שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
תל אביב, מהדורת ינואר 1997. מותקן על פי נוסח יולי 1989.
שיחה תשיעית: הזאבים והכבשים
עגנון עסק בשאלה הערבית באינטנסיביות פחותה מאשר סופרים אחרים. אין דמות גיבור ערבי ביצירותיו. עם זאת יש התייחסות לנושא, בחלק מהן, בייחוד בשני הרומאנים הארצישראליים הגדולים שלו, "תמול שלשום" ו"שירה", ואנו נשתדל לעקוב אחר גישתו.
נתחיל מתחילה. עגנון עלה לארץ-ישראל פעמיים, וכל אחת מתקופותיו בארץ הותירה חותם בסיפוריו ובגישתו, או גם בחוסר-התייחסותו, לשאלה הערבית.
פעם ראשונה עגנון עלה לארץ ב-1907. הוא היה אז עלם צעיר, מיוצאי גליציה, בן תשע-עשרה שנה, וישב בארץ-ישראל עד 1913, תחילה ביפו ואחר-כך בשכונת נווה-צדק, ובירושלים. הסיפורים שכתב באותה תקופה, ושתיארו את החיים ביפו בראשית המאה, כגון – "גבעת החול", "לילות", "אחות" ו"שבועת אמונים" – אין בהם נגיעה לשאלה הערבית. כולם מתרחשים בנוף שחלקו בדוי, דימיוני, וחלקו אמיתי, בעצם כולו מציאותי, עם הילה מאוד רומאנטית שמקשטת סיפורי אהבה ראשוניים המתרחשים ביישוב הקטן, היהודי, שליד יפו, בנווה-צדק, והם כמנותקים מהסביבה המזרחית, הכבדה, הרוחשת צבעוניות אך אולי גם איום על מהותו של האדם היהודי, ועל קיומו. אופייני הדבר שבסיפורים שכתב בראשית המאה, הנושא הערבי אינו בולט כלל וכלל.
לימים חזר עגנון לתקופה הזו ברומאן הגדול "תמול שלשום", שחלקים ממנו החלו מופיעים מ-1931, וכולו התפרסם בספר ב-1945. כאן כבר ישנה התייחסות יותר ברורה, אם כי מאוד-מאוד לא מרכזית, לנושא הערבי.
עגנון נסע לגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, נשאר שם, וב-1924 חזר לארץ-ישראל. ב-1927 התיישב בשכונת תלפיות שבדרום-ירושלים, ובמאורעות 1929 נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו, ירד לטימיון.
ב-1931 חזר עגנון לגור בתלפיות. הסיפורים היותר מאוחרים, כמו "תחת העץ" ו"מאויב לאוהב", וכן הרומאן "שירה", שנדון בהם בחלקה השני של השיחה – מתייחסים לתקופת עלייתו השנייה של עגנון לארץ-ישראל, ובעיקר לאותו מאורע טראומאטי של שדידת ביתו, שריפת כתביו, או שדידתם, מאורע שפיכח אותו ביחסו אל השאלה הערבית, וכנראה גם קבע עמדתו את בוויכוח, ויכוח די מר ונוקב, שהיה לו אז עם ידידיו ורעיו מאנשי "ברית שלום".
יצחק קומר, גיבור הרומאן "תמול שלשום", הוא, כעגנון, בחור צעיר מגליציה, שעולה לארץ-ישראל בעשור הראשון של המאה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו תקופת העלייה השנייה. יצחק קומר מתנודד באהבתו בין סוניה היפואית, שהיא גננת וגם קצת חופשית בהליכותיה, לבין שפרה הירושלמית. בשפרה הוא פוגש כאשר הוא חוזר לאורח-חיים דתי ומשתקע בקרב היישוב הישן, בירושלים. שם הוא נישא לשפרה, בת ר' פייש, ובהמשך גם בא עליו שם, על יצחק קומר, סופו הטראגי.
על פי שורש-נפשו יצחק הוא בחור הססן, ביישן ופאסיבי, כמו הירשל, גיבורו של עגנון ב"סיפור פשוט", וכמו לימים – מנפרד הרבסט, גיבור הרומאן "שירה". אבל, כמו גיבורים פאסיביים אחרים של עגנון, נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול להיות אקטיבי, שהוא יכול לשלוט, לעשות דברים שבעצם מתברר שהוא אינו יכול לעשותם.
לאחר שיצחק יוצא מחדרה של סוניה, שם הניחה לו לו לנשקה ולמשמש בחולצתה, (וזה הכי הרבה ביחסי מין חופשיים, שהיה מותר או נהוג באותה תקופה) – נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול לשלוט בעולם וכי כוחו עימו והוא אדם אקטיבי, גברי. כאן בא קטע מעניין, מאוד סמלי, שקושר את היחס לאישה, לכלבים ולערבים – עם הפאסיביות של הגיבור העגנוני.
חוזר לו יצחק מאצל סוניה שמח וטוב-לב. והואיל והוא שמח, שמח הוא עם כל אדם. שומר-לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד, שאין לו כלום חוץ מכלבו. בא יצחק ומשיח עימו. מושך באוזני הכלב ומגיד שבחו בפניו. אמר השומר: 'מה אתה אומר, אחי? כלב זה נאה? כלב שנגנב ממני, נאה היה. עורו היה חום כעיני איילה.'
אמר יצחק: 'עור חום אתה מבקש? מחר יהיה לך כלב חום.'
אמר השומר: 'יש לך כזה?'
אמר יצחק: 'מבקש אתה אדום – מחר אתה מוצא אדמוני.'
אמר השומר: 'דיר של כלבים יש לך, אחי?'
אמר יצחק: 'אפילו זנב של כלב אין לי.'
אמר השומר: 'בכשפים אתה מעלה אותם?'
אמר יצחק: 'סממנים שונים יש לי, ואם אתה רוצה – הריני צובע את כלבך חום או אדום או צהוב או ירוק.'
אמר השומר: 'מימיי לא ראיתי כלב ירוק.'
אמר יצחק: 'ואני יכול לעשות לך כלב ירוק.'
צחק השומר וצחקו שניהם.
אמר יצחק: 'אני ראיתי כלב שאוחז מקל בפיו ואינו מניחו אפילו שעה קלה.'
אמר השומר: 'של צוקר הוא?'
אמר יצחק: 'לא, של משי.'
אמר השומר: 'כלב כזה אינו נושך ומקל כזה אינו חובט.'
אמר יצחק: 'מי יודע?'
הפשיל השומר את שפתיו וצחק.
אמר יצחק: 'אי אתה מאמין?'
אמר השומר: 'אני הייתי מוציא את המקל מתוך שיניו של הכלב ומכה בו את הכלב.'
אמר יצחק: 'מי ידמה לכם, הלא אפילו את נשיכם אתם מכים.'
אמר השומר: 'מי ששווה את המקל – לוקה.'
צחק יצחק, וצחק השומר.
שכחנו לציין, אך מי שקרא את "תמול שלשום" יודע, שיצחק היה צבע במקצועו. לכן סבר שבאמצעות המכחול הוא יכול לצבוע את הכלב, כחפצו של השומר הערבי. המקל שעליו הוא מדבר כאן, הוא מקל שנתון בפי כלב צהוב, שמרוקם על שמיכה צבעונית, שכיסתה את מיטתה של סוניה.
דומה כי ברובד הסמלי העמוק-יותר של הסיפור קיים קשר בין הכלב, האישה, החטא והבגידה. ליצחק נדמה לשעה קלה שהוא נמצא על צד הגברים שיודעים לשלוט בנשותיהם, לשלוט בדימונים שמתפרצים לצאת מתוך נפשן, לשלוט בהקשר האירוטי, שנתפס כאן כמסוכן. הוא רואה בשומר הערבי סמל ליכולת לשלוט ברובד הדימוני, לשלוט באישה, ולהיות גיבור אקטיבי – שלא כמוהו בעיני עצמו עד כה – גבר שניכר בהססנותו, בביישנותו, ובתחושות החטא שלו לנוכח המכלול של החיים האירוטיים, שבעיניו הם החלק הנמוך, האפל יותר – של הקיום.
לימים מביא המכחול על יצחק את אסונו. לאחר שהוא עובר לירושלים, הוא ממשיך במלאכתו כצבע, וצובע את האותיות: "בלק" על גבו של כלב-רחוב, כלב-חוצות, ומוסיף עליו את המילים – "כלב משוגע". בצורה סמלית, עצם כתיבת המילים הופכת את הכלב לכלב שוטה. לא עובר זמן והוא נושך את יצחק, וזה מוצא מותו לאחר שנכשל בניסיון להתגבר על אותה מהות אפלה, דימונית, של החיים, שמסומלת בכלב.
כאן צריך לציין כי יפו של עגנון, בייחוד ב"תמול שלשום", מתוארת במידת-מה כגן-עדן עלי-אדמות כי היא יפה, "יפו יפת ימים", כך נופה, ופרדסיה – ואילו ירושלים, לעומתה, מתוארת בצורה מאוד קשה, עיר מלאה אבק, לכלוך ותככים בין בני הדתות והעדות השונות – עיר מאוד לא סימפאטית, אם כי דווקא בה היה נדמה ליצחק שימצא את מנוחתו, בבורחו מן החיים החילוניים, החדשים, הציוניים, של העלייה השנייה. אך בכל אלה אין קשר לערביות. יפו יפה, למרות שכמעט כולה יישוב ערבי, והדבר אינו מפריע לגיבורי עגנון, ואילו ירושלים, שרובה יהודים, היא עיר קשה, ולא בגלל שחלק מתושביה הם ערבים עוינים, או משהו בדומה לזה.
בסוף ימיו של יצחק בירושלים, כאשר המהות הדימונית, הכלבית, מכריעה אותו, גם אז אין לכך שום קשר לאותה פגישה עם השומר הערבי, לשיחה על אודות המקל, והיכולת להכות את האישה או את הכלב. עגנון אינו מתפתה לתאר את השתגעותו של יצחק, ואת קשיחותו של הנוף הירושלמי, בייחוד האנושי, מתוך קשר כלשהו לשאלה הערבית.
אם לסכם תקופה זו ביצירת עגנון – הן בסיפורי יפו הראשונים, שהערבי אינו נזכר בהם, והן ב"תמול שלשום" – הגיבור העגנוני, ואחד מהם יצחק קומר – מטייל בארץ-ישראל כשם שטייל לפני כמה דורות זקנו של יצחק, ר' יודל חסיד בגליציה, תוך התעלמות כמעט גמורה מהסביבה הלא-יהודית. אולי יש בכך שמץ מהמשך הווייתה של הגלות, אותה גלות שברנר ראה אותה כנמשכת בארץ-ישראל, והצטער עליה. עגנון מתאר את תקופת הראשית ההיא רק בתוך סביבתה היהודית. וברוב המקרים דומה שהסביבה הערבית אינה קיימת כלל.
*
נעבור לשני סיפורים קצרים, המצויים בקובץ "אלו ואלו", שהופיע בשנת 1941. הם נכתבו ודאי שנים אחדות קודם לכן, ועומדים בצל מאורעות 1929, שבהם, כפי שהזכרנו, נשדד ביתו של עגנון, והיה עליו לגלות מביתו לשנים אחדות, עד שחידשו.
בסיפור הראשון, "תחת העץ", מתחיל המספר ואומר – "פעם הייתי מהלך להביא שתילים לדגניה." אדם שהולך להביא שתילים לדגניה אינו דווקא אדם דתי. הוא שייך אולי לאנשי העלייה השנייה, או לעלייה השלישית. והנה פוגש המספר, על דרכו, שר ישמעאלי, כלומר – ערבי, בשם איברהים בי, שמשבח את חריצותם של היהודים בהפרחת שממות הארץ. ומתנהל ויכוח בין איברהים בי לבין המספר, והשר הערבי אומר לו:
"אם כל כך חכם אתה, אמור לי, ארץ זו, למי היא מיועדת? ומי עתיד לתפוס בה את המלכות?"
המספר, שהוא יהודי, מתלבט איזו תשובה ישיב לשר, ולבסוף אומר לו:
"אדוני יודע למי נתן הקדוש-ברוך-הוא את ארץ-ישראל, ולמי הבטיח להחזירה."
מדובר כאן בעצם בוויכוח בין שתי דמויות מייצגות, יהודי וערבי, בנושא – למי ניתנה על הזכות על הארץ. יש לי חשש שהתשובה של עגנון לא ניתנה מתוך אמונה דתית דווקא. אני לא רוצה להטיל ספק באמונתו של עגנון עצמו, אלא חש שישנה כאן מעין התחכמות גליצאית בכך שהוא מחייב את השר הערבי, שמאמין באללה, לקבל דברי אלוהים שהארץ שייכת ליהודים, כאילו זו אינה הכרעה חופשית של האדם היהודי, אלא מכוח-תורתו הוא אינו רשאי להתכחש לה.
התחכמות – כי איך הדברים הללו מסתדרים עם ההתיישבות, החילונית-ברובה, עם המפעל הציוני? הלא אי אפשר לומר שקיים קשר חד-משמעי בין קיום מצוות הדת (כביכול) מצד הציונות, שהיא תנועה לא-דתית מתחילתה, לבין התשובה של עגנון ששייכת לאופרה אחרת – והיא הוויכוח בבעייה הלאומית בינינו לבין הערבים.
עגנון נוקט גישה הדומה לזו של הרב קוק, שנתן בשעתו הסבר דתי לציונות הכללית, באומרו שניצוצות הקדושה נמצאים במעשה החילוני בארץ-ישראל, ועגנון בסיפורו אומר כי "ישיבת ארץ-ישראל גדולה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה."
עד כמה מסוכנת הדרך של מתן צידוק תיאולוגי לציונות, כדי לחזקה-כביכול בסכסוכה הלאומי עם הערבים, תעיד התופעה שבקרב החוגים של גוש אמונים, הרואים עצמם תלמידי הרב קוק, קיבלה גישתו מימד של חילול-שמיים בכך שהם רואים את מצוות ההתנחלות בארץ-ישראל כחשובה ביותר במצוות היהדות, ובשמה הם מעניקים לדת היהודית מימד חדש, לא-אנושי, מפלצתי ומפחיד.
הסיפור הבא, "מאוייב לאוהב", נדפס אף הוא בקובץ "אלו ואלו", שהופיע לראשונה בשנת 1941. צירוף המילים – מאוייב לאוהב, מאפיין את גישתו של עגנון השם כאילו אומר כבר הכל, ואפשר לצטטו. הסיפור עומד בסימן שדידת ביתו של עגנון במאורעות 1929, בפרבר, או שכונת תלפיות, שבירושלים, והוא מסופר כאגדה:
עד שלא נבנתה תלפיות, היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו, רוחות עזים וקשים, יושבים שם בהר ובעמק, בגבעה ובגיא, ועושים כל מה שליבם חפץ, כאילו להם בלבד ניתנה ארץ.
פעם אחת הזדמן המספר לתלפיות. המקום מצא חן בעיניו לגור בו. אבל הרוח זרקה כובעו, פיזרה בגדיו והפילה אותו. חזר המספר לעירו, לירושלים. לאחר זמן שוב משכו אותו רגליו לתלפיות, הפעם הוא הקים שם אוהל. בא הרוח בלילה והפיל את האוהל. המעשה הזה חזר בצריף, שהרוח הסיע אותו, ואפילו בבית קטן, שבנה המספר, ובא הרוח והפיל את קירותיו ואת גגו.
לבסוף הגיע המספר למסקנה שרק בית גדול וחזק יעמוד נגד הרוח. הוא שכר פועלים טובים, העמיק את היסודות, ובנה בית איתן. (זו היתה, כנראה, התקופה שבה בנה עגנון, בשנות השלושים, את ביתו, שעומד עד היום בתלפיות). ואז בא הרוח כמנהגו, הציג עצמו כשכן, ניסה לפרוץ דרך החלון, דרך הדלת הנעולה, ולא הצליח. גם לא עלה בידיו לשבור את העצים שהמספר נטע סביב ביתו.רק אז הרוח, שהוא כסמל לשכנים הערבים, בא לידי השלמה עם המספר, ומדוע? מסיבה אחת ויחידה – מעתה המספר חזק דיו לעמוד נגדו. זהו המהפך מאוייב לאוהב, כנאמר בסיומו של הסיפור:
מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח, ובא בדרך-ארץ. והואיל שהוא נוהג עימי בדרך-ארץ, נוהג אף אני עימו בדרך-ארץ. כשהוא בא – יוצא אני לקראתו, ומבקש ממנו לישב עימי על ספסל שבגן, שבין האילנות, והוא בא ויושב, וכשהוא בא – מביא עימו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים, ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל-תשובה גמור, איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת, שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי.
עדיין יש בדברים האלה עקבות גישה רומאנטית, אפילו הרצליאנית, אופטימית. האם עגנון היה כה תמים לחשוב שהערבים יאהבו את היהודים על שום כוחם של האחרונים.
*
בשנת 1930 נדפס בירחון "מאזניים" "מדרש זוטא" של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש", ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".
יש קשר ברור בין שני הפרקים הללו לרומאן "שירה", ומיד נסביר. אמרנו – תקופת כתיבתם היא לאחר מאורעות 1929, שבמהלכם גם נשדד ביתו של עגנון, והנה הרבסט, גיבורו של עגנון ב"שירה", היה חבר ב"ברית שלום", וגם בו ובמשפחתו אירע מעשה דומה. משפחת הרבסט גרה בבקעה, שכונה סמוכה לתלפיות, (עגנון הסיט קצת את מקום העלילה), ובמאורעות 1929, ביתה ניטש, והיחסים הטובים שהיו להם קודם לכן עם שכניהם הערבים – התערערו, ומשעת הנטישה של הבית, ושדידתו, גם תחילת ערעורו ותהייתו של הרבסט – האם חבריו הפאציפיסטים, מאנשי "ברית שלום", אכן צודקים?
"מדרש זוטא" של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג "ברית שלום". את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים, ולכן הוא גם שם הפרק שאנו עוסקים בו.
הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי "ברית שלום". בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של "וגר זאב עם כבש" אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב "אין משיחין בשעת הסעודה", הוא אינו להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.
בחלקו השני של המדרש מתוארת התכנסות כת קטנה של כבשים:
נתכנסה כת קטנה של כבשים, ואמרו: "כל צרות רעות שמתרגשות עלינו, לא באו אלא בשכר פעייה אחת שפעה ישעיהו בספרו. כל זמן שלא נתמחקה אותה נבואה של 'וגר זאב עם כבש' – אין לנו תקומה, חס ושלום, מפני הזאבים."
אמירה זו מקבילה להתרחשות המתוארת ברומאן "שירה", בקטע אירוני, (וכמעט כל מה שנאמר כאן בשאלה הערבית, נאמר באירוניה מרירה); חברי "ברית שלום" מתכנסים בביתו של אחד מהם, בשכונת רחביה בירושלים, לדאוג ולטכס עצה, שלא יקפחו חלילה יהודים את הערבים. כותב עגנון:
פעם אחת הלך הרבסט אצל אחד מחבריו, לברכו לחנוכת ביתו, שבית בנה לו ברחביה. עם שהם אוכלים ושותים ומשיחים, הרגיש הרבסט בחברו שהוא עצב. אמר לו: "אירע אותך דבר?"
אמר לו: "אותו הדבר אירע אותך ואותי ואת כל יהודי הדר בארץ-ישראל, שכל יהודי הדר בארץ-ישראל – דוחק רגלי ערבי שהארץ שלו."
המשל של עגנון על הזאבים והכבשים קשור קשר בל-ייפרד לרומאן "שירה". הבעייה של הכבשים אינה הזאבים בלבד אלא גם, כך בחלקו השני של המדרש, "כבשים בני שנה תמימים", אלה הכבשים שמועלים לקורבן בבית-המקדש; עגנון טוען, באירוניה, שלא רק הזאבים טורפים את הכבשים, אלא גם המנהיגים של הכבשים, גם אלה שמשתמשים בהם, למרות שעל רווחתם הופקדו – מקריבים את הכבשים ואוכלים אותם.
הלך מחשבה זה מגיע לביטוי מעניין בסופה של אותה יצירה נפלאה, "שירה", אבל מן הראוי לגעת קודם בנושא אחר, שחיוני להבנת עולמו של הרבסט. הרבסט בוגד באשתו, הנרייטה, עם האחות שירה. הוא כאילו רוצה לממש איזו מהות אקטיבית, חדשה – ופה אנו חוזרים למקרה יצחק קומר – הרבסט חושב שמעתה הוא נימנה על סוג הגברים, שיכולים לעשות שהם רוצים, למשול בנשים, וכי הוא מסוגל להתגבר על המהות הפאסיבית, הפאציפיסטית עדיין, שנותרה בו מתקופתו הקודמת, לפני ההתפכחות.
לילה אחד, כאשר הרבסט חוזר מבילוי אצל האחות שירה, בליוויית מומר בשם שכרסון, ניצלים השניים בנס מכדור אקדח של מרצח ערבי, שארב להם בדרך. הם איחרו, כנראה, את האוטובוס, ולכן הלכו ברגל, וכך אירעה ההתנקשות בחיי הרבסט.
קודם לכן, באותו לילה, סיפרה שירה להרבסט, בטרם שנפרד ממנה, על מהנדס שהיכה אותה פעם אחת בשוטו, ובכך גרם לה ריגוש מיני עז. סיפור המעשה הזה – כיצד היכו את שירה, ואז באה לידי פורקנה, מושך את הרבסט להתייחד איתה, ונדמה לו שגם הוא שייך לאותם אלה שמסוגלים לשלוט באישה באמצעות השוט והמקל.
והנה, שעה קלה לאחר מכן, הרבסט כמעט נהרג באקדח, זה כלי-הנשק שבגלל השקפת עולמו הקודמת סירב ללמוד להשתמש בו, להגנתו. פעולת האקדח נגד הרבסט דומה לפעולת המכחול של יצחק קומר נגד עצמו. נדמה היה לו, ליצחק, שהמכחול הוא כמקל, ואפשר לשלוט באמצעותו בכלבים, אך בסופו-של-דבר לא ידע להשתמש בו כהלכה, ורק עורר באמצעותו את הדימונים, שהביאו עליו את סופו, במחלת כלבת הנוראה.
סופו של הרבסט שהוא חפץ להשתקע, יחד עם שירה, בבית המצורעים בירושלים, שבו היא מאושפזת. מכל מאהביה משתייר רק הוא עימה. הסיום הופיע בפרק האחרון של "שירה", שהתפרסם בעיתון "הארץ" שנים אחדות לאחר צאת לאור של הספר עצמו. הקץ הזה דומה להשתקעותו של עדיאל עמזה בבית המצורעים, בסיפור "עד עולם", של עגנון, וכמובן – לפרשת השתגעותו ומותו של יצחק קומר.
לקיום הערבי יש שתי פנים סמליות ב"שירה". הוא סמל לכוח השלטון הפאלי, הפרימיטיבי, אך הוא גם ביטוי להתהפכותו הדימונית לכדי כוח שמאיים על החיים, זאת משום שהרבסט בורח מייעודו כגבר, כאמן, כאיש אמונה, כאיש מדע וכאיש הגנה – והוא מתפורר.
כדאי להזכיר שישנה עוד נקודת השקפה מעניינת ב"שירה", והיא עמדתה של תמרה, בתו של הרבסט. היא אינה מקבלת, וכמוה גם אשתו של הרבסט, הנרייטה, אבל בייחוד בתו – אינה מקבלת את תלישותו הפאציפיסטית. היא עצמה חברה בארגון אקטיביסטי קיצוני, באחת המחתרות. בסופו של הרומאן ישנו ויכוח בין תמרה לאביה, ומסתבר שלמרות השקפותיו הפאציפיסיטיות, שהן כאמור בשלב של התפכחות, לאחר שדידת ביתו, הוא כנראה גאה בכך שבתו אינה הולכת בדרכיו.
ב"שירה" מופיעה גם דמות חברה של תמרה, בשם אורזולה כץ, צעירה יהודיה, ילידת וינה, שבאה להתגורר בבית משפחת הרבסט. אורזולה עובדת כפקידה במשרד, אצל ערבי עשיר מאוד, מוסטפה אפנדי. למרות שמסדרים לה עבודה דומה במוסדות הלאומיים – היא חוזרת לעבוד אצלו, ובקטע מסויים, עגנון כותב שאינו רוצה להמשיך לספר מה עלה בגורלה של אותה אורזולה. לקורא יש הרגשה ברורה שהלכה בעקבות הערבי. ואגב, מקרה דומה אירע בשעתו בקרובת-משפחה של עגנון, ולפני שנים אחדות, ולפני שנים אחדות היתה על כך כתבה באחד העיתונים.
סיכום את יחסו של עגנון לשאלה הערבית מראה שעמדתו אינה שונה בהרבה מזו הדורשת כוח, האקטיביסטית, של ברנר – אבל יונקת מתחושות אחרות. ברנר, מיד בראשיתו בארץ, חש בכורח הזה, היה מאוד פסימי, ולכן אמר – כוח, כוח נחוץ. ואילו עגנון התייפיף באגדות, חי כאילו במנותק מן המציאות, וניסה להתעלם מכך שהיא אינה, וגם לא היתה, של יהודים בלבד. רק לאחר שדידת ביתו ב-1929, והקרע שחל בינו לבין אנשי "ברית שלום", שמאוד כעסו עליו אחר שליגלג עליהם בפרסום "מדרש זוטא" – רק אז הולכת ומחלחלת בו יותר ויותר עמדה לאומית, די קונבנציונאלית – האומרת שהכוח וההשתקעות בארץ, ולא החלומות הפאציפיסטיים – הם שיביאו להכרת הערבים בנו.
עם זאת, מתוך אותה אירוניה, אומר עגנון, כמסתכל צעד אחד קדימה, כי בשעה שהכבשים נעשים אכזריים – הם גרועים מבעלי-חיים אכזריים שנולדו באכזריותם, ועתידים הכבשים לסבול לא רק מן הזאבים אלא גם מן הרועים, ומן הכבשים שמושלים בכבשים.
קריאה מומלצת לשיחה תשיעית:
ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1931-1945), "תחת העץ" (1941), "מאוייב לאוהב" (1941), "מדרש זוטא" (1930), "שירה" (1949-1971).
אהוד בן עזר:
הזאבים והכבשים. (ש"י עגנון). מאזניים. פברואר 1973.
בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
המשך יבוא