שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

עבור ארה"ב

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 22 ביוני 2021

לפני 1967

ב-1948 התנגדה סוכנות הביון של ארה"ב (CIA) להקמת המדינה היהודית, בטענה שלא תעמוד מול מתקפה צבאית כל-ערבית, ותגרום לשואה שנייה תוך פחות מעשור. גם אם תשרוד, המדינה היהודית תהיה תלויה בנוכחות צבא ארה"ב להגנתה, תפגע קשות ביחסי ארה"ב-ערב, תסכן את יבוא הנפט מהמפרץ הפרסי, ואף תצטרף לגוש הסובייטי.

מחלקת המדינה (במיוחד) והפנטגון, יחד עם ה"ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט", תמכו בהערכות ה- CIAולחצו על הנשיא טרומן לא להכיר במדינה היהודית.

לעומתם, קלארק קליפורד, יועצו הקרוב של הנשיא טרומן, הציג בפני הנשיא תיעוד היסטורי שהעיד על יכולת צבאית מרשימה של יישות יהודית עצמאית. קליפורד טען כי בנוסף לצדק ההיסטורי המחייב את שיקום הריבונות היהודית בארץ ישראל, הקמת מדינה יהודית תעניק לארה"ב בעלת-ברית שתאופיין על ידי יעילות ביטחונית, אמינות וזיקה תרבותית, רעיונית ומדינית לארה"ב.

קליפורד צדק ואילו מחלקת המדינה, הפנטגון, ה CIA-– ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" טעו באופן גורף.

עם סיום מלחמת השחרור (1948/49), המליץ הרמטכ"ל עומאר בראדלי לשדרג את מעמד ישראל לבעלת-ברית אסטרטגית מועדפת דוגמת איראן ותורכיה, "מכיוון שצה"ל יכול להפוך לכוח הצבאי היעיל ביותר דרומית לתורכיה, שאפשר יהיה למנף אותו [לבלימת פלישה סובייטית לאירופה..."]

המלצתו נדחתה על הסף.

מלחמת 1967 ("ששת הימים")

מאז הניצחון המוחץ על צבאות מצרים, סוריה וירדן במלחמת-המנע ב-1967, ארה"ב מכירה ביכולות של ישראל לקדם יעדים אסטרטגים אזוריים וגלובליים של וושינגטון. יעדים אלה עולים בחשיבותם עשרת מונים על הסוגייה הפלסטינית השנוייה במחלוקת בין ישראל לארה"ב.

בניגוד למדינות נאט"ו, דרום קוריאה ויפן, ישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב ללא צורך בנוכחות צבאית של ארה"ב על גבולותיה. ישראל הפכה ממטרד ומנטל אסטרטגי (בעיניי ממסד החוץ והביטחון בוושינגטון) למכפלן-עוצמה מוכח וייחודי.

מלחמת 1967 ריסקה את התשתית הצבאית של מצרים, ומוטטה את החתירה של הנשיא הפרו-סובייטי נאצר למנהיגות פאן-ערבית, ולהפלת המשטרים הפרו-אמריקאים של מדינות הנפט הערביות, בשעה שכלכלת ארה"ב היתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי. לדוגמא, כ-70,000 חיילים מצריים השתתפו עד 1967 בקרבות בתימן, כמקפצה להפלת השלטון בערב הסעודית.

הניצחון הישראלי הביא לסיום עידן נאצר האנטי-אמריקאי, חסך מארה"ב מכה קשה כלכלית וביטחונית, ומנע מברה"מ בוננזה אסטרטגית.

25 מומחי-צבא מארה"ב הגיעו לישראל כדי ללמוד את לקחי המלחמה, כולל יתרונות ומגבלות נשק השלל הסובייטי. הם חזרו לארה"ב אחרי שלושה חודשים עם כרכים עבי-כרס של ממצאים שתרמו לשדרוג תורות הלחימה של צבא ארה"ב והעניקו יתרון-יחסי לתעשיות הביטחוניות של ארה"ב.

בעקבות 1967

כתוצאה מהלקחים החיוביים ממלחמת 1967, הגיעו ארצה – עם סיום מלחמת 1973 – 50 מומחי-צבא מארה"ב, שהו בישראל שישה חודשים וחזרו עם מכלול ממצאים שתרמו רבות לביטחון הלאומי ולתעשיות הביטחוניות של ארה"ב, וליכולות של נאט"ו לעמידה בפני האיום הסובייטי על אירופה.

בדצמבר 1969, בעיצומה של "מלחמת ההתשה", הפגין צה"ל יכולות מבצעיות ומודיעיניות מתקדמות ("מבצע תרנגול 53"), כאשר השתלט על תחנת מכ"ם סובייטית בגדה המערבית של מפרץ סואץ. למכ"ם הסובייטי היו יתרונות מבצעיים על פני היכולות של ארה"ב, ולהעברתו לבדיקת ארה"ב – כפי שהיה גורל מערכות נשק סובייטיות רבות – היו השלכות משמעותיות על מאזן הכוחות הגלובלי. לדברי הסנטור דניאל אינוייה, שהיה יו"ר וועדת ההקצבות וועדת המודיעין, התרומה הכלכלית של מסירת המכ"ם לארה"ב – מלבד התרומה המבצעית – הסתכמה ב-3

ב-1966 ו-1989 הנחיתו טייסים מעיראק וסוריה מטוס מיג-21 ומטוס מיג-23 בישראל. העברת המטוסים לבדיקת ארה"ב תרמה רבות לרמה המבצעית של חיל האוויר האמריקאי ולכושר ההרתעה של ארה"ב מול ברה"מ.

ב-1970 ישראל הפגינה את כוח ההרתעה שלה, ואת חיוניותה לארה"ב, כאשר תיגברה את נוכחות צה"ל בגבול המשותף ישראל-סוריה-ירדן (רמת הגולן), לבקשת ארה"ב (שהיתה שקועה ב"בוץ" בדרום מזרח אסיה), ובתגובה לפלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית. ההרתעה הישראלית שכנעה את סוריה להסיג את כוחותיה מירדן לסוריה, וחסכה מארה"ב אובדן המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי או את הכורח לשלוח כוח משימה להצלתו. הפלת המשטר ההאשמי היתה עלולה להחמיר איומים קיומיים על המשטרים הפרו אמריקאים בחצי האי ערב, להנחית מכה קשה, כלכלית וביטחונית, על ארה"ב, ולשחק לידי ברה"מ.

לקחי "מבצע יהונתן" ב-1976 הפכו את ישראל לאב-טיפוס של המלחמה בטרור הבינלאומי והאסלאמי, ומנחים עד היום את שירותי המודיעין והיחידות המיוחדות של ארה"ב.

הפלת משטר השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי") ב-1978/79 ועלייתו לשלטון של ארדואן בתורכיה ב-2003 – שתי מדינות שהפכו מבעלות ברית מועדפות לאויבות/יריבות של ארה"ב – הבליטו את אופיים ההפכפך של משטרי המזרח התיכון, בניגוד לאופייה האמין, היעיל והדמוקרטי של ישראל.

השמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – חרף התנגדות עזה ואיומים קשים של נשיא ארה"ב – הצילה את המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים במפרץ הפרסי ממלתעות צדאם חוסיין, וחסכה מארה"ב את האפשרות הקטסטרופלית של עימות גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991.

השמדת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 חסכה מהאנושות אסון של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה על השלכותיה האזוריות והגלובליות.

השמדת 29 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות/סוריות בבקעת הלבנון ב-1982 – שנחשבו על ידי ארה"ב לבלתי ניתנות לחדירה – שלוותה בהפלת 82 מטוסי מיג, שידרגו את מעמד ישראל כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב בתחומי מודיעין, תורות לחימה וטכנולוגיות של שיבוש מערכות מתוחכמות.

התפוררות ברה"מ ב-1990 הפכה את העולם מדו-קוטבי (ארה"ב מול ברה"מ) לרב-קוטבי (ארה"ב מול משטרים וארגונים פורעי חוק שרוסנו בעבר על ידי מוסקבה). אמנם ישראל סייעה לארה"ב בעימות מול ברה"מ, אך את עיקר המלאכה ביצעה וושינגטון.

לעומת זאת, בעולם הרב-קוטבי, יש לישראל משקל רב יותר בבלימת משטרי וארגוני טרור המאיימים על יציבות האזור, על קיומם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ועל הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.

התפרצות הצונאמי הערבי (המכונה "אביב ערבי...") בסוף 2010 – הממשיך להסעיר את הרחוב הערבי – שופך אור על האלימות השורשית הבינערבית ועל האופי הבלתי-צפוי, הארעי והרודני של המשטרים הערביים, בניגוד לאופייה של בעלת-הברית היעילה והדמוקרטית הישראלית.

ב-2021 יש לישראל תפקיד מרכזי בהצרת צעדי איראן ורוסיה בסוריה, כמו גם בצמצום איומים קיומיים (איראן, "אחים מוסלמים", טרור פלסטיני ודאע"ש) על ירדן ומדינות ערביות פרו-מערביות נוספות.

ישראל מהווה קו הגנה קדמי במאבק המערב בטרור האסלאמי, וחוסכת מארה"ב את הצורך להציב באוקיינוס ההודי ובים התיכון נושאות-מטוסים נוספות ולתגבר את הכוח הצבאי היבשתי האמריקאי במזרח התיכון.

אילו היתה במפרץ הפרסי מדינה בעלת יכולות ישראליות, לא היתה ארה"ב צריכה לקיים במפרץ נוכחות של הצי החמישי ובסיסי צבא אמריקאים.

ב-2021 מהווים יחסי ארה"ב-ישראל כביש דו-סטרי לתועלת הדדית. ארה"ב משקיעה ב- ולא מעניקה סיוע חוץ ל- ישראל, ונהנית מתשואה שנתית של מאות אחוזים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מזה מיספר שנים סובלת מדינת ישראל מחוסר יציבות פוליטית המתבטאת במערכות בחירות תכופות. חוסר יציבות זו גורמת, באופן ודאי, נזק מתמיד למדינה. החודש הוקמה ממשלה ולכאורה אנו מצפים ומקווים שהקמת הממשלה החדשה, בראשותו של נפתלי בנט, תביא ליציבות פוליטית. ממשלה חדשה זו מורכבת מאוסף של מפלגות אשר על פניו אין ביניהן קשר אידאולוגי שיכול להוביל ליציבות שלטונית.

מה המשותף בענייני ביטחון בין רע"מ ל"ישראל ביתנו"?

מה המשותף בענייני כלכלה בין "ימינה" למר"צ?

למרות זאת מפלגות אלו מצאו מכנה משותף והקימו, כאמור, ממשלה. הקשר בין מפלגות אלו מבוסס על "מאזן אימה" – כל קבוצה חוששת מהתוצאות של עימות אפשרי ביניהן, בתוך הממשלה. במצב זה, האם יש סיכוי ותקווה ליציבות שלטונית? יש שיקולים לכאן ולכאן וקשה לנבא האם נזכה ליציבות שלטונית ופוליטית.

זו ממשלה המורכבת מקבוצות שיש להן אידיאולוגיות שונות ומגוונות ואורבות לפתחה סכנות רבות מאוד. למשל, בנושאים של חוץ וביטחון היא תלויה בקולות של הרשימה הערבית המאוחדת – רע"מ. יתכן כי מהלך מסויים לא ימצא חן בעיניו של מנהיג הרשימה, מחמוד עבאס, ולממשלה לא יהיה רוב להעביר החלטה החשובה בעיניה.

יש נושא אחד המלכד את הממשלה הזו וכל עוד הוא יהיה קיים יש סיכוי גבוה שהיא תמשיך להתקיים – וזהו הרצון להיפטר מנתניהו, ראש הממשלה הקודם. כל עוד נתניהו יאיים על ממשלה זו, וכל עוד האיום שלו יהיה גדול וחזק יותר – הממשלה הזו תתלכד יותר ויותר למרות כל הניגודים.

מן הצד האחר, מפלגת "הליכוד" מתקרבת לנקודת משבר מאוד מעניינת. המפלגה כיום מלוכדת, או נראית מלוכדת, מסביב לנתניהו. אולם חלקים גדולים מבין חברי הכנסת יודעים כי ללא נתניהו הם היו כיום מרכיבים את הממשלה, כי אז לא היה להם כל קושי להקים ממשלה עם בנט וסער.

קשה אמנם לנבא אבל כולנו זוכרים את מפלגת העבודה אחרי משבר מלחמת יום הכיפורים. המפלגה המשיכה להתקיים אבל פירפרה ופירפרה ולא הצליחה לקום מההריסות של משבר אותה המלחמה. נראה לי כי "הליכוד" נמצא כיום במשבר דומה. לאחר ארבע מערכות בחירות שהביאו את המדינה לחוסר יציבות פוליטית, אם מפלגת "הליכוד" לא תשכיל להתנער ואם היא תמשיך להתייצב מסביב לבנימין נתניהו, ולאיים בכל כוחה על הממשלה הקיימת – בסופו של דבר היא, מפלגת "הליכוד", תשלם את המחיר.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר – www.laor.org.il

* להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן – ערוץ אמריקאי ימני אנטי-ביידני, שמפציץ מדי יום בידיעות כוזבות, דיווח על כך שביידן עומד להכריז על ביטול ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן. מן הבירורים שעשיתי, זה פייק ניוז. עם זאת, אין ספק שביידן לא היה מחליט להכיר בריבונות ישראל, ואין זה מן הנמנע שצעד כזה יקרה בעתיד.

מן הראוי לזכור – לא ארה"ב החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, אלא כנסת ישראל, לפני ארבעים שנה. ההכרה האמריקאית, של הנשיא טראמפ, בריבונותנו על הגולן חשובה מאוד. אני מקווה מאוד שהיא תישאר בתוקף וארה"ב לא תעשה את השגיאה הגסה של ביטולה. אך עם כל הכבוד, את הריבונות הישראלית החיל הריבון הישראלי, הכנסת. ולכן, עם או בלי תמיכה אמריקאית, הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. יש לזכור שכאשר החלנו את ריבונות ישראל על הגולן, נשיא ארה"ב רונלד רייגן הוביל לגינוי ישראל במועצת הביטחון (לא נמנע מהטלת וטו כמו הצבעה אחת של אובמה בשלהי תפקידו, אלא יזם החלטת גינוי) ואף הטיל על ישראל סנקציות. בסופו של דבר, בפרספקטיבה של ארבעים שנה, ברור שהצעד המדיני של בגין וכנסת ישראל משמעותי לאין ערוך יותר מהתגובה האמריקאית.

מה שדרוש כעת הוא קידום משמעותי של פיתוח הגולן וההתיישבות בה והכפלת מיספר התושבים היהודים בגולן. בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה סוכם על תיכנית כזו. בסופו של דבר, האחיזה ההתיישבותית היא הערובה החשובה ביותר למימוש ריבונותנו על הגולן. עם זאת, יש מקום לקדם את ההכרה הבינלאומית, ובראש ובראשונה לדחוף לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב, שתעגן בחוק את הצו הנשיאותי של טראמפ בנדון.

במצע של כחול לבן המורחבת, נאמר שהגולן ישראלי לעד והנושא אין עומד עוד למו"מ. יאיר לפיד הכריז על עמדה זו פעמים רבות, בארץ ובחו"ל. זו חייבת להיות העמדה של ממשלת השינוי.

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל אני ישראלי, וכישראלי אני תומך בטראמפ, הנשיא הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואכן, ביידן חוזר למדיניות המסורתית של כל הממשלים האמריקאים שקדמו לטראמפ. בתוך המציאות המדינית הזאת על ישראל לנווט את התנהלותה באופן שיגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל. העמקת השורשים הישראליים בגולן וביצור הריבונות הישראלית על הגולן ומימושה באמצעות תנופת פיתוח, היא אינטרס לאומי עליון.

* מחדל חיסון הילדים – רבים מדברים על מחדל נתב"ג שהביא להתפרצות הקורונה ובצדק. אבל יש מחדל נוסף – מחדל חיסון הילדים. כבר מיספר שבועות ניתן לחסן את הילדים בגילי 12-15, ועד תחילת השבוע רק 4% התחסנו חיסון ראשון. לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא למעשה עודד אי התחסנות. המסר היה שלא צריך להתחסן, אלא אם כן נוסעים לחו"ל, או ילדים בקבוצת סיכון או ילדים שבמשפחתם הגרעינית יש אנשים בקבוצת סיכון. ראשי משרד הבריאות אמרו בראיונות: "איננו ממליצים למהר להתחסן." וכך, שעה שבעולם משתולל הווריאנט ההודי, בזבזנו שבועות יקרים. וכעת, הילדים הם מעבירי המגפה. אילו הוחלט בזמן על מבצע חיסון, זה היה לפני סוף שנת הלימודים. ניתן היה לבצע מבצע חיסונים נרחב בבתי הספר.

עכשיו, אחרי שיש התפרצות ואחרי שבזבזנו זמן יקר, עולים ראשי משרד הבריאות לשידור, קוראים להתחסן, מסבירים שתופעות הלוואי זניחות לעומת התועלת שבחיסון. איפה הייתם עד עכשיו?

* לשקם את הריבונות – הפשע והפרוטקשן ממשיכים להשתולל בגליל. עבריינים ירו בליל שבת על מסעדת ההמבורגרים המעולה והפופולרית "כביש 90" בצומת מחניים. לפנות בוקר הגיע רכב ובזמן שחלק מהעובדים עדיין היו במקום נורו כ-50 קליעים מנשק אוטומטי לעבר המסעדה. לא היו נפגעים אך נזק נגרם למבנה. קמה ממשלה חדשה וחייב לחול שינוי דרמטי בהתמודדות עם מגפת אובדן הריבונות; יש לשקם את ביטחון הפנים, לבצר את המשילות ולהחזיר את ריבונות המדינה לגליל ולנגב. עכשיו זו המשמרת שלכם – בנט ובר לב. מצפים לראות תפנית.

* היעד הראשון – החרמת הנשק הבלתי חוקי – שעות אחדות לאחר מתקפת הירי על מסעדת "כביש 90", בוצע הרצח המשולש בצומת עילבון. יש הבדל בין המקרים – הראשון היה ירי אזהרה לצורך גביית פרוטקשן והשני חיסול חשבונות בעולם התחתון. אך המשותף לשני האירועים – שימוש בנשק החם שנמצא בהמוניו במגזר הערבי, ומשמש נגד ערבים ויהודים, בפשיעה פלילית ולאומנית. ממשלת השינוי מחויבית לשינוי דרסטי ודרמטי בביטחון הפנים, אחרי עשור של מחדל מתמשך. השינוי חייב להיות מידי. ברור שהתוצאות לא תהיינה מיידיות, ויתכן שבטווח הקצר עלול להיות מחיר כבד, אפילו בחיי שוטרים. אך ההחלטה ותחילת הביצוע חייבים להיות מיידיים. המשימה החשובה ביותר היא החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. פעולה זו מחייבת התגייסות רבתי של משטרת ישראל והשב"כ. זו משימה שמחייבת בראש ובראשונה החלטה מנהיגותית של ראש הממשלה ושל הממשלה. סביר להניח שהפעולה הזאת תעורר התנגדות קשה ואלימה במגזר הערבי, כפי שראינו בשבוע שעבר בדיר אל-אסד, כאשר המשטרה הגיעה למקום בעקבות ירי בחתונה. על הדרג המדיני להעניק גיבוי מוחלט לשוטרים להגיב בכל הכוח, כולל ירי על פי הצורך, מול האלימות הזאת.

חובתה של ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות והמשילות לכל חלקי המדינה.

* אני כהניסט – לא, אל דאגה, לא התחרפנתי. אני פשוט מרוצה מאוד מהדרך שמוביל מתן כהנא, השר לשירותי דת, המביא עימו לתפקיד רוח חדשה, רוח של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתן מעלה את קרנה של היהדות, שבמשך שנים הקיצונים והחרדים עיוותו אותה והרחיקו את הציבור ממנה. זאת הדרך לחזק את יהדותה של ישראל. יישר כוח!

* לא לגיטימית – האמירה של סמוטריץ', שממשלת ישראל היא ממשלה חוקית אך לא לגיטימית, היא אמירה חוקית, אך לא לגיטימית.

* אגדת סמוטריץ' – לאחר הבחירות, נתניהו ניסה להקים את הממשלה האפשרית היחידה בראשותו. זו ממשלה הכוללת את כל המפלגות שתמכו בו והמפלגות שהיו מוכנות לשבת בממשלה בראשותו. בסך הכול מדובר היה ב-63 מנדטים. הדרך היחידה להקים את הממשלה הזאת, היא בתמיכת כל המפלגות הללו. אם מפלגה אחת יוצא מן המשוואה – אין קואליציה.

הסיעות שהיו מיועדות לקואליציה הזאת, על פי גודלן, היו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הסכימו להקים קואליציה. גם מפלגת נועם שבתוך הציונות הדתית הסכימה. אך הציונות הדתית ברובה סירבה, כי לא הסכימה לקואליציה עם רע"ם. היא גם לא הסכימה לממשלת מיעוט בתמיכה או הימנעות של רע"ם מבחוץ. אפשר להעריך את סמוטריץ', שעמד על עקרונותיו. אילו הסכים, בוודאי כשהיה לשון המאזניים, היה מתמנה בוודאות לשר בכיר. הוא העדיף את העיקרון על המשרה וזה ראוי להערכה. מבחן העמידה בעיקרון הוא כאשר משלמים מחיר. והוא שילם מחיר על העמידה בעיקרון. להחלטה שלו היה מחיר אישי, והיה מחיר במובן הציבורי הכללי – כתוצאה ממנה לא קמה ממשלה בראשות נתניהו, אלא ממשלת השינוי. וכיוון שסמוטריץ' טוען שממשלת השינוי היא "ממשלת שמאל מסוכנת" ושממשלה בראשות בנט, שהוא מימין לנתניהו, "מסכנת את הצביון היהודי והדמוקרטי של ישראל," הרי הוא בהחלטתו המיט את הסכנה הזאת על ישראל.

ניתן לצפות ממנו לומר אמת. עמדו בפניו שתי אפשרויות – ממשלת נתניהו עם רע"ם או שלא תקום ממשלת נתניהו. כנראה שכל אחת מהאפשרויות הללו רעה בעיניו, אך הוא קיבל את ההחלטה. ומן הראוי שיעמוד מאחוריה ומאחורי המחיר שלה. שיסביר מדוע עדיפה בעיניו ממשלת בנט-לפיד על ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-רע"ם. מן הסתם חלק מתומכיו יתמכו בהחלטתו ואחרים יתנגדו לה. גם זה המחיר של כל בחירה. במקום לומר אמת ולעמוד מאחורי הבחירה שלו, הוא מספר סיפורי בדים, שממשלת ימין בראשות נתניהו עם תקווה חדשה היתה בהישג יד ובנט הכשיל זאת. זהו שקר. זהו שקר של מי שאין לו האומץ הציבורי והיושרה לעמוד מאחורי בחירתו ולשכנע את הציבור בצדקתו ואולי לשלם מחיר אם לא ישכנע את תומכיו. כנראה שלשקר ולהטיל את האחריות על מישהו אחר זה קל יותר.

* להוציא את המצלמות – כאשר ח"כ אמסלם הביך את יו"ר הכנסת מיקי לוי, בקריאת התלהמויות וגידופים שלו מתוך הפרוטוקול, מהתקופה שישב באופוזיציה, הפטיר לוי הנבוך "אבל זה היה בוועדות." ומה בכך? בוועדות אין מקום לממלכתיות, למכובדות, לענייניות, לכבוד? האם מי שמתנהג כך בוועדה אינו פוגע בכבוד הכנסת? מאז ומתמיד היו במליאת הכנסת מראות לא סימפטיים, של חוסר ענייניות, של התלהמות, של היעדרות הרוב המוחלט של הח"כים. אבל בעבר תמיד אוזנה התמונה באמירה – של הח"כים, של דרגים מקצועיים ושל כתבי הכנסת, שבוועדות זה אחרת. שם לא עושים הצגות לדעת הקהל, אלא עובדים ברצינות ובמקצועיות. עד שנכנסו המצלמות לוועדות, ומסתבר שהוועדות סובלות מאותן מחלות כמו המליאה. ויתכן שהבעיה היא במצלמות, שנוכחותן היא שהפכה את ישיבות הוועדות להצגה. עם כל הכבוד לחובת השקיפות ולזכות הציבור לדעת, כדאי לשקול את הוצאת המצלמות מהוועדות. הדיונים במליאה פומביים, אבל לא יזיק אם בוועדות תיעשה עבודה, כשהמחוקקים יהיו חופשיים ולא ממוקדים במצלמה.

* אי אמון באופוזיציה – בשבוע האחרון לקיומה של הממשלה הקודמת, היא הניחה על שולחן הכנסת את הארכת הוראת השעה של מניעת "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה הממשלה שאי העברתו היא פגיעה בביטחון המדינה. חלף שבוע, ומי שהיה ראש הממשלה ועכשיו הוא ראש האופוזיציה החליט לשלב ידיים עם בל"ד בניסיון להפיל את החוק, ובכך לפגוע בדם קר בביטחון המדינה, מתוך תאווה ילדותית "להביך את הממשלה." כלומר, אם מחבל שיחדור לישראל באמצעות החוק הזה ירצח אזרחים ישראלים, זה אמצעי, שבעיני נתניהו המטרה "להביך את הממשלה" מקדשת אותו. אגב, בשבוע שעבר הכנסת העבירה שורה של חוקים שהונחו על שולחנה בידי הממשלה הקודמת. האופוזיציה הצביעה נגד החוקים. אמנם בניגוד לחוק האזרחות לא מדובר בהצבעה בוגדנית המסכנת במזיד את ביטחון ישראל, אך זו הוכחה לדמותה של האופוזיציה הנוכחית, שעם שינוי הפוזיציה מצביעה נגד חוקיה שלה. זו האמינות של האופוזיציה? חבל שאי אפשר להביע אי אמון באופוזיציה. ובאשר לחוק האזרחות – יש להעלות אותו להצבעה שמית. האם אבי דיכטר, מי שהיה ראש השב"כ כאשר בהתאם למידע שהוא הביא לממשלה נחקק החוק הזה ב-2003, ירצה שבדברי הכנסת, בהצבעה על החוק הזה, יהיה כתוב: "דיכטר אברהם משה – נגד"? אני בטוח שיש בליכוד מספיק ח"כים פטריוטים, שביטחון המדינה יקר להם יותר מהאינטרס הפרטי של נתניהו, ושימרדו בו ויצביעו בעד המדינה ונגדו. אני גם מאמין, שבמקרה כזה, שבו נתניהו יבין שהחוק יעבור ומי שיובך יהיה הוא, שחברי סיעתו ימרדו בו בגלוי, ולכן הוא יתקפל והאופוזיציה תצביע בעד החוק.

* על פי מקורות זרים – על פי מקורות זרים, התשובה לדבריו של נתניהו בדיון על השבעת הממשלה, שעכשיו לא יהיה מי שיוכל לשלוח את צה"ל לפעול מעבר לקווי האוייב, ניתנה לא רק ברצועת עזה ובסוריה, אלא הרחק מזרחה.

* סובלים ממעשיו – אנשים תהו מדוע גם עכשיו, אחרי שנתניהו איבד את השלטון, אני מתמקד בו בכתיבתי ואף תהו האם זו "אובססיה". פעם, בשנות החמישים, ראש האופוזיציה מנחם בגין נאם בכנסת וראש הממשלה בן גוריון קטע את דבריו בקריאת ביניים. השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני בקצת סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מדיבוריי בעוד אני סובל גם ממעשיו." ברוך השם, אני מאמין שבקרוב מאוד נסבול רק מדיבוריו של נתניהו. אבל בינתיים אנו סובלים ממעשיו – מהניסיון לחבל במדינה באמצעות הפלת חוק האזרחות יחד עם הרשימה המשותפת, בגריסת חומרים ממשרד ראש הממשלה, באי העברת חפיפה למחליפו וכו'. ולכן, בימים אלה אני מתמקד בו. אני מקווה ומאמין שהשפעתו על המדינה תלך ותדעך וכך הוא הרבה פחות יעניין אותי. כי בניגוד להבלי ה"אובססיה לביבי" יש לי אובססיה אחת ויחידה – לטובתה של מדינת ישראל.

* המשותף – מה המשותף לרבין ולנתניהו? שניהם לא העבירו חפיפה למחליפיהם אחרי הקדנציה השנייה.

* נגד ועדת חקירה ממלכתית – ברשותכם, אביע דעה לא פופולרית. אני מתנגד לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון. אין ספק שאסון כזה מחייב תחקיר עומק יסודי, על מנת להסיק מסקנות ולמנוע את האסון הבא. ובדיוק מהסיבה הזאת אני נגד ועדת חקירה ממלכתית, כי ועדה כזאת אינה הכלי המתאים לתחקיר הזה. לא בכדי אני משתמש במונח תחקיר ולא חקירה. המודל שלי הוא התחקיר הצה"לי. התחקיר הצה"לי נועד ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות. הוא בנוי כך שכל המעורבים בתחקיר מבינים שתפקידם להטות שכם להפקת הלקחים, באמצעות דיווח אמין, כולל ביקורת עצמית. זו לא חקירה פלילית, זו לא חקירת מצ"ח, הנוגעים בדבר אינם נחקרים, אינם חשודים ואינם נאשמים אלא הם שותפים להפקת הלקחים. הם לא ניגשים לתחקיר עם עורכי דין, חלילה, ואינם רואים מתפקידם "לנקות את עצמם" ולהטות את האשמה לאחרים. ועדת חקירה משפטית, בראשות שופט, על פי חוק ועדות החקירה, כמוה כמשפט. כל הנוגעים בדבר מצטיידים במיטיב עורכי הדין שיגנו עליהם. אין הם שותפים לחקר האמת, אלא להצלתם מהגרדום. ועדת התחקיר צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע. במקרה הזה – מומחים בתחום ההנדסה, האבטחה, קבלת החלטות ומדיניות ציבורית. אחד מחברי ועדת התחקיר צריך להיות משפטן, כי תמיד יש גם היבטים חוקיים ומשפטיים, אך בשום אופן לא לעמוד בראש הוועדה ולא לנהל אותה כמשפט. ועדות החקירה הופכות לטריבונל. הדבר היחיד שמעניין את הציבור הוא לא מה היה ואיך מתקנים, אלא מי אשם ומה המסקנות השיפוטיות שיוטלו עליו. כך היה בוועדת אגרנט, בוועדת כהן וכן הלאה. התקשורת רוצה דם. אם הוועדה אינה מספקת לה את זה היא מכנה את הוועדה "ועדת טיוח". אין זה מתפקידו של התחקיר להסיק מסקנות אישיות, אך כפי שבצבא בעקבות התחקיר עולות גם מסקנות אישיות, כך צריך להיות גם בעקבות ועדת תחקיר אזרחי, אך לא כחלק מן התחקיר ולא בידי ועדת התחקיר. צר לי שההחלטה הראשונה של הממשלה הייתה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון, ובכך לא להפיק את הלקחים בצורה המיטבית, אלא ללכת בדרך השבלונית שלא הוכיחה את עצמה בחמישים השנים האחרונות. יתר על כן, שר הביטחון קורא להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות ושמעתי קריאות לוועדות חקירה על מחדלי הקורונה ועל מחדלי פרעות תשפ"א. הלו, תרגיעו. מן הראוי שהממשלה החדשה תקדיש את כל מרצה לקידום המדיניות שלה ולא לנבירה במחדלי קודמתה.

* מפעל מנהיגות ציונית לתפארת – 19 מתוך 39 (50 אחוז!) ממסיימי קורס הטיס השבוע, הם בוגרי המכינות הקדם צבאיות!

* הטובות לטיס – בנאומו בטקס סיום קורס טיס שיבח בנט במיוחד את ארבע הנשים, בוגרות קורס טיס. והוא הגדיר אותן... "מהטובות שבבנינו."

* ביד הלשון: ברווז עיתונאי – מתוך כתבתו של איתי אילנאי ב"ידיעות אחרונות" על בחירות 81': "התנגשות חזיתית בין שני מחנות, שקיפלה בתוכה מנה גדושה של פייק ניוז, או כמו שקראו לזה אז – ברווז עיתונאי."

מהו ברווז עיתונאי? מה מקור הביטוי? המקור הוא כנראה צרפתי, כבר מהמאה ה-16, מבוסס על ביטוי בסלנג הצרפתי של אותם ימים, blaue Ente לומר "ברווז כחול" – כינוי לדבר שלא היה ולא נברא. על פי גרסה אחרת, המדינאי, הסופר והמדען האמריקאי בנג'מין פרנקלין המציא את הביטוי "ברווז עיתונאי" ככינוי לידיעה עיתונאית שקרית.

אורי הייטנר

באפריל 1989, במהלך ביקורו המדיני בארה"ב, שבו התייצב בעוז נגד דרישת הנשיא בוש האב מישראל להפסיק את ההתנחלויות, שהו ראש הממשלה יצחק שמיר ופמלייתו במלון ניו-יורקי. טרם יציאתו לשאת נאום בברוקלין, הבחין יועצו המדיני אריה מקל, כי במקום נוכח גם אלוף העולם באיגרוף מייק טייסון. בלא היסוס ניגש אליו, ולפני שניחת עליו אגרוף, שאל: "מר טייסון, שמא תרצה לפגוש את ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר?" ההסכמה ניתנה מיד. וכפי שמקל העיד לימים, זה היה החלק הקל של ה"שידוך". החלק הקשה היה שמיר עצמו. "מי זה טייסון?" שאל בהרמת גבות. ואחרי שקיבל הסבר קצר, נענה בהפטירו: "אבל שיהיה קצר ולעניין."

כך נולדה תמונת השניים בחדרו של שמיר, שהתפרסמה בעיתונות באמריקה תחת הכותרת: "שני בעלי המשקל הכבד העולמיים..." חדי עין יוכלו להבחין בצילום ההיסטורי, כי מאחורי שמיר וטייסון מבצבץ ראשו של אריה מקל, כולו זורח...

סצינה כזאת יכלה להיברא רק במוחו הקודח של היועץ השנון וחריף השכל, המנוסה והמבין היטב את "הראש של התקשורת." הוא מיד תפס את גודל הסיטואציה: תמונה שסיכוייה להתפרסם רבים ושתציג את שמיר כמנהיג חזק. כך אכן היה. תמונה שזכתה לתפוצה שעלתה על כל תמונות ה"פוטו אופורטיוניטי" מהמיפגשים עם הנשיא בוש וצמרת המימשל האמריקנית.

אריה מקל היה אותו זמן יועצו המדיני של שמיר, מי שהיה מופקד בלשכה על עריכת רישומי השיחות המדיניות, שהתנהלו כמובן בשפה האנגלית. הוא, זריז העט (אז טרם היו אייפדים לרישום מיידי במחשב), המשכיל ומהיר התפיסה, מיהר לאחר כל מפגש להכין תמצית בעברית לשביעות רצון הבוס. על כך זכה להערכתו הרבה ומה שחשוב יותר – לאמונו. כי בלשכת שמיר – המקצועיות, המסירות והאמון, היו מעל לכול. מקל התאים ככפפה ליד לשמיר. אמין ודיסקרטי, שגם הוסיף בחוש ההומור שלו הרבה לחלוחית בעבודת הלשכה הצנועה דאז. איך העידה לימים באוזניי מזכירת ראש הממשלה שמיר (ולאחר מכן מזכירתם של רבין, שרון ואולמרט), מרית דנון? "אני זוכרת בגעגוע רב ובאהבה את תקופת שמיר. הלשכה תיפקדה בצורה הכי מדוייקת שאפשר, תוך אווירה נעימה וצניעות רבה." כשאמרה זאת, בוודאי ראתה לנגד עיניה גם את דמותו של אריה מקל.

כארבע שנים שירת הדיפלומט הצעיר בלשכת ראש הממשלה הימני ביותר שהיה לנו עד כה. כעובד משרד החוץ הספיק לשרת בסינסינטי, בניו-יורק ובאטלנטה, וכן כמנכ"ל רשות השידור וכשגריר ישראל ביוון. אבל דומני שאת תקופתו בלשכת ראש הממשלה זכר ואולי גם אהב יותר מכול. והגם שלא כתב ספר זיכרונות על התקופה, שלא כאחדים מאנשי הלשכה דאז, כמו יועץ התקשורת אבי פזנר והמזכיר הצבאי עזריאל נבו (גם המנכ"ל יוסי בן-אהרון שוקד על כתיבת ספר על התקופה) – הוא נתן לה ביטוי בכמה מאמרים שפירסם מפעם לפעם. אחד מהם נשא את הכותרת: "שמיר: מנהיג שידע מה הוא רוצה" (2014). וכך כתב מקל:

"ראש ממשלה – כל ראש ממשלה – חייב להגדיר לעצמו את מטרת העל שהוא רוצה להגשים בתפקידו הרם. לא כולם יודעים, אך שמיר ידע. כששאלתי אותו על כך, השיב: אילו הייתי איש דתי, הייתי אומר שאצבע אלוהים הביאה אותי לתפקיד, אולם מאחר שאינני דתי אומר רק שהגורל הביא אותי לכאן, וכאשר זה קרה החלטתי שעלי לוודא שבתקופת כהונתי, לא יוחזר סנטימטר אחד מארץ-ישראל. וזאת המטרה העליונה."

כאשר מקל היקשה וציין שאיש אינו נשאר ראש ממשלה לנצח, וייתכן שיורשיו, אפילו מן הליכוד, ירצו להיפטר מעזה למשל, כפי שאכן קרה במציאות, השיב שמיר שהוא כמובן מודע לכך, אך בהיסטוריה גם לדחייה של שנים אחדות יכולה להיות חשיבות רבה. ואז מוסיף וכותב מקל במאמרו: "כלומר, היתה לשמיר מטרה אידיאולוגית. הוא לא ראה עצמו כמנכ"ל המדינה גרידא, אלא שאף לשמור אל ארץ-ישראל. יהיו כאלה שיטענו שהמטרה היתה מוטעית בעיקרה וגרמה לנזקים, ובעניין זה תשפוט ההיסטוריה, אך ברור שלשמיר היתה מטרת-על שאותה רצה להשיג בכהונתו."

אריה מקל כותב באהדה לשמיר אך גם בדיפלומטיות. אין הוא חושף את דעותיו שלו, האישיות. ספק אם הזדהה בליבו עם מלוא העקרונות שהינחו את ראש הממשלה שמיר, אבל ידע שתפקידו לשרת אותו באופן היעיל ביותר. ואכן גם שמיר עצמו, שלבטח ידע או העריך שעוזריו הקרובים לא כולם בהכרח מזדהים עם רעיון ארץ-ישראל השלמה ובהתנגדות לרעיון המדינה הפלסטינית, די היה לו בכך שהם נכונים לסייע לו ככל יכולתם האינטלקטואלית, ומה שחשוב יותר – העריכו את אמונתו, ונכונותו אפילו "להתאכזר" לעצמו וכלפיהם. אריה מקל היה ה"סיביל סרוונט" האידאלי. שמיר חיבב אותו מאוד, בעיקר על שום מסירותו, בקיאותו בהוויות העולם, שנינותו וחוש ההומר ה"אנגלי" שלו.

אריה מקל גם ידע להתנהל בחביבות מול הקולגים שלו בלשכה, וזהו אולי הדבר המהותי ביותר להצלחת תיפקודה של הלשכה החשובה ביותר במדינה. תחושת השליחות, האמונה במנהיג, הדיסקרטיות, הנכונות לשרת אותו ובכך את המדינה בכל מאודך. לשכת יצחק שמיר הצטיינה בכך במיוחד. עד היום זוכרים את השמות הגדולים שתיפקדו בה, תחת ראש הממשלה. מנגד, לא תמיד זוכרים את הפקידות ששירתה תחת ראשי הממשלה שבאו אחריו, ובמיוחד בלשכת ראש הממשלה נתניהו. שם התחלופה הרבה, הבחירה הלא-מוצלחת של עוזרים ויועצים, שלא לומר גם על ריבויים, היו בעוכריו של ראש הממשלה נתניהו.

עדותו של מקל על תקופת שמיר היא רבת חשיבות. כך העיד כי "לטענה הפולקלוריסטית, כי שמיר הירבה להגיד 'לא' אין בסיס במציאות. הוא אכן לא חשש להשיב בשלילה לדרישות שעמדו בניגוד למדיניותו ואמונותיו, אך הוא אמר 'כן' בעת הצורך."

כך אמר "כן, לנשיא בוש, שביקש מישראל לא להתערב (במלחמת המפרץ) והבטיח שהאמריקאים יעשו את העבודה. בשלב מאוחר יותר, כאשר בוש העלה דרישות מדיניות שלדעת שמיר עלולות היו לפגוע בשלימותה של 'ארץ ישראל' (המרכאות הן של מקל – י. א.) שמיר אמר 'לא' לנשיא האמריקני. הוא עשה זאת בלב כבד, שכן העריך את היחסים עם ארצות-הברית כעוגן מרכזי במדיניות החוץ של ישראל."

מעניינת עדותו על שיבת יצחק שמיר ללשכת ראש הממשלה בהתאם להסכם הרוטאציה עם ראש הממשלה היוצא שמעון פרס: זה היה באוקטובר 1986. "שמיר לא התערב בבחירת החדרים ליועצים, למעט הקביעה שיועץ התקשורת שלו לא יישב בקרבתו. 'איפה שישנו דובר, יהיו עיתונאים,' פסק שמיר. כך מצאתי עצמי, היועץ המדיני, מול חדרו של ראש הממשלה, בחדר ששימש קודם לכן את יועץ התקשורת של פרס."

ועוד סיפור שאולי מתקשר לפרשת גריסת המסמכים (היתה או לא היתה) בימים אלה עם כניסת נפתלי בנט ללשכת ראש הממשלה: "כאשר הגענו ללשכה, ביקש שמיר לברר אילו חומרים הושארו בעבורו מתקופת פרס. מנכ"ל המשרד החדש, יוסי בן-אהרון, חיפש במחשבים, אך לא מצא מיסמכים שיעידו על פעילותו הרבה של פרס, והדבר הכעיס את שמיר..."

באחרונה אפשר היה לפגוש את אריה מקל במפגשי בכירי משרד החוץ לשעבר, כאשר עוד הגיע אליהם, למרות מחלתו שהכריעה אותו לבסוף. הוא נפטר בן 75 ביום שבו מלאו, על פי התאריך העברי, תשע שנים לפטירתו של שמיר, "מורנו ורבנו" כפי שדיבר עליו תמיד בכמיהה. חברתו נעמה לכל מי שהכירוהו, בוודאי לקולגים שלו ממשרד החוץ, שהעלו במפגשיהם זיכרונות מימים אחרים, שאותם אריה תיבל באמירות הציניות שלו.

גם בפייסבוק היה פעיל למדי, וידע להגיב על אמירות פוליטיות שלי, שלא הסכים עימן, אך עשה זאת כדרכו במתינות ובנועם ואם תרצו – בדיפלומטיות, שאכן דיפלומט היה בכל אישיותו עד יומו האחרון. מה חבל שלא השכיל לכתוב את זיכרונותיו בכל שלל התפקידים שמילא, אבל לפחות לגבי שמיר ציין כי "ראוי למצוא מסגרת הולמת לניתוח מעמיק של אישיותו והישגיו, ולתיקון העיוותים שהצמידו לו יריביו הפוליטיים, ולא רק למען ההיסטוריה."

ב-8 במאי התכתבנו בפעם האחרונה. אריה דיווח לחבריו בפייסבוק על מופע של ליאור שליין, שנכח בו ערב קודם, ומחה על שלא היתה הפרדה מספקת בין הזוגות, עקב הקורונה. שאלתיו: "זה היה סטנד-אפ או אירוע פוליטי?" והוא השיב: "גם וגם. שליין שאל את הקהל מי הצביע הליכוד ורק אדם אחד הרים את היד." זה לא היה אריה מקל,

וכך הוסיף וכתב לי: "גם אם ביבי הוא הישר באדם, עליו להעביר את השרביט לאיש ליכוד אחר. 15 שנה מספיקות. יש בליכוד מספיק אנשים שיכולים להחליף אותו, ביבי יכול לפרוש בכבוד."

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

אהוד: בתקופת כהונתו של אריה מקל כמנכ"ל רשות השידור התקבלה ההחלטה שהטלוויזיה תשתתף במימון הפקת הסרט "המחצבה" (1990) על פי הרומאן הראשון שלי משנת 1963.

על ספר שיריה של עינת לביאד

"בדק בית"

קתרזיס, 2021, 91 עמ'

שלושה נושאים עיקריים עומדים בבסיס היצירה האנושית: אלוהים, ארוס ותנטוס, מהם מסתעפים אינספור נושאי מישנה באמצעות דרכי ביטוי שונים: ציור, פיסול, שירה, סיפורת, דרמה. בספר השירים היפה של עינת לביאד בא לידי ביטוי הגעגוע לאחר עוולותיו של תנטוס, והפיצוי שעשוי הארוס לפצות את המתגעגעת. וכן, גם אלוהים מציץ פה ושם בתוך הטרוניות חסרות המענה של אותה מתגעגעת.

הספר נפתח בשיר חזק מאוד – "תגידי", בו הכותבת נדהמת כיצד החלל שהשאירה האם התחלף בגעגועים. היא שואלת אם פגשה שם, בעולם האמת, את האב שנפטר, את סבתא ואת הכלב שוקו, ואולי גם את בת השכנים, שבעלה רצח אותה ביום הולדתה הארבעים –

ואלוהים, תגידי –

מה עם אלוהים?

ואם כבר תפסתי אותך לכמה רגעים,

תגידי, מכניסים או לא מכניסים

נענע לפלפלים ממולאים?

(עמ' 11)

יש כאן מפל תמטי ורגשי מפעים לב שבין שאלה קיומית – "מה עם אלוהים?" ובין השאלה הארצית כל כך – "נענע לפלפלים ממולאים?"

הנימה הכאילו מבודחת שמופיעה ב"תגידי" (עמ' 11), מצויה גם בשיר "כאבי פנטום", בו מושווה כאב הפנטום בעקבות עקירת שן לכאב בעקבות היום בו אימה "נעקרה", כאב שהפך לגעגוע. בשיר "מדד מדויק" (עמ' 13) מושווה תאריך התפוגה, שרשום על חלה, לתאריך התפוגה של אימה, אך משום ששערה היה צבוע, והיא נראתה כל כך יפה, לא ניתן היה לנחש מה מועיד לה הגורל. הכותבת מחליטה להשאיר את השיבה בשערה כדי ש"תאריך התפוגה" שלה לא יגיע לצאצאיה בהפתעה.

מפל רגשי כנ"ל נמצא גם בשיר "נהרה" (עמ' 23) שבו באים לנחם את המשפחה לאחר מות האם: "אנשים מנחמים את אבי, אותי, את האחים. / אומרים 'איזו אימא היתה', אוכלים כעכים." מקובל שמכבדים את הבאים לנחם אבלים ב"שבעה" בתקרובת, ובבתים מסורתיים מברכים על המזון – זאת שגרת ניחום האבלים, ובכל זאת – מהשורה הראשונה של השיר אל השנייה – נוצר מפל רגשי שמתנתב אל נימה אירונית. בהמשך התינוק של הדוברת חותר אל שדה: "זה הרגע שבו אני בוחרת להיות, לא לחדול. / אלומת נהרה מאירה את ים האפילה הגדול" הארמז המהופך להתלבטות המפורסמת של המלט מנתב את הדוברת אל הנחמה שהתינוק כל כך כמה אליה.

השיר הזה, כמו רבים אחרים בקובץ, הוא מחורז, אבל איננו שקול, ואני, בניגוד לדעתו של נתן זך, סבור שהחרוז מביא ערך מוסף לשירה, מסייע למקצב, ונחרת בקלות יתר בזיכרון. בתחום הפרוסודי הזה אני מסכים בהחלט עם דורי מנור, שהוא גם העורך של ספר זה. אבל על הפרוסודיה של קובץ זה אקדיש מספר משפטים בהמשך.

מוטיב ההמשכיות כפיצוי על המוות, שמרומז בשיר "נהרה", מצוי גם בשיר "הראי" (עמ' 18):

אני מסתכלת בראי על עצמי

ורואה את פניה של אימי,

היא מסתכלת עליי בדממה,

מזכירה לי שהאדם נשאר

הרבה

אחרי

גופו

על פני האדמה.

דימוי מרתק המבקש להמשיג את הפיצוי על האובדן בכלל, ועל מות האם בפרט, נמצא בשיר "עכשיו, כשאת אינך" (עמ' 19):

מי יגלה לי שאני יכולה לכתוב כדי לשכוח את חסרונך.

וכמו אנשי המערות, שהנציחו את שאירע

על קיר המערה,

לחרוט על דף לבן את זכרך.

השיר מצביע על כך שהמאבק האנושי לאיין את האובדן הוא קמאי, והכותבת היא חוליה בשרשרת האבלים מאז ומעולם.

אובדן האם מזכיר לכותבת, כמו לכל בן תמותה, שיום אחד גם ילדיה יתאבלו עליה, והרי "הפתרון" שהיא מציעה בשיר "חלוקה" (עמ' 27):

לפעמים אני חושבת שכדאי ללדת

עוד ילד, כדי שלילדיי

יהיה עוד אח

(או אחות)

וכך במותי, אולי – רק אולי –

יכאב להם

פחות.

נושא האובדן מוליך על הרוב גם אל נימה סרקסטית, וגם כזאת נמצא בקובץ שלפנינו: שכנה מביאה לדוברת ב"שבעה" קציצות חמות. כצפוי, לדוברת האבלה אין תיאבון, והרי מה משיבה לה השכנה ויוויאן:

"את יודעת מה ההבדל בין המתים לחיים?"

היא שואלת וגם עונה:

"החיים

אוכלים..."

(החיים אוכלים, עמ' 30)

האם החסרה מופיעה בשירים נוספים בפרק "כאבי פנטום", ביניהם "ראות לקויה", "חצילים", "הצלחות", והמרגש ביותר: "אימא, ספרי לי לפני השינה" (עמ' 38).

יש בקובץ עוד שירים חזקי מבע, המתמודדים עם היעלמם של האהובים ועם הגורל הפוקד כל בן תמותה. אצטט אחד קצר:

אל תחשבו שאני פורחת,

דואה,

משתבחת,

ממריאה.

זה צילי הנמשך ונמתח

ככל שמתקרבת השקיעה.

("שעון שמש", עמ' 51)

הילדים שנולדים לדוברת הם בבחינת משקולת שהאיש הניח על רגליה ("מאז אותו הרוח", עמ' 77), והיא חרדה לגורלם ולעתידם, ואפילו שליחת הבת לבית הספר מחסירה פעימת הלב:

וכיוכבד השולחת את בנה משה

אל הלא נודע מתוך הידיעה,

אנופף לך לשלום, בתי, ואחייך אלייך

כשתיבלעי בתוך אוטובוס ההסעה.

("אחד בספטמבר", עמ' 60)

מעשה שגרה, כמו שליחת הבת לבית הספר, מדאיג את האם:

אני מתפללת תפילה כמוסה

שתצא שלמה כמו שנכנסה.

("חרסינה", עמ' 62)

יש בקובץ מספר שירי אהבה מרגשים מאוד. בתוך שגרת המטלות האינסופיות של ניהול משק הבית וגידול הילדים – יש רגע קסום:

אתה לוחש לי באוזן משפט גישוש,

שולח אליי רמז, מבט חומד כבוש.

אני מחייכת אליך חיוך סודי, שובב:

בוא אליי, תאהב אותי עכשיו.

("בוא", עמ' 79)

ראו גם "איש-שיר-אישה" (עמ' 78).

בשיר "Road Tripping" (עמ' 81) מתוארים רגעים של כיף בטיול צעירים נטול עכבות, בו הדוברת מחקה את גניחותיה של מג ראיין בסרט "כשהארי פגש את סאלי", והשיר מסתיים בשורות שחבויה בהן אזהרה:

עוד לא היה אז ווייז, כל הדרך

ניווטתי על פי סימני המפה.

רק בת עשרים הייתי וכבר אז ידעתי להפקיד

את ההגה בידיים שלך.

מה שמובא כאן ברמז, על שתלטנותו של בן הזוג, מופיע בפירוש בשיר "אני לא מספר, אני אדם חופשי" (עמ' 68):

גם בלי שימוש באזיקים,

אחיזתך עליי הדוקה.

"בבקשה, שחרר את האחיזה,"

אני מבקשת בתחינה.

אתה מביט בי אטום, יודע

שאף פעם לא תעניק לי

שחרור או חנינה.

...

הגיהינום כל כך גדול,

ואני קטנה.

השימוש במושגים מעולם הפלילים (אזיקים, חנינה) מעצים את המסר המשתמע מהשיר. הדוברת מביטה על נחש שמצליח להשיל את עורו הישן ולהעטות עור חדש:

ולא ידעתי אם אצליח כמותו גם אני

להשיל את עולך מעליי

("התחדשות", עמ' 71)

בשיר "עצמים בחלל" (עמ' 69) היא כותבת על בן הזוג את השורות הקשות הבאות:

אני הייתי שביט מואר וקטן

ואתה חור אימתני ושחור.

אף על פי כן, הדוברת אינה מוכנה להתנתק מבן הזוג:

כטיפת טל הנאחזת בקצה העלה,

מתנגדת לכוח המשיכה,

גם אני לא רציתי אף פעם באמת

להתנתק ממך.

(עמ' 70)

והשיר משאיר לדמיון הקורא – מה גורלה של אותה טיפה על העלה.

אקדיש מספר משפטים לפרוסודיה של הקובץ: הזכרתי קודם את החרוז המופיע ברוב השירים, ובחלקם הגדול החרוז באמת ראוי (קשה להתחרות בווירטואוזיות של נתן אלתרמן). נוסף אליו המחברת משתמשת די הרבה באנאפורות (חזרה על מילה בראשי השורות): "ועתה, ועתה..." (עמ' 25); "מחכות, מחכות..." (עמ' 57); "לכל הדברים, לכל הדברים..." (עמ' 63); "כמו, כמו..." (עמ' 78).

שירים בודדים בקובץ ניתן להגדירם כמכתמים:

זהירות!

סוכר נשרף במהירות.

רגע אחד של שאננות, ומתק

יתחלף במרירות.

("חכמת הקרמל", עמ' 46)

ראו גם "כמוך" (עמ' 54).

הזכרתי לעיל את הארמז מ"המלט" של שקספיר. בשיר "ראי ראי" (עמ' 43) יש ארמז לאגדת הילדים "שלגייה ושבעת הגמדים", וכן לאירוע אינטימי בחיי כל אישה – הכותבת מטילה אבן קטנה, וזאת "מבתקת את קרום המים".

בשיר "ויזרח השמש" (עמ' 84), יש מוטו, וגם ארמז למאבק יעקב עם המלאך (בראשית ל"ב 31). מבין המטפורות המשובצות בשירים אזכיר אחת:

ואיפשרת לי לצאת לשתות

לרוויה צוף של עננים,

ואיפשרת לי לתור ברקיע

פתיתי קסם וזרעי כשפים...

("מאז אותו הרוח", עמ' 77)

בוודאי כיסיתי רק חלק ממה שניתן לכתוב על ספר שירים יפה זה, כי הרי אין ציפייה שרשימה על ספר תדמה לעבודת מחקר רוויה בהערות שוליים.

משה גרנות

לארנה היקרה שלומות,

הדבר היה בקיץ 1942. הייתי אז בת שתים-עשרה. יום אחד נחתנו בביתנו בירושלים שתי נערות מקבוצת כנרת – דודניתי רותה (רות מאירוב-אביגור-הלל – לפי סדר השמות ההיסטורי) וחברתה-כאחות-לה, דיתה פנס. הן היו אז בנות חמש-עשרה, בוגרות מצטיינות של בית-החינוך המשותף המהולל בדגניה א', ונודעות בשלל מעלות תרומיות. לבושות היו בסרפנים שחורים שמתוכן פרחו חולצות לבנות תפוחות שרוולים קצרים – מושא לקנאתי.

הן הסבו איתנו לארוחת הצהריים ואחר-כך נסעו בשני אוטובוסים לבית-הכרם, לראיון עם מנהל בית-הספר התיכון (לימים "לידה" ואינני זוכרת מי היה אז המנהל – ד"ר ריגר? ד"ר מהלמן? ד"ר דושקין?) – שבו תידון בקשתן להתקבל שם ללימודים בתחילת שנת הלימודים הקרובה.

ההתרגשות סביב השולחן היתה גדולה. השתיים נסעו לראיון וחזרו ובפיהן בשורה: הן התקבלו!

הן לנו בביתנו ולמחרת חזרו לכנרת. בקשתן לאשר את לימודיהן התיכוניים בירושלים הועלתה על סדר היום של אסיפת החברים במוצאי השבת הקרובה. היא נדחתה ברוב קולות מוחץ.

אינני יודעת פרטים נוספים על אותה פרשה – על סמך-מה באו שתי הנערות לאותו ראיון. איך עמדו לימודיהן להיות ממומנים (עוד לא היה אז "חוק לימוד חינם"), מובן שרותה עמדה להתגורר אצלנו, אבל איפה עמדה דיתה להתגורר? הייתכן שגם היא אצלנו?

במרוצת השנים כל אחת מהנערות למדה והשכילה והצטיידה בתעודות מתעודות שונות. ואם אמנם גם פרשיות אלה הן חלק מרצונן "להוסיף דעת" – העיקר היה לי לחלוק איתך את ה"רישא".

ואם כבר כותבת אני לך – שמעם של המורים רבי המעלה שושנה ועמינדב ישראלי ושלמה נאמן הגיע לאוזניי גם הגיע מפי רותה. היא גם הרבתה לתאר את הווי בית-הספר ואת מפעלותיו. לא אחת היתה אומרת, "שם נוצק המסד."

זה מצד אחד. מצד אחר שפטה לחומרה את העובדה שבית-הספר סירב לקבל לבין כתליו את ילדי המושבה כנרת "הבורגנית" ר"ל.

ויורשה לי: ברשימתך את מציינת את שנת היווסדה של גבעת השלושה ב-1952. לזיכרוני נוסדה כמה וכמה שנים קודם לכן וכבר בשנות הארבעים נודע לתהילה הסמינר ששכן בה.

וגם אני סופקת כפיים נוכח הצטמצמות חוגי מדעי הרוח בעולם האקדמי – סיבותיו והשלכותיו לחברה כולה.

בברכה,

יעל מדיני

אהוד: לפי מה שביררתי, קיבוץ גבעת השלושה המקורי, במערב פתח-תקווה, נוסד בשנת 1925. בשנת 1952, לאחר הפילוג בקיבוצי הקיבוץ המאוחד, נוסדו שני קיבוצים חדשים על אדמותיו החקלאיות של קיבוץ גבעת השלושה המקורי – קיבוץ עינת (מפא"י) וקיבוץ גבעת השלושה (מפ"ם) – שניהם ממזרח לפתח-תקווה.