גם אם בעם שלך יש שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית

אתה – ח"כ ערבי מהצד הלא-ימני – מהצד של גנץ

אתה שייך לשמאל-מרכז!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עד לפני יומיים, איש עוד לא ידע מי המנצח בבחירות לכנסת ה-21. היום כבר ברור, עוד לפני סיום הספירה הסופית של הקולות, שלגוש הימין-דתיים יש יתרון על גוש המרכז-שמאל, והוא שירכיב את הקואליציה הבאה בראשות נתניהו.

עדיין לא ברור אם הימין החדש בראשות בנט עובר את אחוז החסימה, אבל גם בלעדיו לנתניהו יש מספיק חברי כנסת להקמת קואליציה יציבה. החשש שמפלגת זהות בראשות משה פייגלין תגרום אולי להקמת ממשלת שמאל-מרכז פג, בהינתן שזהות לא עברה כנראה את אחוז החסימה, אבל גם אם תעבור, זה לא ישנה דבר.

ממשלת אחדות לאומית עדיין תיתכן תאורטית, אבל סיכוייה הקמתה קלושים, בגלל הקונפליקט המובנה שבין הדתיים ליש עתיד, שהוא היום החלק המאורגן של כחול לבן. אבן נגף נוספת היא הצהרותיהם המוקדמות של הרביעיה של כחול לבן, לפיהם הם ישבו עם הליכוד באותה ממשלה ללא נתניהו. כמובן שזה חסר היתכנות.

במצב זה קרוב לוודאי שמפלגת כחול לבן הולכת לאופוזיציה ואיתה גם מפלגת העבודה, שהתרסקה קשות ומרבית כוחה האלקטורלי עבר לכחול לבן. זה ייתן למתנגדי נתניהו זמן מספיק כדי ללמוד את החיים הפרלמנטריים ביתר יסודיות, וזמן הכנה לסיבוב הבא.

אשר לכחול לבן, שזכתה נכון לעכשיו בשלושים ושישה מנדטים, שהמכנה המשותף של מרכיביה היה "רק לא ביבי", היא תיאלץ לעבור תקופה לא פשוטה באופוזיציה, מפני שחבריה הם תערובת של בעלי דעות ימניות, שדוגלים באי הקמת מדינה פלסטינית וגם בעלי דעות שמאליות שרוצים מאוד במדינה כזאת.

מלחמות האגו שיצופו ביניהם, בהיותם אנשים מאוד אמביציוניים וקרייריסטיים, תהיינה קשות ומרות. לכן, בהחלט ייתכן, שהם יתפרקו חזרה לשלושת מרכיביהם הבסיסיים: יש עתיד, אנשי בני גנץ, ואנשי יעלון-האוזר-הנדל. הניגודים ביניהם חריפים, למרות שלפי שעה הם הוסתרו מעין הציבור.

כעת כנראה גם יבינו אנשי כחול לבן, שהפער בין כישורי רמטכ"ל לכישורי ראש ממשלה, או אפילו שר, הוא עצום. להוציא את משה יעלון, שרכש ניסיון קצר כשר לענייני מודיעין ואח"כ כשר ביטחון, אין לשאר המובילים בכחול לבן כל ניסיון מדיני או כלכלי-חברתי ברמה מתקבלת על הדעת. גם יאיר לפיד, שכיהן זמן קצר כשר אוצר. לא הותיר הצלחות בולטות אחריו.

לסיכום, האחריות החברתית, מחייבת ממשלה עם ניסיון, אחרת המדינה תדרדר לכאוס ביטחוני וכלכלי. לכחול לבן חסר הניסיון הזה. תמוה איך היא העיזה בכלל להיכנס להימור כה גדול. חוכמת ההמונים הצליחה למנוע אסון זה.

למרות שהנושא לא צף במהלך הבחירות היה ברור שהמאבק של כחול לבן היה על סילוקו של נתניהו מהשלטון, בין בקלפי ובין בערכאות. מסתבר שאי אפשר לבסס קמפיין בחירות על טענות שחיתות-כביכול, שלאיש לא ברור מה טיבן האמיתי. להערכתי, קרוב לוודאי, שהתיקים של נתניהו ייסגרו. במקרה הגרוע ביותר יוטלו עליו קנסות בגין המתנות שקיבל וייתכן שאפילו זה לא יקרה.

יצחק הילמן

והיום גם הם נעלמו

ואיוותר רק אנוכי לבדי!

בשל שבוע הבחירות גדוש האירועים, כמעט וחלף מתחת ל"רדאר" התקשורתי – פסק דין חשוב אבל גם בעייתי ונתון במחלקות בתחום דיני לשון הרע והוצאת דיבה.

שופטת בית משפט השלום בתל אביב, אושרי פרוסט פרנקל, פסקה השבוע, שהעיתונאית הדס שטייף התרשלה בתפקידה כעיתונאית, ולכן תפצה את העיתונאי ושדרן הרדיו, נתן זהבי, ב-390 אלף שקל (ובנוסף גם הוצאות משפט בסך 30 אלף שקלים נוספים). בפסק הדין מתחה השופטת ביקורת נוקבת וחריפה במיוחד על שטייף ועל עבודתה המקצועית כעיתונאית. "הדס שטייף לא פעלה כעיתונאית סבירה ואחראית," קבעה השופטת.

מדובר, ללא ספק, בניצחון משפטי מוחץ לעיתונאי ושדרן הרדיו, נתן זהבי. הדס שטייף מצידה הודיעה שבכוונתה לערער על פסק הדין: "מדובר בפסק דין הזוי, המהווה סטירה מצלצלת לקמפיין ה-MeToo. אילחם עד הסוף. הצדק ייצא לאור," צייצה שטייף בטוויטר.

תחילת הפרשה לפני כשנתיים, כששטייף פירסמה בגל"ץ, בערוץ 12 ובעמוד הפייסבוק שלה, ידיעות ובהן דיווחה, שבידיה תלונות של יותר מעשר נשים, הטוענות שזהבי תקף והטריד אותן מינית בברים בתל אביב. אף אחת מהנשים לא הגישה נגד זהבי תלונה במשטרה, וגם לא תביעה אזרחית.

זהבי, באמצעות עו"ד ליאור אפשטיין, הגיש בתגובה לבית משפט תביעת לשון הרע נגד שטייף בסך של 1.8 מיליון שקלים – 140 אלף שקל בגין כל פרסום. בסופו של דבר, השופטת, כאמור, פסקה לזהבי בפיצוי בסך של 390 אלף שקלים.

למרות ששטייף הצליחה להביא לבית המשפט 7 נשים שהעידו וסיפרו על הטרדות מיניות, שלכאורה ביצע בהן זהבי, תוך מתן תיאורים מפורטים (לרבות מתלוננת שהעידה כיצד "התעלפתי בפאב ומצאתי את עצמי עירומה במיטתו של זהבי," ואחרת שתיארה כיצד זהבי כפה עליה "נשיקה צרפתית") – השופטת הגיעה למסקנה, כי אין ראיה לכך, שהמעשים שתוארו היו בניגוד לרצונן של אותן נשים. "שטייף לא הוכיחה את האירועים הנטענים ברף הראייתי, הנדרש בהתאם לחומרתם והמיוחס להם," קובעת השופטת.

"שטייף לא פנתה לזהבי לקבלת תגובה לחלק מהפרסומים, לא ביצעה בדיקה עיתונאית ראויה וסבירה, קפדנית וסבירה טרם פרסום מעשים כה חמורים לגבי זהבי, שהינו איש תקשורת מפורסם, ולא בדקה את אמיתות הפרסומים בכלים העיתונאיים המתבקשים. שטייף לא נפגשה גם עם אף אחת מהמתלוננות, לא נפגשה עם חלק מהעדות הנוספות, לא יצרה קשר עם בעלי הפאבים ונתנה ביטחונה בתחושות הבטן שלה. יש פער משמעותי בין העדויות עצמן לפרשנות הסובייקטיבית שניתנה להן. הפרשנות של שטייף לאירועים חרגה בצורה שאינה מידתית מהעדויות," קובעת השופטת פרוסט פרנקל.

השופטת קובעת אמות מידה מקצועיות קפדניות לעבודת העיתונאים: "כשעיתונאי מביא לפרסום מידע כל כך קשה ובעייתי אודות אדם אחר, שיכול לחסל לו את הקריירה ולהטיל עליו אות קלון שילווה אותו לכל מקום, מצופה ממנו שיעשה עבודת תחקיר מקיפה ומעמיקה, שלוקחת בחשבון גם את גרסת הצד השני. שיהפוך כל אבן אפשרית, כדי לברר שהפרסום הוא נכון ומדוייק." – באמירה שעתידה להרתיע בעתיד עיתונאים מיד קלה מידי על המקלדת.

"קמפיין ה-MeToo והעלאת המודעות לתופעת ההטרדות המיניות חשובה וראויה, אלא שהקמפיין ו"רוח התקופה" אינם מקנים זכות לפרסם טענות קשות כלפי אדם, ללא קבלת התייחסות פרטנית לכל אירוע. על עיתונאי ותיק ומקצועי לבדוק היטב כל ידיעה שמגיעה אליו בנושא, וסבורתני ששטייף לא פעלה כעיתונאית סבירה ואחראית." מסכמת השופטת פרוסט פרנקל.

אין ספק, שהפרשה טרם הסתיימה, ובערר שיוגש, יידרש בית המשפט המחוזי לבדוק מה האיזון הראוי בין האינטרס החברתי במניעת הטרדות מניות לבין הצורך בשמירה על שמו הטוב של אדם.

עו"ד גיא משיח

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

מתוך אתר "מידה", 10.4.19

ידו של נתניהו שוב על העליונה, שקד ובנט טעו בענק והסיכוי לשינוי עתידי טמון במגזר הערבי. כל המנצחים, המפתיעים והמאוכזבים של בחירות 2019

לאחר לילה ארוך ודרמטי שכלל נאומים נלהבים, פרשנים מופתעים והרבה הערכות ותחזיות, אפשר להירגע קצת ולסכם את תוצאות הבחירות לכנסת ה-21. מי המנצח הגדול, מי פישלו בגדול ואילו מסקנות ניתן לקחת לעתיד.

המנצח הגדול: בנימין נתניהו

הניצחון של גוש הימין הוא מובהק, אבל ההצלחה של נתניהו היא גם בפילוח התוצאות בימין. יריביו הפוליטיים בעבר, פייגלין ובנט, כרגע מחוץ לכנסת, בן גביר ובן ארי (ותודה לבג"ץ) לא נכנסו גם כן, והליכוד אף הגדיל את כוחו בחמישה מנדטים. אין אף מפלגת ימין שיכולה לפרק בכוחות עצמה את הממשלה, מלבד החרדים.

אבל הניצחון הגדול ביותר של ראש הממשלה היא העובדה הוא שכל זה הושג דווקא לאחר פרסום כתב החשדות נגדו. העם הכיר את כל העובדות והפרטים על ההתנהגות הפלילית-לכאורה של נתניהו, והוא עדיין זכה לאחד הניצחונות הסוחפים ביותר בשנים האחרונות.

נתניהו יגיע לשימוע מעמדת כוח מדהימה. זה לא אמור להשפיע על מנדלבליט וניצן בקבלת ההחלטות שלהם, אך בסופו של יום גם הם בני אדם ולא מכונות. הם יודעים שאם יוגש כתב אישום ונתניהו יימצא זכאי בבית משפט, הם ייזכרו לנצח כמי שהדיחו ראש ממשלה שזכה באמון הציבור באופן גורף. הקריירה והיוקרה המקצועית שלהם מונחת על הכף, ואני מניח שהם יהססו רבות לפני שיחתמו על כתבי אישום. לא הייתי רוצה להיות במקומם.

המהלך הדרמטי: הקמת "כחול לבן"

הסיפור כאן הוא מדהים. מפלגת "חוסן לישראל" של גנץ קמה רק בחודשים האחרונים. לא היה לה מצע, בסיס פעילים או תשתית אמיתית. את כל אלו היא קיבלה מ"יש עתיד". גנץ אפילו היה נדיב עם חלוקת המקומות ברשימה ליעלון וללפיד, פשוט כנראה כי לא היו לו מספיק מועמדים לכנסת.

בהתחשב בעובדה שהמצע פחות או יותר הועתק מ"יש עתיד", שלבדה לא התקרבה ל-35 מנדטים, המשמעות היא שאנשים לא הצביעו ל"כחול לבן" בגלל עמדותיה אלא רק מסיבה אחת: כי זה לא ביבי. אם נתניהו צריך להיות מרוצה מכך ש-35 מנדטים בחרו בו באופן בלתי מתפשר, הוא צריך לדאוג מכך ש-35 מנדטים, כמעט אחד מכל שלושה ישראליים, מוכן לבחור בפלקט עם דרגות רמטכ"ל, כל עוד לא קוראים לו ביבי.

הבזבוז: אחוז החסימה

התמונה עדיין לא ברורה לחלוטין לגבי מי עבר ומי לא, אבל ברור שהרבה קולות נזרקו לפח. לפי אתר ועדת הבחירות, נכון למועד כתיבת שורות אלו, כמעט 333 אלף קולות, קצת פחות מעשרה מושבים בכנסת, נשארו מתחת לאחוז החסימה.

לדעתי זו תוצאה נוראית שפוגעת באמת בייצוג של העם, אבל חשוב גם להבין כי המטרה המוצהרת של העלאת אחוז החסימה – הגברת המשילות – למעשה לא הושגה. גם אם היו כאן עוד כמה מפלגות קטנות, לליכוד לא היתה אף מפלגה שיכולה להפיל בכוחות עצמה את הממשלה. במקום זה, יהדות התורה וש"ס מחזיקות את עתידו הפוליטי של נתניהו בידיהן, וייתכן שגם כולנו, ישראל ביתנו ואיחוד מפלגות הימין – יזכו לתענוג הזה בסיום ספירת הקולות.

הסחטנות הפוליטית תהיה בשיאה בממשלה הקרובה, וזה יקרה מכיוון שהעלאת אחוז החסימה שינתה את המפה הפוליטית ותגרום לכולנו לשלם על כך ובגדול.

המהלך המטופש: איילת שקד ונפתלי בנט מקימים את הימין החדש

איזו טעות בקנה מידה היסטורי. אחרי שנכשל בהצבת האולטימטום לנתניהו בנוגע למשרד הביטחון ואחרי שהסכים להאריך באופן מלאכותי את הממשלה הקודמת רק בשביל לגלות שביבי עצמו מפיל אותה אחרי שלושה שבועות, בנט שוב הוכיח שהוא פוליטיקאי בינוני.

במקרה הרע הוא מחוץ לכנסת, ובמקרה הטוב, אפילו אם יעברו את אחוז החסימה לאחר ספירת קולות החיילים, בנט יעמוד בראש מפלגה חלשה ושותפה קואליציונית זניחה, במקום לעמוד בראש הבית היהודי שיכלה לקבל 7-10 מנדטים.

הגיבור הטראגי: אבי גבאי

אני צריך לומר מילה טובה על גבאי. כל פוליטיקאי הוא מגלומן. זו לא ביקורת, זאת הבחנה עובדתית. מי שרוצה לנהל חיים של שמונה מיליון אנשים הוא בהכרח אדם שתופס את עצמו כגדול מהמציאות. גבאי הוא לא שונה, אבל למרות זאת הוא ניהל קמפיין שלם שכל מטרתו להצניע אותו ולהבליט את שותפיו לרשימה. זה לא קל. למשך כמה שבועות נראה שזה משתלם כשהסקרים הביאו את העבודה למספר דו-ספרתי של מנדטים אך ברגע האמת "כחול לבן" הצליחו למוטט את המפלגה ולגנוב לה את כל המנדטים.

למפלגת העבודה יש נטייה היסטורית לחסל מנהיגים. אני לא מחבב את העמדות של גבאי או של מפלגתו, אבל ההמלצה היחידה שלי אליהם היא לשבת בשקט, לקבל את דין הבוחר ולהמשיך הלאה. גבאי צריך להישאר בראש המפלגה. בדיוק כמו שהליכוד עשו שנתניהו מוטט את המפלגה ל-12 מנדטים בבחירות 2005. תלכו לשרת את העם מהאופוזיציה ותבנו מחדש את דרככם, עם המנהיג שבחרתם. כל מהלך אחר יגמור לדעתי את מפלגת העבודה ואת גוש השמאל סופית בבחירות הבאות.

הנזק והסיכוי: הציבור הערבי

יש סבירות טובה שלאחר ספירת קולות החיילים, רע"מ-בל"ד לא עברו את אחוז החסימה ותע"ל-חד"ש נחלשו משמעותית גם כן. אפילו מרצ בסכנה עדיין לרדת מתחת לאחוז החסימה. הציבור הערבי פשוט לא הצביע. לאחר ספירת כל קולות החיילים, התמונה הסבירה ביותר היא שהמפלגות הערביות יעמדו על כ-10 מנדטים, אולי קצת פחות, לעומת 13 לרשימה המשותפת בכנסת היוצאת. גם מרצ, המפלגה הציונית העיקרית שעוד מושכת קולות מהמגזר, נחלשה במנדט ועברה בעור שיניה את אחוז החסימה.

בשמאל אוהבים להאשים את חוק הלאום, אבל לדעתי המשבר הוא עמוק יותר. גנץ, המועמד היחיד להחלפת נתניהו, התחיל את הקמפיין שלו בסרטון שסופר את גופות הפלסטינים שהוא הרג בעזה. אף אחד בגוש השמאל לא דיבר בכלל על שלום. לערביי ישראל אין שום סיבה להצביע לשמאל הישראלי שמבטיח את אותה מדיניות כמו הימין, לפעמים אפילו מדיניות ביטחונית תוקפנית יותר.

לכך יש להוסיף את פירוק הרשימה המשותפת שהוציא את האוויר מהמפרשים במגזר הערבי, ואני מבין לחלוטין למה אין התעניינות בבחירות בקרב חלק גדול מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. אבל כאן גם טמון הסיכוי הגדול. המפלגה הציונית שתצליח למשוך אליה את המגזר הערבי, מבלי להתפשר על עקרונות הרוב היהודי, תוכל להנהיג את ישראל בעתיד. דווקא בהיבט הזה, לאור הדעיכה של סיכויי השלום עם הפלסטינים, יש סיכוי למפלגות מהשמאל וגם מהימין להציע משהו חדש למגזר הערבי.

אמיר קופר

מפעילים את תודעתה ונוצרת שירה

על ספר שיריה של פנינה פרנקל,

"נופים אורבים לטרף"

הוצאת עמדה, 2018. 89 עמ'.

ציור השער ואיורים – פנינה פרנקל.

ספר שיריה החדש ועז הביטוי של פנינה פרנקל בולט בייחודו, הניכר בנושאיו אך במיוחד בתבנית הפואטית שבתשתיתו, זו המאחדת את נושאיו ומקנה לו איכות ועניין. השירים מתמקדים הפעם בנושאים אחדים. ממבט ראשון אין ביניהם קשר, ולכן הם נחלקים למדורים נפרדים על פי נושאיהם.

תחילה הם מתמקדים בדמויות הוריה ובמאבקם לחיים בשואה, בטשקנט שבאוזבקיסטן לשם הגיעו כפליטים, וזו העיר שבה היא עצמה נולדה, דרך מאבק הקיום כעולים חדשים בארץ, כמו גם בעמידתה שלה עצמה מול עברה, אם בילדותה המוקדמת ואם לאחר העלייה לארץ.

במדורים אחרים מכונסים שירים שנושאם אהבה גדולה, מלאת תשוקה וונועזת, נפשית ופיסית, אלא שעם הזמן איום של סיום מרחף עליה. ואילו מדורים אחדים מוקדשים במפתיע לעמידתה שלה אל מול נופים במקומות זרים ושונים זה מזה, כאשר תודעתה נפעלת על ידם וחושפת במראות הללו תהליכים דרמטיים, המתרחשים בהם, אכן, לא פעם הם גם סוחפים אותה עימם ועושים אותה חלק מהם, ממשי או מיטאפורי, ברוב עוצמתם. כי גם אם הם לא פעם מרהיבים ויפים, ואף לא תמיד הם משחרים לטרף כשמו של הספר, הרי לרוב הם מלאי סוד או מאיימים.

ואמנם, בכך ייחודה הפואטי של שירה זו, בעמדה הפואטית הבסיסית שממנה שואבים השירים, שלרוב אינם רחבי היקף – את כוחם. התהליך השירי מתחיל כאשר הדוברת מצוייה בתוכה של מציאות נופית, ויהא זה נוף עירוני, טבע פרוע, ים, יישוב קטן או גדול, קרחונים ואפילו מדבר. ואז, כשהיא נמצאת באמצעו של עולם נופי ומראותיו, המראות כמו דוברים אליה ומפעילים את תודעתה. או אז הם מעלים בה את זיכרם של רגעים משמעותיים בחייה, אם בעבר ואם בהווה, בהם סיטואציות ורגעים שהם טעוני רגשות ועמדות ואירועים מכריעים בחייה, כולל בעבר הרחוק של ילדותה. ואז – שיר נוצר! והוא נוצר בשל הכורח ללכוד את משמעותם של הרגעים הללו, ואין כל דרך אחרת לבטא אותה אלא בלשון השירה. שהרי יש בהם עומק של משמעות ורגש וסתירות פנימיות.

על כן לעיתים הנוף הופך תוך התהליך התודעתי למטאפורי או סמלי, ועולה גם קושי לבטא ולהכיל את הרגעים רבי החיוב או רבי הכאב. ודומה כי הרגישות הזאת לנוף, למקום ולמראותיו, כרוכה באופן כלשהו בהיותה של המשוררת אמנית רב תחומית, ציירת, מאיירת וגם פסלת (בנוסף להיותה ד"ר בחינוך), וכך המראות הם ציידי תודעתה. תוך כך אף נבנית עלילה המשקפת את התהליך התודעתי שנוצר, ועולים על הדעת הסיפורים שפירסמה פנינה פרנקל בספריה.

ומנין נולד שמו של הספר? הרי משיר שמן המדור הראשון, ובו מובעת התמודדות לא פשוטה עם המראות בהווה, בשעת ביקור בטשקנט שבאוזבקיסטן, מקום שבו היא עצמה נולדה להוריה הפליטים המורעבים, והמראות שכמעט לא נשתנו מאז – מעלים בה את צללי העבר הכאובים. כך היא מתמודדת עם זכר אימה שהצילה אותה, בתחושה כי "אני עדיין אוחזת בידך הטובה / מהלכת לתוך נופים אורבים לטרף," ומראות העיר על שווקיה מעלים את הפחד הקדמון של זרות וניכור ואימה. בה בעת עולה בה זכר חוכמת החיים של האם, הנאבקת למען קיומן כשהאב נלקח לצבא, וזכר מאבקה המתרכז ב"אצבעון הנוקשה והקר" ו"בחוכמת כפתור תמים / נאחזת בקרעים מתעופפים לרום" וב"מפת טלאים" תפורה בדמעות.

אכן, בנוף מתרחש גם אקט הפרידה מן האם, כאשר במיפגש דמיוני מדהים, "בשיט ההוא בנהר פגשתי את אימי / עולה מהמים / עפה על ענן מתנדנד / בידיה שני סירים מפוייחים / ומכסה אחד כבד." האם הנחושה והכואבת היא שגם "בלא משים נטעה בי רגליה / לדלג בהן על בורות מוסווים" (18). כך היה בייחוד שעה שהאב הופרד ממשפחתו, הועבד בפרך וחסרונו גורלי (15). גם אימה "לא היתה צדקת" במהלך חייה, כדברי הבת ברמיזה לשירו של ביאליק, הרי חיי הבת התנהלו בצילה. ולכן היא מודה כי "מותה שיחרר אותי מתפילת קדיש לציללי עברה" של האם, שהקדירו את חיי הבת. אבל גם את הכוח להשתחרר ולהיפתח למציאות אחרת נטלה מן האם, כי היא גם זו שנטעה בה את הכוח להשתחרר "מעלבון הפליטות" ו"להיפתח למרחבים", כפי שייקרא מדור אחר.

ובכל זאת מפתיע לקרוא, שכאשר היא צועדת לאחר שנים רבות על מדרכת כוכבי "הוליווד בולוואר", הנוף, כלומר מראה המקום והדריכה על הכוכבים מפעילים את תודעתה ומעלים בה את האפשרות שבאותה עת עצמה צועדים אנשים על מצבות היהודים שנעקרו ממקומן לבניית כביש, "ואולי מישהו צועד שם היום במגפיו" על מצבת סבתה. רק האירוניה המרה והסרקסטית מרככת את הכאב: "אבל מי מבין היום / יידיש?" לפחות הם, הדורכים, אינם יודעים את זהות הנדרך.

ולסיום הדיון במדור ראוי לציין את השיר נהדר שבו נפתח המדור והספר כולו. נפתח ו"מה קורה בשיר" שתוך טיפוס במעלה האקרופוליס מעלים המראות לפתע את זכר האב והוא מופיע כחי לידה, כיוון שהיה פועל בניין במשך שנים לאחר שהגיעו לארץ: "באקרופוליס פגשתי את אבי" והנה הוא כאן, מטפס לצידה, "משלים פיגומים מפיסות חייו / מחר ישלוף מתוכם / מסמרים זועמים לבנות מהם בית / כי לאסוף לתוכו / את מתיו" ולהעביר אל הבת את "כובד חייו". אבל בינתיים הנה הוא כאן, "איש קטן בסנדלי זאוס / מחבר אגדות ילדותי לפיגומי הפנתיאון / לפני שיקרסו לתוך השיכחה."

האב הופך אפוא לכעין יצור מיתולוגי למען הבה הקטנה, שבאגדותיו פתח לפניה עולמות וחיים, ואין לתת לשיכחה לגבור על זיכרו כשם שהפנתיאון ההולך ונחרב אינו נשכח על אף הכל. וחזון הפיכת האב לכמעט יצור מיתולוגי במאבקו לחיים ולזיכרון, נתמך בריתמוס המוזיקלי של שיר רב מימדים זה ומרשים את הקורא.

על רקע זה מעניין המדור "בוטחת במרחבים" (56-65), כיוון שבו היא כבר ניצבת אל מול עברה בלא תיווכן של דמויות ההורים. או תוך פרידה מהם. ואמנם, בשיט אחר בנהר באוזבקיסטן דומה לה כמו היתה האם מנופפת אליה לפרידה מעל העצים, מותירה אותה לבדה. או אז היא חשה עצמה כ"ספינה לכודה" ונאבקת לשפץ את עצמה, שלא תיאכל "מפצעי הזמן", ועולה בה דמות האם בזיקנתה ומתאחדת עם המראה שלה עצמה.

ובשיר אחר, כשלהקת שחפים מלווה את הספינה שחרטומה "פוצע" את הנוף, פתאום מתפרצת הוויית אגדות הילדות כחיה, ולהקת באבאיאגות, מכשפות אגדיות רוסיות, פורצת ומאיימת בחורבן, ותקוות הדוברת ל"תיקון" של העבר נמוגה.

לעומת זאת, בפטרבורג הקיסרית באופייה, היא רואה עצמה כנסיכה שעלתה על גבם של 40 פילים מול אזרחים עצובים, ובשיט בים שאינו רחוק משם "כנפיים גדולות שלי מטילות צל ענק" עד אשר "גופי נותר בין גלים לשמיים," בין זיכרונות אפלים לפריחתם של פרחים. כאן מרשים במיוחד השיר: "פגישה עם המוות" שראשיתו, כנרמז, עוד בטיסה מהארץ: "אני טסה לחפש / את היום בו נולדתי / והמוות רוכב לצידי על חמור / ומחייך." או אז כל ילדותה עולה בתודעתה ובמעברים מפתיעים שבין דמיון לממשות, כאשר המיקצב, לרוב דמוי אנפסט, מוסיף לנימה הקודרת העולה מהעבר הקשה ורק לעיתים נשמע ניצוץ של תקווה.

שונה לחלוטין בנושאו הוא המדור השני, שממוקם בין מדורי העבר ומפתיע בהקשר זה, הלא זה המדור הקרוי "לזכות בקסם מידבק" (22-30). שמו אינו משקף ממש את נושאו כיוון שבפועל נושאו היא אהבה גדולה ותשוקה נועזת פיסית ונפשית ללא כל קשר לעבר. השירים הללו מצטיינים בנועזותם וגם ביופיים. אהבת השניים מתממשת על ריקעם של נופים רחוקים, המפעילים את התודעה למיצוי משמעותה של האהבה, אלא שעם הזמן מרחף עליה איום: "כי אהבתי היא זו שמאבדת אותי לדעת ויולדת אותי מחדש." ומאלף הדבר, הכרה זו מתגבשת בה במאוחר, שעה שגופו שלו "מתעלס בה" אבל בה בעת גם "מתעלל בה" והחוויה הפרדוקסלית הזאת מעיבה על "הקסם המידבק".

ראשיתו של מסע האהבה והתשוקה היא דווקא בתחושה כי "טוב שהגענו לעיר הקטנה והפשוטה הזאת," כי מימדיה מבליטים עד כמה גדולה אהבתם, שהרי היא מדומה לים "הסוגר על האי" שמסביבם בתנודותיו ו"אין מיפלט ממנו."

"כל האהבות הגדולות" נבהלו לנוכח השיאים שהשניים הגיעו אליהם, אך עם רגיעת הגוף כבר עולה חשש מסיומה. והנחמה? זו נמצאת בציור של מגריט, שבו לאו דווקא המציאות כדיוקה משתקפת. "אתה היגעת אליי עם בשורה חדשה / ללכת אחריך זקופה עד ענן," ואתה "בלילות עדיין / מרכיב לי תרנים חדשים לדרך," שלא איכנע לרוחות הסוערות – היא אומרת, ומילותיה מרמזות כי הדברים נאמרים לנוכח הנמל וספינותיו הקטנות. גם הים גואה כמותם, לתפיסתה, אלא שהוא גם מושך למצולות, והשניים נקלעים לתחושת חטא הגאווה והם כשני נידונים למוות על זכייתם במעשה האהבה העצום הזה.

אבל המימד הגשמי, הפיסי, מבטא התשוקה הזה, מובע עוד ביתר נועזות במדור "לרשום את נתיב האהבה" (28-33) ואז המימד הריגשי הוא רק כליווי לו, כי עוצמת הרגש מוטמעת במעשה האהבה. השירים נעשים נועזים יותר והים וחופיו משמשים מקור למטאפורות מפתיעות: "ואתה מנפץ בי בתשוקתך / נאחז במעלה הנקיק / כמו סלע מורעב." – ואני? "אני נעה בך בלי זעם / בתוך מצבי צבירה מתחלפים," ו"גליי מגבירים עוצמתם להכות בדפנות."

אהבתם כה עזה ובסיסית עד שהיא כ"פרוסות לחם שחור שהוטבל בשמן זית חם," כרמז למאכלי האי יותר מזה, אז צריך "אפילו "למתן את שירי האהבה" הגועשים, רבי הביטוי והמיקצב שמוסיף להם עוצמה. וכי למה? כי במרכזם התשוקה העזה "לאהוב אותך מתוך שפתיי," "מתוך עור גופי," "מתוך שדיי," "מתוך הרחם," – ככותרותיהם של השירים. אלא שגם כאן מרחף לבסוף הסיום, כי "אני לא יכולה להיאבק בכוחן / של גיבורות הרומן שאתה קורא,", ואז אתה גם מתעלם מהוויית הים והחוף – "וידך כבר לא מלטפת" את גופה עוד.

במדור "בדידות וגעגוע" (42-52) כבר נמסרת התמודדות עם הנופים כשלעצמם, בלא זיקה גלוייה לשני הנושאים הקודמים, לעברה או לאהבתה. שפת המראות עושה את הנוף לאנושי וחי ומתרחשת בו עלילה, שהיא דרמטית לרוב.

ראוי לציון הוא השיר המציג תחילה את הנוף כמזדקן "והוא לא זוכר כיצד לתפוס, להתחבר ולגעת." לעומת זאת, בשיר אחר, אל מול הקרחונים ומפלי המים, משתקפים הדברים בתודעתה כמו היתה זו התפרצות של כלות לבנות, הדוהרות אל עשרות חתנים רותחים ובוערים של אש (גייזרים, מן הסתם), עד שרוח באה ומקפיאה הכל.

לעומת זאת, המדור הבא, הקרוי "והארץ היתה תוהו ובוהו" (67-75) מתמקד יותר במשמעויות ששפת מראות הנוף משמיעה לה, לדוברת, עצמה. "כמו השיר הבולט בו," "אדמה אביונה," המתמקדת באדמה התובעת את העונג המגיע לה במגע עם רכס ההרים בחורף ואינה מסתפקת בפיצוי הירוק של האביב.

ואילו במדור האחרון כבר מופיעים נופים שרובם מן המזרח הרחוק, סין, יפן ועוד. עם זאת, בולט מכולם, לדעתי, הוא השיר, "מחר אהיה פומפיי העיר," שעל שמו גם נקרא המדור. עתה, המראות מעלים בתודעתה את השאלה, מה יקרה אם יגלו אותה עצמה בדמות חלל דמוי אישה עירומה שגופה התפורר ורק נותר מקומה הריק שבדמותה. ימלאוהו ודאי בגבס, ישחזרו את דמותה ויאמרו לתיירים: "שם היתה דלת / שם ישבה אישה, פה שיחק ילד / הנה שיברי מיטה." והם ישובו הביתה ולא יידעו כי גם שם מצפה להם "לוע געש בוער / וחם," כמו שאומר גם המדריך ברגע זה.

ועם כל זאת, לסיכום, יש לציין, כי מסירת תוכנם ונושאיהם של השירים הללו אינה יכולה להעביר ולו מעט מעוצמתם. אלו הם שירים מרשימים בנועזותם ובמקוריותם, ואף בדרכי מבעם המאחדים אותם לכלל שלמות שמעבר לנושאיהם השונים.

ארנה גולן

"כיכר צינה דיזנגוף" – זה השם הרשמי – נראית לי ככיכר המרכזית והיפה ביותר בתל אביב. לא בכדי היא מככבת בגלויות מצולמות כסמל העיר. למעשה זו הכיכר היחידה העגולה ממש – לא מרובעת ככיכר רבין, לא פצפונת ככיכר אלברט וגם לא כיכר המדינה, שכמוה כמין שטר ללא כיסוי.

זו כיכר אלסטית, עולה ויורדת לפי גחמות התחבורה. כשנולדה היתה נמוכה, בגובה הכביש. עם התבגרותה העלו אותה מטר וחצי מעל לאדמה. כעת, אחרי ארבעים שנה על הגובה, שוב ירדה במקביל למפלס הכביש. בשנים האחרונות היתה הכיכר מוזנחת מאוד, מזוהמת, כאילו פסחו עליה המנקים. משכן לנרקומנים ולהומלסים. עתה, עם השינוי בגובה, עברה הכיכר שורת שיפוצים ארוכה –ועימה סבל רב לאנשי האזור, ונולדה כיכר חדשה נוצצת ומזמינה. לא עוד מדרגות המסרבלות את הדרך. סוף לעקיפה הגדולה שההולכים ברחוב דיזנגוף נאלצו לעשות. עתה פתוחים כל הכבישים הסובבים את הכיכר.

הבריכה, שבטבורה "מים ואש", הפסל הקינטי של יעקב אגם, היא מן השרידים היחידים לעברה של הכיכר. הכול שונה. עתה נחלקת הכיכר לשלושה משטחים: מדשאה, חלקת חול עם עצי נוי צעירים, והחלק העיקרי – מרצפות אבן גדולות עם ריהוט גן: כסאות פלסטיק צבעוניים, ספסלי עץ בעלי משענת גב. עמודי תאורה חדשים ואף שביל מיוחד לרכב מתגלגל. שינוי האדרת מתאים מאד לגברת, הכיכר.

הגענו לכיכר ביום סתווי נאה, בשעת בוקר מאוחרת. שעה שהכיכר מאוכלסת בדלילות: הפקידים כבר במשרדיהם, התלמידים בגן ובבית הספר. כמה קורקינטים חלפו בשביל המיועד. גבר החזיק ברצועות חצי תריסר כלבים, חוצה את הכיכר מדיזנגוף לדיזנגוף. אישה הנושאת שקית ניילון שעליה תווית יוקרתית עושה קיצור דרך מהכיכר לרחוב פינסקר.

עתה היתה הכיכר בעיקר ממלכת נשים. בערב ובוודאי בלילה ייראה פה הרכב אנושי אחר. כעת יושבות כאן אימהות צעירות שחלצו את התינוק מעגלת הילדים, עירסלו אותו בזרועותיהן ואף חלצו לו שד, בנוחות ובצנעה.

שתי נשים מעל גיל העמידה יושבות על ספסל שקועות בשיחת רעים. אמנם האוטובוסים מגיחים מכל עבר, אולם הכיכר היא בועה לעצמה, ללא צפיפות, ללא המוסיקה המטרידה של בית הקפה, והדשא מקרין אור ירוק לעיניים. ואף שבדרך כלל נשים אינן נוטות לשבת ביחידות בכיכר, נראית אישה חובשת כובע, בגפה "אני אזרחית ישראלית שגרה בחוץ לארץ," היא אומרת לי. "את הכיכר הזו אני מכירה מזמן... כעת היא יפה מאוד!"

הגברים המעטים בכיכר כולם בודדים, אולי בחיפוש אחר בת זוג. גבר לא צעיר, בתלבושת ספורט הדורה, יושב על כיסא בחלקת הדשא. לידו כיסא פנוי. מה מעשיו כאן בבוקר? לדבריו, "כעת אין לי עבודה. קודם עבדתי במחשבים. אני בא הנה כמעט כל יום, יושב חצי שעה. מקום נעים. מכיר גם אנשים..."

ועל ספסל-עץ מסב בחור צעיר. רגליו מונחות על כיסא, קורא מחברת עבה, אולי פרי יצירתו. הוא בא הנה יום יום. מרגיש בכיכר כמו בבית.

לא כולם נזקקים לספסל או כיסא. שלוש עלמות יושבות דווקא על מעקה הבטון הסוגר את הבריכה שבה נמצאת יצירתו של אגם, ואוכלות כריך. מסתבר שהן עובדות בחנות סמוכה ויצאו להפסקה קצרה. "נחמד פה ויפה מאוד," אומרת אחת, "אבל כדאי לתת צבע למזרקה."

"וגם שישוטו בה דגי זהב," מוסיפה חברתה.

לידן צעירה נוספת שאינה מסתפקת בישיבה על מעקה הבטון. היא שרועה עליו, כשפניה מופנות למימי הבריכה ושערה השחור הארוך משתלשל לתוכה, בלי לגעת במים. גם זו דרך בילוי בכיכר...

לשפת הבריכה מגיעה קלנועית. נוהג בה גבר מבוגר כבד-גוף ולידו כלבונת צהובה. הכלבה קופצת בזריזות מהקלנועית ומתחילה לטייל על מעקה הבטון של הבריכה.

"לא מסוכן בשבילה?"

"היא לא תיפול," מבטיח בעל הקלנועית, "היא חכמה וכבר רגילה לזה."

הוא גר קרוב ומגיע הנה כמעט יום יום.

"יפה פה," אני ממשיכה בשיחה. והוא: "יפה, אבל גרוע! אין שירותים –קודם היו – וכולם עושים על יד העצים. גם אני. אין ברז מתאים ואין מים. זרקו פה מיליונים ואת הדברים היסודיים שכחו!"

הכיכר טרם נפתחה רשמית אך המועד כבר קרוב. המזרקה, הנראית כיום כעוגה ללא ציפוי, ודאי תכוסה בצבע. אולי אף יירשם על הבריכה: "כיכר צינה דיזנגוף, רעיית ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף."

כיכר יפה ומרשימה – אך מסתבר שפגמיה גדולים. האם תזכה הכיכר לברזייה תקנית, לנוחיות הדרושה, אולי תת קרקעית, גם מקלט כנדרש בימינו. וקיימת עוד בעייה קשה. הכיכר נעדרת פיסת צל. שוטטתי ואין בה כל מילוט מהשמש התל אביבית היוקדת. נשתלו בה עצים צעירים שעודם קשורים לכלונסאות ותחלופנה שנים עד שיסתעפו ויצלו. חלקם עצים שלא יתנו מחסה מהשמש גם כשיגדלו. [אהוד: מדובר בברושים! הם לעולם לא יתנו צל רחב כי הם מתאימים בעיקר לבתי קברות!]

שוטטתי בכיכר ביום קריר יחסית אבל בקיץ, מהיעדר מחסה משמש, תהיינה לכיכר הרבה שעות ללא מבקרים. ובכלל, מה דינה של הכיכר? כבר שנים שהיא סלע מחלוקת בין אדריכלים לאנשי העירייה, מה עדיף לתחבורה הסואנת בדיזנגוף, כיכר בגובה הכביש – או מעל לכביש? גם המחלוקת סביב הפסל הקינטי עדיין ניטשת. פעם מעלים את הכיכר עם הפסל, פעם מורידים אותה.

מה שאין עליהם כל מחלוקת הם חצי תריסר הבניינים בני שלוש-ארבע הקומות הסובבים את הכיכר, בתים ארוכים בעלי קוים נקיים ופשוטים ומרפסות מעוגלות, כל בית זהה למשנהו, לכל הבתים תבנית אחת ויחד הם מהווים מסגרת יפהפייה לכיכר. האחידות המתואמת הזו היא שעושה את כברת האדמה העגולה לכיכר. לקראת חידוש הכיכר נצבעו גם הבתים מחדש והם זוהרים בלובנם ומתגלים במלוא תפארתם. זו יצירת המופת של ג'ניה אוורבוך (1909-1997), אדריכלית נפלאה שתיכננה את הבתים בסגנון הבאוהאוז של "העיר הלבנה" ואף בנתה בעצמה כמה מהם. הכיכר נחנכה ב-1938 – אחדים מבתיה נבנו עוד לפני כן. הבתים ניצבים כבר מעל לשבעים שנה – ואיש אינו מעלה בדעתו לגעת בהם.

"אתה מת רק פעמיים"

ישראל אוסטריה

בימוי ותסריט יאיר לב, 2018

"אתה מת רק פעמיים" (בעקבות שם סרט מסדרת ג'ימס בונד, "אתה חי רק פעמיים") מותחן מרתק על רקע ישראלי יהודי והקשר להשתלטות הנאצים על אוסטריה.

קשישה ישראלית שומעת מעורך דין כי ירשה מקרובה רחוקה, ערירית, בית בלונדון. עליה רק להביא תעודה המעידה שהיא בתו של ארנסט בכינסקי המנוח – והבית שלה.

פשוט? בכלל לא. באינסברוק שבאוסטריה מתגלה תעודת פטירה של אדם בשם ארנסט בכינסקי שלו אותה תעודת זיהוי, שנולד באותו מקום ויום כמו אביה. בנה של היורשת הפוטנציאלית מחליט לחקור את הכפילות המפתיעה של סבו, שעלה לארץ לפני השואה ונפטר בישראל. הנכד הוא יאיר לב, במאי של סרטים תיעודיים (בהם "סלאח, זו היא ארץ ישראל") נוסע לאוסטריה. בולש וחוקר את התעלומה ומתעד את כל חיפושיו בסרט כמעט דוקומנטרי (להוציא כמה קטעים מבויימים). הוא חוקר בקהילה היהודית ומסתבר שבוכינסקי היה ראש הקהילה. הוא מגיע גם לצאצאי נאצים המסרבים לשתף פעולה. ככל שהחיפושים מתקדמים, התעלומה מסתבכת יותר וכמעט עד הסוף מתקשה הצופה לפענח האם בוכינסקי הוא מישהו שהתחזה לבוכינסקי הסבא או שהסבא התחפש לבוכינסקי... לא נגלה את הפתרון, רק נאמר שהסבתא ירשה את הבית.

"מילים נרדפות"

בימוי נדב לפיד

ישראל צרפת 2019

"מילים נרדפות" הן מילות הגנאי הקשות שמטיח יואב בזו אחר זו בגנות מדינת ישראל. ואולי מכוון שם הסרט ליואב עצמו, בחור מבולבל הרדוף מהלם קרב. יואב עוזב את הארץ לצמיתות, עובר לפריז ומחליט להתנזר מהעברית. את גידופיו הוא אומר בצרפתית, ולמי? לאיש משגרירות ישראל, לשם בא יואב לחפש עבודה... יצא מישראל ושב לשגרירותה.

בלילה הראשון בפריז ישן יואב בבית נטוש. מישהו גונב את כספו ובגדיו והוא רץ לרחוב ערום כביום היוולדו, גם ללא השמיכה שהתכסה בה, לחפש את הגנב. הקור מקפיא ויואב חוזר לבית ונכנס לתוך אמבטיה על מנת להתחמם, שוב הזדמנות לעירום מלא.

זוג צרפתי צעיר, גבר ואישה, מציל ומלביש אותו. יואב מנסה לדגמן – הזדמנות נוספת לעירום גברי. הבחורה שנחלצה להציל את יואב מתאהבת ביואב, ואביו של יואב מופיע פתאום ומגלה לו שכל הזמן הוא עוקב אחריו ודואג לשלומו.

סוף סיפור.

סרט מבולבל. חלקי העלילה אינם מתאחדים, הכל נראה הזוי ולא אמין. בלי טיפה של רגש. הדמות של יואב המשתולל חסר המעצורים מעוררת סלידה.

לא מובן למה זכה הסרט בפרס הראשון היוקרתי של צרפת. אולי בגלל הגידופים?...

תקוה וינשטוק

פרק ב

שנים רבות חלפו. ככל שעבר הזמן נתפרדה החבילה. קשרי המשפחה ההדוקים נותקו. שיני הזמן נגסו באנשים והמאורעות בארץ חוללו שינויים רבים. דוד אלישע שהתנדב לשרת בצבא הקבע לאחר הקמת המדינה, נהרג בתאונת נשק אי שם בדרום. אבא חלה במחלה ממארת חשוכת מרפא, ואחרי שנאבק עימה בגבורה, נפטר בדמי ימיו ולא בשיבה טובה. אימא אושפזה במוסד לחולים כרוניים ובריאותה הידרדרה משנה לשנה. גם גורלה של הדודה פרידה לא שפר עליה. שערה הכסיף, עיניה כהו והיא המשיכה במריבות ובטרוניות גם במקום מגוריה החדש, למגינת ליבו של עמיק בנה, שלמד באוניברסיטה והתעתד להיות גיאולוג. אני עצמי סיימתי לימודי משפטים ונעשיתי עורך-דין צעיר. בצעדיי הראשונים עסקתי, בין השאר, בתיקי אפוטרופסות וחסויים.

יום אחד נקלעתי למחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש הסמוך לתל-אביב. אח כבד גוף, במבטא רוסי כבד, פתח לי את הדלת של המחלקה הסגורה והציץ בתעודותיי בחשד. אחרי שהפך בהן והסבריי הפיסו את דעתו, הכניס אותי פנימה והיפנה אותי למנהל המחלקה. היה זה רופא זקן שישב בחדר קטן סמוך לכניסה, אפוף ענני עשן סיגריות והשמיע שיעולים יבשים צורמים, משקפיו היו שמוטות על אפו והוא עיין בפיזור נפש בביטאון רפואי. מדי פעם פלט הוראה בטון נגיד ומצווה שאינו סובל ויכוח אל אחד מהמתמחים שסבבו במחלקה. הם מיהרו למלא אחר מבוקשו בזריזות וביראת כבוד.

שוחחנו כעשר דקות על עניינה של החסויה שבגינה באתי ועמדתי כבר לצאת. לפתע ניצנץ זיק של זיכרון במוחי. כמו ברק היכה בי בשאלה מציקה. רגע, נדמה לי שדוד פנחס היה מאושפז כאן. אלוהים אדירים, מדוע שכחתי? והרי זו בדיוק המחלקה. כן, כך בדיוק היה דוד אלישע מספר כשהיה חוזר מביקוריו המתסכלים אצל אחיו: בניין מספר שתיים, מחלקה סגורה א'. אין צל של ספק. אני זוכר זאת. וכי כיצד אוכל לשכוח? והרי זה חלק מהילדות שלי. חלק מהווי המשפחה והסיפורים הרבים על הדוד שדעתו נשתבשה עליו.

"סלח לי", פניתי לרופא הזקן. "נזכרתי במשהו. אינני בטוח. הכול קרה לפני שנים כה רבות..."

"דבר, איש צעיר," הצטחק הרופא בעל הפנים הקמוטות ונטה לעברי. "נו, אני שומע."

"היה כאן חולה אחד... פנחס... הוא אושפז כאן בסוף שנות הארבעים. אינני זוכר במדויק את התאריך."

הרופא הזקן הצטחק. הצחוק חרש תלמים עמוקים בפניו. המשקפיים חסרי המסגרת כמו ריקדו על אפו. רטט עצבני עבר בלחייו.

"אם אני זוכר?" סנט בי. "אדון צעיר, אם אני לא אזכור, מי יזכור? אני נמצא כאן כבר שלושים וחמש שנים. אין רופא ותיק ממני בבית החולים הזה. עוד מעט אני יוצא לפנסיה. ודאי שאני זוכר את פנחס. למה אתה שואל עליו?"

"זה הדוד שלי," השבתי בהתרגשות. "אישפזו אותו עוד כשהייתי ילד."

"אה, אני מצטער," השיב הרופא כחוזר בו מלגלוגו הקל. "באמת צר לי, אבל הוא נפטר. בערך לפני שלושה חודשים."

"נפטר?"

"כן, אין מה לעשות. כולם נפטרים. הולכים בדרך כל בשר. אפילו חולי נפש. מצטער, גם הדוד פנחס."

הוא שב לסורו וצחק צחוק קטוע שהיה בו קורטוב של לגלוג עצמי וקורטוב של רשעות.

"שב, איש צעיר," הצביע על הכיסא ממנו קמתי זה עתה. הוא שיחק בעט שבידו ונשם מלוא ריאותיו, כמי שעומד להרצות הרצאה ארוכה ומלומדת לפני המתמחים שלו.

"יש לי סיפור בשבילך," פתח. "סיפור שמעטים כמוהו בקריירה הרפואית שלי. שמע, אני חוזר בי מנימת הדיבור בה פתחתי. נו תבין. כולנו נעשים כאלה במשך השנים. פסיכיאטרים ציניים שמאום כבר לא מרגש אותם. אבל המקרה של הדוד שלך באמת ריגש אותי. הצטערתי כשהוא נפטר. אך מצד שני היתה לי הרגשת הקלה. מותו שיחרר אותי ממועקה כבדה. במשך כחמש עשרה שנים הייתי שותף למעשה שלא ייעשה. אם היו יודעים שם למעלה, בהנהלת משרד הבריאות, לבטח היו זורקים אותי מכאן ללא שמץ של היסוס."

הוא נופף בידו לעבר אחת האחיות. "כוס קפה לאורח," ביקש ברשמיות בקול מצווה ומבלי שישאל כלל לדעתי.

"זה בסדר," חייך אליי. "אני חייב להסביר לך הכול וזה יימשך קצת. נחכה לקפה."

שוחחנו על דא ועל הא עד שהקפה הגיע, ואז השתתק הרופא הזקן כמו לפתע, עצם עיניו לקה ארוכה ואחר פתח בפרץ של דיבור ארוך, כמעט ללא הפסקה.

"ובכן, זה היה דומני, בסוף שנות הארבעים. הייתי אז רופא צעיר יחסית ודודך פנחס היה אחד המקרים שנמסרו לטיפולי. הוא הגיע כשהוא כולו חבול ופצוע, לאחר התקף של זעם וטירוף. טיפלנו בו בדרך שהיתה נהוגה אז. מכות חשמל, זריקות, כדורים וכל השאר. לאחר כמה ימים הוא נרגע והיה שקט ימים ארוכים. אבל מהרגע הראשון חשתי שאין הוא דומה לחולים האחרים. הוא היה חריף שכל, ידע לנתח מאורעות באופן אינטליגנטי ובשעות בהן לא היה בדיכאון, היה ככל האדם. אבל היה לו שיגעון אחד גדול. מין אידיאה פיקס. מין הערצת אלילים בלתי מוסברת לשליט ברית המועצות סטאלין. בסוף שנות הארבעים היתה הערצת האיש הזה בשיאה. הוא היה הזוכה הגדול של מלחמת העולם השנייה. חביב חוגי השמאל בכל העולם. קראו לו 'שמש העמים', 'אבי העמים', 'מורה הדרך שלנו' ועוד אלף כינויי הערצה שנשמטו מזיכרוני."

הרופא הזקן גיחך לעצמו, תוך שהוא שותה בלגימות קטנות את הקפה השחור שלו.

"נו, וכך דרש שנמציא לו תמונות של סטאלין, ציורים, קריקטורות, קטעי עיתונים ומה לא. טוב, לא התנגדנו. נו, אנחנו רגילים לשיגיונות של החסויים האלה. וכך הוא צבר עשרות אם לא מאות תמונות באלבומים שנערמו ליד מיטתו. מעל לראשו תלה תמונה צבעונית גדולה של הרודן ועיטר אותו בזר עלי דפנה שהשיג איני יודע מהיכן. לא, לא מחינו. הדבר שעשע אותנו, וכל זמן שתחביב כלשהו משקיט את החולה, אז מה איכפת לי שיעסוק בשטויות שלו.

"בשנת 1953 מת סטאלין. אתה זוכר מה התרחש אז אצל הקומוניסטים הפנאטיים בעולם כולו. אבל כבד, עצרות, הרגשה שעולמם חרב עליהם ויתר ההבלים. גם לכאן הגיעה הידיעה, שהרי אנו לא מנותקים מהעולם. פנחס ביקש סרטים שחורים ועיטר בהם את תמונתו של סטאלין. לזרועו הצמיד סרט שחור רחב וגידל זקן עבות. הוא דרש מהחסויים, כמעט באלימות, לומר איתו 'קדיש' יום יום, לעילוי נשמתו של המזכיר הכללי המנוח. הדברים הגיעו לממדים שהפריעו לעבודה הסדירה במחלקה הסגורה. אסור היה באיסור חמור לחולה כלשהו להתקרב למיטה, שעליה התנוססה תמונתו עטוית השחורים של סטאלין. אסור היה לצחוק או לספר בדיחות בנוכחותו. אסור היה לדבר כמעט על שום נושא אחר מלבד סטאלין, 'אבי העמים'. הטרור הזה כלפי חבריו החולים נמשך כשנה תמימה. רק בדי עמל עלה בידינו לאט לאט ובסבלנות אין קץ, ואחרי שנת אבל תמימה, לעמעם מעט את רישומו של האבל הכבד.

"אבל כל זה לא הפריע ליחסים ביני ובינו. אנחנו כמעט התיידדנו. במחלקה בסגורה, על עשרות המטורפים הקשים המסתובבים בה, היה פנחס כמו קרן אור עבורי. נעים היה לשוחח איתו למרות טירופו והדיכאונות הקשים שלו. בשעת רצון היה מדבר על המהפכה הגדולה של העמלים, על לנין, מרכס ומבשרי הקומוניזם. אך בעיקר הרבה לשבח את סטאלין. הוא היה, לדבריו, האדם שיצר את רוסיה החדשה. האדם שניצח את הצאר והלבנים, את בעלי האחוזות והאיכרים הגדולים, את הגרמנים ואת העולם הקפיטליסטי כולו. כל טענותיי שהחברה החדשה הוקמה במחיר איום של דם וקורבנות, ושאולי המחיר לא היה שווה את המטרה, לא הועילו. כשהייתי חולק עליו היו עיניו רושפות זעם. לאחר שאזלו מאשפתו כל חיצי ההגיון, ואלה היו לו רבים, היה חובט בזעם על שולחן הזכוכית הזה וכמעט שובר אותו. 'אתה מתנכר לאיש הגדול,' היה זועק מרה. 'לא היה איש כסטאלין. לא אסבול זאת.' לאחר התפרצות כזו הייתי מסיים במהרה את הוויכוח עימו, נוטל אותו בעדינות במרפקו ומובילו רועד ומעלה קצף למיטתו, עד לוויכוח הבא. טוב, היכן אנחנו עומדים כעת? אה כן, ב-1954 או משהו כזה, נכון?"

הרופא הזקן שאל והשיב לעצמו והמשיך לטוות את חוטי סיפורו.

"ובכן, קרה משהו מעניין. לאחר שנת האבל על מותו של סטאלין, חלה הטבה גדולה, ממש מהפכנית, במצב בריאותו של פנחס. פשוט קשה היה להאמין שאדם זה, שהיה קודם לכן מטורף אלים ומסוכן, נעשה שקט, מתון ואפילו, גם כלפי חבריו למחלקה. אלימותו נעלמה, התקפי הזעם שלו פסקו לחלוטין, שגעונו לסטאלין שכך. הוא החל לקרוא ספרים אחרים, מלבד חומר מרקסיסטי וקומוניסטי. עתה ביקש ספרי פילוסופיה כללית, מחזות, חוברות שירה ועיתונים. הוא המשיך לטעון שהקומוניזם ינצח, אך במתינות של פרופסור באוניברסיטה ולא בלהט של מהפכן מוכה תזזית.

"הייתי מלא תקווה. אולי שגעונו סר מעליו. ייתכן שקרה כאן משהו שקורה לעתים רחוקות ואז גורם הדבר אושר רב לרופא המטפל. כן, האבחנה שלי, ייתכן שהיא נכונה. פנחס נעשה חולה נפש לאחר שהוכה מכות רצח ומרכזי מוח מסוימים במוחו נפגעו. אבל ייתכן שהפגיעה לא היתה בלתי הפיכה. אולי יש כאן תהליך ארוך של החלמה איטית, שבה חוזרים מרכזים אלה, קמעא קמעא לתפקד. זה דבר נדיר, כמעט שלא מתרחש, אבל זה קרה. ליתר בטחון, התייעצתי עם רופאים אחרים במחלקות סמוכות. ביקשתי שייבדק בדיקות מקיפות. מסקנת הרוב היתה זהירה אך אופטימית. פנחס כנראה הולך ומחלים. אפשר לשחרר אותו או שמא כדאי לנסות. וכך ביום בהיר אחד הודעתי זאת לאלישע דודך. 'בוא לשחרר אותו,' ביקשנו.

"היה זה, דומני, בקיץ שנת 1956. כמובן שלא תדרוש ממני תאריך מדויק. נתנו דעתנו על הכול. אבל לא הבאנו בחשבון את ניקיטה סרגייביץ חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות. מסתבר שבפברואר אותה שנה, במושב העשרים של המפלגה הקומוניסטית, נאם הלה את נאומו המפורסם, שבו הוקיע את סטאלין על פשעיו והרס את תדמיתו. העיתונים ובהם הידיעה על הנאום הובאו למחלקה הסגורה ביום שחרורו המיועד של פנחס. אני זוכר את זה בבהירות, כאילו היה זה היום. אלישע דודך ישב כולו קורן ליד פתח חדרי, כשלידו המזוודה הריקה, והוא מצפה לאות ממני כדי לגשת לאחיו, לארוז את מטלטליו וספריו. האחיות כבר הכינו את בגדי הדוד ולבניו, מקופלים ומסודרים על מיטתו. הכול היה מוכן לפרידה השמחה.

"אך לפתע נשמעו זעקות היסטריות, צעקות, בכיות, נהמות ויללה ארוכה ומפחידה. פנחס פרץ למסדרון בדין החדרים, כשעיניו יוצאות מחוריהן מהפתעה ומתדהמה. הוא החל לקרוע את בגדיו מעליו, להפוך את מיטות חבריו ואף את זו שלו, להכות בחולים בכל הבא ליד ולזרוק כלי אוכל וציוד רפואי על הרופאים והסניטרים שחשו לעברו. בידיו החזיק עיתון בוקר גדול שכותרתו הראשית הכריזה: 'חרושצ'וב הוקיע את פשעי סטאלין בוועידת העשרים.' לאחריה היתה כותרת משנה גדולה: 'הוא לא היה אלא עריץ צמא דם שטעה ללא הרף ורצח מיליונים.'

"הוא משקר," צעק פנחס. "חרושצ'וב משקר. הוא וחבריו מרמים, משפילים ומבזים סתם. הכול ערימה של שקרים. זה לא נכון. לא אסכים לכך. סטאלין היה אדם גדול. קדוש. נתתי את חיי למענו. לא, לא אסכים..."

הצעקות היו מחרידות. הבכי קורע לב. בעשרות שנות עבודתי כאן ראיתי מקרים רבים. אך זה היה אחד מהקשים ביותר. לא פחות מארבעה אחים קפצו עליו וניסו לכפות אותו. הוא ניער אותם מעליו, כמו היו נוצות. קראנו לתגבורת והזעקנו עוד סניטרים ממחלקות סמוכות. רק בדי עמל הצליח מישהו לנעוץ את מחט המזרק עם חומר ההרדמה בגופו ולקשור אותו למיטתו. פנחס חירחר, נאנק ונאבק עם האחרים, אך בהדרגה עשה החומר המרדים את פעולתו, ופנחס שקע בתרדמה עמוקה. דודך אלישע עמד מזועזע כולו, מביט בעיניים קמות באחיו. אני זוכר אותו מרים במבוכה את העיתון שדפיו התגוללו על הרצפה ומביט בו כמוכה הלם. אחר נוטל את המזוודה הריקה שנשארה מיותמת ויוצא מהמחלקה ללא אומר.

"כעבור עשרים וארבע שעות פקח פנחס את עיניו. הוא הביט בסקרנות על סביבותיו. משראה אותי בוחן אותו, כאילו נתקף בושה. הוא הסתכל בי רגע ארוך ואחר הסב את ראשו לצד, לעבר הקיר."

הרופא הזקן חייך. "כן, איש צעיר," המשיך לאחר הפסקה קלה. "זאת היתה התקפת הטירוף האחרונה שלו. יותר לא ראיתיו משתולל. לאחר מכן לא שמעתיו ולו גם פעם אחת צועק או מרים את קולו. הוא התכנס בתוך עצמו ושקע בדיכאון נפשי עמוק מהקודם, כצדפה המתכנסת בתוך קליפתה. הדבר היחיד שביקש היה ספרים על תקופתו של סטאלין.

"רק אני ידעתי את סודו. פנחס היה בעצם אדם בריא. כן, בריא לחלוטין. מבין, תופש, מגיב, אך מחמת דיכאונו סירב לצאת מדלת אמותיה של המחלקה הסגורה אל החופש ואל העולם שמחוץ לכותלי המוסד לחולי נפש. השיחות הארוכות שלנו, עמוק לתוך הלילה, התמעטו עד שנפסקו לחלוטין. פנחס לא רצה לשוחח. כעין ייאוש עמוק תקף אותו וקנה לו שביתה בנשמתו. הרס תדמיתו של האדם היקר ביותר בחייו היתה המכה הנוראה ביותר שהוכה בחייו. הוא לא היה יכול להאמין שחבריו של סטאלין היו מסוגלים לכך. הוא לא היה יכול לתפוס שמהפך כזה התרחש.

"מבחינה רפואית לא היה לו מקום במחלקה. הוא היה אדם שלקה בעבר בטראומה קשה, אך החלים ממנה. אסור היה להחזיקו אצלנו. לא היתה הצדקה לכך. נו כן, איש צעיר. תאר לעצמך שאנחנו נאכלס כאן כל מיני טיפוסים שחלומם על הגיבור שלהם בחיים נמוג ושעולמם חרב עליהם. הרי בתי החולים הפסיכיאטריים ייסתמו חיש מהר. אבל הייתי כבר רופא בכיר במחלקה ולאחר מכן התמניתי לראשה. לכן יכולתי ועשיתי זאת לפנחס. לו בלבד.

"בשנים האחרונות לא החלפנו בינינו דברים כלל. רק פעם אחת סר אליי לחדר הזה, הביט בי בעיני כלב מוכה ופלט בחרדה בקול מתחנן: 'דוקטור, אתה תשאיר אותי. נכון? אל תספר להם, טוב?'

"לא, לא סיפרתי. החזקתי אותו כאן עד לפני שלושה חודשים. הוא לקה בלבו ומת בשנתו."

הרופא קם ממקומו, פנה לעבר ארון קטן בפינת החדר והוציא ממנו אלבום שחור, קטן ומרופט. "זה מה שנשאר ממנו," אמר והושיט לי את האלבום. "חיכינו שיבוא פעם קרוב כלשהו וייקח אותו. טוב שבאת, איש צעיר. קח לך."

נטלתי את האלבום ועלעלתי בין דפיו. היו שם שפע תמונות שלו מימי ילדותו. תחילה תמונותיו בכיפה ובפאות ב'תלמוד תורה' ובישיבה. אחר כך תמונות שלו מימי עלומיו וחברותו במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. בין תמונותיו ותמונות בני המשפחה היו מפוזרים דיוקנאות של לנין, מרקס וסטאלין.

בעמוד האחרון של האלבום מצאתי פתק מהוה, באותיות מטושטשות, כתוב בכתב ידו היפה, המעוגל והמסודר של דוד פנחס. גחנתי וקראתי אותו בעיון: 'סטאלין הכזיב. הוא רימה אותי. הוא הוליך שולל את כולנו. דרכו לא היתה הדרך הנכונה. מיליונים מתו לשווא. אבל הרעיון חי וקיים. המהפכה תנצח גם בלעדיו'. ובסוף, באותיות זעירות, נוספה בשולי הדף שורה בודדת: 'אני נשאר כאן, עד הסוף.'

אוריה באר

סוף

"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

החוויה של הקורא הבודד

מגלות בארץ ישראל לתחילתה של ההבראה הגדולה

סומרסט מוהם סיפר פעם שאחרי פרסום אחד הרומנים שלו, קיבל 200 מאמרי ביקורת ותגובות מלומדות מאוניברסיטאות וכתבי עת באמריקה, אך איש לא ציין שהרומן פשוט מרתק. מוהם עבד מתוך הנחה שתפקידו של הרומן הוא, קודם כל, לרתק אליו את הקורא הבודד המחזיק בו בשעת לילה מאוחרת כשבחוץ יורד גשם כבד, קורא בו בחשק ואינו יכול להניחו מידו.

הספר הזה, "והארץ תרעד" – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834 (ספרי מקור 2014), מביא את הקורא למצב המשכר הזה. מקריאת המילים הראשונות, נעשית צפת של לב המאה ה-19 קרובה לו יותר מעירו שלו. קו המיתאר של הר הג'רמק הגדול כפול הפסגות (היום הר מירון) הנשקף ממערב נהיר לו יותר מקווי הבתים הנראים ממרפסת ביתו שלו, ודמותה של אפרת לוין, אותה נערה יפה ומיוחדת הבולטת ושונה כל כך מכל האחרות בתוך העיר הגבוהה והמכונסת בתוכה ששמה צפת, נעשית לו מקורבת ואינטימית יותר מדמויות נשיות שהוא רואה בחיי היומיום שלו בישראל של 2016. כבר המשפטים הראשונים של הספר מעמידים את הקורא בנעליו של צפתי שרואה אותה בסמטאות האבן התלולות, אינו מעז ללטוש מבטים, אך מזווית העין רואה אותה היטב:

"צבעים אלה (צבעי שמלתה החומים-אפורים לבנים עם קצת ירוק) שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק" (ע' 9).

מיד לאחר מכן, אחרי תיאור נישואיהם הטרגיים של יתום ויתומה שאנשי צפת חיתנו זה עם זה כדי לעצור את מגפת הדבר, מציץ הקורא שוב אל אפרת, הפעם קצת יותר בעיון, ומוצא שהיא יותר מסתם יפה:

"כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים" (ע' 11).

לילדה יש מחשבות של גדולה. בעקבות מסעו של נפוליון בארץ ישראל, 35 שנה לפני העת שבה מתחיל הסיפור, יש לה דמיונות על פגישה עם נפוליון והכתרתה למלכה לצידו. ריגושים מיניים מתערבים בהזיות המלכות שלה, אך היא יודעת שאלו הן מחשבות חטא. לחברותיה היא מוזרה, והן לועגות לה בשפה היהודית הצפתית המושפעת מן הערבית הגלילית. לשונו של המספר שוטפת ורהוטה, ולשון הדיבור המופיעה בדיאלוגים שורשית וקשורה לאדמת המקום ויחד מייצרים שני משלבי לשון אלה אווירה חזקה וכובשת. מרגע שהיכרת את אפרת אין אתה חופשי להיפטר מן המחשבה מה יהיה גורלה של עדינה זאת בעולם הקשוח שסביבה. אתה חרד לילדה. על אף שהיא בת לעדה האשכנזית שיש לה קשרים עם קהילות במזרח אירופה, העולם הפיזי שבו היא וכל הצפתיים חיים הוא העולם המזרחי המסולע והקשה של צפון ארץ ישראל ודרום סוריה, בתקופה של שלטון טורקי רופף והשתלטות של תקיף חיצוני שבא ממצרים, איברהים פאשה, אחרי שהטיל מצור עקוב מדם על עכו.

הערבים מתמרדים, מנסים להתנער משלטונו של איברהים, פוגעים בנוצרים וביהודים ועושים בהם שפטים. הנוצרים מתחבאים בכנסיות והיהודים – בבתי הכנסת, אך זה לא מועיל להם. ההתעללות הגופנית, המינית, הכלכלית והנפשית ביהודים נחשפת בספר במלוא עוצמתה ואכזריותה, והקורא תופס את מלוא עלבונה ופגיעתה הרעה של גלות יהודית בארץ ישראל. זוהי גלות שמורכבת מימים שקטים יותר ושקטים פחות, אך היהודי הארץ ישראלי – חסר הבעלות על אדמה וחסר היכולת להגן על אדמתו בנשק – הולך תמיד על קרח דק. המרד הערבי נגד איברהים פאשה פורץ לראשונה בצפת. בתיאור ריאליסטי, חסר רחמים, מתאר המחבר את האופן המשפיל, ההמוני מאוד, שבו ערביי צפת והכפרים שמסביב לה פוצעים, טובחים, אונסים ומשפילים את יהודי העיר, גברים, נשים וילדים. נוצות ודם של פרעות, כמו בקישינב, אך בסגנון ערבי שבו כל דבר הוא מטרה לפגיעה מינית ולחילול מיני. המיניות הבוטה היא הצהרה של עליונותו, אדנותו ושלטונו הבועל והמחלל של הערבי על הקורבן. שום דבר לא השתנה מצפת שלפני 182 שנה ועד דרום סודן ואפריקה של תת-סהרה של ימינו.

במאמר שקול ומעמיק "מהי באמת משמעותו של המין ב'והארץ תרעד' מאת אהוד בן עזר'" ("חדשות בן עזר" 913, 30.1.2014) כותבת ד"ר ארנה גולן כי המין האלים והבוטה ב"והארץ תרעד" הוא "בראש וראשונה אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם. לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היות אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו."

במאמר ביקורת משלו (ב"חדשות בן עזר" 905, ב-2.1.2014) מתאר ד"ר משה גרנות את רוחב היריעה והנשימה הארוכה של הספר. העלילה עוברת מצפת, הנחרבת ברעש הגדול של 1837, אסון שבו מוצאת את מותה הטרגי גם אפרת לוין הצעירה, אל קרוב משפחתה בן-ציון לוין העולה מווילנה לארץ, לא לפני שהוא מסתבך בהרפתקאות באיסטנבול החוטאת ובביירות המושחתת. הקורא משוטט לו ברחבי המזרח התיכון ורואה, חש ומריח את איסטנבול, ביירות, דמשק, צפת, מירון, עכו, יפו, וירושלים העתיקה, ולבסוף, בחלק השלישי של הספר – את פתח תקווה הנולדת.

בחלק שלישי זה מתוארת עלייתם של בני משפחת ראב מהונגריה הכפרית ליפו ולירושלים. הווי הישוב הישן והחיים במשטר החלוקה הם הרקע להחלטתם של לאזאר ראב ובנו יהודה, עם שאר בשרם יהושע שטמפפר, דמות של איש רב תושייה וחוכמת מעשה, להתיישב על הקרקע בפתח תקווה ולהיות עובדי אדמה בארץ ישראל. זוהי תחילתו של התיקון, של המעבר מן הקיום היהודי הרופף, הנתון למחזורים של קירבה ושכנות עם הערבים ושל ימי פרעות והרס, אל חיים מאומצים של בריאות הגוף והנפש בארץ ישראל. מעמד החריש של התלם הראשון בפתח תקווה, בחנוכה של שנת תרל"ט, דצמבר 1878, הוא הרגע בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי שבו מתחילה ההבראה הגדולה.

השורשים העמוקים של אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, באדמת הארץ הם חלק מהותי מן ה"כישרון לארץ ישראל" שלו, כישרון שבא לידי ביטוי רחב טווח ועמוק נשימה ב"והארץ תרעד". הביטחון הפנימי הנפשי בקיום העברי הפיזי של ראשוני פתח תקווה הופך אצל בן עזר לביטחון אמנותי וספרותי המשחרר אל הקורא את מלוא יכולת הריגוש, הריתוק, החמלה, ההומור והעיצוב הלשוני של הסופר. המבט הספרותי הבוטח מישיר קדימה, אל התלם ההולך ונפתח.

עמוס גורן הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל". המאמר פורסם לראשונה במגזין "מראה" 382.

במפגשי יום שישי, בדיונים בכלי תקשורת, חוזרת ונשמעת הדעה כי " העתיד שייך לצעירים." אמירה הנובעת כנראה מההכרה שהתחום הטכנולוגי הוא גורם משפיע, הצעירים מובילים אותו, והאנשים הוותיקים ("הזקנים", הפנסיונרים") אינם בעניינים.

אני כופר באמירה הזאת, וטוען כי המציאות העכשווית היא לטובת הוותיקים, גם עם הפנים לעתיד.

א. מאפייני קבוצת הוותיקים (הפנסיונרים, הגימלאים)

1. מתוך כמיליון גימלאים, רבים מעל גיל 70 ויותר – היו בתקופת הקמת המדינה, וחוו אירוע הסטורי מכונן בחיינו כאן ובחיי העם היהודי בכלל. חלק מאיתנו נולדו לפני הקמת המדינה, ואנו יותר מבוגרים מגיל מדינתנו.

2. תקופת הקמת המדינה היתה מבוססת על אידיאולוגיה מדינית וחברתית, ועל חזון וערכים. אצל הוותיקים יש את הגאווה הלאומית, הפטריוטיזם, הבנת העומק ההיסטורי, מרביתם השתתפו גם במלחמות נוספות.

3. מערכות התעסוקה והעבודה היו מבוססות על יציבות תעסוקתית עם מסלולי קידום ידועים וברורים.

4. היציאה לפנסיה היתה ידועה וברורה (במשרדי הממשלה, עיריות ומועצות השלטון המקומי, חברות ממשלתיות) ומבוססת על פנסיה תקציבית במימון המעסיק הציבורי.

5. העלייה בתוחלת החיים יוצרת בפועל שלב פעילות נוסף של תעסוקה חלקית (כמו ייעוץ) התנדבות, וחוויית ההשתתפות בגידול הנכדים. רבים מהגימלאים משתלבים בפרוייקטים של דיור מוגן. כמובן שאין לשכוח גם את האפשרות להיקלע למצב סיעודי ונקווה שהצעת החוק בנושא תאושר בכנסת הבאה.

6. הגימלאים הם נכס ולא נטל. הם הפכו לגורם כלכלי משמעותי, המאפשר לעזור לבנים ולנכדים, נסיעות לטיולים בארץ ובחו"ל, הם מתנדבים בגופים ובעמותות שונות, רבים החלו לצייר ולפסל, לצאת לחוגי ריקודים ולהשתתף בהרצאות ובמופעי תרבות ומוסיקה. התפתחה תופעת "הפרלמנטים" הממלאים קניונים ובתי קפה, ועוד. חלק מהגימלאים עובדים חלקית. רבים מהם יוצאים לנופש ולימי עיון בבתי מלון ובאתרי נופש, ולטיולים בקבוצות בארץ,ויש בכך תרומה כלכלית למשק.

ב. מאפייני קבוצת הצעירים

1. הצעירים חיים בתקופה בה ערכים ועקרונות קפיטליסטיים של תחרות וכסף הינם בעלי השפעה מרכזית.

2. התקופה המודרנית חסרה יסודות של אידיאולוגיה וערכים חברתיים, ובה טובת הפרט גוברת על הלכידות החברתית. כשקצת קשה להם הם יורדים לגרמניה בשביל "מילקי" וגם עושים דרכונים של מדינות זרות.

3 בעשורים האחרונים הדגש ניתן לתחום ההייטק והאקזיטים, ואנשים נמדדים לפי יכולתם הכלכלית ועושרם.

4. בחברה הישראלית התעצמה תופעת השחיתות הציבורית (בממשלה, בשלטון המקומי, בגופים ציבוריים), וגדלה מאוד תופעת ההון השחור והעלמת הכנסות (במגזרי התעשייה והעסקים הפרטיים).

5. שוק התעסוקה שינה את פניו – פחות יציבות לאורך זמן, תופעת "העבדות" במגזר הטכנולוגיה וההייטק, הסכמי דור ב' ועובדי קבלן בשירות הציבורי, ועוד. הצפי קובע ששוק העבודה יהיה בעיקרו בדיגיטציה, רובוטיקה, ובינה מלאכותית. והרי ברור שלא כולם יוכלו לעסוק בזה. יותר מזה, הצפי הוא שלא תהיה יותר "קריירה לחיים" והאדם יצטרך להחליף 3-4 פעמים מקומות עבודה.

כבר היום נעלמים מקצועות רבים משוק העבודה, בשעה שאין ודאות שמערכת החינוך ערוכה לאתגר בעוצמה כזאת.

6. יוקר המחייה, הקושי ברכישת דירה, מציבים קשיים כלכליים לא פשוטים ברמת הפרט וברמת המשפחה.

7. תופעת הלהט"בים הינה גורם מקובל כיום בחברה, אך נוצר מצב שונה בתפיסת "המשפחה הקלסית". כמו כן יש כבר הרבה שנים תופעה של יהודים/יות המתחתנים עם בני עמים זרים ובעיקר עם ערבים בישראל ובשטחים.

8. מצב תחום הפנסיה, והאיום המוניטרי על חוסנו של הביטוח הלאומי לטווח ארוך – יוצר אי ודאות לגבי העתיד.הפתרונות המסתמנים הם בעיקרם דחיית הפרישה לפנסיה לגילאים גבוהים בהרבה מאשר היום. אבל איזו פנסיה תחכה שם ביציאה מהעבודה?

9. העלייה בתוחלת החיים תחייב תעסוקה ועבודה במשך שנים רבות נוספות, מכיוון שאין ודאות שמימדי הפנסיה יהיו כנדרש.

10. הצעירים צריכים לקבל החלטות לנוכח מערכת בריאות קורסת, פערים חברתיים בחינוך וברווחה, והמשך הוויכוח החברתי על הדרך להשגת שלום עם שכנינו. בעבר היו חזון ותקווה, היום יש רק תקווה.

ד"ר גדעון בן דרור

חבר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי, חבר מועצת גימלאי ישראל, יו"ר התנועה להעצמת ירושלים, לשעבר סמנכ"ל בכיר לפיתוח ובינוי במשרד החינוך.

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושלושה

מותו הנורא של אביתר ירקוני

בהתנפלות הגדולה על המושבה

הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.

"שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!" – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!

וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.

אך ניסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.

בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.

באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה... וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.

הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.

מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.

גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.

יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.

מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!" ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. "אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!" עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.

בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.

בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.

הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.

שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:

"מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"

"לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:

"ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!" – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!

לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.

בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:

"אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.

אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!"

אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: "בורז'ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי"ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"

ההלווייה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:

"אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך..."

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."

המשך יבוא

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

נעמן כהן מדבר על הגזענות האנטי-אשכנזית, כשמעלילים על מר"ץ שמדובר במפלגה של פריווילגים כיוון שהם אשכנזים. פירוט הלא אשכנזים במועמדי המפלגה לכנסת – לא משכנע את "עסקני הקיפוח", ועל כך כתבתי ספר שלם, שנדמה לי כי נעמן כהן קרא אותו.

תודה לנעמן כהן המוכיח כי "הנשר הגדול", הרמב"ם, שהיה לו אינטלקט חובק עולם, היה בסופו של דבר אטווויסט, שמסכים עם הקוראן שמותר להכות נשים.

שלך,

משה גרנות