התמודדות עם משמעות הקיום
על כינוס שיריה של בינה ברזל
"על דעת המקום והזמן"
הוצאת ספריית פועלים, 2018, 248 עמ'.
כינוס שיריה של בינה ברזל נוחת עליך כהפתעה מרהיבה. שיריה נדפסו, אמנם, בכתבי עת ספרותיים ובאינטרנט, אך פיזורם לא איפשר להעריך את ייחודה ומשמעותה של שירה עשירה ומורכבת זו. עתה, עם הופעת הספר החדש, המעוטר בציור העטיפה בעל האופי האימפרסיוניסטי, שבמרכזו נערה מחוללת וברקע בתים של העיר תל אביב שעל חוף הים, והוא מעשה ידי נכדתה, בולט אופיים המקורי והרב משמעי של השירים.
בראש וראשונה בולטת הנועזות של המעשה השירי, והיא מתגלה בזיקה נועזת למקורות עבריים ולתרבויות אחרות לשם שיבוצם במבנה שירי מדהים. כל זה לשם התמודדות עם שאלות רחבות אופק על משמעות קיומה, ובתהייה על אירועים מן העבר וההווה, ועד לתהייה על הקיום האנושי בכלל.
ואם נערוך פאראפרזה על שמה של המשוררת נוכל לומר כי אכן "בינה" עמוקה ו"ברזל" הנפש נדרשים להתמודדות זו.
נקודת המוצא של מרבית השירים היא מן המקום והזמן הקונקרטיים, כשמו של הספר. ממהלך חיים, מפגישה, מן העבר, הילדות, ההורים, המשפחה, או מנוף מוכר, אלא שהקונקרטי אט אט או באחת ממריא למחוזות אחרים, אל איתני הטבע, למיתוסים ולמקורות תרבותיים אחרים, לנופים וקטעיהם ולקוסמוס כולו, מתוך חיפוש המשמעות לאחת משאלות קיומה, העולה בנפשה בשיר הנידון. ההמראה אל המופשט מתקיימת שעה שהקונקרטי הופך ברגע מסויים למטאפורי. או אז המטאפורות נעשות למציאות בפני עצמה והן בונות עלילה סיפורית רבת מיפנים. וכך, חיים ומוות מתקשרים, דומם וחי, עבר והווה, אדם וחי וצומח הולכים ומתחברים, ודמויות מהתנ"ך, ממיתוסים או מההיסטוריה עם דמויות מההווה מופיעות פתאום יחדיו. וכך נבנית מציאות חדשה, מציאות פנטסטית, שירית.
ומעניין: שמו של הספר נטול מאמירה המקדימה את תפילת יום הכיפורים, שנאמר בה כך: "על דעת המקום ועל דעת הקהל , בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים."
פירושים שונים ניתנו לאמירה זו, אבל לענייננו חשוב כי "המקום", שהוא כאן שם האלוהים, נעשה בשם הספר למקום ממשי כיוון שאלוהים אינו נוכח בשיריה של בינה ברזל, ואילו הקהל הומר ב"זמן". עם זאת, הזיקה לאמירה כבדת משמעות זו מעידה על תחושת יסוד של חיים תוך מגע עם מימד שמעבר, עם היקום. ואכן, תחושה כזאת אפשר להביע רק בכוחה של הלשון השירית, ועל כן היא כותבת שירה.
ואמנם, מדהים להיווכח כי אין בשירים כל זכר ללשון העיתונאית ששימשה את ברזל במשך שנים ארוכות כעיתונאית פוליטית מרכזית ב"ידיעות אחרונות". גם אין בשירים כל מבע לעמדות ולשאלות פוליטיות, לאומיות וחברתיות שבהן עסקה במשך שנים. ולכן גם לא מפתיע ששירים רבים שאינם שקולים, כנהוג היום, חורזים בחריזה חלקית או אפילו מאחדת חטיבות לפי הדרוש לשיר. אם מעיינים היטב אפשר גם לגלות שלפעמים טמון בחריזה הזאת רמז למשמעות השיר, כשם שלעיתים השיר כולו או חלקו שקול במשקל המקנה לו קצב.
מעניין גם להבחין בהבלטת המקום הקונקרטי שבו המשוררת חיה ודווקא על העטיפה האחורית שבה נהוג למסור פרטים על היוצר. והנה, למרות שהשירים מכוונים תמיד למשמעות מופשטת. הרי כשהמשוררת מוצגת לקוראיה נמסרים שמות הוריה כדיוקם כי חשוב לה מנין באה, נמסרת עלייתם ארצה והארץ ממנה באו, היכן נולדה בינה עצמה, היותה רעייה (של פרופ' הלל ברזל), אם לשתי בנות ששמותיהן נמסרים, ואפילו אחות (לחיה הופמייסטר), כלומר – האינפורמציה עליה מעוגנת כולה במקום ובזמן ובמשפחה. ואכן, כך הם השירים. הם מתחילים על דעת המקום והזמן הריאליים, אבל אז יוצא השיר לדרך של חיפוש המשמעות ובונה לשם כך מציאות חדשה והוא עושה זאת בעושר הלשון, ובמיוחד זו הנטולה מן המקורות.
ואכן, כך נאמר בשיר "אדונית המילים" (211): "מה ביקשתי, כי אם מילים / כמו תוהו כמו בוהו וחמלה" את שפת המראות ואת הלשון "שנדדה על דבשות גמלים בהרים ובמדבריות," "שהיתה קשה כאבן בפי נביאיה, שיש בה ניגלה ונסתר ושורשים זוגיים, משולשים, או מרובעים," מילים "בלשון עבר" בכל רובדיהן ומשמעותן. וזה אך חלק מאיכויות הלשון השירית העברית שהיא מבקשת, כי "אתה בורא במילים את עולמך". ואכן, כבר בשיר הפותח את הספר ניתן להבחין באחדות מתכונות הלשון הללו.
השיר נפתח כביכול בלשון המתארת מציאות ריאלית וקונקרטית: "כאשר אני הלכתי בשדות" אלא שזו, כמובן, שורה הנטולה משם הרומן הנודע של משה שמיר, "הוא הלך בשדות", והרמיזה לו מתנתקת לכאורה מהמקור ונעשית מטפורה למהלך חייה שלה בהקשר לאומי מן הסתם. ולכן, נשמר בה הקשר לדור ולתקופה שבה גדלה המשוררת, למלחמת העצמאות וקצת לפניה, ואז ממריאה המטפורה ומסמנת את דרכה של ההולכת כמהלך "יבש ועוקצני" והשדות מתקשרים ב"אלומות" הכורעות כמו חידה, והרי זו רמיזה ליוסף המקראי. ואז עולה, כמו בקישור אסוציאטיבי, תיאור מופלא של הליכה בגורן והא נע בין רוך לקשיחות. אבל לפתע הכול משתנה, כי "לעת כזאת אני צופה כמו חיה / שנלכדה במלכודות," כלומר – זו תחושתה עכשיו, כשהיא צופה במראות העבר. אבל אז מסתמן מיפנה שונה ומנחם, כי לפתע "יש שם אור זרוח לבאות" (על משקל שם הספר, "אור זרוע").
ואכן, מכל הנאמר עולה, כי נמצא בכל זאת איזה סדר בעולם ואפשר להתנחם – כי "הלכו ביחד גם שור וגם חמור," שלא כבשאלה המקורית שהטילה ספק בכך, "הילכו שור וחמור יחדיו?"
אי לכך עולה עתה הניסיון להתאפק מבכי על שהיה: "ואין לבכות ואין לבכות / ואין לתהות על שהלך ועל כל מה / שדין לשמוט." עתה יש להפנים ולקבל את שנאמר תחילה: רגליה של ההולכת בשדות אכן היו יחפות ופצועות כי הרגבים אכן היו קשים אך יש להיפתח אל סיכוי "האור"...
כבר כאן בולט אופיים של השירים. אין בהם דיבור בלשון ישירה של רגש או מחשבה ולא האירועים הקונקרטיים הם העיקר. מה שחשוב הוא משמעותם לגביה, אופן החוויה שלהם. לכן הם מובעים במטאפורות והן בונות מציאות שלמה או קטעי מציאות וגם ועלילה, וכמו בחזון בלשון מראות, תוך הסתייעות ברמיזות ובחומרים ממקורות שונים. וכי למה כך? כי התהליך התודעתי של חיפוש אחר משמעותו של הקיום הוא סבוך ולא נהיר גם לה עצמה. הוא גם נע בין רגשות סותרים, ועל כן פונה המשוררת לרובדי לשון עמוקים בבקשת סיוע ועושה גם אותם לבסיס לעלילה סיפורית מטאפורית רבת מיפנים. אכן, שירה מאוד יוצאת דופן בשירת זמננו!
זה ניכר גם בכך שהשיר גם מתלכד בקיצבו, במקרה זה במשקל ימב, שהוא לא בהכרח סדיר ולכן גם לא מיכאני ובולט, אבל הוא המעניק לשיר קצב של צעידה. ואיך חורז שיר ארוך יחסית זה, המשתרע על עמוד (מרבית השירים הם בעלי אורך מעין זה ויותר)? הלא בחריזה זאת, שמלכדת 9 טורים או אף מאחדת טורים רחוקים ובקצב משתנה, ומה הטעם לכך? טעמה מתגלה, כמדומה, בסיום, במילה "להיות", איתה חורזים הסיומים. ומדוע? כי הנושא הוא משמעות החיים שלה ומהלכם.
בשירים רבים אחרים תהיה התכתבות גם עם איתני הטבע והקוסמוס כולו, אבל בשיר הזה, שדן בקיומה האישי שלה, ישנם אומנם מרחביו של הטבע, אלא שהם מסמנים את מסמנים את קיומה המכאיב והדוקרני.
בעולם שירי כזה, הנברא בכוח המילים, ניתן להפגיש חיים ומוות, כמו גם עולמות רחוקים, וללוש אותם יחדיו. ואכן כך נאמר בשיר "משחק עצוב" (214): "נשחק בלהחיות מתים" וכשיחיו הם גם יבואו מטקסטים מעולמות תרבותיים ומיתיים רחוקים: "נקרא בשם לשייטי הברונזה הדקים" על נהר הלתה, "נגהר על הנער ונחייה" אותו, נקרא גם למהדי מחרטום, ועוד ועוד.
הכיצד? כי "אלפי שנים הן כלום – את צריכה רק לבחור / הם עומדים בתור וממתינים" בדמיון ובתודעה. ואם כך, מה נפלא הוא כוחה של השירה! הרי אפשר גם להציג את כמיהתה ויחסה לאימה המתה תוך ביטול מימד הזמן והריאליה של המקום. או אז השתיים קיימות יחדיו בעולם החדש שנברא. הנה היא, אימי, "צועה בשבילי" ו"אני הרה וזוכרת", כי "פסיעותיה – הד סכין ובחלון דמותה חיוורה / אל תוך חיי נשקפת" (219).
מדהים הוא גם השיר, "אדום" (220), צבע שברגיל מעורר בנו אסוסיאציה של אהבה – אך אין שירי אהבה מן הסוג הלירי השגור המתמקד בהבעת אהבה בספר הזה. מאידך, הצבע האדום מתקשר גם בדם, וכך אמנם יתברר בהמשך. השיר נפתח דווקא בכעין פנטסיה למרות שהיא מרמזת דווקא על ביתה האמיתי והקונקרטי של המשוררת: "גמל הציץ מבוגרשוב / ודגים כחולים שחו סביבו." ואז, תוך שבירת כל סדר של תקופות, פתאום עולה זיכרה של זמרת עכשווית אבל בתוך פנטסיה: "אפרת גוש הציצה / ניבטה ממסגרת זהב / בחלון ראווה." וכך, תוך עירוב של ריאליה – חנות צילום עם תמונות – וזמן, באה המכה: "ולי יש לוקמיה./ אני חולה – חיל ופחד, חלל ריק / עולם נעול" והפנטסיה מתגלה כניסיונות של בריחה.
המעניין הוא שהתדהמה והכאב מתרסנים בכוחם של ביטויים "גבוהים" של רגש ומרחיקים מן הכאב, יותר מזה, אז נאמר כי "החלל קורא לי / עצום בקיומו" ויש בכך משום נחמה. וכך התהליך התודעתי רב המיפנים מחזיר אז לנחמה מחממת-לב החל בילדות, עם אימא, אם כי גם שם היה כפל יחסים. ושיר זה הוא אך דוגמה אחת לעושר השירי ולמורכבות המבע שרק לשון השירה מאפשרת אותם.
סמוך לכך נמצא שיר רב רושם נוסף, הקרוי "אוכל עצמו" (228 ) ואתה מצפה לשיר על חרטה, כי הרי זו משמעותו של הביטוי "הסלנגי" הזה. אלא שלתדהמתך השיר נפתח באדם ההולך ברחוב ואוכל לחם, קרוב לאלוהיו ואפילו יש לו ענבים במקום "עטרת קוצים" והוא אכן בממש "אוכל מבשרו" ובכוחן של הרמיזות הוא רוכש את זהותו של ישו.
אלא שאז השיר ממריא ומדבר על עולם התלוי על בלימה תוך אי ידיעת מטרתו וקיומו, והעלילה שהיא כמו חזון מסתורי טומנת בחובה שאלה פילוסופית בלשון שיר עמוסה ומציגה התפרצות של אש וקטסטרופה. תוך כך היא גם בוראת יקום חדש שבו לבסוף האש תשוב לנרתיקה, "השמש תזלוג" העצים "יתקדרו" והאיש ההולך יצפה לגילוי המשמעות של הכול...
כמובן, ישנם שירים אישיים יותר, היוצאים מחיי הדוברת, ויקצר המצע מלהדגים את השפע. ניקח, למשל, שיר פשוט לכאורה, הקרוי "א.פ." (43). השיר מעמיד כעין סיפור איך ראתה את א.פ. כשנסעה באוטובוס וא.פ. ישבה על ספסל , אבל איך נעלמה כשירדה במיוחד כדי לראותה, שהרי מתה מכבר, כנאמר אך בסיום השיר מפי "גלילי", שדבר לא נמסר עליו, אך העניין ברור לו, כי "בארץ הזו רבים רואים פתאום ברחוב / מי שכבר אינו קיים. אך מסרבים להודות." וכמדומה שרמז כאן שדווקא בארץ הזאת רואים.
כוחה של התודעה ביצירת מציאות ניכר גם בשיר הסמוך, הקרוי "געגועים" (49), אבל אתה לא יודע מיהי אותה נערה שהדוברת מתגעגעת אליה, כי עצם השבועה בלשון הסלנג, ש"בסין ראיתי אותך, שכה אחיה" מרמזת שזו היתה אשלייה.
גם הכמיהה לנפץ את גבולות הזמן ולעבור קיום אחר מובעת בשיר מפעים הקרוי "שאלה של זמן" (97-98), ואשר עיקרו כמיהה לקיום קוסמי אחר. על כן יש בו רצף שונה של אירועים מזה שבריאליה. זמנים שונים ועונות ומהירות האור וצמיחת עצי הפרי ועוד. והכל בלשון שיר ייחודית המובילה להבעת הכמיהה כי "ימי בראשית ו'יהי אור' / יהיו סוף הדברים ולא תחילתם" וכי "מחר יהיה היום וצליל אלף כינורות" ילווה אותם. אלא שהסוף הוא בכניעה חסרת ברירה לסדר הקיים והיא חותמת את השיר: "כבר יום שלישי עוד / שבוע בינתיים יעבור."
בנוסף, חשבון נפש אישי ופקוח עיניים מלווה תמיד את הכול. "בסה"כ כמה אנשים אהבת? כמה אנשים ליבבת? / כמה אנשים עירסלת באור השוטף בליבך?" היא שואלת את עצמה, וכל זאת כשהמילה הראשונה (בסה"כ) מתנסחת בלשון יבשה של דין וחשבון, שאחריו השיר ממריא לשיפוט עקיף של מסלול חייה. אלא מה? הזיכרונות צפים כשהיא מצוייה "על הר קרח" (במשמעות של קור נפשי אך גם ברמיזה ליצירה המוסיקלית של מוסורגסקי, מלחין מאמצע המאה ה-19) – שם "חוברים מקום וזמן, / ונער קטון נוהג בם" (ברמיזה לחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו, פרק י"א). אכן, מוצב כאן אתגר לקורא, אבל גם בלי זיהוי הרמיזות (ודאי לא את כולן זיהיתי) השיר רב רושם כי נוצרת מכל אלה מציאות שירית עצמאית חדשה.
ואיך בכל זאת מתוארת האהבה? בשיר "גבר אוהב אישה" (180) מתואר בהומור (לא ייאמן!) ובמשחקי מלים ומיצלולים, תהליך של התאהבות מסוחררת, שראשיתה ב"גבר אוהב אישה / את אישה, את עשישותה / הוא חי באשלייה / תשישותה מאששת אותו / הוא שוטח בפניה שטיחו." דרך חלומותיו המנותקים מן המציאות, תשוקתו ההזוייה, המביאה אותו לחשוב שהיא שווה, "שהיא שונה, שהיא שנונה," הוא ממשש אותה בדמיונו, מכין את יצועו, וכולו אסיר חמדה, שכישוף האהבה המסחרר את ראשו מובע נהדר במצלול השי"ן החוזר כבשריקה מלגלגת.
לעומת זאת, השיר "אפשר להתנשק" נפתח בתמימות של הצהרה ש"אפשר להתנשק בהרבה צורות, אך אני אוהבת על קצות האצבעות." אבל לאחר מכן השיר הולך ומרמז ליחסים מורכבים ורבי סתירות תוך תיאור אפשרויות של אהבה והעדפותיה של הדוברת ועד לסיום המנחם: "אז נאהב בשלמות / כי נדע למחול."
ואכן, בכל שירי הזוגיות האהבה מורכבת ומתקיימת בתהליך הכורך עימו שאלות של זהות ועצמיות ויחס הוגן. כך, למשל, השיר המעניין "אנחנו שמרנים מאוד" (179) חושף "שמרנות" כ"שמירה" על האהבה עם מורכבות של שמירה על העצמיות, לכן הוא מסתיים כך: "לפעמים אתה מקום / לפעמים – אתה מחיצה." ומעניין, דווקא החריזה המאחדת את השיר מרמזת להתגברות על המחיצה.
לרוב מובילים שירי הזוגיות גם למימד נוסף, כפי שנקל לראות בשיר רחב המימדים ועמוק התהליכים "געגועים לדוברובניק" (174). השיר כלול אף הוא במדור "פמליה" (153-184), שעליה הדוברת אומרת כי "הפמליה שהיא אני /מתפרעת לאחרונה," ונכללים בו שירים בעלי זיקה אישית לדמויות קרובות נפש, וביניהן אפילו בעלי חיים, שאינם רק מטאפורה: "פעם הייתי / נאמר צבייה / אולי איילה שחץ פילחה / לבטח הייתי / כי איך אחרת אדע / את סוד הכאב הבוהק בעינה?"
בין השירים הללו נחשפים, כאמור, מה שניתן לכנות "שירי אהבה אישיים", אף שתמיד הם ממריאים לאיזה היבט קיומי החורג מן הזוגיות. אפילו שיר כ"חלום", שנפתח באהבה אדירה: "הו איזה לב שוטה / הולם בך תיק ותוק / כשאת בזרועותיו / והוא לך כחישוק" ממריא לתיאור העצים והכוכבים והעולם והחשיכה והאפלה והמיית הליל, כלומר – לאימה. ורק הבוקר בא כהצלה, שעה ש"עולם ופרדסיו עומדים בראש מורכן" – מביא להצלת היקום מתוך התחושה של הגנת הגבר אוהב.
השיר שהזכרנו, "געגועים לדוברובניק", ראוי לעיון מיוחד לא רק בשל היותו רב מימדים, אלא גם בשל היותו השיר היחיד המוקדש במפורש "להלל", הלא הוא פרופ' הלל ברזל, בעלה של בינה. השיר נפתח בלשון ריאלית, עובדתית וסיפורית: "היה לנו שם קן אהבים קטן / בקומה האחרונה." היא אהבה את המלון ואת הים שנשקף כרקיע כסף, "ואת אהבתך. שהיתה חמה כמו השמש, שלעולם מוצאת בדוברובניק מנוחה נכונה". וכאן בדיוק מתחיל השיר להמריא בסתירות מן האישי אל המימד הרחב יותר. שהרי "מנוחה נכונה" היא גם מנוחה אבל גם ביטוי למוות ורמז למלחמה שהיתה שם. ואז גם חל מעבר לשורשיה המשפחתיים של הדוברת ולשושלת הנשים שמאחוריה, למיתוסים ולאגדות, ותוך כך משולבים קטעי מציאות מן ההווה כמו אופנועים מרעישים, ושיר האהבה נעשה תהייה חיונית ודוחקת על משמעותה של דוברובניק לקיומה שלה. בה בעת הוא וגם "כאקסיומה לנפש האנושית" השורדת כמו "יונה" (כמו הציפור וכמו הנביא, מן הסתם).
לעומת שיר זה, השיר הקצר "אתה בורא אותי", הוא הצהרת אהבה יפהפייה לגבר הבורא בה חירות מופלאה עד שהעולם כמו חדל להתנגד לה. אישוניה נוגעים באור, הריח מביא בשורה והקול הוא חינגה. על כן, "במקום הזה / אין מחילות" (בשני מובנים: אין צורך בסליחות, כי לא היו חטאים, אבל גם לא היו ואין סודות).
עוד נזכיר איך בשיר שכבר ראינו, "גבר אוהב אישה", מואר באופן מפתיע וייחודי כיצד אהבה נעשית כעין כישוף, ודווקא משום כך, נותר הגבר באורח פרדוקסלי, בחלומו עליה בלי יכולת לממש אותה.
פרק לעצמו הוא "מסע" (עמ' 185-205 ), שנושאו "הריאלי" הוא טיולים בארצות שונות, בעיקר במקסיקו, אך ההתמודדות עם עושר תרבותה וייחוד אנשיה, מוביל הרחק לתהיות תרבותיות.
מבחינה אישית חשוב הוא המדור "קול דמי" (135-150), הקרוי כרמיזה למקרא, ל"קול דמי אחיך זועקים מן האדמה" (בראשית, ג', י'). ואכן, נכללו בו שירי התמודדות עם המוות של קרובים ושל קרובים פחות, כשהאלוזיה כתמיד אינה נושאת את מטען המקור כולו, וכך השיר מתנשא להתמודדות טעונה עם שאלות קיומיות פילוסופיות. לכן, למשל, את השיר הראשון, "כך למות?" אפילו לא אנסה לפרש כאן. השיר המדהים הזה משתרע על שלושה עמודים ובעיקרו דומה לכעין חזון מיסטי המערב מציאות עם פנטסיה יקומית: קרובים מתערבבים עם רחוקים, זמנים ומקומות עם זמנים ומקומות רחוקים, צבעים שונים, אימה עם רגיעה, מראות (כמו עגלון מצליף בשבעה שועלים ופה חסום ואחד בא מן המדבר ומרסק את הבית והקוצים), קטעי תרבות ונופים, והכל מוליך לבסוף אל התרפקות על "ההבטחה" על סדר העולם הטוב שאליו כמהו כולם, אך הנחש זקף ראשו, והחלום על מעיין חרוד שנובע בעוז חותם את המשא. הכול החל כביכול בתמימות, כשהדוברת בכלל שאלה את הגבר בפניית סלנג: "מותק, אני אומרת, תגיד לי אם זה שיר, איני יודעת."
השיר הבא כבר מתמודד בעוז רוח עם "גוף במותו" והוא מדהים לא פחות ורומז למלחמה שלא ברור מהי. ואכן, חבל שלא נכתבה ליד כל שיר שנת כתיבתו והיה אולי ברור יותר ההקשר שלו.
כפי שראינו, לא נדירות כלל הן פתיחות "תמימות" ופשוטות של שירים שאחריהן מגיעה ההמראה. כך, למשל, בשיר "ריקדי, ריקדי" (הנפתח כבשיר הילדים "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי / אני מושיטה את ידי" – וכאן בא המיפנה: "ואין למי למי." ומנקודה זו, ברצף של פרדוקסים המקיף תופעות של עולם ומלואו – כמו "שליו על חוף סופק כפיו", דגים עולים ברשת, פרות מובלות לבית המטבחיים, השמש מט ליפול, עתיד והווה מתערבבים ואפילו הדינוזאור גועה – וכל זה תוך קריאה ל"בינה" להוסיף ולרקוד למרות המודעות לשיבוש שבקיום האנושי.
שאלה קיומית שונה עולה בשיר "כשלא אהיה כאן" (14). עיקרו תהייה כמעט קבלית (לא דתית), הכוללת גם גלגול נשמות, על מה שיקרה אחרי המוות, וכל זה בחריזה קלילה לכאורה ואירונית, שכמו באה להקל על הכאב. (הווה, אשתווה, תיכלה, למשל).
יש לציין כי רוב השירים, ולא רק במדור הראשון, מסתיימים במבע של אימה קיומית. "אז סערו עלי הדברים / עד כלות" האומנם "יבוא נורא, יבוא נורא?"(28) וזה עוד לאחר רימזי תפילה.
אפילו התהייה על הקיום הנשי כוללת הפנייה למקורות ולמרחב תרבותי נרחב, כמו בשיר "מה זה חשוב" שעיקרו תהייה על ערכן של פעולות נשיות כגון, לבשל, לקנות, לאסוף אבני חן, ללדת, ופתאום מתקיימת קפיצה ל"הריון של ידע ותחושה של יופי" וסופו בהקשבה ל"קולות משם".
נוגע ללב גם השיר "סוד", שנושאו הוא הקשר הסודי שבינה להוריה המתים, כשהביטוי השירי מלא רכות ועדנה בצד פרדוקסים וחומרים בלתי צפויים (40).
מעניין גם לגלות כי כל השירים במדור "שושלת פרועה" (75-103) אכן עוסקים, כנאמר בכותרת המדור, בשושלות אנושיות ומיתיות, אבל במימוש השירי המיוחד לבינה ברזל, כך שכל שיר מעלה תהייה על משמעותו של היבט קיומי שונה. למשל, על האדם בבדידותו בחייו ובמותו, על מסוגלות לחוכמה, ליידע, לתחבולות או לכוח לשנות את קיומו. ניכרת כאן הסלידה מ"רצח" החיות לשם מאכלנו (90), כאב החידלון והשיבוש שביקום ועתים אפילו ייאוש מהאדם עצמו (93) ומהחיים המודרניים בעיר (92).
והעיקר – עם כל חשיבותה של הראייה הפילוסופית, ייחודם של השירים בלשון פורצת הגבולות ובמרחבי התחומים שמהם נדלים החומרים והמטאפורות.
לעומת זאת, שיר שניתן "לנוח" בו הוא שיר קצר ויפה על אימהותה: "כשהייתי אימא שלהן / הן היו ילדותיי, כך נפתח השיר בחיוך, שהרי אימא היא אימא תמיד. ואז, ברכות וברגישות נבנית ומובעת אט אט ההכרה הברורה כי בלא הבנות והנכדים ו"אהוביי" – "איני" – אין לי קיום (16).
לעומתו, שיר שונה בנועזותו הנשית הוא השיר "אני טשרניחובסקי" (20), שכולו ניסיונות של הגדרה ותיאור נועזים של הזהות העצמית כאישה ואדם וכמשוררת, והכל מנקודת מוצא כי "רוחו מפעמת בי רוח עז."
ומהו בית? מדור שלם מוקדש לסוגיה זו, לבחינתם של "בתים" בראייה מורכבת ורבת מימדים (107-132). לענייננו חשובות האמירות כי "מי שמקים בית זקוק להרבה אמונה" וכי בניית הבית שמתוך "רצון להכות שורשים" מחייבת "לספור מאות שנים לאחור" והיא גם "מרפא מצלקות נושנות" ומתקיימת ב"עמודי ברזל" הניטעים בחול, ונרמזת כאן הקמת ביתם של הוריה בתל אביב אל מול הים, או אז השיר נקשר בזיקתה האוהבת והמורכבת ל"אבי היפה" שנשאל על ידה ברמיזה ללשונו של עמוס הנביא, "את מי אתה חוזה ומי אומר לך ברח?" – שהרי ברח מאירופה. מנקודה זו היא אף תוהה על משמעות זהותה וסיומו של השיר דווקא ביונה הנביא, כי "בין שלווה לאימה יורד יונה אל הספינה" ובגלגולו עתה התיישב בתל אביב.
ישנם גם שירים שטמונים בהם סודות ומסתורין, כגון "עצי התפוח" (116 ) , שלא לנו לפרשם.
וכיוון שלא ניתן למצות במסגרת זו את עושרו של הספר הזה, נחתום את הדברים דווקא בשיר שמתגברים בו על אף הכול החסד והנחמה. הלא הוא השיר "זמן אראלים" (128), שעיקרו חזון עתידי על "רגע אחד מופלא" שבו "יחברו בי רום ותהום" ושבו המפלצות יירצעו אל הסף" ו"ברק החרב המתהפכת יועם" הרוע ימוגר ותבוא בה הידיעה של האמת האחת והמוחלטת ו"חסד גדול יכסה את הארץ / ושלווה."
עתה יש לסכם ולומר כי מזומנים לקורא, המוכן לאתגרים שיריים, רגעי חסד של שירה ייחודית ומפעימה, שנכתבה במשך שנים ואשר אין כמותה בשירתנו.
ארנה גולן
