שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

לפניכם, קוראיי, ניסיון צנוע לרענן מסורת עיתונאית: עם צאתה לשלום של שנת תשפ"א, נשאל מיהו איש השנה? קשה המענה. תאמרו, הנבחר הוא נפתלי בנט, יורשו של נתניהו. ואולי הבחירה היא בבנימין נתניהו עצמו? הרי שמו נוכח באולפנים בכל שיח פוליטי גם בתום 12 שנות כהונה. אבל אם איש השנה הוא מי שהשפעתו מכרעת על חיי המעשה, הרי איש השנה לטעמנו הוא ח"כ מנסור עבאס, מנהיג מפלגת רע"ם.

הרי קרתה השנה תופעה חסרת תקדים, המזדקרת לנגד עינינו: פוליטיקאי ערבי מוסלמי קשר את חייו הפוליטיים עם ממשלה יהודית, ציונית. בשנת 1948, כמו בשנים אחריה, מי היה מדמיין כי תיווצר מציאות פוליטית ובה פועלת ממשלה שקיומה תלוי בתמיכתה של סיעה ובה 4 ח"כים ערביים בראשות ח"כ עבאס. וזו ממשלה שבראשה אישיות יהודית, ציונית, כמהה לסיפוח חבלי יהודה ושומרון לישראל ומצדדת בהרחבת ההתיישבות היהודית בכל חלקי המולדת. בימים אלה, בדירוג דה-מארקר [הכולל גם השפעה בתחום ההיי טק] של 100 אישים בישראל, עבאס הוצב במקום 8, בריחוק ניכר מעל שותפיו לשעבר, הח"כים אחמד טיבי ואיימן עודה, שניהם הרחק מתחתיו, במקום 42.

עבאס מוצב בדירוג גבוה גם מעל שרים בכירים. מי ניבא: לראשונה, ח"כ ערבי הוא שקובע את אורך חייה של הממשלה. לא אחת שרוי עבאס בדילמה: מציאות של אירועים ביטחוניים שבגללם מתבקשת תגובה צבאית על פיגועים פלשתיניים. ומה תהא אז עמדתו של עבאס? ובמחנה הישראלי תצוץ תהיה: האם תשקול ממשלת בנט לנקוט פעולה צבאית או להבליג, רק בהתחשב בעמדה שוללת, מתנגדת, של סיעת רע"ם? וראש הממשלה בנט, האם יגרום לקיצור ימי ממשלתו, אם חרף התנגדות רע"ם, יורה על מבצע צבאי? אם יינקט צעד כזה, רע"ם עלולה לנתק תמיכה או להימנע מתמיכה בממשלה. מציאות ביטחונית תיאלץ את בנט ואת עבאס להרהר בגורל השותפות, אם ייווצר איום שיכתיב תגובה צבאית.

כמובן, אין להסיק כי ח"כ עבאס שוקל להצטרף למפלגה ציונית. גם ספק אם עבאס מחק מתודעתו את ההצהרות הפלשתיניות הקיצוניות. אך עוד תגיע השעה שתחייב אותו לנקוט עמדה באשר לעתיד הממשלה. עם זאת ייתכן כי חלק בציבור הערבי בישראל יראה ברכה בסיוע הכספי הנדיב, הממשלתי, שימריץ, כמקווה, שיפור במצבו הכלכלי-חברתי. זהו הקלף הפוליטי החזק המצוי ברשותו של ח"כ עבאס. הוא ישלוף קלף זה כאשר ייאלץ להדוף את מבקריו השוללים כל שותפות עם ממשלת ישראל. הרי גם עם מנהיג הימין, ניהל עבאס מגעים. כיום, מובטח לממשלת בנט רוב זעיר בכנסת. לא פחות חשוב: כבר נוצר התקדים של הימנעות רע"ם , רשימה מוסלמית, מהצבעת-נגד בממשלה.

אני סבור כי ראויה השותפות של ח"כ עבאס בקואליציה. מוטב כי תזכה באהדה. כך מחזק עבאס במהלכיו את התהליך המקרטע בדרך החתחתים לשילוב הציבור הערבי בהוויה של ישראל.

מנגד, שריר היחס העויין של הרוב הפלשתיני לעבאס. אין לדעת, אולי יתגבש מיעוט פלשתיני אשר יאמר באומץ: טמון יתרון כלשהו במהלכיו של ח"כ עבאס. ובחשבון נפש אולי יהרהרו הפלשתינים על פלגיהם: מה השיגו עד כה במאבק הטרור? התרסק חזונם לחיסולה של ישראל.

יעקב אחימאיר

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 2.9.2021

שתי מומיות פוליטיות נפגשו בוושינגטון: ג'ו ביידן חבול פוליטית בשל הנסיגה המדממת מאפגניסטאן והפקרת בעלי הברית האפגנים וציוד לחימה בהיקף אדיר; משועמם מול החבר החדש נפתלי בנט, הנשען על שישה מנדטים.

במזרח התיכון לא מתייחסים ברצינות להתחייבותם, שאיראן לא תצליח לפתח נשק גרעיני. נשארנו עם "מדיניות האין הפתעות", שיאיר לפיד העניק בפזיזות לשר החוץ האמריקאי. זו מלכודת הכובלת את ידי ישראל מפעולה עצמאית בלי אישור אמריקאי. המשמעות המעשית היא, שהמודיעין הישראלי יעבוד קשה כדי לספק הוכחות שאיראן חצתה את הסף הגרעיני, והאמריקאים יערערו על תוקפן כדי להימנע מפעולה צבאית נגד איראן.

מודיעין הוא גם פרשנות והערכות הנשענות על מידע חלקי. עד שישראל תספק הוכחה חותכת, שתניע את ארצות הברית לפעולה, איראן תתחמש בטילים ארוכי טווח נושאי נשק גרעיני. בינתיים, ממשלת הפיוס מורידה את האיום האיראני מסדר היום הציבורי, אחרי שכבלה את ידי הצבא מולו, והתקשורת תומכת בהשתקה כי האזרחים זקוקים לשקט, כמו שכתב גדעון לוי ("הארץ", 29.8).

הוויתור על תגובה עצמאית נגד איראן מחליש את הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן. גם הרווח הכלכלי מההסכם נתון בספק בשל תמיכת שרת האנרגיה, קארין אלהרר, בביטול החוזה לשינוע נפט מאיחוד האמירויות דרך הצינור של קצא"א לאירופה.

מלבד הבעייה המשפטית בהפרת החוזה, עמדת אלהרר מבשרת על כך שהממשלה עלולה להתנגד גם לשינוע גז מהמפרץ הפרסי דרך ישראל וממנה בצינור תת ימי, שדרכו יוזרם גם גז מישראל, קפריסין ומצרים אל יוון ואירופה. הרווח הכלכלי שיימנע ממדינות אלה בשל ביטול צינור הגז האזורי עלול לפורר את הברית של מזרח הים התיכון, שבנימין נתניהו עמל לכונן.

ומהים התיכון לאירופה: אף על פי שלפיד הבטיח לפתור מחלוקות עם ידידים בחדרי חדרים, הוא ריסק ברעש את יחסי ישראל עם פולין. קלקול היחסים עם מדינה זו, שחיל האוויר שלה מתאמן כבר עשור עם חיל האוויר הישראלי, פוגע ב"ברית וישגרד", שבזכותה נהנתה ישראל מתמיכת ארבע חברות באיחוד האירופי: פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה. הוואקום המדיני שיצר לפיד חושף שוב את מעמד ישראל באירופה לחסדי גרמניה, צרפת ומדינות סקנדינביה.

פגיעה באחת הבריתות הבינלאומיות של ישראל נדמית כאירוע יחיד, אך היקף הנזק המצטבר מעורר חשש להיחלשות המעמד העוצמתי שלה בעשור האחרון. בנימין נתניהו השכיל לנצל את המיקום האסטרטגי של ישראל ואת החדשנות הטכנולוגית, לסיפוק מענה לצרכים של מדינות ואזורים ולרשת של בריתות: מהודו והמזרח הרחוק, עבור במפרץ הפרסי ועד אירופה ואפריקה; כל ברית מחזקת את קודמותיה. ואילו לפיד אינו טורח לשרטט תוכנית אסטרטגית קוהרנטית, וספק אם הוא יודע מה ישראל יכולה להציע למדינות אחרות בתחום המדע, החקלאות והצבא. לפעמים נדמה שהוא מקלקל מתוך נקמנות בנתניהו, אך יש חשש שהוא עושה זאת מתוך בורות.

מור אלטשולר

זיכרונות של בת קיבוץ השוכן בין גבעות הרי אפרים

חלק חמישי ואקטואלי: איזולציה בקיבוץ

היום אנחנו קוראים לזה "בידוד", בשנות הילדות שלי (שנות ה-30 וה-40) השתמשנו במילה "איזולציה", היום כולנו, במיוחד כשמגיפת הקורונה נפלה עלינו, מרבים להשתמש במילה "בידוד", ולמען האמת זה לא ממש אותו דבר.

האיזולציה הראשונה שחוויתי, יחד עם כל ידי הגן , היתה בתחומי הגן והחצר שהקיפה אותו, והכי חשוב שחווה, הגננת שהכי אהבנו, נשארה איתנו גם ביום וגם בלילה... ויחד איתה היה לנו הכי טוב שבעולם... וימי-האיזולציה עברו עלינו בנעימים.

כשקצת גדלנו והצטרפנו, כקבוצה, לחברת הילדים בקיבוץ, בכלל לא כפו עלינו איזולציה, ולהיפך כשפרצה בקיבוץ מחלת-ילדות מדבקת, רצו שכולנו נידבק במחלות-הילדות, כמו – חצבת, שעלת, אבעבועות-רוח... מחלות שהיום כבר לא שומעים עליהן. ... אבל מה – כשקבוצה שלמה חולה, ויש ילדים שיש להם חום גבוה, או כאלו שהשיעול לא מרפה מהם, סגרו אותנו בבית, וסדרני העבודה לא דאגו שמישהו מההורים שלנו, או סתם שומר-לילה מזדמן, יהיה איתנו.

בלילה באה המטפלת, אמרה לילה טוב, והלכה לצריף שלה... ומאותם לילות של לבד, של חום גבוה ושיעול חונק נותרו לי זיכרונות קשים, ואפילו מפחידים... ולאחר שנים התחלתי לשאול את עצמי "איך אז, כשהיינו כל כך חולים, השאירו אותנו כל כך לבד?"

אבל השנים חלפו, פיתחו חיסונים וכל החשיבה על ה"הידבקות של כולם," ועל זה שזהו החיסון הכי טוב עבור הילדים, ירדה מהפרק, אז, באותם ימים רחוקים, מי בכלל חשב על חיסון, אבל גם לא על דרך-הטיפול בילד חולה שמרגיש כל-כך לא טוב. גדלתי, בגרתי וכשכבר הייתי תלמידה במוסד, נפלה עליי, בכל עוצמתה, ה"איזולציה הטראומטית".

יום אחד חלו במוסד שני ילדים. קראו לרופא והוא חשש שהם חולים בשנית (מחלה מדבקת שעדיין לא פיתחו לה חיסון), והוא ציווה על הילדים בידוד מיידי. כעבור מיספר ימים גם אני הרגשתי קצת לא טוב, הגרון קצת כאב. ומייד נשלחתי לרופא והוא קבע שאולי, גם אני, נדבקתי בשנית, ומייד ציווה להעביר אותי לאיזולציה מבודדת. אבל מי אמר שבמוסד, המוקף צריפים ישנים, יש מקום מתאים לאיזולציה כזו? אז איתרו צריף ריק, דחפו לשם מיטה... וזהו.

חשוב לי להוסיף שכל שטח המוסד היה מגודר, ובצידה המזרחי של הגדר הוקמו הצריפים שהיו ממש צמודים לגדר. מעבר לגדר היה ואדי, ומעבר לואדי שכן הכפר-הערבי אבו-שושא... ולשם הועברתי כ"חשודה" במחלת השנית... ואני כל כך פחדתי. בערב הגיעה אימי לביקור, והייתי בטוחה שהיא תישאר איתי עד הבוקר... אבל לא, חס וחלילה, הרי זה לא קיבוצי! –כשהגיע הערב אימי אמרה לי לילה טוב, ולמרות כל תחנוניי, היא יצאה, סגרה את הדלת והלכה... ואני התחלתי לבכות, לבכות ולצעוק, לצעוק הכי חזק שיכולתי, כדי שמישהו ישמע אותי ויבוא לעזרתי. אבל אף אחד לא שמע, כי הייתי בבידוד!

ובאותן שעות-חשוכות של לילה ופחד, נשבעתי לעצמי שעם אור ראשון אני בורחת מהצריף ולא חוזרת אליו! לא חוזרת אליו לעולם! וכך, תוך בכי ופחד משתק שנמשך כל הלילה, הגיע סופסוף הבוקר, ואני, בלי לשאול או לבקש רשות, לקחתי את מעט חפציי, יצאתי והלכתי, הלכתי כאילו לתומי לקומת המגורים שלנו. ...וכמה תמוה, שאף אחד לא שאל אותי איך אני מעיזה? או – האם קיבלתי רשות? פשוט אף אחד לא אמר לי מילה... גם לא מי מהוריי.

נירה אשל

הוא לא רק מותר, הוא גם טעים ואפילו מומלץ!

על סיפורי הקובץ "הפרי האסור"

מאת אהוד בן עזר

שהופיעו זה עתה מחדש כקובץ אינטרנטי הפתוח לכול

א. מבוא: תולדותיו של הקובץ

זה עתה הופיע כקובץ אינטרנטי ספר סיפוריו של אהוד בן עזר, "הפרי האסור", שהוקלד כקובץ מחשב בידי אחותו המסורה ליצירותיו, הלא היא לאה שוורצמן לבית בן עזר ראב, שמקיימת את מסורת אחיה אהוד בנאמנותו ליצירת דודתם, המשוררת אסתר ראב.

הספר הופיע בהוצאת "אחיאסף" בשנת 1977 אך למעשה, הסיפורים נכתבו מוקדם יותר, אלא, כפי שאהוד עצמו חושף בשולי שם הספר, הם הוגשו להוצאת "עם עובד" שהיתה אז הוצאת הספרים המרכזית בארץ ולא נתקבלו.

וכך מספר בן עזר: "באמצע שנות ה-70 סירב עורך סידרת ספרי הסיפורים הקצרים ב'עם עובד', שבה נכללו קובצי סיפורים של יצחק בן-נר ודליה רביקוביץ, לכלול את סיפורי 'הפרי האסור' בסידרה, בטענה שספק אם זו בכלל ספרות!"

הדברים שלהלן נכתבים על מנת להפריך את הטענה חסרת הבסיס הזאת ובמגמה לנסות להבחין ולתאר מהן התחבולות הספרותיות שהיטעו את אברהם ייבין העורך, שהרי הוא שפט את הקובץ על פי המוסכמות הספרותיות של זמנו.

להבנתי, ונאמר זאת כבר כאן, נטייתו של בן עזר לתחבולות הקירבה למציאות, היא שהיתה בעיקר בעוכריו באותה תקופה, כמו גם נועזותו בסיפורים אחדים בענייני זוגיות ומין של צעירים שלא היתה מקובלת באותה תקופה. להבנתי, הספר היה ועודנו רב עניין ומקורי בחתירתו לחשוף אמיתות שלא היו מקובלות אז על נפש האדם ומורכבותה, וזו נחשפת כמובן מאליו גם ביחסי זוגיות ומין, שכידוע בן עזר המשיך לעסוק בהם גם בשנים הבאות ברומנים שלו. כל זאת בצידן של תחבולות ספרותיות נוספות ורבות עניין.

לשם כך בחרתי בשלושה מסיפורי הספר ועוד עיון קצר ברביעי להוכחת "ספרותיותו" וערכו של קובץ סיפורים זה ולהבהיר את ייחודו, שחרג בהחלט מן המקובל בתקופת כתיבתו ופרסומו.

ב. מאפייני יסוד בסיפורים:

התבניות הסיפוריות ותפיסת הקיום האנושי

אם קוראים היטב את הסיפורים ולו גם מידגם מהם, מצטיירת תפיסת עולם מיוחדת בקיום האנושי ובהתנהגות האנושית. אף שהספורים מתמקדים בעיקר בחייהם של צעירים בעשור הראשון והשני למדינה, הרי תוך כך מואר בעקיפין גם עולמם של בני הדור המבוגר, ובעולמם של הצעירים שנהוג לחשוב שהיתה בו אז תמימות ויתר פשטות, נרי הסיפורים חושפים את נפש האדם במורכבותה ללא כל תמימות.

וכיצד? הסיפור נפתח כמעט תמיד בתיאור של רקע, במצב של מעין שיגרה ושעל כן ניתן לאפיין בו את הדמויות הפועלות ובמידת הצורך למסור את עברן אף לשמוע מפי המספר מה שהוביל לשיגרה זו או לצפות בתהליך. התיאור עשיר בפרטים ואף מתרחשים בו אירועים אבל הם רק מדגימים את מצב היסוד ואת התייצבותו. תוך כך ניתן להבחין בנקל כי באותה שיגרת מצב טמונים פגמים, זרעי הרס עצמי או הדדי שהגיבורים אינם מודעים לו או שהם מתעלמים ממנו. יתר על כן, ההרס הזה יגיע לבסוף בחטף ובאירוע שלכאורה אינו צפוי, ותיווצר כעין פואנטה עלילתית, באופן יוצא מן הכלל נמצא סיפור שהשיגרה בו אכן פגומה, ואפילו התהליך שאמור להוביל לאירוע שובר השיגרה הוא כישלון, אבל הוא כישלון מדומה, כי בגלל גורמים שונים הוא מוליך דווקא לבנייה חדשה ואופטימית. המהפך ישנו אך לטוב.

ואשר למצב השיגרה הפגום ,לרוב לא מתקיים מצב גלוי של פגימה שמתעלמים ממנו, כמו ריב גלוי, מאבק, התכתשות, או איומים, כזה שיוביל להרס ולבטח לא בגלוי. מה שקורה הוא שמצב השיגרה המתהווה והטעון בחומרי "נפץ" מצוי במצב של שקט מדומה, ומתנפץ לפתע באירוע מרכזי ומכריע. המעניין הוא, כאמור, שההתפרצות לא מתקיימת בכיוון שגיבורי הסיפור הפגועים או הקוראים צופים אותו, אף שניתן היה לרוב לצפותו, כמו בפואנטה אמיתית ורבת רושם. אי לכך, גם תגובת הדמויות מפתיעה ולרוב לא צפוייה. וכך נחשף לו אופי האדם לעומקו, על הולכת השולל העצמית, על השקיעה באשליות שווא, ועל הנכונות להשפלה עצמית או לנהיגה לפי מוסכמות חברתיות מדהימות. ובנוסף ניגלה לו אופי האדם בחולשתו, מוזרותו ובעיוותו.

כל זה משווה רוב עניין לסיפורים, לא כל שכן כשגיבורי הסיפורים כולם הם "אנשים קטנים", ישראלים רגילים, פשוטים, במצב כלכלי סביר ועל כן לא הוא המניע להתנהגותם. לפעמים אין להם אחיזה בחיים בארץ אם הם עולים, אבל הכסף לא משחק כאן כמעט תפקיד כי הדגש הוא על הקיום האנושי, ההתנהגות החברתית, המשפחתית, הזוגית והמינית. אי לכך יופיע העניין הכספי לכל היותר כגורם שולי וברקע כמו בפתיחת הסיפור המצויין, "הפרי האסור", שבו בגלל הכסף נעזבה שכונת "נווה עוז" על עציה ופירותיה מתושביה הראשונים, ובמקומם באו אחרים. אבל הפרט השולי הזה הוא רקע לסיפור הנערים שהיו סוחבים שם פירות ולא באומץ לב רב (בניגוד אירוני לשמה של השכונה) ובעיקר לסיבת עזיכתה של השכונה בגלל הנשים, כלומר – ביחסים הזוגיים, בכניעת הגברים לנשותיהם.

כאן המקום לציין כי לאירוניה ולהטעיית ציפיותיו של הקורא יש מקום אפילו בשמותיהם של לא מעט סיפורים. הם מרמזים למצב השיגרה לרוב ומטעים את הקורא ואף פעם אינם חושפים את הסיום, שלא לדבר על הכוונת הקורא למשמעות שאינה זהה לזו העולה מן הסיפור. למשל, אם נעיין בשמו של "הפרי האסור", הרי ויש לשער שכל קורא יעלה בדעתו מיד את סיפור גן העדן על התפוח וחטא המיניות. כלומר, הוא יצפה לסיפור שמרכזו במיניות ובחטא. אבל ציפיותיו לא תתקיימנה כמובן. אמנם, יש בסיפור תפוח ויש בו חטא, אבל לחלוטין לא בכיוון שסבר הקורא. יותר מזה, אפילו כשתתברר לו המשמעות של התפוח והחטא, הרי בפואנטה הסופית תתברר משמעות מפתיעה ושונה לחלוטין!

תופעה נוספת מעניינת היא, שרוב שמות הסיפורים נטולים מאמירות של אחת הדמויות, אמירות מרכזיות העשויות לעיתים נדירות לכוון אל המשמעות אך לרוב להטעות, כי ספק אם הדמויות עצמן מבינות זו את זו.

וחשוב מכל לציין כבר כאן, אף כי נדון במפורט רק בשלושה-ארבעה סיפורים ואז נרחיב בנושא – שני מאפייני יסוד רבי משמעות במיוחד. החשוב שבהם, כאמור לעיל הן התחבולות של יצירת קירבה למציאות, בניית הסיפור כביכול אירע ממש ואין בו כל בדיון. כל שמסופר אירע לדמויות אמיתיות ואפילו לאהוד בן עזר עצמו, המוזכר בשמו במפורש כבר בסיפור הראשון.

המאפיין השני רב החשיבות הוא לשון המסירה, שהיא, לשון עברית תקינה אך "פשוטה", במכוון לא גבוהה וספרותית כמות שהיה נהוג באותן שנים, שהרי תפקידה הוא לקלוט ולהעביר מציאות ישראלית כהווייתה. ונוכל להוסיף כבר כאן מאפיין שלישי חשוב, שיודגם בהמשך, והוא נועזות בנושאי זוגיות ובעיקר מיניות, נועזות שלחלוטין לא היתה מקובלת אז, לא כל שכן שהוארה בסיפורים מצידה הכעור. הנכשל, אי לכך, מה הפלא שבשעתו סבר העורך בהוצאת "עם עובד", שהיתה אז חשובה ופופולרית, שהספר הזה על סיפוריו "אינו ספרות" של ממש. הרי הכול אירע "באמת" ואיזו מין לשון פשוטה כאן... ומין? ועוד כזה להבנתי, הדברים נבעו מתפיסה רחבה יותר של הספרות ותפקידה. למשל, העובדה שהשפיע לא מעט הסגנון הדיבורי , ובפועל התקין, שהיה רחוק מאד מן המקובל אז כסגנון ספרותי, שחייב מיטאפורות כבדות, שאילה מן המקורות העבריים ובעיקר מן התנ"ך, והעיקר שיהיה סגנון "יפה" וגבוה. תביעה זו נבעה מתפיסה כי כך ראוי לספרות שהיא אמנות גבוהה, רבת ערך, מרכזית, בעלת ייעוד תרבותי ואנושי רב חשיבות. וזאת, כיוון שבכוחה להעניק הארת עומק של המציאות ולהבהיר את משמעותה וכך להשכיל ולהקנות ערכים.

אי לכך, הכתיבה בלשון בני אדם, היוותה מכשול לגבי עורך ספרים בהוצאה הספרים. וכך, בשעה שעוד ועוד תפקידים הוטלו אז על הספרות – תפקידים שהיום נלקחו ממנה כמעט כליל עם התפתחות והשתלטות התקשורת והטכנולוגיה הווירטואלית – והנה בא לו אהוד בן עזר החצוף, ועוד כבן למושבה של איכרים, ומעז לכתוב בשפה "פשוטה" לכאורה, ועל דברים אמיתיים ועוד על מין. כנראה שבאמת לא היה לו סיכוי.

ג. "הפרי האסור" – הסיפור שהעניק את שמו לקובץ ומייצג אותו

אם נעיין בסיפור הראשון והמצויין, "הפרי האסור", הוא הסיפור שהעניק את שמו לקובץ כולו, וכפי שעתיד להתברר ברוב תבונה, נוכל לציין כבר כאן שהסיפור מצויין לא רק בתבניתו העלילתית אלא גם בכך שנחשפת בו במפתיע נפש האדם במורכבותה בהתמודדותה המעוותת עם הקיום. המעניין הוא, כי למרות ייחודו ניתן לחשוף בו כמה ממאפייניו המיוחדים של הסיפורים, ודומה כי הם המקנים לו את ערכו ואת האקטואליות שבו עד היום אף שמדובר בו בעיקר על צעירים בתקופה שחלפה, רחוקה, בעשורים הראשונים לקום המדינה. על כן נרחיב מעט בדיון בו.

כפי שכבר הזכרנו שמו של הסיפור מכוון לפרי שבסיפור עצמו יתגלה כאסור מטעם שונה מציפיותיו של הקורא. שהרי יש להניח שהקורא נתפס לאסוסיאציה לגן העדן ועל כן הוא מצפה לנושא של למין ולמיניות. ואילו כאן הפרי האסור הוא אמנם תפוח אך החטא הוא, כך נדמה תחילה, בכך שהתפוחים נקטפו בגניבה בלילה על ידי חבורת חמשת הנערים והמספר בתוכם בשכונה שבה מגדלים עצי פרי במושבה. ולא עוד אלא שסחבו מגנו של המורה המצטיין שלהם ונמלטו רק כשכלבו נבח עליהם. אולם, בפואנטה מתברר שגם לכך (או לא רק לכך) כיוון שמו של הסיפור. כי לארבעה הנערים הצברים מתלווה נער עולה מהונגריה המבקש להיות כצבר בהתנהגותו ובלבושו והוא ידידו של המספר, והוא זה שייפגע בסוף אבל באופן בלתי צפוי לחלוטין.

תחילה, לאחר שהם מתגלים ונמלטים , הם מחלקים ביניהם את התפוחים המועטים שבידיהם וטורפים אותם מיד להנאתם. רק הנער העולה אינו טורף מיד את התפוח שקיבל אלא טומנו בכיסו להשתאותו של המספר, אלא שרק כשיגיעו לביתו יתברר שהוא שומרו על מנת להעניקו באהבה לאביו ופניו המלאכיות זורחות בעשותו כן.

אלא מה קורה? לדעת האב, שאפילו עברית עדיין אינו יודע היטב ומתגלה כולו בגסותו גם בדיבור על מין בניסיונו להיראות כישראלי, מתן התפוח מעיד על בנו, שאינו מתנהג ככולם, שאינו משתדל להיטמע בין הצברים ולא איבד את זהותו ורגשותיו הגלותיים שהביאו עליהם אסונות. ועל חטא זה של הפרי האסור שהביא לאביו, הוא גוזר לו עונש נורא. מטיל את הבן על הכיסא, חושף את אחוריו ומצליף בו בחגורתו כקשיחות לב ובאכזריות.

המדהים הוא, שהבן מקבל בצייתנות את העונש הנורא והמכאיב, כשהאב מצליף באחוריו בחגורת העור ואפילו כשהאב מסיר את מכנסיו על מנת שהצלפה תכה היטב בעורו. אלא שהבן נאנק ואינו זז. וכשידידו המספר קורא לו לברות הוא משיב תוך שהוא פולט בהונגרית שלא יזוז מתוך "הונר" לאביו, וזאת בלשון גידולו, ומזעזע את המספר וגורם לו להתחלחל ולהקיא. כך נחשף באופן מבריק כי הנער שרוי עדיין במוסכמות תרבותו הקודמת וגם הקורא נותר פעור פה. וכך גם מתבררת, במהפכים שעברה, משמעות השם בסיפור קצר אחד!

במקביל גם דמות המספר ממלאת תפקיד מעניין. תחילה הוא פותח כמספר כל יודע, המתאר את תולדות "שכונת עוז". או אז הוא עובר ללשון אנחנו, ומתאר את חבורתו בת חמשת הנערים עם כינוייהם הצברים ואת הצורך שלהם להוכיח את קיומם בסחיבת פירות מגני התושבים. אלא שאז מקבל הסיפור צביון אישי יותר ומתרכז בידידו תלמי, הנער העולה מהונגריה לאחר השואה, שלמרות גיחוך חבריו המספר נעשה ידידו. כך הוא נעשה קרוב אליו נפשית, צופה בהתנהגותו ובשלב הקריטי, כאשר קורא לו אבי הנער בשמו, "אהוד",,לפתע הוא מזדהה כסופר עצמו והסיפור מקבל אפקט "אמיתי". זו כמובן אחת מתחבולות הקירבה למציאות ובד בבד גובר האפקט הריגשי והקירבה לנער ניצול השואה.

זו כמובן עלילת פואנטה מובהקת, ההופכת על פיה את שסבר הקורא, ואיזה עומק בה! גם מצב השיגרה, שעה שסברנו כי תלמי לא רק החליף את שמו לשם ישראלי אלא גם את זהותו, מצב זה התנפץ בחדות ובכאב. וכך עולה תפיסת עולם שזהות, על התרבות מילדות ועל ניסיון החיים – אינה ניתנת לשינוי עמוק כפי שסברו אז. נפש האדם מורכבת וסודית יותר.

ד. הסיפור "רמי של מירה"

ומה קורה למשל, בסיפור "רמי של מירה"? זה כבר סיפור ארוך יותר, עניינו בצעירים ישראליים בשנות העשרים שלהם וביחסי זוגיות ומין. הנושא שונה לחלוטין, אבל דמותו של הגבר, הבחור הצעיר רמי, המחוזר על ידי מירה החושקת בבן זוג ובבעל בכל מחיר, מתאפיינת אף היא בגסות הנפש. אמנם זו אינה אכזריות פיסית אבל מגע מיני חסר כל רגישות לבת זוגו, יש בו למעשה משהו מהתעללות. להיפך, אין לכך כל מניע אידאי או צורך קיומי. זהו סתם אגואיזם והיעדר רגישות לזולת, למרות שמירה עצמה מתאמצת להתעלם מכך שוב ושוב ולרמזיה והערותיה אין כל ערך. ייתכן שסנדלי העץ שלו, בעלי העקבים המוגבהים, שכן הוא נמוך קומה וצנום אף כי פניו יפים, אותם עקבים שנוקשים בבואו לדירה של מירה ולכל מקום, מייצגים אותו יותר מכל – הם מגביהים אותו, מקנים לו נוכחות כביכול, ולמעשה הם עדות לריקנותו ולכך שהוא סובל מתחושת נחיתות והיעדר כיוון,

שם הסיפור אף כאן מטעה בקריאה ראשונה: רמי של מירה, כלומר הם זוג של ממש, לא כל שכן ששמותיהם בנויים כמעט מאותן אותיות, ואם כך, ניתן להניח כי זו זוגיות מושלמת. אלא מה? מתברר שכך קראה להם איה, חברתה של מירה שהכירה ביניהם כאשר היא באה לבקרם ומירה הציגה בפניה הצגה בדוייה של שלמות. איה זאת עוד עתידה להתגלות באור אמיתי בסיפור אחר, אבל מאחר שהמספר מאיר את הדברים כולם מנקודת תצפיתה של מירה, הרי זו הכרעה נבונה, שכן מן ההתחלה תוהה מירה על רצינותו של רמי בקשר וחשה היטב באשלייה שהיא שוקעת בה עד כדי תיכנון חתונה וכך במצב של שיגרה בת כמה חודשים, בעוד הוא רחוק מכל התחייבות. אך דינה של השיגרה בסיפורים הללו בפתאום, אבל בקול נפץ גדול כאשר לפתע, לאחר היעדרות לא מוסברת, מטיח רמי את האמת בפניה ואומר במפורש כי אין טעם בפגישותיהם שהרי הוא כלל אינו אוהב אותה. הוא יטיח הכול באופן החד והפוגע ביותר והיא תלך ותשקע בתחנוניה ובהשפלתה. כמובן , שבסיפור זה, שלא כמו בקודמו, היתה ברורה לקורא אשלייתה של מירה, וכי למעשה קיים ניצול, אדישות, חוסר מעש ובילוי מזדמן. אבל עומק הניצול וכאב השפלתה הפתיעו.

לשם כך, בנוייה העלילה שלושה חלקים, שכל אחד מהם סובב סביב אירוע מרכזי. בראשון התקשרותו בטלפון של רמי למירה בשבת מוקדם בבוקר בלא כל התחשבות, וההליכה לרחצה בבריכת גורדון והארוחה המאולתרת בדירתה והמגע המיני המהיר הגס והכושל שהוא יוזם ובשבילו בא. או אז הוא נעלם והיא מחדשת את הקשר והוא עונה באדישות אך נענה כביכול והיא רוקמת חלומות על נישואין וכך במשך שישה חודשים. החלק האחרון ראשיתו לאחר שהוא נעלם לשבועיים ועם חזרתו ונימוקי שקר – הוא מודיע פתאום ובלא אכפתיות על ההכרח לסיים את הקשרים. הוא אדיש לפגיעה בה, אך היא מתחננת ומשפילה את עצמה, קצת בדומה לאותו נער מ"הפרי האסור", עד שהיא נכנעת להרס החלום הבדוי שלה, והוא נעלם.

אלא שבסיפור הזה ישנו היבט נוסף, שכן הוא נועז בתכניו בייחוד על רקע התקופה שבה פורסם. וכמובן, קודם כל בענייני המין, בתיאור המגע ודווקא בכיעורו ללא כל אידאליזציה, ותוך ציון כתמי הזרע שנותרו עליה, אמצעי מניעה ועוד הרבה. אלא שכל תיאורי המין האלה אין תכליתם, להבנתי, "גירוי" הקורא או גורם משיכה לסיפור. אין ספק, המין "הנמוך" כאן הוא בעל משמעות כחושף עומקה של נפש האדם, ובמקרה זה גסות הנפש הגברית של גברים כמו רמי, המייצגת גסות קיומית.

ואכן, כאמור, כבר בראשית העלילה משתמעת גסות נפשו והאגואיזם של רמי, מאותו צלצול בבוקר של שבת בשעה מוקדמת, בחוסר התחשבות. לאחר מכן בהימנעות מצלצול כלשהו בין פגישה לפגישה, בעוד מירה מצפה ולבסוף נשברת ומצלצלת. הוא נעלם מפעם לפעם ולימים אפילו פולט שם של צעירה אחרת ומנמק אותו בשקר, שלא לדבר על יחסי המין האגואיסטיים.

ניכר שאהוד, בעודו סופר צעיר, כבר ניסה להסיר כל מסווה של אידאליזציה מן הקיום האנושי ונועז לחשוף את פגימותיו בהיבטים השונים, כולל אלה המיניים, שסופרים אחרים באותן שנים לא נועזו לגעת בהם.

ומאפיין חשוב עולה מכך, והא תחבולת הקירבה למציאות. שהרי גם הפירוט הרב הוא תוצאת רצונו של אהוד להתקרב למציאות ולחשוף את האמת שבקיום. בן עזר כסופר מסרב לעבד את המציאות או ליפות אותה ולו בכוחה של שפה ספרותית גבוהה או נטולה מן המקורות. הוא שואף לדייק בה את מסירת הדברים. אבל התקרבות אל המציאות אין משמעה ויתור על תחבולות ספרותיות. היפוכו של דבר. הן מחייבות תחבולות יתר. אלא שהן חבויות, מצויות בעצם ההתקרבות, עובדות ב"חצר האחורית". הקירבה למציאות מתבטאת בסיפור זה במיוחד בפירוט נועז של יחסי מין, מן ההיבט הפיסי והכעור שלהם, בלא להטעינם ברגש או במילים נמלצות, שהרי מגמתו למסור אותם בעיוותם. כך גם בפירוט הדברים.

ולסיום, לפני שנעבור לסיפור הבא, נציין כבר כאן כי מצפות לנו בו הפתעות, העתידות להאיר מחדש היבטים בסיפור הזה, וכך נוצרות זיקות גומלין ביו סיפורים בקובץ.

ה. "אחד מבוגר כמוך" –

גבר נעשה צעיר ונועז דווקא לאחר התנסות מינית כושלת כביכול

מעניינת במיוחד היא זיקתו של הספור "אחד מבוגר כמוך" לתבניות העלילתיות של הסיפורים הקודמים, ובמיוחד לתוכנו של הסיפור הקודם. במה? ובכן, כאשר לפתע, בחלקו השלישי, הסופי והמפתיע (כרגיל) של הסיפור, כאשר גם כאן ההפתעה תתגלה בכל זאת כבעלת הגיון פנימי, עתיד להתברר שאותו רמי של מירה שהשפיל וזנח אותה והגביה עצמו, נישא דווקא לאיה, הלא היא זו שהיתה חברתה של מירה וייעצה לה בעצם עצות אחיתופל.

יותר מזה, למעשה היא כבר היתה גרושה אז מאורי בן עמי, שלא כיכב עד עתה בסיפורים הללו (הוא יופיע בבא). וכיצד זה מתברר? כי גיבור הסיפור שלפנינו (אנטי גיבור, כמובן, ככל גיבורי הסיפורים הללו) הלא הוא אפריים חיימסון, "הרווק הגבוה וכבר לא צעיר וכתפיו מוטות קדימה וראשו מקריח," הוא ידידם. ובכל ביקור אצלם איה עוגבת עליו ומתחככת בו ומנסה לגרותו מינית וכולה תאווה.

רמי מתגלה בבירור ככישלון במגעים המיניים ואילו מירה, שכה חשקה בבעל התעלמה מכך. הוא עצמו, שנהג במירה בגבהות לב, אף כאן אדיש לבת זוגו, בלתי מתחשב ואפילו אינו חש, או שלא איכפת לו כלל, מסיפוקה המיני כמו גם מנוהגה לעגוב על ידידו.

ואשר לתבנית הסיפורית . כביכול זו אותה תבנית. ראשיתה בשיגרה שכלפי חוץ יש בה עוצמה, שכן אפריים חיימסון מצוי בתפקיד המקנה לו עמדה חזקה במשרד התעשייה והמסחר ואנשים חוששים מפניו. אלא שבחייו הפרטיים המצב פגום לחלוטין. ופקידיו וידידיו אינם יודעים דבר, כמובן, על עליבותו בביתו, בבדידותו, בסבלו מאימו הזקנה ואפילו בשל הגרביים שקשה לו לכבסן. שלא לדבר על האוכל שהוא מתקשה להכין. שיגרת חיים עלובה ומתסכלת ובמיוחד בכמיהתו לאישה. כמיהה שאינו יודע כיצד לממשה בפסיביות שבו, והוא נזקק ליוזמה חיצונית.

שלב זה מהווה כמעט שליש מן הסיפור, מציג את מצבו הקיומי בעל שני האספקטים הסותרים ומהווה מצע להמשך. או אז בא השלב השני, המהווה רקע לשבירת השיגרה, ובו לאחר תהליך קצת מסובך, הוא נענה להזמנתה של עוזרת הבית שממול דירתו והיא גוררת אותו למגע מיני. והוא אכן מגיע כמעט עד למגע המיני עימה. אך רק כמעט, שכן ברעבונו המיני רב השנים הוא מתפרק קודם לכן. למזלו היא מעודדת אותו ומשיבה לו את תחושת הגבריות. ולכן מדבריה אליו, שלא ציפתה לכך מ"גבר מבוגר כמוהו" כי מניסיונה היא יודעת שלא קורה כך, שאול שמו של הסיפור. אף על פי כן היא משבחת את ביצועיו ומאשימה גם את עצמה ובכך מחזקת אותו. מצויין ולא צפוי!

אי לכך זה בדיוק יהיה הרקע לתמורה הגדולה שתחול בסיום באפריים ולא רק בו: לא נפילה סופית המעצימה את כישלון השיגרה וחושפת פגמים שיסודם בתרבות ואישיות, אלא דווקא התחזקות! וזה נהדר. ועל רקע תבוסת נישואיהם של רמי ואיה הבוגדניים, כשאיה עוד מזהירה מפני שידוכו של אפריים למירה, דווקא נקשר בין אפריים, החש עצמו כבר גבר ולכן גם אוכל בביטחה מהכיבוד אצל הזוג הכושל, לבין מירה, קשר מהיר והם נישאים לאחר חודשים ספורים בלבד! וכל הפתעת הפואנטה הזאת נמסרת בשתי שורות בלבד!

המעניין הוא, שהפעם לכאורה המיקוד אינו ביחסי המין אלא בהיעדרם, אבל הפירוט והתנאים והדרך לניפוץ השיגרה ודווקא אל הכיוון החיובי והבונה ודווקא בכוחם של המין והמיניות, חושפים היבטים יסודיים ומורכבים בנפש האדם. המין אינו אך מין בסיפורים הללו. אף אינו מובא לשם "פיתוי" הקורא. ועל כן אין להסתפק בקריאת הרובד החיצוני והעלילתי של הסיפור.

ו. "גם אתה, בני, נגוע" – הערות טרם סיכום

ונסיים בעיון קצר וחלקי בסיפור נוסף, המדגים קוים מאפיינים חשובים נוספים בסיפורים רבי הייחוד האלה. זה סיפור מורכב, ניסיוני לדעתי, עם שילוב של תחבולות ספרותיות מגוונות, כך שאפילו מובאים קטעי מחזה היסטורי על ניל"י שכותב "הגיבור" (הלא גיבור) בהקשר הרחב של התעניינותו בהיסטוריה של ארץ ישראל.

כאן נציין רק מיספר מאפיינים. קודם כל, מופיע בו אורי בן עמי, שנזכר קודם כבעלה לשעבר של איה. אך לא מדובר בסיפור זה כלל באיה, אלא בתקופה קודמת לה, ובאהבתו חסרת השליטה, הבסיס, התכלית והמעצורים לנלי, המסרבת לו ומוליכה אותו שולל בשנות לימודיו בירושלים באוניברסיטה. וגם הפעם שמו של הסיפור, "גם אתה , בני, נגוע," בדומה לסיפורים אחרים, נטול מדברי אחת הדמויות. אלא שהפעם הוא נטול במפתיע מדברי האב לבנו. והם נאמרים לא רק משום שהאב מתייחס לזו שהיא אהבת בנו השגיונית ולא נוקב בשמה, אלא משום שהאב מציין שאהבה שגיונית זו היא כמחלה קשה, מחלה משפחתית "לחפש אהבה שאינה אפשרית" ומתכוון בכך לעצמו. ואז חושב אורי כמובן על חייו של אביו ושופטם בחומרה ככישלון בדיוק כשם שאביו שופט את חיי בנו, אלא שאורי מחליט כי יתגבר וינצח ובכך ישקם את ניצחון משפחתו בחיים. ונראה אם יצליח...

כל זה קורה בשלב הראשון של חיי אורי בן עמי, לפי חלוקת התקופות שהוא עצמו עורך בחייו. התקופה הראשונה היתה דווקא תקופת "הסער והפרץ" שלו באוניברסיטה, או אז היה פעיל בתנועת "מן היסוד" ופירסם שני ספרים הזוכים להצלחה, ואף בלט וזהר כנואם וכמנהיג וכסופר מבטיח לעתיד. וכמובן, אם נקדים את המאוחר, הרי כאן פרטים השאולים מחייו של בן עזר עצמו.

אלא שלאחר תקופת הזוהר הזאת באים, לפי דיווחו הוא, שלבי ירידה, שניים במיספר, וכאבם כה רב עד שמשולבים בהם שכרונות והזיות ועד רצון התאבדות, ולא ייאמן אך הכול נובע מאהבתו חסרת ההיגיון והשליטה לנלי וטירוף ניסיונותיו להתקרב אליה וכישלון מאמציו לכבוש את ליבה. סופו שהוא שוקע לתוך עצמו, מתרכז בנבירה ובכתיבה על חייו ותולדות משפחתו אבל אינו מעניין איש, כאשר נלי היא, כדברי המספר, "עקב אכילס" שלו וגורמת לכל. וכך עד המשבר הסופי עם נישואיה שהם המכה הסופית והמשפעת, והיא גורמת לשקיעתו הנמשכת זמן רב ואינה מתמקדת כאירוע מכריע אחד בזמן. אכן, הוא באמת היה נגוע ולא הבריא.

כל הפרטים (המעטים יחסית) הללו הובאו לא רק על מנת להדגים סיפור שהצד הפסיכולוגי זוכה בו לפיתוח מעניין ונועז, אלא בעיקר על מנת להשלים את הדיון במאפייני הקובץ. כאן עולה תחבולה נוספת על תחבולות הקירבה למציאות. כוונתי להעזתו של אהוד בן עזר לשלב פרטים "אמיתיים" מחייו, כלומר – אירועים כהווייתם, ולשלבם במסכת של פרטים, של דמויות ושל אירועים בדיוניים בתכלית, עד שקשה לדעת מה "אמת" ומה לא.

כבר השם אורי בן עמי טומן בחובו רמז לקירבה לשם אודי בן עזר, כפי שמכונה בן עזר בפי הקרובים לו. שלא לדבר על פרטם נוספים המשולבים בסיפור על לימודיו באוניברסיטה, התחומים שלמד, מאמריו, שני ספריו הראשונים שזכו לא רק להצלחה ולשבחים ,אלא גם לפרסום ולתפוצה גדולה. גם פעילותו הפוליטית באותן שנים ואף שנים לאחר מכן ידועה ועוד. חלק גדול מן הסיפור אף מוקדש לעניין הרב של אורי בן עמי בתולדות משפחתו ובתולדות ארץ ישראל והמושבות בעיקר. והוא אפילו כותב מחזה שלא יפורסם לעולם על תולדות ניל"י. והרי העניין הלוהט שלו בנושאים הללו, כמו בתולדות המושבה פתח תקווה וביצירתה של דודתו המשוררת אסתר ראב, מוכר לנו היטב. הוא אף מפרסם את עיקרו של שיר קצר ויפהפה על הציפור הפצועה שאל לתת לה חום ואהבה שמא תתחזק ותעוף לה, שאותו כתב אורי בן עמי לאהובתו, אלא שהשיר הקצר והיפהפה הזה נכתב בידיו של בן עזר עצמו וכלול בספר שיריו! הוא כביכול מצהיר שהסיפור, מן הסתם כולו אמת אוטוביוגרפית. וזה אולי העניין החשוב בסיפור, המכיל היבטים רבים הראויים עוד לעיון.

ולסיכום: כל סיפורי הספר מצטיינים בחתירתם לחישוף עמקי נפשו של אדם הנתון במשבר קיומי. עיתים הוא מודע לו אך לרוב הוא נאחז בשיגרה רוויית פגמים ושוקע באשליות. ואז מתפתחת עלילה שתבניתה מתמקדת בתהליך של מעבר משיגרה פגומה לשבירתה ולניפוצה, ואם כתהליך נמשך יותר. אבל בסוף תהיה פואנטה, הפתעה, כלומר איזו התפתחות בלתי צפוייה כביכול. אלא שבראייה לאחור יובן שהיתה בהחלט צפוייה מראש. ובכך כוחם של הסיפורים. אבל להבנתי חישוף הנפש הוא התכלית, והמאבקים הפנימיים או הזוגיים והמיניים מוליכים לשם, אל "הפרי האסור" של הנפש. ובכך יופיים והעניין הרב שאפשר למצוא בסיפורים הללו דווקא היום כשהספרות הולכת ומאבדת את מעמדה כאמנות החושפת את המצב הקיומי של האדם.

ארנה גולן

סיפור אמיתי

בהגיעה לגבורות, לאחר שנות הוראה מרובות, ישבה המורה הוותיקה בסלון הבית שאירח אותה, שממנו היתה יציאה לחצר מוקפת צמחייה ובה בריכת שחייה שילדים צוהלים שכשכו במימיה בעליצות קולנית. לפתע פרץ כלבם של המארחים לסלון, כשפרוותו האדמונית רטובה ונתזי מים זירזפו מגופו. לפתע, לנגד עיניה הנדהמות, החל הכלב להסתובב במעגלים על השטיח שלמרגלותיה ומיד נשכב על גבו והתנודד מצד אל צד כשרגליו מתנופפות באוויר, ואז חזר והתהפך על בטנו והחל זוחל על גחונו כמו היה שוחה על השטיח בתחרות אולימפית, ושוב התהפך על גבו מתנודד כשיכור, ושוב התהפך בפראות על בטנו והחל זוחל על גחונו, וכך במשך דקות ארוכות כשהתבוננה בו המורה כמו ביצור שחטף התקף אמוק בטירוף מערכות, עד שהבינה כי כל רצונו היה לנגב את שיער פרוותו הרטוב, באין מי שיושיט לו מגבת לאחר יציאתו מהבריכה.

פרכוסי הכלב על השטיח עוררו במורה תמונה נשכחת מעברה כמורה צעירה, כאשר החלה ללמד ילדים בכיתה ב'. היתה זו כיתה של עשרים ילדים בני שבע, שבאו מבתים טובים, כולם נבונים, נקיים, ערניים ושואפי דעת, שגילו עניין רב במקצועות הנלמדים – חשבון, טבע, שירה, והכנסת ספר התורה ותחילת לימוד התנ"ך.

אולם עד מהרה, את האווירה הנעימה בכיתה החל להעכיר ילד אחד, עוזי שמו, חמוד ונעים למראה אך חסר שקט פנימי. ניכרה בהתנהגותו מצוקה נפשית וזו התבטאה בקריאות קולניות חסרות פשר, בצחקוקים שלא במקומם, בהערות לילדים שסביבו. בניסיון להרגיעו, העבירה המורה את מקום מושבו לשורה הראשונה, שיישב ממש מולה, בהנחה שקירבתו אליה תרגיע אותו.

עוזי נראה נינוח יותר ותקופה מסוימת היה רגוע וקשוב, עד ששוב בבת אחת, כמו רוח תזזית אוחזת בו, והוא שוב החל להשמיע קולות ולהטריד בציחקוקיו הרמים את המורה ואת יתר ילדי הכיתה.

יום אחד, בגבור הפרעותיו, אמרה לו המורה שאם ימשיך להפריע בשיעורים, היא תקרא לאימו לפגישה כדי לספר לה על הפרעותיו ולברר איתה מה מציק לו בבית ומדוע הוא מתפרץ לסירוגין בחוסר שקט הנובע ממצוקה נפשית.

בשומעו את הודעת המורה על הזמנתה של אימו לשיחה, חוורו פני הילד והוא מילמל בבהלה: "לא, לא, אל תקראי לאימא, די, אני לא אפריע יותר אל תקראי לה, לא, לא, לא צריך..."

ומיד הוא כבש את ראשו על הספסל. כל כך אומלל הוא נראה והמורה החליטה לכבד את התנגדותו ולא הזמינה את אימו, ואף ליטפה את ראשו והרגיעה את החרדה שתקפה אותו.

מאז, למרות שהפרעותיו לא פסקו כליל, ניכר היה בעוזי שהוא מכיר למורה טובה והיה משתדל להיטיב את התנהגותו. אט אט נוצר בין המורה לעוזי קשר סמוי של אמון, של חיבה. המורה הבינה וחשה את החרדה המקננת בליבו של עוזי, וידעה שמאחורי צחקנותו המקסימה אך מפריעה, מסתתר סוד כמוס, שאותו שמר עמוק בליבו.

עד שהגיע אותו יום גורלי שבו התפענחה התעלומה. היה זה יום הטיול השנתי של שתי כיתות ב' המקבילות, שעל פי הנהלים מצטרפים לכל מורה שני הורים של תלמידים לעזור לה בהשגחה על הילדים. אב של תלמידה אחת ואם של תלמיד שני. הפעם היתה זו אימו של עוזי שהתנדבה להצטרף.

מדריך הטיול הוביל את הילדים בשבילי גן עם צמחייה ענפה. ההליכה התארכה, החום גבר והעייפות החלה נותנת אותותיה בילדים ובמלוויהם. כשהגיעו לפינת חמד מוצלת בתום הליכה מייגעת, אסף המדריך את הילדים והמורים והמלווים, כדי להרצות על הצמחים ועל הדבורים היונקים את הצוף מהפרחים. אך את דבריו קטעה לפתע אימו של עוזי, כאשר לנגד עיניהם הנדהמות של כל הסובבים, מבלי להוציא הגה מפיה, החל גופה להתקשח לצורת קשת גמישה המתכופפת אחורנית, ובהרף עין היא צנחה על האדמה ונשכבה על גבה ומיד החל גופה לפרכס ולרעוד, ידיה ורגליה התנועעו בפראות תזזיתית, ראשה התנודד מצד אל צד בקצב מטורף וקצף מבעבע נפלט מפיה ונזל על שפתיה.

המדריך הרים ידו ועצר בעד אחד ההורים מלגשת אליה. אסור לגעת, הוא אמר. המורה היתה אחוזת בעתה וצפתה באישה המפרכסת למרגלותיה בעיניים קמות.נלפתע היא חשה בילד קטן, בעוזי, הנוהר אליה בבהלה וכובש את פניו בחיקה וזרועותיו הקטנות נאחזות בחוזקה בשמלתה. המורה אימצה אותו לחיקה וליטפה את ראשו כשפניו היו תחובים אל בטנה, מסרב לצפות במחזה המבעית שמחוללת אימו. וכך הם עמדו דוממים עד לרגע שהתקף האפילפסיה חלף. אט אט התרוממה האישה ממשכבה למצב של ישיבה, ובשקט ובנינוחות, כמו התעוררה זה עתה מתרדמה עמוקה, הוציאה מהתיק שנפל לידה ראי וליפסטיק ומרחה את האודם על שפתיה ואחר העבירה ידה על שערה שנפרע וקמה על רגליה והמשיכה בטיול כמו מאומה לא קרה לה.

עוזי לא רצה להתנתק ממורתו. הוא לא ניגש לאימו. הלך לצידה של המורה שהחזיקה בידו וללא מילים עודדה אותו. והוא הבין. הבין שהמורה סוף סוף גילתה את סודו. סוד נורא שהחל להתרחש מילדותו הרכה, כשהיה צופה בהתקפי האפילפסיה הפוקדים מדי פעם את אימו והוא עומד וצופה בה כשהיא מפרכסת והקצף נפלט מבין שפתיה. עכשיו המורה הבינה את מקור חוסר השקט של הילד.

מאז אותו יום, כמו נכרתה ביניהם ברית. המורה דיברה על ליבו, הסבירה וניחמה ועודדה אותו ועוזי נעשה יותר עליז, יותר שקט ונינוח ומרוכז, וכמעט שלא הפריע בכיתה והישגיו בלימודים השתפרו ללא הכר.

בסוף שנת הלימודים עזבה המורה את העיר ועברה לגור בעיר אחרת וכך ניתק הקשר בינה לבין תלמידי הכיתה, שאותם יותר לא ראתה.

*

עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר שסיימה ביקור משפחתי בארצות הברית, עלתה המורה על מטוס אל-על בניו-יורק בחזרה לישראל. המטוס הענק היה עמוס וגדוש נוסעים עד אפס מקום והיא מצאה עצמה יושבת בשורה הראשונה במחלקת התיירים כשמול עיניה קיר המטוס. הרעיון שתצטרך לבהות בקיר שמולה במשך כל שעות הטיסה הארוכות הטריד וביאס אותה. במצוקתה היא קראה לדיילת וביקשה שינסו לסדר לה מקום ישיבה אחר אך בקשתה הושבה ריקם. אין מקום אחר. הכול מלא.

לאחר שנואשה ועצמה עיניה, שמעה המורה לפתע קול השואל אותה במה אפשר לעזור לה. מעל לראשה היה רכון גבר צעיר לבוש מדי דייל שחיוך רחב שפוך על פניו.

"אתה מוכן לעזור לי?" היא התחננה בפניו בתקווה מחודשת. "אני ממש לא רוצה להמשיך ולשבת מול הקיר הזה. זה עושה לי הרגשה לא טובה..."

הדייל נעמד לידה ואמר, "שמעתי קודם שקראת לדיילת וביקשת לעבור מפה. אני הדייל הראשי במטוס ואני יכול לעזור לך לעבור למקום ישיבה אחר."

הדייל עזר לה לאסוף את חפציה והורה לה לבוא בעקבותיו. המורה הלכה אחריו לאורך המעבר בין המושבים העמוסים בנוסעים, עד שהגיעו לגרם מדרגות מפותלות שהובילו לקומת המחלקה הראשונה, מחלקת הנוסעים העשירים והמכובדים. היתה זו לה הפעם הראשונה שהתוודעה למחלקה הממוקמת מעל מחלקת התיירים.

בתמיהה גוברת והולכת צעדה המורה אחרי הדייל הראשי, וכשהגיעו למושב הפנוי, הגיש לה הדייל כוס שמפניה שהרים מהשולחן הקטן שניצב ליד כל מושב, ובחיוך של הערצה, בירך אותה "לחיים, תיהני..."

המורה לא יכלה עוד להתאפק ושאלה בתמיהה: "הכול נפלא, אני כל כך מודה לך, אבל למה אתה עושה לי את כל הכבוד הזה, אני בסך הכול..."

ואז הדייל המקסים היסה אותה ואמר: "אולי את לא זוכרת אותי, כי אני גדלתי. אבל מרגע שנכנסת למטוס זיהיתי אותך. את היית פעם המורה שלי. אני עוזי, התלמיד שלך..."

הדסה מור

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

אותו [האגם] ים אוורירי מופשט, כולו תכלת שאינה באה מלמעלה, תכלת שבאה כאילו מתוכו, אותם הרים ארכאיים מעברו המזרחי, הרים זקני-המצח, אשר היו יודעים לספר על מאורעות אלפי שנים אילו היה פיהם נפתח, ואולם פיהם קפוץ, רק מצחם מקומט וכל קמט, סיפור עתיק – [כנענים] עמים שחומי עור כבדים עטורי זקנים, עמים קלי תנועה מגולחים ואתלטיים, חיילות, של עמים אשר עורם כעין קפה מעורב בחלב, דקי גו הם, מעודנים, עונדי תכשיטי זהב מהודרים.

ותמיד איכר אחד עיקש – אם מעם זה או אחר, הוא העיקש האחד הקשור, הוא ובהמתו, למחרשה המושכת דרכה על פני קליפת הרים אלה, הוא האיכר אשר מכסה מזמן לזמן, כאשר ניתנת לו שהות בין מלחמות, הוא מכסה בחתימת ירק את מצחי ההרים [הנושנים] העתיקים האלה, גם כעת הוא עושה זאת. דבר לא השתנה מאז. כך יהיה לעולמים, השמש עולה, השמש שוקעת, והוא חורש וזורע.

[החרמון הצף] כאן לפני כך וכך שנים ישבו השניים, צעירים היו, כאן בדיוק באותו מקום על מעקה מרפסת זו נחה ידו [והאשה המזדקנת זוכרת] יד לא יפה, תפוחה, ורודה וצעירה כשל ילד, כסוסת-ציפורניים מפני הכוחות המתגעשים בו ללא מוצא. כתר השיער הזהיב לראשו, והעיניים היו שני אגמים צפים, טרופים, מוכי גלים, שמץ של קשר לא היה בין השניים ובכל זאת לא הירפו זה מזו שנים רבות –

*

נכתב: שנות ה-50 או ראשית שנות ה-60 לערך, אולי באחד מביקוריה של אסתר בטבריה. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-50 או ראשית ה-60, אולי מתוך מבט של שנים רבות לאחור. בראש הדף נכתב: "קטע מרומן / פרק מסיפור". אך לא נמצא לו המשך.

לצערי, הייטנר חזר על טעות שהולכת ומשתרשת, כאילו חיים באר הוא שהמציא את הצירוף "ארון הספרים היהודי". שמעתי זאת לא פעם, ואני חושב שצריך לומר דברים ברורים בנושא.

בספרו של גרשם שלום "דברים בגו" כרך ב' (בעריכת אברהם שפירא) בהוצאת עם עובד, מופיע פרק שנקרא "הליל האחרון של ברל כצנלסון" (עמ' 487). אני נוהג לקרוא קטעים מפרק זה בסיור ספרותי שאני עורך בעקבות ימי המנדט בירושלים, ואני מניח שהוא מוכר גם לחיים באר, שגם הוא מקיים מדי פעם סיורים ספרותיים.

את הקטע אני קורא ליד ביתו של גרשום שלום, רחוב אברבנאל 28 בירושלים. בפרק זה הוא מספר על הלילה האחרון של ברל כצנלסון, הוא מגיע משכונת מעונות עובדים הקרובה ממש לביתו של ג' שלום. בשיחה ביניהם מזכיר ברל את הצירוף "ארון הספרים היהודי", כצירוף שאמר לו הסופר חיים הזז. יש לשים לב שהספר של ג' שלום יצא לאור ב-1975, מהדורה שנייה ב-1976. בוודאי לא ייתכן שחיים באר אמר את הצירוף לפני חיים הזז.

הנה הקטע: "באותו ליל שבת האחרון, יום לפני מותו, הקדים (ברל) לבוא יותר מהרגיל. קרוב לעשר, לא חיכינו לו, ישבנו בחברת אורחים. והנה נכנס ברל, ושחוק מבויש על שפתיו... דיברו על הזז ועל ספרו 'היושבת בגנים', שזה מקרוב הופיע ב'עם עובד'. ברל הפליג מאוד בשבח הספר והסופר, אף חזר בהדגשה על דברי הזז אליו: 'יש "ארון ספרים יהודי", ואני רוצה להיות בתוך הארון הזה, לא חשוב לי מה אומרים הבריות היום.' וברל הבטיח להביא לנו את הספר מיד אחרי שבת..", וגרשום שלום מסיים את הפרק: "והלך. לתמיד." ברל סיים את חייו במעונות עובדים.

חשוב להביא את הדברים למען תיקון דבריו של הייטנר, ולמען תיקון עולם.

* במשלוח גיליון 538 במלאת 40 שנה למותה של המשוררת אסתר ראב חלו תקלות, והוא נשלח לנמענים יותר מפעם אחת. עימכם הסליחה. פשוט תמחקו ותשאירו רק קובץ אחד. יש לנו תקלה במחשב שטרם הצלחנו לתקנה והיא מקשה על ההפעלה של תוכנת האאוטלוק ועל מענה מסודר לדואר שאנחנו מקבלים.