על מות משוררנו
חיים גורי
שייחרת לעד כמשורר תקופת תש"ח
בגיליון:
- עִם כל עם ישראל: באבל כבד
- יוסי גמזו: לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ הַטְּהוֹרָה וְהַיּוֹצֶרֶת שֶׁל חַיִּים גּוּרִי
- יוסי גמזו: תִסמונת המטוּטלת
- דניה מיכלין-עמיחי: חיים גורי: אני לא משורר לאומי
- אורי הייטנר: נפלא לומר הנה ימים באים
- פוצ'ו: איך תפשתי את חיים גורי בגניבה
- מרדכי קידר: המזרח התיכון הולך אחורנית
- עמוס גלבוע: שלב חדש ונפיץ במערכת היחסים שלנו מול איראן וחיזבאללה
- באך, ארנהיים, ברטוק, טֶצְלֶף, שוסטקוביץ' ושָׁני: בקונצרט מדהים ביופיו בפילהרמונית
- משה כהן: והצינור מוסיף לשאוב
- אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה: ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
- יהודה דרורי: אירלנד הפרו-נאצית חוזרת
- משה גרנות: "יש לי קטע איתך, אבל אני לא שייכת לך"
- ברכות משפחתיות: לאסתי ואדם בן עזר
- אורי הייטנר: 1. אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן
- יוסף קיסטר: עם הופעת הספר: 'אבות ובנים ואב"א אחימאיר'
- יוסף אורן: איך הפכתי למבקר ספרות אידיאולוגי?*
- אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף
- נעמן כהן: מצעד הצביעות
- אהוד בן עזר: "לויתן"
- רן בשן: ברכות לקראת יובל ה-80 ליוסי גמזו
- לכל אוהבי הזמר וההומור הישראליים: ביום שישי הקרוב (מחר, 2.2) ייערך
- הסאגה הארצישראלית: שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
- "מסעותיי עם נשים": מאת אהוד בן עזר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, מצאתי את שירו של יוסי גמזו על אי הסליחה לרוצחים הפולנים מרטיט לב. ירון לונדון סיפר בתוכנית שלו "לונדון וקירשנבאום" שפגש בוורשה כהן דת שהטיח נגדו שהיהודים הרגו את אדונם. אם רועי הקהל חושבים כך ומכניסים את זה לליבות צאן מרעיתם – איך לא יקומו להם אנטישמים רוצחים?
- שאר הגליון
מאמרים
עִם כל עם ישראל
באבל כבד
יוסי גמזו
לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ הַטְּהוֹרָה וְהַיּוֹצֶרֶת שֶׁל חַיִּים גּוּרִי
לעליקה, יעל, נועה, חמוטל, החתנים והנכדים
אוּלַי הוּא אַחֲרוֹן זְמַנּוֹ שֶׁל דּוֹר הָעֲנָקִים
שֶׁתַּרְבּוּתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חוֹב כֹּה גָדוֹל חַיֶּבֶת
לִתְרוּמָתָם שֶׁבִּזְכוּתָהּ זָכִינוּ לְהָקִים
לֹא מְדִינָה בִּלְבַד מוּל מַשְׂטֵמַת סְבִיבָה אוֹיֶבֶת
כִּי אִם אֶת סִפְרוּתוֹ וְאֶת אָמָּנוּתוֹ שֶׁל עַם
בָּהֶן יוֹצְרֵי דּוֹרוֹ כִּבְּדוּנוּ בִּנְדִיבוּת קוֹרֶנֶת
וְהֶעֱשִׁירוּ אֶת צִמְאוֹן לִבֵּנוּ הַַנִּפְעָם
בְּכָל עֲסִיסִיּוּת פֵּרוֹת רוּחָם הַמְּחֻנֶּנֶת.
בְּעֶצֶם הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּהֶם אָפְנַת
הַזּּּּּּוֹל וְהַקְּלוֹקֵל וְהַצַּעֲקֶנִי מוֹשֶׁלֶת
הָיוּ חַיָּיו וְשִׁירָתוֹ מוֹפֵת לְהַבְחָנַת
הַטַּעַם וְהַיּשֶׁר הַטּוֹבִים שֶׁמְּחַשֶׁלֶת
אָרִיסְטוֹקְרַטְיָה רוּחָנִית וּמוּסָרִית שֶׁלֹּא
נִגְרֶרֶת עִם הָעֵדֶר אֶלָּא מוֹבִילָה בְּאֹמֶץ
אֶת אֵלֶּה הַשּׂוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם, כְּשֶׁקּוֹלוֹ
עוֹדֵד אֶת הָרַבִּים שֶׁתְּחִלָּתָם הָיְתָה רַק קֹמֶץ.
מִימֵי קוּרְס צַנְחָנִים בְּצֶ'כְיָה עַד לְחִימָתוֹ
בַּחֲטִיבַת הַנֶּגֶב וּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר
שֶׁבָּהּ הִקְרִין כִּקְצִין חִנּוּךְ אֶת חֹם אִישִׁיּוּתוֹ
עַל לוֹחֲמֵי עֻצְבַּת שִׁרְיוֹן בְּשִׁיר וּבְסִפּוּר
וּבְדֻגְמָה אִישִׁית כְּפִי שֶׁהִפְלִיא לְזַעְזֵעַ
בִּימֵי אוֹתוֹ מִשְׁפָּט שֶׁל אַיְכְמַן כְּשֶׁעַזּוֹת הִנְחִית
עַל לֵב כֻּלָּנוּ אֶת מוֹרְאוֹת רוֹמְסֶיהָ וּמְבַזֶּיהָ
שְׁל הַתַּרְבּוּת הַגֶּרְמָנִית אֶל מוּל תָּא הַזְּכוּכִית
וְעַד הַמֶּחֱוָה הָאֲצִילִית, יוֹצֵאת הַדֹּפֶן
שֶׁבָּהּ וִתֵּר עַל פְּרַס הַצִּיּוֹנוּת אֲבָל בִּקֵּשׁ
שֶׁבִּמְקוֹמוֹ הוּא יָעֳנַק בְּטוּב מְלוֹא הַחֹפֶן
לַצְּעִירִים שֶׁבֵּין יוֹצְרֵינוּ, כְּשֶׁפִּרְחֵי הָאֵשׁ
שֶׁהוּא שֵׁם סֵפֶר-בִּכּוּרָיו, אוֹתָם פְּרָחִים שֶׁל עֶלֶם
שֶׁכְּמוֹ כֻּלָּם בְּזִקְנָתוֹ כְּמִין שְׁטָרוֹת דְּחוּיִים
בִּקֵּש מִשַּׂר-הַנֵּצַח עוֹד קְצָת עוֹד חָרִישׁ בַּתֶּלֶם
(אוֹתוֹ אָהַב כָּל-כָּךְ) שֶׁל הַשִּׁירָה וְהַחַיִּים,
אוֹתָם פִּרְחֵי הָאֵשׁ וְהַתּוֹדָה אֲשֶׁר פּוֹרְחִים כָּאן
עִם כָּל צִבְעֵי שִׁירַת חַיָּיו כְּקֶשֶת בֶּעָנָן
כָּעֵת, בְּלֵב שְׁבוּר-עֶצֶב מוּגָשִׁים וּמוּנָחִים כָּאן
בְּשֵם אֻמָּה שְׁלֵמָה עַל פְּנֵי קִבְרוֹ הָרַעֲנָן.
אוּלַי הוּא אַחֲרוֹן זְמַנּוֹ שֶׁל דּוֹר הָעֲנָקִים
שֶׁתַּרְבּוּתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חוֹב כֹּה גָדוֹל חַיֶּבֶת
לִתְרוּמָתָם שֶׁבִּזְכוּתָהּ זָכִינוּ לְהָקִים
לֹא מְדִינָה בִּלְבַד מוּל מַשְׂטֵמַת סְבִיבָה אוֹיֶבֶת
כִּי אִם אֶת סִפְרוּתוֹ וְאֶת אָמָּנוּתוֹ שֶׁל עַם
בָּהֶן יוֹצְרֵי דּוֹרוֹ כִּבְּדוּנוּ בִּנְדִיבוּת קוֹרֶנֶת
וְהֶעֱשִׁירוּ אֶת צִמְאוֹן לִבֵּנוּ הַַנִּפְעָם
בְּכָל עֲסִיסִיּוּת פֵּרוֹת רוּחָם הַמְּחֻנֶּנֶת.
בְּעֶצֶם הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּהֶם אָפְנַת
הַזּּּּּּוֹל וְהַקְּלוֹקֵל וְהַצַּעֲקֶנִי מוֹשֶׁלֶת
הָיוּ חַיָּיו וְשִׁירָתוֹ מוֹפֵת לְהַבְחָנַת
הַטַּעַם וְהַיּשֶׁר הַטּוֹבִים שֶׁמְּחַשֶׁלֶת
אָרִיסְטוֹקְרַטְיָה רוּחָנִית וּמוּסָרִית שֶׁלֹּא
נִגְרֶרֶת עִם הָעֵדֶר אֶלָּא מוֹבִילָה בְּאֹמֶץ
אֶת אֵלֶּה הַשּׂוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם, כְּשֶׁקּוֹלוֹ
עוֹדֵד אֶת הָרַבִּים שֶׁתְּחִלָּתָם הָיְתָה רַק קֹמֶץ.
מִימֵי קוּרְס צַנְחָנִים בְּצֶ'כְיָה עַד לְחִימָתוֹ
בַּחֲטִיבַת הַנֶּגֶב וּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר
שֶׁבָּהּ הִקְרִין כִּקְצִין חִנּוּךְ אֶת חֹם אִישִׁיּוּתוֹ
עַל לוֹחֲמֵי עֻצְבַּת שִׁרְיוֹן בְּשִׁיר וּבְסִפּוּר
וּבְדֻגְמָה אִישִׁית כְּפִי שֶׁהִפְלִיא לְזַעְזֵעַ
בִּימֵי אוֹתוֹ מִשְׁפָּט שֶׁל אַיְכְמַן כְּשֶׁעַזּוֹת הִנְחִית
עַל לֵב כֻּלָּנוּ אֶת מוֹרְאוֹת רוֹמְסֶיהָ וּמְבַזֶּיהָ
שְׁל הַתַּרְבּוּת הַגֶּרְמָנִית אֶל מוּל תָּא הַזְּכוּכִית
וְעַד הַמֶּחֱוָה הָאֲצִילִית, יוֹצֵאת הַדֹּפֶן
שֶׁבָּהּ וִתֵּר עַל פְּרַס הַצִּיּוֹנוּת אֲבָל בִּקֵּשׁ
שֶׁבִּמְקוֹמוֹ הוּא יָעֳנַק בְּטוּב מְלוֹא הַחֹפֶן
לַצְּעִירִים שֶׁבֵּין יוֹצְרֵינוּ, כְּשֶׁפִּרְחֵי הָאֵשׁ
שֶׁהוּא שֵׁם סֵפֶר-בִּכּוּרָיו, אוֹתָם פְּרָחִים שֶׁל עֶלֶם
שֶׁכְּמוֹ כֻּלָּם בְּזִקְנָתוֹ כְּמִין שְׁטָרוֹת דְּחוּיִים
בִּקֵּש מִשַּׂר-הַנֵּצַח עוֹד קְצָת עוֹד חָרִישׁ בַּתֶּלֶם
(אוֹתוֹ אָהַב כָּל-כָּךְ) שֶׁל הַשִּׁירָה וְהַחַיִּים,
אוֹתָם פִּרְחֵי הָאֵשׁ וְהַתּוֹדָה אֲשֶׁר פּוֹרְחִים כָּאן
עִם כָּל צִבְעֵי שִׁירַת חַיָּיו כְּקֶשֶת בֶּעָנָן
כָּעֵת, בְּלֵב שְׁבוּר-עֶצֶב מוּגָשִׁים וּמוּנָחִים כָּאן
בְּשֵם אֻמָּה שְׁלֵמָה עַל פְּנֵי קִבְרוֹ הָרַעֲנָן.
יוסי גמזו
תִסמונת המטוּטלת
בשירו הנודע "אודיסס" ("שושנת רוחות", 1960, קובץ המסמן את קו-פרשת-המיים בפּואטיקה של גורי) מתמחש לא רק הפּער הכּאוּב שבין הפּלמ"חניק השב מנדודיו לארצו המדברת "יוונית אחרת", זו של מה שכּוּנה בפי לנין "היום השני של המהפּכה" (יום-הקטנוֹת האינטרסנטי של האינדיבידואליזם התובעני כהיפּוּכו הנחרץ של אֵתוס ההִתגייסוּת הקולקטיבית-לאומית) – אלא גם מאבקו של המשורר להשתחרר מחרצובות הכישוף האלתרמני תוך עיצוּבו של כתב-יד שירי עצמאי שיילך ויתעצם בייחודו מקובץ לקובץ.
מאבק זה הולך ומחריף, על אף הִסתווּתו בָּארמז המקראי לספר "עמוס" ("לֹא מִן הַבָּקָר וְלֹא מִן הַשִּׁקְמִים / וְלֹא בְּשֵׁם הַשֵּׁם / אֲבָל לְעִתִּים קָמִים בַּלַּיְלָה עֲמוֹסַי - - -/ וְיֵשׁ לִי פֶּה פָּצוּעַ לְדַבֵּר."
בספרו "תנועה למגע" ומאוחר יותר בספרו "מראות גיחזי", בו מסתפק כביכול האני השר במעמד נושא כליו של אלישע, תוך הכרה ברורה כי אינו נימנה עם ענקי הנבואה (השירה) העברית. אך דווקא ענווה נוּגה-מתוּסכּלת זו היא-היא המזניקה בו באורח פּרדוכסלי את מרד ה"אני", המתפרץ בספרו "איומה" בשיר האנטי-מתוסכל "מלכוּת" ("הִנֵּה הָעֵצִים הַנָּעִים בִּדְבֵקוּת מְטֹרֶפֶת / - - - הִנֵּה הַמַּלְכוּת לְעֵינֶיךָ!")
לא במקרה מזכירות המילים "הִנֵּה הָעֵצִים" את שירו הארס-ּפּואטי של בעל ה"כוכבים בחוץ" ("הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם, / הִנֵּה אֲוִירָם הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ./ אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָשִׁיר עֲלֵיהֶם, / רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ") שמהשפעתו מתרחק גורי יותר ויותר בקבציו הבאים. זהו ניפנוּף שלום של פּרידה, של הינתקוּת מהוֹרוּת ספרותית מַפרה אבל גם משַתקת, לעֵבֶר עצמיוּת מתגבשת. בכך מתעמת גורי, כהמלט הצעיר עם רוח-הרפאים של אביו, עם הפּואטיקה של רבּו הדגול שביקשה לנגוע בליבם של הדברים על דרך ההכללה הבּארוקית-מיתית הגדולה, בעוד שלא בלי היענוּת לרוח משוררי "דור המדינה", משנות ה-50, מאותת לנו גורי יותר ויותר כי נטש את תפאורות ה"מאקרו" הבומבאסטיות למען קונקרטיותם האנושית-צנועה (אך הגזורה כדברי לורקה "על מידות הלב") של פריטי ה"מיקרו" שמהם עשויים חיינו (כפי שהוא כותב בשיר "נ.ב." שבקובץ "הבא אחרַי", 1994:"עַל הָאִישִׁי וְעַל הַחֲרִישִׁי שֶׁיִּהְיֶה כָּל עוֹד, / עִם הַכְּלוּלוֹת וְעִם הַמַּחֲלוֹת / וְהַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה וְהַתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים").
ואכן, בחטיבת-השירית "תצפית מאוחרת" בולטת ביתר-שאת וביתר-בהירות אותה "תסמונת המטוטלת": מי שהחל ב"פרחי אש", בצד שירי אהבה אישיים ביותר (כגון בשער "שׂדרת היסמין") בַּמיתי וברומאנטי, מגיע בשנות גבורותיו אל הפרטי, היומיומי והקונקרטי – שדווקא מהם, בדרך דיאלקטית, חוזרת תנועת המטוטלת אל הכללי והציבורי, אל איזו מסקנה שירית כוללנית הצומחת מאותם פרטים עצמם (כמו במחזור "יריד המזרח" ובשירים לא מעטים בקבצים שלאחר-מכן).
"הייתי ילד פוליטי" העיד על עצמו גורי ב"עם השירה והזמן". כך מתיישבת הסתירה המדומה שבין ה"מאקרו" וה"מיקרו", בין האישי והלאומי ששום משורר-אמת לא יתכחש לאוסמוזה הדו-סיטרית שביניהם.
יוסי גמזו
מאבק זה הולך ומחריף, על אף הִסתווּתו בָּארמז המקראי לספר "עמוס" ("לֹא מִן הַבָּקָר וְלֹא מִן הַשִּׁקְמִים / וְלֹא בְּשֵׁם הַשֵּׁם / אֲבָל לְעִתִּים קָמִים בַּלַּיְלָה עֲמוֹסַי - - -/ וְיֵשׁ לִי פֶּה פָּצוּעַ לְדַבֵּר."
בספרו "תנועה למגע" ומאוחר יותר בספרו "מראות גיחזי", בו מסתפק כביכול האני השר במעמד נושא כליו של אלישע, תוך הכרה ברורה כי אינו נימנה עם ענקי הנבואה (השירה) העברית. אך דווקא ענווה נוּגה-מתוּסכּלת זו היא-היא המזניקה בו באורח פּרדוכסלי את מרד ה"אני", המתפרץ בספרו "איומה" בשיר האנטי-מתוסכל "מלכוּת" ("הִנֵּה הָעֵצִים הַנָּעִים בִּדְבֵקוּת מְטֹרֶפֶת / - - - הִנֵּה הַמַּלְכוּת לְעֵינֶיךָ!")
לא במקרה מזכירות המילים "הִנֵּה הָעֵצִים" את שירו הארס-ּפּואטי של בעל ה"כוכבים בחוץ" ("הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם, / הִנֵּה אֲוִירָם הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ./ אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָשִׁיר עֲלֵיהֶם, / רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ") שמהשפעתו מתרחק גורי יותר ויותר בקבציו הבאים. זהו ניפנוּף שלום של פּרידה, של הינתקוּת מהוֹרוּת ספרותית מַפרה אבל גם משַתקת, לעֵבֶר עצמיוּת מתגבשת. בכך מתעמת גורי, כהמלט הצעיר עם רוח-הרפאים של אביו, עם הפּואטיקה של רבּו הדגול שביקשה לנגוע בליבם של הדברים על דרך ההכללה הבּארוקית-מיתית הגדולה, בעוד שלא בלי היענוּת לרוח משוררי "דור המדינה", משנות ה-50, מאותת לנו גורי יותר ויותר כי נטש את תפאורות ה"מאקרו" הבומבאסטיות למען קונקרטיותם האנושית-צנועה (אך הגזורה כדברי לורקה "על מידות הלב") של פריטי ה"מיקרו" שמהם עשויים חיינו (כפי שהוא כותב בשיר "נ.ב." שבקובץ "הבא אחרַי", 1994:"עַל הָאִישִׁי וְעַל הַחֲרִישִׁי שֶׁיִּהְיֶה כָּל עוֹד, / עִם הַכְּלוּלוֹת וְעִם הַמַּחֲלוֹת / וְהַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה וְהַתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים").
ואכן, בחטיבת-השירית "תצפית מאוחרת" בולטת ביתר-שאת וביתר-בהירות אותה "תסמונת המטוטלת": מי שהחל ב"פרחי אש", בצד שירי אהבה אישיים ביותר (כגון בשער "שׂדרת היסמין") בַּמיתי וברומאנטי, מגיע בשנות גבורותיו אל הפרטי, היומיומי והקונקרטי – שדווקא מהם, בדרך דיאלקטית, חוזרת תנועת המטוטלת אל הכללי והציבורי, אל איזו מסקנה שירית כוללנית הצומחת מאותם פרטים עצמם (כמו במחזור "יריד המזרח" ובשירים לא מעטים בקבצים שלאחר-מכן).
"הייתי ילד פוליטי" העיד על עצמו גורי ב"עם השירה והזמן". כך מתיישבת הסתירה המדומה שבין ה"מאקרו" וה"מיקרו", בין האישי והלאומי ששום משורר-אמת לא יתכחש לאוסמוזה הדו-סיטרית שביניהם.
יוסי גמזו
דניה מיכלין-עמיחי
חיים גורי: אני לא משורר לאומי
אני אדם שחי בתוך סתירות נוראות
אני מלחמת אזרחים
הראיון פורסם לפני עשר שנים
זקן השבט, המשורר הלאומי, משורר המלחמות והשכול, הצבר, הצעיר הנצחי, המתחבט, אלה רק חלק מהכינויים שדבקו בחיים גורי המשורר, הסופר, העיתונאי, ויותר מכל אוהב ארץ ישראל, שהקיץ ימלאו לו 84 שנים. תמונתו כצעיר יפה תואר היושב עם אלתרמן בכסית, הופיעה בעיתוני התקופה, אך הופעתו מרשימה גם כיום; שערו אפור, מקטרת נצחית בפיו, וקולו צלול כאשר הוא מצטט שירים שלמים בעל פה משל אורי צבי גרינברג ומשל משוררים אחרים, ללא פיסת נייר בידו.
גורי, לשעבר ג'ורי, גורפינקל, הוא המשורר המזוהה ביותר עם הישראליות; שלושת השירים שלו "הנה מוטלות גופותינו", "באב אל וואד" ו" שיר הרעות", נקבעו כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית שלנו, והם מושמעים בכל יום זיכרון ובכל טקס לאומי.
הוריו עלו ארצה באונויה "רוסלאן", המייפלאור של הציונות, שפתחה בשנת 1919 את העלייה השלישית, והיו ממייסדי המושב הצמחוני אמירים. אביו היה חבר כנסת מטעם מפא"י.
חיים נולד בתל אביב בשנת 1923, למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב ובבית הספר החקלאי "כדורי". בשנת 1941, בהיותו בן 18 התנדב לפלמ"ח ובשנת 1947 יצא בשליחות הפלמ"ח וההגנה לאירופה, אל מחנות העקורים, לעזור בארגון ניצולי השואה לקראת העלייה לישראל. השפעת תקופה זו ניכרת היטב בשיריו.
בשנת 1948 שב לארץ, שהיתה כבר בעיצומה של מלחמת השחרור והצטרף לחטיבת הנגב של הפלמ"ח, כסגן מפקד פלוגה. לימים השתתף גם בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים וכקצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בסיני, במלחמת יום הכיפורים.
אחרי מלחמת השחרור למד גורי באוניברסיטה העברית ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפת. בשנת 1953 זכה במלגת השתלמות בספרות צרפת ובילה שנה בסורבון בפריס. עם שובו ארצה עסק בעבודה עיתונאית ובכתיבה.
גורי נמנה על הבולטים במשוררי דור תש"ח, ובין הפורים ביניהם. הוא כתב עשרות ספרי שירה, פרוזה, רשימות ועדויות. בשנת 1961 סיקר את משפט אייכמן ושנה לאחר מכן יצא ספרו "מול תא הזכוכית", שזיכה אותו בפרס. במרוצת השנים זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס ישראל שהוענק לו בשנת 1988. בשנת 1998 התפרסמו בהוצאת "מוסד ביאליק" שני קבצי שירה שלו, עליהם זכה בפרס אורי צבי גרינברג לשירה. בשנת 2000 יצאה מהדורה חדשה של ספרו "עד עלות השחר", שהתפרסם לראשונה בשנת 1950, ובו שירים ותיאורי קרבות ממלחמת השחרור, שקטעים שלמים מתוכו הושמטו בעבר על ידי הצנזורה. במהדורה החדשה נכללו ההשמטות וגם פרק בשם "אל האח הלא ידוע", המספר על שליחותו באירופה לאחר השואה. ספרו הראשון "פרחי אש" יצא בשנת 1949 וספרו האחרון "אני מלחמת אזרחים", יצא בשנת 2004, והוא כולל שירים ורשימות מכל תקופות חייו החל משנת 1944.
"מלחמת אזרחים" הוא שם של שיר שהופיע באחד מספריו המוקדמים של גורי, ואין כמו שם זה לתאר את מרכיבי אישיותו. בחייו, כמו בשיריו, ניצבים אלה מול אלה סתירות וניגודים; גורי עצמו אומר שהוא אדם הקרוע בין הניגודים שבתוכו; יהודים וערבים, תל אביב וירושלים, דתיים וחילוניים, ארץ ישראל השלמה ומצבם של הערבים, צברים ודור ההורים, הלאומי והאישי, ואלה רק חלק מהדברים.
אהבת ארץ ישראל של גורי היא טוטאלית ומלווה בכאב, והוא מרבה לכתוב עליה בשירים וברשימות: "רבים מאיתנו אהבו את הכפרים שפוצצנו, עולם זה חרב ואיננו עוד. וליבי בוכה בי, לא פעם, בהיזכרי בו. שהרי היה חלק מחיי, מילדותי, והיו בו יופי וקשרי-קשרים. לא רק פחד, לא רק מוות... לא, אי אפשר לשנוא את האנשים האלה, לא אותם ולא את נשיהם ולא את ילדיהם ולא את ישישיהם... השנאה איננה מצב קבע...."
"הארץ היתה גם ההר והסלע והזית, התאנה והגפן והרימון. גם הערבי ומחרשת המסמר שלו, והקוצרים והמאלמות, הגורן והמורג, וכן העיר המזרחית, שווקיה וסמטאותיה... שני העמים האלה יצטרכו ללמוד לחיות זה בצד זה, תוך הפרדה ושותפות וכבוד הדדי. החלופה היא גיהינום. אל תעשו הרס בתים ועקירת עצים לשגרה מובנת מאליה. גם בנו משהו נהרס. גם בנו משהו נעקר."
חיים גורי אדם עסוק מאוד וסדר יומו עמוס לעייפה. בקושי רב הצלחנו לקבוע מועד לפגישה בינינו. עליתי לירושלים מתוך התרגשות ומתוך סקרנות רבה לפגוש פנים אל פנים את המשורר, שהכרתי אותו דרך שירתו הענפה, ועד כה פגשתי אותו רק כשנשא הרצאות ובהזדמנויות שונות.
סלון דירתו בה ישבנו, עמוס בספרים; מדף שלם מוקדש לספרים פרי עטו. על המרפסת, הפונה לנוף הירושלמי, עציצים ענקיים גדושים בצמחים בפריחה אדומה וכתומה.
הכנתי שאלות רבות שלא הספקנו לעבור על כולן. לא הצטערתי, הדברים שאמר היו מעט המכיל את המרובה, כל שאלה התפרשה לצדדים וגררה אליה דברים לא פחות חשובים מאלה שהתכוונתי לשאול.
מכנים אותך משורר לאומי, מה אתה חושב על כך?
אני לא מקבל את המושג "משורר לאומי", אני לא חושב שיש היום בארץ משורר לאומי. פעם היה ביאליק, אבל היום המצב לא כזה. נכון שביצירה הספרותית שלי יש תחומים שונים; ישנו התחום האישי המובהק האינטימי, ויש שירה לאומית, שירה שקשורה במאורעות מכריעים שקרו בארץ. אין ספק שהיסוד ההיסטורי הלאומי קיים ביצירה שלי, שאינה רק שירה כמובן. כל חיי הייתי עיתונאי שטח, כתבתי אלפי רשימות במקומות שבהם התרחשו הדברים, בצמתים הגדולים של ההיסטוריה שלנו. משפט אייכמן היה התפקיד הקשה ביותר שנטלתי על עצמי, גם המלחמות. אז הצד הזה, הפובליציסטי, העיתונאי, התיעודי, תרם משהו לדמות הזו של מי מתעסק בענייני האומה, בענייני ההיסטוריה, בענייני הארץ. יש אנשים שמכירים אותי רק לפי "באב אל ואד" ו"שיר הרעות", הם לא קראו שום דבר אחר. הסתכלי על המדף הזה בארון הספרים, אני כתבתי עשרים וחמישה ספרים. יש קהל שיותר מעודכן ועוקב אחרי הספרות העברית. קהל שיודע שכתבתי המון שירים שאינם תרועת מלחמה ולא צער על אובדן. אני שמעתי את הביטוי הזה "משורר לאומי", אבל איני מזדהה אתו. עשיתי גם סרטים על השואה, וכל זה ביחד גרם לכך, אבל אני לא אוהב את הביטוי "משורר לאומי", אני קם בבוקר ואני לא רואה בראי משורר לאומי. אני אדם שנולד בתל אביב, שרצה להיות איכר עובד אדמה והלך ללמוד ב"כדורי", אבל הוא היה הכי פחות מתאים לזה, כי הוא הומניסט, ולכתוב שירה קל לו יותר מאשר גידול בקר. אחר כך, בגיל 18 התנדבתי לפלמ"ח למשך שמונה שנים ואחר כך הייתי קצין מילואים, במאבק נגד הבריטים, בעלייה ב', במלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, בתור מפקד פלוגה במילואים פה בירושלים. ויחד עם זה ישנו העולם האחר, האישי, המובהק, ששם אולי נכתבו הדברים הטובים ביותר שלי. לכן תביני למה אני מסתייג מהביטוי הזה.
ספר לי בבקשה על נסיבות כתיבתו של השיר "הנה מוטלות גופותינו"
יצאתי לאירופה במאי 1947, שנתיים אחרי השואה, במשלחת של אנשי פלמ"ח והגנה, מהגבול הפולני ועד הלמנש. ליוויתי קבוצת בני נוער לווינה, משם לאיטליה, לחופי ההעפלה, עלייה ב'. פרצה מלחמת העצמאות ואני שהיתי אז בווינה ולא יכולתי לחזור ארצה. היה לי קשה מאוד להישאר שם, הרגשתי נורא. יום אחד התגלגל לידי עיתון של הצבא האמריקני וקראתי ששלושים וחמישה קצינים עבריים נהרגו בהר חברון. אלה היו הל"ה. כעבור שעה קלה כבר ידעתי את השמות, חצי מהם היו חבריי, חניכיי, ביניהם דני מס. כשחזרתי מווינה להונגריה, ישבתי ערב אחד כולי המום ונסער וכתבתי את השיר "הנה מוטלות גופותינו". אחרי שגמרתי הרגשתי שזה לא זה, שלא זה מה שרציתי לומר, קימטתי את הנייר והשלכתי אותו לאח. הנייר המקומט החטיא את האח והתגלגל על הרצפה. למחרת בבוקר מסרה לי בעלת הבית ההונגרייה את הדף, שדאגה ליישר אותו. ואז החלטתי לשלוח את השיר לאברהם שלונסקי, והוא הופיע על העמוד הראשון של כתב העת "עתים" שבעריכתו. השיר התקבל מיד. זה שיר קינה למתים, שלא שרד מהם אף אחד. זה היה שיר פולחני שהיו מקריאים אותו באזכרות. זה הסיפור על השיר "הנה מוטלות גופותינו", שהופיע בספרי הראשון "פרחי אש".
שמעתי את ההספד שלך על קברו של ס. יזהר; אמרת עליו שהאמת שלו היא ארץ ישראלית, צברית, שצמחה בין פרדסים וחולות. אותו דבר אפשר לומר עליך.
זה לא מדויק, אלה שני אנשים שונים עם מכנה משותף. אני לא כתבתי את "חרבת חזעה" שהוא כתב, הוא פרוזאיקן ואני משורר. היו בינינו קשרים עמוקים, גם היינו יחד במלחמת יום הכיפורים בסיני עם הכוחות הלוחמים, אבל דעותינו הפוליטיות היו שונות. הוא היה, לפחות בראשית , הרבה שמאלה ממני. אני האמנתי מתוך אמונת נעורים שתיתכן ארץ ישראל השלמה שבה נחיה עם הערבים בכבוד הדדי וכו', והיסטוריה פסקה אחרת. אבל הוא היה תקיף מאוד בתקופה הזו. יחד עם זאת הוא היה ידיד קרוב מאד ואני חושב שהוא היה סופר ענק.
מי מהמשוררים השפיע עליך בתחילת דרכך.
בגיל 15 חבר הביא לי את הספר "כוכבים בחוץ". זה היה כמו כישוף בשבילי, זה היה שונה מכל מה שקראתי עד אז; סגנון אחר, מטאפורות אחרות, מוסיקה אחרת. עד אז הכרתי את השירים העממיים של אלתרמן, שהכרנו כולנו, הרי הוא כתב גם שירים ל"מטאטא" ול"לי לה לו", וגם ידענו את שיריו כמו "בהרים כבר השמש מלהטת / ובעמק עוד נוצץ הטל", ופתאום איש אחר לגמרי. אני חושב שבראשיתי כמשורר, אדם קולט, אין אדם שנולד עם המקוריות המוחלטת. יום אחד הביא לי ספר משלונסקי וסיפר לי שכתב לו "כל שורה בספר הזה בעלת חוב לשירתך." אני חושב שבראשית דרכי הייתי מושפע משירת אלתרמן, ולאט לאט פילסתי את דרכי. במרוצת השנים באתי במגע עם ספרות העולם, למדתי בצרפת שנה, בסורבון, נשאתי אישה, נולדו לי בנות, כל זה יצר תמורות רציניות בשירתי. גם היום כשאני מוציא עוד ספר. כך שהשירה משתנה מספר לספר.
ספר לי על ספרך האחרון "מלחמת אזרחים" ועל הוצאתו לאור.
אני כתבתי את הדברים אבל דן הורוביץ, במאי, סופר ומחזאי, ישב בעצה אחת עם דניאלה דינור בעלת ההוצאה ואסף קטעים שלי בארבעה תחומים; שירה, פרוזה, תיעוד וריאיונות. אני עברתי על הקטעים אבל הקביעה היתה שלו. השם "מלחמת אזרחים" הוא על שם שיר שהופיע בספרי "שושנת רוחות" מ-1960. זה ביטוי מטאפורי למצב, גם את חיה כך, בן אדם חי בתוך סתירות. אני בפירוש אדם שחי בתוך סתירות נוראות.
אתה יכול לפרט?
אני בא ממשפחה צמחונית פציפיסטית. אימי היתה הומניסטית של חמלה, של קבלת עמים אחרים. מצד שני הם היו ציוניים קנאים. הם עלו באנייה "רוסלן", שפתחה את העלייה השלישית ב-1919. גם אימא של יצחק רבין היתה אתם על הסיפון. ואני גדלתי בבית חינוך ילדי העובדים, בית ספר ציוני סוציאליסטי, שדיבר על אחוות עמים, על שותפות, על עולם חדש, צודק יותר.
מהצד השני היו משמרות של העבודה נגד העסקת פועלים ערבים בפרדסים וקניית אדמות שקשורה בגירוש האריסים הערבים, והסיפור הזה מלווה אותי עד הרגע הזה ואני חי במערכת סתירות. השאלה איך אתה מציל את נפשך. יש ימים שהמצב האמביוולנטי הוא מצב של הרס נפשי ויש ימים שהמצב האמביוולנטי הוא מצב של אושר נפשי. קשה לי מאד עם זה. התחנכתי בבית על אהבת אדם, אהבת השכן, אבל בגיל 18 התגייסתי לפלמ"ח, זה ארגון לוחם. השתתפתי בשלוש מלחמות. וגם עניין הזהות של היותנו עברים ויהודים, בין חילוניות למסורת. כל הזמן אינסוף סתירות שאדם צריך לחיות בהן מתוך בגרות וזה לא קל.
בספר הזה נאספו קטעים שמייצגים את התופעה הזו של מלחמת אזרחים. אני מספר שם איך בימי הבריטים היה בא רוכל ערבי עם חמור לשכונה שלנו ומוכר עגבניות ומלפפונים, סחורה נהדרת וזולה. השכנות היו מתאספות וקונות. יום אחד הגיעו שני בחורים ואמרו שצריך לקנות תוצרת הארץ, תוצרת עברית, וגרשו אותו, אמרו לו להסתלק. מאחר שהתמהמה, שפכו את תוכן הארגזים על הכביש. אימא יצאה וראתה את התמונה הזו ולא חדלה לבכות. היא אמרה שהעולם הזה לא בשבילה. זה לא פשוט.
אתה חי בירושלים, אתה יודע שהגדר מנעה הרבה פיגועים וקורבנות, אבל כשרואים אותה הלב מתפלץ, כי זו ממש חומה. לא פעם אני רואה את התורים, ואולי יש ילד שכואבת לו הבטן בבית הספר ועד שיגיע הביתה יעברו חמש שעות. מצד אחד האומללות הזו ומצד שני מבריחים שם בתוך צרורות מטעני חבלה. כל זה יחד זו המשמעות של מלחמת אזרחים.
יש עוד סתירה אחת שלא דיברת עליה, שירה ועיתונאות, הרי שירה היא נצחית והעיתונות מטבעה הוא מקומית, ארעית.
זה לא מדויק, כתבתי ספר על משפט אייכמן, זה לא ספר שזורקים. זה סוג כתיבה של רפורטז'ה ספרותית. יש דברים שהם לא ספרות כי אין בהם מדומה, הם יותר תיעודיים, אבל הם נשארים. היה לי צורך לעסוק בזה. קודם כל לצרכי פרנסה. כשחזרתי מצרפת התחלתי לכתוב ב"למרחב". כל מה שידעתי זה לכתוב, אז עבדתי שם עד לגמלאות. עכשיו מסרנו לארכיון את כל הארכיון הפרטי שלי, כל מה שהצטבר בבית הזה, חיים שלמים, אלפי מסמכים. הצטברו דברים החל מתקשורת עם מנהיגים לאומיים ואנשי צבא, וכלה במכתבי קוראים, מאות מכתבים.
יש מכתב אחד מניצולת שואה שעקבה כל יום אחרי הרשימות שלי ב"למרחב" על משפט אייכמן, והיא כותבת לי – למה לקחת על עצמך את זה, עלינו זה נגזר, אבל אתה בחרת מרצונך. היא לא תפסה שידעתי שאני הולך לעסוק בתפקיד קשה, אבל זה היה הרבה יותר קשה מששיערתי.
עשיתי גם שלושה סרטים תיעודיים על השואה: "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". זה היה קשה מנשוא. ראיינתי למעלה ממאה עדים, וכל אחד הוא כמו בן יחיד (הסרטים תורגמו לחמש שפות, הוצגו בכל העולם וזכו בפרסים רבים. הסרט הראשון היה מועמד לאוסקר והשני זכה בפרס "נשר הכסף" בצרפת). הצד העיתונאי זה לא רק הפרנסה, זה צד של מהות, להימצא במקום שבו מתרחשים הדברים בכל הצמתים האלה, ואלה צמתים קשים.
למשוררת רחל יש שיר בשם "יום בשורה", שם היא מתייחסת לבשורת המצורעים מספר מלכים ב': "...אך אני לא אובה בשורת גאולה, / אם מפי מצורע היא תבוא."
תראי כמה שהשירה מעורבת בחיים – שנים לאחר מכן, ביולי 1946, האצ"ל מפוצץ את מלון המלך דוד. למחרת התפרסם בעמוד הראשון של "הארץ" מאמר בשם "הזוועה" ובאמצע המאמר הופיע השיר של רחל. כעבור זמן כתבתי שיר בו אני מבקש מרחל: "רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה, / פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם..."
גם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן. לראות סבל אנושי זה דבר בלתי אנושי, לכן אתה מבקיע את דרכך באמצע הסתירות.
שמעתי אותך בפסטיבל השירים במטולה כשציטטת את אורי צבי גרינברג, ספר לי על היחסים ביניכם, נכון שהיה ביניכם ריחוק?
זה לא היה בדיוק ריחוק. אני עוקב אחרי אורי צבי גרינברג מזה שנים. כשהתחלתי לקרוא שירה, קראתי שירה לירית, יותר מאוחר התחלתי לקרוא את אורי צבי ואת השירה הפוליטית שלו. כשיצא הספר "הקטרוג והאמונה" בשנת 37, כבר הייתי ילד גדול, בן 14, וראיתי שהוא כתב אש וגופרית. כשבא ארצה היה שייך למחנה הפועלים וכתב: "בארץ קראוני להיות פייטנם." אחרי שחיטת הקהילה היהודית בחברון במאורעות תרפ"ט, 1929, הוא הפך להיות נגד מפא"י והמנהיגות. כשהגעתי לבגרות ובעת לימודי באוניברסיטה, קראתי אותו וראיתי שהוא משורר ענק, אבל היו דברים שהוא כתב שהיו בלתי אפשריים. יש דוגמה שכולם חוזרים עליה והיא באמת מחרידה. הוא האשים את אנשי משמר העמק שקראו פעמיים לעזרת המשטרה הבריטית כשהערבים התקיפו אותם. הוא ראה במעשה הזה של הקריאה לעזרה פחדנות ובגידה, ובאחד השירים שלו כתב: "והיה כי ישאלך ההלך היכן משמר העמק / ואמרת לו היי לשמה במפת המדינה / אל שחוק בשערייך, אל עץ ועל טף." שלא יוולדו שם ילדים. הם לא סלחו לו על זה כל חייו. היו לו שירים נהדרים ליד שירים שהיו בלתי נסבלים. כמה שירים משלו הם מהיפים ביותר בספרות העברית לדורותיה. זה היה אורי צבי.
מדי פעם אתה כותב שירי סיכום ופרידה ואחר כך ממשיך לכתוב, איך אתה מסביר את זה?
עכשיו אני קשור לשני מפעלים מכריעים בחיי, האחד הוא ספר בשני כרכים המכיל מאות עמודים. זה לקט של רשימות תחת הכותרת "השירה והזמן", דברים שנכתבו במהלך חמישים שנה; פגישות עם אנשים, פגישות עם ההיסטוריה, נושאים פוליטיים, נושאים משמחים ונושאים מכאיבים. אני מקווה שאראה את סיום העבודה בגלגול הזה.
כן אני ממשיך לכתוב את שירי "עיבל", זה מין סיכום של המלחמות. החלק השני הוא שירה אישית. בקשר לשירי פרידה, אמר פעם נבוקוב: "כל עוד זורם הדם בידי הכותבת אפאר ואשבח אותך לוליטה." סופר, כל זמן שהוא חי הוא יוצר. בלי יצר שום דבר לא נוצר, שום כלום, שום דבר לא זז בלי תשוקה. את לא אוגרת שום זכויות. כל עמידה מחדש בפני הקורא, כאילו התחלת רק עכשיו לכתוב.
שמעתי פעם ברדיו ויכוח בין שני פרופסורים, אחד אמר על שיר של טשרניחובסקי שהוא לא שווה כלום והשני ענה לו – מה אתה מדבר זה שיר נפלא. יהיו אנשים שיאהבו מה שאני כותב ויהיו שלא, ויש כאלה שנוהגים לוודא הריגה גם בספרות. במה שבאנגליה מסתפקים ברמזים והקורא מבין, פה זה אחרת. מצד אחד אני פוחד, שני הכרכים ("השירים" 1998) זו פסגת היצירה שלי, אחר כך הופיע "מאוחרים" (2002), שאני רואה בו את פסגת היצירה, וגם שם יש שירי פרדה, אחרי שנפרדתי כבר בספר "הבא אחרי" (1994), אבל אם אוציא עוד ספר אחד, אני חושב שהפעם זו באמת תהיה פרדה. בינתיים יש לי בטיפול גם שירים חדשים וגם אוסף על הרפורטז'ה הספרותית בכל הנושאים; סיפור הכנענים, המשיחיות האדומה, ימים בארץ רדומה, שואה, בני דורי, ואני מספר גם מתי התוודעתי לשירה; בגיל עשר קראתי שיר ב"דבר לילדים", אני זוכר אותו בעל-פה. זה שיר של אלתרמן בשם "אבא נלחם לחופש", שיר על מלחמות ומתרסים. הייתי אז בן עשר וחצי, ותל אביב, למרות מה שאמרו לא היתה פרובינציאלית, היא היתה פתוחה לכל רוחות העולם. אנשים באו מכל המקומות, והמאורעות הפוליטיים הגיעו הנה, ואז אלתרמן כתב את השיר הזה שהיה קשור במאורע פוליטי כשהשלטון השמרני הימני בווינה דיכא בכוח את המליציה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית. בשיר זה האב יצא להילחם והאם אומרת לבנה: "ואבא אמר עוד לפני אשר מת / ספרו נא להנסי את כל האמת./ אימרו לו כי רק בשבילו בן יקיר, / כרעתי ליפול בגבי אל הקיר... / על כן האמנתי – ליל אופל הולך, / אך הוא בשביל הנס לא לעד יימשך."
אינני יודע אם האופל הזה נמשך הרבה זמן. תקופת שלטון היטלר בגרמניה, אלה היו עשר השנים הכי נוראות בתולדות המין האנושי. אני מספר לך את זה כדי להסביר איך התחלתי לכתוב ומה השפיע עליי, ועכשיו אני מכנס את כל הרשימות והזיכרונות האלה.
האם עכשיו אחרי ש-ס. יזהר כבר איננו, ויהודה עמיחי, והרבה מחבריך המשוררים והסופרים, האם אתה מרגיש כמו המוהיקני האחרון?
כן, כמעט כל בני דורי כבר הלכו. נשארו אני חושב כחמישה, אפשר להזכיר רק את אלה שאינם; שלמה ניצן, בנימין גלאי, שלמה טנאי, עוזר רבין, אבא קובנר, נתן יהונתן, זה לא פשוט, זה מאוד קשה. ולא רק סופרים, מה גם שכל כך הרבה צעירים נהרגו בארץ, רבבות. כתבתי פעם "מי שמעמיד פנים חייב את החיים לאיזה נס." לא פשוט לחיות חיים שלמים. נולדתי שלוש שנים לאחר מות טרומפלדור, שנתיים אחרי רצח ברנר, וכבר בילדותי, בגיל שש, מאורעות 29, בגיל 13 מאורעות 36, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות ההתשה של בין לבין, אנחנו חיים עם זה.
עד מתי?
אני אצטט מה שבילינסון כתב ב-36: "עד מתי, עד מתי, שואלים, עד מתי, עד מתי נעמוד בסכנת התקפות חדשות, עד אשר הנועז והאמיץ ביותר מכל אויבינו באשר הם שם יידע, אין לגבור על ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו ואמת החיים איתו..." וזה נכתב לפני כמעט שבעים שנה.
ממשיכים להגיד דברים ודברים ממשיכים לקרות.
כן, סכסוכים בין עמים נמשכים מאות שנים, שלוש מאות, ארבע מאות שנה, רצח אחים, מלחמות אזרחים. באירופה עד השוק המשותף עמים שלמים השמידו זה את זה. היא רצחה את מיטב בניה בשתי מלחמות איומות. עכשיו נוסעים מאנגליה לסיביר ברכבת, אז אני מקווה.
אתה מקווה? כי השיר שלך "רע" לא מבשר טובות.
נכון, אז יש גם את הדבר הזה, יהיה רע.
לנצח?
לא, אני אומר שזה גם תלוי בנו.
בטח שזה תלוי גם בנו, אבל אנחנו מלחמת אזרחים.
זה שיר קשה "רע", קבלתי המון מכתבים כתגובה, אחד כתב לי – גורי מה אתה עושה לי, קראתי את השיר ואני לא יכול לישון.
מה אתה יכול להגיד לעולים החדשים בתור הצבר הנטוע פה כל כך חזק.
שאנחנו מאושרים כאן. חשוב לנו כל עולה. הסיסמה שהיתה בשנות השלושים "מעולה לעולה כוחנו עולה," זו לא רק חריזה. כל גל של עלייה משנה את הארץ, מביא המון דברים; כוחות חדשים, רעיונות חדשים, תרבות חדשה. הייקים, למשל, הביאו הנה ארכיטקטורה, מוסיקה, חנויות נקיות יותר, בתי קפה יפים. עולי רוסיה הביאו מדענים, אינטלקטואלים, ומוסיקאים. אני הייתי פעמיים ברוסיה, פעם ביריד הספרים הבינלאומי ופעם עם אשתי. ב-89, זה היה ערב הפריצה הגדולה של עליית 1990 ואלה היו בשבילי ימות המשיח, אולי גם משום שהורינו באו מהמרחב הרוסי, וגם גדולי האומה, משוררים, ביאליק ובן גוריון באו משם, ופתאום אחרי נתק אכזרי כזה, פתאום הנכדים והנינים שחשבנו שהם אבודים לעם ישראל, הם שעשו את המהפכה ועלו ארצה. יש לזה גם את הצד האחר, אבל בלי ספק זה סיפור נפלא. העלייה הזו הבטיחה לישראל את קיומה.
נפרדתי מהאיש שמצהיר על עצמו שהוא מלחמת אזרחים, שהוא מלא סתירות, אבל הרגשתי שבדבר אחד אין לו חילוקי דעות לא עם עצמו ולא עם אחרים, הוא אוהב אדם וארץ. גם אם אהבה זו מסבה לו לעתים צער ועוגמת נפש.
דניה מיכלין עמיחי
אורי הייטנר
נפלא לומר הנה ימים באים
פורסם לראשונה לפני שש שנים בכתב העת "האומה"
בימים אלה יצא לאור הכרך השלישי של כל שירי חיים גורי. לפני 13 שנים, בהיותו בן 76, הוציא חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא העשור התשיעי לחייו היה פורה במיוחד, הוא הוציא בהם שני ספרים חדשים – "מאוחרים" ו"עיבל", שלטעמי הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. שני ספרים אלה קובצו בכרך השלישי, ולצדם שירים נוספים מן העיזבון ולראשונה הוא פירסם גם את פזמוניו, שעד כה סרב לפרסמם בספרי השירה שלו, מאחר ואין הוא רואה בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו "באב אל-ואד", "הרעות" ו"פנס בודד".
חיים גורי, בכיר משוררי ישראל החיים עמנו, זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי, והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות, עיתונות – פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר "אל מול תא הזכוכית", קולנוע – הטרילוגיה "המכה ה-81" "הים האחרון" ו"פני המרד". ולצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ"ח ובצה"ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. לאורך כל השנים היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל, ועד היום הוא מבטא קול צלול המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות לצד הומאניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומאניים הנעשים בשם הביטחון.
לכבוד צאת ספרו, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה למאבק על הגולן.
בסתיו 1994, לפני קרוב ל-18 שנים, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עימנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.
מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן היתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.
הארבעה היו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה.
האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים.
האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות.
בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.
היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עימו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, היתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.
יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; היתה זו מהלומה קשה בעבורנו.
ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עימו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? היתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעיתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סירבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצידנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא היתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.
ובתוך הסיטואציה הזאת, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" היתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עימם. כשנפגשו, היתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"
דברים אלה הותירו חותם עמוק בליבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמִיתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.
גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצידנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.
ארבעת הפלמ"חניקים, שכולם עדיין איתנו ועדיין צלולים ופעילים גם בשלהי העשור התשיעי לחייהם, ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.
ספרו של חיים גורי "עיבל" ובפרט מחזור השירים "עיבל" הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.
"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה," אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש"לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם" ו"שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם" גוזר: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה." ואף על פי כן, אף שלכאורה הכל צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, בפסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו, בלשון "ונתנה תוקף": "כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?"
בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו "לומר את האמת, את כולה ורק אותה... והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן," והרי הן "כנראה שנאו אותנו."
וכשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש"מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות אִתךָ לישון, חולמות אתך, הולכות אתך בדרך." מדי פעם הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך "הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה."
"כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא" מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין כי אם כקטיגור: "מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?" וכקטגור הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: "שובי נא אל מותן... די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק."
ויחד עם חבריו הוא משנן את "נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים."
מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?
בתפילת "הנני העני", תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר "קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." שליחותו של המשורר היא "להיות לפה לאילמים האלה" – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: "פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים... נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים." אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.
חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי – הוא אִבְחֵן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו "עם השירה והזמן".
וגם בספר זה באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקירבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד." האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו," ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו."
אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים" במחזור השני בספר "עיבל" – "ליד הים". "טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר', / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים."
והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: "'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. / אימי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב."
כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכול, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
במחזור זה – מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם "עיבל" כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש"תעמוד על הקללה". ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?
הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכל צפוי: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה," עדיין הרשות נתונה בידינו. ושליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.
כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: "כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה." זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע."
אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, "הנה ימים באים". ובמילים האלה עוסק השיר האהוב עליי מתוך המחזור "עיבל":
מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,
אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!
נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,
לאחר כל הקינים, ההגה וההי.
כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –
הנה ימים באים! הנה ימים באים!
כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה." אך שליח הציבור לוקח אחריות – "על אחריותי." וגם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים, ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, "הנה ימים באים."
כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט', י"ג-ט"ו):
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
אורי הייטנר
בימים אלה יצא לאור הכרך השלישי של כל שירי חיים גורי. לפני 13 שנים, בהיותו בן 76, הוציא חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא העשור התשיעי לחייו היה פורה במיוחד, הוא הוציא בהם שני ספרים חדשים – "מאוחרים" ו"עיבל", שלטעמי הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. שני ספרים אלה קובצו בכרך השלישי, ולצדם שירים נוספים מן העיזבון ולראשונה הוא פירסם גם את פזמוניו, שעד כה סרב לפרסמם בספרי השירה שלו, מאחר ואין הוא רואה בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו "באב אל-ואד", "הרעות" ו"פנס בודד".
חיים גורי, בכיר משוררי ישראל החיים עמנו, זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי, והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות, עיתונות – פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר "אל מול תא הזכוכית", קולנוע – הטרילוגיה "המכה ה-81" "הים האחרון" ו"פני המרד". ולצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ"ח ובצה"ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. לאורך כל השנים היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל, ועד היום הוא מבטא קול צלול המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות לצד הומאניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומאניים הנעשים בשם הביטחון.
לכבוד צאת ספרו, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה למאבק על הגולן.
בסתיו 1994, לפני קרוב ל-18 שנים, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עימנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.
מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן היתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.
הארבעה היו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה.
האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים.
האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות.
בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.
היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עימו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, היתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.
יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; היתה זו מהלומה קשה בעבורנו.
ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עימו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? היתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעיתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סירבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצידנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא היתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.
ובתוך הסיטואציה הזאת, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" היתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עימם. כשנפגשו, היתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"
דברים אלה הותירו חותם עמוק בליבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמִיתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.
גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצידנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.
ארבעת הפלמ"חניקים, שכולם עדיין איתנו ועדיין צלולים ופעילים גם בשלהי העשור התשיעי לחייהם, ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.
ספרו של חיים גורי "עיבל" ובפרט מחזור השירים "עיבל" הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.
"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה," אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש"לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם" ו"שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם" גוזר: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה." ואף על פי כן, אף שלכאורה הכל צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, בפסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו, בלשון "ונתנה תוקף": "כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?"
בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו "לומר את האמת, את כולה ורק אותה... והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן," והרי הן "כנראה שנאו אותנו."
וכשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש"מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות אִתךָ לישון, חולמות אתך, הולכות אתך בדרך." מדי פעם הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך "הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה."
"כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא" מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין כי אם כקטיגור: "מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?" וכקטגור הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: "שובי נא אל מותן... די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק."
ויחד עם חבריו הוא משנן את "נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים."
מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?
בתפילת "הנני העני", תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר "קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." שליחותו של המשורר היא "להיות לפה לאילמים האלה" – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: "פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים... נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים." אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.
חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי – הוא אִבְחֵן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו "עם השירה והזמן".
וגם בספר זה באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקירבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד." האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו," ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו."
אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים" במחזור השני בספר "עיבל" – "ליד הים". "טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר', / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים."
והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: "'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. / אימי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב."
כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכול, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
במחזור זה – מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם "עיבל" כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש"תעמוד על הקללה". ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?
הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכל צפוי: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה," עדיין הרשות נתונה בידינו. ושליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.
כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: "כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה." זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע."
אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, "הנה ימים באים". ובמילים האלה עוסק השיר האהוב עליי מתוך המחזור "עיבל":
מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,
אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!
נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,
לאחר כל הקינים, ההגה וההי.
כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –
הנה ימים באים! הנה ימים באים!
כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה." אך שליח הציבור לוקח אחריות – "על אחריותי." וגם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים, ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, "הנה ימים באים."
כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט', י"ג-ט"ו):
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".
אורי הייטנר
פוצ'ו
איך תפשתי את חיים גורי בגניבה
(מתוך הספר "בחיי [2]" – קורות חייו של צבר מצוי)
בפאתי הכפר הערבי בית נטיף, בצדו הפונה להרי חברון, הקים צה"ל מחנה אוהלים. למחנה זה הובאו מדי חודש אנשי מילואים כדי להתאמן, ובהזדמנות זאת גם לשמור על הגבול החדש, שנוצר כפועל יוצא ממלחמת העצמאות. בשבתות, בדרך כלל, היו החיילים יוצאים לחופשה, ורק קומץ תורנים היה נשאר לשמירה.
ערב שבת אחד הודיע לנו אילון, המא"ז שלנו, שהוא פגש שלושה קצינים, שנשארו לסוף השבוע במחנה, והוא הזמין אותם להשתתף עימנו בקבלת השבת.
החבר'ה, ובייחוד הבנות, התרגשו מאד כשזיהו בין השלושה את המשורר חיים גורי, ששיריו ליוו אותנו כל מלחמת השחרור. ועדת התרבות שלנו הוכיחה כושר התאמה למצב, ובעוד מורדי האקורדיוניסט פותח בשיר הרעות, מיהרה נעמי לרוץ לצריפה ובבוא הרגע המתאים, דיקלמה ברוב רגש את "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה."
בסוף הדקלום היפנו כולם את הראש אל מחבר השיר, ואראלה שאלה אם הוא רוצה להגיד משהו.
גורי השתמט, אמר שהוא כאן על תקן של אורח, והחמיא לנו שאנו שרים יפה מאוד. מורדי הבין את הרמז ופצח ב"רבותי ההיסטוריה חוזרת." בסוף השיר שמעתי את דבורקה לוחשת לאילון שזה שיר שכתב חיים חפר ולא גורי. מיד התחיל ויכוח שנקטע עד מהרה על ידי גורי, שאמר שאכן השיר הוא של חפר ומקור הבלבול הוא בשיר אחר שהוא כתב לפי אותה מנגינה של פרשקו.
מורדי תכף הבין למה הכוונה והחל לנגן את:
"הדרכים במידבר הכירוך / רוח קיץ שזפה פרצופך / בגבעות שבדליה א-רוחה / ברוב קורסים יצאה נשמתך..."
אחרי השיר הזה החבר'ה הרגישו שצריך להרשים את שלושת הקצינים והתחילו לצעוק "בית חנון! בית חנון!..."
בית חנון היה צ'יזבאט מימי מלחמת השחרור, שהייתי חוזר ומספר מסביב למדורה, כל פעם שהיו מגיעים אלינו קבוצות נוער או אורחים חשובים שרצינו להרשימם. הייחוד של הצ'יזבאט היה, שלא הייתי מספר אותו לבד, אלא בעזרת כל החבר'ה, שלפי סימן שלי, היו מזמזמים – "ז... ז... ז... בום!"
מהר מאוד תפסו שלושת הקצינים את סוג הסיפור והצטרפו לחבר'ה המזמזמים. אחר כך, כשהתחלנו בריקודים, תפסתי את אילון בצד ואמרתי לו שיבקש מהשלושה, שיגידו לחיילים שלהם, שלא ייכנסו לבוסתנים של הכפר ולא יסחבו לנו את מעט הפירות שנותרו בו, כי עליהם פרנסתנו. אילון מלא את בקשתי, דיבר עם השלושה וראיתי אותם מניעים ראש בהסכמה.
למחרת היה יום שבת יפה, לקחתי את הרובה שהיה מונח אצלי דרך קבע מתחת למיטה, ויצאתי עם סילקה כלבתי הנאמנה לשוטט בבוסתנים. חיפשתי עצים שעוד לא קטפנו מהם, ובוסתנים שחמקו מעיניי בסיורים קודמים. הרחקתי לכת עד קצה הכפר, ופתאום שמעתי קולות דיבור. מיהרתי להסתתר מאחורי גדר אבן, והבחנתי בשלוש דמויות העומדות מתחת לעץ תאנה ענֵף ומושיטות יד לעבר תאנים שחורות עסיסיות. כבר רציתי לכוון את הרובה, כאשר שמתי לב שאלה שלושת הקצינים שהיו אצלנו אמש, וביניהם חיים גורי הממלא פיו בתאנה עסיסית, תוך שהוא רוכן קדימה לבל יטפטף המיץ על בגדיו.
הדבר הרתיח את דמי. דווקא הם, הצריכים לשמש דוגמה לחיילים, איך הם מעיזים לגזול את פת לחמנו? ובמיוחד, איך יכול לעשות זאת המשורר הלאומי שלנו, אשר הצדק והיושר הם נר לרגליו?
דילגתי מעל גדר האבן ופסעתי לעברם בצעדים נמרצים. כשהתקרבתי, נכון לרוקן עליהם את מיטב מילות ההטפה שלי, הרים חיים גורי את ראשו לעברי, פקח את עיניו המאירות ואמר בזו הלשון:
"אה! זה אתה! תדע לך שאמש גמרנו עליך את ההלל!"
זכיתי לשמוע בחיי דברי שבח רבים כגון מצוין! נהדר! מדהים! אבל "לגמור את ההלל" רק חיים גורי יכול להגיד.
לשמע דברי ההלל האלה היוצאים מפיו של גורי הנערץ, כמעט עשיתי במכנסיים מהתרגשות. בלעתי את רוקי ופתחתי פעמיים את הפה בלי יכולת להוציא הגה. רק בפעם השלישית הצלחתי להתגבר על האלם שאחז בי, הצבעתי על עץ התאנה הפורה, ואמרתי:
"ת... ת... תאכלו חבר'ה תתכבדו! יש לנו הרבה עצים כאלה, תאכלו..."
אני חושב שהיום גורי כבר לא זוכר את טעם התאנים, אבל אני את מילות ההלל שגמר עליי, אזכור עד יומי האחרון.
פוצ'ו
בפאתי הכפר הערבי בית נטיף, בצדו הפונה להרי חברון, הקים צה"ל מחנה אוהלים. למחנה זה הובאו מדי חודש אנשי מילואים כדי להתאמן, ובהזדמנות זאת גם לשמור על הגבול החדש, שנוצר כפועל יוצא ממלחמת העצמאות. בשבתות, בדרך כלל, היו החיילים יוצאים לחופשה, ורק קומץ תורנים היה נשאר לשמירה.
ערב שבת אחד הודיע לנו אילון, המא"ז שלנו, שהוא פגש שלושה קצינים, שנשארו לסוף השבוע במחנה, והוא הזמין אותם להשתתף עימנו בקבלת השבת.
החבר'ה, ובייחוד הבנות, התרגשו מאד כשזיהו בין השלושה את המשורר חיים גורי, ששיריו ליוו אותנו כל מלחמת השחרור. ועדת התרבות שלנו הוכיחה כושר התאמה למצב, ובעוד מורדי האקורדיוניסט פותח בשיר הרעות, מיהרה נעמי לרוץ לצריפה ובבוא הרגע המתאים, דיקלמה ברוב רגש את "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה."
בסוף הדקלום היפנו כולם את הראש אל מחבר השיר, ואראלה שאלה אם הוא רוצה להגיד משהו.
גורי השתמט, אמר שהוא כאן על תקן של אורח, והחמיא לנו שאנו שרים יפה מאוד. מורדי הבין את הרמז ופצח ב"רבותי ההיסטוריה חוזרת." בסוף השיר שמעתי את דבורקה לוחשת לאילון שזה שיר שכתב חיים חפר ולא גורי. מיד התחיל ויכוח שנקטע עד מהרה על ידי גורי, שאמר שאכן השיר הוא של חפר ומקור הבלבול הוא בשיר אחר שהוא כתב לפי אותה מנגינה של פרשקו.
מורדי תכף הבין למה הכוונה והחל לנגן את:
"הדרכים במידבר הכירוך / רוח קיץ שזפה פרצופך / בגבעות שבדליה א-רוחה / ברוב קורסים יצאה נשמתך..."
אחרי השיר הזה החבר'ה הרגישו שצריך להרשים את שלושת הקצינים והתחילו לצעוק "בית חנון! בית חנון!..."
בית חנון היה צ'יזבאט מימי מלחמת השחרור, שהייתי חוזר ומספר מסביב למדורה, כל פעם שהיו מגיעים אלינו קבוצות נוער או אורחים חשובים שרצינו להרשימם. הייחוד של הצ'יזבאט היה, שלא הייתי מספר אותו לבד, אלא בעזרת כל החבר'ה, שלפי סימן שלי, היו מזמזמים – "ז... ז... ז... בום!"
מהר מאוד תפסו שלושת הקצינים את סוג הסיפור והצטרפו לחבר'ה המזמזמים. אחר כך, כשהתחלנו בריקודים, תפסתי את אילון בצד ואמרתי לו שיבקש מהשלושה, שיגידו לחיילים שלהם, שלא ייכנסו לבוסתנים של הכפר ולא יסחבו לנו את מעט הפירות שנותרו בו, כי עליהם פרנסתנו. אילון מלא את בקשתי, דיבר עם השלושה וראיתי אותם מניעים ראש בהסכמה.
למחרת היה יום שבת יפה, לקחתי את הרובה שהיה מונח אצלי דרך קבע מתחת למיטה, ויצאתי עם סילקה כלבתי הנאמנה לשוטט בבוסתנים. חיפשתי עצים שעוד לא קטפנו מהם, ובוסתנים שחמקו מעיניי בסיורים קודמים. הרחקתי לכת עד קצה הכפר, ופתאום שמעתי קולות דיבור. מיהרתי להסתתר מאחורי גדר אבן, והבחנתי בשלוש דמויות העומדות מתחת לעץ תאנה ענֵף ומושיטות יד לעבר תאנים שחורות עסיסיות. כבר רציתי לכוון את הרובה, כאשר שמתי לב שאלה שלושת הקצינים שהיו אצלנו אמש, וביניהם חיים גורי הממלא פיו בתאנה עסיסית, תוך שהוא רוכן קדימה לבל יטפטף המיץ על בגדיו.
הדבר הרתיח את דמי. דווקא הם, הצריכים לשמש דוגמה לחיילים, איך הם מעיזים לגזול את פת לחמנו? ובמיוחד, איך יכול לעשות זאת המשורר הלאומי שלנו, אשר הצדק והיושר הם נר לרגליו?
דילגתי מעל גדר האבן ופסעתי לעברם בצעדים נמרצים. כשהתקרבתי, נכון לרוקן עליהם את מיטב מילות ההטפה שלי, הרים חיים גורי את ראשו לעברי, פקח את עיניו המאירות ואמר בזו הלשון:
"אה! זה אתה! תדע לך שאמש גמרנו עליך את ההלל!"
זכיתי לשמוע בחיי דברי שבח רבים כגון מצוין! נהדר! מדהים! אבל "לגמור את ההלל" רק חיים גורי יכול להגיד.
לשמע דברי ההלל האלה היוצאים מפיו של גורי הנערץ, כמעט עשיתי במכנסיים מהתרגשות. בלעתי את רוקי ופתחתי פעמיים את הפה בלי יכולת להוציא הגה. רק בפעם השלישית הצלחתי להתגבר על האלם שאחז בי, הצבעתי על עץ התאנה הפורה, ואמרתי:
"ת... ת... תאכלו חבר'ה תתכבדו! יש לנו הרבה עצים כאלה, תאכלו..."
אני חושב שהיום גורי כבר לא זוכר את טעם התאנים, אבל אני את מילות ההלל שגמר עליי, אזכור עד יומי האחרון.
פוצ'ו
מרדכי קידר
המזרח התיכון הולך אחורנית
שיבת האימפריה
מאה שנים אחרי קריסת האימפריה העותומנית היא שבה לחיים. תורכיה כובשת שוב חלק מהעולם הערבי, והפעם זו סוריה. תחת התירוץ השדוף "מלחמה בטרור" כבשה תורכיה בשבועיים האחרונים רצועה בשטח סוריה לאורך הגבול המשותף בין שתי המדינות כדי לקטוע את הרצף הטריטוריאלי של הכורדים.
תורכיה מתכוונת להאריך את "רצועת הביטחון" בשטח סוריה לכל אורך הגבול המשותף שאורכו 818 קילומטר, ולהרחיבה עד 30 קילומטר לתוך שטח סוריה. אם תצליח תורכיה במשימתה, יהיה שטחה של "רצועת הביטחון" הזו יותר מעשרים וארבעה אלף קילומטרים מרובעים, גדולה יותר מכל מדינת ישראל. על פי התכנית התורכית, כל השטח הזה ינוקה מתושבים לחלוטין.
לתכנית התורכית יש רק שם אחד: "טיהור אתני". מדובר בעשרות אלפי תושבי כפרים ועיירות המתגוררים בשטח זה מאות ואולי אף אלפי שנים, שייאלצו להסתלק לכל עבר, רק כי ארדוע'אן לא רוצה לראות ישות כורדית, עצמאית או לא עצמאית, מדרום לגבול התורכי.
הגדרת הכורדים תושבי סוריה כ"טרוריסטים" שצריך להגלותם ממקומות מגוריהם ההיסטוריים זהה לחלוטין לטענה המכלילה – שאף אחד לא מקבל – שכל הערבים או כל היהודים הם טרוריסטים הזכאים ליחס דומה. הגזענות של ארדוע'אן עוברת כל גבול.
אך הפרט המפתיע בהתנהגות התורכית היא שתיקת העולם. מועצת הביטחון לא התכנסה לדון בכיבוש החדש ואפילו לא הפיקה מילה אחת של גינוי. גם הרחובות לא עדים להפגנות, לא בעולם הערבי, לא באירופה ולא בצפון אמריקה. שקט של חדר מתים.
לבעלי הזיכרון הקצר: תורכיה כבשה 37% מהאי קפריסין בשנת 1974 והקימה בשטח זה מדינה שאף מדינה בעולם לא הכירה בה "דה יורה", למעט – כמובן – תורכיה. בכל שפה קוראים לזה "כיבוש", אבל מי בעולם יודע על כך? מי בעולם מגנה את תורכיה על כיבוש יותר משליש קפריסין? האם מישהו חושב להטיל על תורכיה חרם, סנקציות או משיכת השקעות (BDS) בגלל התנהגותה כבר 44 שנים בקפריסין? ועכשיו מגיע כיבוש תורכי בשטח הכורדי של סוריה. האם עכשיו העולם יתעורר כדי לראות מה שתורכיה עושה? יפגין? יגנה? יחרים? יפעל?
אבל זה לא רק בעיית הכיבוש, שכן ההתנהגות התורכית הבעייתית לא התחילה ב-1974. כל מי שמצפונו חי וער יודע וזוכר מה קרה לארמנים הנוצרים בתורכיה שחוו שני אירועי טבח המוניים, ב-894-1896 וכן במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1915-1918. מיליוני ארמנים ונוצרים אחרים הושמדו באכזריות על ידי התורכים המוסלמים, ושתיקת העולם על השמדת העם הזו הביאה את היטלר בשנת 1941 להבנה שהעולם לא יעשה כלום אם הוא יעשה דבר דומה ליהודים.
העולם ציני ופועל מתוך אינטרסים, והמערב – ארה"ב ואירופה – פוחד שאם מישהו יגיד משהו שירגיז את ארדוע'אן האימפולסיבי והרגזן, הוא עלול לסלק אותם מהבסיס האווירי שלהם באינצ'רליק, בסיס המהווה אבן יסוד לכל תוכנית מבצעית מערבית במזרח התיכון ובמרכז אסיה כולל איראן.
השאלה העולה מאליה היא מה יעשו הכורדים בסוריה מול האיומים בטיהור אתני שתורכיה מתכננת עבורם: האם יישבו בשקט וימתינו למוות או שישיבו מלחמה שערה ויתנגדו לצבא התורכי.
שאלה נוספת הקיימת ברקע היא מה יעשו הכורדים בתורכיה לאור מה שעלול לקרות לאחיהם בסוריה. להזכיר לקוראים: בכל עיר בתורכיה יש שכונה כורדית, ואם הכורדים ירצו הם יכולים לזרוע הרס בכל שטחה של תורכיה. המחיר שהם ישלמו יהיה גבוה, והם יודעים זאת היטב.
שאלת התגובה של הכורדים בתורכיה איננה פשוטה כלל וכלל, כי כבר ראינו בעבר הקרוב – בחבל הכורדי של עיראק – שסולידריות רבה אינה שוררת בקרב הכורדים והם מפולגים, מסוכסכים זה עם זה ואף נלחמים לעיתים זה בזה. ייתכן מאוד שארדוע'אן מכיר את הפלגנות בקרב הכורדים והוא מרשה לעצמו לפעול באורח כל כך ברוטאלי נגד הכורדים בסוריה מתוך הנחה שהכורדים בתורכיה לא ייצאו מגדרם כדי לסייע לאחיהם בסוריה.
אלא שכאן נכנס נתון חדש: מתנדבים ממדינות רבות מגיעים לסייע לכורדים. יש בהם שהגיעו מצרפת, מארה"ב, מבריטניה, מאלג'יריה, מיפן ועוד. הגיוס שלהם מתנהל ברשת, באופן דומה לגיוס המתנדבים לדאע"ש. הם מגיעים לסוריה במשעולי ההרים מכורדיסטן העיראקית. חלקם אימצו שמות כורדיים ולמדו את השפה הכורדית. אם תופעה זו תתרחב ויפלו חללים בקרב המתנדבים הזרים, התורכים עלולים למצוא את עצמם בתוך קלחת בינלאומית.
דמוקרטיה מצרית
בסוף חודש מרץ ימלאו ארבע שנים לבחירות שבהן זכה עבד אלפתאח אלסיסי בנשיאות, ויתקיימו במצרים בחירות לנשיא הבא. סיסי הציב את עצמו כמועמד, וכמה אנשים הודיעו על התמודדותם מולו: הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן, עורך הדין ח'אלד עלי, אקדמאית מאוניברסיטת תעלת סואץ מונא אלברנס, איש העסקים מחמוד רמדאן, מדען החלל עיצאם חגי, ועוד.
הבעייה היא שכל מי שמודיע על התמודדותו מוצא את עצמו מוטרד על ידי המשטרה, נעצר או מושמץ על ידי רבים, באופן שכיום לא רואים שום מתמודד רציני מול סיסי. במרחב הציבורי המצרי נשמעים קולות רבים הקוראים לעם להחרים את הבחירות כי הן לא באמת בחירות שכן התוצאה נקבעה מראש.
פרשנים טוענים – וכנראה בצדק – שמצב החירויות הפוליטיות וזכויות הפרט במצרים כיום גרוע יותר מהמצב ששרר בימי הנשיא מובארק, וכוחם של המשטרה והצבא גדל והתנפח בארבע השנים של שלטון סיסי. הסיבה הברורה והגלויה היא המלחמה בטרור שהיא מלחמה אמיתית, קשה וסיזיפית, שאף אחד לא רואה את סופה באופק.
בנוסף לטרור, מצרים מתמודדת עם איום גדול הרבה יותר, והוא הסכנה של ירידה משמעותית בכמות מי הנילוס הזורמת למצרים מסודאן, עקב הקמת "סכר התקומה" בשטח אתיופיה, סמוך לגבול עם דרום סודאן. מצרים מסתמכת על הנילוס לשתייה, להשקיה ולתעשייה, והיא זקוקה ליותר ויותר מים במקביל לגידול במספר האוכלוסין המגיע כיום לתשעים מיליון. עד היום נכשלו מאמצי סיסי לשכנע את אתיופיה לחדול מהקמת הסכר, והבעייה פתוחה.
הטרור מעיק גם הוא על מצרים, שכן בנוסף לנזקים הישירים בהרוגים, פצועים והרס, קיימת פגיעה גדולה בתעשיית התיירות, שכן תיירים זרים באים לנפוש, לטייל וליהנות, לא להיות קרבנות של פעולות טרור.
השחיתות המנהלית והשלטונית במצרים גדולה מאוד ורבים חשים בייאוש כי אינם רואים מוצא מסבך הבעיות.
במצב הנוכחי, שבו כמעט וודאי שסיסי ייבחר שוב, ייתכן שדווקא המשכיות בשלטון עדיפה. אינני תומך דיקטטורה, אינני מצדד ברמיסת זכויות אדם כמו שאינני בעד שלילת חרויות פוליטיות, אבל האלטרנטיבה לסיסי היא כנראה שקיעה מהירה יותר של מצרים בסבך הבעיות שהיא ממילא תפוסה בהם.
יש בחיי עמים זמנים קשים ומצבי חירום המחייבים לתקופה מסוימת צעדים לא שגרתיים, וייתכן שבחירת סיסי שוב איננה פתרון טוב, אבל כל פתרון אחר עלול להיות גרוע יותר.
מבימה זו אני מאחל למצרים ולסיסי הצלחה גדולה בניסיון לצאת מסבך הבעיות שבהם שקועה מצרים עד צוואר.
מרדכי קידר
עמוס גלבוע
שלב חדש ונפיץ במערכת היחסים שלנו מול איראן וחיזבאללה
כאשר נתניהו הצהיר כי ישראל לא תשלים עם הקמת מפעל לטילים מדוייקים בלבנון ואם תצטרך היא תפעל. אם אכן ישראל תפעל, הדעת נותנת שחיזבאללה יגיב ובכך תחל הדרדרות. האם איראן תירתע ותעצור את הקמת המפעל?
השבוע נפתח עידן חדש בהתמודדות של ישראל מול ההתבססות האיראנית בסוריה, ומימד חדש הוכנס לקווים האדומים שישראל הציבה עד כה לאיראן. היה זה בעקבות פגישתו של נתניהו עם פוטין, כאשר ראש ממשלת ישראל הצהיר בצורה חדה וברורה:
"ישנם מפעלי טילים בלבנון בשלבי הקמה. האיום של נשק מדויק מלבנון לישראל הוא איום חמור שישראל לא תקבל אותו.וגם כאן – אם נצטרך לפעול, נפעל."
נתניהו הדגיש כי הוא הבהיר זאת לפוטין. בפעם הראשונה ישראל מאיימת לתקוף מפעלי טילים מדוייקים הנמצאים בהקמה על אדמת לבנון. עד עכשיו ישראל תקפה בסוריה שיירות ומחסנים של טילים מדוייקים שהיו בדרכם מאיראן לחיזבאללה בלבנון.
ויש עוד מימד חדש באיום הנוכחי: הוא מוסבר בצורה ברורה לרוסים המודעים היטב להשלכות האיום הישראלי, היוצר מצב נפיץ בזירה הצפונית מול חיזבאללה.
כמה מילות רקע. אנחנו עומדים מול 3 רמות של איומים מצד איראן. הרמה של נשק השמדה המוני היכול לאיים על הקיום שלנו. בשלב זה האיום אינו רלוונטי. הוא יהיה, תוך מיספר שנים.
הרמה השנייה היא מה שהייתי קורא "האיראנים על הגדר". זהו איום מגוון של פח"ע ורקטות מרמת הגולן ע"י מליציות שיעיות שונות, זהו איום מטריד, אבל מבחינה צבאית זהו איום נסבל שצה"ל יכול בקלות יחסית להתמודד איתו.
הרמה השלישית ההיא נשק שעלול לשבש בצורה חמורה את חיי היום יום שלנו, ולגרום נזקים חמורים. המדובר בטילים מדוייקים ארוכי טווח. הם מסוכנים עשרת מונים מהסיסמאות של "האיראנים על הגדר", או מבסיס איראני של כמה מבנים ליד דמשק. האיראנים וחיזבאללה מודעים היטב לחשיבות הגדולה של הטילים המדוייקים כנשק הרתעה ותקיפה נגד ישראל.
ב-3 ינואר 2018 נתן נצראללה ראיון מקיף בנושא. שלוש נקודות בלטו בדבריו:
האחת, במלחמה הבאה תחנות חשמל, שדות תעופה, נמלים, מפעלי גרעין ופטרוכימיים יהיו מטרות.
השנייה, ישראל אומרת שיש לנו כמה עשרות טילים מדוייקים. בטילים הללו נוכל לבחור את המטרות באופן מדויק כדי לגרום לישראל אסון גדול.
השלישית, מה שקובע זה לא הכמות של הטילים והרקטות אלא הדיוק.
המסקנה העולה מדברים אלו היא זאת: אין לנו עדין מספיק טילים מדוייקים על מנת לכסות את כל המטרות בישראל, ולכן טבעי שנקים מפעלים בלבנון על מנת שיהיו לנו מספיק טילים מדויקים ארוכי טווח.
וכאן אנו מגיעים לקטע החשוב ביותר בדברי נצראללה. הוא נשאל מדוע חיזבאללה לא הגיב על התקיפות הישראליות בסוריה. וכך הוא השיב: "הזהירות מפני הידרדרות הינה טקטיקה המשרתת את ההכנות לקראת המלחמה הגדולה, אבל לא תמיד חיזבאללה יגלה אורך רוח, בפרט אם ילחצו אותו."
והנה, ישראל "לוחצת" את חיזבאללה ואיראן ומאיימת לתקוף בלבנון אם ימשכו ההכנות להקמת מפעל הטילים המדוייקים. סביר שנתניהו ביקש מפוטין ללחוץ על איראן, אך קשה לדעת מה מידת ההשפעה שלו על איראן בנושא הזה. אם האיראנים לא יירתעו, וישראל תתקוף (לא רק את המפעל אלא גם את הטילים המדוייקים שבידי חיזבאללה), קשה להניח שחיזבאללה לא יגיב. פירוש הדבר אסקלציה רחבה. והשאלות העולות:
האם נתקוף מתוך מודעות לאסקלציה?
האם האיראנים, נוכח המצב הנזיל בסוריה, יהיו מוכנים להסתכן באסקלציה?
עמוס גלבוע
באך, ארנהיים, ברטוק, טֶצְלֶף, שוסטקוביץ' ושָׁני
בקונצרט מדהים ביופיו בפילהרמונית
רק שני ערבים ניתנו לתוכנית הנהדרת הזו, ועל ביצועה במוצ"ש ויתרנו בגלל הטשולנט המצויין שאכלנו בצהרי אותה, שבת ובגלל הטשולנט של אחרים שתוצאותיו מרחפות בדרך-כלל בחלל ההיכל במוצ"שים האלה. ולכן החלפנו לקונצרט השני של אותה תוכנית, ביום ראשון השבוע.
יוסי ארנהיים, עם נגני התזמורת בהרכב קאמרי, הפליא לנגן את הסואיטה מס' 2 ב-סי מינור לתזמורת של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750), שנמשכה כעשרים דקות. ארנהיים הוא חלילן סוליסט מבריק. הוא מנגן שנים רבות בפילהרמונית כחלילן ראשון, והוא מעלה תמיד את רמת הביצוע בקטעי הסולו של חלילו ביצירות תזמורתיות, כמו גם הפעם בחלקו השני של הקונצרט, בקטעי סולו רבים בסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'.
הסואיטה של באך היא יצירה פופולארית מאוד שרבים יודעים לזמזם אותה מהזיכרון, ובשעתו זכינו לשמוע אותה מחליליהם של מבצעים גדולים כמו ז'אן פייר ראמפל וג'ימס גולוויי, כאשר ביקרו בארץ. הקהל אהב מאוד את הביצוע של ארנהיים, שהשתפר ככל שהתקרב לפרקים האחרונים. מחיאות הכפיים הממושכות הביאו גם להדרן שמילא בנעימתו את כל החלל הגדול של היכל התרבות. ממש פלא. ואי אפשר שלא לחזור ולזכור את נגינת החליל הידועה כל-כך, בייחוד בפרקים האחרונים, שאינה חדלה להזדמזם בך.
חווייה בלתי רגילה היתה הקונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת של המלחין ההונגרי בלה ברטוק (1881-1945), כשלושים ושתיים דקות, עם הכנר כריסטיאן טצלף, וכמובן, כמו הערב כולו, בניצוחו המצויין של להב שני. הנגינה של טצלף ביצירה הזו מתנודדת בין קטעים ענוגים מאוד, ליריים, שקטים להפליא וכובשים את הלב, לבין קטעים רבי עוצמה מרעידים עם מלוא התזמורת, וגם קטעי סולו מדהימים בליווי תוף דוּד או חליל, והכול בתוך אנרגיה מתפרצת של היצירה החזקה, הממש גאונית, שכבשה את הקהל, אשר הגיב במחיאות כפיים ממושכות וגם זכה להדרן שבו כינור יחיד שתבע את מלוא תשומת הלב והאוזן של ההיכל כולו. בקיצור, יצירת מופת, אולי כבר "מודרנית", שהולחנה בשנת 1937. על פי איכות נגינתו, כריסטיאן טצלף הוא כיום מגדולי הכנרים בעולם, ויפה שהפילהרמונית הצליחה להביא אותו. הוא ולהב שני המנצח אינם גבוהי קומה, וכאשר התחבקו בתום הביצוע, על רקע מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל, זה היה רגע ממש מרגש.
בחלק השני ניצח להב שני מעל בימה ריקה ללא תווים על הסימפוניה מס' 5 ברה מינור של דמיטרי שוסטקוביץ' (1906-1975) שנמשכה כ-45 דקות. זה היה מופע! זה היה ביצוע! זו יצירה גדולה! הקהל כמעט רקד על מושביו. הקונטראבאסים, החצוצרות, כלי ההקשה. כלי הנשיפה. שמואל הרשקו עם הטובה הגדולה והמוזהבת. ממש חגיגה לאוזניים. יצירה גאונית, מרגעי השקט של הכלים היחידים ושל החלילים, הכינורות והצ'לו, ועד לרגעי התדהמה של התזמורת כולה, שנגינתה מחלחלת בך-כולך ולעיתים מרגשת עד כדי דמעות. בייחוד הפינאלה.
ואי אפשר שלא לציין את ההשפעה של מאהלר על שוסטקוביץ' שמורגשת היטב בסימפוניה החמישית. שבתי ושמעתי אותה באינטרנט, שם היא זמינה בניצוחו של לאונרד ברנשטיין על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, ממש אגדה. ומורגשים בה יותר רגעי השקט בנגינה מאשר בביצוע בהיכל התרבות, ואולם הפינאלה בהיכל היתה אדירה, אולי אף יותר מזו שבניצוח ברנשטיין.
בתוכנייה כתוב הרבה על קשייו של שוסטקוביץ' להלחין תחת משטרו של סטאלין ועל המיגבלות שהוטלו עליו. יש גם קטע בשמו, שממש קשה להבין אותו על רקע ההנאה והשמחה שהסיפוניה הזו גורמת למאזין. הוא אומר:
"...מעולם לא חשבתי על פרקי סיום שמחים, כי איזו שמחה יכולה להיות? חושבני כי ברור לכול מה מתרחש בסימפוניה החמישית. החדווה מאולצת, נוצרת תחת איום, כמו ב'בוריס גודונוב' מאת מוסורגסקי. זה כאילו מישהו מכה אותך במקל ובה בעת אומר לך: 'עליך לשמוח, עליך לשמוח.' ואתה קם, רועד כולך, צועד לדרכך וממלמל 'עלינו לשמוח, עלינו לשמוח.'"
מחיאות הכפיים הממושכות בסיום החמישית הביעו את עוצמת ההנאה שזכה בה הקהל. ואני חושב ואומר לעצמי שהנה זכינו שיש אצלנו קונצרטים ומבצעים שהם מן הטובים בעולם ואין צורך לנסוע לחו"ל כדי לשמוע אותם, ויש גם דור המשך לזובין מהטה, בדמות המנצח הצעיר והמוכשר להב שני (יליד 1989), שמבטיח לנו שקסם המוסיקה של הפילהרמונית הישראלית לא יפוג.
אהוד בן עזר
יוסי ארנהיים, עם נגני התזמורת בהרכב קאמרי, הפליא לנגן את הסואיטה מס' 2 ב-סי מינור לתזמורת של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750), שנמשכה כעשרים דקות. ארנהיים הוא חלילן סוליסט מבריק. הוא מנגן שנים רבות בפילהרמונית כחלילן ראשון, והוא מעלה תמיד את רמת הביצוע בקטעי הסולו של חלילו ביצירות תזמורתיות, כמו גם הפעם בחלקו השני של הקונצרט, בקטעי סולו רבים בסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'.
הסואיטה של באך היא יצירה פופולארית מאוד שרבים יודעים לזמזם אותה מהזיכרון, ובשעתו זכינו לשמוע אותה מחליליהם של מבצעים גדולים כמו ז'אן פייר ראמפל וג'ימס גולוויי, כאשר ביקרו בארץ. הקהל אהב מאוד את הביצוע של ארנהיים, שהשתפר ככל שהתקרב לפרקים האחרונים. מחיאות הכפיים הממושכות הביאו גם להדרן שמילא בנעימתו את כל החלל הגדול של היכל התרבות. ממש פלא. ואי אפשר שלא לחזור ולזכור את נגינת החליל הידועה כל-כך, בייחוד בפרקים האחרונים, שאינה חדלה להזדמזם בך.
חווייה בלתי רגילה היתה הקונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת של המלחין ההונגרי בלה ברטוק (1881-1945), כשלושים ושתיים דקות, עם הכנר כריסטיאן טצלף, וכמובן, כמו הערב כולו, בניצוחו המצויין של להב שני. הנגינה של טצלף ביצירה הזו מתנודדת בין קטעים ענוגים מאוד, ליריים, שקטים להפליא וכובשים את הלב, לבין קטעים רבי עוצמה מרעידים עם מלוא התזמורת, וגם קטעי סולו מדהימים בליווי תוף דוּד או חליל, והכול בתוך אנרגיה מתפרצת של היצירה החזקה, הממש גאונית, שכבשה את הקהל, אשר הגיב במחיאות כפיים ממושכות וגם זכה להדרן שבו כינור יחיד שתבע את מלוא תשומת הלב והאוזן של ההיכל כולו. בקיצור, יצירת מופת, אולי כבר "מודרנית", שהולחנה בשנת 1937. על פי איכות נגינתו, כריסטיאן טצלף הוא כיום מגדולי הכנרים בעולם, ויפה שהפילהרמונית הצליחה להביא אותו. הוא ולהב שני המנצח אינם גבוהי קומה, וכאשר התחבקו בתום הביצוע, על רקע מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל, זה היה רגע ממש מרגש.
בחלק השני ניצח להב שני מעל בימה ריקה ללא תווים על הסימפוניה מס' 5 ברה מינור של דמיטרי שוסטקוביץ' (1906-1975) שנמשכה כ-45 דקות. זה היה מופע! זה היה ביצוע! זו יצירה גדולה! הקהל כמעט רקד על מושביו. הקונטראבאסים, החצוצרות, כלי ההקשה. כלי הנשיפה. שמואל הרשקו עם הטובה הגדולה והמוזהבת. ממש חגיגה לאוזניים. יצירה גאונית, מרגעי השקט של הכלים היחידים ושל החלילים, הכינורות והצ'לו, ועד לרגעי התדהמה של התזמורת כולה, שנגינתה מחלחלת בך-כולך ולעיתים מרגשת עד כדי דמעות. בייחוד הפינאלה.
ואי אפשר שלא לציין את ההשפעה של מאהלר על שוסטקוביץ' שמורגשת היטב בסימפוניה החמישית. שבתי ושמעתי אותה באינטרנט, שם היא זמינה בניצוחו של לאונרד ברנשטיין על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, ממש אגדה. ומורגשים בה יותר רגעי השקט בנגינה מאשר בביצוע בהיכל התרבות, ואולם הפינאלה בהיכל היתה אדירה, אולי אף יותר מזו שבניצוח ברנשטיין.
בתוכנייה כתוב הרבה על קשייו של שוסטקוביץ' להלחין תחת משטרו של סטאלין ועל המיגבלות שהוטלו עליו. יש גם קטע בשמו, שממש קשה להבין אותו על רקע ההנאה והשמחה שהסיפוניה הזו גורמת למאזין. הוא אומר:
"...מעולם לא חשבתי על פרקי סיום שמחים, כי איזו שמחה יכולה להיות? חושבני כי ברור לכול מה מתרחש בסימפוניה החמישית. החדווה מאולצת, נוצרת תחת איום, כמו ב'בוריס גודונוב' מאת מוסורגסקי. זה כאילו מישהו מכה אותך במקל ובה בעת אומר לך: 'עליך לשמוח, עליך לשמוח.' ואתה קם, רועד כולך, צועד לדרכך וממלמל 'עלינו לשמוח, עלינו לשמוח.'"
מחיאות הכפיים הממושכות בסיום החמישית הביעו את עוצמת ההנאה שזכה בה הקהל. ואני חושב ואומר לעצמי שהנה זכינו שיש אצלנו קונצרטים ומבצעים שהם מן הטובים בעולם ואין צורך לנסוע לחו"ל כדי לשמוע אותם, ויש גם דור המשך לזובין מהטה, בדמות המנצח הצעיר והמוכשר להב שני (יליד 1989), שמבטיח לנו שקסם המוסיקה של הפילהרמונית הישראלית לא יפוג.
אהוד בן עזר
משה כהן
והצינור מוסיף לשאוב
מפלס הכנרת יורד לרמה מסוכנת.
אך הצינור מוסיף לשאוב.
הכוונה לצינור השואב מים לממלכת ירדן.
אולי למען השקיפות ידוּוח לנו מהי כמות המים הנשאבת לממלכת ירדן?
אז מה אם פועלת ירדן למען שליטה פלסטינית בהר הבית, אז מה אם השפילה ירדן את ישראל בתקרית השגרירות שבה הותקף עובד ישראלי ונאלץ להגן על חייו.
והצינור מוסיף לשאוב מים מהכנרת לממלכת ירדן...
משה כהן
ירושלים
אך הצינור מוסיף לשאוב.
הכוונה לצינור השואב מים לממלכת ירדן.
אולי למען השקיפות ידוּוח לנו מהי כמות המים הנשאבת לממלכת ירדן?
אז מה אם פועלת ירדן למען שליטה פלסטינית בהר הבית, אז מה אם השפילה ירדן את ישראל בתקרית השגרירות שבה הותקף עובד ישראלי ונאלץ להגן על חייו.
והצינור מוסיף לשאוב מים מהכנרת לממלכת ירדן...
משה כהן
ירושלים
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
יהודה דרורי
אירלנד הפרו-נאצית חוזרת
לא רבים זוכרים שאירלנד היתה נייטרלית במלחמת העולם השניה. נייטרלית? לרצח הנוראי ולג'נוסייד הנאצי ליהודים? נייטרליות יחד עם "חגיגה" לנוכח ה"בליץ" הגרמני על אזרחי לונדון?
אירלנד ראויה לבוז לא פחות מזה המופנה כלפי שבדיה הצבועה (זו אשר תמכה בתעשיית הנשק הנאצית תוך כי המלחמה למרות הנייטרליות שלה). אירלנד עויינת לישראל זה זמן רב, אינני יודע אם זה בגלל האנטישמיות הקתולית המחבקת אותה או בגלל ניסיונותיה להתחבב על הערבים... מה שאנחנו כן רואים הוא מיספר ישראלים הפועלים כמשת"פים ויודנראטים, שמעודדים את הפרלמנט האירי להתחיל בחרם כלכלי על ישראל, ועלינו להוקיע אותם בשמם כדי שירקו בפניהם ברחובותינו.
יהודה דרורי
משה גרנות
"יש לי קטע איתך, אבל אני לא שייכת לך"
על "פתח גדול מלמטה – סיפורים מאוד רומנטיים" מאת אסתר פלד
בבל-משכל 2017, 102 עמ'
הציטוט שבכותרת, המופיע בעמ' 74, יכול לשמש כמוטו לספר כולו, ולאו דווקא הציטוטים ל"להישאר בחיים: שיטה" של מישל וולבק, המופיעים בתחילת כל אחד משלושת שערי הספר.
ועוד דבר: אין בספר הזה "סיפורים", כפי שמבטיח שם הספר, אלא סיפור אחד על חייה של אישה החושפת הגיגיה לגבי קורות חייה; וגם לא נראה לי שמדובר ב"סיפורים רומנטיים", כי הגיבורה מספרת על עצמה שכל קשריה עם גברים נועדו מראש להסתיים, כי יש לה "קטע" עם גברים, אבל לעולם היא לא תהיה שייכת להם, היא אינה חיה בשלום עם "הכרזת אהבה", כי אין סיכוי לשמור אמונים לאהוב יותר ממיספר חודשים מוגבל (עמ' 45) – בעיניי לפחות זה לא נראה מאוד רומנטי. יש להניח שבכותרת הספר יש נימה אירונית מכוונת. עד כמה שהספר הזה רחוק מרומנטיות אפשר להתרשם מדו-שיח בין הדוברת לבין הגבר שהיא נטשה (לא ברור איזה מיספר): הוא משאיר לה מכתבי אהבה על הדלת, והוא ניסה אישה אחרת, יותר יפה ויותר חטובה, אבל הוא תמיד חושב עליה – נשמע רומנטי מצידו, אבל היא מצהירה שהיא אינה נעלבת (כאילו!) כי יש לה מאהב חטוב ממנו, וגם צעיר ממנו בעשרים שנה!
המאפיין את הספר הזה הוא החשאיות: אינך יודע את שמה של הדוברת, ופרטים אישיים עליה, כגון גיל (מעל חמישים, נודע לנו רק בעמ 74), מקום מגורים (בית עם גינה במושב קטן בעמק ליד הר, שוב, רק בעמ' 79). הקורא יודע שהיא משכילה (מזכירה את וירג'יניה וולף, זיגמונד פרויד, ז'וליה קריסטבה, חנוך לוין, ומישל וולבק), אבל אין לך מושג במה היא עובדת, ידוע שהיה לה בעל, אבל אינך יודע עליו דבר, וברור שאין לו שם.
לכל אורך ההרפתקאות שלה עם גברים, ילדיה מוזכרים רק פעם אחת (עמ' 65-64), אבל אין שם שום פרט מזהה. היא מזכירה מיספר מאהבים, אבל כיוון שאין להם שמות (לא להם, ולא לשאר הגיבורים), אין הקורא יודע להבדיל ביניהם. פעם אחת "החליקו" לה שני שמות: כוליש, כינוי המאהב הנעזב, וזיוה, אהובתו הקודמת, אליה הוא חוזר כשהדוברת דוחה אותו ומתחילה יחסים עם גבר חדש (עמ' 39-38). זהו! בכל הספר אין אף שם נוסף. יש שכן ממול, שכן ימין, שכן משמאל, חבר אקדמאי הגר בצפון הארץ, אישה שבעלה עזב אותה ושיכן אותה בלול ששיפץ לדירה וכד' – אין אף שם אחד נוסף בכל הספר. אני מודה שאותי זה בילבל – לא ידעתי בוודאות על איזה מאהב היא מדברת בכל רגע נתון.
מאפיין נוסף בספר: הדוברת מצהירה שבתוכה מדברות, מתלבטות, מתקוטטות – שתי נשים: אחת ערמונית, ואחת הגיונית, מעין ממונה על הגבלים (עמ' 8, 41, 48, 53, 54, 76, 83, 86), והדיון ביניהן נסב סביב המאהבים והשאיפה להיות לבד. הספר מתחיל בפרידה ממאהב (היא מצטערת שלא עזבה אותו קודם...) ושאיפה להשיג מאהב חדש, ולכן היא צריכה לעשות דיאטה, וכן שיפוצים שונים כדי לפרסם את תמונתה באתר הכרויות. יחד עם זאת, היא מתגעגעת לאקס שלה (הדו-כיווניות של רגשותיה מובלטת בכל הספר), ולכן מתקשרת אליו. הוא עדיין אוהב אותה, אבל יש לו חברה חדשה, גרמנייה נוצרייה. הידיעה הזאת מציקה לה. היא חושבת שקשר זוגי לעולם נגמר לא טוב: או שמתגרשים (מתוארים חייו-תלאותיו של אקדמאי שיש לו ילדים משתי נשים קודמות, על כל ייסורי הגירושין ומשמורת על ילדים), או שמזדקנים וחולים. בסופו של דבר, גורל האדם היא הבדידות. יש לה, כאמור, חבר חדש, שמתחמם כשהוא שומע שהיא יצאה מהבית בטרנינג ללא תחתונים, אבל כיוון שבזמן ההתעלסות (הגבר "הנוכחי" פוטנטי למדיי) היא חושבת עליו ועל האקס – היא מחליטה לוותר על שניהם. האם זה פסק הדין של האישה ההגיונית שבתוכה? – ספק. מסתבר שגם למאהבים שלה יש קווי אופי דומים לשלה: מאהב אחד (לך תדע איזה!) ממשיך לאהוב אותה, אבל ב"הפסקה" הוא חוזר לאהובתו הקודמת. מסתבר שגם מהמאהב האחר היא נפרדת, והוא מחזיר לה בכעס כסף שהיה חייב לה, וכן את המצעים שהיא השאירה אצלו.
הספר מתרכז בהבדלים בין המינים: גברים אוהבים לעזור, אבל רוצים בתמורה "תשלום", וזה מגעיל אותה. נשים לא יכולות להתפאר בכיבושים – זאת טריטוריה שפלה של גברים. גברים טובים במשא ומתן במוסך, אצל סוכן הביטוח, הם טובים בלהביא קרואסון וסרטים – אל גבר כזה ניתן להתגעגע, אבל גם לשאוף לאבד אותו. על אישה ניתן לומר שהיא חיננית – גבר ייעלב אם יכונה חינני. היא מזהירה את מאהביה מראש שהיחסים אינם רציניים (השפעת אריקה ג'ונג?) הדוברת משווה את הנשים לתרנגולות, ואת הגברים לשועלים, וכשהם יחד המצב הוא בבחינת אחרית הימים. נשים לוקות באי-מהות עצמית, לכן הן מצטבעות, מגלחות עצמן גם במקומות צנועים. הגבר עיוור לכל ההשתדלות הנשית הזאת, אבל הוא חש שיש בכך הזמנה: את מפורכסת, סימן שאת רוצה.
אנחנו מתוודעים לכך שבעלה עזב אותה לפני שנתיים, אבל שוב – שום פרט מזהה לגביו. היא מזכירה יחסים עם גבר נשוי, שנמנע מסקס עימה שהיא כל כך השתוקקה לו, כדי לא להחריב את נישואיו, אבל כשסוף סוף נדלק עליה ודרש סקס (במכונית!) היא מסרבת. היא מספרת על גבר שלא היה מסוגל להסתכל אליה בעת ההתעלסות, וגבר אחר שדרש שהיא תסתכל עליו. הדוברת מספרת שעזבה גבר שלא הסתדר עם הילד שלה שהיה בן ארבע, ועזבה גבר אחר משום שהילד שלו עשה בלגן. מאז היא מתחילה רק עם גברים שילדיהם עזבו את הבית, אבל המסקנה הסופית היא שמוטב להיות לבד. הפתרון שלה – הבדידות.
וכן, מדוע נקרא הספר "פתח גדול מלמטה"? – משום שהחברה כפתה על נשים ללבוש שמלות וחצאיות, שאינן נוחות (הן מתעופפות ברוח ורואים מה שאסור), אבל מאפשרות לגברים גישה קלה אל גופן. שמלה מזמינה גברים, לכן צריך להימנע מללבוש אותה. בספר יש גם לא מעט פרטים אינטימיים תוך שימוש במילים הבוטות ביותר, ואני אוותר על כך ברשימה זאת, אבל אינני יכול שלא להזכיר את הדברנות המעייפת למדיי במיספר לא מבוטל של מקומות. הרי דוגמה: "הקשר ביני ובין כוליש מבשיל, תופח, ענוג מרוב מתיקות, וזה פלא לו ייחלתי, ייחלת, ייחלת, ייחלנו, ייחלתם, ייחלתן, ייחלו, כולם, אתמול, היום, מחר, תמיד" (עמ' 38).
לזכותה של הסופרת ייאמר שהיא מודעת לכך שהיא די מברברת: "יחידי סגולה שעלה בידם לעקוב אחריי עד לשלב זה... למרות המהמורות הלוגיות המייגעות" (עמ' 20).
המסרים של הספר ברורים, אבל סיפור המעשה די מבלבל, כנראה במתכוון.
משה גרנות
אהוד: הממונים על פרס ספיר במפעל הפיס טרם הבינו שכמעט אין קשר בינו לבין הספרות העברית, ואפילו אין הצלחה מסחרית מיוחדת לספרים שבמקרה זכו בפרס הגדול, וזוכיו נותרים לא פעם כמעט אלמונים בספרות העברית.
סופר עברי שמעריך את עצמו לא יגיש את ספרו לקרקס הזה, הגם שזוכים שם בפרסי-ענק "סופרים" שיכלו לצחצח את סנדליו!
ברכות משפחתיות
לאסתי ואדם בן עזר
להולדת בכורתם עופרי בן עזר
נכדה לאורנה והלל בן עזר
נינה לתמר ואהרון בן עזר
חימשית לרבקה וברוך בן עזר
שישית ללאה ויהודה בן עזר ראב
שביעית לפייגה ולאזאר (אליעזר) ראב
כולנו שותפים לשמחתכם
ולהמשך השושלת!
אורי הייטנר
1. אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן
את שירו "בְּט"וּ בִּשְׁבָט" כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשנת 1935, ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ ישראל. לאחר עלייתו התגורר בתל אביב הקטנה, ברחוב אחד העם, עבד כרופא בבתי הספר העבריים בעיר, כתב שירה, ערך ספר מונחים למדעי הטבע ולרפואה, היה פעיל באירגוני הסופרים ובוועד הלשון העברית והיה נשיא כבוד של אגודת הסופרים העבריים.
זהו שיר של הגשמה ציונית. המסר שלו הוא שלילת המשמעות של אהבת ארץ ישראל כאהבה מרחוק, מהגולה. עתה, משיכול יהודי לממש את אהבתו לארץ ישראל באמצעות עלייה אליה, הכאת שורשים ונטיעת עץ – מי שבוחר לא לעשות כן, לא אוהב באמת את ארץ ישראל. לא לא! כל דיבוריו על אהבת הארץ הם דיבורי סרק.
אהבת ארץ ישראל, על פי שירו של טשרניחובסקי, אינה אהבה אפלטונית. זו אהבה מוגשמת. מוגשמת במעשה פיסי, חלוצי, של נטיעת עץ. של התיישבות.
אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן
וְלֹא שָׁלַח בּוֹ מֵי-סִילוֹן,
לֹא הֵישִׁיר מַעֲנִית –
הוּא לֹא אָהַב אוֹתָךְ, אַרְצִי,
לֹא אֲהֵבֵךְ! לֹא, לֹא!
הוּא לֹא רָאָה לְאַחֲרִית,
כָּל עֲמָלוֹ אַךְ לוֹ.
אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן,
לֹא שָׂשׂ עַל צַמָּרוֹת וְצִלָּן
עֵת הַבָּצִיר אָתָא, –
הוּא לֹא הִשְׁקָה אֶת עוֹלָלוֹ
עֵת זֶה כָּמַהּ חָלָב,
הוּא מֵאִמּוֹ שְׂמִיכָתָהּ
גָּזַל בַּקֹּר וּסְתָיו.
אֲשֶׁר לֹא חָמַל עַל אִילָן
קִצֵּץ בַּצַּמָּרוֹת כֻּלָּן
וְתֶלֶם לֹא נִהֵל, –
תִּגּוֹף רַגְלוֹ אֶל שֶׁן-טְרָשִׁים,
יַכֶּנּוּ שֶׁמֶשׁ חָם,
וּבַשָּׁרָב עַל שִׁמְמוֹת-תֵּל
יִפּוֹל עָיֵף נִרְדָּם.
אם נבחן מדוע הצליחה המהפכה הציונית, התשובה נעוצה בשיר הזה. המהפכה הציונית היתה מהפכה פוליטית, היא היתה מהפכה מדינית, אך בראש ובראשונה היא היתה מהפכה של הגשמה אישית, של הפרט שעשה מעשה, קם ועזב את ביתו ועלה לארץ ישראל, לבנות בה בית, לטעת בה עץ, להפריח את שממותיה.
וכך גם המפעל הציוני שלנו כאן, בגולן. חיינו בגולן הם פרי של החלטות מדיניות ופוליטיות, של החלטות ממשלות, של החלטות כנסת, של החלת הריבונות בידי הכנסת על פי הצעת הממשלה, של כישלונות משאים ומתנים לנסיגה מהגולן, של מאבקים ציבוריים גדולים, בהובלה של תושבי הגולן ובהשתתפות המוני בית ישראל, בעד סיפוח הגולן ואח"כ נגד נסיגה מהגולן.
אך בראש ובראשונה, המציאות של הגולן הישראלי, היא פרי המעשה החלוצי של הפרט; של מי שעזב את ביתו ועלה לגולן לבנות בית, לטעת עץ, להקים חברה, לייסד מערכת חינוך, לקבוע עובדות. המעשה הזה עיצב את גבולה של ישראל ומנע את אסון הנסיגה מהגולן.
בשיר אחר של טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ", הוא מספר על מפגש דמיוני עם רבי עקיבא.
"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"
עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"
מול שאלת הייאוש וההתרסה "אֵיפֹה הֵם" משיב לו עקיבא: "אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"
נגמרו התירוצים. תפסיק לחפש "אותם" ולשאול איפה "הם". קח אחריות ושנה את ההיסטוריה.
זו מהותה של הציונות – חלוציות והגשמה.
זה בעיניי, גם היום, המסר של ט"ו בשבט.
2. צרור הערות 31.1.18
* האחראית לשואה – בוויכוח על "החוק הפולני", הנוגע לפולין והשואה, האמת נמצאת באמצע. פולנים רבים מאוד היו שותפים לשואה. היו גם אלפי חסידי אומות העולם פולנים. כל חסיד אומות העולם הוא אדם שידע שהעונש על הצלת יהודי הוא מוות, ובכל זאת הם עשו כן.
אסור בשום אופן לפטור את העם הפולני מאחריותו לשיתוף הפעולה של רבים מבניו עם הנאצים, אך מי שאחראי לשואה אינם הפולנים אלא הגרמנים. כל ניסיון להטיל את האשמה על הפולנים, ממעיט מן האשמה הגרמנית ומסלף את ההיסטוריה.
באשר לחוק שהתקבל בבית התחתון של בית הנבחרים הפולני – החוק כלשונו אינו מכחיש את השואה ואף לא את מעורבותם של פולנים רבים בשואה, אלא הוא שולל את הטלת האחריות הקולקטיבית על פולין ושולל את הביטוי "מחנות השמדה פולניים". ואכן, מחנות ההשמדה היו גרמניים והשואה היתה באחריות גרמנית.
אולם מעבר לחוק היבש – בשיח הפולני היתה התנערות בעל פה של מנהיגים פולניים מן העובדה ההיסטורית של הסיוע של פולנים רבים לשואה. ההתבטאויות הללו מסלפות את ההיסטוריה וראויות לגינוי.
במקום הקריאות להחזרת השגרירה ושאר רעיונות קיצוניים, מוטב לפעול בשיקול דעת. יש ליזום הקמת ועדת היסטוריונים ומחנכים משותפת לישראל ולפולין, שתגבש עמדה מוסכמת והגדרה מוסכמת על אודות חלקו של העם הפולני בשואה.
ישראל אינה מחזירה את שגרירה ממדינה כמו טורקיה, שהרודן העומד בראשה הוא מסית ומדיח אנטישמי, ואף הרחיקה לכת (לדעתי הרחיקה לכת יותר מדי) בפעולתה להשבת השגריר הישראלי לטורקיה. מה ההיגיון בדרישה להחזרת השגרירה הישראלית בוורשה?
* מודה ועוזב – עכשיו, אחרי שיהונתן גפן התנצל "מעומק ליבו", כדבריו, על ההשוואה בין עהד תמימי לאנה פרנק וחנה סנש, מה יעשו כל המטומטמים שהריעו לו ושיבחו את דברי הבלע שהשפריץ?
* מילון שוקני / עברי – בשוקניה הוגדר יהונתן גפן כ"קרנף", בשל התנצלותו על השוואת נערת הפוסטר של הטרור לאנה פרנק. ללמדך, שבשפה השוקנית, קרנף הוא מי שאינו משווה את ישראל לנאצים.
מדובר בעיתון שפירסם בגיליונו באנגלית מודעה של האויב (ה-BDS).
* תיוג – זהו, מעתה יולי אדלשטיין יתויג לעד כשמאלני מניאק עוכר ישראל. כמו ריבלין.
* עניין לציבור – קלטת האימים של שרה נתניהו, אינה רכילות צהובה, אלא בהחלט נושא בעל עניין לציבור. הכרתי את שעיה סגל, בימים שבהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. הוא לא איזו רכיכה. הוא ממש לא אדם שהייתי מעלה על דעתי תמונה שבו צווחים עליו כך והוא יושב נזוף, שותק ובולע את לשונו. כנראה שזה באמת מופע מצמית. אם כך כשמדובר ביועץ תקשורתי בכיר, ותיק ומנוסה, ננסה לדמיין לעצמנו את האימה של כל עובד ועובדת ניקיון בבית רוה"מ, של כל מבשלת או נהג, שהולכים לעמל יומם, כדי לפרנס את ילדיהם, ונאלצים לעבור מחזות מפחידים ומשפילים כאלה. והרי התלונות הרבות של רבים מעובדי בית ראש הממשלה שהעזו לפתוח את הפה, היו על התקפות הזעם הללו.
כל זה, בבית שרד הממומן מכספי משלם המסים וראוי שיהיה מופת ליחס נאות לעובדיו.
ועל מה אותה מתקפה? על כך שבאיזה מדור רכילות נידח וזניח, הוזכר שמה בלי להזכיר שהיא פסיכולוגית. לא יאומן! איזו רדיפת כבוד אובססיבית.
יש ויש עניין לציבור, כיוון שמי שמעמיד את שרה נתניהו בפרונט, כ"הגברת הראשונה", זו לשכת ראש הממשלה. ואם היא דמות ציבורית – יש לציבור עניין במשוגותיה. כשהגברת הראשונה דורשת אספקת שמפניות ורודות ותכשיטים מטייקונים, יש גם בזה עניין לציבור.
דפי המסרים של החסידים השוטים מפיצים בחודשים האחרונים תאוריית קונספירציה מטורללת על כך שהשב"כ מחדיר לבית ראש הממשלה עובדים שתפקידם להגיש נגד שרה נתניהו תלונות שווא. וכל מי שמפליץ שטות כזאת, זוכה מיד לצונאמי של לייקים והודעות תמיכה.
האם גם את שעיה סגל השתיל השב"כ? אולי המפכ"ל הסססמולן אלשייך בישל את הקלטת?
* אכפתיות אין קץ – משה נגבי היה לוחם ללא חת למען שלטון החוק ונגד שחיתות שלטונית. מאבקו נגד השחיתות היה ללא משוא פנים; תופעה קצת נדירה אצלנו, בעידן שבו רבים, כולל בכלי התקשורת, נלחמים נגד השחיתות כאשר היא במחנה הפוליטי שהם מתנגדים לו, ומתייצבים לצד מושחתים מן המחנה שלהם. המחנה של נגבי היה שלטון החוק והמוסר הציבורי והיריב – כל מי שסטה מן הנורמות הללו.
עם זאת, בעיניי הוא גם הזיק למאבק בשחיתות, בשל המשפטיזציה והפליליזציה שבהן הוא דגל. כל התנהגות בלתי הולמת מבחינה ציבורית וערכית, תורגמה אצלו לעבירה פלילית והוא אף הקפיד להציג לצדה את תג המחיר, ותמיד תג המחיר המקסימלי; העונש המקסימלי הנקוב בחוק. בעיניי, הגישה הזאת סייעה לשחיתות, כיוון שכאשר אנו בוחנים כל התנהגות על פי אמות מידה פליליות, אנו מכשירים למעשה התנהגות מושחתת שאינה עוברת את הסף הפלילי. נגבי לא קיבל זאת מעולם, ונזף שוב ושוב במערכת האכיפה ובבתי המשפט על רפיסותם, לטענתו, בכך שלא נהגו תמיד כבית שמאי.
נגבי היה תומך נלהב וקיצוני באקטיביזם השיפוטי, מבית מדרשם של מנחם בגין ואהרון ברק. כל סוגייה על סדר היום היתה בעיניו סוגייה משפטית. דוגמה אבסורדית לכך, היתה טענתו שאי הכללת המפלגות הערביות בקואליציה היא בלתי חוקית ופוגעת בעקרונות השוויון. כמובן שאין לכך שחר, כיוון שקואליציה היא ברית בין מפלגות שיש ביניהן יכולת להגיע להסכמה ולעבודה משותפת, וכמובן שאי אפשר להגיע להסכמה כזו עם מפלגות המתנגדות לעצם קיומה של ישראל. הרכבת קואליציות היא מעשה פוליטי מובהק והבחירה בשותפים קואליציוניים היא בלתי שפיטה.
הערכתי מאוד את עמדתו העקבית והנחרצת נגד סרבנות בצה"ל, אותה הגדיר כעבריינות פוליטית. ראיתי חשיבות רבה בכך שהדברים נאמרים דווקא מצידו, כיוון שידעתי שהוא מקובל ובעל השפעה בקרב החוגים שמהם יוצאת מארת הסרבנות והעריקה.
בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, תקפתי את נגבי לאחר שהציג בטור הפרשנות המשפטית שלו ב"מעריב" את חוק משאל העם כ"בלתי חוקתי", והגדרתי אותו "הפרשן הפוליטי של 'מעריב'." ואף על פי כן, כעבור שנים ספורות קיבלתי ממנו מכתב תמיכה והערכה בעקבות מאמר שכתבתי ב"הארץ" בנושא שוויון המינים – נושא שהיה קרוב לליבו.
גם כשלא הסכמתי אייתו, ולעתים תכופות לא הסכמתי אתו, היה לי חשוב תמיד לשמוע ולקרוא את דבריו הבהירים והחדים. הוא היה אדם ישר והגון, עיתונאי מעמיק, מאמין בכל ליבו בשלטון החוק ובעיקר אכפתניק אמיתי. תמיד חשתי בעליל שמה שמניע אותו זו אכפתיות אין קץ ומחויבות מוחלטת לחברה הישראלית. הדבר בלט כאשר המשיך להתראיין עד ימים ספורים לפני מותו, כאשר נשימתו היתה כבדה והוא בקושי הצליח לומר חצי משפט ברצף, ועדין באותו להט של אמונה, אכפתיות ודאגה למדינה.
יהי זכרו ברוך!
* לב בגליל – ביום חמישי אצטלם לחמש תכניות חדשות בסדרה "מחוץ לבועה" בערוץ עשר, העוסקת בפריפריה הישראלית, בנוסף לחמש התוכניות שבהן כבר השתתפתי.
אחת התכניות תעסוק בתוכנית הצפון – התוכנית הממשלתית הגדולה והמהפכנית לפיתוח צפון הארץ; תכנית ארבע שנתית גרנדיוזית, שעלותה כמעט 20 מיליארד שקל.
בדף ההכנה למשתתפים התבסס כל הדיון על הפתיח, לפיו התוכנית מוסמסה, אינה ממומשת ועומדת להימוג, ועל ההנחה הזאת הוצגו השאלות.
כיוון שאיני נוהג להתבטא, בכתב או בע"פ, בנושאים שאיני בקיא בהם, למדתי את הנושא.
העמותה "לב בגליל 2050", שהסלוגן שלה הוא "שמים את הגליל במרכז", מקיימת מעקב ביצוע אחרי מימוש ההחלטה. העמותה עצמאית ובלתי תלויה ותוצריה – בעלי אמינות גבוהה.
לקראת השתתפותי בתוכנית, למדתי את החוברת, בת 27 העמודים: סטטוס יישום תוכנית הצפון, דו"ח לציבור, דצמבר 2017. בחוברת מתבצע מעקב מסודר ומקצועי על כל סעיף וסעיף בהחלטת הממשלה; מה בוצע, באיזה סכום ומה אחוז הביצוע ומה שלא בוצע – למה לא בוצע ואיפה הוא בצנרת תהליך הביצוע.
ואני חייב להודות שהופתעתי מאוד לטובה. מסתבר שהתוכנית מתקדמת בקצב מרשים. ישנם סעיפים, לא מעטים, שבהם אחוז הביצוע הוא יותר מ-100%, כלומר קצב הביצוע מהיר יותר מן התכנית.
מה שבולט הוא הפער בין תפקוד משרדי הממשלה השונים. המשרדים שבהם אחוז הביצוע היה הגבוה ביותר הם משרד הכלכלה והתעשיה – שהוא המשרד המרכזי בפיתוח הכלכלי של הגליל על פי התוכנית, ומשרד החינוך. המשרד שבו אחוז הביצוע היה נמוך עד שערוריה, הוא משרד הבריאות.
* די לכיבוש – במסגרת מחקר שאני עורך, אני קורא את הפרוטוקולים של מוסדות הקיבוץ המאוחד ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים. מופיעה שם קריאה ברורה נגד הכיבוש והתנגדות לכיבוש. למה הכוונה? הכוונה להתנגדות למחשבה שניתן להחזיק את הגבולות החדשים ואת השטחים המשוחררים באמצעות כיבוש צבאי בלבד, וקריאה להתיישבות אזרחית מאסיבית ומהירה באותם שטחים, כדי שנוכל להבטיח שיישארו ישראליים.
* ביד הלשון: מרחביה – האם מרחביה היא קיבוץ או מושב? התשובה היא – כן. כלומר, היא קיבוץ ומושב, הסמוכים זה לזה ונקראים באותו שם. מרחביה יושבות ממזרח לעפולה, למרגלות גבעת המורה.
מרחביה החלה את דרכה ב-1911 כקואופרציה שהוקמה על אדמות שנרכשו מן הכפר פולה (עפולה). כעבור שנה קמה מרחביה המושבה. אולם שתיהן לא האריכו ימים, והמקום החליף קבוצות התיישבות שלא שרדו בו. ב-1924 קם המושב מרחביה. ב-1929 קם הקיבוץ מרחביה, של תנועת "השומר הצעיר", קיבוצו של מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, שכינויו היה "האדמו"ר ממרחביה".
השם מרחביה לקוח מפסוק בתהלים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ."
אורי היטנר
זהו שיר של הגשמה ציונית. המסר שלו הוא שלילת המשמעות של אהבת ארץ ישראל כאהבה מרחוק, מהגולה. עתה, משיכול יהודי לממש את אהבתו לארץ ישראל באמצעות עלייה אליה, הכאת שורשים ונטיעת עץ – מי שבוחר לא לעשות כן, לא אוהב באמת את ארץ ישראל. לא לא! כל דיבוריו על אהבת הארץ הם דיבורי סרק.
אהבת ארץ ישראל, על פי שירו של טשרניחובסקי, אינה אהבה אפלטונית. זו אהבה מוגשמת. מוגשמת במעשה פיסי, חלוצי, של נטיעת עץ. של התיישבות.
אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן
וְלֹא שָׁלַח בּוֹ מֵי-סִילוֹן,
לֹא הֵישִׁיר מַעֲנִית –
הוּא לֹא אָהַב אוֹתָךְ, אַרְצִי,
לֹא אֲהֵבֵךְ! לֹא, לֹא!
הוּא לֹא רָאָה לְאַחֲרִית,
כָּל עֲמָלוֹ אַךְ לוֹ.
אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן,
לֹא שָׂשׂ עַל צַמָּרוֹת וְצִלָּן
עֵת הַבָּצִיר אָתָא, –
הוּא לֹא הִשְׁקָה אֶת עוֹלָלוֹ
עֵת זֶה כָּמַהּ חָלָב,
הוּא מֵאִמּוֹ שְׂמִיכָתָהּ
גָּזַל בַּקֹּר וּסְתָיו.
אֲשֶׁר לֹא חָמַל עַל אִילָן
קִצֵּץ בַּצַּמָּרוֹת כֻּלָּן
וְתֶלֶם לֹא נִהֵל, –
תִּגּוֹף רַגְלוֹ אֶל שֶׁן-טְרָשִׁים,
יַכֶּנּוּ שֶׁמֶשׁ חָם,
וּבַשָּׁרָב עַל שִׁמְמוֹת-תֵּל
יִפּוֹל עָיֵף נִרְדָּם.
אם נבחן מדוע הצליחה המהפכה הציונית, התשובה נעוצה בשיר הזה. המהפכה הציונית היתה מהפכה פוליטית, היא היתה מהפכה מדינית, אך בראש ובראשונה היא היתה מהפכה של הגשמה אישית, של הפרט שעשה מעשה, קם ועזב את ביתו ועלה לארץ ישראל, לבנות בה בית, לטעת בה עץ, להפריח את שממותיה.
וכך גם המפעל הציוני שלנו כאן, בגולן. חיינו בגולן הם פרי של החלטות מדיניות ופוליטיות, של החלטות ממשלות, של החלטות כנסת, של החלת הריבונות בידי הכנסת על פי הצעת הממשלה, של כישלונות משאים ומתנים לנסיגה מהגולן, של מאבקים ציבוריים גדולים, בהובלה של תושבי הגולן ובהשתתפות המוני בית ישראל, בעד סיפוח הגולן ואח"כ נגד נסיגה מהגולן.
אך בראש ובראשונה, המציאות של הגולן הישראלי, היא פרי המעשה החלוצי של הפרט; של מי שעזב את ביתו ועלה לגולן לבנות בית, לטעת עץ, להקים חברה, לייסד מערכת חינוך, לקבוע עובדות. המעשה הזה עיצב את גבולה של ישראל ומנע את אסון הנסיגה מהגולן.
בשיר אחר של טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ", הוא מספר על מפגש דמיוני עם רבי עקיבא.
"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"
עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"
מול שאלת הייאוש וההתרסה "אֵיפֹה הֵם" משיב לו עקיבא: "אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"
נגמרו התירוצים. תפסיק לחפש "אותם" ולשאול איפה "הם". קח אחריות ושנה את ההיסטוריה.
זו מהותה של הציונות – חלוציות והגשמה.
זה בעיניי, גם היום, המסר של ט"ו בשבט.
2. צרור הערות 31.1.18
* האחראית לשואה – בוויכוח על "החוק הפולני", הנוגע לפולין והשואה, האמת נמצאת באמצע. פולנים רבים מאוד היו שותפים לשואה. היו גם אלפי חסידי אומות העולם פולנים. כל חסיד אומות העולם הוא אדם שידע שהעונש על הצלת יהודי הוא מוות, ובכל זאת הם עשו כן.
אסור בשום אופן לפטור את העם הפולני מאחריותו לשיתוף הפעולה של רבים מבניו עם הנאצים, אך מי שאחראי לשואה אינם הפולנים אלא הגרמנים. כל ניסיון להטיל את האשמה על הפולנים, ממעיט מן האשמה הגרמנית ומסלף את ההיסטוריה.
באשר לחוק שהתקבל בבית התחתון של בית הנבחרים הפולני – החוק כלשונו אינו מכחיש את השואה ואף לא את מעורבותם של פולנים רבים בשואה, אלא הוא שולל את הטלת האחריות הקולקטיבית על פולין ושולל את הביטוי "מחנות השמדה פולניים". ואכן, מחנות ההשמדה היו גרמניים והשואה היתה באחריות גרמנית.
אולם מעבר לחוק היבש – בשיח הפולני היתה התנערות בעל פה של מנהיגים פולניים מן העובדה ההיסטורית של הסיוע של פולנים רבים לשואה. ההתבטאויות הללו מסלפות את ההיסטוריה וראויות לגינוי.
במקום הקריאות להחזרת השגרירה ושאר רעיונות קיצוניים, מוטב לפעול בשיקול דעת. יש ליזום הקמת ועדת היסטוריונים ומחנכים משותפת לישראל ולפולין, שתגבש עמדה מוסכמת והגדרה מוסכמת על אודות חלקו של העם הפולני בשואה.
ישראל אינה מחזירה את שגרירה ממדינה כמו טורקיה, שהרודן העומד בראשה הוא מסית ומדיח אנטישמי, ואף הרחיקה לכת (לדעתי הרחיקה לכת יותר מדי) בפעולתה להשבת השגריר הישראלי לטורקיה. מה ההיגיון בדרישה להחזרת השגרירה הישראלית בוורשה?
* מודה ועוזב – עכשיו, אחרי שיהונתן גפן התנצל "מעומק ליבו", כדבריו, על ההשוואה בין עהד תמימי לאנה פרנק וחנה סנש, מה יעשו כל המטומטמים שהריעו לו ושיבחו את דברי הבלע שהשפריץ?
* מילון שוקני / עברי – בשוקניה הוגדר יהונתן גפן כ"קרנף", בשל התנצלותו על השוואת נערת הפוסטר של הטרור לאנה פרנק. ללמדך, שבשפה השוקנית, קרנף הוא מי שאינו משווה את ישראל לנאצים.
מדובר בעיתון שפירסם בגיליונו באנגלית מודעה של האויב (ה-BDS).
* תיוג – זהו, מעתה יולי אדלשטיין יתויג לעד כשמאלני מניאק עוכר ישראל. כמו ריבלין.
* עניין לציבור – קלטת האימים של שרה נתניהו, אינה רכילות צהובה, אלא בהחלט נושא בעל עניין לציבור. הכרתי את שעיה סגל, בימים שבהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. הוא לא איזו רכיכה. הוא ממש לא אדם שהייתי מעלה על דעתי תמונה שבו צווחים עליו כך והוא יושב נזוף, שותק ובולע את לשונו. כנראה שזה באמת מופע מצמית. אם כך כשמדובר ביועץ תקשורתי בכיר, ותיק ומנוסה, ננסה לדמיין לעצמנו את האימה של כל עובד ועובדת ניקיון בבית רוה"מ, של כל מבשלת או נהג, שהולכים לעמל יומם, כדי לפרנס את ילדיהם, ונאלצים לעבור מחזות מפחידים ומשפילים כאלה. והרי התלונות הרבות של רבים מעובדי בית ראש הממשלה שהעזו לפתוח את הפה, היו על התקפות הזעם הללו.
כל זה, בבית שרד הממומן מכספי משלם המסים וראוי שיהיה מופת ליחס נאות לעובדיו.
ועל מה אותה מתקפה? על כך שבאיזה מדור רכילות נידח וזניח, הוזכר שמה בלי להזכיר שהיא פסיכולוגית. לא יאומן! איזו רדיפת כבוד אובססיבית.
יש ויש עניין לציבור, כיוון שמי שמעמיד את שרה נתניהו בפרונט, כ"הגברת הראשונה", זו לשכת ראש הממשלה. ואם היא דמות ציבורית – יש לציבור עניין במשוגותיה. כשהגברת הראשונה דורשת אספקת שמפניות ורודות ותכשיטים מטייקונים, יש גם בזה עניין לציבור.
דפי המסרים של החסידים השוטים מפיצים בחודשים האחרונים תאוריית קונספירציה מטורללת על כך שהשב"כ מחדיר לבית ראש הממשלה עובדים שתפקידם להגיש נגד שרה נתניהו תלונות שווא. וכל מי שמפליץ שטות כזאת, זוכה מיד לצונאמי של לייקים והודעות תמיכה.
האם גם את שעיה סגל השתיל השב"כ? אולי המפכ"ל הסססמולן אלשייך בישל את הקלטת?
* אכפתיות אין קץ – משה נגבי היה לוחם ללא חת למען שלטון החוק ונגד שחיתות שלטונית. מאבקו נגד השחיתות היה ללא משוא פנים; תופעה קצת נדירה אצלנו, בעידן שבו רבים, כולל בכלי התקשורת, נלחמים נגד השחיתות כאשר היא במחנה הפוליטי שהם מתנגדים לו, ומתייצבים לצד מושחתים מן המחנה שלהם. המחנה של נגבי היה שלטון החוק והמוסר הציבורי והיריב – כל מי שסטה מן הנורמות הללו.
עם זאת, בעיניי הוא גם הזיק למאבק בשחיתות, בשל המשפטיזציה והפליליזציה שבהן הוא דגל. כל התנהגות בלתי הולמת מבחינה ציבורית וערכית, תורגמה אצלו לעבירה פלילית והוא אף הקפיד להציג לצדה את תג המחיר, ותמיד תג המחיר המקסימלי; העונש המקסימלי הנקוב בחוק. בעיניי, הגישה הזאת סייעה לשחיתות, כיוון שכאשר אנו בוחנים כל התנהגות על פי אמות מידה פליליות, אנו מכשירים למעשה התנהגות מושחתת שאינה עוברת את הסף הפלילי. נגבי לא קיבל זאת מעולם, ונזף שוב ושוב במערכת האכיפה ובבתי המשפט על רפיסותם, לטענתו, בכך שלא נהגו תמיד כבית שמאי.
נגבי היה תומך נלהב וקיצוני באקטיביזם השיפוטי, מבית מדרשם של מנחם בגין ואהרון ברק. כל סוגייה על סדר היום היתה בעיניו סוגייה משפטית. דוגמה אבסורדית לכך, היתה טענתו שאי הכללת המפלגות הערביות בקואליציה היא בלתי חוקית ופוגעת בעקרונות השוויון. כמובן שאין לכך שחר, כיוון שקואליציה היא ברית בין מפלגות שיש ביניהן יכולת להגיע להסכמה ולעבודה משותפת, וכמובן שאי אפשר להגיע להסכמה כזו עם מפלגות המתנגדות לעצם קיומה של ישראל. הרכבת קואליציות היא מעשה פוליטי מובהק והבחירה בשותפים קואליציוניים היא בלתי שפיטה.
הערכתי מאוד את עמדתו העקבית והנחרצת נגד סרבנות בצה"ל, אותה הגדיר כעבריינות פוליטית. ראיתי חשיבות רבה בכך שהדברים נאמרים דווקא מצידו, כיוון שידעתי שהוא מקובל ובעל השפעה בקרב החוגים שמהם יוצאת מארת הסרבנות והעריקה.
בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, תקפתי את נגבי לאחר שהציג בטור הפרשנות המשפטית שלו ב"מעריב" את חוק משאל העם כ"בלתי חוקתי", והגדרתי אותו "הפרשן הפוליטי של 'מעריב'." ואף על פי כן, כעבור שנים ספורות קיבלתי ממנו מכתב תמיכה והערכה בעקבות מאמר שכתבתי ב"הארץ" בנושא שוויון המינים – נושא שהיה קרוב לליבו.
גם כשלא הסכמתי אייתו, ולעתים תכופות לא הסכמתי אתו, היה לי חשוב תמיד לשמוע ולקרוא את דבריו הבהירים והחדים. הוא היה אדם ישר והגון, עיתונאי מעמיק, מאמין בכל ליבו בשלטון החוק ובעיקר אכפתניק אמיתי. תמיד חשתי בעליל שמה שמניע אותו זו אכפתיות אין קץ ומחויבות מוחלטת לחברה הישראלית. הדבר בלט כאשר המשיך להתראיין עד ימים ספורים לפני מותו, כאשר נשימתו היתה כבדה והוא בקושי הצליח לומר חצי משפט ברצף, ועדין באותו להט של אמונה, אכפתיות ודאגה למדינה.
יהי זכרו ברוך!
* לב בגליל – ביום חמישי אצטלם לחמש תכניות חדשות בסדרה "מחוץ לבועה" בערוץ עשר, העוסקת בפריפריה הישראלית, בנוסף לחמש התוכניות שבהן כבר השתתפתי.
אחת התכניות תעסוק בתוכנית הצפון – התוכנית הממשלתית הגדולה והמהפכנית לפיתוח צפון הארץ; תכנית ארבע שנתית גרנדיוזית, שעלותה כמעט 20 מיליארד שקל.
בדף ההכנה למשתתפים התבסס כל הדיון על הפתיח, לפיו התוכנית מוסמסה, אינה ממומשת ועומדת להימוג, ועל ההנחה הזאת הוצגו השאלות.
כיוון שאיני נוהג להתבטא, בכתב או בע"פ, בנושאים שאיני בקיא בהם, למדתי את הנושא.
העמותה "לב בגליל 2050", שהסלוגן שלה הוא "שמים את הגליל במרכז", מקיימת מעקב ביצוע אחרי מימוש ההחלטה. העמותה עצמאית ובלתי תלויה ותוצריה – בעלי אמינות גבוהה.
לקראת השתתפותי בתוכנית, למדתי את החוברת, בת 27 העמודים: סטטוס יישום תוכנית הצפון, דו"ח לציבור, דצמבר 2017. בחוברת מתבצע מעקב מסודר ומקצועי על כל סעיף וסעיף בהחלטת הממשלה; מה בוצע, באיזה סכום ומה אחוז הביצוע ומה שלא בוצע – למה לא בוצע ואיפה הוא בצנרת תהליך הביצוע.
ואני חייב להודות שהופתעתי מאוד לטובה. מסתבר שהתוכנית מתקדמת בקצב מרשים. ישנם סעיפים, לא מעטים, שבהם אחוז הביצוע הוא יותר מ-100%, כלומר קצב הביצוע מהיר יותר מן התכנית.
מה שבולט הוא הפער בין תפקוד משרדי הממשלה השונים. המשרדים שבהם אחוז הביצוע היה הגבוה ביותר הם משרד הכלכלה והתעשיה – שהוא המשרד המרכזי בפיתוח הכלכלי של הגליל על פי התוכנית, ומשרד החינוך. המשרד שבו אחוז הביצוע היה נמוך עד שערוריה, הוא משרד הבריאות.
* די לכיבוש – במסגרת מחקר שאני עורך, אני קורא את הפרוטוקולים של מוסדות הקיבוץ המאוחד ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים. מופיעה שם קריאה ברורה נגד הכיבוש והתנגדות לכיבוש. למה הכוונה? הכוונה להתנגדות למחשבה שניתן להחזיק את הגבולות החדשים ואת השטחים המשוחררים באמצעות כיבוש צבאי בלבד, וקריאה להתיישבות אזרחית מאסיבית ומהירה באותם שטחים, כדי שנוכל להבטיח שיישארו ישראליים.
* ביד הלשון: מרחביה – האם מרחביה היא קיבוץ או מושב? התשובה היא – כן. כלומר, היא קיבוץ ומושב, הסמוכים זה לזה ונקראים באותו שם. מרחביה יושבות ממזרח לעפולה, למרגלות גבעת המורה.
מרחביה החלה את דרכה ב-1911 כקואופרציה שהוקמה על אדמות שנרכשו מן הכפר פולה (עפולה). כעבור שנה קמה מרחביה המושבה. אולם שתיהן לא האריכו ימים, והמקום החליף קבוצות התיישבות שלא שרדו בו. ב-1924 קם המושב מרחביה. ב-1929 קם הקיבוץ מרחביה, של תנועת "השומר הצעיר", קיבוצו של מאיר יערי, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, שכינויו היה "האדמו"ר ממרחביה".
השם מרחביה לקוח מפסוק בתהלים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ."
אורי היטנר
יוסף קיסטר
עם הופעת הספר: 'אבות ובנים ואב"א אחימאיר'
המדינה היהודית תקום לא על "גשר של נייר"
אלא על "גשר של ברזל"
מאה שנים להצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917), אותו מסמך היסטורי של ממשלת בריטניה הגדולה בחתימת שר החוץ הלורד ארתור ג'יימס בלפור, על ההכרה של המעצמה הגדולה בעולם בעת ההיא להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ומאה ועשרים שנים להולדתו של ד"ר אב"א אחימאיר (2 בנובמבר 1897 – ז' בחשוון תרנ"ח), מחולל המרד בשלטון הבריטי בארץ ישראל, קשורים זה לזה בהקשרים היסטוריים רבים.
הקשר בין אותם שני אירועים היסטוריים שהתרחשו במקומות שונים ורחוקים זה מזה: לונדון, בירת בריטניה הגדולה, ודולגי, עיירה קטנה ליד בוברויסק שבקיסרות הרוסית (היום ברפובליקה של בלארוס), טמון ביישום. ממשלות בריטניה הגדולה עשו באותה הצהרה כטוב בעיניהם משיקולים מדיניים כאלה ואחרים. ואילו ד"ר אחימאיר האמין שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא תבוא מהצהרה חגיגית זו או אחרת, אלא במעשי היהודים. המדינה היהודית, לדעתו, תקום לא על "גשר של נייר", אלא על "גשר של ברזל".
ואכן, לציון שני אירועים היסטוריים אלה, יצא זה עתה ספרון נאה, מעט המחזיק מרובה, "אבות ובנים ואב"א אחימאיר" – קובץ מאמרים לציון 120 שנה להולדתו, בעריכת יוסי אחימאיר, (מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא", תל אביב תשע"ח – 2018, 104 עמ'). בהקדמה לספר זה כתב העורך, המכהן כיום כיו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי בישראל, כי לדידו של אביו המנוח, לא בחסדי גויים נזכה לעצמאות מדינית, אלא בזכות ההקרבה והמאמץ שלנו. "זכותנו על ארץ-ישראל מקורה לא בהצהרות מדיניות של ב' בנובמבר ('בלפור'), או כ"ט בנובמבר ('תכנית החלוקה'), אלא בספר-הספרים שלנו. ואכן, בלי המרי של 'ברית הבריונים', בלי המרד של האצ"ל ולח"י, ה'הגנה' והפלמ"ח, בלי צה"ל שלנו ושאר זרועות הביטחון – בקיצור בלי 'קיר ברזל' כמאמרו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, נשק, תעוזה ואמונה ציונית – לא היינו מגיעים לעצמאות, ולא יהיה קיומנו מובטח."
הספר מבוסס על ערב עיון שנערך במכון ז'בוטינסקי, בתל אביב, בתאריך 2 בנובמבר 2017, לציון 120 שנים להולדתו של ד"ר אב"א אחימאיר שהוא גם מאה שנים להצהרת בלפור. האירוע נפתח בקריאת ברכה בכתב של נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין. הנשיא כיבד את האירוע לא רק בתור נשיא המדינה, אלא כבנו של המזרחן וחבר האקדמיה ללשון העברית פרופ' יוסף יואל ריבלין. הנשיא אמר, בין השאר, בדברי ברכתו, כי "זיכרון ההורים טבוע עמוק בתוכנו. כך גם היה טבוע זיכרון ההורים שלהם – בזיכרון ילדיהם-הורינו."
באירוע זה השתתפו : ד"ר עדו נתניהו, בנו של פרופ' בנציון נתניהו, פרופ' מירי אליאב פלדון, בתו של ד"ר בנימין לובוצקי-אליאב, ד"ר שרה אוסצקי-לזר, בתו של הפרטיזן והסופר חיים לזר-ליטאי, ד"ר נתן ברון, בנו של המזכיר הראשון של הסתדרות העובדים הלאומית עו"ד עקיבא ברון, עו"ד יוסף תמיר, בנו של עו"ד, ח"כ ושר המשפטים שמואל תמיר (כצנלסון).
הרצאת הפתיחה הייתה של ההיסטוריון, אזרח קנדה, ד"ר פיטר ברגמין, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו באנגלית באוניברסיטת אוקספורד, הממלכה המאוחדת, על הציונות המהפכנית של אב"א אחימאיר. הוא הירצה על הנושא: 'מהצהרת בלפור לציונות המהפכנית'. ד"ר ברגמין הגיע לאותו אירוע במיוחד מאנגליה ונשא, לראשונה, את דבריו בעברית.
דברים לדמותו של אבא, כתבו הבת זאבה זבידוב-אחימאיר: 'קינה לאבא' ויעקב אחימאיר-'על אבא'. זה האחרון חתם אירוע מיוחד זה גם בהבעת דברי תודה לאחיו הצעיר יוסי, שנטל על עצמו להנציח את זכר האב, היסטוריון, סופר, עיתונאי, הוגה דעות ומחולל 'ברית הבריונים', ולהנחיל את מורשתו לדורות הבאים. מפעל זה כולל קיום הרצאות, סמינריונים, הוצאת ספרים, פתיחת תערוכות וגולת הכותרת: חנוכת 'בית אבא' – מוזיאון וארכיון – בבית המשפחה של ד"ר אחימאיר ורעייתו סוניה.
כמו כן, נכללו בקובץ כתבותיהם של העיתונאי מרדכי חיימוביץ': 'אל כפר הילדות דולגי', שפורסמה לראשונה במוסף שבת של 'מעריב' (10 ביוני 2016), ושל יורם דורי, שכתב על 'ברל ואבא בחדר אחד' – דבריו שנאמרו בטקס פתיחת תערוכה על חייהם של ברל כצנלסון ואב"א אחימאיר במסגרת פסטיבל "לימוד" במינסק, בירת בלארוס, במאי 2016. העורך גם פירסם את מאמרו של ההיסטוריון מנחם שריד ז"ל, על 'הקרע בין מורה (ברל כצנלסון) ותלמידו (אב"א אחימאיר).'
הספר החדש, "אבות ובנים ואב"א אחימאיר" מכיל עשרות צילומים. הוא ניתן לרכישה במזכירות מכון ז'בוטינסקי, במחיר מוזל במיוחד, 30 שקל בלבד.
יוסף קיסטר
יוסף אורן
איך הפכתי למבקר ספרות אידיאולוגי?*
הייתי נער בן תשע שנדחק בשלהי שנת 1949 בשעת בוקר מוקדמת בין המבוגרים שעמדו על סיפון האונייה "נגבה" כדי לצְפות משם להיחשפות רצועת האדמה הנכספת של מדינת ישראל מבעד לערפל. וזו אכן נחשפה אט-אט. תחילה הגיחה מתוך הערפל פסגה מפסגות הר הכרמל ואחר-כך נתגלו בתיה הזעירים של העיר חיפה המפוזרים במורדותיו של ההר.
באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה – מסע ממושך עם הורי ב-1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הוריי הנבונים ניצלו היתר קצר-ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על-ידי הנאצים, לצאת מתחומיה. והשנייה – זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה "בּלְקָע קאסֶרְנָה" בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג'וינט שלושה מחנות בין השנים 1949-1946, שבהם כינס רבים מ"שארית הפליטה" ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עליי השנים המכריעות ביותר של ילדותי.
מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר, שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלה במלחמת העולם השנייה – להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה. אך לא את מראה הקתדרלה הרוסה, אלא את נטל המראות שאליהם נחשפתי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אשא כנראה על גבי עד יומי האחרון.
על סיפונה של "נגבה" הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון – שלילת הגלות, והעיקר השני – כיסופים לארץ-ישראל, והמטמיעים היו: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן-השיבה הלבן שבמאור-פניו החדיר ב"חדר" בילדי המחנה געגועים ל"אָרֶץ-ישרוּאֵל" בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ"הסידור", והמדריכים מתנועת "נֹחָם" (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה – שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ-ישראל, מתוך הקובץ "אנו עולים לארץ ישראל", ספר שעטיפתו הכתומה היתה בצבע התפוז.
מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ"הסידור" היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים "קיבוץ הגלויות"), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של סופרי "דור המדינה" לזיקת המדינה אל הציונות?
* קטע מתוך הפרק "פרידה מהסדרה תולדות הסיפורת הישראלית" שבו חתמתי את ספרי החדש "חילופי דורות בסיפורת הישראלית". הספר הופיע בהוצאת "יחד", ת.ד. 87 ראשל"צ 75100, והוא מוצע לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 70 שקל (המחיר כולל מע"מ והוצאות המשלוח בדואר). פרוספקט של ההוצאה המפרט את כל ספרי הסדרה יישלח לכל מי שיפנה אל:
yoseforen@bezeqint.net
*
תודה, אהוד, על פרסום התמצית של השקפתי על הסיפורת הישראלית יחד עם ההודעה של ההוצאה על הופעת ספרי החדש. כעת אני מעביר אליך לפרסום קטע מהפרק שבו אני חותם את הספר.
אשר להערה שצירפת לתמצית : על אף חריצותי לא הצלחתי לכתוב על כל ספריהם של סופרים נוספים וגם נבצר ממני לכלול ב-22 כרכי הסדרה מאמרים שכתבתי על ספריהם של סופרים שהיה בדעתי לכלול בכרכים נוספים של הסדרה, אלמלא נאלצתי להיפרד ממנה בהוצאת הכרך הנוכחי, וביניהם : דוד שחר, בנימין גלאי, יצחק אורפז, פנחס שדה, דן שביט ונוספים.
במילים אחרות: אי-אפשר לייחס לי שום כוונת זדון, לא בתוכנם של מסות הביקורת שכתבתי ולא בכינוס חלק מהם ב-22 כרכי הסדרה.
שבוע טוב
יוסי אורן
באותו מעמד נחתם פרק הילדות בחיי, שממנה נחרתו בזיכרוני רק שתי חטיבות של זיכרון. הראשונה – מסע ממושך עם הורי ב-1946 ברכבת משא שעצרה מדי פעם את מהלכה לימים אחדים עד שגמאה את המרחק ממעמקי אוקראינה עד גבול פולין. הוריי הנבונים ניצלו היתר קצר-ימים של שלטונות רוסיה, שאיפשר ליהודים שברחו אליה מפולין, בשנה שבה נכבשה על-ידי הנאצים, לצאת מתחומיה. והשנייה – זיכרונות רצופים מארבע השנים כילד במחנה "בּלְקָע קאסֶרְנָה" בעיר אוּלְם בגרמניה, שבה הפעיל הג'וינט שלושה מחנות בין השנים 1949-1946, שבהם כינס רבים מ"שארית הפליטה" ששרדו מהשואה במדינות אירופה. במחנה העקורים הזה עברו עליי השנים המכריעות ביותר של ילדותי.
מכל בנייניה המפוארים של אוּלְם זכורה לי הקתדרלה הענקית במרכז העיר, שאגפיה ההרוסים מהפגזת מטוסי כוחות הברית העידו על החורבן שהסבו הנאצים לעריה היפות והסואנות של גרמניה בהרפתקה המטורפת שלה במלחמת העולם השנייה – להשליט את הרייך השלישי על כל יבשת אירופה. אך לא את מראה הקתדרלה הרוסה, אלא את נטל המראות שאליהם נחשפתי במשך ארבע שנים במחנה העקורים אשא כנראה על גבי עד יומי האחרון.
על סיפונה של "נגבה" הגשים למעני המראה שניגלה לי מהעיר חיפה את שני עיקריה של הציונות, שהוטמעו אז במחנה העקורים בהכרתם של ילדים בגילי: העיקר הראשון – שלילת הגלות, והעיקר השני – כיסופים לארץ-ישראל, והמטמיעים היו: הרֶעבֶּע הקשיש עם זקן-השיבה הלבן שבמאור-פניו החדיר ב"חדר" בילדי המחנה געגועים ל"אָרֶץ-ישרוּאֵל" בעזרת התפילות שלימד אותנו לשנן מ"הסידור", והמדריכים מתנועת "נֹחָם" (נוער חלוצי מאוחד) – תנועה שייסדו במחנות הללו חברי השומר הצעיר מבין ניצולי השואה – שהקסימו אותנו בסיפוריהם על המושבות והקיבוצים בארץ-ישראל, מתוך הקובץ "אנו עולים לארץ ישראל", ספר שעטיפתו הכתומה היתה בצבע התפוז.
מי שספג בילדותו כיסופים לציון משני מקורות אלה, מ"הסידור" היהודי הנושן ומספרות החלוצים הצעירה, איך יכול היה אחר-כך, במשך כל חייו, שלא להישאר נאמן לחזונה של הציונות על כינוסם מחדש של כל היהודים מארצות הגלות בציון (משימה לאומית, שבשנותיה הראשונות של המדינה הוגדרה בצמד המילים "קיבוץ הגלויות"), ואיך יכול היה כעבור שנים, אחרי שבחר לעסוק בחקר הספרות העברית ובהוראתה, שלא לחשוף מוקדם יותר מעמיתיו את השינוי בייחסם של סופרי "דור המדינה" לזיקת המדינה אל הציונות?
* קטע מתוך הפרק "פרידה מהסדרה תולדות הסיפורת הישראלית" שבו חתמתי את ספרי החדש "חילופי דורות בסיפורת הישראלית". הספר הופיע בהוצאת "יחד", ת.ד. 87 ראשל"צ 75100, והוא מוצע לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 70 שקל (המחיר כולל מע"מ והוצאות המשלוח בדואר). פרוספקט של ההוצאה המפרט את כל ספרי הסדרה יישלח לכל מי שיפנה אל:
yoseforen@bezeqint.net
*
תודה, אהוד, על פרסום התמצית של השקפתי על הסיפורת הישראלית יחד עם ההודעה של ההוצאה על הופעת ספרי החדש. כעת אני מעביר אליך לפרסום קטע מהפרק שבו אני חותם את הספר.
אשר להערה שצירפת לתמצית : על אף חריצותי לא הצלחתי לכתוב על כל ספריהם של סופרים נוספים וגם נבצר ממני לכלול ב-22 כרכי הסדרה מאמרים שכתבתי על ספריהם של סופרים שהיה בדעתי לכלול בכרכים נוספים של הסדרה, אלמלא נאלצתי להיפרד ממנה בהוצאת הכרך הנוכחי, וביניהם : דוד שחר, בנימין גלאי, יצחק אורפז, פנחס שדה, דן שביט ונוספים.
במילים אחרות: אי-אפשר לייחס לי שום כוונת זדון, לא בתוכנם של מסות הביקורת שכתבתי ולא בכינוס חלק מהם ב-22 כרכי הסדרה.
שבוע טוב
יוסי אורן
אהוד בן עזר
מרק כרוב ביתי לחורף
[ר' גם בצרופה]
מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.
3 כפות אבקת מרק עוף.
3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם. אפשר להשאיר את נתחי הסלק במרק עד סוף בישולו ואז הוא נוטה יותר לטעם החמיצה ולצבעה האדום.
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:
4-6 כפות אורז שטוף.
5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.
מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.
3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.
רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.
2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.
אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.
המרק מוכן.
אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.
3 כפות אבקת מרק עוף.
3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם. אפשר להשאיר את נתחי הסלק במרק עד סוף בישולו ואז הוא נוטה יותר לטעם החמיצה ולצבעה האדום.
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:
4-6 כפות אורז שטוף.
5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.
מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.
3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.
רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.
2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.
אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.
המרק מוכן.
אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
נעמן כהן
מצעד הצביעות
"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"
השבוע היינו עדים למיספר בלתי נתפס של "למד"ווניקים" צדיקים-הומניסטים שפירסמו עצומות להשארת המסתננים ממצרים בארץ. רופאים, סופרים, משוררים, אדריכלים, ועוד ועוד.
ממש התכווץ הלב מהאכזריות הרבה הקיימת בחברה הישראלית, ומחוסר הסולידריות בין חלקיה.
הפער המעמדי בחברה הישראלית אינו מעניין כלל את המעמדות העליונים. יש להם עניין רק בדימוי הומאניסטי בחו"ל.
ומה נותן דימוי הומאניסטי בחו"ל? כמובן רק סולידריות עם מסתננים מאפריקה, או עם ערבים-מוסלמים. שהרי סולידריות עם יהודים נתפשת שם גזענות.
כמובן טרם הזכרתי את האינטרס הכלכלי של ניצול עבודה זולה.
פרופסור יהודה באואר, חוקר השואה שהפך למכחיש השואה, (משווה את המסתננים ממצרים לניצולי שואה) קורא להשאיר בארץ את המסתננים בעודו גר בבית אבות יקר ויוקרתי הנטול ערבים ומסתננים. אדרבא יוכיח באואר את ההומאניזם שלו ויקבל לדירתו בבית האבות היוקרתי מסתננים ממצרים.
קשה פשוט לתפוס איך אותו פרופסור עשיר ומכובד שבעברו התנאה בהיותו "אחיעזר ואחיסמך" ב"שומר הצעיר", נהפך לערל לב שליבו קהה לגורלה העצוב של הישישה הענייה הנאלצת להסתגר בביתה בדרום תל אביב כי היא מפחדת לצאת מהבית מפחד שהמסתננים ישדדוה, יאנסוה, או ירצחוה.
כמה קל לאהוב את המסתננים מדירת הפאר המוגנת מהם בבית אבות יוקרתי.
"בית לוחמי הגטאות" קורא במודעה בעיתון להשארת המסתננים ממצרים בארץ. בגלל מה שעסקניו מכנים "הרוח ההומניסטית של מייסדי "הבית".
אדרבא, יוכיחו עסקני הבית את רוחם ההומניסטית ויקבלו מסתננים מאפריקה לקיבוץ לוחמי הגטאות וכמובן יקדישו במוזיאון אולם שלם לניצולי השואה האפריקאים.
אורי הייטנר קורא "לפזר את המסתננים בכל רחבי הארץ". (גיליון 1313)
אדרבא יוכיח הייטנר את ההומניזם שלו ויקלוט בקיבוצו אורטל מסתננים מאפריקה בשיעור הדומה לתל אביב, כעשרה אחוז מהבוגרים, ועשרים אחוז מהילדים.
אישית אינני מייעץ לו לעשות כן, כי בכך יגשים את האימרה האידישאית: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!" הייטנר גם יגרום לפירוק הקיבוץ, וגם יצא בסוף גזען.
המסתננים ייקלטו בקיבוץ ותוך זמן קצר כמוסלמים-סונים הם יבקשו להקים בקיבוץ מסגד ולילדיהם יבקשו חינוך ערבי-מוסלמי. או אז לא יוכל יותר הייטנר לממש את היהדות הרפורמית ההומניסטית שלו ולערוך בקיבוץ את סדר ט"ו בשבט, בשעה שכמחצית הילדים יבקשו לחגוג דווקא את עיד אל אדחא. מובן שקיבוץ עם שיעור כזה של מסתננים ערבים-מוסלמים יתפרק ורוב חבריו יעזבוהו.
ברגע שהקיבוץ יהיה בסכנת פירוק לא יהיה מנוס מסילוק המסתננים ואז אבוי, במקום ליצור לעצמו דימוי הומאניסטי יצטייר הייטנר כגזען, והקיבוץ כולו יצטייר כגזעני, והנה יצא כל שכרו בהפסדו.
ח"כ פלוריאן גולדשטיין (אילן גלאון) נודע כמפר חוק תמידי. בזמנו עם כניסת חוק איסור העישון לתוקפו נדד גולדשטיין-גלאון מבית קפה לבית קפה, ומבר לבר עם סיגריה ועישן בהפגנתיות. "אני אפר את החוק הזה!" הוא הכריז, באדישות גמורה לסכנת הסרטן אותו הוא גורם לנמצאים בקירבתו. ועתה הוא מכריז כי יפר את החוק ויסתיר בביתו מסתננים. הפעם אני בספק אם יעשה כן.
לפי סקר שנעשה 84 אחוז מהערבים בארץ מתנגדים לגירוש המסתננים.
https://twitter.com/news10/status/957678547505700866
זה מובן לחלוטין. רוב רובם של המסתננים ממצרים הם ערבים-מוסלמי-סונים השותפים לערביי ישראל באמונה כי דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הם מופת מוסרי, ולמרות זאת בשעה במדובר בהתיישבות המסתננים ממצרים ביישוביהם, כל הערבים-מוסלמים מגרשים את המסתננים באלימות איומה מכפריהם.
והנה לא נפקד כמובן גם חלקם של הסופרים "ההומניסטים", וגם הם הסופרים והמשוררים המחזיקים מעצמם "מוסריים", יוצאים נגד עניי ישראל ובעד המסתננים.
http://rotter.net/forum/scoops1/450465.shtml
האם אגי משעול, שפירסמה בעבר שיר עם שמץ גזענות על עובד תאילנדי העובד באחוזת המשק שלה, תזמין מסתננים לגור באחוזתה ותשחרר את עניי דרום תל אביב מנוכחותם? אני בספק. לכל היותר היא תמשיך לנצלם (בלי לתת את עודף הערך) כעובדים זולים באחוזתה.
האם עמוס קלויזנר-עוז בעל המצפון, שהוא גם בעל בית בערד ודירת פאר בתל אביב באיזור נטול ערבים ומסתננים, יציע את דירתו בתל אביב למסתננים מתוך דאגה לעניי דרום תל אביב? אני מסופק.
כמה יפה להתנשא כ"צדיק" על חשבון אחרים. לכן כדאי להזכיר לכל בעלי המוסר הללו, "המוסריים" על חשבון אחרים, את הכלל המוסרי היהודי והאוניברסלי בניסוחו של הילל הזקן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך."
עמוס קלויזנר-עוז בין נאצים לטרבלינקה
אמירתו של דוד אלהרר שהוא מקווה "לשבת על הגג בטרבלינקה ולראות את עמוס עוז מתפוגג בעשן הארובה," היא אמירה מכוערת שמוטב היה שלא לאומרה. משנאמרה יש לגנותה ללא היסוס.
בה במידה יש לגנות את אמירותיו המכוערות של עמוס-קלויזנר-עוז: "המתנחלים הם כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפילה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989)
יש לומר ברורות, אמירותיו המכוערות של דוד אלהרר אינן יכולות להתקבל כתשובה לגיטימית לאלו של קלויזנר-עוז. בשום פנים ואופן לא.
אבל מכיוון שקלויזנר-עוז הוא הבוגר האחראי לדרדור השיח הישראלי, נזכיר לו את אמרת חז"לינו: "חכמים היזהרו בדבריכם."
"אבטליון אומר, חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." (אבות א יא)
הנה ההדרכה לחכמים קלויזנר-עוז, אלהרר, ולכולם.
תודה למשה גרנות ולאוריה באר
תודה למשה גרנות על הסיכום הנפלא והממצה של ספרו של יזהר סמילנסקי "ימי צקלג". סוף סוף זכיתי לדעת את תוכנו. (גיליון 1313).
תודה לאוריה באר ששיחרר אותי מרגשי הנחיתות שהיו לי. לפני שנים קיבלתי את הספר במתנה וכך הוא נשאר חדש וסגור. למרות כל מאמציי בשום פנים ואופן לא הצלחתי להתקדם בו מעבר לדפי הפתיחה. תמיד חשבתי שוודאי משהו לקוי בי, והנה באו דבריו של אוריה באר ורווח לי. זה לא אני, זה הוא, הספר.
תודה לשניהם.
"חבר אמת"
עם חבר כזה מי צריך אוייבים
נשיא ארה"ב לשעבר, בראכ חוסיין אובמה השני, נשא נאום בבית הכנסת הרפורמי עמנואל בניו יורק, ובו הוא הסביר שהוא לא מנע את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה שכל שטחי יהודה ושומרון כולל ירושלים ושטח הר הבית והכותל הערבי הם ערביים-מוסלמיים מפני שהוא, בראכ חוסיין אובמה השני, להגדרתו "חבר אמת" של ישראל.
על זאת כבר נאמר, עם חבר אמת כזה, מי צריך אויבים.
שינוי טרמינולוגיה
לא מחנות פליטים אלא שכונות מגורים
המשורר הערבי-מוסלמי-סוני-הקניבל הגזען-מכחיש העם הפלסטיני, מחמוד דרוויש, הסביר פעם שלפלסטינים יש מזל שהם נלחמים נגד היהודים, אחרת הם לא היו זוכים לתמיכה כללית. והוא כמובן צדק. התמיכה העצומה שזוכים לה הפלישתינאים מקורה בשנאת היהודים.
ועובדה, לפליטים הערביים דין אחד, ולפליטים הערבים-הפלישתינאים דין אחר מועדף, וארגון בינלאומי מיוחד שהוקם במיוחד רק להם.
הסיבה לכך שפליט פלישתינאי מקבל כמה מונים יותר מכל פליט אחר בעולם, לא כל שכן יותר מכל פליט ערבי אחר, נעוצה אך ורק בשנאת היהודים. ללא שנאת היהודים הם לא היו מופלים לטובה.
מדוע מדינות אירופה מעדיפות אותם על אחרים? בגלל שנאת היהודים. אין סיבה אחרת.
ובהקשר לתביעה להפסקת האפלייה ולפירוק אונר"א, יש ראשית חוכמה לשנות את הטרמינולוגיה. יש להפסיק להשתמש במושג "מחנות פליטים". המושג הזה פשוט אינו נכון. אין מחנות פליטים ואין פליטים.
אין מחנות פליטים. יש שכונות מגורים.
מחנה הוא כינוי רק ליישוב ארעי של אנשים, ולא לישוב קבע.
https://he.wikipedia.org/wiki/מחנה
https://en.wikipedia.org/wiki/Campsite
במציאות אין כלל מחנות, אלא רק שכונות מגורים. למשל "שכונת דהיישה", "שכונת ג'באליה", "שכונת שוועפאת", וכו'. אין מחנות פליטים גם כי אין פליטים.
מלבד מספר זעום של פליטים מ-1948 אין יותר פליטים. היו ואינם. הדור השני, השלישי, הרביעי, והחמישי של הפליטים מ-1948 אינם כבר פליטים. כשם שהישראלים אינם כבר פליטים. בכל יישוב ישראלי היו מחנות פליטים. (מעברות עולים) אבל אין יותר מחנות פליטים. מחנות הפליטים (העולים) בישראל נהפכו לשכונות.
יש להרגיל את האנטישמים במונחים החדשים. אין מחנות פליטים פלישתינאים כי אין פליטים פלישתינאים.
תמר זנדברג ביחד עם הנאצים
במהלך דיון הסוער בוועדת הכנסת הוציא יו"ר הוועדה, ח"כ יואב קיש (הליכוד), לזמן מה את הח"כים סתיו שפיר, מרב מיכאלי, אורן חזן, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג מהאולם. "אתם חברים של נאצים," צעקה זנדברג ממרצ עם הוצאתה מהדיון.
https://twitter.com/news10/status/957913769736368128
בסיום הדיון הסבירה ח"כ זנדברג את דבריה: "הדמגוגיה של קיש חצתה את כל הקווים האדומים. אני חוזרת ועומדת על זה שהקשרים של מפלגת השלטון עם מפלגות אנטישמיות ונאציות באירופה היא בושה למדינת ישראל ובושה לממשלת ישראל. לא ייתכן שהממשלה הזאת תשתמש בדמגוגיות שואה כשזה נוח לה ובמקביל תכשיר בדיעבד את רצח העם ברואנדה, תקיים קשרים עם מכחישי שואה בפולין ותארח אנטישמים מאוסטריה."
דווקא הדמגוגיה של זנדברג חצתה את כל הקווים. שימו לב זו אותה זנדברג שיש לה קשרים חבריים עם מפלגות נאציות, והיא אף תומכת בנאצים (הערבים האיסלמו-נאצים) האנטישמים, מכחישי שואה, ובאלו האומרים בריש גלי שעל פי דברי נביאם מוחמד יש לרצוח את כל היהודים.
שאלה אחרונה לח"כ זנדברג: אם מדינת ישראל היא באמת נאצית כפי שאת אומרת, הרי את צריכה מיידית להבריח את כל המסתננים חזרה לארצם ולא להסתירם בארץ שהרי בארץ שולטים נאצים שעלולים להרגם.
אה כן, ובנוסף לכך לפי התעמולה של זנדברג הגירוש מעמיד את המסתננים בסכנת מוות והרי בארץ בכלל מסוכן יותר. המסתננים עלולים למות חלילה מטילים איראניים, לכן לטובתם ולביטחונם עליהם לחזור לארצם.
על העיוורון והכחשת המציאות
יש מדינה פלישתינאית (אפילו שתיים וחצי)
בדיחה מפורסמת מספרת על בדואי שלראשונה בחייו הגיע לגן חיות. כשהגיע לג'ירפה נעמד מולה נדהם ואמר: "לא, אין חיה כזאת."
נזכרתי בבדיחה הזו למקרא דבריו הנחרצים של יוסי אחימאיר שקבע: "אין מדינת פלסטין, גם לא תהיה." ("חדשות בן עזר" גיליון 1312).
את העתיד כמובן אין לדעת אבל את המציאות כן. אין סכנה גדולה יותר מאשר ראיית המציאות לא כמות שהיא, אלא כמו שאנחנו רוצים שתהיה. אין סכנה גדולה יותר מכחש עצמי.
העובדה שהמציאות שונה מהחלום אין משמעותה לזנוח את החלום, אבל חובה לדעת את המציאות.
מוצא חן בעינינו או לא, מבחינה אמפירית קיימות שתי מדינות "פלישתינאיות" ועוד חצי מדינה.
לפני שנגדירן חובה לתת הגדרה למדינה. מדינה: היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בטריטוריה מסויימת.
והנה המדינות:
1. מדינת עזה. רצועת עזה היא מדינה פלישתינאית" לכל דבר. לארגון החמאס יש מונופול של שליטה בשטח עזה.
2. מדינת "עבר הירדן". מדינת עבר הירדן היא מדינה "פלישתינאית" לכל דבר. נכון, הפרופוגנדה הערבית טוענת שבמדינת עבר הירדן יש גם מיעוט של בני "העם העבר ירדני", אבל האמת היא שגם הם "פלישתינאים". שהרי אין כל הבדל ביניהם. כולם ערבים-מוסלמים-סונים, ובכל מקרה מדינה שעל פי הגדרתה מרבית תושביה הם "פלישתינאים" היא מדינה "פלישתינאית" (היום יש מהם שלא מכנים עצמם פלישתים, אלא כנענים או יבוסים)
3. שטח A ביהודה ושומרון הוא בשלטון חלקי (לא מונופול של שליטה) של ארגון אש"פ, או יותר נכון ארגון הפת"ח בראשות הדיקטטורה של ד"ר אבא של מאזן.
כלומר יש כרגע שתיים וחצי מדינות "פלישתינאיות". מה עושה את המציאות הזו היא שאלה נפרדת, אבל ראשית חוכמה יש להבין את המציאות ולא לחיות בכחש או בהונאה עצמית. תמיד יש לזכור את דברי מקיאבלי: "יש הבדל גדול בין האופן שבני האדם חיים לבין האופן שבו הם צריכים לחיות, עד שכל המחמיץ מעשה מן המעשים המצויים למען מה שראוי לעשות ייכשל ולא יחזיק מעמד."
כשמדברים על העיוורון ועל הכחש העצמי של יוסי אחימאיר, אי אפשר שלא להזכיר את העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) של ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי, שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא גאון שניבא את השואה, לא רק שלא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. כל האימרות שלו על השואה התייחסו אך ורק לפגיעות נגד היהודים במזרח ותו לא. ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית.
הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, אופטימי, עמ' 103)
הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/מי_קרא_זאב.pdf
למרבה הצער אף אחד לא ניבא את השואה. נזכיר רק שימים ספורים לפני כניסת הגרמנים לווארשה, נכנס ראש תנועת בית"ר בפולניה, מנחם בגין, לבנק הדואר, לקח את הקופה של בית"ר בסך של 150 אלף זלוטי, ברח לווילנה ונטש את אנשיו למוות. גם הוא לא העלה על הדעת את סכנת ההשמדה. (לעומתו מרדכי אנילביץ בא מווילנה לורשה לעמוד בראש חניכיו).
כאמור כבר אמרנו. אין העתיד אין לדעת, אבל חובה לדעת את המציאות לבל נטעה בהבנתה. אין סכנה גדולה יותר מעיוורון שבו אנו רואים את המציאות כמו שאנחנו רוצים לראותה ולא כפי שהיא באמת.
והמציאות היא: קיימות שתי מדינות פלישתנאיות, ועוד חצי מדינה, שעליה בעצם נסוב כל המאבק הפוליטי העכשווי.
שִכתוב היסטוריה (1)
מה מושך מרוקנים לתיאטרון
בפעם הקודמת כתבתי על העלאת המחזה סוליקא בתיאטרון באר שבע תוך תהייה על סילוף הסיפור ההיסטורי המקורי לסיפור של אהבה ודו-קיום בין יהודים לערבים-מוסלמים במרוקו.
סברתי בטעות שמטרת הסילוף היא פוליטית פרו-איסלמית, וטעיתי. מסתבר שהסיבה לסילוף שונה.
בראיון לטור "מזרחית מדוברת" ב"הארץ" מסביר מאור סבג, יוצר המחזה, מדוע הוא שיכתב כך את ההיסטוריה.
סבג מסביר כי מטרת סילוף הסיפור המקורי היא לקרב את המרוקנים לתיאטרון. "הקהל של התיאטרון הוא ברובו אשכנזי," הוא מסביר, "ויש קהל גדול מאוד שלא מבקר בכלל בתיאטרון. האשמתי את התיאטראות עצמם. הם מביאים מחזות זמר מחו"ל. זו לא התרבות שלנו, אנחנו לא מזדהים עם זה. ב'סוליקא' יש יצירה ישראלית מקורית, המוזיקה (הערבית-מרוקאית) היא נטו שלנו, שיצאה מהתרבות שלנו. נסרין קדרי (הערביה-מוסלמית-סונית) , שהיא לא משהו שגרתי בתיאטרון – כל הדברים האלה באו לקרב את הקהל שלא הגיע עד עכשיו לתיאטרון, שיגיע ויתחבר לעולם הזה." ("הארץ" גלריה, 26.1.18).
אמנם עדיין לא ברור לי למה דווקא סילוף ההיסטוריה של יהודי מרוקו הוא שיביא אותם לתיאטרון יותר מדיוק היסטורי, אבל, הכוונה טובה.
אם הסילוף ההיסטורי יביא את הקהל המרוקני לאהוב תיאטרון כמו שהאשכנזים אוהבים (כפי שאומר סבג) הרי כאן, המטרה מקדשת את האמצעים.
שכתוב היסטוריה (2)
מה נכון ומה לא נכון בהיסטוריה הפולנית
לא רק המרוקנים, גם הפולנים (הגויים) מנסים לשכתב את ההיסטוריה.
יש לומר את האמת, בחוק הפולני המוצע יש גם חלק אמת המועיל לזיכרון היהודי.
הפולנים צודקים, מחנות המוות בפולניה לא היו מחנות פולניים, אלא מחנות גרמניים. לצערי אני נתקל ביותר ויותר ישראלים השונאים פולנים יותר מששונאים גרמנים בטענה שהם היו גרועים מהגרמנים. זו טעות היסטורית חמורה. הגרמנים הם מחוללי השואה ולא הפולנים.
אשמה בכך מערכת החינוך הישראלית וטיולי השואה בפולניה. הדבר מביא לאבסורד גדול כאשר צעירים ישראלים רוצים לרדת לגרמניה ולהצטרף לפולק הגרמני, לעולם לא לפולניה. ואולי החוק הפולני החדש יעשה דווקא חסד לזיכרון היהודי-ישראלי.
הפולנים גם צודקים שאין להאשים את האומה הפולנית בשואה. כשם שהיו פולנים חסידי אומות העולם שפעלו כפרטים ולא בשם האומה הפולנית להציל יהודים, כך היו פולנים רבים שפעלו כפרטים ורצחו יהודים או הסגירום לנאצים.
כידוע, ע"פ המחקר ההיסטורי, כמאתיים אלף יהודים בפולניה נרצחו ע"י הפולנים בזמן הכיבוש הגרמני. שלא לדבר על רציחות יהודים לפני השואה (למשל הטבח בפינסק ב-1919 (שבעקבותיו עלתה משפחת אבי לארץ) וטבח היהודים ע"י הפולנים אחרי המלחמה בקילצה למשל.
על כל אלו, על פולניה כמדינה ועל האומה הפולנית לעשות חשבון נפש.
כיום על פולניה כמדינה לעשות חשבון נפש על כך שהמדינה מנעה משרידי היהודים לקבל את רכושם ולהגן על ביטחונם. כאשר הגיעו ניצולי השואה המעטים חזרה לבתיהם הם נרצחו באכזריות ע"י שכניהם הפולנים שהשתלטו על רכושם ללא הגנת המדינה הפולנית.
החזרת רכוש היהודים נתונה עדיין לאחריות המדינה הפולנית והאומה הפולנית.
חרם נגד שטחים כבושים
קבוצת אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי שלחו מכתב לסנאט האירי התומך בחוק להחרמת שטחים כבושים. המכתב התפרסם בעיתון "אייריש טיימס".
בין האקטיביסטים הפרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-איסלמי: הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), פרופ׳ אלי בר-נביא, השגרירים לשעבר אילן ברוך ואלון ליאל, היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר, חברי הכנסת לשעבר רומן ברונפמן, אברום בורג, נעמי חזן, צלי רשף ויעל דיין, האמנים דני קרוון, אלכס ליבק, דוד טרטקובר ומיקי קרצמן.
http://rotter.net/forum/scoops1/450887.shtml
החוק שיעלה להצבעה יאסור על ייבוא או מכירת מוצרים ושירותים שמקורם בשטחים כבושים.
החוק כמובן מעלה בעייה אתית קשה. האם האירים יחרימו את כל המוצרים והש.רותים מ- 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים, או שיחרימו רק את 5000 הקמ"ר שכבושים ע"י היהודים?
מניסיון, האירים האנטישמיים, חסידי היטלר גם אחר מותו, יחרימו ודאי רק את היהודים. ולמשת"פיהם השמחה.
התנחלות תל אביב
במהלך דיון בנושא החלת המל"ג על אוניברסיטת אריאל ובכלל בשומרון, על מנת לאפשר פתיחת פקולטה לרפואה, שאל ח"כ יוסף יונה את ח"כ חנין זועבי אם היא היתה מתנגדת לחוק גם אם היה מדובר על תל אביב, האם תל אביב היא שטח כבוש?
הח"כית הערבית-סורית-מוסלמית-סונית-אזרחית-ישראל בכפייה, חנין זועבי, ענתה שגם תל אביב היא שטח כבוש.
http://rotter.net/forum/scoops1/449741.shtml
לכן אני חותם מעתה:
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
השבוע היינו עדים למיספר בלתי נתפס של "למד"ווניקים" צדיקים-הומניסטים שפירסמו עצומות להשארת המסתננים ממצרים בארץ. רופאים, סופרים, משוררים, אדריכלים, ועוד ועוד.
ממש התכווץ הלב מהאכזריות הרבה הקיימת בחברה הישראלית, ומחוסר הסולידריות בין חלקיה.
הפער המעמדי בחברה הישראלית אינו מעניין כלל את המעמדות העליונים. יש להם עניין רק בדימוי הומאניסטי בחו"ל.
ומה נותן דימוי הומאניסטי בחו"ל? כמובן רק סולידריות עם מסתננים מאפריקה, או עם ערבים-מוסלמים. שהרי סולידריות עם יהודים נתפשת שם גזענות.
כמובן טרם הזכרתי את האינטרס הכלכלי של ניצול עבודה זולה.
פרופסור יהודה באואר, חוקר השואה שהפך למכחיש השואה, (משווה את המסתננים ממצרים לניצולי שואה) קורא להשאיר בארץ את המסתננים בעודו גר בבית אבות יקר ויוקרתי הנטול ערבים ומסתננים. אדרבא יוכיח באואר את ההומאניזם שלו ויקבל לדירתו בבית האבות היוקרתי מסתננים ממצרים.
קשה פשוט לתפוס איך אותו פרופסור עשיר ומכובד שבעברו התנאה בהיותו "אחיעזר ואחיסמך" ב"שומר הצעיר", נהפך לערל לב שליבו קהה לגורלה העצוב של הישישה הענייה הנאלצת להסתגר בביתה בדרום תל אביב כי היא מפחדת לצאת מהבית מפחד שהמסתננים ישדדוה, יאנסוה, או ירצחוה.
כמה קל לאהוב את המסתננים מדירת הפאר המוגנת מהם בבית אבות יוקרתי.
"בית לוחמי הגטאות" קורא במודעה בעיתון להשארת המסתננים ממצרים בארץ. בגלל מה שעסקניו מכנים "הרוח ההומניסטית של מייסדי "הבית".
אדרבא, יוכיחו עסקני הבית את רוחם ההומניסטית ויקבלו מסתננים מאפריקה לקיבוץ לוחמי הגטאות וכמובן יקדישו במוזיאון אולם שלם לניצולי השואה האפריקאים.
אורי הייטנר קורא "לפזר את המסתננים בכל רחבי הארץ". (גיליון 1313)
אדרבא יוכיח הייטנר את ההומניזם שלו ויקלוט בקיבוצו אורטל מסתננים מאפריקה בשיעור הדומה לתל אביב, כעשרה אחוז מהבוגרים, ועשרים אחוז מהילדים.
אישית אינני מייעץ לו לעשות כן, כי בכך יגשים את האימרה האידישאית: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!" הייטנר גם יגרום לפירוק הקיבוץ, וגם יצא בסוף גזען.
המסתננים ייקלטו בקיבוץ ותוך זמן קצר כמוסלמים-סונים הם יבקשו להקים בקיבוץ מסגד ולילדיהם יבקשו חינוך ערבי-מוסלמי. או אז לא יוכל יותר הייטנר לממש את היהדות הרפורמית ההומניסטית שלו ולערוך בקיבוץ את סדר ט"ו בשבט, בשעה שכמחצית הילדים יבקשו לחגוג דווקא את עיד אל אדחא. מובן שקיבוץ עם שיעור כזה של מסתננים ערבים-מוסלמים יתפרק ורוב חבריו יעזבוהו.
ברגע שהקיבוץ יהיה בסכנת פירוק לא יהיה מנוס מסילוק המסתננים ואז אבוי, במקום ליצור לעצמו דימוי הומאניסטי יצטייר הייטנר כגזען, והקיבוץ כולו יצטייר כגזעני, והנה יצא כל שכרו בהפסדו.
ח"כ פלוריאן גולדשטיין (אילן גלאון) נודע כמפר חוק תמידי. בזמנו עם כניסת חוק איסור העישון לתוקפו נדד גולדשטיין-גלאון מבית קפה לבית קפה, ומבר לבר עם סיגריה ועישן בהפגנתיות. "אני אפר את החוק הזה!" הוא הכריז, באדישות גמורה לסכנת הסרטן אותו הוא גורם לנמצאים בקירבתו. ועתה הוא מכריז כי יפר את החוק ויסתיר בביתו מסתננים. הפעם אני בספק אם יעשה כן.
לפי סקר שנעשה 84 אחוז מהערבים בארץ מתנגדים לגירוש המסתננים.
https://twitter.com/news10/status/957678547505700866
זה מובן לחלוטין. רוב רובם של המסתננים ממצרים הם ערבים-מוסלמי-סונים השותפים לערביי ישראל באמונה כי דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הם מופת מוסרי, ולמרות זאת בשעה במדובר בהתיישבות המסתננים ממצרים ביישוביהם, כל הערבים-מוסלמים מגרשים את המסתננים באלימות איומה מכפריהם.
והנה לא נפקד כמובן גם חלקם של הסופרים "ההומניסטים", וגם הם הסופרים והמשוררים המחזיקים מעצמם "מוסריים", יוצאים נגד עניי ישראל ובעד המסתננים.
http://rotter.net/forum/scoops1/450465.shtml
האם אגי משעול, שפירסמה בעבר שיר עם שמץ גזענות על עובד תאילנדי העובד באחוזת המשק שלה, תזמין מסתננים לגור באחוזתה ותשחרר את עניי דרום תל אביב מנוכחותם? אני בספק. לכל היותר היא תמשיך לנצלם (בלי לתת את עודף הערך) כעובדים זולים באחוזתה.
האם עמוס קלויזנר-עוז בעל המצפון, שהוא גם בעל בית בערד ודירת פאר בתל אביב באיזור נטול ערבים ומסתננים, יציע את דירתו בתל אביב למסתננים מתוך דאגה לעניי דרום תל אביב? אני מסופק.
כמה יפה להתנשא כ"צדיק" על חשבון אחרים. לכן כדאי להזכיר לכל בעלי המוסר הללו, "המוסריים" על חשבון אחרים, את הכלל המוסרי היהודי והאוניברסלי בניסוחו של הילל הזקן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך."
עמוס קלויזנר-עוז בין נאצים לטרבלינקה
אמירתו של דוד אלהרר שהוא מקווה "לשבת על הגג בטרבלינקה ולראות את עמוס עוז מתפוגג בעשן הארובה," היא אמירה מכוערת שמוטב היה שלא לאומרה. משנאמרה יש לגנותה ללא היסוס.
בה במידה יש לגנות את אמירותיו המכוערות של עמוס-קלויזנר-עוז: "המתנחלים הם כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפילה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989)
יש לומר ברורות, אמירותיו המכוערות של דוד אלהרר אינן יכולות להתקבל כתשובה לגיטימית לאלו של קלויזנר-עוז. בשום פנים ואופן לא.
אבל מכיוון שקלויזנר-עוז הוא הבוגר האחראי לדרדור השיח הישראלי, נזכיר לו את אמרת חז"לינו: "חכמים היזהרו בדבריכם."
"אבטליון אומר, חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." (אבות א יא)
הנה ההדרכה לחכמים קלויזנר-עוז, אלהרר, ולכולם.
תודה למשה גרנות ולאוריה באר
תודה למשה גרנות על הסיכום הנפלא והממצה של ספרו של יזהר סמילנסקי "ימי צקלג". סוף סוף זכיתי לדעת את תוכנו. (גיליון 1313).
תודה לאוריה באר ששיחרר אותי מרגשי הנחיתות שהיו לי. לפני שנים קיבלתי את הספר במתנה וכך הוא נשאר חדש וסגור. למרות כל מאמציי בשום פנים ואופן לא הצלחתי להתקדם בו מעבר לדפי הפתיחה. תמיד חשבתי שוודאי משהו לקוי בי, והנה באו דבריו של אוריה באר ורווח לי. זה לא אני, זה הוא, הספר.
תודה לשניהם.
"חבר אמת"
עם חבר כזה מי צריך אוייבים
נשיא ארה"ב לשעבר, בראכ חוסיין אובמה השני, נשא נאום בבית הכנסת הרפורמי עמנואל בניו יורק, ובו הוא הסביר שהוא לא מנע את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם שקבעה שכל שטחי יהודה ושומרון כולל ירושלים ושטח הר הבית והכותל הערבי הם ערביים-מוסלמיים מפני שהוא, בראכ חוסיין אובמה השני, להגדרתו "חבר אמת" של ישראל.
על זאת כבר נאמר, עם חבר אמת כזה, מי צריך אויבים.
שינוי טרמינולוגיה
לא מחנות פליטים אלא שכונות מגורים
המשורר הערבי-מוסלמי-סוני-הקניבל הגזען-מכחיש העם הפלסטיני, מחמוד דרוויש, הסביר פעם שלפלסטינים יש מזל שהם נלחמים נגד היהודים, אחרת הם לא היו זוכים לתמיכה כללית. והוא כמובן צדק. התמיכה העצומה שזוכים לה הפלישתינאים מקורה בשנאת היהודים.
ועובדה, לפליטים הערביים דין אחד, ולפליטים הערבים-הפלישתינאים דין אחר מועדף, וארגון בינלאומי מיוחד שהוקם במיוחד רק להם.
הסיבה לכך שפליט פלישתינאי מקבל כמה מונים יותר מכל פליט אחר בעולם, לא כל שכן יותר מכל פליט ערבי אחר, נעוצה אך ורק בשנאת היהודים. ללא שנאת היהודים הם לא היו מופלים לטובה.
מדוע מדינות אירופה מעדיפות אותם על אחרים? בגלל שנאת היהודים. אין סיבה אחרת.
ובהקשר לתביעה להפסקת האפלייה ולפירוק אונר"א, יש ראשית חוכמה לשנות את הטרמינולוגיה. יש להפסיק להשתמש במושג "מחנות פליטים". המושג הזה פשוט אינו נכון. אין מחנות פליטים ואין פליטים.
אין מחנות פליטים. יש שכונות מגורים.
מחנה הוא כינוי רק ליישוב ארעי של אנשים, ולא לישוב קבע.
https://he.wikipedia.org/wiki/מחנה
https://en.wikipedia.org/wiki/Campsite
במציאות אין כלל מחנות, אלא רק שכונות מגורים. למשל "שכונת דהיישה", "שכונת ג'באליה", "שכונת שוועפאת", וכו'. אין מחנות פליטים גם כי אין פליטים.
מלבד מספר זעום של פליטים מ-1948 אין יותר פליטים. היו ואינם. הדור השני, השלישי, הרביעי, והחמישי של הפליטים מ-1948 אינם כבר פליטים. כשם שהישראלים אינם כבר פליטים. בכל יישוב ישראלי היו מחנות פליטים. (מעברות עולים) אבל אין יותר מחנות פליטים. מחנות הפליטים (העולים) בישראל נהפכו לשכונות.
יש להרגיל את האנטישמים במונחים החדשים. אין מחנות פליטים פלישתינאים כי אין פליטים פלישתינאים.
תמר זנדברג ביחד עם הנאצים
במהלך דיון הסוער בוועדת הכנסת הוציא יו"ר הוועדה, ח"כ יואב קיש (הליכוד), לזמן מה את הח"כים סתיו שפיר, מרב מיכאלי, אורן חזן, מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג מהאולם. "אתם חברים של נאצים," צעקה זנדברג ממרצ עם הוצאתה מהדיון.
https://twitter.com/news10/status/957913769736368128
בסיום הדיון הסבירה ח"כ זנדברג את דבריה: "הדמגוגיה של קיש חצתה את כל הקווים האדומים. אני חוזרת ועומדת על זה שהקשרים של מפלגת השלטון עם מפלגות אנטישמיות ונאציות באירופה היא בושה למדינת ישראל ובושה לממשלת ישראל. לא ייתכן שהממשלה הזאת תשתמש בדמגוגיות שואה כשזה נוח לה ובמקביל תכשיר בדיעבד את רצח העם ברואנדה, תקיים קשרים עם מכחישי שואה בפולין ותארח אנטישמים מאוסטריה."
דווקא הדמגוגיה של זנדברג חצתה את כל הקווים. שימו לב זו אותה זנדברג שיש לה קשרים חבריים עם מפלגות נאציות, והיא אף תומכת בנאצים (הערבים האיסלמו-נאצים) האנטישמים, מכחישי שואה, ובאלו האומרים בריש גלי שעל פי דברי נביאם מוחמד יש לרצוח את כל היהודים.
שאלה אחרונה לח"כ זנדברג: אם מדינת ישראל היא באמת נאצית כפי שאת אומרת, הרי את צריכה מיידית להבריח את כל המסתננים חזרה לארצם ולא להסתירם בארץ שהרי בארץ שולטים נאצים שעלולים להרגם.
אה כן, ובנוסף לכך לפי התעמולה של זנדברג הגירוש מעמיד את המסתננים בסכנת מוות והרי בארץ בכלל מסוכן יותר. המסתננים עלולים למות חלילה מטילים איראניים, לכן לטובתם ולביטחונם עליהם לחזור לארצם.
על העיוורון והכחשת המציאות
יש מדינה פלישתינאית (אפילו שתיים וחצי)
בדיחה מפורסמת מספרת על בדואי שלראשונה בחייו הגיע לגן חיות. כשהגיע לג'ירפה נעמד מולה נדהם ואמר: "לא, אין חיה כזאת."
נזכרתי בבדיחה הזו למקרא דבריו הנחרצים של יוסי אחימאיר שקבע: "אין מדינת פלסטין, גם לא תהיה." ("חדשות בן עזר" גיליון 1312).
את העתיד כמובן אין לדעת אבל את המציאות כן. אין סכנה גדולה יותר מאשר ראיית המציאות לא כמות שהיא, אלא כמו שאנחנו רוצים שתהיה. אין סכנה גדולה יותר מכחש עצמי.
העובדה שהמציאות שונה מהחלום אין משמעותה לזנוח את החלום, אבל חובה לדעת את המציאות.
מוצא חן בעינינו או לא, מבחינה אמפירית קיימות שתי מדינות "פלישתינאיות" ועוד חצי מדינה.
לפני שנגדירן חובה לתת הגדרה למדינה. מדינה: היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בטריטוריה מסויימת.
והנה המדינות:
1. מדינת עזה. רצועת עזה היא מדינה פלישתינאית" לכל דבר. לארגון החמאס יש מונופול של שליטה בשטח עזה.
2. מדינת "עבר הירדן". מדינת עבר הירדן היא מדינה "פלישתינאית" לכל דבר. נכון, הפרופוגנדה הערבית טוענת שבמדינת עבר הירדן יש גם מיעוט של בני "העם העבר ירדני", אבל האמת היא שגם הם "פלישתינאים". שהרי אין כל הבדל ביניהם. כולם ערבים-מוסלמים-סונים, ובכל מקרה מדינה שעל פי הגדרתה מרבית תושביה הם "פלישתינאים" היא מדינה "פלישתינאית" (היום יש מהם שלא מכנים עצמם פלישתים, אלא כנענים או יבוסים)
3. שטח A ביהודה ושומרון הוא בשלטון חלקי (לא מונופול של שליטה) של ארגון אש"פ, או יותר נכון ארגון הפת"ח בראשות הדיקטטורה של ד"ר אבא של מאזן.
כלומר יש כרגע שתיים וחצי מדינות "פלישתינאיות". מה עושה את המציאות הזו היא שאלה נפרדת, אבל ראשית חוכמה יש להבין את המציאות ולא לחיות בכחש או בהונאה עצמית. תמיד יש לזכור את דברי מקיאבלי: "יש הבדל גדול בין האופן שבני האדם חיים לבין האופן שבו הם צריכים לחיות, עד שכל המחמיץ מעשה מן המעשים המצויים למען מה שראוי לעשות ייכשל ולא יחזיק מעמד."
כשמדברים על העיוורון ועל הכחש העצמי של יוסי אחימאיר, אי אפשר שלא להזכיר את העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) של ולדימיר זאב יבגניץ' ז'בוטינסקי, שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא גאון שניבא את השואה, לא רק שלא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. כל האימרות שלו על השואה התייחסו אך ורק לפגיעות נגד היהודים במזרח ותו לא. ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית.
הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, אופטימי, עמ' 103)
הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
http://humanities.tau.ac.il/segel/yshavit/files/2012/05/מי_קרא_זאב.pdf
למרבה הצער אף אחד לא ניבא את השואה. נזכיר רק שימים ספורים לפני כניסת הגרמנים לווארשה, נכנס ראש תנועת בית"ר בפולניה, מנחם בגין, לבנק הדואר, לקח את הקופה של בית"ר בסך של 150 אלף זלוטי, ברח לווילנה ונטש את אנשיו למוות. גם הוא לא העלה על הדעת את סכנת ההשמדה. (לעומתו מרדכי אנילביץ בא מווילנה לורשה לעמוד בראש חניכיו).
כאמור כבר אמרנו. אין העתיד אין לדעת, אבל חובה לדעת את המציאות לבל נטעה בהבנתה. אין סכנה גדולה יותר מעיוורון שבו אנו רואים את המציאות כמו שאנחנו רוצים לראותה ולא כפי שהיא באמת.
והמציאות היא: קיימות שתי מדינות פלישתנאיות, ועוד חצי מדינה, שעליה בעצם נסוב כל המאבק הפוליטי העכשווי.
שִכתוב היסטוריה (1)
מה מושך מרוקנים לתיאטרון
בפעם הקודמת כתבתי על העלאת המחזה סוליקא בתיאטרון באר שבע תוך תהייה על סילוף הסיפור ההיסטורי המקורי לסיפור של אהבה ודו-קיום בין יהודים לערבים-מוסלמים במרוקו.
סברתי בטעות שמטרת הסילוף היא פוליטית פרו-איסלמית, וטעיתי. מסתבר שהסיבה לסילוף שונה.
בראיון לטור "מזרחית מדוברת" ב"הארץ" מסביר מאור סבג, יוצר המחזה, מדוע הוא שיכתב כך את ההיסטוריה.
סבג מסביר כי מטרת סילוף הסיפור המקורי היא לקרב את המרוקנים לתיאטרון. "הקהל של התיאטרון הוא ברובו אשכנזי," הוא מסביר, "ויש קהל גדול מאוד שלא מבקר בכלל בתיאטרון. האשמתי את התיאטראות עצמם. הם מביאים מחזות זמר מחו"ל. זו לא התרבות שלנו, אנחנו לא מזדהים עם זה. ב'סוליקא' יש יצירה ישראלית מקורית, המוזיקה (הערבית-מרוקאית) היא נטו שלנו, שיצאה מהתרבות שלנו. נסרין קדרי (הערביה-מוסלמית-סונית) , שהיא לא משהו שגרתי בתיאטרון – כל הדברים האלה באו לקרב את הקהל שלא הגיע עד עכשיו לתיאטרון, שיגיע ויתחבר לעולם הזה." ("הארץ" גלריה, 26.1.18).
אמנם עדיין לא ברור לי למה דווקא סילוף ההיסטוריה של יהודי מרוקו הוא שיביא אותם לתיאטרון יותר מדיוק היסטורי, אבל, הכוונה טובה.
אם הסילוף ההיסטורי יביא את הקהל המרוקני לאהוב תיאטרון כמו שהאשכנזים אוהבים (כפי שאומר סבג) הרי כאן, המטרה מקדשת את האמצעים.
שכתוב היסטוריה (2)
מה נכון ומה לא נכון בהיסטוריה הפולנית
לא רק המרוקנים, גם הפולנים (הגויים) מנסים לשכתב את ההיסטוריה.
יש לומר את האמת, בחוק הפולני המוצע יש גם חלק אמת המועיל לזיכרון היהודי.
הפולנים צודקים, מחנות המוות בפולניה לא היו מחנות פולניים, אלא מחנות גרמניים. לצערי אני נתקל ביותר ויותר ישראלים השונאים פולנים יותר מששונאים גרמנים בטענה שהם היו גרועים מהגרמנים. זו טעות היסטורית חמורה. הגרמנים הם מחוללי השואה ולא הפולנים.
אשמה בכך מערכת החינוך הישראלית וטיולי השואה בפולניה. הדבר מביא לאבסורד גדול כאשר צעירים ישראלים רוצים לרדת לגרמניה ולהצטרף לפולק הגרמני, לעולם לא לפולניה. ואולי החוק הפולני החדש יעשה דווקא חסד לזיכרון היהודי-ישראלי.
הפולנים גם צודקים שאין להאשים את האומה הפולנית בשואה. כשם שהיו פולנים חסידי אומות העולם שפעלו כפרטים ולא בשם האומה הפולנית להציל יהודים, כך היו פולנים רבים שפעלו כפרטים ורצחו יהודים או הסגירום לנאצים.
כידוע, ע"פ המחקר ההיסטורי, כמאתיים אלף יהודים בפולניה נרצחו ע"י הפולנים בזמן הכיבוש הגרמני. שלא לדבר על רציחות יהודים לפני השואה (למשל הטבח בפינסק ב-1919 (שבעקבותיו עלתה משפחת אבי לארץ) וטבח היהודים ע"י הפולנים אחרי המלחמה בקילצה למשל.
על כל אלו, על פולניה כמדינה ועל האומה הפולנית לעשות חשבון נפש.
כיום על פולניה כמדינה לעשות חשבון נפש על כך שהמדינה מנעה משרידי היהודים לקבל את רכושם ולהגן על ביטחונם. כאשר הגיעו ניצולי השואה המעטים חזרה לבתיהם הם נרצחו באכזריות ע"י שכניהם הפולנים שהשתלטו על רכושם ללא הגנת המדינה הפולנית.
החזרת רכוש היהודים נתונה עדיין לאחריות המדינה הפולנית והאומה הפולנית.
חרם נגד שטחים כבושים
קבוצת אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי שלחו מכתב לסנאט האירי התומך בחוק להחרמת שטחים כבושים. המכתב התפרסם בעיתון "אייריש טיימס".
בין האקטיביסטים הפרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-איסלמי: הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), פרופ׳ אלי בר-נביא, השגרירים לשעבר אילן ברוך ואלון ליאל, היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר, חברי הכנסת לשעבר רומן ברונפמן, אברום בורג, נעמי חזן, צלי רשף ויעל דיין, האמנים דני קרוון, אלכס ליבק, דוד טרטקובר ומיקי קרצמן.
http://rotter.net/forum/scoops1/450887.shtml
החוק שיעלה להצבעה יאסור על ייבוא או מכירת מוצרים ושירותים שמקורם בשטחים כבושים.
החוק כמובן מעלה בעייה אתית קשה. האם האירים יחרימו את כל המוצרים והש.רותים מ- 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים, או שיחרימו רק את 5000 הקמ"ר שכבושים ע"י היהודים?
מניסיון, האירים האנטישמיים, חסידי היטלר גם אחר מותו, יחרימו ודאי רק את היהודים. ולמשת"פיהם השמחה.
התנחלות תל אביב
במהלך דיון בנושא החלת המל"ג על אוניברסיטת אריאל ובכלל בשומרון, על מנת לאפשר פתיחת פקולטה לרפואה, שאל ח"כ יוסף יונה את ח"כ חנין זועבי אם היא היתה מתנגדת לחוק גם אם היה מדובר על תל אביב, האם תל אביב היא שטח כבוש?
הח"כית הערבית-סורית-מוסלמית-סונית-אזרחית-ישראל בכפייה, חנין זועבי, ענתה שגם תל אביב היא שטח כבוש.
http://rotter.net/forum/scoops1/449741.shtml
לכן אני חותם מעתה:
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
אהוד בן עזר
"לויתן"
לז'וליין גרין
עברית: 1968
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.9.1968
לפני 50 שנים
תחת הכותרת "בדידות"
אינני מכיר את ספריו האחרים של ז'וליין גרין. הספר הראשון מפרי-עטו שקראתי הוא "לויתן", שהופיע לאחרונה בתרגום עברי, ואודה על האמת, מתוך הספר עצמו לא הצלחתי לפענח מפני מה קרוי הוא על שם לויתן. כך שאני בבחינת תייר במחוז נעלם: עיר שדה צרפתית, ערפל, חשכה, נהר, בתים קודרים ואנשים מוזרים אשר כל אחד מהם כאילו עונה על דחף כמוס: סקרנות חולנית, שתלטנות, אכזריות, שיעמום, פחד, תשוקה, אונס ורצח הבא מתוך התפרצות יצרים חסרת תכלית. עולם מוזר ומשכר המהלך קסם על הקורא כאילו טייל במחוזות של חלום בו הסיוט מביא מתיקות מענגת, והאהבה הופכת לסיוט.
סיפור המעשה נסב אודות אדם בשם גרה הנשוי לאישה מאוסה עליו, ואשר מגיע לעיר שדה בשם לורז' בתור מורה פרטי לבנם היחיד של משפחת גרוז'ורז'. הוא רדוף תשוקות עזות לבחורה בשם אנז'ל העובדת אצל בעלת מסעדה, מרת ז'ורז' לון, המשמשת גם סרסורית לדבר-עבירה אצל לקוחות המסעדה, אשר משום כך שומרים אמונם למסעדה ואף נותנים עצמם לשליטתה הסקרנית של מרת לון.
גרה הינו אדם ששנותיו הטובות ביותר מאחוריו, אך טרם זכה בחסד שיכוך התאוות שמביאה עימה הזיקנה, והריהו רדוף תאווה לאהבה, חפץ לחיות כל פעם מחדש, כאילו לעלות למדרגת קיום אחר, נעלה יותר, כתוצאה מכל פרשת אהבים שלו, וסופו שהוא נכשל בכולן משום שהוא מכוער, נרגש כנער מתבגר, ואינו חכם כדי להסתיר את תאוותו תחת מעטה שנינות או נכלים. הוא חסר את החן אשר בעטיו סולחת אישה למגרעות הגבר. כל מעשה ממעשיו נעשה שלא במקום הנכון ולא בזמן המתאים.
הוא מבקש את אהבתה של אנז'ל שעה שהיה עליו לשלם לה בכסף, ומאוחר יותר מנסה לשלם לה בכסף כאשר היא באה מתוך נכונות להתמסר לו מתוך אהבה, וכך הוא מקלקל את כל רגעיהם, וככל שהוא מרבה להתייסר בבדידותו כן הולכת דעתו ונטרפת עליו.
הרומאן בנוי סביב גרה אך כוחו של גרין אינו רק בעיצוב הדמות הראשית אלא ברקמת היחסים הסבוכה הנוצרת בין כל הדמויות המשתתפות. השאיפה הכמוסה המפעמת את כל גיבוריו היא לחדור איש לתוך זולתו, לחדור בכל אופני הקיום: במעשה האהבה, בשתלטנות, בבעלות, בשינאה, בקינאה. כל אחת מדמויותיו היא כמין מונאדה סגורה השואפת להכיל את העולם כולו בתוכה בדרך של איפוס כל היתר והתייחסות רק אל בבואותיהם שבתוכה.
מרת קון, בעלת בית-האוכל, חיה את חייה באמצעות האחרים, סועדיה. היא מנהלת פנקס של חובותיהם. יודעת מפי אנז'ל את כל סודותיהם וחולשותיהם. חייה מתנהלים על סמך תאוות החדירה שאינה פוסקת לתוך נפשו של הזולת. היא חיה בתחושה שסודות כבירים מוסתרים אצל האנשים הסובבים אותה, מפענחת אותם אחד לאחד ויותר משהיא מעוניינת בידיעת הסודות המתגלים היא רעבה לסודות חדשים, נעלמים, שהם הנותנים טעם לקיומה.
תחושה דומה מפעמת בליבה החרב של מרת גרוז'ורז', אישה כבת ארבעים וחמש, נשואה לבעל עשיר, שמן וזקן ממנה, שעדיין בוגד בה, אם לילד חלוש ושנוא, בו היא מתעללת. היא עריצה, חסרת אהבה, חסרת סיפוק, המתלקחת בהיבהוב אחרון של נשיות, בטרם אספה אותה הזיקנה אל חיקה המריר וחסר הכוח. עדיין יש בה כוח להתאוות, לשלוט ולהטיל את מררתה בזולת.
ככל שמתרבה ומתבררת לעצמם תחושת אפסותם וחוסר הטעם אשר לחייהם, כן גוברת התשוקה בלב גיבוריו של גרין לאפס גם את זולתם, להכריעו תחתם, להשמידו, אם באהבה ואם בשינאה שהן למעשה אותו דבר. הם יוצאים ממצבם הרדום והאפסי כאשר הם מודעים על חוסר התכלית שבקיום, ויציאה זו היא ההגשמה העצמית שלהם, היא הרושם שהם מותירים בעולם, היא אישיותם למעשה, והיא גם אסונם. משום שכל פעולה, כל זיקה – הינן שליליות בלבד, כאשר מודע הפרט על אפסותו מול עולם חסר-תכלית – הוא מצטמק והופך לנקודה של רעל. ונקודה זו היא האפשרות היחידה לחדור ולהותיר רושם בעולם בו אדם לאדם זאב בנפשו.
הזיקה השלילית והתוקפנית בה מצויים גיבוריו של גרין מעלה על הדעת את דמויותיו של אוגוסט סטרינדברג ואדוארד אלבי, דמויות הקשורות אלו באלו בזיקה שלילית שהיא כמין מסכה אחרונה לפני התגלות התהום והאפס המוחלט. הבדידות קשה מנשוא. קשר חיובי בין בני-אדם לא ייתכן. לפני המוות, לפני הטירוף הגמור והאיבוד-לדעת, עומדת כמחסום אחרון הזיקה השלילית בין בני-אדם, היכולת לחיות יחד בגיהינום של יחסים מורעלים, יחסים אשר האינטנסיביות שלהם מסתירה מן המשתתפים בדרמה את בדידותם האכסיסטנציאלית ואת קירבתם למוות ולחידלון.
דמויותיו של גרין בנויות בחוקיות של מכונה נפשית משוכללת אך לא בסכימאטיות. בדידותו של גרה היא הציר שעליו סובבת העלילה, אך הרומאן אינו סיפורה של דמות אחת אלא דרמה בה תורמת כל דמות את חלקה לעלילה ומשפיעה בכך על גורל כל היתר ובתגובה-חוזרת גם על גורל עצמה.
וכך פועלות כל הדמויות במין עולם סגור בו כל התרחשות מותנית בקודמות לה ומתנה את הבאות אחריה. בנקודה מסויימת חדל הרומאן להיות סיפורו של גרה או של כל דמות אחרת והופך להיות דרמה של אישיות אחת אשר כל הדמויות הינן פנים שונות לה בהבעת אותו מצב של ריקנות תהומית המבקשת לעצמה פורקן על-ידי איפוס, שליטה, אכזריות וחדירה אל העולם הסובב אותה.
ספרו של גרין חזק ומפחיד, רווי אווירה של עולם נידח וסגור, בו כל אדם חוזר על עצמו, כל פושע חוזר למקום פשעו, ואין שום דרך להימלט. קיימות רק שתי ברירות: להיות פאסיבי, לא לפעול, לא להגשים את עצמך, ופירושו של דבר להיות אפס, לא להיות קיים כלל, להימנע מגורל חיים המוליכים לקראת אסון ומוות על ידי כך שהינך מת בעודך חי, אפס מהלך על שתיים.
והברירה השנייה – לפעול, להתערב, לחדור אל הזולת, ועל ידי כך להחיש, כמו בטראגדיה יוונית, את הקץ הבלתי-נמנע, שהוא אצל גרין תולדה של אופי ההופך לגורל אכסיסטנציאלי [קיומי]. לא התכונות המשניות של אופי האדם הן הסיבות לאסונו, אלא עצם מצבו ומהותו, שהם הצטברות של רשע על פני תהום של בדידות.
* ז'וליין גרין: "לויתן". תורגם מצרפתית בידי בבה ינאי. "הספריה לעם". הוצאת "עם עובד". תל-אביב. תשכ"ה. 1968. 211 עמ'.
ויקיפדיה: ז'וליין גרין נולד בפריז להורים אמריקניים. אביו היה בנקאי שעבד בפריז. ב-1916, אחרי מות אימו שהיתה פרוטסטנטית, המיר את דתו לקתולי לבקשת אחיותיו ואביו. ב-1917 התנדב לשירות האמבולנסים האמריקני במלחמת העולם הראשונה, אך נאלץ לעזוב את תפקידו זה אחרי שהתברר כי היה בן 17 שנה בלבד. ב-1918 שירת בצלב האדום האמריקני שישה חודשים ואחר כך בחיל התותחנים הצרפתי בדרגת סגן משנה עד 1919. הוא למד באוניברסיטת וירג'יניה בארצות הברית (1919–1922) ושם כתב את ספרו הראשון באנגלית.
עם סיום לימודיו שב לצרפת והחל בקריירה ספרותית בלשון הצרפתית שנמשכה עד 1940, כאשר חזר לארצות הברית בעקבות מפלת צרפת במלחמת העולם השנייה ב-1942 גויס לצבא האמריקני ונשלח לניו יורק כדי לשרת במשרד האינפורמציה המלחמתית של ארצות הברית. במשך כשנה שימש כשדרן ברדיו "קול אמריקה" ושיתף פעולה עם אנדרה ברטון ועם יול ברינר בשידורים יומיים לצרפת הכבושה. עם סיום המלחמה שב מיד לצרפת והמשיך בקריירה הספרותית שלו.
ב-1970 קיבל את הפרס הגדול לספרות מטעם האקדמיה הצרפתית, וב-1971 נבחר לחבר אקדמיה זו. בכך היה החבר הראשון של האקדמיה הצרפתית שלא החזיק באזרחות צרפתית. ב-1972, נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו הציע לו אזרחות צרפתית אך הוא סירב והעדיף להישאר אזרח אמריקני.
ב-1990 ביקר בעיר קלגנפורט שבאוסטריה והתפעל מן הפסל של מריה, אם ישו שניצב בכנסייה של עיר זו. ב-1994 אימץ לעצמו כבן את הסופר והמחזאי הצרפתי אריק ז'ורדאן שהיה הומוסקסואל. ז'וליאן גרין עצמו גם הוא היה הומוסקסואל, כפי שהוא מגלה בספריו. ז'וליאן גרין מת בפריז ב-1998 ועל פי צוואתו נקבר באוסטריה בכנסיית קלגנפורט.
ז'וליין גרין נודע בצרפת לא בשל הרומנים והנובלות, אלא בעיקר בשל יומניו שהתפרסמו ב-18 כרכים (1936–2006). יומנים אלה כוללים תיעוד של חייו הספרותיים והדתיים, ומציגים את חיי האמנות והספרות בפריז החל ב-1928 עד מותו.
רן בשן
ברכות לקראת יובל ה-80 ליוסי גמזו
[העומד לחול ביום רביעי, 14.2.2018]
ליוסי גמזו היקר,
אלפי ברכות בהגיעך לגבורות. שנים רבות עברו עליך בבדידותך, שנים של סבל לעיתים, התעללות מצד גורמים שרצו את רעתך, ו"תקלות" הזדקנות . על כל אלה התגברת ויצאת כשידך על העליונה, מורמת כאומרת "ניצחתי". ואכן, ניצחת. התגברת על כל הבעיות והסתיים פרק העינויים המשפטיים, ואתה, לא הפסקת ליצור אפילו יום אחד.
לא הפסקת למלא את משימת חייך, לכתוב, להיות מעודכן, לבקר ולשבח, להראות לחברתנו את המראה שניבטת לפניה, בלי רחמים ובלי להסתתר מאחורי אף אחד.
אנחנו מאחלים לך יוסי, עוד הרבה שנים של יצירה, כתיבה של זיכרונות שלך וגם של אחרים, שירים מופלאים והרבה הצלחה. בחלומותינו, אנחנו תמיד מקווים לעוד משיריך המופלאים, ברוח התקופה החדשה, מולחנים ומושרים, ומשרים רוח רומנטית ואהבה לעולם טוב. עולם של ידידות ושלום. עולם של חיים טובים.
ואם, תגשים ולו חלק מאיחולינו, נוכל להגיד: "כן, זה סימן שאתה צעיר."
מאחלים לך, שתיצור קשרים עם ידידים בתחומך, עם מלחינים ואמרגנים, ותמצא דרך להמשכיות ליצירתך המפוארת.
הרבה בריאות ואושר,
פרנסה טובה וקשר חם ואמיץ עם כל ידידיך.
בשם כל ידידיך שבמשפחתי,
רן בשן
לכל אוהבי הזמר וההומור הישראליים
ביום שישי הקרוב (מחר, 2.2) ייערך
מופע הומוריסטי-מוסיקלי חגיגי לכבוד הגיעו של המשורר פרופ' יוסי גמזו לגבורות
המופע ייערך ב"תיאטרון הסטודיו" בבית הכט (לשעבר בית רוטשילד) בחיפה, בשעה 9:30 בערב, בהשתתפות המומחית לשירת רבים ליאורה בלוך-תמיר,
האמן צביקה שקולניק וחבורת מוסיקאים צעירים ומחוננים מקבוצת גבע.
כולכם מוזמנים בחמימות.
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
news@ben-ezer.com
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
news@ben-ezer.com
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, מצאתי את שירו של יוסי גמזו על אי הסליחה לרוצחים הפולנים מרטיט לב. ירון לונדון סיפר בתוכנית שלו "לונדון וקירשנבאום" שפגש בוורשה כהן דת שהטיח נגדו שהיהודים הרגו את אדונם. אם רועי הקהל חושבים כך ומכניסים את זה לליבות צאן מרעיתם – איך לא יקומו להם אנטישמים רוצחים?
ברשימה שלך על "אני קלאודיוס" של רוברט גרייבס הזכרת לי קריאה שהשאירה בי רושם כביר. שוב תודה!
אתה מלין על יוסף אורן שאינו מזכיר אותך ב-22 ספריו – אני לא משווה עצמי אליך, שזכויות רבות לך בשדה ספר, אבל תן דעתך: הוא כותב על דיסטופיות, ומתעלם מ"האי" שלי שפרסמתי לפני שנה.
שלך,
משה גרנות
* אהוד: האם חביבה פדיה היא משוררת גרפומנית, וליתר דיוק, משוררת גרפומנית עדתית? הרהורים שעלו בי עם קריאת הפואמה שלה "בגדד" ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 26.1.
* "נפלתי קורבן לחרם על ישראל!" מתבכיין בדמעות-תנין הבמאי של הסרט "פוקסטרוט" הפרובוקטיבי, המציג את הצבא הישראלי כמבצע זוועות נאציות – מתבכיין על שהסרט לא נכלל בין חמשת המועמדים לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בתחרות האוסקר השנתית – כביכול בגלל החרם על ישראל!
ואנחנו שואלים אותך, שמוליק מעוז, אולי הסרט שלך הוא חרא? אולי חוץ מלכלוך ישראל אין בו שום ערך, ואולי איש לא היה שומע עליו לולא הלכלוך? אולי הזוועות הנאציות המופיעות בסרטך הן-הן שעוזרות להטלת החרם על ישראל, שממנו אתה, ההיפוקריט, סובל כביכול?
* "הקיפאון בהסכם הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס מאיים להשבית את בתי החולים ברצועת עזה. משרד הבריאות בעזה הודיע הבוקר (שני, 29.1) על השבתת בית החולים בבית חאנון בשל מחסור בסולר הנדרש להפעלת גנרטורים, והזהיר כי בית החולים א-דורה לילדים ניצב גם הוא על סף השבתה. לפי דובר המשרד, אשרף אל-קודרה, אם לא יהיה שינוי במצב יצטרכו בתי החולים לצמצם את השימוש בגנרטורים, מה שיפגע בשירותים שהם מעניקים. חמאס פרסם הודעה שבה האשים את הרשות בהפצת שקרים ובהתנערות מאחריותה כלפי הרצועה." ["הארץ", 30.1].
אין דבר, העיקר שתמשיכו לחפור מנהרות התקפיות לתוך ישראל ולתכנן אמצעי הריגה חדשים של ישראלים כמו באמצעות רחפנים ומתאבדים. מדינות מערב אירופה תמשכנה לתמוך בכם עד אשר תהפוכנה בעצמן למדינות מוסלמיות ואז זה ייפסק שהרי שום מדינה מוסלמית ערבית לא תמכה ואינה תומכת בכם כי אתם טפילים של המערב ושל ארה"ב ולא איכפת לכם מהילדים שלכם ומהחולים שלכם, העיקר להתרפק על חלום השיבה לישראל – ודעו לכם אתם, יחרב ביתכום, שזה לא יקרה לכם לעולם!
* שלום אהוד, פעמיים בשבוע אני קוראת בהנאה גדולה את "חדשות בן עזר". המכתב העיתי משמש לי, השוהה בעוונותיי בגלות ניו יורק, כצינור חיבור עם מכורתי ועם ילדותי. על כך נתונה לך תודתי.
בברכות חמות,
אביבה אסטרינסקי
נ.ב.
הבדיחה האמריקאית שפירסמת בגיליון 1313 אינה נראית לי אנטישמית אלא להיפך, מבטאת הערצה למוח היהודי שיודע לרקום דילים.
מה גם שאיני בטוחה שמקורה אצל הגויים – היא יותר מדי מתוחכמת.
אהוד: אחת ממטרותיו של המכתב העיתי הוא הקשר עם דוברי עברית ברחבי העולם, רובם כמובן ישראלים, שגם מוזמנים לכתוב בו, אבל יש לו גם קוראים בקרב סטודנטים לומדי עברית במצרים, בעיקר באמצעות האתר המתעדכן באוניברסיטת אוהיו, שעליו שוקד בנאמנות פרופ' יוסי גלרון; כך אנו יודעים בדיוק כמה קוראים נכנסו לאתר ומאיזה ארצות הם! ואגב, כל מה שמתפרסם במכתב העיתי קיים ונגיש חינם באתר של אוניברסיטת אוהיו למן הגיליון הראשון בפברואר 2005!
http://benezer.notlong.com
* אהוד: באהבה נכזבת, יש והאוהב בייאושו עושה מעשי-כשל, מעשים מוזרים, והוא משוכנע שהם הדוחים מעליו את האהובה, וכך מרמה את עצמו ומתעלם מן המציאות והיא שבשום מצב אהובתו הנכספת לא היתה שמה עליו קצוץ, ותהיה התנהגותו אשר תהיה.
כך גם היחסים של "אוהבי השלום" ומחנה ה"סמול" שלנו עם הפלסטינים, ועם הערבים והמוסלמים בכלל. שלנו משוכנעים, שאם רק היינו מתנהגים כמלאכים, החל מתש"ח, היו שונאינו-אלה השואפים להשמידנו – כבר מזמן מחבקים מנשקים אותנו!
* איפיונו הבּיבי של ראש הממשלה שלנו על פי הפילוסוף החדש של עיתון "הארץ" רמי לבני: "ובכל זאת, מוטב לפיד מנתניהו. קודם כל, משום שבא זמנו של האחרון ללכת. בסופו של דבר, זה גם אישי. נתניהו, על תרבות השקרים שהנציח בחברה הישראלית, שלאחריה רק מעטים עוד מצליחים לזכור מה היה ספין ומה מציאות בשנות שלטונו הארוכות, על הסטגנציה וההיגררות בכל תחום, ועל מטען השנאה שהותיר אחריו בכל מקום — הפך כשלעצמו לפלומבה שסותמת את נתיב היציאה של ישראל אל המקום שבו תוכל לשאוף אוויר חופשי ובריא. הוא המשקל העודף, שמטיל את כובדו המעיק על הרקמה הישראלית עד כדי נמק. השלב הראשון בהבראתה הוא סילוקו." ["הארץ", 31.1].
* אהוד: אם אני הייתי מוציא ספר בשם "פתח גדול מלמטה" היו משפדים אותי מיד בתור סופר פורנוגראפי, כפי שנוהגים לגבי מרבית ספריי. אבל לנשים מותר לכתוב פתח גדול מלמטה – וגם מקבלות על כך מאה וחמישים אלף שקלים! וזה, אם תרצו, ההבדל בין ספרות לבין ספרות מגדרית-פמיניסטית.
אתה מלין על יוסף אורן שאינו מזכיר אותך ב-22 ספריו – אני לא משווה עצמי אליך, שזכויות רבות לך בשדה ספר, אבל תן דעתך: הוא כותב על דיסטופיות, ומתעלם מ"האי" שלי שפרסמתי לפני שנה.
שלך,
משה גרנות
* אהוד: האם חביבה פדיה היא משוררת גרפומנית, וליתר דיוק, משוררת גרפומנית עדתית? הרהורים שעלו בי עם קריאת הפואמה שלה "בגדד" ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 26.1.
* "נפלתי קורבן לחרם על ישראל!" מתבכיין בדמעות-תנין הבמאי של הסרט "פוקסטרוט" הפרובוקטיבי, המציג את הצבא הישראלי כמבצע זוועות נאציות – מתבכיין על שהסרט לא נכלל בין חמשת המועמדים לפרס הסרט הזר הטוב ביותר בתחרות האוסקר השנתית – כביכול בגלל החרם על ישראל!
ואנחנו שואלים אותך, שמוליק מעוז, אולי הסרט שלך הוא חרא? אולי חוץ מלכלוך ישראל אין בו שום ערך, ואולי איש לא היה שומע עליו לולא הלכלוך? אולי הזוועות הנאציות המופיעות בסרטך הן-הן שעוזרות להטלת החרם על ישראל, שממנו אתה, ההיפוקריט, סובל כביכול?
* "הקיפאון בהסכם הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס מאיים להשבית את בתי החולים ברצועת עזה. משרד הבריאות בעזה הודיע הבוקר (שני, 29.1) על השבתת בית החולים בבית חאנון בשל מחסור בסולר הנדרש להפעלת גנרטורים, והזהיר כי בית החולים א-דורה לילדים ניצב גם הוא על סף השבתה. לפי דובר המשרד, אשרף אל-קודרה, אם לא יהיה שינוי במצב יצטרכו בתי החולים לצמצם את השימוש בגנרטורים, מה שיפגע בשירותים שהם מעניקים. חמאס פרסם הודעה שבה האשים את הרשות בהפצת שקרים ובהתנערות מאחריותה כלפי הרצועה." ["הארץ", 30.1].
אין דבר, העיקר שתמשיכו לחפור מנהרות התקפיות לתוך ישראל ולתכנן אמצעי הריגה חדשים של ישראלים כמו באמצעות רחפנים ומתאבדים. מדינות מערב אירופה תמשכנה לתמוך בכם עד אשר תהפוכנה בעצמן למדינות מוסלמיות ואז זה ייפסק שהרי שום מדינה מוסלמית ערבית לא תמכה ואינה תומכת בכם כי אתם טפילים של המערב ושל ארה"ב ולא איכפת לכם מהילדים שלכם ומהחולים שלכם, העיקר להתרפק על חלום השיבה לישראל – ודעו לכם אתם, יחרב ביתכום, שזה לא יקרה לכם לעולם!
* שלום אהוד, פעמיים בשבוע אני קוראת בהנאה גדולה את "חדשות בן עזר". המכתב העיתי משמש לי, השוהה בעוונותיי בגלות ניו יורק, כצינור חיבור עם מכורתי ועם ילדותי. על כך נתונה לך תודתי.
בברכות חמות,
אביבה אסטרינסקי
נ.ב.
הבדיחה האמריקאית שפירסמת בגיליון 1313 אינה נראית לי אנטישמית אלא להיפך, מבטאת הערצה למוח היהודי שיודע לרקום דילים.
מה גם שאיני בטוחה שמקורה אצל הגויים – היא יותר מדי מתוחכמת.
אהוד: אחת ממטרותיו של המכתב העיתי הוא הקשר עם דוברי עברית ברחבי העולם, רובם כמובן ישראלים, שגם מוזמנים לכתוב בו, אבל יש לו גם קוראים בקרב סטודנטים לומדי עברית במצרים, בעיקר באמצעות האתר המתעדכן באוניברסיטת אוהיו, שעליו שוקד בנאמנות פרופ' יוסי גלרון; כך אנו יודעים בדיוק כמה קוראים נכנסו לאתר ומאיזה ארצות הם! ואגב, כל מה שמתפרסם במכתב העיתי קיים ונגיש חינם באתר של אוניברסיטת אוהיו למן הגיליון הראשון בפברואר 2005!
http://benezer.notlong.com
* אהוד: באהבה נכזבת, יש והאוהב בייאושו עושה מעשי-כשל, מעשים מוזרים, והוא משוכנע שהם הדוחים מעליו את האהובה, וכך מרמה את עצמו ומתעלם מן המציאות והיא שבשום מצב אהובתו הנכספת לא היתה שמה עליו קצוץ, ותהיה התנהגותו אשר תהיה.
כך גם היחסים של "אוהבי השלום" ומחנה ה"סמול" שלנו עם הפלסטינים, ועם הערבים והמוסלמים בכלל. שלנו משוכנעים, שאם רק היינו מתנהגים כמלאכים, החל מתש"ח, היו שונאינו-אלה השואפים להשמידנו – כבר מזמן מחבקים מנשקים אותנו!
* איפיונו הבּיבי של ראש הממשלה שלנו על פי הפילוסוף החדש של עיתון "הארץ" רמי לבני: "ובכל זאת, מוטב לפיד מנתניהו. קודם כל, משום שבא זמנו של האחרון ללכת. בסופו של דבר, זה גם אישי. נתניהו, על תרבות השקרים שהנציח בחברה הישראלית, שלאחריה רק מעטים עוד מצליחים לזכור מה היה ספין ומה מציאות בשנות שלטונו הארוכות, על הסטגנציה וההיגררות בכל תחום, ועל מטען השנאה שהותיר אחריו בכל מקום — הפך כשלעצמו לפלומבה שסותמת את נתיב היציאה של ישראל אל המקום שבו תוכל לשאוף אוויר חופשי ובריא. הוא המשקל העודף, שמטיל את כובדו המעיק על הרקמה הישראלית עד כדי נמק. השלב הראשון בהבראתה הוא סילוקו." ["הארץ", 31.1].
* אהוד: אם אני הייתי מוציא ספר בשם "פתח גדול מלמטה" היו משפדים אותי מיד בתור סופר פורנוגראפי, כפי שנוהגים לגבי מרבית ספריי. אבל לנשים מותר לכתוב פתח גדול מלמטה – וגם מקבלות על כך מאה וחמישים אלף שקלים! וזה, אם תרצו, ההבדל בין ספרות לבין ספרות מגדרית-פמיניסטית.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- עִם כל עם ישראל: באבל כבד
- יוסי גמזו: לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ הַטְּהוֹרָה וְהַיּוֹצֶרֶת שֶׁל חַיִּים גּוּרִי
- יוסי גמזו: תִסמונת המטוּטלת
- דניה מיכלין-עמיחי: חיים גורי: אני לא משורר לאומי
- אורי הייטנר: נפלא לומר הנה ימים באים
- פוצ'ו: איך תפשתי את חיים גורי בגניבה
- מרדכי קידר: המזרח התיכון הולך אחורנית
- עמוס גלבוע: שלב חדש ונפיץ במערכת היחסים שלנו מול איראן וחיזבאללה
- באך, ארנהיים, ברטוק, טֶצְלֶף, שוסטקוביץ' ושָׁני: בקונצרט מדהים ביופיו בפילהרמונית
- משה כהן: והצינור מוסיף לשאוב
- אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה: ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
- יהודה דרורי: אירלנד הפרו-נאצית חוזרת
- משה גרנות: "יש לי קטע איתך, אבל אני לא שייכת לך"
- ברכות משפחתיות: לאסתי ואדם בן עזר
- אורי הייטנר: 1. אֲשֶׁר בָּךְ לֹא נָטַע אִילָן
- יוסף קיסטר: עם הופעת הספר: 'אבות ובנים ואב"א אחימאיר'
- יוסף אורן: איך הפכתי למבקר ספרות אידיאולוגי?*
- אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף
- נעמן כהן: מצעד הצביעות
- אהוד בן עזר: "לויתן"
- רן בשן: ברכות לקראת יובל ה-80 ליוסי גמזו
- לכל אוהבי הזמר וההומור הישראליים: ביום שישי הקרוב (מחר, 2.2) ייערך
- הסאגה הארצישראלית: שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
- "מסעותיי עם נשים": מאת אהוד בן עזר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, מצאתי את שירו של יוסי גמזו על אי הסליחה לרוצחים הפולנים מרטיט לב. ירון לונדון סיפר בתוכנית שלו "לונדון וקירשנבאום" שפגש בוורשה כהן דת שהטיח נגדו שהיהודים הרגו את אדונם. אם רועי הקהל חושבים כך ומכניסים את זה לליבות צאן מרעיתם – איך לא יקומו להם אנטישמים רוצחים?
- שאר הגליון