לסמי מיכאל

בן התשעים?

בהוצאת הקיבוץ המאוחד רואה אור בימים אלה הספר

כאלה היינו – נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון – סיפור אישי.

המחבר הוא ד"ר מרדכי נאור.

הספר הכתוב בנימה אישית, מתאר את חוויותיו של המחבר לאורכו כל עשור החמישים – מ-1950 עד 1959. פרקים גדולים בו עוסקים בשירות בנח"ל, חברות בקיבוץ נחל עוז בשנות המתיחות הגדולה בגבול עזה (1956-1953) ופעילות תקשורתית ותרבותית בתל אביב של המחצית השנייה של שנות החמישים.

בוגרי תנועות הנוער של אז, נחלאים ובעצם כל בני הדור ההוא ימצאו בספר, ללא ספק, את חוויותיהם מאז.

[דבר המפרסם]

המסגדים בכל רחבי ארץ-ישראל הפכו זה מכבר למרכזי הסתה וטרור נגד מדינת ישראל, לפיכך כל פעילות שלנו נגד המסגדים נתקלת בהתנגדות לאומנית חזקה (לאו דווקא דתית – ראו את המשת"פים שלהם צורחים בכנסת על שאנו מנסים למנוע רעש מהמסגדים ב-4 לפנות בוקר...)

בעזה, למשל, מצאנו מחסני נשק ופתחי מנהרות במסגדים (ולכן הרסנו לא מעט מסגדים) ויש לי הרגשה שאם כיום נחפש טוב נמצא נשק מוסתר ביותר ממסגד אחד בארצנו...

ההטפות התכופות במרבית המסגדים הינן הסתה פרועה נגד ישראל בכלל ונגד היהודים בפרט, משהו אשר יפי הנפש שלנו בפרקליטות רואים במסגרת "חופש הביטוי והדמוקרטיה."

אבל, הסתה מובילה לרצח, והסתת המסיתים במסגדים המסוכנת מכולם.

הממשל בישראל וזרועות הביטחון מודעים לבעייה זו אולם מפחד התגובות בעולם לא מנטרלים את המצב הזה. אנחנו במלחמה שהם כפו עלינו, ולכן עלינו לפעול נגדם בכל החזיתות, ולפיכך ובצעד הבא יש לחוקק בכנסת חוק נגד הסתות במסגדים.

על "פסטיבל" הבודהיסט ריצ'רד גיר

התקשורת השמאלנית הישראלית, הקדישה מקום נרחב לביקור בארצנו של השחקן ריצ'רד גיר שבא לקדם פרומו לסרט בו הוא מופיע ואשר הופק על-ידי במאי ישראלי. ריצ'רד גיר הוא שחקן הוליוודי כישרוני, בחור יפה ופשוט, ללא תואר אקדמאי אבל עם אג'נדה בודהיסטית והערצה לדלאי לאמה הגולה.

מסתבר שהוא החליט להחזיר טובה ל"תקשורת המפרגנת" פה וכינה בראיון (לשמאל של ערוץ 2), את נתניהו וטראמפ: "אנשים רעים..."

אז הוא אמר... (באידיש זה נשמע יותר טוב). לדעתי, כאשר מגיע הנה אורח לרגע, אתה מצפה שיתנהג כ"קצין וג'נטלמן" ולא כאיזה תועמלן חסר הבנה בסיסית בתחלואי המזרח התיכון... איכזבתני... סע לשלום ריצ'רד גיר ולא להתראות.

[אהוד: מעניין ממתי בודהיסט עוסק בהוצאת לשון הרע? ואיך אתה רוצה שהתקשורת תפרגן לו ולסרט אם הוא לא ישתין על נתניהו? הרי אנחנו חיים בבית משוגעים תקשורתי של טינוף עצמי! – והדבר תקף גם לגבי סופרים "חשובים"!]

גופות חיילינו תמורת תנאי מעצר

נראה שהממשלה חושבת שאין לה אפשרויות סבירות להביא לכך שהחמאס יעביר לנו את גופות חללינו. למרות שהוחלט לאחרונה שלא נרשה יותר שחולים בעזה יבואו לטיפול רפואי בישראל, הדבר לא ממומש בגלל פעילויות אירגוני רופאים שמאלנים ופרו-פלסטינים שונים בארץ ובעולם המאיימים בפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג בטענה (שיקרית כמובן!) שכאילו אנחנו מבצעים פשע מלחמה.

אז ממשלתנו הרפוסה שוב מוותרת, אבל גרוע מכך, קשה להבין מדוע הממשל ומערכת הביטחון אינם מנצלים את הנשק הטוב ביותר שלהם שהוא: התנאים בהם חיים במעצר בישראל 5,000 טרוריסטים אנשי חמאס.

בחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, (תשס"ב-2002) נאמר מפורשות בסעיף 10 לגבי: "תנאי כליאה"  (א)  כלוא יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו. (ב)  תנאי הכליאה של כלואים ייקבעו על ידי שר הביטחון בתקנות.

אם אכן כך הדבר מדוע לא יוחזקו עצורי החמאס בכבוד רב באוהלים במחנה מבודד בלב הערבה, עם 2 ליטר מים ביום + שליש כיכר לחם ומיספר זיתים לעציר? האם דבר זה יפגע בכבודם? האם בריאותם תיפגע? (לא לפי חוקי השבי של ג'נבה), אבל לרוצחים הללו לא יהיו ביקורי קרובים וכמעט לא ביקורים של עורכי דין (לקבלת ולהעברת פקודות מבצעיות ו...פלפונים). לא יהיו להם טלוויזיות וגם לא עיתונים ואפילו לא מכשירי רדיו. ולבטח לא תואר אוניברסיטאי כלשהו.

מאותו רגע שמצב זה יקרה, תקום צעקה אדירה של 5,000 חמולות, לפיקוד החמאס, לשחרר מיד את גופות חיילי צה"ל תמורת "הטבת תנאי אסירינו."

אני לא מאמין שהחמאס יוכל לעמוד נגד 5,000 החמולות אבל אני שואל את עצמי האם מנהיגיו ושופטינו אכן יוכלו לעמוד ולא יתקפלו בגלל הסערה העולמית והאיומים לפנות לבית-הדין הבינלאומי בהאג (אף שאין סיכוי שבית-דין זה ידון בתנאי מעצר של טרוריסטים...)

הערך המוסף של שינוי תנאי הכליאה של הטרוריסטים הפלסטינים הוא בידיעה שטרוריסט בדרך כלל "משתגע" להגיע לכלא הישראלי מ-4 סיבות:

ראשית – הוא לא יצטרך להילחם יותר, להיפצע או ליהרג.

שנית – הוא יחיה עם החברים שלו בתנאים טובים יותר מאשר היו לו בביתו.

שלישית –הוא מקבל שכר חודשי מה"רשות", שמצטבר כאשר ייצא מהכלא, ובו זמנית משפחתו מקבלת תמיכה כספית מ"הרשות", כך שהוא לא צריך לעבוד כדי לפרנס את עצמו ומשפחתו.

ורביעית – הוא עובר קורסים בחתרנות ובחבלה, נהנה מטלוויזיה ומעיתונים מבלי לשלם עבורם ואפילו יכול להשיג תואר אקדמאי!

טוב להם, למנוולים – ואיזה מטומטמים מנהיגינו... בא לצעוק ואין מי שישמע...

על ההבדל בין דמוקרטיה לגזענות

(רץ ברשת)

ילד קטן ממשפחת מהגרים מוסלמים בארה״ב, שואל את אימו: "אימא, מה ההבדל בין דמוקרטיה לגזענות?"

האם, אישה אדוקה שבורקה לראשה, מסבירה לו: "דמוקרטיה בני, משמעותה, שמשלמי המיסים האמריקאיים, בדיוק כמו אלה הישראליים והאירופאיים, עובדים עכשיו מאוד מאוד קשה כדי שאנחנו, כמו כל אחינו הפלסטינים, נוכל לקבל ביטוח בריאות בחינם, חינוך בחינם, דיור בחינם, וגם שטחים בחינם, כדי שנוכל לבנות עליהם מסגדים ומרכזים קהילתיים מוסלמיים – זוהי דמוקרטיה."

"אבל אימא, האם משלמי המיסים האמריקאיים כמו הישראליים והאירופאיים, לא כועסים עלינו בגלל זה?"

מחבקת אותו אימו ואומרת: "כמובן בני, כמובן שהם כועסים ומתרגזים עלינו, ולזה אנחנו קוראים גזענות!"

שוב טעינו בהבנת הנקרא. כולנו נתפסנו לטעות החוזרת, כאילו, הפעם, הפגיעה היא בבנות הלוחמות של צה"ל. ולא היא. המחזה השיגעוני של הרב אינו אלא הדגמה בולטת של ההבדל בין התרבות שלנו לבין התרבות שלהם.

ואומר לרב, בלשונו, שיכול להיות, שעל פי ההלכה, הם יהודים, אבל "בקצה" הם אינם אחינו, וכי אנחנו חיים במחזה תעתועים משוגע: עוד הרבה לפני נאום הרב, הם כבר לא התחתנו איתנו, לא קברו את מתיהם איתנו, לא אכלו את מאכלינו על שולחנותינו, מאסו בחשיבתנו החופשית (ולא אהבו את השורה "להיות עם חופשי", בהימנוננו), ואילו היו יכולים, היו הופכים את צבאנו לצבא השם. אבל הם קרובים להגשמת מטרתם זו (בגלל קוצר הראות של מנהיגינו המדיניים והצבאיים).

לא. זה לא הבנות. וזה אינו מאבק "מגדרי". זה מאבק ליצור תדמית מדומה שקיים פה עם אחד. יכול להיות שהם רוצים שיהיה פה עם אחד, אבל שיתנהג על פי חוקיהם ותרבותם. ומי שלא יקבל דרך זאת – יורחק מן "העם". והם מומחים לעשות זאת. וכבר עשו זאת פעמים רבות בהיסטוריה. החל מניסיון ההרחקה של ישוע, שעלה לנו בפגיעה אנושה בעם, בעבר ועד ימים אלה, וכלה בכל ענקי הרוח שהעזו, כמו שפינוזה (בגלוי) והרמב"ם (בנסתר) להכניס אי אילו שינויים בחשיבה היהודית. ועד לא הזכרנו את אותם מבקשי עשיית תיקון ביהדות, כמו ה"שבתאים" למיניהם, שביקשו להחזיר לעם את ריבונותו הלאומית בארצו, וקראו להם "משיחי שקר".

ברור! כי הרי המשיחיים האמיתיים הם האנשים שאליהם משתייך הרב המשתגע. והיום החילונים הם אלה בעלי "העגלה הריקה". (ריקה – עד כדי כך שהרב חרד שמא תצאנה הבנות לתרבות חילונית, לא עלינו, באמצעות הגיוס לצבא, ולא תמצאנה חתן חרדלי...)

לא. עם כזה אינו העם הרצוי לנו. ואם בפועל ישנם שני עמים – הבה ונדאג לעם "שלנו" בבליל הזה. נדאג לו על פי דרכו של הרצל חוזה המדינה, ועל פי ראשית דרכה של התנועה הציונית, אשר כל כולה הייתה מרד נגד השלטון הדתי בעם, והרצון לממש ריבונות יהודית חילונית בארץ ישראל.

הבה ונזכור כי המימסדים הדתיים למיניהם, כולם, היו והינם, ביחסם לציונות – מתחזים. הם הצטרפו לעגלה (הריקה? – איזו חוצפה) שלנו, כאילו הם הפכו לציונים או למשלימים עם הציונות (לה התנגדו בכל כוחם בראשיתה). אבל כל רצונם הוא להחזיר את הגלגל אחורנית. הם רוצים להפוך את המדינה למדינת הלכה. חד וחלק. אם אי אפשר בבת אחת, הם יעשו זאת בשלבים (מוכר וחביב).

אנחנו נמצאים עכשיו בשלב המסוכן, העלול להטות את הכף אחת ולתמיד. הבה ונקים מחדש את תנועת ההתגייסות וההצלה. שמא יהיה מאוחר מדי.

ב. אחיי בני עמי

בילדותי מנה היישוב היהודי בניקולאייב כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר ועד ריבוא נפשות הגיע. תחילתו של היישוב במחצית הראשונה של המאה שעברה, כשהמוני יהודים מרוסיה הלבנה החלו מתיישבים – כטוב לב הצאר ניקולאי הראשון – בערבות הדרום, ומייסדים את כפריהם, שקצתם אף קראו בשמות עבריים: "יפה נהר", "נהרטוב", "שדה מנוחה". היהודי הראשון שתקע יתדו בניקולאייב היה "אזרח הכבוד לדורותיו", רפאלוביץ – קבלן ראשי לבניין הנמל הצבאי, שזכה ללחיצת ידו ולחיבוקו של הצאר בכבודו ובעצמו. כיוון שלא רק בעל נכסים היה אלא גם יהודי חרד, דאג להביא אליו "כלי-קודש", נוסף על שאר משרתיו ועושי דברו מבני-ברית, אף דאג להחזקתם של כל שאר המוסדות והאביזרים, שאין קהילה בישראל הראויה לשמה מתקיימת בלעדיהם.

לאחר מלחמת קרים ועד ראשית שיקומו של צי הים השחור שניספה בה, עלתה חשיבותה של ניקולאייב. אותה שעה של טרם גזירת "התחום" החלו יהודים רבים נוהרים אליה מכל קצווי ארץ. ראשונים באו החיילים המשוחררים משארית מגיני סבסטופול, שהעילית שבהם חייטים היו. בעקבותיהם באו שאר בעלי-אומנויות. פרט זה השתקף בבתי-הכנסת הרבים בעיר. נוסף לבית-הכנסת הראשון, "העתיק" או "של החיילים", היו בתי-כנסת של חייטים, סנדלרים, כובענים, פרוונים, פחחים ועוד, כשלצידם בתי-כנסת של יוצאי גלויות – "בית-המדרש הפולני" (רוצה לומר, של יוצאי פלך קייב), בית-הכנסת הליטאי או "האשכנזי", בית-הכנסת של חסידי חב"ד (ונוסף לזה חדר-מניין בשם "שפיץ-חב"ד", מעין "פלוגת המחץ" של מקורבי הרבי מליובאביץ'). ולאחרונה – בית-הכנסת הכוראלי, מוקדש מאת אחד גביר, בעליה של חברה ליצוא דגנים, אף כי שם משפחתו העיד על מוצאו הוואסאלי לכאורה – מעשארעס (משרת).

"היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" – על כלל זה הקפידו יהודי ניקולאייב עוד במאה שעברה, והיו נזהרים שלא להצטיין בין הסובבים אותם לא בלבושם אף לא בלשונם. ברחוב היה היהודי מסיח עם רעהו בשפת המדינה. לאט-לאט חדרה הרוסית גם אל-תוך הבית פנימה. תחילה כבשה לה מקום ניכר בתחומי היידיש, עד שהפכה את זו לשפת-עילגים, ל"ז'ארגון". ובמרוצת השנים נעשתה שלטת יחידה. הורים החלו מדברים עם ילדיהם רוסית, ומהדרין שבמהדרין החלו מכניסים לביתם מגינוני הגויים, לרבות עץ האשוח בחג-המולד.

זעיר-פה זעיר-שם החל גם ניתוק גמור מן היהדות. נוסף לכנסייה הפרבוסלאבית היו בעיר כנסיות קאתוליות ולותראניות. החסות בכנפי הכנסייה הפראבוסלאבית לא היתה כרוכה במאמצים יתרים, וכנגד זה העניקה זכויות-אזרח מלאות ופתחה שער להתקדמות אישית לכל מומר. ויתור קיצוני זה רווח בעיקר בחוגי המשכילים המתבוללים ובשכבה הדקה של האמידים. אשר לשאר העם – שרובו, כאמור, אומנים וסוחרים זעירים – נלחמה בקירבו המסורת על טהרתה בחירוף נפש, אך שוב, בסופו של דבר, נכנעה מפני גזירות השעה, ובעיקר מפני הילדים שהתביישו בחוץ בייחודם היהודי ובניבם הרוסי הצולע, כשהאות "ריש" מבוטאת בפיהם שלא כהלכה.

היתה גם קבוצה של נאמני הרבי מליובאביץ, קטנה וקנאית, שהפגינה יהדותה ברמה, על ציציותיה ופיאותיה.

היתה קבוצה קטנה של חובבי-ציון, ולאחר-מכן של נאמני הרצל, שמועדונם היה בבית אבי. קבוצה זו פתחה בשלהי המאה שעברה את "החדרים המאוחדים", רוצה לומר: בית-ספר עברי, שהיה אולי אחד מבתי-הספר העבריים הראשונים בעולם. מוריו של בית-ספר זה – פנחסוביץ וקרישבסקי ופולסקי וגילביץ ועוד. עד לביגל-אביגל היו מראשוני המורים של בית-הספר העברי בארץ-ישראל. בית-ספר זה התלבט ונפתל על קיומו, ללא תמיכה, במשך כל עשרים שנות חייו.

אף הממשלה גזרה גזירות חדשים לבקרים, ובכלל זה על ביקור של בנות ב"חדרים המאוחדים". ציר ניקולאייב בקונגרסים הציוניים הראשונים, שוכמאן, מצא תרופה לזה: הלביש את בתו מכנסיים ושלחה לבית-הספר. בשעתו גבל המעשה ב"קלקול מידות" ממש, אף לא העיד על שפיות-דעתו של עושהו.

כזאת היתה ניקולאייב היהודית – טלית קרועה, שכולה טלאים של גלויות, המאוסה על לובשיה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר על רואיה. על הטלית הדלה שמרו הפחדים: הפחד המסתורי מפני האבות – לשעת תפילת "יזכור" ביום-כפור היו בתי-הכנסיות מתמלאים מפה לפה, ולבית-הכנסת הכוראלי יש והיו מגיעים אף בכרכרות – והפחד מפני הפוגרום.

לולא שני פחדים אלה אפשר שהפרישה המוחלטת מן היהדות היתה רוהטת במדרון תלול. בעלי ההכרה הלאומית מועטים היו, וציונים אנשי מעשה – נער יספרם. כתמהונים נראו אלה בעיני אחיהם. ילדי החצר, חבריי למשחקים, היו מתקלסים בי וקוראים לי בשם "ציוניסט", ששמץ של זלזול וקמצוץ של רחמנות בו.

המשך יבוא

רסיסים

אלוני זמורה

8.3.17

רסיסים של מי מעיין פועם

בוהקים כפנינים בקרני שמש ראשונות.

רסיסי פגזים מנביא סמואל ניתזים

בשדה חרציות ובין סמטאות העיר.

רסיסי דמעות זולגות של אלמנה

צעירה עומדת מעל קבר בעלה.

רסיסים של פלדה לוהטת

ניתזים באוויר משרשרת של

טנק פגוע בתוך שאון הקרב.

רסיסים של אורות מרצדים

פורצים לחדרי מתוך נופי המפרץ.

רסיסים פולחים את ענני הבוקר

מתוך זריחה של יום חדש.

רסיסי זיכרונות מתאחדים

כאבני לגו לפסיפס צבעוני.

יוצרים מהות חדשה

של טבע האדם

שטוב הוא מנעוריו.

רסיסים של שמן זך נמזגים

מתוך עץ זית עתיק

מושחים את ליבי הפגוע,

כאן בארץ ישראל.

מתוך "על צד שמאל", 9.3.17

פתאום נפתח עוד צוהר למערכת הערכים המעוותת שמקנה הרב המתנחל לוינשטיין לחניכיו, ולהווייה שבה מתחנכים רבים מבני "הציונות הדתית". קצה הקרחון.

ממה חושש ראש המכינה הקדם-צבאית בהתנחלות עלי, הרב המתנחל המהולל לוינשטיין? זה שאחראי על חינוכם של אלפי – אם לא רבבות – בחורים צעירים, יהודים כשרים, לפני גיוסם לצבא היהודי של מדינת ישראל?

הוא חושש שהבנות ש"מגייסים לנו אותן לצבא" (חוטפים לנו בכוח. חוטפים לשבט שלנו, לגברים שלנו, את הבנות ששייכות לנו), הוא חושש ש"הבנות שנכנסות יהודיות לא יהיו יהודיות בקצה... כל מערכת הערכים שלהן תשתבש."

ומה ישתבש, לדעת המתנחל הגאון, אצל הבנות שנחטפו וגויסו בעל-כורחן לצבא ההגנה לישראל?

הן תאבדנה את צניעותן וקדושתן. הן כבר לא תהיינה "חמות", למען הבחורים הצדיקים שהוא מחנך: "...כשאתה חם מהתנור אתה בוחר אישה חמה... ודאי שהיא חמה כי היא אישה. אם היא לא שירתה בקרקל. אחרת, איך תהיה חמה?" אומר הרב המתנחל הצנוע, הירא-שמיים, לחניכיו הצעירים, "קחו בנות טובות, צנועות, קדושות." הוא אומר להם, אחרי ש"חימם" אותם. אכן, רב כהלכה.

הרב המתנחל הקדוש לא מוטרד במיוחד מהאפשרות שהבנות שמתגייסות לצבא תאבדנה ערכים של אנושיות ושל כבוד לאחר. הוא חושש ש"בנותיו" תהיינה "לא יהודיות בקצה" – שהן כבר לא תדבקנה בערכים החשוכים והכובלים של היהדות שהוא מקנה לצאן מרעיתו. והוא מודאג מכך שהבנות תהיינה פחות "חמות" עבור הבנים החסודים שהוא מחנך, בשפתו המזוהמת.

מילותיו של המתנחל הרב, העטופות בעטיפה של "קדושה" ושל מוסר, עוררו תגובות בקרב ציבורים רבים. מקרב נשים דתיות עולה הזעקה: ראה כמה יהודיות אנחנו. אישי ציבור ואנשי צבא הזדעקו על הפגיעה בנשים בכלל ועל דימוי הצבא בפרט. "אמירות לא ראויות," אמר ראש אכ"א ודובר צה"ל, האלוף מוטי אלמוז. לא ראויות? זהו? הביטוי ההולם הוא "אנדרסטייטמנט" באנגלית, ובעברית – לשון המעטה.

על מה נזעקו? על עביט השופכין ששפך המתנחל ראש המכינה הקדם-צבאית על ראשיהן של בנות שמתגייסות לצה"ל, ועל צה"ל עצמו. ובצדק נזעקו. אדם שאלה הדברים שהוא אומר, וזו היא השפה שבה הוא מתבטא, צריך לעוף מכל משרה חינוכית.

אבל ה"הילולה" הנוכחית רק משכיחה את העובדה הבולטת שהדור הצעיר הדתי מתחנך אצל אנשים חשוכים, רובם מתנחלים, ולא רק בהתייחסותם לנשים ולתפקידיהן החברתיים והמשפחתיים. רבים ממחנכי הדור הצעיר הדתי מטיפים ליהדות של "אתה בחרתנו", של דחיקת רגלי כל אחר ושל גזל אדמות ורכוש של הפלסטינים.

כמה מתאים למתנחל, ראש מכינה קדם-צבאית שממוקמת בלב האוכלוסייה הפלסטינית, להשמיע דברי תועבה כאלו גם ביחס לנשים. אפשר רק לדמיין, במידה רבה של ודאות, אלו דברי תועבה הוא ושכמותו משמיעים על גויים בכלל ועל פלסטינים בפרט. הרעה החולה הזו לא תיעלם גם אחרי ה"הילולה" הנוכחית. ואנחנו נמשיך לאכול את הפירות הבאושים של המנהיגות הזו.

על "הרומנטיקן", ספרו של מריו ורגס יוסה מספרדית – עינת טלמון, אחוזת בית 2016, 359 עמ'

בספר שלפנינו שתי עלילות מקבילות, שהסופר מדלג מהאחת לשנייה, מבלי שהקורא מבין מה מקשר ביניהן: העלילה האחת מתרכזת בפליסיטו יאנקה ומשפחתו; והשנייה – בריגוברטו ומשפחתו.

פליסיטו הוא בעל חברת הסעות (אוטובוסים ומשאיות) בשם "נביהואלה" בעיר פיורה, השוכנת כאלף קילומטרים צפונית מזרחית ללימה בירת פרו. הוא נשא לאישה את חרטרודיס, שהועסקה על ידי אימה "השתלטנית" (בעלת פנסיון זול) בזנות, ואשר כפתה על פליסיטו (שהיה אז נהג משאית דלפון) נישואין עימה בהיותה בהריון. נולדו לה שני בנים: מיגל "הלבנבן", שנחשד על ידי פליסיטו (שהוא צ'ולו, כלומר בן תערובת בין לבן לאינדיאני) כממזר, והבן השני – טיבורסיו. פליסיטו אינו אוהב את אשתו, המתוארת כרעיה טובה ואדוקה בדתה, אבל בעלת חיצוניות דוחה. יש לו פילגש "מוחזקת" (כבר שמונה שנים) בשם מאבל, שחומת עור יפהפייה, צעירה ממנו בהרבה שנים. הוא שכר לה דירה, העניק לה קצבה חודשית, מתנות לרוב ואהבה עזה המתאימה יותר לגיל הטיפש-עשרה מאשר לאיש הצועד אל גיל הזקנה. יש לו גם חברה מולאטית בשם אדלאידה, שהוא מתייעץ בה בכל מעקשי חייו, משום שפעם אחת היא הזהירה אותו מפני תאונה, אשר באמת קרתה, והוא ניצל בה בנס. מאז הוא שומע בקולה, ומבקש ממנה לקבל עבורו עצות מ"הישות" שמרעיפה עליה השראה.

הוא מעריץ את אביו המנוח, אליניו יאנקה, שהיה אמנם אנאלפבית, אבל שבר את גבו בעבודות הבזויות ביותר כדי שבנו יזכה בהשכלה. העצה של אביו שלא ייתן לאיש לרמוס אותו – הפכה עבור פליסיטו לצוואה מחייבת, וכאשר הוא החל לקבל מכתבים מאיימים הדורשים ממנו דמי חסות, הוא מסרב לכך בתוקף, אפילו כאשר המאיימים שורפים את משרדו. הוא מחציף פניו כנגד הסוחטים ומפרסם מודעה בעיתון "אל טיימפו", שבה הוא מביע סירוב מוחלט להיכנע למאפיה, אפילו יפגעו בנפשו. אלא שהסוחטים חוטפים את מאבל אהובתו, ואז בעצת המשטרה, הוא מפרסם בעיתון מעין כתב כניעה, המוביל לשחרורה של מאבל. מדהימה היא העובדה ששני שוטרים שלומיאלים, קפטן סילבה וסמל ליטומה, הנראים בתחילת עיסוקם בפרשת הסחיטה כאפאטיים ואימפוטנטים – מתגלים כבלשים וירטואוזיים שמצליחים לפענח את תעלומת הסחיטה והחטיפה (עמ' 170, 205-201, 209, 212, 215, 239, 244, 247).

העלילה השנייה מתרכזת, כאמור, בריגוברטו, עורך דין, מנהל חברת ביטוח בלימה הבירה, חברה השייכת לדון איסמאל קררה. ריגוברטו נשוי בשנית ללוקרסיה. אשתו הראשונה, אלואיסה, אם בנו אלפונסו (פונצ'יטו) נפטרה. בין ריגוברטו ובין לוקרסיה שוררת אהבה גדולה, ויחסי אישות סוערים. פונצ'יטו בן ה-15 הוא נער נבון המכבד את הוריו, ואוהב את אימו החורגת, נתון לאורך כל הספר למצבי רוח בעקבות מה שהוא מכנה הופעתו של אדם בשם אדילברטו טורס, שאיש מלבדו אינו רואה אותו, ואשר יודע כל פרט על מה שקורה במשפחתו, בקורות חייו ובנפשו של פונצ'יטו עצמו. אדילברטו מתוודה בפני פונצ'יטו וידויים אינטימיים ביותר, ומרבה לבכות במחיצתו. ההורים מביאים אותו לפסיכולוגית, לכומר וכו' כדי לגמול את הנער מההזיות האלו שמדרדרות את התנהגותו, אבל אדילברטו זה מופיע כל פעם מחדש במקומות בלתי צפויים לחלוטין.

הצרה הגדולה של ריגוברטו נובעת מכיוון בלתי צפוי: הוא התכוון לצאת לפנסיה מוקדמת, בגיל 62 כדי ליהנות מעולם האמנות, המוסיקה והספרות, שהוא כמה אליו כל חייו, ובשל עבודתו, הוא נאלץ להסתפק בפירורים של העולם המופלא אותו הוא מעריץ. הוא גם חשב לקחת את לורקרסיה לטיול באירופה, שאת אתריה ואת תרבותה הוא העריץ. אלא שאז נפלה עליו צרה גדולה: איסמאל קררה, בעל חברת הביטוח, שהתאלמן מאשתו קלוטילד, מחליט לשאת לאישה את עוזרת הבית שלו ארמידה, קריאולית, צעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה; וכל כך למה? משום שהוא מבקש להדיר את שני בניו התאומים (בניה של קלוטילד), מיקי ואסקוביטה, מהירושה. הבנים ידועים כהוללים, גנבים, רמאים, שיכורים ומסוממים, שאביהם היה צריך להשקיע ממון רב כדי להצילם מהכלא (אנסו נערה, נהגו בשכרות ודרסו זקן וכו'). כשאיסמאל שכב בבית חולים בעטיו של התקף לב, הוא שמע את בניו מדברים בקרבתו (בחושבם שהוא ללא הכרה), עד כמה הם מתאווים שהזקן יתפגר, כדי שיוכלו לרשת את הונו. איסמאל יודע שאחרי מותו התאומים ידרדרו את חברת הביטוח, ויבזבזו את ההון על הוללותם ומעלליהם. על כן הוא משאיר אצל עורך דינו צוואה המורישה את כל הונו לארמידה.

איסמאל מבקש מריגוברטו ומנרסיסו, נהגו, שישמשו עדים בפני ראש העיר לחתונתו עם ארמידה. ריגוברטו המום מהחלטת הזקן בן ה-82, ובטוח שהצעד הזה יגרום ללעג בעיני כל העיר, אבל איסמאל עומד על דעתו, ומיד אחרי החתונה הוא נוסע עם ארמידה לירח דבש באירופה. על ריגוברטו ועל נרסיסו נוחתת צרה גדולה, כי התאומים אינם מוכנים להסכין עם הגזירה של אביהם. הם דורשים מהשניים לחזור בהם מהעדות, ולהצהיר בפני שופט שהעדות נכפתה עליהם, כי אביהם הוא דמנטי, ולכן הנישואין אינם תקפים. כשהשניים מסרבים, התאומים מתחילים לאיים גם באלימות, וגם בהליכים משפטיים: טופלים על ריגוברטו כל מיני אשמות שווא, שבעטיין הוא מחויב להתייצב בפני שופט חוקר, הם מבטלים את יציאתו לגמלאות מוקדמות, ועוצרים את הפנסיה שלו וכו'. נרסיסו פשוט בורח מלימה מאימת התאומים. כל חלומו של ריגוברטו לפרישה נינוחה ולטיול חלומות באירופה – נגוז.

לבסוף חוזר איסמאל ללימה מאושר מהחופשה, וגם מעסקיו: הוא מצליח למכור את כל מניותיה של חברת הביטוח לחברת ביטוח איטלקית, כך שלתאומים לא תהיה שום גישה לכספים, ואם ירצו לפנות לערכאות, החברה האיטלקית פשוט תמעך אותם. הכול יכול היה להיות נפלא, אבל איסמאל הזקן מתעלף, ונפטר בבית החולים. לארמידה מציבים ארבעה שומרים כדי להגן עליה מפני התאומים, והיא בכל זאת נעלמת, באמצע המו"מ עימם על הפיצויים שהם דרשו מהאלמנה הצעירה. התאומים אובדי עצות – הם בזבזו את כספם על עורכי דין בכל מיני תביעות סרק, ועכשיו הם חסרי אונים, כי בלעדי ארמידה הם לא יראו פרוטה. הם מנסים להאשים את ריגוברטו בחטיפה, אבל מבינים שהוא בעצם קרש ההצלה היחיד שנותר להם.

סוף הספר "פותר" את כל הבעיות: השוטרים חושפים שהסחטן היה מיגל, בנו של פליסיטו, שגם ביים חטיפה של מאבל. בעקבות הגילוי מקיים פליסיטו שיחה אכזרית עם מיגל הממזר, שתמורת משיכת התלונה נגדו הוא נדרש לוותר על שם המשפחה (יאנקה), ולעזוב את פיורה; אחר כך הוא מקיים שיחת פירוד ממאבל.

ארמידה חיה בעושר אגדי באיטליה, ומזמינה אליה את ריגוברטו ומשפחתו, וכן את פליסיטו ומשפחתו, אלה שנתנו לה מקלט בעת היעלמותה מלימה. כל המעורבים זוכים למתנת ידה של האלמנה, ונרסיסו, הנהג הנאמן שחתם על עדות בעירייה, וגם סייע לארמידה לברוח, זכה במשרה בחברת הביטוח האיטלקית ובמכונית חדשה. אפילו פרשת ההזיות של פונצ'יטו מגיעה לכדי פתרון (לדעתי, פתרון הזוי בהחלט!) – סוף טוב!

הקורא איננו מבין לאורך רוב הספר מדוע הסופר קופץ מעלילות העיר פיורה לעלילות הבירה לימה. רק בעמ' 273 נודע לראשונה לקורא כי ארמידה, אלמנתו העשירה של איסמאל קררה, היא אחותה הצעירה של חרטרודיס, אשתו של פליסיטו מפיורה, וכי היא ברחה אליה מאימת שני התאומים ומאימת העיתונאים שלא נתנו לה מנוחה. בעצם יש רמז עמום לכך כבר בעמ' 250. מכל מקום במשך רוב הספר נבצר מהקורא להבין מדוע שתי עלילות במקומות רחוקים זו מזו כאלף קילומטרים – משולבות זו בזו. לא רק זאת, הסופר נוהג לשלב מחשבות או שיחות קודמות אל תוך שיחות "עכשוויות".

ריגוברטו, שמן הסתם מגלם בעצם את דמותו של הסופר עצמו, הוא אגנוסטיקן, אדם ספוג תרבות – הוא מצטט יצירות ספרות (בעיקר מזכיר את "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן), מקשיב ליצירות מוזיקליות קלאסיות, מביע התעניינות באמנות (בעיקר באמנות ארוטית – עמ' 235-234). השיחה ארוטית שלו עם לוקרסיה, בה הם מדמים מה קרה בין איסמאל הזקן וארמידה, ושבעקבותיה הם מתעלסים – נשמעת ממש לא טבעית (עמ' 65-60), כנ"ל השיחות "הבוגרות" בינו ובין בנו (ראו לדוגמה – עמ' 194).

כמעט כל מפגש בין הגיבורים נסב סביב שולחן אוכל ושתייה, וכל ארוחה מתוארת בפרוטרוט; כנ"ל פירוט התעמלות הצ'י קונג שפליסיטו מבצע כל בוקר – איך היא מתבצעת, מי הסיני שלימד אותו, ומה היה גורלו (ראו – 318-321).יש עוד סיפורי ביניים שקשה להולמם כמחויבים ללוז העלילה.

השאלה הנשאלת בסיום הקריאה: למי התכוון הסופר כשהעניק לספר את השם "הרומנטיקן"? – האם לאיסמאל הזקן שמתאהב בערוב ימיו בעוזרת הבית שלו? האם פליסיטו, שמתאהב נואשות במאבל המולאטית, שגורמת לו למפח נפש? האם ריגוברטו, שהוא בבואת הסופר עצמו, המאוהב באשתו השנייה, לוקרסיה, ובתרבות אירופה? הסופר לא פירש, אלא הרשה לקורא להמר על כוונתו.

הספר מעניין בהחלט, ולעיתים אפילו מותח, אבל לא הייתי מתייג אותו כיצירת מופת.

הפלחית נשאה עיניה וסרקה את הגבעות. מן הבוקר היתה לבדה בתחתית הערוץ בישיבת שפיפה על עקביה בחלקה שליד המים ופילסה בידה מעברים קטנים באדמה בין ראשי הכרוב. דווקא עכשיו, עם ערב, נע מישהו במהירות מעל המדרון ודירדר אבנים כלפי מטה.

אצבעותיה היו תחובות בעפר הלח, שדיה נחו בחופשיות בתוך הבד השחור של שמלתה הרקומה וכך, בלי לשנות תנוחה, צפתה באיש הרץ: גבר גבוה, בעל בשר, אדום פנים ובהיר שיער. הוא שעט, דרס את הסלעים, עיניו כמעט עצומות ובעקבותיו כלב אדמוני ויפה פרווה שתנועתו חומקת בין הסלעים בזרימה כתומה-זהובה. מחלקת הירק המבודדת שלה, שממנה והלאה אין עוד חלקות מעובדות, צפתה באיש ובכלב במנוחת נפש, כמי שצופה מחלון ביתו אל אנשים ברחוב.

חבטות רגליו של האיש הרץ על סלעים שטוחים הריצו זעזועים בגופו ששמן במשך החורף. מתחת לחולצת הפלאנל עיקצצה הזיעה בזעם. לגימות האוויר הקר נתחבו אל גרונו כמו בכוח של אגרוף. כשנשם השמיע שריקות בלי בושה. הברכיים, הגרון, החזה, פיתו אותו לחדול – לעצור, לרקוק, להתגרד. אבל לא זה היה המקום המתאים, כאן, בשדה הראייה של הערבייה שוות הנפש. מוטב לו לעשות עוד עשיריית צעדים ועוד עשירייה ולהיעלם ממנה בחורשת ארמון הנציב.

שכבת מחטי האורן נתנה קפיציות לצעדיו. עכשיו דימה לעצמו שהוא דורך על מזרון גמיש. קצב הנשימה נעשה ארוך ואחיד יותר, כאילו לא הכיר הגוף מעולם קצב אחר, והשריקה נעלמה. הכלב רץ עתה לצידו, אף הוא שבע רצון, מגחך בלשונו הגמישה, החדה ובזוויות פיו. גדר הארמון התמשכה בין העצים, ארוכה, גבוהה, אין סופית. המבצר הלבן עמד לו איתן ורענן קווים, בטוח בקיומו, בין חצרות נרחבות, נקיות. אנטנות של מכשירי קשר חזקים, משוכות בוגנוויליה שצמחו עשרות שנים בלא הפרעה ומגרשי טניס אדמדמים. הכול היה כאן חסון מדי, מאושש כמבצר של כובשים. מגרשי הטניס שבהם לא יורשה לעולם לשחק היו בעיני הרץ האות לאדישות השררה של הזרים. הם נהגו כצבא כובש המתקין לעצמו קודם כול את מגרשי המשחקים שלו.

חייל או"ם הוליך מריצה של פסולת ובא לרוקן אותה אל פחי אשפה גדולים ליד הגדר. אפילו הפסולת כאן נראתה מסודרת יותר. בקבוקי בירה ריקים, נקיים, עם תוויות יפות מארצות זרות. החייל היה מגולח, ורוד פנים, לבוש מדים בהירים מגוהצים וצעיף תכלכל על צווארו. הוא עבד במתינות, הניח בפח בקבוק אחרי בקבוק, משרקק לעצמו ואינו טורח להרים מבט אל האדם החולף כה סמוך אליו מעבר לגדר.

השביל יצא מן החורשה, התרחק מן הגדר ונמשך במורד של טרשים ועצי זית שנראו עקשנים ומרירים אחרי שגדלו חשופים לרוח. עכשיו לא חש הרץ שום רצון לעצור. רגליו וריאותיו עשו עכשיו את המלאכה בעצמן, בנפרד ממוחו, כאילו התנועה היא המצב היחיד הקיים בעבורו. העיניים, אשר בקטע שלפני החורשה התקשו לראות, הבחינו עכשיו בכל מה שהיה מצוי מכאן ועד האופק.

הרוח התחזקה. מעבר לגיא העמוק של כפר השילוח נסחפו כתמי צל של עננים במהירות במעלה הר הזיתים. מעל לתהום, בגובה אחד עם האיש הרץ ובסמוך אליו חתר עורב בכל כוח כנפיו מול הרוח הקרה, טבל בה את חזהו מתוך התענגות והאריך את רגעי השהייה לפני שהניח לה לגרוף אותו לאחור. לרוץ כאן זה כמו לרוץ בשמיים, חשב האיש. הוא דימה שאם יבעט בעקביו חזק בשביל הקשה יוכל להתרומם אף הוא אל האוויר ולשכב על הרוח כמו בן הכנף.

בעיקול השביל הופיעו שמונה או עשרה ערבים. הם שבו בחבורה לכפר בתום יום עבודה. עפר ועייפות סתמו את הקמטים שבפניהם אך הם לא הלכו לאט. בראש הלך זקן חסון, לבוש מקטורן אפור ומלוכלך ששימש פעם מישהו כבגד לימים טובים. הוא דיבר בתנועות ידיים. מילותיו היו מדודות, תקיפות, בלי שנאמרו בקול רם מדי, והכול הקשיבו לו בכובד ראש תוך כדי הליכה. מן האיש הרץ מולם התעלמו מתוך הקפדה שלא להסגיר אף סימן קל של פתיעה. הקשיש לא הפסיק מדיבורו וכולם המשיכו להקשיב לו בעוד הרץ חולף ביניהם וכמעט נוגע בהם. כשהיה מאחוריהם רצה לפנות לרגע ולהסתכל אליהם כדי לראות אם מי מהם מסתכל אחריו. רגע התאפק ואז צידד את ראשו. רק אחד מהם, נער שהלך בגרירת רגליים מתריסה בסוף החבורה, הפנה באותו רגע לאחור פנים רזים מרובבים בסיד ושלח מבט של לעג. הרץ החזיר לו מבט והם שנאו זה את זה להנאתם.

בהרים התחיל הערב את טקסי השקיעה שלו. הגאיות שסביב העיר נפרדו ממגע השמש. הם ויתרו על כל צבע לבד מאפור-סלעים ובהעדר האור-צל נראה כל שרטוט בהם נראה דק וברור. רק הרי מואב המשיכו להווריד וקיבלו את הערב על פי לוח הזמנים הפרטי שלהם.

בדואים ששתו תה ליד אוהלם שבמדרון ראו מעליהם דמויות כהות של איש וכלב הרצים דרומה על גב ההר. אל המקום הזה, הקרוב אל מוצבים נטושים, לא בא איש לטייל בו. בסביבה היו שמועות על מוקשים ישנים שלא כולם הוצאו מן השדות.

אורות העיר הודלקו וכך גם אורות הכפרים הסמוכים. אורות הכפרים המרוחקים שבמדבר נראו כקמצוצי גרגרים זוהרים שנתלשו ממאגר האור הגדול של העיר והוטלו אל המרחבים המאפילים. גב ההר היה ארוך. מימינו ומשמאלו השתפלו מדרונות תלולים. הרץ דימה כי הוא והכלב רצים על גבו של לוויתן.

רגליו של הרץ בררו את הדרך בעצמן. בנקודה כלשהי בין ארמון הנציב לכאן חדל האיש להיות עושה הריצה והיא נעשתה מהות הנעה הלאה מכוח עצמה ולוקחת אותו עימה. החשיכה נעשתה גמורה. הוא ידע כי יוכל להמשיך כך עוד ועוד אל תוך המדבר ותהה מתי ייעצר ואם ייעצר כל עיקר. אותו רגע נפח משהו מתחתיו נפיחה גדולה וחמה ומעין נשיכה עצומה סגרה על רגלו הימנית. הכלב השתגע, חשב. הוא נשך אותי. אך זה היה יותר מנשיכה. האדמה הקשה, עם שברי הסלעים הקטנים שעליה, קפצה והתייצבה מולו מאונכת והצמידה עצמה בקשיחות אל גופו ופניו. ראשו היה עדיין מלא ריצה בעוד גופו היה מוטל קטוע רגל, חסר תנועה כזבוב חבוט, טועם גרגרי חול קשים בשיניו ושוקע במצולה שחורה של עילפון שאין בו מחשבות.

זמן רב העיק שק רך וכבד על חזהו. האיש השוכב התאמץ ופקח את עיניו וראה כי הכלב הוא שרובץ עליו, מודאג ומסמיך את פניו אל פניו. מעולם לא ראה האיש ראש כלב מקרוב כל כך – גוש שחור וכביר עם שתי אוזניים מזדקרות. החיה נבהלה מלובן העיניים שנגלה לה פתאום באור הכוכבים, קפצה הצידה וחשפה את השמיים. שמיים של טרם שחר. שחור מוחלט עדיין שלט בהם אך חץ האוריון כבר נפל הרחק למערב. גם הרוח היתה אחרת, כבר שייכת לבוקר הצעיר.

הצינה תקפה בקלות את הגוף המתרוקן מדמיו. הרץ הרעיד מחולשה, כמו בשיאה של שפעת קשה. הרגל לא כאבה. למטה מן הברך לא חש בדבר חוץ מריקנות פעורה. הוא הבין: זה לא היה שגעון של הכלב אלא מוקש נעל. נראה לו מוזר שהאבנים הקטנות הדוקרות אותו בגב מציקות לו ברגע זה יותר מאשר אובדן רגל. יותר מכל רצה להתגרד בגבו.

האבנים הקטנות הפריעו לו להתרכז במשהו חדש ההולך וגדל בגופו ועומד להבשיל בכל רגע. הייתה לו תחושה שכל שנות חייו אינן ערוכות עוד זו אחר זו בטור אלא כולן קרובות אליו עכשיו באותה מידה, או אולי רחוקות ממנו באותה מידה. ובעוד הוא מנסה להיאחז בשינוי מופלא זה בתפיסת הזמן שלו ראה את מגרש החול של בית הספר היסודי שלו באור המסנוור של צהרי יום בחופש הגדול כשהוא ריק מאדם ודרוס כולו באלפי עקבות ברורים של נעלי ילדים.

מכבר הגיעה רגע לנפץ שקרים בחיינו. מאז ארבעה דורות במדינה יהודית עצמאית (רק לכאורה), למדנו לחיות עם מסכת שקרים המפוררת אותנו בשקידה. השלמנו עם שקרים והרכנו ראש בהכנעה בפני מעמד נבלים הנקרא רבנים. היה זה דוד בן-גוריון שנתפש לשגיאה בעלת משמעות היסטורית הרסנית, כאשר הסכים להסגיר את המדינה הנושמת זה עתה נשימה ראשונה, בידי יהודים אורתודוכסים, קיצוניים שבקיצוניים והם ככת מתבדלת, שקמו לפקח על יהדותנו. כך הגענו עד שבר לאומי שסתר בכך את כוונתו העיקרית להקים בית לאומי מקלט לכל יהודי הרוצה לחיות בה כאדם חופשי, גם לפרש לעצמו את יהדותו מבלי שיקום מי להתנכל לו.

ההחמצה הזאת של הפרדת הדת מניהולה היומיומי של המדינה, היא אולי ההחמצה החריפה ביותר שהחמיצו בן-גוריון וחבריו בדרך להקמת גטו יהודי ענק לקרנותיו האפלות נדחקים כל אלה שאינם מוכנים להושטת צוואר וזכויותיהם הבסיסיות ביותר נרמסות ברגל גסה זה כשבעים שנה.

המציאות מוכיחה כי לא מדינה דמוקרטית השאיר אחריו אבי האומה, אלא מדינה נכה שהלכה והשתנתה תוך מאזן כוחות משחית ומשתנה לרעה בזירה הפוליטית, עד בלי הכר את פרצופנו הלאומי, בעוד רבנינו ומפקחינו מתעללים בנו כרצונם. אלה התגלו כשכבה רבנית מושחתת מוצצת דמים תרתי-משמע, שלא היתה דומה לה ברשעותה ובצרות אופקיה בתולדות עם ישראל.

במרוצת השנים התעמקה והתחפרה בנו שגיאתו המרה של בן-גוריון והפכה לגידול סרטני האוכל וממית בנו כמו בתוכנו כל חלקה טובה. פרשני היהדות שקמו לאתגר את קיומנו כאנשים חופשים ובאו מקרב חרדים לעילא וחרד"לים מוכי משיחיות דהיום, הפכו את מדינת ישראל עויינת ליהודים שאינם מוכנים לכוף ראשם בפני הרואים עצמם נציגי האל עלי-אדמות. זו רבנות שמוציאה מקרבה את אלה המשתלחים בלשון ערלה גם במידת יהדותם של כל אותם חילוניים בארץ ויהודים החיים מחוץ לגבולותיה ומחפשים ביניהם חיבור אתנו אך לשוא, מהרפורמים ועד לקונסרבטיבים, ומאז השואה אין שבר לאומי גדול מזה.

בשנים האחרונות מחריפה גם השתלטותם של הרבנים על דביר הדבירים הלאומי שלנו, צה"ל, ולא נמצא רמטכ"ל אחד, כולל האחרון שבהם, להתייצב לבלימת הסחף המסוכן הזה מבחינת התקיימותנו הרוחנית.

הנה אתמול הופיע מגדף שמיים וארץ, רב מראשי המכינה הקדם-צבאית בעלי, אחד בשם יגאל לוינשטיין, וכדרכו מימים ימימה התגולל כבן-שווקים מתפרע על כל מי שאינו חוט ארוג בגלימתו האמונית. שוב חזר זה להתנהל כשור-מועד לנגח בצה"ל שלטענתו משנה בעשור האחרון את "צביונו" (צבא עממי) – וזאת באמצעות התנגדותו הנחרצת של החוזר בתשובה הזה כנגד גיוס נשים. עד כדי כך הפליג בהתזת רעליו הרב המקבל משכורתו ממדינת ישראל, שרק המלה זונות לא עלתה במפורש על שפתיו הנוטפות שנאה במקום בו אמור היה לברך את חיילות צה"ל.

אינני מתכוון לעסוק כעת ולפרט חולאים פליליים שפשטו בין רבני ישראל, ממעשי אינוסים מזעזעים, עד מרמה, שוד וגזל האחר, גניבה של דעת וגניבת כסף, ועוד ועוד. את שאני יודע על לא מעטים מהם יקצר מצע מלהשתרע. אך היו גם היו בודדים כאלה שיצאו בצעקה נואשת להעביר מתוכנו את האיש הרע הזה. אך לא שמעתי מלוינשטיין נימת-צער אפילו קלושה כעלה יבש ומתפורר שיעיד כי חזר בו ממערכות גידופיו וחירופיו הקודמים. תחת זאת חזר והתגלה כסמבטיון מצחין, כמסית נפשע לזילות בנותינו המתחיילות יותר ויותר לתפקידים נועזים בעוד הוא עצמו ראוי להרחיקו מהעדה,

הרמטכ"לים האחרונים כאשכנזי, גנץ ויותר מכולם, גדי אייזנקוט לא קלטו ולא הבינו כי מתפקידם היה לבלום חזית דתית מרושעת זאת שעשתה והתנהגה כרצון רבניה בכל מחנות צה"ל כבאחוזתם הפרטית. לא היה כדבר הזה באמת עד לאותו עשור אחרון אליו כיוון חיציו החשוכים לוינשטיין מוכה הרוח האלוהית עד ריר, המבזה בלשונו המתבהמת וקורע לקרעים יהדותן של כל אישה עבריה לובשת מדים. כמה נמוך ניתן לרב-שוטה לרדת ברגעי התקפיו?.

לפני גדי אייזנקוט היתה אפשרות להכניס סדר בהתערבות הפרועה של רבני ישראל בניהול הצבא. הוא יכול היה בחילוף שני תפקידים להוריד מעלינו דבשת מסוכנת של חרדיות שאינה מכירה בפיקוד צה"ל כבסמכות עליונה. הכוונה לשני תפקידים שהתפנו בתוך תקופה קצרה. האחד, רב ראשי לצה"ל והשני קצין חינוך ראשי. במקום להושיב שם ידענים בני אקדמיה התגלה הרמטכ"ל במלוא חולשתנו שחזר והושיב שם מי שחרפו וגידפו יהודים שאינם לרוחם. במקום לסלקם זימן אותם הרמטכ"ל לספל קפה, כאילו לצורכי "שימוע". עשה ונהג כך ומינה אותם אחר כבוד-רב – והחמיץ שעה גדולה.

את תיקונו המתבקש בצה"ל לשבר הזה ימצא כעת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בעקירתו של לוינשטיין מן השורש. ומנגד מותר לנו לצפות כי שרת המשפטים, איילת שקד, תתעורר לקול התבונה בטרם תתאחר שעה, ובמקום לחוקק חוקים פסולים ומרבים-ריב ומדון, תתמקד בחקיקת חוק שייקרא אפילו על שמה, "החוק למניעת הדרת נשים", ודי יהיה לביזוי בנותינו בלשון מצורעת מצדם של נבלים שפלי-רוח כאותו לוינשטיין. אך עד שלא ינופנף עניין לנו עם הנבל לוינשטיין שמונה עצמו כראש וראשון לבני הזן הרבני החדש, רבנים אנטישמים.

ביום שישי, 17 במרץ, בשעה 11:00 באולם קאמרי 1

כרטיסים אחרונים במחיר 75 שקל ( לעלייה וליציע)

נא לציין בקופת הקאמרי או באתר: קוד הנחה 1946

להזמנת כרטיסים 1700-707-900

www.cameri.co.il

המשך יבוא

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!