגמר לעולם. 

אז איך מכינים מרק צב? קודם כל צריך צב.

מניחים את הצב חי בסיר גדול, ממלאים את חצי הסיר במים קרים ומביאים לרתיחה. על מכסה הסיר מניחים מכסה כבד כדי למנוע מהצב המסכן שנידון למות לטפס ולברוח. כשהמים מתחממים, הצב שלנו ייפטר מהפרשותיו. מוודאים שהוא מת, מוציאים אותו מהסיר, שוברים את השיריון, מתפטרים מהאיברים הפנימיים אבל שומרים את הכבד והלב. חותכים  את הבשר לקוביות גדולות, מייבשים היטב ומחזירים לסיר עם יין אורז, פטריות שיטאקי או שורשים ועשבי תיבול סיניים. מרתיחים, מורדים אש ונותנים לתבשיל להתבשל שעות.

ירושלים בימים אלה

מי שמקשיב בימים אלה לחדשות כל חצי שעה ושעה ושומע ורואה את הדיווחים מתרשם שירושלים בוערת. ירושלים גוססת, ירושלים הפכה לעמק רפאים. אמת, היו פיגועים הרוגים ופצועים. היה פחד וגם האטה. אנחנו הירושלמים עברנו במהלך השנים ימים קשים מאוד. שתי אינתיפאדות ופיגועים ועוד פיגועים. אנחנו הירושלמים למדנו לצערי לחיות עם מציאות שתימשך עוד הרבה-הרבה שנים. אבל הצעקה של התקשורת מוגזמת ומפחידה, ואני לא מבינה מדוע הם מחממים האווירה עוד יותר ועוד יותר. לא מספיק מה שקורה? 

ובכל זאת, אנחנו הירושלמים לא מוותרים. במהלך ימים אלה כל יום לקחתי את בן-זוגי לסיורים בעיר. נא לשבת. הסופרמרקט שלנו עבד יפה. החייט שלנו ברחוב דרך חברון לא ישב בחיבוק ידיים. חנות הירקות שלנו היתה עמוסה בקונים. בתי-הקפה ומסעדות באיזור תלפיות לא היו יתומים. חברים מרחבי תבל הודיעו לנו שהם באים לבקר. תאמינו. גם את הגל הזה נעבור ואני מזמינה את כל קוראי אהוד בן עזר לבקר בירושלים. שווה.

מאז ראשית הציונות בשלהי המאה ה-19 ועד היום, העם היהודי בארץ-ישראל מתעצם דמוגרפית וטריטוריאלית, למרות הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. הצלחנו בכך כי נהגנו בחוכמה ובתחבולות, ולא עסקנו בניסיון נואל לשכנע את אויבינו בצדקתנו.

היום, לראשונה מאז עמדתי על דעתי, אני מודאג באמת בעניין גורל הפרויקט הציוני. אני מודאג מהמאסה הקריטית של האיומים עלינו, מחד גיסא, ומהעיוורון והקיפאון הפוליטי והאסטרטגי של הממשלה, מאידך גיסא.

מדינת ישראל תלויה בארה"ב, אך כיום הגיעו יחסי שתי המדינות לשפל שלא היה כמותו.

אירופה, השוק הגדול ביותר שלנו, התעייפה מאיתנו ונמצאת על נתיב המוביל להטלת סנקציות עלינו.

בעבור סין, ישראל היא מיזם היי-טק אטרקטיבי, ואנחנו, בעבור בצע כסף, מוכרים להם את נכסי הלאום.

רוסיה, בהגדרה, היא נגדנו ותומכת באויבינו ועוזרת להם.

האנטישמיות ושנאת ישראל הגיעו לממדים שלא הכרנום מאז טרום מלחמת העולם השנייה.

הדיפלומטיה הציבורית וההסברה נוחלות כישלון חרוץ, ואלה של הפלסטינים זוכות להישגים רבים וחשובים.

בעולם, הקמפוסים של האוניברסיטאות במערב, ובמיוחד בארה"ב, הם חממות לצמיחת המנהיגות העתידית של מדינותיהם. אנחנו מפסידים בעולם האקדמי במאבק על התמיכה בישראל.

מיספר הסטודנטים היהודים המפנים גבם לישראל גדל.

התנועה העולמית לחרם, הימנעות מהשקעות וסנקציות נגד ישראל (BDS), הפועלת לדה-לגיטימציה של ישראל, גדלה, ונמנים עימה לא מעט יהודים.

בעידן המלחמות הא-סימטריות איננו מפעילים את מלוא עוצמתנו, ויש לכך השפעה שלילית על כוח ההרתעה שלנו.

שיח ה"מילקי" ומרכזיותו בדיון הציבורי מעידים על שחיקת הסולידריות, שהיא תנאי הכרחי להמשך קיומנו כאן.

המרוץ של ישראלים להשגת דרכון זר, המבוסס על כמיהה לנתינות זרה, מצביע על סדקים בתחושת הביטחון.

אני מודאג כי לראשונה אני מזהה בקרב גורמים מרכזיים בציונות הדתית גבהות לב, רהב, ויותר מקורטוב של חשיבה משיחית, הששה להפוך את הסכסוך למלחמת דת. אם עד כה היה זה סכסוך פוליטי מקומי, שהתנהל בין שני עמים קטנים, על טריטוריה מוגדרת וקטנה, כוחות מרכזיים בציונות הדתית, באיוולתם, עושים הכול כדי להפוך אותו לנוראה שבמלחמות, בה יעמוד מולנו כל העולם המוסלמי.

באותה מידה אני מזהה בימין הפוליטי בישראל תלישות ובורות בהבנת תהליכים בינלאומיים ומשמעותם לעצמאותנו. בעיוורון ובטמטום דוחף ימין זה את ישראל למעמד חסר כבוד של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב."

אני מודאג כי אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עם ישראל שועט בעיוורון בתוך מנהרת הזמן לעידן בר כוכבא ומלחמתו באימפריה הרומית. תוצאת העימות ההוא היתה כ-100 שנות קיום לאומי באר.-ישראל ואחריו אלפיים שנות גלות.

אני מודאג כי להבנתי, הגלות מפחידה באמת רק את המיגזר החילוני במדינה, שבהשקפת עולמו ממוקם במרכז ובשמאל הפוליטי. זהו המגזר השפוי והליברלי, היודע כי בעבורו הגולה מסמלת שמד של העם היהודי.

המגזר החרדי חי בארץ רק מטעמי נוחות. טריטוריאלית – ישראל וברוקלין חד הן בעבורם. הם ימשיכו לחיות כיהודים גם בגולה וימתינו בסבלנות לבוא המשיח.

הציונות הדתית, לעומת זאת, מאמינה ב"אתה בחרתנו". זרם זה מקדש את הטריטוריה מעבר לכל ערך אחר ומוכן בשמה להקריב הכול, גם במחיר של כישלון וסכנה של חורבן בית שלישי. במקרה של חורבן יסבירו אותו בנימוקים אמוניים של "חטאנו לאלוקינו" ולכן נכשלנו. לכן זה לא סוף העולם, נלך לגלות, נשמר את יהדותנו ונחכה בסבלנות להזדמנות הבאה.

אני נזכר במנחם בגין, שהיה מאבות החזון של ארץ-ישראל השלמה. כל חייו לחם להגשמת חלום זה. והנה, כשנפתח השער לשלום עם מצרים, הגדולה שבאויבותינו, הוא ויתר למען השלום על סיני, שטח מצרי הגדול פי 3 משטח מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. כלומר, יש ערכים מקודשים יותר מקרקע.

שלום, שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית, עולה בחשיבותו על קרקע. אני מודאג כי חלקים גדולים בעם ישראל שכחו או זנחו את החזון המקורי של הציונות: להקים מדינה יהודית ודמוקרטית לעם היהודי בארץ-ישראל.

בחזון זה לא הוגדרו גבולות, והמדיניות המתריסה הנוכחית חותרת תחת יסודותיו.

מה ניתן וצריך לעשות?

צריך לייצר מנוף שיעצור ההידרדרות הנוכחית ויהפוך באחת את המציאות של היום. אני מציע לייצר מנוף כזה תוך כדי שימוש ביוזמת הליגה הערבית מ-2002, שסעודיה היתה מיוזמותיה. על הממשלה לקבל החלטה, ולפיה הצעה זו תהיה בסיס לשיחות עם מדינות ערב המתונות, בראשות סעודיה ומצרים.

כהכנה להכרזה זו, צריכה הממשלה לעשות שלושה דברים:

א. להגדיר לעצמה את אסטרטגיית המו"מ העתידי ואת עמדתה ביחס לכל נושא מהנושאים הכלולים בהצעת הליגה.

ב. לפתוח צינור הידברות חשאי עם ארה"ב לבחינת הרעיון, להסכים מראש על הקווים האדומים שלנו ועל התשומות שארה"ב תהיה מוכנה להשקיע במהלך כזה.

ג. לפתוח צינור חשאי אמריקאי-ישראלי מול סעודיה, במטרה להגיע איתה מראש להסכמות על גבולות הגזרה של הנושאים שיעלו בשיחות ולתיאום ציפיות. כשיושלמו המהלכים החשאיים הללו, תצא ישראל בהכרזה פומבית על נכונותה להתחיל בשיחות על בסיס מסמך הליגה הערבית.

אין לי ספק, שארה"ב וסעודיה, כל אחת מסיבותיה, ייענו בחיוב ליוזמה הישראלית, והיוזמה תהיה המנוף שיביא לשינוי דרמטי במציאות. עם כל הביקורת שיש לי על תהליך אוסלו, אין להכחיש, כי לראשונה בתולדות הסכסוך, מיד לאחר החתימה על ההסכם, כמעט כל מדינות ערב התחילו לדבר איתנו, פתחו שעריהן לפנינו והתחילו לטוות שיתופי פעולה חסרי תקדים בתחומים כלכליים ואחרים.

אינני תמים לחשוב, שמהלך כזה יביא את השלום המיוחל, אבל אין לי ספק שמהלך כזה, שיהיה ארוך ומייגע, עשוי להניב תחילה צעדים בוני אמון, ובהמשך הסכמות ביטחוניות שהצדדים לסכסוך יהיו מוכנים לחיות איתן.

תהליך השיחות יהיה מותנה כמובן ברגיעה ביטחונית, שהצדדים יהיו מחויבים לשמור עליה. לא מן הנמנע, שבמעלה הדרך יסכימו הצדדים לבחון פשרות הדדיות, שיקדמו את הרעיון של דו-קיום זה לצד זה. אם יתפתח האמון ההדדי, והסיכוי לכך גדול במיוחד תחת מטרייה אמריקאית וסעודית, יהיה אפשר להגיע לשיחות גם על פתרון מלא של הסכסוך.

ליוזמה מסוג זה נדרשת מנהיגות אמיתית ואמיצה, שקשה לזהותה ברגע זה. אבל אם רה"מ יפנים את החומרה של מסת האיומים נגדנו בעת הזאת, את האיוולת שבמדיניות הנוכחית, שיוזמיה ומחולליה הם גורמים משמעותיים בציונות הדתית ובימין הקיצוני, ואת תוצאותיה ההרסניות, עד כדי הרס החזון הציוני, אולי ימצא את העוז והנחישות להוביל את המהלך המוצע.

כתבתי את הדברים כי אני חש שאני חב אותם להורי, שהקדישו חייהם להגשמת הציונות, לילדי, לנכדי ולעם ישראל, אותו שירתי עשרות שנים.

ציטוט. הכותב היה ראש המוסד

לפני חודשים ספורים צפיתי בתכניתו של פרופ' יורם יובל 'שיחת נפש', וכך התוודעתי לראשונה לבחורה הערביה המקסימה לוסי אהריש, ילידת ישראל, שסיפרה בענווה על ילדותה בדימונה, על חוויותיה האישיות הקשות כילדה ועל הקשיים שחוותה בבית הספר היהודי שם למדה כערבייה יחידה בכל בית הספר.

לוסי, אישה עדינה יפת מראה ונעימת סבר, גילתה שהניסיונות הלא פשוטים שעברה בחייה רק חישלו אותה, ואכן עשתה חיל כצעירה ברוכת כשרונות כשלמדה עתונאות ושפות, השתתפה כשחקנית בסרט ואף דיגמנה בהצלחה.

בשנה האחרונה מימשה את יכולותיה וקיבלה תפקיד חשוב כמנחה בתוכניות טלוויזיה והפכה דמות מוכרת לצופה הישראלי.

לוסי זכתה בצדק רב להדליק משואה ביום העצמאות האחרון, והופעתה הבלתי נשכחת בטקס נצרבה בזיכרוני. בכמה משפטים קצרים הודתה בהתרגשות למדינת ישראל שאיפשרה לה את מימוש שאיפותיה וסיימה: "לתפארת מדינת ישראל." הלפיד הודלק ומיד נשמעו מחיאות כפיים רמות וממושכות כהערכה מהקהל הנרגש.

בסוף השבוע האחרון התפרסם באינטרנט קטע בו לוסי העיתונאית לא יכלה לעצור בעדה לנוכח ההתפרעויות ומעשי הטרור ברחובות הערים בישראל ובמיוחד בירושלים, והתבטאה באומץ לב כשהטיחה במנהיגים הערביים על כך שהם עומדים מאחורי השנאה ומעודדים צעירים לשלוף סכינים ולהרוג יהודים חפים מפשע, ובסופו של דבר הם עצמם נהרגים לשווא.

לוסי לא חסכה מילים קשות מהח"כים הערבים שבדבריהם מדליקים תבערה בהר הבית הנפיץ מבלי לתת דעתם על תוצאות דבריהם ודווקא מהם ציפתה להוריד את הלהבות, סיימה כשהיא נסערת.

בהמשך הכתבה צולמה לוסי בביתה בחברת הוריה. שם גילתה שבעקבות דבריה הפכה קורבן לאיומים קשים על חייה מצד הערבים, כאלה שמוטב לא לחזור עליהם. גרונה נשנק כשסיפרה בתדהמה שגם השמאל בישראל תקף אותה על דבריה! אימה האוהבת והדואגת סיפרה שגם בקרב המשפחה אומץ ליבה של לוסי גרם לקרע. לוסי הקשיבה ושפתיה רטטו. עוד מעט קט ועמדה לפרוץ בבכי. לא היה צורך במלים נוספות.

לוסי אהריש, אשה צעירה, חכמה ונבונה, שקולה ואמיצה. רבים רבים דיברו מגרונה.

ואני, כל כך רציתי לחבקה ולאמצה אל ליבי.

הערביה השנייה שגרמה לי להתרגש, היא אלמונית שגורלה הפך לרגע כהשתקפות לגורל כולנו בימים אלה.

בחדשות מוצ"ש דיווחו הכתבים על אירועי הטרור הנורא ביממה האחרונה בצירוף תמונות מהשטח. אחר כך המצלמה התמקדה בשיירת מכוניות מירושלים המערבית למזרחית ולהיפך, כשהנוסעים תקועים בפקק המתחייב מבידוק בטחוני.

במכונית קטנה ישבה נהגת מוסלמית המומה, לצידה עריסת תינוק וסביבה שברי זכוכיות והרס בתוך המכונית. כך היתה היא עצמה קורבן למטח אבנים שנזרקו לעברה משכניה הערבים שמטרתם היתה לפגע ביהודים.

האם הצעירה לא אמרה מילה. ישבה חסרת אונים ורק הליטה את פניה בידיה ובכתה חרש. ואני היהודייה כל כך רציתי לנחם אותה בשתיקה.

כך נראה חודש חשוון תשע"ו וזאת תמונת המצב המטורף הנשלט על ידי מטורפים מוסתים.

העיתונאית הערבייה לוסי אהריש תקפה בחריפות את מנהיגי המפלגות הערביות ואת גל הטרור הערבי ברחבי ישראל. נאומה מכה גלים בפייסבוק.

קול בודד בציבור הערבי נגד הרצח והאכזריות ברחובות ישראל. ברשתות החברתיות סערה גדולה סביב דבריה של העיתונאית והמגישה לוסי אהריש.

נזכיר כי אתמול (ד', 14.10) בתוכנית "שיחת היום" בערוץ 2 אמרה אהריש, שחלק מחברי הכנסת הערבים מלהיטים את הרוחות ויצאה נגד ההשתוללות הערבית ברחובות ישראל.

"אני לא מאמינה שזה הגיע למצב שאנשים מפחדים מערבים. או שאני תמימה מדי או ש... אני לא מוצאת את המילים כדי להבין מה קורה כאן לעזאזל," אמרה אהריש. "איך הגענו למצב שאנחנו לא מסוגלים אפילו להביע תקווה של אמון?

"ומצד שני אני רואה את המנהיגים הערבים קמים ולא מנסים להשתיק את הרוחות, אלא מלבים את האווירה עוד יותר. במקום לבוא ולהגיד, 'חברים כשכל זה יירגע אנחנו נשלם מחיר כל כך יקר' – הרי האינתיפאדה השנייה גבתה מחיר כה יקר מערביי ישראל וגם מהפלסטינים.

"יודעים מה? גם אם הסטטוס-קוו באל-אקצה לצורך העניין הופר – מה שלא קרה – האם זה נותן לגיטימציה למישהו לקום ולרצוח מישהו אחר בגלל שיהודי עלה חס וחלילה להתפלל בבית האלוהים? אני לא מבינה את זה ולא מעכלת את זה. איזה אלוהים מרשה שאנשים ירצחו חפים מפשע? איזו בחורה מתפללת לאלוהים ואז מוציאה סכין מהתיק שלה לדקור אנשים?"

[ציטוט. רץ באינטרנט]

סתיו 2015

אובמה נכנס לשנתו האחרונה בבית הלבן. סקירה מלאה של "הישגיו" של אובמה במהלך שמונה שנות כהונתו אכתוב יותר מאוחר, לקראת סיום הכהונה. דבר אחד אפשר לומר כבר היום – אובמה הגיע אל הבית הלבן כשהוא נישא על גל של התלהבות מהבטחתו להביא לשינוי. את ההבטחה הזאת הוא קיים במלואה. הבעייה היא שהוא אף פעם לא הבטיח שהשינוי יהיה לטובה. הפרק הראשון יעסוק רק באחד מ"הישגיו" של אובמה – הסכם הגרעין עם איראן.

Whatever Lola Wants, Lola Gets

כותרת הפרק היא שמו של להיט מתוך מחזמר משנות החמישים של המאה הקודמת, בשם Damn Yankees. בעקבות הצלחתו של אובמה להעביר את הסכם הגרעין עם איראן בניגוד לעמדתם של רוב חברי שני בתי הקונגרס, ובניגוד לדעת רוב הציבור האמריקאי, גם אובמה יכול לשיר כל מה שאובמה רוצה, אובמה משיג. השאלה אם ההסכם הוא טוב או רע, ולמי הוא טוב, היא נושא לדיון אחר. כאן אעסוק בתהליך בו התקבל ההסכם.

 חוקת ארה"ב קובעת שהנשיא הוא הסמכות העליונה בכל מה שקשור למדיניות החוץ. חתימת הסכמים וחוזים עם מדינות זרות היא חלק אינטגראלי של מדיניות החוץ. לנשיא יש מלוא הסמכות ליזום הסכמים עם מדינות אחרות ו/או להצטרף לאמנות בינלאומיות. אבל מנסחי החוקה לא נתנו לנשיא יד חופשית לעשות כל מה שהוא רוצה. הם הטילו מספר מגבלות על סמכותו זו של הנשיא. סעיף 2 של פרק II בחוקה מגדיר בצורה ברורה את סמכויותיו של הנשיא בתחום הזה: 

He [the President] shall have power, by and with the advice and consent of the Senate, to make Treaties, provided two thirds of the Senators present concur.

---Article II, Section 2

 בתרגום חופשי, הנשיא חייב להתייעץ ולשתף את חברי הסנאט בתהליך ההגעה להסכם, וכן קבלת ההסכם מותנית בהסכמתם של שני שליש מחברי הסנאט הנוכחים בעת ההצבעה עליו. הסכם שלא עומד בדרישות האלו איננו שונה מכל הבטחה נשיאותית אחרת – תוקפו הוא עד ליום בו הנשיא מסיים את כהונתו, ולנשיאים אחרים אין כל מחוייבות לקיים אותו (למדינת ישראל יש ניסיון עשיר בהתחייבויות כאלו, כולל עם אובמה עצמו). 

הסכם הגרעין עם איראן, עליו אובמה עומד לחתום, לא עונה על הקריטריונים שבחוקה. חברי הסנאט לא שותפו בדיונים שקדמו לקבלת ההסכם, ואובמה לא טרח להתייעץ אתם כנדרש ע"פ החוקה.  אדרבא, המו"מ התנהל בחדרי חדרים ובחשאי ולאף אחד מחברי הסנאט לא היה מושג על המתרחש. גם היום יש בהסכם סעיפים חשאיים שלא הובאו לידיעת חברי הסנאט.

 ומה בנוגע לרוב של שני שליש בסנאט הנדרש לאישור ההסכם? הנושא בכלל לא הועמד להצבעה בסנאט. המיעוט הדמוקרטי מנע קיום הצבעה באמצעות פיליבאסטר. אז איך בכל זאת זה "עבר"?  הסוד הוא בפרשנות יצירתית של החוקה.   

הכל סובב סביב משמעות המילה treaty. מה זה treaty? אתם בטח חושבים שאתם יודעים אנגלית ושמשמעות המילה treaty ברורה לכם. יש לי חדשות בשבילכם. לא אצל אובמה. אובמה החליט שחוזה הגרעין עם איראן הוא לא treaty ולכן הנאמר בחוקה על treaty לא תופס.

אבל אם זה לא treaty, מה זה כן? לאובמה, שלמד משפטים באוניברסיטת קולומביה ו"התמחה" במשפט חוקתי, יש תשובה – חוזה הגרעין עם איראן הוא Plan of Action (תוכנית פעולה). השם המלא הוא:

Joint Comprehensive Plan of Action – JCPOA

בתרגום חופשי – תוכנית פעולה כוללת משותפת (עם מי?). המושג Plan of Action איננו מופיע בחוקה, ולכן "כללי המשחק" החלים על treaty אינם חלים עליו. למעשה יש לכתוב כללים חדשים עבור Plan of Action על מנת למנוע לאקונה.

וכך, בשעה טובה, בחודש מאי האחרון נחקק חוק: 

The Iran Nuclear Agreement Review Act of 2015

חוק המגדיר כללי משחק עבור הסכם הגרעין עם איראן. לחברי הקונגרס, הסנאטורים וחברי בית הנבחרים – יש "זכות" לבחון (review) את ההסכם העומד להיחתם עם איראן. לבחון את ההסכם, אבל לא לבטל או לשנות אותו. ביטול ההסכם או שינויים בו יתאפשרו רק בהסכמתו של אובמה. אם חברי הקונגרס יתעקשו בכל זאת, אובמה יוכל למנוע זאת באמצעות ווטו.

 זה בדיוק ההיפך ממה שנאמר בחוקה – במקום שאישור ההסכם יותנה בהסכמתם של שני-שליש מחברי הסנאט, אובמה הפך את היוצרות וייצר מצב בו דחיית ההסכם תיתכן רק ברוב של שני שליש מחברי שני בתי הקונגרס. כדאי גם לשים לב לעובדה שלפי החוקה לחברי בית הנבחרים אין כל מעמד בנושא, הזכות הזאת שמורה לחברי הסנאט בלבד.

 האקרובאטיקה המילולית של אובמה איננה יכולה לשנות את העובדה שהסכם בינלאומי שלא אושר ע"י שני שליש מחברי הסנאט, ועל אחת כמה וכמה הסכם שבכלל לא הועמד להצבעה בסנאט, אינו מחייב את ארה"ב. מעמדו של הסכם כזה אינו שונה מזה של צווים והבטחות נשיאותיות אחרות. ביום שלמחרת יציאתו של אובמה מהבית הלבן, בינואר 2017, הוא לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא כתוב.

מי שיחליף את אובמה יוכל להמשיך ולהכיר בהסכם אם הוא ירצה, אבל זה לא מובן מאליו, גם אם הנשיא הבא יהיה דמוקרטי. אובמה בעצמו ביטל והתעלם משורה של התחייבויות שניתנו ע"י קודמיו ואין שום סיבה שזה יהיה שונה בעתיד.

 למעשה ההסכם עם איראן איננו בר ביצוע. הסרת הסנקציות שהיא סעיף מרכזי בהסכם, תאפשר לחברות אמריקאיות, ולחברות בת שלהן ברחבי העולם, לקיים יחסים עסקיים עם איראן. אבל בשנת 2012 התקבל חוק הסנקציות:

The Iran Threat Reduction and Syria Human Rights Act

ברוב מכריע בשני בתי הקונגרס, ואובמה חתם עליו. החוק הזה אוסר במפורש על כל מגע עסקי עם איראן. ייתכן שאובמה כמנהגו יצפצף על החוק, אבל כל עוד החוק משנת 2012 לא שונה או בוטל ע"י הקונגרס, כל חברה אמריקאית שמפירה אותו מסתכנת בתביעה משפטית. 

הילארי קלינטון בדרך לבית הלבן?

מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון וושינגטון פוסט לפני כמה שבועות, בחודש אוגוסט האחרון, נפתח במילים הבאות: תפסיקו לדבר על 2016, תתחילו לדבר על 2024. הילארי קלינטון תהיה נשיאת ארה"ב בשמונה השנים הבאות. כבר לא ניתן לעצור אותה.

 קצת יותר מחודש אחרי אותה תחזית, עצם מועמדותה של הילארי לנשיאות עומדת בסימן שאלה. התחלה מרשימה והצלחה חסרת תקדים בגיוס כספים למימון מערכת הבחירות שלה, יצרו את הרושם שדרכה של הילארי לבית הלבן תהיה סוגה בשושנים. זה היה מצבה ב-2006, בתחילת מערכת הבחירות לנשיאות של 2008. גם אז, התקשורת הממסדית הכתירה את הילארי. אף אחד לא התייחס ברצינות לאיזה סנאטור אלמוני ממדינת אילינוי שאפילו לא השלים קדנציה אחת בסנאט. למפח נפשם של מומחי התקשורת התברר שחגיגות ההכתרה היו קצת מוקדמות.

 יש סבירות גבוהה שהתרחיש של 2006 יחזור על עצמו הפעם, ואולי אפילו בצורה הרבה יותר חמורה. היא תפרוש מהמרוץ עוד לפני הפריימריס. אני נותן לאפשרות שזה אכן יקרה, סבירות של בין 70 ל-80 אחוזים. פה ושם כבר נשמעים רמזים על כך שמצבה הבריאותי של הילארי איננו מי יודע מה. זה נראה כאילו מכינים אפשרות של פרישה בכבוד למקרה בו החקירות המתנהלות כעת ע"י ה-FBI וע"י ה-CIA על הטיפול הרשלני שלה במידע מסווג בתקופה בה כיהנה כמזכירת המדינה – יביאו להעמדתה לדין. השאלה היא לא אם יש ממש בהאשמות נגדה, אלא מה מידת החומרה שלהן. 

למרבה האירוניה, הילארי קלינטון, בראשית דרכה כעו"ד מתחילה, שירתה בוועדה שחקרה את פרשת ווטרגייט בתקופת הנשיא ניקסון. לא נראה שהיא יישמה את הלקחים מאז.

 הזחיחות בה הילארי קלינטון מתייחסת לנושא מעוררת תמיהות. קשה להאמין שהיא באמת לא מודעת לחומרת מצבה. כעורכת דין היא צריכה לדעת מה מידת החומרה בה הציבור האמריקאי מתייחס למתן עדות שקר (perjury) ע"י אנשי ציבור. בעלה כמעט הודח מהנשיאות בשל מתן עדות שקר בנושא שולי לחלוטין. ייתכן שהיא בונה על כך שאובמה יסוכך עליה וינצל את מעמדו לשבש את מהלכי החקירה המתנהלת נגדה, כפי שהוא עשה בעבר עבור מקורבים אחרים. זה יהיה קצת יותר קשה הפעם, מאחר ומדובר בנושאי ביטחון לאומי.

מצד שני, בכלל לא בטוח שאובמה ירצה לסייע לה. לאחרונה הילארי החלה לחלוק בגלוי על מדיניותו של אובמה, כולל בנושאים היקרים לו במיוחד, כמו רפורמת הבריאות "אובמה קר", שם היא קוראת ל"שינויים מהותיים". זה וודאי לא מעלה את ערך המניות שלה אצל אובמה.

 הסבר אפשרי אחר להתנהגותה של הילארי הוא שהיא שיכנעה את עצמה שאין לה תחליף. שלטוב או לרע, המפלגה הדמוקרטית תקועה איתה.

יש מידה לא מעטה של אמת בטיעון הזה. הילארי התחילה את המרוץ בשלב מאוד מוקדם, והיא הקימה תשתית ארגונית ומערכת גיוס כספים בעזרתם היא יצרה פער, שכל מי שיקרא תגר על מועמדותה יתקשה מאוד לסגור אותו. התוצאה היא שיש כרגע רק מועמד אחד, ברני סנדרס, שמנסה להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית. לכאורה יש לו סיכוי – מספרי המשתתפים באסיפות הבחירות שלו מרשימים, בהרבה מקרים הם אף עולים בהרבה על אלה של הילארי. סקרי דעת הקהל גם הם מצביעים על אחוזי תמיכה שצריכים להדאיג את הילארי, אבל זו אשלייה בלבד.

התמיכה בסנדרס באה רובה ככולה מחוגי השמאל הקשה של המפלגה הדמוקרטית. עם "סחורה" כזאת לא זוכים בארה"ב בבחירות הכלליות. העובדה שסנדרס יהודי גם היא לא מוסיפה לאטרקטיביות שלו. בעבר (בבחירות של 1972) היה לדמוקרטים מועמד בעל אג'נדה דומה, ג'ורג' מקגוורן, שזכה באופן גורף במועמדות המפלגה. הוא הובס בבחירות הכלליות, מול ניקסון, ב-לנד סלייד (Land Slide) שלא היה כמותו – הוא ניצח רק במדינה שלו.

מרבים לדבר על האפשרות שג'ו ביידן, סגנו של אובמה, יציג את מועמדותו, אבל הוא מהסס בדיוק מהסיבה שציינתי למעלה – סגירת הפער שהילארי יצרה היא כמעט משימה בלתי אפשרית. 

למפלגה הדמוקרטית יש בעייה אמיתית. אם הילארי קלינטון תיאלץ להסיר את מועמדותה מסיבה כלשהי, ייווצר ואקום שלדמוקרטים יהיה קשה מאוד למלא אותו, בייחוד אם פרישתה של הילארי תהיה על רקע פלילי. ייתכן שהילארי בונה על כך שמערכת אכיפת החוק תמנע מפסיקה חד משמעית שתחייב אותה לפרוש. 

לסיום הקטע, מספר מילים על יחסה של הילארי למדינת ישראל. בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה, היא תמכה ללא כל סייג במדיניותו האנטי ישראלית של אובמה. אדרבא, בכל הפגישות שהיו לה עם נתניהו היא נקטה בקו הרבה יותר נוקשה מזה של אובמה.

בעבר, כאשר היא היתה ה"גברת הראשונה" בתקופת כהונתו של ביל קלינטון, היא ביקרה באזור. במהלך הביקור היא הוזמנה לרמאללה לשמוע הרצאה של סוהא, אשתו של ערפאת. ההרצאה הייתה באנגלית והושמעו בה כל ההשמצות המקובלות על כך שישראל מרעילה את הבארות באזורים שבשליטת הרשות הפלשתינאית, משתמשת באורניום רדיואקטיבי למיגון של טנקי המרכבה, מעכבת אמבולנסים הנושאים יולדות ערביות וכו' וכו'.

בתום ההרצאה הילארי מחאה כפיים, ניגשה לסוהא, לחצה את ידיה והתחבקה איתה. על תוכן ההרצאה היא לא הגיבה. זה לא מנע מיהודי ניו יורק להצביע עבורה באופן גורף בבחירות לסנאט, וגם היום עדיין יש לה בקרב יהודי ארה"ב תדמית של אוהדת ישראל.   

תופעה ושמה דונאלד טראמפ, או החטא ועונשו

בהשאלה ממאמר על פוטין, מול אובמה שהתפרסם ב"חדשות בן עזר" (4 באוקטובר, 2015), בחירתו של אובמה לנשיאות הוא החטא של ארה"ב. דונאלד טראמפ, אם יזכה להיבחר, יהיה העונש. 

דונאלד טראמפ הגיח לשמי הפוליטיקה האמריקאית כמו כוכב שביט, ובניגוד לתחזיות ולניתוחים של הפונדיטוריה (*) מימין ומשמאל, הוא איננו דועך. אדרבא, מעמדו בצמרת נשאר איתן ואפילו מתחזק. הוא שובר את כל המוסכמות של הפוליטיקה האמריקאית. הממסד הפוליטי האמריקאי לא יודע איך לאכול אותו. התבטאויות מביכות שהיו מביאות את הקץ על תקוותיו של כל מועמד אחר, אינן פוגעות בו. כנראה שבמרבית המקרים הוא אומר את מה שרבים חושבים אך נמנעים מלומר. טראמפ מתנהג כבריון השכונה, ומתבטא בגסות נגד יריביו, ומה שאולי הכי חשוב, הוא מרשה לעצמו להפר באופן בוטה את כללי הפוליטיקה התקינה, כללים שהפכו להיות נכסי צאן וברזל בחברה האמריקאית של ימינו. בינתיים זה רק עוזר לו. הממסד הרפובליקני איננו מתלהב כל כך מהשתתפותו של טראמפ במרוץ (זה בלשון המעטה). אם המגמה הנוכחית לא תשתנה, יגיע הרגע שבו הם יצטרכו להחליט אם להתלכד מאחוריו למרות כל ההסתייגויות, או להתפצל ולאבד כל סיכוי לכבוש את הבית הלבן.

 התקשורת הממוסדת רואה בדונאלד טראמפ נטע זר שיש לעקור אותו מהחיים הציבוריים. האלימות התקשורתית נגד טראמפ דומה מאוד למבצע "רק לא ביבי" שהתקשורת בישראל ניהלה נגד נתניהו ערב הבחירות האחרונות. מאמרי הסתה ושקרים נגדו מתפרסמים חדשות לבקרים. כדוגמא, מאמר מערכת מ"הניו יורק טיימס" שהתפרסם ב-10 באוקטובר 2015, מספר לקוראיו שטראמפ כבר מכין "אסטרטגית פרישה" מהמרוץ. למותר לציין שכל הסיפור מצוץ מהאצבע.    

עד לכינוס וועידת המפלגה הרפובליקנית באוגוסט 2016, בה ייבחר מועמד המפלגה לנשיאות, נותרו עוד כעשרה חודשים. עשרה חודשים בפוליטיקה זה נצח. הרבה דברים יכולים לקרות, שישנו לחלוטין את התמונה. האם בעוד עשרה חודשים דונאלד טראמפ עדיין יהיה במרוץ? האם הוא ייבחר?  כפי שמאמן הבייסבול האגדי, יוגי ברה, היה נוהג למר – קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד.

(*) פונדיט (Pundit) היא מילה שמקורה בשפה ההודית. משמעותה המקורית היא "מייבין", "יודע כל". מומחה הלשון של הניו יורק טיימס, וויליאם ספייר המנוח, הציע כתחליף את המונח מחרחר דעות (Opinion Monger). הגדרה מצוינת לדעתי. אם יש דבר שמביא לפונדיט המצוי את הסעיף, זה כאשר המציאות טופחת על פניו. מספיק לזכור לצורך העניין את תגובת התקשורת בישראל על נצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות.

ד"ר ישראל בר-ניר, "ארה"ב של אובמה: הרהורים אמריקאים – סתיו 2015", מגזין המזרח התיכון, 15 באוקטובר 2015.

על חייו ופועלו של ד"ר יוחנן בדר (1994-1901), 

שהיה מראשי תנועת ז'בוטינסקי ותנועת החרות שבאופוזיציה, פרלמנטר מהולל ומשפטן מבריק, איש צבעוני ושנון.

את הסרט בייחמה והפיקה הדס לוי-סצמסקי, שגם תשוחח עליו.

עוד ישתתפו:

ח"כ בני בגין, גב' רחל קרמרמן, עו"ד עדיה סקולסקי-גלעד ומר יוסי אחימאיר.

הערב יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, ביום חמישי, 22.10.2015 בשעה 19.00 בדיוק.

הכניסה חופשית.

הבלוגר המצרי שריף גאבר על ישראל והעולם הערבי

תרגום: לב סולודקין

"יום הזעם" הוא סטארט-אפ פלסטיני שלא מצליח לעשות אקזיט. אני ממליץ על חלופות שיכולות, לשם שינוי, להצליח להם:

יום כיבוש הזעם

יום הביקורת העצמית

יום ללא "אללה הוא אכבר"

יום ללא שקרים

יום ללא אלימות והתפרעות

יום ללא חנין זועבי

יום ללא "אל-אקצא בסכנה"

יום ללא קנאה ביהודים

יום החשיבה לעתיד

ד"ר סעד אלדין אלהלאלי, מרצה בכיר באוניברסיטת אלאזהר שבמצרים, הביע את עמדתו על המהומות וגל האלימות במסגד אלאקצא. אלהלאלי קורא למוסלמים שלא להיסחף אחרי גל האלימות והטענות כי המסגד בסכנה. זאת, כדי שלא לגרור את האזור כולו למלחמת דת שלה יהיו תוצאות חמורות.

אלהלאלי מוסיף כי דמו של המוסלמי יקר יותר מבניין כלשהו עלי אדמות, כולל מסגד אלאקצא או אתר הכעבה הקדוש. לדבריו, הנביא מוחמד הלך לעולמו כשמסגד אלאקצא היה בידי הנוצרים, והנביא לא קרא לאף אחד להתגייס למען אלאקצא. לחיזוק עמדתו הוא הביא מדבריו של עבד אלמוטלב, סבו של הנביא מוחמד, שאמר כי "למסגדים אל שיגן עליהם."

דבריו של המלומד מאלאזהר עוררו את זעמו של עיתון "אלקודס אלערבי" הקיצוני. במאמר ארוך (5.10.15) תוקף העיתון את אלהלאלי באומרו כי המרצה מאלאזהר מכר את עצמו למשטר המצרי ועושה למען הרעלת הנפשות והרס השכל הישר. לדעת העיתון, הצהרתו של אלהלאלי היא עוד שלב בתוכניתו של השלטון המצרי לשבור את רצונם של הפלסטינים, את התקוממותם והכנעתם ואת אילוצם לקבל את פתרון השלום של הקונספירציה הציונית.

העיתון קובע כי המשטר המצרי פועל למען הדמוניזציה של ההתנגדות העזתית בהאשימו אותה בכך שהיא רוקמת מזימות נגד מצרים. המשטר המצרי עושה יד אחת עם האויב הציוני בהטלת מצור על עזה והצפת המנהרות בין רצועת עזה לסיני במי ים, במטרה לבודד את הרצועה ולשלול מתושביה את ריבונותו של חמאס.

הכותל הוא שריד של איזה אתר?

מוסלמים קנאיים טוענים שלא רק שאין ליהודים זכות על הר הבית, אלא גם בכותל המערבי אין להם שום זכות. וכל זאת כי בעת עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה, קשר את סוסו אלבוראק לכותל, וכך התקדש למוסלמים ושמו "קיר אלבוראק". גם ח"כים ערביים מעלים את הטענה.

כיצד אפשר להשיב על טיעון זה?

בפולמוס שהיה לי עם איש תקשורת פלסטיני באחד מערוצי הטלוויזיה, העלה הלה את הקדושה של הכותל המערבי למוסלמים. נהגתי על פי עצתו של ידידי ד"ר ארנון גרוס, מזרחן ומומחה בחינוך בבתי-הספר של הפלסטינים, ושאלתי: היהודים מכבדים את המיתוס המוסלמי של עליית הנביא לשמיים וקשירת סוסו אלבוראק ליד הכותל. אין להם בעייה עם זה. אך מהו מקורו של הכותל – שריד של מה הוא?

עמיתי הפלסטיני לפולמוס השתתק וסירב לענות.

קיצוניות שמגינה על קיצוניות

המשטר האיראני ספג מכה מוחצת בחיסולו בסוריה של הגנרל הבכיר במשמרות המהפכה חסין חמדני על ידי דאע"ש. מנהיגי איראן – חמינאי, רוחני וצ'ריף – הספידו אותו.

לגנרל חמדני היסטוריה ארוכה במסע ההשתלטות האיראני על מדינות ערב. לדברי סוכנות הידיעות "אירנה", היה חמדני היועץ הבכיר של משמרות המהפכה. הוא פעל בסוריה כדי לבסס את ההתנגדות האיסלאמית ולהגן על קברה של זיינב, בת הנביא מוחמד, הקבורה לפי טענת המשטר בפאתי דמשק.

הפרשן הסעודי טארק אלחמיד (עיתון "אלשרק אלאווסט" 10.10.15) מותח על פעילותו של חמדני בסוריה ביקורת חריפה. לדבריו, "המעורבות הצבאית האיראנית בסוריה מייצגת קיצוניות שנלחמת בקיצוניות אחרת (דאע"ש) כדי להציל קיצוניות (משטרו של בשאר) שטוענת כי היא מגינה על העם, אך רוצחת אותו. לעומת מציאות זו, איך אפשר להאמין לטענתו של בשאר כי הוא מגן על החילוניות בסוריה ובאזור כולו, כשהוא מתקיים בחסות הקיצוניות הדתית האיראנית שפעלה בעזרתו של הגנרל האיראני שנרצח?"

לקחי אפגניסטן

מספר הערות על המעורבות הרוסית במלחמה בסוריה:

רוסיה מגבה במעורבותה במלחמה את הציר השיעי של איראן, חיזבאללה ובשאר אסד. הצבא הסורי נלחם לצד הציר השיעי המונה כ-100 מיליון בני אדם נגד העולם המוסלמי הסוני שבו מיליארד ו-200 מיליון מאמינים. בכך מצטרפת רוסיה למלחמה נגד 56 מדינות סוניות.

מלחמה זו תעודד את הסונים לפתוח בפעולות נקם נגד רוסיה, דוגמת פיגוע ההתאבדות מול השגרירות הרוסית בקאבול בירת אפגניסטן ושיגור טיל לכיוון שגרירות רוסיה בדמשק.

הנמקתו של בשאר למעורבותה של רוסיה במלחמה היא המאבק בטרור (האופוזיציה) המאיים על היציבות והשלום באזור. אך האמת היא שמשטרו של אסד הוא האיום על שלום האזור. הוא שגרם לגלי הפליטים למדינות אירופה, והוא שמנהל מלחמת השמדה נגד עמו על ידי הפצצת ערים וכפרים בחביות נפץ. בשאר נחשב בעיני מדינות ערב והעולם החופשי פושע מלחמה.

הסיכוי שרוסיה תכריע את המלחמה על ידי פעילות אווירית הוא קלוש ביותר, ואילו מעורבות של כוחות קרקע תסבך עוד יותר את המצב.

מעורבותו של ולדימיר פוטין בסוריה נובעת מהכרסום שחל במעמדה של רוסיה במזרח התיכון בעקבות נפילת משטרם של סדאם חוסיין ומועמר קד'אפי, שהיו הקניינים הגדולים של הנשק הרוסי. פוטין מאמין כי על רוסיה להיות אחת משתי כפות המאזניים של העוצמה הגלובלית. נוכחותה של רוסיה בים התיכון, ובמיוחד בחוף הסורי, היא דרך להחזיר את עטרת רוסיה ליושנה.

מתוך מגזין מראה 355

מכובדי,

כידוע אין בהריון הרבה אפשרויות. או שיש או שאין. למה הדבר דומה, תתפלאו, לריבונות לאומית.

את זאת רואים אנו בימים טרופים אלה, אין ריבונות לחצאין. בכול מדינה מתוקנת זה א"ב של הדמוקרטיה. בארה"ב ובצרפת, לדוגמא, התנאי היסודי לקבלת אזרחות היא הצהרת נאמנות מוחלטת למדינה, לדגל ולחוקה. אין אזרחות ללא נאמנות. לא יעלה על הדעת שאזרח אמריקני יכריז קבל ועדה שהוא קודם כול פלסטיני ורק לאחר מכן אמריקני.

כידוע יש בישראל מיעוט ערבי גדול, המזדהה עם "העם הפלסטיני" (כל אחד וההגדרה שלו). בראשית ימי המדינה, בימי שלטונו של בן גוריון, הוטל על המיעוט הערבי המזדהה כפלסטיני ממשל צבאי. הבין אז ראש שממשלה שהריבונות הישראלית מחייבת את כל האוכלוסייה.

עם חילופי השלטון נחלש כוח העמידה של העם, הממשלה חיפשה פתרונות קלים, והשלטון החל מעלים עין, "להכיל" בלשון מכובסת, הפרות בוטות יותר ויותר של הריבונות הישראלית על ידי האזרחים הערבים. מי רוצה להתעמת עם ערבים, נוח יותר להעלים עין בקריצה ולקוות לטוב. הקו המנחה את זרועות הביטחון שלנו הוא "להימנע מחיכוך" ו"להקטין את הלהבות," כלומר להבליג.

באיזו ארץ מתוקנת היו מרשים לאזרחים להניף דגל פלסטין ולהכריז על נאמנות פלסטינית?

והנה הפשרנות שלנו טופחת על פנינו. כיוון שוויתרנו על ריבונותנו איבדנו את הלגיטימציה שלנו, הערבים "לא סופרים אותנו" והפכנו לסמרטוטים שדמם הפקר. הערבים קוראים לזה "כבוד" – שזה ערך עליון בתרבותם.

כשם שאין הריון-למחצה כך אין ריבונות-למחצה, או שיש או שאין. יש גבול לפשרנות.

הנדון: דיסוננס תחושתי

מכובדי,

יש צרימה בדיווחי התקשרת, האוזן שומעת מסר אחד והעין רואה מסר הפוך:

השדרנים משמיעים לנו כל הזמן, שההנהגה הערבית לא רוצה הסלמה ורוצה להרגיע את האיבה ("להוריד את גובה הלהבות") ולצמצם את האלימות. מה בסך הכול רוצים הערבים? להתפרנס בשקט. ובכלל, גל הטרור הזה הוא של יחידים ולא רציני.

ומה מראים לנו אותם שדרנים? הפגנות המוניות של רבבות מפגינים משולהבים מניפי דגלי חמאס ואגרופים קמוצים, וחברי כנסת ערביים וראאד סלאאח בראשם, כמו ביום 15 באוקטובר בסכנין, כשהמנהיגים נושאים נאומי הסתה שלוחי רסן והאספסוף קוראים קריאות קצובות "בדם ואש נשחרר את אל אקצה, אנו מוכנים למסור את חיינו למען פלסטין" ומניפים אגרופים קמוצים.

כתבי טלוויזיה שראיינו תושבים בשכונות הערביות של ירושלים מביאים כולם הכרזות שליהודים אין מקום בארץ, ומקטן ועד גדול כולם רוצים למות מות קדושים (שאהידים) כדי להרוג יהודים.

טוענים פרשני התקשורת – כל ההתבטאויות האלו הן רק מן הפה ולחוץ, מס שפתיים. האומנם? בעניין הטרור רואים אנו אלפי ערבים מתגודדים בגדה ובעזה מיידים אבנים ובקבוקי תבערה ומנסים לפרוץ את הגדרות. זה מזעזע! זהו "טרור של יחידים"?!

אז איפה כאן ההרגעה מצד הערבים? מה האג'נדה של התקשורת בבואה להעביר מסרים סותרים (בהכרח שקריים)? כאילו רוצים להרדים ולרופף את הדריכות והעמידה שלנו מול הטרור המשתולל.

איזה מין תקשורת היא זאת?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

או: כיצד הפליא זוג מחנכים להפוך ילדים יחפנים וקוצנים בעמק הירדן

לתלמידים חרוצים

תחילתו של החינוך הקיבוצי המופתי בעמק הירדן קשור בבואו של זוג מחנכים מן הגולה, שושנה ועמינדב ישראלי . הם אשר הציבו בדגניה א' את יסודות "בית החינוך המשותף" של קיבוצי עמק הירדן ומן החינוך המעולה שבו התברכו בני עמק הירדן מאז ואילך.

זאבה זבידוב, מורה ומחנכת ותיקה אשר גדלה בדגניה ב' והיתה אחת מתלמידיהם הראשונים – שביניהם היו גם נעמי שמר, צבי לוז ושמוליק חדש – הקדישה עמל רב לאיסוף חומר תיעודי המתאר את נופם, שיטתם החינוכית החדשנית ותרומתם יוצאת הדופן של בני הזוג (וראו רשימתו של ניר מן בגיליון 1065 של "חדשות בן עזר").

זה עתה זכה הספר בפרס ע"ש אפרא גורן, בן קיבוץ העוגן שנפל במלחמת יום הכיפורים. זהו פרס שנתי המוענק ביוזמת "שיטים", הלא הוא מכון החגים בקיבוץ בית השיטה, ומוקדש לעבודות עיוניות בנושאי חגי ישראל ברוח פלורליסטית.

לזאבה, אנו שולחים ברכות מאליפות מתלמידיך וחבריך ברחבי הארץ. עלי והצליחי! ולכל הקוראים – מצפה לכם ספר ייחודי ומרתק על ילדותנו וחינוכנו בארץ הזאת בשנות היישוב.

להזמנת הספר – זאבה זבידוב, ת"ד 4130, ירושלים 92188.

הוכיתי השבוע בתדהמה, כשקראתי, שבנימין נתניהו, ברוב אדיבותו, הסכים לקיים ועידה בכל מקום שהוא, עם "חברנו" אבו עבאס, המכונה אבו מאזן. אודה על האמת, בא לי לצרוח: תגיד, אתה תמים או שוטה, או חוזר על אחד מתרגילי הפרסומת שלך? האם אינך יודע שאין עם מי לדבר?

ואכן, מצער שהתקשורת שמה את הדגש על שקריו של אבו מאזן בקשר לילד שנרצח, כביכול, בעוד הוא נראה אוכל לתיאבון מכף מרק של אחות רחומה, זאת, כשהתקשורת שכחה את פשעיו האחרים של נבל זה, וביניהם הכחשת השואה.

למעוניינים, להלן העובדות.

בתחילת שנות השמונים מגיע אבו מאזן לאוניברסיטת לומומבה במוסקבה. הוא סר לפקולטה להיסטוריה ומתקבל בששון ובשמחה על ידי שני פרופיסורים קומוניסטים, אנטישמים עד יסוד העצמות, ומי שלא הכירו כנראה את מה שאירע לעם הרוסי, עמם, במלחמת העולם השנייה. אבו מאזן מציע תזה לעבודת דוקטור "הכחשת השואה". השניים מסכימים. אבו מאזן, מיודענו, יושב שם כשנתיים ומוציא מתחת ידו עבודת גמר לתפארת. עבודת דוקטור שאין דומה לה.

מסקנותיו של מיודענו הרמאי הן מדהימות. שואה? לא היתה כלל שואה, על מה אתם מדברים? שישה מיליונים יהודים נספו, נרצחו בדם קר? על מה אתם מדברים בכלל? לא, נהרגו בשואה בסך הכול בין ארבע מאות לשש מאות אלף יהודים בלבד. וזה בגלל פעולות מלחמתיות. טוב, נהרגו הרבה במלחמה.

תוכניות ברורות לרצוח ולהשמיד יהודים כמו תכנת ואנזה? לא, לא היתה כזו בכלל.

מרצחים כמו רודולף הס, מפקד אושוויץ, או גרינג, או היידריך, או הימלר?

לא, לא היו כאלה. הכול המצאות יהודיות. העובדה שרודולף הס עצמו הודה במשפטיו בנירנברג ובפולין, שרצח כמיליון וחצי בני אדם, מרביתם יהודים.

טוב, זה סתם דברים. ועוד פרט: במלחמת העולם השנייה, נהרגו רק ארבעים מיליון: חיילים, יהודים, רוסים ובני עמים אחרים. השאר, ממש ללא נכון. זאת, כאשר רוב המומחים גורסים כיום, שבמלחמה נהרגו ונרצחו כשבעים מיליון בני אדם.

הפרופיסורים הקומוניסטים, האנטישמיים, שוכחים שכשלושים מיליון רוסים נרצחו, מתו מרעב וממחלות על ידי הנאצים, ביניהם כשניים עד שלושה מיליון שבויים. הם ממהרים לאשר את עבודת הדוקטור של אבו מאזן. לא אגזים אם אומר, ששערורייה אקדמית כזו לא אירעה מעולם.

לא אאריך בדברים. למעוניינים פתוחים שערי האינטרנט, ולמתעניינים יותר, עבודת הגמר של מיודענו. תמצאו שם שפע פרטים מדהימים עלינו. כאשר כמעט כל מילה שנייה שם היא שקר. כמעט כל עמוד שלישי גובל בעלילת דם.

ועם אדם זה רוצה ביבי לשבת ולדון בדרכים להרגעת המצב ולשיפור היחסים בין העמים?

תגידו, מישהו איבד כמה ברגים בראשו?

אנא מכם, שילחו לו את עבודת הגמר של אבו מאזן. אולי ילמד ממנה מיהו בן שיחו.

16.10.15

הקשבתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. בכתבה ביומן ערוץ 1 – כן, היומן הטוב ביותר! – שמעתי ספר ערבי מנצרת אומר את המשפט הבא: "אני הכי מרוצה שהעם היהודי שומר לי על אל-אקצא. אם זה כך, אל-אקצא זה המקום הכי שמור בעולם!"

אז הנה קול שפוי, שמצטרף לקולו הרציונלי של ראש עיריית נצרת, כנגד ההנהגה הערבית העסוקה בהסתה.

"מקור ראשון" לאן?

אחרי שנתנו מקום לראיון עם ח"כ חנין זועבי הבוגדנית, מגיש היום "מקור ראשון" לקוראיו ראיון הפרוש על שישה עמודים (!) עם שונא ישראל לא פחות ממנה – ח"כ ג'מאל זחאלקה. "מקור ראשון" נחשב פעם לביטאון הימין. אם זה הקו ה"ליברלי" החדש שלו – אין לי צורך בו. אני מסתפק ב"הארץ".

15.10.15

מול חלוני: חפץ חשוד ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, הבוקר, הביא לסגירת הרחוב ולפעולה נמרצת של המשטרה. הרובוט החשמלי טיפל בחפץ – בחפץ לב, ריחרח, פוצץ, והאירוע הסתיים בשלום.

אכן, ימים של מתח, חשד, דאגה...

תמהני על הרשויות שמונעות יציאת ראאד סלאח מישראל. הפוך – היו צריכים לתת לו לצאת, ולא לאפשר שובו עוד אלינו של מסית איסלאמיסטי נבל זה.

14.10.15

המנהיג ה"מתון", שאליו בוז'י הרצוג עלה לרגל לרמאללה, כפי שהתפאר בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, נשא היום, בעיצומו של גל טרור הסכינים הפלשתיני, עוד נאום "סכינאי" רווי שיטנה. שוב הוכיח אבו-מאזן שהוא מכחיש שואה, שונא ישראל, מפיץ שקרים, מעליל כזבים, מסית לטרור, מחמיץ הזדמנויות. כל נאום שלו הוא שלב נוסף של התרחקות מכל אפשרות של מו"מ לשלום.

עברתי לידם זה עתה, שעת בוקר מוקדמת, בפינת רחוב בבני-ברק. שלושה פועלים ערביים, מכושים בידיהם, מתקנים את המדרכה. לא הסרתי מבטי מהם עד שחלפתי והתרחקתי. הסתכלתי לאחור. אחד מהם המשיך להביט בי במבט עגום. אני הבנתי אותו וחשתי כי הוא הבין אותי. דומני שגם הוא חושב שמצב זה לא יוכל להימשך.

או שמא אני מיתמם..."?

13.10.15

בימים אלה אנו רואים את השנאה הפלשתינית בהתגלמותה, ולא יועילו שום ציוצים של יפי נפש בתוכנו, ולא נאום פוליטי מחריד של בוז'י. יהיו הסיבות לגל הטרור הנפשע הזה אשר יהיו, ניסיונות הרצח בסכינים ובירי הבאים בזה אחר זה, הפגיעות באזרחים תמימים, קריאות ה"אללה אכבר", תעשיית השקרים וההשמצות ברמאללה ובעזה, עלילות-הדם ודברי הבלע, תעמולת אל-אקצא ההרסנית – כל אלה רק מלמדים עם מי יש לנו עסק. יש לנו עסק עם מי שרוצה בחיסולנו כפרטים וכמדינה.

מאה שנות טרור ערבי-פלשתיני לא הספיקו כנראה בעבורנו להבין מי הם שכנינו הרצחניים, החיים על שקרים וכזבים, אשליות וחלומות. בימים אלה עלינו להתפקח אחת ולתמיד מאשליית השלום עם אוייב צמא-דמים, שפועל בסגנון דאע"ש – בשיסוף גרונות, בנעיצת סכינים, בירי לעבר נוסעים, ועוד זרועם הפושעת נטויה. בסוריה עושים זאת ערבים לערבים, בארץ-ישראל ערבים ליהודים. האש שהצית "אזרח ישראל" ראאד סלאח מתפשטת לכל עבר. עד מתי "ישקלו" אצלנו ה"משפטנים" המושלים-בכיפה באילו צעדים "מותר" לנקוט, אם בכלל, כנגד שונא-ישראל זה?

11.10.15

בתוך גל הדקירות של יהודים ברחבי הארץ, מה שמעניין אנשים מסויימים בתוכנו הוא... הצד "המוסרי" שלנו. אחד מאלה "המוסרניים" שואל, מול חיסול המחבלים, האם אין אנו מתקשים לעמוד ב"אתגר המוסרי"?

אתם הבנתם את זה?

"אתגר מוסרי" – זה מה שמעניין אותו, בשעה שכל מי מאיתנו, שמתהלך ברחוב העיר, נאלץ מפעם לפעם להביט אחורנית שמא אין סכינאי ערבי צועד בעקבותיו... זה מה שמעניין את אותו "מוסרני". בעוד שוטרים, אזרחים, צעירים ומבוגרים, נאנקים בבתי החולים מכאבי תופת של סכינים שננעצו בגבם ובפניהם, יש בתוכנו מי שעוסקים בשאלת... המוסר היהודי.

אותנו מנסים לרצוח באופן הנפשע ביותר, ומה שצריך להטריד אותנו זה לא "מוסר" הסכין כי אם... התנהגותנו המוסרית, כביכול!

אז התשובה לאותם "מוסרניים" היא, שאין מוסר גדול יותר מחיסול אלה הקמים להורגך – מחיסול נושאי סכינים ומטילי אבנים, בלי חשבון של "מוסריות" הזויה.

אי אפשר שלא להעריך את ניצב בנצי סאו, מ"מ המפכ"ל, שמנהיג בהצלחה רבה את המשטרה בימי מסה ועומס אלה של מאבק בטרור הפלשתיני. הוא עושה זאת בידיעה, שלא נבחר למפכ"ל הבא, וכי בעוד חודש יפנה את מקומו לרוני אלשייך, לפי החלטת הממשלה. אכן, נדרשות תעצומות נפש לא פשוטות גם למפקד מנוסה, כדי למלא בקור-רוח וביעילות את תפקיד המ"מ ולו רק באופן זמני. נקווה שבנצי סאו יישאר במשטרה גם תחת המפכ"ל הבא.

הנה זה בא, כצפוי: ב"לוס אנג׳לס טיימס" ובעוד עיתונים בעולם כבר תוקפים את האלימות הישראלית. ב"הארץ" כבר מבכה גדעון לוי את הקורבנות הפלסטיניים ותוקף את הציבור הישראלי המתגונן. וזחאלקה הבוגדן מנסה לדבר בשפת נופת צופים בראיונות לתקשורת העברית כאילו לא הסית ואינו מסית בערבית.

מקווה שלא יאשימו את ישראל בפיגוע בטורקיה.

10.10.15.

הנה זה בא, כצפוי: המצרים, שטובחים ללא רחם ב"אחים המוסלמים" ברחבי מצרים, שיורים בכל מחבל מדאע"ש שצץ ברחבי סיני, שחוסמים את רצועת עזה מהצד שלהם בתעלת מי ים – מאשימים את ישראל ב...שימוש מוגזם בנשק. חה-חה-חה.

ח"כים ערביים, שראו את המחבלת מנצרת שולפת נשק כדי לדקור איזה עובר-אורח יהודי, מאשימים את כוחות הביטחון שלנו בירי שנועד להרוג אותה. חה-חה-חה.

אכן, ישראל תמיד אשמה. צביעות ערבית בהתגלמותה.

מו"מ עם הפלשתינים – זוהי תקוות התמימים בתוכנו. חבל שאין מראים להם, לנו, לא רק את הסכינאים בפעולתם הרצחנית בערי ישראל (לרוב כושלת, הודות לעירנותנו), אלא את מלוא עוצמת ההסתה, השנאה ופולחן הסכין הרוצח – המוצגת בתקשורת הפלשתינית. "תשדירי שירות" איומים של שטיפת מוח לשבאב הפלשתיני, משטמה יוקדת לישראל ועידוד לשפוך דמם של יהודים.

לו רק היה ניתן להם – והם מנסים – היו פועלים ממש כמו דאע"ש! שוספים את גרונותינו!

עם שנאה עזה כזאת – שלצערי איננו מודעים לה די – אין אפשרות לכבות את להבות הטרור ואין תקווה להגיע לאיזה "שלום". בוודאי לא בימינו. זוהי המציאות העגומה, זוהי הריאליה, שאי אפשר לנו להתעלם ממנה. מול זאת עלינו להמשיך ולהתגונן בהצלחה, להגביר אחדותנו, להדוף את הקמים עלינו, לבנות ולשמוח בחלקנו. כך הסכינאות הפלשתינית תתנפץ על קיר הברזל שלנו.

9.10.15.

יהודי דוקר ערבים? זוהי הזוועה בהתגלמותה. דינו כדין ערבים שדוקרים יהודים.

הערת סופר: כותרת המאמר אינה דעה! זוהי המסקנה אליה הגעתי לאחר בחינת העובדות בשטח, הקורא החושב שהדברים פה אינם מוכחים כראוי, מתבקש להגיב בהתאם.

זה מכבר מנסים גורמים אקדמאים שונים לנתח את התנועה הפלסטינית במימד של "תנועה לאומית מהפכנית," מנסים להתאים אותה לדפוסים של תנועות לאומיות שונות שהופיעו במאה העשרים וכל פעם נכשלים בהגדרותיהם כי הם לא מצליחים לזהות את המרכיבים המקובלים במדע המדינה לגבי "תנועה לאומית" כי התנועה הפלסטינית הינה בראש ובראשונה: "תנועה פשיסטית דתית" – תנועה שאין לה לא תוכן תרבותי, מוסרי או חברתי, תנועה ללא כל אידאולוגיה מהפכנית... אלא תנועה בשליטה דיקטטורית, הבנויה על עקרונות דוגמטיים של ספר דתי ישן ופרימיטיבי + סיסמאות שגילן למעלה מ-1500 שנה – תנועה שבנויה על שינאה עזה ותאוות רצח לכל יהודי ארץ ישראל ולכל המפעל הציוני.

הפשיסטיות-הדתית נלחמת בדרך-כלל בכל מה שהוא דמוקרטי וליברלי, קוראת לניקיון "שטח מחייתה" מגורמים זרים... שואפת לאיחוד לקראת מלחמה של כל הכוחות "המאמינים" במעמדות השונים ועל הקבוצות השונות בתוך הקבוצה כולל הכוחות הכלכליים, הפוליטיים והאנושיים. הצד הצבאי מאופיין גם הוא בתודעה אסלאמית קיצונית כאשר אצל הפלסטינים למשל קצין המבצעים הראשי נקרא: אבו-ג'יהאד (אבי מלחמת הקודש) והרוצחים המחוסלים הינם – שהידים (קדושים שמעמדם בגן-עדן מובטח עם 72 בתולות...) למרות האמונה בעקרונות הדת המוסלמית, הפשיזם הפלסטיני נעזר בכופרים כמו נוצרים-ערבים כי הדתיות מקבלתי כאן גם אופי לאומני-פשיסטי.

כאמור, המלחמה הלאומית-דתית למימוש השאיפות הפנטזיונריות הדתיות של הפלסטינים מתבטאת במאבק פנימי בכל מי שמאמין בחופש, בדמוקרטיה ובשוויון – שאלה 3 העקרונות המנוגדים בהחלט לפשיזם ולדת המוסלמית גם יחד. אידאולוגיה זו הפועלת בעזרת מסע של שקרים והסתה, בפרופגנדה רצופה, הקוראת למלחמת-קודש ולהשמדה, ומאלצת את כל המאמינים להתגייס כנגד "האויב המשותף", ולנצל בצורה מרבית את כל הכוחות לכך – ומכאן מתפתח הפולחן של הערצת הרצח, ההקרבה, הגבורה והאלימות הלאומית – שזה מיתוס מכונן של כל תנועה פשיסטית.

כאשר מימד גזעני (אנטישמיות) מצורף לפשיזם, אנו קוראים לאידאולוגיה זו: נאציזם. בשנים 1939-45 – מייסדה ומנהיגה הנערץ של התנועה הפלשתינית דאז – חאג' אמין אל-חוסייני (*), ישב במטה של היטלר בברלין כיועץ להימלר להשמדת היהודים.

מה שיש להוסיף לכך הוא, שאין בכלל הבדל רב בין הסונים והשיעים בפשיזם-הנאצי שלהם, ואין הבדל רב בתפיסה האידאולוגית בין המהפכה האיראנית וה"מהפכה" הפלסטינית. ושמענו מספיק זמן את האייטולות, שאפילו לא מנסים להסתיר את כוונותיהם הרצחניות כלפינו וכלפי כל העולם המערבי, וכיום אנו רואים בדאע"ש את הדוגמא הקלאסית לנאציזם האיסלמי שנחשף בכל כיעורו הפרימיטיבי – כך שמרבית ערביי ארץ-ישראל מאמינים כיום בדע"אש!

האנטישמיות הנאצית של הפלסטינים מתבטאת קודם כל בהכחשת השואה (זו התזה האקדמית של אבו מאזן), ולפניו גם יאסר עראפת. במסגדים האימאמים טוענים שאנחנו בעצם לא היהודים שבתנ"ך, אלא סתם צאצאי הכוזרים (או צאצאי קופים וחזירים כפי שזה כתוב בקוראן שלהם).

לאחרונה הם "חידשו" את "עלילות הדם" (יהודים צריכים דם ילדים למצות בפסח) + סיפורי זוועה על גניבת אברים של חולים ופצועים פלשתינים בבתי חולים ישראלים + שקרים על הרעלת בארות, כולל תמיכה מלאה בפרוטוקולים של זקני ציון. הסיבה שהפלסטינים מפיצים סיפורי זוועה על היהודים – כדי להכשיר את ההמונים שלהם לבצע הרג המוני ביהודים, דהיינו: ג'נוסייד.

המסקנה המתבקשת היא שאנחנו, העם היהודי בארץ-ישראל ובתפוצות, עומדים שוב בסכנת מוחשית של השמדה ע"י תנועה נאצית-מוסלמית שחוד המחץ שלה הם תושביה הערביים של ארץ-ישראל הקוראים לעצמם: פלסטינים, ועלינו להתייחס לסכנה זו בהתאם – ולא לאפשר להם בשום אופן להתעצם כי בנפשנו הדבר!

ומכאן, שמדינה עצמאית פלסטינית לצידנו פירושו של דבר: סרטן שיחדור לגופנו לכלותנו. דבר שיקרה גם במצב שהם יסופחו ויהיו חלק ממדינת ישראל. מכיוון אחר, ברור גם מדוע אנחנו מצפים מממשלת ישראל לפעול צבאית – למניעת ייצור פצצה גרעינית באירן. כי הרי לשם כך בן-גוריון הקים את הכור בדימונה. לדבריו: "למנוע שואה נוספת..."

מעניין שערוץ הטלוויזיה האיכותי הצרפתי ארטה עשה סרט על חאג' אמין אל חוסייני בו תמונות וסרטים של אמין אל חוסייני והיטלר מלבבים זה את זה, וגם קטעי סרטים של חאג' אמין אל חוסייני והיחידות המוסלמיות שהוא גייס לצבא הנאצי (מתי רגב טוען שיחידות כאלה העלו יהודים על רכבות להשמדה וסייעו להשמדה בכל אירופה). לידיעתכם – הסרט הזה הופץ לאחרונה באיטנרנט, אפשר למצוא את הסרט אם תקישו במנוע חיפוש:

The turban and the swastika full documentary film

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!