שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

יש לכם עכשיו בעלי-ברית נאמנים

בקרב הערבים המתפרעים

ומבצעי הפוגרומים ביהודים בישראל – בירושלים, בגדה ומהרצועה!

כל הכבוד לכם סכלים מוכי שגעון גדלות

תמשיכו לערער את מדינת ישראל

רק לא ביבי!

כשדיבר יאיר לפיד, בנאום לציון קבלתו את המנדט להרכבת ממשלה, על הצורך "להתחיל לעבוד", ובה בעת הבהירו מפלגות ה"רק לא ביבי" כי בממשלה שברצונם להרכיב לא יידונו נושאים שבמחלוקת, הרהרתי בצייר המתעקש שלא להשתמש בצבעים, וחשבתי על מלחין הנימנע משימוש בצלילים.

המחלוקות בהשקפותיהן של המפלגות המתיימרות לשנות, אינן בזוטי-דברים, הן בנושאים המרכזיים ביותר בחיי המדינה, בנושאים שאינם בתרדמת אלא קיימים ופורצים במלוא חומרתם והיקפם, מדי יום. עזה למשל. דרישות מימשל ביידן, לדוגמא. תביעות בביה"ד הבינ"ל בהאג, לשם המחשהץ ריכוזיות או הפרטה במשק, כמסתבר.

אם באלה, אפילו לא ינסו לגעת, כדברי ה"משנים", לאן תטולטל המדינה? לשם מה דרושה ממשלה?! אלא אם כן מוכיח הדבר את החטא שבבסיס ה"שינוי" הזה – לא ממשלה למען העם הבוחר, ולפיתרון בעיות ליבה, אלא סיפוק שררה ונקמנות אישית של "נעלבים" למיניהם, רסיסי פלגנות, שנציגיהם בכנסת נקבעים ע"י המנהיגון על פי נאמנותם האישית לו – ואוי למי שאינו ממושמע, ומתוך עמקי תהום אנטי דמוקרטית זו, מעיזים להכתיב למיקבץ הגדול שבציבוריות הישראלית, מי יהא העומד בראשו.

לטראגי מצטרף גם הקומי, כשמדבר לפיד באותו נאום, לפני שבוע, על הצורך לצאת מהקורונה, או על ריפוי הכלכלה. כניראה לא היה יאיר לפיד בארץ, כשישראל, בראשות נתניהו, משמשת דוגמא ליציאה מהקורונה, וזוכה במחמאות כלל עולמיות על הישגיה הכלכליים.

טוב, הפעם נימנע לפיד מהעלאת טענה על "בידוד מדיני".

עקיבא נוף

של הערבים שפרעו ביהודים בישראל

ערבים שהצלנו ממגפת הקורונה

והם חיים במדינה דמוקרטית וחופשית

שאין כמותה לערבים ולמוסלמים

בשום מדינה אחרת במזרח התיכון!

שנרצח לפני 100שנה

ביפו בידי ערבים!

מול "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז

את ספרו האוטוביוגרפי בן למעלה משש מאות העמודים "נער האופניים" של הסופר אלי עמיר, שזה עתה סיימתי את קריאתו – קראתי במינונים קטנים במשך תקופה ארוכה, כמו היה זה מעדן טעים שלא רוצים לסיים את אכילתו מרוב התענגות עליו.

ואילו את ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, אף הוא עב כרס, קראתי לפני כעשרים שנה במשך שבועיים בלבד, כששהיתי במלון הנופש בפישטני, סלובקיה, לא רק בשל הזמן הרב שעמד לרשותי, כי אם כנראה גם בשל הרצון להגיע, אחרי כמאתיים עמודים של "מתח", בהם תיאר עוז בלשון ספרותית מפוארת את דיכאונה של אימו במרומז וברמזים, עד לרגע שבו עוז מגיע לרגע השיא של התאבדותה בפועל. רק אז נשמתי לרווחה.

שני סופרים מהשורה הראשונה, שמעבר לתהום הפעורה ביניהם, יש להם גם הרבה מהמשותף. התהום שביניהם מתבטאת בעיקר בתחושת ההערכה העצמית שהיתה לכל אחד, הנדונה בספריהם, אלי עמיר, כנער האופניים נורי המחלק עיתונים לפרנסתו, מתאר בשפה רהוטה ועשירה ומוקפדת, ממש מעוררת התפעלות, את קורותיו שלו וקורות בני משפחתו, החל מיום עלייתם לארץ מבגדאד בתחילת שנות החמישים, דרך השהות בקיבוץ, אליו הוא נשלח מיד לאחר הגעתם ארצה, בהיותו כבן שלוש עשרה שנה; תיאור החיים הקשים במעברה בכפר העיוורים, בה התגוררה משפחתו; עבודתו כנער שליח המחלק עיתונים בירושלים לפרנסתו, ועל קידומו בעבודה, עד הגיעו לעבודה במשרד ראש הממשלה, כמחלק דואר ועיתונים לתאים, שם היה רואה את דוד בן גוריון חולף על פניו, את מנהל לשכתו טדי קולק ובעיקר את מזכירו האישי יצחק נבון, שאיתו היה מנהל שיחות במזנון. נורי-עמיר עבד באותה מסגרת גם בארכיון של המשרד, ושם היתה לו יד חופשית לקרוא את כל המכתבים שקיבלו האישים הללו במהלך הזמן, ונורי שתה בצמא את תוכנם ולמד מקריאתם רבות מהילכות ניהול המדינה ועוד מיני זוטות. עמיר מפליא גם לשזור בינות למאבק הקיום היומיומי שלו את מערכת יחסיו עם שתי הנשים אהובותיו, מיכל ורוזיטה, ועוד תיאורים מחייו, הנוקבים את הלב והנשמה וגורמים לקורא חוויית קריאה מענגת והזדהות עמוקה עם קורותיו.

ב"נער האופניים", הרושם המלווה את הקורא כבר מן העמוד הראשון, הוא תחושת הבושה המלווה את נורי-עמיר לאורך כל התקופה המתוארת בספר – שנות החמישים הקשות שלאחר קום המדינה. סוג של בושה שלא מרפה גם לאורך כל תקופת החיים. הבושה מהמוצא המזרחי, העיראקי, בן למשפחה דוברת ערבית. כבר בפתח תיאור חייו בארץ, בהיותו נער שנשלח לקיבוץ כנער חוץ, מתאר עמיר את הבושה והמבוכה שגרם לו אביו בבואו לבקר אותו בקיבוץ. נורי גאה מאוד במעמדו כקיבוצניק. לגביו הקיבוץ הוא פסגת הישראליות, הצבריות, הייחוס. מעין סוג של אצולה, שהלבוש המסמל אותה הוא מכנסי חאקי וסנדלים. והנה, מגיע לקיבוץ אביו העיראקי, והלב נחמץ למקרא תיאורו של הנער המתבייש באביו. ולא שחלילה האב היה לבוש בגדים מרופטים המעידים על עוניו. אדרבא, הוא מגיע לביקור בחליפה הדורה, במגבעת לבד, בנעליים בריטיות בשני צבעים, ועם פרח בדש. ובנוסף לכול, הוא מדבר איתו ערבית, ולדבר ערבית זו בושה כי לדבריו, "במקום הזה מקדשים את העברית ודורשים מכולם להניח מאחור את שפת אימם ואת תרבותה ולהסתגל לתרבות הישראלית החדשה."

ברור שאם שמו של נורי אורי, ואביו היה יוצא פולין שהיה מדבר איתו פולנית, הוא לא היה מתבייש בו כלל, לא בשפתו ולא בבגדיו ולא בתרבותו. בקיבוצים בשנות החמישים דיברו אף דיברו רוסית ופולנית ויידיש, אבל לדבר ערבית ועוד עם אב העונד פרח בדש החליפה, זה מבייש. מביך. כי בקיבוצים שרוב אוכלוסייתם אשכנזית טהורה, לא סבלו את השפה הערבית ולא את העולים דוברי הערבית. ונורי ידע זאת וניסה בכל כוחו להתרחק משפת אימו, לסגל לעצמו את כל דרישות "התרבות העברית" דאז, שיכלה לסבול את כל בליל השפות האחרות שהיו מדוברות בקיבוץ – פרט לערבית.

והבושה הזאת מרחפת על פני כל אירועי קורותיו של נורי בתקופה המאופיינות בגלי העלייה ההמונית שלאחר קום המדינה ויישובם של העולים במעברות. הוא מתבייש להופיע בבית הוריה של חברתו מיכל, משום שהם אשכנזים, עשירים, גרים ברחביה, אביה ממלא תפקיד ציבורי חשוב; הוא חושש איך הם יגיבו על החבר העיראקי של בתם, שהוריו ואחיו גרים במעברה בצריף קטן בכפר העיוורים שליד גדרה, הם בוודאי לא יסכימו שבתם תתחבר לאדם נחות שכמותו. נכון שהם קיבלו את פניו בטבעיות ואף התפעלו מתיאור חיי העולים במעברה, אבל עדיין החשש מקנן בליבו. גם כשחברתו מיכל מבקשת ממנו לקחת אותה לביקור אצל הוריו במעברה, הוא מתבייש וחושש מתגובתה שמא תירתע ממנהגי הוריו המזרחיים וממצוקת תנאי מגוריהם.

והנה לעומתו, עמוס עוז פותח את סיפור קורות חייו בגאווה. גאווה על מוצאו, השזורה לאורך כל דפי הספר על האהבה והחושך. עוז מבליט את היות אביו אחיינו של פרופסור יוסף קלוזנר, כן, הדוד של אביו הוא פרופ' יוסף קלוזנר שבזכותו הוא גם היה מבאי ביתו של הסופר הדגול ש"י עגנון, והוא כמובן אשכנזי מיוחס, יליד הארץ, מלח הארץ. תחושת הערך העצמי של עוז הנה בעלת עוצמה מירבית הגובלת בהתנשאות, לעומת חוסר הביטחון העצמי ותחושת הנחיתות שאופפת את נער האופניים נורי-עמיר, הגם שהוא יודע לקדם את עצמו בלימודים ולפתח את אישיותו. לא ברור לי אם אני עושה את ההשוואה הזאת בין שני הסופרים משום שהם היו חברים טובים, על פי עדותו של עמיר, או גם בשל הקווים המשותפים שאפיינו את חייהם בצעירותם, שהבולט בהם הוא ששניהם סבלו מחוסר אהבה הורית, שניהם הורחקו או התרחקו מביתם וממשפחתם בשנות נעוריהם והלכו לחיות בקיבוץ. ומעל לכול – שניהם חיו תקופה מכרעת בחייהם בירושלים, ותיאורה של העיר בשתי תקופות היסטוריות שונות שלה, מהווה פיסגה של יופי ספרותי מרגש שכל אחד מהם מעניק לקורא.

עמוס עוז מתאר את ירושלים של התקופה המנדטורית ומעורר נוסטלגיה לתקופה הקולוניאליסטית של השלטון הבריטי, ולא אשכח את תיאור ביקורו כילד בביתו של ערבי מכובד ועשיר המתואר על פני עמודים רבים, עד שבבת אחת הוא פוגע עם הנדנדה עליה התנדנד בגינה המפוארת, בבנם של המארחים הנכבדים.

המפליא הוא, שמבלי לתאם ביניהם, אלי עמיר כמו ממשיך לתאר את החיים בירושלים כמעט בדיוק מהמקום שבו עמוס עוז מסיים לתאר את הדרמה הגדולה של קבלת מדינת ישראל כחברה באומות המאוחדות. שתי תקופות היסטוריות המתוארות בשני הספרים, שמלחמת העצמאות הטראומטית מפרידה ביניהן. שני ספרים אוטוביוגרפיים של עמיר ועוז, שהם גם ספרי היסטוריה מאלפים, על שתי תקופות קריטיות בתולדות המדינה.

אלי עמיר מתאר את חיי יושבי המעברות במלוא קשייהם וכיעורם. הוא לא פוסח על המזרונים המלאים פשפשים עוקצניים, על הצפיפות הנוראה, על המצוקה הכלכלית והאישית, על העלבון וההשפלה והקיפוח, אך תמיד הוא מוצא גם את נקודות האור. בכלל, גם כשעמיר מתאר מצבים קשים, מנשבת מהם רוח טובה, אופטימית. דומה שקשיי החיים לא רק שלא ריפו את ידיו כי אם דווקא חיזקו וחישלו אותו. אולי גם בשל הנתונים הטבעיים שהיו טבועים בו מלידה: הוא נער יפה, נעים הליכות, נבון, חרוץ, מתחשב, מסתגל היטב לסביבתו חדשה, שואף ללמוד, להשכיל ולהתקדם. אך בד בבד הוא גם שומר בקנאות על תרבותו המזרחית ועל מסורת הוריו ותרבותם. לפתע מצטיירת בעיני הקורא העיר בגדאד כעיר יפהפייה ותיאורי הטיולים על גדות החידקל מעוררים געגועים ורצון עז לבקר שם ואולי אף לראות את הדקל המיתמר בין נהר פרת ונהר חידקל שבין עופאיו שוכנת דוכיפת הזהב, כפי שביאליק ראה אותה.

כמובן שמבין השיטין ואף באופן ישיר, אי אפשר להתעלם מהביקורת הקשה שיש לעמיר על הפער העדתי שהיה קיים אז (וממשיך להתקיים בחברה הישראלית גם היום). לרוב בוחר עמיר לציין את ביקורתו כשהיא נאמרת בפי אחרים: כך למשל, כשהתקבל לעבודה במשרד ראש הממשלה כמחלק דואר ועיתונים ללשכות השונות, והוא נכנס למשרדו של עורך השנתון הממשלתי, שהיה מבין הישראלים הספרדיים הוותיקים בארץ, הוא מצטט מדבריו: "אין לתת אמון בשיכנז האלה, שאבותיהם באו מעיירות נידחות וחשוכות. זה עתה באו וכבר השתלטו עלינו, אנשי היישוב הישן. דורי דורות אנחנו כאן, והייחוס שלנו לא נחשב בעיניהם." ובהמשך אומר העורך: "אותך ובני דורך הם שלחו לקיבוצים, רצו ליצור אתכם בדמותם ובצלמם, הסיתו אתבם לבגוד בערכים ובתרבות שירשתם."

נורי-אלי מוטרד מכל הדברים הללו. הוא מבולבל מכל הדעות והאידיאולוגיות והתובנות המופרחות אליו מכל עבר. אבל הוא יודע לעכל ולגבש לעצמו את אישיותו – כאדם פתוח, חם, נבון, מלבב. חברותי, אכפתי.

לעומתו, עמוס עוז מצטייר מספרו על האהבה והחושך כאדם מופנם, שקוע בעצמו, לא חברותי, מלא בערך עצמו, מסתיר יותר מאשר מגלה. בענייני נשים ואהבות, עמיר אינו פוסח ואינו מסתיר מאומה מרגשותיו והוא מספר לא רק על הצלחותיו כי אם גם על כישלונותיו ואכזבותיו. ושיברון לבו. ואילו עמוס עוז, כמו מסך כבד מסתיר את כל ענייני היחסים בינו לבין אישה כלשהי – פרט לאימו, כמובן, שאותה הוא הפך לגיבורת ספרו, שהחושך שבו מאפיל על כל אהבה.

[הסתרת יחסיו עם נשים, זו בדיוק הסיבה שבגללה לא הצלחתי להמשיך לקרוא את ספרו החשוב של עוז. – אב"ע].

גם אם עמיר אינו מודה בכך, הרי שהתרבות המזרחית-מסורתית המושרשת בו, מנחה אותו גם ביחסיו עם שתי אהובותיו. עם מיכל, חברתו האשכנזייה, העשירה, המיוחסת, הוא מתנהל בכבוד, נזהר במשך שנים של יחסים איתה, שלא "לחלל את כבודה", חלילה, כי הוא חושב שהיא בתולה, כשבמציאות היא ניהלה לפניו מערכת יחסים מלאה ולוהטת עם גבר מטורזן שנפשה יצאה אליו, שנטש אותה בזמנו. אך כשחזר אליה, היא עזבה את נורי, כדי לחזור לזרועותיו והשאירה את נורי נטוש לאנחות.

והנה, בעוד הוא מדוכא מנטישתה אותו, נורי פוגש את רוזיטה המזרחית, שעד מהרה הוא לומד אצלה את כל רזי המגע המיני וללא שום מחיצות של כבוד והתחשבות, הוא פורק איתה את כל חשקיו, נוהג בה בטבעיות ובנוחות רבה ואף מתלווה אליה פעם בשבוע לפגישה הסודית של אימה עם המאהב שלה.

אך מסתבר שהרפתקת האהבים עם רוזיטה לא מכבה את אש אהבתו של נורי למיכל, וכשהיא חוזרת אליו לאחר שאהובה נוטש אותה בשנית, הוא מקבל אותה בזרועות פתוחות, ורק אז הוא מרגיש שמותר לו להתחיל לקיים איתה יחסים מלאים, שאותם הוא מתאר ברגישות רבה. אך מה קרה לאהבה הגדולה הזאת? עמיר משאיר את סיפור האהבה הזה בלתי פתור. תלוי על בלימה. הוא אינו מגלה אם הקשר נמשך או הסתיים. סביר להניח שהסתיים באיזשהו שלב בחייו. אבל זה באמת לא חשוב.

עמיר מעדיף לסיים את הספר בנקודה הכאובה והמרגשת של מעבר משפחתו מהמעברה לירושלים. הדיאלוג שלו עם אימו למראה הדירה העלובה שהוקצבה למשפחתו בקטמון ו"ו, ממש מכמיר לב, מתואר כמו תמונה שצוירה ביד אמן.

בכלל, יש לעמיר ראייה פסיכולוגית עמוקה לבני אדם והוא יודע לשרטט את דמויותיהם במיספר משפטים, וכמו שצייר גאוני משרטט פרצופים בכמה משיכות מכחול אמנותיות, כך הוא עושה בתיאור אישיותם ודמותם של כמה ממנהיגי המדינה של אותם ימים, כמו דב יוסף, בן גוריון, משה דיין, ויצחק נבון, כמו גם התנהלותם ודבריהם של הפקידים במשרד, שאהבו והעריכו אותו מאוד.

"נער האופניים" הוא חוויית קריאה מרתקת על אדם, על משפחה, על תקופה, על בעיות חברתיות של עולים שהיגרו לארצנו ממולדתם וקשיי הסתגלותם. זהו ספר לא רק על אהבה ועל חושך. זהו ספר על תקווה, התמדה, על נחישות, על הסתגלות, ועל ההיסטוריה של ירושלים וימי המדינה בראשית דרכה. זהו ספר שכל עמוד שבו מקסים ומענג.

שני סופרים, אלי עמיר ועמוס עוז, שצמחו וגדלו בשתי תרבויות שונות ומרוחקות זו מזו כמרחק המזרח מן המערב, שחוויות ילדותם ונעוריהם מהבחינה האישית והרגשית, רב בהן הדמיון, חוויות שהובילו את שניהם לאותה מטרה: לכתוב. לספר. לתאר.

עמוס עוז מקדים את כתיבתו על האהבה והחושך כעשרים שנה לפני שאלי עמיר מספר על חוויותיו של נער האופניים.

ככל הנראה, דווקא השוני הגדול ביניהם עם קווי הדמיון המשותפים באירועי חייהם, הם שהובילו לחברות ולקירבה שאלי ועמוס חשו זה לזה בבגרותם.

את ההשוואה בין שני הספרים, יעשה כל קורא לעצמו. ועם כל הערכתי לכישרון כתיבתו המדהים של עמוס עוז, אני אהבתי יותר את "נער האופניים".

הדסה מור

במלאת 50 שנה לרצח ברנר

תל-אביב. 20.1.71. ביום שני, ה-18.1, בערב, הלכתי אל פנחס שדה. בין השאר סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה", בבימוי של יוסף מונדי.

יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן "הילדים" – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב"בידור". על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב"גן הקופים" ברמת-גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.

"נמאס לי כבר מברנר," – אמר.

הוא גם כותב את העמוד בתוכניה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, מכל כתביו שדה קרא רק את "בחורף" ואת המחזה "מעבר לגבולין") – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.

היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. [ – – – ] אחר-כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את "מעבר לגבולין" – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.

עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ"הבימה" כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.

רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.

כניראה לפי המאמץ – התוצאה.

על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.

*

ביום שלישי, ה-30.3, היינו [ענת, אישתי הראשונה, ואני] בהצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון "הבימה". הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל "פר גינט" (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת "השפל" של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי. שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.

*

תל-אביב. 8.4.71. יום חמישי. ביקורת מטומטמת של ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" על "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת "הארץ" ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.

מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.

א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגליון ה"דף לספרות" של "על המשמר", לקראת ה-2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר, לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל-פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.

עוד ביקש יפה שאכתוב לו מאמר על ברנר בעקבות עבודתי "ארורים הרכים האוהבים", כמו כן אני מעתיק את שני הפרקים הראשונים של העבודה [הזו] לפירסום בחוברת "קשת", שתהיה מוקדשת בחלקה לברנר.

*

תל-אביב. 30.4.71. היום נתפרסמו עוד שתי ביקורות על "לא לגיבורים המלחמה" ב"הארץ" וב"משא". על הביקורת ב"משא" לא כדאי לדבר – סתם איוולת. הביקורת ב"הארץ" נתפרסמה ליד רשימתי על צבי שץ, לואידור וברנר, במלאת חמישים שנה להירצחם.

לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.

הערב עליי להרצות ב"צוותא" על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת "מעבר לגבולין". היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב"על המשמר" וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על "ברנר והשאלה הערבית".

*

תל-אביב. 3.5.71. אתמול בלילה, במלאת חמישים למות ברנר: תוכנית בת שעתיים וחצי על חייו, ערוכה בידי משה נתן, שנמשכה עד 12.30 בלילה [בגלי צה"ל]. תוכנית הרדיו המילולית היפה ביותר ששמעתי, אולי להוציא רק את "מירדף" [בעריכת יוסי גודארד ונקדימון רוגל] על חיי יוסף לישנסקי. אולם אישיותו וחייו של ברנר מעניינים הרבה יותר. המישדר כולו היה דוקומנטארי.

בין הסיפורים המעניינים, עדותו של שלמה צמח הישיש, כיצד הגיש פעם סיפור לברנר לפירסום ב"הפועל הצעיר". תוכן הסיפור, אהבת פועל ערבי לפועלת יהודיה, שעובדים יחד בשדה. ברנר קרא את הסיפור ושאל את צמח:

"הייתכן כדבר הזה?"

צמח השיב (והוא מספר לאט, ובחכמנות קרה) – "אמרתי לו, אם שמת לב, עשיתי את הערבי קצת פחות ערבי, ואת היהודיה – קצת פחות יהודיה, וכך נתקרבו יותר זה אל זה."

השיב לו ברנר: "לא. דברים אלה אינם מתרחשים בקלות רבה כזו, ואני – אני לילות שלמים מתהפך על משכבי ואינני ישן מפני השאלה הזאת, (שלנו ושל הערבים)."

*

תל-אביב. 10.5.71. יום שני. הבוקר, ב-9.30, השתתפתי בהקלטה לתוכנית "אמות" בגלי צה"ל, בעריכת שלמה גרודז'נסקי, על י.ח. ברנר. עוד השתתפו ס. יזהר ויורם קניוק. אותי הזמינו ביום שישי, וכפי שהבנתי – לאחר שלא עלה בידם להשיג את עמוס עוז.

פתח גרודז'נסקי ודיבר על ברנר בחייו, כסופר בין סופרים, לאחר מותו – כסופר הפועלים, ובימינו – עיון מחודש. זך [שכתב עליו] וכדומה, ובעיקר – הסגנון.

אחריו דיבר ס. יזהר דברים מתלהמים והיוליים מאוד, ורק דבר רשעות אחד זכר לומר במדוייק – כשקוראים את יצירותיו של ברנר רואים שבשנים האחרונות הלכו כליו ונשתכללו, ועם הירצחו – אבד לנו הרומאן (או הספר) הגדול שעתיד היה ברנר לכתוב. כלומר – כל יתר ספריו אינם בבחינת ספרות בעלת מדרגה גבוהה בעיני יזהר.

אחר-כך דיבר קניוק שטויות אחדות על "שכול וכישלון" ולא הוסיף מאום [להארת דמות של ברנר].

כשהגיע תורי, לבסוף – מסרתי בחמש דקות את עיקרי השקפתי על ברנר, בעקבות העבודה שעשיתי על יחסו לשאלה הערבית. הבאתי ציטטות ממאמריו ורשימותיו, וקשרתי את ראייתו הריאליסטית והפסימיסטית להווה, בניגוד לראייה הרומאנטית והאופטימיסטית ששררה בתקופתו.

דבריי עוררו עליי התנגדות חריפה של יזהר, שטען שמנסים לעשות מדברי ברנר "איזמים" ו"אידאולוגיה" – בעוד אשר הוא היה רק סופר, שהדגיש את חוויית הרגע.

החרה הוסיף אחריו גרודז'נסקי, שטען שכל ערכו של ברנר – בסגנון.

לא נישארתי חייב והמשכתי להתנגד להם, ואף העליתי ופיתחתי את הרעיון הפאראדוכסאלי-לכאורה, או, נכון יותר – אותה התפתחות דיאלקטית שאצל ברנר ובעקבות יצירתו – [והוא ש] את הדמויות והסביבה והמצב שהוא שלל בכל חריפותו – אנו אוהבים עכשיו, מבעד ליצירתו, כדמויות "מעבר לגבולין", ואילו הדברים שהוא רצה והטיף להם – "מושבי-עובדים", בריאות, צבא, אקטיביזם – אינם מלהיבים אותנו ביותר, ואולי אנו אף עייפים מהם.

על כך התנפל גרודז'נסקי – "כלום אתה אוהב את הדמויות של 'מעבר לגבולין'?"

התבלבלתי, כאילו האשים אותי בדבר מירמה או במעשה שאינו כשר, ובמקום לומר "כן" בשלימות, כאילו הצטדקתי ואמרתי: "כן, מפני שברנר תיאר אותן!"

ואז הוא ענה – "הנה אתה רואה, מה שיש בברנר הוא רק הערך הספרותי!"

וכך נמשך הוויכוח למעלה משלושת-רבעי שעה. כאשר סיימנו אמר העוזר לתוכנית, ישראל וינר (בחור נחמד ואינטליגנטי) כי היה משאיר את כל הדיון בתוכנית, מבלי לקצר, ומשמיט שני קטעים קצרים אחרים שהכינו להערב. משך התוכנית – כשעה. ודיוננו צריך להיות משודר הערב.

יזהר יצא. תחילה היה מסוייג כלפיי, לפני השידור (הוא גם לא ענה על מכתבי אליו להשתתף במישאל על ברנר שערכתי ל"על המשמר", ואך אני לא הזכרתי את הדבר). אמרתי לו, בדרכנו לאולפן, כי דודו היה ידיד למשפחתי בפתח-תקווה, והוא (יזהר) כאילו התכחש. כניראה אינו אוהב את זכר דודו (ליתר דיוק, אחי-סבו) משה סמילנסקי. מה שהעסיק את יזהר, שאיחר, היה קלקול במכוניתו, מכונית "פז'ו", שנישארה בקצה הרחוב.

לאחר השידור, והוויכוח בינינו, לחץ את ידי בחמימות, ואני אמרתי לו: "שמחתי להכיר אותך."

נישארנו, קניוק ואני, [ואני,] במקום לצאת, חיכיתי לגרודז'נסקי, כי חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי (כך אמר בטלפון). ואולם מתברר שלא הייתי צריך לחכות. קניוק, באי-נעימות מפני נוכחותי, ביקש מגרודז'נסקי להשמיט את חלקו בדיון, כי הוויכוח פסח עליו, מה שהיה לו לומר לא אמר, ומה שאמר – אמר יזהר טוב יותר.

סופו של עניין, כשיצאתי, התיישב קניוק עם גרודז'נסקי לשולחן ההקלטה באולפן, כדי לומר מחדש את החלקים שלו.

אחר-כך הלכתי לאכול ב"יוניס", הסתובבתי קצת מעל לנמל ובכיכר קדומים ובשוק הפשפשים, וחזרתי הביתה.

*

תל-אביב. 11.5.71. יום שלישי. השידור על ברנר אתמול – אכזבה. קטעו כמחצית דבריי, לא קטעו כמעט כלום מדברי האחרים, ואת הפטפוט המגומגם של קניוק, שהוסיף אחרי השיחה – הוסיפו על שטויותיו שאמר בשעת הוויכוח – וכל זה שודר, על חשבון דבריי, ויצאה כל השיחה מסורסת ומגוחכת.

שלחתי מכתב מאופק ותקיף לגרודז'נסקי. יותר לא אשתתף בתוכנית.

*

תל-אביב. יום שישי. 14.5.71. אתמול נתפרסמה ב"מעריב" ביקורת רדיו מאת יורם פורת על התוכנית על ברנר בגלי צה"ל. הוא ציין לטובה את הוויכוח ביני לבין יזהר וגרודז'נסקי, וכתב שחבל שהוויכוח הובא בראשי פרקים בלבד ולא היה לו המשך. בסוף הרשימה כתב בראשונה שאינו מבין מדוע השתתף יורם קניוק בדיון, שהרי ידוע שברנר לא אהב גראפומאנים. ואולם, כפי שסיפרה [לי] נילי פרידלנדר [העובדת כעיתונאית וכעורכת ב"מעריב"] – הגיע הדבר לידיעת שלום רוזנפלד – ולמרות שמיתנה עוד קודם לכן את המשפט – הורה למחוק אותו כליל. כך שקניוק לא הוזכר כלל [כמשתתף] בדיון. נילי שמה תצלום שלי – ויותר מששמעתי תגובות על ספרי ["לא לגיבורים המלחמה"] ודבריי, שמעתי על הופעת תצלומי בעיתון.

אתמול בבוקר גם צילצל גרודז'נסקי וניסה להצטדק, על חשבון השחרת שמו של קניוק. טען שעתה למד לקח שאסור לעשות פשרות, וכולי. אני חזרתי על הדברים שכתבתי לו במכתב, בתקיפות מאופקת, אך בחריפות, ולהפתעתי התחטא והתנצל. לא יכולתי להישאר חריף עד הסוף, כי מה אוכל לעשות? להענישו? והשיחה נגמרה בכך שהבטיח להתקשר אליי בשבוע הבא כדי שניפגש.

שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית "יומן השבוע" בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר "מעבר לגבולין"), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו "נסיעה" – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.

ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.

הוא אינו חדל לשאול ולדבר על "לא לגיבורים המלחמה", ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו "החיים כמשל" מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.

*

תל-אביב. יום ראשון. 16.5.71. אתמול הרציתי בבית התרבות ברחוב יהל"ם 6 ברמת-גן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, על הנושא: "מה אומר לנו ברנר כיום?"

היו קרוב לשלוש מאות אנשים, כולם, כמעט, מבוגרים ואנשי שיבה. דיברתי פחות משעה, כך הנוהג שם. בתום ההרצאה קמו והסתלקו כולם, בלי שאלות. כאשר ירדתי מן הבמה ניגשה אליי ישישה כבת שמונים, נמוכה, ולה עיני תכלת חייכניות. שמה מלכה אסט (שליש) והיא גרה במעלה הצופים 5 ברמת-גן. לדבריה הכירה את ברנר ואף היתה יחד עם גוגיק בבית יצקר ביום שלפני הרצח. ברנר ישן בחדר ואסור היה להעירו, ואל החדר, לשער, קרב ערבי שתום-עין אשר שאל על הילד שלו, אם אינו נמצא בחצר.

הם אמרו לו שאין, והוא הסתלק.

כשסיפרו על כך לברנר, לאחר שהתעורר, כעס מדוע לא העירו אותו, שאז היה מסתכל בפניו, במבטו של הערבי – ויודע אם זה מסוכן או לא.

הוא, ברנר, הלך בחדרו הלוך ושוב, מרוגז.

כאשר נתברר כי המצב מתוח, ולבית הקברות הסמוך הגיעו מלווים של לווייה, לקחה את תינוקה בן שלושת החודשים, ויחד עם עוד כמה אנשים עזבו את המקום. ובדרך גם זרקו עליהם הערבים אבנים.

ועוד סיפרה כי פעם ליווה אותה ברנר. אחרי שקיבלה שיעור (אינני יודע אם ממנו או ממישהו אחר) וכל הדרך שתק ולא דיבר איתה. כשאמרה זאת למישהו מידידיו, והדבר גונב לאוזניו – תפס אותה וערב שלם דיבר איתה בלי הפסק.

[על הפתק שבו רשמתי מפיה את כתובתה אני מוצא תיאור, כניראה של ברנר, כפי שסיפרה לי עליו: "איש שפניו מלבניות, שחומות, ואוזניו מזדקרות לצדדין. בלורית לבנה, קצרה וקצוצה. עיניים ירקרקות. אף שממלא את הפנים כולן, וידי פועל, נפוחות ושזופות. בוהנים מרובעים וציפורניהם כמו מתרוממות במאמץ עבודה עקשני. שני קמטי מצח שמתגבהים ככובע משולש מעל למשולש אפו. שפתיים צרות וקפוצות, שכמו נבלעות בשטח פניו הרחבים. על כפות ידיו גידים בולטים כמין שורשי-עץ. שעון-יד שזכוכיתו עמומה. חולצה לבנה. לחיים שקועות."]

*

תל-אביב. 30.5.71. יום ראשון. שבועות. ביום שלישי, ה-25.5., היתה צריכה להתקיים הרצאה שלי על ברנר בהרצליה, יחד עם שמעון קושניר ויוסף גורני. נסענו לשם ולא בא קהל, וחזרנו כלעומת שבאנו. קושניר סיפר בדרך כי דיאספורין שב"מכאן ומכאן" נוצר בעקבות אדם בשם גנין שהיה אז בארץ, ידיד לברנר, ואחר-כך נסע לאמריקה ועקבותיו נעלמו.

*

תל-אביב. 26.7.71. יום שני. נילי [פרידלנדר] מספרת: אשתו של ברנר [חיה ברוידא] נמצאת בבית זקנים בפרדס-חנה יחד עם אימו של איסר חלמיש, מכיר של נילי, קצין. כשהוא בא לבקר את אימו הוא מבקר גם את אשת ברנר, וכשבא אורי ברנר הוא מבקר את אימו של איסר. אשתו של ברנר, דעתה כבר משובשת עליה. בבוא אליה איסר היא שואלת אותו: "מה שלום אורי? הוא חי? הערבים לא הרגו אותו?"

*

תל-אביב. 7.8.71. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני. בביתה של חברה בשם ציפקה, לה בנים מבוגרים בצבא, שמעתי את התוכנית לספרות, הראשונה בסידרה על ברנר שעורך מתי מגד. הוא שוחח עם אברהם קריב.

קריב תקף כדרכו את ברנר – ואמר שדעתו של ברנר על היהדות והיהודים היתה כדעת הגרועים שבצוררי ישראל. דיעותיו של קריב אינן חדשות לי. נסיונותיו של מתי מגד להחזירו אל המישור השפוי – לא הועילו. הוא לא רצה להבחין בין קיטרוגו של ברנר, שבא מבפנים, לבין קיטרוגם של זרים. ואולם הדבר המעניין ביותר, בשבילי, מבין אלה שאמר קריב, היה זה: כל השנים האחרונות, מאז התחלתי לעסוק ביסודיות בברנר, היתה לי הרגשה כי שהה פעם או יותר בבית-משוגעים. התיאור של יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" – שנמצא פרק-זמן בבית-משוגעים בירושלים – מתאים לו לברנר שלא מן הדימיון נבע אלא מפרק אוטוביוגראפי.

והנה קריב תקף כל הזמן את ברנר – על החולניות שלו, "האדם החולה הזה שאין לנו צורך לשקוע במחלתו, התהום החולנית שבו היה שקוע בשתי רגליו," וכיוצא באלו מליצות סהרוריות של מטורף הנאחז בברנר ואינו חפץ להבינו, ומזהיר כשוטה מפני היתפסות לברנר – "מה אנו צריכים לחולנית שלו בדור של החלוציות, וכו'."

ואולם משפט אחד שאמר קריב נחרט בזכרוני: "האיש החולה הזה, שהיה כלוא כמה פעמים בבית חולי-רוח, מה אנחנו צריכים לשמוע תורה מפיו, וכו'."

היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי שמישהו יזכיר בפומבי, ובתור קביעה עובדתית, שכך קרה לברנר. בשום מקום לא מצאתי את הדבר כתוב, ואיש לא אמר לי זאת לפני כן. קריב המשיך ואמר גם – "האיש בעל הנטייה ההתאבדותית, שגיבוריו חפצים להתאבד, וכו'."

נשאלת השאלה אם דבריו של קריב עובדה הם, או שהוא רואה מהירהורי ליבו, שאינם שקולים ואינם מציאותיים וגם לא אחראיים.

*

תל-אביב. 22.12.71. יום שני. אתמול אחר-הצהריים נסעתי לירושלים כדי להרצות בחוג לספרות בבית הסופר שבעיר העתיקה על השאלה הערבית בספרות הארץ-ישראלית. [ – – – ] משם לקחתי מונית אל ביתו של נתן ביסטריצקי-אגמון, ברחוב מרכוס 9 בטלביה. לפני כשבועיים כתבתי במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" על ספרו "ימים ולילות". בעקבות כך ביקש להכיר אותי. ישבתי עימו קרוב לשעתיים בחדר העבודה שלו.

שוחחנו גם על ברנר והוא אמר לי כי פגש את ברנר ימים ספורים לפני הרצח ושוחח עימו, וכי יש בדברים ששמע כדי לשפוך אור על הרשימה "מפנקס". מה אמר לו ברנר – לא אמר. אלא השאיר זאת לפגישה נוספת (מתוך רצון לראותני שוב) וגם ביקש שאביא לו לפגישה הבאה את ספרי האחרון.

אהוד בן עזר

מתוך ספרי "ברנר והערבים", 2001.

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

יש לנו מערכת גיגיות, ארבע במיספר: גדולה וכבדה אחת, מכילה את כל הכבסים של המשפחה, מעין בריכה של נחושת-קלל; אחריה אחיות קטנות זו מזו – עד הרביעית, שיש לה כינוי-חיבה: "פייליקה" (מלשון פיילה – גיגית). זו האחרונה, בקוטר של שבעים סנטימטר, מצופה שכבת-בדיל והיא מבריקה ככסף טהור. ואני שוקדת להחזיקה בברק זה – היא הכלי שלי. זו עריבת-העיסה של המשפחה. שבה אני לשה שבעה רוטל (רוטל – כשלושה קילו) קמח, והופכת אותם לעיסה יפה, וגם אופה את הלחם.

היום זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לי שהותי בקיבוץ, מבקרים אותי מזמן לזמן. יש כעת מעין "רכבת" של עגלות, רתומות לפרדות, מן הגליל ליהודה, שבה מובלים שקי חיטה זהובה ליישוב הרעב. הסידור הוא של "ועד המהגרים" ובראשו דיזנגוף, כי רוב אנשי תל-אביב גורשו ממנה על-ידי התורכים והם נמצאים בפתח-תקווה בדירות, בבתים ובצריפים, וגם בבתי-אריזה ובפרדסים.

היום זו לישת-חג: קיבלתי במתנה מאנשי דגניה שק חיטה. כל גרעין גדול ונוצץ, נקי מכל פסולת. זו היתה מתנה נפלאה בימים ההם, כי על-פי-רוב אכלנו לחם אשר היה תערובת של סובין עם קמח-דורה – מאכל העופות. קמח-הדורה דומה לגבס, והיד הלשה מחליקה מעליו, ואינה חודרת לתוך העיסה – רק בכוחות גדולים מצליחים לרככה במים.

השעה מאוחרת – עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: הנערים ישנים זה כבר, ואבא ואמא, בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה ומשוחחים בלחש, ומתכוננים לשינה. אני עומדת כפופה על ה"פייליקה" ולשה, והיום אגרופיי רוקדים ממש בתוך הבצק הנהדר, מקמח-החיטה, אשר מתוך שק המתנה. אני לשה ומזמזמת לי משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, ואני מוחה אותה בשרוולי מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת הסגורה. אני מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניי עומד אדם גבוה ומחזיק סוס בריסנו. אני רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט אני מבחינה במערבי – בחור גבוה ויפה, תלמיד "בצלאל", והוא מחזיק סוס בריסנו.

"הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים," הוא אומר, "האם שלכם הוא?"

ביתנו הוא האחרון במושבה, בנוי על גבעה, בתוך כרם-זיתים, ומערבי הוא אחד מתלמידי "בצלאל", שרובם "פרארים" – עריקי הצבא התורכי. המושבה קיבלה אותם כשומרים בלילות בתוך המושבה, ובתמורה הם מקבלים ארוחה אחת, צלחת מרק ומנת לחם לכל היום.

האיש והסוס בחצי-החשיכה, ורחשים רחוקים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה"פראר" פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אני חוככת בדעתי מה לענות. "לא, הסוס לא שלנו – " אני רואה שהסוס אכוף אוכף מיוחד ואני מחליטה לקרוא לאבי.

אבי מעלה איזה מעיל על בגדי-הלילה ויוצא, – "הביאי מנורה," – הוא אומר. ואני מוציאה את מנורת-הנפט מן המיטבח ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. אני מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשי, ואבי מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:

"הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה."

הסוס הובל למועצה, ומשם, כפי ששמעתי אחר-כך, למקום-סתר.

זה היה סוסו של יוסף לישאנסקי, אשר שהה בסביבות פתח-תקווה והסתתר בפרדסיה עד שעזבה ונתפס בידי התורכים, ונידון לתלייה בדמשק על היותו חבר ניל"י.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אוקטובר 1917. נדפס לראשונה: "הארץ", 16.3.1973. שב ונדפס: "כרמלית", י"ז-י"ח, תשל"ג-תשל"ד. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 150. הבית המתואר עמד ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, לא רחוק מפינת רוטשילד, וחצרו נמשכה עד רחוב פיק"א. בבית זה חי יהודה ראב עד אחרית ימיו. על לישאנסקי בפתח-תקווה ר' בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה".