הילדות בהתיישבות החלוצית
בשירי "פרחי בר" מאת זאב
חלק שני
ג. היאחזות באדמה כיצירת מגע אינטימי עם הטבע
בעולם זה של היאחזות באדמה ובטבע פתוח, בעולם ההולך וצומח בעמל כפיים, בזריעה ובשתילה ובנטיעה, מוצב המגע הישיר והמתמיד, הקרוב והאינטימי עם הטבע כמרכז קיומו של הילד. המגע הזה מבורך, שכן הטבע נענה לאדם, אין בו סכנה ורוע ולפיכך ניתן לקיים עימו זיקה הרמונית. "פרחי הבר", הפורחים ללא טיפוחה של יד אדם, אף הם יפהפיים, כדרכו של הטבע, והם סופגים את הטוב שבו ושמחים בו. לכן אין פלא שהם נבחרו לסמל את ילידי הארץ הזאת. יתירה מזו, ניתן ללמוד מתהליכי החיים שבטבע על חיי אדם. "הפרח" (עמ' 7-6), למשל, צומח תחילה כגבעול ואז נעשה ניצן ולבסוף קמל. אבל בטבע, כמו בחיי אדם, קיים לפי זאב גם הפיצוי. עם קמילתו של הפרח הופיע הפרי. אפילו פלא "אש" (עמ' 16-14), שגווני התלהטותה ופלאי צבעיה מתוארים בהרחבה, משמש כמיטאפורה לילדה, "לרחלה שנולדה בתמוז," שכנרמז אופייה סוער ולוהט כאהבתו של המתאהב בה. מאידך, סכנותיה של האש, לא כל שכן בחודש תמוז הלוהט, אינן נרמזות כלל.
בעולם ערכים זה של היאחזות באדמה הטובה, שהילד מממש אותו בגופו, מוצב המגע המתמיד והאינטימי עם הטבע, בייחוד בזה הצומח והחקלאי, כערך נעלה. המגע הזה אפשרי משום שהטבע עצמו רוכש איכות אנתרופומורפית וחיובית וכאמור, התופעות והתהליכים שבו מקבילים באופן עקרוני לחיי אדם. לא רק הצומח, כמו "אילן הפורח בגן" (עמ' 95), מואנש עד שיש לו "שיר" משלו על תופעות הטבע והאקלים שהוא חש אותן היטב. הציפור החוששת לצאת מן הכלוב שנפתח מעוררת חשש במתבונן שמא תשכח לעוף ונעשית מיטאפורה לאדם שאבד לו ערך "המעוף" הפיסי והרוחני (עמ' 90). ואילו לנמלה הקטנה שאיבדה את דרכה לקן הנמלים, יש קהילה אוהבת וחרדה לה ואם וסבתא המוצאות אותה ועורכות משתה, כאילו היתה ילדה קטנה. זאב גם שוקד לבסס את ביטחונה בדאגת הקיבוץ כולו והמשפחה לחייה. ("נמלים", עמ' 102-101).
במקביל, רוכש האדם מתכונותיהם של החי והצומח. אנשי גינוסר שהקימו יישוב מוצגים, כאמור, כגוזלים שצמחו להם כנפיים ("מתי צמחו להם כנפיים", עמ' 108-107), ואילו שומר הגליל מדומה לנשר שכנפיו אינן נשברות אפילו בסער ובגשם (עמ' 109). בעולם כזה, המאוחד בתכונותיו, בשעת "סופו של קיץ" (עמ' 125-124) מתאחדות כל תופעות הטבע – האילנות, הים, השיבולים והציפורים ואפילו החום – וכולם כאחת צוחקים, דוברים וזועפים, מואנשים כבני-אדם ומצפים כמותם לגשם. הטבע כולו והילד הקטן נותנים, אם כן, גם ביטוי דומה לכמיהה לגשם החיוני. הילד מזדהה ללא סייג עם ערכי ההתיישבות ובשעת "בצורת" (עמ' 131-130), כאשר נעלמת השמחה מעולמם של המבוגרים, כואב הילד את צער אביו ושואל שאלה רטורית: "למה אבא לא שר?" אך הוא עצמו משיב, כי כאשר עצורים השמיים "אין גמול לעמל". בדומה לו, שרה גם האדמה "שיר קדמון" עם רדת הגשמים, שיר של דופק חיים ראשון, שירם של החי והצומח ("ירח כסלו", עמ' 134-132), וכל הטבע כולו שר, צוהל ומברך את הסער נושא הגשמים. ("טבת", עמ' 137-136).
לאור כל אלה אפשרי המגע האינטימי והמרומם עם הטבע ופלאיו. הכושר לקיימו הוא גם יתרונה של הילדות על הבגרות. הילד הוא המחונן ביכולת ליצור זיקה אינטימית ונפשית לטבע. לעומת זאת, המבוגר עשוי לאבדה. "כולם רוצים להיות גדולים," אומר הילד בשיר בשם זה (עמ' 49-48). אבל "אני לא," כי "טוב לי להיות קטן." רק קטנותו מאפשרת לו את המגע הקרוב והנפשי עם הפרח ועם רסיסי הטל הקטנטנים ולהתבונן בפלא מעופה של הציפור במרום. ילדים גדולים יותר כבר איבדו את התמימות הראשונית והמשתאה הזאת, את הרגישות, הדמיון והחלום, שבמהותם היא שירה ("רחוק רחוק אצל מור," עמ' 52-51). הילד הקטן מסוגל גם להתענג על תופעות הטבע שאין בהן תועלת לאדם, כמו על אילן המצוי ב"שלכת" (עמ' 54-53), כיוון שהוא נהדר תמיד ביופיו ובפארו ובשלכתו. אהבתו הטהורה של הילד ליופי ניכרת גם באהבתו הלירית והמתבוננת כאחת, הלומדת ומתקרבת אל "היונים הלבנות" (עמ' 69-65). ואילו זיקתו האינטימית, זו שמעבר לכל מבע מילולי, נחשפת דווקא שעה שהוא מייחס איכות אנושית לשדות, כביכול ניתן לדבר בלא מילים עימם ולכן כמובן דווקא את שניהם "אני אוהבת" כאחת.
באופן זה מוליכה ההתבוננות בטבע לקליטה עמוקה של חיי אדם וערכי משפחה ומתוך אהבה. בדומה לכך, כאשר הילד רואה "זוג ציפורים" (עמ' 71) בונה קן ובקן אחר מצייץ לו כבר אפרוח קט ואביו האנקור, המכונה היום "דרור", כבר נוזף בו ומחנכו, הוא מפנים ערך חינוכי. וכך מגלם "הקן" ומלמדו את חוק הטבע ההרמוני והמבורך של הקמת משפחה.
מאוחר יותר, בשנת 1954, כאשר יתייחס זאב באופן נדיר לחובה ללמוד ("פעמונים צלצלו לשי", עמ' 37-35), מוצג הצלצול הקורא לבית הספר כקוטע את התרפקותו של שי על הטבע וגם את הלימוד שהוא מפיק מהתבוננות בו, מתוך תחושת הרמוניה עימו. אבל עם הישמע פעמוני בית-הספר, הקוטעים את התפעמותו מפלאי הטבע, יודע הילד ש"נבון הוא ונכון הוא" ומקבל סמכות ומשימות וחובות, כי עליו להישמע לקריאה. כמות ש"אדם אכל מעץ הדעת" והשכיל להבין את העולם, כך יביא הלימוד גם לו את הבנת "פלאי העולם" בכוחה של הידיעה. מתברר כי עם הקמת המדינה נכנע אפילו זאב לחוקים ולצרכים החינוכיים החדשים.
זאב אף עושה צעד נוסף. בשירים אחדים הוא מעניק לטבע ולמוכשרים להתמזג עימו אופי פלאי ורב ערך, כמו השתלבו כמיתוס סימלי בזעיר אנפין. הילדים המובחרים שהוא פוגשם ב"דרך לחיפה" (עמ' 43-42), הילד הגיבור, הילדה היודעת לשיר והילד המפליא לנגן, כולם מוצגים כגילויים מופלאים של כוח פיסי או של כשרים אמנותיים, והם מדומים לגילויים המופלאים של הטבע ומזוהים כחלק מהם. הילדים מסוגלים להתמזג עם הטבע ולספוג אותו אף בממש, באופן פיסי. ולכן הם מסוגלים להביא לחברם שלא יכול היה ללכת עימם לטייל בשדות את המראות והריחות של היער ושל הפרחים, של השמש והצל ואפילו את רינת הצלילים של חליל הרועה המתמזג בטבע. הם ספגו הכול ונעשו הם עצמם חלק אינטגרלי בו. ההימצאות בטבע אף מאפשרת לחלום ולאהוב, למצוא ביטוי לכוחות הנפש הנעלים, ובה בעת לשמוח עם חילוף העונות המיטיב עם הטבע והאדם, כשהחורף "כובש את הארץ / אדמה ושמיים" ("באו ילדים לשחק", עמ' 45-44).
בעיר הגדולה, לעומת זאת, מכיוון שכבר גדלה והתפשטה ואין בה זכר לטבע ולהשפעתו המיטיבה, מאבד האדם את תחושת החירות הפיסית והרוחנית והוא "נטול כנפיים" ("מכתב מניו-יורק", עמ' 64-63). בתוכה ממלאת המכניקה האדישה את מקום הטבע, כשמכונת החישוב של הכסף מעידה גם על החומרנות הנעשית ערך עליון. האנשים דורסים זה את זה בריצתם אחר "דבש הכסף", הבא במקום הדבש שבטבע, ואינם מאוחדים עוד ב"כנפי" המטרה הגדולה והמאחדת.
אין תימה, על כן, שההתקדמות הטכנולוגית אינה מלהיבה כלל את זאב למרות שאז הוא כבר עבר לתפקידים ציבוריים. והוא מסוגל להסתגל אליה רק כשהוא רואה בה המשך כלשהו לטבע. את האווירון הוא מכנה "כנפי האדם" והוא מתפעל מן המראות שברקיע, הנגלים לו בשעת הטיסה, כגילוי של פלאי הטבע. ובכל זאת הוא חש כי "התגעגעתי פתאום / התגעגעתי על האדמה" כי "כיברת אדמה" חרושה וזרועה רק היא "כדגל עלי גג / חג" – שלא כהימצאות הרופפת בגבהים (עמ' 129-126).
הוא אף מכנה את עידן ההתפתחות הטכנולוגית "ימי הג'טים", להבליט את ניכורו למטוסי הסילון, ופוצח באפולוגטיקה נרגשת על ערכי העבר החקלאיים. עם כל ההתפתחות הטכנולוגית, הוא טוען, "לא למדו אצבעות אדם לעצב / גרעין חיטה", להעניק חיים כבימי קדם, בימי יצחק אבינו. בימי הטכנולוגיה נשכח האדם, שאף הוא כצמח הזוכה לטיפוח, ממש כבימי אברהם אבינו, זקוק לטיפוח, לאהבה ולאמונה ("עתה", עמ' 83-82).
געגועיו העזים של זאב לעבר של ימי ההתיישבות החלוצית, שהעניקה לאדם ערך וחיבור לטבע, מובעים בבהירות גם בשיר הלירי "חלום" (עמ' 89-88). שיר זה כולו וידוי אישי כאוב ואין בו עוד דבר משיר לילדים, החייב לתפיסתו לייצג מבט אופטימי. בסיטואציה של חלום מתואר בו המשורר יושב על שפת אגם בלילה בתוכו של נוף חקלאי בשל. לפתע עולה בו ההכרה כי איבד את עולמו כאילו איבד את עצמו, את זהותו שלו, "ופתאום – ואני מתגעגע / ... מתגעגע אליי" כמיה לחוש שוב בעוצמה את האחדות המיתית שבין האדם, הטבע ואדמת המולדת, כשם שחש אי-אז כאשר מבעד לענן האפל של הגשם בקע אורו של יום חדש בסמלו תקווה לצמיחה חדשה בטבע ובאדם. ("שבט", עמ' 85-84).
מנקודת תצפית נוסטלגית זו מוסיף זאב ובוחן גם התרחשויות לאומיות עם הקמת המדינה. הוא כואב את העובדה שנמתחו גבולות חדשים בין המדינה הצעירה לבין ארצות ערב, שנעשו עויינות, וכאבו מובע גם כאן מנקודת תצפיתם הלירית-נוסטלגית של בעלי החיים שבהתיישבות העובדת: החתול, התרנגול והאנקור. בעוד הם קוראים בקולם ונענים על ידי בני מינם שמעבר לגבול, כלומר – הם מקיימים קשר ולו קל עם בני מינם, שורר ניתוק מוחלט בין בני האדם, ניתוק – שכנרמז – לא היה קיים קודם למלחמה.
אבל עיקר לו הוא מפעל ההתיישבות. הוא מתאר את ההתיישבות החדשה בנגב תוך היצמדות להתיישבות החלוצית וערכיה, וקורא להחיות את ארץ הנגב "אכולת השרב הצורב והצימאון" כמות שהחיו את העמק והגליל, ומתאר את הנגב כארץ הנגב, מה שמאפשר לו להציג אותה בנוסח אלתרמן כאישה, תוך האנשתה ("באנו אליך הנגב", עמ' 141-140). לא ייפלא, אפוא, שגם ההתערות של העולה החדש בארץ אינה מוצגת, להפתעתי לפחות, כהתערות בהווייה משפחתית, חברתית או כלכלית אלא דווקא כהתערות בנופי הארץ ובאדמתה ("עולה יהודי מפולין", עמ' 146-145).
ד. המשפחה והילד הממשיך את דגמי המופת
כזכור, הוצגה הקמתה של משפחה ודאגת ההורים לצאצאיהם באמצעות הטבע כערך עליון גם בחיי האדם. אף על פי כן, בשירים שעניינם עולמו של הילד מקומה של המשפחה בו שולי למדי, גם אם תמיד חיובי. הטעם לכך הוא שכמעט אין בשירי "פרחי בר" זכר לחיי היום-יום של הילד בקיבוץ או בעיר. על כן, אף חייו במערכת המשפחתית – מן הקימה בבוקר, הרחצה, האוכל והלבוש, ההכנה לבית הספר או הכנת השיעורים, ניקוי הבית או מערכות היחסים עם האחים, ההורים, בני משפחה אחרים או אף עם החברים – כמעט ואין להם ייצוג, כשם שבעולמו של הילד אין מחלות, פציעות, כאבים, כישלונות ותיסכולים או תופעות שונות מחיי בית הספר.
ובכל זאת, כאשר מוצגת המערכת המשפחתית, תמיד אופייה חיובי ומחנך, ותמיד מתגלם ביחסים שבתוכה ערך מוסרי או התיישבותי שמעבר לה. האב הבנאי, למשל, מוצב מול הדוד החקלאי בנהלל. שניהם עוסקים בעבודת כפים הראוייה להוקרה. ובכל זאת, עדיף הדוד החקלאי הנטוע בטבע ובהתיישבות (עמ' 61). בולטת אף יותר הצגת אביו וסבו של תא-בזא, הלא הוא הילד מדגניה שכונה כך על שום שיבוש לשונו. שניהם אינם מוצגים ביחסיהם האישיים עם הילד אלא כמגלמים את מיתוס הקמתו של הקיבוץ הראשון. ואילו הבן נארג בו לא רק מתוך הזיקה המשפחתית, אלא בעיקר כחוליה במסכת ההתיישבותית שהוא מחוייב לה, והקשר המשפחתי מסמל אותה.
גם כאשר מוצגים הבן והאב בהקשר פרטי לחלוטין, לכאורה, ברחצה בים, מתפקד האב כסמכות בוגרת ומחנכת, המעמידה את הילד הקטן במבחן האומץ וההעזה של השחייה ומשמש לו מדריך לעמידה באתגרים בחיים בכלל ("אבי לימד אותי לשחות", עמ' 76).
תפקידה של האם שונה. היא מצוייה בבית ומהווה עוגן של ביטחון. ובכל זאת, כאשר היא דואגת לבנה שהתעכב בחוץ, אהבתה ודאגתה לו מתפקדות כאמצעי להבליט את הקשר האינטימי שיצר הילד בחוץ עם הטבע המיטיב, כי הוא שגרם לו להתעכב בסחפו אותו להתענג על היורה המשקה את האדמה. יותר מזה, בשמחתו – הוא נעשה אז כרועה, כזורעים וככוורנים הבוגרים, ובכך הוא משתלב בעולמם ובמסכת הערכים שלהם.
ובכל זאת, באופן טבעי האחות היא הדמות המשפחתית הקרובה ביותר לילד. היא קטנה לערך כמותו, משמשת לו חברה ומופת ואישיותה מאירה ושוחרת טוב. אולם גם הקשר ביניהם מתממש על רקע אותם ערכי ההתיישבות והטבע. פעם הוא המדריך אותה בפלאי הטבע הארץ-ישראלי וביופיין וסודותיהן של היונים הלבנות האהובות ("יונים לבנות", עמ' 69-65) ופעם אחת היא המשמשת לו מופת, כשהיא מקדימה אותו במימוש הערך של הקטיף, שקדמה לו הנטיעה ("בשלו הפירות בגני", עמ' 13-12).
וכך, כל בני המשפחה, שהיא לעצמה ערך נעלה, כפופים בהצגתם לערכים הנעלים ממנה, כשם שהטבע הוא המקור להבנתה של הילדה מיכל את מהותה של המשפחה כעיקרון חובק כל היקום. אין תימה, שבשיר הנזכר לעיל, "עץ נטעתי", מוצג הקשר שבין הילד הנוטע שתיל לאדמה המגדלת אותו, כשבועת גבר בוגר לרעייתו, כשהוא מבטיח לה קשר נצחי המסתמן ברך היילוד. שהרי זה חוק טבע אוניברסלי.
אי לכך, מסמנת המיטאפורה של "האחות הבכירה" את יחס הקירבה הנפשית והאמנותית ואת ההערצה לשחקנית חנה רובינא. ואילו זר הפרחים שהוא מביא לה כאח הקטן כמתנה, לאחר מעשה ליקוטם הארוך ברוב אהבה וקירבה לטבע, הוא הזוכה באורח פלא למצוא את מקומו "בראש אחותי" ("זר פרחים", עמ' 94-91).
בסופו של דבר, גובר הערך של אהבת הטבע והתמזגות עימו על ערך המשפחה הממשית והמיטאפורית. אין תימה, שכאשר מסכם זאב את מה שרכשה נפשו בחייו ואשר איש אינו מסוגל לקחתו ממנו, אין הוא מציין איש מן המערכת המשפחתית. ברכושו הנפשי האמיתי והנאצל הוא מונה את מעוף הציפור, דכי המים, כוכב נוגה בטבע, ריחות פרי ופרח והמיית אילן ברוח, ובצידם גם רוך ואור עיניו של אדם, כלומר – את כל שקלט בחושיו ובנפשו מתוך זיקה אינטימית וחושנית לטבע, כמו גם את אמונתו באדם. כל "אלה איש לא חמד. / שלי הם / לעד." ומי יודע, אולי גרמה לכך גם העובדה שלא היו לו ילדים.
מה שונה הוא, אפוא, קניינו הנפשי רווי הערכים של הטבע מקניינה של המשוררת רחל. למרות שגם היא לא הקימה משפחה, וגם היא היתה מעוגנת בערכי ההתיישבות החלוצית של זמנה. בשירה "על מתיי" היא מונה רק את יקיריה ואהוביה שמתו. הם קניינה לעד ומתוך הנמקה פרדוקסלית, כנחמה שמתוך ייאוש: רק בהם "לא ינעץ המוות את סכינו החד" שכן כבר אבדו לה.
ה. חדירת "הרע" לעולם וצער ההתמודדות עימו
בעולמו של הילד בשירי "פרחי בר" מועטים הם, כאמור, גילוייו של "הרע", זה הגורם סבל או מכאוב לאדם בכלל ולילד בפרט. מועטים הם גם במציאות החיצונית שבה הוא חי, כלומר – בחברה האנושית או בטבע, ונדירים בעולמו הפנימי, הנפשי. על כן מועט אף הצורך להתמודד עימו ולנצח אותו את הלבטים והקשיים שבנפש. הטבע מתגלה, לרוב, ודווקא באותן שנים שעדיין ברובו לא היה מעובד, בפן המיטיב שבו , כשם שאין ייצוג לגרימת עוול, ניצול, פגיעות פיסיות, מוות או חולשות אנוש ויצריו. לפיכך, כמובן שאין בשירים ביטוי לקונפליקטים פנימיים או לכישלונות פיסיים או מוסריים. לכן לרוב גם אין דרמה בשיריו של זאב. אכן, לעיתים ישנם קשיים, חולשות אנוש ומכשולים, אך הם מוצגים כאתגר שניתן להתגבר עליו. ואם הקושי אינו מעשה ידי אדם, סופו של הטבע שהוא עצמו יתקן אותו בדרכו.
קושי וצער שמקורם בטבע מתגלים, בעיקר, ביובש הקיצי או בגשם המאחר להגיע, כלומר בגורמים הפוגעים בהתיישבות החקלאית ובצמיחתה, ואז הילד מזדהה עם צערם של המבוגרים. "אין גשם, אין טל / אין גמול לעמל / עתה אני יודע / למה לא ירון הזורע" אומר הילד המפנים את הערכים החקלאיים של החברה שבה הוא חי. הוא זוכר ימים אחרים וטובים, שבהם הלך לאחר רדת היורה עם אביו שזרע גרעינים המבטיחים "בר", ועכשיו הוא מקונן על הדגן שנשרף בשדות מחוסר מים וכי תהיה זו שנת "בצורת" (עמ' 131-130). לכן כה רבה שמחתו על הגשם היורד ושירו הוא שיר החיים לאדם, לחי ולצומח ("ירח כסלו", 134-132). הוא צוהל עם הופעת הגשם ב"מרחשון" (עמ' 79-78) וכמובן, עם "היורה" (עמ' 81-80), ורבים שירי השמחה על הגשם, שהגיע לאחר הציפייה, משירי האכזבה.
גם קמילת הפרח, המעוררת צער בקרב זה "העובר את המשעול", זוכה באותו שיר עצמו לפיצוי ולנחמה עם הופעת הפרי ("פרח", עמ' 7-6). וכאשר הילד עמיר שוקע בעצב עמוק לאחר שהבריח את הציפורים, אין הן נוטרות לו והחיוך שב לפניו עם חזרתן. (עמ' 50).
הטבע אפילו נענה למשאלות הילד ולחלומותיו. "היונים הלבנות" מגיעות לשובך של הילד שחלם עליהן בלילה (עמ' 69-65). "עדת גמדים" מופיעה מן הטבע לשמח את הילדה הגר ביום הולדתה (עמ' 27-26). וכאשר "קוסם בא לכפר" לשעשע את הילדים ולהפליאם, הוא עושה זאת בעיקר בחומרים הנטולים מן הטבע, ובכל זאת הילדה תילי מוקסמת יותר מיפי נוף הכנרת.
לסיכונים ולאיום שבטבע באותן שנים אין ייצוג, לא כל שכן לקיומם של "אויבים" המתנכלים להתיישבות החלוצית.
וכמו בטבע, כך בחברה האנושית. מוצג בה, בעיקר, הפן החיובי והמופתי. הדוד החקלאי, האב הבנאי, "הבחורים שלנו" יודעי הכול, האם המסורה והאחות האוהבת והשותפה לערכיו, חברי הקיבוץ, שהם מופת לילד במסירותם, בעבודת הכפים ובשיתוף המאפיין את חייהם, הרועה והנגר והסנדלר כולם מגלמים צד ערכי והומני כאחת.
ובכל זאת, בשירים אחדים, ובייחוד במאוחרים שבהם, במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור, לא יכול היה זאב להתעלם מחדירתו של "הרע" למציאות הממשית וממודעותו של הילד למתרחש ונותן לכך ביטוי. עם זאת, בשיריו לילדים הוא מוצא דרכים לרכך את הדברים על מנת שלא לנפץ את ביטחונו ואמונתו של הילד.
כך, למשל, בשיר "מחוסרי עבודה" (עמ' 121-120) הילד עצמו הוא הדובר בשיר וחושף את כאבו למראה יציאתו חסרת התוחלת של אביו לחפש עבודה וחזרתו העצובה עם ערב הביתה ואף את תוצאת אבטלתו: אוכל בצמצום וצער. ובכל זאת, הוא מסיים את השיר בפיצוי ובנחמה: על אף הכול שוררת אוירה טובה ומנחמת בבית והאב מבטא תקווה וביטחון כי "הימים הטובים יבואו, / יבואו." השיר אף אינו חושף את הגורמים הכלכליים לחוסר העבודה, על מנת שלא לעורר בילד ייאוש או מחאה והעצב נתפס כזמני וחולף.
אפילו שעה שמתוארת מצוקה כלכלית חמורה יותר, כשילד תימני מעביר את כל יומו בניסיונות כושלים למכור שרוכי נעליים, לא רק שאין כל רמז או מחאה כנגד גורמיה של המצוקה, הגוררת ילד קטן לעזור למשפחתו ולו במכירת שרוכי נעליים, אלא שגם היום החולף מתואר באופן פיוטי, המרכך את הכאב. וכאשר לבסוף הלילה המואנש "דומם ירד לרחוב" והילד נרדם תחת עץ עם שרוכי הנעליים שלא מכר, מתעורר עצב פיוטי ורחמים אך לא כעס ומחאה. ("שרוכי נעליים", 203-201).
מודעות חברתית-כלכלית אינה ניכרת גם כשמוצג פועל שכיר בחקלאות למרות שנרמז כי הוא רעב, ה"רועה שכיר יום", הנער שכלל לא הוכשר לעבודה זו שהוטלה עליו, אינו מוצג בהקשר של עבודה ושכר, אלא נטוע בהקשר רוחני, כמחפש מגע אינטימי והתמזגות מלאה עם הטבע, עם החי, הצומח והיום ב"שירו", כמו היה משורר או מחפש אלוהים (עמ' 191-190). ממש כאותו ילד עירוני שהלך לטייל בכפרים והמפגש עם האדמה ומה שיש בה מחולל בו חוויה של התמזגות עם העולם והבנת תהליכי הטבע עד ש"שתה מן העולם" ("אדמה", עמ' 200-197).
דחיקת הבעיות הסוציאליות הללו לשולי המודעות יש בה כדי להפתיע. שהרי זאב מצהיר בלהט על אמונתו הסוציאליסטית, למשל בשיר "אחד למאי" (עמ' 105). אלא שעל פי השיר הזה עצמו – שנעשה אחד מהימנוני החג, בהתיישבות העובדת בייחוד – הידיים הן העמלות ובונות ובכך מאחדות את פועלי כל העולם מעבר למחיצות אנושיות ולאומיות עד ש"כל העולם – עם אחד". באופן זה, על דרך המיטונימיה (הידיים) המובנת גם לילד הקטן הצליח זאב להעביר לילד את עיקרי האידאולוגיה, ובה בעת להימנע מציון העוולות הסוציאליות, מהצבעה על "הרע" שאותו בא הסוציאליזם האוניברסלי לתקן.
זאב גם אינו מתעלם מכישלונותיו המוסריים של הילד, אבל הוא מציג אותו כילד נבון ומוסרי ואוהב יופי, שנכשל ללא כוונה רעה אלא רק בגלל תמימותו. באופן זה נעשית החרטה כדרך לתיקון, והכישלון מוצג כהתנסות מלמדת. אי לכך, מתנסחים השירים הללו על דרך הווידוי האישי, והוא מתנסח כווידויו של התמים שנכשל, אבל למד והפיק לקח למד והגיע להכרעה מוסרית.
כך, למשל, בשיר הנודע, "אינני רודף לטאות" (עמ' 97), מתוודה הילד שעתה "אינני רודף לטאות," כי בעבר כן רדף אחריהן. אז נהג לארוב ללטאות ולתופסן, עד שיום אחד נקטע זנבה של לטאה ונותר בידו. אלא שהוא לא התכוון לכך. הוא ארב לה לתופסה משום שהתפעל מיופייה הנפלא וגם גילה נחישות ואומץ בתפיסתה, אבל לא ידע מה תהיינה התוצאות. משנקטע זנבה ונותר בידו "מתפתל כמו חי," עולים בו החרטה והעצב עד כדי דמעות, והוא מגיע להחלטה מוסרית, חדה ובוגרת: "ואזיי / אמרתי: די! / אינני / רודף / לטאות."
תהליך דומה נמסר גם בשיר "פרפר בא לגן" (עמ' 100-98). תחילה מתואר יופיו הנהדר של הפרפר שלפתע בא וריפרף בכנפיו בגן, ולאחר מכן הילדים שכולם עסקו בשתילת פרחים והתפעמו מאלה שכבר נבטו. רק על רקע היופי והמעשה החיובי מוצגת רדיפתם אחר הפרפר היפהפה שנגלה להם פתאום, עד שהשחיתו בלא משים את הגינה ששתלו הם בעצמם. אולם אופיים המוסרי מטבעו נחשף לא רק בכך שלא התכוונו כלל להשחית את הערוגה ואת כנפי הפרפר, אלא בכך שהכירו בתוצאות המעשה, בחרטה על ההרס ובהתרפקות על יפי הפרפר שאסור היה לגעת בו על אף יופיו.
אמונתו של זאב באדם כטוב מטבעו, לא כל שכן בילד התמים ובחוסנו הנפשי, מובעת גם מזוית אחרת. בולט הדבר כשהילדה העולה "אנצ'קה" (עמ' 151-147), למרות שהיא מודעת היטב לקיומה של האנטישמיות בפולין שממנה באה וניכר כאב העבר, גם אם הניסוח הוא במונחים ילדיים, ובכל זאת יש כה כוח נפשי ויכולת הסתגלות על מנת להיקלט בנקל בארץ, ומעניין – דווקא בדרך של השתלבות בנופה. ומאחר שהיא גם מתקבלת בשמחה על ידי אדם וטבע, היא ממירה, באחת וללא כל קושי, את שמה הפולני בשם העברי "חנה" ונעשית ישראלית. זה כוחו של ילד ונער. עם זאת, כמוה נוהג גם מבוגר, המתואר בשיר "עולה יהודי מפולין" (146-145). מכל מקום, היא אדם אוטונומי בהכרעותיו, נבונה ורגישה, אינה תלויה בהכרעותיה במשפחה או במוצא או בחברה – בדומה לרוב הילדים בספר – והסביבה האנושית הזו שבטבע מקלה עליה ביחסה החיובי למציאות החדשה.
אפילו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עדין מחפה זאב על האימה והחרדה כשהוא מתבונן מעמדה של תקווה ואמונה באדם, כביכול ניתן עוד לעצור את ההרג. בשירו "ערב מלחמת עולם" (עמ' 182-181) הוא אף מטיל את תפקיד המזהירים, המנסים למנוע את הקטל, על הילדים התמימים, כביכול יאזינו להם. כיוון שהם לא חיו עדיין את חייהם ובכוחם לחוות את יפי העולם וטובו המצפה להם, הם הנקראים לפנות בזעקה לאבותיהם בכל העולם, מעבר לגבולות של מדינות ועמים – וזאת, על פי השקפה אוניברסליסטית, מורשת הסוציאליזם, על פיה יש מהות או שאיפה המאחדת את כלל בני האדם בעולם שבמצב או מעמד מסויים – ולקרוא אליהם: "אנו רוצים לחיות / לחיות!" הם, כילדים טהורים מטבעם, אף נקראים להישבע כי "כאשר אנו נהיה גדולים לא תטמא ידנו בדם."
האיום על שלום העולם מוצג גם בשיר "חתולים" (עמ' 185-184), אבל הוא נעטף בכסות של משל מחורז לילדים. נאמר בו כי יש להיזהר מכל "חתול". מזה המתחנחן, מתפנק ומבקש ליטוף ומזה השליו ושקט כמו גם מחתול מלא חן ומשתעשע. "היזהר," שב זאב ומזהיר שלוש פעמים. אולם מסוכן מכולם הוא חתול אורב שעיניו זוהרות ובוערות. ו"אני אומר: טורף שאור לו בעיניים / מסוכן כפליים – היזהר," ומוסר ההשכל, המתריע מפני המטורף הזומם והאורב ל"טרוף" ולהרוג בשם אידאולוגיה, ספק אם הובן על ידי הילדים. ובכל זאת, משמעותי הוא היפוך דמותו של החתול מחיית בית אהובה ליצור מסוכן. יש בו כדי להעיד על ניפוץ אמונתו התמימה של זאב באדם ועל הדחף להעביר את המסר אפילו לילדים.
אמנם, הוא נמנע מלקונן על אסון העם היהודי בשואה ולהציגו בפני הילדים, אבל נפילת הלוחמים במלחמת השחרור מביאה אותו עד משבר וגורמת להסרת המגננות.
בשיר "אבא שלי", שנכתב "לזכר אברהם בן יהודה שנפל חלל בין עטרות לירושלים" (עמ' 119-118), הוא לא רק מפקיד את ההספד על האב בידי הילד עצמו, אלא גם פותח בתיאור גופו המת והמדמם של אבי הילד המקונן: "אבא, / אבא שלי הלך לירושלים / ולא שב. / הביאו אותו חיוור, קר, עצום עיניים / דמו זב" – והוא לא פקח את עיניו ולא שלח את ידו הטובה ללטף, "אבא שלי הטוב, הרחום." אמנם, בהמשכה של הקינה משחזר הילד את שיחתו עם אביו, שממנה מצטייר האב כדמות מופת של חלוץ שנתן כל כוחו לאדמת הארץ ולשמירה עליה, וקינתו מוסבת על ההיבט הערכי, שהאב לא יוסיף תת כוחו לה. אבל המוות פורץ באחת לעולמו של הילד וללא כל חציצה או נחמה ופיצוי.
כאבם של הורים שכולים, המתאמצים להיאחז בפיצוי המנחם אך אין להם עוד כוח לכך, נמסר, לעומת זאת, בקינה לירית ארוכה וקורעת לב שנמעניה אינם עוד ילדים. בשיר "לבן" (עמ' 250-246) מוסר זאב את הדיבור המקונן לאב, השופך את מרי שיחו בפני בנו המת, וריסון מבעו מגביר את אפקט כאבו. "עם שחר אתה נולד מחדש, מדי יום ביומו," הוא פונה לבנו המת, נאחז בנחמה המדומה של זיכרו החי תוך מודעות לכאב היעדרו, הנוקב מדי שחר. בשיחו הוא משחזר את תהליך צמיחתו של הבן לצעיר מופלא ונאחז בדמותו המופתית, אך נקלע שוב ושוב למציאות המרה. אבלו אף מוצג על רקע החג הלאומי: "העם חוגג את חג יום הפדות," הוא אומר, אבל השמחה הכללית מעצימה את אבלו שאין לו פדות: "ואתה אינך – בן עמי," אתה ששמך מסמל את הקרבת חייך למען עמך, אינך חי עוד לשמוח בפדות. גם ניסיונו להתנחם ב"אושר כי היית" נכשל והוא מקונן: "ואתה אינך, אתה - - ילדי," אתה שכילד קטן ואהוב אתה לי.
"הרע" פלש, אפוא, באכזריות לעולם שהיה תמים ומלא אמונה, וכל ניסיון להיאחז באשליית הפיצוי והנחמה לא יצלח עוד.
יותר מזה, לפתע, במלחמה, אין זהות מלאה בין אושר הכלל לאושרו של הפרט. בעוד הכלל הלאומי חוגג את עצמאותו, הפרט שלחם למענה נפל ואיננו, והוריו שקועים באבלם ובייסוריהם. הם אמנם שותפים לאמונת העם במטרתו הנעלה, וזו מבליטה את המופת שבדמות הבן שהקריב עצמו למענה, אבל אין בכך למנוע את ייסוריהם הקשים.
נבקע, אם כן, סדק בחומת האמונה שביקש זאב לקיים. אף על פי כן, זאב אינו מציין את זהותם של אלה שתקפו את השיירה וגרמו לנפילת הבן ונמנע מכל אמירה של טינה, איבה או שאיפת נקם. ניכר שהוא מתאמץ לקיים את העמדה המוסרית גם בתגובתו בשעה של אבל וכאב. להבא הוא יתקשה בכך.
ארנה גולן
המשך וסיום בפרק הבא