וכמה מלאת אור ונחמה היא מציאתה בשורשי המשפחה הנטועים עמוק בארץ הזאת
על סיפרה של ד"ר אורה עשהאל
"בראי הזמן – סיפור כתבים ומכתבים,
1777-2019"
החלק השלישי ב"טרילוגיה של אהבה"
בעריכת ד"ר משה גרנות
הוצאת "חדרים", 2019. 250 עמ'.
מבוא: תבנית הספר, נושאו המוצהר ונושאו הפנימי
ספר בתבנית כזאת עוד לא פגשנו. כותרת המישנה מצהירה כי לפנינו אסופת כתבים ומכתבים אותם ליקטה המחברת והביאה לדפוס. ואמנם, במבט ראשון כך הוא. דפדוף קל יעיד שחלק ניכר של הספר מודפס באותיות כתב, הבאות להעיד כי אכן מיסמך או כתבים תיעודיים של בני משפחתה הם שכונסו על ידי אורה עשהאל וכל שעשתה הוא שצירפה אותם למעננו.
אלא שכבר בהקדמה, המכונה על ידי המחברת "התחלה שהיא גם סוף דבר," היא עצמה חושפת למעננו את התבנית המקורית שבנתה לסיפרה ומכנה אותה בשם "תבנית של קולאז'", שתכליתה להפוך את הכתבים הנושנים לעלילה מרתקת, או נכון יותר – לשבצם בתוכה כחלק מהותי בה. וכך נוצרה אותה "מעטפת דרמטית" של עלילה שעל פיה שקעה המחברת בתרדמת בעקבות תאונה והיא הפכה לתחבולה ספרותית, ל"תרדמה ספרותית" שהיא ספק אמיתית ספק בדוייה, והיא נוצרה כיוון שהומלץ לבני המשפחה להקריא לה חומר שירתק אותה ויביא להתעוררותה.
תחבולה זו איפשרה תיעוד של כתבים ומכתבים אמיתיים בתכלית של בני המשפחה מדורות קודמים שיוקראו לה כיוון שאורה עצמה, שהיא גיבורת העלילה העוטפת, היא שאגרה ושמרה אותם, אכן, לכאורה היא גיבורה פסיבית, שרוייה בתרדמת לאחר שנפגעה בתאונת דרכים באור אדום שאירעה לאחר תקופה של עייפות קשה, אבל בפועל סביבה נסוב הכל. אי לכך, נבנתה העלילה העוטפת, שחלקיה בדיוניים, באופן כזה שהרופאים המליצו להקריא לה דברים שאולי יעוררו אותה, והנכד הבכור שלה שגיא, העומד לפני גיוס, נוטל על עצמו את המשימה. הוא נכנס לחדר עבודתה של סבתו ומחפש חומר שיפעל עליה. או אז הוא מגלה במגירותיה ובארונות את שפע המסמכים, רבים בהם כתבי ומכתבי הדורות הקודמים, אל מצויים גם כתבים של אורה עצמה. הוא גם מקליד אותם, או מוצא למזלו זיכרונות ומכתבים מוקלדים במחשב שלה, ואז הוא מגייס את כני המשפחה שיקריאו לה כל הזמן. באופן זה, תוך יצירת מתח אם אכן תתעורר, מונצחים הדברים ומובאים הדברים לפנינו, ובאותיות כתב, כביכול בשעת הקראתם, ואף הקורא יוצא נשכר.
עד כאן ההנמקה המוצהרת של מיבנה הספר ונושאו. אלא שקריאת המכלול חושפת כי הדברים מורכבים יותר וכי הנושא הפנימי והמהותי של הספר אינו מתן הכתבים כשלעצמם. בעיקרו של דבר הם מהווים רקע למסע אישי שתכליתו לחשוף, להבין ולבנות בבנייה מאוחרת אך שלמה את זהותה האישית של המחברת, אלא שזהותה כרוכה בראש וראשונה בהבנה, בהוקרה ברגשי תודה והערצה ובחובה פנימית עמוקה שהיא חשה כלפי שורשיה המשפחתיים, כולל התמודדות עם אלה מהם שנזנחה על ידם.
ואכן, המסע מקורו בכאב עמוק שראשיתו סמוך להולדתה והוא מחייב לא רק מהלך של התחברות לשורשי המשפחה, אלא גם ניסיונות של התפייסות והיכרות. ומסע כזה אינו פשוט כלל. למעשה, המחברת רומזת לכך כבר במוטו של סיפרה, שעה שהיא אומרת כי תקוותה היא שהספר יסייע לקוראים למצוא את עצמם, "כפי שהכנתו איפשרה לי למצוא בו את עצמי."
המסע הזה מונע גם מכוחה של גאווה בשורשיה הנטועים עמוק בבניין הארץ הזאת וגם בסיפרותה, מה שמאפשר לה להגיע להכרה בזהותה העצמית ולהשלמה עם כאבה, שעוד נדון בו.
יותר מזה, נקדים את המאוחר ונאמר כי כאשר דומה לה כי עתה זהותה בנוייה אך פיסות של "הם", של בני המשפחה גדולי המעש והיצירה, מגיע שלב השיא, שבו היא מחליטה להגיע לגיבושה של זהות אישית ויצירתית עצמאית לאחר בחינה נוקבת של חייה שבנתה לה. עם זאת, אין היא מתנתקת משורשיה, היפוכו של דבר, בבסיסה של הזהות מצוייה ההשתייכות לשורשים. וכך, סיכומו של המסע הוא בפרק שכותרתו היא היפוכה של כותרת הפתיחה, "סוף דבר שהוא גם התחלה" (207-224). עתה עניינו הוא, כאמור, "האישה שאני", זהותי שלי בכל תחומי חיי, אך עם הכרה מלאה בזכותם ובגדולתם של הראשונים.
והקוראים, במה זכינו אנחנו? מתברר, כי בזכות המהלך הפנימי המיוחד הזה זכינו כולנו לא רק בסיפור מרתק, אלא גם להתוודע לפיסות של היסטוריה חלוצית של ארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, וזאת מצד האם והסבא והסבתא ובמיוחד הסבתא רבא. ואילו מצד האב זכינו למבט על עליות החסידים לצפת ושורשי משפחתו מאז 1777, ובייחוד לסיפור עלייתם הסנסציונית של בני המשפחה מלבוב, לקראת המחצית הראשונה של המאה ה-19.
א. שורשי משפחת האם והסב שבראשון לציון – משפחתו של עשהאל, בנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, ורעייתו עידה למשפחת וילסון
עתה הגיע הזמן לשאול: מהו הכאב הגדול שהניע את הכול? ומה הוא הקשר המיוחד במינו לשורשיה של אורה עשהאל, ואלה שביקשו לרפא אותו?
לשם כך יש לקרוא את הכתוב על העטיפה האחורית: "אימי מתה חודש לאחר שילדה אותי, חודש של חולי ובדידות. אבי נשא אישה אחרת שלא רצתה בי. נותרה אורה, תינוקת, פעוטה, המחפשת חיק משפחה אוהבת. ילדות קשה ציפתה לילדה שהייתי אני. בגיל תשע נקלטתי במשפחה החמה של סבי וסבתי, שעולם הספרים עמד במרכז חייהם, אף שהיו ממשיכי מייסדיה של ראשון לציון, הלא הם עשהאל (שאת שמו הוסיפה אורה כשמה הספרותי בהכרת תודה, א.ג.) בנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, הלא היא נפ"ש, הסופרת הישראלית הראשונה* (את ספרה "במדרון" כמו את ספרו של בנה עשהאל, "גחלת", הוציאה אורה לאור מכתב יד, א.ג.). ואילו רעייתו עידה היתה בתו של סם וילסון, מראשוני בוניה של תל אביב."
פרטים נוספים מגלה הקורא בספר. הוא היגר עם משפלתו מביאליסטוק לארה"ב ושם קיבל את השכלתו כאדריכל, עלה לארץ ב-1911 ותרומתו לבנייניה של העיר מצוייה עד היום בלב ליבה של תל אביב.
הוריה של אורה הם כבר סיפור אחר. אימה יונה, היא, כאמור, בתם של עשהאל ועידה, והיתה אהובה עד מאוד על בעלה, אך היא נפטרה בגיל 22, חודש לאחר הולדתה של אורה, כנראה בשל טעויות בטיפול בה. אביה אברהם, לעומת זאת, הוא ממשפחת שור מצפת, שכאמור שורשיה נטועים בעיר החסידות והקבלה, שאליה הגיעו מלבוב באמצע המאה ה-19, ועלייתם היא כבר סיפור מרתק וגם סנסציוני שהתעלומה שבו נפתרה אך לא מזמן, ואילו התנהגותו של האב לאחר פטירתה של יונה מעוררת תמיהות לא מעטות בפני עצמה.
ואכן, המחברת מצהירה בסוף "כי בספר זה באתי לתת את דברי אהוביי שהלכו לעולמם אך חיים בתוכי." וכך, לאחר שנים של ניתוק מהורים, מהאב החי שסירב לקשרי נפש ואפילו לחיוך של אהבה עד זיקנה מופלגת, אז התרכך מעט, ומהאם המתה שלא נותרו זיכרונות ממנה, לבד מתמונתה הסמלית כבת יפתח, בעודה בת 14, נקלעת אורה לעלילת התרדמת.
זו נגרמת בשל עייפות קשה ממשימות החיים שנטלה על עצמה כאישה מודרנית, אישה השואפת מחד לשלמות בחיי המשפחה שהקימה אך מאידך, ובה בעת, לשלמות גם בחיים האקדמיים ובפעילות הציבורית וההתנדבותית.
בעלה, עמי זילברשטיין, מצטייר כאדם אוהב ואהוב, מסור ובעל שיעור קומה, אך אין הוא יכול לסייע בפתרון הקושי הנפשי. כי התרדמת מכוונת גם לנושא הפנימי, המהותי. יש בה מימד של הינתקות משאון החיים לשם התבוננות מפוכחת פנימה, לתוך עצמך אך גם לשורשיך שכן הם שעיצבו את זהותך. ומה מופלאה היא דרך זו. ואפילו מופלאה ממנה היא תחושת האור והנחמה העולה מהתבוננות זו, ממש כאילו התממש בכך השם שבו קראו לה הוריה, "אורה נחמה", שכן הסליחה עולה כלפי הכול ואהבה ונחמה במה שיש ונבנה ולכן מתאפשרת צמיחה חדשה.
וכך מתנהל הספר בשני מהלכים משתלבים: באחד, שגיא, הבן הבכור של בתה הבכורה יונת (הקרוייה כמובן על שם אימה), נתון בעלילת חיפוש דחוס ולחוץ של כתבים להקראה בתוך כל שפע המסמכים שנאגרו במגירותיה של אורה בחדר עבודתה. כל זאת על מנת לספק חומר קריאה מרתק ומעורר לבני המשפחה המקריאים לה, עד שדומה לו כאילו אורה עצמה מעופפת לצידו ונוזפת בו על שאינו מוציאם לאור אלא מבזבזם על הקראה לאישה שאינה שומעת (23).
תחילה מובאים קורותיו של עשהאל הסב, שהרי הוא שאימץ אותה בגדולת נפשו, והוא פורש בכתביו את הקשיים העצומים שחוו מתיישבי ראשון לציון, המחלות הקשות – מלריה ודיזנטריה – וחיי הילדים, ואף מסביר מדוע נאלצו לקחת פועלים ערביים המכירים את טבע הארץ. ואז, לאחר מתן קטע של מסירת ההתרחשות הפנימית בתודעתה הכמו-רדומה של אורה עצמה, על חשבון הנפש שבה, נמשכים זיכרונותיו של הסב על שלטון הטורקים ועל נוראות ימי מלחמת העולם הראשונה, חובת הגיוס לצבאם הנחשל ובריחתו והצלתו. או אז כבר ניתן לפרוש את סיפור היכרותו ואהבתו לעידה התל אביבית ומכתביו ושירי אהבתו לה, שבהם משתקפת הכתיבה הרומנטית העברית "המליצית" בעינינו של לפני למעלה מ-120 שנה!
תוך כך גם מצטיירים קשיי התחבורה והדואר והמגיפות שהשתוללו בארץ נטולת הרפואה. להשלמת הדברים מובאים גם זיכרונותיה של עידה עצמה, שכתבה אותם בזיקנתה, ולאחר מכן נקברה בפוריה, לשם עברה משפחתה למרות המגיפות שהשתוללו בגליל.
עתה ניתן כבר לעבור לדור הקודם, למייסדים ממש, ומובאים זיכרונותיו של הסבא רבא, הלא הוא מיכל פוחצ'בסקי, בעלה של נחמה (פיינשטיין), הלא היא נפ"ש, שאורה תרמה כה הרבה להיכרותנו עם כתביה. לא יאומן איזו גבורת נפש נדרשה להם למייסדים ולילדיהם להוסיף ולחיות בתנאים הקשים ועוד למצוא בהם את הטוב. חבל שלא נוכל להביא כאן את סיפור היכרותם ואהבתם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, שמתברר כי לאביה קראו יונה וסיפורם מלמד משהו על שידוכי הימים ההם.
היא באה מצריצין (הלא היא סטאלינגרד והיום וולגוגרד) וכשהוא פגש אותה "ליבי התפוצץ מאהבה" (114-116).היו להם שני ילדים, הבן עשהאל והבת אפרת, ואילו לעשהאל ועידה היו ארבעה ילדים, שלושה בנים והבת יונה, אימה של אורה שהיתה הבכורה. ואכן, "שגיא" מוצא מכתב נוגע ללב שבו מבשר עשהאל לאימו נחמה על הולדת נכדתה הראשונה, הלא היא אורה ומובאות תמונות מן האלבום המשפחתי.
תוך כך מתברר, שהתרדמת אירעה ב-2010, אך שגיא מביא את רשמיה של אורה ממיפגש משפחתי של 7 דורות בראשון לציון עם לידת נכדתה הראשונה אביגיל בשנת 1997, עם אביה, שנתיים לפני פטירתו בגיל 90, ובשיאו אורה, המתבוננת בתמונת אימה בתחפושת בת יפתח וכמהה אליה אומרת לה: הנה נולדה לך נינה! (120-133).
בדומה לכך מתברר, כי כעין פיוס חל גם עם האב המזדקן, לאחר ניסיונות שונים שכשלו למחצה, כמו בחג הפסח, והוא חל לבסוף בביקור בבית ברמת יצחק שבו הוא חי עם אימה זמן כה קצר. אותה שעה אורה כמהה "שנהיה ולו פעם אחת רק אנחנו". מי? כמובן, "כך נוכל להיות אימא, אבא ואני יחד, במציאות." והלב נצבט. אלא שתודעתה של המחברת עצמה מתגבשת ומתחזקת בכוח ההתבוננות הישירה בשורשים.
ב. תולדות משפחת האב שזנח, משפחת שור,
ששורשיה בחסידות גליציה ועלתה לצפת כמחצית המאה ה-19
הסיפור הזה (עמ' 136-160) מובא, כמובן, לאחר קודמו והוא אכן שונה תכלית השינוי מסיפורה של משפחת פוחצ'בסקי. השוני אינו רק בעולם החסידי של המאה ה-19, המתואר בו, אלא גם באופן תיעודו ובכך שאווירת ההערצה והתודה שאפפה את הסיפור שבראשון לציון ובתל אביב, נחלפת כאן בעמדה של מתן אובייקטיבי של זיכרונות האב עצמו, מתוך כבוד אך גם ריחוק היסטורי. כשברקע זוכר הקורא את הנטישה.
עם זאת, בסופו של דבר, המחברת עצמה אינה יכולה להימנע מלתהות על מידת "חטאו" של אביה, על ניסיונות ההתקרבות שלה אליו שלא כל כך צלחו ועוד. אבל שכרנו ההיסטורי שלנו הוא גדול, כי רובנו יודעים אך מעט על העולם ההוא. לעניינו, במסגרת המעטפת הדרמטית-עלילתית שגיא הנכד אכן מוסיף ומחפש בדחיפות ובלהיטות אחר חומר דוקומנטרי או כתבים להקראה לסבתו שבתרדמת, אך הפעם הוא כבר מוצא את החומר מוקלד על ידי אורה עצמה במחשב. היא הקלידה את הסקירה והזיכרונות מכתב ידו של אביה, שבו סקר את תולדות משפחתו מאז הגיעו הראשונים לצפת בשנת 1850, עשר שנים [שלוש-עשרה שנים. – אב"ע] לאחר "הרעש" , הלא היא רעידת האדמה הקשה שגרמה לנפגעים ולהרס קשה. [בשנת 1837. – אב"ע].
מעניין לציין, שגם אהוד בן עזר, שכתיבתו אמנם שונה מאוד, אך אף הוא נאמן לשורשיו הנטועים במייסדיה של מושבה חלוצית, הלא היא המושבה הראשונה, פתח תקווה, כותב ובהרחבה על ימי הרעש הגדול בצפת. הוא אף מרחיק לכת ושוזר עלילה מרתקת, שאמת ובדייה משמשות בה יחדיו, והיא מתרחשת בעצם ימי הרעש הגדול. כל זאת בספרו המצויין "והארץ תרעד". ואין להתפלא על כך, שכן הספר נכתב, כמרבית ספריו של בן עזר, מתוך רגישות מתמדת לתולדות הארץ הזאת. ואכן, בן עזר רכש לו שם כסופר וביוגרף וכותב מאמרים הנאמן בכתיבתו לשורשיו החלוציים שבמאה ה-19,למשפחת ראב ממייסדי פתח תקווה, ובייחוד לדודתו, הלא היא המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב.
כך גם אורה עשהאל. הנאמנות לשורשיה והתהייה עליהם מהווה מניע עז לכתיבתה. מרתק במיוחד הוא סיפור העלייה של הראשונים מלבוב שבגליציה לצפת, אותו חושף האב בזיכרונותיו, וההיסטוריון הנודע דובנוב מאשר אותו. ואכן, מוזרה מאוד הוא עלייתו של הסבא רבא עם שני ילדים קטנים לצפת הנתונה תחת השלטון הקשה העות'מני, ומתברר, עד כמה שהאב יודע, שהכול אירע כמעשה מכריע ונורא בתולדות המאבק של החסידים, שעימם נימנה – במשכילים, ומדובר בהרעלת הרב המשכיל ו"המודרני" של לבוב שבגליציה, שהעז לנאום בגרמנית. וכיוון שהסבא רבא ההוא הואשם שסייע לרוצח, לא היתה לו ברירה אלא להימלט משם.
מעניין במיוחד הוא סיפורו של הרוצח, הלא הוא ברל פלפל שנמלט לארץ ונשא כאן את גניה, אלמנה צעירה עם שתי ילדות, אבל מתברר שהיתה צאצאית של הרב קיציס, תלמיד הבעש"ט וקבור על ידו, שמאוחר יותר נקשרו קשרי משפחה בין משפחתו למשפחת שור** שחייתה בצפת ובטבריה. סבך גדול זה היה מרתק במיוחד עבורי, כיוון שקראתי עליו בשעתו בלימודי הספרות באוניברסיטה העברית, שעה שהכנתי עבודה על הסופר המשכילי יוסף פרל. ולכן, מה הופתעתי לקרוא ששגיא "מוצא" במגירותיה של סבתו מחקר חדש המזכה את אברהם בער פלפל מרצח הרב, ועל כן גם את יואל שור, סב סבם, שהיה בעל בית דפוס. וחבל. אביה של אורה לא זכה לדעת זאת, כיון שנפטר בשנת 1997. מה שברור הוא שקשיי הפרנסה וההישרדות היו קשים ביותר בצפת ובטבריה, אבל לא כאן המקום להיכנס לפרטיהם, ורק נזכיר שגם כאן נאלצו הצעירים להערים ולהתחמק מהגיוס לצבא הטורקי.
ואם כך, כיצד הכיר האב את אימה של אורה?
מתברר כי הוא חי שנים אחדות בביירות שבלבנון בשנות ה-20 ושם הכיר את משפחת פוחצ'בסקי שעסקה שם בענייני "כרמל מזרחי". הוא עסק שם בענייני בנקאות אבל כשחזר לצפת החלו מאורעות תרפ"ט, שגרמו להרס בתי המשפחה ולבגידת חברים ערבים, ולכן בשנת 1933 הוא מחליט לעבור לתל אביב וממשיך לעבוד בבנק, בסניף של בנק אנגלו-פלשתינה. וכיוון שגם הפוחצ'בסקים עוברים לזמן מה לתל אביב, נוצרת ההיכרות עם יונה וצומחת אהבה גדולה. וכך, עולם שלם קם לעינינו, ואפילו משפחת רוטלוי מכרינו נזכרת (151-152) ומתברר כי טקס הנישואין נערך ברחוב יבנה! אלא שעתה בא סיפור הולדתה המדהים וקורע הלב של אורה, משוחזרים ענפיה של משפחת שור, ומובאים דברים שכתבה אורה לאימה (160) שאותה לא זכתה להכיר, ובהם שבועתה שלא תחדל מחיפוש כל פרט עליה, כיוון שרק כך הן נפגשות, ואף תוהה על "חטאו" של אביה שזנח אותה, אבל רוח הסליחה שיש בה מן הגדולה האנושית מרחפת על הכל.
ג. שיא וסיום: התחזקות, חשבון נפש אישי והתעוררות מן התרדמת
עתה, לאחר שהישירה מבט, באמצעות "שגיא", כמובן – אל כאב חייה והתחזקה באמצעות שורשיה, מתאפשר לה, למחברת, להתמודד עם חשבון נפשה שלה, עם חייה שבנתה לה במשפחה, באקדמיה וביצירה.
כל זה מתרחש בפרק "מיומנה של עקרת בית", אותו מצא שגיא והוא כה חושפני ונוקב עד ששגיא מתלבט אם להקריאו לה. משתקף בו כאבה של אישה שהיא גם רעייה וגם אם ובנוסף גם יוצרת, כעקרת בית מבואסת ועייפה מרוב משימות שכל כך חתרה להגשימן באופן מושלם. כל זאת מאז נישאה בגיל 21. חשבון הנפש הנוקב מקיף נושאים כמו זוגיות, אימהות, חברות, אהבת הבעל, אירוח, ניקיון הבית, קריירה ומשפחה ועוד, וניכרת בבירור גיבושה של מודעות פמיניסטית של אישה מודרנית.
בשלב זה, עם גיבושה של הזהות האישית משני עולמותיה, זה הפרטי וזה מן השורשים, יש כבר בכוחה לשוב אל המציאות, לכן אין תימה שדווקא בשלב זה מתחילה ההתעוררות מן התרדמת. אמנם, היציאה מן התרדמת היא סבוכה והדרגתית, אבל במהלכה ובסיומה יש בה כבר הכוח והמודעות למשל, להודות לדמויות נוספות שמילאו תפקיד חשוב בחייה, כמו להוריו של עמי בעלה שסייעו להם, וחשוב במיוחד – להגיע להכרעה כי תוסיף ותוציא את כתבי בני משפחתה או תמסור את חלקם לגניזה לשם הנצחתם, אבל כאן נדרש עוד שלב להשלמת תהליך גיבושה של הזהות והוא מתרחש בפרק "סוף דבר שהוא גם התחלה", המתקשר לפתיחת הספר.
עתה עולה בה השאלה החריפה: "מי אני", אני הפרטית, שאינני מורכבת רק "ממיקבץ של האחרים," אף שהם אהוביי שהלכו לעולמם ואוסיף להוציא את כתביהם. וכי איבדה תוך כך את עצמה? אי לכך פורצת מתוכה ההחלטה לקרוא "לדיבוק" הזה "צא!" – כי עתה יש בה כבר היכולת להתמסר ליצירתה שלה ולמשפחתה ובה בעת להוסיף ולקיים את חובתה המוסרית לשורשיה.
והיא אכן מוסיפה ומביאה פתקים ומכתבים שמצאה ושכתבה אותם אימה וגם תמונות ומשרטטת את עצי היוחסין, אבל בה בעת היא ניצבת גאה במשפחה שהקימה עם עמי, בשני בתיהם, זה שבהרצליה וזה שבצפת, ובייחוד בארבעה ילדיהם ובנכדיהם, "שכולם בנו משפחות וגרים בישראל."
אכן, מהלך ספרותי מקורי ורב רושם , הישג של "קולאז'" מעניין וייחודי , אשר בה בעת מעניק לכל קורא חווייה ספרותית מרגשת אך גם ידע בתולדות הארץ הזאת, במשמעותה של חלוציות ושל גדלות נפש, ותורם להבנת מציאות ההווה שלנו כאן.
אכן, ספר מיוחד.
ארנה גולן
-------------------------------
* צאצאי נפ"ש אוהבים להשתמש במושג הראשוניות לגביה וגם לגבי בנה עשהאל, אבל למיטב ידיעתי הסופרת העברית הארץ-ישראלית הראשונה היתה חמדה בן-יהודה, ובאשר לשירה עברית שכתבו בני-הארץ – הראשונים היו בני פתח-תקווה, משה כרמי ואסתר ראב, שבקרוב תימלאנה 100 שנה לפרסום שיריה הראשונים].
** בת-דודי בדרגה שנייה, עדה שור ז"ל, לבית בן עזר, נכדתו של אחי-סבי משה-שמואל ראב בן עזר, היתה נשואה ליעקב שור, יבדל"א, מהמשפחה הצפתית הוותיקה. הם הולידו בנות אחדות, ובן – הנקרא בשם יואל שור, ודאי על שם אותו יואל שור הנזכר לעיל.
אהוד בן עזר