שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

בתל-אביב אין רחוב אסתר ראב.

בפתח-תקווה יש רחוב "שירת אסתר" עם ציון פרטים על אודות אסתר ראב. אבל עד היום אין רחוב על שם אביה יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון במושבה בשנת 1878.

ורק בהרצליה יש רחוב אסתר ראב, בשכנות לרחוב דליה רביקוביץ, ורחובות על שם עוד סופרים ומשוררים שהלכו לעולמם.

אלא מה, שכחו לציין בשלט מיהי אותה אסתר ראב שעל שמה נקרא הרחוב ובאיזה שנים חיתה.

אנחנו חוזרים לאותם המשגים הכלכליים שעשינו לפני שלושים וארבעים שנה כשסגרנו את פרויקט הלביא. הפעם זה קורה עם התוכנית לפתיחת יבוא ירקות ופרות וביצים והרס החקלאות ובביטול קניות הגומלין על תוכנית המטרו בתל-אביב.

הפתרון איננו בהצפת השוק בירקות ובפירות מטורקיה או מירדן. אצל שני אלה כוח האדם זול מאוד. בטורקיה המים הם כמעט בחינם. החקלאים בישראל תמיד יהיו יותר יקרים. אנחנו משלמים ביוקר על מים מותפלים והממשלה מזה שלושים שנה ממסה את העובדים הזרים בעשרים וחמישה אחוז. כל שקל מס על עובדים זרים משמעו ייקור הירקות והפירות כמו גם ייקור הדירות. עם נתונים כאלה אי אפשר להוריד מחירי ירקות ופירות ובוודאי לא את מחירי הדירות.

כדי להוזיל את מחירי הפרות והירקות צריך לתת לחקלאים מים במחיר מסובסד ולבטל את מיסוי יבוא הפועלים לחלוטין. במקום זה נלחמים בחקלאים כאילו הם אויבי המדינה. כדאי להזכיר לאביגדור ליברמן, שללא חקלאות אין התיישבות ואם אין התיישבות גם אין ביטחון. למי שלא מתמצא, כדאי להזכיר שמרבית הביצים מגיעות מהלולים שבגבול הלבנון. תסגור לולים, תוכל גם לסגור את כל היישובים על גבול הצפון.

פגיעה בחקלאים משמעו בגדול פגיעה גם בביטחון התזונתי במדינה. כולם שכחו שאנו מדינה קטנה שבשעת חירום אף מטוס לא ינחת כאן בנתב"ג תחת מטר טילים מלבנון ועזה, שלא לדבר על טילים מאיראן.

למי שכבר שכח, אותו הדבר קרה עם פרויקט הלביא. הפרויקט נסגר ב-1987, בטענה שהוא לא משתלם כלכלית. יכולנו לייצר בשעתו מטוסי "לביא" ב-16 מיליון דולר למטוס, כאשר מחצית המטוס מיוצרת בארץ. רבין התנגד וסבר שמוטב לקנות מטוסי אפ 16 מוכנים מארה"ב. רבין זלזל בתעשיות הביטחוניות וטען שהן בלתי יעילות. בבית הספר "כדורי" ששם למד, לא לימדו אותו מהי תעשייה. היחידי שתמך בתעשיות הביטחוניות, וגם הוא בעיקר משיקולים פוליטיים, היה שמעון פרס. התעשיות היו מאגר הבוחרים של מפא"י ההיסטורית.

גם היום לא כדאי כמעט לייצר דבר בישראל. השקל חזק מאוד ושווה כמעט פעמיים בדולרים מאשר היה לפני עשרים שנה. זה לא קרה בגלל עודף הייצוא על היבוא. זה קרה אך ורק בגלל שטף הדולרים מהאקזיטים של פרויקטים עתירי ידע. יש לנו היום רזרבות מטבע חוץ שלא היו לנו מעולם. אבל במקביל קיים גם גרעון אדיר במאזן המסחרי שגזר מהפער השלילי בין הייצוא לייבוא. איש לא מבחין בכך, כי בניגוד לעבר, המאזן השוטף הוא מאוד חיובי והדולרים מגיעים משם במיליארדים ולא מעודפי הייצוא.

בו בזמן, קשה מאוד לייצא, כי אנחנו מאוד יקרים גם יחסית לארה"ב ובוודאי שיחסית לסין ולשאר העולם וגם עם בידוד מדיני ברמה לא מבוטלת. מצב זה איננו הולך להשתנות, אלא אם הממשלה תנקוט צעדים מיוחדים לסייע לייצוא הישראלי ובכלל זה לחקלאות הישראלית. את שכר העבודה של העובדים המקומיים אי אפשר להנמיך. הנמכה משמעותה עוני ואבטלה. אם היינו פועלים רק משיקולים כלכליים מקומיים היינו צריכים לסגור את מרבית התעשיה המקומית ובפרט את התעשיה הביטחונית כי משרד הביטחון קונה רק עשרים אחוז ממכירות התעשיה הביטחונית והשאר בא מייצוא.

הייצוא הזה הוא שמממן בסופו של דבר גם את מרבית המחקר והפיתוח הביטחוניים. מייצוא זה נהנה תקציב המדינה. אילו היינו ממשיכים בפרויקט ה"לביא", ייתכן ולא היו לנו מטוסי חמקן, אבל הלביא עם האלקטרוניקה והחימוש הישראלי שמתעדכן ללא הרף, היה בסופו של דבר זול בהרבה מעשרות מטוסי האפ-35 שאולצנו לקנות מארה"ב במחיר כפול.

למי שאיננו בקי, הרבה יותר כדאי היה לייצר בארץ מטוסי "לביא" עם אוויוניקה ישראלית מתקדמת. מחוסר ברירה, נאלצנו לקנות מטוסי אפ-35 יקרים בהרבה ושלא בטוח בכלל עד כמה הם יעילים באמת. בסופו של דבר, אם נאלץ להשתמש באפ-35 להפצצה, והחימוש יהיה תלוי לו על הכנפיים או על הגחון, אפקט החמקנות יהיה חסרת משמעות.

מי שהרוויח מאספקת האפ-35 לישראל הם בעיקר מרטין לוקהיד והתעשייה האמריקאית. האף-35 הוא מטוס יקר מאוד ועדיין עם הרבה מאוד בעיות ילדות שטרם נפתרו. ישראל פותרת אותם בהדרגה במהלך הפעלת המטוסים בשרות פעיל. מי שמרוויח מהמצב הזה, זו התעשייה האמריקאית. אותו התהליך קרה בשעתו עם מטוסי האף-4, הפנטומים, וקודם לכן עם המיראז'ים. ישראל תרמה לכל יצרניות המטוסים האלה ידע וניסיון בשווי עתק. כל החיסכון הזה, התבטא אחר כך ברווחים עצומים ממכירת מטוסים אלה לחיל האוויר האמריקאי ולשאר העולם. ארה"ב ראתה בפרויקט ה"לביא" מתחרה באפ-16 האמריקאי וכשומרת התלות הישראלית בציוד האמריקאי. כאן בארץ לא הבינו שייצור הלביא משמעו עשרות אלפי מקומות עבודה ומנוף צמיחה למאות ענפי תעשייה אחרים.

בימים האחרונים אנו מתבשרים שמשרד הכלכלה שבראשו עומדת האלופה בדימוס אורנה ברביבאי החליט לוותר על קניות גומלין בפרויקט המטרו על סך 33 מיליארד שקל, בטענה שקניות גומלין אלה ייקרו את הפרויקט.

ייתכן מאוד שאכן הפרויקט עלול להתייקר. ככלל, בהחלט ייתכן שקניות הגומלין אינן כדאיות כלכלית בכלל ולא רק במקרה של המטרו. עם זאת קניות הגומלין האלה מספקות מאות אלפי מקומות עבודה בישראל. השיקול התעסוקתי חשוב הרבה יותר לקיום המדינה מאשר השיקול הכלכלי. משיקולים כלכליים טהורים, זול יותר לייצר בחו"ל ולא לייצר דבר בישראל. יש כאלה בארץ ששכחו שמפעלים עתירי ידע מייצרים רק עשרים אחוז מקומות העבודה מכלל המועסקים בתעשייה. אם נסתפק רק בהם, תהיה לנו בארץ אבטלה של ארבעים אחוזים. מישהו מתאר לעצמו איך ישראל תוכל להתקיים במצב כזה?

לכן, אני מציע לאביגדור ליברמן ולאורנה ברביבאי לחשוב פעם נוספת ולתקן את ההחלטה השגויה שעומדת להיכנס לחוק ההסדרים. חייבים להחזיר את קניות הגומלין לפרויקט המטרו. אין מדינה שפויה בעולם שמוותרת בקלות כזאת על עשרות מיליארדים של ייצוא עם עשרות אלפי מקומות עבודה ובעיקר על מקומות עבודה בפריפריה. במדינות כמו בלגיה למשל, שמתקיימות בעיקר על תעשייה, לא עושים חשבונות כדאיות, אלא חשבונות תעסוקה. שם מפעילים קניות גומלין של מעל למאה אחוזים מערך העסקות. אתה רוצה לייצא לבלגיה, אז תזמין מהתעשייה המקומית יותר ממה שאתה מייבא מבחוץ.

השיקול התעסוקתי במדינת ישראל חייב להיות השיקול הקובע. צריך לזכור שבישראל של 2021 כמעט ואין ענפים כלכליים. אנחנו חיים כדי לשרוד והשיקול התעסוקתי משמעו שרידות והוא הקובע.

יצחק הילמן

ילד בן שלוש הייתי, תושב שכונת מקור-ברוך הירושלמית, כאשר פיצוץ עז הרעיד את שמי ירושלים. זה היה לא הרחק מבית מגורינו, בלב מרכז השלטון הזר הבריטי בארץ-ישראל, מלון "המלך דוד". 75 שנה עברו מאז – ודומה כי הדי הפיצוץ עודם נשמעים. זעקת החללים לא נדמה. היא חוזרת ונשמעת מדי שנה, בפי צאצאיהם. הללו מפנים אצבע מאשימה לעבר מבצעי הפיגוע – האירגון הצבאי הלאומי בפיקודו של מנחם בגין. אכן, הרה אסון היה המבצע. 91 חללים הוצאו מבין הריסות האגף הדרומי שקרס כולו, בהתפוצץ מטעני הנפץ שהוטמנו במכלי חלב והוחדרו למרתף הבניין. בריטים, ערבים ויהודים שילמו בחייהם – רובם חפים מפשע.

הראשונים להביע כאב על תוצאות הפעולה היו האחראים לה – מפקדת האצ"ל. לא לתוצאה קשה זו כיוונו היוזמים והלוחמים מבין שורות אירגון המחתרת, שלחם בעוז לגירוש הבריטים ולכינון המדינה היהודית.

יעד הפעולה היה כמובן מפקדת השלטון הבריטי, שהשתכן במפואר שבמלונות ירושלים, כאז כן עתה. זה אירע לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה האצ"ל נצר אישו, שיתף פעולה עם הבריטים, הקריב את מפקדו דוד רזיאל, כדי להביס את הצורר הגרמנו-נאצי, אשר שלוחותיו הגיעו למזרח התיכון. התקווה היתה, כי שיתוף פעולה זה ירכך את היד הקשה שנקטו הבריטים כלפי היישוב היהודי תוך העדפת האוכלוסייה הערבית. לא כך היה. ולכן, עוד בטרם נסתיימה המלחמה העולמית, כאשר תבוסת הגרמנים כבר הסתמנה, הכריז האצ"ל על המרד. לא היתה זו הכרזה בעלמא. היא באה לידי ביטוי בשורת מבצעים גדולים, מכאיבים, אשר זירזו את קבלת ההחלטה בלונדון על היציאה מארץ-ישראל וההכרזה על עצמאות ישראל.

אירגון ה"הגנה" היה בסוד הפעולה המתוכננת, שבאה בעקבות "השבת השחורה", בה הבריטים החרימו מסמכים רגישים במשרד הסוכנות היהודית בירושלים, עצרו את ראשי היישוב, פלשו לישובים ולקיבוצים וערכו חיפושים דרקוניים. זה היה ביטוי מובהק ליד הקשה שנקטו שלטונות המנדט כלפי היישוב היהודי. בצדק פורש כאות לנסיגה מוחלטת של בריטניה מן המחוייבות לכונן בית לאומי לעם היהודי, כפי שקיבלה על עצמה בכתב המנדט שהעניק לה חבר הלאומים לפני 99 שנה. ולא רק יד קשה – כי אם יוהרה ובוז לראשי היישוב.

כמו צה"ל כיום, גם האצ"ל בזמנו נקט במה שמכונה בעגה העכשווית: נוהל "הקש בגג". לאמור, אזהרה לאוייב בטרם פעולה. במקרה של ה"מלונצ'יק" ב-1946 (שם הקוד שהעניק למבצע ראש מפקדת ה"הגנה" משה סנה, כשהורה למפקד האצל מנחם בגין לבצעו), ניתנו שלוש אזהרות טלפוניות מוקדמות על העומד להתרחש: למרכזיית המלון, לקונסוליה הצרפתית הסמוכה ולמערכת העיתון "פלסטיין פוסט". אף נעשה פיצוץ קטן ומבוקר בקרבת מקום.

הבריטים בחרו להתעלם, שלא לומר לזלזל. צה"ל כיום עושה כן טרם תגובות חיל האוויר לירי טילים ורקטות מעזה שמשוגרים לישראל בכל עת שראשי הטרור מחליטים על כך.

גם החמאס מתעלם.

התוצאה הקטלנית במלון "המלך דוד" העצימה את הביקורת על האצ"ל, גם מבית. יש המציגים את הפעולה כטרור לכל דבר, תוך התעלמות מכך שיושבי המלון ובראשם ג'ון שאו, מזכיר ממשלת המנדט, ברוב רהב, הם שהמיטו על עצמם את האסון הכבד. אילו שעו לאזהרות, מיספר הנפגעים היה זעום. צה"ל עושה טובה לעזתים, מזהירם מראש על היעד שעליו ינחיתו מטוסינו פצצות, תוך איתות שיפונה מיידית מיושביו וכך יצילו נפשותיהם.

בדעת הקהל העולמית, בחלקה, אין זה עוזר לנו. בימים אלה פירסם אירגון "משמר זכויות האדם" הבינלאומי דו"ח, שבו לא במפתיע העליל על צה"ל כי ביצע פשעי מלחמה במבצע "שומר החומות" כששיגר רקטות לעבר יעדים אזרחיים. השנאה כלפי ישראל בזירה הבינלאומית, גוברת על ההכרה כי כמעט אין אפשרות להפריד בין אלמנטים צבאיים לאזרחיים ברצועה הצפופה והדחוסה. למי שלא איכפת באמת מזכויות האדם ומחיי אדם, אלה הם החמאס במנהרות מתחת לעזה וה"משמר" [?] במרומי מגדל השן הניו-יורקי.

הן במאבק לחירות בטרם קום המדינה והן במלחמות להגנת המדינה וביטחונה, נפלו ונופלים לדאבון הלב בשני הצדדים חללים חפים מפשע. לא האצ"ל בעבר ולא צה"ל כיום הם הפושעים, כי אם אלה שמתנכלים לזכויות העם היהודי במולדתו, עושים שוב ושוב ניסיונות שווא להביא לכיליונה של ישראל. הללו אינם מסתירים את זממם. ממיטים אסונות על בני עמם, ונעזרים בתועמלנים אנטישמיים שתמיד "יבינו" את הטרור הערבי ויגנו בחריפות את זכות ההתגוננות שלנו.

לא למחתרות בטרם קום המדינה ולא לזרועות הביטחון של המדינה יש על מה להתנצל. לחימתן צודקת ומוסרית. יש רק להצטער על חללי זדון הלב הבריטי והערבי.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".

ואנוכי הקטן מבקש ממר הייטנר, בכנות גמורה ועם כל הכבוד, להיות קצת פחות צודק וקצת יותר חכם. גם אם בעיניך, מכובדי, החרדים ועסקניהם הם שיא הגועל והטינוף, הרי בעיניהם הם לא כאלה. האם מישהו חושב לרגע שניתן להשפיע בסגנון שכזה?

והלא דרשו חכמינו את הכתוב: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך." אל תאמר לו 'לץ אתה.' זה לא יעבוד. אמור לו 'חכם אתה ואין הדבר מתאים לך,' ואז יקבל.

אם רצונך בשינוי, מר אורי הייטנר, אל נא תצליף בעוצמה כה רבה. מעולם לא חזינו שהצלפות כאלו הועילו.

במאמר המוסגר: פגשתי פעם ופעמיים את ח"כ גפני, והתרשמתי כי אדם הוא ככל האדם. מוסרי פחות או יותר. ושפתו הפוליטית זהה, פחות או יותר, לעמיתיו בבית הנבחרים שלנו.

כדי לשנות את הזולת צריך להתחבר אליו, להבין אותו, להכיל את מורכבותו, ומתוך נקודת אחיזה משותפת להניע את השינוי.

להכריז שהזולת הוא יצור נאלח ונתעב זה לא נכון, וזה גם לא יעבוד. זה רק יגביר את המתח ואת השנאה משני צידי המתרס.

די לשנאת אחים. הלא סוף סוף, וסוף כל סוף, אחים אנחנו.

מרדכי ברגר

שר האוצר אביגדור ליברמן, שונא החקלאות הישראלית שגם כופר בפער התיווך – מצא המצאה חדשה להטיל מס על הציבור, למען בריאותו-כביכול, ונגד מחלת הסוכרת – מס על הסוכר, ייקור המשקאות הממותקים, כולל הדיאטטיים!

לכן יש לנו עוד הצעה מועילה לרמה התבונית שלו – מס על המלח וייקור המזונות המומלחים! – שכידוע פוגעים אף הם אנושות בבריאותו של ציבור משלמי המיסים הישראלי, בייחוד בעלי לחץ הדם הגבוה, העולה ככל שאביגדור ליברמן ממשיך לכהן כשר האוצר!

ונותר רק לחזור כאן על דבריו הנכוחים של סא"ל (מיל') ד"ר עזרה זוהר ז"ל, שבזכותו בוטלה משמעת המים הקטלנית בצה"ל – מומלץ בקיץ הישראלי לשתות עד חמישה ליטר מים ליום, ועדיפים אפילו משקאות ממותקים, שהתועלת הבריאותית שהם מביאים בעידוד השתייה – עולה פי כמה וכמה על הנזק המיזערי של מתיקותם!

לכו ספרו זאת לאביגדור ולפאינה!

זיכרונות של בת קיבוץ השוכן בין גבעות הרי אפרים

חלק שלישי: כוך הלינה המשותפת

זיכרונות מתוך הכוך המלא

עוד טרם התחלתי להזדחל לתוכו של הכוך הזה, כבר ידעתי שכדי לגעת בזיכרונות הראשונים עליי להתחיל לנבור מהקצה המרוחק ביותר, וכך עשיתי. האור העמום השפוך סביב, הוא אור הזיכרונות, וככל שהתקרבתי אל הקצה, הואר והצטייר לעיניי, יותר ויותר בבירור, בית הקומותיים.

בית הקומותיים ניצב לתפארה במרכז הקיבוץ, סמוך לחדר-האוכל. זה היה הבית הראשון שניבנה בקיבוץ ושיכנו בו אותנו, הילדים. בבית הקומותיים מצאתי את הזיכרונות הראשונים שלי. אנחנו גרנו בקומה השנייה, ומיטתי עמדה בחדר הגדול, שהיה בקצה המסדרון.

הייתי בערך בת 3, היה חורף, וילדים רבים היו חולים. בשעות אחר-הצהריים באו ההורים ובילו איתנו עד שעת ההשכבה. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה, ואוזניי מתפוצצות מכאב.החדר כולו היה מלא ילדים והורים והרבה רעש, ואני שכבתי בשקט ובקושי פקחתי את עיניי. אימי, שישבה ליד מיטתי, רצתה מאד לעזור לי, ואז אמר מישהו שכדי להקל על הכאב, טוב לטפטף שמן חם לתוך האוזן. אמי חיממה קצת שמן בכפית, שאבה אותו במזלף וטיפטפה טיפות של שמן חם לאוזניי וכיסתה אותן בצמר-גפן רך, ואז היא חבשה את ראשי בתחבושת גדולה.

התחושה הזו של כאב ההולך ונחלש שמורה עימי עד היום... אך יותר מכול אני חשה עדיין את לטיפותיה של אימי, ואת דבריה המרגיעים שנאמרו בשקט, בשקט, רק לי. בחוץ כבר החשיך, אחדים מההורים כבר קמו והתכוננו ללכת, וידעתי שעוד מעט תגיע המטפלת ותבקש מההורים להיפרד ולומר לילה טוב... וכך בדיוק היה – כי צריך למהר לארוחת-ערב, לסדר כמה עניינים לקראת מחר... ואימי אישה עסוקה הממלאת תפקידים חשובים בקיבוץ...

ואז היא ראתה שאני מתחילה לבכות, ובקול כעוס היא אמרה לי: "מה הבכי הזה? הייתי אצלך כל אחר-הצהריים, זה לא מספיק...?"

המטפלת ניגשה ואמרה לה: "את יכולה ללכת, אני כבר אסתדר איתה," ואימי הלכה לה... ואז המטפלת אמרה "לילה טוב", כיבתה את האור ואנחנו הילדים נשארנו לבד. הורינו הלכו כאילו בכלל לא איכפת להם שאנחנו חולים ומרגישים לא טוב.

הינחתי את ראשי על אדמת הכוך התחוחה, ובכל ליבי השתוקקתי לחוות פעם נוספת את רגעי-החסד שהעניקה לי אימי אז, בבית הקומותיים, אך באותו רגע הגיע לאוזניי קול בכי, מי זה בוכה כאן בכוך? האם זאת אני? אני בת השלוש?

כן, כן, זו אני בוכה הכי חזק שאני יכולה כדי שהוריי ישמעו ויבואו להרגיע אותי. אלו היו הפחדים שהיו פוקדים אותי מדי לילה במיטתי שמול המסדרון, בחדר הגדול שבבית הקומותיים. האם אז בכיתי מפחד? מגעגועים? מכעס? לא יודעת. כמעט כל לילה בכיתי, בכיתי הכי חזק שיכולתי כדי שהוריי ישמעו ויגיעו וישבו ליד מיטתי. אני זוכרת שביקשתי לאחוז בידו של אבי, או בזו של אימי ולאט לאט נרגעתי, וגם עיניי נעצמו, אבל ברגע שאימי או אבי ניסו לשלוף את ידם מידי, פקחתי את עיניי ולא הרפיתי.

הזיכרון הזה חרוט בי כל-כך בבירור, שעד היום אני חשה את היד המנסה להישלף מידי, את אחיזתי בה ואת המילים המתחננות "אל תלכו עוד, אל תלכו..."

מראה בית-הקומותיים נמוג לאיטו, גדלתי, בלילות כבר לא בכיתי, המשכתי לפחד, אך להוריי לא קראתי. בעצם מי שהמשיך ללוות אותי עוז שנים רבות היו חבריי לקבוצה.

בזחילתי בכוך אני מגיעה לביתן הכיתות. אנחנו, קבוצת "כפירים" וקבוצת "סנונית", חנכנו את הבית החדש. היה זה בית בן שני אגפים דומים, ובכל אגף גרה קבוצה אחת. בכל אגף היו 3 חדרי שינה, ובכל חדר 4 מיטות. אני זוכרת שלרוב גרתי בחדר האמצעי, מיטה אחת שלי, ו-3 מיטות של חבריי, רצוי שבכל חדר יהיו תמיד שני בנים ושתי בנות.

הייתי ילדה טובה, לא הפרעתי בצהריים וגם אהבתי לישון, כשכולם השתוללו, כמובן שהצטרפתי, ובכיף... וגם לקרוא אהבתי. אבל הזמן שהוקצה לקריאה היה כל כך קצר, ואז נכנסה המטפלת, והודיעה : "לסגור את הספרים, להסתובב לקיר ולישון!"

לפעמים אני שואלת את עצמי מדוע, אז, ייחסו חשיבות כזו לשנת הצהריים? האם גם היא היתה "אידיאולוגית" כזו, שאסור היה לוותר עליה?... למה, למשל, אי-אפשר היה לתת לנו לבחור בין – לישון או לקרוא או לשחק בשקט?

כאשר בגרתי והייתי כבר אימא לשני ילדים, הוחלט לשבץ אותי כמטפלת בגן ילדים. קשה היה לי לקבל את ההחלטה הזו, אבל קשה יותר היה להתנגד לה. עיקר הקושי שלי התמקד בהפסקת הצהריים, ובהשכבה בערב. ולדעתי לא עמדתי במשימה, והשתוללות הילדים היתה למעלה מכוחותיי.

מה מוזר שאף פעם לא חשבתי שאפשר גם אחרת, כמו, למשל – לתת לילדים לשחק בשקט בשעת המנוחה, או להציע למי שלא רוצה לישון שהוא יכול להיכנס לגן ולהעסיק את עצמו באיזה משחק שקט. האם עד כדי כך הוחדרה בי אידיאולוגית המנוחה? כנראה שכן, אבל ודאי לא מבחירה, וזה, כנראה, המצב הכי מסוכן, מפני שבלי לחשוב פעמיים נהגתי כ"מטפלת", כפי שנהגו בי כילדה... אבל את זה אני מבינה רק היום, וממש נחרדת.

וישנם גם זיכרונות טובים, כמו ימי-החורף הבהירים והקצרים שבהם הודיעה לנו המטפלת "שהיום אין מנוחת-צהריים, ואפשר לצאת לשחק בחוץ," או הימים שהמטפלת כבר הלכה, ונשארנו ללא השגחה ויכולנו לחגוג עד "שעת ההקמה", אבל טמונים שם גם המון פחדים: פחדי ההשכבה, כשדב היה מגיע עם בתו, מתיישב על המיטות שלנו וקצת מלטף, קורא לנו בשמות שלא כל-כך הבנו, אך ידענו שיש בהם משהו מביך. פחדים של חושך ושל לילה, פחדים של מחלות המלוות בחום גבוה... ואין אף אחד, אף אחד לא בא אלינו... ואנחנו כל כך מפחדים והחום כל כך גבוה... ואז מתקרבים לחלון וצועקים בכל הכוח: "שומרת לילה בואי ל'כפירים'," והיא בכלל לא שומעת, ולא באה... ואמיר נורא חולה, הוא פותח את הדלת ורץ החוצה לחפש את השומרת, ואנחנו כל כך חרדים לו, אך פוחדים לרוץ אחריו... ובבית הילדים חושך מצרים ואסור להדליק אור, ותמיד מגששים באפלה לחפש את השירותים, ומחפשים אולי עוד מישהו צריך? ואז הולכים ביחד, וזה קצת פחות מפחיד, הרי אנחנו לא מתביישים – ישבנו יחד על הסיר, אנחנו מתקלחים ביחד, ובכלל... אז אפשר להשאיר את הדלת פתוחה ולוודא שהילד השני מחכה עד שחברו יסיים וביחד יחזרו למיטותיהם.

לביתן הכיתות (שכלל לא היו שם כיתות) יש גם סיפורים טובים – איך בלילות של סרט היינו מטפסים על הגג, עטופים בשמיכות, וצופים בסרטים שאסור לנו לראותם, עד שמישהו היה מבחין בנו ומגרש אותנו.

או הסיפור על נאוה, מקבוצת הקטנים, שידעה לספר סיפורים, ולאחר שהמטפלת הלכה היינו מתכנסים סביב מיטתה והיא היתה שוכבת, מגלגלת את ראשה מצד לצד, ומספרת לנו את הסיפור האחרון שקראה, ועוד סיפור, ועוד... עד שהיינו מתפזרים למיטותינו ממש רדומים.

ויש עוד הרבה סיפורים שרק הבית ידע אותם, סיפורים על חיים של ילדים שהוריהם האמינו שככה הכי טוב לגדל אותם, אבל לעולם לא שאלו את פינו.

ועוד אני רוצה לספר על מיטה נוספת, על "המיטה המתקפלת", עליה ישנו כל שנותינו במוסד, ארבעה בחדר, רצוי שני בנים ושתי בנות, אך אז כבר היינו יותר מבוגרים, ואז גם התחלתי להתגעגע למנוחת הצהריים. (בקיבוץ שעת הצהריים היתה מיועדת למנוחה – קודש הקודשים. לקבל אורחים בשבת בצהריים היה ממש אסון... ומה לעשות שבעיר סדר-היום שונה? בעיר, בשבת אוהבים לקום מאוחר ולהתחיל את היום רק לקראת הצהריים, אז איך מסבירים לאורחים שאצלנו זה אחרת. גם אני הייתי שבויה במלכודת הזו, עד שיצאתי לשנת לימודים בסמינר "אורנים" ופתאום ראיתי שאפשר לחיות גם בלי שינה של צהריים. ניסיתי והייתי מאושרת).

חדרי-השינה במוסד היו קטנים, ולכן המציאו את המיטות המתקפלות. כל בוקר סידרנו את המיטה, הידקנו עליה רצועות והצמדנו אותה לקיר, סגרנו מעליה את הווילון, וכך היא חיכתה לנו עד הלילה.

הווילון שימש לי למטרות רבות כמו לסגור את הווילון ולהחשיך את הפינה שלי כשאחד מחברי לחדר לא רוצה, עדיין, לכבות את האור, או בשעה שהחלפתי בגדים ולא רציתי ש"יראו" לי, או בערב כשלבשתי פיז'מה.

פנינה סיפרה לי שכשהיא היתה מחליפה בגדים או לובשת פיז'מה, היא היתה פוקדת על חבריה לחדר לסובב את הראש והם, כמו חיילים ממושמעים, היו מצייתים לפקודותיה... כל אחת ופתרונותיה. הפינה הקטנטונת הזו. מאחורי הווילון, איפשרה לכל אחת, ואולי גם לכל אחד, להיות טיפה עם עצמו, לבכות עם ספר עצוב, או להרהר באהוב לב... היתה לפינה הזו חשיבות עצומה בשבילנו.

במרכז החדר עמד שולחן שכמעט לא היה לו שימוש, בתקופות של צפיפות היו לוקחים את השולחן ומעמידים במקומו מיטה נוספת, ואז באמת היה קשה לנוע בחדר, אבל לא התלוננו.

מתחת לחלונות, שכולם פנו לצד מערב, היו התאים שלנו, לבל אחד תא משלו, היו אלו תאים פתוחים מכוסים בווילון דהוי ובלוי, ובהם החזקנו את מעט חפצינו האישיים. קשה היה להסתיר משהו בתא חשוף כזה, אך האמת היא שלא היה לי הרבה מה להסתיר, אז גם לא כל כך סבלתי.

מבעד לחלונות שפנו מערבה, אהבנו לצפות לעבר הכפר אבו-שושא אשר שכן ממש ממול החלונות שלנו. לא רחוק מבתי-הכפר עמד עץ אלון עתיק אשר פרש את צילו על בית-הקברות של הכפר, וטכסי-ההלוויות עוררו בנו סקרנות רבה, ויכולנו לשבת שעות על אדן החלון ולצפות בהן. למדנו להבחין בין לוויה צבעונית ורבת משתתפים של מי מהמכובדים, לבין לוויה פשוטה וחסרת ייחוד, וכאשר ראינו ארון קבורה קטן, הבנו שילד הלך לעולמו והיינו עצובים.

אבל אני רוצה להסיר עוד עפר מהזיכרונות, ולחפור עוד קצת ב"לינה המשותפת... ואני שואלת את עצמי – איך זה קיבלנו שקיבלנו את הלינה המשותפת כ"מובן מאליו"? בנים ובנות גרים יחד עד גיל 18, ואף פעם לא קורה כלום? אפילו לא חושבים שיכול לקרות משהו! אין מתח, אין משיכה בין בן לבת שישנים, לילה אחר לילה, כל-כך קרוב זה לזו, – לא, אין. אולי אפילו לא חושבים בכיוון הזה. כל כך עייפים ורוצים כבר לישון, הרי למחרת צריך לקום כבר בשש, למהר להתעמלות-בוקר, להחליף בגדים, לסדר את החדר ולדייק לשיעור הראשון... ומכאן מתחילה ריצה בלתי פוסקת – מהשיעורים לעבודה, מהעבודה לאימוני-הספורט ואחר-כך לפעילות חברתית, ולהספיק להתרחץ ולא להחמיץ את ארוחת-הערב, ובין לבין למצוא דקה ולקפוץ לחדר-ההורים, סתם ככה, כדי להיות דקה לבד, ואז לרוץ לחזרת-המקהלה ולא לשכוח לסיים את הכנת השיעורים למחר... ואז נופלים על המיטה ונרדמים...

וככה, מהריצה הבלתי פוסקת, והעייפות שהתלוותה אליה, סוף סוף מגיע החופש הגדול שלכבודו היה לנו שיר מיוחד:

"בעוד יומיים, נישן כפליים בעיר ובכל הקיבוצים.השמש זורח, הטרקטור פולח ואנו, אנו ישניםכי חופש לנו סוף כל סוף נשמח נגילה עד אין סוף תחי חברת הילדים!"

לישון, לישון, תמיד רציתי לישון... תמיד הייתי עייפה, אז מנין נותר עוד כוח לעסוק במשיכה מינית? ברגשות?

מדי לילה הייתי הולכת לישון במיטתי, מעולם לא חששתי פן מישהו יטריד אותי, או יפגע בכבודי... זכורה לי תחושה כל כך רגועה, שאפילו היום היא נוסכת בי מין רגיעה ונעימות של ביטחון.

אני זוכרת תקופות של חסר בחדרי שינה, ואז חיפשו מתנדבים ללכת לגור ב"גולה". היה מדובר בחדר, בקומת מגורים שונה מזו של הקבוצה. באותו חדר גרו שניים מקבוצה אחת ושניים מקבוצה אחרת. אני דווקא אהבתי לישון ב"גולה" פגשתי שם ילדים מקבוצות אחרות, האווירה בחדר היתה שונה, ואולי... אולי – היה שם קמצוץ של משיכה מינית שאף פעם לא מומשה... סתם היה נחמד.

אני מודה שאף פעם לא הבנתי איך הצליחו המבוגרים לשכן בנים ובנות יחד בגיל כל-כך לא רגיל, ולהישאר כל-כך רגועים? היום אני שואלת את עצמי, באמת, איך הצליחו?

וההישג הזה, האם גם הוא היה בעוכרינו? פרם את כל המתחים, את המשיכה? את הסקרנות, ונון-סטופ שידר למוחותינו הצעירים שככה זה הכי טוב, שאפשר להיות ידידים גם בלי לגעת, בלי לפנטז על נשיקה ובלי לדמיין חיבוק (הרי היינו כבר מנוסים וידענו שאפשר לגדול גם ללא חיבוק בכלל. אפילו לא של הורים). אפשר להתבגר גם בלי המתח המפורסם הזה, ובגילכם תעסקו בדברים החשובים האחרים, ואחר-כך "זה" כבר יבוא.

פשוט טיפטפו לנו סם-הרדמה, ונרדמנו, כן, נרדמנו ולא ידענו, וגם לא הבנו את מידת הנזק... אבל ידענו להתמקד בעשייה. עד היום אני יכולה לחוש את ההרגשה הנפלאה הזו של העשייה. בשנותיי במוסד הייתי חברה בוועדת התרבות של חברת הילדים, ובשנתי האחרונה במוסד אפילו ריכזתי את הוועדה. אירגנו מסיבות, חגים והמון פעילות תרבותית, והייתי מאושרת, הייתי פעילה בחברה, וראיתי ברכה בעמלי. זה מה שהרגשתי שמצפים ממני, ולא איכזבתי.

באותם ימים הרגשתי הרגשה של התעלות, אך במבט מהמקום בו אני נמצאת היום נדמה לי שאת "עצמי" ממש פיספסתי. הייתי אז שיכורה מתחושת ההצלחה, ומרוב "שיכרות" נהייתי עיוורת לגבי עצמי, לגבי תחושותיי, תשוקותיי ובעיותיי. היתה שם כנראה "נירה אחרת", מנותקת מעצמה חוגגת את החגיגות של כולם, רק לא את אלו שלה.

ידעתי, אך אז לא כל כך הבנתי, שמתחת החזות החוגגת הסתתרה נירה שונה, עצובה, לא מסופקת, נושאת באמתחתה הרבה עלבונות וכאב של כישלונות, שאפילו בפני עצמי לא הודיתי בקיומם.

כן, לינה משותפת. היום מדברים הרבה על ה"לינה המשותפת". יש מבוגריה הנושאים עימם חוויות טראומטית מאותה תקופה – חוויות קשות של פרידה מההורים (שליוו את ילדיהם לפתח בית-הילדים ונדרשו להיפרד ליד הדלת), חוויות של פחדי-לילה ובריחה לחדר-ההורים (שעל-פי חוקי-הקיבוץ מחובתם היה להחזיר את בנם או בתם לבית-הילדים), של דמות שומרת-הלילה הבלתי מוכרת וצחנת סיר-הלילה שהוצב באמצע החדר.

אני חייבת לומר שלי לא נותרו חוויות טראומטיות. כאילו הלינה המשותפת לא עשתה לי כלום – פשוט ככה זה היה, כך הורגלתי, וכך ידעתי שגם עליי לנהוג כאשר נולדו לי ילדיי – לא מרדתי, נהגתי על פי המקובל, והייתי בטוחה שככה זה הכי טוב והכי נכון.

כאשר התפניתי מהשכבת ילדים של הורים אחרים וליוויתי את ילדיי להשכבה, והם נפרדו כל-כך יפה ליד דלת הכניסה ו"נעלמו" להם לתוך ביתם, הייתי מאוד מרוצה ובכלל לא ידעתי, וגם לא שאלתי, האם הם נרדמו בקלות, האם הם התגעגעו לאבא או לאימא... ואיך הם מתעוררים בבוקר? והכי כואב לי שאז בכלל לא חשבתי שיש מה לדאוג, ובטח לא להתעניין.

כשאחד מילדיי היה חולה, או הרגיש לא טוב, הייתי ניגשת למטפלת ושואלת "איך הוא נרדם?" – "האם התלונן על משהו?" – ולצערי הייתי זוכה לתשובה קרירה כאילו איני סומכת על כישוריה, כאילו איני בוטחת בה.

ואת כל זה אני מגלה בכוך, במערת "כפירים"?

רגע, רגע, נדמה לי שיש שם משהו נוסף. בזהירות אני מסירה מעליו את האבק ואני מגלה תמונה קטנה העשויה מאבני-מוזאיקה קטנות. "מה זה צריך לומר לי?" אני שואלת את עצמי, אבני-המוזאיקה מנצנצות, כאילו קוראות לי לגעת בהן, כאילו משדרות לי... מה? אני מתפתה, נוגעת, הנגיעה מניעה את האבן להיפתח ותמונה קטנה, שלי, נגלית מתוכה.

בתמונה אני נראית צעירה מאוד, אולי בת 15 – מה את מזכירה לי? אני שואלת את דמותי, ומיד אני נזכרת: זה קרה בשבת, כולנו היינו במגרש הספורט, שיחקנו, התאמנו בריצה, ובקפיצה והיה לנו ממש כיף. אני רציתי להשיג שיא בקפיצה לגובה, וכאשר העלו את החבל לגובה של 1.15 ס"מ (נכון להיום זה הישג שולי) אזרתי את כל כוחי, וזינקתי... חשבתי שהצלחתי... ולא. נפלתי על ידי הימנית וזו נשברה. השבר היה קשה, והכאבים קשים מנשוא... אבל אצלנו צריך להתגבר, והתגברתי.

אימי נסעה איתי לבית-חולים, שם יישרו לי את היד, גיבסו אותה היטב, וחזרנו הביתה.

אמי נפרדה ממני ליד שער-הקיבוץ, ואני המשכתי למוסד. היה כבר ערב, זריקות ההרדמה שקיבלתי חדלו להשפיע, והכאב הלך והתחזק... הייתי מאוד עייפה והלכתי לישון, ובלילה הכאבים התעצמו, היד התנפחה, הגבס לחץ והרגשתי שהכול שם הולך להתפוצץ. הערתי את רונית וביקשתי ממנה שתקרא לאחת המטפלות לבוא לעזרתי.

רונית הלכה אך המטפלת סירבה לבוא: "מה קוראים לי באמצע הלילה?" היא אמרה, "אי אפשר לחכות עד הבוקר?"

לא יכולתי עוד לשאת את הכאב. קמתי והתחלתי להסתובב – קודם בתוך הבניין, במסדרונות הארוכים והריקים, ומשם יצאתי החוצה, ירדתי למשק הילדים, המשכתי לחצר-הקיבוץ, ובסוף הגעתי לחדר ההורים, והם עדיין ישנו. "מה את עושה כאן בשעה כל כך מוקדמת?" הם נבהלו... אבל הם קיבלו אותי והשכיבו אותי במיטתם החמה, ואני חושבת שהם דאגו לי. כשהקיבוץ התחיל להתעורר שלחו אותי, שוב, לבית החולים, ושם חילצו אותי מהכאבים הנוראים.

...העליתי על הכתב קטעים קצרים מזיכרונות הלינה המשותפת, מאגדות החינוך המשותף, וכמו בכל זיכרון ניתן למצוא בו משהו נעים, מצחיק וכזה שנחמד להיזכר בו, אך עם ערב, כשההורים מסיימים את תפקידם כהורים, ומוסרים את ילדיהם למטפלת, ואח"כ למטפלות במוסד, שאמורות היו לטפל בנו... ולצערי הרב זה היה רק בכאילו... זהו הרגע שבו עולים הזיכרונות היותר קשים, ובעיקר הזיכרונות המפחידים.

נירה אשל

כוכים נוספים – יבואו

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

הצופר הזה – יש בו מקריאת איתנים, מין יללה קדומה ביער המבשרת שואה, מקים הוא בנו נימים ישנים של אדם ראשון בפני סכנה ודאית כל-כך – המסמרת בנו אולי את פרוות הנפש אם לא את פרוותנו החיצונית, היא מסמירה עורנו, את נימי הנפש –

קול הצופר היה מנסר באותם הימים ונתקע מדי פעם כסכין לבשר הרחוב החי והומה כהרגלו, מיד היו החיים זורמים ונמלטים מעורקי הרחוב כמהלך-דם בלתי בריא הנמלט מתוך פנים מחווירים לאי שם בחביוני עורקים סמויים בגוף –

ואולם משה חרמוני לא היה יורד תמיד כיתר השכנים למקלט, כשהם נסערים ומקורבים כעדר כבשים בפני סער, ואשר גם פניהם פני כבשים שחוטות למחצה. ולא דווקא מפני שהיה אמיץ כוח ביותר או בז לחיים, אבל מין בושה וסקרנות היתה תוקפת אותו בפני פחד סתמי, זה הפחד הכללי המוחלט המשתרר על רחובות בתים גנים, ומתפשט כשפך של מים רבים אל מעבר לעיר, לפרוורים הרחוקים ולשדות, והלאה, וכובש את כל האדמה שנעשית גם היא מעין גוף חי מפרפר וכואב וחרד לקראת הפצע אשר יבואה, מעל כל עץ וכל בית הודקת היא אל גופה כשהיא מרטטת מתחת לשמיים הקרים. ואלה מתוחים מעל כים אשר ספינות מהלכות בו, אין אלה שמיים כל עיקר אלא מקום שיט ושדה מירעה פתוח לרווחה לנשרים שחורים לוטשי-עיניים וצמאי-דם או נמרים מעופפים אשר קרן גדולה תקועה בראשם והקרן בורקת ברקים ושולחת חיצי מוות לכל בשר וכל צומח –

*

האפשר יום אחד להחליט שאת אשר אהבו שמונה שנים ואת אשר טיפלו וטיפחו זמן רב כל-כך אפשר בבת אחת לא לאהוב ולא לזכור – לא – אי אפשר – כזאת לא ייתכן. פצע הוא בנפש כלאחר ניתוח צלקת, הדורשת שנים עד הגלדה ועד התרפאותה – וגם אז עוד חוזרים ימים ימי קור אשר בהם תכאב הצלקת הזאת – ככאב צלקת בבשר.

*

משה חרמוני היה אחד מדיירי הבית. החדר שנפל בגורלו לא היה בו לא מן השמש הטובה בחורף ולא מן הצל הקריר והמרענן בקיץ – להיפך, הגג בקומה השלישית היה בחורף מחלחל רטיבות, ורוחות ים היו מכות באכזריות על החלונות הרופפים, ובקיץ היה הגג מחזיר עם בוא הלילה את כל להט השמש אשר ספג ביום – ואולם משה חרמוני לא הרגיש ביותר בחילופי-אוויר, בגופו עוד הרגיש את השלגים והקור שבמולדתו – והם הם שקבעו את מראהו ושוב לא הרגיש בשום אקלים אחר –

עשוי היה מין חומר ניטראלי המקבל הכל בשיוויון נפש, ומוכן להסתגל לכל מצב. שתי ידיו היו תלויות לו משני צדי הגוף כמיותרות – ואולם רק היה תופס באיזה כלי, היה הכלי עושה את שליחותו וידו כאילו נמשכת מאליה אחרי הכלי. היה רושם לפעמים שהנהו עובד באיזה שכל עליון – בלי שהגוף ישתתף בזה או יתעייף כלשהו. עיניו היו תמיד לוטות בעפעפיים כבדים במקצת, וקשה היה לאמר שמישהו ראה את עיניו –

בעלי הדירה שאצלם היה גר משה חרמוני עולים חדשים מווינה היו – בבית הזה היתה תמיד שורה מין קלילות חסרת דאגה של אנשים אשר שטים בקלות על פני זרם החיים, ויביאם זה אל אשר יביאם – החיוך והמתינות לא סרו מעל פניהם – כאילו אוצרות קורח טמונים להם בארונותיהם, ועליהם שומה רק לשוחח במתינות, לשתות קפה עם עוגות משובחות ריחניות וטעימות, להיות יושבים ומדברים בקולם הנוח, להיות עושים שיחה כמישהו שעוסק כלאחר-יד באיזו מלאכה נעימה – בעוד נפשו נתונה במקום אחר –

לאמיתו של דבר לא היה ידוע כיצד יכולה הכנסה זעומה של פקיד במשרד ציבורי לקיים בית כזה, המחליק כעל גלגלים משוחים בשמן, אין פרצה ואין צווחה ואין דאגה על הפנים אלא גלגל אחוז בגלגל בקלות – הכל מובן בשעתו ונעשה בשעתו כאילו איזה יד נעלמה מעל מכוונת את המכונה והאנשים מצייתים מתוך הרגל עתיק-יומין הטבוע בדמם, שאין בו לעצמם כל פליאה עליו ושאין הם אפילו מרגישים בו –

משה חרמוני היה מתלבט לפעמים על פני גלי החיים האלה כעלה נטרף על פני הזרם, או כגוש עשוי כולו מקשה, שהזרם הזה לא ימיסו בם, אם ילחך סביבו שנים –

כבר מן הבוקר היתה נתקלת אוזנו בקולה הגרוני המזלף צחוק והברות רכות ומרגיעות מטללי מולדתה לתוך חלל אוויר מלא ריח קפה ושקשוק עליז – ואולם כל זה נתרשם אצלו ממרחק רב – פותח היה את דלת חדרו והודף את גופו קדימה בהתאמצות מה, וכשהיה קופץ לקראתו ה"בוקר טוב" של בעלת הבית, היה נרתע במקצת, כאילו נגעה בו יד זרה – זרה מאוד –

משה חרמוני היה לבוש תמיד, קיץ וחורף, אותם הבגדים, דהים, שאין בהם לא מהתאמה לתקופת-השנה ולא מהתאמה לסובב אותו. כשהיה הקסקט שלו, שמצחייתו כיסתה את מחצית פניו, בלה מאוד, היה קונה חדש, אבל אז נדמה לו שכל צורתו נשתנתה, ואי מנוחה היתה תוקפת אותו והיה מקמט ומטפל בו עד שעבר החידוש שבו והיה ניראה מרופט וישן כקודמו, ואז היה חרמוני חוזר למנוחתו, כאמן פסל שהקשות פטיש אחרונות גמרו את יצירתו –

הוא לא השתייך לשום מפלגה ואולם כל בחור ישיבה שעלה לארץ-ישראל על מנת להתחדש בה את חייו, היה קרוב לו, ואילו החיים החדשים בעצם היו ישנים-ישנים מאוד – ומעיינות חדשים לא זנקו כאן לעיתים קרובות מתוך הישן, ליבותיהם של בחורי ישראל – באמונה ובעייפות גדולה היו פולחים הרים ובקעות הארץ העתיקה – ואולם הנס אשר חיכה לו משה חרמוני בהיותו בגולה לא נתרחש –

לא זנקה עליו רוח נבואתו של ישעיהו מעל הרי יהודה הרחוקים –

ובנפשו לא נתחדש דבר.

קומתו לא נזדקפה יותר משהיתה – וליבו לא התרענן יותר משהיה לפני-כן.

משה חרמוני כבר עבד בקיבוץ וגם במושב, ששם נמצאו רוב בני עירו, ואולם פעם ולתמיד החליט שדבר זה הוא מעבר ליכולתו – כאן בעיר מתמזגים חיי הרווקות בנקל עם מהלך החיים הכללי, ואולם שם – במושב, תנאי ראשון – משפחה, ואם אין לך משפחה חשוב אתה כמת. איש לא ישים לב אליך. להיפך שם תהיה לפוקה ולמכשול לחברך אם נפלת למשכב – הרי זקוק אתה לרחמי נשים זרות – והמשק מה יהא עליו, מי ימלא את מקומך ברפת שלך –

*

נכתב: ראשית שנות ה-40 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-40 לערך, בתל אביב. אסתר ראב גרה באותה תקופה בדירה ברח' בן-יהודה 191. הסיפור כתוב בבלוק מכתבים ישן, שכריכתו היתה כתומה. בדף ראשון ושני נמצא השיר "יען נוצרתי לאהבה".

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק שמונה-עשר

דודי ההולל אלכס היה אומר:

"אנגלית היא שפת המציצה של סוניה."

אלכס ואבא סיכמו דברים עם עלי ושבו למושבה. עתה היה עליהם לשכנע את עזרא קובלמן שיסכים להתחפש, ולא במשחקי-פורים, לבת-זוגו של עלי בן עוואד.

עזרא השתקן לא ירש מאביו המפורסם את כוח הדברא, אולי בגלל התקופה שבה נמסר בילדותו לבית היתומים של דוקטור הרצברג בירושלים. עזרא היה נשוי לסוניה, הגבוהה ממנו בראש. כשהייתי כבן חצי שנה או יותר סבלה אמא ממחלת עור והרופא אמר לה שעליה לנסוע למלון קליה אשר לחוף ים המלח כדי להתרפא. בכאב-לב ובחששות רבים היא עזבה אותי בידיה של סוניה. סוניה היתה אז עדיין רווקה ועבדה כסוכנת-הבית של סבא. אחרי שסבא התאלמן ונישאר לבד, היא עברה לגור אצלו ולדאוג לו.

"היית ילד נחמד, עגול וחייכן," סיפרה לי סוניה הזקנה לאחר שנים, כשבאתי להקליט מפיה עדות על מה שקרה לעזרא בעלה ביום שבו צעד ברחוב חובבי-ציון, מחופש לאישה, אך דווקא על כך סירבה לדבר. "בידיך הקטנות החזקת את הבקבוק-לחלב. לאמא שלך ולי היה צבע-פנים דומה וכך גם התסרוקת, שיער אסוף בקוקו לאחור. אתה כניראה לא הרגשת בהבדל כאשר אימך נסעה. סבא שלך מאוד אהב אותך כי גרתם בחצר אחת ואותך הוא ראה לעיתים קרובות יותר מאשר את שאר הנכדים שלו, שלא גדלו לידו. כל יום רצה לראות אותך, אפילו פעמיים ביום, וכל חוכמה שלך, כל חיוך, היו בשבילו אושר. יום אחד אמא שלך חזרה מקליה ובאה לקחת אותך – ואתה לא רצית לעבור מהזרועות שלי לזרועותיה. היא כל-כך הופתעה ופשוט לא ידעה איך להגיב. לא הבנו מדוע אתה מתנהג כך, האם כעסת עליה בגלל שעזבה אותך? או שכבר התרגלת אליי ולא רצית שינוי נוסף? – אמרתי לאמא שלך, 'חכי קצת, תתני לו איזה פרי, והוא יבוא אלייך.' ובאמת כך היה. רק ראית את הפרי, קפצת אליה ושכחת אותי."

סוניה התחתנה עם עזרא קובלמן ונולד להם שאול. יום אחד קמה ועזבה את עזרא ואת שאול הקטן והלכה להתגייס ל-אי.טי.אס., חיל הנשים של הצבא הבריטי, להילחם בצורר הנאצי, כך כינו אז במילה אחת את היטלר והצבא הגרמני, שכבש כבר יותר ממחצית אירופה.

במשך חודשים אחדים היינו רואים אותה באה מדי פעם לבקר את משפחתה במושבה, זקופה במדי חאקי: חצאית וחולצה מעומלנות היטב, חגורת-עור חומה ונעליים חצאיות חומות עם גרבי חאקי גבוהות, ואפילו שרוך-הדרכה על הכתף ודרגה של לאנס-קורפורל, טר"ש. אבל כאשר קיבלה את דרגת הקורפורל היא נעלמה.

איכרה אחת אמרה שסוניה-"דארלינג" (את הכינוי הוסיפו ליהודיה שנחשדה בקשירת יחסים רומאנטיים עם אנגלי) משרתת בקהיר במפקדת הכוחות הבריטיים כמזכירה צבאית של גנרל ארצ'יבלד ווייוול. דרגתה סרג'נט-מייג'ור, רב-סמל, וצמח לה שפם. סוניה באה מבית דובר-אנגלית, ידעה היטב את השפה ונהגה ללמד שיעורים פרטיים. אחדות מהאיכרות חשו עצמן מאוד פשוטות לעומתה ולכן קינאו בה.

איכרה שנייה סיפרה שקורפורל סוניה קובלמן נמצאת בסך הכל במחנה טירה, ליד חיפה, שם היא אחראית על קבוצה של חיילות ארצישראליות שממיינות מסמרים, ברגים וחלפים אחרים של מכונות וכלי-רכב במחסנים הגדולים של הצבא הבריטי, והן גם משמנות ואורזות אותם. סתם פועלות, לא ממש תפקיד של חיילות.

איכרה שלישית אמרה שסוניה התגייסה כי לעזרא לא היתה עבודה והמצב בביתם היה קשה.

רביעית אמרה שלא נאה ללכת רכיל בנהגת הצבאית בת-מושבתנו קובלמן, שהיא אישה אמיצה שנענתה לקריאת המוסדות הלאומים של היישוב העברי – והתגייסה למאמץ המלחמתי בצורר הנאצי.

איכרה חמישית גילתה שהאמת היא כי עזרא האיטי והנמנמן נמאס על סוניה והיא קיוותה למצוא גברים מעניינים יותר בקרב קציני הצבא הבריטי. ובכלל, היא אוהבת לדבר אנגלית יותר מאשר עברית, וכשהיא מדברת עברית המיבטא שלה זר ומצחיק, וצריך גם לראות איך היא ניראית – בעלת פנים קשות וגרמיות, ממש כמו אישה בריטית.

איכרה שישית נשבעה ששמעה את עזרא מגרש את סוניה בצעקות: "ביישת אותנו בפני כל הפקקטע-מושבה הזאת! בגללך גם הילד סובל! ילען-אבוכי דארלינג! את דארלינג? את? – את אן אלטע שמאטע! את פאסקוצווע! את כבר לא אשתי! ואם את באמת שארמוטה אז יאללה! מארש! החוצה! לכי תשכבי לך עם כל השמעקעס של הצבא הבריטי! תפתחי שערייך דארלינג לחיילים של מאליכ אינגליזי פילטיזי המסריחים בראסו [משחת צחצוח מתכת], פאטס, גאטס [חותלות, קרסוליות], עורלה וגרעפצעס של בירה בסאראפנד ובראסלעין [ראש-העין] ותחת כל עץ רענן וגבעה רמה!"

דודי ההולל אלכס היה אומר: "אנגלית היא שפת המציצה של סוניה."

הבריטים ששלטו בארץ כשלושה עשורים והפכו אותה ממחוז תורכי נידח לארץ כמעט מערבית – נחשבו לגברים חזקים ונוקשים, וכך גם נשותיהם. רבים מהם היו גבוהי-קומה, בייחוד אלה שהתגייסו ובאו מאוסטרליה ומדרום-אפריקה. הבריטים שלטו על חלקים עצומים מכדור-הארץ. מפת העולם, שעל פיה למדנו גיאוגרפיה, היתה צבועה בחלקים גדולים בצבע הוורוד-אדמדם של הקיסרות הבריטית: קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, דרום-אפריקה ויותר ממחצית יבשת אפריקה השחורה, וכן פלשתינה, מצרים, סודן, עיראק, עבר-הירדן, ועוד הרבה כתמים קטנים רבים כהונג-קונג, מלטה, גיברלטר. כמות הצבע שציינה את אנגליה עצמה היתה זעירה לעומת האימפריה הענקית.

אותה תקופה רחשנו הרבה כבוד לאי הבריטי האמיץ, שמצד אחד פקידיו וחייליו פרושים על פני חצי-העולם ושולטים בו בקלות ובתחושה של עליונות, ומצד שני הוא עומד במלחמה, חופשי-עדיין וכמעט יחיד ובודד במערכה – מול גרמניה הנאצית שהולכת ומשתלטת על כל יבשת אירופה.

רק כיום, בעידן הפוסט פוסט-מודרני בחקר ההיסטוריה, מתחילים להעריך את התרומה העצומה של הקולוניאליזם הבריטי לכל מושבותיה-לשעבר של האימפריה, שבה השמש לא שקעה לעולם.

בטרם פינו את מיבצר טיגרט החום-בהיר, שבו שכנה המישטרה שלנו, עמד הקצין צ'ארלס ווד ונאם בבית-הקפה "ציפור הירקון הכחולה" במסיבת סיום המאנדאט, שהשתתפו בה אחרוני הבריטים, חשובי האיכרים, וגם בנות איכרים אחדות שבאו להריח בפעם האחרונה את קירבתם של הגברים הבהירים, שהרעידו את ישבניהן על מגרש הטניס הצמוד לקפה.

"נפלה בידינו הזכות לשרת בפלסטיין," אמר ווד גבה-הקומה, "נפלה בידינו הזכות לשרת במשך תקופה מאוד היסטורית שלא תחזור לעולם. עכשיו יש לכם בית לאומי, מדינה, תשמרו עליה, תעשו כל מה שנחוץ כדי לשמור עליה. היו קשוחים, היו חסרי רחמים, וכמו האנגלים – היו אנוכיים. תיפסו כל פיסת קרקע שתוכלו, ותהפכו אותה לישראל. ואם מישהו יבעט לכם בתחת, הוא יהיה יהודי, לא זר!"

את שאול גידל אביו עזרא בחדר שכור. ביתם הגדול הושכר לשתי משפחות עשירות מתל אביב, שבחרו לעבור בתקופת המלחמה העולמית למושבה בגלל ההתקפות האוויריות שערכו המפציצים האיטלקיים על העיר.

שאול היה בא לבית-הספר מצוייד בילקוט גדול, בגדיו נקיים ומגוהצים אבל פניו עצובים ואני הייתי שואל את עצמי אם בגלל שאנגלית היא "שפת המציצה" של אימו – שלא הבנתי מה זה – אז הוא ילד עצוב, או מפני שהתלמידים מהכיתה הגבוהה צועקים אחריו: "הי שאול-ג'וני! כמה אחים ג'ונים כבר יש לך מהפאקים [הזיונים] של הרויאל נייווי [חיל-הים המלכותי הבריטי] והרויאל אייר-פורס [חיל-האוויר המלכותי הבריטי] והרויאל ארי בטיז אמכ הדארלינג? [והזין המלכותי בתחת של אמא הנחמדה שלך?]"

היה לשאול האוסף הכי גדול של חיילי עופרת וסמלי חילות הצבא הבריטי, ששלחה לו אימו, וכולנו קינאנו בו על כך. אימי הפצירה בי תמיד להזמין אותו אלינו והיתה פורשת עליו את חסותה כאילו היה יתום, מפנקת אותו במאכליה ובינתיים משתדלת להציל מפיו משהו על אודות אימו.

מפי עזרא אביו לא היה אפשר לשמוע דבר. מאז נעלמה סוניה גברה שתיקתו. את כל לילותיו בילה ברכיבה על סוסתו הערבית האצילה ובשמירה על שדות המושבה, ובימים היה ישן.

המלחמה הסתיימה. הגברים והנשים המגוייסים החלו לחזור למושבה, חוץ מאלה שנהרגו במלחמה, כמו אבא של חברנו יהושע מזון, ואילו מסוניה-"דארלינג" אין קול ואין עונה.

עזרא ושאול שבו לגור בבית הגדול. הבריטים אסרו על עליית יהודים, פליטי השואה, מאירופה. הטילו מדי פעם עוצר על המושבה וחיפשו נשק, ואנחנו התחלנו לשנוא אותם. ומסוניה – אין אות, כאילו הקיסרות הבריטית השוקעת בלעה גם אותה. וכרגיל נפוצו אצלנו שמועות: שסוניה-"דארלינג" גרה בלונדון עם גנרל אנגלי. שנהרגה. שפגשה בחיפה ערבי עשיר ממשפחת חיאט והם עקרו לביירות. שהיא אצל קרובי משפחה באוסטרליה. שהיא משרתת בבולשת הבריטית.

ויום אחד, אחרי שנים, היא הופיעה. לבושה בגדים רגילים. ניראתה נמוכה יותר ושקטה. כאילו קרה לה משהו. היא שבה לגור עם עזרא ושאול כאילו לא אירע דבר. במשך השנים התרחבה המשפחה וסוניה ילדה עוד שני בנים צעירים. מאחר שהבית היה קרוב לבית-הספר העממי "רוטשילד", פתחה קיוסק בשם "מעיינות הירקון", כשמו של בית החרושת לגזוז של המושבה, וליד הקיוסק שלה היינו מצטופפים בהפסקות ואחרי הלימודים.

מחוץ לדברי המתיקה, המשקאות, האסקימו והגלידה, ניצבו למכירה בקיוסק גם חוברות בעלות שערים מצויירים ובהן מסופרות הרפתקאות ומלחמות מרחבי העולם, וכן חוברות טרזן וחוברות של הבלש העברי. סוניה היתה משרה ומבשלת גרגירי חומוס, שנהגו לקרוא להם נהיד, בוזקת עליהם מלח ופלפל שחור בקערת אמאיל גדולה, וממלאה מנות למכירה בגביעי נייר עשויים מדפים ישנים של שבועונים מצויירים לועזיים, גביעים שהיו נרטבים ומתפרקים ביד.

סוניה גם עבתה ועטפה את שערה בשביס, הקפידה על שמירת השבת, וצליל העברית שלה החל להיות דומה לאידיש יותר מאשר לאנגלית. בשנה הגשומה שבה עלתה הביצה על גדותיה, ובקיץ רבץ ענן של יתושים על המושבה ורבו המחלות, סוניה הכריזה: "אותי היתושים אינם עוקצים, ואגיד לכם מדוע – מפני שאני אומרת כל יום פרק תהילים!"

כאשר היינו רוכשים בגרושים האחרונים שלנו את חוברות ההרפתקאות, וגם מחליפים אותן ביניהם בעיניים נוצצות ובדיבורים בקול רם, היתה סוניה מנידה בראשה כשהיא ניצבת מאחורי הדלפק וברז הסודה, ואומרת:

"אני לא מבינה אתכם, ילדים. מה יש לכם לחפש הרפקאות? תאמינו לי, המושבה שלנו היא המקום הכי טוב בעולם ואין שום צורך אפילו לחלום על יציאה ממנה!"

עד שיום אחד פתח דובה השמן את פיו מול קיוסק "מעיינות הירקון" וגימגם: "תש-תקי גברת סוניה, את בכלל אישה שמ-נה ומופ-לצת מהנהיד שלך כמו שמ-ספרים על מא-דאם אום-אל-פח!"

דובה היה נער מגודל וקצר-ראייה. אחוריו רחבים מאוד ופניו משולשים וחסרי סנטר. אצבעות ידיו היו קצרות וגם עבות, וכאשר כעס על ילד היה משתעל עליו בתהודה עזה וכמעט מפיל אותו.

אנחנו לעגנו לו בגלל צורתו ומפני שדיבר כאילו תפוחי-אדמה חמים ממלאים את פיו.

לפעמים הייתי רואה אותו ניצב כעמוד ענק בחצר בית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק משוקת הברזים (טרם השתמשו אז במילה ברזיה), וסופג מכות מהילדים שנטפלו אליו רק מפני שהוא שמן. אף פעם לא בכה. רק השתעל. מעולם לא ראיתי אותו מחזיר מכה למענים אותו, גם כאשר היו עומדים סביבו במעגל ושרים:

"דובה השמן / בבטן יש לו בן / איך קוראים לבן? / דובה השמן!"

בוקר אחד רכבתי על אופניי החדשים בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר העממי "רוטשילד", לא רחוק מהקיוסק של סוניה.

פתאום ראיתי את דובה צועד לקראתי בכבדות, כדרכו, נושם ומתנשף והזיעה ניגרת מנקודת הסנטר שבקצה המשולש הגדול של פניו הכהים.

יכולתי לסטות מעליו הצידה אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה, כאשר התקדמתי מולו, היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שבמקרה אין אף אחד בסביבה – אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.

אני הייתי ילד חלש, ותקפה אותי תשוקה מוזרה, ממש דיגדגה אותי בקצות אצבעותיי – תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר.

הפניתי את ה"כידון" לעבר דובה ועליתי עליו בתנופה, אך הוא תפס והחזיק את ה"כידון" בידיו העבות, ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער, באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות, ניענע וזיעזע את אופניי כשהוא משתעל עליי בכוונה מהמפוח הפנימי שלו – ופניו הממושקפים מתנפחים בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי וכלל לא נותן את גוו למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר לו כיצד תמיד הוא המפסיד.

"אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי? " אמר לי, "אתה לא תעשה לי את זה..."

והדף אותי עם אופניי ארצה כשהוא בועט בגלגל הקדמי ושובר בו "שפיצים" אחדים.

אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים הקטנות שעל שביל העפר, אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו כמו שני שקים, ורגליו פשוקות.

קמתי וניגבתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יישרתי את ה"כידון", שלפתי את ה"שפיצים" השבורים מתוך חישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב-הנפילה, אבל היית מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו דובה השמן, שכל התלמידים מרשים לעצמם להתעלל בו – מכה אותי?

דובה, אני יודע שכבר מאוחר לבקש ממך סליחה ולהגיד לך שאני יודע שהתנהגתי אליך בצורה די מכוערת לאחר שהתפתיתי לחשוב שמותר לכל אחד להתעלל בך – כי אתה כבר לא יכול לקרוא את דבריי. לפני שנים אחדות חלית והלכת לעולמך. אבל לפעמים אני חושב, מדוע אני צריך לבקש ממך סליחה? הלא אתה הוא שהרבצת לי והשתעלת עליי ושברת את אופניי. בוודאי הרגשת אותו יום מצויין, סוף-סוף גם אתה מחזיר מכות וכבר לא עומד וסופג אותן בלי תגובה. אולי דווקא אני, בטיפשותי וברוע-הלב הרגעי שהשתלט עליי, גרמתי לך להשתנות? והלא במשך שנים אחר-כך הייתי שומע את קולך המיוחד ברדיו כל יום שבת אחר-הצהריים, בשידורים ממגרשי הכדורגל, כאשר דווקא אתה, השמן וקצר-הראייה, נעשית לאחד מכתבי הספורט הידועים בארץ!

אהוד בן עזר

המשך יבוא