[שמעון בן עזר (ראב), שנולד ב-1898, היה נכדו של יהודה ראב מבנו-בכורו ר' מנחם שלמה, בנה של הדסה (הודעס), אשתו הראשונה של יהודה ראב בירושלים. לימים התיישב שמעון בבלפוריה והיה עובד-אדמה כל ימיו. מקצת מתולדות-חייו מתוארות בספרי אחיו יצחק ראב: "בהימוט חומות", "גבעת המורה" ו"עלה ברוח"].
לאחר שרשתו של "דורש טובתי" כביכול נפרשה כהלכה, למען לזכות לחתן, אשר בחיי אבי ז"ל לא ההין להעלות על דעתו להציע לו את בתולתו האדומה לי לכלה, וחששתי מאוד שהאמא ז"ל לא תוכל זמן רב לעמוד בלחץ הטרדנים, אלה שליחיו של האפטרוסים [האפוטרופוסים] "השדכנים" ומלחכי פינכא שלו, שהחלו בתום שנת האבל של אבינו ז"ל לפעול במרץ רב להחיש את השידוך, הן האמא ז"ל חששה מלגלות את התנגדותה ל"שידוך המאושר כביכול" פן יתנקמו בה קוניה מטיבה [מיטיביה] שהם היו בני משפחתו של אפטרופס [האפוטרופוס], המקור היחידי למען כלכל את ילדיה היתומים, והתלבטה מאוד ולא מצאה דרך איך לחלצני מצרה זו, וכשנוכחה שבריאותי לוקתה [לקתה], ופניי – חיוור כזקן חלוש – הסכימה בכל ליבה להצעתי שאפנה לדוד ברוך מפתח-תקוה, שיארחני לזמן קצר. כך נאחזה האמא בקש הצלה זו בכדי לחלצני משיני הטרף של הטרדנים, חרף זאת שהיתה זקוקה לעזרתי בנטל הכבד שעומד על שכמה.
אך בימים ההם, בעצם שנות המלחמה, לנסיעה כזו היה הכרח להצטייד ב"ווסיקה", רשיון נסיעה, "פספורט" בלעז. במרץ רב התחלתי לטפל בהשגת ה"ווסיקה". הבאתי, לפי דרישת משרד הנסיעות, שתי תמונות שכל בני ביתנו מצולמים בהן. אך עד שקיבלתי את הפספורט המאושר, הקדימה גזירה חדשה, גזירת ה"סוכרא", שכל כלי הרכב דאז, ה"עגלות", הוחרמו לצבא. ולא נישארה לי ברירה אלא לחכות בכיליון עיניים להזדמנות של רשיון שתינתן על-ידי ממשלת הטרק דאז.
בוקר אחד בא אל ביתנו שלמה שטאמפר, שגם הוא חיכה להזדמנות של רשיון נסיעה, ואמר לי שהוא התבקש מהאימא ז"ל לצרף אותי לנסיעה אם ייוודע לו על הזדמנות כזו, ובישר לי כי בעוד שעתיים נוסעת רכבת עם [מגורשים] נתיני[ם] אמריקאים ל"קנטרא", ומנדל קרמר הודיע לו שברכבת זו אפשר לנסוע עד לוד, ויעץ לי להצטרף אליו בנסיעה זו, "כי מי יודע," אמר, "מתי יזדמן לך נסיעה כזו."
בבית לא היה אף אחד כי האמא ז"ל היתה אז בעיר העתיקה ופרוטה לא היתה בבית, ומתוך חשש פן לא תזדמן לי עוד אפשרות כזאת, באין ברירה, צררתי לי צרור, נבוך ומבולבל לקחתי סדין מהבית ומכרתיו לצ'רקסי בשוק מאה-שערים. השארתי פתק התנצלות, והלכתי עם שטאמפר לרכבת מבלי לקחת ברכת פרידה מהאמא הטובה ז"ל ולהיבדל לחיים ארוכים מהילדים שהיו מפוזרים בחדרים דאז...
ברגשות מעורבים באתי לפתח-תקוה, כליותיי יסרוני על מעשיי הנלוזים. שעזבתי בית חם מבלי להיפרד מכל היקר לי מאוד, ומחשבות נוגות הטרידוני, וימיי הראשונים היו לי ימי סבל נפשי כי בושתי להסיח את מר נפשי לבית הסבא, ואלמלא קרבתם היתירה של אלעזר ובנימין ז"ל, והעבודה בפרדס שקסמה לי מאוד, לא הייתי מחזיק שם מעמד, ובכיליון עיניים חיכיתי למכתב מהאמא הטובה ז"ל.
ברטט רב פתחתי את מכתבה הראשון של האמא ז"ל. ובגיל ורעדה קראתי מילה במילה את דבריה, ועברתי על מכתבה עשרות פעמים, ומה שיגורתי לא בא. כי לא מצאתי במכתבה אף צל קל של תרעומת עליי, אלא הביעה את צערה וסליחתה כאחד על שנאלצתי לעזוב את הבית מבלי לקחת ברכת פרידה ממנה ומבני הבית, וניחמה אותי שנגאלה מהטרדנים שכל-כך הציקוה, ויעצה לי שאשתדל להיות לתועלת לבית הזיידע בכדי שאוכל לשהות אצלם עד החגים. ומתוך שיחה בבית הסבא ז"ל הבינותי שגם הסבא ז"ל קיבל מכתב מהאמא ז"ל – אז קרעתי את סגור ליבי ושפכתי לפניהם את מרת נפשי, וסבל האמא מהטרדנים.
כאן התגלה לפניי אלעזר הטוב כמשיב נפש. וכדובר בית הזיידע פנה אליי בגילוי לב, והגיב בזעם על חוצפתם של האפטרופסים, ואמר: "שמעון! הסר ממך כל בושה, ותישאר אצלנו! ביתנו ביתך, ותרגיש את עצמך כמו בביתך."
עודדתי מאוד מדבריו החמים המסורים והכנים, ורגש של ביטחון אפפוני. והייתי בהרגשה שהנה יכול אנוכי להישען על קיר חזק, ומעתה לא תישאר האמא ז"ל בודדה במערכה, ולא אהיה כסחורה שאפשר לזכותה מן ההפקר. נפשי נקשרה לאלעזר הטוב ז"ל, כרע טוב וכאח נאמן, הדריך אותי והסביר לי את שיטת העבודה. כן בנימין ז"ל אף שנער בית-ספר עודנו, היה מתרועע עימי וכיבדני מאוד.
לא נישארתי חייב לבית הסבא ז"ל. כחץ מקשת אצתי למלאת את כל המוצא מפיו. ולא פעם הגיב על-כך סבא ז"ל: "שמעון! נאר ניט אף קידוש ה'..."
כן ראיתי חובה לעצמי להיות לעזר לדודה לאה ז"ל במשק המיטבח. שבימים ההם לא נהנו עקרות הבית מנוחיות כבימינו, והשתדלתי שגם הדודה תפיק תועלת ממני. ולא פעם שיבחה אותי בפני הסבא ואמרה: "אזוי וי שלמה!" – אבי ז"ל. כפי הניראה שגם אבינו ז"ל בנערותו היה מונע מהדודה טירחה יתירה.
אוזניי היו תמיד כרויות לכל אשר היה הכרח לעשותן שהזמן גרמן. וכשרבו הגניבות של סוסי עבודה, לנתי עם אלעזר ברפת. כי בשלטון הטורקים בשנות המלחמה לא סמכו על יושרם של שלטון החוק. ואף כי הסבא ז"ל נתין אוסטרי היה, ונגד גזירות הסוכרא היה מחוסן, אך לא מגניבות. שלא היה מנוס אלא בשמירה קפדנית, ונטל כבד נפל על האיכרים, שהכול ערוכים וכתובים בארכיוני המושבה.
נוסף לכל זה עברו משברים קשים על בית הסבא. הדוד ברוך, שהיה עמוד התווך והמומחה לשיטות החדשות בעיבוד הפרדס, גורש או ברח לדמשק. כך שעל הסבא נפל נטל כבד מאוד, ועל כולם האסון שקרה עם אלעזר ז"ל שנפל לתוך באר הפרדס שעומקו כ-12 מטר שבנס לא נהרג, כי בעומדי אז על-יד כן המשאבה אשר על קרקע הבאר הושטתי את ידי לתופסו. אך לא הצלחתי בזה ועלה בידי רק לעצור אותו לרגע קט בעת נפילתו והפניתי אותו לצד קיר הבאר, ועל ידי כך ניצל מריסוק אברים.
אבוד עצות הייתי באותו רגע כי חששתי מאוד, וגם אלעזר לא הסכים להישאר לבד בתוך הבאר עד שאזעיק עזרה מהפרדסים השכנים. ועד היום אינני יודע איך עלה בידי להוציאו מתוך הבאר בכוחותיי בלבד, ואין זאת אלא ההכרח לימדני לנהוג בשיטת "אקרובטיקה", שבזהירות ובכוחות בלתי-רגילים הרכבתיו על כתפיי וטיפסתי עימו על סולם הברזל הצמוד לקיר הבאר, ועד שהצלחתי בחירוף-נפש להוציאו מהבאר ולהשכיבו על הספה אשר מתחת לעץ התות, פרחה נשמתי.
ולהכעיס רבו המחדלים, כי הכרכרה לא היתה עימנו, וברגל רצתי להזעיק עזרה מהפרדסים השכנים, שלא היו כל-כך קרובים. ולאחר שהצלחתי להזעיק את רופא המושבה, כבר אי-אפשר היה להזיזו, כי כאביו היו עצומים, והיה הכרח לשאתו עם הספה עד הבית.
כולם עמדו פעורי-פה והתפלאו, איך עלה בידי להוציאו מתוך הבאר לבדי.
למחרת נסעו עימו הסבא ז"ל ורופא המושבה בדליז'נס לבית-חולים ואלאך אשר בירושלים ושם היה מאושפז כמה שבועות. וזמן רב לאחר שעזב אלעזר את בית-החולים הוא היה רתוק למיטה, ועליי הוטל להיות יד-ימינו של הסבא ז"ל.
מצב בית סבא היה אז בכל רע כי לתפוזים לא היה ערך רב, ואת העיבוד המינימלי היה הכרח לתת, כי הן קיוו שסוף-סוף תיפסק המלחמה אי-פעם. ועם זאת עבדו בפרדס הסבא גם פועלים יהודים, שביניהם עבדה פועלת כמעט קבועה שנקראה "בתיה מיט די הוזין" – היא היתה כוח עבודה בלתי רגיל, בריאת בשר, ולא בחלה ועבדה גם בכתישת פחמי-עץ, שבעת המלחמה הניעו את המוטור [של משאבת הבאר בפרדס] בפחמים, שהסיקו בהם תנור מיוחד, שיצר גז להנעת המוטור, ועד שנוצר הגז גזל זמן רב, ועקב כל הגורמים הללו איחרו במיספר ההשקיות, והיה הכרח לעבוד מחושך עד חושך, ובלילות ירח הישקו לאור הירח.
ומבלי קבלת הוראות על-כן מילאתי גם תפקיד של ביארז'י [בויארג'י, מילה תורכית, הפועל הקבוע האחראי בפרדס], וכל ימות השבוע לנתי לבדי בפרדס למען למנוע [את הצורך ב] הורדת הרצועות [של התמסורת מהמוטור למשאבה, שהיה חשש שיגנבו אותן] והלבשתן, שעבודה זו גזלה זמן רב.
אמנם, הלילות הראשונים הרגשתי היתה מטולטלת עליי, אך הלב הצעיר, שתשוקתו להיות גברתן, וגם רצון עז להיות תועלת, מילאתי הכול בלי היסוסים, וגם עמדתי במיבחן.
זכורני שבאחד הלילות, כשישנתי על ספת העץ אשר מתחת ל"עץ התות", התעוררתי לרשרוש שער הפרדס, והבחנתי שערבי מטפס על השער, ואני לבד בפרדס.
לא איבדתי את עשתונותיי, ומיד המצאתי לי תכסיס, כאילו שאני מעיר את אלעזר, ועוד כמה חבר'ה, והפניתי את עצמי לעבר בית-האריזה וצעקתי:
"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"
ותוך השמעת כמה קולות המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אימסיקו!" – תפוס אותו! – התקרבתי לשער, כך שהערבי הוטעה וחשב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עימי בפרדס, ומיד התנצל, ושאל בפחד:
"יא חאווג'א פי שריבעט מויע?" [אדוני, יש מים לשתייה?] –
קיללתיו באבי-אביהו, והוא נשא את רגליו וברח כל עוד נפשו בו. כך הסרתי ממני את שם הגנאי "ירושלימדיקר [פחד... מחוק] בטלן."
כן הוצאתי לפועל עבודות שניראו לי שאין לדחותן, מבלי שאתבקש לעשותן. מכרתי פרי לרוכלים ערבים, ואת התמורה מסרתי בגאווה לסבא.
רבים הם האירועים שיכול אני להעלותם על הכתב, ואספר לכם דבר מעניין:
אמונה פנטית
בקרבת הפרדס היה כרם ענבים של קרלינסקי, ובעונת הבציר שמר [עליו] מוגרבי, שהיה מבקרני והביא לי לפעמים מפרי הכרם וסיפר לי צ'יזבאטים. ובאחד הלילות שמענו דפיקות חזקות בבית האריזה, ששם נערמו תיבות ריקות שהיו אורזים בהן תפוזים לייצוא לפני פרוץ המלחמה, והיו מונחות שם כאבנים שאין להן הופכין. והדפיקות היו כה חזקות, והתעורר בי חשד שמישהו נמצא שם.
פניתי למוגרבי וביקשתיו לגשת עימי לבית-האריזה ולהיווכח על סיבת הדפיקות. סירב המוגרבי לגשת עימי ואמר שזה "קטיל".
"מה זה קטיל?" שאלתיו.
"קטיל יא חאוואג'ה: זו נשמה של הרוג, ומדי פעם בפעם דמו רותח וזועק לנקמה," וזוכר הוא, סיפר לי: שלפני שנים רבות נהרג זלמה [איש] בסביבה זו, ועכשיו דמו רותח.
"מקטיל אינני פוחד." עניתי לו. – הדלקתי מנורה, וביקשתיו שיחזיק את המנורה, ואני נכנסתי להיווכח את סיבת הדפיקות.
ניגשתי לערימת התיבות והרמתי תיבה אחת, קפץ משם עכברוש כגודל חתול, ומיד הוברר לי סיבת הדפיקות, אך עמיתי המוגרבי זרק את המנורה מרוב פחד וברח כל עוד נפשו בו.
קטיל שמטיל, אך אני כבר לא עצמתי עין באותו הלילה, והשומר המוגרבי סירב להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתו של הקטיל נפל עליו.
בהתקרבות החגים, נעניתי לפניית הסבא אליי שלא אשאיר אותו לבד ולנסוע הביתה. כתבתי לאמא ז"ל וביקשתי ממנה רשות להישאר בפתח-תקוה, והמשכתי לעבוד במשק הסבא, וכמה ימים לפני החגים, קיבלתי את מכתבה האחרון של האמא ז"ל, שהיא מסכימה שאישאר בפתח-תקוה עד שאלעזר ז"ל יבריא לגמרי.
את נפשי היצלתי, אך למגינת ליבי את חיי האמא ז"ל קיפחתי, ולא בכדי ניבא לי הלב קשות [נחרד] ביום המר והנמהר, אותו בוקר של הושענה-רבה תרע"ח, שעה שאימנו הטובה והיקרה התאבקה עם גורלה המר, ושנים רבות לאחר אסוננו הגדול נמנע ממני להשתחרר מהמחשבה, והטלתי עליי את האשמה, שאני הייתי הגורם למותה, שלא באתי להיות לה לעזר בעומס העבודה הרבה שהוטל על שכמה מטרדות חנות הירקות, והכנת הבית לחג, שאני בכור ילדיה חייב הייתי אז להיות לה לעזר, ובידי יכולתי למנוע ממנה מחלת דלקת הריאות שגרם למותה. וזמן רב הייתי בהרגשה שאני בכור ילדיה אשם במותה.
ליבי נקרע לגזרים שעה שביקרתי את אחיי הקטנים, יתומים מאבינו ומאימנו היקרים ז"ל, במוסד הפרטזני ראט [אל"ף בקמץ. בית היתומים], ומה גדול היה כאבי שהיה לי לפעמים עוד הכרח לגזול מפיהם רבע לחם להשקיט את רעבוני, התגוררתי בביתנו המיותם בלי כל אחיזה במשהו, וחרף זאת שבכור הילדים הייתי לא היה בידי להביא כל תועלת לאחיי הקטנים, ולאחר כיבוש ירושלים על-ידי האנגלים חזרתי לפתח-תקוה.
בהגיענו ליפו נודע לנו שפתח-תקוה נכבשה שוב על-ידי הטורקים. ניסינו לחזור לירושלים והדבר לא ניתן לנו, ובדלית ברירה נישארנו ביפו.
ובעיר יפו, שהיתה כבושה על-ידי האנגלים, לא פגשנו אף אזרח לרפואה, כי כולם היו מגורשים לפתח-תקוה, כפר-סבא והסביבה. התמקמנו בחצר יהודי בשכונת נוה-שלום, ששם גילינו משאבת-יד לשאיבת מים. למחרת שירכנו את רגלינו לרחוב בוסטרוס, שגם שם לא נתגלה לנו אף אזרח. רק צבא, שניראנו בעיניהם כבריות לא-רצויים. והרעב החל להציק. והנה נגלה לנו ממש אוצר. ערימת תפוחי-זהב מעוכים. התנפלנו על מציאה זו ואכלנו בכל פה ומילאנו את כרסינו במעדן זה.
אך סעודתנו העריבה נפסקה על-ידי שוטרים צבאיים MP, נאסרנו כ"בלדי ספייערס", מרגלים [ארורים], ואזכיר לשבח קצין אנגלי אחד שהחייה את נפשנו, והביא לנו לחם לבן צבאי, ביסקוויט, קופסה ז'עם [ריבה] וקנקן טה, שהודינו לו מאוד על נדיבות ליבו.
למחרת הגיע פקיד יהודי גידם כף-יד, שהיה ספק צבאי וגם שימש כמתורגמן. סיפרנו לו את אשר קרה עימנו, שנקלענו ליפו, ובכיליון עיניים מחכים אנו לכיבוש סופית של פתח תקוה על-ידי האנגלים, והתקבלנו כאנשים ישרים ושוחררנו. ובהמלצתו נתקבלנו בפיקוחו לעבודה בנמל יפו בפריקת מזון צבאי מהסירות למחסן במעלה הגבעה. הפקיד ענד על זרועותינו סרטים אדומים שאות W רקום עליהם. וסרטים אלו שימשו לנו כרישיון להתהלך חופשי ברחובות יפו.
כך עבדנו כמה שבועות בשכר של 6 ג"מ [גרוש מצרי] ליום. חנויות מכולת לא היו, וקיבלנו בסוף כל יום עבודה לחם צבאי לבן, ז'עם, בצל יבש, על קופסאות בולוביף ויתרנו ובמקום זה קיבלנו חצי פח ביסקוויטים ותפוחי-אדמה שצלינו אותם באכסנייתנו שזכינו אותה מן ההפקר, ושל מי יודע למי היה החצר שייך.
לאחר כמה שבועות החלו אט-אט יהודי יפו לחזור לבתיהם ופה ושם ניראו חנויות בודדות, וגם מסעדה נגלה לנו ברחוב "בוסטרוס". סרנו למסעדה והנה הפתעה, שאר בשרנו שלמה גרין, שהיה בעל המסעדה, קיבלנו בזרועות פתוחות, ואמר לי בלשון זו: "אין זאת אלא אז גאט האט דיר צוגשיקט," למען שאלמד את בנו אזאק שעמד לכנס למצוות: להניח תפילין ואת ההפטורה. נעניתי לבקשתו ברצון רב, ושימשתי למלמד זמן מה, וגם עזרתי להם במסעדה, וגם אני העדנתי את נפשי בתבשילי בעל-ביתי.
אולם במשך הזמן שהתגוררתי עם משפחת גרין לא ידעתי מאומה מהאירועים כי עיתונים עדיין לא הופיעו. ורק בשבתות, שהייתי מבקר עם ש"ב גרין בבית-הכנסת אשר בשכונת נוה צדק, הגיע לאוזניי ידיעות לא ברורות וסותרות. ולאחר כיבושה הסופית של פתח-תקוה (כפי השמועה) נעניתי לבקשת משפחת גרין לעזור להם. כי המסעדה התפתחה יפה, שמבקריה היו צבא וקצינים ועזרתי היתה רצוייה, וכאשר ש"ב גרין הציע לי גם שכר עבור עזרתי, סירבתי לקבל, כי לא חסר לי מאומה. ואמרתי לו: "כשאחזור לירושלים אקח ממך עבור אחיי היתומים."
בין כה וכה התעכבתי אצל ש"ב גרין כמה שבועות, שהציגני בפני מכיריו כתלמיד חכם.
יום אחד הופיע אלעזר ז"ל בכרכרה למסעדת גרין, שהם היו בני-דודים, והביא להם תפוזים, לימונים וקצת תפוחי-אדמה, והודיע לי שבא לקחת אותי הביתה לפתח-תקוה ובו ביום חזרתי עימו לפתח-תקוה בהרגשה כבן-בית, ובדרך סיפר לי אלעזר ז"ל על כל התלאות שעברו על המושבה עקב העברת המושבה משלטון לשלטון כמה פעמים.
לאחר כיבושה הסופית של פתח-תקוה על-ידי האנגלים, נשמו אזרחי פתח-תקוה האיכרים והפועלים כאחד לרווחה. לעומת הנגישות של הצורר ג'מל-פחה, אולם עקב הימצא המושבה זמן רב לאחר הכיבוש קרוב לחזית, עבר על המושבה סבל רב, כי לא ככובש האנגלי דאז, שנזהר מלפגוע באזרחי המושבה, נהגו הטורקים בעת נסיגתם, שהתבצרו בכפר-סבא, אשר משם פקדו את המושבה בפצצות בכוונה לפגוע גם באזרחים, כך שאת הפרדסים, שרובם נמצאו באזור החזית, נאלצו לפעמים להזניח. ואילו הפועלים הערבים, שידעו להחניף את בעלי הפרדסים ועל-ידי כך החשיבו את עצמם כפועלים נאמנים, לא מנע מהם לנצל את ימי היעדרם של האיכרים עקב ההפצצות, ובאו ליהנות מרכוש היהודים כבשלהם, ולא אלאה אתכם ילדיי לקרוא את כל הסיפור שהוא סיפור ארוך לפני עצמו ואתחיל מסופו.
לימים, כשהובלתי עגלה זבל-רפת מרפתן איש עין-גנים לפרדס, הפניתי את ראשי לקול קורא בשמי: "יא חאוואג'ה שימעל!"
הופתעתי לראות לפניי את "מוסה איל חאמעד" פועל הנאמן של ברוך, שחשבתיו שנישאר אינוואליד, או כבר מת מהמכות הנאמנות שספג מסבא ז"ל בידית של טוריה לעיניהם של עשרים רוכלים ערבים מהכפר פעג'ע – שקנו אצל מוסה פרי בעת היעדרנו מהפרדס עקב ההפצצות – כשהפרי עם השקים נלקח מהם [על-ידי הסבא], וכספם לא הוחזר להם כי יותר משהיה איכפת לסבא על ההיזק של הפרי חרה לו מאוד על העלבון שגרם לו מוסה זה ולמען ללמד אותם לקח, שרכוש יהודי אינו הפקר, נהג הסבא ז"ל במוסה והרוכלים כפי שהגיע להם, וכאשר הרוכלים התחננו לפניי שאתן להם לפחות חלק מהפרי, הפניתי אותם לסבא.
"חייפין מינהו!" ענו בפחד, וזאת: כשבכל הסביבה לא ניראה אף איש, פרט הסבא ואנוכי.
ולשאלתי התמהונית: "בעדאק טייב?" – העודך בחיים? – נעניתי בשאלה: "איסא סידאק זאלאן אלעייא? גולו אאנא בידי אבוס אידו איל באראט'שק, מיטעל אבואי דראבני!" – האם סבך עודנו כועס עליי? אמור לו שרוצה אנוכי לנשק את ידו הברוכה, כאילו אבי היכני.
ומאחר והמושבה נמצאה זמן רב מדי ממש בחזית, גם לאחר הכיבוש הסופי, גזר המימשל הצבאי על אזרחי פתח-תקוה להגר ליפו מחשש פעילות נוחה למרגלים. והאזרחים קיבלו את הצעת המימשל כגזירת גירוש.
אך לא כגירוש אזרחי יפו בשלטון העריץ של ג'מל פחה, הוצאה לפועל העברת איכרי המושבה, שהמימשל הצבאי של האנגלים נתן שהות לאיכרי המושבה לדאוג לעצמם למקום מגורים אנושיים ביפו. כך שכר הסבא ביפו בית מגורים ומחסן לשכן את הפרות והסוסה, ולמען אפשר לאיכרים השקיית הפרדסים שלא יבלו, נתן המימשל הצבאי רשיון לפועלים מצומצים [מצומצם] בני האיכרים ויהודים לנסוע יום-יום לעבודה ובחזרה על חמורים לבנים אשר לשם כך הקים המימשל מחנה מסרים [מצרים], חיל מיוחד שטיפלו ודאגו לחמורים, שהסיעו אותנו מהמחנה בסלמה, שהוקם עבור הפועלים.
כך נסענו אני ואלעזר ז"ל יום-יום לעבודה וחזרה נסיעה מטורפת. ורק לזקני איכרים יחידים המציא רשיונות נסיעה ברכבם למושבה ואף ללון בביתם לפעמים.
וכפי הניראה הנסיעה הפראית על חמורים פעמיים ביום גרם לאלעזר סבל רב, שכבר לא היה גיבור כל-כך אחר המקרה של נפילתו לתוך הבאר, והוא נישאר ביפו, והסבא ז"ל נאלץ להחליף את אלעזר. כך עבדנו זמן קצר אני והסבא, שהגיע לפרדס בכרכרה מיפו או מהבית – כשלן במושבה. הסבא היה מפקח על המוטור ואני בהשקייה.
בוקר אחד הגענו יחד לפרדס. אני כרגיל מהמחנה, והסבא מהבית. הסבא שימן את המוטור והכינו להנעה, ואני ירדתי לתוך הבאר לשמן את המשאבה ולהרכיב עליה את הרצועה [רצועת-עור עבה, רחבה וארוכה, לתמסורת].
ובעודני עסוק בעבודתי הוארה לפתע אפלת הבאר מלהבה גדולה שהתפרצה דרך חור של חדר המוטור, שדרכו הועברה הרצועה העליונה, שהפעילה את הגלגלים העליונים בבאר. וכאשר קפצתי מתוך הבאר נחשכו עיניי מלראות את הסבא ז"ל מתגלגל על גל האפר שבקרבת חדר המוטור כשבגדיו חרוכים עליו (לאחר מכן הוברר לי שפח בנזין התפוצץ עליו וכל כולו נאחז באש. אך הסבא לא איבד את עשתונותיו, וכלפיד חי רץ והתגלגל על גל האפר, כך ניצל הסבא מלהישרף חיים) והסבא גונח מרוב כאבים.
"שמעון," מילמל באנחה, "סע עימי למושבה כי נכוויתי קשה."
העליתיו על הכרכרה ונסעתי עימו למושבה. ובמושבה לא נמצא אף אזרח לרפואה. רק צבא. למזלנו הופיע חייל אנגלי יהודי, שדיבר גם אידיש, והוא התנדב ונסע עימנו לבית-חולים צבאי, אשר שם הגישו לו עזרה ראשונה וזריקה להשקטת כאביו. ולאחר שהסבא התאושש קצת וכאביו רפו, ביקש ממני שאסע לפרדס ולהיווכח מה נעשה שם.
וכאשר הגעתי לפרדס מצאתי את האש כבוייה כניראה מאליה, כי הוברר לי שהדליקה נגרמה מפח בנזין שנשפך, ובמורד בקרבת החור של חדר המוטור נזל הבנזין הבוער לתוך הבאר ששם לא היה כל חומר שריפה, כך שלא נגרם למוטור כל נזק ואפילו במעילו של הסבא, שהיה תלוי בפינת חדר המוטור, לא נאחז האש.
אספתי את כל המיטלטלין ואת הרצועות וחזרתי לבשר לסבא כי הכול בסדר. כשהגעתי לבית החולים הצבאי נוכחתי שהסבא הועבר לחדר-החולים, שהמתיישבים שם הם חיילי הודים, ואלונקות משמשים להם כמיטות, וקשה היה לי להשלים עם זה ולהשאיר את הסבא ביניהם. ולא עזר לי הפצרותיי הרבים שיעבירו את הסבא ליפו באמבולנס צבאי או ברכב כלשהו אחר.
בינתיים ירד הערב ונישארתי ללון בלי רשות בבית הזיידע.
למחרת היפנו אותי למפקד המשטרה הצבאית למען לקבל אמבולנס צבאי עבור הסבא. אך למזלנו הרע המפקד לא היה אזיי במושבה, והרופאים דרשו ממני להעביר את סבא לבית-חולים אזרחי ביפו.
באין ברירה מילאתי שני שקים גדולים ורחבים בחציר, רק הורדתי את הכיסא מהכרכרה וסידרתי משכב נוח כעין עריבה, פרשתי שמיכות, סדין וכר, שניראה לכולם משכב נוח. ולאחר שהסבא קיבל זריקת ארגעה, השכיבו את הסבא על הכרכרה, שמבחינת נוחיות ניראה הסבא הרבה יותר רגוע מאשר משכבו על האלונקה אשר בבית-החולים הצבאי. אולם לעצמי לא מצאתי מקום נוח לשבת אלא על דופן הכרכרה, ורגליי נשענות על היצולים, כך עזבתי את בית-החולים.
וכשהגעתי לרחוב יטקובסקי-גיסין, והכביש היה צר מאוד, ששתי תעלות כרויות משני עברי הכביש, נסעו מולנו מחנה כבד של חיילים הודים עם תותחים, שכל תותח רתום לשני זוגות סוסים אבירים, ורעש של שירה הודית בפי החיילים.
אני, שחששתי פן תיבהל הסוסה מהם, רציתי לקפוץ מהכרכרה ולהחזיק ברסן הסוסה עד שהמחנה הכבד יעבור. אך הסבא מנע זאת ממני והציע לי שבידי האחת לעצור את הסוסה ולהפנות את ראשה לעבר השני של הכביש, ובידי השנייה לרמוז לחיילים שיעברו בשקט.
"הן אנשים אינם כל-כך פראים," אמר הסבא, "ייווכחו שאתה מוביל חולה, ויתחשבו בנו."
כך הצלחתי בידי האחת ובשפתי האילמת להשפיע על החיילים שיעברו בנחת, אולם לצערנו הרב חשק לו בעל הרכב של התותח האחרון לצון, והצליף בשוטו על הסוסה [שלנו], שנבהלה ובבת-אחת עקרה את רגליה, ובפראות בלתי-רגילה דהרה והשמיטה את המושכות מידי, ואני החלקתי ונפלתי מתחת לכרכרה, שרגלי האחת נאחזה ביצול וכל-כולי נסחבתי על הכביש בין אופני הכרכרה והסוסה, וכשהמושכות עוד התפתלו בין רגליה של הסוסה, דהרה ובעטה בי ביתר שאת ארוכות...
כך נסחבתי על הכביש עד שהיצול השני גם נשבר והסוסה ברחה עם היצולים. וכך שכבתי נטול-חושים מתחת הכרכרה עד שבמקרה עבר הפרדסן שבתי גינזבורג, שעל-יד ביתו נעצרה הכרכרה, ובעזרת קצינים שהתגוררו בביתו, חולצתי, והייתי בתחושה שכל אבריי רסוקים, אך ראו זה פלא שיצאתי ממערבולת זו שלם בגופי ואף אבר אחד לא נפגע בי פרט מסריטות עד זוב דם רב, וכל בגדיי נקרעו לגזרים עקב סחיבתי על הכביש.
וכשהתאוששתי קצת וראיתי שהסבא אינו על הכרכרה, שאלתי לתומי את מר גינזבורג, "היכן העברתם את סבי?"
חשב מר גינזבורג שעודני מטושטש ומבולבל, וניסה להסותני, ואמר לי: "לפני שעה קלה ראיתי את סבך, – כנס נא ותיראה איך אתה ניראה! תתרחץ והסר ממך את בגדיך המרופטים!"
אך כשנוכח שאני עומד על דעתי, ומספר לו מתוך התרגשות וחרדה את אשר קרה לסבי, ניאות לי והלך עימי לחפש את הסבא, שמצאנו אותו מוטל בתעלת הכביש על פקעת חוטי תיל דוקרים (שלאחר מכן התברר שניסה [בן 60 היה אז] בידו הבריאה להסתער ולזנוק על הסוסה בכדי לעוצרה, אך לא הצליח ונפל).
ולאחר שחילצו את הסבא משם לא היה להם ברירה, ובאמבולנס צבאי העבירו את סבא ליפו, כשמר גינזבורג נסע עימו. ולאחר שנרגעתי הסכמתי לכנס לחדר-רחצה, שניראיתי כשד-משחת. שכל פניי מזוהמים בדם וכל בגדיי קרועים לגזרים.
קצין אחד הראה לי יחס הוגן ומסר לידי מגבת, מעיל צבאי ומכנסיים, ולאחר שהתרחצתי והחלפתי בגדים, הגישו לי משקה חם.
נרגעתי והלכתי לחפש את הסוסה, שמצאתיה רגועה וקשורה לעץ שקד. ולאחר שהצלחתי, בעזרת חייל אנגלי שהתנדב לעזור לי, להביא את הכרכרה לחצר, החלפתי את הבגדים הצבאיים – שקיבלתי מהקצין – לבגדים אזרחיים. עליתי על הסוסה, כשהרתמה עליה, ונסעתי מיד ליפו להיוודע משלום הסבא, – וכפי הניראה זלזלתי בברכת הגומל על הנס הראשון שקרה עימי באותו היום במושבה, ונגזר עליי לעמוד בניסיון של נס שני – כך כשהגעתי על-יד המושבה הגרמנית "שרונה", נסעה מולי רכבת צבאית קטנה, וכאשר הקטר הבחין שקפצתי מהסוסה ומתאמץ להרגיעה, הרעיש להכעיס בצפירות חזקות, ונוסף לכך הפיץ אדים, והסוסה נבהלה, קפצה וזרקה אותי על הפסים כשהקרון האחרון ביעף עבר. אז נשמתי לרווחה ובירכתי את ברכת הגומל במלואה: "ברוך הגומל חסדים לכל חי!" – ובדרך החולות רכבתי לבית הסבא אשר ב"נוה שלום", שמצאתיו רגוע כשהרופא של המושבה מטפל בו.
הסבא שמח לראות אותי בריא ושלם. לא סיפרתי בבית הסבא על הנס השני שקרה עימי. נישארתי כמה ימים ביפו, ולאחר שהמכונאי של המושבה, ליפשיץ, אישר שלמוטור לא נגרם נזק מהשריפה, חזרתי למושבה, ולא זכור לי אם היה לי רשיון על כך אבל התגוררתי בית הסבא לבד. עם אלעזר לא נפגשתי אך זכורני שזמן קצר עבדתי בעצמי בהשקיית הפרדס וגם פיקחתי על המוטור.
יום אחד קיבלתי עקיצה בבוהן רגלי השמאלית מבלי להבחין ממה, וחששתי שמא זה עקיצת נחש, ואני לבד בפרדס. קשרתי בחוט מתחת לבוהן בכדי לעצור שהרעל לא יתפשט. העמדתי את המוטור ורצתי ברגל למושבה. כשרצתי בחול הלוהט הכאבים רפו קצת, וכאשר הגעתי לגן המושבה פגשתי בר' מיכאל שפירא, אחיו של אברהם שפירא, וכשסיפרתי לו על העקיצה שקיבלתי הביא אותי מיד לביתו [מול גן המייסדים] שבמיקרה גם אשתו נמצאה אז בביתם, ואשתו אמרה: "עקיצה! לשרוף מיד את הרעל במים רותחים."
מיד הגישו לי עזרה ראשונה זו ושפכו על בוהני מים רותחין עד שבישלו לי ממש את הבוהן...
השלמת עדות, יהודה ראב
על מצב הפרדס ועל תאונת הכווייה הקשה בבאר, בפרדס בפתח-תקוה, מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון":
בקיץ 1915 כבר לא היה נפט בנמצא בארץ והוטל עלינו להתאים את המנועים בפרדסים לשימוש בגז-פחמים (גזוג'ן). כדלק – שימשו פחמי-עץ שהיו ניקנים מערבים, או מובאים, בשביל חברי אגודת "פרדס", מן היערות של חדרה.
אולם אותו קיץ [1918] קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקוה הועברתי אל משפחתי בתל-אביב. ושם שכבתי למעצבה ובייסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים [תרע"ט, שלהי 1918].
השלמת עדות, אסתר ראב
לימים, ב-1934, מפרסמת אסתר ראב את הסיפור "בפרדס". דמות גיבורו – ר' דוד, "הזקן", גזורה בחלקה על פי דמות אביה, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת הכווייה הקשה בבית-המנוע בפרדסו, החלים והאריך לחיות עוד כשלושים שנה. כותבת אסתר:
אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.
והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.
הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.
עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.
פרק-זיכרונותיה של אסתר, "בית אבי", שנכתב ב-1967 לערך, נותן את הרקע העובדתי לסיפורה "הפרדס":
וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.
פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום "קבורה" כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.
את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –
דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו שיעבוד על דלק של פחמים, וה"צינדר" החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל "שוונג" –
ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה, והסוף –
אחי השני אלעזר, זה שנולד אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –
סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקוה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב"צינדר", וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –
בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: "הוא חזק, הוא יתגבר – "
ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –
אהוד: גם לי סיפרה אסתר כי לאחר התאונה היא חזרה ברגל מבן-שמן לתל-אביב כדי לטפל באביה החולה, ישבה ליד מיטתו והחליפה לו בזהירות את תחבושותיו ומרחה שמן על פצעיו. מרים גיסין, שהיתה אז ילדה בת חמש, זוכרת את הריח הנורא של התחבושות, שבגלל המחסור בימי המלחמה היה צורך לכבסן לשימוש חוזר. היא אינה זוכרת את אסתר מטפלת בסבה יהודה, אלא את אימה רבקה וסבתה לאה המטפלות בו.
השלמת עדות, שלמה בן עזר
[מתוך מכתב לאהוד בן עזר, 24.9.1998]
אני סומך את ידיי על כך שהכול אמנם כך היה – זיכרונו של אבא היה חזק והוא לא נטה להפריז, גם שמעתי חלק מן הדברים האלה מפי אלעזר ראב, ומאנשי בלפוריה שבאו לכאן מפתח-תקוה. את סיפור עקיצת העקרב שמעתי מפי חבר מקיבוץ גזית, שאשתו בת משפחתה של לאה בן-חורין, ושמעה מפיה.
בקטע המספר על מותה של אימו בהושענא-רבא, כדאי להוסיף את ששמעתי מפיו על דבר מותה:
הייתי בבית-הכנסת של פתח-תקוה לתפילת מעריב והנה ניגש אליי מכר אורח, איש ירושלים, ואומר לי:
"שימען, מדוע אינך אומר קדיש?"
נידהמתי לפשר פנייתו ושאלתיו: "מה קרה?"
אך הוא גימגם משהו וככל שדחקתי בו, התחמק וטען שטעה.
כל הלילה לא ישנתי מדאגה ומחוסר ידיעה, ולמחרת קמתי ונסעתי נסער כולי לירושלים. באתי לביתנו בבתי-אונגרן, והנה הבית ריק – אחיי מפוזרים בבתי זרים ובבית-יתומים. האסון הזה, והדרך שבו נודע לי, השפיעו עליי כל חיי.
לסיום הייתי מוסיף את הליכתו [של שמעון] לבלפוריה, והעובדה שהרצפלד לא רצה לקבלו כמתיישב.
אברהם הרצפלד עבד בעבר במשק יהודה ראב [ר' עדותו של הרצפלד על כך בספרו "שדות ולב", מצוטטת ב"התלם הראשון", זיכרונות יהודה ראב, הספריה הציונית, מהדורת 1988, עמ' 238-237], ומתוך זיכרונות של ברוך ראב, שקראתי פעם בחוברת "השדה", ברוך קצת התנכל לו [להרצפלד] על עצלנותו. על כל פנים, טענתו [של הרצפלד] היתה שהתקציב הלאומי מצומצם ושמעון יכול להסתדר ליד משפחתו בפתח-תקוה.
חודשים ארוכים אבא רץ אחרי הרצפלד בכל מקום שהופיע בעמק, עד שנעתר לקבלו.
כל השנים נהג הרצפלד לספר על עקשנותו של שמעון שאמר: "אינני רוצה להתיישב בפתח-תקוה, רק בעמק, ולבנות מן ההתחלה."
הדברים מתועדים בארכיון המושב.
המלביה"ד: אהוד בן עזר
תל-אביב, אוקטובר 1998
* אהוד: הדברים האלה מובאים בספרו של שלמה בן-עזר, "בשיפולי הגבעה", מהדורה שנייה, אוגוסט 1999. בהוצאת שבתאי גל-און, עריכה והוצאה לאור, כפר תבור. 171 עמ'. המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת 1976.
סבי יהודה ראב בן עזר נישא בירושלים להדסה הרשלר ונולד להם בן, מנחם שלמה. יהודה עזב את הדסה, היה במייסדי פתח-תקווה לפני 140 שנה, ב-1878, ונשא לאישה את סבתי לאה לבית שיינברגר, שהיתה אימה של דודתי המשוררת אסתר ראב.
מנחם שלמה, בנה של הדסה, התחתן עם קונה ובכורם היה שמעון בן עזר [ראב], ועוד בן היה הסופר יצחק ראב. שניהם בני-דודים שלי אך לא מאותה סבתא. מנחם-שלמה וקונה מתו במחלות בירושלים לפני כמאה שנים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. שמעון, כמסופר בזיכרונותיו, עבר לתקופות זמן אחדות לבית סבו יהודה בפתח-תקווה. שם פגש את שני האחים הצעירים של אסתר, אלעזר ובנימין, שלימים היה אבי.
לימים היה שמעון במייסדי בלפוריה. בנו, שלמה בן-עזר, נולד ב-1926 וחי כל שנותיו כחקלאי בבלפוריה ונפטר בה בפברואר 2016, כמעט בגיל 90.
לשלמה שני בנים, יריב ואהוד. יריב חי עד היום בבלפוריה ועוסק בחקלאות בקנה מידה גדול. אחותו של שלמה, בתו של שמעון, חסיה, חיה עד היום במושב מרחביה.
במשך השנים עזרתי לשלמה להביא בדפוס את הדברים שכתב על תולדות בלפוריה ועל המשפחה. דבריו הם אחד המקורות המהימנים ביותר לתולדות בלפוריה.