של מערכת המשפט הצבאית בישראל

שמהלכיה הורסים לא רק אותך

אלא גם את בני-משפחתך ההמומים

אהוד בן עזר

בעיתון הלילי הזה כבר כתבתי על ביתו של הצייר יוסל ברגנר, אותה רשימה נסבה בעיקר על המיספרים הזוגיים המוזרים של הבתים ברחוב ביל"ו.

הרשימה הפעם מתרכזת ביוסל ואודרי ברגנר, לזכר הצייר והאמן חתן פרס ישראל. איש חברה מקסים ואהוב שכולם – למן הספר ברחוב שזכה יחד איתו במפעל הפיס, ועד לצעיר המעריצים – קראו לו סתם "יוסל" כמו לחבר.

יוסל נפרד מאיתנו בימים אלה, בן 96. ו-59 שנים, יותר מדור, התגורר יוסל עם רעייתו הציירת אודרי ברגנר בקוטג' חלומי בביל"ו, מעין שמורת טבע בלב העיר.

לפני כעשור הייתי בבית הזה וריאיינתי את אודרי, ילידת אוסטרליה, הארץ שממנה עלו האמן ואשתו לארץ והתיישבו בקריית האמנים בצפת.

"הגענו מצפת לתל-אביב בשנת 1957," סיפרה לי אודרי. "בצפת היה לנו בית יפה עם גינה. בעיר הציעו לנו אחד מהקוטג'ים ברחוב ביל"ו. הוא נראה לנו גדול מדי ויקר מדי, אבל חשבנו שמעבר אל קוטג' כפרי כזה יהיה פחות אכזרי מאשר לגור בקומה שלישית של בית שהציעו לנו. לווינו 600 לירות ושכרנו את הקוטג' בדמי מפתח."

הקוטג'ים בביל"ו נבנו בשנת 1925, כשהרחוב היה עדיין חולות. בנה אותם יהודי עשיר בשם נסטיסין. הוא היה יליד ויטבסק והכיר את הצייר מארק שאגאל אף הוא יליד ויטבסק. לכל הקוטג'ים היה מבנה אחיד: שתי קומות וחצר אחורית. לא היו גדרות בין הבתים, וכולם חלקו חצר גדולה משותפת. בשנים הראשונות שוטטו בחצר תרנגולות, ברווזים ושאר בעלי חיים. כבר אז היו הקוטג'ים מיוחדים במינם בעיר.

בחירתו של הזוג ברגנר נתגלתה כמצוינת. הקוטג' הכיל שתי קומות, שני חדרים בכל קומה, מחוברים במעקה מדרגות מעץ מגולף, מרשים עד היום. שטח הדירה היה מאה מטר. בקומה הראשונה מיקם יוסל את הסטודיו שלו ובשנייה הקימה אודרי את הסטודיו שלה. מאחורי הבית, לאורך רחוב לונץ הסמוך, השתרעה גינה עזובה. אודרי טיפחה את הגינה, עדרה וגרפה, ויוסל נתן לה "תמיכה מוסרית", כדבריה. הדשא ששתלה בין העצים לא צמח והם ריצפו את הגינה ואודרי התרווחה בה בכיסא נוח.

דיירי הקוטג'ים זכורים לה היטב. מימינם התגוררה משפחת נסטיסין, בונה השכונה. אודרי היתה משוחחת עם גברת נסטיסין באידיש, שלמדה מיוסל, ובשעת הצורך גם טיפטפה לה תרופה לעיניים. בקוטג' משמאלם חיתה משפחת מכבי התימנית. בימי שישי אחר הצהריים היה רפאל מכבי סובב ברחובות העיר בטנדר של הרבנות הראשית בתל-אביב ומכריז ברמקול על מועדי כניסת השבת ויציאתה. בעקבות אודרי ריצף מכבי את הגינה שלו ואף התקין בה פנסי תאורה. הוא גידל אפרוחים וציפורים והשכונה כמו חזרה לימי נעוריה.

לידם גר משגיח כשרות שהציב מחיצה על מרפסת הקוטג' שלו לבל יראה חלילה את שכנתו, אודרי, לבושה בחלוק.

בסמוך עמדה המכבסה של גברת שפינט. מר ברקו, ששימש מעין מוכתר שכונתי, היה בא לבתים ונוטל את הכביסה המלוכלכת (למי היתה אז מכונת כביסה?) ומחזיר אותה נקייה ומקופלת וגם מתוקנת. רעייתו הייתה תופרת, ותקנה כל כפתור תלוש.

לימים, בשלהי שנות השבעים למאה שעברה, העמיד מר ניסטיסין למכירה את הקוטג'ים שלו (לכמה קוטג'ים היו בעלים אחרים).יוסל ואודרי רכשו לעצמם את הקוטג' בו התגוררו ואף קנו קוטג' קרוב נוסף. גם מכבי רכש את הקוטג' שלו.

אחר המכירה התפוררה השכונה. שישה קוטג'ים, שניצבו בפתחה, נהרסו ובמקומם נבנה בית גדול בן ארבע קומות. נהרסו גם קוטג'ים בקצה השכונה, שם הולך ומוקם עתה בית גדול המתחיל ברחוב לונץ. מעשרת הקוטג'ים נותרו ארבעה והם כלואים בין הבתים הגבוהים. שניים מהקוטג'ים שנותרו, המיספרים 30 ו-32, שייכים לזוג האמנים ברגנר.

הרחוב השתנה ומיספורו השתנה ומספרי הבתים הזוגיים הפכו לאנדרלמוסיה. לא רק שהמספרים אינם עוקבים – חלקם אינו קיים כלל. לבית הגדול, החדש יחסית, שני מספרים: 14 ו-16. אחריהם, מרוחק קמעה מהכביש, מופיע מספר 18, קוטג'. ואחריו בא מיספר... 30. המיספרים 20, 22, 24 ו-26, ו-28 כלל אינם בנמצא. יוק. אחרי מספר 30 מופיע 32 ואחריו... מיספר 38, בפינת רחוב לונץ. גם 34 ו-36 נעדרים.

רחוב שמספריו מבולבלים! ספק אם יש למוזרותו אח ורע בעיר. תעלומה. עוברי אורח אינם מבינים מה מתרחש כאן.

מסתבר שבמיספור הרחוב החזיקה העירייה בשני הקצוות: גם השאירה את המיספרים הישנים של הקוטג'ים וגם ניסתה לשלבם במערך המספרי העכשווי. הבתים החדשים בביל"ו גדולים בהרבה בשטחם מהקוטג'ים, ומועטים מהם במספריהם. בקום המדינה זכה רחוב ביל"ו באדמה משרונה והתארך מאוד. אילו נמשך המיספור הישן של הקוטג'ים, צריך היה לשנות את כל המספרים הזוגיים ברחוב, ממיספר 32 עד 72. במקום זאת הושמט חלק מהמספרים הישנים ונעלם, וממיספר 38 נמשכים המיספרים הזוגיים בביל"ו בסדר נורמאלי.

המיספרים האחרונים שנותרו מהספירה הישנה הם הקוטג'ים 30 ו-32 – מיספריהם המקוריים חקוקים לא רק בחזית הבתים. ניתן לראותם גם על התקרה המבדילה בין הקומה הראשונה לקומה השנייה של הקוטג'ים. הקוטג'ים הללו, השייכים ליוסל ולאודרי ברגנר, נותרו כפי שהיו – אותה דלת זכוכית, אותה ידית ישנה, אותו חריץ למכתבים. העצים הוותיקים ליד הבית הסתעפו אל על והם סוככים כיום על הקוטג'ים הקטנים.

הברגנרים נותרו למעשה יחידים מכל התושבים הוותיקים של הקוטג'ים. שאר התושבים עקרו לבתים אחרים או לעולם שכולו טוב. גברת בנדה עברה לבית הגדול. מר מכבי נפטר. גם מר נסטיסין עקר מכאן והשאיר לזוג האמנים במתנה שיח יסמין הפורח עד היום. יוסל ואודרי הם המוהיקנים האחרונים של הקוטג'ים.

לפני כשנה, כששוטטתי בחלק הישן של רחוב ביל"ו, נפתחה דלת הבית מיספר 30 ובפתח הופיעה דמותו הגבוהה, הזקופה עדיין, של יוסל, לבוש מכנסי ג'ינס וסינר מלא כתמי צבע מעל לכותנתו. עימו יצא גם המטפל הפיליפיני שלו. שכנה שעברה ברחוב מיהרה אל האמן ושאלה לשלומו, והשניים שוחחו בנעימות. גם אני הצטרפתי ויוסל זיהה אותי. עדיין הוא יוצא מדי בוקר לטיול עם המטפל עד לשדרות רוטשילד ו"הבימה".

יוסל רמז למטפל וזה הוציא חבילת נייר והאמן נתן לנו הזמנות לפתיחת תערוכה בגלריה "דן", הנערכת לכבוד יום הולדתן ה-95.

"תערוכה לא חדשנית," העיר בחיוך רחב. "אני לא חדשני. אני מאתמול."

ועכשיו גם האתמול חלף – ויוסל ברגנר איננו.

במלאת 100 שנים להריגתו במידבר

פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד, 1998

על שובה הביתה, לאחר השהות בפרדס בנס-ציונה, מספרת אסתר:

אנחנו עניים מאוד, מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ. אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד בעתלית, בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.

איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.

הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.

על אותה תקופה בחייה שואלת אותה ש. שפרה: "האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל"י לבין היישוב?" ואסתר משיבה:

הייתי בת שבע-עשרה, חייתי כולי באידאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור [ברוך]. אני זוכרת שביקרה בביתנו וניראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר.

פעם הוזמנתי לתחנת-הניסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי [ברוך] ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: "איני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול. אינני רוצה להישאר פה."

בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפי, בדיוק כמו עכשיו. הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את "מחול האש" של דה-פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד.

בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה [בלוך] בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי.

ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך, אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום.

"מה אתן עושות שם למעלה?" הוא שואל.

ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה. מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספיראציה, הלך לדרכו.

על אבשלום פיינברג מספרת אסתר לנעמי גוטקינד (גולן):

אבשלום היה יפהפה, כהה, פניו מהוקצעות, שערו גולש. הוא היה מרגיש טוב מאוד בימינו. ניראה ממש כמו ביטניק. אבל ביטניק מהודר, עם עניבה רחבה ופרטנזיות של משורר. אני זוכרת איך זרק את שערו לאחור בתנועה גאה, היה יהיר, ניגן להפליא בכינור, דיבר בסרקזם. היה מקריא לי את שיריו בצרפתית ובעברית. זיכרונות דגניה והרעיונות החדשים שקלטתי שם היו טריים בתוכי, והבורגני החלקלק הזה לא מצא חן בעיניי. הוא הסתובב בטל – לא ידעתי שעסק בסתר בריגול. פעם שלחתי מכתב מעתלית לחברה בזיכרון, והמכתב הגיע אליה פתוח. התפלאתי למה פתחו אותו – בכל זאת לא ניחשתי מה מתרקם סביבי.

התייחסותה הביקורתית של אסתר לאנשי ניל"י אינה בגלל פעילותם החשאית, שעדיין אינה ידועה לה – אלא מפני הווייתם הזרה לה. פתח-תקוה האיכרית, ה"גלותית"-משהו, שונה באופייה תכלית שינוי מזיכרון-יעקב ומראשון-לציון, הספוגות השפעה צרפתית של בתי-הספר ופקידות הברון. כבת-איכרים, שחונכה על כך שעבודת-הכפיים בחקלאות היא עיקר-העיקרים, קל לה יותר להזדהות עם חבריה בדגניה, אנשי העלייה השנייה, מאשר עם הדור הראשון, ה"בורגני", של בני-האיכרים מסוגם של בני משפחת אהרונסון ושל אבשלום פיינברג; זאת למרות שאביו ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד-בנפש של אביה.

"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי," מסכם אביה יהודה את חייו בספרו "התלם הראשון", בשבתו בפרדסו בקיץ 1930, שמונה-עשרה שנים לפני מותו, "מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."

על ה"אני מאמין" של חייו, שאותו הוא מגשים גם בחינוך ילדיו לעבודת-כפיים ולא ללימודים גבוהים – יכול לחתום כל חלוץ. החינוך האיכרי בביתו הוא בעל אופי "אנטי-בורגני" אם כי לגמרי לא סוציאליסטי. האידאל הוא, בין השאר – החריצות של האיכר הגרמני כפי שבאה לביטוי אצל שכניו וידידיו במושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה.

ביקורו של אבשלום פיינברג אצל אסתר וחברתה סוניה בחיפה, אם אינו נובע מסיבות רומנטיות, יש בו ודאי מידה של חשד. ברוך ראב משמש כמנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות של אהרונסון בעתלית, ואף כי אינו חבר ברשת הריגול, הוא עוזר לה במידה מסויימת. האם אחותו הצעירה ו"המהפכנית" של ברוך עלולה להסגיר את סודות חברי הרשת לידי מתנגדיהם הנחרצים מן השמאל, אנשי "השומר" וחבריה בדגניה?

השהות של אסתר בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית, במחיצת אבשלום פיינברג, יכולה להתרחש רק בשלהי 1915 או במהלך שנת 1916, כי בינואר 1917 כבר יוצא אבשלום יחד עם יוסף לישאנסקי למסעו האחרון, שבו הוא עתיד להיהרג, ואילו אחיה ברוך ראב פורש מעבודתו בחווה בעתלית ומעזרתו לחברי ניל"י בערב פסח תרע"ז, אביב 1917, כי הוא שולל את אישיותו והנהגתו של יוסף לישאנסקי.

סיבה נוספת לפרישת ברוך היא שאביו יהודה אוסר עליו את פעילות הריגול וזאת מטעמים של לויאליות לאוסטרים. אסתר זוכרת כיצד בילדותה, בלילות שבת, לאחר הארוחה, היו בני-המשפחה שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. כאשר בערב פסח 1917 חל הגירוש של יהודי יפו ותל-אביב, ורבים מהם מתיישבים זמנית בפתח-תקוה – מתמנה יהודה ראב לשמש מזכיר הוועד של הנתינים האוסטרים, שנוסד ביוזמת הקונסול האוסטרי הכללי קראוזה בירושלים – לשם חלוקת תמיכה כספית של הממשלה האוסטרית במהגרים היהודים בעלי הנתינות האוסטרו-הונגארית.

לאחר שאסתר בת ה-22 שבה לביתה מנס-ציונה ומעתלית, היא נעשית מורה לעברית ולצרפתית וספרנית בספריית ספיר, ובלבד שתרוויח לירות אחדות לחודש. היא מלמדת עברית את בנות קרול ואת הגברת מרים פסקל, אימה של לורט. יום אחד אומרת לה גברת פסקל:

"ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."

והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסי ירוק חדש – ואסתר חושבת: "מהיכן לקחה את המעיל הזה?" – הלא אין להשיגו בחנויות בארץ המנותקת, בגלל המלחמה, והיא רומזת לכך שהיה ידוע כי משפחת פסקל מקבלת דברים מאבי המשפחה, השוהה בקאהיר, כניראה באמצעות רשת הריגול של ניל"י.

מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי"

בספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

הספריה הציונית והוצאת מ. ניומן, 1956

מהדורה חדשה הספריה הציונית 1988

אולם לפני בוא הגאולה [כיבוש הארץ עד קו הירקון בידי הבריטים ב-1917. – אב"ע] ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חודשים רבים ידוע היה כי קיים אירגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזיכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרנסון, בני-משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: "ניל"י" ("נצח ישראל לא ישקר"). הדבר לא היה בגדר סוד, כיוון שכמה מחברי אירגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב ממצרים למוסדות היישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף [1916] נהרג אבשלום פיינברג, מראשי אירגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים עניין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי האירגון ועינו אותה עינויי שאול, עד ששרה אהרנסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי האירגון, הצליח להימלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין ניל"י, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הניסיונות החקלאית בעטלית (של אהרנסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל [שלהי קיץ 1917. – אב"ע] סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן.

אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב"גזירת אב" גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבו אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפתח-תקווה וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל... ג'מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד צייד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתוודה כי עמדתי לעניין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה"סוד" יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהם מבוסס האירגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות-לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמישים שנה, ואפילו את עניין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סיבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של "עוד דונם ועוד עז" ותו לא.

היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ-יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף במשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורות. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל-אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה"מודיר פוליס" התורכי שהתיישב בה. שם היו "נחקרים" אגב פלקות ומכות רצח, ואחר-כך נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי-הסוהר בירושלים.

היישוב כולו, לא רק בפתח-תקווה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, הבולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכול מחכים להם כאל מושיעים.

[שם. עמ' 160-162]

ללוי שניאורסון.

לוא שבע שמשות במרום תליתי

נפשי סובאת האור לא יכולת רוית

ח.נ. ביליק

לוא עשר בחורות לי נתת

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת

לוא מאה לבבות בחזי שמת

תאותי ברגשות עוד לא ספקת.

לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת

תאות אוד ואהבה, עוד לא השתקת

ולבי ירחש חלום-מרד חלום פלאים

להעלות ולהבקיע עד לב השמים

שמימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו

והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו

ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקר

ולא גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב

ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב

לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעים

אבל לנו הן יהיו, שמים! שמים!

ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב

אבשלום פינברג.

נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת-כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל. בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי. – אב"ע.

שמעתי וראיתי את נאום ההשבעה של טראמפ, ואילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי חותם על כל משפט ומשפט שבו. האיש יודע מה הוא רוצה והוא נשמע נחוש לבצע זאת. זה היה אולי דומה לבשורה שהביא הנשיא רוזוולט לעמו עם ה"ניו דיל".

אבל מיד החלו הגמדים הפרשנים ברשתות השידור שלנו ובמהדורות האינטרנט של העיתונים – להתגולל עליו ולקבוע שזה "נאום בחירות" ר"ל, והטמטום אצלנו חגג.

עזבתי את הצפייה בשידור והשיטוט באינטרנט כדי שלא לשמוע ולקרוא שטויות. עכשיו נראה איך וכיצד יממש טראמפ את מדיניותו, שהיא בהחלט סטירת-לחי לנשיא-לשעבר אובמה שישב שם על הבמה.

יש לי הרגשה כי לנו, לישראלים, אין מה לדאוג. סוף-סוף נשיא אמריקאי העז להתבטא בגלוי נגד הטרור האיסלאמי, ולהבין בשכל ישר מה קורה במזרח התיכון ובעולם כולו.

דבריו של טראמפ על חיזוק עוצמתה הצבאית של ארה"ב רומזים דומני להצלחתו של הרמטכ"ל המושמץ שלנו, דן חלוץ, בכתישת רובע דאחלה של החיזבאללה בביירות באמצעות חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה, וזאת מתוך תפיסה נכונה – שעלינו להפעיל בעיקר את הזרוע הצבאית שבה אנו חזקים וגם צפויים להכי מעט אבידות בנפש. כך אמור לנהוג וגם נוהג הצבא האמריקאי, בהפצצות ובחיסולים ממוקדים. לא נראה שטראמפ יסתבך בהפעלות קרקעיות.

דבריו על חיזוק מערך הטילים של ארה"ב הם בשורה טובה לכל העוסקים בתחומים האלה בישראל מתוך שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב וחלקם גם במימונה.

השימוש החכם והמשוכלל שלנו במטוסי החמקן יעשיר את יכולותיו של חיל האוויר האמריקאי.

כך שהבעייה הרצינית היחידה שבפניה אנו ניצבים כיום היא גורל חשבונות הסיגרים והשמפניה של בני הזוג נתניהו, שכידוע רוב הזמן הם שיכורים או סתם מסריחים מעשן הסיגרים.

פרשת נתניהו/מוזס אינה פרשה שיש בה צדיק ורשע, מציע שוחד ומסרב להצעה, סחטן ומסרב להיסחט, כפי שהדבר מצטייר בנראטיב של חסידי נתניהו. לא. בפרשה הזאת אין צדיקים. מדובר בשני בעלי כוח מתוחכמים, ערמומיים, ציניים, מנוסים, שרקחו יחד עסקה אפלה, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. ספק אם נחצה בפרשה הזאת הסף הפלילי, אולם אין ספק שמבחינה ציבורית, מוסרית, אתית – מדובר בפצצת סירחון בלתי קונבנציונלית.

קשרי הון-שלטון משחיתים הן את השלטון והן את ההון. קשרי הון-שלטון-עיתון, משחיתים את ההון, את השלטון ואת העיתון. במאמר זה אתמקד בהשחתת העיתון, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו של האיש החזק בתקשורת הישראלית, נוני מוזס.

בפתח השיעור הראשון במבוא למדע המדינה (לפני שנות אלף...) למדתי את המכתם האלמותי של ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון (1834-1902): "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." כאשר הלורד אקטון דיבר על כוח, הוא התכוון לשלטון.

הטענה ששלטון משחית היא אקסיומה. איני חושב שעלינו כאזרחים להשלים עימה, אך זאת ההנחה המקובלת. היא מבוססת על ניסיון רב דורות בכל העולם, בכל שיטות הממשל. הממשל הדמוקרטי רצוף עסקאות ופשרות שנועדו לאפשר להנהגה להישאר בשלטון. השאיפה להישאר בשלטון אינה מגונה, בהנחה שהמנהיג מאמין שהדרך שלו היא הטובה למדינה. אולם אותן פשרות ועסקאות נושאות עימן לא אחת רקב ושחיתות, סחר סוסים ושימוש בלתי ראוי ובזבזני בכספי ציבור. כמובן שהאלטרנטיבה – שלטון בלתי דמוקרטי, גרועה הרבה יותר, כיוון ששלטון מוחלט משחית באופן מוחלט.

מהותה של הדמוקרטיה, היא איזון ובלימת כוחו של השלטון בדרכים שונות: הגבלת הקדנציה, תחרות על השלטון בבחירות, קיומה של אופוזיציה, כפיפות השלטון לחוק, בתי משפט חזקים ועוד. מרכיב משמעותי ביותר באיזונים ובבלמים הללו הוא התקשורת. עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לא בכדי היא קיבלה את התואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה." תפקידה הוא לבקר, לחקור, לחשוף, להגן על האזרחים מפני כוחו של השלטון ולאפשר ויכוח חופשי וביטוי לכל העמדות בציבור.

מה שמעניק לעיתונות את השיניים, המאפשרות לה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הוא אמון הציבור. תקשורת שתאבד את אמון הציבור, לא תוכל למלא את תפקידה. אמון הציבור בתקשורת הישראלית הולך ונשחק לאורך שנים, וחבל שהתקשורת אינה בוחנת את עצמה ועורכת את חשבון הנפש – מה גרם לכך. אולם ספק אם אי פעם, בתולדות התקשורת הישראלית, נגרם לאמון הציבור בה נזק כה חמור, כזה שגרם לה נוני מוזס במו"מ עם נתניהו על העסקה האפלה. במו"מ התגלתה התקשורת ככלב שמירה עם שיניים רקובות; רקובות ברקב השחיתות.

הנה מסתבר, שכל הקמפיין הבוטה להפלת נתניהו, שהוביל מוזס, לא נועד אלא לקדם חוק לסגירת העיתון המתחרה, כדי להבטיח לעצמו מונופול. החוק המושחת הזו הוצג כחוק ל... הגנת התקשורת החופשית, להגנת ה... תחרות. הפוליטיקאים שקידמו אותו ותמכו בו, ולמעשה היו שליחיו של מוזס לחקיקת חוק שיבטיח לו מונופול עסקי, זכו בתמורה ל"פינוק" תקשורתי, בלשונו המאפיוזית של מוזס.

במו"מ עם נתניהו, הציע לו מוזס, תמורת החוק להפלת המתחרה, הצעה שאי אפשר לסרב לה – המשפחה תבטיח את שלטונו של נתניהו לעוד שנים רבות.

אלו שיטות מובהקות של מאפיה.

מוזס מפריז בעוצמתו, אם הוא מאמין שבכוחו להעלות ולהוריד את השלטון. אך אין לזלזל בעוצמתה של התקשורת. "כוח משחית," לימד אותנו הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". ניסיונו של מוזס למחוק את המתחרה ולהפוך למונופול תקשורתי באמצעות החוק שדחף, הוא ניסיון לצבור כוח מוחלט.

הכוח המוחלט אליו חותר מוזס, לא נועד למטרות הנעלות לשמן נועדה תקשורת במדינה דמוקרטית, אלא למען בצע כסף. האלוהים של מוזס הוא הכסף. ומעשיו הם הזניית התקשורת.

צרור הערות 22.1.17

* פופוליזם רדיקלי – נאום ההכתרה של טראמפ הוא נאום רדיקלי, במובן הבסיסי של המושג רדיקליזם – עקירה מן השורש של הסדר הקיים.

לא היה זה נאום של ימין רדיקלי, דווקא. במובנים רבים הוא דווקא היה נאום של שמאל רדיקלי, א-לה צ'אווס; הפניה הישירה לשכבות החלשות בחברה והצגת עצמו כמגן שלהם מול הממסד הישן, האליטות, הסדר הקיים שדפק אותם.

זה לא היה נאום ימין רדיקלי או שמאל רדיקלי. היה זה נאום של פופוליזם רדיקלי.

האם מישהו הבין, בעקבות הנאום, מהן תוכניותיו של טראמפ?

* הגדרת האוייב – השימוש של טראמפ בביטוי "טרור איסלמי רדיקלי" והגדרתו כאויב שיש להילחם בו, זו הבשורה החיובית החשובה ביותר בנאום. היא חשובה בעיקר לנוכח הקפדתו של אובמה להימנע מלקרוא לילד בשמו. אי אפשר להילחם באמת באויב בלתי מוגדר; אם מסרבים להגדירו, איך אפשר להילחם בו?

עם זאת, ראוי היה שידבר על מלחמה חסרת פשרות בטרור האיסלאמי הרדיקאלי, בלי ההתרברבות חסר הכיסוי על מחיקתו מעל פני האדמה. ההתחייבות הזאת עלולה להיות קליפ שיריביו יציגו כנגדו בבחירות הבאות.

* מדינת חוק – ישראל היא מדינת חוק. ככזאת, עליה לפעול נגד ההשתלטות הפרועה של בדואים בנגב על אדמות המדינה, השתלטות שהפכה לבעיה אסטרטגית המסכנת את ריבונות ישראל בנגב. ישראל היא מדינת חוק, וככזאת היא מחויבת להחלטות בית המשפט העליון, שהורה לפנות חלק מן המבנים הבלתי חוקיים על אדמות מדינה.

מדינת חוק אינה בהכרח מדינה של "ייקוב הדין את ההר." ואכן, ממשלת ישראל, הקודמת והנוכחית, הלכו כברת דרך מרחיקת לכת לקראת הבדואים, מתוך הבנה למצוקתם ורצון למצוא פתרון סביר, שייתן מענה הוגן לצרכי הבדואים, אך לא באמצעות הלבנת ההשתלטות הפרועה על הנגב. אלא שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לצד גורמי שמאל רדיקלי מסיתים את הבדואים לדחות את ההצעות הנדיבות, ממניעים שטובת הבדואים אינה חלק מהם.

הח"כים מהרשימה המשותפת, רשימת דב חנין זועבי, רשימת גטאס עודה, עומדים בראש ההסתה וההתפרעות, שהגיעה לשיאה בפיגוע הדריסה הרצחני של ארז לוי, בידי מחבל איסלמיסט.

* מילון עברי שוקני – עברית: מחבל רצח שוטר בפיגוע דריסה ונהרג בידי השוטרים. שוקנית: "שוטר ואזרח נהרגו בעימותים בעת פינוי היישוב."

* המסית הראשי – תפקידה של מנהיגות אמיתית הוא להיות המבוגר האחראי, הגורם השקול, המתון, הממתן, המרגיע, המנמיך את הלהבות. אבל הרבה יותר קל ופופולרי לשלהב יצרים ולהתסיס. זה מה שעשו הח"כים מן הרשימה המשותפת באירועי אום-אל-חירן. ובראש המסיתים – ח"כ עודה. והתוצאה – פיגוע דריסה שבו נרצח שוטר. והמסית הראשי נפצע בעצמו מאבן שיידה אחד המוסתים (וכך זכה לצילומי גבורה א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים).

* חוצפתה של התומכת ברצח – השדרנית חן אלמליח פוטרה מגל"צ לאחר שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל בפיגוע הדריסה. בצדק – פוטרה. החצופה הזאת עוד מעזה להאשים את מפקד גל"צ שפיטר אותה, ירון דקל, שהוא... התיר את דמה. איזו עזות מצח. תומכת ברצח שוטר, ומתלוננת שדמה מותר.

טוב, הרי תמיכתה ברצח השוטר היא בגדר... "חופש הביטוי."

* לכבוד הוא לי – בפשקוויל הנאצה השני של חן אלמליח, השדרנית המפוטרת מגל"צ, שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל, היא כתבה: "יש אוכלוסיות אחרות שיושבות על אדמות ששייכות למדינה ועושות בהן כרצונן כי אף אחד לא יזיז אותם משם, כי יש להם מנגנון חזק, הרבה כוח והם מאוגדים תחת שמות כמו 'התנועה הקיבוצית' ושאר גופים כלכליים ופוליטיים חזקים, שבחסות החוק מאפשרים להם לגזול מכולנו."

כחבר קיבוץ, אני גאה להיות חלק מן התנועה המגשימה את הציונות והקימה מאות יישובים יהודיים ברחבי הארץ ועיצבה את גבולות המדינה. לכבוד הוא לי להיות חלק מתנועה, שגורמים רדיקליים אנטי ציונים מסיתים נגדה ושונאים אותה. לכבוד הוא לי להיות מגונה מצד מי שתומכת ברצח שוטר בידי מחבל איסלמיסט.

* אחות יקרה – רועי חסן, ההוא שכתב שיר בו התגאה ששרף את ספרי נתן זך ה"אשכנזי" (וכידוע, במקום שבו שורפים ספרים וגו'), כתב בעזות מצח שחן אלמליח פוטרה כי היא... "מזרחית". לבהמה הזאת, שהביעה תמיכה ברצח שוטר בידי מחבל, הוא קרא "אחות יקרה."

* עולם מקביל – חן אלמליח פוטרה כיוון שהביעה תמיכה ברצח שוטר. ואיך הדבר מוגדר במציאות הווירטואלית של רחוב שוקן? רוגל אלפר בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה": "אלמליח פוטרה כי עשתה משהו הרבה יותר מסוכן וחתרני: העזה לא להבחין בין יהודי לערבי." וסיבה נוספת: "הקומיסר הנאלח ירון דקל... יקבל איזו משרה מפנקת מטעם ממשלת הימין." אנשים קוראים את זה, בארץ ובעיקר בחו"ל, ומאמינים.

כלומר, זה הנראטיב: שדרנית כתבה פוסט ובו נאמר: "אין להבחין בין יהודי לערבי" (או במילותיה: "גם אני הייתי דורסת שוטר") ולכן "הקומיסר הנאלח" פיטר אותה כדי לקבל תפקיד מפנק מהימין.

פוסט אמת.

* סוג של "חופש ביטוי" – אין כל הבדל בין מי שתומך במי שמטיפה לרצוח שוטרים, למי שתומך במי שקוראים לרצוח את אייזנקוט. ובשני המקרים מדובר באותו סוג של "חופש ביטוי".

* אותן שיטות – אלה שבמשך עשרה חודשים אינם חדלים להכפיש את צה"ל, להשמיץ את מפקדיו, לקעקע את אמון הציבור בו ובדוברות שלו ואינם מכבדים גם את פסיקת בית המשפט, אל יתפלאו כאשר בדיוק אותן שיטות מופעלות היום נגד משטרת ישראל, בעקבות רצח השוטר.

* התנצלות – אני מתנצל בפני ציבור הבהמות על כך שבעידנא דריתחא כיניתי את המנוולת חן אלמליח שתומכת ברצח השוטר "בהמה".

* מנת יתר – פרופ' שמואל טריגנו הוא אינטלקטואל יהודי צרפתי מבריק, יליד אלג'יריה – פילוסוף, סוציולוג והיסטוריון חשוב. טריגנו הוא אינטלקטואל מעורב, מנושאי דגל המאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ובעל דעה ביקורתית על הפוליטיקה הישראלית – מתנגד חריף להסכמי אוסלו, להתנתקות ולמדינה פלשתינאית.

טריגנו הוא בין הראשונים שניתח את האנטישמיות החדשה – ניתוב האנטישמיות מהתמקדות ביהודי הבודד אל הקולקטיב היהודי ואל ביטויו הריבוני, מדינת ישראל. הוא זיהה את השימוש הציני בתודעת השואה בקרב האירופאים, כהיטהרות מהפשע נגד היהודים כאינדיבידואלים תוך הכחשת הקולקטיביות היהודית, ותוך שלילת זכותו של היהודי לצאת מעמדת הקורבן לעמדת קולקטיב ריבוני. בעצם יציאתו של היהודי מהמסגרת הקורבנית המותרת, הוא הופך ל"תליין" והפלשתינאים הופכים ל"קורבנותיו", ובכך בעצם הם קורבנות הנאציזם. לא בכדי, תודעת ה"נכבה" וסמליה מעוצבים כתעתיק מושלם של תודעת השואה וסמליה.

קראתי ולמדתי מסות של טריגנו בנושא. אפשר לחלוק על חלק ממסקנותיו אך אי אפשר לבטל אותן כלאחר יד, כיוון שהן מוכחות באינספור דוגמאות, לא רק בכתביו, אלא גם בכתבי חוקרים אחרים ובהם פרופ' אלחנן יקירה, פרופ' אפרים קארש ובן דרור ימיני.

לאחרונה תורגם לעברית ספרו של טריגנו "גבולות אושוויץ: נזקי חובת הזיכרון", שיצא בצרפת בראשית המאה. מוסף הספרים של "הארץ", השבוע, נפתח במאמר ביקורת של קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן. בשני עמודי המאמר, אין ולו תחילתו של ניסיון להתמודד עם טיעוניו של טריגנו. כנראה שהאתגר האינטלקטואלי הזה קצת גדול עליה. הרבה יותר קל לפעול בדרך המוכרת של הגחכה. היא מגחיכה את הספר ואת מחברו.

המסר של לנדסמן היא שטריגנו הסניף מנת יתר של אנטישמיות. "טריגנו הוא נרקומן של אנטישמיות. הספר כתוב תחת השפעה. אנטישמיות פועלת על התודעה כמו סם: היא 'חושפת' את המשתמש בה לרובד רחב תת-קרקעי של התרחשות... מה שהוא מציע לקוראיו זה להזריק מנה של אנטישמיות. אם הקורא מתפתה וממשיך לקרוא, הוא למעשה נותן את הסכמתו לצאת למסע הזייה, שבו יחווה את ההיסטוריה המוכרת של מדינת ישראל כאשלייה. מי ששומר נפשו מסמים, או מחוויית אקסטרים, יסרב לקחת את הסם ויניח לספר... כל מי שלקח סמים או תרופות בחייו יודע שיש רגע שבאמת לא ברור מה המציאות: האם המציאות היא מה שאנו קוראים תחת השפעת הסם או זו שבלעדיה" וכו' וכו' וכו', זו רוח המאמר.

יש מקומות בעולם שבהם מתנגדי המשטר מושלכים למוסדות לחולי נפש. כשקראתי את מאמרה של לנדסמן, לא הייתי צריך להתאמץ בהפעלת הדמיון, כדי לראות מה היה קורה אילו, חלילה, השלטון בישראל היה נופל בידי השמאל הרדיקלי שלנדסמן משתייכת אליו.

* מלחמת אוסלו – לנדסמן ממליצה לקורא להשליך את הספר בעמ' 79. הסיבה לכך, היא שטריגנו מגדיר בעמוד זה את מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים, הנהנית משם החיבה "האינתיפאדה השנייה", בשם: "מלחמת אוסלו". "הוא יודע שהוא משקר," היא כותבת, ומוסיפה: "אין עוררין שאוסלו היה ניסיון לפיוס בין העמים."

באמת? אין עוררין? נכון, מצידה של ישראל היה זה ניסיון כן ואימתי לפיוס בן העמים. אלו היו כוונותיהם של רבין ופרס. אבל ערפאת? האם זו היתה כוונת חתן פרס נובל לשלום (!) ערפאת בהסכם אוסלו? ערפאת התחייב בהסכם לשים קץ למאבק המזוין והטרור. אולם במסוק שעמו הגיע לרמאללה הבריח אמל"ח לפעילות טרור. הרי בנאום שנשא במסגד ביוהנסבורג זמן קצר לאחר שחתם על ההסכם, הוא עצמו הגדיר אותו כ"הסכם חודייבה", הסכם שחתם מוחמד עם שבט קורייב בטרם טבח בו, והסביר שההסכם הוא בסך הכול שלב בג'יהאד. הרי הגעת ערפאת ואלפי המחבלים שבאו עימו ליו"ש ועזה בעקבות ההסכם, הפכו את השטח שישראל העבירה לידיהם לבסיס טרור, שממנו יצאו פיגועי התאבדות רבים ונרצחו 1,500 ישראלים. זה ה"פיוס בין העמים"? באמת? אין עוררין?

אם לנקוט בשיטותיה ובסגנונה של לנדסמן, כדאי לשאול אילו סמי הזיה היא נטלה, שמחקו את המציאות מתודעתה?

* שמחתי לשמוע – שמחתי לשמוע שטריגנו עלה לארץ. מה יש לו לחפש באירופה? מקומו איתנו.

* חוק מרוכך – השבוע תעלה בפני ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק הלאום שניסח ח"כ בני בגין. זו הצעה מרוככת, רכה יותר מהצעת החוק המקורית.

אני מזדהה יותר עם הצעת החוק המקורית, ה"קיצונית", כביכול. יתר על כן, גם ההצעה ה"קיצונית" היא כשלעצמה הצעה מרוככת. הכרתי את ההצעה המקורית באמת, שנוסחה במכון לאסטרטגיה ציונית. מי שהיתה שותפה לניסוחו ואמורה היתה להעלות אותו להצבעה בכנסת, היתה לא אחרת מאשר ציפי לבני, אז ח"כית ב"קדימה". אולם היא קיבלה רגלים קרות, ועמדה בראש התוקפים אותו ומציגים אותו כ... "לאומני", רחמנא לצלן.

ובכל זאת אני תומך בחוק המרוכך. בדימוי השקרי שעשו לחוק המקורי, לא היה לו סיכוי לעבור ברוב גדול. כיוון שעיקר משמעותו של החוק היא סמלית, הצהרתית – הנזק מכך שהוא היה מתקבל מתוך מחלוקת כבדה, היה גדול יותר מתועלתו. עדיף חוק לאום פחות טוב שיתקבל בהסכמה רחבה, על פני חוק טוב יותר שיתקבל על חודו של קול.

* חוק מהותה של מדינת ישראל – החוק שמציע בגין נקרא "חוק מהותה של מדינת ישראל", וזה לשונו: "מהות המדינה – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה.

"משטר מדינת ישראל – מדינת ישראל היא דמוקרטיה".

כמובן שאני מזדהה בכל ליבי עם המחויבות לשיוויון זכויות לכל אזרחיה של המדינה. עם זאת, לא היתה סיבה להכניס את המחויבות הזאת לחוק זה. הרי היא מצויה בחוקי יסוד אחרים, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מה שהיה חסר בחוקה המתגבשת, בחוקי היסוד, הוא היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

אולם במחול השדים ובתעשיית השקרים שהציגה את חוק הלאום כסותר, כביכול, את הזכויות השוות של כל האזרחים, לא היה מנוס מלהכניס גם לכאן את המשפט המיותר, כדי להבטיח שהחוק יתקבל בהסכמה רחבה.

ובאשר לנושאים האחרים שהיו בחוק המקורי ונשמטו מהחוק הזה – ניתן יהיה לחוקק אותם בהדרגה בעתיד.

מה שמפריע לי יותר מריכוך הנוסח, הוא העובדה שאין זה חוק יסוד. הסיבה לכך, היא חששו של ח"כ בגין, שכמו במקרים קודמים בעבר, ההתחייבות להסכמה של כל השותפים הקואליציוניים לחוקי יסוד תקבור את החוק.

למרות החשש, היה עליו לעמוד על כך שיהיה זה חוק יסוד ולהיאבק עליו, כי עיקר משמעות המהלך, היא הכנסת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לחוקה. חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת, להבדיל מחוקים רגילים.

יש לתמוך בחוק של בגין ולהעבירו, אך אין זה פוטר את הכנסת ממחויבותה לחוקק את חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* סתירה מהותית – מנדלבליט דוחה את הטענה שהיותו מזכיר הממשלה לשעבר פוסלת אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה. הוא צודק. מה שצריך לפסול אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה הוא היותו היועץ הממשלתי לממשלה. הגיע הזמן להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. יש סתירה מהותית בין התפקידים, מלבד הבעייתיות שבריכוז עוצמה רבה כל כך בידי אדם אחד, בחברה דמוקרטית. איילת שקד תומכת בהפרדת התפקידים, ומן הראוי שתקדם את הרפורמה הזאת, בתפקידה כשרת המשפטים.

* תאווה שלוחת רסן – מה המשותף לשידור הסדרה השרלטנית על רצח תאיר ראדה בשעת שיא בערוץ השני ולמעללי נוני מוזס? בשני המקרים תאוות הבצע והרייטינג שלוחת הרסן מכפיפה אליה כל שיקול של אתיקה ואחריות.

* שחיתות מבאישה – הערכתי: כיוון שהעסקה האפלה שרקחו נתניהו ומוזס לא הבשילה ולא יצאה לפועל, היא תסתיים ללא כתבי אישום. אני משער שלא נחצה הסף הפלילי. אולם מבחינה מוסרית, ציבורית, נורמטיבית, אתית – זאת שחיתות מבאישה יותר מעבריינות פלילית.

* סיפור ישן שמשום מה נזכרתי בו דווקא השבוע – זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד מנהל מתנ"ס הגולן (2001), נסעתי בשבת עם משפחתי ואורחים, באופן פרטי, לאתר תיירות בגולן. שעה שעמדתי בתור בקופה, עבר הבעלים של המקום, ראה אותי, ניגש אליי בשמחה וקרא לי להיכנס, "אתה לא צריך לשלם."

מדובר בחבר, פעיל בוועד יישובי הגולן, שפעלנו יחד במשך שנות המאבק.

"אורי, אתה מעליב אותי. מה קרה? אסור לי להכניס חבר לעסק שלי בלי תשלום?! יש בזה איזו בעייה?"

הוא אמר זאת בכנות תמימה. ואני השבתי: "אין בזה שום בעייה. ואילו הייתי היום אדם פרטי, הייתי נענה בכיף להזמנה. אבל כיוון שאני נושא בתפקיד ציבורי בגולן, איני יכול להיכנס ללא תשלום לאתר בגולן בביקור פרטי."

כעבור כשנה ערכנו ערב שירה של המתנ"ס באותו אתר. לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כן אילו נכנסתי לשם באופן פרטי, אפילו פעם אחת, ללא תשלום.

הערה – איני מדבר על אירוח מפנק וממושך לבן שלי במלון פאר. אני מדבר על כניסה לאתר, שבטח עולה 20-30 שקל.

* חיבוק דוב – במגזין התרבות החדש של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, יש פינה העוסקת בתרבות בפריפריה. בכל שבוע לוקחים יישוב אחד בפריפריה, ומציגים את המרחק והזמן ממנו עד מוסדות התרבות הקרובים אליו, על פי הווייז. השבוע היישוב היה בני יהודה בדרום הגולן. נאמר שם שהאולם הקרוב ביותר הוא בית גבריאל, שהמרחק אליו הוא 29 ק"מ ואח"כ בית שטרית בטבריה שהמרחק אליו הוא 49 ק"מ.

במשך 9 שנים ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהוא בעצם רשת מתנ"סים. השלוחה הדרומית שלו היא בבני יהודה. בבני יהודה היו לרשותנו אולם ספורט, בית גיל הזהב, מועדון גדול של היישוב, ספרייה ציבורית (שספק אם בכל הארץ יש עוד כמוה באיכותה וביופייה) ובריכת שחייה. אף אחד מהמתקנים הללו אינו אולם תרבות נוח, זה נכון. אולם כמעט כל המופעים שרצו בארץ באותה תקופה, וכך גם היום, הגיעו גם לשם, ושובצו על פי התאמתם למתקן. טובי האמנים הופיעו שם, וכן בשלוחת חספין, השלוחה הדתית שמרחקה כעשרים דקות נסיעה בלבד.

סמוך לבני יהודה נמצא קיבוץ גשור שבו פועל הפאב "בית בירה פס" שאף הוא מארח מופעים קטנים. במרחק עשר דקות נסיעה מבני יהודה, ליד קיבוץ אפיק, נמצא אמפי-גולן – קיסריה של הצפון, שמארח מדי שנה את מופעי החוץ הגדולים ביותר ומזמן אליו קהל רב מכל אזור הגליל והעמקים.

איני חושד בכוונותיהן הטובות של גזית וליברמן. הרי גל"צ מסומנת כתחנת הבועה התל-אביבית ומקובל שכל התרבות מצויה בגוש דן, והן רוצות לנפץ את התדמית, לחבק את הפריפריה, להפגין אכפתיות ואמפתיה ולזעוק את זעקת תושביה. אולם החיבוק הזה הוא חיבוק דב. שום דבר טוב לא ייצא לפריפריה מהצגתה כאזור נחשל, במיוחד כשהצגה כזאת פשוט אינה נכונה. וחבל שתושבים ועסקנים בפריפריה משתפים עם זה פעולה.

אגב, גם בקיבוץ הקטן שלי, קיבוץ אורטל בצפון הגולן, פועל פאב קהילתי קטן, "לצ'ה", וגם אליו מגיעים אמנים מן השורה הראשונה. רק לאחרונה הופיע אצלנו אסף אמדורסקי ובעוד שבועיים יופיעו גרייניק ואלתרמן. וכאשר יש הופעה כזאת בפאב של היישוב, זה כאילו האמן מגיע אליך הביתה, לסלון.

* מה עדיף? – אני עוסק בקליטה לאורטל, ובשיחותיי עם המועמדים לקליטה אני מכין אותם לחוויית הנסיעות הארוכות והמרחקים הארוכים, המאפיינת אזור מרוחק ודל אוכלוסין כמונו. אני מספר להם שבמשך ארבע שנים שבהן עבדתי במכללת תל-חי, נסעתי מדי בוקר 45 דקות לעבודה ועוד 45 דקות בערב בחזרה הביתה. ולא פעם ולא פעמיים שמעתי מפיהם, שלהם זה לוקח זמן רב יותר. ההבדל הוא, שהמרחק בין ביתם לעבודה הוא אולי חמישית המרחק בין אורטל לתל-חי.

עם יד על הלב – איך עדיף לבלות 45 דקות בבוקר: בפקק תנועה אפוף עשן לקול צפירות נהגים עצבניים, או בנוף הקסום של מורדות הגולן לעמק החולה?

* בשביל השירים – בבית העצמאות בתל אביב נערך ערב ההשקה לספרו של חברי עופר גביש "בשביל השירים" – ספר בן שני כרכים, המלווה את שביל ישראל בשירים; שיר לכל מקטע, עם הסיפור שמאחורי השיר ואזכור שירים נוספים על האזור, כשהכול מלווה בצילומי אוויר מרהיבים של המסלולים, שצילם דובי טל. עופר והגיטרה הנצחית שלו הנחו את האירוע והובילו את השירה. בין השירים סופרו סיפורים. בין המספרים יורם טהרלב, מרדכי נאור וללי – בתה של נעמי שמר. בין השרים גבי ברלין וזמרת צעירה ומבטיחה, שירן הוברמן.

האירוע היה יפה ומרגש. הדבר המרגש ביותר היה לראות את עופר מתחת לתמונתו הגדולה של הרצל, ליד הדוכן עליו הכריז בן גוריון על המדינה. וכל הזמן היתה לי תחושה שפתאום ב"ג יקפוץ, ידחוף קלות את עופר ויקרא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

* ביד הלשון: סמרטוטון – לחושך פרשת נתניהו/מוזס המושחתת, פירסם רוביק רוזנטל באתר שלו, "הזירה הלשונית" רשימת מונחים הנוגעים לעולם העיתונות. אחד מהם הוא "סמרטוטון", וכך הגדיר אותו רוביק: "כינוי זלזול לעיתונים דלי עמודים ואיכות."

מה מקור הביטוי ומתי הוא נפוץ? העדות המוקדמת ביותר שהיכרתי, היא משנת 1970. הביטוי מופיע בשירו של דן אלמגור (ללחנו של מתי כספי, בביצועו של ששי קשת, מתוך המחזמר "עיר הגברים") "פנקס הקטן". אלא ששם הוא כתוב: "סמרטעיתון".

הציטוט המלא: "למחרת היום כתבו פתאום בסמרטעיתון / משהו מוזר / פנקס הקטן נכנס לפתע למלון / והיכה תייר..

כתבתי על כך בקבוצת פייסבוק בה אני חבר, "העברית שלנו", ולמדתי מחבר הקבוצה דב לבנה, שיש מקור ישן יותר, אך הוא קשור מאוד ל"פנקס הקטן".

המחזמר שכתב דן אלמגור "עיר הגברים", ש"פנקס הקטן" הוא הבולט בין שיריו, מבוסס על סיפוריו של הסופר והעיתונאי האמריקאי דיימון ראניון. המתרגם אליעזר כרמי תרגם לעברית רבים מספריו ובין השאר – את הסיפור "פנקס קטינא". בערך הוויקיפידיה – דיימון ראניון, מופיעה רשימת מילות סלנג של ראניון, שכרמי תירגם לסלנג עברי. בין המילים מופיע "סמרטעיתון".

שהתגלח על זקננו במשך שמונה שנים

ולא החכים במאום

בין שאר האמצעים לפיזור הפגנות משתמשת המשטרה באלות. 

האלות היו אמצעי יעיל מאד בפינוי היישוב עמונה בשנת 2006. בעזרת האלות נשברו עצמות של מפגינים, פוצפצו ראשים, בין השאר של שני חברי כנסת, תת אלוף מיל' אפי איתם, פרופ' אריה אלדד, שנזקקו לטיפול בבית חולים. וזה מקובל כדרכו של עולם. 

והנה ביום 18 בינואר, במשך פינוי יישוב בדואי בלתי חוקי, אירעו התפרעויות קשות נגד המשטרה, לרבות דריסת שוטר, והמשטרה לא השתמשה באמצעים לפיזור הפגנות והתמודדה עם המתפרעים בידיים ריקות. 

לעניות דעתי חסינות לפורעים ערבים נגד אמצעי פיזור נוגדת את עיקרון השיוויון בפני החוק.

לא מתרגשים

אישה יהודייה מתאהבת אנושות בגבר ערבי אלים ושומרת לו אמונים על אף התנגדות בני משפחתה.

הוא נהג להכות אותה ואף השאיר בה סימנים. והיא בכל זאת שמרה לו אמונים. ואיך הוא גמל על נאמנותה, לקח אותה במכוניתו, גרר אותה בשדה ופיצפץ את ראשה באבן. 

אז מה בכך, עוד מעשה פלילי של יומיום.

לא כך לדעתי, במעשה זה יש אכזריות ורשעות יוצאות דופן. 

ולמה אני נדרש לנושא, כי למרבה הפליאה הציבור והתקשורת אדישים ולא מתרגשים מהרצח המתועב של תהילה נגר על ידי ראיד רושרוש. 

בתקשורת זו מדיניות לא להביע דעה שלילית ולא למתוח ביקורת על ערבים כדי לא להפריע לדו-קיום בין העמים. כשמדובר בסיבות לסכסוך השאלה הנשאלת היא: "איפה טעינו, ואיפה לא?"

והערבים הם קורבן תמים. 

אז ניחא, אלה הפרטנרים שלנו לדו-קיום ועלינו לקבל אותם. 

ואותם פרטנרים דורסים למוות שוטר שבא לבצע פסק דין של בית משפט להריסת בנייה לא חוקית. גם כאן טוענים האנשים הנאורים שאין הוכחה שערבי דרס את השוטר, שהרי גם בהצתות לא הוגשו כתבי אישום.

נראה לי שהמשל אינו דומה לנמשל, כי אם לא ניתן להוכיח פשע הצתה מחוסר ראיות, הרי  פשע דריסה ניתן להוכחה. 

ומה בדבר הח"כים הערבים המסיתים כל הזמן נגד מדינת ישראל, וגורמים למעשי איבה וחבלה. גם אלה פרטנרים שלנו. 

אבל הדו-קיום בין העמים, מה יהיה עליו? 

פיתרון הזוי

אנשים נאורים במקומותינו, לרבות גנרלים בדימוס, מודאגים שלערבים יהיה רוב בארץ וגם מניפים שלטי חוצות בעניין זה. כל הכבוד לדאגתם, סוגייה זו מכונה לפעמים מאזן דמוגרפי. מן הראוי לתת עליה את הדעת. אך מה הפתרון המוצע על ידי האזרחים המודאגים – להקים מדינה ערבית לצידה של מדינת ישראל. יש להניח שהמדינה הערבית תקלוט מיליוני "פליטים" ערבים שייצרו רוב מוחץ של ערבים בארץ-ישראל בין הים לירדן, שבמוקדם או מאוחר יסתערו על גבולות מדינת ישראל. 

איזה מין "פיתרון" זה?

פרטנרים לשלום

הח"כים הערבים הסיתו את הבדואים להתנגד בכוח להריסת בנייה בלתי חוקית ולהתפרע עד לדריסה למוות של אחד השוטרים.

והיום מתקיימות הפגנות הזדהות עם הבדואים. ראיתי שבהפגנות אלו מונפים דגלים, רגע, איזה דגלים אלה? דגלי אש"ף. 

חשבתי לתומי שהבדואים הם אזרחי מדינת ישראל, ואם רוצים הח"כים הערבים להפוך אותם לפלסטינים, אין זאת כי אם מטרתם לעשות דה-לגיטימציה של מדינת ישראל. 

פרטנרים כאלה אינם מבשרים טובות ל"תהליך השלום".

תקשורת מאוזנת

כמו כל בית ישראל צפיתי אף אני בטקס ההשבעה המרשים של הנשיא טראמפ בערוץ 1. 

בתום הטקס השמיעו חברי הפאנל דברי פרשנות: יש תנועת מחאה גדולה נגד טראמפ. לדוגמה הביאו הפגנה סוערת בהשתתפות 400 מפגינים. אוי ואבוי!

אבל רגע, האם לא ראינו בשידור מיליוני אנשים שבאו להשתתף בטקס, עמדו שעות תחת הגשם והריעו לו בהתלהבות. מימי לא ראיתי מיספר גדול כזה של אנשים. 

האין זה שווה התייחסות כמו הפגנה של 400 איש? מה הם בינינו כמה מיליונים של תומכים בטראמפ. זה לא מעניין. 

מי אמר שאין איזון בשידור הציבורי. 

רזי בתבהלה (פניקה)

האזנתי הבוקר, 22 בינואר, לתוכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל ותמהתי. הייתי מצפה משדרן ותיק ומנוסה לקצת יותר איפוק ואיזון. האיש הפגין פניקה גמורה, ראיין אנשי שמאל (תמר זנדברג) וישראלים יורדים השותפים לפניקה שלו, ולטענתו נשא טראמפ נאום כוחני, בוטה, פופוליסטי וכו'. אחד הטעונים ההזויים נגדו "יש לו גישה עסקית," שאני לא יודע מה זה. 

טוענים נגד טראמפ שהוא "בלתי צפוי". סליחה, שמעתי גם אני את נאומו ובדרך כלל אני מבין את הנשמע. טראמפ דיבר בקול צלול וברור ואמר דבר דבור על אופניו, בלי למצמץ ובלי לקרוץ. לא היה בו שום דבר עמום או בלתי צפוי.

רבים האנשים המתגעגעים ל"פוליטיקלי קורקט" של אובמה, אך אני כישראלי איני מתגעגע אליו, שיעביר החלטות נגדנו באו"ם, שיאשר נשק גרעיני לאיראן, שיטיל את האשמה לכל האסונות בעולם על הבנייה בשטחים...לא. 

מה הקשר

יכול אדם להיות ראש ממשלה טוב ולהיכשל בקבלת מתנות. זה לא קשור. אם עבר עבירה שישלם קנס, אבל זו איננה סיבה להדחתו, כל עוד העם בוחר בו ורוצה אותו.

אם מעיינים בתנ"ך רואים שהיו מנהיגים דגולים, שהושיעו את העם מבלי להיות נזיר סגפן. דוד המלך לא התנזר, יפתח הגלעדי היה "בן אישה זונה" שהוביל כנופיות שודדים. שמשון היה זנאי.... בלי להשוות. 

משה כהן

ירושלים 

עבודתי כמורה בתיכון של הרצליה, העניקה לי חווייה נוספת, שעליה אני בטוח שלא מלמדים בשום סמינר למורים.

מה עושים עם מכתבי אהבה הנשלחים למורה? 

למזלי לא היו אלה מכתבי תלמידותיי מהתיכון, שנגדן אולי היצר הטוב שלי  היה מתקשה להתמודד, אלא תלמידות מכיתה ח' של בית ספר ברנדיס הסמוך לתיכון שלי.

יום אחד, עם גמר שעות ההוראה, אני חוזר לקטנוע שלי ומוצא בכיס מגן הרוח דף תלוש ממחברת, שבו כתוב: 

"שמענו שאתה זה שכותב ב'מעריב לנוער' את יומנה של איה הג'ינג'ית. תגיד לנו אם זה נכון.."

כמורה בישראל מצאתי לנכון שלא לענות על המכתב המתגרה, אבל בשבוע הבא, כשהחניתי את הווספה ברחוב, דאגתי להעמיד אותה במקום שניתן לראותה מחלון הכיתה שלי. התכנון התגלה כמוצדק ואכן בשיעור האחרון הבחנתי בקבוצת תלמידים החולפים ליד הקטנוע ובכמה בנות הפורשות מהחבורה ומכניסות פתקים לכיס המגן. הפעם מצאתי יותר ממכתב אחד, ובו היו כמה מכתבים נועזים של בנות המציעות לי חברות.

בשבוע שלאחר מכן גדל מיספר המכתבים והדבר החל לשעשע אותי. למזלי כתבתי על הפרשה בעיתון "מעריב לנוער" ולכן אני יכול להעתיק לכאן קומץ מזערי מהמכתבים שקיבלתי:

"...כולן כותבות לך, אני כנראה גם כן מאוהבת ואני מקווה שתענה לי. אנחנו כבר מבוגרות, בכיתה ח' תאר לך, כדאי לך להתחיל איתנו."

"...סיפר לי אחד מתלמידיך שאתה חברמן וכולם אוהבים אותך, לכן אל תאכזב אותי וענה לי."                               

 "...אני הכותבת הוותיקה שלך. אין לי חשק לכתוב הרבה, כי אני הולכת כעת עם גבס, בשבוע הבא אכתוב יותר."

 "אני כותבת לך פעם ראשונה. שמעתי שאתה חתיך ואני רוצה להיפגש איתך יום אחד."

"...מדוע אתה לא עונה, מה אתה חושב את עצמך יותר מדי. יש לי אחות בשמינית, נורא חתיכה, אני סיפרתי לה את כל זה באחד הערבים וסיפרתי לה שאני מאוהבת בך, למחרת היא סיפרה לי כי צעקתי את שמך מתוך שינה."                                                       

"...אנחנו נורא כועסות עליך שאתה לא עונה. אנחנו הבנות (8) ראינוך פעם אחת ובמבט ראשון התאהבנו בך, האם רוצה אתה להתחיל איתנו? אני שואלת אותך את זה על יסוד שאמרו לנו שאתה לא נשוי..."

בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק, בייחוד אחרי שהן התחילו להאשים אותי בגבהות לבב, וכתבתי להן מכתב תשובה חינוכי.

את קפיצות השמחה שליוו את הנערה הראשונה שמצאה את המכתב שלי, קשה לתאר. היא רצה על הכביש, עם יד מורמת  האוחזת  במכתב שלי, כשכל הנערות האחרות רצות אחריה ומנסות לחטוף ממנה את הדף. התחילה חליפת מכתבים, שבו אני כמורה מתקן להן את השגיאות בעברית ומטיף להן מוסר שעליהן להקדיש את זמנן ללימודים ולא לשטויות כמו התכתבות עם מורה, שיכול להיות הסבא שלהן.

כשסיפרתי את הדבר לראובן ינאי, העורך של "מעריב לנוער", נדלק מיד חושו העיתונאי והוא הציע לשלוח צלם, שיצלם את המפגש שלי עם התלמידות. מובן שהסכמתי, (מתי התנגדתי אם מישהו הציע לי לכתוב לעיתון?) 

כתבתי לבנות  (שכיניתי אותן נכדותיי) שצריך לעשות סוף לשעשוע והצעתי להן להיפגש לפגישה ראשונה ואחרונה. הוספתי שייקחו בחשבון שיבוא גם  צלם והדבר יפורסם ב"מעריב לנוער".

הפעם ראיתי מהחלון רק ארבע בנות, אבל לפי קפיצות השמחה שלהן ידעתי שבשבוע הבא הן תגענה.

ואכן זה קרה. נפגשתי עם ארבע הבנות שחיכו עד שאגמור ללמד, ודאגו לא להפיץ את הסוד לאחרים לבל תהיה להן תחרות. בפגישה, שני הצדדים הפגינו ביישנות, במיוחד אני, אך כבוגר הרציני לחצתי יד לכל אחת מהן, והוספתי בחצי הומור, שאם הן תרצינה לחזור ולהתכתב איתי, אז רק אחרי שיגיעו לגיל 18. הרשתי לבנות לכתוב לי רק עוד מכתב אחד, בתנאי שבו הן תספרנה לי על ההתכתבות מנקודת המבט שלהן.

בין הילדות התבלטה ילדה אחת, עליזה שמה, חמודה אמיתית  שידה הייתה חבושה בגבס, והיא הבטיחה לי שתכתוב. 

בשבוע שלאחר מכן  מצאתי בכיס המגן את המכתב האחרון, והריהו כפי שנדפס במעריב לנוער, בהמשך לסיפור שלי.

שלום הדוד של איה,

...זה היה באחד הימים, מבחנים לא היו באותו יום וראינו את הווספה. רעיון צץ במוחי, מאחר שידעתי שבעל הווספה כותב את "איה הג'ינג'ית", וידעתי כי היה גם פלמחניק, וכנראה איננו מאותו סוג של אנשים בעלי אף ארוך, לכן חשבתי שלא יהיה נורא אם קצת נשגע ונמתח אותו. מלאת התלהבות ישבתי בשיעור וכתבתי מכתב אהבה (אם אפשר לקרוא לזה כך, כי ניסיון לא היה לי). שמנו את המכתב על הווספה וכולנו היינו מתוחות, רצינו שהשבוע יחלוף ואולי נמצא תשובה.

בשבוע הבא הצטרפה אליי אחת החברות שקראה לעצמה "הנכדה האוהבת חתיכים" ואני "הנכדה הוותיקה עם הגבס" וכתבנו שני מכתבים.

בשבוע הבא שוב הצטרפה אחת שנשארה בלי שם, לכן נקרא לה "הנכדה בלי שם", אחריה הצטרפה עוד אחת "הנכדה החולה בשפעת אהבה". לאט לאט הגענו לשבע בנות כותבות. 

השבועות חלפו, תשובות לא קיבלנו. חלק נטשו את המערכה ונשארנו רק ארבע. הרביעית גם רצתה לעזוב, אבל בדיוק באותו יום קיבלנו תשובה. כשסיפרנו ליתר על התשובה, היינו מלאות התלהבות, הן רצו לחזור אלינו בחזרה, אולם לא קיבלנו אותן. נשארנו ארבע.

בתשובות שקיבלנו, כל אחת קיבלה כינוי לפי מכתביה. לפעמים נשאנו גם עלבונות מהמכתבים שקיבלנו. לעצמו הוא קרא בשם "סבא"  ולנו בשם זאטוטות, או פספוסיות ונכדות. בקיצור הווספה מילאה את תפקידה ב99%. לא שמנו מכתבים רק בתום הלימודים. היינו גם בלשיות. נודע לנו על אסיפת מורים באחד הערבים וגם על מסיבה, ושמנו גם אז מכתבים.

יום אחד קרתה לנו תקלה, נודע לנו על  סוחב מכתבים, ועד שהצלחנו לסחוב ממנו את המכתב בחזרה, כמעט קרה רצח. מזל שהמורה הפרידה בינינו, והחזירה לנו את המכתב, בלי שידעה בכלל אל מי הוא נכתב. 

אחר כך מצאנו את המכתב של אותו "אהוב" המודיע לנו על סיום הפרשה, והסוף הוא כפי שאתם רואים.

בשם כל הנכדות,

עליזה

הנכדה עם הגבס (כבר הורידו לי).

לסיפור הזה היה המשך  אחרי ארבע שנים.

יומיים לפני שעמדתי להתחתן עם אשתי דיצה, נשמעה דפיקה בדלת הסטודיו שלי ושתי נערות חמד הופיעו בפתח ובישרו לי שהן בנות שמונה עשרה ובשבוע הבא הן מתגייסות לצבא. אחת מהשתיים, עליזה, היתה יפהפייה מלאת שמחת חיים, ואם היתה מגיעה חודשיים קודם לכן, אולי, מי יודע אם לא הייתי מהסס לפני שהצעתי לאשתי את הצעת הנישואין הגורלית... 

המשך יבוא

מומלץ!

העיתונאי האמין והרציני ביותר לדעתי כותב היום [19.1] ב"ידיעות אחרונות" מאמר על מה שהתחולל בפינוי אום אל-חיראן. "רוב בני השבט חשבו שמדובר בהצעה הוגנת ומספקת ועבר ליישוב חורה. הצעה שכללה מגרש של דונם, כולל תשתיות. צעירים מעל גיל 24 קיבלו גם הם יחידה עצמאית. פיצוי כספי של 100 אלף שקל. רק המיעוט שבמיעוט חש שיש לו גיבוי אדיר של פעילי גופי שמאל קיצוני במימון הקרן החדשה לישראל ביחד עם פעילי בל"ד והתנועה האיסלאמית, ובסיוע הון רב שהגיע מאירופה, הם הפכו את המאבק נגד ישראל ולא נגד פינוי.

"זו הקואליציה האדומה-ירוקה של השמאל הקיצוני והאיסלאם הקיצוני שבחשה נגד כל הסדר למען הפזורה. גופי שמאל קיצוני הפעילו מכונת תעמולה אנטי-ישראלית חובקת עולם יחד עם מאמרים ב'הארץ'." ראוי לקרוא המאמר המלא בעיתון ולהפיצו.

2. הלאומיות הפטריוטית חוזרת

"התקינות הפוליטית" יורדת. הפטריוטיזם הלאומי חוזר למוקד השיח הציבורי. תחושת אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי, על-פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות.

המהפך הפוליטי בארה"ב, על-רקע בחירתו של טראמפ לנשיא, יוביל לתהליכים רבי חשיבות בהתנהלות הפוליטית, החברתית, התקשורתית והכלכלית בארה"ב ובעולם. "התקינות הפוליטית" שהובילו האליטות באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה כשלו והגיעו לקיצן. האליטות שהובילו לגלובליזציה, לרב-תרבותיות ולחברה פתוחה, גרמו למשבר פנימי עמוק שיחייב שינוי.

בוויכוח בין הליברלים הקוסמופוליטיים, שרוצים לתקן את העולם, לבין הפטריוטים הלאומיים המקומיים, שרוצים קודם כל לתקן לעצמם את עולמם, ניצחו כבר האחרונים. בכל המערכות השלטוניות והחברתיות, יתעצם בקרוב תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי, על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי.

"התקינות הפוליטית", אותה הוביל הנשיא הפורש אובמה, בשיח הציבורי, התקשורתי והדיפלומטי בעולם, במהלך שמונה שנות כהונתו, התנפצה סופית על-רקע ניצחונו של טראמפ וכישלונה של קלינטון. הכישלון הגדול ביותר של אובמה ושל "התקינות הפוליטית" היה סירובו להגדיר ולקרוא לטרור של האיסלאם המשתולל – "טרור אסלמי". הוא נכשל בכך שנימנע לקרוא כך לתופעה הבלתי נסבלת הזו, שקורבנותיה היו מדינות בכל העולם, בשם "התקינות הפוליטית" המנותקת מהמציאות.

תהליכים אלה של חזרת הלאומיות הפטריוטית למרכז הבמה במקום "התקינות הפוליטית" היורדת בארה"ב, בעקבות ניצחונו של טראמפ, ישפיעו בוודאות על מהלכים דומים גם במדינות אירופה. סימנים ברורים להשפעה זו קיימים כבר בחלק ממדינות אירופה שבשנה הקרובה יערכו בהן בחירות.

מדוע הרגשת הלאומיות חוזרת?

כפי שהדברים נראים כיום, בארה"ב וגם באירופה, הרגשת הלאומיות חוזרת בגדול למרכז הבמה, במקום הפלורליזם, הרב תרבותיות, הליברליות ו"התקינות הפוליטית". הצורך האנושי הבסיסי של השתייכות לזהות אתנית, תרבותית והיסטורית הוא המנוע של חזרה ללאומיות הפטריוטית.

תחושות אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי, על-פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות. שמונה שנות ממשלו של אובמה, שבהן שלטה הרוח הליברלית של "תקינות פוליטית" שקודמה על ידו באופן אגרסיבי בתקשורת ובאקדמיה, לטובת זהות גלובלית, גרמו למהפך חברתי ופוליטי באמצעות בחירתו של טראמפ.

הגל ההיסטורי העובר על החברה האמריקנית, שכולל משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, שנובעים גם מדעיכתה של ההגמוניה העולמית האמריקנית, כולל שרשרת כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב בשנות כהונתו של אובמה.

אובמה היה אדריכל הכניעה של העולם החופשי והתרבותי בפני האיסלאם הקיצוני. אובמה הנהיג מושג פוליטי חדש, "הנהגה מאחור". הוא הפגין עייפות מתפקידו כמנהיג העולם החופשי ובכך סלל את הדרך להצלחת המעורבות התוקפנית של רוסיה באוקראינה ובסוריה.

הלאומיות חוזרת למרכז הבמה גם במדינות אירופה. תהליכים דומים לאלה שהתחוללו לאחרונה במערכת הבחירות בארה"ב ובחירתו של טראמפ, מתעצמים וגוברים בבריטניה, בצרפת, בגרמניה ובמדינות מזרח אירופה. תהליכים של חזרה לפטריוטיזם לאומי והינתקות מה"תקינות הפוליטית" הקוסמופוליטית.

בבריטניה: משאל העם שבו ניצחו התומכים בהיפרדות מהאיחוד האירופי היה ביטוי לרצונם של הבריטים לחזור לסיסמה ולשאיפה הלאומית "בריטניה קודם" והינתקות מה"פוליטיקל קורקט".

בצרפת: ניצחונו של פרנסואה פיון בבחירות המקדימות במפלגת המרכז ימין, וכישלונו של סרקוזיי נבעו מהעובדות הבאות: פיון לא היסס להאשים את המוסלמים בטוטליטריזם אסלאמי, שמנוגד לעקרונות הרפובליקה. הוא קרא להטיל "פיקוח אדמיניסטרטיבי" על האחים המוסלמים. תמך בהטלת איסור מוחלט של פעילות פוליטית במימון מדינות זרות שנקב בשמן, סעודיה וקטאר. פיון יתמודד מול מרי לה פאן על נשיאות "צרפת החדשה"גם בגרמניה, בהונגריה, ביוון, בפולניה ובספרד, גוברים הקולות של הרצון להחזיר את הלאומיות למרכז השיח הציבורי.

קולות אלה מגבירים את המשבר באיחוד האירופי. בכל המערכות השלטוניות והחברתיות במדינות אירופה, הולך ומתעצם תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי של "התקינות הפוליטית".

הפתיחה לאופרטה "קנדיד" של לאונרד ברנשטיין [1918-1990], שנמשכה רק כ-5 דקות, בניצוחו של אוסמו ונסקה, היתה מסעירה ומהנה בצורה בלתי רגילה עם טעם של עוד.

הקונצ'רטו לקלרנית [קלרינט] ולתזמורת כלי קשת עם פסנתר ונבל, של המלחין היהודי-אמריקאי אהרון קופלנד [1900-1990], שאותו כתב ב-1947לבקשת הקלרניתן בני גודמן, היה מדהים לא רק בזכות המוסיקה והתזמורת אלא בעיקר בזכות הקלרניתן הגאון הצעיר, מרטין פרסט, בעל הבלורית הצהובה, שהפליא לחלל בקלרניתו, בייחוד בקדנצה הממושכת שבין הפרק הראשון לאחרון, שנשמעה היטב בחללו הענק של ההיכל. הקהל הקשיב כמוקסם לשמע הפלא המנוגן באוזניו והגיב במחיאות כפיים ממושכות. פרסט נחשב כיום לאחד הקלרניתנים הטובים בעולם. והפלא לא נגמר. הוא המשיך עם התזמורת בקונצ'רטו לקלרנית ולתזמורת של ארטי שו [1910-2004]. שו היהודי [ארשבסקי] היה מלחין וקלרניתן בניו יורק והיה אחד ממייצגיו הבולטים של הביג בנד סווינג. הקונצ'רטו שלו היא חגיגה לאוזניים. יש בו לא רק מאפיינים של ג'ז [גם בתוספת תזמורת ג'ז קטנה בשולי הבמה] אלא גם הד לנעימות יהודיות של כליזמרים, ועל הכול הגאונות של מרטין פרסט, ששבה את לב הקהל כולו וגם העניק שני הדרנים. באחד הקטעים המעניינים לקראת סוף יצירתו של ארטי שו מתנהל דיאלוג מקסים בין שתי מערכות תופים משני צידי הבמה למעלה. בקיצור, עולם חדש מופלא מתגלה למאזין, והביצוע הוא ממדרגה ראשונה, כולל האקוסטיקה של ההיכל שמשמרת כל ניואנס קטן של הקלרנית.

בחלק השני נוגנה הסימפוניה מס' 4 אופ' 29 ["הבלתי נכחדת"] של המלחין הדני קרל נילסן (1865-1931] משנת 1916, אשר דומה כי חלק ניכר, אם לא רוב הקהל, שמע אותה לראשונה. הביצוע היה מרהיב וסוחף, והכניס, לפחות אותי, להלך-רוח של שקיעה בתוך המוסיקה מתוך עונג מתמשך והולך. כמין בריחה מוחלטת מן המציאות על עולם אחר, מפעים.

זה היה אחד הקונצרטים הטובים של העונה, למרות שלמראית-עין לא היו בו יצירות מסעירות, והקהל גם לא ידע מראש על גאוניותו של הקלרניתן הצעיר.

חלום הבלהות של השמאל האמריקאי והעולמי (המעדיף להיקרא "ניאו-ליברלי"... יאעני...) התממש לעיני מאות מיליוני אנשים בכל העולם, כאשר אדם חזק ופראגמטי עמד לפני המיקרופונים ואמר לכל הניאו-ליברלים האמריקאים והשמאל העולמי, ששילטונם הסתיים והוא לא יאפשר להם יותר להיות האליטות שיכתיבו לציבור ולעם מה לעשות.

ב-8 השנים האחרונות הייתה לשמאל האמריקאי עדנה – ננבחר מועמד שחור וכריזמטי שהם יכלו לעשות בו מה שרצו בניצול חוסר ניסיונו. (כמו הגירה בלתי מבוקרת של מסכני העולם לארה"ב.). דבר לא נעשה בארה"ב עצמה למען המובטלים ודלת העם (כי הם "החיילים" של צבא השמאל ויש להשאירם בעוניים). כמעט שכחתי, נעשה ניסוי כושל לזרוק פירורים לציבור בצורת איזה ביטוח בריאות יקר וחלקי.

כתקוות השמאל עם היבחרו של אובמה, הוא נכנע לאיסלאם העולמי, ניתק את ארה"ב מטיפול בקיני טרור ואפילו שיחרר מאות טרוריסטים לחופשי מכלא גוואנטנמו. ובעיקר, לפי סמכותו, אובמה מינה בסביבתו אלפי משרות רק ל"ניאו-ליברלים", ורוב המנויים לתפקידים באדמיניסטרציה שלו הובאו מהקליקה הניאו-ליברלית לרבות... מוסלמים קיצוניים שהיו יועציו הקרובים.

מיליארדי דולרים מכספי משלם המיסים האמריקאי מועברים כל שנה לתמיכה בארגונים שונים של השמאל, התומכים כביכול בדמוקרטיה ובזכויות אדם, ואפילו ב...טרור איסלאמי (דרך אונרר"א...) – אין בדיקה מעמיקה ואין בקרה. אבל יש לצפות שכל זה ייפסק עכשיו ועל כך השמאל מוציא לרחובות את גדודי החלכאים והנדכאים שטיפח במשך שנים להפגין נגד האדם שיש להם יותר סיכוי להתקדם בעזרתו מאשר עם צבועי השמאל והניאו-ליברליזם.

יש להם הוצאות כספיות רבות להפגנות אלו, אבל יש מי שיממן אותם (קרן קלינטון למשל...) ראינו כיצד מועמדת זוטרה לנשיאות בשם ג'יל שטיין שילמה עשרות מיליוני דולרים לספירה מחדש של הקולות במיספר מדינות (לבטח בשליחות הילרי קלינטון והשמאל האמריקאי). ההפגנות של הנשים בכל העולם הינן חלק מטקטיקה בולשביקית ידועה, וכיום פשוט מגוחכות. אבל אחר כך הם יארגנו הפגנות של השחורים, וכשזה ייגמר, הפגנות של היספנים, וכשזה יגמר הפגנות של... נרקומנים. הם ינסו להבעיר את הרחובות אבל הם ייכשלו כי נושא החוק והסדר לא נמצא בידם... והנשיא הנבחר החדש מאוד מאמין בחוק וסדר – בניגוד מוחלט לאמונה הניאו-ליברלית. ואצלנו? השמאל הישראלי כבר מזהיר אותנו (כמו הפלסטינים) על "ההשלכות הנוראות והאיומות" אם טראמפ יורה על העברת שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. הכי גרוע, מבחינתם, שהם מניחים שלא יקבלו יותר תמיכות ממשרד החוץ האמריקאי לכל האירגונים הקיקיוניים שלהם, התומכים רק בזכויות הפלסטינים... אולי יעשו לנו הפגנות גם פה (למען הסולידריות השמאלנית הבינלאומית...) אז אנחנו נשב מול הטלוויזיה, נביט בהם הולכים לחסום צמתים וחוטפים מכות מהשוטרים ונהנה מהיללות שלהם על פאשיזם ושאר המארות והקללות המוכרות לכולנו.

2. עשר סיבות להתנתק מפתרון "שתי המדינות"

נתחיל מסיפור מימי נפוליון. הקיסר הגיע במסגרת ביקור לעיר קטנה בצרפת ומיד הוזעק אליו ראש העיר לנזיפה: "מדוע לא צילצלו בפעמונים לכבודי?" דרש העריץ הקטן.

ראש העיר הצנוע אמר לו בנחת: "כבוד הקיסר, יש לי עשר סיבות לכך. הראשונה: אין לנו פעמונים.."

קטע אותו נפוליון ואמר לו: "אני מוותר על שאר הסיבות."

ישנן כיום 10 סיבות מדוע "2 מדינות ל-2 עמים" אינו פתרון ישים, הוגן או מקובל, מכיוון שגם הפלסטינים וגם ישראל אינן רוצות בו... לכאורה היה המאמר הזה יכול להסתיים כבר פה אבל העולם והאו"מ עדיין מקשקשים לכל בקופסת המסכנים המכילה את המילים "2 מדינות.." וכיו"ב ומתעלמים לחלוטין מכך, מנסים ברוב איוולתם (או בורותם) לכפות משהו שאף אחד לא רוצה. על כל אחד מהצדדים, אבל נמשיך:

הסיבה הראשונה – שטח פלשתינה כולה, משני עברי הירדן, ניתנו ע"י חבר הלאומים (מה שקדם לאו"מ) ליישות יהודית, פה אחד בהצבעה בהתכנסות ובדיון בסן-רמו בשנת 1922 (אימצו למעשה את הצהרת בלפור).

הסיבה השנייה – בשנת 1924 ממשלת בריטניה החרימה את השטח של פלסטינה בצד המזרחי של הירדן לטובת הקמת מדינה ערבית (הנקראת כיום ירדן). והשאירה את כל שטח ארץ-ישראל מערבית לירדן לטובת יישות יהודית וכאן כבר בוצעה למעשה הסיסמה: "שתי מדינות לשני עמים" !

הסיבה השלישית – ב-1924 התכנס "חבר הלאומים" ושוב, בהצבעה פה אחד קבע (מה שמהווה את החוק הבינלאומי כיום) זה המגדיר שייכותו של שטח פלשתינה ממערב לירדן כשטח ששייך ליהודים בלבד, דהיינו, למדינת-ישראל , ואין לפיכך זכות לאף אחד לחלק אותו או לקרוע ממנו שטח לטובת מישהו אחר. לפיכך, כל "ההתנחלויות" נמצאות בשטח יהודי חוקי ממש כמו... תל-אביב...

הסיבה הרביעית – הריאקציה המוסלמית להחלטת חבר הלאומים על שייכות השטח ממערב לירדן ליהודים, הביאה להחלטה דתית חמורה מצידם (פתוואה) המגדירה את ארץ ישראל כולה כאדמה ערבית קדושה שאין לכופרים (היהודים) כל חלק בה (לכן עד היום קיים עונש מוות למי שמוכר שטח בארץ ישראל ליהודי, עונש המוכר והמבוצע ע"י הרשות הפלסטינית).התרבות הפלסטינית הינה מוסלמית קיצונית!

הסיבה החמישית – לפיכך, החלטת האומות המאוחדות משנת 1947 לקבל את המלצת הוועדה המיוחדת לחלק את ארץ ישראל בין היהודים והערבים נדחתה טוטאלית ע"י הערבים ואף הביאה לכך שצבאות מ-7 מדינות ערביות שכנות פלשו לארץ ישראל במטרה לגרש את היהודים ולממש את כל השטח לערבים. הן הפסידו בגדול... רוב השטח נשאר בידי היהודים והוקמה מדינת ישראל.

הסיבה הששית – חלק משטחי יהודה ושומרון נכבשו ב-1948 ע"י הצבא הירדני וזה היה הכיבוש! לפיכך אנחנו לא יכולים להיחשב ככוח כובש ביהודה ושומרון אלא הכוח המשחרר מהכיבוש הירדני (עם אינו כובש בארצו!) והאוכלוסיה הערבית שם אינה חיה תחת כיבוש אלא בחסות ישראלית.

הסיבה השביעית – כל גורם מוסמך ואקדמאי עומד על כך שמבחינה כלכלית וגיאוגרפית, שטחי יהודה ושומרון אינם מהוים יחידה המסוגלת להוות מדינה תוססת ועצמאית. התלות העתידית בנושאי אנרגיה ומים בישראל, והעובדה שהשטח הפלסטיני יהיה ללא יציאה לים וללא גבול משותף עם אף מדינה ידידותית! (ירדן איננה מוכנה לגבול משותף עם הפלסטינים כפי שנאמר במפורש ע"י הדרישה הירדנית ב"הסכם השלום" שבין ישראל לירדן).

הסיבה השמינית – לא רק שהשטח של יהודה ושומרון אינו מראה שום תקווה לעצמאות כלכלית ואקולוגית, אלא גם שתושבי יהודה ושומרון מפולגים בין חמולות השומרות על איבה הדדית בנות מאות בשנים, ומכאן שאין סיכוי לשלטון יציב ובר-קיימא... ואם גם יורשו לחזור מאות אלפי פליטים פלסטינים, ייווצר תוהו-ובוהו, ומתחים חברתיים מסוכנים יקרעו את החברה הפלסטינית לגזרים.

הסיבה התשיעית – הרשות הפלסטינית הודיעה מראש שלא תאפשר לאף יהודי להתגורר בשטחה! הגישה הנאצית הזו (יודנריין) לא מקובלת על ישראל, ומכאן שלא תורשה מדינה עם אידאולוגיה כזו של שינאה להיבנות או להתקיים לצד ישראל, בייחוד אם יהיו ישובים יהודים בשטחי הרשות.

הסיבה העשירית – כל הסכם שהוא ליישות פלסטינית עצמאית לצד ישראל יהיה בתנאי מפורש של פירוז היישות הפלסטינית. הפלסטינים מצידם הודיעו מיספר פעמים שהם רואים בדרישה זו עלבון לכבודם ולא יסכימו איתה. אין בישראל מנהיג קיים או עתידי שיסכים לוותר על דרישה זו.

מניתי פה אחד לאחד מדוע סיסמת "2 המדינות" אינה רלבנטית לנושא ההסדרים עם הפלסטינים, אבל כל אחד יגלה בעצמו איזה נימוקים הזויים ממציאים "דורשי טובתנו".

המשך יבוא בגיליון הבא

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!