ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1420 18/02/2019 י"ג אדר א' התשע"ט
G
בגיליון:

מאמרים

יהודה דרורי

החומה של טראמפ היא המפלה של הדמוקרטים

לא מעט אנשים תוהים מדוע הדמוקרטים בארה"ב נלחמים בשצף-קצף שכזה נגד בניית החומה לאורך גבולה הדרומי של ארה"ב. הרי זה ברור שקיימת בעייה המחמירה משבוע לשבוע בגבולה הדרומי של ארה"ב, שם חבורות גדולות של עניים מרודים מנסות לחדור לארץ החלומות—ארה"ב. חדירות אלו, לא רק שמהוות מעמסה כלכלית על ארה"ב אלא גם גורמות לבעיות חברתיות קשות ולגידול בפשיעה. עד היום היו ניסיונות רבים של נשיאים קודמים (כולל דמוקרטים!) שניסו לבנות מכשולים מסוגים שונים וכשלו, ולכן טראמפ החליט שהוא זה אשר יקים את החומה שתבלום את המעבר של מיליוני עניי מרכז אמריקה (שהם מרבית התושבים שם...) לארה"ב.

אז למה הדמוקרטים מתנגדים?

ברור שיש להם "המון סיבות": יש למשל שבט אינדיאני באריזונה שלא מסכים... המסתננים הם עקשנים וזה בכלל לא יעזור... הם תמיד ימצאו דרך אחרת... זה יעלה לנו הרבה כסף... לבטח יהיו מהגרים שייהרגו בניסיון לעבור את הגדר... והכי חשוב – זה פשוט לא יפה ולא מוסרי לעצור עניים מסכנים שרוצים חיים יותר טובים...

אז מי שמאמין לכל השטויות הללו, שיבושם לו, כי אני בטוח שכל אחד שואל את עצמו מהי בעצם הסיבה האמיתית להתנגדות העיקשת הזו?

ואכן הסיבה ברורה – החשש שטראמפ יצליח במשימה זו – כי אם יצליח, אבוד לדמוקרטים להשיג את הנשיאות בבחירות 2020.

ראו, עד עכשיו בצורה די מוזרה ומופלאה, טראמפ מצליח במשימותיו הנשיאותיות, כגון: חידוש התעשיות, הקטנה משמעותית של האבטלה, השוואת מאזן הסחר עם קנדה ומקסיקו, הסכמי מכס עם סין, חיוב בעלי ברית כמו נאט"ו ודרום קוריאה לשלם עבור העזרה הצבאית, ובעיקר, ביטול הסכמים הפוגעים בארה"ב. אז מה שחסר לדמוקרטים שהוא חלילה יצליח לעצור את ההגירה הבלתי חוקית – שזו אכן בעייה על סדר היום הפוליטי והחברתי.

אסור לנו לשכוח ולו לרגע ש-80% של המדיה בארה"ב נשלטת ע"י עיתונאים וכותבי טורים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. לכן, תשומת ליבכם למי שכותב נגד הקמת החומה, ומה כותב – כי הסיפור פה הוא אחר לגמרי מכפי שמנסים להביא בפני הציבור, אבל, כפי שאנחנו מכירים את טראמפ, הוא יתגבר על כל המקלות שהדמוקרטים מנסים לדחוף לו בגלגלים, ולכן החומה קום תקום על אפם ועל חמתם...

יהודה דרורי 

רמת-השרון

 

 

ברכות ליוסי גמזו, שנולד בפריס

ליום הולדתו

החל ב-14.2.2019

תמשיך לכתוב כמעיין השופע

ואת כל דבריך נפרסם

 

 

מנחם רהט

שקט הוא רפש

התנהלות ממשלת נתניהו כלפי הטרור בחודשים האחרונים שוחקת את ההרתעה, משדרת רפיסות ומעודדת את פיגוע הטרור הבא
יום ראשון, ה' באדר א', 10 בפברואר 2019, בית משפחת אנסבכר האבלה, תקוע. נתניהו יושב מול המשפחה האבלה על הירצחה האכזרית של אור הי"ד בידי מפלצת חייתית, ומחפש מילות נחמה.
אכן, בעייה. מה יספר? שישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה, שבהיעדרו נרצחו 17 ישראלים מאז תחילת 2018, ושבתם היא הקרבן ה-18? שהוא עצמו הפך לקבלן הביצוע של השמאל מאז הצביע בעד ההתנתקות, ושעודנו ממשיך בקו הזה עד עצם היום הזה: שיחרור אלפי מחבלים, פיצויי מיליונים בפרשת המרמרה, השפלת כבוד ישראל בפרשת המגנומטרים,  הגימגומים וחוסר הנחישות במרוצת השבועות הארוכים של צוק איתן, הזרמת מיליונים במזוודות לחמאס, ייבוש ההתיישבות והקפאת הבנייה בירושלים, הפרת צו הבג"ץ להרוס את חאן אל אחמר, התעלמות מן החוק המחייב קיזוז כספי משכורות המחבלים מן הכספים הזורמים לחמאס, ועוד. איזו נחמה טמונה בכל המהלכים הרופסים הללו?
ואז באה התשועה ממקור לא צפוי: המזכיר הצבאי נכנס ובידיו פתק. הוא הציץ בו ופניו הרצינו: "אני רוצה לומר לכם כי הרצח של בתכם היה על רקע לאומני. הרגע קיבלתי אישור שזו ההנחה של השב"כ. אתם בוודאי כבר יודעים זאת, אך חשוב שתקבלו על כך אישור סופי מגורמי הבטחון..."
וואו! איזה גילוי מדהים! איזו נחמה אדירה! סוף סוף התברר שהרצח בוצע ממניעים לאומניים, לא פליליים. וואו! שלושה ימים וחצי נדרשו לשב"כ להגיע למסקנה האיומה הזו. כאילו שזה לא היה ברור מלכתחילה.
יש איזו תחושת נירפות שמשדר נתניהו, והיא זולגת לזרועות הביטחון הסובבים אותו. האיש שכתב ש"הדרך היחידה להילחם בטרור היא לא להיכנע לטרור" (בספריו 'הטרור' ו'המלחמה בטרור'), נמנע מלהילחם בטרור ורק מחפש שקט. נשכח ממנו העיקרון הז'בוטינסקאי מס' 1: שקט הוא רפש. האם הוא התעייף?
התפיסה שהיעד הוא שקט, מחלחלת לתוך השב"כ, שלא השתכנע מיד, לנוכח הזוועה בעין יעל, שהרצח היה מטעמים לאומניים; וגם לתוך צה"ל, שהצמיח מפקד בכיר 'מזהה תהליכים', ומפקד בכיר אחר שטען כי ילדה עם מספריים אינה רוצחת, ושהעיקרון הבא להרגך השכם להורגו הוא רק אמירה ספרותית.
הרפיסות הצה"לית הומחשה לעינינו בצילומים שצילמו הפלשתינים בחברון בליל שבת, ושודרו בטלוויזיה הישראלית: לאחר שכוחות צה"ל פשטו על המסגד ולכדו בתוכו את המחבל (ועשו עבודה נפלאה), חלפו הכוחות בחוצות העיר וספגו מטחי אבנים ובקבוקי תבערה לאין מיספר מידי אספסוף משולהב שהתייצב בצידי הדרך, כדי לקיים את מצוות 'אידבח אל יאהוד'. איש מהפורעים לא נעצר, גם לא נפגע מירי. הפוגרומצ'יקים קיבלו שוב מסר של רפיסות, שאין שום סיכון אישי ביידוי אבנים והטלת בקבוקי תבערה לעבר חיילים ורכבים של צה"ל. לא חסר היה שיצעקו: 'דאולה מענא' (הממשלה איתנו), כפי שהכריזו בעידן הפּרעות של ימי המנדט.
הרצח המזוויע הזה, כבר לא איפשר ישיבה רופסת בחיבוק ידיים. לכן נדרש צה"ל לעשות משהו, ודוברו פירסם ש"במהלך הלילה פעלו כוחות צה"ל בעיר חברון, ממנה יצא החשוד ברצח (למה לא 'רוצחה של') אורי אנסבכר ז"ל. במהלך הפעילות מִיפּוּ הכוחות את בית החשוד, לצורך בחינת אפשרות הריסתו." היה חשוב להרגיע את הציבור, והוציאו  הודעה חלבית שכזו: מִיפּוּ את בית החשוד...
במדינה שמנהיגה יודע שמול טרור יש להילחם, אמור היה שר הביטחון להוריד לצבא הוראה לפעול אחרת, שתצדיק בסיומה הודעה ברוח זו: "הצבא פשט על העיר חברון, הכריז על עוצר מלא, והרס עד היסוד את בית המחבל. עשרה מקומיים שניסו להפריע לפעולה החיונית, נורו ונוטרלו. עשרות מיידי אבנים נעצרו, יועמדו לדין, וייקנסו בעשרות אלפי שקל כל אחד. זורקי בקבוקי תבערה יישפטו על ניסיון רצח כנגד החיילים, ובכל מקרה בתיהם ייהרסו מטעמי הרתעה."
הודעה כזו לא תוכל לצאת גם בממשלה הבאה, אפילו אם נתניהו יעמוד בראשה, כל עוד לא יימצא לימינו ימין חזק מאוד, שיזכיר לו ללא הרף, ששקט הוא רפש.
מנחם רהט
 
אורי הייטנר

1. שני שינויים חוקתיים

כאשר ראש הממשלה השלישי לוי אשכול נפטר, לפני חמישים שנה בדיוק, ראשות הממשלה בפועל עברה מיד לסגנו יגאל אלון, ששימש בתפקיד כשלושה שבועות, עד היבחרה של גולדה מאיר לראשות הממשלה.
כשיצחק רבין נרצח, הפך שמעון פרס, ממלא מקומו, לראש הממשלה בפועל. במשבר שזעזע את המדינה וטילטל את החברה, נחסך מאתנו משבר פוליטי / חוקתי, שבו לא ברור מי מכנס את ישיבת הממשלה, מי נוטל את ההגה, והייתה מתפתחת מלחמת ירושה לא מסודרת.
כאשר אריק שרון התמוטט, ממלא מקומו אהוד אולמרט הפך מיד לראש הממשלה בפועל.
בכל שלושת המשברים הללו, העובדה שהיה בממשלה מספר 2 ברור, הוכחה כחיונית ביותר. הדבר נכון בכל מדינה, ובוודאי במדינת ישראל, הנמצאת תדיר במערכה ביטחונית, המחייבת קבלת החלטות מיידיות, קריטיות, בכל רגע נתון.
בארה"ב קיימת שרשרת היררכית ברורה, למקרה שנבצר מן הנשיא להמשיך בתפקידו. לא רק סגנו, שהופך אוטומטית לנשיא, אלא הבא אחריו – יו"ר בית הנבחרים, ועוד רשימה של בעלי תפקידים, למקרה של אסון המוני.
כך ראוי במדינה מתוקנת.
אילו חס וחלילה קרה משהו לנתניהו במהלך הקדנציה האחרונה, לא היה בעל בית שייצב את המערכת. לא היה ממלא מקום, לא היה סגן. כאשר נתניהו נסע לחו"ל, מה שחייב על פי חוק מינוי ממלא מקום, הוא הקפיד לערוך סבב, כדי שלא לסמן מישהו כממלא מקום קבוע. בשנים האחרונות הוא גם הקפיד שאלה לא יהיו השרים הבולטים, שמוזכרים כיורשים אפשריים, אלא העדיף שרים זוטרים, ולעתים כאלה שאפילו בתור בדיחה אי אפשר לדמיין אותם כראש ממשלה, דוגמת שרת התרבות והספורט.
הוא עשה זאת מאותה סיבה שהוא לא מינה שר חוץ (למרות שאולי הוא עדיין מחכה להרצוג...) וברגע שהיה יכול – לקח לעצמו את תיק הביטחון; מאותה סיבה שהוא מגמד ומשפיל את כל בכירי הליכוד ומאותה סיבה שהוא בדה את עלילת הקונספירציה על גדעון סער. פולחן האישיות שהוא בונה לעצמו, אינו מאפשר התייחסות לבשר ודם כמי שיכול להיות סגנו עלי אדמות. הרי הוא "ליגה אחרת". התפיסה של נתניהו היא "המדינה זה אני." אבל לא. המדינה אינה הוא. ואי מינוי ממלא מקום היא פגיעה באינטרס הלאומי.
בעבר הלא רחוק, הייתה אינפלציה של סגני ראש הממשלה, מִשְׁנים לראש הממשלה מ"מ ראש הממשלה, וזה כבר היה גרוטסקי. נכון היה לשים קץ לפארסה הזאת. אולם על מינוי של ממלא מקום קבוע אסור להתפשר.
למען ההגינות ראוי לציין, שגם לבן גוריון לא היה סגן. אשכול היה הראשון שמינה סגן, וכך נהגו כל ראשי הממשלות אחריו, עד לאחרונה.
אין להשאיר זאת לשיקול דעתו של ראש הממשלה. יש לתקן את חוק יסוד הממשלה, ולקבוע בו שימונה ממלא מקום לראש הממשלה.
אך זה אינו השינוי היחיד הדרוש בחוק יסוד הממשלה. מן הראוי להחליט על הגבלת קדנציות של ראש הממשלה. אפשר לדון אם ההגבלה היא לשתי קדנציות או לשלוש, ולהגדיר גם מגבלת שנים, כדי שראש ממשלה לא יקדים את הבחירות בשנה כדי לרוץ לקדנציה נוספת.
הצורך בהגבלת קדנציות נובעת מהנטייה של השלטון להסתאב, ואנו נוכחים בכך בקדנציה הנוכחית של נתניהו. תפיסת "המדינה זה אני" של נתניהו היא בפירוש תוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו לאורך השנים לאובדן האוריינטציה, ולשכוח שהוא אמור להיות משרת הציבור.
הגבלת קדנציות של המנהיג מקובלת במדינות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. ראש הממשלה, שניסה להעתיק מן החוקה הצרפתית את הסעיף המושחת, המעמיד את הנשיא מעל החוק, התעלם מכך שכהונת הנשיא הצרפתי מוגבלת לשתי קדנציות. הוא רצה חוק צרפתי ללא הגבלת כהונה.
מתנגדי הגבלת הקדנציות טוענים שתי טענות. האחת היא שכל עוד העם בוחר בראש הממשלה, כל התערבות של החוק בכך מנוגדת לרצון העם ולכן אינה דמוקרטית. הטענה השנייה היא שיש הבדל בין שלטון נשיאותי לשלטון פרלמנטרי ובין נשיא לראש ממשלה ובמדינות בעלות משטר פרלמנטרי לא מקובל להגביל קדנציות.
יש סתירה פנימית בין הטענות. הרי אם הגבלת קדנציות פוגעת ברצון העם, הדבר בא לידי ביטוי חריף הרבה יותר במשטרים שבהם העם בוחר ישירות את הנשיא. אם הדבר מקובל במשטר נשיאותי, קל וחומר שיהיה מקובל במשטר פרלמנטרי, שבו העם אינו בוחר את ראש הממשלה אלא את הפרלמנט, וראש הממשלה הוא ראש המפלגה שהצליח להרכיב קואליציה.
יש חוכמה רבה בהגבלת הקדנציות בארה"ב, בצרפת ובמדינות אחרות שבהן הדבר נהוג – החשש מפני עוצמת יתר של שלטון ממושך, שעלולה לסאב אותו. עוצמת יתר מסכנת את הדמוקרטיה. מערכת האיזונים והבלמים והפרדת הרשויות, נועדו למנוע עוצמת יתר ולרסן את השלטון, שבשם "רצון העם" עלול להפוך למשטר אוטוריטרי. ההתקפה שאנו עדים לה על מערכת האיזונים והבלמים, על הרשות השופטת, על רשויות החוק, על ביקורת המדינה וכד', מדגימה את הסכנה הזאת.
אני מקווה מאוד שהכנסת הבאה תחוקק את שני התיקונים הללו בחוק יסוד הממשלה.
 
2. צרור הערות 17.2.19
* מברך על הצטרפותו של ניסנקורן – אני מברך על הצטרפותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לחוסן לישראל-תל"ם. אמנם ניסנקורן אינו שייך לתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, אך אני חש קירבה רבה לעמדותיו החברתיות ולמאבקיו החברתיים. מיכאל ביטון, ממנהיגי חוסן לישראל-תל"ם, עד לאחרונה ראש המועצה המקומית ירוחם, הוביל מהפכה חברתית של ממש, של הפיכת פריפריה נחשלת לסְפָר גאה ומצליח. הוא בעיניי מופת של מנהיגות חברתית, מודל להנהגה הישראלית הראויה. ניסנקורן מבטא פן אחר של המאבק החברתי בישראל – המאבק נגד עוולות, נגד הפערים הסוציואקונומיים העמוקים בישראל. גילוי נאות – בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לניסנקורן, צידדתי בשלי (איני חבר הסתדרות. התמיכה הייתה בכתיבה), כי חשבתי שיש לה כוח מנהיגותי שעשוי להביא להישגים חברתיים גדולים יותר. אך גם במערכת הבחירות ביטאתי הערכה להישגיו של ניסנקורן. וכך כתבתי ברשומת תמיכה בשלי: "לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עבדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי."
בשני המקרים הללו, מאבקיו לא היו למען העובדים החזקים, לא למען הוועדים הגדולים, אלא למען העובדים החלשים ביותר. המאבק למען עובדי קבלן, היה המאבק החברתי הצודק ביותר בשנים האחרון – מאבק נגד העבדות.
הפעם היחידה בחיי שבה שבתתי, היתה בחצי יום השביתה למען עובדי הקבלן; שביתה שהיתה בעיני התגלמות הסולידריות החברתית; הסולידריות הישראלית.
אין ערך שנשחק יותר תחת נתניהו מהסולידריות הישראלית. אנחנו, חוסן לישראל-תל"ם, מגלמים את הסולידריות הישראלית.
הצטרפותו של ניסנקורן מחזקת את חוסן לישראל–תל"ם כאלטרנטיבה לשלטון.
 
* תגובה הולמת – מפלגת ביבי: אם תמשיכו לומר את האמת על נתניהו, נמשיך להמציא שקרים על גנץ.
 
* הרי יש סרטון – מערכת הבחירות מזמנת לנו סיטואציות גרוטסקיות. כך הוא, למשל, הניסיון הפאתטי להכחיש את העובדה החדה, החלקה, הברורה והמוכחת שנתניהו היה שותף בכיר בחורבן ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף וגירוש אלפי יהודים מבתיהם. נתניהו, השר הבכיר ביותר בממשלת שרון, שב והצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה, ובכנסת ושוב בממשלה ושוב בכנסת ושוב בממשלה – בעד. ואם בכנסת הוא יכול להיאחז במשמעת הקואליציונית ובאחריות הקולקטיבית כשר בממשלה (אם כי, בנושא כזה ניתן לצפות ממנהיג שמתנגד ללכת עד הסוף), הרי שבממשלה אין משמעת, כל שר מצביע על פי דעתו האישית ושרים מן הליכוד הצביעו נגד ונשארו בממשלה. הוא הצביע בעד ואף היה שותף לשרון בניסוח ההחלטה, כך שתאפשר לה לעבור.
אם יש ביטוי בוטה לתופעת החסידות השוטה לנתניהו, שמגיעה לעיתים לממדים של עבודת אלילים, הריהו תעשיית ההכחשה של האמת הזאת. החסידים מפיצים סרטון ה"מוכיח" שנתניהו התנגד. מסתבר, שבשעה שהוא מימש את הכלי שמעמדו סיפק  לו – היכולת להחליט באמצעות הצבעותיו בממשלה ובכנסת, הוא לא דיבר רק בעד העקירה, אלא לפעמים גם נגדה. וכך נאספו רסיסי התבטאויות שלו נגד העקירה, ורסיסי התבטאויות של אנשים אחרים המעידים על התבטאותו נגדה, ומהם בושל סרטון תעמולה, על פיו נתניהו, כביכול, התנגד בעקביות. הם מציגים איומים שלו להצביע נגד, כאילו הם משמעותיים יותר מכך שהוא לא מימש אותם והצביע בעד. מציגים אולטימטום שהגיש, ומתעלמים מכך שהוא התקפל. כל כך פאתטי.
דבר אחד פאתטי יותר מהנראטיב הזה, והוא העובדה שחלק ממפיציו מאמינים, אשכרה מאמינים, שזה נכון. וכדרכם – יש אמת אחת והיא הסרטון. ואם יש עובדות הסותרות את הסרטון – עצם העובדה שהן סותרות את הסרטון, מוכיחה שהן שקרים. אם הסרטון מוכיח שנתניהו איים, והעובדה היא שהוא הצביע בניגוד לאיום – הצגת העובדה שהוא הצביע כפי שהצביע מעידה על מי שמציג את העובדה שהוא שקרן ונוכל, הרי יש סרטון ובסרטון רואים בבירור שהוא איים. ומה, אתם משווים מעשה ללהג? אתם משווים הצבעה בפועל לאולטימטום שקרס? אתם משווים עובדות היסטוריות לאיזה סרטון?
והם אשכרה מאמינים לזה. ויוצאים בשצף קצף ובעיניים רושפות נגד השקרנים שמציגים את העובדות החותכות.
ואני טוען, שקיומו של ציבור מאמינים כזה אינו רק פאתטי וגרוטסקי אלא מסוכן, כי הם מאמינים באותה מידה גם לקונספירציות ולשקרים שנתניהו מפיץ על גדעון סער שרקח עם הנשיא מזימה לגנוב שלטון, על המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שמנוהלים בידי הקרן החדשה וחברו יחד לתפור תיקים על נתניהו כדי לבצע הפיכה וכו' וכו' וכו'. ונתניהו פועל לכך שאותם המונים ייצאו לרחובות ביום דינו.
(בהזדמנות זאת, אני רוצה גם להסתייג מהסרטון של הרשימה שלי בנושא עקירת גוש קטיף. בין האשמים בהתנתקות הוצגו גם השרים גלנט ומירי רגב. אמנם הם השתתפו בפועל בעקירה, אך כאנשי צבא. גלנט היה המזכיר הצבאי של שרון ומירי רגב דוברת צה"ל. כחיילים זה היה תפקידם, ואין לבקר אותם על כך שביצעו את החלטות הדרג המדיני).
 
* הונאת בחירות – הן בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" והן עמוס הראל ב"הארץ" חוזרים בסופשבוע למו"מ שניהלו נתניהו וציפי לבני עם ארה"ב והרש"פ על תכנית קרי. שניהם ציינו את העובדה שהמתנגד התקיף להסכמות אליהן הם הגיעו היה שר הביטחון בוגי יעלון. הראל מפרט יותר מה גרם לעמדתו הנחרצת של יעלון – הנכונות של נתניהו ולבני לנסיגה מרוב שטחי יו"ש ומבקעת הירדן. הוא מציין שיעלון יצר משבר עם הממשל האמריקאי כדי לסכל את ההסכם ואסר על צה"ל להשלים תוכנית היערכות ביטחונית לנסיגה כזו.
זו היתה עמדתו של יעלון לפני חמש שנים. והיום? אני יכול להעיד מקרוב, שלא היתה אף שיחה עימו שבה השתתפתי, שהוא לא ציין בגאווה שהוא היה זה שנשכב על הגדר כדי להגן על בקעת הירדן ועל ההתיישבות בה.
המסגרת שלתוכה הכניס בן דרור את הסיפור, היא המידע שהגיע אליו על תוכנית השלום של טראמפ, שכנראה אינה בדיוק תוכנית הליכוד, בלשון המעטה. לטענתו, נתניהו מודע לפרטי התוכנית ומסכים לה. הוא מזכיר שבנט, שגם אליו הגיע מידע על התוכנית, כבר הודיע שיתנגד. הוא מציין שנתניהו דאג לכך שהתוכנית לא תפורסם לפני הבחירות בישראל, כדי לא להביך אותו ולא להזיק לו בקרב מצביעי הימין. משמעות הדבר היא מהלך של הונאת בחירות של נתניהו, בסיוע של טראמפ.
בן דרור מעריך, שפרסום התוכנית יחולל שינויים במערכת הפוליטית בישראל. מצד אחד נתק בין נתניהו לימין האידיאולוגי, שימהר לשלוף את סיסמאות "עומק העקירה כעומק החקירה," והוא צופה גם פיצול בין "חוסן לישראל" בראשות גנץ לתל"ם בראשות יעלון. גם במאמרו של עמוס הראל, סיפור המו"מ מלפני 5 שנים היה במסגרת של הצגת הפערים בין יעלון לגנץ, שהיה רמטכ"ל באותם הימים.
איני מתיימר לנבא איך ישפיע פרסום תוכנית טראמפ על המערכת הפוליטית, אך דעתי היא שאין כל פרטנר להסכם שלום עם ישראל, כיוון שהפלשתינאים מסרבים להשלים עם קיומה של ישראל ולכן דבקים במימוש "זכות" השיבה. ולכן, מוטב למצוא נוסחה שתגשר על הפערים האידיאולוגיים בחברה הישראלית, ולא להעמיק את הפיצול בשל תוכנית חסרת סיכוי.
הדבר החמור העולה ממאמרו של בן דרור ימיני, הוא הונאת הציבור הישראלי, בהסתרת תוכנית טראמפ ודחיית פרסומה עד אחרי הבחירות. על הציבור הישראלי לתבוע מנתניהו להציג את התוכנית ולהבהיר איך בכוונתו להגיב עליה.
 
* כל אב עברי – ידע כל אב עברי שבניו הלוחמים אינם הופכים סטטיסטים בתעמולת בחירות.
 
* לא מבין – כחלון אמר בראיון לגל"צ שאינו מבין למה נתניהו נטש את מדיניות העמימות שכל כך הוכיחה את עצמה. לא מבין למה?! הוא מבין היטב.
 
* במי תמכו הליכודניקים החדשים – לאחר הפריימריז בליכוד, הסבירו חסידי נתניהו את התמיכה הגדולה בסער, על אף ניסיונו הבוטה של נתניהו לחסל אותו באמצעות עלילה מכוערת, בהצבעתם של "הליכודניקים החדשים", שהוצגו כסוסים טרויאנים בליכוד. עמית סגל, בטורו ב"ידיעות אחרונות" סיפר, שהליכודניקים החדשים דווקא לא תמכו בסער (וגם לא בארדן), ולעומת זאת הם תמכו באדלשטיין ובישראל כץ.
 
* חמוצים – גדעון לוי ביום רע במיוחד, אינו מתאר את מדינת ישראל באופן מפלצתי כמו חסידי נתניהו. הם מציגים את ישראל כמדינת משטרה, שבה המשטרה, הפרקליטות, רשות המסים, בתי המשפט, התקשורת, השירות הציבורי, צה"ל והשב"כ כפופים למאפיה שמנוהלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ששותלת בהם ססססססמולנים מוסווים כמו אלשייך ומנדלבליט כדי לבצע הפיכה נגד רצון העם. החסידים האלה כל כך חמוצים, ממורמרים, נרגנים.
 
* נציג האוייב – במודעה שפירסם ב"הארץ" לקראת הפריימריז במרצ, הכריז מוסי רז על עצמו כנציג האוייב הפלשתינאי בכנסת. לא, זה לא היה הניסוח שלו. זה הניסוח שלי. מבחינתו הם אינם אוייב. אך הוא הבטיח להיות נציגם. ולכן, שמחתי מאוד שהוא לא נבחר במקום ריאלי. אני גם מרוצה מניצחונו של אילן גילאון, שהוא לוחם חברתי אמתי.
 
* להכות את הטרור בכיס – ארה"ב חוקקה חוק על פיו ניתן לתבוע מדינות ורשויות שנהנות מסיוע אמריקאי, אם הן עוסקות בטרור. בעקבות החקיקה, הרש"פ ויתרה על קבלת הסיוע האמריקאי. כרשות טרור היא יודעת שתיתבע במיליארדי דולרים, אף יותר מן הסיוע האמריקאי הנדיב.
מה שניתן ללמוד מכך, הוא עד כמה נכון להילחם בטרור באמצעים כלכליים בכלל, ובאמצעות תביעות משפטיות בפרט. התביעות המשפטיות צריכות להיות נגד כל שרשרת הטרור – החל ברש"פ וחמאס כרשויות, ועד למפגע עצמו, משפחתו וסייעניו. כן, גם מי שנתן לו מקלט, מי שהסיע אותו, המטיף שהסית אותו במסגד. זו משימה לאומית, שעל המדינה לקחת על עצמה, ולעמוד מאחורי נפגעי הטרור שיתבעו את המחבלים ומאחורי עמותות החברה האזרחית המובילות את המהלך.
יש לציין שתל"ם תומכת בכך ותפעל לכך בכנסת הבאה ובממשלה הבאה בדרכי חקיקה ופעולה מעשית. יעלון אישית מעורב בכך מאוד גם היום.
* לחזור לכיכר – ראיד רושרוש ממע'ר רוצץ את גולגלתה של חברתו תהילה נגר, מקיבוץ גינוסר, ולא יואשם ברצח, אלא רק בהריגה. אם זה לא רצח, אפשר להוציא את המילה רצח מן המילון. זה הזמן לחזור לכיכר.
 
* שלב הגמר – קרב הבוץ בין אורן חזן ליאיר נתניהו, הוא שלב הגמר בתחרות הישראלי המכוער.
 
* החמ"ל – הצבעתי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" ל"שפיטה". כלומר... מה פירוש "הצבעתי"? אפשר לחשוב שמישהו שואל אותי. הטלפון שלי הופקע למאמץ המלחמתי, והצביע יחד עם אחיו הטלפונים של בני משפחתי ל"שפיטה". והסיכום של בתי הצעירה תמר: "אני מאוכזבת מעם ישראל..."
 
* הלכה רחוק מדי – ל"שפיטה" נחשפתי לראשונה לפני כשנתיים, כששמעתי לראשונה את גרסתה ל"אצא לי השוקה", ונשביתי בקסמיה. הוקסמתי מן השילוב של כישרון שירה (כישרון מוסיקלי, קול מצוין, חוש קצב) עם הומור, יצירתיות, מקוריות. ודווקא כמי שאוהב מוסיקה ערבית, אהבתי את הגרסה הערבית לשיר (ולשירים אחרים) וחשתי שהיא באה מאהבה.
לא יצא לי לראות פעמים רבות את "הכוכב הבא לאירוויזיון", אך מהמעט שראיתי, עמדתי בנוגע ל"שפיטה" מורכבת. כל עוד היא שרה – אני אוהב את ביצועיה. הבעיהי מתחילה כשהיא מדברת. כל שחקן יודע להפריד בין הדמות שהוא מגלם לבין דמותו האמיתית. "שפיטה" ביטלה את ההפרדה הזאת, היא המשיכה את הפרודיה מחוץ לשיר, וגם מחוץ לבמה. למשל, היא התראיינה ל"כאן ב'", וכל ניסיונותיה של אסתי פרז לשאול שאלה את רותם שפי, נדחתה בגסות בפי "שפיטה".
ואם בשירה ניתן לראות אהבה וכבוד לתרבות הערבית, בדמות של "שפיטה" בא לידי ביטוי סטריאוטיפ של דמות וולגרית, גסת רוח ואלימה מילולית. עם כל ה"שאט-אפ" וכד'. ובדיבור, המבטא נשמע לעגני, ומאוד לא אותנטי בשל חוסר היכולת שלה להבחין בין חי"ת וכ"ף, כשהיא אומרת את האות כ"ף כחי"ת גרונית. כל מה שרותם שפי לא היתה מעזה להרשות לעצמה, היא יכולה לעשות מאחורי מסכת "שפיטה". אך בכך היא מלעיגה על הסטריאוטיפ ש"שפיטה" אמורה לייצג.
ערבים רבים אמרו שחשו נפגעים מן הדמות, ולדעתי, בצדק. אני יכול להבין אותם. אני שמח מאוד שהיא לא עלתה לאירוויזיון. בהתחלה בוודאי היא היתה מושכת תשומת לב, בהיותה גימיק, אך מהר מאוד היא הייתה עולה על העצבים. היא היתה מתראיינת, צועקת על המראיינים, משתיקה אותם... אף אחד לא היה מקבל זאת. ומי שמנהלים מסע נגד האירוויזיון בישראל, מטעמי בי.די.אס. בזויים, היו מקבלים תחמושת – הנה, ישראל הגזענית שמשפילה את הערבים וכו'.
הבעיה של "שפיטה" היא שאין היא יודעת גבול. והיא הלכה עם הדמות רחוק מדי. טוב היתה עושה אילו הייתה רותם שפי, ששרה כ"שפיטה".
 
* נועץ מבטים – סיפור מוזר שקרה לי השבוע. נכנסתי לרכב במגרש חנייה, אך לפני שיצאתי, התעכבתי מעט לקריאת מסרונים, תגובות וכו'. לפתע התקרב אליי גבר עבדקן, וסימן לי לפתוח את החלון. "יש איזו בעיה?" הוא שאל. "לא, למה?" – "לא יודע. אתה נועץ בי מבטים כאילו אתה רוצה להרוג אותי." – "חס וחלילה," השבתי, ומיהרתי לסגור את החלון.
 
* הבום של פסח – לקראת צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", היתה לי ישיבה ראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה. הספר היה אמור לצאת ב-1 במרץ, אך נדחה במיספר שבועות, כי ההוצאה החליטה להוציאו בבום השיווקי של פסח. הדבר מעיד על האמונה שלהם בספר ובאטרקטיביות שלו.
ואם אכתוב שאיני מתרגש, בצדק לא תאמינו לי.
 
* ביד הלשון: היש שכר לפעולתך? – פרידתו הצפויה של ח"כ איתן כבל מן הכנסת, תוריד את מפלס השפה העברית בכנסת. העברית של כבל צחה, רהוטה, מדויקת, מבטאו המדויק טבעי ולשונו רבת מִשְׁלָבִים, שזורה במובאות מן התנ"ך ולשון חז"ל.
מכמה ח"כים אנו שומעים, כשהם משיחים על פי תומם, ביטויים כמו "בשער בת רבים", "אחריתו מי ישורנו", "עוד נכונו לו עלילות" וכיו"ב?
בראיון לקלמן & ליברמן ב"כאן", למחרת הפסדו בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אמר כבל באכזבה, שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו "היש שכר לפעולתך?" ובהמשך דבריו שב ואמר שציפה שיהיה שכר לפעולתו.
הציטוט הוא מאחד הפסוקים המכוננים בתרבות ישראל, מתוך נבואת הנחמה של ירמיהו (פרק לא): "כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
אורי הייטנר
 
 
אילנה סיגד

ג'ודה בת שמונים

 

ג'ודה יקרה, חברות יקרות,

תארו לעצמכם שמונים שנות,

האם זה יכול להיות?

מאז ימי בית הספר אל"ף ובי"ת

חיים שלמים זרמו, בהחלט!

חיים שלמים, צבא לימודים ולפעמים מתעייפים.

כמה פעמים צלצל השעון, כמה פעמים שכבנו לישון,

כמה פעמים אמרנו או. קי., כמה פעמים שתינו כוס תה.

מביטים לאחור, מעלים זיכרונות,

והכול כל כך רחוק! במה לבחור? מה לספר?

על קן התנועה, על האומגה בחצר?

ואולי כדאי להתרכז במחר

שהרי מה שעבר – עבר!

השירים ששרנו נדמו מזמן,

חברים סביבנו הלכו ואינם,

אבל הדוגית בים הכחול,

משייטת בביטחה בים הגדול,

מלחיה, אומנם, נרדמו כולם

אבל אנחנו לא שם, לא איתם.

לנו עדיין יש אור בעיניים,

ויש כמעט כל השיניים,

מה זה חשוב שמונים שנות,

העיקר לחייך ולחיות.

 

[במפגש בנות הכיתה מקרית חיים, בתל-אביב, ביום 15.2.19]

 

 

איטה טיטלבוים

לישועתך קיוויתי

מסדרון ארוך וצר, זה מה שנותר מהמרפסת הגדולה והיפה בביתה של סבתא. המרפסת בעיבורה של חצר גדולה בה נטועים עצי פרי מכל המינים, ועציצי קקטוס מקשטים את שוליה.

דודי בונים – "Uncle Ben" – מארה"ב, איתר אותנו ברוסיה, בעזרת הצלב האדום, בכפר קטן במחוז אסטרחן. (מאז ועד היום לא פסק הקשר, אני ובתו היחידה בת גילי חברות טובות).

דודי כתב לאבא שמחכה לנו "בית" בבית של סבתא בארץ ישראל. בבית הגדול היו שלושה חדרים, שבשניים מהם גרו משפחות בנות ארבע נפשות כל אחת.

סבתא היתה חייבת לוותר על המרפסת למורת רוחה. המרפסת שהפכה תוך מיספר חודשים לחדר עבורנו, בנה, כלתה ונכדתה שעלו לארץ לאחר כשש שנות נדודים ברחבי רוסיה, ושנתיים במחנה עקורים בגרמניה.

במסדרון הצר, שבקצהו נבנתה מרפסת קטנה, ישבה סבתא על כיסא-נוח "של פעם" והיתה מביטה בשמש השוקעת וממלמלת מילות תפילה שמהן לא הבנתי דבר מלבד שתי מילים שנחרטו בזיכרוני: "שוסחה קיוויסי."

שבועיים לאחר שהגענו ארצה באונייה "פן יורק" ושוכנו בבית עולים בבנימינה או פרדס חנה (לא זכור לי בדיוק) נסענו אבא ואני לבקר את סבתא בקריית חיים. בית יפה, מוקף עצי נוי ועצי פרי לרוב – קידם את פנינו, לא ידעתי שיש בתים כאלה ולא היכרתי עצי פרי.

אינני זוכרת את המפגש. לא זוכרת אם חיבקה אותי או אני אותה. סבתא היתה כבדת שמיעה, והקשר עימה היה בהתכתבות.

סבתא ילדה חמישה ילדים בביאליסטוק, פולין. את בונים, שעזב לאמריקה בתחילת המאה ה-20 ושם בנה את ביתו. את לאה, בוגרת סמינר מורות בווילנה, שנישאה, ילדה שני ילדים, הספיקה ללמד עברית ילדים בדויד-הורודוק, ונספתה עם משפחתה בשואה. את נחמה, שעלתה לארץ ישראל ב-1932, בנתה בית והביאה את הוריה לארץ. גם היא בוגרת סמינר בווילנה. נחמה היתה אחת המורות הראשונות בקריית חיים, והיא נפטרה בגיל צעיר. את עלי, מוסיקאי מוכשר שנעלם במהלך המלחמה, ואותר עיוור וערירי ברוסיה, לאחר המלחמה. היא ילדה גם את צעיר בניה, ברוך – אבי, שלא הספיק לרכוש השכלה, התגייס לצבא הפולני בגיל צעיר, ולאחר שיחרורו פגש את אימי בווארשה.

סבתא גדולת המימדים, כהת העור (הורישה גם לאבא את השיער השחור והעור הכהה) והמבט העצוב – לימדה אותי לכתוב ולקרוא אידיש, והיתה חולקת עימי את עיתון ה"פורוורטס" שבנה באמריקה היה שולח לה.

סבתא התפללה לאלוהים כל ערב, עצובה ולפעמים בוכה, שניים מילדיה המשכילים והמוצלחים נספו בשואה, השלישי מקום הימצאו לא ידוע. רק צעיר בניה, ה"פרחח", הערים על רודפיו והצליח לשרוד ולהציל את משפחתו.

המילים הלא מובנות שלה קיבלו פירוש רק כשבגרתי. "לישועתך קיוויתי" התפללה סבתי, ו"הוא הושיע".

שלוש שנים לאחר בואנו ארצה נפטרה סבתי בייסורים גדולים, כשאימי סועדת אותה, בביתנו. חודש מאוחר יותר נולד אחי הצעיר.

 

פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 588 מיום 4.11.10

 

 

 

 

איטה טיטלבוים

השוקולד הראשון שלי

אבא אמר לאימא שהמלחמה נגמרה. אני בת שש. לא ידעתי שהיתה מלחמה. גם לא ידעתי שיש שוקולד וצעצועים למיניהם. לא חסר לי שום דבר. כל מה שרציתי קיבלתי. רציתי שיתלו על צווארי צלב כמו לחברותיי בגן (אבא נקב חור במטבע והשחיל בו חבל דק ותלה על צווארי), וגם ביקשתי שישימו תמונה של מריה הקדושה באחת מפינות החדר כדי שאוכל לכרוע על ברכיי ולהתפלל.
 גרנו בכפר קטן ברוסיה. את שם הכפר אינני יודעת עד היום. שנים רבות עברו עד שידעתי שהכפר שכן במחוז אסטרחן על יד הוולגה. (יש 420 כפרים ועיירות במחוז אסטרחן).
החיים בכפר היו שלווים עבורי. אבא ואימא עבדו. אבא היה איש התחזוקה של המאפייה המקומית (רוב הגברים המקומיים היו מגוייסים) והיה מביא בצק תפוח מוכן לאפיית לחם. אמא עבדה בבית חרושת לדגים. בגיל המתאים הייתי בגן, ילדה יהודייה יחידה. ילדה בהירת שיער שמנמנה ועם לחיים אדומות.
אהבתי את הגן ובעיקר את הגננת היפה, שמלחים צחורי מדים היו באים לבקר אותה ונושאים אותי בזרועותיהם. אותי, הילדה היהודייה הבלונדינית.
לא זכור לי שדיברו איתי על מלחמה. גם לא סיפרו לי שאנחנו גרים בכפר הקטן בגלל שברחנו מווארשה הכבושה על ידי הגרמנים. אבא אמר שהגרמנים הורגים אנשים ושיהרגו גם אותנו אם לא נברח משם. אימא, בחוסר רצון, ואבא – ארזו את מעט החפצים שהיו ברשותם, ארזו גם אותי בתוך כר ונדדו שנים ברחבי רוסיה עד שהדרימו והתיישבו בכפר הקטן.
ואולי כן ידעתי שיש מלחמה. באחד הלילות, עוד בטרם הגענו לכפר, הרכיב אותי אבא על כתפיו ויצאנו לצפות באורות הגדולים "בכוכבים הנופלים". סטלינגרד הופצצה קשות ואנחנו היינו במרחק מספיק כי לראות זאת בלילה.
כנראה שבעמקי ליבי בן החמש ידעתי שמשהו לא טוב מתרחש, כשחברתי מהגן הזמינה אותי לביתה לראות את אביה שחזר מהמלחמה קטוע רגל. כי בדרך בחזרה הביתה ידעתי שאני צפויה לעונש כי לא חיכית לאימי על יד ביתנו בשובי מהגן. והדרך היתה קשה, ובכיתי. בכיתי אולי מרחמים על אביה של חברתי או כי הרגשתי שאני עצובה. ואז הגיעו "המחפשים", אימא ואבא, והעונש איתם. הישבן האדים. לא סלחתי על העונש.
אבא אמר שכנראה נעזוב את הכפר בזמן הקרוב. לא אלך יותר לגן ולא אראה את הגננת האהובה עליי אבל גם לא יחפפו כל ערב את ראשי בנפט כדי להפטר מהכינים הענקיות שהיו שורצות בשערותיי במשך היום.
הגיע מכתב מדודי בונים באמריקה. הוא חיפש דרך הצלב האדום את שני אחיו ואחותו שנותרו באירופה ומצא רק אותנו. כעבור זמן לא רב הגיעה גם ה"חבילה" הראשונה. שק יוטה ובתוכו חבילה מתפוררת. ה"חבילה" נדדה כשישה חודשים ברחבי רוסיה כשתכולתה מתמעטת. כשהגיעה אלינו ופרמנו את השק התפזרו מתוכו סוכריות צבעוניות בטעם שלא הכרתי. טעם שוקולד.
ה"חבילות" ליוו אותנו הרבה שנים. בעיקר אהבתי את הסוכריות הצבעוניות. (לימים ידעתי שאלה היו סוכריות (M&M's. ה"חבילות" ליוו אותנו שנתיים במחנות העקורים בגרמניה, ובתקופת הצנע בישראל. דודי בונים לא היה עשיר גדול אבל דאג שנאכל טוב, שנתלבש יפה, שנקרא את עיתון ה"פֿאָרװערטס", וכמובן שננשנש את הממתקים הצבעוניים שעד היום טעמם אינו דומה לאלו שהגיעו ב"חבילה".
 
פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 594 מיום 25.11.10
 
[ר' צרופת התמונה של הכותבת בת חמש באסטרחן].
 
איטה טיטלבוים המכונה גם ג'ודה היא המסתורית יהודית בן עזר שמלאו לה 80, ולפני נישואיה נודעה בשם יהודית תומר.
 
בן-ציון יהושע

בין בגדאד לירושלים – כפר העיוורים כמשל

אלי עמיר: נער האופניים
ספרייה לעם, הוצאת עם עובד,  תשע"ט,  623 עמ'.
 
"מי יקבל אותנו לאוניברסיטה?
מי בכלל ידאג לנו,
שוליים שבשוליים, ילדי אופניים."
("נער האופניים", עמ' 435)
 
'המשולש הירושלמי' של שנות החמישים צץ ועולה מתוך ספרו החדש של אלי עמיר: 'נער האופניים'. אני קורא בספרו של אלי עמיר 'נער האופניים' ואני חש שלפניי 'סיפור אהבה וחושך' בסגנון אלי עמיר, עממי יותר וצופה מן הצד. לא פחות אני חש כי ספר זה אינו  רק אוטוביוגרפיה של נורי, הלא הוא אלי עמיר, אלא גם הסיפור האישי שלי ושל בני דורי, הנערים והנערות של שנות ה-50. מי היינו? – ילדים פליטים שחזינו בזוועות מלחמת העצמאות (ביתנו נהרס ואבי נפצע אנושות בהפגזה על ירושלים  ושילם בחייו), ואלינו הצטרפו ילדי עולים שנטשו את החיים הטובים בגולה, חיו במעברה או בחבורות נוער בקיבוץ ובאו לבנות ולהיבנות בירושלים הבירה – עיר קטנה והרוסה שעל חומותיה התבצר הלגיון הערבי הירדני.
סיפורו של אלי עמיר החזיר אותי לשנות ה-50 – כמוהו גם אני חילקתי עיתונים עם שחר ברחביה. כלבי החוצות רדפו אחריי וחטפתי נשיכות מכלבי רחביה שפלשתי לתחומם. בזכות גברת רוזנצווייג, שגרה בקומה השלישית, למדתי להעיף עיתון עד למרפסת שלה. בשל כך בצבא הייתי זורק רימונים מיומן.
היינו דור מלא שאיפות לפרוץ גדר, שלא רק שלא נעזרנו בהורינו אלא תמכנו ופירנסנו אותם בהיעדר ביטוח לאומי. במו ידינו פירנסנו את עצמנו ומימנו את לימודינו בתיכון ערב. אלי עמיר הגיע לירושלים דרך קיבוץ משמר העמק במסגרת בני שכונות ומעברות שעברו את כור ההיתוך של קיבוץ שביקש לעצב ישראלי חדש, המנותק מעברו ומאלוהיו ובעל השקפות מרכסיסטיות הסוגדות לסטלין – איש הברזל בעל השפם שקטל מיליונים מבני עמו. הוריו של נורי גיבור הסיפור, ירדו מנכסיהם, נותרו ללא פרנסה שמכבדת את בעליה ונשלחו בעל כורחם לכפר אוריאל ובארמית: סגי נהור – כפר סוריאליסטי, שכל תושביו כמעט הם עיוורים מיטיבי נגן. הכפר הזה הפך בספר לסימבול לגורל העלייה מן המזרח.
גורלם של ילדי העולים וילדי העניים נקבע מראש על-ידי 'יועצי חינוך' ששלחו את ילדי עדות המזרח לבית ספר ללמוד מקצוע במקום לבית ספר עיוני שיוביל אותם לאוניברסיטה, לטכניון ולמעמד חברתי. ספק אם יצאו עם מקצוע בידם. שערי הלימוד העיוני ננעלו בפניהם, לא תיכון ולא אוניברסיטה ולא קריירה בתחום המקצועות החופשיים.
נורי, כמו בני נוער אחרים, לא קיבלו את רוע הגזירה. השאיפות של נורי ובני דורו  היו רבות ועצומות. ראינו את עצמנו פורצי גדר, שביקשו להצמיח לעצמם כנפיים, להרחיב דעת ולהיות אפילו חלוצי האקדמאים במשפחה. הצעד הראשון בירושלים היה ללמוד בתיכון ערב 'דעת', במבנה שבבוקר היה בית-ספר אליאנס. שכר הלימוד היה למעלה מכוחותינו הדלים. מי שלא זכה ל'סטיפנדיה', בלשון אותם ימים, התקשה לשלם את שכר הלימוד, כי לא הספיק השכר הדל שהשתכרנו כנערים שליחים במשרדי הממשלה, במשרדי האוניברסיטה העברית ובמוסדות היישוב: הסוכנות, קק"ל וקרן היסוד. ייזכר לטוב אליעזר שמואלי, המנכ"ל המיתולוגי של משרד החינוך, שעמד על היכולות שלי בבית-ספר לנערים עובדים ופנה לנדיבים ספרדים לתרום ללימודיי.
למקרא הספר של עמיר חשתי כי הסיפור של נורי הוא גם הסיפור שלי – כדי לפרנס את הוריי בלחם עוני, לפני עלות השחר חילקתי עיתונים ברחביה והסביבה, משם אצתי רצתי לעבוד כחניך-שליח בחוצות ירושלים, בצהריים חילקתי  את עיתון 'הדור' של מפא"י, החלפתי ספר בספריית בני ברית ועייף ורצוץ הגעתי לתיכון ערב 'דעת' ושם נפתח בפנינו עולם ההשכלה. הצמא לדעת היה מופלא. מיטב המורים הרביצו בנו תורה ודעת. חשנו על בשרנו את משמעות 'היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה'. ואכן היו תוצאות: לימים רבים מן הבוגרים זכו למשרות רמות  כפקידים בכירים או כמנהלים (אלי עמיר היה למנכ"ל עליית הנוער ואני זכיתי להיות מנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. שנינו גם זכינו להיות יקירי העיר ירושלים).
במחזור שלנו בתיכון ערב 'דעת' למדו מי שנודעו לימים כסופרים: דן בניה סרי, אורציון ישי, אלי עמיר ועבדכם הנאמן. חברנו לכיתה מרדכי כליף, הבדרן שהצליח לחקות את בן-גוריון ומשה שרת, היה לימים שופט ראשי בבית דין לעבודה בבאר שבע, ועוד רבים וטובים. בנים ובנות שהמשיכו את לימודיהם האקדמיים השתלבו בכל תחומי המשק. לאחר פעילות בגדנ"ע ובנוער העובד יצאנו לשרת ביחידות קרביות בצה"ל ולקחנו חלק במלחמות ישראל. עם שובנו מהשרות הצבאי למדנו באוניברסיטה העברית, היחידה באותם ימים, ועבדנו במקביל. נורי, 'נער האופניים', הוא משל לכל אותו דור של בני נוער שלקחו את גורלם בידם ומימשו את הפוטנציאל שלהם.
הרומן החדש של אלי עמיר, היוצא לאור כ-8 שנים לאחר הרומן 'ומה שנשאר', נראה כהמשכו של ספרו הראשון 'תרנגול כפרות', שפילס את דרכו של אלי עמיר בעולם הספרות. 'תרנגול כפרות' שלו יצא לאור בשנת 1983 ולבד מהצלחתו כספר, הוא גם תורגם ושימש בסיס להצגה ולסרט קולנוע בשם זה. שני הספרים מבוססים על יסודות אוטוביוגרפיים על רקע שנות ה-50. בשניהם הגיבור הוא נורי. ב'תרנגול כפרות' וב'נער האופניים' מתאר עמיר את מפגש התרבויות בקיבוץ משמר העמק ובו נחשפים המסורת לעומת החידוש, עולים מול ותיקים, לבטים בענייני דתיות וחילוניות. עבר גלותי מול עצמאות לאומית. בצד כל אלה הספר מתאר גם את בעיותיו של הקיבוץ ואת הסתירות בין ערכיו הסוציאליסטים-מרכסיסטים לבין ערכים דמוקרטיים וציוניים.
ב'נער האופניים'  ניבט הפער העמוק בין עולמו של האב-הפטריארך, השומר על כל הסממנים החיצוניים של התרבות העיראקית. החליפה, העניבה, המגבעת, הנעליים האנגליות, המוסיקה הערבית. כשמגיע האב לקיבוץ לבקר את נורי בנו, נראה כאילו יש פער עמוק בין האב לבנו. הבן ניצב במבוכה מול הפטריארך המהלך בחוצות המשק ואצבעותיו מגלגלות מאחורי גבו מִסְבַּחַה – מחרוזת שבה 90 חרוזים כשמותיו של אללה באסלאם. בעיני הבן, ואולי הקיבוץ כולו, האב הוא נטע זר. הוא לא מתכוון לשנות כהוא זה מהעולם התרבותי שממנו בא. הבן הוא התקווה של הקיבוץ, שבדומה לפלסטלינה ניתן לעצב אותו בדמות הישראלי החדש, שזנח את כל עברו. הוא נזרק אל כור ההיתוך כדי להיות בן דמותו של הצבר. הוא מתאים את עצמו לחילוניות של הקיבוץ, אך נכשל בלמלא את רצון הקיבוץ לעשות ממנו חלוץ מהפכני, לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית ב'מולדת השנייה', הלא היא רוסיה הקומוניסטית. נורי אולי מנסה לברוח מעברו, אך עברו והתרבות שממנה בא, עדיין נטועים עמוק בנשמתו.
האב חי כמלך בעיירת הולדתו צַ'פַּל, מקום קבורתו של הנביא יחזקאל. הוא קיווה שבישראל  יהיה שווה בין שווים ומצא שהוא לא יותר ממהגר. שם היה במעמד גבוה וכאן הוא ערבי-יהודי. בזו לתרבותו הערבית שנוצחה במלחמה. היה מראשוני הנרשמים לעלייה וגילה בישראל שהוא דחוי, כרות לשון. מלך שאיבד את כתרו. במאבק ההישרדות גם מתערער מעמדו של האב בעיני אשתו. הוא מיואש. היא לוחמנית.
נורי מתאהב בבת קיבוץ יפהפייה ואין בפיו מילות אהבה בעברית והוא פולט בערבית: 'אלך כפרה עלייך כמו תרנגול כפרות, אזרום בדמך ואשכון בליבך, תפתחי את עינייך עימי ותישני עימי. אמרק את קומתך שמחת  חיי.'
שלוש שנים חי בקיבוץ ונפשו נקשרה בקיבוץ ובאנשיו, אבל אביו מבקש לעקור אותו מהקיבוץ לירושלים. הוא קרוע בין הקשר המשפחתי לקשר לעולם החדש שביקש לבנות בקיבוץ. נורי מגיע לכפר העיוורים אוריאל, שבו גרים הוריו בצריף עץ מפושפש, ועומד תמה מול משפחת עיוורים שלילה לילה מדליקים את האור, מבלי שיש להם בו צורך, כי בכך הם מוחים כלפי אללה וגם כלפי הרשויות שכינסו בכפר אחד עיוורים מזרחים. רק בכפר כזה יכול היה העיוור ללבוש לעת ערב פיג'מת פסים, לצד כוסית של ערק מהולה במים, צלחת מלפפונים ממולחים ועל ברכיו הקאנון לנגן בו ניגונים. התמונה הסוריאליסטית של העיוורים ניתנת לפירושים עמוקים יותר על רקע מאורעות הזמן. האם כפר העיוורים בא אולי לרמוז שהדור הראשון של העולים מן המזרח היו עיוורים במנטליות שלהם במפגש מול המוסדות.
הפער לא היה רק בין ותיקי היישוב לבין ילדי המעברה, אלא גם בבית  פנימה. האם מתוארת כסגפנית, נזירית, עצובה ומהרהרת, נושאת את צער העולם על ראשה, והאב חייכן ותאב חיים, חובב אוכל ושתייה, חובב גם זמרות ורקדניות בטן ומעשן בשבת. הוא רצה לעלות ארצה והיא לא רצתה. בעוד האב מעריץ את החלוצים היא ממשיכה להעריץ רבנים ותלמידי חכמים. היא שמרנית ורוצה שילדיה יהיו לידה. הוא רוצה שילדיו יצאו לעולם הגדול ילמדו באוקספורד, בקיימברידג', בסורבון. הוא רוצה שהבנות ייצאו לצבא והיא מעדיפה אותן חסודות וצנועות.
סיפורו של אלי עמיר מתרחש ברובו על רקע ירושלים של שנות ה-50. הוא מביא בפנינו תיאור מוחשי של מחוזות ילדותנו בעיר ש'בליבה חומה', עיר חצויה ומעל חומותיה יורים לגיונרים 'משוגעים': קפה 'עטרה', אלנתן מלך הפלאפל, פרסי שגדל בהודו, שהיה צייר נאיבי ולימים יצירותיו נמכרו בהון רב, המסעדה העממית טראבלוס, שבה אכלנו דג פילה מטוגן ופודינג לקינוח במחיר סמלי, פה קולנוע 'עדן' ושם מדרגות הגימנסיה העברית וקפה 'חרמון', שבו ישבה המושבה היקית המגונדרת, ובכיכר ציון קפה 'וינה' שבו הייקים לבושים במיטב מחלצותיהם שיחקו שחמט ורקדו ואלס.
הזדהיתי עם כל תיאורי הספר. מחלק העיתונים אלי עמיר, הוא גם אני ובני דורי. הלכנו לעבוד כנערי אופניים בשליחות המשרד ובערב הלכנו ללמוד ב'דעת'. כך קראנו עיתונים וידענו מה ההבדל בין עיתון 'הבוקר' של הציונים הכלליים לבין 'זמנים' של הפרוגרסיבים ו'חרות' של מנחם בגין. בטרם פקחנו את עינינו כבר היה לנו פנקס אדום של הנוער העובד וקופת חולים ואחר כך של מפא"י שהיו כרטיס כניסה למקום עבודה ראוי. על כל זה כותב אלי עמיר שספרו הוא שופר של כל בני דורו.
ולסיום: פעם כשצעדתי בחוצות 'המשולש' של ירושלים הקטנה של שנות החמישים, כמעט כל עובר ושב אמר לי שלום. היום ה'עובר ושב' נשאר בקושי בחשבון הבנק.
ספרו המרתק של אלי עמיר הוא סיפור של תקופה ותיעוד חברתי על גורל הדור הראשון של יוצאי המעברות ושל בני השכונות שפרצו גדר ולקחו את גורלם בידם.
בן-ציון יהושע
 
פוצ'ו – בחיי [5

מ"ו. אצל אוריאל אופק בבית

 

אחרי השבוע הארוך בזיכרון יעקב, חזרתי לתל אביב כשבאמתחתי שבעה סיפורי ילדים קצרים לגיל הרך. עד כה כתבתי רק סיפור אחד לגיל הזה. "מוקי צימוקי". סיפור שנאנסתי לכתוב בזכות הסופר שלמה טנאי, שרצה להוציא ספר זיכרון למשורר זאב*, ופנה לכל סופרי הילדים. לא עזרו לי כל ניסיונות ההתחמקות שלי, שלמה טנאי לא הירפה, עד שהבנתי שהדרך היחידה להיפטר ממנו היא לקשקש משהו על הנייר ולתת לו. 

את הסיפור כתבתי בזכות עדנה, בתי הקטנה, שלא אהבה לאכול וכל ארוחה עימה היתה כרוכה במלחמת עצבים. היתה לי התחלה של שיר: "עדנה רצתה לאכול / רק בכפית של החול..." אבל איך הופכים אותו לסיפור? ההצלה באה ביום אחד, כשהוטל עלי לתת לה את ארוחת הערב. עדנה היתה מסובבת את הראש כל פעם כשהמזלג היה מתקרב אליה. כל ההסברים שלי על חשיבות האוכל לבטן לא עזרו, עד שבא לי רעיון לספר לה על מוקי שלא רצה לאכול והוא היה  כל כך רזה, עד שהילדים התחילו לקרוא לו מוקי צימוקי. כשגמרתי את הסיפור הבחנתי שגם הארוחה נגמרה.

עוד באותו ערב כתבתי את הסיפור ושלחתי לשלמה טנאי. לתימהוני הוא לא החזיר לי אותו ואחרי כמה חודשים הוא שלח לי את אסופת הסיפורים וביניהם גם את זה שלי. היה זה ממריץ מפתיע, שהניע אותי לנסות את כוחי בסיפורי ילדים, ועם המניע הזה נסעתי לבית ההבראה מבטחים בזיכרון יעקב.

 מה עושים עכשיו עם הסיפורים האלה? אוזרים אומץ, ובדרך לתל אביב נכנסים אל אוריאל אופק, הנחשב למומחה ראשון במעלה בתחום ספרות הילדים.

את אוריאל ואת בינה אשתו פגשתי לפני הרבה שנים כשהוזמנתי לביתו של ד"ר ברוך בן יהודה, לכבוד השקת ספר הגימנסיה הרצליה. עד אז לא ידעתי שגם אוריאל נמנה על חברי המערכת. עשינו הכרה, בינה הזמינה אותי לבקר בביתם בנוף ים ואוריאל הזמין ממני סיפורים לעיתון 'דבר לילדים' שאותו ערך. התחילה ידידות שנמשכה כעשרים שנה, עד שמחלה קשה קטעה את חייו.

אוריאל למד בגימנסיה הרצליה וסיים אותה כשאני התקבלתי לכיתה החמישית. מהגימנסיה התנדב לשורות הפלמ"ח ובמלחמת העצמאות לחם בגוש עציון נגד הצבא הירדני, ועם נפילת הגוש, נלקח למחנה שבויים בירדן. כל אותה תקופה לא חדל מלכתוב ואני הייתי נתקל בשמו כמעט בכל גיליון של ירחון 'הנוער העובד' 'במעלה'.  הוא נחשב  לא רק לסופר ילדים, אלא גם לבר סמכא בספרות הילדים העולמית. באחרית ימיו הספיק לכתוב את 'לקסיקון אופק לספרות ילדים'. ספר אדיר שרק בזכותו היה מגיע לו לקבל את פרס ישראל. בספר הוא כלל גם אותי ומתוך יחסי חברות, הגדיר אותי  כ"בחיר סופרי ההומור לילדים ונוער". הגדרה שאני מצטט בכל פעם שאני נדרש לכתוב בצניעות את תולדות חיי.  

  אוריאל זכה לגדל דורות של סופרים מתחילים, ורבים חבים לו את הקריירה הספרותית שלהם. יחד עם זאת, הוא עצמו היה רגיש מאד למה שאומרים על הסיפורים או השירים שלו, ולא נרתע מלצוד מחמאות עד כמה שאפשר.

אני זוכר את הטלפון הראשון שקיבלתי ממנו. זה היה כמה שנים לפני אותה נסיעה לזיכרון יעקב. לא הכרתי אז את קולו והוא גם לא הציג את עצמו, רק שאל אם אני במקרה שלחתי ספר לתחרות פרס אקו"ם.

אמרתי: "כן. שלחתי. איך אתה יודע? הרי התחרות היא בעילום שם."

אמר: "ידעתי תכף אחרי קריאת הפרק השני. אמרתי להם שזה אתה! חבל שלא התערבתי!"

שאלתי: "מי אתה?"

אמר: "אני אוריאל אופק! אחד השופטים בתחרות אקו"ם. אמרתי את זה לשני האחרים והם לא האמינו לי. עכשיו הם יאמינו!" 

קולו היה כל כך מלא חדוות הצלחה, עד ששמחתי בשבילו ובירכתי אותו על הבחנתו החדה. רק רגע לפני שהורדתי את השפופרת נזכרתי לשאול, אם הוא במקרה יודע מי מכל המשתתפים בתחרות זכה בפרס.

"מה? לא אמרתי לך? – אמר – אתה הזוכה!"

המדובר היה בספר "יוסלה איך זה קרה", השלישי בטרילוגיה הכוללת את "חבורה שכזאת" ואת הספר הפחות מוכר "אני פחדן אני".                                                               

מובן שבשורתו של אוריאל אופק שמחה אותי מאוד, אבל נדמה לי ששמחתו על זה שזיהה את שם הזוכה, היתה גדולה הרבה יותר.

אל ביתם של אוריאל ובינה אופק בנוף ים הגעתי מזיכרון יעקב בשעות אחר הצהריים. בינה, שפתחה את הדלת, צעקה לאוריאל שבא אליו אורח. הוא הציץ מחדר העבודה שלו, שנמצא במעלה מדרגות היורדות אל הסלון. כשראה אותי קרא לי לבוא מהר למעלה, שם הראה לי – היו כמה מרצפות מצוירות בסגנון עתיק, המשולבות ברצפת חדרו. אמר לי לנחש מאיפה הן. כשלא הצלחתי, אמר בצהלת ניצחון: "מגימנסיה הרצליה! הספקתי להציל אותן לפני שהרסו את כל הגימנסיה!"

החמאתי לו בהתפעלות על הרעיון המבריק שלו, והרגשתי שעשיתי לו את היום. אחר כך ירדנו למטה לסלון, שם הוצאתי מתיקי את שבעת הסיפורים. הנחתי אותם על השולחן וביקשתי שיקרא אותם בהזדמנות ויגיד לי אם הם שווים משהו.

בעוד הוא מעיף עין על הכתוב ומונה את העמודים, נכנסה בינה, ובלי לשאול אם אני רעב, הניחה על השולחן צלחת מלאה עצמות פחוסות עטופות בבשר לבן. בהתחלה חשבתי שזה סוג של בשר עוף בלתי מוכר, אך היא הסבירה לי שאלה צלעות חזיר וביקשה שאטעם.

טעמתי, והן כל כך טעמו לי, עד שכמעט גמרתי גם את המנה של אוריאל. במשך החודשים הבאים למדתי שהכנה ובישול צלעות חזיר הם המומחיות והאהבה שלה, ואני חיפשתי  תמיד תירוצים לעבור שם בסביבה.

לצערי עלי לציין שהרבה זמן לא זכיתי ליהנות מהצלעות המהוללות, כי אחרי כמה חודשים קרה לי אסון כאשר אמירה, הבת הצעירה של משפחת אופק, חזרה בתשובה. והם, לבל יאבדו  אותה, הזמינו רב שיכשיר את  הדירה, ויוציא ממנה כל עצם חשודה.

מאז פסקתי ללקק את השפתיים כשהייתי בא אליהם, ובביקורי הבאים זכיתי רק בקפה ועוגות כשרות למהדרין.

על שבעת הסיפורים אוריאל לא השמיע אף מילת ביקורת. בעיניו כבר נחשבתי לסופר שלא זקוק למילות עידוד. הוא שאל אם אני מתכונן להדפיס אותם בהוצאת 'מסדה', ההוצאה הקבועה שלי. אמרתי שאיבדתי את האימון בה ואני מחפש הוצאה שמנהל אותה אדם ישר.

אוריאל הציע לי את הוצאת 'שרברק', שניהל אותה זאב נמיר, גם הוא פלמחניק לשעבר, שהיה עם אוריאל בשבי הירדני. שמעתי פלמחניק וכבר לא הייתי צריך המלצה יותר טובה.

אל זאב נמיר באתי לא רק עם הסיפורים, אלא גם עם הצעה להוציא אותם כסדרה של ספרונים המאוגדים בנרתיק פלסטיק מהודר. את דוגמת הנרתיק עיצבתי יחד עם רודי, מנהל מחלקת ההלחמות, שהציע לסגור אותם עם לחצן תיק-תק.

נמיר אהב את הרעיון שיחסוך לו את הצורך בכריכה. ובתור התחלה הזמין אלף יחידות. שמחתי שהצלחתי להביא למפעל הזמנה שאני יזמתי ומתוך התלהבות הצעתי לרודי מוצר נוסף. סוג של מחזיק מפתחות מפלסטיק, שעל צידו המורחב, ניתן להדפיס פרסום מסחרי.

למוצר היתה הצלחה גדולה בזכות מחירו הזול, ורודי הצליח לקבל הזמנה של כמה עשרות אלפי יחידות.

הייתי גאה מאוד בעצמי ואפילו דיצה אשתי, שברגיל היתה מזלזלת בכל רעיון מבריק שהיה עולה על דעתי, אמרה שאולי בסוף עוד יצא ממני משהו. 

פוצ'ו

המשך יבוא

 

* אהוד שלום.

תרצה טנאי היתה בתם של יהושע ברנדשטטר, איש העלייה השנייה ורחל קטינקא, שכונתה רחל היפה.

יהושע ברנדשטטר היה בעלה הראשון של רחל. בעלה השני היה אהרון זאב, והוא היה אביה החורג של תרצה.

אשתו השנייה של ברנדשטטר היתה מרגוט קלאוזנר, ובנם היה עמוס מוקדי.

כשאהרון זאב היה הולך ברחוב, היו עוברי אורח מתלוצצים: הנה הולך כאן בעלה השני של אשתו הראשונה של מי שהיה בעלה השני של מרגוט קלאוזנר.

תרצה נישאה לשלמה טנאי הנלבב, ואהוביה מלכין היה ידידו מנוער של אהרון זאב, שהיו זה לזה כאחים.

מסור ברכות חמות מדליה וממני ליהודית במלאת לה 80 ואיחולים לאריכות ימים בבריאות טובה בצלילות הדעת המאפיינת אותה.

אליהו הכהן

 

 

אסתר ראב

ארבעה שירים

*
לְעֵינֶיךָ הָאוֹרוֹת, הַמְלֵאוֹת,
מַה טּוֹב חֲיוֹת;
לְאוֹרָן כָּל אֵבֶר מָתוּחַ
כְּאֶקָלִיפְּטוֹס אַחַר סַעַר אַתָּה:
עָיֵף, אֵיתָן וְנָע עוֹד בָּרוּחַ –
רֹאשִׁי יַגִּיעַ עַד חָזֶךָ,
וְעֵינֶיךָ מִמַּעַל
חֲמִימוּת עָלַי תִּרְעַפְנָה.
1922
 
*
לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם
לְךָ אֲטַפֵּחַ –
עֵינֵי חַיָּה יְרֻקּוֹת עוֹמְדוֹת,
וּבְרָקִים כְּחֻלִּים
יוֹרוּ גִּצִּים וִיגַשְּׁשׁוּ
אֶת אֲשֶׂר מֵעֵבֶר
לַבִּצּוֹת הַכְּבֵדוֹת הַחַמּוֹת –
וּבְרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת תָּרֹן זֶה כְּבָר
צִנַּת-בֹּקֶר טוֹבָה
מַרְעִידָה
לִקְרַאת אוֹרוֹת לֹא הָיוּ עוֹד...
 
אַךְ עֵת כְּיֶלֶד מֻשְׁלָךְ
עַל בִּרְכַּי תָּנוּחַ –
וְנִצְבְּרוּ הֲמוֹן יוֹנִים לְבָנוֹת
וְרִשְׁרְשׁוּ בְּרַחֲמִים וְטָהֳרָה
סְבִיב רֹאשְׁךָ הַנּוּגֶה,
וּבָנוּ לְךָ קֵן בִּלְבָבִי –
סֻכָּה תַּמָּה, כִּירָה חַמָּה,
 
מֵעַל יְצוּעֲךָ רֹאשׁ כָּבֵד תָּרִים,
לִבְּךָ לֹא יֵדַע עַל מָה יַעֲגֹב,
הָהּ, כִּי בְּלִי דַּעַת כָּל הַלַּיְלָה
אַחֲרַי, בִּדְרָכַי הַקָּשׁוֹת,
בִּכְבָלִים לֹא יִנָּתֵקוּ גְּרַרְתִּיךָ.
1926
 
פּוֹרְטְרֶט שֶׁל אִשָּׁה
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת אִתְּךָ  –
כַּאֲשֶׁר יְהִי
הָרוּחַ בָּאִילָן.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
צַיֵּת לְךָ  –
כְּצַיֵּת צִפּוֹר לִמְעוֹפָהּ.
רֵאשִׁית חָכְמָה:
הֱיוֹת שֶׁלְּךָ  –
כַּאֲשֶׁר תְּהִי
הַגֶּפֶן לָאֲדָמָה.
1962
 
שִׁירַת אִשָּׁה
בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה  –
שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,
וְצֵלָע רַכָּה;
בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי
עִגּוּלִים עִגּוּלִים  –
כְּגַלְגַּלֵּי מַזָּלוֹת
וּעִגּוּלֵי פֵּרוֹת  –
שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי
פּוֹרֵחַ,
וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה  –
נוֹשֵׂא פְּרִי;
שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ,
מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי
עַל פָּנַי וִירֵכַי;
וַאֲנִי גְּדוֹלָה
וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,
בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,
וְצוֹחֶקֶת, וְשָׁרָה בְּקוֹל,
דַּק מִן הַדַּק  –
כִּצְרָצַר זָעִיר
בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ
הַנַּעֲלָה  –
קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת  –
אֲנִי מְשַׂחֶקֶת
לְרַגְלֶיךָ  –
בּוֹרְאִי!
1969
 
מר בן עזר, ערב טוב

ייתכן שכבר ידוע לך, ובכל אופן אני שולח לך קישור לכתבה על המשוררת אסתר ראב

שהופיעה היום [14.2.19] ביומון הדיגיטלי "איל דיאריו ז'ודיו" היוצא לאור במקסיקו:

LA PRIMERA POETA SABRA

https://diariojudio.com/opinion/la-primera-poeta-sabra/289154/

בברכה,

יהודה הצבי

 

משה כהן

נתניהו נכס לעם ישראל

מדינת ישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם, והיחידה שזכות קיומה אינו מוסכם.

התפקיד של ראש ממשלת ישראל הוא התפקיד הקשה והאחראי ביותר.

והנה שיחק לנו המזל שצמח מקירבנו ראש ממשלה יוצא מגדר הרגיל.

מדווחים אנו על הישגיו של בנימין נתניהו חדשות לבקרים.

גולת הכותרת היא הוועידה הבינלאומית הנוכחית בווארשה, שבה הצליח נתניהו לגייס את דעת הקהל הבינלאומית למאבק באיראן ולכינון יחסים עם מדינות ערב.

בנימין נתניהו הוא נכס למדינת ישראל, הוא מקובל ומוערך ברחבי העולם.

עלינו להתברך בו ולא לערוך לו ציד מכשפות כפייתי. 

ואתם יודעים מה, הוא עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה ואולי מגיע לו לעשן סיגר מדי פעם.

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: אתה טועה ומטעה. בנימין נתניהו הוא עבריין מושחת ומשחית וצריך לירוק עליו ולקוות למפלתו בבחירות הקרובות. זאת דעת רבים ממכריי וגם של חלק מהכותבים במכתב העיתי – אנשים משכילים שנהנים מכל טוב בדמוקרטיה הישראלית העשירה, בהנהגתו הרקובה של ראש הממשלה.

 

אברהם כץ עוז

לפיד ולפונטיין

מי אתה לפיד? את אביך הכרתי, את דעותיו ידעתי, וגם את פעילותו בתחומים השונים. אבל אתה? מה  עשית  בחייך? 
נטעת עץ? בנית בית? שירתת ציבור בבנק? נלחמת באיזשהו קרב? שירתת את העם באיזושהי צורה  שלא על מנת לקבל איזשהו תגמול? 
לא לא לא ולא, גם שר בממשלה היית כושל מאוד.
אז למה שנבחר בך לראש ממשלה? מה תהיה תרומתך? תעלולים של תקשורת ועיתונות? בלורית מתנפנפת?
לפונטיין כבר כתב לך מזמן: "צפרדע אחת שגודׁלה כביצה, ראתה את שור הבר, ורצתה להיות כמוהו. מרוב קינאה, התמתחה, התנפחה, התאמצה כדי להידמות לשור בקומתה.
אמרו לה: "די לך, מספיק," אך הצפרדע הגדלה לא שמעה, וכה היטיבה להתגאות ולהתנפח עד שהתפקעה."
  ואומר לפונטיין: "העולם מלא נבונים  כמו  הצפרדע, כל אחד חושק לו  ארמון, כל אחד רוצה להיות מלך, או  ראש ממשלה. אך מרוב רצון – לבסוף יתפקעו."
אדון לפיד – הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות היום למדינה, זה להצטרף לכוח אחד עם  גנץ.
 
העבודה מפא"י
 עוזי ברעם כותב ש"אסור  לאפשר היעלמותה של 'העבודה', שהקימה ובנתה את המדינה."
הדבר היחידי שאסור הוא לפגוע במדינה ובעם. כל השאר יכול להשתנות בחלוף הזמנים,  מפלגה איננה ערך, היא כלי לביצוע  דמוקרטיה של מדינה, ואם היא  כושלת, שתיפסק  פעילותה.
עוזי ואני שירתנו  שנים  רבות  במפלגה, ידענו את כוחם של האיזון  בכל אחד  מהנושאים, של החברות, של משמעות השירות הציבורי. ידענו שמישהו שלח אותנו.
אבל העולם ההוא איננו.
האם נותר כיום מישהו עם ניסיון מפלגתי, שיצליח לעורר מחדש את הנפל?
והאם מלחכי הפנכה ומשוררי הדלות יתנו לו?
לא  בטוח. וגם אתה וגם אני כבר לא  בגיל של להתחיל מחדש.
אני מקווה שיהיה מישהו מספיק חזק, גדול, אמיץ ובן אדם, שיגיע  להנהגה עבור הציבור ולא עבור  עצמו.
שיקראו  לאראל מרגלית  חזרה. נראה לי שהוא אולי התשובה כיום?
 
מרכז מבקרים חדש במרכז פרס ביפו
מדהים באיכותו, יופי של מרכז מבקרים שעוסק בחדשנות. מקצועי, חדשני, איכותי ממדרגה ראשונה. לא ראיתי כמותו בשום מקום בעולם, וראיתי הרבה  מרכזי  מבקרים. מאוד מאוד מומלץ.  אל תוותרו, תופתעו מאוד.
 
גשם גשם בוא
בספר  של  פרופ' אשבל משנות ה-50 של המאה  הקודמת  כתוב  ש"בשנת 1945 ירדו באזור המרכז 800 מ"מ גשם."
 זה הכי הרבה  שהיה עד כה במדידות גשם.
במודיעין-רעות, שהממוצע הוא 430 מ"מ לשנה, כבר ירדו השנה 550  מ"מ  גשם ועוד העננה  נטויה. יש עוד שני חודשי גשם. גשם גשם בוא.
 
[אהוד: אני מאמין שעוד תבאנה שנים כה גשומות שלא רק סכר דגניה ייפתח אלא גם ים המלח יחזור להיקפו הקודם. יש מחזוריות בהיסטוריה של המשקעים באיזור. היו שנים, בראשית המאה ה-20 – בהן פני ים המלח הגיעו עד לפתח מערת המלח בסדום [הסגורה כיום], היכן ששנים מאוחר יותר ניצבו המסעדה, האכסניה ומשרדי המועצה האזורית תמר שבראשה עמד יהודה אלמוג – ובאותן שנים בראשית המאה ה-20 היה צורך להגיע לפתח המערה בסירה – והיו שנים במאה ה-19 בהן הים היה כה רדוד ונמוך שהיה אפשר לעבור ברכיבה מהלשון לחוף המערבי של ים המלח. יש על כך עדויות היסטוריות].
 
בור חפר ונפל לתוכו
בטיפשותו הצליח ביבי להמליך את גדעון סער למנהיג הליכוד הבא. למיטב זיכרוני סער איננו ז'בוטינסקאי, ולא בא מחרות, אלא גדל בבית המדרש של צעירי התחייה של רפול, ורפול יצא ממפא"י.
הערכתי היא  שאם יוגשו כתבי אישום  נגד ביבי, ואם הליכוד יחליט על סער כיו"ר, הליכוד עשוי להתחזק מאוד.
לא נעים אבל זו הערכתי.
 
איחוד  של מרצ עם  העבודה
זה לא הסוף אלא הקבורה של מפא"י, ולא סתם קבורה אלא  קבורת חמור. לא, אני לא  שם.
השמאל הישראלי מעולם לא היה השלטון, מעולם לא לקח אחריות על מדינה, תמיד ידע לשבת בחוץ ולהגיד מה  צודק ומה נכון. אבל אף פעם לא התנסה בחיים האמיתיים של ממשלה, מדינה ועם.
אל תעשו טעות נוספת לכל הטעויות  שכבר נעשו בעבודה.
אברהם כץ עוז
 
מ. זושצ'נקו

זעיר בורגנים 

מקרה שכזה יכול להוריד סופית בן אדם ביגון שאולה.
את וָסִילִי טַרַסוֹביץ' רַסְטוֹפִירְקִין – את וַסְיה רַסְטוֹפִירְקִין, את הפרולטר הטהור הזה, לא חבר מפלגה השד יודע מאיזו שנה – השליכו מן החשמלית.
יתר על כן – מרחו לו את הפרצוף במעקה הנחושת של החשמלית. הוא היה תפוס בו בשתי ידיו ובראשו ולא התנתק ממנו במשך זמן רב. ומשכו אותו כלפי מטה המיליציה ואיש המסילה.
הם משכו אותו כמטה לבקשתם של נוסעים בעלי נטיות זעיר בורגניות.
אין, כמובן, להכחיש, שוָסִילִי טַרְסוֹביץ' לא לבש פראק. לוֹ, שתבינו, אין זמן ללבוש על חזהו פראקים או חפתים. הוא, תארו לעצמכם, גומר את עבודתו בשעה חמש ושם פעמיו הישר הביתה. הוא, תארו לעצמכם, צַבָּע. הוא, תארו לעצמכם, באמת ובתמים נוסע מלוכלך כמו כלב. תארו לעצמכם, שצבעים וחפצים אחרים נשפכים לו על החליפה בשעת עבודתו. תארו לעצמכם, שהוא מתייגע מזה מורלית, שעל כן קשה לו ללכת ברגל.
הוא לא יכול, נוכח משכורתו הצנועה, לשכור לעצמו אוטומוביל לשם נסיעות הלוך ושוב. האוטומובילים אינם בהישג ידו. לדידו להתנועע בחשמלית – גם זה משהו. הוי, לאן הגענו, עד לאן התגלגלנו!
ווָסִילִי טַרְסוֹביץ' חדל ממלאכתו בשעה חמש. סיים את העבודה, העמיס, כמובן, על הכתפיים את הסולם ואת הדלי עם הצבע שנותר ופנה ללכת אל ביתו. הוא הולך אל ביתו וחושב:
"כל היום," הוא חושב, "אני מטפס על הסולמות ומזיל על עצמי צבע רבגוני, ואינני יכול להלך רגלית." הוא חושב בלבו, "אעלה לחשמלית, על תקן של פרולטר יגע."
והנה, כמובן, נעצרת לפניו חשמלית מס' 6. וסילי טַרְסוֹביץ' מבקש, כמובן, מנוסע אחד שיתפוס בידו את הדלי עם הצבע שנותר, והוא עצמו, כמובן, מציב את הסולם.
הסולם, כמובן, אין מה לדבר, לא היה שיא הניקיון – הוא לא הבריק. ובדלי – כיוון שצבע בו – אסור לטבול את שולי המעילים. ואם אחת הגברות דחפה לתוכו את ידה – היא עצמה, שהשד יחנוק אותה, אשמה. אל תדחפי ידיים לתוך חפצים לא לך!
כל זה נכון, ואנחנו לא מתווכחים עם זה, אלא שיכול להיות שוָסִילִי טַרַסוֹביץ' אכן לא נהג בהתאם לחוק, בכך שהוא נסע עם הסולם. לא זה העניין. העניין הוא החליפה. הנֶפְּמנים,* שישבו בחשמלית, התקוממו נחרצות דווקא כנגד החליפה שלו.
"כלומר," הם אומרים, "אי-אפשר לנגוע בו, לחלוטין, זאת אומרת, כתמים קורים."
וָסִילִי טַרְסוֹביץ' משיב בשום שכל:
"זה לגמרי," הוא אומר, "זאת אומרת, ברור – מכיוון שהצבע-שמן הוא על בסיס שמן, אז הכתמים תמיד קורים. זה היה," הוא אומר, "מפליא עד מוות, אלמלא קרו כתמים."
 נפּמנית אחת, מן הכרטיסניות, מצלצלת, כמובן, בכל הפעמונים, והקרון נעצר. היא עוצרת את הקרון, ומבקשת בקול גס רוח מווסילי טרסוביץ' שיירד.
וסילי טַרְסוֹביץ' אומר:
"החשמלית היא עבור הציבור או שהציבור הוא בשביל החשמלית? – את זה הרי," הוא אומר, "מן הדין להבין. ואני," הוא אומר, "אולי אני מסיים בשעה חמש? אולי צַבָּע אני?"
ואז, כמובן, מתרחשת המערכה העצובה עם המיליציה ועם איש המסילה, ואת האוּמן-הפרולטר, את וָסִילִי טַרַסוֹביץ' רַסְטוֹפִירְקִין מורידים מן החשמלית כמו את אחרון בני הכלבה, מתקילים לו את הפרצוף במעקה ומורידים. כבר אי-אפשר לנסוע בקרון עם סולם! עד לאן התגלגלנו!
1927
 
* כינוי לעוסקים העצמאיים בשנות הנֶפּ – המדיניות הכלכלית החדשה.
 
תרגום מרוסית: יואל נץ
 
עדינה בר-אל

ז'אנרים ונושאים בספרות ילדים ונוער ביידיש

[המשך וסיום]
שירים וסיפורים לנוער
להלן נדגים יצירות שמתאימות לתלמידי כיתות גבוהות של בית הספר היסודי ולחטיבת הביניים, כבני 11 עד 15. לגיל זה ניתן למצוא שני קווים מאפיינים בו בזמן.
מצד אחד, מאוצרות העבר – סיפורים עממיים, הן של יהודים והן של עמים אחרים. וכן קבצים של בדיחות, או סיפורונים מבדחים. כלומר, ספרות מהנה ומשעשעת.
ומצד שני ניתן למצוא כוונה להנחיל לצעירים ערכים ולבנות עולם על פי מגמות פוליטיות-חברתיות של המבוגרים האחראים לכתיבה ולהפצת החומר הספרותי הזה. רוב היצירות נוגעות לצורך בבניית עולם חדש, בהתאם למגמה הסוציאליסטית אצל החילוניים, בעיקר הבונדיסטים. לא נעדר מקומם של שירים על עונות השנה, טבע ונוף לבני הגיל הזה, אבל רובם, כאמור, מתארים הווה עם עוולות חברתיות ומעבירים מסרים על הצורך לתקן אותן ולשאוף לעולם טוב יותר, עם שוויון ואחווה.
יש שירים על רעב בבית עניים, והמחסור בלחם מבטא זאת. בשיר של מ. שולשטיין "אַ גאַסט" [אורח], אבא מביא הביתה אורח – כיכר לחם – כולם שמחים ורוקדים. אך האורח מגיע לעיתים רחוקות. הילדים, חיוורים ורעבים, מתגעגעים אליו ומביטים החוצה מן החלון. בחוץ גשם, שלג וקור. והילדים לא מבינים ושואלים: "אבא, אבא, אמור מדוע... ברחובות, בחלונות [הראווה], מונח לו לחם רב כל כך – / ואנו, אנו רעבים, רעבים כל כך..."
שיר של א' אוֹיֶרבַּך בשם "ברייטל-ברויט" [כיכר-לחם קטנה] מספר על לחם שלא היה אפוי היטב, ולכן לא קנו אותו, עד אשר אם שלחה את בתה לקנות לחם ישן דווקא, וילדיה העניים נהנו ממנו.
פגיעתו הרעה של העוני מתבטאת בתיאורים של  תנאי מגורים גרועים ורעב בבית, וכמובן, השפעתו על ילדים. במקרים רבים קושרים את העוני באבטלה או בגורלו המר של הפועל, אבי המשפחה; גם אם הוא עובד קשה, אין לו אפשרות להינתק מהעוני.
כך לדוגמא בסיפור עם סוף טראגי הוא "אַ ווינטער-מעשֹהלע" [סיפור חורף] מאת ז. שפירא. הכפור (מואנש) מנסה להיכנס לבתים שונים ואף אחד לא מאפשר לו להיכנס. אך לבסוף הוא מצליח להיכנס לבית דל ועלוב של סבל עני בטחנת קמח, וגורם לילדתו של הסבל לקפוא ולמות.
ב"וויגליד" [שיר ערש], שכתב שמואל צסלר (1904-1987), מציעה האם לילד, שיעצום עיניים ולא יראה שולחן ללא לחם, ובחלומו התנור יאפה לו עוגה טעימה;  שלא יראה קירות לחים של מרתף, והחלום יצייר לו ארמון משיש ומקריסטל; ובחלום הוא יברח מחצר מעופשת וישחק בין ערוגות מלאות בפרחים ריחניים.
מוטיב חוזר הוא המחסור בנעליים לילדים, בעיקר בתקופת החורף. בשירה של רבקה גאַלין, "איין פּאָר שיך" [זוג נעליים אחד], מסופר על שתי אחיות, שיש להן זוג נעליים אחד.
ומוטיב נוסף: ילדים עניים – מביטים מבעד לחלון ומקנאים בחבריהם המחליקים בחוץ בשלג. כך בשיר של נחום וייסמאַן: "שטיי איך ביי מיין פענצטער…" [עומדת אני ליד חלוני]. הילדה עומדת ליד החלון ורואה ילדים מחליקים בשלג. לה עצמה אין מעיל חורף ולא שמלה חמה.
ספר על ילד עני הוא יאסעלע [יוסלה], שנכתב בידי יעקב דינזון (1862-1919), יצא לאור לראשונה בוורשה בשנת תר"ס-1899 ואחר-כך ראה אור במהדורות רבות בארצות שונות. יוסלה הוא ילד עני שהואשם בגנבה והופלה לעומת ילדי הגבירים. הספר זכה לקהל קוראים רחב, ונדפס במקומות שונים שוב ושוב.
יש שירים על ניצול מצד עשירים וסבלם של עניים, ויחד עם זאת יש שירים על חשיבות העבודה. דוגמאות: שיר של איציק פעפער (פֶפֶר) "ערשטע ליד פון די בויער" [שיר ראשון של הבונים], ובו פזמון חוזר: "מצד אחד פטיש, מצד אחר משור / ונהיר מוצאי, וברורה דרכי," שיר של י. א. ראָנטש , "הענט" [ידיים] הוא שיר הלל לידיים עובדות.
דוגמא לספר דידקטי, שמסריו הסוציאליסטיים גלויים ביותר, הוא הספר בערעלע [בּרֶלֶה], שיצא לאור בשנת 1938 בניו-יורק, בהוצאת ה"ארבעטער רינג" [חוג הפועלים]. הוא נכתב בידי נחום חנין. (עם איורים של קוזלובסקי). הדמות הראשית בספר היא ברלה, בנו של חיט עני באחת העיירות ברוסיה. ברבות הימים הוא נעשה פעיל בתנועת הבונד, משתתף בהפגנות, בהפצת כרוזים; נואם ונושא את דבר הבונד בערים ובעיירות שונות. עקב פעילותו המהפכנית הוא נאסר מיספר פעמים, ביניהן שהה גם בסיביר בעבודת פרך. ולבסוף נסע לאמריקה "לנוח", ושם גילה שיש לו כר פורה לעשייה, באשר הפועלים שם סובלים גם הם. בקריאת תולדות חייו של המחבר נחום חנין (1885-1965), מסתבר שהוא אוטוביוגרפי. 
העיר משמשת נושא לקבוצת שירים, שכתבו משוררים מארצות שונות. דוגמאות: מתוך ספר בשם "שטאָט פון פּאַלאַצן" [עיר של ארמונות] מאת י. ברלינר ממקסיקו נדפס השיר "אין די קויטיקע  געסלעך פון שטאָט" [בסמטאות המלוכלכות של העיר].
קבוצת שירים אחרת היא של המנונים. הם קצביים ויש בהם חזרות על סיסמאות. דוגמאות: ס. פַּלמֶה כתב את "קינדער פון מאָרגן" [ילדי מחר]. ל' כּהן כתב את "געזאַנג פון אַרבעט" [שירת העבודה]. ש' צסלר כתב שיר "מיר גייען" [אנו הולכים], ומצורפים לו תווים של  ש' ל' צסלר. השיר נפתח בקריאה לנוער:
 "הסתדרו, ילדים, ברוח נְדוֹד / כדרכי חיילים, בשורות /   ושירת צהלה תהדהד: / אנו הולכים! אנו הולכים! אנו הולכים!"
שיר בשם "די שטאָט פון מאָרגן" [עיר המחר] מודפס בליווי תווים. יש בו תיאור אידילי של עיר המחר, שיהיו בה שותפות בעבודה, שוויון ושמחה (מילים מ' ש', מוסיקה ש. ליפּוֹבסקי) מתחיל במילים:
"אני רואה כבר עיר של שפע / בה אין קטנים ואין גדולים. / בה לכל נווד יש בית / וכולם הם יצרנים."
 
נושא נפוץ מאוד היה ספרות מסעות, הן באוטוביוגרפיות של הנוסעים עצמם והן בתרגומים משפות זרות. אל בני הנעורים הגיעו רשמי המסע בעיקר מן העיתונים. לעיתים היו אלו כתבות שנכתבו עבורם מראש, ולעתים לקחו העורכים קטעים מספרים שנכתבו למבוגרים. כתבו על מסעות ברחבי העולם – באירופה, באסיה ובמזרח הרחוק, בארצות דרום אפריקה ועוד.
בעיתון קינדער פריינד נדפסו טקסטים של מלך ראַוויטש, שהיה סופר, משורר ומסאי ביידיש. שהירבה לנסוע ברחבי העולם [(1893-1976). שמו המקורי היה זכריה חנא ברגנר. [אביו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל]: "אַ נאַכט אויפן אינדזל סומאַטראַ" [לילה על האי סוּמַטְרָה];  "60 פעלקער אין האָלאַנדישע-אינדיע" [60 עמים בהודו-ההולנדית. (על האי יאווא]; "יידן אין סינגאַפּור" [יהודים בסינגפור];  "כינעזער און יאַפּאַנער" [סינים ויפנים]; "בוענאָס-איירעס" [בואנוס-איירס]. בעיתון זה נדפסו גם רשמי מסע של נח מישקובסקי בסין, וכן יש תרגום  של רשמי מסע של אַנרי בֶּרניי "אויף די בערגן פון דער אַמאַזאָנע" [על גדות האמזונס]. ב"דער חבר" נדפסו כתבות רבות. ביניהן של פּרץ הירשביין (1880-1948), שהתגורר בארצות וערים שונות באירופה ובאמריקה, וערך מסעות ארוכים בימי חייו. הוא פירסם ספרים, כתבות רבות בעיתונים ואף הרצה על מסעותיו.
בנוסף לעדות אישית של הנוסעים שכתבו ביידיש, גם תורגמו ספרי מסעות. דוגמא: הלנה חצקלס (1882-1973) תרגמה את רשמי המסע של השבדי סוויין הדיין במסעותיו באסיה, תחת הכותרת אַרום אַזיע. [סביב אסיה].
 
קלסיקה עולמית ביידיש
בין התרגומים והעיבודים ליידיש  ניתן למצוא את הקלסיקה של ספרות הילדים העולמית, כמו סיפורים של אוסקר וויילד ואנדרסן, אשר רובם תורגמו בידי דער נסתר [(1884-1950), יליד אוקראינה. [פסבדונים של פנחס כהנוביץ]. מרוסית תורגמו יצירות צ'וקובסקי ומאַרשאַק (חלקם לגיל הרך), אקסקוב, גורקי, דוסטוייבסקי, פושקין, טולסטוי, ואחרים. מגרמנית יש ייצוג ליצירות של בוש וגתה, ומשלים של איזופוס וקרילוב. יצירותיו של ז'ול וורן נדפסו על-ידי בסטומסקי בעשרים ספרונים.
ספרות הילדים שנוצרה באמריקה מיוצגת גם היא, בחלקה על ידי עיבודים ובחלקה בתרגום מלא של ספרים. ביניהן שתי יצירות של מארק טוויין – על בן המלך והעני ועל תום סוייר – שעובדו  למחזות.
יש לציין את תרומתה של הלנה חצקלס בתחום תרגומי ספרים קלאסיים לילדים, שהיו נפוצים כבר אז, ובפרסומם בהמשכים רבים בעיתונים. ספר מפורסם, שזכה לתפוצה עולמית, הוא הספר "די זילבערנע גליטשערס" [מחליקי הכסף] מאת מרי מייפס דודג' (1891-1905). חצקלס תרגמה גם שלושה ספרים של האמריקאית לוסי פיטש פרקינס. ספרים אלו הם בעצם סדרה על ארצות שונות. בכל ספר הגיבורים הם תאומים, אח ואחות מאותה ארץ. וכן היא תרגמה את יצירתו של הסופר הצרפתי הקטור מלו – "אָן אַ היים" [ללא בית].
 
הומור לקטנים ולגדולים
ראוי לסיים סקירה זו בהרחבת נושא ההומור, כיוון שביידיש עסקינן, שפה שהיא בפי דובריה עסיסית; והיא משמשת עד היום כמקור לביטויים ובדיחות גם לאלו שדוברים בשפת אחרות.
הומור וסאטירה היו משולבים בספרות יידיש למבוגרים מאז היווצרותה. דוגמאות ידועות הן היצירות של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, יוסף טונקל ואחרים.
בספרות הילדים מספר היצירות ההומוריסטיות הלך וגדל במשך השנים, במקביל לשימוש ההולך וגובר במגוון הז'אנרים, שהיה מיועד לגילים שונים, החל מהגיל הרך ועד נוער.
ההומור מופיע בספרות הילדים בשתי צורות. באחת הוא משובץ פה ושם, בסיטואציות או ברובד הלשוני; ובשנייה – היצירה כולה מוגדרת כהומוריסטית, לעיתים על ידי היוצר עצמו. וכמובן, אם ביידיש עסקינן, לא נעדר מקומם של בדיחות וסיפורים קצרצרים הומוריסטיים, שמקורם בספרות העממית היהודית.
בשיר מאת בנימין גוטיאנסקי (?1905-1949) "פעטער פּעטער – מאָרגן שפּעטער" [דוֹד פֶּטֶר – מחר מאוחר] – קיים מוטיב "המבוגר המשתטה", הנפוץ בספרות ילדים.  השיר הוא דו-שיח במקצב עליז ובמצלול עשיר.
"רוץ, הבא מים, דודי פטר / מהר, בביתך פרצה שרפה."
"מאוחר יותר, מחר, מאוחר יותר / הבה אגמור את הארוחה."
"לך כבר לעבודה, דודי פטר / חצי יום כמעט עבר."
"מאוחר יותר, מחר, מאוחר יותר / אל תאיץ בי, אין דבר."
והנה אל המבוגר המשתטה הזה מצטרפת דמות של מבוגר שנוצר בארגנטינה. וזאת בספר של לִיטְמָן גֶלְטְמָן (1898-1946) "פעטר סימכעס שפאַסערייען" [מַהֲתַלּוֹת  הדוד שמחה], שיצא לאור בבואנוס איירס בשנת 1936. הסיפורים על דוד שמחה מהווים חטיבה ראשונה בת שנים-עשר פרקים בספר. הם מסופרים בגוף ראשון מנקודת מבט של הילד שלמה'לה, שהוא אחיינו של הדוד, בן אחותו. יש בהם הומור ואבסורד. דוגמא:
הדוד מספר לילד, שהוא ביקר במקום רחוק, ושם ראה את הלבנה (הירח). כאשר שאל אותה מה היא עושה במקום זה, היא ענתה לו שהיא איבדה את דרכה. ואז הדוד שמחה, לפי עדותו, קשר אותה בחבל דק והביא אותה חזרה למקום מגוריהם. ועוד מוסיף שמחה ומספר, שהשמש גרה עם הלבנה. אולם בבית זה יש רק מיטה אחת, בה הן ישנות בתורנות.
"ומה הן עושות ביום מעונן, כששתיהן בבית?" שואל הילד.
והדוד עונה שהן מתרחצות, מתקשטות, משחקות שח או דומינו...
הספר זכה לביקורות טובות מאוד, וליטמן זכה לשבחים על כתיבתו לילדים. [על הדמיון בין סיפוריו של ליטמן לסיפורי ע. הלל על הדוד שמחה, ראו מאמרי: "דוד שמחה מארגנטינה ודודים נוספים", ספרות ילדים ונוער, 130, כסלו תש"ע – דצמבר 2009].
שיר הומוריסטי לקטנים הוא "די בייזע קאַטשקע" [הברווזה הנרגזת]  מאת יוסל קוטלר  (1896-1935). השיר מספר על ברווזה עם בטן לבנבנה, ששוחה בנחל; מטבע הדברים היא נרטבת, אבל עובדה זו כל כך מרגיזה אותה, עד שהיא נושכת לעצמה את אפה.
גם עולם הצומח מיוצג בספרות ההומוריסטית ביידיש. אליעזר שטיינבארג, שהיה ידוע בעיקר כממשל משלים למבוגרים, כתב יצירות רבות לילדים (1880-1932). שירו "אַ טאַנץ" [ריקוד], מספר על ריקוד בין ירקות. הכול מסביב באים במרוצה לראות: צנון וחזרת רוקדים! נדמה כי הגיעו ימות המשיח. ומרוב שמחה בוכים הנאספים. יש כאן, כמובן, רמז לטעם המר והחריף של החזרת, שגורם לדמוע. בשיר זה יש גם הומור לשוני המתבטא בחריזה: כאשר הצנון ששמו ביידיש "רֶטֶך", אומר לחזרת: עֶטֶך, בֶּטֶך (שהן מילים ללא מובן). 
דוגמא להומור לשוני יש בסיפור לקטנטנים של א. שְפִּיצֶר "עק, מעק, שטרויענע זעק" [עַד-בַּש-שֹקֵי-קַש]. לעיתים בחריזה של שמות הדמויות: "יאָסל-קאַפּאָסל" [יוסל קָפּוֹסל] מאת טברסקי, או "מוישֶלֶה קוישלה" מאת שטיינבארג.
הנוער יכול היה למצוא ביידיש שפע בדיחות, שנדפסו בעיתונים כגון "דער חבר" בקבצים. מעין סיפורים קצרצרים, המרוכזים בדרך כלל בעמוד אחד. אלו היו טקסטים מתוך האוספים של שלמה בסטומסקי, עורך העיתון, שהיה גם אספן פולקלור. וכאן המקום להזכיר את מכון ייוו"אָ בווילנה, שהוקם בשנת 1925 במטרה לאסוף אוצרות רוח של העם היהודי בתחומים שונים ולשמרם, ביניהם אוצרות הומור ופולקלור.
[היום נמצא מכון ייוו"א (YIVO) בניו-יורק, ויש בו חלק מהאוסף שהועבר בדרך-לא-דרך מווילנה לאחר פלישת הנאצים אליה. לרשות החוקרים והמתעניינים יש בארכיון ובספרייה חומרים רבים ומגוונים].
מקום של כבוד מוקדש במקבצים אלו לחכמי חלם, כדוגמת זו להלן: ילד חלמאי התעצל ללכת לבית הספר. הוא צלצל אל המנהל ואמר לו: "בני אינו יכול להגיע לבית הספר."
"מי מדבר?" שאל המנהל.
"אבא שלי." ענה הילד.
סיפורים משעשעים רבים עסקו בדמויות ידועות כגון הרשלי האוסטרופולי. מקום נכבד תופסים סיפורי הבדחנים בני וילנה מאָטקע כאַבאַד (מוטקה חבד) ושייקע פייפער (שייקה פַיְיפֶר). מוטקה חבד היה בדחן מקצועי, ידוע בלשונו המפולפלת, ובדיחותיו היו בנויות היטב ומלמדות על כישרון ספרותי, ואילו שייקה פייפר (הצעיר ממנו במעט) היה זמר במקצועו, וניצל את כשרון המשחק שלו בעת שסיפר בדיחות.
היו סיפורים על יוסלה הקונדס, וכן מיקבצי בדיחות על בעלי תכונות אופי כגון קמצנים, עצלנים, טיפשים ושקרנים, כמו גם בדיחות על עשירים ועניים. כאמור, המקורות לאלו היו אוספים במכון ייוו"אָ.
נוסף לאלו יש סיפורים ובדיחות על ערים וארצות אחרות. דוגמאות: אליעזר שינדלער תרגם את "אַאוכער נאַראָנים" [הטיפשים של אַאוּך], על אנשי עיירה בקווקז, שנחשבת – כמו חלם בפולין – עיר של טיפשים.
היו סיפורים מבדחים על נאסאר א-דין המוסלמי, ועוד. היו גם מחזות הומוריסטיים, כגון אלו שעובדו מיצירות של שלום עליכם. אחד מכותבי הסיפורים ההומוריסטיים היה לאון אֶלבֶּה  (1870-1928), יליד מינסק שחי ויצר באמריקה. הוא כתב סדרת סיפורים על לֶמֶך. דוגמאות: "לעמעך גייט זיך גליטשן" [למך הולך להחליק (על השלג); "ווי לעמעך האָט געפונען נאָך אַ לעמעך?" [כיצד מצא למך עוד למך]. ועוד סיפורים.
סיפורים של וילהם בוש עובדו ותורגמו מגרמנית ליידיש בידי יוסף טונקל, שכינויו היה "דער טונקעלער", הכהה (1881-1949). ונדפסו בחוברות עם הציורים המקוריים של בוש, אך נערכו שינויים הן בטקסטים והן בציורים והם "יוהדו". [כתב על כך חוקר ספרות היידיש ח' שמרוק במאמרו "עיונים בדרכי הקליטה של ספרות-ילדים לא-יהודית ביידיש", בתוך: "עיונים בספרות",  דברים שנאמרו בערב לכבוד דב סדן במלאת לו שמונים וחמש שנה, ירושלים תשמ"ח]. אצל  טונקל נקראים מקס ומוריץ של בוש "מוֹטְל ונוֹטְל". החוברות יצאו לאור בוורשה בהוצאת האחים לווין-אפשטיין. ביניהם: "נאָטל און מאָטל, זעקס שטיפער מעשה'לעך" [נוטל ומוטל, שישה סיפורי שובבים] (1920); "דער ראָבעננעסט" [קן העורבים] (1921).
שירי שטות וסיפורי קשקוש – נונסנס. יש יצירות אשר מוגדרות על ידי כותביהן כהומוריסטיות, כ"פּלוידער-מעשֹהלעך" [קשקשת]. חוזר בהן הביטוי: "ניט געשטויגן / ניט געפלויגן…" [לא היה ולא נברא].
שתי דוגמאות הן של לייב קוויטקו (1890-1952), שהיה סופר ומחזאי פורה ומאוד ידוע בברית המועצות. האחת: "די וויג" [הנדנדה], שיר על ילדים שמתנדנדים בתוך קליפת ביצה, המתחיל בשורות אלו:
 "בתוך קליפה של ביצה / מתנדנדים ילדים. / ירוקים ואדומים, / מתנדנדים וצועקים..."
ודוגמא שנייה מאת קוויטקו היא "אין שוך" [בתוך נעל], המספר על סבתא שישבה בתוך נעל עם ילדים רבים לאין שיעור.
שיר נונסנס נפלא מאת אליעזר שטיינבארג על ענק בשם יקנה"ז, אשר שוכב לישון בשבת לאחר הארוחה, ושוכח לחסום את נחיריו הגדולים בשני כרים גדולים ורכים.
 
או בדרום, או בצפון / חי ענק בשם יקנה"ז, / וחוטם לו... גדול, רחב.
פעם שכב יקנה"ז לישון, / בשבת לאחר ארוחה.
והוא שכח, אוי, הוא שכח, / לכסות נחיריו בשמיכה.
מיד הגיעו מכל הקצוות, / מספסלים, משולחנות – / דבורים, זבובים ויתושים.
הם נכנסו לתוך האף / גדודי גדודים, גדודי גדודים.
שם המו וזמזמו / ודגדגו את יקנה"ז.
הוא הקיץ משנתו, התעטש בעוצמה, / ומתוך אפו יצאה עננה
של דבורים, זבובים ויתושים, / גדודי גדודים, גדודי גדודים.
וקולם הרעים כמו רעם: / זום-זום-זים, זום-זום-זם. / זום-זום-זים, זום-זום-זם.
 
בז'אנר שיר-סיפור יש יצירות הומוריסטיות בתכניהן, ביניהן יצירות מתורגמות ליידיש מאת סמואיל מאַרשאַק, קורניי צ'וקובסקי (שתרגם ח. זייטשיק), ושירים שנכתבו ביידיש בידי קדיה מולודובסקי, לייב מלאך, לייב קוויטקו ומאני לייב.
דוגמאות: "מייסטער ברעכמייסטער" [שברן רב-אמן] מאת ס. מאַרשאַק, על ילד "מומחה" לשבירה;  "דער טעלעפאָן" [הטלפון] של צ'וקובסקי, על בעלי חיים המדברים בטלפון ומביעים משאלותיהם. ונסיים בשיר-הסיפור של קדיה מולודובסקי "א מאנטל" [מעיל], שזכה לתרגום נפלא מאת נתן אלתרמן תחת הכותרת "גלגולו של מעיל". השיר מספר על חייט עני, אב לילדים רבים, ומעיל שעובר מאחד לשני, עד שהוא מגיע לידיו של פרץ השובב, ש"טיפל" בו כך, עד שאי אפשר היה ללבוש אותו. הנה כי כן, מסופר פה על ילדים בבית עני; אבל שלא כמו בשירים שנזכרו לעיל בנושא זה, יש כאן הומור ושמחה.
 
לסיום
 לאחר מלחמת העולם השנייה, עם חורבן המרכזים היהודיים במזרח אירופה, היתה עדיין פעילות של כתיבה לילדים ביידיש והוראתה בארצות הברית, קנדה וארגנטינה. אך עם תום הדור של ילידי מזרח אירופה, ועם ירידה במיספר הדוברים בשפה זו בקרב יהודים חילוניים, תמה תקופה של יצירת ספרות ילדים חילונית חדשה ביידיש.
 
* מאמר זה כולל פרקים אחדים מתוך מאמרי "ספרות ילדים ביידיש במאה העשרים", שנדפס בכתב-העת "מאזניים" של אגודת הסופרים בגיליון דצמבר 2018.
עדינה בר-אל
 
אוריה באר

מוניקה

המשך וסיום הסיפור

שמונה פחות ארבע דקות. מכוניתי השכורה החליקה לעבר הכנסייה ונעצרה כמה עשרות מטרים ממנה. מחוסר מקום חניתי במקום אסור. לעזאזל עם הסדר שלהם. הערב נתעלם מהכול. יישרתי את עניבתי, החלקתי את שולי מקטורני ופניתי לעבר פתח הכנסייה. הרחבה הייתה מוצפת אור בהיר. כן, כאן נדברנו להיפגש. האין זאת? הלכתי הלוך ושוב לאורך מרצפת האבן. ירדתי ועליתי במדרגות אחוז תזזית, כדי להשקיף מגובה על סביבותוי. מוניקה איננה.

הערב היה סגרירי כלשהו. בשעות הערביים קדרו מעט פני השמיים ורוח עזה החלה לנשב. עלי שלכת וסתם ניירות התערבלו ברוח, עפו, טסו לכל אורך הרחוב. נשים לבושות הדר חלפו על פני, עוטפות ראשיהן מפני הצינה בצעיפים ארוכים. מחוג השניות הזרחני הקיף את מעגל השעות ללא הפוגות. מוניקה לא באה. העפתי מבט אחרון לעבר מכוניתי. ידי שיחקה בעצבנות במפתחות. שפתי נקפצו.

הכתובת: רחוב הנסיך מפרייבורג 312, שיננתי לעצמי, כשרגלי הימנית לוחצת בזעף על דוושת הדלק. השם: מוניקה גרסנמאייר. הכאב העמום, הפוקד אותי מפעם לפעם בראשי, שב ותקפני. אמנם כן, לכל הרוחות, תוך דקות ספורות אהיה אצלך נערתי. כהרף עין יקיץ הקץ על כל 'התרגילים'. אהיה שם בבית הקטן בפאתי העיר. בפרברים. כן, ביררתי את הדרך למקום. אני מכיר כבר מכיר ויודע עיר ארורה זו. מכיר אתכם בני כלבים צבועים, גרמנים ארורים, נאצים. אתם אירחתם את כאמל. אתם נותנים לו מקלט ומחסה. כאן הוא מבלה ומתהולל בבארים ושוכב עם מיטב נערותיכם ולכם לא איכפת... עכשיו אבוא איתכם חשבון. חכו... כמעט ופרצתי בצחוק עוועים חה חה. מעניין מה תהיה תגובתך כשתראי אותי בפתח.

שוב הכאב החד בקדקוד. הכאב המטריף לעיתים את דעתי. כאילו מישהו חורך חריצים אי שם במוחי. כאילו דוקר באכזריות ושב ודוקר. כמו תוקע פגיונו הממורט בתאי מוחי האפורים עד זוב דם. האם אפטר אי פעם מכאב זה? אלוהים, ענה לי. הו לא, ודאי שלא. כששכבתי בבית החולים הצבאי אחרי המלחמה, כאשר הם הכריחו אותי להתאשפז, או אז, סר אלי הפסיכיאטר הפיקודי ואמר: "אני מצטער ידידי. כל חייך תסבול מכאבים אלה. הם יבואו מפעם לפעם. היה חזק, אף כי לעיתים הם יטריפו אותך. דע לשלוט בהם. בשעת כאבים אל תחליט החלטות חשובות. אל תעשה שטויות. והרי אתה אדם חזק..."

חלפתי עברתי רמזורים באור אדום במהירות מטורפת. בקרן רחוב הומה כמעט שדרסתי זקן נכה רגליים שחצה את הכביש לאיטו. רק סיבוב חד אינסטינקטיבית של ההגה, בשבריר השנייה האחרונה מנע את התאונה. חשתי שהדם אוזל מפני. זיעה קרה נטפה ממצחי. הנה פינת רחוב הנסיך מפרייבורג. שדרת עצים גבוהים משני צדי הדרך. בתים קטנים ומטופחים ניצבים זה ליד זה. אור טלוויזיה כחלחל מסתנן מבעד לחרכי התריסים. שכונה גרמנית טיפוסית. הכול סימטרי, מאורגן ונקי. כאן היא גרה עם הוריה. החניתי את המכונית, סגרתי בטפיחה עזה את דלתה ופניתי בשביל הצר המוביל לבית.

פעמון הכניסה השמיע צליל מוסיקלי נעים, שהפיג לרגע קט את המתח בו הייתי שרוי. ציפיתי בפתח שניות ארוכות. קול תמוה נשמע מעבר לדלת. נראה שאיש לא ציפה לאורחים באותו ערב. שבתי ולחצתי ארוכות על הפעמון. הפעם נשמעו צעדים קלים הולכים וקרבים. מפתח חרק עמומות במנעול והדלת נפתחה לרווחה. היא עמדה לפני בשמלת ערב ארוכה, מרהיבה, עם מחשוף עמוק שהבליט את שדיה הקטנים. שפתיה היו מרוחות באודם ארגמני עז והביעו חושניות מטריפה. עיניה הכחולות הביטו בי בפליאה. היא נראתה כנסיכת חלומות. ברגע זה הייתה יפה מיואלה. מושכת מכל נערה שהיכרתי בחיי.

"זה אני," אמרתי. קולי רעד.

"אני יודעת," השיבה, משלימה עם עובדת בואי הבלתי צפוייה. "יש לי זיכרון טוב. בוא היכנס."

צעדתי בעקבותיה. חלפנו על פני חדר אורחים מרוהט בפשטות בטעם שמרני. אדם כבן שישים, שיער ראשו כסוף, היה שקוע בכורסא בקריאת עיתון.

"זה ד"ר רוט מישראל, אבא," הפטירה קלות לעבר אביה.

"וזה אבי."

"נעים."

הוא הביט בי בסקרנות, אך לא במאור פנים. חיוכו היה צונן. כמעט מתנכר. נדנו בראשינו זה לזה מבלי ללחוץ ידיים. האם היה אי פעם נאצי, שאלתי את עצמי. האם גם הוא צעק 'הייל' במועל יד. צעדתי בעקבותיה. היא פתחה את דלת חדרה ורמזה לי להיכנס. היה זה חדר קטן, מקושט בטעם ילדותי. על שידה ניצבו שתי בובות. האחת בצבע כחלחל והשנייה ורודה. על הקירות היו תלויים קישוטים מיניאטוריים. על השולחן היו מפוזרים בחוסר סדר ספרים, מחברות ומכשירי כתיבה.

"אתה רואה, אני לומדת," הצביעה על השולחן. "לא שיקרתי."

היא לא הזמינה אותי לשבת. במקום זאת התקרבה אליי והניחה קלות את כף ידה על זרועי.

"התכוונתי לצאת כפי שהבטחתי. אבל לפני כשעה הוא צלצל."

"מי?"

"כאמל כמובן. שיחת חוץ מביירות."

התרווחתי ללא רשות על הכיסא היחיד שבחדרה.

"ומה אמר?"

"הוא נשמע מוטרד. מישהו לוחץ עליו לעשות דברים שאין הוא רוצה בהם."

"איזה דברים?"

"או, אין זה חשוב."

"מה עוד הוא אמר?"

"סיפרתי לו שאני עומדת לצאת הערב עם ישראלים נחמדים שפגשתי ברכבת. כן, חבורה שלמה של ישראלים. אילו ידע שמדובר רק בך, היה מתפוצץ מקנאה. אבל גם זה לא עזר. רק שמע את המילה ישראלים, רתח מכעס."

"כלומר?"

"כאמל קילל, צעק עליי, גידף אותי ואמר שאני מביאה עליו צרה גדולה. שאבוי אם ידעו זאת חבריו. הוא דיבר אלי כאילו הייתי נערת רחוב. אלוהים אדירים, מעולם לא שמעתי אותו מדבר כך. בכעס, בפחד. והרי הוא סטודנט מעודן... אבל הוא בלחץ, הם לוחצים עליו. אני יודעת, הם לוחצים."

"אינך רוצה להגיד מי?"

"לא."

חייכתי בבוז.

"ובגלל גערותיו לא באת?"

"כן, לא ידעתי מה לעשות. כאמל איים שהכול יסתיים בינינו אם אצא. ממש נורא. אינני מבינה, איזו שנאה תהומית יש ביניכם."

היא השתתקה לפתע. אחר שבה ותפסה כמו בעווית בידי.

"באמת, הנח לי. בוא ניפרד ברגע זה. נאמר שלום אחד לשני. היה נחמד ברכבת. הייתה חוויה וחסל. אנא..."

לרגע כמעט וויתרתי. כמעט התרככתי. עוד שנייה והמילים היו נעתקות מפי: "בסדר מוניקה. הבה נניח לזאת. בואי נשוחח על עניינייך הפעוטים. על חברייך מבית הספר, על הבובות שממול. בואי נבלה ערב בפתרון תרגילים באלגברה, בהם את מתקשה. בעצם מה אני רוצה ממך. הרי זה שגעון. או קיי, מוניקה."

היא עדיין עמדה נכחי. חזה הקטן עולה ויורד חליפות בהתרגשות. עיניה היפות מכווצות במתיחות ואצבעותיה נתונות זו בזו. האודם הקל פורח בלחייה. כל כולה כתפוח אדום, ענוג וריחני. היא ייחלה להחלטתי. קמתי בפתאומיות מהכיסא.

"לא. אנחנו יוצאים, מוניקה," פסקתי כשאני אוחז בסנטרה הקטן. "עשיתי את כל הדרך מהמלון כדי להוציאך מהבית. שיקלל כאוות נפשו. את צריכה לקיים את הבטחתך. בואי מוניקה."

היא חייכה בעצב. "כמה אתם עקשנים שניכם. ממש לא יאומן."

היא פתחה אחת ממגירותיה בלא חשק, כמי שהשלימה עם גורלה, נטלה צעיף לכסות את כתפיה ורמזה לי שהיא מוכנה. חצינו שוב את חדר האורחים. חלפנו על פני אביה. הוא הביט בנו במבט נוקב.

"שלום אבא," זרקה לעברו בקול נמוך.

"שלום. ושלא תחזרי מאוחר."

אף מילה אחת אליי. כאילו אני שקוף.

יצאנו אל הלילה הקריר. פתחתי את הדלת הקדמית  של המכונית. היא נכנסה, אוספת את שובל שמלתה בזהירות ושומרת מרחק ממני. ישבה מכונסת בתוך עצמה, ללא פנייה כלשהי לעברי. לחצתי על דוושת הבנזין והמכונית שעטה קדימה. נסענו בכביש צר ומתפתל. משני עבריו היתמרו עצים נישאים שאמיריהם נשקו זה לזה אי שם במרומים ויצרו גלריה מקומרת אין סופית מעשה ידי הטבע. הלילה היה אפל וקר. ערב לא נוח ליציאה, ספוג לחות וקדרות.

"נדמה לי שאתה נוסע בניגוד לכיוון," כמו לחשה, אחרי שתיקה ארוכה.

היא שבה והצטנפה על ריפוד המושב, מצפה למוצא פי.

"אמרתי שאתה נוסע נגד הכיוון,", הרימה את קולה. "אם תמשיך להתעקש נתקע כאן ביערות. אולי גם נחצה את הגבול בטעות ונגיע לברלין המזרחית. אתה שומע?" קולה היה הפעם דאוג. נימת קול אירונית נמזגה בו.

"אני יודע," סיננתי מבין שיניי. "זה בסדר."

המשכתי לנסוע בכביש הצר, שסיבוביו נעשו חדים יותר ויותר. לא חששתי. היכרתי את המקום מביקורי היסודי בבוקר. ידעתי שלא אטעה. הנה עוד פיתול. מימין שלושת העצים הזקנים בעלי הגזע העבות. אחריהם דרך העפר היורדת במדרון מתון.

הטיתי את ההגה לימין. המכונית סטתה מן הכביש, ירדה לשוליים, עלתה בדרך עפר תחוחה ופנתה לעבר קרחת היער. הכול התרחש במהירות כה גדולה, עד שבידי מוניקה לא היה סיפק להגיב. לחצתי בכוח על דוושת בלם הרגל וכיביתי כהרף עין את המנוע. בידי הימנית הרמתי בתנופה את בלם היד. נשמע קול חריקה.

"בואי נרד," פקדתי בקול חד.

היא הסבה את ראשה לעברי ונעצה בי מקרוב מבט משתאה. אחר חל שינוי בקלסתר פניה. היא חייכה.

"אתה רוצה להרוג אותי?"

"בואי ורדי," פקדתי ותפסתי בפרק ידה.

"או לא, אתה לא תהרוג אותי. מה ייצא לך מזה? אתה רוצה לאנוס אותי, נכון?"

חשתי מבוכה רגעית. זעתי באי נוחות על המושב. דומה כאילו התבלבלתי. כמו נשתבשה תוכניתי. היא לא מפחדת. היא כמו לועגת לי.

"תגיד, רצית לאנוס אותי? לשכב איתי?"

נשמתי עמוקות. חרקתי שיניים.

"כן מוניקה, זה מה שאני רוצה," גחנתי לעברה.

האם אחנוק אותה מיד, או שמא אקרע בתנופת פתע את שמלתה מעליה, אבתק בגדיה התחתונים ואבוא אליה באכזריות. משכתיה אליי בתנועת פתאום. אך היא ציחקקה, דוחפת אותי קלות מעליה ואחר נעה לעברי בפינוק.

"ובכן, מדוע לא אמרת זאת. למה הבאת אותי לכאן? אם אינך מתכוון  להרוג, מדוע עליי לרדת מהמכונית. הרי יורד גשם? תביט. בוא, היכנס. אל תצא. בחוץ קר."

נדהמתי. הייתי נזוף. סגרתי את דלת המכונית שבצידה, חזרתי למושבי ואחזתי דומם בהגה. כאשר הפניתי ראשי לעברה היתה בזרועותיי. היא פשקה את שפתיה החושניות והסבה את ראשה לעברי. התנשקנו ארוכות. הנחתי ידי על שובל שמלתה, הפשלתי אותה וחשפתי בלאט את רגליה. מגע ירכיה החלקות הסעיר את דמי.

"וכאמל? מה הוא יאמר?" שאלתי.

"סתם אימפוטנט. אל תחשוב עליו כעת." היא נישקה את צווארי ושפתיה לחשו באוזני: "בוא תהיה איתי. אני לא רכושו הפרטי. ועליי לא צועקים. אני בחורה חופשייה."

הגשם הדקיק המשיך לרדת ללא הפוגות. הוא הרעיד את גג המכונית וזרם קילוחים קילוחים על זגוגיות החלונות. רוח עזה נשבה וטילטלה קלות את אמירי העצים. ריח רענן עמד באוויר.

"נשק אותי," נהמה מוניקה ותקעה את אצבעותיה בכתפי. "עוד, עוד."

ידיה ירדו לעבר חגורת מכנסיי והתירו במיומנות את הרוכסן. הכאב שבראשי שכך. צללתי לתוך אגם שקט של רוגע ושלווה. לשעה קלה חשתי מתיקות שלא ידעתי זה שנים. אולי כזו שהיתה באה אלי רק כשהייתי נתון בזרועותיה של יואלה.

אחרי ככלות הכל היה ראשה שעון על כתפי ושערותיה פזורות על גבי. אצבעותיה סרקו את רעמת ראשי המסולסלת.

"כמה זמן תישאר עוד בברלין?"

"אינני יודע," שיקרתי. "הדבר טרם הוחלט."

"אין דבר. יש לנו בטח הרבה זמן. ואם תמשיך לבקר בספריית המכון לכלכלה נוכל להיפגש כל ערב. חברתי גרה בסביבה ואני נוסעת אליה להתכונן יחד לבחינות."

"בסדר. אחשוב על כך."

לפתע היתה זרה ורחוקה. כה חריפה היתה משמעות הכיבוש קודם לכן, ואילו עתה פגה. ראשה השעון עליי היה לי כבד מנשוא. שערותיה המבושמות, שהטריפו את דעתי עד לאיבוד חושים, גרמו לי עתה אי נוחות. היא נראתה כסתם עוד נערה בחיי.

ואילו כאמל... כאמל, היכתה כברק המחשבה בראשי. הוא לא יידע כלל על ערב מסעיר זה. שהרי ילדונת בלונדית זו תסובב אותו על זרתה. היא לא תספר לו כלל על יציאתנו המשותפת. הוא לא יידע כלל על ההרפתקה עם נערתו, ארוסתו. שהרי חוויות אלה אינן משאירות סימנים. הן חולפות עם הרוח. נעלמות כקצף שעל פני הים.

אולי הכול היה אחרת אילו התנגדה. אילו סירבה, היכתה, בעטה, השתוללה. אילו קראה בשמו לעזרה. או אז, הייתי חונק אותה בזרועותיי. או חונק אותה באכזריות נוראה ומותיר בה חבורות ופצעים שותתי דם. אבל עתה הכול כמו חלום אבסורדי מטופש. הו אלוהים, מה קורה כאן? האם לשם כך ויתרתי על נשיא המכון לכלכלה? האם בשל חלום סהרורי הרסתי את כל עתידי. ובכלל, האם מדובר באותו כאמל... והלא יש אלפי כאמל בעולם. אפילו בלבנון, אפילו רק בביירות.

היא הניחה את ידה על חזי וציפורניה שירטטו מעגלים על עורי החשוף. נשקה קלות את פי וצווארי והשעינה רגלה על רגלי.

"מה דעתך שאהיה נערתך בחודשים הקרובים?" היא השמיעה קול פינוק ילדותי, מניחה ראשה בשובבות על לוח לבי ומאזינה להלמותו. "נו, מה אתה אומר? היה לי ערבי. כעת יהיה לי ישראלי."

היא פרצה בצחוק מדרדר, כמי שנהנית מבדיחה טובה של עצמה. הסבה עיניה אלי וחשפה טור שיניים יפות. הרמתי ראשי.

"אבל מוניקה," השתאיתי. "והבחור הזה, כאמל?"

"כאמל? שילך לכל הרוחות. סתם חלוש ואימפוטנט. הם סוחטים אותו, אתה יודע?"

"מי?"

"מי? כאילו שאינך יודע? חבריו. הללו מארגון המחבלים. אותו ואת אביו. הם רוצים כסף."

"והוא עצמו... האם הוא לא מחבל, טרוריסט?"

"מי, כאמל?"

"כן, תפסיקי. על מי אנחנו מדברים."

היא הניעה ידה בתנועת ביטול. "אולי אתה דוקטור לכלכלה מתוק, אבל חסרים לך כמה ברגים. כאמל בחיים שלו לא אחז בנשק. ואני יצאתי איתו רק כדי לבלות, בנת?"

הזעם חזר אליי. סומק עז הציף את פרצופי ועימו הכעס הנורא של מי שהונו אותו והוליכו אותו שולל.

"מוניקה, הקשיבי לי," ניסיתי להתגבר על הלבה הרותחת שבי. "בשניים בספטמבר 1973 ירו מחבלים חמושים בחברה שלי. יואלה היה שמה. ואני אהבתי אותה מאוד. זה היה סמוך לגבול הלבנון. מפקד החוליה היה אחד בשם כאמל. יפה תואר, עם שפמפם מטופח ועיניים חולמות יפות. כן, כך בדיוק. ערכתי תחקיר. חבריה שנותרו בחיים סיפרו לי. הוא סחט את הקלצ'ניקוב עד הסוף. כאמל..."

היא הרצינה לפתע, אחזה בסנטרי ולאטה לתוך פני: "עכשיו אתה תקשיב טוב, דוקטור נחמד. כאמל לא רצח את יואלה שלך. אני בטוחה בכך. זה היה בן דודו. אף הוא כאמל. כן, כאמל קאסם בן העשירים שיצא לתרבות רעה, הצטרף למחבלים והפך למפקד חוליות רצח. זהו כאמל השני. אבל הוא איננו. כן, תירגע. כאמל זה נהרג בהתקפת מטוסים שלכם על בסיס מחבלים ליד צידון לפני כשבועיים. שמע, כאמל שלי סיפר לי. תאר לך, ממש בעת ארוחת הצהריים שלהם. חה חה חה... פתאום פצצות..."

היא פרצה לפתע בצחוק עיוועים. "ממש באמצע החומוס. חה חה חה..."

"כדאי שנחזור כבר, מוניקה." אמרתי ביבושת. "השעה מאוחרת."

"למה? מתחיל להיות לי משעשע איתך. נחמד להיות ביחד."

"לא מוניקה. אמרתי שכדאי לחזור." קולי היה חסר גוון.

היא הזדקפה, סידרה חזייתה, יישרה שמלתה ואספה את שערה.

"טוב, אם אתה דווקא רוצה," השיבה בלא חמדה.

חזרנו לברלין.

נסענו בדומייה. מוניקה שוב הצטנפה במושב לידי, סמוך לדלת הנגדית. היא היתה מכונסת בתוך עצמה, כאילו פגעתי בה. העפתי כלפיה מבטים עצבניים מפעם לפעם כדי לבחון את תגובותיה. היא לא זיכתה אותי ולו גם במבט בודד. עיניה היו תקועות בעקשנות בדרך המתפתלת בינות לעצים, ידיה שלובות ורגליה צמודות זו לזו. נסעתי ועיניי בוהות באפלה.

רחוב הנסיך מפרייבורג. שורת הבתים הקטנים והמטופחים. אור הטלוויזיה הכחלחל הבוקע מן החלונות. הנה ביתה של מוניקה. יצאתי לקראת דלתה הימנית ופתחתיה. היא יצאה מהמכונית ועמדה נכחי. באור פנס הרחוב שמעלינו ראיתי כל תו שבפניה. הבחנתי בכל ניד של עפעפיה. היא באמת יפה. היא פקחית, ערמומית, שובבה. דומה ליואלה ואינה דומה לה. חבל יהיה להפסיד אותה. היא ציפתה. פניה חיוורות, עיניה עצובות ומחכות, שערותיה סתורות, פרועות כלשהו וחזה עולה ויורד, כמו ניתן לחוש את הולם לבה ואת התרגשותה העצורה.

"אתה גבר של ממש," לחשה בהתרגשות. "ואני רוצה שנהיה חברים."

שתקתי.

"אז ניפגש מחר?" שאלה חרש, שולחת אליי כף יד קטנה. לא הושטתי את ידי לקראתה. הורדתי את עיניי כדי שלא תפגושנה במבטיה החודרים. משהו חנק בגרוני.

"אני חושש שלא," השבתי כמעט בלי קול. "מחר אני עוזב את ברלין."

היתה דממה מעיקה.

כאשר הרמתי את ראשי לבדוק את תגובתה, באה הסטירה. חשתי לפתע כאב חד בלחיי השמאלית וראשי נטה הצדה. כוכבים ריצדו לנגד עיני והעצים התמירים ממול כאילו יצאו במחול. הכאב העמום, החד, המטריף בקדקוד שב ותקפני. היא סטרה במלוא כף ידה הימנית הענוגה. קשה היה להאמין שבחמש אצבעות דקיקות אלה טמונה עוצמה כה רבה. עמדתי שם רגע ארוך כהלום רעם, כסהרורי, מתנודד ונוטה לנפול. מבעד לעפעפיי הכמעט סגורים ראיתי את דמותה. האם דמעות עלבון ניקוו בזוויות עיניה?

"שלום מוניקה," שלחתי ידי לחבקה. "סלחי לי. אני כל כך מצטער."

"הסתלק," נשפה מבין שיניה. "ואל תשוב לכאן לעולם. אני לא רוצה לראות אותך. וגם אותו לא. את שניכם, שמעת?"

היא הפנתה אליי את עורפה ופסעה פסיעות קטנות בשביל המוליך אל ביתה. ליוויתי אותה בעיניי. היא פתחה את השער, פנתה לעבר המדרגות וסובבה את המפתח בדלת הכניסה. אחר טרקה אותה בשאון רב, מבלי שתזכה אותי ולו גם במבט אחד.

הגשם התחזק. הטיפות נהיו גדולות. הן הרטיבו את חליפתי, נספגו בשערות ראשי וקלחו קילוחים קילוחים לאורך צווארי אל עבר כתפיי וחזי. רוח עזה אחזה בשערותיי ופרעה את ראשי המגולה. עמדתי שם שעה ארוכה כהלום רעם, כמי שאיבד זמנית את זיכרונו. רק לאחר עת רבה שבו אלי חושיי. חזרתי לעשתונותיי. נכנסתי למכונית מרעיד כולי וחזרתי בנסיעה איטית, כמעט בזחילה, העירה. הגעתי למלון בפיזור נפש מוחלט. ואז, כשהחניתי את המכונית מול השער, כמו נשבר משהו בתוכי. ידי צנחו על ההגה והדמעות החלו לרדת על לחיי. דמעות חמות, מלוחות, גדולות. הן נשרו ללא הרף מזוויות עיניי ונמזגו בטיפות הגשם. יצאתי מהמכונית, פסעתי לעבר השער וידי ניסתה לתפוס את הידית. אך הכאב החד בקדקוד שב אלי בעוצמה שלא ידעתי קודם. נפלתי מלוא קומתי ושקעתי בבוץ. סערת הבכי שלי גברה והתייפחתי ללא הפוגות. "יואלה, סלחי לי," מלמלתי. "יואלה, רק למענך עשיתי זאת." נשמתי בכבדות, והמילים נעתקו מפי, כאשר גופי שרוע במים שעה ארוכה.

 

למחרת היום עזבתי את ברלין. נטלתי ברכת פרידה חטופה מבעלת המלון  הזקנה שרלוטה השתהתה בלחיצת ידי. "אנא , הישאר," הפצירה. "נסה להתגבר. אולי בכל זאת..."

מד"ר פרידריך ומהעלמה רודולף נפרדתי בשלום חטוף, כמעט מעליב. עבודתו של פרופסור שטיין נשארה מיותמת על אחד השולחנות בספרייה. לנשיא המכון אפילו לא צלצלתי.

יגע, מובס ומושפל, כשכתמים כהים מסביב לעיניי הנפוחות, עליתי לקרון הרכבת. שוב שרק המסילאי, נופנפו הידיים, והרכבת החלה לשקשק על פני הפסים השחורים.

מבעד לחלון הבטתי בקהל הנפרדים לשלום. ואז, או אז, נדמה היה לי שאני רואה את כאמל יפה התואר. הנה הוא עומד שם על הרציף, מחייך חיוך של ניצחון, של שמחה לאיד, ועושה כלפי תנועה מזרחית מגונה.

אוריה באר

סוף

 

אהוד: אוריה באר הוא אחד מכותבי הסיפורים הטובים ביותר בספרות העברית בימינו. סיפורו החזק "מוניקה" נחרת בזיכרון ויכול להפוך לסרט קולנוע מרתק ומרגש, התסריט כמעט כבר מצוי כולו בסיפור. ואולם כל כישרונו של אוריה באר לא זיכה אותו עד היום במלגת ההתפנות ליצירה על שם לוי אשכול ז"ל – למרות שזוכים בה מדי שנה גם סופרים מעוטי כישרון, שאינם מגיעים לקרסוליו.

 

גיא משיח

אבא אלי ואבא ישי

האם הכול מותר? כמה נמוך, נבזי ומכוער עוד מוכנים יהיו לרדת הפולטיקאים במטרה לצבור קולות?

אלפי ילדים בישראל חיים באושר ובשמחה במשפחות גאות של "אבא ואבא" ו"אמא ואמא". לא מדובר בילדים "תיאורטיים" או וירטואליים, אלא בילדים ממש. כל זה לא הפריע לפליט הפוליטי, אלי ישי, המנסה בכל כוחותיו להרים את מפלגתו "יחד" אל מעבר לאחוז החסימה, לצאת בקמפיין שנאה הומופובי ופוגעני, מרושע ונבזי כנגד עצם הקיום של אותם ילדים, כשהפיץ ברשתות החברתיות כרזה, שעליה תמונתו – עם הסיסמה: "כדי שלא יהיה ילד עם אבא ואבא."

גאים בראש: רק השבוע בחרו חברי מפלגת העבודה בהומו מוצהר וגאה, בחה"כ יצחק שמולי, כמספר 1 ברשימה. גם ברשימת הליכוד, נבחר הומו מוצהר וגאה, חה"כ אמיר אוחנה, למקום ה- 20 המכובד ברשימת הליכוד; ובני גנץ צרף השבוע את עו"ד עידן רול (בן זוגו של הזמר הראל סקעת) למקום גבוה ב"חוסן לישראל". 

שנברא בצלם: בשנת 2019, בקרב רוב אזרחי ישראל – הנטייה המינית היא כבר אינה מעניינת. אם האדם הוא טוב ומוכשר, אז הוא מתקדם בעבודה, בפוליטיקה ואפילו בספורט; ולמי אכפת בכלל מה הנטייה המינית שלו? לא אצל אלי ישי החשוך, המתכחש לציווי היהודי: "חביב האדם – שנברא בצלם." "סוס מת" בפוליטיקה המנסה לעשות סיבוב הצלה עלוב ודוחה על גב הקהילה הגאה.

מצעד הבהמות: מה עוד צפויים לעולל בשבועות הקרובים פוליטיקאים חשוכים ונבערים במטרה למשוך תשומת לב תקשורתית ולקושש קולות? שוב "מצעד הבהמות" של בצלאל סמוטריץ; שוב הטענה של ש"ס, שההומואים אחראיים לרעידות האדמה? או שאולי דובר מ"יהדות התורה" יטען, שילדים הגדלים במשפחות של "אמא ואמא" הם אינם יהודים כשרים?

עם אבא שכזה: כל הכבוד ליאיר לפיד שהגיב במהירות בציוץ בטוויטר: "אם זה אבא כמוך, באמת עדיף שלא." שאפו גם לחה"כ מירב מיכאלי שהעלתה פוסט בו כתבה: "כמה פחד ושנאה צריכים להיות באדם כדי לעשות קמפיין כזה. מעניין מה היה אלי ישי אומר, אילו היה עולה קמפיין אנטישמי: "כדי שלא יהיה ילד עם אבא יהודי ואימא יהודייה". ואלדד יניב פרסם כרזה חזקה, בה נראים לאלי ישי ואריה דרעי מתנשקים בלהט בנשיקה צרפתית, יחד עם הכותרת: "מותר לגנוב, אסור להקים משפחה."

כלכלה ורודה: גם חברות מסחריות – שמכירות בכוח הכלכלי של זוגות חד מיניים – מיהרו לתקוף בחזרה בכל הכוח את הקמפיין המביש של ישי בעיתונות וברשות החברתיות, ופירסמו מודעות התומכות בזכותם של הלהט"בים להקמת משפחה. יבואנית המכוניות ניסן ישראל פירסמה מודעה, שבה הופיעו זוג אבא'ס ושני ילדיהם, עם הסיסמה: "אבא עם אבא, אימא עם אימא, אנחנו מאמינים בכל המשפחות", ורשת "טיב טעם" ביקשה מהגולשים לתייג זוגות אבות חד מיניים, שלאחד קוראים: "אלי" ולשני "ישי" – כשהמתוייגים יזכו במתנה של 500 שקל.

גם ב"ידיעות אחרונות" פורסמה בגיליון סוף השבוע האחרון כתבה (מאת מאיר תורג'מן) בכותרת "אימהות של שב"ס" על שתי קצינות מוערכות מיחידת "נחשון" של שירות בתי הסוהר, שהכירו ביחידה, האהבה פרחה, הן נישאו (כמובן שלא דרך הרבנות) וכיום הן מגדלות ביחד "באושר ואהבה את שלושת הילדים המהממים שלנו." 

ואולם "אשרי המאמין" הנאיבי – המצפה, שגם ראש הממשלה נתניהו – המצהיר חדשות לבקרים  שהוא נלחם למען שיווין זכויות של קהילת הלהט"בים – ייצטרף לגינויים, ויהיה אמיץ דיו כדי להתחייב בפומבי שלא יישב בקואליציה עם ההומופוב החשוך והגזען אלי ישי.

גיא משיח, עו"ד

 

 

 

נעמן כהן

בחירת ראש הממשלה הבא:

גדעון משה זריצ'נסקי-סער, או בנימין גנץ
כולם יוצאים מתוך הנחה שבנימין מיליקובסקי-נתניהו יהיה ראש הממשלה גם לאחר הבחירות הבאות, אך לא כך הוא.
הבחירות הבאות אמנם תקבענה מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, אבל בהנחה שנתניהו ייאלץ לפרוש תוך זמן קצר עם הגשת כתב אישום נגדו, ההתמודדות האמיתית היא בין גדעון משה זריצ'נסקי-סער (או ישראל כץ), לבין בנימין גנץ.
 
מוות לביבי!
המנהיג העליון של איראן, אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי, הכריז לרגל יובל שנת הארבעים למהפכה האיסלאמית באיראן שהאמירה: "מוות לאמריקה" משמעה רק מוות לטראמפ, ג'ון בולטון, ופומפיאו:
https://www.memri.org/tv/khamenei-death-to-america-means-death-to-trump-bolton-pompeo
לגבי ישראל, האמירה: "מוות לישראל" כוללת את כל ישראל ולא רק את נתניהו.
אם היה אייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי מכריז שכוונתו רק "מוות לנתניהו" היה יכול למצוא ללא ספק הרבה ישראלים שתומכים בו. (אותם ישראלים המחזיקים עצמם הומניסטים ליברלים).
 
מפלגת העבודה חיים או מוות?
בתשובה למאמרו של האקטיביסט הפרו-איסלמי, איש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), אברהם בורג, (האוחז עדיין בפנסיה וג'יפ מהסוכנות) שמפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה ושיש לעזור לה למות ("הארץ", 11.2.19) קובע עוזי בְּרֵם*, מראשי העבודה לשעבר, שר התיירות ובנו של משה בְּרֵם, מראשי מפא"י, ושר הפנים והסעד, כי "תפקידה של מפלגת העבודה לא תם." 
ומה השתנה בעבודה? עוזי בְּרֵם, שהתנאה כל השנים שהוא חצי יהודי-ערבי (מאימו) קובע ש"המפלגה שמכונה "אליטיסטית, לבנה וגברית" בחרה שלושה מזרחים בראש רשימתה, בהם "שניים יוצאי מרוקו". (לא ברור למה מזכיר בְּרֵם רק את המרוקאים כשיש במפלגה גם עיראקי וחצי. (יצחק שמולי – עיראקי, וסתיו שפיר חצי), וזה מצדיק את המשך קיומה.
(עוזי ברעם, "העבודה לא מתה", "הארץ", 12.21.9)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6932879
עוזי בְּרֵם קובע אמנם ש"מפלגת העבודה לא מתה" אבל למרבה הצער היא עומדת למות, מפלגת העבודה גוססת. ולא רק בגלל מנהיגיה שבגדו בה, שמעון פרסקי-פרס יליד פולין שזכה להיות סגנו של בן גוריון, וברגע שהפסיד בהתמודדות על משרת מנכ"ל המפלגה עבר במהלך מקיאבליסטי מכוער ל"קדימה", חיים וישניה-רמון, ועוזריו ארמנד-אמיר פרץ, וחיים אורון-ג'מוס, שפירקו את ההסתדרות ומסרו את רכוש "חברת העובדים", שנצבר בזיעת הפועלים במהלך שני דורות, בחצי חינם, לבעלי ההון. חווה בלס (הידועה יותר כדליה איציק) שערקה לקדימה. אהוד ברוג-ברק שהתעשר וערק לממשלת נתניהו, וכמובן אברהם בורג שערק למפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) והפך אנטי-ציוני עם פנסיה ורכב מהסוכנות.
מפלגת העבודה, המפלגה שבנתה את החברה הישראלית והקימה את המדינה שמייסדיה בן גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין, יגאל אלון – גוססת מפני שהיא איבדה את דרכה.
מהרגע שמפלגת העבודה נטשה את מצעה המדיני-ביטחוני שהיה מבוסס על תוכנית אלון המורחבת (שאותה קיבל רבין) שדיברה על פשרה טריטוריאלית, והחליטה לאמץ את מצע מר"צ וחד"ש על מסירת כל יהודה ושומרון לכיבוש ערבי-מוסלמי תוך ויתור על ריבונות בבקעת הירדן, מפלגת העבודה איבדה את דרכה המדינית ואת הרלוונטיות שלה לחברה הישראלית.
עוזי בְּרֵם מתנאה בכך שהמפלגה אינה כבר אשכנזית ויש בה לדבריו שני מרוקאים (ועיראקי וחצי), אבל זה כבר לא רלוונטי ולא ישיב לה את מעמדה.
האם מעכשיו יחול שינוי דמוגרפי וחצי ממצביעי המפלגה יגיעו מקרב היהודים-הערבים? ספק.
מעניין מה היה חושב אביו של עוזי, משה בְּרֵם, הציוני שעלה לארץ מזדולבונוב, והיה מראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל, לו שמע שחברת כנסת ממפלגתו כמו סתיו שפיר (החצי עיראקית) בוכה בעת שהיא שומעת את ההמנון הלאומי התקווה כי הוא גזעני. הוא, משה בְּרֵם, בטח היה בוכה.
מפלגה שבוכים בה בעת השמעת "התקווה" אין לה זכות קיום ומוטב שתמות.
 
* שם המשפחה של משה ועוזי הוא השם היידי בְּרֵם. הכתיב ביידיש הוא בּרֵעם כשהאות ע' משמשת ביידיש כאם קריאה המסמנת E.
 
מפלגת מרצ חיים או מוות?
מפלגת מרצ גוססת עוד יותר. המפלגה האשכנזית יורשת מפ"ם, מאיר ולד-יערי, יעקב חזן, שולמית אדלר-אלוני, יוסף שניידר-שריד, ואמנון רובינשטיין, שינתה לחלוטין את הרכבה הדמוגרפי.
מר"צ אינה יותר אשכנזית והיא מייצגת באופן הולם יותר את הכיוון האנטי-ציוני שאליה היא נוטה. (בכנסת האחרונה הצביעה נגד חוק הלאום, ובעד מימון למחבלים).
אמנם המפלגה הציבה עדיין במקומות הריאליים שתי אשכנזיות פולניות, תמר זנדברג, ומיכל רוזין, ואשכנזי-רומני, פלורין גולדשטיין (אילן גלאון), אבל הבאים בתור כבר אינם יהודים, עיסוואי פריג' ערבי-מוסלמי-סוני, ועלי סלאלחה המייחד (דרוזי בכינוי גנאי מוסלמי), ומשה מזרחי-רז המתנאה בכורדיותו והמצהיר שמרצ אינה ציונית, והוא מזרחי-רז, מייצג את הפלסטינים בכנסת, נבחר למקום השביעי.
האם נראה מעתה שחמישים אחוז ממצביעי המפלגה יבואו מהמגזר הערבי והדרוזי? ספק.
אם לא יקרה שינוי כזה דין המפלגה להיכחד, וטוב שכך.
 
נתניהו עוקף את מרצ משמאל
מסתבר שבנימין מיליקובסקי-נתניהו עוקף את מר"צ משמאל.
ד''ר עינת וילף מדווחת מברלין בירת הרייך: "פשוט להתפוצץ: עדי שורץ ואני עכשיו בברלין כדי להסביר שתמיכה גרמנית באונר״א נותנת לגיטימציה גרמנית (גרמנית!) לדרישת השיבה הפלסטינית, שמשמעותה חיסולה של מדינת ישראל, ומקבלים אישור רשמי למה שכבר הערכנו, שגרמניה הגדילה את התמיכה באונר״א מ-18 ל-100 מיליון דולר בעקבות בקשה של ממשלת ישראל!
http://rotter.net/forum/scoops1/533051.shtml#1
ודוק: בנימין מיליקובסקי-נתניהו מבקש מגרמניה לתמוך באונר"א. ישראל היא המגן העיקרי לדרישה הפלשתינית לשיבה ולחיסולה. זה אבסורד.
עינת וילף ועדי שורץ הוציאו ספר בשם "זכות השיבה", בה הם מנסים להסיט את זרקור הסכסוך מ"השטחים" לסוגיית "זכות השיבה". שהם תופסים אותה כעיקר המהות של הסכסוך הישראלי-ערבי.
ספרן מכוון, כך הם אומרים, "במיוחד לשמאל החושב," אך גם לממשלה הנוכחית, שאותה הם מבקרים על כך שהיא "ממשיכה להגן על אונר"א, ולמנוע פגיעה בתקציביה. "אונר"א כבר מזמן לא מהאו"ם", הם קובעים, ואומרים שבמשך שנים סוכנות הפליטים הפלשתינית שימשה "רחם לטרור הפלשתיני, ולא חדלה לטפח את תודעת הגירוש והשיבה בקרב הפלשתינים."
וילף כתבה בספר כמה משפטים קשים לעיכול: "מדינת ישראל מבועתת מהאפשרות ששאלת אונר"א תעלה על סדר היום הבינלאומי... דווקא מדינת ישראל ובמיוחד מערכת הביטחון, הן שמונעות כל אפשרות פעולה נגד אונר"א. למרבה האבסורד, התברר לי שמדינת ישראל היא המגן העיקרי על הדרישה הפלשתינית לשיבה."
"הסכסוך אינו על גבולות, או על טריטוריה שניתן לחלק, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. כל דיון בסכסוך ללא עיסוק משמעותי בסיפור הפליטים הוא מגוחך. הוא דומה לניסיון לכסות באיפור את כתמי המחלה של אדם גוסס, או לכסות בטיח בניין שיסודותיו רעועים לחלוטין."
על ישראל אומרת וילף "להכריז ראשית באופן ברור על שינוי המדיניות כלפי אונר"א ועל הסרת 'כיפת הברזל' הישראלית מעל הארגון; לדרוש שאונר"א תחדל לפעול למען השיבה, למצב מחדש את סיפור הפליטות הפלשתינית כפי שהוא באמת היום – נושא פוליטי, ולא הומניטרי.
"בשטחי הרשות הפלשתינית ובמזרח התיכון חיים המונים שרשומים כפליטים, אבל כבר מזמן הם אינם כאלה. המדינות התורמות צריכות להעביר כספים ישירות לרשות, ולא דרך אונר"א, שרק מנציחה את שקר הפליטות הפלשתינית. כל מהותה של אונר"א היא להבהיר ל־80 אחוזים מהעזתים, שרשומים אצלה כפליטים מפלשתין, שעזה אינה ביתם האמיתי. שהבית שנלקח מהם בכוח נמצא מעבר לגדר. מה הפלא שהם משתמשים בבטון שהם מקבלים לבנות מנהרות לכיוון אשדוד ואשקלון, ולא כדי לבנות בית קבע עבורם בעזה?"
וילף ושורץ קוראים לפעול להקמת ארגון גג חדש, שמטרתו היחידה היא שיקום עזה. הם מציעים שישראל תכריז על מהלכים מרחיקי לכת ביחס לשיקום הרצועה, אך תתנה את הדבר במיזוג כל הפעולות של אונר"א בארגון זה, שיהיה הומניטרי. "כל הצעדים הללו ונוספים שאנו מציעים", הן מציינות בספרן, "לא יוכלו להיעשות כל זמן שהציבור הישראלי אינו מודע לעומק ההגנה שישראל ומערכת הביטחון שלה מעניקות לארגון שמטפח את זכות השיבה.
"לא ייתכן שהמדיניות של ישראל בעניין זה, שעומד בלב הסכסוך, תנוהל בידי ארבעה אנשים במסדרונות הקריה ועל ידי מתאם הפעולות בשטחים," הן אומרות, "שאלת המחיר הכבד שישראל משלמת על כיפת הברזל שהיא מעניקה לאונר"א חייבת לעמוד למבחן ולדיון ציבוריים."
https://www.israelhayom.co.il/article/558451
אוסיף רק שעם כל ההערכה למאבק נגד "זכות השיבה" והלגיטימיות של אונר"א, הסיבה המהותית לחוסר היכולת של הערבי-המוסלמים להגיע לשלום עם היהודים אינה נעוצה רק בה. היא עמוקה יותר והמאבק בה קשה יותר.
הסיבה לחוסר היכולת של הערבי-המוסלמים להשלים עם קיום יהודי ריבוני היא הגזענות הערבית-מוסלמית כלפי היהודים שהיא ממהות התרבות הערבית-מוסלמית, והיא המונעת מהערבים-המוסלמים להכיר בלגיטימיות של קיום עם יהודי הזכאי לריבונות.
לפי המוסלמים היהודים הם קופים וחזירים שיש לענותם (סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163) יש להשפילם ועליהם לשלם ג'יזיה (סורה 9 פסוק 29) ולפי מוחמד יש לרצחם כתנאי לגאולה (חדית').
ע"פ האמנה הפלישתינאית, הלכאורה חילונית (מ-1964 לפני הכיבוש) היהודים אינם עם אלא רק דת, ולכן אינם ראויים למדינה, ויש להחזירם לארצות מהן באו.
לפי אמנת החמאס כפי שמצהיר החמאס באמנתו והמופתי של אש"פ, היהודים הם קופים וחזירים שיש לרצחם כתנאי לגאולה.
ללא מאבק קשה וארוך בגזענות הערבית-מוסלמית לא תהיה הצלחה להגיע לשלום.
 
יש להכיר במציאות – עזה היא מדינה כבר 11 שנה
בכנס ירושלים של עיתון "בשבע" אמר ד"ר מרדכי קידר כי ישראל מתעלמת מהמציאות וכי מאז יוני 2007 עת עלה החמאס לשלטון: "עזה למעשה היא מדינה לכל דבר, יש לה גבולות, יש לה צבא ותעשייה צבאית, ויש לה ממשלה (משרד הבריאות, משרד החינוך וכו')." לכן "ישראל צריכה להכיר בעזה כמדינה, ובכך להכיר בפירוק הרשות הפלסטינית."
הוא הוסיף: "מדינת עזה היא לא סתם מדינה, היא סופר מדינה שמחייבת את האוייבת שלה (ישראל) לדאוג לה לאוכל, לחשמל ולבריאות. כאשר אישה עזתית מסתבכת בלידה היא מועברת דרך מעבר ארז לישראל ועל חשבוננו היא יולדת את השהיד הבא. צריך לנתק את חבל הטבור הזה, אם נכיר בהם כמדינה נחייב אותם לדאוג לאוכל של עצמם ולחשמל משל עצמם."
בפן הביטחוני אמר קידר כי: "ישראל ידעה לחיות לצד מדינות עוינות כמו מצרים וירדן היתה מלחמה אחת, מלחמה שנייה, מלחמה שלישית ובסוף הגיעו הסכמי השלום.
"אם ישראל תחליט שעפיפון זה טיל, וההבדל הוא רק במהירות התנועה, היא תוכל לטפל בעזה כמו במדינה עוינת."
עוד הוסיף קידר: "ארה"ב בודקת אוניות איראניות בהודו, מבחינה בינלאומית ישראל תוכל לפקח על מה שנכנס למדינת עזה."
http://rotter.net/forum/scoops1/532494.shtml
ואנחנו מסכימים איתו וממשיכים לתבוע להכיר במציאות ולקבל אותה. להכיר בעובדה האמפירית שקיימות שתי מדינות ערביות-מוסלמיות-פלישתיות (נקיות מיהודים). מדינת עבר הירדן, ומדינת עזה. שתיהן מדינות ריבוניות שאינן מפורזות.
אני מקווה שגם העורך, אהוד בן עזר, יכיר במציאות ויסיר את המשפט בפתיח שלו.
 
באילו תנאים יצביע רוגל אלפר לאחמד טיבי?
כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, ובפשיזם האיסלמו-נאצי, רוגל אלפר, שוקל להצביע לאחמד טיבי בבחירות הבאות. אבל אלפר מתנה זאת בתנאים הבאים:
"על יהודים הדוגלים בערכים דמוקרטיים וליברליים לתמוך בכינונה של ישראל מחדש כמדינה דו-לאומית, שבה לכל אחד יש קול אחד. מדינה של ישראלים ממוצאים שונים – יהודים, פלסטינים ומבקשי מקלט. מדינה דמוקרטית, לא יהודית... הקמת מפלגה כזאת, שתפעל להנהגת שוויון זכויות מלא לפלסטינים בשטחים, יכולה להתרחש רק אם הפלסטינים שאמורים להיות שותפים לה, אזרחי ישראל ואלה שבינתיים נאנקים תחת עול האפרטהייד, יכריזו על מחויבותם להשקפת עולם דמוקרטית וליברלית: בלי לאומנות, בלי הומופוביה, בלי פונדמנטליזם דתי. אם אחמד טיבי יכריז על מחויבותו לחזון כזה, אתן לו את קולי בקלפי."
(רוגל אלפר, "באילו תנאים אצביע טיבי", "הארץ" 10.2.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6917515
רוגל אלפר חולם שאחמד טיבי יקרא לעצמו "ישראלי" ויכיר במדינה של "ישראלים ממוצאים שונים." ויהיה נגד לאומנות, הומופוביה, ופונדמנטליזם דתי.
לעומתו אחמד טיבי לא הוזה, הוא ריאלי. הוא קובע שיש יהודים רבים שמצביעים לו. (אני מעריך שבכל זאת ולמרות הכול רוגל אלפר ייתן לו גם את קולו).
בתגובה לציוץ של אחמד טיבי: "טרנד בשמאל: יהודים יצביעו בעד אחמד טיבי":
https://twitter.com/Ahmad_tibi/status/1095787316927520773
הצגתי לו את השאלה: "אחמד טיבי ,מאחר שתמכת בחמאס שאמנתו תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים ע"פ דברי מוחמד:
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
ומאחר שגם המופתי של אש"פ תומך ברצח היהודים הקופים והחזירים לפי דברי מוחמד:
https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
האם תהיה הערבי-מוסלמי הראשון שיצהיר שאלו הם דברי גזענות ולא מופת מוסרי?"
למותר לציין שאחמד טיבי, המתנאה שיהודים מצביעים עבורו, לא ענה. "שתיקה כהודאה דמיא."
אחמד טיבי מסרב לראות בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי, ולמרות זאת יצביעו עבורו יהודים מוכי טאנאטוס.
אנחנו עדיין אנחנו מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא ספרו לנו.טיבי, מאחר שתמכת בחמאס שאמנתו תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים לפי דברי מוחמד: טיבי, מאחר שתמכת בחמאס שאמנתו תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים לפי דברי מוחמד: https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E … ומאחר שגם המופתי של אש"פ תומך ברצח היהודים הקופים והחזירים לדברי מוחמד: https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug … האם תהיה הערבי-המוסלמי הראשון שיצהיר שאלו הם דברי גזענות ולא מופת מוסרי?
טיבי, מאחר שתמכת בחמאס שאמנתו תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים לפי דברי מוחמד: https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E … ומאחר שגם המופתי של אש"פ תומך ברצח היהודים הקופים והחזירים לדברי מוחמד: https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug … האם תהיה הערבי-המוסלמי הראשון שיצהיר שאלו הם דברי גזענות ולא מופת מוסרי?
טיבי, מאחר שתמכת בחמאס שאמנתו תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים לפי דברי מוחמד: https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E … ומאחר שגם המופתי של אש"פ תומך ברצח היהודים הקופים והחזירים לדברי מוחמד: https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug … האם תהיה הערבי-המוסלמי הראשון שיצהיר שאלו הם דברי גזענות ולא מופת מוסרי?
זהירות פוליטיקאים מסרטנים
הפוליטיקאים הבאים מן הראוי שיוקעו מהכנסת בגין היותם סכנה לבריאות הציבור: ח"כ יעקוב ליצמן, ח"כ משה כחלון, וח"כ פלורין גולדשטיין (אילן גלאון).
כל אלו תמכו ברווחי חברות הטבק בסירובם לפעול נגד העישון ומחלת הסרטן ובכך הם מהווים סכנה לציבור.
ח"כ פלורין גולדשטיין (אילן גלאון) נאבק אישית נגד החוק לאיסור העישון במקומות ציבוריים כשהוא בא ועישן בהם בכוונה תחילה כדי למחות על האיסור.
 
שנת מאסר בצרפת לסופר שהתבטא באנטישמיות
הסופר והמסאי אלן סורל, שבעבר היה מקורב למשפחת לה-פן ולבדרן האנטישמי דיידונה, ונחשב לאחד האידיאולוגים המובילים בימין הקיצוני במדינה, כתב בחודש מארס כי "היהודים הם מניפולטיביים, שתלטנים ושנואים" וכי "המאבק בין העם היהודי ובין שאר האנושות צריך להיות בעל אופי של השמדת עם טוטאלית."
בית המשפט בעיר בוביני, שבפרברי פריז, גזר עליו שנת מאסר בפועל.
סורל תקף את התובעת במשפטו, שנפתח בשנה שעברה, וכתב עליה: "מעולם לא שמעתי כל כך הרבה שקרים וחוסר יושר יוצאים מפיה של אישה – ובחיי כבר הכרתי הרבה שרמוטות."
המאמר של סורל נכתב בעקבות דיוני בית המשפט בפברואר האחרון בעקבות פרשה אחרת, שהתרחשה על רקע מערכת הבחירות לנשיאות צרפת. באתר האינטרנט שלו – הנושא את השם "שוויון ופיוס" (Égalité et Réconciliation) – הוא העלה תמונה מעובדת מעשה ידיו של אלמוני, שמציגה את המועמד דאז לנשיאות עמנואל מקרון כאשר הוא נושא סרט זרוע בעל מאפיינים חזותיים נאציים, ובמקום צלב קרס מופיע עליו סמל הדולר האמריקאי. מאחורי גבו של מקרון מופיעים דגלי ארצות הברית וישראל, ושלוש דמויות של יהודים המוכרים לציבור הצרפתי: ז'אק אטאלי, כלכלן והנשיא הראשון של הבנק האירופי; ז'קוב רוטשילד, הבנקאי ובן למשפחה ההיסטורית; ואיש העסקים היהודי-ישראלי פטריק דרהי.
התביעה טענה אז במשפט כי "עמנואל מקרון מוצג בתור בובה ומאחוריה, מוצגים אלה האוחזים בחוטים, בכוח האמיתי, היהודים."
סורל החל את דרכו הרעיונית והפוליטית בשורות המפלגה הקומוניסטית, פרש ממנה והקים תנועה משלו ושמה "שוויון ופיוס", שמוגדרת בפיו כ"שמאל לאומני". בתחילת העשור הקודם התקרב למשפחת לה-פן, האב ובתו, והיה חבר הוועד המרכזי של מפלגתם, "החזית הלאומית". הוא עזב, או הועזב, כיוון שהיה קיצוני מדי באנטישמיות שלו – כך גרסו אז הפרשנים הפוליטיים. בהמשך חבר סורל ל"בדרן" האנטישמי דיידונה, הידוע מחוץ לצרפת בשל שערוריית הצדעת ה"מועל היד ההפוך" (הקנאל), ואף התמודד לצידו ב"הרשימה האנטי-ציונית" בבחירות 2009 לפרלמנט האירופי. הרשימה נכשלה, אך דיידונה וסורל נחשבים עד היום לידידים טובים ושותפים לדרך.
"ארגון הסטודנטים היהודים של צרפת", שהגישו את התביעה נגד סורל, מסר בתגובה לגזר הדין כי "מערכת המשפט כופה הפסקה על תועמלן השנאה הזה."
(שלמה פפירבלט, "שנת מאסר לסופר צרפתי שהתבטא באופן אנטישמי", "הארץ" 20.1.2019)
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6850811
יש לציין כי המשפט שלו: ""היהודים הם מניפולטיביים, שתלטנים ושנואים", אינו כל כך מקורי. קדם לו המנהיג הצרפתי האנטישמי, שארל אנדרה ג'וזף מרי דה גול, שמיד אחרי ששת הימים, האשים את ישראל באחריות למלחמה ואמר על היהודים:
"Les Juifs, jusqu'alors disperse, reste ce qu'ils avaient ete de tous temps, un peuple d'elite, sur de lui-meme et dominanteur".
(היהודים, שהיו מפוזרים בעמים עד אז, נשארו מה שהיו כל הזמנים, לאמור, עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן).
https://www.youtube.com/watch?v=JA9nFQyRTdw
https://www.youtube.com/watch?v=E0L2qA98_ro
(ראו בצבע דקה: 5:00)
לאנטישמים בצרפת יש במי להיתלות.
 
אעידה תומא סלימן – רצח כשר, רצח טרף
חברת הכנסת, עאידה תומא סלימאן, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), היא יוונייה-נוצרייה שהסתערבה בגין הכיבוש הערבי, והיא ממשיכה את המסורת של חנופה למוסלמים על חשבון היהודים בתקווה שהם, היוונים-הנוצרים שהסתערבו, יוכלו לשרוד תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.  
עאידה תומא סלימאן הכריזה שאורי אנסבכר ית"ד (ישראל תיקום דמה) נרצחה ונאנסה על רקע פלילי, ולא לאומני:  ''צריך לקרוא לפשע בשמו: אונס ורצח אורי אסנבכר הוא פשע על רקע מגדרי," כתבה תומא סלימאן בחשבון הטוויטר שלה. "ממשלה זו פושעת כשהיא משתמשת ברצח של אורי כדי להמשיך להכתים את מאבקו של העם הפלסטיני בפשע מתועב שביצע אדם אחד," הוסיפה חברת הכנסת סלימאן.
https://www.israelhayom.co.il/article/632399
בשעה שהרוצח מכריז (ולא בפעם הראשונה) כי רצונו היה לרצוח יהודים ולהיות "שהיד". אי אפשר שלא להבין מדבריה של גברת סלימאן שלדידה לרצוח יהודים ללא אונס זה כשר, לאנוס לא.
האם הכרזה שקרית זו תשכנע את המוסלמים לראות בגברת סלימאן לא קופה וחזירה כפי שהם רואים אותה?
מוטב שגברת סלימאן תשתדל להתגבר על הגזענות והחנפנות שלה ותתמקד בהגנה על זכויות נשים, בייחוד במגזר המוסלמי. אבל לזה אין לה אומץ כנראה. המלחמה ביהודים תמיד מתגמלת יותר.
תפיסתה של גברת סלימאן שרצח יהודים סתם זה כשר, אבל אונס לא. מזכירה את הנאום המפורסם של הימלר בפוזנאן לפני סגל ההשמדה בו אמר שרצח יהודים הוא הדבר המוסרי ביותר, גניבה מהגופות זה פשע.
אבל האמת, מה לנו שנלין על גברת סלימאן בעת שפרופסור זביגנניב אורלובסקי, זאב שטרנהל – הקדים אותה כשיעץ למוחמד ערפאת שמטעמים פוליטיים מוטב לו לרצוח יהודים ביהודה ושומרון.
 
הולנד מממנת
ארגון "בצלם" פרסם דו"ח התוקף את החלטות בית המשפט העליון ואת מערכת תכנון הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון.
הדו"ח של בצלם, שכותרתו "צדק לכאורה – אחריותם של שופטי בג"ץ להריסת בתי פלשתינים ולנישולם," מציין כי "באלפי פסקי דין והחלטות שניתנו במהלך השנים בתיקים שעסקו בהריסת בתיהם של פלשתינים בגדה, התייחסו השופטים למדיניות התכנון הישראלית כחוקית וכראויה והתמקדו כמעט תמיד אך ורק בשאלה הטכנית – האם לעותרים היו היתרי בנייה?
"שוב ושוב התעלמו השופטים מתכליתה של המדיניות הישראלית, מהעובדה שהיא מטילה בפועל איסור כמעט מוחלט על בנייה פלשתינית ומתוצאותיה: חיים בתנאים מינימליים ולעיתים מחפירים, כורח לבנות בתים ללא היתרים וחוסר ודאות מוחלט לגבי העתיד."
לפי "בצלם", ביהמ"ש העליון הוא חלק ממנגנון הכיבוש, והוא אחראי ל"פשעי מלחמה".
מסתבר שממשלת הולנד היא שהזמינה ומימנה את הדו"ח שהוציא "בצלם", תוך שהיא מנחה מהן מטרותיו ומה היא מבקשת ליצור באמצעותו. על פי ההסכם, "בצלם" קיבלו לא פחות מ־176 אלף יורו, ישירות מממשלת הולנד, כדי לחבר דו"ח שיכלול בתוכו ביקורת על החלטות בית המשפט העליון תחת הכותרת "גירוש קהילות פלשתיניות מאדמתן."
https://www.israelhayom.co.il/article/631889
http://rotter.net/forum/scoops1/532116.shtml
כזכור, משטרת הולנד, בהתנדבות, תפסה את היהודים בזמן השואה ושלחה אותם להשמדה. האם זה גם מה שמתכננת ממשלת הולנד הנוכחית?
 
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
 
אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שמונה-עשר

דודי ההולל אלכס היה אומר:

"אנגלית היא שפת המציצה של לורה."

 

אלכס ואבא סיכמו דברים עם עלי ושבו למושבה. עתה היה עליהם לשכנע את עזרא קובלמן שיסכים להתחפש, ולא במשחקי-פורים, לבת-זוגו של עלי בן עוואד.

עזרא השתקן לא ירש מאביו המפורסם את כוח הדברא, אולי בגלל התקופה שבה נמסר בילדותו לבית היתומים של דוקטור הרצברג בירושלים. עזרא היה נשוי ללורה, הגבוהה ממנו בראש. כשהייתי כבן חצי שנה או יותר סבלה אימא ממחלת עור והרופא אמר לה שעליה לנסוע למלון קליה אשר לחוף ים המלח כדי להתרפא. בכאב-לב ובחששות רבים היא עזבה אותי בידיה של לורה. לורה היתה אז עדיין רווקה ועבדה כסוכנת-הבית של סבא. אחרי שסבא התאלמן ונישאר לבד, היא עברה לגור אצלו ולדאוג לו.

 "היית ילד נחמד, עגול וחייכן," סיפרה לי לורה הזקנה לאחר שנים, כשבאתי להקליט מפיה עדות על מה שקרה לעזרא בעלה ביום שבו צעד ברחוב חובבי-ציון, מחופש לאישה, אך דווקא על כך סירבה לדבר. "בידיך הקטנות החזקת את הבקבוק-לחלב. לאמא שלך ולי היה צבע-פנים דומה וכך גם התסרוקת, שיער אסוף בקוקו לאחור. אתה כניראה לא הרגשת בהבדל כאשר אימך נסעה. סבא שלך מאוד אהב אותך כי גרתם בחצר אחת ואותך הוא ראה לעיתים קרובות יותר מאשר את שאר הנכדים שלו, שלא גדלו לידו. כל יום רצה לראות אותך, אפילו פעמיים ביום, וכל חוכמה שלך, כל חיוך, היו בשבילו אושר. יום אחד אמא שלך חזרה מקליה ובאה לקחת אותך – ואתה לא רצית לעבור מהזרועות שלי לזרועותיה. היא כל-כך הופתעה ופשוט לא ידעה איך להגיב. לא הבנו מדוע אתה מתנהג כך, האם כעסת עליה בגלל שעזבה אותך? או שכבר התרגלת אליי ולא רצית שינוי נוסף? – אמרתי לאמא שלך, 'חכי קצת, תתני לו איזה פרי, והוא יבוא אלייך.' ובאמת כך היה. רק ראית את הפרי, קפצת אליה ושכחת אותי."

 

לורה התחתנה עם עזרא קובלמן ונולד להם שאול. יום אחד קמה ועזבה את עזרא ואת שאול הקטן והלכה להתגייס ל-אי.טי.אס., חיל הנשים של הצבא הבריטי, להילחם בצורר הנאצי, כך כינו אז במילה אחת את היטלר והצבא הגרמני, שכבש כבר יותר ממחצית אירופה.

במשך חודשים אחדים היינו רואים אותה באה מדי פעם לבקר את משפחתה במושבה, זקופה במדי חאקי: חצאית וחולצה מעומלנות היטב, חגורת-עור חומה ונעליים חצאיות חומות עם גרבי חאקי גבוהות, ואפילו שרוך-הדרכה על הכתף ודרגה של לאנס-קורפורל, טר"ש. אבל כאשר קיבלה את דרגת הקורפורל היא נעלמה.

איכרה אחת אמרה שלורה-"דארלינג" (את הכינוי הוסיפו ליהודיה שנחשדה בקשירת יחסים רומאנטיים עם אנגלי) משרתת בקהיר במפקדת הכוחות הבריטיים כמזכירה צבאית של גנרל ארצ'יבלד ווייוול. דרגתה סרג'נט-מייג'ור, רב-סמל, וצמח לה שפם. לורה באה מבית דובר-אנגלית, ידעה היטב את השפה ונהגה ללמד שיעורים פרטיים. אחדות מהאיכרות חשו עצמן מאוד פשוטות לעומתה ולכן קינאו בה.

איכרה שנייה סיפרה שקורפורל לורה קובלמן נמצאת בסך הכל במחנה טירה, ליד חיפה, שם היא אחראית על קבוצה של חיילות ארצישראליות שממיינות מסמרים, ברגים וחלפים אחרים של מכונות וכלי-רכב במחסנים הגדולים של הצבא הבריטי, והן גם משמנות ואורזות אותם. סתם פועלות, לא ממש תפקיד של חיילות.

איכרה שלישית אמרה שלורה התגייסה כי לעזרא לא היתה עבודה והמצב בביתם היה קשה.

רביעית אמרה שלא נאה ללכת רכיל בנהגת הצבאית בת-מושבתנו קובלמן, שהיא אישה אמיצה שנענתה לקריאת המוסדות הלאומים של היישוב העברי – והתגייסה למאמץ המלחמתי בצורר הנאצי.

איכרה חמישית גילתה שהאמת היא כי עזרא האיטי והנמנמן נמאס על לורה והיא קיוותה למצוא גברים מעניינים יותר בקרב קציני הצבא הבריטי. ובכלל, היא אוהבת לדבר אנגלית יותר מאשר עברית, וכשהיא מדברת עברית המיבטא שלה זר ומצחיק, וצריך גם לראות איך היא ניראית – בעלת פנים קשות וגרמיות, ממש כמו אישה בריטית.

איכרה שישית נשבעה ששמעה את עזרא מגרש את לורה בצעקות: "ביישת אותנו בפני כל הפקקטע-מושבה הזאת! בגללך גם הילד סובל! ילען-אבוכי דארלינג! את דארלינג? את? – את אן אלטע שמאטע! את פאסקוצווע! את כבר לא אשתי! ואם את באמת שארמוטה אז יאללה! מארש! החוצה! לכי תשכבי לך עם כל השמעקעס של הצבא הבריטי! תפתחי שערייך דארלינג לחיילים של מאליכ אינגליזי פילטיזי המסריחים בראסו [משחת צחצוח מתכת], פאטס, גאטס [חותלות, קרסוליות], עורלה וגרעפצעס של בירה בסאראפנד ובראסלעין [ראש-העין] ותחת כל עץ רענן וגבעה רמה!"

דודי ההולל אלכס היה אומר: "אנגלית היא שפת המציצה של לורה."

 

הבריטים ששלטו בארץ כשלושה עשורים והפכו אותה ממחוז תורכי נידח לארץ כמעט מערבית – נחשבו לגברים חזקים ונוקשים, וכך גם נשותיהם. רבים מהם היו גבוהי-קומה, בייחוד אלה שהתגייסו ובאו מאוסטרליה ומדרום-אפריקה. הבריטים שלטו על חלקים עצומים מכדור-הארץ. מפת העולם, שעל פיה למדנו גיאוגרפיה, היתה צבועה בחלקים גדולים בצבע הוורוד-אדמדם של הקיסרות הבריטית: קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, דרום-אפריקה ויותר ממחצית יבשת אפריקה השחורה, וכן פלשתינה, מצרים, סודן, עיראק, עבר-הירדן, ועוד הרבה כתמים קטנים רבים כהונג-קונג, מלטה, גיברלטר. כמות הצבע שציינה את אנגליה עצמה היתה זעירה לעומת האימפריה הענקית.

אותה תקופה רחשנו הרבה כבוד לאי הבריטי האמיץ, שמצד אחד פקידיו וחייליו פרושים על פני חצי-העולם ושולטים בו בקלות ובתחושה של עליונות, ומצד שני הוא עומד במלחמה, חופשי-עדיין וכמעט יחיד ובודד במערכה – מול גרמניה הנאצית שהולכת ומשתלטת על כל יבשת אירופה.

רק כיום, בעידן הפוסט פוסט-מודרני בחקר ההיסטוריה, מתחילים להעריך את התרומה העצומה של הקולוניאליזם הבריטי לכל מושבותיה-לשעבר של האימפריה, שבה השמש לא שקעה לעולם.

 

בטרם פינו את מיבצר טיגרט החום-בהיר, שבו שכנה המישטרה שלנו, עמד הקצין צ'ארלס ווד ונאם בבית-הקפה "ציפור הירקון הכחולה" במסיבת סיום המאנדאט, שהשתתפו בה אחרוני הבריטים, חשובי האיכרים, וגם בנות איכרים אחדות שבאו להריח בפעם האחרונה את קירבתם של הגברים הבהירים, שהרעידו את ישבניהן על מגרש הטניס הצמוד לקפה.

 "נפלה בידינו הזכות לשרת בפלסטיין," אמר ווד גבה-הקומה, "נפלה בידינו הזכות לשרת במשך תקופה מאוד היסטורית שלא תחזור לעולם. עכשיו יש לכם בית לאומי, מדינה, תשמרו עליה, תעשו כל מה שנחוץ כדי לשמור עליה. היו קשוחים, היו חסרי רחמים, וכמו האנגלים – היו אנוכיים. תיפסו כל פיסת קרקע שתוכלו, ותהפכו אותה לישראל. ואם מישהו יבעט לכם בתחת, הוא יהיה יהודי, לא זר!"

 

את שאול גידל אביו עזרא בחדר שכור. ביתם הגדול הושכר לשתי משפחות עשירות מתל אביב, שבחרו לעבור בתקופת המלחמה העולמית למושבה בגלל ההתקפות האוויריות שערכו המפציצים האיטלקיים על העיר.

שאול היה בא לבית-הספר מצוייד בילקוט גדול, בגדיו נקיים ומגוהצים אבל פניו עצובים ואני הייתי שואל את עצמי אם בגלל שאנגלית היא "שפת המציצה" של אימו – שלא הבנתי מה זה – אז הוא ילד עצוב, או מפני שהתלמידים מהכיתה הגבוהה צועקים אחריו: "הי שאול-ג'וני! כמה אחים ג'ונים כבר יש לך מהפאקים [הזיונים] של הרויאל נייווי [חיל-הים המלכותי הבריטי] והרויאל אייר-פורס [חיל-האוויר המלכותי הבריטי] והרויאל ארי בטיז אמכ הדארלינג? [והזין המלכותי בתחת של אמא הנחמדה שלך?]"

היה לשאול האוסף הכי גדול של חיילי עופרת וסמלי חילות הצבא הבריטי, ששלחה לו אימו, וכולנו קינאנו בו על כך. אימי הפצירה בי תמיד להזמין אותו אלינו והיתה פורשת עליו את חסותה כאילו היה יתום, מפנקת אותו במאכליה ובינתיים משתדלת להציל מפיו משהו על אודות אימו.

מפי עזרא אביו לא היה אפשר לשמוע דבר. מאז נעלמה לורה גברה שתיקתו. את כל לילותיו בילה ברכיבה על סוסתו הערבית האצילה ובשמירה על שדות המושבה, ובימים היה ישן.

המלחמה הסתיימה. הגברים והנשים המגוייסים החלו לחזור למושבה, חוץ מאלה שנהרגו במלחמה, כמו אבא של חברנו יהושע מזון, ואילו מלורה-"דארלינג" אין קול ואין עונה.

עזרא ושאול שבו לגור בבית הגדול. הבריטים אסרו על עליית יהודים, פליטי השואה, מאירופה. הטילו מדי פעם עוצר על המושבה וחיפשו נשק, ואנחנו התחלנו לשנוא אותם. ומלורה – אין אות, כאילו הקיסרות הבריטית השוקעת בלעה גם אותה. וכרגיל נפוצו אצלנו שמועות: שלורה-"דארלינג" גרה בלונדון עם גנרל אנגלי. שנהרגה. שפגשה בחיפה ערבי עשיר ממשפחת חיאט והם עקרו לביירות. שהיא אצל קרובי משפחה באוסטרליה. שהיא משרתת בבולשת הבריטית.

ויום אחד, אחרי שנים, היא הופיעה. לבושה בגדים רגילים. ניראתה נמוכה יותר ושקטה. כאילו קרה לה משהו. היא שבה לגור עם עזרא ושאול כאילו לא אירע דבר. במשך השנים התרחבה המשפחה ולורה ילדה עוד שני בנים צעירים. מאחר שהבית היה קרוב לבית-הספר העממי "רוטשילד", פתחה קיוסק בשם "מעיינות הירקון", כשמו של בית החרושת לגזוז של המושבה, וליד הקיוסק שלה היינו מצטופפים בהפסקות ואחרי הלימודים.

מחוץ לדברי המתיקה, המשקאות, האסקימו והגלידה, ניצבו למכירה בקיוסק גם חוברות בעלות שערים מצויירים ובהן מסופרות הרפתקאות ומלחמות מרחבי העולם, וכן חוברות טרזן וחוברות של הבלש העברי. לורה היתה משרה ומבשלת גרגירי חומוס, שנהגו לקרוא להם נהיד, בוזקת עליהם מלח ופלפל שחור בקערת אמאיל גדולה, וממלאה מנות למכירה בגביעי נייר עשויים מדפים ישנים של שבועונים מצויירים לועזיים, גביעים שהיו נרטבים ומתפרקים ביד.

לורה גם עבתה ועטפה את שערה בשביס, הקפידה על שמירת השבת, וצליל העברית שלה החל להיות דומה לאידיש יותר מאשר לאנגלית. בשנה הגשומה שבה עלתה הביצה על גדותיה, ובקיץ רבץ ענן של יתושים על המושבה ורבו המחלות, לורה הכריזה: "אותי היתושים אינם עוקצים, ואגיד לכם מדוע – מפני שאני אומרת כל יום פרק תהילים!"

כאשר היינו רוכשים בגרושים האחרונים שלנו את חוברות ההרפתקאות, וגם מחליפים אותן ביניהם בעיניים נוצצות ובדיבורים בקול רם, היתה לורה מנידה בראשה כשהיא ניצבת מאחורי הדלפק וברז הסודה, ואומרת:

 "אני לא מבינה אתכם, ילדים. מה יש לכם לחפש הרפקאות? תאמינו לי, המושבה שלנו היא המקום הכי טוב בעולם ואין שום צורך אפילו לחלום על יציאה ממנה!"

עד שיום אחד פתח דובה השמן את פיו מול קיוסק "מעיינות הירקון" וגימגם: "תש-תקי גברת לורה, את בכלל אישה שמ-נה ומופ-לצת מהנהיד שלך כמו שמ-ספרים על מא-דאם אום-אל-פח!"

דובה היה נער מגודל וקצר-ראייה. אחוריו רחבים מאוד ופניו משולשים וחסרי סנטר. אצבעות ידיו היו קצרות וגם עבות, וכאשר כעס על ילד היה משתעל עליו בתהודה עזה וכמעט מפיל אותו.

אנחנו לעגנו לו בגלל צורתו ומפני שדיבר כאילו תפוחי-אדמה חמים ממלאים את פיו.

לפעמים הייתי רואה אותו ניצב כעמוד ענק בחצר בית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק משוקת הברזים (טרם השתמשו אז במילה ברזיה), וסופג מכות מהילדים שנטפלו אליו רק מפני שהוא שמן. אף פעם לא בכה. רק השתעל. מעולם לא ראיתי אותו מחזיר מכה למענים אותו, גם כאשר היו עומדים סביבו במעגל ושרים:

 "דובה השמן / בבטן יש לו בן / איך קוראים לבן? / דובה השמן!"

 

בוקר אחד רכבתי על אופניי החדשים בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק מהקיוסק של לורה.

פתאום ראיתי את דובה צועד לקראתי בכבדות, כדרכו, נושם ומתנשף והזיעה ניגרת מנקודת הסנטר שבקצה המשולש הגדול של פניו הכהים.

יכולתי לסטות מעליו הצידה אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה, כאשר התקדמתי מולו, היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שבמקרה אין אף אחד בסביבה – אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.

אני הייתי ילד חלש, ותקפה אותי תשוקה מוזרה, ממש דיגדגה אותי בקצות אצבעותיי – תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר.

הפניתי את ה"כידון" לעבר דובה ועליתי עליו בתנופה, אך הוא תפס והחזיק את ה"כידון" בידיו העבות, ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער, באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות, ניענע וזיעזע את אופניי כשהוא משתעל עליי בכוונה מהמפוח הפנימי שלו – ופניו הממושקפים מתנפחים בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי וכלל לא נותן את גוו למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר לו כיצד תמיד הוא המפסיד.

 "אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי? " אמר לי, "אתה לא תעשה לי את זה..."

והדף אותי עם אופניי ארצה כשהוא בועט בגלגל הקדמי ושובר בו "שפיצים" אחדים.

אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים הקטנות שעל שביל העפר, אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו כמו שני שקים, ורגליו פשוקות.

קמתי וניגבתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יישרתי את ה"כידון", שלפתי את ה"שפיצים" השבורים מתוך חישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב-הנפילה, אבל היית מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו דובה השמן, שכל התלמידים מרשים לעצמם להתעלל בו – מכה אותי?

דובה, אני יודע שכבר מאוחר לבקש ממך סליחה ולהגיד לך שאני יודע שהתנהגתי אליך בצורה די מכוערת לאחר שהתפתיתי לחשוב שמותר לכל אחד להתעלל בך – כי אתה כבר לא יכול לקרוא את דבריי. לפני שנים אחדות חלית והלכת לעולמך. אבל לפעמים אני חושב, מדוע אני צריך לבקש ממך סליחה? הלא אתה הוא שהרבצת לי והשתעלת עליי ושברת את אופניי. בוודאי הרגשת אותו יום מצויין, סוף-סוף גם אתה מחזיר מכות וכבר לא עומד וסופג אותן בלי תגובה. אולי דווקא אני, בטיפשותי וברוע-הלב הרגעי שהשתלט עליי, גרמתי לך להשתנות? והלא במשך שנים אחר-כך הייתי שומע את קולך המיוחד ברדיו כל יום שבת אחר-הצהריים, בשידורים ממגרשי הכדורגל, כאשר דווקא אתה, השמן וקצר-הראייה, נעשית לאחד מכתבי הספורט הידועים בארץ!

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* האם זה נכון שגנץ לא המציא את אבקת השריפה?

 

* אהוד היקר, באשר לרשימה של יוסי אחימאיר – אינני בטוח שהוא צודק כשהוא קובע כי השד העדתי כבר איננו פקטור (הרוב ברשימת הליכוד הם אשכנזים, למרות שרוב המצביעים של הליכוד הם מזרחים וספרדים).

לא כך התרשמתי מספרו החדש של אלי עמיר "נער האופניים".

 שלך,

 משה גרנות

 

* אודי יקר, כמה שמחתי לחזור ולקרוא את שני השירים ליום האהבה שחזרת לפרסמם בגיליון האחרון – כבר כתבתי לך, שירים אלו הם יצירות מופת של כתיבה אישית שמדברת בעברית עם נופך של שירת האהבה מספרד של תור הזהב: שירים נפלאים שכל קריאה חוזרת מגלה בהם את כל קשת הרגשות של האוהב ואת יופייה של השפה. אינני מאמין שכתיבה זאת היא נחלת העבר.  (נראה שירושלים של שנות השישים מרגשת הרבה יותר מחוף גורדון של העשורים האחרונים...)

ועוד שמחה שחוזרת בכל גיליון: סדרת "המושבה שלי", שבנוסף לעובדות שחלקן אמת וחלקן בדייה – כולן כולן שעשוע ושמחה וכף גדול.

כל טוב. 

שלך –

דוד ש.

 

לדוד היקר,

אני כבר איש קשיש והאש של שנות השישים והשבעים במאה הקודמת, שבמהלכן כתבתי את שירי האהבה שלי, כבר לא מפעמת בי כיום ולכן אינני כותב עוד שירים כאלה. זאת היתה עבורי תקופה סוערת במיוחד.

אך בניגוד להתרשמותך הנלהבת – לא תמצא בשום מקום שאני נחשב למשורר עברי. פסחו עליי כמו גם על הפרוזה שלי, כמו גם על "המושבה שלי" שאת פרקיה בהמשכים אתה קורא ונהנה, ואני נהנה מכך שאתה נהנה. אבל בפרוזה ובשירה העברית אני לא קיים, אבל עדיין חי.

שלך

אודי

 

* "סירובו של ליצמן לחשוף את הפגישות מגיע על אף שכבר קיים תקדים ברור לחובה שמוטלת על נבחר ציבור לפרסם את פגישותיו עם בכירים בתקשורת. ראש הממשלה, למשל, קיבל יחס קשוח בהרבה מליצמן: באוגוסט שעבר חייב בית המשפט העליון לחשוף את פרטי שיחותיו של נתניהו עם בעלי העיתון 'ישראל היום', שלדון אדלסון, ועם העורך המייסד, עמוס רגב. כמה חודשים לאחר מכן חייב בית המשפט המחוזי לחשוף את הפגישות בין נתניהו לבעל השליטה בבזק ובוואלה, שאול אלוביץ'. באופן כללי, במקרה של נתניהו, קשריו עם כלי התקשרות הגיעו לבתי משפט, לתקשורת ואף לחדרי החקירות. ואילו כשמדובר בליצמן – כל שומרי הסף שותקים." ["הארץ", 15.2.19].

אהוד: הם שותקים כי רק על נתניהו מותר וגם משתלם להשתין – וגם לקבל על כך כיסוי אוהד בתקשורת. ואילו ליצמן ודומיו – הם כנראה צדיקים שמלאכתם נעשית בידי אחרים, כמו במנגנון הרודף את נתניהו.

 

* לכבוד יאיר לפיד. הנדון: הבחירות הקרובות. כמצביע בפוטנציה עבורך, יש לי בקשה והיא: שתחבור ל"תלם". מאחר והייתי רוצה לראות כראש הממשלה את יעלון, כשר הביטחון את בני גנץ ואותך כשר האוצר. אני סבור ששלישיה כזו בצמרת תוכל להחזיר את המדינה המפולגת באופן קיצוני – לשפיות, את הכנסת המאוד לא נכבדה למושב של נבחרים הרואים במנדט הניתן להם שליחות ולא קרדום לחפור בו. ללא שמאלנים בוגדים, ימנים פשיסטים, וללא קיצונים מכל סוג ומין. נחזור להיות עם אחד רבנות אחת גם עם דעות שונות. שתישמר תרבות הדיבור בכל מפגש או ויכוח. שתיעלמנה הקנאות והקיצוניות מכל סוג מחיינו, מאחר וכדאי להזכיר מי היו החוגים שהביאו לחורבנו של הבית הראשון, השני, מרד בר כוכבא, גלות בת 2000, שנים ויצירת ה"נצרות" כתחליף ליהדות!

יהא כוחנו קודם כל באחדותנו ללא הבדל דת מין או צבע.

בברכה,

ראובן שיפריס

פתח תקווה

 

* לאחר שהברזילאים קראו את ספריו הפלצניים של הגאון יובל נח הררי, הטוען שהיהדות לא השאירה חותם ניכר בתולדות האנושות, הם החליטו להוריד את פסל ישו המתנוסס גבוה מעל ריו דה-ז'נרו – וזאת מאחר שישו היה כידוע יהודי.

 

* אהוד: הפולנים כמדינה לא שיתפו פעולה עם הגרמנים בתקופת השואה. הם סבלו נוראות מהכיבוש הנאצי ומהרס עריהם, נלחמו בגרמנים, נהרגו, והממשלה הפולנית היחידה אז היתה ממשלת פולין הגולה בלונדון, ולא שום ממשלת-בובה פרו-נאצית בפולין עצמה, כמו ממשלת וישי וממשלתו של קוויזלינג בנורווגיה. טייסים פולניים הגנו על אנגליה, וצבא אנדרס היה מורכב מחיילים פולניים אנטי-נאצים.

אבל פולנים כיחידים עזרו להשמדת יהודים בתקופה הנאצית וגם לאחריה, כפוגרום בקילצה, ומנגד היו פולנים לא רבים שסייעו להסתרת יהודים, אבל לעיתים הסגירו אותם לאחר שאזל כספם של המוסתרים.

 עיקר אשמתם של הפולנים בתקופת השואה היתה השתלטותם על הרכוש היהודי העצום בפולין, רכוש שנגזל ולא הוחזר לעם היהודי עד היום – רכוש שאולי היה סיבה עיקרית להתנכלות הפולנים ליהודים שניצלו מהשואה וחזרו לפולין לתבוע את רכושם.

סיפרו לי על כך ממקור ראשון חברים ילידי פולין, שבשובם אחרי המלחמה לעיירות הולדתם, הזהירו אותם להסתלק מהר ככל האפשר אם חפצי חיים הם.

 

* כתבת "הארץ" נעה לנדאו, שליוותה את מסעו של ראש הממשלה לוועידה בפולין, עשתה ככל יכולתה כדי להשחיר, לגמד, למצוא פגמים ולקלקל את תולדות מסעו.

האם יש בעיתון "הארץ" קופת צ'ופרים מיוחדת לתגמל את מי שמטנפים את נתניהו או שזה פשוט תנאי להתקבלות לעבודה בעיתון?

 

* "משטרו של בשאר אל-אסד ביצע יותר מ-300 תקיפות כימיות במהלך שמונה שנות מלחמת האזרחים בסוריה – כמות גבוהה בהרבה ממה שהעריכו עד כה. כך דיווח היום (ראשון, 17.2) השבועון הגרמני 'דר שפיגל', שציטט את ממצאיו של מכון מחקר בברלין." ["הארץ" באינטרנט, 17.2].

מעניין נגד מי הכין אסד את הנשק הכימי, שבסופו של דבר השתמש בו נגד בני עמו.

 

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
 
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
 
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

📑 בגיליון:

  • יהודה דרורי: החומה של טראמפ היא המפלה של הדמוקרטים
  • ברכות ליוסי גמזו, שנולד בפריס: ליום הולדתו
  • מנחם רהט: שקט הוא רפש
  • אורי הייטנר: 1. שני שינויים חוקתיים
  • אילנה סיגד: ג'ודה בת שמונים
  • איטה טיטלבוים: לישועתך קיוויתי
  • איטה טיטלבוים: השוקולד הראשון שלי
  • בן-ציון יהושע: בין בגדאד לירושלים – כפר העיוורים כמשל
  • פוצ'ו – בחיי [5: מ"ו. אצל אוריאל אופק בבית
  • אסתר ראב: ארבעה שירים
  • מר בן עזר, ערב טוב: ייתכן שכבר ידוע לך, ובכל אופן אני שולח לך קישור לכתבה על המשוררת אסתר ראב
  • משה כהן: נתניהו נכס לעם ישראל
  • אברהם כץ עוז: לפיד ולפונטיין
  • מ. זושצ'נקו: זעיר בורגנים 
  • עדינה בר-אל: ז'אנרים ונושאים בספרות ילדים ונוער ביידיש
  • אוריה באר: מוניקה
  • גיא משיח: אבא אלי ואבא ישי
  • נעמן כהן: בחירת ראש הממשלה הבא:
  • אהוד בן עזר: המושבה שלי
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר"::  
  • שאר הגליון
🏠 ⬆ ⬇ 📑 A− A A+