זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם
נְאוּם
יְהוּדָה וְשֹׁמְרוֹן
שְׁכֶם וְשִׁילֹה –
קוֹרְנִית-הָרִים:
בְּאַפִּי וְדָמִי;
עֵיבָל וּגְרִזִים,
עִנְבָּל וּצְלִילִים;
נִיחוֹחַ לְבוֹנָה
וּצְרִי –
בְּמִקְדָּשִׁים;
וּבָעֲמָקִים:
רִקְמַת-כַּלָּנִיּוֹת
סְגֻלּוֹת, לְבָנוֹת
וְדָּם אֲדֻמּוֹת.
פְּאֵר אֲדָמָה עַתִּיקָה,
מְתוּקָה.
וְאַלְפֵי שְׁנוֹתֶיהָ –
בְּתוֹכִי:
מִשְׁקָע כָּבֵד, תּוֹסֵס,
תּוֹפֵחַ;
פְּלִשְׁתִּים, עֲמָלֵקִים,
יבוּסִים, אֲדוֹמִים –
מִכָּל עֵבֶר!
אַךְ הָעִנְבָּל הַקָּדוֹשׁ
יְצַלְצֵל לָנוּ
בְּבִרְכַּת-יָהּ מֵעָל.
1979
שִׁיר לְאֵיבִּי נָתָן
אֵיבִּי נָתָן
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹס
הַתַּרְעֵלָה
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹסִית סוֹקְרָטֶס
שֶׁמַּגִּישׁ לְךָ עוֹלָם סוֹטֶה זֶה
אֵיבִּי נָתָן
בֶּן יִרְמְיָהוּ
מֵעִיר עֲנָתוֹת
אַל תִּשְׁתֶּה אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה
אֵיבִּי נָתָן
נַעַר תָּמִים
פָּנֶיךָ מַעֲמִיקִים
חֲשֹׁב
וְהִרְגִּישׁ לִרְגָעִים
אֵיבִּי נָתָן
יִשְׁמָרְךָ הָאֱלֹהִים
בּוֹ אַתָּה מַאֲמִין
[מתוך העיזבון]
1980
* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.
ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב
בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- אורי הייטנר: צרור הערות 11.7.21
- נירה אשל: על המקלחת המשותפת לבנים ובנות במוסד החינוכי של השוה"צ במשמר-העמק
- אהוד בן עזר: רחוב עלילת הדם על היישוב הוותיק בישראל
- עדינה בר-אל: 1. טיפול בפוסט-טראומה באמצעות כלבה
- בן-ציון יהושע: לדעת אישה
- אורי שרגיל: צרור נקוב
- נעמן כהן: להציל את מדינת ישראל ועם ישראל
- ברוך תירוש: אבטיחי עמק חפר
- אסתר רַאבּ: מכתב גלוי למשורר יעקב כהן
- עדי בן-עזר: אפרודיטה 25
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * האם בגלל שנאת מרבית התקשורת הישראלית לנתניהו חדלנו לקרוא ולראות בה סקרי דעת קהל – המצביעים מי זוכה במירב הקולות של הציבור הישראלי לתפקיד ראש הממשלה ומה מצבן האלקטוראלי של המפלגות המרכיבות את הקואליציה האנדרוגינית, ואלו מהן, כולל ימינה – אולי לא תעבורנה כלל את אחוז החסימה?
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר רַאבּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
יזכור עם ישראל
את חתן פרס ביטחון ישראל
אַבִּי הר אבן הי"ד
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו
אך טרם נשפטו
וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!
שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים
בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו
שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו
בחודש מאי 2021
100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים
בפוגרום ביפו בשנת 1921
שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו
אך טרם נשפטו
וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!
אורי הייטנר
צרור הערות 11.7.21
* מהות זהותה של מדינת ישראל – מלכתחילה, התנגדתי לעצם הדיון בבג"ץ על חוק הלאום. עקרונית, זוהי עמדתי גם היום. אין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בסוגיות אידיאולוגיות ובוודאי לא בחוקי יסוד. אבל על אף עמדתי העקרונית, בדיעבד אני שמח שכן נערך דיון והעתירות נדחו ברוב מוחץ ומהדהד 10:1. אני שמח שהחוק לא נדחה על הסף, דחיה טכנית, אלא שמתנגדי החוק, שהעלילו נגדו עלילות שווא, קיבלו בפרצוף את התשובה מבג"ץ, שכל טענותיהן, על חוק "גזעני", "מפלה" וכו' – הן שקר מוחלט. צר לי על כך שלשופט קרא לא היה האומץ להתעלות ולקבל כמו חבריו החלטה משפטית טהורה.
* הכריעו על פי חוק – במאי אשתקד דחה בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, את העתירות נגד כהונת נתניהו והקמת ממשלת האחדות. ביוני ביטל בית המשפט ברוב גדול (7:1) את חוק ההסדרה. לאחר ביטול חוק ההסדרה כתב עקיבא ביגמן ב"ישראל היום": "וקבלו ספוילר שיעיף לכם את הראש: בג"ץ ידון בקרוב בחוק הלאום, והוא לא הולך להתרשם מהרטוריקה הציונית של מנסחיו. הציונות המשפטית תגווע בדמי ימיה."
לאחר דחיית העתירות נגד ממשלת האחדות כתבתי: "הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם לשלול אותו."
למה ביגמן טעה ולמה אני צדקתי? ביגמן טעה בשל כשל קונספטואלי. הקונספציה שלו היא שבית המשפט הוא פוליטי, סניף של מרצ, שפועל ליישום האידיאולוגיה השמאלנית בכסות משפטית ולכן הוא מבטל כל החלטה לאומית של הממשלה והכנסת.
אני צדקתי, כי אני חף מדעה קדומה. אני מנתח את החלטות בית המשפט על סמך הפסיקות. יש שיטה בהחלטות בג"ץ והיא ממש לא על פי עמדות פוליטיות. העתירות נגד ממשלת האחדות ונגד בחירת נתניהו למרות כתבי האישום נגדו נדחו, כי לא היה להן שום קייס משפטי, כי החוק בנושא חד משמעי ובית המשפט אינו פוסק על פי טעמו הפוליטי. אדרבא, השופטים הביעו את סלידתם מן העובדה שאדם שיש נגדו כתבי אישום כאלה הוא ראש הממשלה ואף על פי כן פסקו אחרת. הם פסקו על פי החוק וכיבדו את הכרעת הבוחר ואת הכרעת הכנסת.
את חוק ההסדרה הם פסלו כי הוא בלתי חוקתי וסותר חוקי יסוד. הם לא פסלו אותו כי הם נגד ההתיישבות (הרי זה אותו בג"ץ הדוחה שוב ושוב את העתירות נגד ההתיישבות), אלא כי החוק נועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות. פסיקת בג"ץ נועדה להגן על זכויות האדם, ולשם כך בג"ץ קיים.
העתירות נגד חוק הלאום נדחו, מאותה סיבה שנדחו העתירות נגד נתניהו וממשלת האחדות – כי לא היה להן שום קייס משפטי, ובית המשפט אינו כלי שרת פוליטי. הטענות נגד חוק הלאום, כאילו הוא פוגע בזכויות האזרח של ערביי ישראל חסרות שחר, ולכן דינה של העתירה להידחות. כפי שאני טוען כל הזמן, אין שום קשר בין חוק הלאום לבין הדחליל שציירו מתנגדיו. אילו החוק היה דומה לתיאורים השקריים של מתנגדיו – בית המשפט היה פוסל אותו כפי שפסל את חוק ההסדרה. אבל כיוון שכל הטענות הללו – בשקר יסודן, לא היתה לבית המשפט כל עילה לפסול אותו. האם השופטים תומכים בחוק? מן הסתם, חלקם תומכים בו וחלקם מתנגדים לו, אך זו עמדה פוליטית שאינה רלוונטית לדיון המשפטי. בדיון המשפטי הם הכריעו על פי חוק.
* הדחליל – מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:
קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפירסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.
קבוצה שנייה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק, כמו למשל דבוקת שוקן. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.
הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמיים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין עמד ובמשך דקות ארוכות תקף בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מליבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפלייה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.
הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.
קבוצה 3 ב', כוללת להערכתי כ-95% ממתנגדי החוק. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ תפקח את עיניהם.
* בלתי חקיק בעליל – מתוך פסיקת בג"ץ על חוק הלאום: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית." במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.
* פרופסור גמור – מרדכי קרמינצר הוא דעתן, בעל דעות מוצקות, קיצוניות. דעותיו הולמות במידה רבה את עמדות העיתון בו הוא מפרסם את מאמריו, "הארץ". אלא שבניגוד לגדעון לוי, קרולינה לנדסמן וחבריהם, מאמריו מנוסחים בלשון משפטית, ומייצגים לכאורה את החוק והמשפט. דעה פוליטית מנוגדת לשלו, מנוגדת לחוק ולמשפט ולכן מן הראוי שתוצא אל מחוץ לחוק.
לא במפתיע קרמניצר יצא חוצץ נגד פסיקת בג"ץ שדחה את העתירות נגד חוק הלאום. כותרת מאמרו היא "שופט אחד אמיץ" ובמובלע משתמע ממנה שעשרה שופטים אחרים הם פחדנים, ולכן הם לא פסקו כפי שהיה עליהם לפסוק, ובכך הם כשלו. ממי וממה הם פחדו? אולי דווקא השופט קרא, שאותו הוא מעלה על נס, הוא שפחד לפסוק באופן שהציבור שבתוכו הוא חי ישלים אתו? אולי דווקא לו לא היה האומץ לפסוק נכון כעמיתיו?
מאמרו של קרמניצר לוקה בסתירה פנימית. מצד אחד הוא משתלח בשופטים ובפסק הדין, מכנה אותם "מסמך הסברה של המדינה," לא עלינו, שעוסק "בהצדקת מה שאינו ניתן להצדקה."
מצד שני, הוא טוען שפסק הדין "שפך מים צוננים על המגמה" של מעצבי החוק, בכך שקבע "כי נותר על כנו שוויון המעמד בין יהודיות המדינה והדמוקרטיות שלה" ובכך שקבע, שמעמדה של השפה הערבית לא ייפגע וכו'. אבל הקביעות הללו אינן נוגדות כלל את מגמת המחוקקים. הטענות כאילו חוק הלאום נועד לפגוע בדמוקרטיה, לפגוע בשוויון הזכויות, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, הן עורבא פרח. הן אינן אלא בראשם של מי שטענו זאת נגד החוק. פסק הדין שפך מים צוננים, על אלה שטענו את הטענות המופרכות הללו נגד החוק. בית המשפט קבע שאין בחוק הלאום שמץ של פגיעה בזכויות הללו.
* התחייבו לתמוך בריבונות – בשנה שעברה, היה בכוונתו של נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. היתה זו יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. נתניהו ידע שכחול לבן, השותפה הקואליציונית הבכירה, מתנגדת להחלת הריבונות. ולכן נכתב בהסכם הקואליציוני שהנושא היחיד שאין עליו זכות וטו לכחול לבן הוא החלת הריבונות. נתניהו ידע שיש לו רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל, נציג דרך ארץ שבגוש כחול לבן, יצביע בעד. והוא גם ידע שאם יביא את החלת הריבונות לכנסת, יש לכך רוב. זאת, כיוון שמפלגות האופוזיציה ימינה וישראל ביתנו התחייבו להצביע בעד. הן לא טענו שתפקידן אינו "להציל את הממשלה" שכה התנגדו לה, והוא לא חשב שהן מצילות את ממשלתו. הוא ידע שהמפלגות הללו תומכות בהחלת ריבונות ולכן הן תצבענה בעד. כל כך פשוט. כי תפקידה של מפלגה הוא לקדם את האידיאולוגיה שלה, גם אם היא באופוזיציה, ולא להיות דובונִי לא-לא אוטומטי. וכאשר הממשלה שהיא מתנגדת לה מביאה להכרעת הכנסת יוזמה שמקדמת את האידיאולוגיה שלה – מובן מאליו שהיא תצביע בעד. כפי שהיה מובן מאליו שתנועת התחיה שהיתה באופוזיציה, בשיא מאבקה בבגין לקראת עקירת חבל ימית, הצביעה בעד החלת הריבונות על הגולן. כפי שמצד שני המערך הצביע בעד הסכם השלום עם מצרים (למעט ח"כים שהתנגדו עקרונית לעקירת יישובים) למרות שהיה באופוזיציה ושבלעדיו לא היה לבגין רוב. וכפי שמרצ תמכה בהתנתקות מהאופוזיציה, למרות שבלעדיה לא היה לשרון רוב. כך נהגו כולם, תמיד, עד השבוע.
נתניהו, בסופו של דבר, קיבל רגליים קרות וחזר בו, למרבה הצער, מהחלת הריבונות. אך אילו קיים את הבטחתו, אין ספק שהיה רוב לריבונות, בזכות תמיכת מפלגות האופוזיציה.
ח"כ מיקי זוהר אמר בגאווה בראיון טלוויזיוני, שהציבור הישראלי רואה עכשיו מה זאת אופוזיציה לוחמת, כפי שמעולם לא היתה כמוה בישראל. הוא צודק. 73 שנים היתה אופוזיציה לממשלה. עכשיו יש אופוזיציה לוחמת במדינה.
* פחדן בפוליטיקה – אבי דיכטר היה ראש השב"כ ב-2003, כאשר שרון יזם את חוק האזרחות. דיכטר, ראש השב"כ, הציג את מסד הנתונים שהביאו לחקיקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הוא נחשף גם לחוות הדעת הנוכחית של השב"כ על חיוניות החוק. ולכן, הוא פעל בשבועות האחרונים לכך שהליכוד יתמוך בחוק. אולם ברגע האמת הוא קיפל את הזנב והצביע נגד החוק. איזו בושה! אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה ולמלחמה בטרור, מצביע נגד ביטחון המדינה, למען האינטרס האישי של נתניהו. מצער כל כך שגיבור בשדה הקרב מתגלה כפחדן בפוליטיקה.
* ביקורת ערמומית – ליוסי ביילין יש בעייה. הוא רוצה לתקוף את מפלגתו, מרצ, על הצבעתה בעד חוק האזרחות, אך לא נעים לו לצאת בפומבי נגדה. מה הוא עשה? תקף אותם בערמומיות. במאמרו ב"ישראל היום" הוא לא הזכיר כלל את חבריו, אלא שיבח את הח"כים של הליכוד והאופוזיציה על התנגדותם לחוק. הוא "העריך" שהתנגדותם היא אמיתית ועקרונית, שהם יודעים שהחוק אינו צודק, וסיכם: "אני מקווה מאוד שחברי הכנסת של הליכוד, ונתניהו בראשם, יעמדו על עקרונותיהם, ויצביעו כנגד ההארכה הבלתי מוצדקת של החוק גם כאשר תביא שרת הפנים את הנושא בפעם הבאה למליאת הכנסת."
ואילו אני מקווה שיקומו בליכוד כמה מורדים שיבחרו נכון בהצבעה בין הציונות לביביזם. אגב, ההצבעה הבאה תהיה מורכבת יותר. לאחר שבחסות ביבי&טיבי, עופר כסיף ושיקלי פקע תוקף הוראת השעה, יש צורך להעביר אותה כחקיקה בשלוש קריאות.
* הזכות להפוך לרוב – במאמר ב"הארץ" נגד חוק האזרחות, הסירה קרולינה לנדסמן את המסכות מאחורי הטענה המיתממת על "הזכות של כל אזרח להתחתן." מה באמת עומד מאחורי ההיתממות הזאת? "מדינה שפועלת למנוע מהמיעוט את האפשרות העקרונית להפוך לרוב, בכוח הזרוע או בכוח החוק, אינה דמוקרטיה."
זה לב העניין. אין כאן סיפור של זכותו של אזרח להתחתן, אלא של שאיפתו של מיעוט להפוך לרוב. כן, יש מאבק בין העמים על הארץ, והמאבק הוא בראש ובראשונה דמוגרפי. וישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להבטיח את הרוב היהודי. היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי היא מ"מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל" כפי שכתבה השופטת חיות בפסק דין חוק הלאום, והיא אף פסקה שאין לכנסת סמכות לשלול זאת. כן, חובתה של המדינה להבטיח את הרוב הדמוגרפי היהודי. למען הבטחת הרוב היהודי אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור על שטחים עתירי אוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון, על אף אמונתי היוקדת ברעיון שלמות ארץ ישראל. קל וחומר, שאל למדינה לאפשר ייבוא המוני פלשתינאים לתחומה אחרי ביצוע הפשרה הטריטוריאלית.
* יוזמה במבחן התוצאה – ליברמן צודק עקרונית בעמדתו שעל המדינה לסבסד מעונות רק למשפחות שבהן שני ההורים עובדים. אכן, זה אבסורד שהגבר בוחר לא לעבוד והמדינה מסבסדת את המעונות לילדיו. אדרבא, שייצא לעבוד. ליברמן צודק בכיוון שהוא שואף לקדם – הרחבה משמעותית של מעגל התעסוקה בציבור החרדי; צעד חיוני כל כך למדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית. השאלה היא האם היוזמה הזאת תשיג את היעד או אולי אף תרחיק אותנו מן היעד. מה יקרה אם בעקבות ביטול הסובסידיה הגברים ימשיכו לא לעבוד, אך גם נשים רבות, ששכרן יהיה נמוך מעלות המעונות לכל ילדיהן, תצאנה ממעגל העבודה? ואז – מה עשינו?
לעיתים כוונה נכונה עלולה להביא לתוצאה הפוכה. כן, חשוב לפעול ליציאת החרדים לעבודה. ספק רב אם זו הדרך.
* מי פוגע בחרדים – ההנהגה החרדית, הן הרבנית ובעיקר העסקנית, היא האוייב הגדול ביותר של הציבור החרדי. ראינו זאת באסון שהם המיטו על הציבור שלהם בקורונה ובאסון הר מירון. גם המתקפה שלהם נגד כל צעד שנועד לצרף חרדים רבים יותר למעגל העבודה ולהוציא אותם ממעגל העוני הוא חלק מאותו נזק שהם גורמים לציבור הזה. המגמה של צעדים שיובילו להגדלת מעגלי התעסוקה של החרדים טובה למדינת ישראל אך בראש ובראשונה לחרדים. ספק בידי אם הדרך שבה נוקט ליברמן היא הדרך הנכונה, או אולי אף תחריף את הבעייה, אם גם נשים תצאנה ממעגל התעסוקה. צריך לפעול בחוכמה, וככל האפשר בשיתוף פעולה עם גורמים קונסטרוקטיביים בציבור החרדי, כדי למצוא פתרונות שאכן יקדמו את פתרון הבעייה. אך סימון הבעיה והמחויבות לפעול לפתרונה או לפחות לצמצומה הוא צעד נכון.
* ביקורת פופוליסטית – האופוזיציה והתקשורת יורדות על לפיד ויש עתיד, שתקפו בשצף קצף את החוק הנורווגי בממשלת האחדות הקודמת, כינו אותו חוק מושחת לחלוקת ג'ובים, והנה הם רק עלו לשלטון ואפילו מרחיבים את החוק. צביעות, הם מגדירים זאת. וזה נכון. אך השאלה היא האם הביקורת שלהם באופוזיציה היתה מוצדקת ועכשיו הם מסתנוורים מהאפשרות לחלק ג'ובים, או שהביקורת היתה קנטרנית ושקרית, וכעת הם נוהגים נכון. בעיניי, הביקורת לא היתה מוצדקת, ועכשיו הם נוהגים נכון. הצביעות היתה כשהם היו באופוזיציה בדיוק כמו הצביעות של מי שהנהיגו חוק כזה כשהיו בשלטון ועכשיו תוקפים אותו באופוזיציה. קל מאוד ופופוליסטי מאוד להתייצב בפוזה שבוחנת את החוק הנורווגי דרך החור שבגרוש ומציגה אותו כחוק של ג'ובים. נוח מאוד לתקשורת לצאת נגד חוק כזה, ולכל אופוזיציה, בשעתה, לתקוף אותו בהתאם לפוזיציה. אבל זה חוק חיוני לדמוקרטיה, ולטעמי יש להרחיב אותו.
אני דוגל בחוק נורווגי מלא, גורף ואוטומטי, שבו ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה חברותו בכנסת פוקעת באופן אוטומטי והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. חוק כזה יחזק את הדמוקרטיה ואת הפרדת הרשויות. העובדה שחלק ניכר מן הח"כים הם שרים וסגני שרים בממשלה, הופכת את הכנסת לזרוע ממשלתית למחצה, ופוגעת בביקורת הפרלמנטרית על הרשות המבצעת, שצריכה להיות גם מצד הקואליציה. העובדה שהשרים הם ח"כים וצריכים להשתתף בהצבעות, פוגעת ביכולתם להתמקד בתפקידם המיניסטריאלי ובתפקוד הממשלה. שרים וסגני שרים אינם יכולים להיות שותפים בוועדות הכנסת, וכך עבודת הכנסת נפגעת מאוד. מן הראוי שיהיו לנו 120 ח"כים במשרה מלאה, שכל מעייניהם בעבודה הפרלמנטרית ושרים במשרה מלאה שכל מעייניהם בעבודת משרדם ובעבודת הממשלה. הביקורת על גודל הממשלה מוצדקת. אכן, יש יותר מדי שרים. וכל סגני השרים ממלאים תפקיד מיותר, שצריך לעבור מן העולם. כאן הבעייה, ולא בחוק הנורווגי. אדרבא, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.
* שרשרת אי הבנות – קראתי מכל כיוון את סיפור הרשומון על פרשת הזעקתו לכנסת של ח"כ מאיר יצחק הלוי היישר מהלוויית אחותו, וזו התמונה המתגבשת מן ההצלבות. לא היה כאן מעשה תרמית ולא הפרה במודע של קיזוז, לא היה כאן זדון אלא שרשרת של אי הבנות. ח"כ בן צור מש"ס סיכם עם ח"כ הלוי שהוא יתקזז עימו עד סוף השבעה. במהלך הדיונים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד נאלצה לעזוב את המשכן, ובן צור נקרא למליאה במקומה. בן צור הבין שכעת גמליאל היא המקוזזת ולא ראה בכך בעייה. אולם המידע לא הועבר לקואליציה. ראו בקואליציה שבן צור נוכח במליאה ומיהרו לקרוא להלוי, שהגיע היישר מן ההלוויה, כשחולצתו קרועה והוא חובש כיפה. הדבר היפה שקרה בעקבות האירוע, הוא שח"כ בן צור ויו"ר סיעת הליכוד יריב לוין התנצלו בפני הלוי. הדבר המכוער שקרה בעקבות האירוע, הוא ששני הצדדים ניצלו את הסיפור כדי להאשים את הצד השני בהפרת הסכם הקיזוז, אף
כל זה יכול היה להימנע אילו היה ערוץ פתוח וסדיר בין יו"ר סיעת הליכוד (ולמעשה יו"ר סיעות האופוזיציה) יריב לוין ויו"ר הקואליציה עידית סילמן. ערוץ כזה היה מונע אי הבנות. הבעייה היא שהאופוזיציה הנוכחית שוברת את כללי המשחק הפרלמנטרי בג'יהאד שהיא מנהלת נגד הממשלה בלי לקחת שבויים. אף אחד לא ציפה לתוצאה מצערת כזו. אני מקווה שהלקח יילמד, ושהכללים הפרלמנטריים, המבוססים על אמון וכבוד הדדי בין יריבים פוליטיים, יחזרו בקרוב לסדרם.
* שבעה אחים בחדר – סיוון רהב מאיר עשתה מעשה עיתונאי מקורי ואנושי. אם פרשת הקיזוז העלתה לכותרות את מותה של אחותו של ח"כ הלוי, כדאי לשמוע מי היא היתה. והיא סיפרה, מפיו של אחיה, את סיפורהּ של יהודית כהן ז"ל, ואף העלתה תמונה שלה ושל בעלה, הרב פרופ' משה כהן, שנפטר חודשים אחדים לפניה. אצטט משפט אחד מתוך דבריו של הלוי: "גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה."
כן, ח"כ הלוי הוא עוד דוגמית לסיפור המופרך, על הקואליציה של ישראל הראשונה האשכנזית מהשמאל, נסיכי הליכוד והציונות הדתית נגד ישראל השנייה ומנהיגם איש קיסריה. ע"ע סיפור חייהם של יפעת שאשא ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון ואחרים.
* תת רמה – אני צופה בטלוויזיה בח"כ מאי (כתושב הגולן אני מתבייש להזכיר מה שם המשפחה שלה), ומתבייש, כאזרח, שהיא מכהנת בבית המחוקקים של מדינתי. מזמן לא נתקלתי בשילוב קטלני כזה של עילגות עם רמה אינטלקטואלית של ילד בן שלוש.
* ביקורת בלתי הוגנת – בעקבות פרסום פגישת בנט ועבדאללה, פרשנים רבים דיברו על היחסים הרעועים עם ירדן בזמן נתניהו והדף החדש שבנט פותח. התיאור הזה עושה עוול לנתניהו. על פי התיאור הזה, אפשר לחשוב שעבדאללה הטוב והמטיב הוא ידיד אמת של ישראל ופילנטרופ של קק"ל, שמאוד השתדל לחמם את השלום עם ישראל, אך נתניהו הפנה לו עורף ופגע בירדן. אין ספק שמערכת היחסים בין ישראל לירדן ובין נתניהו לעבדאללה עכורה, אך דרושים שניים לטנגו, ולמיטב הכרתי עיקר האשמה בהידרדרות היחסים היא בעבדאללה. בעוד המלך חוסיין כונן עם ישראל שלום חם בנוסח סאדאת, עבדאללה הפך אותו למלחמה קרה בנוסח מובארק. ירדן פועלת נגד ישראל במישור הבינלאומי, שותפה פעילה לכל יוזמה אנטי ישראלית ואנטישמית בכל מוסד בינלאומי, מגנה כל צעד ישראלי להגנה מפני הטרור, כלי התקשורת הירדנים, שאינם חופשיים, מסיתים בארסיות נגד ישראל. כל התנהלותה של ירדן בהסכם השלום עם ישראל היא כשל פיל בחנות חרסינה.
לעומת זאת, עבדאללה הפרימדונה קנאי לכבודו ומקפיד להיעלב מכל בדל ביקורת מוצנעת על ירדן ולשבור את הכלים. מנהיגי ישראל חייבים להלך סביבו על ביצים, הס פן תעליב, בעוד לו אין כל עכבות בנוגע לכבודה של ישראל וכבוד מנהיגיה. הפעולה החמורה ביותר שלו היתה המעשה המחפיר של נישול החקלאים הישראלים מאדמתם בצופר ובנהריים, סתם כי הוא יכול, כי האותיות הקטנות בהסכם השלום איפשרו לו לעשות כן בחלוף 25 שנה. הביקורת שלי על נתניהו היא דווקא בכיוון ההפוך, על כך שלא פעל להצלת צופר ונהריים. לדעתי, היה עליו להבהיר לירדנים, שאם הם דבקים באותיות הקטנות המאפשרות להם לנשל את חקלאינו, אנו נדבק באותיות הקטנות בנוגע לכמות המים שאנו מספקים להם, ומשמעות הדבר קיצוץ ב-50% מכמויות המים. להם יש יותר מה להפסיד מהנוקדנות הקנטרנית הזאת. חבל שנתניהו לא נהג כן.
נכון, הקרע בין המדינות היה לקרע בין המנהיגים. ובמצב הזה, מנהיג ישראלי חדש הוא הזדמנות לפתיחת דף חדש ולניסיון לשקם את היחסים. לכן, טוב שנערך הביקור, טוב שהוא היה ברוח טובה, טוב שהוא לווה במחווה של רצון טוב והגדלת כמויות המים שישראל מספקת לירדן ויש לקוות שאכן היחסים ישתפרו. אך כיוון שעבדאללה הוא אותו עבדאללה, והוא האשם העיקרי בהידרדרות היחסים, איני אופטימי במיוחד שכך יהיה.
* עולמם האפל ותודעתם החולנית – יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי גאה – גאה בערביותו וגאה בישראליותו. הוא התנדב לצה"ל, לחם בגולני ואף נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. הוא מקדיש את חייו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם ובכלל זה בעולם הערבי. הוא עושה זאת באופן חכם ואפקטיבי ולכן הוא מושא לשנאה בקרב ערבים אנטי ישראלים. ולא פחות מכך – בקרב יהודים בוגדנים אנטי ישראלים, שמכנים אותו "בוגד".
בין השאר פועל חדאד להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל והעולם הערבי. אותם אוטו-אנטישמים עלובי נפש מכנים אותו "יודנראט". כי בעולמם האפל ותודעתם החולנית ישראל לאזרחיה הערבים היא כגרמניה הנאצית ליהודים. וההשוואה הזאת היא הזן הנחות ביותר של הכחשת שואה. אין אנטישמים נקלים ובזויים יותר מיהודים אוטו-אנטישמים.
* רוח המנחה – הפוליטיקאים שמתארחים ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דפנה ליאל הם אותם פוליטיקאים שמתארחים אצל רינה מצליח, פאנל הפרשנים הוא אותו פאנל פרשנים, ומשום מה מתקיים שם פתאום רב שיח תרבותי ומכובד.
* יציאת בלפור – האנשים המאושרים ביותר בעולם היום, הם עובדות ועובדי הניקיון, התחזוקה והמטבח במעון ראש הממשלה בבלפור.
* ביד הלשון: אברך – תוכניתו של ליברמן לבטל את מעונות היום לילדים שאחד מהוריהם בוחר לא לעבוד, העלתה לסדר היום את המושג אברך. מקור המילה אברך הוא התנ"ך. יוסף מונה למשנה למלך מצרים והוא הוגדר "אברך", כנראה דרגה בכירה בממשל המצרי. חז"ל דרשו את המילה – אב רך; אב בחכמה ורך בשנים. לימים הביטוי אברך הוקדש לבחור צעיר, בשנים הראשונות אחרי חתונתו. היום זו ההגדרה לגברים נשואים ובעלי משפחה שמקדישים את חייהם ללימוד תורה.
אורי הייטנר
* הכריעו על פי חוק – במאי אשתקד דחה בית המשפט העליון פה אחד, בהרכב של 11 שופטים, את העתירות נגד כהונת נתניהו והקמת ממשלת האחדות. ביוני ביטל בית המשפט ברוב גדול (7:1) את חוק ההסדרה. לאחר ביטול חוק ההסדרה כתב עקיבא ביגמן ב"ישראל היום": "וקבלו ספוילר שיעיף לכם את הראש: בג"ץ ידון בקרוב בחוק הלאום, והוא לא הולך להתרשם מהרטוריקה הציונית של מנסחיו. הציונות המשפטית תגווע בדמי ימיה."
לאחר דחיית העתירות נגד ממשלת האחדות כתבתי: "הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם לשלול אותו."
למה ביגמן טעה ולמה אני צדקתי? ביגמן טעה בשל כשל קונספטואלי. הקונספציה שלו היא שבית המשפט הוא פוליטי, סניף של מרצ, שפועל ליישום האידיאולוגיה השמאלנית בכסות משפטית ולכן הוא מבטל כל החלטה לאומית של הממשלה והכנסת.
אני צדקתי, כי אני חף מדעה קדומה. אני מנתח את החלטות בית המשפט על סמך הפסיקות. יש שיטה בהחלטות בג"ץ והיא ממש לא על פי עמדות פוליטיות. העתירות נגד ממשלת האחדות ונגד בחירת נתניהו למרות כתבי האישום נגדו נדחו, כי לא היה להן שום קייס משפטי, כי החוק בנושא חד משמעי ובית המשפט אינו פוסק על פי טעמו הפוליטי. אדרבא, השופטים הביעו את סלידתם מן העובדה שאדם שיש נגדו כתבי אישום כאלה הוא ראש הממשלה ואף על פי כן פסקו אחרת. הם פסקו על פי החוק וכיבדו את הכרעת הבוחר ואת הכרעת הכנסת.
את חוק ההסדרה הם פסלו כי הוא בלתי חוקתי וסותר חוקי יסוד. הם לא פסלו אותו כי הם נגד ההתיישבות (הרי זה אותו בג"ץ הדוחה שוב ושוב את העתירות נגד ההתיישבות), אלא כי החוק נועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות. פסיקת בג"ץ נועדה להגן על זכויות האדם, ולשם כך בג"ץ קיים.
העתירות נגד חוק הלאום נדחו, מאותה סיבה שנדחו העתירות נגד נתניהו וממשלת האחדות – כי לא היה להן שום קייס משפטי, ובית המשפט אינו כלי שרת פוליטי. הטענות נגד חוק הלאום, כאילו הוא פוגע בזכויות האזרח של ערביי ישראל חסרות שחר, ולכן דינה של העתירה להידחות. כפי שאני טוען כל הזמן, אין שום קשר בין חוק הלאום לבין הדחליל שציירו מתנגדיו. אילו החוק היה דומה לתיאורים השקריים של מתנגדיו – בית המשפט היה פוסל אותו כפי שפסל את חוק ההסדרה. אבל כיוון שכל הטענות הללו – בשקר יסודן, לא היתה לבית המשפט כל עילה לפסול אותו. האם השופטים תומכים בחוק? מן הסתם, חלקם תומכים בו וחלקם מתנגדים לו, אך זו עמדה פוליטית שאינה רלוונטית לדיון המשפטי. בדיון המשפטי הם הכריעו על פי חוק.
* הדחליל – מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלוש קבוצות, ואלו הן:
קבוצה אחת, היא אלה שתומכים בתוכן החוק, אך מתנגדים לחקיקתו. לטענתם, החוק מיותר וכפי שהסתדרנו 70 שנה בלעדיו, אפשר להסתדר בלעדיו גם הלאה. כיוון שהמיעוטים רואים בו התגרות, הוא פוגע בחברה הישראלית ולכן הוא מזיק. בראש הטוענים זאת עמד משה ארנס, שפירסם שורה של מאמרים נגד החוק ברוח זו. כתומך נלהב של החוק אני שולל את עמדתם, אבל מכבד אותה.
קבוצה שנייה, היא אלה שמתנגדים לתוכן החוק, כמו למשל דבוקת שוקן. בעיניהם, הציונות היא גזענות, מדינה יהודית היא עוול, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אני סולד מהאנשים האלה ומדעותיהם, אבל ברור שהתנגדותם לחוק קוהרנטית להשקפת עולמם.
הקבוצה השלישית, היא אלה שמתנגדים לחוק לא בגלל מה שיש בו באמת, אלא בגלל מה שהם המציאו שיש בו כביכול. בפסטיבל "לא בשמיים" לפני שנתיים, נערך עימות בין פרופ' דני גוטוויין לביני על חוק הלאום. גוטוויין עמד ובמשך דקות ארוכות תקף בשצף קצף חוק לאום שאינו קיים, דחליל מומצא. אמרתי, שאני שותף להתנגדותו לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ובטח שחוק הלאום אינו כזה. הם בדו מליבם חוק הפוגע בזכויות המיעוטים, הפוגע בשפה הערבית, שמאפשר אפלייה נגד הערבים וכו'. אין שום קשר ולו מקרי בין החוק שעליו הם מדברים לבין חוק הלאום, ושופטי בית המשפט העליון הבהירו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים.
הקבוצה השלישית מחולקת לשתי קבוצות משנה. הקבוצה הקטנה של אלה שהמציאו את הטענות המופרכות נגד החוק, והקבוצה הענקית של אלה שלא קראו את החוק, אין להם מושג מה כתוב בו, הם רק שמעו שהוא "מפלה" ו"פוגע בשוויון" וכו', ודקלמו את ססמאות הנגד.
קבוצה 3 ב', כוללת להערכתי כ-95% ממתנגדי החוק. זו הרמה הרדודה של הדיון הציבורי בישראל, למרבה הצער. אני מקווה מאוד, שפסיקת בג"ץ תפקח את עיניהם.
* בלתי חקיק בעליל – מתוך פסיקת בג"ץ על חוק הלאום: "הכנסת אינה מוסמכת לשלול את מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית." במילים אחרות – כל הצעה שנועדה לכרסם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי היא בלתי חקיקה בעליל, ויש לפסול אותה מראש, לא לדון עליה ולא להצביע עליה, כי אין לכנסת סמכות לקבל אותה.
* פרופסור גמור – מרדכי קרמינצר הוא דעתן, בעל דעות מוצקות, קיצוניות. דעותיו הולמות במידה רבה את עמדות העיתון בו הוא מפרסם את מאמריו, "הארץ". אלא שבניגוד לגדעון לוי, קרולינה לנדסמן וחבריהם, מאמריו מנוסחים בלשון משפטית, ומייצגים לכאורה את החוק והמשפט. דעה פוליטית מנוגדת לשלו, מנוגדת לחוק ולמשפט ולכן מן הראוי שתוצא אל מחוץ לחוק.
לא במפתיע קרמניצר יצא חוצץ נגד פסיקת בג"ץ שדחה את העתירות נגד חוק הלאום. כותרת מאמרו היא "שופט אחד אמיץ" ובמובלע משתמע ממנה שעשרה שופטים אחרים הם פחדנים, ולכן הם לא פסקו כפי שהיה עליהם לפסוק, ובכך הם כשלו. ממי וממה הם פחדו? אולי דווקא השופט קרא, שאותו הוא מעלה על נס, הוא שפחד לפסוק באופן שהציבור שבתוכו הוא חי ישלים אתו? אולי דווקא לו לא היה האומץ לפסוק נכון כעמיתיו?
מאמרו של קרמניצר לוקה בסתירה פנימית. מצד אחד הוא משתלח בשופטים ובפסק הדין, מכנה אותם "מסמך הסברה של המדינה," לא עלינו, שעוסק "בהצדקת מה שאינו ניתן להצדקה."
מצד שני, הוא טוען שפסק הדין "שפך מים צוננים על המגמה" של מעצבי החוק, בכך שקבע "כי נותר על כנו שוויון המעמד בין יהודיות המדינה והדמוקרטיות שלה" ובכך שקבע, שמעמדה של השפה הערבית לא ייפגע וכו'. אבל הקביעות הללו אינן נוגדות כלל את מגמת המחוקקים. הטענות כאילו חוק הלאום נועד לפגוע בדמוקרטיה, לפגוע בשוויון הזכויות, לפגוע במעמדה של השפה הערבית, הן עורבא פרח. הן אינן אלא בראשם של מי שטענו זאת נגד החוק. פסק הדין שפך מים צוננים, על אלה שטענו את הטענות המופרכות הללו נגד החוק. בית המשפט קבע שאין בחוק הלאום שמץ של פגיעה בזכויות הללו.
* התחייבו לתמוך בריבונות – בשנה שעברה, היה בכוונתו של נתניהו להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. היתה זו יוזמה ברוכה וראויה לכל שבח. נתניהו ידע שכחול לבן, השותפה הקואליציונית הבכירה, מתנגדת להחלת הריבונות. ולכן נכתב בהסכם הקואליציוני שהנושא היחיד שאין עליו זכות וטו לכחול לבן הוא החלת הריבונות. נתניהו ידע שיש לו רוב בממשלה, כיוון שיועז הנדל, נציג דרך ארץ שבגוש כחול לבן, יצביע בעד. והוא גם ידע שאם יביא את החלת הריבונות לכנסת, יש לכך רוב. זאת, כיוון שמפלגות האופוזיציה ימינה וישראל ביתנו התחייבו להצביע בעד. הן לא טענו שתפקידן אינו "להציל את הממשלה" שכה התנגדו לה, והוא לא חשב שהן מצילות את ממשלתו. הוא ידע שהמפלגות הללו תומכות בהחלת ריבונות ולכן הן תצבענה בעד. כל כך פשוט. כי תפקידה של מפלגה הוא לקדם את האידיאולוגיה שלה, גם אם היא באופוזיציה, ולא להיות דובונִי לא-לא אוטומטי. וכאשר הממשלה שהיא מתנגדת לה מביאה להכרעת הכנסת יוזמה שמקדמת את האידיאולוגיה שלה – מובן מאליו שהיא תצביע בעד. כפי שהיה מובן מאליו שתנועת התחיה שהיתה באופוזיציה, בשיא מאבקה בבגין לקראת עקירת חבל ימית, הצביעה בעד החלת הריבונות על הגולן. כפי שמצד שני המערך הצביע בעד הסכם השלום עם מצרים (למעט ח"כים שהתנגדו עקרונית לעקירת יישובים) למרות שהיה באופוזיציה ושבלעדיו לא היה לבגין רוב. וכפי שמרצ תמכה בהתנתקות מהאופוזיציה, למרות שבלעדיה לא היה לשרון רוב. כך נהגו כולם, תמיד, עד השבוע.
נתניהו, בסופו של דבר, קיבל רגליים קרות וחזר בו, למרבה הצער, מהחלת הריבונות. אך אילו קיים את הבטחתו, אין ספק שהיה רוב לריבונות, בזכות תמיכת מפלגות האופוזיציה.
ח"כ מיקי זוהר אמר בגאווה בראיון טלוויזיוני, שהציבור הישראלי רואה עכשיו מה זאת אופוזיציה לוחמת, כפי שמעולם לא היתה כמוה בישראל. הוא צודק. 73 שנים היתה אופוזיציה לממשלה. עכשיו יש אופוזיציה לוחמת במדינה.
* פחדן בפוליטיקה – אבי דיכטר היה ראש השב"כ ב-2003, כאשר שרון יזם את חוק האזרחות. דיכטר, ראש השב"כ, הציג את מסד הנתונים שהביאו לחקיקה. כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הוא נחשף גם לחוות הדעת הנוכחית של השב"כ על חיוניות החוק. ולכן, הוא פעל בשבועות האחרונים לכך שהליכוד יתמוך בחוק. אולם ברגע האמת הוא קיפל את הזנב והצביע נגד החוק. איזו בושה! אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה ולמלחמה בטרור, מצביע נגד ביטחון המדינה, למען האינטרס האישי של נתניהו. מצער כל כך שגיבור בשדה הקרב מתגלה כפחדן בפוליטיקה.
* ביקורת ערמומית – ליוסי ביילין יש בעייה. הוא רוצה לתקוף את מפלגתו, מרצ, על הצבעתה בעד חוק האזרחות, אך לא נעים לו לצאת בפומבי נגדה. מה הוא עשה? תקף אותם בערמומיות. במאמרו ב"ישראל היום" הוא לא הזכיר כלל את חבריו, אלא שיבח את הח"כים של הליכוד והאופוזיציה על התנגדותם לחוק. הוא "העריך" שהתנגדותם היא אמיתית ועקרונית, שהם יודעים שהחוק אינו צודק, וסיכם: "אני מקווה מאוד שחברי הכנסת של הליכוד, ונתניהו בראשם, יעמדו על עקרונותיהם, ויצביעו כנגד ההארכה הבלתי מוצדקת של החוק גם כאשר תביא שרת הפנים את הנושא בפעם הבאה למליאת הכנסת."
ואילו אני מקווה שיקומו בליכוד כמה מורדים שיבחרו נכון בהצבעה בין הציונות לביביזם. אגב, ההצבעה הבאה תהיה מורכבת יותר. לאחר שבחסות ביבי&טיבי, עופר כסיף ושיקלי פקע תוקף הוראת השעה, יש צורך להעביר אותה כחקיקה בשלוש קריאות.
* הזכות להפוך לרוב – במאמר ב"הארץ" נגד חוק האזרחות, הסירה קרולינה לנדסמן את המסכות מאחורי הטענה המיתממת על "הזכות של כל אזרח להתחתן." מה באמת עומד מאחורי ההיתממות הזאת? "מדינה שפועלת למנוע מהמיעוט את האפשרות העקרונית להפוך לרוב, בכוח הזרוע או בכוח החוק, אינה דמוקרטיה."
זה לב העניין. אין כאן סיפור של זכותו של אזרח להתחתן, אלא של שאיפתו של מיעוט להפוך לרוב. כן, יש מאבק בין העמים על הארץ, והמאבק הוא בראש ובראשונה דמוגרפי. וישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת להבטיח את הרוב היהודי. היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי היא מ"מאפייני הזהות הגרעיניים של מדינת ישראל" כפי שכתבה השופטת חיות בפסק דין חוק הלאום, והיא אף פסקה שאין לכנסת סמכות לשלול זאת. כן, חובתה של המדינה להבטיח את הרוב הדמוגרפי היהודי. למען הבטחת הרוב היהודי אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור על שטחים עתירי אוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון, על אף אמונתי היוקדת ברעיון שלמות ארץ ישראל. קל וחומר, שאל למדינה לאפשר ייבוא המוני פלשתינאים לתחומה אחרי ביצוע הפשרה הטריטוריאלית.
* יוזמה במבחן התוצאה – ליברמן צודק עקרונית בעמדתו שעל המדינה לסבסד מעונות רק למשפחות שבהן שני ההורים עובדים. אכן, זה אבסורד שהגבר בוחר לא לעבוד והמדינה מסבסדת את המעונות לילדיו. אדרבא, שייצא לעבוד. ליברמן צודק בכיוון שהוא שואף לקדם – הרחבה משמעותית של מעגל התעסוקה בציבור החרדי; צעד חיוני כל כך למדינת ישראל, מבחינה כלכלית וחברתית. השאלה היא האם היוזמה הזאת תשיג את היעד או אולי אף תרחיק אותנו מן היעד. מה יקרה אם בעקבות ביטול הסובסידיה הגברים ימשיכו לא לעבוד, אך גם נשים רבות, ששכרן יהיה נמוך מעלות המעונות לכל ילדיהן, תצאנה ממעגל העבודה? ואז – מה עשינו?
לעיתים כוונה נכונה עלולה להביא לתוצאה הפוכה. כן, חשוב לפעול ליציאת החרדים לעבודה. ספק רב אם זו הדרך.
* מי פוגע בחרדים – ההנהגה החרדית, הן הרבנית ובעיקר העסקנית, היא האוייב הגדול ביותר של הציבור החרדי. ראינו זאת באסון שהם המיטו על הציבור שלהם בקורונה ובאסון הר מירון. גם המתקפה שלהם נגד כל צעד שנועד לצרף חרדים רבים יותר למעגל העבודה ולהוציא אותם ממעגל העוני הוא חלק מאותו נזק שהם גורמים לציבור הזה. המגמה של צעדים שיובילו להגדלת מעגלי התעסוקה של החרדים טובה למדינת ישראל אך בראש ובראשונה לחרדים. ספק בידי אם הדרך שבה נוקט ליברמן היא הדרך הנכונה, או אולי אף תחריף את הבעייה, אם גם נשים תצאנה ממעגל התעסוקה. צריך לפעול בחוכמה, וככל האפשר בשיתוף פעולה עם גורמים קונסטרוקטיביים בציבור החרדי, כדי למצוא פתרונות שאכן יקדמו את פתרון הבעייה. אך סימון הבעיה והמחויבות לפעול לפתרונה או לפחות לצמצומה הוא צעד נכון.
* ביקורת פופוליסטית – האופוזיציה והתקשורת יורדות על לפיד ויש עתיד, שתקפו בשצף קצף את החוק הנורווגי בממשלת האחדות הקודמת, כינו אותו חוק מושחת לחלוקת ג'ובים, והנה הם רק עלו לשלטון ואפילו מרחיבים את החוק. צביעות, הם מגדירים זאת. וזה נכון. אך השאלה היא האם הביקורת שלהם באופוזיציה היתה מוצדקת ועכשיו הם מסתנוורים מהאפשרות לחלק ג'ובים, או שהביקורת היתה קנטרנית ושקרית, וכעת הם נוהגים נכון. בעיניי, הביקורת לא היתה מוצדקת, ועכשיו הם נוהגים נכון. הצביעות היתה כשהם היו באופוזיציה בדיוק כמו הצביעות של מי שהנהיגו חוק כזה כשהיו בשלטון ועכשיו תוקפים אותו באופוזיציה. קל מאוד ופופוליסטי מאוד להתייצב בפוזה שבוחנת את החוק הנורווגי דרך החור שבגרוש ומציגה אותו כחוק של ג'ובים. נוח מאוד לתקשורת לצאת נגד חוק כזה, ולכל אופוזיציה, בשעתה, לתקוף אותו בהתאם לפוזיציה. אבל זה חוק חיוני לדמוקרטיה, ולטעמי יש להרחיב אותו.
אני דוגל בחוק נורווגי מלא, גורף ואוטומטי, שבו ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר בממשלה חברותו בכנסת פוקעת באופן אוטומטי והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. חוק כזה יחזק את הדמוקרטיה ואת הפרדת הרשויות. העובדה שחלק ניכר מן הח"כים הם שרים וסגני שרים בממשלה, הופכת את הכנסת לזרוע ממשלתית למחצה, ופוגעת בביקורת הפרלמנטרית על הרשות המבצעת, שצריכה להיות גם מצד הקואליציה. העובדה שהשרים הם ח"כים וצריכים להשתתף בהצבעות, פוגעת ביכולתם להתמקד בתפקידם המיניסטריאלי ובתפקוד הממשלה. שרים וסגני שרים אינם יכולים להיות שותפים בוועדות הכנסת, וכך עבודת הכנסת נפגעת מאוד. מן הראוי שיהיו לנו 120 ח"כים במשרה מלאה, שכל מעייניהם בעבודה הפרלמנטרית ושרים במשרה מלאה שכל מעייניהם בעבודת משרדם ובעבודת הממשלה. הביקורת על גודל הממשלה מוצדקת. אכן, יש יותר מדי שרים. וכל סגני השרים ממלאים תפקיד מיותר, שצריך לעבור מן העולם. כאן הבעייה, ולא בחוק הנורווגי. אדרבא, ככל שהממשלה מנופחת יותר, כך החוק הנורווגי חיוני יותר.
* שרשרת אי הבנות – קראתי מכל כיוון את סיפור הרשומון על פרשת הזעקתו לכנסת של ח"כ מאיר יצחק הלוי היישר מהלוויית אחותו, וזו התמונה המתגבשת מן ההצלבות. לא היה כאן מעשה תרמית ולא הפרה במודע של קיזוז, לא היה כאן זדון אלא שרשרת של אי הבנות. ח"כ בן צור מש"ס סיכם עם ח"כ הלוי שהוא יתקזז עימו עד סוף השבעה. במהלך הדיונים, ח"כ גילה גמליאל מהליכוד נאלצה לעזוב את המשכן, ובן צור נקרא למליאה במקומה. בן צור הבין שכעת גמליאל היא המקוזזת ולא ראה בכך בעייה. אולם המידע לא הועבר לקואליציה. ראו בקואליציה שבן צור נוכח במליאה ומיהרו לקרוא להלוי, שהגיע היישר מן ההלוויה, כשחולצתו קרועה והוא חובש כיפה. הדבר היפה שקרה בעקבות האירוע, הוא שח"כ בן צור ויו"ר סיעת הליכוד יריב לוין התנצלו בפני הלוי. הדבר המכוער שקרה בעקבות האירוע, הוא ששני הצדדים ניצלו את הסיפור כדי להאשים את הצד השני בהפרת הסכם הקיזוז, אף
כל זה יכול היה להימנע אילו היה ערוץ פתוח וסדיר בין יו"ר סיעת הליכוד (ולמעשה יו"ר סיעות האופוזיציה) יריב לוין ויו"ר הקואליציה עידית סילמן. ערוץ כזה היה מונע אי הבנות. הבעייה היא שהאופוזיציה הנוכחית שוברת את כללי המשחק הפרלמנטרי בג'יהאד שהיא מנהלת נגד הממשלה בלי לקחת שבויים. אף אחד לא ציפה לתוצאה מצערת כזו. אני מקווה שהלקח יילמד, ושהכללים הפרלמנטריים, המבוססים על אמון וכבוד הדדי בין יריבים פוליטיים, יחזרו בקרוב לסדרם.
* שבעה אחים בחדר – סיוון רהב מאיר עשתה מעשה עיתונאי מקורי ואנושי. אם פרשת הקיזוז העלתה לכותרות את מותה של אחותו של ח"כ הלוי, כדאי לשמוע מי היא היתה. והיא סיפרה, מפיו של אחיה, את סיפורהּ של יהודית כהן ז"ל, ואף העלתה תמונה שלה ושל בעלה, הרב פרופ' משה כהן, שנפטר חודשים אחדים לפניה. אצטט משפט אחד מתוך דבריו של הלוי: "גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואמא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה."
כן, ח"כ הלוי הוא עוד דוגמית לסיפור המופרך, על הקואליציה של ישראל הראשונה האשכנזית מהשמאל, נסיכי הליכוד והציונות הדתית נגד ישראל השנייה ומנהיגם איש קיסריה. ע"ע סיפור חייהם של יפעת שאשא ביטון, מאיר כהן, מיכאל ביטון ואחרים.
* תת רמה – אני צופה בטלוויזיה בח"כ מאי (כתושב הגולן אני מתבייש להזכיר מה שם המשפחה שלה), ומתבייש, כאזרח, שהיא מכהנת בבית המחוקקים של מדינתי. מזמן לא נתקלתי בשילוב קטלני כזה של עילגות עם רמה אינטלקטואלית של ילד בן שלוש.
* ביקורת בלתי הוגנת – בעקבות פרסום פגישת בנט ועבדאללה, פרשנים רבים דיברו על היחסים הרעועים עם ירדן בזמן נתניהו והדף החדש שבנט פותח. התיאור הזה עושה עוול לנתניהו. על פי התיאור הזה, אפשר לחשוב שעבדאללה הטוב והמטיב הוא ידיד אמת של ישראל ופילנטרופ של קק"ל, שמאוד השתדל לחמם את השלום עם ישראל, אך נתניהו הפנה לו עורף ופגע בירדן. אין ספק שמערכת היחסים בין ישראל לירדן ובין נתניהו לעבדאללה עכורה, אך דרושים שניים לטנגו, ולמיטב הכרתי עיקר האשמה בהידרדרות היחסים היא בעבדאללה. בעוד המלך חוסיין כונן עם ישראל שלום חם בנוסח סאדאת, עבדאללה הפך אותו למלחמה קרה בנוסח מובארק. ירדן פועלת נגד ישראל במישור הבינלאומי, שותפה פעילה לכל יוזמה אנטי ישראלית ואנטישמית בכל מוסד בינלאומי, מגנה כל צעד ישראלי להגנה מפני הטרור, כלי התקשורת הירדנים, שאינם חופשיים, מסיתים בארסיות נגד ישראל. כל התנהלותה של ירדן בהסכם השלום עם ישראל היא כשל פיל בחנות חרסינה.
לעומת זאת, עבדאללה הפרימדונה קנאי לכבודו ומקפיד להיעלב מכל בדל ביקורת מוצנעת על ירדן ולשבור את הכלים. מנהיגי ישראל חייבים להלך סביבו על ביצים, הס פן תעליב, בעוד לו אין כל עכבות בנוגע לכבודה של ישראל וכבוד מנהיגיה. הפעולה החמורה ביותר שלו היתה המעשה המחפיר של נישול החקלאים הישראלים מאדמתם בצופר ובנהריים, סתם כי הוא יכול, כי האותיות הקטנות בהסכם השלום איפשרו לו לעשות כן בחלוף 25 שנה. הביקורת שלי על נתניהו היא דווקא בכיוון ההפוך, על כך שלא פעל להצלת צופר ונהריים. לדעתי, היה עליו להבהיר לירדנים, שאם הם דבקים באותיות הקטנות המאפשרות להם לנשל את חקלאינו, אנו נדבק באותיות הקטנות בנוגע לכמות המים שאנו מספקים להם, ומשמעות הדבר קיצוץ ב-50% מכמויות המים. להם יש יותר מה להפסיד מהנוקדנות הקנטרנית הזאת. חבל שנתניהו לא נהג כן.
נכון, הקרע בין המדינות היה לקרע בין המנהיגים. ובמצב הזה, מנהיג ישראלי חדש הוא הזדמנות לפתיחת דף חדש ולניסיון לשקם את היחסים. לכן, טוב שנערך הביקור, טוב שהוא היה ברוח טובה, טוב שהוא לווה במחווה של רצון טוב והגדלת כמויות המים שישראל מספקת לירדן ויש לקוות שאכן היחסים ישתפרו. אך כיוון שעבדאללה הוא אותו עבדאללה, והוא האשם העיקרי בהידרדרות היחסים, איני אופטימי במיוחד שכך יהיה.
* עולמם האפל ותודעתם החולנית – יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי גאה – גאה בערביותו וגאה בישראליותו. הוא התנדב לצה"ל, לחם בגולני ואף נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. הוא מקדיש את חייו לקירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם ובכלל זה בעולם הערבי. הוא עושה זאת באופן חכם ואפקטיבי ולכן הוא מושא לשנאה בקרב ערבים אנטי ישראלים. ולא פחות מכך – בקרב יהודים בוגדנים אנטי ישראלים, שמכנים אותו "בוגד".
בין השאר פועל חדאד להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל והעולם הערבי. אותם אוטו-אנטישמים עלובי נפש מכנים אותו "יודנראט". כי בעולמם האפל ותודעתם החולנית ישראל לאזרחיה הערבים היא כגרמניה הנאצית ליהודים. וההשוואה הזאת היא הזן הנחות ביותר של הכחשת שואה. אין אנטישמים נקלים ובזויים יותר מיהודים אוטו-אנטישמים.
* רוח המנחה – הפוליטיקאים שמתארחים ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דפנה ליאל הם אותם פוליטיקאים שמתארחים אצל רינה מצליח, פאנל הפרשנים הוא אותו פאנל פרשנים, ומשום מה מתקיים שם פתאום רב שיח תרבותי ומכובד.
* יציאת בלפור – האנשים המאושרים ביותר בעולם היום, הם עובדות ועובדי הניקיון, התחזוקה והמטבח במעון ראש הממשלה בבלפור.
* ביד הלשון: אברך – תוכניתו של ליברמן לבטל את מעונות היום לילדים שאחד מהוריהם בוחר לא לעבוד, העלתה לסדר היום את המושג אברך. מקור המילה אברך הוא התנ"ך. יוסף מונה למשנה למלך מצרים והוא הוגדר "אברך", כנראה דרגה בכירה בממשל המצרי. חז"ל דרשו את המילה – אב רך; אב בחכמה ורך בשנים. לימים הביטוי אברך הוקדש לבחור צעיר, בשנים הראשונות אחרי חתונתו. היום זו ההגדרה לגברים נשואים ובעלי משפחה שמקדישים את חייהם ללימוד תורה.
אורי הייטנר
נירה אשל
על המקלחת המשותפת לבנים ובנות במוסד החינוכי של השוה"צ במשמר-העמק
(בין השנים 1931-1950)
היתה, או לא היתה?
היתה, ועוד איך.
ומי היה היוזם, האידיאולוג וזה שעמד על מישמרה?...
על זה אספר מיד.
אבל קודם כל יש לזכור כי המקלחת המשותפת – אינה כוך ככל הכוכים, זה כוך גדול, כמעט מערה שלמה... ולכן –
את המקלחת המשותפת לא חיפשתי בכוכי – המערה. הרשיתי לעצמי לראותה כמערה בפני עצמה.
ראשית דבר אני משוכנעת שלכל אחד ואחת מאיתנו היתה ה"מקלחת המשותפת שלו או שלה..." שלא תטעו, המקלחת היתה של כולנו, אך אין לי ספק שכל ה"דבר המדהים" הזה היה חוויה מאוד פרטית, מאוד אישית ומאוד ייחודית. הזיכרונות שלי אינם הזיכרונות של מירי, או של רונית, וגם הדרך בה שרדנו אינה דומה, ואין לי מושג כיצד הבנים חוו את המקלחת המשותפת, שהיא חלק מרכזי וחשוב במערך הגדול של ה"חינוך המשותף", אשר הונהג בכל קיבוצי השוה"צ שהיו באותם ימים.
שמואל גולן, שכולנו קראנו לו מילק, היה היוזם והאידיאולוג של ה"חינוך המשותף" בקיבוצי השוה"צ.
את מסעו החינוכי החל מילק בקיבוץ בית-אלפא, אליו הצטרף יחד עם הקבוצה שנטשה את ביתניה עילית, קבוצה שבראשה עמד מאיר יערי. מאיר יערי לא מצא את מקומו בבית-אלפא, אך מילק, שנפגש שם לראשונה עם מעט הילדים שהיו אז בקיבוץ, ילדים שחייהם התנהלו ללא מסגרת חינוכית ולימודית, הצטרף למאמציו של אליהו רפפורט לבנות להם מסגרת שתתאים לצרכיהם (3 ילדים מאותה קבוצה קטנה היו ילדיו של אליהו רפפורט).
ולפני שאני ממשיכה, חשוב לי להוסיף כמה מילים על אליהו רפפורט. אליהו רפפורט היה בוגר בכ-10 שנים מחברי הקבוצה, הוא היה אדם משכיל ובעל תואר אקדמאי. הוא הכיר את קבוצת החלוצים עוד מהתקופה ששהו בווינה. אליהו, בשונה מיתר חברי-הקבוצה, היה כבר בעל משפחה ואב לילדים, אך אורח החיים של הקבוצה, ההחלטה לעלות לא"י ולהתיישב בה כקבוצה, מאוד התאימה לתפיסתו, והקבוצה קיבלה אותו כחבר מן המניין, ומינתה אותו לסנדלר של הקיבוץ (בית-אלפא עלתה להתיישבות בעמק בית-שאן בשנת 1922).
אליהו, שראה את ילדיו, אליהם הצטרפו מעט ילדים מקיבוץ חפציבה הסמוך, מסתובבים בחצר-הקיבוץ ללא מסגרת וללא מעש, היה מזמין אותם אליו לסנדלריה, ומנסה ללמד אותם קצת, לבנות להם איזשהו סדר-יום, ומילק, שחי אז בבית-אלפא, נמשך לשתף איתו פעולה (ייתכן שהמקור למשיכתו של מילק לכל תחום החינוך באה לו מפעילותו המרכזית בקן "השומר הצעיר" בלבוב). קצת יותר מאוחר הצטרפו לקבוצה מיספר ילדים מעין-חרוד ומתל-יוסף וגם מיספר של ילדי חוץ. באותן שנים הצטרפו עוד ילדים שנשלחו ע"י הוריהם מחו"ל לקרובי משפחה שחיו בבית-אלפא.
קבוצה זו היתה תחילתה של חברת הילדים הראשונה בא"י. מילק נבחר, כנציג בית-אלפא, לצוות המחנכים של חברת הילדים. הצוות לא היה הומוגני בדעותיו הן לגבי שיטת-החינוך ותוכנית הלימודים, והן מבחינת התפיסה החינוכית. ובמיוחד לגבי הטיפול בילד חריג, או כזה המתקשה בלימודיו.
אך גישתו של מילק, שהיתה שונה, לא התקבלה ע"י דויד אידלסון, המנהל, ולא ע"י רוב חברי צוות המחנכים. באותה תקופה התחזקה בא"י השפעת התנועה הקומוניסטית. ואף "חדרה" לחברת הילדים בבית-אלפא. מילק ,שהיה חבר נאמן בתנועת השומר-הצעיר, לא יכול היה לשאת את דרך הטיפול במצב, וכאשר יצא בשנת 1928 לשנת-חופשה, הוא כבר לא חזר לעבודתו בחברת הילדים, והבין שחובה להקים מוסד נפרד לכל תנועה התיישבותית.
עד שנת 1931, השנה בה נשלח מילק ללימודים בגרמניה, הקדיש מילק את זמנו לגייס תומכים בהקמת מוסד נפרד. יחד עם ידידו צבי זוהר, איש חינוך גם הוא, הם עברו בין קיבוצי השוה"צ במטרה לגייס את החברים לתמוך בהקמת מוסד חינוכי ברוח השוה"צ. המוסד החינוכי הראשון הוקם ונבנה בקיבוץ משמר-העמק בשנת 1931. המוסד נוסד ב"רוח השוה"צ", ומטרתו היתה להעניק לחניכיו חינוך שומרי, חינוך ברוח "דיברות השומר", ומילק, שהיה איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה, הקדיש את כל כולו לבניית ה"חינוך המשותף" בקיבוצי השוה"צ בא"י.
מילק היה איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה, אדם שהקדיש את כל כולו לבניית תורת ה"חינוך המשותף" בקיבוצי ה"שומר הצעיר" בארץ ישראל. ה"מוסד" נוסד במטרה לכנס אליו את כל הילדים מגילאי שבע, שמונה ומעלה, ולהעניק להם חינוך שומרי, חינוך ברוח "דיברות השומר", חינוך שיבטיח המשכיות. או במילים פשוטות יותר – חונכנו להיות ממשיכים, הממשיכים של הורינו מייסדי הקיבוץ... וכך נהיינו לחניכים ברוח ה"חינוך המשותף".
הכללת ה"מקלחת המשותפת" ברקע האידיאולוגי של ה"חינוך המשותף" היה סעיף חשוב בחינוכנו, היה לה רקע אידיאולוגי בנוי לעילא ולעילא, אשר הוגדר ונוסח ע"י מעצביו שמואל גולן וצבי זוהר, איש חינוך וידידו הטוב של שמואל גולן.
הקבוצה הראשונה במוסד נקראה "קבוצת עולים". קבוצת ילדים בני 12-13 שהגיעו מגרמניה לא"י בשנת 1933 (באותן שנים מגרמניה). הם נשלחו ע"י הוריהם עקב עלייתו של היטלר לשלטון והתגברות האנטישמיות. ההורים נותרו בגרמניה. באותן שנים, האווירה בקרב חבורות הנוער הגרמני הצטיינה ב"הליכה אל הטבע, בחופש בין המינים" – ובני הנוער, כולל הנוער היהודי, נמשכו לחיות בחיקה. כך גם התרשם שמואל גולן, ששהה אז בגרמניה לצורך לימודים. הוא התרשם שאווירה זו מאוד הלמה את בני גיל הנעורים.
ולמה היה שמואל גולן בגרמניה? בשנת 1931 נשלח מילק לשלוש שנים לברלין, ללימודי פסיכולוגיה ופסיכואנאליזה במכון של זיגפריד ברנפלד. במקביל ללימודיו היה מילק שותף פעיל בהקמת תנועת "השומר הצעיר" בגרמניה, כך שהכיר היטב את רוח-הנעורים ששררה אז בקרב בני הנוער.
במקביל, המשפחות היהודיות שחיו בגרמניה חוו את עליית האנטישמיות, והבינו שכדי לשמור על ביטחון ילדיהם, עליהם לשלחם לארץ אחרת, ולמקום שידאג להם ויקל עליהם את הפרידה מבית ההורים. וכך התארגנה קבוצה קטנה של 13משפחות יהודיות, שהיתה להן איזושהי היכרות עם מילק ועם קן השוה"צ בברלין, אשר החליטה לשלוח את בניהם ובנותיהם לא"י.
בהמלצת מילק הגיעו הילדים למוסד החינוכי במשמר-העמק אשר נחנך רק שנתיים קודם, בשנת 1931, ואיכלס את הילדים המועטים מקיבוצי השוה"צ שהיו קיימים אז. היו אלו ילדים מגילאים שונים, ולא ניתן היה לבנות מהם קבוצה פחות או יותר הומוגנית. קבוצת הילדים מגרמניה הגיעה לא"י בשנת 1933 והצטרפה למוסד החינוכי. באותה שנה סיים מילק את לימודיו בגרמניה וחזר לא"י, ומאחר שהיה אחד מיוזמיו של הקמת המוסד, הצטרף מילק לצוות המחנכים שהחל להתגבש. קבוצת הילדים מגרמניה היתה הקבוצה הראשונה במוסד, והשם שניתן לה היה "קבוצת עולים". מילק, אשר שלט בשפה הגרמנית, התמנה למחנך הקבוצה.
בקיץ 1935 – בשיחת סיכום, לפני שהילדים התפזרו לחופשת הקיץ, החליטה קבוצת "עולים" לקבוע לעצמה "נושא התייחסות לימי החופש", הנושא שנבחר היה "המקלחת המשותפת", וכל אחד ואחת התחייב לשלוח למילק את התייחסותו בכתב. כל חברי הקבוצה עמדו בהתחייבותם, ודבריהם הודפסו ונשמרו בארכיון המוסד בחוברת שכותרתה "קבוצת עולים" – על דבר המקלחת המשותפת", כלומר – מקלחת משותפת לבנים ובנות שיתקלחו יחדיו.
רוב התשובות שהגיעו אל מילק הצטיינו בתמיכה במקלחת המשותפת, ולדוגמא דבריה של חנה אשר התמקדו באווירה הבריאה השוררת במוסד. "אווירה זו," היא אומרת, "נוצרת בעיקר ע"י גילוי לב, ע"י החיים המשותפים של כולם, ע"י המטרות המשותפות לכולנו, ולא מעט גם ע"י המקלחת המשותפת של הילדים והילדות, ואולי לה החלק העיקרי באווירה הבריאה אצלנו..."
גם הבנים שרים שיר הלל למקלחת המשותפת, ואין לי ספק שמילק זכה אז לעידוד אדיר להמשיך ולקיים מוסד זה. חלק גדול מהמכתבים שהגיעו למילק מתייחס לעובדה ש"אין הצצות", לא במקלחת ולא בחדרים המשותפים, וזה, כשלעצמו, תורם לאווירה הבריאה.
חשוב להזכיר שבסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, התחזקה בא"י השפעתה של התנועה הקומוניסטית, ואף "חדרה" לחברת הילדים בבית-אלפא. מילק, שהיה חבר נאמן בתנועת השוה"צ, לא יכול היה לשאת את דרך הטיפול במצב, ולאחר שנת-חופשה (1928) הוא לא חזר לעבודתו בחברת הילדים.
ומכאן אני קופצת לשנת 1941, שנת העלייה של קבוצתנו למוסד (מדוע "עלייה למוסד" "עולים למוסד"? בניין המוסד ניצב על גבעה מעל הקיבוץ, ולכן כל שנותינו במוסד עלינו וירדנו).
היינו קבוצה של 13 ילדים ורובנו בני-קיבוץ משמר-העמק. את כיתות היסוד (א'-ה') למדנו בקיבוץ, ואז הוחלט שזה הזמן "לעלות למוסד". היינו אז ממש ילדים, ואני, שהייתי בין הבוגרים בכיתה, חגגתי את יום הולדתי העשירי. בניין המוסד היה, בעצם, בגילי, או אני בגילו, כמה קבוצות כבר סיימו את לימודיהן וחזרו לקיבוצים מהם הגיעו, ורוב בוגרי קב' "עולים" הקימו את קיבוץ להבות הבשן, ואנחנו רק עמדנו להתחיל. היינו, בסה"כ קבוצה קטנה של ילדי קיבוץ ובמהלך השנים הצטרפו אלינו כמה ילדי-חוץ. היינו קבוצה קטנה שאינה יודעת לאן פניה, או במילים אחרות לאיזו מסגרת חברתית היא מצטרפת.
מראשית הקמתו היתה נהוגה במוסד מקלחת משותפת לבנות ולבנים. למען הסדר הטוב נבנו שתי מקלחות צמודות, האחת ל"גוף הצעיר" והשנייה ל"גוף הבוגר". שתי המקלחות וחדר- האמבטיה נבנו בקומת הקרקע של הבניין הגדול של המוסד החינוכי– האחת לקבוצות הצעירות (כיתות ז', ח' או ט'), או כמו שקראו להן "הגוף הצעיר", והשנייה ל"גוף הבוגר" (כיתות ט'-י"א).
בסמוך לשני חדרי הרחצה ניבנה חדר נוסף בו ניצבו 3 אמבטיות. הכניסות לשלושת-חדרי- הרחצה יצאו מאותו מסדרון צר וחשוך. בסמוך לחדר-האמבטיות ניצב דוד גדול לחימום מים, אשר הופעל רק בסופי-שבוע. ביתר ימות-השבוע עמדו לרשותנו מקלחות קרות בלבד.
בשנים הראשונות חיממו את המים באמצעות עצי-הסקה אשר הובאו מהיער, או מחלקות עצי-הפרי אשר נגזמו לקראת החורף. בהמשך הותקן, בתחתית הדוד, "ברנר" חזק אשר חימם את המים כך שיספיקו לכולם... ומה זאת אומרת ל"כולם"? ימי חמישי ושישי נועדו לרחצה יסודית ולחפיפת ראש, אך לא ניתן היה לרכז את "כולם" באותו יום, ואז חילקו אותנו לשתי קבוצות, וכל אחת ידעה מהו ה"יום שלה". המטפלות השתדלו שבכל יום תהיינה קבוצות מ"הגוף הבוגר" אשר מסיימות את העבודה במשק יותר מאוחר ומגיעות למקלחת בשעות היותר מאוחרות, לאחר שהילדים הצעירים סיימו.
כעבור מיספר שנים הרסו את האמבטיות, התקינו שם טושים והועידו את המקלחת ל"בנות" בלבד. באותו זמן זכינו, כולנו, למים חמים.
נחזור אל המקלחות הגדולות, אשר נבנו כתאומות לכל עניין. דלת הכניסה למקלחת נפתחה לחדר-ההלבשה, אשר היה בנוי בצורת האות "ח", ולאורך הקירות הותקנו ספסלים, ומעליהם קולבים לתליית המגבות והבגדים הנקיים. מתחת לספסלים היו מדפים שעליהם הונחו הקבקבים (חתיכת עץ שבקצה העליון שלה נמתח סרט עבה, לשמור שהרגל לא תתחלק החוצה. מרוב רטיבות העץ היה נסדק ונרקב, ובסדקים הלחים היו מסתתרים חיידקים מסתוריים אשר היטיבו לבחור כף רגל מתאימה ולזהם אותה במיטב האקזמות.
רצפת חדר-ההלבשה היתה, לרוב, מלוכלכת ומבוצבצת, ולנו לא היתה ברירה אלא להשתמש בקבקבים.
בשנה הראשונה שלי במוסד היו כפות-רגליי קורבן לאקזמת-הקבקבים. שתי כפות רגליי הזדהמו, ואף מישחה לא יכלה לרפא את החולי הזה. קיץ שלם אסור היה לי להתרחץ בבריכה, רגליי היו חבושות, ואני התאמנתי בהליכה על העקבים כדי להקל על הכאב, אך להתקפי הגירוד לא מצאתי אז שום פיתרון. אני חושבת שאותה שנה חיסנה את כפות רגליי – לא ממש נרפאתי, אך למצב חריף כזה לא הגעתי יותר.
מחדר ההלבשה היה מעבר לאיזור הטושים (המקלחות) ובמעבר הוצב הכיור היחיד לרחיצת ידיים, לצחצוח שיניים וכד'. מעל הכיור הודבקה לקיר מראה קטנטונת ומעופשת, שבקושי ניתן היה לראות בה משהו. אולי הרומן הקלוקל שלי עם המראה התחיל כבר אז, אבל זוהי פרשה שאדבר עליה בהמשך.
איזור הרחצה היה לגמרי פתוח, וחוץ מכמה טושים ללא חציצה ביניהם, לא היה בו כלום, אפילו לא מקום לתליית מגבות. ליד כל טוש היתה גומחה קטנה להנחת הסבון, לא מדובר בסבון אישי, כמובן, אלא בסבונים שהונחו שם בידי עובדי השירותים או המטפלות.
...וכך התנהלה הרחצה מרגע הכניסה למקלחת ועד לסיומה: לחדר ההלבשה נכנסנו לבושים בבגדי-עבודה או בבגדי-בוקר (בגדי העבודה ניתנו רק לאלו שעבדו במשק החי או בענפי-החקלאות האחרים). כאן חיפשנו מקום לתלות את המגבת ואת הבגדים שהבאנו להחלפה, התפשטנו, רצנו עירומים לאגף הטושים, התרחצנו כשאנו חשופים לעין-כל, חזרנו רטובים לחדר-ההלבשה, התנגבנו, התלבשנו וחזרנו לחדרי המגורים. היו גם כאלו שהמקלחת שימשה להם כמקום מפגש. הם היו מגיעים, מתיישבים על הספסלים, מחליפים חוויות, ממשיכים את הוויכוחים ממגרש הספורט, או פשוט נהנים להעביר את הזמן. היו אלו בעיקר בנים, שאין לי ספק שהפיקו הנאה מהמציצנות שניתנה להם חינם, וללא שום מאמץ.
המשך יבוא – על הרחצה המשותפת ב"גוף הבוגר", על מרד הבנות שהחלו נעשות נערות, ועל תדהמת שמואל גולן
אהוד בן עזר
רחוב עלילת הדם על היישוב הוותיק בישראל
רחוב "ילדי תימן החטופים" בחדרה
בדרך נסיעתנו לנופשון של גימלאי תל השומר (בזכות המסתורית שעבדה שם כאחות במשך שנים רבות), נופשון שהתקיים במלון "גולדן קראון" בנצרת – ביקרנו גם בחאן של חדרה. בדרך לחאן חלף האוטובוס על פני רחוב שנשא את השם:
רחוב ילדי תימן החטופים
מאחר שאנחנו מבינים כי פרנסי עיריית חדרה מתמחים בהנצחת עלילות דם על יהודים, ומאחר שלא נמצא עד היום, לא כאן ולא באמריקה, אף לא אחד מילדי תימן "החטופים" שאמורים היו להיות כיום כבני שבעים פלוס (אלא אם כן ה"אשכנזים" הרעים סיידו והלבינו אותם בילדותם לפני שמכרו אותם לאימוץ!) – אנחנו מציעים לפרנסי עיריית חדרה ההיסטוריונים, הבקיאים כל כך בתולדות עמנו, לקרוא שמות לרחובות נוספים בעירם:
רחוב "הפרוטוקולים של זקני ציון"
רחוב בוגדן חמלניצקי זצ"ל
רחוב הרב הקדוש עוזי משולם (מורי אזולאי עוזי) זצ"ל
רחוב "מיין קאמפף"
רחוב האשכנזים המוכרים ילדים שר"י
רחוב רצח הנער אנדריי יושצ'ינסקי בידי מנדל בייליס
רחוב עלילת הדם בדמשק
ויקיפדיה: עלילת הדם בדמשק ב-1840 חוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר צרפתי בשם תומאסו יחד עם משרתו המוסלמי, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו.
השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא היתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם.
בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי-המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים, ומושל דמשק הוצא להורג.
עדינה בר-אל
1. טיפול בפוסט-טראומה באמצעות כלבה
נעה גלבוע ממשואות יצחק היא אישה צעירה מלאת מרץ, פעילות, יוזמה ונתינה. (ראו את הכתבה "קביים ורודים", "קו למושב", גיליון 1174, 11.3.2021). אבל "יש פער גדול בין איך שרובכם רואים אותי בשבילים, ביומיום, לבין המצבים שאף אחד לא רואה," היא כותבת באחד הפוסטים האישיים ביותר שלה בפייסבוק. נעה מאובחנת כסובלת מפוסט-טראומה (PTSD), עקב מות בנה התינוק יוחאי ז"ל לפני 12 שנים, והשכול שהיא חווה מאז ועד היום.
מי שמגלה פרט זה באישיותה, מתקשה להאמין שצעירה זו, שחייה עשירים כל כך במעש לטובת משפחתה והחברה בה היא חיה, ונראית מאוד נאה ורעננה, עוברת ימים קשים כדוגמת אלו שהיא מתארת בגילוי לב:
"זה לקום בבוקר עם דמעות בעיניים ולא להבין למה, ואז להיזכר בסיוטים של הלילה. זה לצאת מהמיטה ברגע האחרון ואז לחייך לכיתה שלמה כאילו לא קרה כלום. זה לנסות לשכוח את הבן שאיבדתי לכמה שעות ואז נכנסת לכיתה ו... שלושה ילדים עם השם שלו [...] זה לא להעז לצעוק על הילדים כי מי יודע מה יקרה מחר... ואיך הם יזכרו אותי. [...] אבל זה גם להעריך כל רגע עם הילדים שלי, ולצלם כל רגע כדי שתהיה לי מזכרת. ולבדוק אותם 10 פעמים בלילה. ולא לישון כל הלילה [...]. אבל בבוקר... חיים אחרים. מסכה על הפנים, ויאללה לנסות להוציא קצת (או הרבה) טוב מהיום הזה. כי יש גם ימים נהדרים!" היא אומרת, ומיד מבהירה שגם בהחלטה להתחיל יום באופטימיות יש מכשולים, כי "זה לעולם לא לדעת מה באמצע היום יהפוך להיות טריגר, וזה לא לדעת איך אני מתחילה את היום ואיך אני מסיימת את היום."
נעה לא וויתרה וחיפשה דרכים להתמודדות עם מצבה. כפי שהיא מעידה על עצמה: "אני לא מוותרת על הטוב שיש לחיים להציע, וככל שיש יותר חושך ככה אני אלחם ואכניס יותר אור לחיים שלי." והאור הזה שיכול להוציאה מהחושך הוא – כלבה. "גיליתי שטיפול באמצעות כלבים הוא קסם, וזה יכול לשפר את חיי." למרות שפחדה מכלבים, כי ננשכה בילדותה על ידי כלב, היא החליטה לנסות.
וכך הגיעה נעה אל חוות הכלבים "שבילים" של גדי רונן וערכה היכרות עם כלבה בשם אליס. בביקורים שבועיִים בחווה נגוז לגמרי הפחד מכלבים: "אני צוחקת צחוק מתגלגל, המון כדורי פרווה מתוקים רצים וקופצים סביבי, ואני נהנית מכל רגע! אפילו הפלאפון לא איתי רוב הפעמים, ואני צריכה לזכור להוציא אותו ולצלם. זו תחושה מסוג התחושות שאני לא מכירה."
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1188, 26.4.2021
2. הסוד של טיפול באמצעות כלבים
קשר מיוחד בין הכלב לאדם
שידוך בזכותו של עכבר
גדי רונן מנהל את מרכז "שבילים" לכלבנות טיפולית. במרכז מכשירים כלבי שירות למבוגרים ולילדים עם צרכים מיוחדים, וכן מכשירים בו אנשי מקצוע בתחום הכלבנות הטיפולית.
גדי נולד להורים דתיים-לאומיים בעיר בני-ברק, באחת השכונות בה התגוררו משפחות חילוניות ודתיות. והוא מספר: "אני אוהב בעלי-חיים וקשור אליהם מאז הילדות שלי. בשכונה שלנו היו בתים פרטיים עם חצרות וכולם גידלו בהן בעלי חיים – תרנגולות, ברווזים, כלבים, חתולים."
בצבא שירת בגבעתי. אחרי הצבא הוא התגורר בשכונת פלורנטין בתל-אביב, למד אימון כלבים ובמקביל גידל בביתו כלבים, לטאות, נחשים, תוכים ועוד. הוא פתח חנות חיות בשכונה בה הוא התגורר. כך הוא המשיך לעסוק בתחביבו וכך הוא הכיר את שירה, רעייתו לעתיד. ומעשה שהיה כך היה: שירה הגיעה לחנותו יום יום כדי להתבונן בכלובים ולקנות מזון לחתולתה ולכלבה שלה. יום אחד היא הבחינה, שבתוך כלוב הנחש יש גם עכבר. "איזה יופי," אמרה לגדי, "הם חברים."
גדי תיקן אותה ואמר: "הם לא חברים. העכבר הוא המזון של הנחש."
שירה הזדעזעה והציעה מיד לקנות את העכבר... היא קנתה אותו וגם קנתה את ליבו של גדי. ומאז השניים מגדלים יחדיו בעלי חיים רבים.
"ילדי טבע הדברים"
צעדיו הראשונים של גדי בתחום החינוך החלו בבני-ברק, . שם יצא לאור ירחון מצולם בעברית בשם "טבע הדברים". גדי היה מגיע עם בעלי חיים ומדריך ילדים לתקשר עימם ולטפל בהם. המפגשים היו במקומות שונים בשעות אחר הצהריים: מתנס"ים, גינות ציבוריות גדולות, פארקים. מקומות המפגשים ופרטים עליהם היו מתפרסמים בירחון "טבע הדברים".
בית וחוות סוסים בחיק הטבע
גדי ושירה נישאו בשנת 1997 והחליטו שהם רוצים לגור כמה שיותר קרוב לטבע. מספר גדי: "בעת טיול רכיבת אופנועים עם חברים, הגענו ליישוב קטן בשומרון, השוכן על ראש גבעה, בשם 'מעלה ישראל'. המקום כבש את ליבנו, קנינו שם שטח אדמה קטן והתחלנו לבנות את ביתנו במו ידינו, לאט לאט, בלוק אחר בלוק, בהתאם לתקציב שלנו שהיה מוגבל אז."
שירה למדה את מקצוע הטיפול באמצעות בעלי חיים, וגדי התמקד בשלב זה בסוסים. הוא השתלם ואחר כך היה מאמן ברכיבה טיפולית וברכיבה מערבית. והם הגשימו את חלומם לבנות חווה טיפולית.
בית ספר כמו ג'ונגל
לפני כ-15 שנים גדי החל לעבוד בבית הספר "אור זבולון" באריאל. הוא מספר: "למפגש הראשון עם מנהלת בית הספר הדתי, דליה רובין, הגעתי על אופנוע, בשיער ארוך. למרות הופעתי ה'פרועה' היתה לנו שיחת היכרות נפלאה, שבסופה אמרה לי דליה: 'לך על זה. מחר אתה מתחיל לעבוד.' ואכן היא פתחה בפניי את בית הספר כולו, לא רק פינת חי. הקמנו חדר עם אקווריומים, ובעלי חיים היו משוחררים בחצר, ומסתובבים עם הילדים בהפסקות. דליה רובין היתה בעלת חזון עצום," מעיד גדי על המנהלת, "והיא נתנה לי חופש פעולה. עד כי חצר בית הספר נראתה כמו ג'ונגל. ילדים הסתובבו עם כלבים וחיות אחרות. בנוסף לכך, כל כיתה היתה מארחת באופן קבוע את אחד מבעלי החיים. ילדים עם קשיי למידה והתנהגות הפכו באורח פלא לכוכבי בית הספר. הם היו 'נאמני חי'.
"גם הלמידה העיונית זכתה לשיפור משמעותי, והמורים בכל המקצועות היו מעורבים בפרויקטים הקשורים לבעלי חיים. לדוגמא: תלמידים שהתקשו באנגלית היו צריכים לכתוב בשפה זו עבודה על בעל חיים. יש לציין שהיה שיתוף פעולה עם משרד החינוך.
ראשיתה של חוות "שבילים" ביקיר
"לאחר מיספר שנים," מספר גדי, "עברה דליה רובין לעבוד בבית ספר אחר, 'חמ"ד יקיר' ביישוב יקיר בשומרון. החלטתי ללכת אחריה, ויחד איתה הקמנו בבית הספר פרויקט חדש, גדול בהרבה. בבית ספר זה יש חצרות רחבות ידיים, ואנחנו טיפחנו בהן גינות והכנסנו בעלי חיים רבים: עיזים, כלבים, חמור ועוד. אחד המפקחים שביקר במקום אמר: 'יצרתם פה ממש גן חיות.' גם כאן הפרויקט שלנו תורם רבות לתלמידים. האווירה בבית הספר טובה. אין אלימות . נוצרו קבוצות חבריות רב-גילאיות של תלמידים, קבוצות בעלות עניין משותף לקטנים ולגדולים. גם כאן כל המורים שותפים, ואפילו הרב של בית הספר, אלחנן זילבר, שותף לפרויקט. זה החל בתפוקה מגינות הירק. הוא מלמד על מעשרות ועוד הלכות בנושא הירקות."
וגדי ממשיך לספר איך הוקם "שבילים" – מרכז לכלבנות טיפולית: "לפני כעשר שנים בית הספר ביקיר זכה בפרס החינוך ובעקבות זה דליה ואני החלטנו להקים בחצר האחורית של בית הספר חווה טיפולית. עתה הכול היה מרוכז במקום אחד, לא בחצרות הפנימיות של בית הספר. וכל תלמיד יכול להיכנס לחווה בכל עת שירצה."
בזכות הבת – טיפול באמצעות כלבים
בשלב זה החל גדי להתמקד יותר באימון כלבים ופחות בתחום הרכיבה הטיפולית והסוסים. גדי מסביר את ההבדל בטיפול באמצעות סוסים שהוא יותר מוטורי, לבין טיפול באמצעות כלבים שסובב סביב עולם הרגש. החווה הפכה למרכז לכלבנות טיפולית. גדי מספר מה גרם לו להגיע לנושא זה ולפתח אותו.
"יש לנו שלושה ילדים. המיפנה בחיינו חל לפני כשלוש-עשרה שנים, כאשר אביגייל שלנו נולדה עם תסמונת דאון. ובעצם אביגייל גילתה לי את הסוד של טיפול באמצעות כלבים. אביגייל מבטאת מעט מאוד מלים, אבל מתקשרת ברמה גבוהה. עקבתי אחרי הקשר שלה עם הכלבים, וגיליתי איך 'כלבים מדברים'. הם באמת הבינו מה שהיא אומרת ללא פקודות. בזכותה התחלתי לחקור את עולם הכלבים מחדש, ועד היום אביגייל היא המורה שלי לכלבנות." גדי מציין: "נוכחתי לדעת שגם אדם שלא יכול לדבר, או לא יכול לרוץ, יוצר קשר מיוחד עם כלבים."
במרכז "שבילים" יש היום להקה של כ-30 כלבי גולדן רטריבר, ומאמנים אותם להיות כלבי טיפול, ליווי, כלבי שירות וגם כלבי משפחה. "אנחנו עובדים בהלימה עם בית הספר," אומר גדי, "בין השעות שמונה בבוקר עד שתיים בצהריים חלק גדול מתלמידי בית הספר בקשר הדוק איתם. כמו כן תלמידים מארחים כלבים בביתם."
הפעילות בחווה
החווה מופעלת על ידי גדי ושירה רונן לאחר שזכו במכרז מטעם מחלקת החינוך במועצה האזורית שומרון. מטופלים בה ילדים ומבוגרים. הכלבים מאומנים למטרות שונות. יש כלבי שירות לבעלי צרכים מיוחדים ומתמודדי נפש. יש כלבי טיפול שיודעים לטפל במצבים קריטיים, יודעים להפיג חרדות, ואם המטופל נכנס להתקף הם יודעים כיצד להרגיע אותו, וגם לשמור על המרחב שלו. ויש כלבים שמשפיעים בתחום התקשורת. אלו עוזרים מאוד לילדים על הספקטרום.
"ילדים אלו לעיתים מתכנסים בתוך עצמם," מסביר גדי, "או מתקשים לבטא רגשות. והכלבים משמשים עבורם כגשר להגיע אל העולם החיצוני. הכלב יכול בעצם להוציא את הילד או המבוגר מהבועה בה הוא נמצא. וזאת בדרכים שונות, ביניהם הזמנה למשחק או ליציאה לטיול. הכלבים עוזרים מאוד למבוגרים ולילדים גם בתחום החברתי. מי שסובל מביישנות קיצונית, או בעל פיגור קל או בינוני, יכול ליצור קשר עם הזולת באמצעות כלבים, שהם תמיד נחמדים לכולם, מעוררים את הזולת לשוחח עם בעל הכלב. הכלבים אוהבים להיות בחברת אנשים, והם גורמים לבעל הכלב לא להיות בודד בחברה. בעלי הכלבים מתחילים לשוחח זה עם זה בגינות הכלבים או במקומות אחרים, מוצאים תחומי עניין משותפים, ואם מדובר במבוגרים, לפעמים אפילו מקבלים אומץ לצאת לדייט ראשון, וניתן למצוא בן או בת זוג בזכות הכלבים."
[ואני נזכרת בסרטים בהם מישהו מאמץ כלב או "משאיל" אותו, רק כדי למצוא חן בעיני חובבת כלבים או בעלת כלב – ע.ב.].
אבחון, התאמה ואימון
כמו בני האדם, גם הכלבים שונים זה מזה בתכונותיהם ובנטיותיהם. לשם כך עוברים הכלבים איבחון ממושך, כדי להתאים אותם לתפקידים שונים.
"החל מיום ההמלטה מתחיל אבחון זה." אומר גדי, "אנחנו עוקבים אחרי הגורים, ובמשך הזמן משייכים אותם למסלולים השונים לפי תכונותיהם האישיות. "מי שמיועד לקבל כלב, נפגש אתו בחווה במפגשים שבועיים. בדרך כלל המטופל מכיר את כלבו מאז היותו גור, וכך הכלב גדל לתוך עולמו.
כלבי השירות וכלבי הטיפול מאומנים להבין את צרכי בעליהם בלי שניתנות להם פקודות. הם מצליחים לזהות את רגשות המטופל. לדוגמא: אפילו לחוש מתי בעליו עומד לקבל התקף לב.
"אנחנו מאמנים את הכלבים בשתי שיטות." מבהיר גדי, "האחת – למצבים של תודעה. ברגע שמחברים לכלב רתמה הוא מתרגל עבודה, חיפוש, משחק. הכול בצורה נינוחה. הוא לומד כיצד להתנהג במקומות שונים. במסעדה, למשל, הכלב יישב מכונס מתחת לשולחן, לא יזוז ולא יפריע לבעליו ולסועדים האחרים.
"שיטה שנייה היא זיכרון חושי. בעת ההכשרה, כדי שיתרגל לבעליו החדשים, נוקט הצוות בחווה בפעולות שונות. מאמני הכלבים לומדים הכול על המטופל: מקליטים את קולו, מצלמים אותו בווידאו במצבים קשים כגון התקף חרדה או התקף אפילפטי. לומדים את תנועותיו, צורת ההליכה שלו, התנהגותו במצבים שונים. ואז בעת אימון הכלב, משתדל המאמן לחקות את המטופל ולדמות לו. גם חוש הריח מצטרף כמובן לכך. לדוגמא: נותנים לכלב להריח חולצה שלבש המטופל בעת ההתקף שחווה. בעבודה על הזיכרון החושי אנחנו משמיעים לו את צלילי קולו המוקלטים של בעליו העתידי, מחביאים את החולצה וקוראים בשמו. וכך, כאשר המטופל פוגש לראשונה את הכלב המיועד לו, הכלב כבר מכיר את קולו, את ריחו ועוד. יש לציין," מוסיף גדי, "שכל האימונים נעשים אך ורק עם חיזוקים חיוביים. לא מכריחים את הכלב לעשות דבר שאינו רוצה."
מפגשים בין הכלב לבעליו העתידי
בארבעה מפגשי היכרות ראשונים, בוחרים את הכלב המתאים. "ולעתים," מוסיף גדי, "הכלב בוחר את המשפחה." אחר כך מתקיימים במשך שלושה חודשים מפגשים קבועים בין הכלב לבעליו, ולעיתים, בשבתות או בחגים, הכלב יוצא למשפחה המיועדת. ובהגיע הכלב לגיל תשעה חודשים עד ארבעה עשר חודש, הוא יוצא להתארח תקופות ארוכות יותר. כך לומדים שני הצדדים להתרגל זה לזה, הכלב נינוח וכך גם המשפחה או המטופל. פתאום יש לאדם, שהיה בודד כל הזמן, מישהו שדואג לו, מארח לו לחברה, עוזר לו במצבים קשים, ולעיתים ממש מציל אותו ממוות. השהיות הקצרות בבית המטופל עוזרות 'לדייק' את התנהגות הכלב כנדרש."
גדי מספר על אישה מבוגרת, שסבלה מהפסקות נשימה בשנתה. "הכלבה אומנה להעיר במקרה כזה את הסייעת, שישנה בחדר סמוך. הכלבה עשתה זאת במשך זמן קצר, ואחר כך הפסיקה להעיר את הסייעת בלילות. כאשר העמידו מצלמות בחדר המטופלת, גילו שהכלבה 'תפסה יוזמה' ובעת הפסקת הנשימה קפצה על האישה וזו חזרה לנשום. מובן שעל אף כל ההערכה ליוזמה, הכלבה למדה שוב, שעליה להעיר את הסייעת."
מכללה ל"כלבנות טיפולית"
יש בארץ כמה מרכזים להכשרת כלבי שירות. ב"שבילים" יש גם מכללה, המכשירה מאמני כלבים לעבודה בנושא. בסגל המכללה יש, מלבד גדי וכלבנים נוספים, שתי פסיכולוגיות. האחת היא אולגה בס, פסיכולוגית קלינית, והשנייה היא יאנה אמבר, מומחית לענייני משפחה.
"לצערנו אנחנו מדינה פוסט-טראומטית," אומר גדי, "ומלבד המלחמות והאירועים הביטחוניים, היתה שנה קשה של הקורונה, ולאחריה מבצע 'שומר החומות'. ידוע לנו שאצל מטופלים רבים ההתקפים החמירו, ויש דרישה גדולה לכלבי שירות וכלבי טיפול. אבל מחיר הכשרתו של כלב אחד יקר מאוד."
שירה וגדי מודעים מאוד לבעייה זו, והם בדקו כיצד ניתן להוריד את המחיר. בסופו של דבר הם מצאו שני פתרונות, אשר הוזילו את הכשרת הכלבים לכדי שליש מהסכום שגובים מרכזי הכשרה אחרים. גדי מסביר כיצד הם הצליחו: "ראשית אנו משלבים סטודנטים בהכשרת הכלבים. כמובן בהדרכת הסגל הבכיר שלנו. ושנית, הגורים נולדים במרכז שלנו ולכן איננו צריכים לרכוש גורים ממקור חיצוני."
ולסיום, סיפור מרגש על לוחם צה"ל שהיה הלום קרב. הוא קיבל התקף חרדה ומאס בחייו. הוא יצא למרפסת ביתו, עלה על המעקה והתכוון לקפוץ. אולם כלבו התחיל לנבוח ומשך במכנסיו, עד שהצליח למנוע מבעליו לבצע את כוונתו ולהכניסו הביתה. מאז המקרה הכלב לא נתן לבעליו לצאת למרפסת במשך שבוע. אפילו כשרצה רק לפתוח את הדלת, הכלב החל לנבוח, להתריע ולהגן על בעליו.
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1188, 26.4.2021
מי שמגלה פרט זה באישיותה, מתקשה להאמין שצעירה זו, שחייה עשירים כל כך במעש לטובת משפחתה והחברה בה היא חיה, ונראית מאוד נאה ורעננה, עוברת ימים קשים כדוגמת אלו שהיא מתארת בגילוי לב:
"זה לקום בבוקר עם דמעות בעיניים ולא להבין למה, ואז להיזכר בסיוטים של הלילה. זה לצאת מהמיטה ברגע האחרון ואז לחייך לכיתה שלמה כאילו לא קרה כלום. זה לנסות לשכוח את הבן שאיבדתי לכמה שעות ואז נכנסת לכיתה ו... שלושה ילדים עם השם שלו [...] זה לא להעז לצעוק על הילדים כי מי יודע מה יקרה מחר... ואיך הם יזכרו אותי. [...] אבל זה גם להעריך כל רגע עם הילדים שלי, ולצלם כל רגע כדי שתהיה לי מזכרת. ולבדוק אותם 10 פעמים בלילה. ולא לישון כל הלילה [...]. אבל בבוקר... חיים אחרים. מסכה על הפנים, ויאללה לנסות להוציא קצת (או הרבה) טוב מהיום הזה. כי יש גם ימים נהדרים!" היא אומרת, ומיד מבהירה שגם בהחלטה להתחיל יום באופטימיות יש מכשולים, כי "זה לעולם לא לדעת מה באמצע היום יהפוך להיות טריגר, וזה לא לדעת איך אני מתחילה את היום ואיך אני מסיימת את היום."
נעה לא וויתרה וחיפשה דרכים להתמודדות עם מצבה. כפי שהיא מעידה על עצמה: "אני לא מוותרת על הטוב שיש לחיים להציע, וככל שיש יותר חושך ככה אני אלחם ואכניס יותר אור לחיים שלי." והאור הזה שיכול להוציאה מהחושך הוא – כלבה. "גיליתי שטיפול באמצעות כלבים הוא קסם, וזה יכול לשפר את חיי." למרות שפחדה מכלבים, כי ננשכה בילדותה על ידי כלב, היא החליטה לנסות.
וכך הגיעה נעה אל חוות הכלבים "שבילים" של גדי רונן וערכה היכרות עם כלבה בשם אליס. בביקורים שבועיִים בחווה נגוז לגמרי הפחד מכלבים: "אני צוחקת צחוק מתגלגל, המון כדורי פרווה מתוקים רצים וקופצים סביבי, ואני נהנית מכל רגע! אפילו הפלאפון לא איתי רוב הפעמים, ואני צריכה לזכור להוציא אותו ולצלם. זו תחושה מסוג התחושות שאני לא מכירה."
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1188, 26.4.2021
2. הסוד של טיפול באמצעות כלבים
קשר מיוחד בין הכלב לאדם
שידוך בזכותו של עכבר
גדי רונן מנהל את מרכז "שבילים" לכלבנות טיפולית. במרכז מכשירים כלבי שירות למבוגרים ולילדים עם צרכים מיוחדים, וכן מכשירים בו אנשי מקצוע בתחום הכלבנות הטיפולית.
גדי נולד להורים דתיים-לאומיים בעיר בני-ברק, באחת השכונות בה התגוררו משפחות חילוניות ודתיות. והוא מספר: "אני אוהב בעלי-חיים וקשור אליהם מאז הילדות שלי. בשכונה שלנו היו בתים פרטיים עם חצרות וכולם גידלו בהן בעלי חיים – תרנגולות, ברווזים, כלבים, חתולים."
בצבא שירת בגבעתי. אחרי הצבא הוא התגורר בשכונת פלורנטין בתל-אביב, למד אימון כלבים ובמקביל גידל בביתו כלבים, לטאות, נחשים, תוכים ועוד. הוא פתח חנות חיות בשכונה בה הוא התגורר. כך הוא המשיך לעסוק בתחביבו וכך הוא הכיר את שירה, רעייתו לעתיד. ומעשה שהיה כך היה: שירה הגיעה לחנותו יום יום כדי להתבונן בכלובים ולקנות מזון לחתולתה ולכלבה שלה. יום אחד היא הבחינה, שבתוך כלוב הנחש יש גם עכבר. "איזה יופי," אמרה לגדי, "הם חברים."
גדי תיקן אותה ואמר: "הם לא חברים. העכבר הוא המזון של הנחש."
שירה הזדעזעה והציעה מיד לקנות את העכבר... היא קנתה אותו וגם קנתה את ליבו של גדי. ומאז השניים מגדלים יחדיו בעלי חיים רבים.
"ילדי טבע הדברים"
צעדיו הראשונים של גדי בתחום החינוך החלו בבני-ברק, . שם יצא לאור ירחון מצולם בעברית בשם "טבע הדברים". גדי היה מגיע עם בעלי חיים ומדריך ילדים לתקשר עימם ולטפל בהם. המפגשים היו במקומות שונים בשעות אחר הצהריים: מתנס"ים, גינות ציבוריות גדולות, פארקים. מקומות המפגשים ופרטים עליהם היו מתפרסמים בירחון "טבע הדברים".
בית וחוות סוסים בחיק הטבע
גדי ושירה נישאו בשנת 1997 והחליטו שהם רוצים לגור כמה שיותר קרוב לטבע. מספר גדי: "בעת טיול רכיבת אופנועים עם חברים, הגענו ליישוב קטן בשומרון, השוכן על ראש גבעה, בשם 'מעלה ישראל'. המקום כבש את ליבנו, קנינו שם שטח אדמה קטן והתחלנו לבנות את ביתנו במו ידינו, לאט לאט, בלוק אחר בלוק, בהתאם לתקציב שלנו שהיה מוגבל אז."
שירה למדה את מקצוע הטיפול באמצעות בעלי חיים, וגדי התמקד בשלב זה בסוסים. הוא השתלם ואחר כך היה מאמן ברכיבה טיפולית וברכיבה מערבית. והם הגשימו את חלומם לבנות חווה טיפולית.
בית ספר כמו ג'ונגל
לפני כ-15 שנים גדי החל לעבוד בבית הספר "אור זבולון" באריאל. הוא מספר: "למפגש הראשון עם מנהלת בית הספר הדתי, דליה רובין, הגעתי על אופנוע, בשיער ארוך. למרות הופעתי ה'פרועה' היתה לנו שיחת היכרות נפלאה, שבסופה אמרה לי דליה: 'לך על זה. מחר אתה מתחיל לעבוד.' ואכן היא פתחה בפניי את בית הספר כולו, לא רק פינת חי. הקמנו חדר עם אקווריומים, ובעלי חיים היו משוחררים בחצר, ומסתובבים עם הילדים בהפסקות. דליה רובין היתה בעלת חזון עצום," מעיד גדי על המנהלת, "והיא נתנה לי חופש פעולה. עד כי חצר בית הספר נראתה כמו ג'ונגל. ילדים הסתובבו עם כלבים וחיות אחרות. בנוסף לכך, כל כיתה היתה מארחת באופן קבוע את אחד מבעלי החיים. ילדים עם קשיי למידה והתנהגות הפכו באורח פלא לכוכבי בית הספר. הם היו 'נאמני חי'.
"גם הלמידה העיונית זכתה לשיפור משמעותי, והמורים בכל המקצועות היו מעורבים בפרויקטים הקשורים לבעלי חיים. לדוגמא: תלמידים שהתקשו באנגלית היו צריכים לכתוב בשפה זו עבודה על בעל חיים. יש לציין שהיה שיתוף פעולה עם משרד החינוך.
ראשיתה של חוות "שבילים" ביקיר
"לאחר מיספר שנים," מספר גדי, "עברה דליה רובין לעבוד בבית ספר אחר, 'חמ"ד יקיר' ביישוב יקיר בשומרון. החלטתי ללכת אחריה, ויחד איתה הקמנו בבית הספר פרויקט חדש, גדול בהרבה. בבית ספר זה יש חצרות רחבות ידיים, ואנחנו טיפחנו בהן גינות והכנסנו בעלי חיים רבים: עיזים, כלבים, חמור ועוד. אחד המפקחים שביקר במקום אמר: 'יצרתם פה ממש גן חיות.' גם כאן הפרויקט שלנו תורם רבות לתלמידים. האווירה בבית הספר טובה. אין אלימות . נוצרו קבוצות חבריות רב-גילאיות של תלמידים, קבוצות בעלות עניין משותף לקטנים ולגדולים. גם כאן כל המורים שותפים, ואפילו הרב של בית הספר, אלחנן זילבר, שותף לפרויקט. זה החל בתפוקה מגינות הירק. הוא מלמד על מעשרות ועוד הלכות בנושא הירקות."
וגדי ממשיך לספר איך הוקם "שבילים" – מרכז לכלבנות טיפולית: "לפני כעשר שנים בית הספר ביקיר זכה בפרס החינוך ובעקבות זה דליה ואני החלטנו להקים בחצר האחורית של בית הספר חווה טיפולית. עתה הכול היה מרוכז במקום אחד, לא בחצרות הפנימיות של בית הספר. וכל תלמיד יכול להיכנס לחווה בכל עת שירצה."
בזכות הבת – טיפול באמצעות כלבים
בשלב זה החל גדי להתמקד יותר באימון כלבים ופחות בתחום הרכיבה הטיפולית והסוסים. גדי מסביר את ההבדל בטיפול באמצעות סוסים שהוא יותר מוטורי, לבין טיפול באמצעות כלבים שסובב סביב עולם הרגש. החווה הפכה למרכז לכלבנות טיפולית. גדי מספר מה גרם לו להגיע לנושא זה ולפתח אותו.
"יש לנו שלושה ילדים. המיפנה בחיינו חל לפני כשלוש-עשרה שנים, כאשר אביגייל שלנו נולדה עם תסמונת דאון. ובעצם אביגייל גילתה לי את הסוד של טיפול באמצעות כלבים. אביגייל מבטאת מעט מאוד מלים, אבל מתקשרת ברמה גבוהה. עקבתי אחרי הקשר שלה עם הכלבים, וגיליתי איך 'כלבים מדברים'. הם באמת הבינו מה שהיא אומרת ללא פקודות. בזכותה התחלתי לחקור את עולם הכלבים מחדש, ועד היום אביגייל היא המורה שלי לכלבנות." גדי מציין: "נוכחתי לדעת שגם אדם שלא יכול לדבר, או לא יכול לרוץ, יוצר קשר מיוחד עם כלבים."
במרכז "שבילים" יש היום להקה של כ-30 כלבי גולדן רטריבר, ומאמנים אותם להיות כלבי טיפול, ליווי, כלבי שירות וגם כלבי משפחה. "אנחנו עובדים בהלימה עם בית הספר," אומר גדי, "בין השעות שמונה בבוקר עד שתיים בצהריים חלק גדול מתלמידי בית הספר בקשר הדוק איתם. כמו כן תלמידים מארחים כלבים בביתם."
הפעילות בחווה
החווה מופעלת על ידי גדי ושירה רונן לאחר שזכו במכרז מטעם מחלקת החינוך במועצה האזורית שומרון. מטופלים בה ילדים ומבוגרים. הכלבים מאומנים למטרות שונות. יש כלבי שירות לבעלי צרכים מיוחדים ומתמודדי נפש. יש כלבי טיפול שיודעים לטפל במצבים קריטיים, יודעים להפיג חרדות, ואם המטופל נכנס להתקף הם יודעים כיצד להרגיע אותו, וגם לשמור על המרחב שלו. ויש כלבים שמשפיעים בתחום התקשורת. אלו עוזרים מאוד לילדים על הספקטרום.
"ילדים אלו לעיתים מתכנסים בתוך עצמם," מסביר גדי, "או מתקשים לבטא רגשות. והכלבים משמשים עבורם כגשר להגיע אל העולם החיצוני. הכלב יכול בעצם להוציא את הילד או המבוגר מהבועה בה הוא נמצא. וזאת בדרכים שונות, ביניהם הזמנה למשחק או ליציאה לטיול. הכלבים עוזרים מאוד למבוגרים ולילדים גם בתחום החברתי. מי שסובל מביישנות קיצונית, או בעל פיגור קל או בינוני, יכול ליצור קשר עם הזולת באמצעות כלבים, שהם תמיד נחמדים לכולם, מעוררים את הזולת לשוחח עם בעל הכלב. הכלבים אוהבים להיות בחברת אנשים, והם גורמים לבעל הכלב לא להיות בודד בחברה. בעלי הכלבים מתחילים לשוחח זה עם זה בגינות הכלבים או במקומות אחרים, מוצאים תחומי עניין משותפים, ואם מדובר במבוגרים, לפעמים אפילו מקבלים אומץ לצאת לדייט ראשון, וניתן למצוא בן או בת זוג בזכות הכלבים."
[ואני נזכרת בסרטים בהם מישהו מאמץ כלב או "משאיל" אותו, רק כדי למצוא חן בעיני חובבת כלבים או בעלת כלב – ע.ב.].
אבחון, התאמה ואימון
כמו בני האדם, גם הכלבים שונים זה מזה בתכונותיהם ובנטיותיהם. לשם כך עוברים הכלבים איבחון ממושך, כדי להתאים אותם לתפקידים שונים.
"החל מיום ההמלטה מתחיל אבחון זה." אומר גדי, "אנחנו עוקבים אחרי הגורים, ובמשך הזמן משייכים אותם למסלולים השונים לפי תכונותיהם האישיות. "מי שמיועד לקבל כלב, נפגש אתו בחווה במפגשים שבועיים. בדרך כלל המטופל מכיר את כלבו מאז היותו גור, וכך הכלב גדל לתוך עולמו.
כלבי השירות וכלבי הטיפול מאומנים להבין את צרכי בעליהם בלי שניתנות להם פקודות. הם מצליחים לזהות את רגשות המטופל. לדוגמא: אפילו לחוש מתי בעליו עומד לקבל התקף לב.
"אנחנו מאמנים את הכלבים בשתי שיטות." מבהיר גדי, "האחת – למצבים של תודעה. ברגע שמחברים לכלב רתמה הוא מתרגל עבודה, חיפוש, משחק. הכול בצורה נינוחה. הוא לומד כיצד להתנהג במקומות שונים. במסעדה, למשל, הכלב יישב מכונס מתחת לשולחן, לא יזוז ולא יפריע לבעליו ולסועדים האחרים.
"שיטה שנייה היא זיכרון חושי. בעת ההכשרה, כדי שיתרגל לבעליו החדשים, נוקט הצוות בחווה בפעולות שונות. מאמני הכלבים לומדים הכול על המטופל: מקליטים את קולו, מצלמים אותו בווידאו במצבים קשים כגון התקף חרדה או התקף אפילפטי. לומדים את תנועותיו, צורת ההליכה שלו, התנהגותו במצבים שונים. ואז בעת אימון הכלב, משתדל המאמן לחקות את המטופל ולדמות לו. גם חוש הריח מצטרף כמובן לכך. לדוגמא: נותנים לכלב להריח חולצה שלבש המטופל בעת ההתקף שחווה. בעבודה על הזיכרון החושי אנחנו משמיעים לו את צלילי קולו המוקלטים של בעליו העתידי, מחביאים את החולצה וקוראים בשמו. וכך, כאשר המטופל פוגש לראשונה את הכלב המיועד לו, הכלב כבר מכיר את קולו, את ריחו ועוד. יש לציין," מוסיף גדי, "שכל האימונים נעשים אך ורק עם חיזוקים חיוביים. לא מכריחים את הכלב לעשות דבר שאינו רוצה."
מפגשים בין הכלב לבעליו העתידי
בארבעה מפגשי היכרות ראשונים, בוחרים את הכלב המתאים. "ולעתים," מוסיף גדי, "הכלב בוחר את המשפחה." אחר כך מתקיימים במשך שלושה חודשים מפגשים קבועים בין הכלב לבעליו, ולעיתים, בשבתות או בחגים, הכלב יוצא למשפחה המיועדת. ובהגיע הכלב לגיל תשעה חודשים עד ארבעה עשר חודש, הוא יוצא להתארח תקופות ארוכות יותר. כך לומדים שני הצדדים להתרגל זה לזה, הכלב נינוח וכך גם המשפחה או המטופל. פתאום יש לאדם, שהיה בודד כל הזמן, מישהו שדואג לו, מארח לו לחברה, עוזר לו במצבים קשים, ולעיתים ממש מציל אותו ממוות. השהיות הקצרות בבית המטופל עוזרות 'לדייק' את התנהגות הכלב כנדרש."
גדי מספר על אישה מבוגרת, שסבלה מהפסקות נשימה בשנתה. "הכלבה אומנה להעיר במקרה כזה את הסייעת, שישנה בחדר סמוך. הכלבה עשתה זאת במשך זמן קצר, ואחר כך הפסיקה להעיר את הסייעת בלילות. כאשר העמידו מצלמות בחדר המטופלת, גילו שהכלבה 'תפסה יוזמה' ובעת הפסקת הנשימה קפצה על האישה וזו חזרה לנשום. מובן שעל אף כל ההערכה ליוזמה, הכלבה למדה שוב, שעליה להעיר את הסייעת."
מכללה ל"כלבנות טיפולית"
יש בארץ כמה מרכזים להכשרת כלבי שירות. ב"שבילים" יש גם מכללה, המכשירה מאמני כלבים לעבודה בנושא. בסגל המכללה יש, מלבד גדי וכלבנים נוספים, שתי פסיכולוגיות. האחת היא אולגה בס, פסיכולוגית קלינית, והשנייה היא יאנה אמבר, מומחית לענייני משפחה.
"לצערנו אנחנו מדינה פוסט-טראומטית," אומר גדי, "ומלבד המלחמות והאירועים הביטחוניים, היתה שנה קשה של הקורונה, ולאחריה מבצע 'שומר החומות'. ידוע לנו שאצל מטופלים רבים ההתקפים החמירו, ויש דרישה גדולה לכלבי שירות וכלבי טיפול. אבל מחיר הכשרתו של כלב אחד יקר מאוד."
שירה וגדי מודעים מאוד לבעייה זו, והם בדקו כיצד ניתן להוריד את המחיר. בסופו של דבר הם מצאו שני פתרונות, אשר הוזילו את הכשרת הכלבים לכדי שליש מהסכום שגובים מרכזי הכשרה אחרים. גדי מסביר כיצד הם הצליחו: "ראשית אנו משלבים סטודנטים בהכשרת הכלבים. כמובן בהדרכת הסגל הבכיר שלנו. ושנית, הגורים נולדים במרכז שלנו ולכן איננו צריכים לרכוש גורים ממקור חיצוני."
ולסיום, סיפור מרגש על לוחם צה"ל שהיה הלום קרב. הוא קיבל התקף חרדה ומאס בחייו. הוא יצא למרפסת ביתו, עלה על המעקה והתכוון לקפוץ. אולם כלבו התחיל לנבוח ומשך במכנסיו, עד שהצליח למנוע מבעליו לבצע את כוונתו ולהכניסו הביתה. מאז המקרה הכלב לא נתן לבעליו לצאת למרפסת במשך שבוע. אפילו כשרצה רק לפתוח את הדלת, הכלב החל לנבוח, להתריע ולהגן על בעליו.
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1188, 26.4.2021
בן-ציון יהושע
לדעת אישה
סיפור
הפיל פוחד מנמלה
ולא מאריה
(פתגם עממי)
א
חבצלת הנאווה בבנות תימן, נעימת מראה, נמוכת קומה ומתולתלת שיער, לא הייתה צנועה כיאה לבית להורים מצנעא. נוכחותה בלטה בכל מקום שבו דרכו רגליה. היא פטפטה ושרה בקולי קולות והלכה בחוצות ירושלים בצעד תימני. הוריה השגיחו עליה בשבע עיניים ואם היו להם אלף עיניים ואחת, מן הסתם היו משגיחים עליה בכולן. הם דרשו ממנה שלא להתקרב לגבר עד ליל כלולותיה ולשמור את בתוליה לבעלה.
מצליח היה ההיפך הגמור מחבצלת. מנמיך עיניים, מופנם, ביישן וסמוק לחיים כל אימת שנתקל בצל של אישה. הוא פגש את חבצלת במוצאי שבת בריקודי מעגל בתנועת הנוער ולבו הלך שבי אחריה. היא התגנדרה בחצאית פליסה כחולה שכולה קפלים ובחולצה רוסית ברקמה תימנית. הבנים פזזו בחולצות חקי קצרות שרוולים ובמכנסי חקי קצרצרים מקופלים עד למפסעה.
מצליח ציפה שחבצלת תמשוך אותו למעגל הריקודים, אבל היא רקדה עם נערים האחרים. ככל שהתעלמה ממנו כך ליבו הדואב הלך שבי אחריה. שבוע אחרי שבוע עמד מצליח מבויש במעגל, בציפייה לידה המושטת של חבצלת אך הנס לא קרה. כולם רקדו ורק הוא התייסר וחש תקוע כמו מסמר בלי ראש. פעם או פעמיים חבצלת נעצרה לידו לשבריר שנייה בהיסוס מה, אך עד מהרה דלגה עליו ושלפה בצעדי מחול נער אחר.
ב
השבוע קרה הנס. שערי השמיים נפתחו לתחינותיו. שירה של רחל 'היית או היה זה חלום' התנגן לו בגרון, חבצלת קדה בפניו והושיטה את שתי כפות ידיה ומשכה אותו בהינף אחד אל המעגל. מצליח היה חיוור כסיד וברכיו נקשו בחיל ורעדה.
"אתה רוקד יפה... אתה קל רגליים... מה שמך?," שאלה חבצלת בקול דק ונחוש.
"מה שמי?!" נבר מצליח בזיכרונו לרגע קט, "אה, שמי מצליח!", גמגם וחשב בינו לבין עצמו שהשם שזיכו אותו הוריו הוא הכי פחות מתאים לאישיות שלו ולגורל שלו. הוא בחן את עיניה השחורות הגדולות שנראו לו כעיניו של קדוש נוצרי בכנסייה אתיופית.
"שמי חבצלת," אמרה בביטחון בקולה המתנגן של ברכה צפירה, הזמרת הנודעת באותם ימים. "מצליח, כבר אמרתי לך שאתה רוקד יפה?", שבה ושאלה והוא השיב בנשימה קטועה: כבר שנה שאני רוקד ריקודים סלוניים בסטודיו של הֶנְזִי רֶה בַּרְטְשְּנַיידֵר, מורת הריקודים הכי מפורסמת בירושלים. אני אוהב לרקוד," אמר.
"איזה יופי, גם אני אוהבת לרקוד... מצליח ראה הוזהרת. בתנועת הנוער יעיפו אותך לכל הרוחות אם יגלו שאתה רוקד ריקודים סלוניים. תשמור זאת 'בסוד כמוס, לחמור ולסוס'... בנים ובנות לומדים באותה כיתה ומחזיקים ידיים בריקודים במוצאי שבת, אבל ריקודים סלוניים הם תועבה וסמל לשחיתות ולהפקרות. הם קוראים לנו בבוז 'דור האספרסו'."
מצליח היה מאושר מהריקוד ומהשיחה החטופה. הוא ציפה בקוצר רוח לשידור חוזר במוצאי השבת הבאה. כל אותו שבוע הוא ראה בעיני רוחו את עצמו מרחף בסערה עם חבצלת.
סוף סוף הגיע מוצאי שבת שכולו ציפיות. עמד במעגל, חייך מאוזן לאוזן, שלח מבטים עורגים לזו שאהבה נפשו, אך כלום לא קרה. היא חלפה על פניו והתעלמה ממנו כליל. בעיניים כלות ראה אותה חוזרת ורוקדת עם נער בהיר שיער, חמוש בפצעי בגרות. מצליח חש את עצמו נבגד ואיזה קול דפק על לוח ליבו: 'ריבונו של עולם, היא עוד עלולה לחשוף את סוד הריקודים הסלוניים שלי, יסלקו אותי מחלקת אלוהים הקטנה והמתוקה שלי ולאן אני בא?'
בסוף הערב היא ניגשה במפתיע למצליח ולחשה לאוזניו: "סליחה מצליח, שלא רקדתי אתך. אני רוקדת עם שלומי כבר שנה שנייה. בשבוע שעבר הוא שכב עם גריפה ולכן רקדתי אתך... אני מעדיפה לרקוד אתך. אתה רוקד הרבה יותר טוב ממנו... כפיצוי , אשמח אם תלווה אותי הביתה..." מצליח חייך חיוך של שביעות רצון שהעמיק את גומות החן שלו. כל הדרך הביתה הוא ניתח בפניה את חדשות השבוע שראה ביומני הקולנוע: 'כרמל', 'גבע' ו-Fox Movietone News. הוא סיפר על שיטפונות בחוף המערבי של ארצות הברית ושריפות יער במזרח ארצות הברית והיא ריכלה על המדריכים ועל החניכים בתנועה ועל המורים והמנהל בבית הספר וקבעה שהם לא שווים אפילו מיל שחור. מצליח ניסה לספר בדיחת קרש אבל קלקל את הפואנטה. מטעמי נימוס חבצלת צחקקה, טפחה לו על השכם ואמרה: "כל הכבוד, מצליח! הצלחת להצחיק אותי."
מוצאי שבת אחד היא אמרה: "מצליח אם ליווית אותי עד הבית, למה שלא תיכנס לשמוע 'הבדלה' בנוסח צנעא בתימן?" בחשש גדול נכנס לבית הוריה. באוויר עמדו ריחות של נר הבדלה ובשמים לצד ריחות עזים של סְחוּג, חִילְבֶּה, כּוּבַּאנֶה, סְלוּף, לְחוּח, גַ'חְנוּן ומְלַוַואח. הוא היה מופתע כשאביה של חבצלת שר ורקד בקלילות בצעד תימני את הפיוט:
לַנֵּר וְלִבְשָׂמִים נַפְשִׁי מְיַחֵלָהאִם תִּתְּנוּ לִי כּוֹס יַיִן לְהַבְדָּלָה
עד מהרה בני הבית הצטרפו בזה אחר זה לאבי המשפחה, שרו ורקדו ודחפו את האורח למעגל הרוקדים. הוא חש שעיניהם הגדולות של בני המשפחה נעוצות בו, אך מהר מאוד פסקו הריקודים. אדון צנעני הניח את זרועו על כתפיו של מצליח ולחש לאוזניו במבטא תימני חד-משמעי: "מר בחור, שתדע לך כי אצלנו התימנים לא מתקרבים לאישה עד ליל החופה... שמור מרחק מחבצלת שלי עד ליל החופה ותראה טוב עם האישה שבחרת. וזכור כי אצלנו בתימן כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. מי שמקדים עגלה לסוסים ואינו מוכן לחכות עד ליל החתונה נועצים בו פגיון חד לליבו של הבחור וסוקלים את הבחורה."
אחוז פחד מצליח גמגם ואמר: "זה בסדר, אדון צנעני. הסר דאגה מליבך. אני שומר נגיעה."
חרף העובדה שאדון צנעני פיזז לצלילי שיר קודש כנער שובב, היה ברור למצליח שמר צנעני מדבר ברצינות ואינו 'עושה צחוקים' וסוף מר מצפה למי שיעז לקטוף את בתולי בתו בטרם זמן. אדון צנעני, שהיה סַפָּר בשכונה חרדית ידע להשתמש במספריים חדים ובמכונת תספורת חשמלית שלא הותירה שערה אחת לפליטה על הפדחת. בצדעיים הותיר זוג פאות מסולסלות. בלילות חלם מצליח חלומות מסויטים. הוא ראה את אדון צנעני מתקרב אליו בנחישות עם מכונת התספורת שדמתה לקמיקזה, מטוס מתאבדים יפני השועט על אניות הצי האמריקאי בפרל הארבור. הוא התקרב אליו עם זוג מספריים חדים בידו. כשפקח את עיניו בבוקר הוא נשם לרווחה ולחש לעצמו: 'חלומות שווא ידברו.'
ג
שלוש שנים תמימות צעדו חבצלת ומצליח בצל בתי האבן של ירושלים מבלי שמצליח הֵעֵז לחבק ולנשק את שאהבה נפשו. על מעבר לזה אפילו לא חלם בחלומותיו הוורודים.
הוא הסתפק בנשיקה מרפרפת באוויר וסיים את טיול הערב בברכת 'לילה טוב'. כך שלוש שנים של ייסורים וכיבוש היצר עד... החופה, אם תהיה.
ערב יום הולדתה השמונה-עשרה הגיש מצליח לחבצלת צמיד כסף עם עבודת פיליגרן, שקנה בעשרה תשלומים אצל צורף תימני בירושלים. חבצלת הייתה מאושרת ואמרה לו: "מצליח, אתה הבחור הכי חמוד בעולם, זאת המתנה הכי יקרה שקיבלתי בחיים. היא מוכיחה שאתה רציני. אנחנו נתחתן, בעזרת השם."
"למה שלא נתחיל ליהנות כבר מעכשיו?", נשמעה פליטת פה של מצליח.
חבצלת חיבקה אותו בכל כוחה ואמרה: "יתאים לנו חג האהבה בליל ט"ו באב... בעצם למה לא? אם אנחנו הולכים להתחתן למה שלא נעשה כל מה שיעלה על דעתנו וזה יהיה סוד כמוס שלנו? רק תיזהר שלא תכניס אותי להיריון. אבא שלי ישמיד אותך ואותי."
לא היה מאושר ממצליח. המורדת הזאת כבר מוכנה לשמור סוד מאביה. שבוע שלם הלך כסהרורי. כדרכו סח לעצמו: 'סוף סוף אזכה בעזרת השם לדעת אישה.'
לכבוד המעמד, חבצלת חפפה את התלתלים, התקלחה והתבשמה, שמה לַק אדום על ציפורניה, מרחה שפתון אדום על שפתיה ורוז' על לחייה, לבשה את מיטב בגדיה ונראתה מיליון שטרלינג מלפני המשבר הכלכלי. גם מצליח התגלח וסידר לעצמו פאות לחיים של קאובוי, התיז בנדיבות אפטרשייב על לחייו וברילנטין דביק על השיער. לכבוד הנשיקה הראשונה הוא צחצח את השיניים במשחת 'שנהב' של קופת חולים וגרגר במי מלח. כשנפגשו נעצו עיניים ולא אמרו מילה. היה ברור לשניהם שהלילה יכרתו ברית דמים ויטבלו בדם בתוליהם.
חבצלת ומצליח אחזו יד ביד כילדי גן ושמו פעמיהם לעמק המצלבה, שבאותם ימים נראה כג'ונגל שבו גדלים עצים, שיחים, קוצים וברקנים. סלעים וטרשים היו לבית מסתור לרקפות, לנוריות ולחרדל השדה שצבע את העמק בכתמי צהוב. עמק רחב ידיים ובו נוף חקלאי של כרמי זיתים, חורש ים תיכוני, ינשוף עצים מקנן בחורשת האורנים. בעלי כנף נודדים וחורפים, מגוון זוחלים, פה ושם מטיילים להנאתם דורבנים וקיפודים. בז מצוי, קאק ודרור הבית מקננים בקיר המנזר.
"היוונים והגיאורגים נאבקים על המנזר הזה שנבנה במאה ה-11," אמר מצליח, "המשורר הלאומי של גיאורגיה שׁוֹתָה רוֹסְטַבֶּלִי' מצא כאן מסתור, לאחר שהואשם בניאוף עם המלכה תמרה. את יצירתו 'עוטה עור הנמר' כתב כנראה כאן. פה היה גם בסיס האימונים שלנו בגדנ"ע, את יודעת למה קידשו את המקום הזה והקימו עליו מנזר?"
"לא, אני לא יודעת."
"מכאן לקחו את העץ שעליו צלבו את ישו. מקווה שאדון צנעני לא יצלוב אותי במספרה שלו."
"פטפטן אחד, אני מוכנה לצלוב אותך ברגע זה. ליל ט"ו באב חג האהבה ואתה מבלבל את המוח עם סיפורי סבתא."
לאור הירח המלבין של ט"ו באב הצמידה חבצלת את שפתיה הדשנות לשפתיו. הם התחבקו והתנשקו עד שניטל האוויר מריאותיהם ולא ידעו להבחין בין לשון ללשון. חבצלת פשטה את החולצה הרוסית ברקמה תימנית. בקלילות הורידה גם את חצאית הפְּלִיסֶה הכחולה ונותרה בחזייה ובתחתונים. מראה בתולי של אישה, שהנצה סמדר.
"את נורא יפה, חבצלת, לא האמנתי שאי פעם נגיע לזה," גמגם.
"אל תפחד, תהיה גבר! לא סתם שמך 'מצליח', אנחנו חייבים להצליח. בוא נשתרע על העשב שגדל כאן פרא," אמרה בביטחון, "מה דעתך, גולם, להשתחרר מהמדים שלך?"
רועד מפחד השיל מעליו חולצה, מכנסיים קצרים וגופייה ונותר בתחתוני בוקסר מול הלא נודע.
"בוא חמוד, תן לי חיבוק."
הם נשכבו על העשב הלח, התחבקו והתנשקו דקה או שתיים ואז...קרה הנורא מכול... צעקות אימים פרצו מפיה של חבצלת ומילאו את חלל עמק המצלבה. זעקות של איילה שמצאה את עצמה במלתעות של טיגריס רעב.
"מצליח, הלוואי שתמות. אני מתה... משהו עוקץ אותי בתחת... זה צורב וכואב נורא... אני שונאת אותך... לאן הבאת אותי פוסטמה אחד?"
"זה לא ט"ו באב, זה תשעה באב. נשכבת על קן של נמלי אש אדומות, המסוגלות לעקוץ בלי רחמים את כל מי שפולש לתחומן. את מכוסה במאות נמלים משערות ראשך ועד לבהונות רגלייך. אם תמשיכי לצעוק, הדיירים של הרחובות סעדיה גאון, רמב"ן ואלפסי יזעיקו משטרה וכחות ההצלה יצאו לחלץ אישה שנמלים עוקצות לה את התחת."
חבצלת בכתה כמו שלא בכתה מעולם. מצליח היה לרגע אובד עצות, אך מיד התעשת והתחיל לצחוק צחוק מטורף: "אנחנו מתכננים ואלוהים יושב בשמיים וצוחק. אדון צנעני בטח רוקד בצעד תימני ומוחא כפיים בפני ריבונו של עולם לפני שהוא תוקע את הפגיון התימני שלו בלב שלי ובלב שלך."
'מה אתה צוחק, מה? אתה לא נורמלי. אני הולכת למות ואתה משתעשע... תחילה תשלוף את הנמלים מעליי. הן חדרו לכל החורים."
חבצלת קמה על רגליה וניצבה לפניו כפסל של אישה בעירום. הנער המופנם עמד נדהם מול המראה הסוריאליסטי שהתגלה לעיניו וליקט נמלה אחד נמלה מגופה הצורב ואמר: "חבצלת, הכול משמיים. הקדמנו את העגלה לפני הסוסים. הירח מביט עלינו ממרומים ומגחך. יש לירח פרצוף כועס של אבא שלך."
"אתה מצליח, אתה? אתה לא יוצלח! אני הולכת להשתגע מכאבים ואתה מסתכל לך חופשי חופשי על השדיים שלי ועל הישבן שלי, שולף לך להנאתך נמלה פה ונמלה שם ומספר לי סיפורי סבתא. זהו... עד כאן... אתה תחכה עד ליל החופה או מוטב שתרד לי מהעיניים ולא אראה אותך עוד לעולם. מצדי, לך לריקודים הסלוניים שלך, קפיטליסט אחד!" אמרה בשצף קצף.
שעה או יותר הוא ליקט נמלה ועוד נמלה והותיר את חבצלת אדומה, צורבת וכואבת. חבצלת ומצליח התלבשו. השניים השפילו מבט, תפסו מרחק נגיעה וטיפסו דוממים ושתוקים מעמק המצלב לרחוב סעדיה גאון. הירח הביט בהם בחמלה. רחביה התכנסה בתוך עצמה. פה ושם נשמעה נביחה של פודל מחמד ויבבה של כינור שהשמיע את 'מחול החרבות' של אראם חצ'טוריאן.
* הסיפור ראה אור זה עתה בספר 'קץ הפלאות' (24 סיפורים), הוצאת ניב, 255 עמודים.
www.nivbook.co.il במהדורה מודפסת ובמהדורה דיגיטלית.
אהוד: אני ממליץ בכל לב על הספר המצויין והמרתק הזה!
הפיל פוחד מנמלה
ולא מאריה
(פתגם עממי)
א
חבצלת הנאווה בבנות תימן, נעימת מראה, נמוכת קומה ומתולתלת שיער, לא הייתה צנועה כיאה לבית להורים מצנעא. נוכחותה בלטה בכל מקום שבו דרכו רגליה. היא פטפטה ושרה בקולי קולות והלכה בחוצות ירושלים בצעד תימני. הוריה השגיחו עליה בשבע עיניים ואם היו להם אלף עיניים ואחת, מן הסתם היו משגיחים עליה בכולן. הם דרשו ממנה שלא להתקרב לגבר עד ליל כלולותיה ולשמור את בתוליה לבעלה.
מצליח היה ההיפך הגמור מחבצלת. מנמיך עיניים, מופנם, ביישן וסמוק לחיים כל אימת שנתקל בצל של אישה. הוא פגש את חבצלת במוצאי שבת בריקודי מעגל בתנועת הנוער ולבו הלך שבי אחריה. היא התגנדרה בחצאית פליסה כחולה שכולה קפלים ובחולצה רוסית ברקמה תימנית. הבנים פזזו בחולצות חקי קצרות שרוולים ובמכנסי חקי קצרצרים מקופלים עד למפסעה.
מצליח ציפה שחבצלת תמשוך אותו למעגל הריקודים, אבל היא רקדה עם נערים האחרים. ככל שהתעלמה ממנו כך ליבו הדואב הלך שבי אחריה. שבוע אחרי שבוע עמד מצליח מבויש במעגל, בציפייה לידה המושטת של חבצלת אך הנס לא קרה. כולם רקדו ורק הוא התייסר וחש תקוע כמו מסמר בלי ראש. פעם או פעמיים חבצלת נעצרה לידו לשבריר שנייה בהיסוס מה, אך עד מהרה דלגה עליו ושלפה בצעדי מחול נער אחר.
ב
השבוע קרה הנס. שערי השמיים נפתחו לתחינותיו. שירה של רחל 'היית או היה זה חלום' התנגן לו בגרון, חבצלת קדה בפניו והושיטה את שתי כפות ידיה ומשכה אותו בהינף אחד אל המעגל. מצליח היה חיוור כסיד וברכיו נקשו בחיל ורעדה.
"אתה רוקד יפה... אתה קל רגליים... מה שמך?," שאלה חבצלת בקול דק ונחוש.
"מה שמי?!" נבר מצליח בזיכרונו לרגע קט, "אה, שמי מצליח!", גמגם וחשב בינו לבין עצמו שהשם שזיכו אותו הוריו הוא הכי פחות מתאים לאישיות שלו ולגורל שלו. הוא בחן את עיניה השחורות הגדולות שנראו לו כעיניו של קדוש נוצרי בכנסייה אתיופית.
"שמי חבצלת," אמרה בביטחון בקולה המתנגן של ברכה צפירה, הזמרת הנודעת באותם ימים. "מצליח, כבר אמרתי לך שאתה רוקד יפה?", שבה ושאלה והוא השיב בנשימה קטועה: כבר שנה שאני רוקד ריקודים סלוניים בסטודיו של הֶנְזִי רֶה בַּרְטְשְּנַיידֵר, מורת הריקודים הכי מפורסמת בירושלים. אני אוהב לרקוד," אמר.
"איזה יופי, גם אני אוהבת לרקוד... מצליח ראה הוזהרת. בתנועת הנוער יעיפו אותך לכל הרוחות אם יגלו שאתה רוקד ריקודים סלוניים. תשמור זאת 'בסוד כמוס, לחמור ולסוס'... בנים ובנות לומדים באותה כיתה ומחזיקים ידיים בריקודים במוצאי שבת, אבל ריקודים סלוניים הם תועבה וסמל לשחיתות ולהפקרות. הם קוראים לנו בבוז 'דור האספרסו'."
מצליח היה מאושר מהריקוד ומהשיחה החטופה. הוא ציפה בקוצר רוח לשידור חוזר במוצאי השבת הבאה. כל אותו שבוע הוא ראה בעיני רוחו את עצמו מרחף בסערה עם חבצלת.
סוף סוף הגיע מוצאי שבת שכולו ציפיות. עמד במעגל, חייך מאוזן לאוזן, שלח מבטים עורגים לזו שאהבה נפשו, אך כלום לא קרה. היא חלפה על פניו והתעלמה ממנו כליל. בעיניים כלות ראה אותה חוזרת ורוקדת עם נער בהיר שיער, חמוש בפצעי בגרות. מצליח חש את עצמו נבגד ואיזה קול דפק על לוח ליבו: 'ריבונו של עולם, היא עוד עלולה לחשוף את סוד הריקודים הסלוניים שלי, יסלקו אותי מחלקת אלוהים הקטנה והמתוקה שלי ולאן אני בא?'
בסוף הערב היא ניגשה במפתיע למצליח ולחשה לאוזניו: "סליחה מצליח, שלא רקדתי אתך. אני רוקדת עם שלומי כבר שנה שנייה. בשבוע שעבר הוא שכב עם גריפה ולכן רקדתי אתך... אני מעדיפה לרקוד אתך. אתה רוקד הרבה יותר טוב ממנו... כפיצוי , אשמח אם תלווה אותי הביתה..." מצליח חייך חיוך של שביעות רצון שהעמיק את גומות החן שלו. כל הדרך הביתה הוא ניתח בפניה את חדשות השבוע שראה ביומני הקולנוע: 'כרמל', 'גבע' ו-Fox Movietone News. הוא סיפר על שיטפונות בחוף המערבי של ארצות הברית ושריפות יער במזרח ארצות הברית והיא ריכלה על המדריכים ועל החניכים בתנועה ועל המורים והמנהל בבית הספר וקבעה שהם לא שווים אפילו מיל שחור. מצליח ניסה לספר בדיחת קרש אבל קלקל את הפואנטה. מטעמי נימוס חבצלת צחקקה, טפחה לו על השכם ואמרה: "כל הכבוד, מצליח! הצלחת להצחיק אותי."
מוצאי שבת אחד היא אמרה: "מצליח אם ליווית אותי עד הבית, למה שלא תיכנס לשמוע 'הבדלה' בנוסח צנעא בתימן?" בחשש גדול נכנס לבית הוריה. באוויר עמדו ריחות של נר הבדלה ובשמים לצד ריחות עזים של סְחוּג, חִילְבֶּה, כּוּבַּאנֶה, סְלוּף, לְחוּח, גַ'חְנוּן ומְלַוַואח. הוא היה מופתע כשאביה של חבצלת שר ורקד בקלילות בצעד תימני את הפיוט:
לַנֵּר וְלִבְשָׂמִים נַפְשִׁי מְיַחֵלָהאִם תִּתְּנוּ לִי כּוֹס יַיִן לְהַבְדָּלָה
עד מהרה בני הבית הצטרפו בזה אחר זה לאבי המשפחה, שרו ורקדו ודחפו את האורח למעגל הרוקדים. הוא חש שעיניהם הגדולות של בני המשפחה נעוצות בו, אך מהר מאוד פסקו הריקודים. אדון צנעני הניח את זרועו על כתפיו של מצליח ולחש לאוזניו במבטא תימני חד-משמעי: "מר בחור, שתדע לך כי אצלנו התימנים לא מתקרבים לאישה עד ליל החופה... שמור מרחק מחבצלת שלי עד ליל החופה ותראה טוב עם האישה שבחרת. וזכור כי אצלנו בתימן כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. מי שמקדים עגלה לסוסים ואינו מוכן לחכות עד ליל החתונה נועצים בו פגיון חד לליבו של הבחור וסוקלים את הבחורה."
אחוז פחד מצליח גמגם ואמר: "זה בסדר, אדון צנעני. הסר דאגה מליבך. אני שומר נגיעה."
חרף העובדה שאדון צנעני פיזז לצלילי שיר קודש כנער שובב, היה ברור למצליח שמר צנעני מדבר ברצינות ואינו 'עושה צחוקים' וסוף מר מצפה למי שיעז לקטוף את בתולי בתו בטרם זמן. אדון צנעני, שהיה סַפָּר בשכונה חרדית ידע להשתמש במספריים חדים ובמכונת תספורת חשמלית שלא הותירה שערה אחת לפליטה על הפדחת. בצדעיים הותיר זוג פאות מסולסלות. בלילות חלם מצליח חלומות מסויטים. הוא ראה את אדון צנעני מתקרב אליו בנחישות עם מכונת התספורת שדמתה לקמיקזה, מטוס מתאבדים יפני השועט על אניות הצי האמריקאי בפרל הארבור. הוא התקרב אליו עם זוג מספריים חדים בידו. כשפקח את עיניו בבוקר הוא נשם לרווחה ולחש לעצמו: 'חלומות שווא ידברו.'
ג
שלוש שנים תמימות צעדו חבצלת ומצליח בצל בתי האבן של ירושלים מבלי שמצליח הֵעֵז לחבק ולנשק את שאהבה נפשו. על מעבר לזה אפילו לא חלם בחלומותיו הוורודים.
הוא הסתפק בנשיקה מרפרפת באוויר וסיים את טיול הערב בברכת 'לילה טוב'. כך שלוש שנים של ייסורים וכיבוש היצר עד... החופה, אם תהיה.
ערב יום הולדתה השמונה-עשרה הגיש מצליח לחבצלת צמיד כסף עם עבודת פיליגרן, שקנה בעשרה תשלומים אצל צורף תימני בירושלים. חבצלת הייתה מאושרת ואמרה לו: "מצליח, אתה הבחור הכי חמוד בעולם, זאת המתנה הכי יקרה שקיבלתי בחיים. היא מוכיחה שאתה רציני. אנחנו נתחתן, בעזרת השם."
"למה שלא נתחיל ליהנות כבר מעכשיו?", נשמעה פליטת פה של מצליח.
חבצלת חיבקה אותו בכל כוחה ואמרה: "יתאים לנו חג האהבה בליל ט"ו באב... בעצם למה לא? אם אנחנו הולכים להתחתן למה שלא נעשה כל מה שיעלה על דעתנו וזה יהיה סוד כמוס שלנו? רק תיזהר שלא תכניס אותי להיריון. אבא שלי ישמיד אותך ואותי."
לא היה מאושר ממצליח. המורדת הזאת כבר מוכנה לשמור סוד מאביה. שבוע שלם הלך כסהרורי. כדרכו סח לעצמו: 'סוף סוף אזכה בעזרת השם לדעת אישה.'
לכבוד המעמד, חבצלת חפפה את התלתלים, התקלחה והתבשמה, שמה לַק אדום על ציפורניה, מרחה שפתון אדום על שפתיה ורוז' על לחייה, לבשה את מיטב בגדיה ונראתה מיליון שטרלינג מלפני המשבר הכלכלי. גם מצליח התגלח וסידר לעצמו פאות לחיים של קאובוי, התיז בנדיבות אפטרשייב על לחייו וברילנטין דביק על השיער. לכבוד הנשיקה הראשונה הוא צחצח את השיניים במשחת 'שנהב' של קופת חולים וגרגר במי מלח. כשנפגשו נעצו עיניים ולא אמרו מילה. היה ברור לשניהם שהלילה יכרתו ברית דמים ויטבלו בדם בתוליהם.
חבצלת ומצליח אחזו יד ביד כילדי גן ושמו פעמיהם לעמק המצלבה, שבאותם ימים נראה כג'ונגל שבו גדלים עצים, שיחים, קוצים וברקנים. סלעים וטרשים היו לבית מסתור לרקפות, לנוריות ולחרדל השדה שצבע את העמק בכתמי צהוב. עמק רחב ידיים ובו נוף חקלאי של כרמי זיתים, חורש ים תיכוני, ינשוף עצים מקנן בחורשת האורנים. בעלי כנף נודדים וחורפים, מגוון זוחלים, פה ושם מטיילים להנאתם דורבנים וקיפודים. בז מצוי, קאק ודרור הבית מקננים בקיר המנזר.
"היוונים והגיאורגים נאבקים על המנזר הזה שנבנה במאה ה-11," אמר מצליח, "המשורר הלאומי של גיאורגיה שׁוֹתָה רוֹסְטַבֶּלִי' מצא כאן מסתור, לאחר שהואשם בניאוף עם המלכה תמרה. את יצירתו 'עוטה עור הנמר' כתב כנראה כאן. פה היה גם בסיס האימונים שלנו בגדנ"ע, את יודעת למה קידשו את המקום הזה והקימו עליו מנזר?"
"לא, אני לא יודעת."
"מכאן לקחו את העץ שעליו צלבו את ישו. מקווה שאדון צנעני לא יצלוב אותי במספרה שלו."
"פטפטן אחד, אני מוכנה לצלוב אותך ברגע זה. ליל ט"ו באב חג האהבה ואתה מבלבל את המוח עם סיפורי סבתא."
לאור הירח המלבין של ט"ו באב הצמידה חבצלת את שפתיה הדשנות לשפתיו. הם התחבקו והתנשקו עד שניטל האוויר מריאותיהם ולא ידעו להבחין בין לשון ללשון. חבצלת פשטה את החולצה הרוסית ברקמה תימנית. בקלילות הורידה גם את חצאית הפְּלִיסֶה הכחולה ונותרה בחזייה ובתחתונים. מראה בתולי של אישה, שהנצה סמדר.
"את נורא יפה, חבצלת, לא האמנתי שאי פעם נגיע לזה," גמגם.
"אל תפחד, תהיה גבר! לא סתם שמך 'מצליח', אנחנו חייבים להצליח. בוא נשתרע על העשב שגדל כאן פרא," אמרה בביטחון, "מה דעתך, גולם, להשתחרר מהמדים שלך?"
רועד מפחד השיל מעליו חולצה, מכנסיים קצרים וגופייה ונותר בתחתוני בוקסר מול הלא נודע.
"בוא חמוד, תן לי חיבוק."
הם נשכבו על העשב הלח, התחבקו והתנשקו דקה או שתיים ואז...קרה הנורא מכול... צעקות אימים פרצו מפיה של חבצלת ומילאו את חלל עמק המצלבה. זעקות של איילה שמצאה את עצמה במלתעות של טיגריס רעב.
"מצליח, הלוואי שתמות. אני מתה... משהו עוקץ אותי בתחת... זה צורב וכואב נורא... אני שונאת אותך... לאן הבאת אותי פוסטמה אחד?"
"זה לא ט"ו באב, זה תשעה באב. נשכבת על קן של נמלי אש אדומות, המסוגלות לעקוץ בלי רחמים את כל מי שפולש לתחומן. את מכוסה במאות נמלים משערות ראשך ועד לבהונות רגלייך. אם תמשיכי לצעוק, הדיירים של הרחובות סעדיה גאון, רמב"ן ואלפסי יזעיקו משטרה וכחות ההצלה יצאו לחלץ אישה שנמלים עוקצות לה את התחת."
חבצלת בכתה כמו שלא בכתה מעולם. מצליח היה לרגע אובד עצות, אך מיד התעשת והתחיל לצחוק צחוק מטורף: "אנחנו מתכננים ואלוהים יושב בשמיים וצוחק. אדון צנעני בטח רוקד בצעד תימני ומוחא כפיים בפני ריבונו של עולם לפני שהוא תוקע את הפגיון התימני שלו בלב שלי ובלב שלך."
'מה אתה צוחק, מה? אתה לא נורמלי. אני הולכת למות ואתה משתעשע... תחילה תשלוף את הנמלים מעליי. הן חדרו לכל החורים."
חבצלת קמה על רגליה וניצבה לפניו כפסל של אישה בעירום. הנער המופנם עמד נדהם מול המראה הסוריאליסטי שהתגלה לעיניו וליקט נמלה אחד נמלה מגופה הצורב ואמר: "חבצלת, הכול משמיים. הקדמנו את העגלה לפני הסוסים. הירח מביט עלינו ממרומים ומגחך. יש לירח פרצוף כועס של אבא שלך."
"אתה מצליח, אתה? אתה לא יוצלח! אני הולכת להשתגע מכאבים ואתה מסתכל לך חופשי חופשי על השדיים שלי ועל הישבן שלי, שולף לך להנאתך נמלה פה ונמלה שם ומספר לי סיפורי סבתא. זהו... עד כאן... אתה תחכה עד ליל החופה או מוטב שתרד לי מהעיניים ולא אראה אותך עוד לעולם. מצדי, לך לריקודים הסלוניים שלך, קפיטליסט אחד!" אמרה בשצף קצף.
שעה או יותר הוא ליקט נמלה ועוד נמלה והותיר את חבצלת אדומה, צורבת וכואבת. חבצלת ומצליח התלבשו. השניים השפילו מבט, תפסו מרחק נגיעה וטיפסו דוממים ושתוקים מעמק המצלב לרחוב סעדיה גאון. הירח הביט בהם בחמלה. רחביה התכנסה בתוך עצמה. פה ושם נשמעה נביחה של פודל מחמד ויבבה של כינור שהשמיע את 'מחול החרבות' של אראם חצ'טוריאן.
* הסיפור ראה אור זה עתה בספר 'קץ הפלאות' (24 סיפורים), הוצאת ניב, 255 עמודים.
www.nivbook.co.il במהדורה מודפסת ובמהדורה דיגיטלית.
אהוד: אני ממליץ בכל לב על הספר המצויין והמרתק הזה!
אורי שרגיל
צרור נקוב
תגובות לצרור ההערות של אורי הייטנר
באותו אופן שבו מרגלית השתלט על NEWS 1 ודן אותנו לכף חובה – כך עשה אורי הייטנר במכתב העיתי, הפך אותו ל(ב)עייתי. אני מבקש להתייחס לצרור הערותיו מ-8/7/21.
* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.
תגובה: את הדברים האלה כותב מי שכרת ברית עם ערבים תומכי-טרור כדי להקים פה ממשלה שאחמד טיבי מגדירה – 'ממשלה ישראלית-פלשתינית ראשונה'. רגע מה, אתה מאשים עכשיו את האופוזיציה בכך שנרתמתם לטיבי ועבאס?
* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.
תגובה: מי שגנב את דעת בוחריו בציבור הימין, הבטיח להם חגיגית שלא יקים ממשלה עם לפיד בתנאי שביבי לא יקים ממשלה עם מנסור עבאס – זה אתה ובנט, הייטנר. לא עשית זאת אך רק כדי להביך את הממשלה (של נתניהו)...
* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו היתה מפילה את הממשלה, גם אז היא היתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו... הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.
תגובה: סליחה, איפה לכאורה האינטרס הפרטי שלו אם ההצבעה שלו היא אנטי ציונית ונוראה? ואולי אתה משתדל להסתיר את יוזמת האופוזיציה להגיש הצעת חוק משוכללת שנותנת מענה מעמיק לסוגייה – שאם אתה, בנט וחבריך – תצביעו עבורה, כמו שצריך כל פטריוט ציוני נאמן – הממשלה הכוזבת עלולה להתמוטט לכם בפרצוף?
* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, היתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה... חרפה!
תגובה: בן-אדם, הקמת ממשלה עם תנועת האחים-המוסלמים השוללת לעד את קיומה של מדינה יהודית – ואתה הופך את זה לשעתה הקטנה של האופוזיציה? חרפה!
* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר"... הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.
תגובה: בוא נסכים ש-59 מנדטים עדין לא יודעים 'שלחתום הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום עם ערפאת,' ועדיין – מהו האינטרס האישי של עסקן קטן ונקמן? אולי תסביר, גם לעצמך, רצוי. באשר לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל – ביטוי שאתה מרבה לחזור עליו בהנאה אורלית טרחנית, אשאלך: האם לא אתה, בנט וסער, ביצעתם פיגוע וחברתם יחדיו להקים ממשלה עם האחים המוסלמים? זה לא פיגוע בפטריוטים ציוניים ויהודים?
* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו."
תגובה: חוסר-הבנה של המציאות. ברגע שאתה ובנט הקמתם ממשלה ישראלית-פלשתינית עם האחים-המוסלמים קרעתם את המדינה היהודית מההיסטוריה הציונות ולדעתי גם מ'היהודית' והדמוקרטית.
* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים...
תגובה: בוחרי ימינה ברובם הביעו מורת רוח וסלידה ממהלכו של בנט. מי שפותח את השערים ל'שיבה שקטה' זה אתה, שקד ובנט. בבחירות הבאות בנט יהיה מחוץ לכנסת – זו תהיה הוכחה ברורה וניצחת מי המתיימר.
* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא היתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.
תגובה: איך אומרים הגששים? הצחקתנו! למה ביבי צריך להקים ממשלה עם רע"ם כשהוא יכול להקים ממשלת ימין יציבה עם סער ובנט? אתה היית מאמין, בכל החלומות השחורים של הגולן, ששני הליצנים האלה יעדיפו ממשלה עם ניצן הורביץ והאחים המוסלמים בתמיכת המשותפת על פני הליכוד? שניהם הצהירו שהם מתנגדים ללפיד ולערבים בעוצמה גדולה יותר מאשר לביבי...
* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.
תגובה: נראה לעין שקשה גם לך להבין את עצמך ולכן אסביר. הטענה המרכזית שלך, שלראשונה בתולדות המדינה עומדת פה אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה. אתה חוזר על זה מתחילת מאמרך וכנראה תמשיך בקו הטרחני הזה עד כלות הדור. אבל אתה מודה, בדבריך, שלראשונה יש גם ממשלה שאינה נאמנה למדינה ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים – לאחים-המוסלמים (אוייב ישיר, שפל ואכזר), למשל.
* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מיספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו...? תגובה: מה אתה אומר?!
* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם איתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם. כך זה לא יכול להימשך. תגובה: מה אתה אומר? סליחה שאני חוזר על עצמי...
* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת ליבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות...
תגובה: קצת מזכיר את הילד שרצח את הוריו וביקש מבית-המשפט רחמים כי הוא יתום. לך תקים ממשלה עם 'האחים-המוסלמים' ואחר כך תבוא לבית הכנסת לבקש רחמי שמיים...
* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.
תגובה: נו? ממשלה שלך ושל בנט עם האחים-המוסלמים זה המענה האולטימטיבי להתיישבות חוקית ולמיגור האנרכיה?
* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'."
תגובה: הניסוח שלך לוקה בחסר ומטעה כי צריך להדגיש שבמדינה שלנו, במציאות השלטת, החוק הוא בית המשפט העליון ומערכת המשפט שסגרה את שורותיה סביבו. החוק אינו ממשלת ישראל. הציטוט מדבר בפירוש על מאבק והתנגדות חוקית – ממש כמו קריים מיניסטר בבלפור. זה לא נגד החוק!
* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד... אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.
תגובה: מה שאינך מבין, אברמוביץ מאותת במורס לחבריו בממשלה את דף המסרים של השמאל. ההיגיון בדף זהה לאותו היגיון שדחק בבנט, בסער ובך להקים את הממשלה הפלשתינית הראשונה של האחים המוסלמים בישראל.
* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים.
תגובה: לרגע חשבתי שאתה מדבר על טראמפ או רייגן. אבל אתה טעית יותר ממני. האיש הזה הכריז: 'בני עמי בחרו בדרך הטרור' – ולכן משתמע שהוא אינו שייך לבני עמי ואני לא שייך לבני עמו. פה מתברר לאיזה עם אתה משתייך.
* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין. הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה...
תגובה: איך האייטם הזה מתקשר לקודמו? אם אתה בעד העם היהודי, כמוני, איך אתה משבח את ריבלין שבני עמו בחרו בדרך הטרור?
* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא. אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה... תגובה: נכון שכל עוד האנרכיסטים פעלו נגד ביבי – היה כיף?
* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.
תגובה: יש לי חדשות טובות בשבילך. כולם מסתובבים עם מסכות על הפנים ולא בגלל הקורונה. זה טבע הפוליטיקה. אצל בנט, למשל, המסכה על פרצופו לא תמיד יודעת איזו מסיכה מתחת היא מייצגת.
* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל. תגובה: אתה יושב עכשיו בממשלה של מעריציו, תלמידיו ומחובקיו.
אורי שרגיל
נעמן כהן
להציל את מדינת ישראל ועם ישראל
מממשלת לפיד-בנט-עבאס הלא-ציונית
ולהביא בהקדם חוק הגירה אזרחות חדש
מכיוון שממשלת לפיד-בנט-עבאס היא הממשלה הראשונה בתולדות מדינת היהודים שאינה ממשלה ציונית, ואינה מייצגת את רוב העם היהודי (רק 53 חברי כנסת יהודים), ועקב כך אין ביכולתה לקבל את הארכת חוק האזרחות, סברתי שעל האופוזיציה היה להציל את מדינת ישראל, ואת העם היהודי מאותה ממשלה, ולהצביע בעד התיקון לחוק עם הממשלה, ורק לאחר מכן להביא את נוסח חוק ההגירה החדש לכנסת. מכיוון שהארכת החוק לא נעשתה, ואולי טוב שלא, לאור התיקונים שנעשו בו: (ההסכם על חוק האזרחות של הממשלה עם "האחים המוסלמים" ומרצ):
https://rotter.net/forum/scoops1/706863.shtml
יש לגשת מיד לחוקק את חוק ההגירה החדש כחוק יסוד. ואז נראה אם כל אלו שהתקיפו את האופוזיציה על סיכון המדינה – עושים זאת מתוך דאגה כנה לעתיד המדינה או כדי לשמר את כסאם. נראה אם ההשערה שנפתלי בנט, אילת בן שאול-שקד, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, צבי האוזר, יועז הנדל (הרוכל שטיהר את טיבי מתמיכתו בטרור) ובנימין זאב בגין, מסרבים לחבור לאופוזיציה היהודית בהעברתו של חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל, בגלל שב"עקרונות יסוד" החוק. מדובר על "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי," ו"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי." מכיוון שמנסור עבאס, ועמיתיו מ"האחים המוסלמים" יחד עם חברי מרצ מתנגדים לניסוחים האלה, וזה מסכן את כסאם.
נראה מיד אם נפתלי בנט, אילת בן שאול-שקד, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, צבי האוזר, יועז הנדל (הרוכל שטיהר את טיבי מתמיכתו בטרור) ובנימין זאב בגין, יחושו לעזרת העם היהודי, או יהיו שבויים בידי מפלגת "האחים המוסלמים" ו"הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" שמטרתם חיסול הציונות וחיסול מדינת היהודים.
ממשלת ישראל ממשלה ישראלית (לא יהודית) פלישתינאית
הגזען הערבי-מוסלמי, אחמד טיבי, שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, הכריז בשמחה מעל דוכן הכנסת על הממשלה שזו: ''הממשלה הישראלית פלשתינית הראשונה בתולדות ישראל."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=706984
ודוק: טיבי מקפיד לומר ישראלית ולא יהודית כי אינו מכיר בעם היהודי.
ממשלה ישראלית פלישתינאית
עם שני מצעדי דגלים דגל ישראל, ודגל סייקס
כפועל יוצא מהממשלה הישראלית-פלשתינאית, בתגובת לתהלוכת הדגלים בירושלים בה הונפו דגלי ישראל, נערכה תהלוכת דגלי פלסטין באום אל פחם, בה הונפו דגלי סייקס ממציא העם המומצא, ומעצב דגלו, כשצבעי החליפויות האיסלמיות מייצגים את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית:
מצעד דגלי סייקס באום אל פחם:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=707234&forum=scoops1
מיכל רוזין היא סכנה למדינה
חברת הכנסת, מיכל רוזין ממרצ יוצאת נגד שלטון החוק בארץ ובסמכות בית המשפט וקובעת: "100 אלף מבנים בלתי חוקיים בנגב לא סכנה, אנשים צריכים מקום מחייה, לעומת זאת אביתר סכנה קיומית למדינה."
"עומר שקיר," (המטיף לחיסול ישראל) קובעת רוזין, "לא תומך בי די אס, לעומתו את בן גביר תומך כהנא אני לא יכולה לשמוע וקשה לי עם נוכחותו."
https://rotter.net/forum/scoops1/706570.shtml
מיכל רוזין סכנה למדינה.
בא לתת ביקורת ונמצא מאשר
תודה לאביאם פרקש, שכבלעם בא לתת ביקורת, ובעצם אישר את כל דבריי על מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין. ("חדשות בן עזר", גיליון 1660).
פרקש אומר אמירה, ומיד סותר את עצמו, ומאשר את דבריי.
פרקש (אומר): "כשנודע לבגין שאלטלנה מגיעה כבר לחופי ישראל הוא הציע לבן גוריון לקלוט את הספינה ובלבד ש-20% מהנשק שבה יועבר לאצ"ל ירושלים הנצורה, שם עדיין המחתרות פעלו בנפרד."
"נעמן כהן מגדיל וקובע, בצורה בלתי מבוססת, שאם הנשק היה מועבר לאצ"ל בירושלים, אז היו שם שתי ממשלות, כאילו. טיעון מופרך, משום שהאצ"ל וההגנה עבדו ביניהם בתיאום תוך הכרת הצורך של מלחמה משותפת באוייב מבחוץ. הנשק שהיה מגיע, הרי היה מגיע גם להגנה."
פרקש (סותר את עצמו): הוא מוכיח בדבריו כי אם היה הנשק מגיע לאצ"ל היו מתקיימים שני צבאות, (גם אם יש תיאום ביניהם), הצבאות מייצגים שתי ממשלות. ממשלת ישראל שצבאה צה"ל (כבר לא הגנה) בפיקוד בן גוריון, וממשלת האצ"ל בפיקוד בגין.
(ודוק: כשפרקש מדבר על "עבדו בתיאום" הוא אולי רואה לנגד עיניו את התיאום בין צה"ל לפת"ח? כשלשניהם מלחמה משותפת באויב המשותף החמאס...)
פרקש (אומר): האמירה שמנחם בגין ברח עם 150 אלף זלוטי מוורשה תוך שהוא מפקיר את אנשי בית"ר לגרמנים – היא שקר שחוזר על עצמו שוב ושוב, גם אצל נעמן כהן
מיד פרקש (סותר את עצמו): "הניסיון להיטפל לעובדה שבגין (ונתן ילין-מור, שלא מוזכר משום מה בסיפורי נעמן כהן) משכו מבנק הדואר 150 אלף זלוטי היא טענה תפלה, משום שלא היו מורשי חתימה אחרים מלבדם." (אז הוא כן משך את הכסף וברח...)
הערה: בניגוד לדבריו של פרקש, כמנהגי – הבאתי את המקור מספרו של נתן ילין מור, "שנות בטרם", הוצאת כנרת, ת"א, 1990, עמוד 110.
בראשונה כששלחתי את הסיפור, העורך אהוד בן עזר, סירב בכלל לפרסם זאת עד ששלחתי לו צילום מהספר, וגם אז הוא פרסם רק לאחר ששלח מכתב לאבי שילון כדי שיאמת לו את הדבר, והוא אימת:
אהלן אהוד,
הסיפור מופיע גם בספרי, אם כי בגין, למען הדיוק, לקח את הקופה ברשות, כדי לחלק את המשכורת לחברי בית"ר שברחו עימו.
אבי שילון
מחבר הביוגראפיה החדשה "בגין" שיצאה בימים אלה בהוצאת "עם עובד". ת"א, דצמבר 2007.
האמת הערה מוזרה. "בגין לקח את הקופה ברשות." ברשות ממי? מעצמו? הרי הוא בגין היה המנהיג, נציב בית"ר המחליט...
אגב הסיפור על לקיחת הקופה מבנק הדואר, לא מופיע כלל בספרו של אבי שילון על בגין, אבל הוא מביא עדות שמיעה בעניין לפיו בגין נטל מהקופה סך של 1,000 דולר ושילם לאיש פולני שהבטיח לו להציל את הוריו. הפולני לקח את הכסף ונעלם... (שם עמ' 35).
מכל דבריו רק בדבר אחד פרקש צודק. לא רק מיצ'סלב בגון-מנחם בגין מנהיג בית"ר ברח והשאיר את אנשיו אחריו. כל ההנהגה היהודית מכל הזרמים, הציונית, החרדית, הבונדיסטית וכו' ברחה ונמלטה, והשאירה את היהודים לגורלם. זו הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה.
היחידי שהלך עם אנשיו ולא ברח, הירש גולדשמיט-יאנוש קורצ'אק, גם הוא ביצע פשע בכך שאירגן את בני חסותו ללכת כצאן לטבח, ובכך הקל על ההשמדה עד שפרנץ שטנגל מנהל טריבלנקה התפלא על הקלות בהשמדת היהודים. 30 גרמנים במשמרות השמידו 800,000 יהודים. לא יאומן.
רק אנשים שלא נמנו על ההנהגה כמרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן, וצביה לובטקין חזרו לגטו.
ההסתה השקרית שמציג פרקש:
פרקש ממשיך בהסתה הישנה שאין לה שחר: "מפא"י העלימה את העובדה שמרכיב הכוח הגדול במרד גטו ורשה היה האצ"י של בית"ר. האצ"י ומפקדיו פאוול פרנקל, לאון רודל ודוד אפלבאום נמחקו מההיסטוריה הציונית המפא"יניקית, ורק ספרו של מישה ארנס האיר את החשיכה."
העובדות: כל הנצחת השואה בישראל היתה פוליטית. כל תנועה בנתה לעצמה בית זיכרון לשואה לאנשיה מטעמים פוליטיים. מפלגת "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד" בנו את "בית כצנלסון" בקיבוץ לוחמי הגטאות; מפ"ם, "השומר הצעיר", ו"הקיבוץ הארצי" בנו את מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ בקיבוץ יד מרדכי; מפא"י ו"האיחוד" בנו את מוזיאון משואה בתל יצחק. אפילו החרדים הקימו בבני ברק את מוזיאון השואה "גנזך קידוש השם".
מי שהעלימה את האצ"י ואת פבל פרנקל לא היתה מפא"י. אלא מפלגת "חרות", שלא בנתה מוזיאון הנצחה ללוחמי בית"ר כי מייצ'סלב בגון-מנחם בגין מנע את הנצחת אנשי בית"ר בשואה והנצחת פבל פרנקל – מפני שקיבל ביקורת מרוויזיוניסטים ותיקים על כך שברח ונטש את חניכיו בשואה, וחשש למעמדו בתנועה. אם ספרו של נתן ילין מור היה מתפרסם בשנות החמישים לא יכול היה בגין להיות מנהיג פוליטי בישראל של אז. האם שמע אי פעם פרקש את בגין מזכיר פעם את פבל פרנקל בשפע נאומיו חוצבי הלהבות ביום השואה? בטוחני שלא, אבל הסתה נגד מפא"י תמיד נמכרת טוב.
התנצלות
אני מתנצל בפני ארנה גולן על טעותי, ועל השמטת השם שטנצלר משמה, עם זאת בניגוד לדבריה, חשיבות השם המלא הוא בידע ההיסטורי על האדם, ולא ב"רכילות או חיפוש קרובים." הדבר האחרון המעניין (לגביי לפחות) שהיא קוזינה של אפרים שטנצלר ראש עירית גבעתיים לשעבר.
איך מוכרים סרט בעולם? (1)
סרטן כמטפורה – מאימא לבן ולשנאת ישראל
היהודייה האמריקאית, סוזן רוזנבלט זונטג, בדקה בספרה "המחלה כמטפורה" (1978, 1979), באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות? האם דימויים של מחלות, משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? השימוש בטרמינולוגיה קיצונית כמו – קטלנית, ממארת, חשוכת מרפא, אגרסיבית, לתיאור מחלת הסרטן גורם לאנשים לאבד את עשתונותיהם ולהתייחס לסרטן כאל חיה טורפת.
ישנם פרשנים הרואים בד"ר אדוארד בלוך, הרופא היהודי מלינץ שטיפל בקלרה פלצל, אימו של היטלר, שחלתה במחלת סרטן השד ומתה בייסורים קשים כשהיטלר היה בן 18, את הסיבה לאובססיביות החולנית שלו כלפי היהודים.
מותה מסרטן הריאות של ערה לפיד (לא הצלחתי למצוא את שמה המקורי) הביא את בנה הסרטן נדב לפיד (לא הצלחתי למצוא את שמו המקורי) ליצור סרט המשתתף בפסטיבל הסרטים בקאן המעביר מטאפורית את מחלת הסרטן מאימו לחברה הישראלית.
סתם סרט על ייסורי בן מייסוריה ומותה של אימו מסרטן לא מעניין את הצרפתים. לעומת זאת סרט על סרטן בחברה הישראלית יביא בצרפת לפרסים כסף תהילה וכבוד.
ערה לפיד נולדה למשפחה רוויזיוניסטית והפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, לכן גם הסרט בה מתאר בנה את ייסוריו ממחלתה של אימו ומותה מסרטן נקרא Ahed's Knee "הברך של עהד תמימי" הערבייה הבלונדינית שסטרה לחייל צה"ל והוקדש לה.
https://he.wikipedia.org/wiki/עהד_תמימי
הסרט, כפי שמתארת הביקורת, מנסה להראות משבר קיומי של אדם על רקע משבר קיומי של חברה שלמה – החברה הישראלית. (גילוי נאות לא ראיתי כי טרם הוצג בארץ).
כבר בסרטו הקודם "מילים נרדפות", שהופק ע"י הערבי-מוסלמי סעיד בן סעיד, שזכה בברלין בירת הרייך בפרס דב הזהב – ביטא לפיד את שנאתו העזה לישראל. גיבור הסרט מתאר את מדינת היהודים בכל המילים הנרדפות האפשריות המתארות רשע. שפה כל כך עשירה שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנה: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע."
דווקא הגוי הצרפתי עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר." https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ
לפיד עצמו סיפר: "הייתי הולך בפריז, מקלל את הישראלים בצרפתית, אומר לעצמי, 'יום אחד ישראל תימחק, אבל לא נורא, זאת מדינה כל כך בינונית שהעולם לא יפסיד הרבה.' אתם כל כך אוהבים את המדינה שלכם, משוכנעים שכולם צריכים לאהוב אותה, ואני רציתי לומר 'תראו אני ישראלי, ואני יכול לשנוא את ישראל, לומר עליה מלים איומות, ולא לגמור אף פעם לקלל אותה.'"
(נירית אנדרמן, "נדב לפיד רציתי להעליב את הישראלים", "הארץ" 29.2.19)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.6977148
באירוניה – לפיד, שהגשים כבר את חלומו של ערפאת וירד מהארץ עם נעמה פרייס אשתו ונח בנו לצרפת, נתפס שם דווקא כדמות היהודית הטיפוסית המתוארת על ידי האנטישמים כאוהב כסף. לפיד משמיץ את ישראל ולמרות זאת מבקש לקבל ממנה כסף. קרתה לו גם תקלה נוספת – במקום מרים סיבוני-רגב אותה אהב להשמיץ, נבחר לתפקיד יחיאל משה טרופר שאותו כבר לא ניתן להשמיץ. מעניין אם במולדתו החדשה צרפת יאבק לפיד נגד משרד התרבות הצרפתי, למשל נגד אי הנכונות של הצרפתים לקיים בארצם מערכת חינוך בערבית למיעוט הערבי הזהה במיספרו למיעוט הערבי בארץ? היה מעניין לחקור שורשי השנאה העצמית שינק הסרטן (יוצר הסרט) לפיד, מאימו המנוחה שנפטרה מסרטן. כיצד נולדה מפלצת אנטישמית כמותו? (בדומה לאלו המנסים להתחקות על קלרה פלצל שדווקא לא נודעה בשינאה אנטישמית).
איך מוכרים סרט בעולם? (2)
יוסף וייץ גיבור לאומי במאבק ההרואי נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית
מיכל ויץ, נינתו של יוסף וייץ (1890-1972), איש הקרן הקיימת, גם היא רוצה למכור סרט בעולם, ומה יותר פשוט מלהציג את הסבא רבא "כסבא נכבה" ו"אבי הטרנספר", זה יביא כסף תהילה וכבוד בעולם. זו הדרך הטובה למכור את הסרט "קופסה כחולה".
בסרטהּ מאשימה ויץ את הסבא רבא שלה בהאשמות הבאות:
1. אבי תוכנית הטרנספר. בשנת 1940 הוא תיעד ביומנו את דעתו שאין מקום בארץ (מדובר על תחומי המנדט לאחר מסירת עבר הירדן לערבים) לשני עמים. "רק בדרך טרנספר ערביי ישראל תבוא הגאולה."
2. קניית אדמות מערבים וסילוק אריסים ערבים מהם.
3. נטיעת יערות על אדמות הכפרים הערבים אחרי מלחמת השחרור כדי למנוע את חזרת הפליטים.
(נילי איצקוביץ, "בדוקו חדש מתחקה הבמאית מיכל ויץ אחרי הסבא רבא שלה, הוגה מדיניות הטרנספר", "הארץ", 1.7.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/docaviv/.premium-MAGAZINE-1.9955381
כתגובה להאשמות מיכל ויץ, נחלץ מיד הנכד, ההיסטוריון יחיעם וייץ, לטהרו מאשמה:
טיעוניו הם כדלקמן:
1. משמעות המושג "טרנספר" בעיני יוסף וייץ לא היה גירוש אקטיבי של ערביי הארץ, אלא מניעת חזרתם של הערבים שברחו במלחמת השחרור אל היישובים שבהם חיו, וביישוב העולים החדשים באותם כפרים נטושים. בתקופת המאבק הקיומי במלחמת השחרור היה ברור לכולם שאי אפשר יהיה להקים מדינה יהודית עם רוב ערבי ואפילו עם מיעוט ערבי בשיעור ניכר, מכיוון שמצב כזה יסכל את המטרה הציונית העליונה: לקלוט את פליטי החרב שהגיעו מאירופה מיד אחרי השואה, ואת יהודי מדינות ערב. החזרת הפליטים הערבים עלולה לפגוע בסיכויי הישרדותה. לכן, הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית, לא היתה אפשרות להחזרתם. בשיחה עם יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת הראשון וחברו מימי העלייה השנייה, פרש ויץ את עמדתו: "איך נישא בעולו של מיעוט גדול כזה, עוין ומוסת? תשובתי: לא ניתן להם לחזור, אבל נשלם להם בעד רכושם ונעזור להם להתיישב בארצות השכנות. שם ייטב להם וגם לאחיהם." (7 ביוני 1948).
2. יוסף וייץ התנגד תמיד לארץ ישראל השלמה. הוא תמך בתוכנית החלוקה ב-1937 והתנגד לסיפוח השטחים ב-1967. התנגד גם לחזרה לגוש עציון וקרא להתיישב בנגב ובגליל "שאדמתו תפוסה על ידי ערבים," – אך בניגוד לאדמות הגדה אין עליה חילוקי דעות "לא מצד ישעיהו, לא מצד ירמיהו ולא מצד הגויים". (שטות גמורה כי הערבים רואים גם בגליל שטח כבוש שיש לשחרר מהיהודים).
(יחיעם וייץ, "סבא שלי לא היה טרנספריסט", "הארץ" 6.7.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9971219
יוסף וייץ דמות מוסרית בהשוואה עם הכיבוש הערבי
יותר מאשר מציג את "פשעיו" של יוסף וייץ, מראה הסרט "קופסה כחולה" את ההבדל ההיסטורי בין הכיבוש הערבי ל"כיבוש היהודי". הערבים כבשו אדמות בכוח. היהודים קנו אדמות בכסף.כל השטחים הכבושים ע"י הערבים (היום 13 מיליון קמ"ר) כולם נכבשו מבעליהם בכוח. הערבים לא קנו מעולם אדמות בכסף. הם לקחו בכוח. כל השטחים הכבושים ע"י הערבים היו ארצות נוצריות, וכיום אין בהם כמעט נוצרים. כל אלו שהשתחררו מכיבוש ערבי-מוסלמי הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הארמנים, הגיאורגים, לא קנו את אדמותיהם בחזרה בכסף מהערבים, אלא בכוח ע"י סילוק הכיבוש הערבי ופירוק כל ההתנחלויות הערביות.
מכל האמור לעיל עולה כי יוסף וייץ, שפעל לשחרור ארץ ישראל מהכיבוש הערבי ע"י קניית אדמות בכסף, והתנגד לשיבת הערבים לאדמותיהם לאחר שפתחו במלחמת שמד נגד היהודים, והיה מוכן לפצותם בכסף תמורת התיישבותם בשטחים אחרים הכבושים ע"י הערבים (ודוק: שום ערבי לא עבר לחיות בשטח שאינו כבוש ע"י הערבים, כלומר בארץ שאינה ערבית) נתפש כאיש מוסרי וכגיבור מוסרי במאבק ההרואי נגד האיפריאליזם והוקלוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית.
עמוס שוקן – ישראל היא מולדת הפלסטינים
יותר מאשר היא מולדת היהודים
בתשובה לציוץ של יאיר האן מיליקובסקי-נתניהו שערב היא מולדת הערבים, מכריז עמוס שוקן: "יאיר, תכניס לך לראש, ישראל היא מולדת אזרחיה הפלסטינים יותר משהיא מולדת אזרחיה היהודים (שבאים גם דרך חוק השבות)."
https://mobile.twitter.com/AmosSchocken1/status/1411774267159625732
מר שוקן למה יותר? האם בגלל הכיבוש הערבי? הרי הם ערבים מערב הדוברים ערבית (לא פלישתית) ומתפללים חמש פעמים ביום לכיוון ערב מולדתם לאללה (אלוהים הערבי ולא לדגון הפלישתי). האם הערבים הם גם יותר צרפתים, ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, מלטזים, יוונים, גיאורגים, וארמנים בגלל הכיבוש הערבי בעבר? ובכלל האם בעקבות קביעתך אתה מתכוון לעבור למולדתך גרמניה? ארץ מולדת אביך, או לאוקראינה ארץ מולדת אימך?
ההיסטוריון החדש מוחמד אשתייה
ההיסטוריון החדש, ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה, הושפע גנראה מההיסוריון האוסטרי-פולני האנטישמי שלמה זנד מכחיש העם היהודי, והוא קובע כי "אין כל קשר בין הישראלים ליהודים. היהודים של היום הם בכלל כוזרים":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=706836&forum=scoops1
ההיסטוריון מוחמד אשתייה, אולי יותר טוב שתענה לנו מה הקשר בין הפלסטינים לפלישתים?
מים לעבדאללה המלך
על פי התפיסה המוסלמית על היהודים לשלם למוסלמים ג'יזיה, מס גולגולת, והנה מסתבר שכדי להיפגש עם המלך עבדאללה התחייב נפתלי בנט להעביר לעבר ירדנים כג'יזיה עוד חמישים מיליון קוב של מים במחיר אפסי.
https://www.ynet.co.il/news/article/b1irmontu
https://mobile.twitter.com/yair_kraus/status/1411408314001498116
ודוק: לא מדובר במחווה של ישראל כלפי עבר הירדן, אלא במחווה של המלך כלפי ישראל, בעצם הנכונות להיפגש עם בנט, וזאת לאחר שהמלך העב- ירדני ביטל את הנספחים לחוזה השלום בנהריים ובצופר. ועוד התנאי שלו היה לשמור זאת בסוד. מה עוד אפשר לצפות מראש ממשלה בנט התלוי ב"אחים המוסלמים"? האירוניה היא שבניגוד לישראל – מפלגת "האחים המוסלמים" הוצאה ע"י המלך מחוץ לחוק. (ירדן פירקה את "האחים המוסלמים")
https://www.ynet.co.il/news/article/HkohcTTyw
חנה בבלי – או השקרים של יאיר למפל-לפיד
שר החוץ המנומס יאיר למפל-לפיד יצא בהצהרה שמיום שנכנס ראובן ריבלין לתפקיד נשיא המדינה הוא לא קורא לו רובי, אלא אדוני הנשיא. "כך," הוא מבטיח, גם לא אקרא בוז'י מפני שממלכתיות אינה קורית מעצמה היא נובעת מכך שאנחנו מתייחסים ברצינות למדינה שלנו לטקסיה ולסמליה":
https://mobile.twitter.com/GadiTaub1/status/1412863740345819138
נהדר נכון. הנה אציל הונגרי בעל נימוס. אמממה מר למפל-לפיד אינו מתייחס לדבריו ברצינות (כמו שכנראה גם אנחנו צריכים להתייחס אליהם) בפועל הוא תמיד קרא לכבוד הנשיא "רובי". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
הרון אל רשיד ריבלין
החליף העבאסי הארון אל רשיד (766-809) מבגדד, התפרסם בכך שחייו וחיי החצר שלו נתנו השראה לסיפורים רבים מאלף לילה ולילה. על פי אחד הסיפורים המפורסמים החליף היה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים במטרה לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם.
והנה מסתבר שיש לו יורש, והוא הנשיא ראובן ריבלין, שהתחפש לאחד האדם בסיוע השב"כ, והיה מסתובב באופן אנונימי ברחבי ישראל. (הנה ריבלין המחופש):
https://rotter.net/forum/scoops1/706900.shtml
האם היה גם הולך לנשים אלף לילה ולילה?
נעמן כהן
ולהביא בהקדם חוק הגירה אזרחות חדש
מכיוון שממשלת לפיד-בנט-עבאס היא הממשלה הראשונה בתולדות מדינת היהודים שאינה ממשלה ציונית, ואינה מייצגת את רוב העם היהודי (רק 53 חברי כנסת יהודים), ועקב כך אין ביכולתה לקבל את הארכת חוק האזרחות, סברתי שעל האופוזיציה היה להציל את מדינת ישראל, ואת העם היהודי מאותה ממשלה, ולהצביע בעד התיקון לחוק עם הממשלה, ורק לאחר מכן להביא את נוסח חוק ההגירה החדש לכנסת. מכיוון שהארכת החוק לא נעשתה, ואולי טוב שלא, לאור התיקונים שנעשו בו: (ההסכם על חוק האזרחות של הממשלה עם "האחים המוסלמים" ומרצ):
https://rotter.net/forum/scoops1/706863.shtml
יש לגשת מיד לחוקק את חוק ההגירה החדש כחוק יסוד. ואז נראה אם כל אלו שהתקיפו את האופוזיציה על סיכון המדינה – עושים זאת מתוך דאגה כנה לעתיד המדינה או כדי לשמר את כסאם. נראה אם ההשערה שנפתלי בנט, אילת בן שאול-שקד, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, צבי האוזר, יועז הנדל (הרוכל שטיהר את טיבי מתמיכתו בטרור) ובנימין זאב בגין, מסרבים לחבור לאופוזיציה היהודית בהעברתו של חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל, בגלל שב"עקרונות יסוד" החוק. מדובר על "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי," ו"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי." מכיוון שמנסור עבאס, ועמיתיו מ"האחים המוסלמים" יחד עם חברי מרצ מתנגדים לניסוחים האלה, וזה מסכן את כסאם.
נראה מיד אם נפתלי בנט, אילת בן שאול-שקד, גדעון משה זריצ'נסקי-סער, צבי האוזר, יועז הנדל (הרוכל שטיהר את טיבי מתמיכתו בטרור) ובנימין זאב בגין, יחושו לעזרת העם היהודי, או יהיו שבויים בידי מפלגת "האחים המוסלמים" ו"הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" שמטרתם חיסול הציונות וחיסול מדינת היהודים.
ממשלת ישראל ממשלה ישראלית (לא יהודית) פלישתינאית
הגזען הערבי-מוסלמי, אחמד טיבי, שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, הכריז בשמחה מעל דוכן הכנסת על הממשלה שזו: ''הממשלה הישראלית פלשתינית הראשונה בתולדות ישראל."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=706984
ודוק: טיבי מקפיד לומר ישראלית ולא יהודית כי אינו מכיר בעם היהודי.
ממשלה ישראלית פלישתינאית
עם שני מצעדי דגלים דגל ישראל, ודגל סייקס
כפועל יוצא מהממשלה הישראלית-פלשתינאית, בתגובת לתהלוכת הדגלים בירושלים בה הונפו דגלי ישראל, נערכה תהלוכת דגלי פלסטין באום אל פחם, בה הונפו דגלי סייקס ממציא העם המומצא, ומעצב דגלו, כשצבעי החליפויות האיסלמיות מייצגים את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית:
מצעד דגלי סייקס באום אל פחם:
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=707234&forum=scoops1
מיכל רוזין היא סכנה למדינה
חברת הכנסת, מיכל רוזין ממרצ יוצאת נגד שלטון החוק בארץ ובסמכות בית המשפט וקובעת: "100 אלף מבנים בלתי חוקיים בנגב לא סכנה, אנשים צריכים מקום מחייה, לעומת זאת אביתר סכנה קיומית למדינה."
"עומר שקיר," (המטיף לחיסול ישראל) קובעת רוזין, "לא תומך בי די אס, לעומתו את בן גביר תומך כהנא אני לא יכולה לשמוע וקשה לי עם נוכחותו."
https://rotter.net/forum/scoops1/706570.shtml
מיכל רוזין סכנה למדינה.
בא לתת ביקורת ונמצא מאשר
תודה לאביאם פרקש, שכבלעם בא לתת ביקורת, ובעצם אישר את כל דבריי על מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין. ("חדשות בן עזר", גיליון 1660).
פרקש אומר אמירה, ומיד סותר את עצמו, ומאשר את דבריי.
פרקש (אומר): "כשנודע לבגין שאלטלנה מגיעה כבר לחופי ישראל הוא הציע לבן גוריון לקלוט את הספינה ובלבד ש-20% מהנשק שבה יועבר לאצ"ל ירושלים הנצורה, שם עדיין המחתרות פעלו בנפרד."
"נעמן כהן מגדיל וקובע, בצורה בלתי מבוססת, שאם הנשק היה מועבר לאצ"ל בירושלים, אז היו שם שתי ממשלות, כאילו. טיעון מופרך, משום שהאצ"ל וההגנה עבדו ביניהם בתיאום תוך הכרת הצורך של מלחמה משותפת באוייב מבחוץ. הנשק שהיה מגיע, הרי היה מגיע גם להגנה."
פרקש (סותר את עצמו): הוא מוכיח בדבריו כי אם היה הנשק מגיע לאצ"ל היו מתקיימים שני צבאות, (גם אם יש תיאום ביניהם), הצבאות מייצגים שתי ממשלות. ממשלת ישראל שצבאה צה"ל (כבר לא הגנה) בפיקוד בן גוריון, וממשלת האצ"ל בפיקוד בגין.
(ודוק: כשפרקש מדבר על "עבדו בתיאום" הוא אולי רואה לנגד עיניו את התיאום בין צה"ל לפת"ח? כשלשניהם מלחמה משותפת באויב המשותף החמאס...)
פרקש (אומר): האמירה שמנחם בגין ברח עם 150 אלף זלוטי מוורשה תוך שהוא מפקיר את אנשי בית"ר לגרמנים – היא שקר שחוזר על עצמו שוב ושוב, גם אצל נעמן כהן
מיד פרקש (סותר את עצמו): "הניסיון להיטפל לעובדה שבגין (ונתן ילין-מור, שלא מוזכר משום מה בסיפורי נעמן כהן) משכו מבנק הדואר 150 אלף זלוטי היא טענה תפלה, משום שלא היו מורשי חתימה אחרים מלבדם." (אז הוא כן משך את הכסף וברח...)
הערה: בניגוד לדבריו של פרקש, כמנהגי – הבאתי את המקור מספרו של נתן ילין מור, "שנות בטרם", הוצאת כנרת, ת"א, 1990, עמוד 110.
בראשונה כששלחתי את הסיפור, העורך אהוד בן עזר, סירב בכלל לפרסם זאת עד ששלחתי לו צילום מהספר, וגם אז הוא פרסם רק לאחר ששלח מכתב לאבי שילון כדי שיאמת לו את הדבר, והוא אימת:
אהלן אהוד,
הסיפור מופיע גם בספרי, אם כי בגין, למען הדיוק, לקח את הקופה ברשות, כדי לחלק את המשכורת לחברי בית"ר שברחו עימו.
אבי שילון
מחבר הביוגראפיה החדשה "בגין" שיצאה בימים אלה בהוצאת "עם עובד". ת"א, דצמבר 2007.
האמת הערה מוזרה. "בגין לקח את הקופה ברשות." ברשות ממי? מעצמו? הרי הוא בגין היה המנהיג, נציב בית"ר המחליט...
אגב הסיפור על לקיחת הקופה מבנק הדואר, לא מופיע כלל בספרו של אבי שילון על בגין, אבל הוא מביא עדות שמיעה בעניין לפיו בגין נטל מהקופה סך של 1,000 דולר ושילם לאיש פולני שהבטיח לו להציל את הוריו. הפולני לקח את הכסף ונעלם... (שם עמ' 35).
מכל דבריו רק בדבר אחד פרקש צודק. לא רק מיצ'סלב בגון-מנחם בגין מנהיג בית"ר ברח והשאיר את אנשיו אחריו. כל ההנהגה היהודית מכל הזרמים, הציונית, החרדית, הבונדיסטית וכו' ברחה ונמלטה, והשאירה את היהודים לגורלם. זו הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה.
היחידי שהלך עם אנשיו ולא ברח, הירש גולדשמיט-יאנוש קורצ'אק, גם הוא ביצע פשע בכך שאירגן את בני חסותו ללכת כצאן לטבח, ובכך הקל על ההשמדה עד שפרנץ שטנגל מנהל טריבלנקה התפלא על הקלות בהשמדת היהודים. 30 גרמנים במשמרות השמידו 800,000 יהודים. לא יאומן.
רק אנשים שלא נמנו על ההנהגה כמרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן, וצביה לובטקין חזרו לגטו.
ההסתה השקרית שמציג פרקש:
פרקש ממשיך בהסתה הישנה שאין לה שחר: "מפא"י העלימה את העובדה שמרכיב הכוח הגדול במרד גטו ורשה היה האצ"י של בית"ר. האצ"י ומפקדיו פאוול פרנקל, לאון רודל ודוד אפלבאום נמחקו מההיסטוריה הציונית המפא"יניקית, ורק ספרו של מישה ארנס האיר את החשיכה."
העובדות: כל הנצחת השואה בישראל היתה פוליטית. כל תנועה בנתה לעצמה בית זיכרון לשואה לאנשיה מטעמים פוליטיים. מפלגת "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד" בנו את "בית כצנלסון" בקיבוץ לוחמי הגטאות; מפ"ם, "השומר הצעיר", ו"הקיבוץ הארצי" בנו את מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ בקיבוץ יד מרדכי; מפא"י ו"האיחוד" בנו את מוזיאון משואה בתל יצחק. אפילו החרדים הקימו בבני ברק את מוזיאון השואה "גנזך קידוש השם".
מי שהעלימה את האצ"י ואת פבל פרנקל לא היתה מפא"י. אלא מפלגת "חרות", שלא בנתה מוזיאון הנצחה ללוחמי בית"ר כי מייצ'סלב בגון-מנחם בגין מנע את הנצחת אנשי בית"ר בשואה והנצחת פבל פרנקל – מפני שקיבל ביקורת מרוויזיוניסטים ותיקים על כך שברח ונטש את חניכיו בשואה, וחשש למעמדו בתנועה. אם ספרו של נתן ילין מור היה מתפרסם בשנות החמישים לא יכול היה בגין להיות מנהיג פוליטי בישראל של אז. האם שמע אי פעם פרקש את בגין מזכיר פעם את פבל פרנקל בשפע נאומיו חוצבי הלהבות ביום השואה? בטוחני שלא, אבל הסתה נגד מפא"י תמיד נמכרת טוב.
התנצלות
אני מתנצל בפני ארנה גולן על טעותי, ועל השמטת השם שטנצלר משמה, עם זאת בניגוד לדבריה, חשיבות השם המלא הוא בידע ההיסטורי על האדם, ולא ב"רכילות או חיפוש קרובים." הדבר האחרון המעניין (לגביי לפחות) שהיא קוזינה של אפרים שטנצלר ראש עירית גבעתיים לשעבר.
איך מוכרים סרט בעולם? (1)
סרטן כמטפורה – מאימא לבן ולשנאת ישראל
היהודייה האמריקאית, סוזן רוזנבלט זונטג, בדקה בספרה "המחלה כמטפורה" (1978, 1979), באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות? האם דימויים של מחלות, משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? השימוש בטרמינולוגיה קיצונית כמו – קטלנית, ממארת, חשוכת מרפא, אגרסיבית, לתיאור מחלת הסרטן גורם לאנשים לאבד את עשתונותיהם ולהתייחס לסרטן כאל חיה טורפת.
ישנם פרשנים הרואים בד"ר אדוארד בלוך, הרופא היהודי מלינץ שטיפל בקלרה פלצל, אימו של היטלר, שחלתה במחלת סרטן השד ומתה בייסורים קשים כשהיטלר היה בן 18, את הסיבה לאובססיביות החולנית שלו כלפי היהודים.
מותה מסרטן הריאות של ערה לפיד (לא הצלחתי למצוא את שמה המקורי) הביא את בנה הסרטן נדב לפיד (לא הצלחתי למצוא את שמו המקורי) ליצור סרט המשתתף בפסטיבל הסרטים בקאן המעביר מטאפורית את מחלת הסרטן מאימו לחברה הישראלית.
סתם סרט על ייסורי בן מייסוריה ומותה של אימו מסרטן לא מעניין את הצרפתים. לעומת זאת סרט על סרטן בחברה הישראלית יביא בצרפת לפרסים כסף תהילה וכבוד.
ערה לפיד נולדה למשפחה רוויזיוניסטית והפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, לכן גם הסרט בה מתאר בנה את ייסוריו ממחלתה של אימו ומותה מסרטן נקרא Ahed's Knee "הברך של עהד תמימי" הערבייה הבלונדינית שסטרה לחייל צה"ל והוקדש לה.
https://he.wikipedia.org/wiki/עהד_תמימי
הסרט, כפי שמתארת הביקורת, מנסה להראות משבר קיומי של אדם על רקע משבר קיומי של חברה שלמה – החברה הישראלית. (גילוי נאות לא ראיתי כי טרם הוצג בארץ).
כבר בסרטו הקודם "מילים נרדפות", שהופק ע"י הערבי-מוסלמי סעיד בן סעיד, שזכה בברלין בירת הרייך בפרס דב הזהב – ביטא לפיד את שנאתו העזה לישראל. גיבור הסרט מתאר את מדינת היהודים בכל המילים הנרדפות האפשריות המתארות רשע. שפה כל כך עשירה שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנה: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע."
דווקא הגוי הצרפתי עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר." https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ
לפיד עצמו סיפר: "הייתי הולך בפריז, מקלל את הישראלים בצרפתית, אומר לעצמי, 'יום אחד ישראל תימחק, אבל לא נורא, זאת מדינה כל כך בינונית שהעולם לא יפסיד הרבה.' אתם כל כך אוהבים את המדינה שלכם, משוכנעים שכולם צריכים לאהוב אותה, ואני רציתי לומר 'תראו אני ישראלי, ואני יכול לשנוא את ישראל, לומר עליה מלים איומות, ולא לגמור אף פעם לקלל אותה.'"
(נירית אנדרמן, "נדב לפיד רציתי להעליב את הישראלים", "הארץ" 29.2.19)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.6977148
באירוניה – לפיד, שהגשים כבר את חלומו של ערפאת וירד מהארץ עם נעמה פרייס אשתו ונח בנו לצרפת, נתפס שם דווקא כדמות היהודית הטיפוסית המתוארת על ידי האנטישמים כאוהב כסף. לפיד משמיץ את ישראל ולמרות זאת מבקש לקבל ממנה כסף. קרתה לו גם תקלה נוספת – במקום מרים סיבוני-רגב אותה אהב להשמיץ, נבחר לתפקיד יחיאל משה טרופר שאותו כבר לא ניתן להשמיץ. מעניין אם במולדתו החדשה צרפת יאבק לפיד נגד משרד התרבות הצרפתי, למשל נגד אי הנכונות של הצרפתים לקיים בארצם מערכת חינוך בערבית למיעוט הערבי הזהה במיספרו למיעוט הערבי בארץ? היה מעניין לחקור שורשי השנאה העצמית שינק הסרטן (יוצר הסרט) לפיד, מאימו המנוחה שנפטרה מסרטן. כיצד נולדה מפלצת אנטישמית כמותו? (בדומה לאלו המנסים להתחקות על קלרה פלצל שדווקא לא נודעה בשינאה אנטישמית).
איך מוכרים סרט בעולם? (2)
יוסף וייץ גיבור לאומי במאבק ההרואי נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית
מיכל ויץ, נינתו של יוסף וייץ (1890-1972), איש הקרן הקיימת, גם היא רוצה למכור סרט בעולם, ומה יותר פשוט מלהציג את הסבא רבא "כסבא נכבה" ו"אבי הטרנספר", זה יביא כסף תהילה וכבוד בעולם. זו הדרך הטובה למכור את הסרט "קופסה כחולה".
בסרטהּ מאשימה ויץ את הסבא רבא שלה בהאשמות הבאות:
1. אבי תוכנית הטרנספר. בשנת 1940 הוא תיעד ביומנו את דעתו שאין מקום בארץ (מדובר על תחומי המנדט לאחר מסירת עבר הירדן לערבים) לשני עמים. "רק בדרך טרנספר ערביי ישראל תבוא הגאולה."
2. קניית אדמות מערבים וסילוק אריסים ערבים מהם.
3. נטיעת יערות על אדמות הכפרים הערבים אחרי מלחמת השחרור כדי למנוע את חזרת הפליטים.
(נילי איצקוביץ, "בדוקו חדש מתחקה הבמאית מיכל ויץ אחרי הסבא רבא שלה, הוגה מדיניות הטרנספר", "הארץ", 1.7.21)
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/docaviv/.premium-MAGAZINE-1.9955381
כתגובה להאשמות מיכל ויץ, נחלץ מיד הנכד, ההיסטוריון יחיעם וייץ, לטהרו מאשמה:
טיעוניו הם כדלקמן:
1. משמעות המושג "טרנספר" בעיני יוסף וייץ לא היה גירוש אקטיבי של ערביי הארץ, אלא מניעת חזרתם של הערבים שברחו במלחמת השחרור אל היישובים שבהם חיו, וביישוב העולים החדשים באותם כפרים נטושים. בתקופת המאבק הקיומי במלחמת השחרור היה ברור לכולם שאי אפשר יהיה להקים מדינה יהודית עם רוב ערבי ואפילו עם מיעוט ערבי בשיעור ניכר, מכיוון שמצב כזה יסכל את המטרה הציונית העליונה: לקלוט את פליטי החרב שהגיעו מאירופה מיד אחרי השואה, ואת יהודי מדינות ערב. החזרת הפליטים הערבים עלולה לפגוע בסיכויי הישרדותה. לכן, הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית, לא היתה אפשרות להחזרתם. בשיחה עם יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת הראשון וחברו מימי העלייה השנייה, פרש ויץ את עמדתו: "איך נישא בעולו של מיעוט גדול כזה, עוין ומוסת? תשובתי: לא ניתן להם לחזור, אבל נשלם להם בעד רכושם ונעזור להם להתיישב בארצות השכנות. שם ייטב להם וגם לאחיהם." (7 ביוני 1948).
2. יוסף וייץ התנגד תמיד לארץ ישראל השלמה. הוא תמך בתוכנית החלוקה ב-1937 והתנגד לסיפוח השטחים ב-1967. התנגד גם לחזרה לגוש עציון וקרא להתיישב בנגב ובגליל "שאדמתו תפוסה על ידי ערבים," – אך בניגוד לאדמות הגדה אין עליה חילוקי דעות "לא מצד ישעיהו, לא מצד ירמיהו ולא מצד הגויים". (שטות גמורה כי הערבים רואים גם בגליל שטח כבוש שיש לשחרר מהיהודים).
(יחיעם וייץ, "סבא שלי לא היה טרנספריסט", "הארץ" 6.7.21)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9971219
יוסף וייץ דמות מוסרית בהשוואה עם הכיבוש הערבי
יותר מאשר מציג את "פשעיו" של יוסף וייץ, מראה הסרט "קופסה כחולה" את ההבדל ההיסטורי בין הכיבוש הערבי ל"כיבוש היהודי". הערבים כבשו אדמות בכוח. היהודים קנו אדמות בכסף.כל השטחים הכבושים ע"י הערבים (היום 13 מיליון קמ"ר) כולם נכבשו מבעליהם בכוח. הערבים לא קנו מעולם אדמות בכסף. הם לקחו בכוח. כל השטחים הכבושים ע"י הערבים היו ארצות נוצריות, וכיום אין בהם כמעט נוצרים. כל אלו שהשתחררו מכיבוש ערבי-מוסלמי הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הארמנים, הגיאורגים, לא קנו את אדמותיהם בחזרה בכסף מהערבים, אלא בכוח ע"י סילוק הכיבוש הערבי ופירוק כל ההתנחלויות הערביות.
מכל האמור לעיל עולה כי יוסף וייץ, שפעל לשחרור ארץ ישראל מהכיבוש הערבי ע"י קניית אדמות בכסף, והתנגד לשיבת הערבים לאדמותיהם לאחר שפתחו במלחמת שמד נגד היהודים, והיה מוכן לפצותם בכסף תמורת התיישבותם בשטחים אחרים הכבושים ע"י הערבים (ודוק: שום ערבי לא עבר לחיות בשטח שאינו כבוש ע"י הערבים, כלומר בארץ שאינה ערבית) נתפש כאיש מוסרי וכגיבור מוסרי במאבק ההרואי נגד האיפריאליזם והוקלוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית.
עמוס שוקן – ישראל היא מולדת הפלסטינים
יותר מאשר היא מולדת היהודים
בתשובה לציוץ של יאיר האן מיליקובסקי-נתניהו שערב היא מולדת הערבים, מכריז עמוס שוקן: "יאיר, תכניס לך לראש, ישראל היא מולדת אזרחיה הפלסטינים יותר משהיא מולדת אזרחיה היהודים (שבאים גם דרך חוק השבות)."
https://mobile.twitter.com/AmosSchocken1/status/1411774267159625732
מר שוקן למה יותר? האם בגלל הכיבוש הערבי? הרי הם ערבים מערב הדוברים ערבית (לא פלישתית) ומתפללים חמש פעמים ביום לכיוון ערב מולדתם לאללה (אלוהים הערבי ולא לדגון הפלישתי). האם הערבים הם גם יותר צרפתים, ספרדים, פורטוגזים, איטלקים, מלטזים, יוונים, גיאורגים, וארמנים בגלל הכיבוש הערבי בעבר? ובכלל האם בעקבות קביעתך אתה מתכוון לעבור למולדתך גרמניה? ארץ מולדת אביך, או לאוקראינה ארץ מולדת אימך?
ההיסטוריון החדש מוחמד אשתייה
ההיסטוריון החדש, ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה, הושפע גנראה מההיסוריון האוסטרי-פולני האנטישמי שלמה זנד מכחיש העם היהודי, והוא קובע כי "אין כל קשר בין הישראלים ליהודים. היהודים של היום הם בכלל כוזרים":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=706836&forum=scoops1
ההיסטוריון מוחמד אשתייה, אולי יותר טוב שתענה לנו מה הקשר בין הפלסטינים לפלישתים?
מים לעבדאללה המלך
על פי התפיסה המוסלמית על היהודים לשלם למוסלמים ג'יזיה, מס גולגולת, והנה מסתבר שכדי להיפגש עם המלך עבדאללה התחייב נפתלי בנט להעביר לעבר ירדנים כג'יזיה עוד חמישים מיליון קוב של מים במחיר אפסי.
https://www.ynet.co.il/news/article/b1irmontu
https://mobile.twitter.com/yair_kraus/status/1411408314001498116
ודוק: לא מדובר במחווה של ישראל כלפי עבר הירדן, אלא במחווה של המלך כלפי ישראל, בעצם הנכונות להיפגש עם בנט, וזאת לאחר שהמלך העב- ירדני ביטל את הנספחים לחוזה השלום בנהריים ובצופר. ועוד התנאי שלו היה לשמור זאת בסוד. מה עוד אפשר לצפות מראש ממשלה בנט התלוי ב"אחים המוסלמים"? האירוניה היא שבניגוד לישראל – מפלגת "האחים המוסלמים" הוצאה ע"י המלך מחוץ לחוק. (ירדן פירקה את "האחים המוסלמים")
https://www.ynet.co.il/news/article/HkohcTTyw
חנה בבלי – או השקרים של יאיר למפל-לפיד
שר החוץ המנומס יאיר למפל-לפיד יצא בהצהרה שמיום שנכנס ראובן ריבלין לתפקיד נשיא המדינה הוא לא קורא לו רובי, אלא אדוני הנשיא. "כך," הוא מבטיח, גם לא אקרא בוז'י מפני שממלכתיות אינה קורית מעצמה היא נובעת מכך שאנחנו מתייחסים ברצינות למדינה שלנו לטקסיה ולסמליה":
https://mobile.twitter.com/GadiTaub1/status/1412863740345819138
נהדר נכון. הנה אציל הונגרי בעל נימוס. אמממה מר למפל-לפיד אינו מתייחס לדבריו ברצינות (כמו שכנראה גם אנחנו צריכים להתייחס אליהם) בפועל הוא תמיד קרא לכבוד הנשיא "רובי". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
הרון אל רשיד ריבלין
החליף העבאסי הארון אל רשיד (766-809) מבגדד, התפרסם בכך שחייו וחיי החצר שלו נתנו השראה לסיפורים רבים מאלף לילה ולילה. על פי אחד הסיפורים המפורסמים החליף היה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים במטרה לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם.
והנה מסתבר שיש לו יורש, והוא הנשיא ראובן ריבלין, שהתחפש לאחד האדם בסיוע השב"כ, והיה מסתובב באופן אנונימי ברחבי ישראל. (הנה ריבלין המחופש):
https://rotter.net/forum/scoops1/706900.shtml
האם היה גם הולך לנשים אלף לילה ולילה?
נעמן כהן
ברוך תירוש
אבטיחי עמק חפר
[שלום והערכה לבבית לך אהוד בן עזר,
מאוד נהניתי מתיאוריך אודות "הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר, הוא ואדי חווארת". ההנאה גברה כאשר הגעתי בקריאה לקטע המתאר את העמסת האבטיחים על ספינות 'מרכאב' במפרץ אבו זבורא, בו שוכן מושב מכמורת, ומצאתי בו תיאור דומה לשלי, שחוויתי בשנת 1946. החווייה מתוארת בחיבור המצורף לעיל, וריגשה את חוקר ארץ ישראל צבי אילן, שאישר את התיאור, ושיחזר אותו בפני חבורת מתמחים ומתעניינים בקורות ארץ ישראל, ואשמח אם תמצא לנכון לפרסם את החיבור.
בהערכה לפעילותך הנחרצת וברוכה,
ברוך תירוש]
רבים מעלים לאחרונה מסיפורי ארץ ישראל מה'אלף הקודם', וכאן אתאר התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 פעלתי כמ"כ בפלי"ם בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה שלאחר קום המדינה הפכו (האם חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם, ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג היום.
מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל 'א-לה גארסון'.
פרצלינה הספר חשד, ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"
"לא" "הייתי משיב, ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו.
רק לקראת סוף התספורת, הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא היתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.
אחר כך הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני, ראש המועצה האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השייכים של אבו קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו. אולם, הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ'בן דודו' למאהלי אבו קישק, בעיקר למאהל על הגדה הרדודה של הירקון, מזרחית למפעלי תע"ש היום, שם היינו עם יוסי ליברמן (בן ראש השומרים מהרצליה) חוצים את הירקון עם נשק בתרמילי גב מהסליק בגבעת השלושה. השייך המהודר היה מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן, שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה.
הידידות הזאת עם שמחה בנימיני ז"ל, סייעה לנו בהמשך כאשר הזמין את 35 אנשי פלי"ם הנ"ל להסתתר בבתי חקלאי רמת השרון, בימים שלפני 'השבת השחורה' בשנת 1946. הבריטים חיפשו אותנו אז ברחבי הארץ, ואנחנו, גם סייענו במסירות כפועלים חקלאיים בעבודות במשקים החקלאיים.
אולם החוויה היותר מרשימה בהכוונתו של שמחה, אירעה כאשר הוא לקח אותי איתו, כאורחי שייך אבו קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, ליד המזח, מול כפר ויתקין ומצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.
האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כ-50 מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, 'מארכב' בערבית, כשמחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות 'עמידה' לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, וסלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה ע"י חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה.
אנחנו האורחים עמדנו, עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, והפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת. ברגע שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה במאות האבטיחים.
לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו זאבורה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי הסופר ג'יימס מיצ'נר מספר, בתחילת הספר 'איבריה', על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו כנ"ל לעבר האונייה שעגנה במקביל לחוף.
סדנא דארעא חד הוא.
ברוך תירוש
אהוד: הסיפור על הרופא עבדולקאדר הוא מעיזבונו של דודי ברוך בן עזר ראב, ושילבתי אותו ברומאן "המושבה שלי". ברוך היה אחיה הגדול של אסתר ראב, וסבא-רבא של עדי בן-עזר.
אסתר רַאבּ
מכתב גלוי למשורר יעקב כהן
מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001
המהדיר: אהוד בן עזר
מר יעקב כהן הנכבד,
זו הפעם השנייה שהנני נתקלת בקאריקאטורה של הסופר יעקב רבינוביץ ז"ל – המצויירת בידך – ואני מתפלאת מאוד עליך.
איני גורסת "אחרי מות קדושים". אולם קאריקאטורה ועיוות הצורה, ללא צדק, על סופר ואדם שאיננו – זה גם לא אסתטי.
לא היכרתי את רבינוביץ בשוויץ. ראיתי לראשונה כשביקר בבית-ספרנו, ואני בכיתה ד'. כשבא בפעם השנייה לארץ – הייתי נערה צעירה. נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה, "שמנה וסלתה", שהתגוררו ועבדו בעין-גנים ליד פתח-תקווה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מ. שניר (קושניר), ב. שווייגר, דבורה ושמואל דיין ואחרים, – מהם יושבים בכנסת ומהם נקראו לישיבה של מעלה. ובין כל אלה מקובל ומכובד הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לפובליציסטיקה שלו ב"הפועל הצעיר" מצפים כולם. הוגה דיעות, פוסק בשאלות יישוב וציונות – ועם זאת אדם, חבר וידיד לסופר הנמצא במצוקה, לאיכר שמתה פרתו וצריך לחלצו ולקנות אחרת, כואב כאבו של היישוב ושמח בשמחתו.
"פזיז"? – תוסס, מלא-חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה.
"מרושל"? – מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות-יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל-טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ.
איני רוצה לנגוע בסופר שבו, שהרי זה באמת עניין של טעם. כאן עשוי מישהו לשלול ואחר – להחשיב. ואשר ל"ארס" והתנקמות על מומו – עליי לספר לך, מר יעקב כהן, אפיזודה אחת:
חבורה של סופרים היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל-אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן-דור, שהיה אז כתב "דבר", והוא נוהג בידו את בנו בן החמש. עמדנו ושוחחנו ורבינוביץ כדרכו נטפל לילד: ליטפו ואמר לו דברי חיבה.
הילד נרתע והחל צועק: "אבל אין לך עין! הבט, אבא, אין לו עין!"
כולנו נדהמנו, ואילו רבינוביץ הרכין את עצמו אל הילד ופתח בשקט רב ובנימה של אגדה: "אתה יודע, בובה'לה, פעם בלילה, ישנתי חזק-חזק ובאה ציפור וניקרה לי את העין."
הדברים התקבלו מיד על לב הילד ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב-לב על האמצאה הנפלאה.
ימי מלחמת השיחרור היו גם סוף ימיו. הוא התהלך כסהרורי, נתון ברמ"ח אבריו למלחמה. היה משוטט קרוב לגבולות תל-אביב ולפעמים מגיע עד לעמדות. כשאמרו לו שיש סכנה בדבר, ענה: "עמי נלחם ואני רוצה להיות עם עמי."
זהו רבינוביץ, והכל מ"רשלנות", "פזיזות", ו"נקמת עלבונו הגדול" (מומו). ולאחר ש"פלט את כל ארסו" – גילה "נטייה של פשרנות יתירה, לכאן ולכאן (איזה לכאן ואיזה לכאן?), בלי רצון או יכולת של הכרעה (הכרעה על מה?)."
ברור, מר יעקב כהן, שאהדתך נתונה לאישים המתונים והחלקים שב"זכרונותיך", אבל מסופקת אני אם גם אחד מהם היה מסוגל לעשות מה שעשה רבינוביץ.
בכבוד רב
אסתר ראב
*
נכתב: 1960 לערך. המכתב הגלוי נדפס לראשונה: "מאזניים", סידרה חדשה, כרך י (ל"ג), תש"ך, 1960.
יעקב רבינוביץ
אדם – מה נשאר מאדם?
זכרונות בלב אנשים אחרים, וכל עוד אנשים אלה חיים, חי גם האיש שהסתלק, חי בזכרונם, לפעמים חי חיים יותר יפים מאשר בחייו הממשיים.
הכל מתנפה, ונשאר העיקר, הקווים הגדולים – מה נשאר מאדם בזכרונו של אדם אחר?
הטיית ראש מיוחדת, פישוק אצבעות – הברקה של מלה תמציתית – שקט של התרכזות רגעית – כך הוא עם ידידים ומכרים – שהלכו ללא שוב.
יעקב רבינוביץ –
הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע-עשרה, שמונה-עשרה – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי שקועה בעצמי, ואילו מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד, אדם יצור אפשר לומר –
לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל-מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.
בימים ההם קראתי את סוקראטס ומשהו מהפילוסוף החיוני הזה היה ברבינוביץ, והאש השקטה, שלהטה בעינו האחת, היתה בה [לא ברור] של חכמי יוון ויהודה גם יחד –
גו עצמות נתון בבגד בלה, ולא תמיד נקי, אך איזה טהרה נשבה ממנו, שכיסתה על הכל, על הכל –
*
נכתב: 1969 לערך. כניראה טיוטה ראשונה לרשימה "לדמותו של יעקב רבינוביץ", שנדפסה ב"ירושלים", שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970. היכרותה של אסתר עם רבינוביץ בגיל "שבע-עשרה, שמונה-עשרה" התרחשה קצת מאוחר יותר ב-1913 לערך, כאשר היה מורה שלה בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה.
לדמותו של יעקב רבינוביץ
במבט ראשון היה רבינוביץ ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.
ואולם הוא היה בעצם אדם רענן-נפש, Sereine כמו שהיו אומרים הצרפתים. לפעמים, בדמיוני, הייתי עוטפת אותו בטוגה יוונית וסנדלים לרגליו – ברחובות אתונה העתיקה, וקהל התלמידים סביבו; ולפעמים היתה הולמת אותו טלית עברית עתיקה של אחד מחכמי התלמוד שלנו – ושוב כת של תלמידים סביבו – כי היתה זו דמות טבעית של מטיף, מטיף בשקט, ביישוב-הדעת, מפעיל את מוחו הבריא; אני מדגישה הבריא, מפני שגם זה היה מפתיע, בתוך דמות חיצונית דלה זו.
על מאמריו הפובליציסטיים ב"הפועל-הצעיר" ובעיתונים אחרים התחנך דור שלם של פועלים, אינטליגנטים, גימנזיסטים ובני-איכרים, וכמו ברנר וגורדון שיתף אז פעולה גם הוא בהנחת יסוד לדור של עובדים נאורים – אם כי בדרך שונה.
הפיקחות הליטאית היתה מעורבת בתרבות מערבית, ששאב בשנות לימודיו בג'נבה ובברן, שבהן התרכזה בזמנו "עליתה" של אנשי-רוח יהודים מכל חוצות-הגולה.
את ג'נבה לא שכח כל ימי חייו, ופעם, כשידידים סידרו לו מסיבה בבית שמעון הלקין, ובהתקדם הערב עד לשעות הקטנות של הלילה, החל מספר על יופייה של ג'נבה, ובקרי-קיץ שלה, כשמוכרי העיתונים מכריזים בקולות מוסיקאליים על העיתון Courrier de Geneve, ובו-במקום חיקה אותם. זה היה "מסמר הערב", כולנו היינו משתאים על רוחו הרעננה אשר העלתה את כל המסכת הזאת בחיוניות רבה, ושנהר (שנברג) ז"ל מחרה-מחזיק אחריו בצחוק רם.
רבינוביץ היה מבאי-ביתי. בעלי, כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני.
מעניין היה יחסו הוא לעצמו; הוא היה אומר: "להסתפק במועט", "מידת-הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים"; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.
יחסו למומו היה מעניין: פעם טיילנו על שפת הים, קבוצה שלימה של סופרי "הדים" – רבינוביץ, הרברג, שנברג – ופגשנו בבן-דור, כתב "דבר" בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן-דור נהג בידו את בנו הקטן, בן שש בערך, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים, ופתאום התעכב בהביטו ברבינוביץ ונבהל: "אבל אבא, אין לו עין," צעק.
כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, ובחביבות ובקול שבו מספרים אגדה לילד – אמר: "פעם, בלילה, באה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין..."
הילד קיבל את הביאור ברצינות רבה, ורבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.
כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.
גם מותו הבלתי-רגיל משובץ באישיותו. הוא היה אומר: "לחיות – רק עד שבעים שנה, לא יותר!"
מבוקשו ניתן לו.
מסרו לי כי מן הרגע הראשון לפציעתו ועד מותו היה בלי הכרה, וכך יאה לו – –
נדם הזרם, באיזון גמור.
*
נכתב: 1969 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "ירושלים", שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970.
המשך יבוא
עדי בן-עזר
אפרודיטה 25
רומאן
בהוצאת "אסטרולוג" 2002
פרק שביעי
לקראת הפגישה עם ז'קס הגדול
תמיד אנחנו רוצים את הקשה להשגה, זה שצריך להתאמץ כדי לזכות בו, הפרס שנראה מעברו השני של המתרס הרבה יותר מתוק, צבעוני, מפתה ונחשק.
כך גם אני. שמעתי כל-כך הרבה על הפוטנציאל המהפכני שטמון בחברת "ווי". ידעתי שהולכים להקים אותה בטרם ידעו על כך רוב האנשים בתעשיית התקשורת. בכל תחום נושק ל"ווי" היו מוכנים לקבל אותי לעבודה כבר מחר, אבל הייתה לי אינטואיציה שעם "ווי" לא יהיה גבול למה שאוכל להשיג. המחשבה על "ווי" פשוט לא הרפתה ממני. לכן החלטתי לחכות להם.
"כן, למי את?" שאלה אותי הפקידה.
הבעתה הנרגנת הייתה כמשדרת: "מה את מטרידה אותי עכשיו? את לא רואה שאני שונאת את העבודה פה עם כל המתנשאים האלה שתופסים עליי תחת, מתעלקים עליי ולא נותנים לי דקה לשתות תה או לשייף ציפורניים?"
"לאפרת."
"תוּדת זהות."
"מה?"
"אני צֶ'כָה תוּדת זהות בשביל תֵת לך כַּטיס מגנטי. זה הנוהל."
"בבקשה," הוצאתי את התעודה מהארנק, מסתירה את פנקס ההחתמות המרופט של לשכת התעסוקה מהביטוח-הלאומי, שכבר כמה חודשים התכוונתי להוציא מהארנק ואשר הציץ מתחת לכרטיס האשראי. הפקידה לקחה את התעודה והוציאה מהמגירה כרטיס-מבקר מגנטי. טוב שהם לא מקעקעים על אנשים מספרים או משתילים להם שבב זיהוי במוח.
"אפרת, יש כאן יעל סובול ממתינה לך," היא חייגה למחלקה, "תמתיני, עוד מַט היא תצא." אמרה באדישות, כמרוחקת.
ענדתי את הכרטיס על דש החולצה והעפתי מבט סביב על מחלקת השיווק. אוֹפֵּן סְפֵּייס אפרורי גדול, עמדות-עבודה קטנות עשויות קירות גבס נמוכים ומלוכלכים. לבד מכמה חלונות עם תריסים מוגפים, בקיר אחד, לא היו פתחים אחרים החוצה. קלאוסטרופוביה. מחנק. חוסר יכולת לנשום. מישהו הדביק על הקיר במסטיק הגדלות של כתבות על כך ש"ווי" אמורים לשנות את פני השוק ולהוות תחרות לחבילות ערוצי הטלוויזיה הבסיסיות הקיימות. כתמי קפה חומים-אפרפרים טינפו את המודפס.
בחורה שַׁטֶנית, ממושקפת וחמורת סבר, פתחה את הדלת מאחורי הפקידה וניגשה אליי. "יעל?"
"כן."
"אני אפרת, מה שלומך?"
"נעים מאוד."
"בואי אחריי." אמרה.
אחרי כל החודשים האלה אני נכנסת! – הרגשתי את הדופק מואץ. הבטתי לַארץ המובטחת שלי, למחלקה החשובה והמסתגרת ביותר בתחומי "ווי", החלל גדול יותר משל מחלקת השיווק, שורות אנשים רכונים, אחוזי עצבנות, על עמדות מחשב זערוריות ואפרוריות, בלי קירות הפרדה בין עמדה אחת לשנייה. ובצמוד לקירות החיצוניים, משרדים "אמיתיים" של בעלי התפקידים הבכירים ביותר. כל משרדון בגודל המספיק לשולחן ולשני כיסאות, לא יותר. סמוך לדלתות הכניסה לחדרים היו חלונות ענקיים שפנו לאוֹפֵּן סְפֵּייס ואשר דרכם יכלו העוברים ושבים לראות את כל הנעשה בפנים. קוביות המשרדים גם הן עשויות טיח ארעי.
זה מה שמצפה לי? הגנבתי סביבי מבטים באכזבה. עבודה בסגנון בורג במכונה, כמו ב"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין? שם לפחות היו לעובדים מכונות גדולות וגלגלי שיניים מאסיביים, שאפשר להשתעשע איתם. מה יש כאן? ניירות, עמדות מחשב, אי-מייל ופוסטרים על קירות המיוחסים? לפחות השירותים שלהם בכניסה נראו נקיים ומבריקים, ויש להם חדר-אוכל קטן. אולי זה אומר שבכל זאת הם מתייחסים לעובדים שלהם יפה? חוץ מזה הכול זמני עד שהם יעברו למשכן החדש שהם בונים, כך עודדתי את עצמי. אני ילדת טבע, מה לי ולזה? מוגנת רק בחיק הפרדסים, בין גזעי ההדרים הריחניים, גומות ההשקיה הבצקיות הלחות, העשבים, החמציצים, כמה שירדפו אותי ה"רעים" בחלומות, להתנכל למשפחתי ולי, אפלס דרכי קצרת נשימה ואמלט לעלטת הפרדס, שם אתחבא, עמוק. עמוק יותר בין טורי העצים –
אבל הפרדסים כבר נעקרו, הם לא סוככים על הבית. אין לאן לברוח. רק לקחת רכב חדיש ולנסוע לעיר או לחברים, או להיכנס לתוך ציפור מברזל ולטוס רחוק, רחוק, רחוק. למקום שלא מכירים אותי.
"בואי נשב במשרד הזה," אמרה אפרת, "זה לא המשרד שלי, הוא של מישהו אחר. פשוט, כרגע יש לי רק עמדה, אבל נוכל להשתמש בו בחצי השעה הקרובה."
נכנסנו לאקווריום פינתי ואני התיישבתי מולה, חשופה. כל העובר במשרד היה יכול לנעוץ עיניים בעטרתי הקוצנית ובגבי הצנום ולהתלחש עליי מאחור מבלי שאוכל לדעת.
"כמו שאמרתי שמי אפרת, ואני אחראית כרגע על כל נושא גיוס כוח-האדם במחלקה. בואי תאמרי לי מה את יודעת עלינו."
עוד פעם אותן שאלות. ניקוד אפס על מקוריות. "אתם נקראים 'ווי', אתם אמורים להוות תחרות ל..."
"אנחנו כבר לא נקראים 'ווי'. לא מזמן שינינו את שמנו ל'או קיי מערכות'. אנחנו עוסקים באספקת מערך שידורים ושירותי תקשורת אלטרנטיביים מתקדמים באמצעות רשת כבלים בסיב אופטי חדשני..." הרגשתי שהיא מדקלמת במונוטוניות משפטים שלמים כאילו שיננה אותם בעל-פה לפני השינה. "תראי, כשאני מסתכלת על קורות-החיים שלך אני רואה שיש לך ניסיון מרשים, עסקת גם בשיווק. אם תרצי אוכל להפנות אותך למחלקת שיווק."
איחְס, גועל נפש. רק זה חסר לי. "הייתי מעדיפה שלא, זה לא תחום שכל-כך מעניין אותי כרגע. אני יותר מעוניינת במחלקה שלכם."
"תראי, אני לא בטוחה מה יש לנו להציע לך כרגע, מה בנוגע לאפשרות בתור אחראית שיבוץ פרומואים?"
"רק לא אחראית שיבוץ, עשיתי את זה ב'אינקווירֶר' ולא כל כך אהבתי את התחום. מה שכן, מאוד אשמח להצטרף לפיתוח תכנים אצלכם."
חם בחדר או שהלשון מתייבשת מעצמה? על מי אני עובדת? החלום שלי, כמו אלפי בנות מסוממות-מרקע, הוא להיות מנחת טלוויזיה! תוכן אמנם מעניין אותי אבל לא כמו הנחייה, אלא שצריך להיות מציאותיים.
"אני אגיד לך מה נעשה בינתיים, הנה, קחי את הטפסים האלה, זאת פרוצדורה, אני צריכה שתמלאי אותם." הגישה לי ביעילות את הניירות והובילה אותי לאחד הכוכים, סמוך לכניסה לאגף.
ישבתי מול הטפסים ומילאתי את הנדרש בהם: שוב תקציר קורות-חיים (בפעם המאה ואחת בחודשים האחרונים, כך זה נראה), ציפיות מהתפקיד, שמות האנשים שאני מכירה בחברה (תומר), פרטי ממליצים, ציפיות שכר, מבחן גרפולוגי. לפחות לא אצטרך לעשות את המבחנים הפסיכוטכניים המשפילים שחברות גדולות בדרך-כלל דורשות. נשמתי לרווחה. אחד הספיק לי בחיים.
בעוד אני שוקדת על שרבוט המידע, משתדלת שלא לגעת בדף בכף-ידי כדי שלא למרוח את הדיו הדביק שנזל מעט-הפלסטיק הדפוק שאפרת נתנה לי, שמתי לב שכל העובדים העכבריים נועצים בי מבטים מהעמדות שלהם. נדמה לי אפילו ששמעתי את זמזום לחשושיהם כששאלו זה את זה על אודותיי. המושג "פרטיות" לא היה כנראה ערך עליון במקום הזה.
"אני אשתגע לעבוד בתנאים כאלה," אמרתי לעצמי, "אני כאן רק עשרים דקות וכבר מרגישה קלאוסטרופוביה. אבל הם הכי טובים, הכי חדשניים ומהפכניים, אני רוצה שהם יעסיקו אותי."
מילאתי את כל הפרטים על עצמי בצורה הטובה ביותר שיכולתי. השתדלתי לכתוב אותיות אסתטיות, מסודרות ונקיות, שתעשינה רושם חיובי, מקצועי. פירטתי ב"תנאי עבודה מבוקשים" סכומים גבוהים, אך לא יותר מדי בשמיים.
כאשר התרכזתי במילוי האינפורמציה, מישהו נכנס למחלקה. אפילו בלי להתבונן בו יותר מדי ידעתי תכף מיהו. ז'קס. אפרת ישר הזדקפה וניגשה לדבר איתו, פתאום כולם נהיו מאוד עסוקים, הקלידו, דיברו בטלפון, הלכו ועשו הכול במהירות כפולה, כדבורים עסוקות. איך שדיברה איתו חשתי במבטו החודר עליי. הוא סיים לשוחח איתה וחלף מולי בדרך לחדרו. בערך בן ארבעים, נמוך עם כרבולת שחורה ארוכה על הראש, כמו פאה גרועה, וכרס עגלגלה ותפוחה. היו לו תווי פנים מוזרים, כמו קריקטורות ישנות של יהודים רמאים בגלות, עם אף דומיננטי ופה בשרני, עב שפתיים. הוא לבש מכנסי ג'ינס מהוה וקרוע, טי-שרט לבנה מקומטת וז'קט צמרי של חליפה שבטח לא נסגר לו על הכרס ולכן השאיר אותו בלתי מכופתר. שם הקוד שלו בתעשייה היה "מוסוליני", אמרו עליו שהיה דיקטאטור רציני, בעל שיגעון גדלות, שמתייחס לעובדים שלו בצורה גועלית. ידעתי גם שהוא האיש עם הכוח במחלקה.
אנדרואידית ממושמעת ודהויה חזרה אליי אפרת ואמרה: "דיברתי עם ז'קס. הוא מאוד עסוק אבל כנראה שיוכל לראיין אותך היום."
"אה נהדר," אמרתי, "אה אימאל'ה," חשבתי.
"סיימת למלא?" הנידה ראשה בקדרות למראה הטפסים.
"כן בבקשה," החזרתי לה אותם.
"טוב, תמתיני לו בבקשה שם, ליד המזכירה שלו קרן, היא כבר תקרא לך כשהוא יתפנה."
הצביעה לעבר עמדה זערורית בקצה השני של האולם. זום, זום זום, זִמזמו פועלי הכוורת לעצמם ולתוך שפורפרות הטלפונים שבידיהם.
"או קי, תודה." הלכתי לעבר ילדה מהממת בערך בת עשרים שישבה צמוד לקיר מחוץ לחדרו. כאילו הנחיתו את שולחנה מלמעלה בהליקופטר, בלי קשר לשום דבר. אפילו לא בנו לה חצאי קירות מגובסים כדי לתחום לה מרחב עבודה.
"הי," חייכה אליי. היו לה עיניים ירוקות בורקות, שיער בלונדיני חלק וארוך שגלש מעבר לכתפיה ועור צח. באמת הייתה יפיפייה. זה לא הפתיע אותי. שמעתי עליו סיפורים איך בחברה שעבד בה לפני "ווי", סליחה – "אוֹ קֵי מערכות" או "אוֹ אֶס אוֹ אֶס" או איך שהחליטו לקרוא לעצמם – הקיף את עצמו בבחורות היפות ביותר שבסביבה. כאשר העוזרת האישית שלו הייתה נכנסת לחדר, אורחים רווקים היו אומרים: "איתה אני הולך להתחתן!" – שזה בעצם משונה כי הוא היה כל-כך מכוער שהיה מתקבל על הדעת שירגיש עוד יותר מכוער לעומתן. אולי בתת-מודע חשב שאם יימצא בסביבה של יופי, איכשהו היופי יעבור גם אליו, יעשה אותו נחשק יותר, כמו שגרופים של סלבריטיז נוטים לחשוב.
"יעל, את יכולה להיכנס." התמוגגה הילדה בחדווה מאירת פנים, כאילו סיימה בזה הרגע לבצע אקט סקסואלי נדיר.
"תודה," קמתי מהמקום, הידקתי את רצועת התיק על הכתף ונכנסתי לחדרו.
המקום לא דמה לשום חדר אחר בקומה. חלונות עצומים, שניתן להשקיף מהם על כל העיר, בגודל של לפחות חמישה-עשר אקווריומים אחרים. ליד הכניסה ניצב לוח מחיק ענק. מישהו שִרבט עליו בטושים אדומים וכחולים עבים: "מייג'ורים אמריקאיים – 20 מיליון דולר", "תכנים בריטיים – 12.5 מיליון", "תאגיד תשדורת אירופה – 18 מיליון". חיצים ומבנים מלבניים כיתרו והובילו מאופציה לאופציה. בחור ובחורה צעירים נכנסו לחדרו, הסבירו לו משהו והחתימו אותו על שורת מסמכים. ניכר עליו שהוא נהנה מעצם הרשמיות שבמעמד של פעולת החתימה.
הנחתי את תיק הבד על השטיח, התיישבתי כמו מפגרת והמתנתי שיתפנה.
הטלפון שלו טִרטר. הוא ענה לשיחה ברמקול ב"אַלוֹ" מאוד לא ברור עם דיקציה נוראית תחת שפתיו המפוטמות. מישהי מהכספים שאלה אם הם צריכים לשלם מע"מ על העברות לספקים בחו"ל. הוא אמר לה שהוא לא יודע וניתק. אפרת דפקה בדלת והכניסה את הטפסים שלי, מתויקים באוגדנית קרטון. הוא הסתכל עליי ואז הטלפון צלצל שוב.
"אַלוֹ, יֵס, אַי טוֹלד יוּ אַי דוֹנט נוֹ, וַאט יוּ וַאנט. יֵס מֵייבִּי וִי וִיל טֵייק אִיט פוֹר פַייב הַאנדרֶד תַ'אוּזֶנד. אוֹ קֵיי קוֹל מִי בֵּאק אִין וַאן הַאוּאֶר."
סגר את הטלפון. צירי הכיסא חרקו תחת העומס כאילו עמדו להיכנע כשנשען לאחור והטיל את רגליו המגושמות על השולחן.
"לא מפריע לך שאני עם רגליים על השולחן, נכון? אכפת לך אם אני אעשן?" שאל.
"לא, לא, זה בסדר." אמרתי. מה כבר יכולתי להגיד? הוא הצית סיגריה והפריח עננת עשן שכיתרה את כרבולתו המשומנת, ונמוגה.
"אז מה את יכולה לספר לי?" הסתכל עליי במבט מפשיט.
עדי בן-עזר
המשך יבוא
בהוצאת "אסטרולוג" 2002
פרק שביעי
לקראת הפגישה עם ז'קס הגדול
תמיד אנחנו רוצים את הקשה להשגה, זה שצריך להתאמץ כדי לזכות בו, הפרס שנראה מעברו השני של המתרס הרבה יותר מתוק, צבעוני, מפתה ונחשק.
כך גם אני. שמעתי כל-כך הרבה על הפוטנציאל המהפכני שטמון בחברת "ווי". ידעתי שהולכים להקים אותה בטרם ידעו על כך רוב האנשים בתעשיית התקשורת. בכל תחום נושק ל"ווי" היו מוכנים לקבל אותי לעבודה כבר מחר, אבל הייתה לי אינטואיציה שעם "ווי" לא יהיה גבול למה שאוכל להשיג. המחשבה על "ווי" פשוט לא הרפתה ממני. לכן החלטתי לחכות להם.
"כן, למי את?" שאלה אותי הפקידה.
הבעתה הנרגנת הייתה כמשדרת: "מה את מטרידה אותי עכשיו? את לא רואה שאני שונאת את העבודה פה עם כל המתנשאים האלה שתופסים עליי תחת, מתעלקים עליי ולא נותנים לי דקה לשתות תה או לשייף ציפורניים?"
"לאפרת."
"תוּדת זהות."
"מה?"
"אני צֶ'כָה תוּדת זהות בשביל תֵת לך כַּטיס מגנטי. זה הנוהל."
"בבקשה," הוצאתי את התעודה מהארנק, מסתירה את פנקס ההחתמות המרופט של לשכת התעסוקה מהביטוח-הלאומי, שכבר כמה חודשים התכוונתי להוציא מהארנק ואשר הציץ מתחת לכרטיס האשראי. הפקידה לקחה את התעודה והוציאה מהמגירה כרטיס-מבקר מגנטי. טוב שהם לא מקעקעים על אנשים מספרים או משתילים להם שבב זיהוי במוח.
"אפרת, יש כאן יעל סובול ממתינה לך," היא חייגה למחלקה, "תמתיני, עוד מַט היא תצא." אמרה באדישות, כמרוחקת.
ענדתי את הכרטיס על דש החולצה והעפתי מבט סביב על מחלקת השיווק. אוֹפֵּן סְפֵּייס אפרורי גדול, עמדות-עבודה קטנות עשויות קירות גבס נמוכים ומלוכלכים. לבד מכמה חלונות עם תריסים מוגפים, בקיר אחד, לא היו פתחים אחרים החוצה. קלאוסטרופוביה. מחנק. חוסר יכולת לנשום. מישהו הדביק על הקיר במסטיק הגדלות של כתבות על כך ש"ווי" אמורים לשנות את פני השוק ולהוות תחרות לחבילות ערוצי הטלוויזיה הבסיסיות הקיימות. כתמי קפה חומים-אפרפרים טינפו את המודפס.
בחורה שַׁטֶנית, ממושקפת וחמורת סבר, פתחה את הדלת מאחורי הפקידה וניגשה אליי. "יעל?"
"כן."
"אני אפרת, מה שלומך?"
"נעים מאוד."
"בואי אחריי." אמרה.
אחרי כל החודשים האלה אני נכנסת! – הרגשתי את הדופק מואץ. הבטתי לַארץ המובטחת שלי, למחלקה החשובה והמסתגרת ביותר בתחומי "ווי", החלל גדול יותר משל מחלקת השיווק, שורות אנשים רכונים, אחוזי עצבנות, על עמדות מחשב זערוריות ואפרוריות, בלי קירות הפרדה בין עמדה אחת לשנייה. ובצמוד לקירות החיצוניים, משרדים "אמיתיים" של בעלי התפקידים הבכירים ביותר. כל משרדון בגודל המספיק לשולחן ולשני כיסאות, לא יותר. סמוך לדלתות הכניסה לחדרים היו חלונות ענקיים שפנו לאוֹפֵּן סְפֵּייס ואשר דרכם יכלו העוברים ושבים לראות את כל הנעשה בפנים. קוביות המשרדים גם הן עשויות טיח ארעי.
זה מה שמצפה לי? הגנבתי סביבי מבטים באכזבה. עבודה בסגנון בורג במכונה, כמו ב"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין? שם לפחות היו לעובדים מכונות גדולות וגלגלי שיניים מאסיביים, שאפשר להשתעשע איתם. מה יש כאן? ניירות, עמדות מחשב, אי-מייל ופוסטרים על קירות המיוחסים? לפחות השירותים שלהם בכניסה נראו נקיים ומבריקים, ויש להם חדר-אוכל קטן. אולי זה אומר שבכל זאת הם מתייחסים לעובדים שלהם יפה? חוץ מזה הכול זמני עד שהם יעברו למשכן החדש שהם בונים, כך עודדתי את עצמי. אני ילדת טבע, מה לי ולזה? מוגנת רק בחיק הפרדסים, בין גזעי ההדרים הריחניים, גומות ההשקיה הבצקיות הלחות, העשבים, החמציצים, כמה שירדפו אותי ה"רעים" בחלומות, להתנכל למשפחתי ולי, אפלס דרכי קצרת נשימה ואמלט לעלטת הפרדס, שם אתחבא, עמוק. עמוק יותר בין טורי העצים –
אבל הפרדסים כבר נעקרו, הם לא סוככים על הבית. אין לאן לברוח. רק לקחת רכב חדיש ולנסוע לעיר או לחברים, או להיכנס לתוך ציפור מברזל ולטוס רחוק, רחוק, רחוק. למקום שלא מכירים אותי.
"בואי נשב במשרד הזה," אמרה אפרת, "זה לא המשרד שלי, הוא של מישהו אחר. פשוט, כרגע יש לי רק עמדה, אבל נוכל להשתמש בו בחצי השעה הקרובה."
נכנסנו לאקווריום פינתי ואני התיישבתי מולה, חשופה. כל העובר במשרד היה יכול לנעוץ עיניים בעטרתי הקוצנית ובגבי הצנום ולהתלחש עליי מאחור מבלי שאוכל לדעת.
"כמו שאמרתי שמי אפרת, ואני אחראית כרגע על כל נושא גיוס כוח-האדם במחלקה. בואי תאמרי לי מה את יודעת עלינו."
עוד פעם אותן שאלות. ניקוד אפס על מקוריות. "אתם נקראים 'ווי', אתם אמורים להוות תחרות ל..."
"אנחנו כבר לא נקראים 'ווי'. לא מזמן שינינו את שמנו ל'או קיי מערכות'. אנחנו עוסקים באספקת מערך שידורים ושירותי תקשורת אלטרנטיביים מתקדמים באמצעות רשת כבלים בסיב אופטי חדשני..." הרגשתי שהיא מדקלמת במונוטוניות משפטים שלמים כאילו שיננה אותם בעל-פה לפני השינה. "תראי, כשאני מסתכלת על קורות-החיים שלך אני רואה שיש לך ניסיון מרשים, עסקת גם בשיווק. אם תרצי אוכל להפנות אותך למחלקת שיווק."
איחְס, גועל נפש. רק זה חסר לי. "הייתי מעדיפה שלא, זה לא תחום שכל-כך מעניין אותי כרגע. אני יותר מעוניינת במחלקה שלכם."
"תראי, אני לא בטוחה מה יש לנו להציע לך כרגע, מה בנוגע לאפשרות בתור אחראית שיבוץ פרומואים?"
"רק לא אחראית שיבוץ, עשיתי את זה ב'אינקווירֶר' ולא כל כך אהבתי את התחום. מה שכן, מאוד אשמח להצטרף לפיתוח תכנים אצלכם."
חם בחדר או שהלשון מתייבשת מעצמה? על מי אני עובדת? החלום שלי, כמו אלפי בנות מסוממות-מרקע, הוא להיות מנחת טלוויזיה! תוכן אמנם מעניין אותי אבל לא כמו הנחייה, אלא שצריך להיות מציאותיים.
"אני אגיד לך מה נעשה בינתיים, הנה, קחי את הטפסים האלה, זאת פרוצדורה, אני צריכה שתמלאי אותם." הגישה לי ביעילות את הניירות והובילה אותי לאחד הכוכים, סמוך לכניסה לאגף.
ישבתי מול הטפסים ומילאתי את הנדרש בהם: שוב תקציר קורות-חיים (בפעם המאה ואחת בחודשים האחרונים, כך זה נראה), ציפיות מהתפקיד, שמות האנשים שאני מכירה בחברה (תומר), פרטי ממליצים, ציפיות שכר, מבחן גרפולוגי. לפחות לא אצטרך לעשות את המבחנים הפסיכוטכניים המשפילים שחברות גדולות בדרך-כלל דורשות. נשמתי לרווחה. אחד הספיק לי בחיים.
בעוד אני שוקדת על שרבוט המידע, משתדלת שלא לגעת בדף בכף-ידי כדי שלא למרוח את הדיו הדביק שנזל מעט-הפלסטיק הדפוק שאפרת נתנה לי, שמתי לב שכל העובדים העכבריים נועצים בי מבטים מהעמדות שלהם. נדמה לי אפילו ששמעתי את זמזום לחשושיהם כששאלו זה את זה על אודותיי. המושג "פרטיות" לא היה כנראה ערך עליון במקום הזה.
"אני אשתגע לעבוד בתנאים כאלה," אמרתי לעצמי, "אני כאן רק עשרים דקות וכבר מרגישה קלאוסטרופוביה. אבל הם הכי טובים, הכי חדשניים ומהפכניים, אני רוצה שהם יעסיקו אותי."
מילאתי את כל הפרטים על עצמי בצורה הטובה ביותר שיכולתי. השתדלתי לכתוב אותיות אסתטיות, מסודרות ונקיות, שתעשינה רושם חיובי, מקצועי. פירטתי ב"תנאי עבודה מבוקשים" סכומים גבוהים, אך לא יותר מדי בשמיים.
כאשר התרכזתי במילוי האינפורמציה, מישהו נכנס למחלקה. אפילו בלי להתבונן בו יותר מדי ידעתי תכף מיהו. ז'קס. אפרת ישר הזדקפה וניגשה לדבר איתו, פתאום כולם נהיו מאוד עסוקים, הקלידו, דיברו בטלפון, הלכו ועשו הכול במהירות כפולה, כדבורים עסוקות. איך שדיברה איתו חשתי במבטו החודר עליי. הוא סיים לשוחח איתה וחלף מולי בדרך לחדרו. בערך בן ארבעים, נמוך עם כרבולת שחורה ארוכה על הראש, כמו פאה גרועה, וכרס עגלגלה ותפוחה. היו לו תווי פנים מוזרים, כמו קריקטורות ישנות של יהודים רמאים בגלות, עם אף דומיננטי ופה בשרני, עב שפתיים. הוא לבש מכנסי ג'ינס מהוה וקרוע, טי-שרט לבנה מקומטת וז'קט צמרי של חליפה שבטח לא נסגר לו על הכרס ולכן השאיר אותו בלתי מכופתר. שם הקוד שלו בתעשייה היה "מוסוליני", אמרו עליו שהיה דיקטאטור רציני, בעל שיגעון גדלות, שמתייחס לעובדים שלו בצורה גועלית. ידעתי גם שהוא האיש עם הכוח במחלקה.
אנדרואידית ממושמעת ודהויה חזרה אליי אפרת ואמרה: "דיברתי עם ז'קס. הוא מאוד עסוק אבל כנראה שיוכל לראיין אותך היום."
"אה נהדר," אמרתי, "אה אימאל'ה," חשבתי.
"סיימת למלא?" הנידה ראשה בקדרות למראה הטפסים.
"כן בבקשה," החזרתי לה אותם.
"טוב, תמתיני לו בבקשה שם, ליד המזכירה שלו קרן, היא כבר תקרא לך כשהוא יתפנה."
הצביעה לעבר עמדה זערורית בקצה השני של האולם. זום, זום זום, זִמזמו פועלי הכוורת לעצמם ולתוך שפורפרות הטלפונים שבידיהם.
"או קי, תודה." הלכתי לעבר ילדה מהממת בערך בת עשרים שישבה צמוד לקיר מחוץ לחדרו. כאילו הנחיתו את שולחנה מלמעלה בהליקופטר, בלי קשר לשום דבר. אפילו לא בנו לה חצאי קירות מגובסים כדי לתחום לה מרחב עבודה.
"הי," חייכה אליי. היו לה עיניים ירוקות בורקות, שיער בלונדיני חלק וארוך שגלש מעבר לכתפיה ועור צח. באמת הייתה יפיפייה. זה לא הפתיע אותי. שמעתי עליו סיפורים איך בחברה שעבד בה לפני "ווי", סליחה – "אוֹ קֵי מערכות" או "אוֹ אֶס אוֹ אֶס" או איך שהחליטו לקרוא לעצמם – הקיף את עצמו בבחורות היפות ביותר שבסביבה. כאשר העוזרת האישית שלו הייתה נכנסת לחדר, אורחים רווקים היו אומרים: "איתה אני הולך להתחתן!" – שזה בעצם משונה כי הוא היה כל-כך מכוער שהיה מתקבל על הדעת שירגיש עוד יותר מכוער לעומתן. אולי בתת-מודע חשב שאם יימצא בסביבה של יופי, איכשהו היופי יעבור גם אליו, יעשה אותו נחשק יותר, כמו שגרופים של סלבריטיז נוטים לחשוב.
"יעל, את יכולה להיכנס." התמוגגה הילדה בחדווה מאירת פנים, כאילו סיימה בזה הרגע לבצע אקט סקסואלי נדיר.
"תודה," קמתי מהמקום, הידקתי את רצועת התיק על הכתף ונכנסתי לחדרו.
המקום לא דמה לשום חדר אחר בקומה. חלונות עצומים, שניתן להשקיף מהם על כל העיר, בגודל של לפחות חמישה-עשר אקווריומים אחרים. ליד הכניסה ניצב לוח מחיק ענק. מישהו שִרבט עליו בטושים אדומים וכחולים עבים: "מייג'ורים אמריקאיים – 20 מיליון דולר", "תכנים בריטיים – 12.5 מיליון", "תאגיד תשדורת אירופה – 18 מיליון". חיצים ומבנים מלבניים כיתרו והובילו מאופציה לאופציה. בחור ובחורה צעירים נכנסו לחדרו, הסבירו לו משהו והחתימו אותו על שורת מסמכים. ניכר עליו שהוא נהנה מעצם הרשמיות שבמעמד של פעולת החתימה.
הנחתי את תיק הבד על השטיח, התיישבתי כמו מפגרת והמתנתי שיתפנה.
הטלפון שלו טִרטר. הוא ענה לשיחה ברמקול ב"אַלוֹ" מאוד לא ברור עם דיקציה נוראית תחת שפתיו המפוטמות. מישהי מהכספים שאלה אם הם צריכים לשלם מע"מ על העברות לספקים בחו"ל. הוא אמר לה שהוא לא יודע וניתק. אפרת דפקה בדלת והכניסה את הטפסים שלי, מתויקים באוגדנית קרטון. הוא הסתכל עליי ואז הטלפון צלצל שוב.
"אַלוֹ, יֵס, אַי טוֹלד יוּ אַי דוֹנט נוֹ, וַאט יוּ וַאנט. יֵס מֵייבִּי וִי וִיל טֵייק אִיט פוֹר פַייב הַאנדרֶד תַ'אוּזֶנד. אוֹ קֵיי קוֹל מִי בֵּאק אִין וַאן הַאוּאֶר."
סגר את הטלפון. צירי הכיסא חרקו תחת העומס כאילו עמדו להיכנע כשנשען לאחור והטיל את רגליו המגושמות על השולחן.
"לא מפריע לך שאני עם רגליים על השולחן, נכון? אכפת לך אם אני אעשן?" שאל.
"לא, לא, זה בסדר." אמרתי. מה כבר יכולתי להגיד? הוא הצית סיגריה והפריח עננת עשן שכיתרה את כרבולתו המשומנת, ונמוגה.
"אז מה את יכולה לספר לי?" הסתכל עליי במבט מפשיט.
עדי בן-עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]
פרק אחד-עשר
ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא,
והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג'יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.
סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.
אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.
כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.
הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.
בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.
היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם" – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג'וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –
ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –
ג'וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.
כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג'וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.
ג'וואד היה ידיד של סבא.
כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.
סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.
בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.
הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.
ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.
בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.
בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.
לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?
בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג'ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.
ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.
בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.
כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.
סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.
בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.
מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.
הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.
לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.
קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג'וואד, ראש הבחרג'יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך."
סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג'וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.
בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג'ליל, הנמצא צפונה לירקון.
ג'וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.
"מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!" קידמו את פני ג'וואד ויהודה.
"מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!" ענה להם ג'וואד וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג'וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה.
"מדוע דיברת אליהם כך?" שאל סבא.
"כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה."
שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: "מרחבה, יא עמי!"
"מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!" ענה ג'וואד בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?"
"לג'ליל, יא חביבי."
וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חרא פי לחייתכּ, יא עמי! – חרא פי עינכּ, יא עמי! – חרא פי תומכּ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!"
כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.
אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.
הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.
אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.
כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.
אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
ועוד תעלול של ג'וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג'וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.
היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.
קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.
סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג'וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי "מכירתו", קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.
מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג'וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג'וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.
אליו, אל עלי בן ג'וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג'יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת "פרדס" בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:
"ורוקח – בֵּניקוּ..."
שפירושו: ורוקח מזיין...
וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.
[ה"גיבורים" המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ'קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם יפלו בידיי המילים... – אב"ע].
יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את "מכתב האקדחים" שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!
לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש:
"איזו ילדה נחמדה!"
"זה ילד, ילד!" תיקן אותה בעלה. "כאן יודעים לעשות ילדים!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
פרק אחד-עשר
ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא,
והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג'יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.
סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.
אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.
כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.
הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.
בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.
היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם" – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג'וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –
ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –
ג'וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.
כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג'וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.
ג'וואד היה ידיד של סבא.
כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.
סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.
בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.
הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.
ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.
בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.
בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.
לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?
בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג'ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.
ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.
בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.
כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.
סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.
בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.
מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.
הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.
לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.
קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג'וואד, ראש הבחרג'יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך."
סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג'וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.
בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג'ליל, הנמצא צפונה לירקון.
ג'וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.
"מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!" קידמו את פני ג'וואד ויהודה.
"מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!" ענה להם ג'וואד וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג'וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה.
"מדוע דיברת אליהם כך?" שאל סבא.
"כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה."
שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: "מרחבה, יא עמי!"
"מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!" ענה ג'וואד בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?"
"לג'ליל, יא חביבי."
וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חרא פי לחייתכּ, יא עמי! – חרא פי עינכּ, יא עמי! – חרא פי תומכּ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!"
כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.
אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.
הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.
אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.
כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.
אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
ועוד תעלול של ג'וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג'וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.
היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.
קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.
סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג'וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי "מכירתו", קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.
מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג'וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג'וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.
אליו, אל עלי בן ג'וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג'יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת "פרדס" בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:
"ורוקח – בֵּניקוּ..."
שפירושו: ורוקח מזיין...
וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.
[ה"גיבורים" המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ'קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם יפלו בידיי המילים... – אב"ע].
יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את "מכתב האקדחים" שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!
לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש:
"איזו ילדה נחמדה!"
"זה ילד, ילד!" תיקן אותה בעלה. "כאן יודעים לעשות ילדים!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* האם בגלל שנאת מרבית התקשורת הישראלית לנתניהו חדלנו לקרוא ולראות בה סקרי דעת קהל – המצביעים מי זוכה במירב הקולות של הציבור הישראלי לתפקיד ראש הממשלה ומה מצבן האלקטוראלי של המפלגות המרכיבות את הקואליציה האנדרוגינית, ואלו מהן, כולל ימינה – אולי לא תעבורנה כלל את אחוז החסימה?
* בתקשורת הימנית... במשך חודשים הלמו בה בעקביות על כך ש"לא טרחה לבקר" בגבול הדרומי של ארה"ב עם מקסיקו. כשהאריס נשאלה מדוע לא ביקרה בגבול בריאיון בחודש שעבר, היא התלוצצה ואמרה כי גם "מעולם לא הייתי באירופה." הביקורת לא איחרה לבוא. [בכתבה של נתנאל שלומוביץ, "הארץ" באינטרנט, 8.7.21].
אהוד: לא ברור אם הגברת קמלה האריס מעולם לא ביקרה באירופה או שטרם ביקרה בה במסגרת תפקידה כסגנית הנשיא. מכל מקום, הכתבה על אודותיה מעוררת מחשבות נוגות מאוד על הצפוי לנו אם תיכנס לתפקיד נשיאת ארה"ב – בגלל קשייו של ביידן-קשישא להמשיך לתפקד.
* נתן מנדל: יישר כוח לאביאם פרקש.
* יוסף גולדנברג: אפשר ליידע את אורי הייטנר – במילון אבן שושן אין ערך "מסורת" אלא בכתיב חסר "מסרת".
* פניו המוארות של המשורר הלאומי: שיחה על ריבוי פניו של ביאליק. בהשתתפות: דן מירון, נורית גוברין, בני ציפר ושמואל אבנרי, במושב שהוקדש לספר "כמה ביאליק יש?" – בפסטיבל השירה במטולה ביום שישי 2.7.2021:
https://www.facebook.com/beitbialik/posts/4703107256370057
להלן קישור ישיר למפגש ביוטיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=cc9YS_Mq5oU&t=2283s
* ג'וחא: אם לא נשלח לישראל נשק והיא תלך לעזאזל והטרור המוסלמי-הפלסטיני ינצח – מצב היהודים בארה"ב ישתפר כי תיפסק שם האנטישמיות!
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ(שירים 1981-1972)
- שועלה: מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
- יזכור עם ישראל: את חתן פרס ביטחון ישראל
- אורי הייטנר: צרור הערות 11.7.21
- נירה אשל: על המקלחת המשותפת לבנים ובנות במוסד החינוכי של השוה"צ במשמר-העמק
- אהוד בן עזר: רחוב עלילת הדם על היישוב הוותיק בישראל
- עדינה בר-אל: 1. טיפול בפוסט-טראומה באמצעות כלבה
- בן-ציון יהושע: לדעת אישה
- אורי שרגיל: צרור נקוב
- נעמן כהן: להציל את מדינת ישראל ועם ישראל
- ברוך תירוש: אבטיחי עמק חפר
- אסתר רַאבּ: מכתב גלוי למשורר יעקב כהן
- עדי בן-עזר: אפרודיטה 25
- אהוד בן עזר: המושבה שלי
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * האם בגלל שנאת מרבית התקשורת הישראלית לנתניהו חדלנו לקרוא ולראות בה סקרי דעת קהל – המצביעים מי זוכה במירב הקולות של הציבור הישראלי לתפקיד ראש הממשלה ומה מצבן האלקטוראלי של המפלגות המרכיבות את הקואליציה האנדרוגינית, ואלו מהן, כולל ימינה – אולי לא תעבורנה כלל את אחוז החסימה?
- שאר הגליון