ביום שישי 14/7/2017 ביצעו 3 ערבים ישראלים, תושבי אום-אל-פחם, חמושים בנשק, פיגוע ירי בתוך מתחם הר-הבית. בפיגוע נהרגו 2 שוטרים ונפצע שוטר נוסף. זהו כמובן אירוע רב חשיבות, שכן מאז שנת 1951, בה נרצח עבדאללה מלך ירדן בפתח המסגד, לא היה רצח בהר-הבית.

מנחם רהט
תשעה באב: ענוותנות יתר
בית המקדש, ליבו הפועם של העם היושב בציון, שעל חורבנו לפני 1,947 שנה אנו מתאבלים עד עצם היום הזה, מפני מה חרב?
לכאורה ברור: שורה טראגית של גורמים שחברו יחד, והביאו עלינו את מה שש"י עגנון כינה "קטסטרופה היסטורית". למשל, שנאת חינם ומלחמות אחים חסרות תוחלת; למשל, רשעותו של הצורר טיטוס ושאיפות ההתפשטות של האימפריאליזם הרומי היהיר, שהשתחצן מול הפרימיטיביות של עמי האזור הודות לתורת לחימה מסודרת, טכנולוגיית מצור מתקדמת וכלי מלחמה משוכללים; ועוד.
מפתיע על כן להיווכח, שמכל הנסיבות הללו, שבעטיים ספגנו אלפיים שנות נדודים, גירושים ורדיפות, אינקוויזיציות ופרעות, השפלות ועלילות דם, מסעי צלב ושואות, ומה לא, העדיפה הגמרא להתמקד בגורם אחר (הבה נודה: ביזארי משהו): התנהלותו של גדול הדור ההוא, רבי זכריה בן אבקולס, שהתעקש לנהל את עבודת המקדש 'על פי הספר', ולא לוותר כחוט השערה לטובת שרידותו של עם ישראל.
2. הדברים מופיעים במעשה קמצא ובר קמצא, שבעטיו, לפי הגמרא, חרבה ירושלים: עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו, ושמו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם אחר ושמו בר קמצא, שנמנה עם שנואיו של בעל הסעודה. בר קמצא עצמו, לא הבין מדוע הוא מוזמן, אבל רצה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו. הוא הגיע לסעודה, אך ובעל השמחה ביקש ממנו להסתלק.
בר קמצא המופתע, ביקש להציל את כבודו והציע למארח, שהואיל והוא כבר הגיע לסעודה, שיסכים להישארותו בסעודה והוא ישלם עבור הכיבוד. משסירב בעל הבית הציע שישלם לו דמי מחצית הסעודה כולה, ושוב סורב. הציע בר קמצא שישלם את דמי כל הסעודה, ועדיין סורב. בסופו של דבר גירש המארח את בר קמצא לעיני כולם בבושת פנים.
בר קמצא לא השלים עם העלבון, ועם העובדה שחכמי ישראל שישבו בסעודה שתקו מול הגירוש והלבנת הפנים. תאוות הנקם שבערה בו הובילה אותו להלשין בפני הקיסר שהיהודים, כביכול, מורדים בו. ועל מנת לאשש דבריו, הציע בר קמצא לקיסר לשלוח קורבן ליהודים, במטרה שיקריבו אותו, ויווכח שהיהודים יסרבו להקריבו. הקיסר מסר לו עגל לקרבן, אך בדרך לבית המקדש הטיל בו בר קמצא מום קטן. לפי ההלכה המום פוסל את הקרבן, בעוד שלפי חוקי רומי המום הפעוט אינו נחשב למום ואינו פוסל את הקרבן. בסופו של דבר סירבו הכהנים להקריב את הקרבן.
הגמרא מוסיפה ומספרת, שחכמי ישראל הציעו להקריב את הקרבן, מטעמי 'שלום מלכות'. אבל גדול הדור, רבי זכריה בן אבקולס, התנגד והורה שלא להעלות את העגל לקרבן. היו שהציע לחסל את בר קמצא, כדי שלא יחזור לקיסר וידווח שהיהודים מסרבים לקבל את קרבנו. ושוב התנגד רבי זכריה, שמא יחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.
3. הגמרא מסכמת בנימה ביקורתית את התנהלותו ההלכתית של רבי זכריה בן אבקולס, שהתעקש שלא להקריב את קרבנו של הקיסר, ובכך העמיק בליבו של השליט הרומי את התחושה שהיהודים אכן מרדו בו. מכאן התקצרה הדרך לעלייתו על ירושלים, לחורבנה ולשריפת המקדש. מסכמת הגמרא בנימה מאוד מאוד ביקורתית: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נ"ו, א')
אם נאזין היטב לנימת הביקורת בגמרא, נשמע עדיין בין השיטין את הדי זעקות השבר של חז"ל, כלפי דקדקנותו של גדול הדור ההוא. דקדקנותו הובילה אותו להתעלם מן המציאות, מן הסכנות, מן החשבונות הפרקטיים עכשוויים, ורומזים שבמקרה דנן היתה יכולה למנוע את הקטסטרופה הוראת שעה, שניתן היה לנמק אותה בטיעון הלכתי חזק: שלום מלכות.
4. שורה תחתונה, על פי הגמרא: היה זה רבי זכריה שבדקדקנותו ('ענוותנותו') המיט חורבן, שואה רוחנית וחומרית, על כלל ישראל. אילו לא שעו חכמי ישראל לדקדקנות זו, ייתכן מאוד שכל ההיסטוריה היתה שונה, נטולת נהרות אש ודם, שבהם טבענו אלפיים שנה.
הביקורת החריפה שבפי רבי יוחנן אינה בגדר פליטת פה שלו. זוהי עמדתו כלפי הדקדקנות ההלכתית, פסיקה ברוח 'ראש קטן' ו'חיים על פי הספר'. וכך אומר גדול אמוראי א"י בדור השני, לגבי הנוקשות ההלכתית ברוח ייקוב הדין את ההר: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל', ב')".
לחורבן אחראים איפוא, לשיטת רבי יוחנן, אותם המתעלמים מהמציאות; ההולכים 'לפי הספר', ושיישרף המועדון; בעלי שיטת 'אני את נפשי הצלתי' ויישרף העולם.
5. כלפי מה אמורים הדברים? מסתבר שרוחו של רבי זכריה שורה גם היום על כתות שונות בישראל, ובראשם מחנה השמאל, הנאחז בהלכה וטוען בשמה כי מטעמים הלכתיים אין לאפשר עליית יהודים להר הבית. לעמדה זו ממש מצטרפים כמובן חכמי המוסלמים. לפתע נעשו אלה גם אלה שוחרי דת משה וישראל. והתוצאה: הר הבית, קודש הקודשים, מופקר בידי פריצי חיות, המחללים אותו בכל רגע נתון ברגל גסה: בהפניית עכוזם לעברו בתפילותיהם, במשחקי כדור קולניים שמבזים ורומסים את קדושת המקום, בהשמדת כל זכר ארכיאולוגי לנוכחות ישראל בו, ואפילו בקבורת מתיהם בחצרות בית אלוקינו. כך נמשך גם בדורנו חזון העיוועים של הנביא ירמיהו: "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ".
למרבה הצער נתפסים לגישה זו חוגים נוספים, משלומי אמוני ישראל. זו למשל עמדת ה'השקופע' הליטאית, המתאחדת סביב לבלרים 'קָנוֹאים' ב'הפלס' ו'יתד נאמן'. כך כתב היתד השבוע כלפי יהודים שעלו ההרה בעיצומה של המתיחות: "ברור שהדבר החמור ביותר... זה עליית יהודים להר... היזהרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו. על זה היה דווה ליבנו. על אלה חשכו עינינו".
אכן, צדקו לבלרי הליטאים. דווה ליבנו וחשכו עינינו, אבל לא בשל עליית יהודים לאזורים המותרים בהר ועל פי גדרי ההלכה (טבילה, נעלי גומי, מורא מקדש וכל הנדרש), אלא על ביזוי בית חיינו ותפארתנו, ברגל שחץ איסלמיסטית, שדורסת ורומסת, חומסת ומשפילה, את קדושת ההר, בטענה שמעולם לא היו בו בתי המקדש, וגם אם היו, היהודים איבדו את זכותם עליהם, מאז נוצרה דת מוחמד, 'יורשת היהדות'.
6. צר להיווכח שאל כתות אלה מצטרפים גורמים חרד"ליים, בעלי תפיסת עולם לאומית כנה. באחרונה התפרסם שיעורו של ראש ישיבת 'הר המור' הרב עמיאל שטרנברג, שעורר זעזוע בקרב שוחרי ההר: "כדי לזכות להיכנס להר אנו צריכים להתרומם לעבודת ה' האידיאלית. בשעריו של מקום זה באים רק מלאכים".
כנגד עמדה זו יצא הרב יהושע פרידמן ממכון המקדש: "הטענה שלמקדש יכולים להיכנס רק מלאכים, עומדת בסתירה למצוות התורה החייבות להתקיים במקדש: 'שלוש פעמים בשנה ייראה וכו'. האם מי שאינו מלאך פטור ממצווה זו? להיפך: למקדש מגיעים חוטאים של ממש, שמביאים אשם וחטאת לכפרתם... המקדש הוא מקום תקנתם, הפוך ממה שמצייר הרב שטרנברג".
אין לנו כל כוונה להכניס ראשנו במחלוקת חכמים זו, ולא נתייחס כאן לפסוקים ואמירות מסוג "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ולא רק למלאכים); "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"; "הלכה ואין מורין כן"; "ביטולה הוא קיומה", המחייבים להימנע מאותה 'ענוותנות' שאירעה לפני 1,947 שנה בדיוק, והיא זו "שהחריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו", ירחם ה'.

סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק אחד-עשר
בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת

על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק
המשך יבוא

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים

"וִיגָה-ליוֹט וּוִיגְדִיס"
לסיגריד אונדסט

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.10.1972.
לפני 45 שנים

סיגריד אונדסט (1882-1949) מוכרת לקורא העברי בעיקר בספרה "כריסטין בת לאורנס", שתורגם בשנת 1936. היא סופרת נורווגית שנולדה בדניה (אימה היתה דנית) ונפטרה באוסלו. בשנת 1928 זכתה בפרס נובל. היא התפרסמה עם הופעת ספרה "ז'ני" (1912), רומאן אהבה טראגית של ציירת, אשר נפלה בהתלבטה בין עולם-החלום לעולם-המציאות. ספר זה לא תורגם לעברית, אבל תורגם לשפות אירופאיות רבות.

המשך יבוא