שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

תִּינוֹק

חַיָּה קְטַנָּה שֶׁעָתִידָהּ לְפָנֶיהָ
אַתָּה צוֹחֵק
רְגָעֶיךָ נִמְשָׁכִים שָׁעוֹת
שְׁעוֹתֶיךָ כְּשָׁנִים אֲרֻכּוֹת –
וְחוּט דַּק שֶׁל חַיִּים
כָּל סְלִילוֹ עֲדַיִן בְּלִבְּךָ הַזָּעִיר –
מִצְנַפְתְּךָ סְרוּגָה, מַבָּטְךָ חַקְרָן
כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ עֲנֻגּוֹת,
וְיָחֵף תִּתְנַהֵל בִּכְבֵדוּת, נְשָׁמָה אִלֶּמֶת,
שְׁמַנְמַן וְרַךְ וּקְצֵה אַפְּךָ מַלְבִּין –
טֶרֶם שָׂבַעְתָּ חַיִּים וְאַתָּה
צוֹחֵק וְאֵינְךָ יָרֵא מָוֶת
וְזוֹ פְּסִיעָתְךָ הָרִאשׁוֹנָה בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה
בָּהּ עוֹד תָּרוּץ אֶל אַחֲרִיתְךָ.

פברואר 1976

השיר שהסתתר בין הכְּתוביות
על הפזמון האלתרמני המוקדם "תל אביב"

בעקבות פעולות הצלה שערך חוקר הקולנוע יעקב גרוס בשנת 2010 לשם חידושו של סרט התעמולה "לחיים חדשים" משנת 1934 (ייעוץ: אליהו הכהן), נחשפה תגלית בלתי צפויה. מתברר שביחד עם שלושת הפזמונים המוּכּרים שחובּרו לסרט זה – "שיר בוקר", "שיר הכביש" ו"שיר העמק" – חיבר אלתרמן פזמון נוסף בשם "תל אביב". פזמון זה הולחן אף הוא בידי דניאל סמבורסקי, כמו שלושת "אֶחיו" הידועים, אך הוא הסתתר כל השנים בין כְּתוביות הסרט, ודבר קיומו לא נודע.
שלושה מארבעת הפזמונים של הסרט היו אפוא לשירי זֶמר פּוֹפּוּלריים – מוּכּרים ואהובים – ואילו הרביעי שנחבּא אל הכלים צלל לתהום הנשייה. כבר הזכרתי שלא גרם מזלו של הפזמון האלתרמני הנושן הזה: הוא נשאר מיוּתם בקרן זווית גם לאחר שנחשף ונתגלה. כיום רק חוקרי התרבות הארץ-ישראלית בענפי הספרות והקולנוע עשויים למצוא בו עניין.
אף-על-פי שיש לו לחן שחוּבּר למען הסרט "לחיים חדשים" ובוצע בסרט, סיכוייו להיכנס ל"מחזור הדם" של הזֶמר העברי ולהתפרסם כמו שלושת "אֶחיו" הגדולים בטלים בשישים. עת לכל חפץ, והפזמון "תל אביב" איבד את "המומנטוּם" שלו (למען האמת, גם הלחן של סמבורסקי לשיר זה איננו ממיטב לחניו). הפזמון "תל אביב" אינו כלול כמובן בשני הכרכים של "פזמונים ושירי זמר" בעריכת מנחם דורמן, שיצאו לאור לפני חישופו, אך הוא כלול באתר "זַמרשת" (פרויקט חירום להצלת הזֶמר העברי המוקדם), ואלה מילותיו:1

אֶרֶץ מֻשְׁפֶּלֶת
אֶרֶץ נִדַּחַת
חוֹל וְגַמֶּלֶת
יָם וְקָדַחַת.

מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה
כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה
עַד שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹאוּ נֵלֵכָה
עוּרָה הַחוֹל כִּי מֶלֶט עָלֶיךָ

אֶבֶן וָמֶלֶט
יָד מִתְבַּרְזֶלֶת
דֶּרֶךְ נִסְלֶלֶת
עִיר שָׁרָה שִׁיר

כָּכָה עַרְבֵּל רוֹעֵם
כָּכָה עָמֵל פּוֹעֵם
אָנוּ נַצִּיב
קִיר וְחוֹמָה וְתֵל
עִיר לְאֻמָּה וְאֵל
עִיר לְתִפְאֶרֶת הִיא תֵּל אָבִיב.

עִיר הַאֲזִינִי
פֹּה הִשְׁתַּטֵּחַ
עֵדֶר חַמְסִינִים
עַז וּבוֹטֵחַ
אֶת הַחוֹלוֹת כָּאן רוּחַ הֵנִיעָה
נוּמוּ נָא, נוּמוּ, אִישׁ לֹא יַפְרִיעַ
עַד שֶׁאָמַרְנוּ בּוֹא נָבוֹאָה
שִׁיר מַחֲנֵנוּ עַז וְגָבוֹהַּ
לַהַב וּנְחֹשֶׁת
רַהַב חֲרֹשֶׁת
כָּכָה נִכְבֹּשׁ אֶת שַׂר הַמִּדְבָּר
כָּכָה מוֹטוֹר סוֹבֵב
כָּכָה קִיטוֹר צוֹרֵב
הֵי גַּלְגַּלִּים
גַּל וְגַלְגַּל וְגִיל
קַל הֶעָמָל, קַלִּיל
הוּא עֲמָלֵנוּ בְּלִי עֹל כְּבָלִים

אֶרֶץ מֻשְׁפֶּלֶת
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת
זְרוֹעַ גּוֹאֶלֶת
לָךְ מְיֻעֶדֶת
עוּרִי, מִנְעִי נָא עַיִן מִדֶּמַע
אָנוּ הִתְחַלְנוּ אַף נְסַיֵּמָה!

מבַצעיו של השיר בסרט "לחיים חדשים" – רובם עולים חדשים – לא הבינו את התמליל, והמירו את ה"קדחת" ב"קרחת", את "גַמֶּלֶת" ב"גַּם מֶלֶט" (בתוכנייה נכתב בגרמנית: "Und Zement"); ואת "מתברזלת" המירו במילה חסרת משמעות ("מתברזרת"). לא מפליא הוא הדבר שהמקהלה ששרה את השיר הבינה במוזיקה יותר מאשר בתמליל שהונח לפניה: אף-על-פי שמדובר לכאורה בפזמון קל, ולא בשיר "קנוני", הטקסט אלתרמני כתוב באוצר מילים כלל לא פשוט. הוא מַלחים אלה לאלה צירופי מילים מן המקורות הקדומים, מספרות ההשכלה ומשירי הזֶמר של תקופת חיבת ציון, ומצרפם אל יסודות מודרניים בתכלית.
כך, למשל, המילים "בַּת לֹא רֻחָמָה" אינן רומזות רק למקור המקראי (הושע א', ו'), אלא גם לשירו של יל"ג "אחותי רוחמה" (גם משום שיל"ג גם היה הראשון שחיבר שיר בשם "תל-אביב").
המילים "בּוֹאוּ נֵלֵכָה" רומזות לתנועת ביל"ו – ראשי תיבות של "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה') –ולתחילת ההתיישבות בארץ ישראל.
המילים "עוּרָה הַחוֹל" מתכתבות עם המילים "עוּרוּ אַחִים" מן השיר הידוע שכתב המלחין א"צ אידלסון לרגל כניסת צבא אלנבי לארץ בעשור הראשון של העיר תל-אביב.
לשיר "תל אביב" עשויה להיות כיום חשיבות לא מבוטלת לחקר אלתרמן, כי בו נולדו שירים משירי "רגעים" ומשירי "כוכבים בחוץ" שבמרכזם תיאורים של הולדת הרחוב – שירים על בנייתו של בית חדש או על סלילתו של כביש חדש (כגון "הרוח עם כל אחיותיה", "יום הרחוב" ו"מערומי האש").
כמו ב"כוכבים בחוץ" אין השיר מייפה את העיר, או מפאר את המלאכה הנעשית בה, אלא מציג תיאור רֵאליסטי, נטול מחלצות של הדר ותפארת, אך מוסתר מאחורי שבעה צעיפים של לשון פיגורטיבית נפתלת. הפזמון "תל-אביב" מתאר את העבודה הקשה הכרוכה בבנייתה של עיר, את הרעש והלכלוך ואת הבהמות המתעלפות בצמא. הוא מתאר את הקושי הפיזי הכרוך בבנייה, אך גם את תחושת ההקלה שחשים הבונים ביָדעם שאין הם עבדים ששוט הנוגשׂ מונף על ראשם. בארצם הם בונים הם עיר בעבורם ובעבור ילדיהם, מבלי שמישהו ירדה בהם.
אם נפשיט את השיר האלתרמני הנידח הזה ממחלצותיו המטפוריות, הרי שנאמר בו בפשטות שהשרב הכבד רבץ על הארץ עד שבאו החלוצים ופתחו במלאכת הבנייה. ואולם, במקום אמירה פשוטה וישירה, מתואר כאן בעקיפין, באמצעות המילים "עֵדֶר חַמְסִינִים", עדר של בהמות משא – חמורים, סוסים או גמלים – שמביא על גבו את שַׂקי המלט לבניין העיר ומשתטח בחמסין על החול החם בגרון ניחר מצמָא. זוהי התשובה הארץ-ישראלית, הפשוטה והאנטי-הֶרואית, לתיאורו המיתולוגי של ביאליק ב"מֵתי מִדבּר": "לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה, [...] עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים, / בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ."
התיאור המטפורי של "עֵדֶר חַמְסִינִים", ההופך את השרב לעדר בהמות, הוליד תיאורים דומים ביצירתו המוקדמת של אלתרמן כמו, למשל, תיאורם של "חֲמוֹרִים [...] הֲמוּמֵי שָׁאוֹן וַעֲיֵפֵי חַמְסִין" (בשיר "שוק", "רגעים", א', עמ' 21). אפשר להשווֹתו גם לתיאור הרעשים הבוקעים ממפעלי התעשייה בתל-אביב, המדומים אצל אלתרמן לקולותיהן של הבהמות בטבע הפתוח: "תִּשְׁמַע אֶת בָּתֵּי-הַחֲרשֶׁת שֶׁלָּהּ / שׁוֹאֲגִים כַּגַּ'מוּסִים בַּחוּלָה!" (בשיר" מאה ימים ליריד"; "רגעים", א', עמ' 294-295). מתיאור כזה נולדו אפילו תיאוריו של שיר "קנוני" כדוגמת "יום הרחוב" (מתוך "כוכבים בחוץ"): "עִיר וְאֵם [...] עִם הַפֶּרֶד בַּחוֹל אַתְּ נוֹפֶלֶת." מתברר אפוא שגם בשיר כה פשוט ונידח, שנשכח כל השנים בקרן זווית, יש יסודות אלתרמניים שלימים תפחו ונתפתחו לשירים האהובים של "כוכבים בחוץ", שלֵחם לא נס גם שמונים-תשעים שנה לאחר שנכתבו.
המילים והדימויים בפזמון הנידח "תל אביב" משַׁקפים את סגנונו האסוציאטיבי הייחודי של אלתרמן, הניכּר היטב כבר בשלב מוקדם זה של כתיבתו. אופיו המרדני של הסגנון מתבטא בהפניית עורף לכל צירוף כבול ולכל מליצה. במקום הצירוף הכבול "ים וקדם", מופיע כאן הצירוף הפרוע "יָם וְקָדַחַת" (שבּוֹ למילה "קדחת" יש הוראות אחדות: היא מציינת את מחלת המלריה שתקפה רבים מחלוצי העלייה השנייה, את החולות הקודחים מחום, ובלשון העגה מילה זו מציינת גם את המחסור והרעב של בוני העיר).
במקום לדבר על שפלת החוף, מתאר השיר "אֶרֶץ מֻשְׁפֶּלֶת". שפלת החוף – ביחד עם המילים מתחומי חרָשוּת הברזל ("יָד מִתְבַּרְזֶלֶת", "לַהַב וּנְחֹשֶׁת", "רַהַב חֲרֹשֶׁת") נקשרת כמובן לפלִשתים, ומכאן קצרה הדרך לשורה: "עוּרָה הַחוֹל כִּי מֶלֶט עָלֶיךָ" (בדומה לפסוק המקראי "פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן").
מתחוללת כאן מלחמה עזה בין בוני העיר לבין "שַׂר הַמִּדְבָּר", ואלה מבטיחים לכבוש את השממה ולהקים "עיר ואֵם". הצירוף הכבול "עיר ואֵם" אינו נזכר כאן, אך נזכרת כאן, אחת האימהות – רחל – שאליה פונה השיר במילים "מִנְעִי נָא עַיִן מִדֶּמַע" (והשווּ: ירמיהו, ל"א, י"ד-ט"ו). הבנים ששבו לגבולם מארץ אויב יכבשו את "שַׂר הַמִּדְבָּר", ויפריחו את השממה.
הבטחה דומה השמיע שירו של אלתרמן "שיר הכביש", משירי הסרט "לחיים חדשים":

הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח!
כְּבִישֵׁי בֶּטוֹן בַּחוֹל נִמְתַּח
עוּרִי שְׁמָמָה, דִּינֵךְ נֶחְתַּךְ
אָנוּ בָּאִים לִכְבֹּשׁ אוֹתָךְ!

דּוּד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ
הַמַּכְבֵּשׁ כּוֹבֵשׁ
הָלְאָה, הָלְאָה רֵשׁ,
כּוֹחַ יֵשׁ וָיֵשׁ!

הַךְ, פַּטִּישׁ...

דּוּד הַזֶּפֶת חַם
יָד נוֹטֶפֶת דָּם;
כָּכָה בֶּן אָדָם
בַּמִּדְבָּר נִלְחָם!

הַךְ, פַּטִּישׁ...

כיבוש השממה נקשר כאן אסוציאטיבית לכיבוש הארץ, כנרמז מן המילים: "הַמַּכְבֵּשׁ כּוֹבֵשׁ [...] הָלְאָה רֵשׁ" המזכירות את דברי העידוד של משה לעם לפני הכניסה לארץ ("עֲלֵה רֵשׁ [...] אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת" דברים א', כ"א), וכן את דברי יהושע לפני כיבוש הארץ בשירו של ביאליק "מֵתי מִדבּר האחרונים", דברים ש"גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,/ עוֹנֶה אַחֲרָיו: 'יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!'"
המלחמה במִדבּר נקשרת כאן אסוציאטיבית בתיאור כבישתו של כביש ובאמצעות השורש כב"ש נקשר סיפורו של כביש בעיר העברית הראשונה לסיפור הישן-חדש של כיבוש השממה ושל כיבוש הארץ בימי יהושע בן-נון.

(1) את השיר "תל אביב" ניתן לראות בסרטון יו-טיוב על הסרט "לחיים חדשים" –
"תל אביב שיר נסתר של אלתרמן 1935":
https://www.youtube.com/watch?v=pQqw8js9RaI
זיוה שמיר

את יצחק נוי הִכּרתי רק לאחרונה. ליתר דיוק, פעם אחת ראיתיו לפני שנים רבות אצל ידידה משותפת, המשוררת מיכל סנונית, שערכה לנו ארוחת ערב נהדרת בביתה היפה בתל-אביב, לא הרחק מהים. קולו הרועם רעם שבעתיים למשמע בדיחה טובה, והשיחה סביב השולחן קלחה בלי שבריר דקה של היסוס. בשנים האחרונות שמעתי בקביעות את תוכניות "שבת עולמית", אך לא חלמתי להתראיין בהן, כי הנושאים היו בדרך-כלל נושאים היסטוריים מתולדות היישוב.
ואולם, יום בהיר אחד קיבלתי ממנו שיחת טלפון, שבָּהּ הציע לי איש הרדיו הוותיק והמוערך להתראיין אצלו על ספרי "אבני ח"ן – מאוצרות לשונו של ביאליק" (2021), שהגיע לידו ותוך זמן קצר זכה למהדורה שנייה. הודיתי לו על הפנייה, וסוכם שבעוד שבועיים-שלושה נדבר שוב. למחרת צלצל שוב הטלפון, ולהפתעתי קיבלתי מיצחק נוי הצעה שאי-אפשר לדחותה: "אם תסכימי להתראיין מחר," אמר לי, "תהיה זאת אחת מהשיחות המשודרות בחגים – לא עם שלושה משתתפים, אלא איתך בלבד. שעה שלמה."
בחשש-מה החלטתי להרים את הכפפה.
קשה להאמין כמה תגובות הגיעו אליי אחרי שידורה של התוכנית. לתוכניות הפופולריות של יצחק נוי היו בשנים האחרונות מאות אלפי מאזינים בארץ ובעולם, שעקבו אחר דבריו שעתיים תמימות כל שבוע. הוצפתי אפוא בטלפונים ובמיילים, וגם בדרישות-שלום שהגיעו מידידים הנמצאים כבר שנות דור מעבר לים, וכבר הספקתי לשכוח אותם. כולם סיפרו לי שהם מאזינים קבועים של התוכנית המצוינת הזאת.
אחרי חודשים אחדים יזם יצחק נוי תוכנית על ביאליק, שבָּהּ השתתפו גם תלמידי רוני סומק, שהוא היום מורה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים, וד"ר מוטי זעירא, מנהל מדרשת "אורנים". גם תוכנית זו זכתה לתגובות רבות עד מאוד. לדעתי, התוכניות של יצחק נוי הצליחו לרכוש את אמון הציבור, כי הוא לא "ירד אל העם", כמקובל אצלנו בכלי התקשורת, שוחרי ה"רייטינג", אלא העלה את העם אליו. לא פעם הוא "הבין בחומר" לא פחות מן המרואיין, אך הִטה לכל אחד אוזן קשבת, ואִפשר לכל אחד להופיע לפני הקהל במיטבו. מתברר שחרף כל תוכניות ה"ריאליטי" למיניהן, ושאר מאכלי הפיגולים שכלי-התקשורת מגישים לנו השכם והערב, גם תוכנית-איכות יכולה לרתק את הקהל הרחב ולִזכות ב"רייטינג" המיוחל.
ואז הזדמן לי לפגוש את יצחק נוי פנים אל פנים בתוכנית רדיופונית וטלוויזיונית ארוכה שערך יוסי אלפי בתיאטרון גבעתיים. שלפתי מהתיק ספר חדש, שיצא אך תמול-שלשום, ורשמתי עליו הקדשה יפה. לא עברה אלא שעה קלה, וכבר ראיתי שיצחק נוי הספיק לקרוא שני פרקים תמימים, וכבר היו לו שאלות רלוונטיות הנוגעות לתכניהם של הפרקים האלה. יכולתי להיווכח מה כושר הקריאה שלו, ועד כמה הוא מסוגל להעמיק בקריאה כה מהירה. אין מה לומר! תופעת טבע בלתי מצויה! כל אחד מכיר את המושג "carnivore" (טורף בשר), אך ישנו גם המושג הלטיני bibliovore (טורף ספרים), שהתאים ליצחק נוי יותר מן המושג העברי המקטין "תולעת ספרים". יצחק נוי היה אוחז בספר, והדפים היו בורחים מתחת ידיו. סקרנותו הייתה עצומה ובולעת-כול.
נדברנו שבאמצע אפריל 2022 אשתתף בתוכנית נוספת, במלאת מאה שנים ליוזמתו של ביאליק לתרגם לעברית את הקוראן, שאותה הפקיד המשורר בידי ידידו הצעיר יוסף-יואל ריבלין, יוזמה המעידה על יכולתו המופלאה של ביאליק להקיף עולם ומלואו. התוכנית לא התקיימה, כמובן. מעורכו הנאמן, איתי בחור, שמעתי על מהלך חיים שלם שנעצר ברגע אחד, כמעט ללא התרעה מוקדמת.
שוב, הרמתי את הכפפה, וכתבתי לבקשת העורך ללא דיחוי את הכיתוב לעטיפה האחורית של הספר "אחת הבנות" – ספרו האחרון של יצחק נוי.* הספר הופק במהירות שיא, ויצחק נוי הספיק לאחוז בידיו את הספר המוגמר כשבועיים לפני שעצם את עיניו לנצח. קולו העז והבוטח נדם אמנם, אך הוא ממשיך בשבועות האחרונים להישמע בימי שבת בבוקר מעל גלי האתר...
זיוה שמיר

* הדברים שכתבתי על ספרו האחרון של יצחק נוי כלולים באתר:
www.zivashamir.com

"גבעת האירוסים השחורים"

יצחק נוי, שהלך השבוע לעולמו, מוכר בעיקר כשדר רדיו, אך הוא היה גם סופר. להלן דברים שכתבתי על ספרו לנוער: "גבעת האירוסים השחורים":
ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" הוא ספר חינוכי מובהק, עמוס בכל עמוד במסרים ערכיים – ציונות, סוציאליזם וערכים אוניברסאליים אישיים של מנהיגות, אחריות, אכפתיות, תרומה לכלל, הנכונות לתת. הספר עוסק בסוגיות לאומיות חברתיות של עלייה, קליטה, מעברה, קונפליקט בין המעברה ליישוב הוותיק, יחסי עדות, ותיקים מול עולים חדשים. אולם בעיניי, המסר המרכזי העובר דרך הנושאים הללו, הוא הפער הבלתי נסבל בין רמת ההצהרה, האידיאלים והחזון של חברי המושב לבין מציאות החיים האמיתית שלהם, הן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות המושב פנימה, הן במסחר בלתי הגון וניצול המצוקה והצנע לצורך התעשרות קלה והן ביחס המתנשא כלפי העולים החדשים במעברה.
הנער יפתח, גיבור הסיפור, הוא מופת של מנהיגות אמת, נכונות לשלם מחיר אישי וחברתי כבד בדבקותו בערכיו ועקרונותיו ובמידה רבה הוא גם ממלא את תפקיד "הילד המגלה את ערוות המלך" במושב. הספר מנפץ מיתוסים – המיתוס של אנשי ההתיישבות העובדת, א"י היפה, המתגלים בקלונם. יש לציין, שיצחק נוי אינו מנפץ מיתוס באופן המציג את האידיאל והחזון כריקים, אלא להיפך – הוא מחויב לחזון, ודרך דמותם של הגיבורים, יפתח וסוזי, הוא תובע את עלבון החזון ומציג את האופציה של חיים ריאליים לאורו. זה המסר המרכזי של הספר.
דוגמאות להעברת מסרים בספר:
* תיאור קרב המהלומות בין גיבור הספר, יפתח, לבין בוקי – דמותו של בריון שהטיל חיתתו על הסביבה כולה.
"אכן, בוקי נראה חורש רעות. לאחר שניער את רגלו הכואבת פעם או פעמיים, זינק אל עבר סוזי והניף את ידו השרירית. והנה, עוד בטרם פגעה בה מהלומתו הראשונה, נשמעה מן הצד קריאת חרון חנוקה ויפתח זינק על בוקי כאחוז טרוף. 'אחוז טרוף' הן המילים המתאימות, שכן לא תמצא בכל בית הספר ילד שפוי בדעתו שינסה להרים יד על בוקי או סתם להשמיע צפצוף בחברתו. בוקי נדהם כל כך מן החוצפה הבלתי מצויה עד שידו הכבדה, המורמת על סוזי, נשמטה בבהלה כדי לגונן על ראשו. המהלומה הפילה את בוקי ארצה, מחזה שלא יאמן. אבל בוקי הוא בוקי ולא לחינם המורים מכנים אותו 'פרא משולח'. הוא מזנק ממקומו ובאגרופו הקפוץ חובט לו, ליפתח, חבטה אדירה בפניו. יפתח מתגלגל על הארץ כשק תפודים לפני זריעה וכבר אפו שותת דם. הקרב תם ונשלם! כך אתם חושבים. כך חשבתי גם אני. כך חשבו כל ילדי בית הספר שעמדו וצפו נדהמים במחזה. אך לא! יפתח מזנק ממקומו, זריז כחתול. ראשו מגיע עד לכתפיו של בוקי אך ידיו מגביהות עוף. אגרופו פוגע באפו של בוקי הנרתע לאחור, נבוך מן החוצפה. הוא מנסה ברצינות ללכת איתי מכות, חולפת בראשו מחשבה חדשה בתכלית ולא נעימה. עתה גם אפו של בוקי קולח דם והוא שולח את שתי ידיו האיתנות אל יפתח כדי למהר ולסיים את הקרב המביך הזה, שאינו מוסיף לו כבוד. יפתח סופג ומכה חזרה, סופג ומכה חזרה, והנה שוב הוא על הארץ, שרוע ומאובק, ושוב הוא מזנק בחמת טירוף ומכה. מחזה שאין רואים כמותו בכל יום."
בטקסט זה אין דיבורים, וגם אין אמירה חינוכית או ערכית ברורה של הסופר, אלא תיאור התרחשות. התיאור הזה מעביר מאליו מסרים בצורה משכנעת יותר מבכל אמירה ישירה. יש כאן תיאור של דוד וגוליית – הטוב והחלש יותר פיסית, הנלחם ברע החזק והגדול, ויכול לו. הסיפור מעלה על נס את אומץ לבו ונחישותו של יפתח, הלוחם ברע ללא כל חשבון על המחיר שהוא עלול לשלם. יפתח נלחם בכל הרע שבוקי מייצג: השררה, האדנות, הכוחניות, שלטון הפחד, שנאת הזר והאחר, הנכונות לפגוע בחלש, בחלשה. יפתח מייצג את הערכים ההפוכים – חברת מופת צודקת, חוסר כוחניות, כבוד האדם, כבוד לאחר (העולה, המזרחי), מחוייבות לחלש, וגם אהבה ומחוייבות לאהובתו.
* תיאור הרגע בו מבין סנדו, המספר, שאוייב הציבור שנגדו נשמעות כל הסיסמאות ברדיו נגד השוק השחור – אלה בעצם אנשי המושב שלו, הוריו. שיחה בין סנדו לבין שלום, בן המעברה.
"'פשוט מאוד, סנדו, המושבניקים צריכים למכור את התרנגולות והביצים ל'תנובה' והם מקבלים תמורתם מחירים שהממשלה קבעה. אמנם המחירים נמוכים, אבל לכן הממשלה גם מוכרת למושבניקים תערובת – אוכל לעופות – במחירים נמוכים. המושבניקים מוכרים חלק ל'תנובה' וחלק מוכרים לסוחרים פרטיים, שבאים בלילה כדי שהפקחים של דב יוסף לא יגלו אותם, כי זה בניגוד לחוק – אתה מבין? בעד כל ביצה ובעד כל תרנגולת הסוחרים משלמים למושבניק פי שלושה וארבעה וחמישה יותר מ'תנובה'. נדהמתי לגלות כמה הדבר פשוט. 'וזה השוק השחור?' שאלתי בהיסוס. 'זה השוק השחור, סנדו. זה בדיוק השוק השחור'. איך לא חשבתי על כך לפני כן? עתה נתחוורו לי לפתע דברים שעד כה נראו מסתוריים ולא מובנים. את הטנדר המסתורי הזה, המתגלגל חרישית אל חצרותינו בחשכת הליל ובפנסים כבויים ראיתי לא אחת. גם את אבא ואימא ואת נהג הטנדר ומלווהו ראיתי לא פעם, והם אוחזים בבהילות בתרנגולות מפרפרות ומכניסים אותן ביראת קודש לארגז הטנדר המכוסה אברזין מכל צדדיו. פעמיים או שלוש ראיתי מבעד לחלון את מלווהו של נהג הטנדר כשהוא מונה כסף לידיה של אימא, ואבא ניצב נבוך מן הצד, מקרטע ברגליו כילד נזוף ומגרד ברוב זעם את קרחתו – ועדיין לא נתקשרו הדברים במוחי. עתה באו הסבריו של שלום והכו בי בפשטותם הבהירה והנחרצת. כה ברורה היתה לפתע התמונה עד כי לא מצאתי מענה ונתכנסתי בתוך עצמי מהורהר ומבולבל."
בסצנה הזו נוי מאיר את עיוורונו של סנדו, החי בחלומות ומאמין בתמימות בסיסמאות של עסקני המושב וותיקיו, כאילו עליהם מתבססים חייהם, מבלי שהוא מפעיל את חוש הביקורתיות ורואה מה קורה מתחת לאפו, במושב ואף במשק המשפחתי שלו – מבלי שהוא מבין את מה שהוא רואה או מבלי שהוא רוצה להאמין במה שהוא מבין. מי שמאיר את עיניו הוא שלום מן המעברה, הרואה מבחוץ היטב את מה שסנדו אינו רואה מבפנים. בתיאורו של שלום אין כל שיפוט ערכי של המציאות אותה הוא מתאר. יש כאן תיאור מצב, של מציאות שדי ברורה לו. ייתכן שיש כאן רמז מטרים לדמותו השלילית של שלום בהמשך הסיפור; בדבריו יש יותר קנאה על הצלחת המושבניקים, מאשר ביקורת מוסרית על התנהגותם. לעומת זאת, סנדו מוכה, לנוכח הגילוי.
* הטקסט השלישי הוא חשיפת המושבניק המוהל חלב במים.
"'זאת הנביילה הקטנה מהמעברה,' עלה קולה המתכתי , החלוד, של רייזל. 'אנחנו עושים לכם טובה ומוכרים לכם חלב בחצי חינם, ואתם מרגלים אחרינו. זאת התודה שאנחנו מקבלים אחרי כל כך הרבה שנים בארץ.' – 'אתם לא מוכרים שום דבר בחצי חינם, אתם רק מוכרים חצי חלב וחצי מים,' ענתה לה סוזי בקול שליו ושקול... 'קישטה, מלוכלכת קטנה, קישטה. הסתלקי מהחצר שלי. שם, במרוקו, בכלל ראיתם מה זה חלב? אני כבר אדבר עם הוועד שיגרשו את אבא שלך מהעבודה במוסך. אם יש לו בת כזאת לא מחונכת, הוא בוודאי איש לא אחראי.' ובפנותה אל יפתח צמצמה את עיני החולדה הקטנות שלה כדי סדק ואמרה בארס: 'ואתה, יפתחי, הבן של שמשון נוילנד הגיבור, אולי תפסיק כבר להתחבר עם ילדות מקולקלות מהמעברה ולגרום לכולנו בושה.. הא, צוקער פושקע?...'
"עשרה איש, אולי יותר, ניצבו שם דוממים ויפתח וסוזי... אבל איש לא פצה פה. קולה הנורא של רייזל והרעש הניתז מכל מילה ומילה הכריעו את הכף. 'קדימה, קדימה, תיכנסו כבר פנימה,' חרקה רייזל בקולה. ברל'ה כבר מתחיל לחלק את החלב. נו, תזוז שם כבר, אוקס. אפשר לחשוב שאיזו מלוכלכת קטנה מהמעברה עם דמיון מזרחי תשנה לי את הסדר היום. תיכנסו כבר, לא קרה כלום.'".
את המסר החריף שלו מעביר כאן הסופר על דרך השלילה, דרך המילים הקשות שמכניס לפיה של רייזל. כאשר היא נתפסת בקלקלתה – כמי שמרמה ומוהלת מים בחלב שהיא מוכרת, יצא ממנה השד הגזעני, העדתי, הקסנופובי (ובהמשך גם הפוליטי – כאשר היא מגנה את גדי, שיצא נגדה, על היותו "בן של מפ"מניק" וטענה שדבריה של סוזי הם תוצאת הסתה של המדריכים במעברה מאגודת ישראל והמזרחי).
דבריה של רייזל, מבטאים בצורה קיצונית את היפוך הערכים היפים שעליהם אמור המושב להיות מבוסס. כאשר היא מכנה את סוזי, הנערה שגילתה את רמאותה והעזה להתריס מולה על הגניבה, מכנה אותה "לא מחונכת," "ילדה מקולקלת" ואת אבא שלה שיש לו בת כזו "לא אחראי."
זהו תיאור אירוני – מהו חינוך, מהי תקינות, מהי אחריות על פי רייזל? ה"אנחנו" – המושבניקים, הוותיקים, בעלי הזכויות, הננו מקור החינוך, האחריות, התקינות, וכלל לא חשוב מה אנו עושים. מי שמעז לצאת נגדנו ולחשוף את פנינו המכוערים, כמוהו כמרים יד על היישוב הוותיק כולו, באיזו חוצפה ויהירות, במקום להיות אסיר תודה למי שקולטים אותו.
בהמשך מתערב גדי ויוצא נגדה ולהגנת סוזי ויפתח, אך לא בכדי עצרתי את הציטוט כאן, במציאות שבה "איש אינו פוצה פה ומצפצף" – תיאור אופייני בספר כולו, לעצימת העיניים וההתקרנפות של המושבניקים לנוכח העוולות המתרחשות במושב... אולי כיוון שלכל אחד מהם קופת השרצים שלו.
בכל הסיטואציה הזו מעביר הסופר את המסר המרכזי שלו, אודות הדקדנס המוסרי שפקד את המושב, שברמה ההצהרתית הוא מחוייב לאידיאלים נעלים של צדק, מוסר וציונות.
אף שבעיניי האמירה העיקרית של הספר נוגעת לפער בין ערכי המושב למימושם בפועל, אין ספק שנושא היחס לאחר, לזר, אף הוא נושא מרכזי מאוד בספר. ברובד הגלוי, זה הנושא המרכזי של הספר.
הספר מתאר את ההשחתה של המושב, ברגע שהוא נקלע למציאות חדשה, שבה סמוך אליו נמצא לפתע מישהו אחר, שונה, זר – העולים המזרחיים של המעברה. האידיאלים הגדולים אינם עומדים בפני הפיתוי לנצל את השכנים, להפוך אותם לפועלים השחורים במושב, ובכך להפוך את החקלאים המושבניקים למנהלים, לראיסים. מכאן מתגלגלת ההשחתה לתחומי החיים האחרים. כמובן שההשחתה אינה תוצאת קיומה של המעברה, אלא המעברה היא מראה גדולה על ההשחתה הפנימית במושב.
על אף אותה השחתה, התודעה של חברי המושב היא שהם מלח הארץ, הם חלוצי הארץ ובוניה, לעומת תושבי המעברה שאינם כאלה.
היחס המתנשא של המושבניקים כלפי תושבי המעברה בא לידי ביטוי בולט בקרב הילדים. לאורך כל הספר הקורא נתקל בגילויים של גזענות מצד בני המושב כלפי בני המעברה.
המסר של הספר הוא של שוויון ערך האדם והתנגדות נחרצת לכל אפליה, גזענות, שנאת הזר והשונה. גיבור הספר, יפתח, הוא התגלמות הערכים האלה. הוא חריג מאוד בגישתו, אם כי אינו יחיד. כך למשל הרופא, ד"ר גולדרזון.
היחס השלילי, כלפי השונה, אינו רק כלפי תושבי המעברה, אלא גם בתוך המושב, כלפי בעלי דעות פוליטיות שונות, אלה שמעיזים להצביע למפלגה אחרת, זולת מפא"י .

2. צרור הערות ‏22.5.22

* הפתרון האידיאלי - הפתרון האידיאלי למשבר הפוליטי הוא הקמת ממשלת אחדות רחבה. כל מה שנדרש כדי שתרחיש כזה יקרה, הוא הזזה של אדם אחד.

* הזועביז – ח"כ זועבי הולכת בעקבותיה של עידית סילמן ועורקת מן הקואליציה. מן הראוי שתתפטר מן הכנסת. זה גם מה שסילמן אמורה היתה לעשות. עם זאת, יש הבדל בין שתי העריקות. לשיטתה של זועבי, אכן אין לה מה לחפש בקואליציה הפועלת באופן קיצוני בניגוד להשקפת עולמה. סילמן, לעומתה, פרשה מממשלה שמגשימה את השקפת עולמה, רק בשל היעדר חוסן נפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל עליה ועל משפחתה.
לפיד, שר החוץ, ניסה לשחד את זועבי במשרת קונסולית בשנחאי. הוא למד בדרך הקשה ששוחד פוליטי פוגע במי שבוחר בדרך הזו. לפיד צדק בדבריו נגד הזועביז.

* פרדוקס הפוליטיקה הישראלית – הפרדוקס של הפוליטיקה הישראלית – מתנגדי מדיניותה של הממשלה ודרכו של ראש הממשלה חברים בקואליציה. אלה שהממשלה מיישמת את השקפת עולמם יושבים באופוזיציה, ומנהלים מלחמה אופוזיציונית חסרת תקדים ופרועה, על שום דבר: ביקורת סרק, חסרת תוכן, זולת התוכן הפרסונלי: מי אינו ראש הממשלה.

* מרד פטריוטי – מהיום שבו נתניהו החל להנהיג אופוזיציה למדינה, חיכיתי למרד של ח"כים פטריוטים מהליכוד, שיפסיקו ללכת אחריו כמו עכברושים אחרי החלילן מהמלין. ציפיתי שיקומו ח"כים פטריוטים ויציבו בפניו גבול: עד כאן. אנחנו אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.
האמת היא שציפיתי שזה יקרה בהצבעה על חוק האזרחות. לא העליתי על דעתי שחברי כנסת פטריוטים כמו דיכטר, שטייניץ ואחרים, יתקרנפו, ישתפו אתו פעולה ויצביעו נגד מדינת ישראל בנושא לאומי חשוב כל כך. התבדיתי והתאכזבתי.
היום סוף סוף, אחרי כמעט שנה, הונף נס המרד. תשעה ח"כים פטריוטים, ואני מאמין שהמיספר ילך ויגדל אחרי שקמו האמיצים הראשונים, הביעו התנגדות לכוונתו המטורפת להפיל את חוק "ממדים ללימודים", ולפגוע בדם קר בחיילי צה"ל.
להערכתי, המרד הזה יגדל ונתניהו יתקפל וייאלץ לקבל את הדין. אני מקווה שתהיה זו תפנית בהתנהלותה של האופוזיציה, שתתחיל מעתה להיות נאמנה למדינת ישראל.

* ספין דמגוגי – כל מי שהיה לוחם קרבי בצה"ל ושילדיו לוחמים קרביים בצה"ל סולד מהאופוזיציה למדינה, שמנסה להפיל את חוק "ממדים למילואים", ובז לספין הדמגוגי הילדותי של 100% סבסוד, כביכול.

* שיא עזות המצח – מהו שיא עזות המצח? התנגדות החרדים לחוק "ממדים ללימודים". הם משתמטים מצה"ל ומן ההגנה על המולדת, חיים על דמם של בנינו, ועוד מרשים לעצמם, בחוצפה ובחוסר בושה, להתנגד לחוק שנועד להיטיב עם הלוחמים.

* אני מאמין במדינת ישראל – אהוד שאל אותי, בגיליון הקודם, מדוע איני מגיב על "מה שמתחולל ב'משפט' [המירכאות במקור א.ה.] נתניהו, כאשר מתברר שהחוקרים אכן תפרו לו תיק".
ובכן, מראשית פרשיות נתניהו, נמנעתי מלהתייחס לחשדות הפליליים ולאישומים הפליליים נגדו והיום אני נמנע מלהתייחס למשפט. אני שותף לשיח הציבורי, וככזה אני תוקף את השחיתות הציבורית והפוליטית של נתניהו, שחמורה בעיניי לאין ערוך יותר מכל האישומים הפליליים. למשל, הניסיונות לחוקק חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק כדי לחלץ אותו מאימת הדין. למשל, חתימת הסכם הונאה על ממשלת אחדות מתוך כוונה מראש להפר אותו, והפרתו באמצעות פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב מדינה. למשל, הובלת אופוזיציה למדינה שמבוססת כל כולה על שקרים. ועוד ועוד ועוד ועוד.
במישור הפלילי והמשפטי, אני מאמין במדינת ישראל, מאמין שהיא מדינת חוק דמוקרטית, איני שותף לשנאה למדינת ישראל – לא כאשר היא מופנית אליה מצד שוברים שתיקה וגדעון לוי, ולא כאשר היא מופנית אליה מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין שמשטרת ישראל שחקרה את נתניהו עשתה זאת מתוך נחישות להגיע לחקר האמת. אני משוכנע שהפרקליטות והיועמ"ש שבחנו את תוצאות החקירה קיבלו את החלטתם מתוך מחויבות לאמת ולהגנה על החוק. ואני סומך על השופטים שהם חותרים לחקר האמת ויקבלו את החלטתם באופן ענייני, על פי ראיות. אני מאמין שנתניהו נכנס למשפט כמו כל נאשם – בחזקת חף מפשע, ואינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. עליה חובת ההוכחה ולא על הנאשם. השופטים ישמעו את הראיות של הפרקליטות, את העדים, את ההגנה, ויחליטו על סמך ראיות. אין לי ספק, שנתניהו נהנה ממשפט צדק, וחזקה על השופטים שיכריעו בשיקול דעת הוגן, על פי הראיות. וגם אם אחשוב על הכרעה זו או אחרת שלהם שהיא שגויה, לא יהיה לי ספק שהם קיבלו אותה בידיים נקיות. כמו גם המשטרה והפרקליטות. גם אם החלטות בית המשפט תהיינה הפוכות ממסקנות המשטרה והפרקליטות.
אני עוקב אחרי המשפט ומשתדל להתעלם מספינים למיניהם. יש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה באופן חד-משמעי נגד נתניהו ויש שבועות שבהם דומה שהכף נוטה לזכותו של נתניהו. איני יודע מה תהיה ההכרעה. ויש לזכור שההכרעה אינה זיכוי או הרשעה, כי בכתב האישום יש סעיפי אישום שונים ותיתכן הרשעה בחלק מן הסעיפים וזיכוי בסעיפים אחרים. דבר אחד ברור לי – גם במקרה הקצה שבו נתניהו ייצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר ש"תפרו לו תיק". האם כל זיכוי במשפט פירושו שכתב האישום היה "תפור"? בית המשפט אינו בית חרושת של הרשעות, והוא שוקל את האישומים בכובד ראש ואינו חייב להסכים עמם. ההגנה יכולה לעיתים לשכנע את השופטים שכתב האישום שגוי. אין זה אומר בשום אופן שמדובר בתפירת תיק. כל הספינים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית על המשפט מסוכנים מאוד. הם יוצרים ציפייה בקרב מאמיניהם ש"התיק מת" כפי שהתבטא נתניהו, והנה הכול קורס במשפט והזיכוי מובטח. ואם לא יהיה זיכוי? כל הספינים הללו נועדו ליצור בקרב כת פולחן האישיות מצב נפשי שנועד לדחות הרשעה בתיק ולהציג את השופטים, במקרה זה, כחלק מן המתפרה. הרי במשפט הוכח שנתניהו טהור וזך, צח כסרגל וישר כשלג, ובכל זאת הורשע. איך זה? כי השופטים הם חלק מן הקונספירציה. זה איום מסוכן מאוד על הדמוקרטיה הישראלית. ומי שכותב במירכאות "המשפט" שותף להנפת היד על הדמוקרטיה הישראלית.
מה אומרת, בעצם, תאוריית הקונספירציה על "תפירת התיקים". שאביחי מנדלבליט, מי שהיה מזכיר הממשלה, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, איש ימין, איש הציונות הדתית, בן ל"משפחה הלוחמת", האיש שנתניהו מינה ליועמ"ש, ומפכ"ל המשטרה רוני אלשייך, מתנחל, דתי, איש ימין, "מזרחי" (לא שזה משנה משהו, אבל נלך עם הנרטיב של אבישי בן חיים, שופרו של נתניהו) שמונה בידי נתניהו שאף הבטיח לו את ראשות השב"כ בסיום התפקיד, חברו יחדיו לקשירת קשר של תפירת תיקים חסרי שחר נגד נתניהו, כדי להפיל את שלטון הימין ולהחליפו בשלטון השמאל, שיהפוך את ישראל למדינה לא-יהודית. הם הפעילו מאות רבות של חוקרי משטרה, רשות המיסים והפרקליטות, שהקדישו שנים לתפירת התיק ובדיית הראיות. מתוך אותם מאות אנשים, לא היה אפילו אחד שיספר על כך, או אפילו ידליף בדל מידע בעילום שם. נו, באמת... הרי כדי להאמין לקונספירציה צריך להיות או אידיוט גמור, או חסיד שוטה של נתניהו, נטול כל חוש ביקורת ויכולת פקפוק בהערצתו ובסגידתו.
תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים לנתניהו מטורללת, חולנית ואינפנטילית והיא מסוכנת, מסוכנת מאוד. כל כולה שקר נתעב, שקר אנטי ישראלי הזוי ובזוי. המצאת תאוריות הקונספירציה הללו והפצתן, היא שחיתות ציבורית חמורה של נתניהו. חמורה הרבה יותר מכתבי האישום הפליליים, כי משמעותה – הרס וחורבן של החברה הישראלית והסתת הציבור נגד מדינת ישראל, והכל למען אינטרס פרטי של שרלטן אחד, שמאמין שכל אינטרס לאומי כפוף לאינטרסים שלו. וקהל עובדי האלילים אומר אמן.
אני מאמין במדינת ישראל ואוהב את מדינת ישראל. כאמור, איני מאמין בעלילות הבזויות נגדה, בין אם הן של שוברים שתיקה וגדעון לוי, ובין אם אלה של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין בדמוקרטיה הישראלית, אני מאמין במדינת החוק הישראלית, אני מאמין במשפט הצדק הישראלי. אני מתעב את אלה שמניפים בגסות את ידם על מדינת ישראל.

[אהוד: אינך שם לב שבשנאתך התהומית לנתניהו אתה הוא זה שחורץ את דינו בלי משפט?!]

* כנרת כנרת נראית קצת אחרת – עו"ד כנרת בראשי עלתה לגדולה כפרקליטתה של א' מבית הנשיא, וכלוחמת הצדק נגד הנשיא האנס הסדרתי. כנרת בראשי של היום, היתה מציגה את קצב כקורבן לרדיפה ולקונספירציה של האליטות, "התשקורת" ו"כנופיית שלטון החוק".

* הרפתקת חיינו – "מקצות ערב מרוסיה ופולניה / הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה." כך היטיב לתמצת עלי מוהר את הרפתקת חיינו הציונית. קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות – זו לא רק ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ספק אם יש להצלחה הזאת אח ורע בתולדות העמים. ושיאה של ההצלחה, בעיניי ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, היא העלייה ההמונית של יהדות ערב ושל שורדי השואה מאירופה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.
מדינה שזה עתה קמה מתוך מלחמת קיום אכזרית שבה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (כמאה אלף הרוגים בהשוואה להיום). מדינה שעומדת תחת מצור של אויביה המקיפים אותה ומתכוננים לסיבוב השני כדי להשמידה, מדינה שנמצאת בבידוד מדיני, מדינה ענייה שבקושי יכולה להאכיל את תושביה, לקחה על עצמה משימה אדירה ושילשה בתוך שנים ספורות את אוכלוסייתה בקליטת עולים חדשים. מדינת ישראל הכניסה את אזרחיה למשטר צנע קשה ואכזרי, כדי שתוכל להירתם למשימה. והיא דאגה לקורת גג, גם אם זמנית ורעועה, ולפרנסה – גם אם בעבודות דחק, לכל העולים. והיא פעלה למיזוג גלויות תרבותי, הגם שעשתה זאת באופן קיצוני וחד מדי (אגב, הרבה יותר כלפי תרבות היידיש מאשר כלפי תרבות המזרח), אך מתוך כוונות טובות ורצויות, והרי רק מי שאינו עושה אינו טועה, ועשייה אדירה כל כך, בזמן קצר כל כך, אינה יכולה להיות חפה מטעויות.
העולים החדשים היו לחלוצים שישבו את הנגב, את הגליל ואת השפלה במאות יישובים, עיצבו את גבולות המדינה והבטיחו שהנגב והגליל יהיו ישראלים. זו סיבה לגאווה אדירה להם ולדורות הבאים. העלייה הגדולה וקליטתה הם סיבה גדולה לגאווה לכל ישראלי.
אבל יש כאלה, שמטעמים פוליטיים זרים וצרים, מטפחים גלותיות עדתית, שנאה עדתית, קורבניות עדתית וריב ומדון ושנאה בחברה הישראלית. הם משלהבים ומתסיסים עם אגדות "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", וקונספירציות מרושעות על ה"אליטות", אך ורק מתוך תאווה לשרת אינטרס פוליטי ציני של אשכנזי אחד. ועכשיו, סוכן הגלותיות העדתית ומפיץ השנאה העדתית הראשי, אבישי בן חיים, כבר הוציא ספר: המניפסט של העדתיות הגלותית.
אין לי ספק שהציונות תנצח את הגלות. אבל איזה מחיר מיותר משלמת החברה הישראלית על המהלכים הציניים המרושעים הללו.

* כל אזרחיה – כל מדינה דמוקרטית היא מדינתם של כל אזרחיה. רוב המדינות הדמוקרטיות הן מדינות לאום, ועובדה זו אינה פוגעת בעובדה שהן של כל אזרחיהן, גם של בני מיעוטים שאינם חלק מן הלאום. כזוהי גם מדינת ישראל. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מיום הקמתה גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. לכל אזרחיה הזכות לבחור ולהיבחר והם נהנים מחופש הביטוי, חופש הפולחן, חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וכל זכויות האדם והאזרח. בבחירות, הקול של אזרח ערבי זהה לקול של אזרח יהודי. חוק הלאום, בניגוד לדברי השקר של המלעיזים, לא שינה כהוא זה את העובדה הזאת. המושג "מדינת כל אזרחיה", בשיח הציבורי בישראל, הוא המצאה שטנית וגאונית של עזמי בשארה, שונא ישראל גדול אך אדם מבריק וערמומי. הוא המציא את המותג "מדינת כל אזרחיה" כאלטרנטיבה, כביכול, למדינה היהודית. כאילו יש סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ויש לבחור ביניהן. בכך הציג בלשון חיובית רעיון מזוויע, של חורבן מדינת ישראל. "מדינת כל אזרחיה" שעליה מדבר בשארה, היא מדינה לא יהודית, כלומר מדינה שתהיה כאן במקום המדינה היהודית. המילכוד של הביטוי הזה, הוא שכאשר מישהו מדבר נגד "מדינת כל אזרחיה", כלומר בעד מדינה יהודית, כאילו דיבר נגד מדינה דמוקרטית וטען שישראל אינה של כל אזרחיה.
עלינו להפסיק להשתמש בביטוי הזה, כדי לא להיות אידיוטים שימושיים של המזימה של עזמי בשארה. יש לגנות את הרעיון של החלפתה של מדינת ישראל במדינה לא יהודית, בלי להשתמש בביטוי הערמומי הזה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. זה הביטוי היפה והאימתי. כדאי לדבוק בטרמינולוגיה הזאת.

* שימוש ציני בשכול – אחת הפרקטיקות הפוליטיות המכוערות ביותר, היא ריקוד על הדם למען רווח פוליטי. הדבר פסול כאשר ביבי&בן-גביר ושות' רוקדים על דמם של נרצחי גל הטרור, והוא פסול כאשר ליברמן ושות' רוקדים על דמו של סא"ל מחמוד א-דין לקידום האג'נדה החדשה של קלקול חוק הלאום, שנועד לבנות לו בייס חדש. בערב שבת פירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מודעת ריקוד על הדם, ובה תמונה גדולה של א-דין בקריאה לחקיקת חוק השוויון. בניגוד לקלקול חוק הלאום, שאני מתנגד לו בתוקף, אני תומך בכל לבי בחוק השוויון. אך השימוש הציני בשכול כדי לקדם אג'נדה פוליטית פסול בכל המקרים באותה מידה.

* חלאת אדם – "חלאת אדם" – כך כינה אחמד טיבי את ח"כ מירב בן-ארי מ"יש עתיד", בשל אמירתה שאינה מצטערת על מותה של התועמלנית הפלשתינאית. אחמד טיבי היה יועצו ואיש סודו של רב המרצחים ערפאת, האיש שידיו מגואלות בדם יהודי יותר מכל אדם אחר אחרי השואה. האם אי פעם הוא הביע צער על אלפי הישראלים שנרצחו בפקודת ערפאת?
בשיא מתקפת הטרור, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", שעה ששלוחיו של ערפאת פוצצו עצמם כמעט מדי יום כדי לרצוח עשרות יהודים, נשים, ילדים, זקנים: באוטובוסים, בקניונים, במסעדות – ערך טיבי, אז חבר בכנסת ישראל, ביקור הזדהות אצל רב המרצחים. השניים עמדו מול אספסוף משולהב, אוחזים זה בידיו של זה, וערפאת צווח במשך דקות ארוכות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" – "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! – "מיליון שאהידים בדרך לירושלים!"
האם טיבי אי פעם הביע על כך צער?
אחמד טיבי – חלאת אדם.

* מעוררי בהלה – שר הבריאות ניצן הורוביץ אמר, בראיון לדנה וייס, שאבעבועות הקוף זו מחלה ולא מגפה וזו מחלה קלה. דברים דומים אמרו מומחים שהתראיינו לכלי התקשורת. מדוע, אם כן, צוות הטיפול במגיפות מתכנס לישיבת חירום במוצ"ש, במקום ישיבתו הרגילה ביום א' וטורח לדברר את זה? מה כל כך דחוף, שלא יכול להמתין למחר? במקום להרגיע את הציבור הם מעוררים בהלת שווא.

* יצחק נוי – הלך לעולמו, שבועות אחדים לאחר יום הולדתו השמונים, שדר הרדיו, ההיסטוריון וסופר הילדים והנוער יצחק נוי. יצחק נוי היה בעיניי השדר האינטליגנטי ורחב האופקים ביותר ברדיו הישראלי, בעשרות השנים האחרונות. הוא שלט בתחומי ידע רבים; היסטוריה, ספרות ומדעי הטבע, הגיש בידענות חסרת פשרות את תוכניותיו ואירח את טובי המומחים בנושאים השונים אותם ראיין, בגובה עיניים, בסקרנות ובידענות.
אהבתי מאוד להאזין לשעה הבינלאומית ששידר מדי יום, עד צאתו לפנסיה ואת הותכניות ההיסטוריות המיוחדות שערך והגיש לציון ימי ציון עגולים לאירועים היסטוריים במאה העשרים. אהבתי מאוד את תוכניתו "שבת עולמית". לא, איני ממשכימי הקום בשבת, אך השתדלתי להאזין לשידור החוזר ביום ראשון בערב או להוריד את התוכנית מן האתר. בתוכניות אלה הקדיש את השעה הראשונה לסוגייה היסטורית או אסטרטגית והעמיק בה עם מיספר מומחים מן האקדמיה בתחום, והיו אלו תוכניות מרתקות, עשירות ומעשירות.
יצחק נוי היה ציוני אדוק ופטריוט גדול. אהבת העם, הארץ והמדינה קרנו מכל מילה בתוכניותיו. לפני שבועות אחדים לקה בסרטן המוח וביום חמישי נפטר. יהי זכרו ברוך!

* יעקב שרת – באחד במאי 1995, נערך במועדון צוותא בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן", ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.
את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה. אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.
זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ראוי לזכור את פזמוניו, ובהם "אהבה פשוטה", "נגן לי ירדן" ו"כינרת אחרת". ומעל הכול – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.
יעקב שרת הלך לעולמו ביום חמישי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: חורבת ירדה – כשאנו נוסעים בכביש 91 מצומת מחניים לגשר בנות יעקב, בואכה הגולן, ממערב למושב משמר הירדן, אנו פוגשים שלט המורה צפונה לחורבת ירדה. החורבה היא חאן הסוגר על חצר פנימית ובה בור מים. החאן נבנה במאה ה-19 ונמצאים בו שרידים ארכיאולוגיים מן התקופה הביזנטית ומן התקופה הממלוכית. בשנת 1936 נרכשה החורבה בידי קק"ל.
תל ירדה הוא המקום המערבי ביותר אליו הגיע צבא הפלישה מסוריה במלחמת השחרור, ושם הוא נבלם בקרבות קשים בידי צה"ל. הכוחות הסוריים שפלשו דרך גשר בנות יעקב כבשו והשמידו את המושבה משמר הירדן, שם קם לאחר המלחמה קיבוץ גדות, והמשיכו מערבה, במטרה לבתר את הגליל העליון ולנתקו ממדינת ישראל. בירדה נערכו קרבות כבדים והשטח עבר מיד ליד, עד שנכבש סופית בידי צה"ל.
לפני שבועות אחדים פרסם פרופ' דן מירון מאמר במוסף התרבות והספרות של "הארץ" על אבות ישורון, ובו סיפר על ישורון ש"גויס לחטיבת כרמלי והשתתף בקרבות הצפון. בין השאר זועזע מן ההתקפה על כפר ירדה שלחופי החולה, כפר שנמחק כליל בלילה אחד." זוהי פרשנות לשורותיו של המשורר "מחקנו את ירדה לאדמה תחוחה," בשירו "אני ברחובי".
ההיסטוריון פרופ' יוסי בן ארצי פירסם מכתב תגובה שבו התייחס לסיפור ההזוי על הכפר שנמחה. "הנה העובדות: ירדה לא היתה כפר כי אם מיבנה אחוזה נטוש בעל חצר פנימית וחדרים סביבה. הוא לא שכן על חופי החולה כי אם נישא על גבעה, יותר ממאתיים מטרים גובהה, במרחק 4-5 ק"מ משפת האגם. והוא לא נמחק כליל במהלך לילה אחד. למעשה הוא לא נמחק בכלל, והאחוזה שוקמה ותשמש מוקד לאנדרטה של חטיבת כרמלי בעתיד הקרוב. רוב אדמות ירדה ניקנו כבר בשנות ה-30 וה-40 בידי קק"ל ואדמותיה עובדו בידי יישובי הסביבה. ב"סקר הכפרים" הבריטי מ-1946 לא רשומה בו נפש חיה אחת, למרות שאתר 'זוכרות' המצטט את וליד חא'לידי, מציין שהיו שם 20 תושבים. הסקר גם לא משייך לה קרקעות או גידולים כלשהם. תצלומי אוויר מהתקופה מראים את מבנה הח'אן וסביבו גבעת טרשים קרחת, לא כפר ולא כפריר.
"משלט ירדה שבמרכזו האחוזה היה זירת קרבות עקובה מדם מול הצבא הסורי לאחר כיבוש משמר הירדן, שלדאבוננו היא שהוכחדה 'בלילה אחד' ב-10 ביוני 1948. ירדה נכבשה אף היא ב-16 ביולי בידי כוח סורי ועברה למחרת חזרה לידי צה"ל, אך עשרה ימים נדרשו כדי לבלום את המתקפה הסורית שכוּונה לניתוק אצבע הגליל. בקרבות אלה נפלו עשרות לוחמים מכל גדודי כרמלי ומיחידות של גולני, עודד, ההגנה המרחבית וחיל האוויר."
אורי הייטנר

[המשך וסיום]

תמונה חמישית
שמחה יושבת בחצר עם התינוקת בזרועותיה, בשמש. בניה משחקים בחול לרגליה. אני יוצאת מהבית שלנו ואוחזת בידי חבילה צבעונית. אני פותחת את האריזה.
"מה זה הטכסי הזה שהיה כאן. יש לכם אורחים?" שמחה שואלת אותי.
"כן. דודים שלי." אני עונה. "הנה. הביאו לי סוכריות. מי רוצה?"
כל הילדים קופצים ממקומם, מנגבים ידיהם המלוכלכות בחול בבגדיהם וקוראים: "אני, אני." ואני מחלקת להם סוכריות. אחת לכל ילד.
אחר כך אני מתיישבת על החול ליד שמחה והיא שואלת אותי: "דודים? מי זה?"
"אח של אימא שלי והאישה שלו. אח שלה היחיד שנשאר מהיטלר. את רואה? עכשיו אני יודעת כבר מי זה היטלר. אימא שלי סיפרה לי."
"לא יכול להיות. אף פעם לא ראיתי אותם..." מתעקשת שמחה.
אני מרימה פנים וידיים אל התינוקת, מנסה להשתעשע איתה. "הם לא היו פה הרבה זמן. שמעתי את אימא שלי אומרת, מנסה לחקות את אימא שלי: 'הו, מה קפץ עליכם פתאום? אחרי שלא ראינו אתכם שלוש שנים ולא שמענו...'"
הבנים של שמחה צוחקים.
ושמחה מהרהרת ואומרת: "שלוש שנים, שלוש שנים... אה, עם השערות הצהובות היא, האישה הזאתי?"
"כן." אני עונה בגאווה. "אישה יפה. והיא דודה שלי. ככה היא אמרה לי. והיא נתנה לי את הסוכריות."
"אז זאת, זאת ראיתי אותה פעם. נדמה לי שהיתה פה מזמן. אולי לפני שלוש שנים. אולי יותר. לא זוכרת."
דוד פונה אלי ומציע לי: "את באה לשחק במכולת?"
אני מתרוממת מהישיבה על החול ואומרת: "לא. מה פתאום. אני הולכת לדודים שלי."

תמונה שישית
אני נכנסת הביתה. בחדר יושבים אימא שלי ורומק, אחיה. דורקה, אשתו של רומק, עומדת והתינוק בזרועותיה. היא משמיעה לו קולות, מרימה אותו אל על ומשתעשעת איתו:
"פוצי, מותק, כמה שאתה יפה." היא אומרת לתינוק, ואחר כך פונה לאימא שלי: "מינה, למי הוא דומה?"
אימא שלי קמה ממקומה, ניגשת אליה ולוקחת ממנה את התינוק, פניה רציניות וקולה קר: "הוא צריך לישון עכשיו." והיא מניחה את אחי התינוק בעגלה.
דורקה נבוכה, עומדת ומביטה בידיה הריקות. אחר כך היא ניגשת אל השולחן, מושכת כיסא ומתיישבת ליד בעלה.
דוד שלי רומק מבחין בי עומדת בצד: "בואי, מותק. מה זה? לא נותנים נשיקה לדוד? "
אני ניגשת אליו בהיסוס. הוא מחייך, מורה באצבעו על לחי שמאל: "הנה, פה."
אני נושקת לו קלות על הלחי. מאוד נבוכה.
"יופי." הוא אומר "ועכשיו עוד אחת." ומורה על הלחי השנייה.
אני מחייכת, נושקת לו גם על הלחי השנייה.
אימא שלי חוזרת ומתיישבת ליד השולחן: "אז מה? כל הזמן הזה לא היה לך אכפת מאחותך?"
רומק מרצין ורוגז: "לי לא היה אכפת? שכחת מה אמרת לנו כשהיינו פה בפעם האחרונה? שכחת איך התנהגת לדורקה, כשהבאתי אותה להכיר אותך?"
דורקה נבוכה, נעמדת מאחורי בעלה ומניחה ידיה על כתפיו: "טוב. לא חשוב, רומק. מה שהיה – היה. אתם רק שני אחים. אי אפשר להיות ככה. תשכחו. אני שכחתי."
אימא אמרה בשקט, כאילו לעצמה: "איך אני התנהגתי? הביא לי אותה... טוב. נעזוב את זה." ובקול רם, בהתעניינות מעושה במקצת, שואלת: "אז איפה אתם גרים עכשיו?"
ורומק עונה לה: "אנחנו עוד באותו מקום, בקריית אליעזר, בשיכון שלנו."
דורקה מתיישבת ושואלת את בעלה: "תגיד לי, רומק, מי זה שפגשנו בכרמל ודיברת איתו על מינה?"
רומק נזכר ואומר לאימא שלי בהתעוררות: "אוי, כן. לא תאמיני, מינה! לא תאמיני את מי פגשתי בחיפה. את איציקל." והוא מתבונן בפניה, מנסה לבחון תגובתה.
הבחנתי שאימא שלי מופתעת, פניה מלמדות על סערת רגשות. אבל היא מנסה להתאפק ואומרת במין השלמה: "נו, מה? כן. אני יודעת. הוא גם בחיפה."
"את ידעת כל השנים שהוא בארץ?" שאל אותה דודי רומק.
"רק לפני שנה נודע לי." היא אמרה.
"נו?"
"נו, מה? מה אתה רוצה שאני אעשה?" היא אומרת לו.
דורקה שואלת: "מי זה איציקל, רומק? היכרתם אותו בפולניה?"
"היכרנו אותו?" עונה רומק, "שש שנים! שש שנים הוא ומינה היו..."
"חברים?" מנחשת דורקה.
ואימא שלי, בדמעות שחונקות את גרונה: "חברים? חתן וכלה היינו."
"ואז פרצה המלחמה?" מנסה דורקה להשלים את התמונה.
אימא שלי ואחיה שותקים, לא עונים לה. ולאחר מיספר דקות של שתיקה אומרת אימא שלי במין תוקף: "וזהו!" והיא עושה בכף ידה מין תנועה של ניגוב על השולחן. "במחנה פגשתי את שמואל ובאנו ארצה והתחתנו."
שוב משתררת שתיקה. ואחר ממשיכה אימא שלי בשטף, במין הצטדקות: "נו, לכי תדעי שהוא חי, שהוא יגיע לארץ. היה שם כזה גיהינום... אבל שמעתי שהוא גם נשוי שם בחיפה. אז הכול בסדר."
"הוא נשוי." אומר רומק, "אבל איך שהוא דיבר עליך..."
אימא שלי מביטה בי, כאילו נזכרת שאני שם ואחר אומרת לאחיה בהחלטיות: "די, תפסיק. אני בטוחה שלא הייתי מכירה אותו ברחוב עכשיו. מה יש לדבר?"
ואחר כך היא מתרככת, מוחה דמעה ואומרת: "חתן וכלה. חתן וכלה." ומוסיפה בקול רם: "אתם יודעים שכבר הכינו לי נדוניה? אתה זוכר, רומק? אימא הכינה ארון מלא סדינים ומפות ואפילו שתי שמיכות פוך..."
משתררת שתיקה. דורקה שוברת אותה ואומרת לבעלה: "תגיד לי, רומק, כשבאנו ארצה, לא היתה לך שמיכת פוך בשביל למסור למינה?"
בעלה מנסה בתנועות ידיים לרמוז לה ששתוק, אבל אימא שלי נזכרת: "כן. הוא הביא לי שמיכה, השמיכה שלי. השמיכה שאימא שלי שלחה לי מהגטו למחנה."
"אפשר היה לשלוח דואר אז, במלחמה?" שואלת דורקה.
"בהתחלה כן." עונה לה אימא שלי. "היינו במחנה העבודה וקיבלנו מכתבים וחבילות, עד שיום אחד שמענו שלקחו את כולם, את כל האנשים מהגטו, ושלחו אותם..."
"אז איך הגיעה השמיכה לרומק?" דורקה לא מבינה.
ורומק עונה, כאילו הוא חוזר שוב על סיפור ידוע: "נו, סיפרתי אז למינה. אחרי השחרור הגעתי למחנה שלה, נסעתי לחפש אותה. והיתה שם גויה אחת זקנה, המשגיחה שלהן. היא נתנה לי את השמיכה..."
"כן. זה בגלל הרקמה." אומרת אימא שלי. "רקמתי בשבילה. היא הביאה לי חוטים צבעוניים. ועל כל כרית רקומה קיבלתי צלחת מרק. והיא מורה באצבע על מפית רקומה, שהיתה על שולחן צדדי. "ככה רקמתי לי את... היא הגויה, לקחה פעם כרית רקומה ככה, ככה," ואימא שלי מרימה יד באוויר, מדגימה נשיאת דבר יקר. "והסתובבה במחנה ואמרה: 'תראו, תראו מה שיהודייה יודעת לעשות...' והיא הבטיחה, כשבאו להעביר אותנו למחנה אחר, היא הבטיחה לשמור על החבילה שלי עם השמיכה..." ואז אימא שלי נדרכת לפתע ופונה לאחיה: "אה, נזכרתי, כבר שנים אני רוצה לשאול אותך משהו."
רומק ואשתו מביטים בה בחשש.
"תגיד לי, רומק, בשמיכת הפוך הזאת שהבאת לי..."
"כן?" שואל רומק.
ואימא שלי ממשיכה בחשדנות: "בתוך השמיכה לא היתה תמונה של אימא?"
"כן... היתה..." הוא נבוך.
אימא קופצת ממקומה: "היתה? בטח שהיתה. היא היתה תפורה בפנים. אתה פתחת את התפר והוצאת אותה?"
והדוד שלי מניע בראשו לאות הן.
"אז למה לא סיפרת לי?" אימא צועקת, "ולמה לא הבאת לי את התמונה אז, עם השמיכה?"
"אז התמונה לא היתה אצלי." הוא עונה לה.
אימא נבהלת: "לא היתה אצלך? איבדת אותה?"
"לא. לא. אל תיבהלי." הוא מנסה להרגיע אותה. "עכשיו היא אצלי. אז נתתי אותה לצלם, שייפתח ממנה עוד תמונות."
אימא שלי כבר נסערת כולה: "אז איפה היא עכשיו? אני רוצה אותה. התמונה היחידה שהיתה לי מאימא. תפרתי אותה בחוט רקמה לתוך השמיכה שלא תלך לאיבוד... היא היתה איתי כל הזמן במחנה..."
"תירגעי, מינה, הכול בסדר." אומר לה דודי, "הצלם פיתח עוד שש תמונות חדשות."
אימא שלי כבר לגמרי חסרת סבלנות: "אז תחזיר לי אותה. אני רוצה אותה."
דודי רומק קם ממקומו, שולף ארנק מכיס מכנסיו ומוציא מהארנק מיספר תמונות.
"הנה, קחי את שש התמונות החדשות. תראי," הוא מקרב אותן לעיניה. "כמה יפה. הוא הצליח אפילו להוסיף קצת צבע לתמונה, לשפתיים. קחי את אלה, ואני השארתי לי את התמונה הישנה, השחור-לבן, שכמעט קרועה." והוא מושיט לה את התמונות.
אימא שלי נכנסת להיסטריה, מעיפה את התמונות והן מתפזרות על השולחן ועל הרצפה. והיא מתחילה לצעוק: "אני לא רוצה שש תמונות חדשות! לא רוצה צבע! אני רוצה את התמונה הישנה, אתה שומע? את התמונה שאימא שלי החזיקה ביד אני רוצה. את זאת שתפרתי ביד, בחושך, שם במחנה." והיא מדגימה באוויר תנועת תפירה. "את זאת עם החורים של המחט! אתה שומע? רק את זאת אני רוצה. תיקח לך אתה את החדשות!"
רומק נבוך. מתיישב. התינוק מתעורר מהצעקות ובוכה. אני מתיישבת על הרצפה בצד מפוחדת, מורידה את הראש. אני שומעת את הצעקות של אימא שלי, ואני שומעת שהיא גם דופקת באגרופה על השולחן: "רק את התמונה הישנה! אתה לא תסדר אותי." היא בוכה, ואחר כך מספרת בשקט, תוך כדי בכי: "בפעם האחרונה שראיתי את אימא... בתחנת הרכבת..." אני מרימה את הראש ורואה אותה פונה לדורקה ומספרת: "יום קודם לקחו אותנו, את כל הנערות, לבניין בית הספר. שם בדקו אותנו כל הלילה. ובבוקר, כשהביאו אותנו במשאיות לתחנת הרכבת, ראיתי שם את אימא. שמתי לב שאין לה טלאי צהוב על השרוול. והיא אמרה לי: 'אין דבר, מינה'לה, תכתבי לנו ממחנה העבודה.' והיא נתנה לי אז את התמונה שלה." אימא שלי ממשיכה לבכות וגם דורקה בוכה. ואז שולף רומק מכיס חולצתו מעטפה קטנה, מוציא ממנה תמונה ומושיט לאחותו. "קחי. הנה התמונה של אימא."
דורקה אוספת את התמונות המפוזרות ושמה אותן בארנקה. בינתיים נכנסת שרה השכנה שלנו אל החדר. בלי לומר דבר, ניגשת אל התינוק הבוכה. היא מוציאה אותו מן העגלה ומרגיעה אותו בידיה.
"בואי," היא אומרת לי, פונה לאימא שלי ואומרת לה כקובעת עובדה: "אני לוקחת אותם אלינו."
אימא מנענעת ראשה בהסכמה. שרה יוצאת עם התינוק בידיה, ואני לוקחת את העגלה הריקה של אחי ויוצאת אחריה.

תמונה שביעית
בחוץ מכניסה שרה את אחי התינוק לעגלה ומסיעה אותה הלוך ושוב. התינוק נרגע. שמחה יושבת בחוץ עם התינוקת שלה. דוד מתקרב אלינו ושרה אומרת לו: "תעלה למעלה, מותק, תביא לי כיסא מהמרפסת שלי."
דוד עולה במדרגות וחוזר עם כיסא. מביא לה כיסא והיא מתיישבת ליד שמחה והתינוקת שלה. אני מביטה בשרה ובעגלה. אחר כך אני מצטרפת למשחקי הבנים שבונים בחול. מדי פעם היא מעיפה מבט דואג לעבר הבית שלנו.
"תגידי, חנה'לה, מתי אבא שלך כבר יחזור מהצבא?" דוד שואל אותי.
אני מתאפקת לא לפרוץ בבכי: "עוד כמה ימים, אימא אמרה לי."
שרה מתערבת ואומרת בפסקנות: "עוד שלושה ימים הוא יחזור, אבא שלה, אבל רק לחופש."

אני עדיין בשדה התעופה בהונג קונג. בכל זאת הזמן עובר. יש לי עוד שעתיים. לא הצלחתי אפילו לנמנם על ספסל המתכת הזה. אני מחליטה להתקדם לעבר שער היציאה של הטיסה שלי. אני בינתיים יחידה פה. אני מתיישבת, מתכננת לשמור היטב על התיק שלי והטרולי. חסר לי שיגנבו לי משהו פה, בסוף העולם. אני ממשיכה לראות את הדברים כאילו אירעו אתמול. באמת הייתי ילדה סקרנית ויודעת הכול. לפעמים קראו לי ביידיש "אן אלטע קופ", ראש זקן, או "אן אלטע טשאייניק" קומקום זקן.

תמונה שמינית
אני יושבת על החול, שרה ושמחה מפטפטות, ואני מאוד מודאגת וגם סקרנית לדעת מה קורה שם בבית שלי, עם אימא שלי ועם אחיה וגיסתה. לכן קמתי והתגנבתי פנימה לדירה שלנו. מן הפתח ראיתי את שלושתם יושבים סביב שולחן. אני התחמקתי אל המטבח. שם ישבתי בשקט והקשבתי. והם לא ידעו שאני שם.
"אני אכין תה," אומרת דורקה. אימא שלי לא ענתה. נבהלתי. הסתתרתי מאחורי המקרר. דורקה נכנסה והכינה תה. היא לקחה מגש, הניחה עליו שלוש כוסות וחזרה לחדר. איזה מזל שהיא לא ראתה אותי. היא כנראה מתוחה מאוד.
ואז אימא שלי אומרת בקול עייף: "יש גם עוגת טורט. אפיתי בבוקר." ושוב קפצתי אל מאחורי המקרר והשתדלתי לא לנשום. אימא שלי לוקחת מהשולחן הקטן במטבח עוגה עגולה, שנאפתה בסיר פלא וחוזרת לחדר.
משתררת שתיקה. הם כנראה אוכלים עכשיו מהעוגה ושותים תה. את השתיקה שוברת קריאת בהלה של דורקה: "אוי, מי זה בחלון?"
אני הבנתי מיד שזה הזקן שאוסף סמרטוטים. לפעמים הוא מציץ לתוך הבית שלנו.
"רגע," קורא רומק, ואני שומעת את הכיסא שלו חורק. הוא בוודאי קם והתקרב לחלון. "הסתלק. איזו מהירות..." ואחר כך אני שומעת אותו אומר בקול מהורהר: "אני מכיר אותו... ראיתי אותו כבר פעם..."
ואימא שלי אומרת: "נו, בטח שאתה מכיר אותו, זה פרו..."
רומק מתפרץ לדבריה: "לא. אל תגידי לי." הוא כנראה מנסה להיזכר ואחר כך אומר בתדהמה: "פרופסור לוין?!"
ואימא שלי אומרת, ואני מנחשת שהיא מהנהנת בראשה: "כן. כמו שאתה רואה אותו. זה (!) פרופסור לוין."
"מי זה פרופסור לוין? הדבר הזה הוא פרופסור? זה 'אלטע זאכן', לא?" אומרת דורקה.
ואימא שלי: "נו, מה? המלחמה הזאת הפכה את כולנו ל'אלטע זאכן'. אם אתה, למשל, היית לומד..." אני מבינה שהיא פונה לאחיה. "אבל המלחמה פרצה ואפילו לא גמרת תיכון..."
רומק אומר, ואני מתארת לעצמי שהוא אוחז בראשו: "אני לא מאמין! כמה שנים לא ראיתי אותו... " ואז הוא מבהיר בסערת רגשות, כנראה לאשתו: "הוא בן-עיר שלנו. היה מרצה לאמנות באוניברסיטה!"
דורקה לא מאמינה: "זה? מרצה לאמנות?"
אני שומעת שרומק מרחיק את כסאו. הוא כנראה מתיישב ופושט את רגליו קדימה, ואני שומעת אותו אומר בקול חולמני: "אני זוכר שהייתי בא אליהם הביתה. הבן שלו היה בגילי. איזה בית היה להם... הדירה שלהם היתה בקומה השלישית, תמיד היתה בה אפלולית כזאת... ואיזה אוספים היו לו! ציורים על הקירות. פסלים בכל פינה..."
"היתה לו אישה צעירה." מוסיפה אימא שלי.
"נכון," אומר רומק "כמה שהיא היתה צעירה ויפה. היא דיגמנה בשבילו. הוא צייר אותה וגם פיסל. אני זוכר שעמד שם, על שולחן פינתי קטן, פסל של הראש שלה. שעות יכולתי להסתכל על הפסל הזה..."
"אבל היית ילד קטן..." אומרת דורקה.
"מה קטן? " הוא אומר, "הייתי בן שלוש-עשרה. וכשהחבר שלי, הבן שלו, לא היה בחדר, הייתי ניגש לפסל ומלטף אותו ככה מלמטה, לאורך כל הצוואר הזה ... על הפנים: השפתיים, האף, העיניים, השיער..."
ואני מדמיינת לעצמי את תנועות ידיו מדגימות על פניו.
דורקה צוחקת: "כבר אז אהבת בחורות יפות, אה?"
מעניין אותי איך אימא שלי מגיבה לזה, אבל אני לא מעזה להציץ לחדר. היא בטח לא כל כך מרוצה מהתפנית בשיחה הזו. כי שמעתי אותה אומרת בשקט: "לא יזיק לשים חגורת צניעות על אשתו עכשיו..." למי היא התכוונה?
אבל רומק ודורקה כנראה לא שמעו את הערתה וממשיכים לצחוק, ונשמע קול של נשיקה.
"נו, מה עוד היה לו שם?" שואלת דורקה.
ורומק עונה: "אח! הכול! איזה אוספים. בולים, מטבעות, ספרים עתיקים. שעות ביליתי שם."
"איתו?" מתגרה בו דורקה.
"לא." הוא עונה. "הוא היה תקופות ארוכות בחוץ לארץ – פריז, ברלין... ואשתו הצעירה נשארה עם הבן. והיה להם כלב בבית. המשפחה היהודית היחידה עם כלב שעשועים..."
"טוב. תפסיק כבר. מה שהיה היה." אומרת אימא שלי. "להכין משהו לאכול?"
"לא. אנחנו עוד מעט נלך. רצינו רק... " אומר רומק, עכשיו בקול רציני.
"רציתם מה?" שואלת אימא שלי בחשדנות.
אני מעזה להציץ ורואה את דורקה ורומק עומדים מול אימא שלי. זרועו של רומק על שכם אשתו, והוא אומר בהיסוס: "נו, איך נגיד לך את זה? יש לנו בעיות."
"נו, למי אין?" אומרת אימא שלי בפסקנות.
"אבל לך יש שני ילדים." הוא אומר.
"אז מה?" אומרת אימא שלי בקול דרוך.
רומק מנסה כנראה לרכך אותה: "את זוכרת כמה טוב היה לנו בבית? עם האחים שלנו?"
אני שומעת את אימא שלי מזיזה כיסא, כנראה מתיישבת עליו, ונאנחת: "נו, מצאת לך מה להזכיר עכשיו." ואחר כך היא מתעשתת: "טוב. תכלס. דברו! מהרגע שהגעתם הנה, אחרי שלוש שנים שלא ראיתי אתכם, הבנתי שזה כבר יעלה לי במשהו. מה אתם רוצים? הלוואה? אין לי כסף."
היתה שתיקה קצרה. ולאחריה שמעתי את דורקה אומרת: "רצינו לבקש ילד."
אימא שלי נדהמת: "ילד? ילד שלי?"
"לא. לא אחד הילדים שיש לך כבר." ממהר רומק להסביר. "רצינו לבקש אם את יכולה עוד אחד..."
אימא שלי המומה: "ללדת בשבילכם?"
ורומק אומר, קצת יותר בביטחון: "כן... כן. את מבינה?... לדורקה אין רחם. חשבנו שאת ובעלך... שתתנו לנו תינוק ונגדל אותו..."
אני שומעת את אימא שלי צוחקת צחוק מעושה: "אין לה רחם? אל תצחיק אותי. יש לה כניסה כמו השאול. כמה גברים..."
דורקה מתחילה לבכות בשקט.
"אל תתחילי לדבר כמו אז. אל תהיי אכזרית." אומר רומק, "אז יש לה רחם. אבל היא לא יכולה ללדת."
ואימא שלי: "בטח. מרוב הפלות. עם כמה גברים היא כבר היתה, האישה שלך?"
הבכי של דורקה מתגבר. עכשיו היא בוכה בכי מר.
"תפסיקי, תפסיקי להיות אכזרית!" אומר רומק לאחותו.
"אני אכזרית? היא אכזרית כלפיך. ואתה תמים. כל הארץ מדברת עליה. כל הזמן אני שומעת: גיסתך פה וגיסתך שם. זה נכון שגר אתכם עוד בחור בדירה שלכם?"
"זה היה לפני שנה, והוא היה דייר." אומר רומק.
"דייר? באמת? ככה קוראים לזה? רק שכחת שאז אתה עבדת במחצבה בנגב. לא היית כל השבוע בבית..."
פתאום מרים רומק את קולו, ואני מתארת לעצמי שהוא ניגש בזעם רב אל אחותו, חששתי שהוא יכה אותה: "תשתקי כבר, אני אומר לך. אין לך לב?"
אימא שלי משתתקת. אני שומעת את הדלת נפתחת ואת קול עקביה של דורקה בצאתה החוצה. הדלת נסגרת אחריה.
"לא התכוונתי לספר לך." אומר רומק לאחותו "אבל אם את רוצה לדעת, היא לא אשמה בכל ההפלות שלה."
אימא שלי בספקנות, בקול שקט: "לא אשמה?"
"בדיוק." הוא עונה לה "לא אשמה כמו שאַת לא אשמה שאימא ואבא וכולם נשרפו באושוויץ."
"די, די." צועקת אימא שלי ואני מדמיינת אותה שמה ידיה על אוזניה.
"לא די. לא אפסיק. " קורא רומק, "היית צריכה להבין בעצמך. אבל אין לך שכל לזה. את בלי טאקט וגם אגואיסטית. חושבת רק על עצמך." ואז בקול מלגלג, בחיקוי "מה יגידו... מה יגידו על הפרינצסה מינה, שגיסתה שכבה עם גברים... תדעי לך שהיא עברה שש הפלות! כן. שש. כמו שאת שומעת. ולא פה. שם. כל פעם נאצי אחר הכניס אותה להיריון והם דאגו שהיא תפיל, כדי שהגוף שלה לא יתקלקל, כדי שהם יוכלו להמשיך להשתעשע בה..."
עכשיו אימא שלי מתחילה לבכות: "תפסיק, די. אני לא רוצה לדעת."
אבל רומק ממשיך: "את חייבת לדעת. את יודעת איך מצאתי אותה שם? אחרי הביקור אצל המשגיחה שלך במחנה. אני הולך ככה ברחוב עם החבילה של השמיכת פוך ובוכה, חושב עליך, אם אמצא אותך בחיים... ופתאום ראיתי אותה. היא שכבה שם על המדרכה, מעולפת, מגולחת... לפני שהם ברחו הם גילחו אותה, כדי שהחיילים האמריקאים או הרוסים לא ייהנו ממנה..."
ואז אימא שלי אומרת בקול חנוק: "אני לא יכולה ללדת עוד ילד. יש לי בעיות עם הלב. הרופאים אמרו שאם אלד עוד פעם, אני עלולה למות..."

אני מנותקת לגמרי מכל מה שנעשה סביבי בשדה התעופה. פתאום חדרה לאוזניי הקריאה ברמקול: "
"This is the last call for Qantas passengers to Australia, flight…"
אוי, הזמן חלף ואני פה חולמת. אני עלולה להפסיד את הטיסה. במהירות אספתי את החפצים שלי ומיהרתי אל היציאה. מזל שהגעתי קודם אל שער העלייה למטוס. אני מוסרת את הכרטיס שלי ואת הדרכון לדיילת יפהפייה עם המדים של קוונטאס, עוברת בשרוול ומגיעה למקום מושבי במטוס. יש לי מקום במעבר. יופי. אוכל לקום מדי פעם לשירותים ולחלץ עצמות מבלי להפריע לאף אחד. אני מעלה את הטרולי שלי למעלה, מתיישבת במקומי, חולצת נעליים וחוגרת את עצמי. וסוף סוף, עוד כשהמטוס על המסלול, לפני שהוא ממריא, אני נרדמת.
אני מתעוררת כאשר דייל מציע לי ארוחה. אני אוכלת ארוחה מסודרת אחרי כל כך הרבה שעות. אחרי הארוחה אני קמה ממקומי וצועדת הלוך ושוב בין המעברים, כדי להפעיל מעט את רגליי אחרי כל כך הרבה שעות. אחר-כך אני מתיישבת במקומי. והזיכרונות שבים אליי.

תמונה תשיעית
אימא שלי ואני מתכוננות ללכת לים. אימא שמה בעגלת העץ הלבנה של אחי התינוק, מתחת למושב, סל עם מזון ושתייה.
"הולכים לים. הולכים לים." אני מקפצת בחצר מאושרת.
אנחנו יוצאות מפתח החצר למדרכה. אימא דוחפת לפניה את עגלת התינוק. אנחנו יורדות במורד הרחוב, פונות ימינה, עוברות עוד רחוב. והנה הגענו אל שפת הים. אימא שוכרת כיסא נוח מנער שעובד במקום. אחר-כך פורשת שמיכה על החול, מושיבה עליה את אחי התינוק, חובשת כובע לראשו ושמה בידו בננה מקולפת.
אני פושטת את השמלה שלי ונשארת בבגד ים כחול. "אימא, אני נכנסת למים."
"בזהירות. לא ללכת רחוק." היא אומרת לי.
"בסדר," אני עונה לה ורצה אל המים. לפני שרגליי נוגעות במים אני נעצרת בהיסוס. ואחר כך מתקדמת לאט לאט, עד שהמים מכסים את הברכיים שלי.
"חנה'לה, חנה'לה, היזהרי!" אני שומעת את אימא קוראת.
ואז אני מבחינה במים בשני ילדים משתובבים. אני מנופפת בידיי וקוראת אליהם: "דוד, יצחק, אני פה."
אחר כך אני רצה אל אימא ומבשרת לה: "אימא, גם דוד ויצחק פה."
דוד ויצחק יוצאים מן המים ומגיעים אלינו. "עם מי הגעתם?" אימא שואלת אותם.
"לבד." עונה לה יצחק.
"טוב. תיזהרו." היא אומרת, השניים רצים אל המים ושוחים הרחק.
"את תישארי פה." אימא אומרת לי.
"אבל למה הם נכנסים רחוק?" אני מתמרמרת.
והיא עונה לי בהחלטיות: "הם כן ואת לא. להם לא יקרה שום דבר. הם יודעים לשחות."
"טוב." אני מסכימה. "אז לפחות בקצה." ואני צועדת שוב לכיוון המים.
"ושתבואי עוד מעט לשתות. צריך לשתות הרבה..." אימא קוראת אחריי.
"טוב. עוד מעט." אני נכנסת למים ונעמדת קרוב מאוד לחול. יצחק ודוד משתובבים מרחוק, מתיזים מים זה. אני מביטה לאחור ורואה את אימא שלי משחקת עם התינוק.

תמונה עשירית
אני ואימא חוזרות מן הים. אימא דוחפת לפניה את עגלת התינוק. דוד ויצחק, גם הם שבים מן הים, חולפים על פנינו בריצה ונעלמים בפינת הרחוב. אנחנו הולכות לאט לאט, עייפות. כשהגענו לרחוב יחיאלי ראינו התקהלות גדולה.
"קרה משהו!" אומרת אימא.
דוד ויצחק באים לקראתנו בריצה ואומרים ביחד: "הוא מת! הוא מת"
"מי מת?" אימא שלי שואלת בבהלה.
"הזקן. זה שאסף סמרטוטים." עונה דוד.
"איך מת? נדרס?" היא שואלת.
ודוד עונה: "לא. הצצנו מהחלון. ראינו את הרגליים שלו למעלה."
"אני לא מבינה." אומרת אימא.
ויצחק מסביר: "היה לו בחדר ערימה ענקית של סמרטוטים. נכון?" אימא שלי מהנהנת. "אז הוא נפל לתוכה. בטח רצה להוציא משהו מהסמרטוטים שלו, ולא הצליח לצאת."
אימא שלי מזועזעת. "אוי ויי." היא אומרת. "הוא נחנק התוך הסמרטוטים שלו."
נשמעת צפירה ומכונית משטרה מגיעה. שוטרים יורדים ממנה ומנסים לפזר את ההתקהלות. שוטר אחד יורד אחרון והולך לאט לכיוון דלת ביתו של הזקן. הוא נכנס פנימה.
ואז אימא שלי אומרת: "זה הבן שלו. הבן של הזקן. מסכן."
דוד ויצחק מגיבים יחד בתדהמה: "הבן שלו שוטר?"
אימא שלי מאשרת: "כן." אחר כך היא מתעשתת ומזרזת אותי, שעמדתי שם המומה. לא מוציאה מילה מהפה. "בואי, חנה'לה. אי אפשר לעמוד כאן כל היום. צריך להתרחץ אחרי הים."
אני נגררת אחריה. לפני הכניסה לחצר אני מפנה את מבטי לאחור ורואה את דוד ויצחק נדחקים בין כל האנשים, מנסים להתקרב לחלונו של הזקן.
החצר שלנו ריקה עכשיו. אנחנו נכנסות הביתה עם התינוק, שמתעורר ובוכה. אני שומעת מבחוץ צפירה. כנראה של אמבולנס. אחרי המקלחת יצאתי לחצר עם סנדוויץ' ביד. לפתע נכנס לחצר אדם במדים, והושיט את ידיו אלי לחיבוק. "אבא בא! אבא בא!" קראתי בשמחה. אימא יצאה גם היא לחצר, התינוק בידיה, והיא מוחה דמעה מן העין.

יש עוד שעה עד לנחיתה במלבורן. ההתרגשות שלי גוברת. עוד מעט אראה את הדוד שלי, הדוד שלא ראיתי עשרות שנים, מאז גיל תשע. איזה סיפור. גם לאבי נותר רק אח אחד, זה הדוד שהיגר לאוסטרליה. וכך גם לאימי. רק אח אחד, רומק, ניצל מן השואה. והגורל האכזר קבע עוד נקודת דמיון – שני הזוגות היו חשוכי ילדים.
בתוך כל ההתרגשות והחשש לקראת המפגש עם הדוד באבלו הכבד, אני נזכרת בעוד תמונה מהשכונה שלי. זה היה הזיכרון האחרון שלי משם, לפני שעברנו דירה.

תמונה אחרונה
שמחה עומדת ליד הברז, ביד אחת מחזיקה תינוקת, וביד שנייה שוטפת חיתול.
"שמחה, תני לי אותה קצת." אני מבקשת ממנה ומושיטה את ידיי. ועוד לפני שהספקתי לקחת אותה, ראיתי שנכנס דוור לחצר, פונה לדירה שלנו ואחר כך יוצא.
"אני חושבת שקיבלנו מכתב. אני הולכת לראות ממי." אני אומרת לשמחה ופונה אל הדירה שלנו.
לפני שהגעתי אל הדלת אימא שלי יוצאת החוצה בריצה, כולה נרגשת, בידה מכתב והיא קוראת: "שרה, שרה!"
שרה יוצאת אל המרפסת בקומה השנייה ושואלת: "מה קרה? מה קרה?"
"קיבלתי מכתב בעברית ואני לא יודעת לקרוא אותו. בואי, תקראי לי אותו." עונה לה אימא.
שרה יורדת במדרגות, ניגשת לאימא שלי, לוקחת ממנה את המכתב ומסתכלת על המעטפה משני צדדיה. "זה מכתב מהסוכנות היהודית." היא מתחילה לקרוא. לאחר דקה היא מרימה את עיניה ושואלת את אימא שלי: "מי זה משה בורשטיין?"
אני רואה את אימא שלי מתרגשת, שמה את ידה על ליבה וכמעט מתעלפת: "משה בורשטיין? משה בורשטיין? משה בורשטיין זה אבא שלי. מה כתוב כאן?"
שרה ממשיכה לקרוא, ואחר כך אומרת לה: "כתוב פה שמשה בורשטיין חי. הוא במרסיי. עוד כמה ימים יגיע לארץ ישראל באונייה."
אימי מתחילה לבכות ואומרת כלא מאמינה "אבא שלי חי! אבא שלי חי! "
אני רצה אליה, היא מושיטה אלי ידיים ומחבקת אותי חזק חזק. "יש לך סבא, חנה'לה! יש לך סבא!"
לקול המהומה יוצאת כל המשפחה של שמחה לחצר, וכולם מתרגשים ושמחים. שרה פונה ועולה בריצה במדרגות אל דירתה.
פתאום מגיעים לחצר דודי רומק ואשתו דורקה. אני רואה שיש בידיו של רומק מכתב. הוא ניגש אל אימא שלי, מהסס לרגע.
אימא שלי מתעשתת "גם אתה קיבלת מכתב? " הוא מהנהן בראשו.
אימא שלי מחבקת אותו בחוזקה. ואחר כך גם את רעייתו. ואז נשמעת מוסיקה מהדירה למעלה, שרה יוצאת למרפסת לבושה בבגד צבעוני, יורדת לחצר ומתחילה לתופף ולרקוד. הכול מביטים בה, מחייכים ובוכים גם יחד.

המטוס נוחת בשדה התעופה של מלבורן. אני לוקחת את הטרולי והתיק שלי ויוצאת. אני עומדת בתור ארוך ומחכה למונית שתיקח אותי לבית הדוד שלי איסר, אח של אבא שלי, אותו לא ראיתי שנים רבות.
במרוצת השנים נפטרו אימא שלי, אבא שלי, אחיה – דודי רומק ורעייתו דורקה. עכשיו מכל משפחת המוצא שלי נותר לי רק דודי איסר באוסטרליה, שהוא כְּאַב לי ואני כְּבַת לו.

* מבוסס על זיכרונות, עם כמה שינויים ממה שאירע במציאות. שמות הדמויות שונו, מלבד השם "איסר".

עדינה בר-אל

אהוד: הסיפור מרתק. הקוראים ודאי סקרנים לדעת כיצד היתה הפגישה עם הדוד באוסטרליה.

בְּסִמְטַת בָּהֲרִי

חָתוּל לָבָן חָצָה אוֹתִי בְּסִמְטַת בָּהֲרִי הַיְּרוּשַׁלְמִית
בְּלֵב הָעִיר, הֵיכָן שֶׁשְּׁנֵי בָּנִים לְאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה
פָּתְחוּ בִּשְׁעָתוֹ מָה שֶׁהַיּוֹם בִּלְשׁוֹנֵנוּ "פִּיצוּצִיּוֹת"
(קְרִי: חֲנוּיּוֹת לְמִמְכָּר בָּטְנִים, פִיסְטוּקִים,
גַּרְעִינִי חַמָּנִיָּה שְׁחוֹרִים אוֹ גַּרְעִינִי דְּלַעַת לְבָנִים).
זֶה קָרָה בְּאוֹתָהּ סִמְטָה צָרָה וּקְצָרָה
שֶׁהָיְתָה אָז רַק דֶּרֶךְ עָפָר
בְּטֶרֶם רֻצְפָה בַּאֲבָנִים לְבָנוֹת
מִטַּעַם עִירִיַּת יְרוּשָׁלַיִם.
וְהָיוּ וִיכּוּחִים בֵּין בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה
אִם הַדָּבָר תַּקִּין, לֵאמוֹר:
הַאִם זֶה הָגוּן לְהַעֲמִיד
כָּל כָּךְ קָרוֹב זוֹ לְזוֹ חֲנוּיּוֹת זֵהוֹת?
חָתוּל לָבָן הֲרֵי זֶה סִימָן טוֹב,
בְּאַנְגְּלִית good omen
אוֹ בְּלָטִינִית lingua franca
לֵאמֹר: הַשָּׂפָה הַנֶּחְשֶׁבֶת,
הַלָּשׁוֹן הַמְּיֻחֶסֶת, הַבֵּין-לְאֻמִּית
מָה שֶׁהָיְתָה לִפְנֵי כֵן הַצָּרְפָתִית
בָּעוֹלָם הַמַּעֲרָבִי, שֶׁהָיְתָה מְקֻבֶּלֶת
אֲפִלּוּ גַּם עַל הָעָם הָרוּסִי, שֶׁהֵם כְּבֵדִים
וְכִמְעַט אֵינָם זָזִים מֵעֲמָדוֹת הַמְקֻבָּלוֹת עֲלֵיהֶם.
הֲרֵי אֲפִלּוּ אִם זוֹ כֵּן קוֹנְקוֹרֶנְצְיָה,
כְּלוֹמַר תַּחֲרוּת בַּשּׁוּק הַחֹפְשִׁי –
אֵין זוֹ עָבֵרָה עַל שׁוּם חֹק אוֹ תַּקָּנָה,
אוֹ שֶׁזּוֹ עָבֵרָה שֶׁשּׁוּם גּוֹרֵם אֵינוֹ שָׂשׂ לֶאֱכֹף
וְאֵינוֹ מְמַהֵר לִתְבֹּעַ אֶת עֶלְבּוֹנָה.
לְהַזְכִּירְכֶם: חָתוּל לָבָן, מַשְׁמָע
שֶׁאֲנִי צָפוּי דַּוְקָא לְמַזָּל טוֹב
וּפָטוּר מִלְּשַׁנּוֹת אֶת כִּוּוּן הֲלִיכָתִי,
פָּטוּר מִלְּהַפְנוֹת גַּב לְמַסְלוּל הֲלִיכָתִי
וּפָטוּר מִלִּירֹק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים
טְפוּ-טְפוּ-טְפוּ...
אסי דגני

ולמסקנות שלךָ

המאמר טוען שיש זהות בין הדרך לפתרון בעייה מתמטית, לבין יצירת אמנות. לדעתי – אין דומה פתרון מתמטי ליצירת אומנות. הפתרון המתמטי הוא חד סופי וברור.
בתהליך האמנותי אין התגלות חד פעמית של פתרון. בכלל, לדעתי גם לא נכון לכנות את זה כ"בעייה". זה בעצם קונספט שעל פיו האמן עובד על יצירתו עוד ועוד לפעמים בסיזיפיות. זה בוודאי לא הבזק של גילוי. יש בו ניסוי ותעייה. בשום אופן אין בו "פתרון". יש אינסוף תצוגות של הקונספט הזה. אם היה לו פתרון אחד, הוא לא היה ממשיך לייצר באותו הכיוון.
אני נהגתי להגיד לתלמידיי שהאמנות שהיוצר עובד עליה – דומה ליהלום. כאשר מלטשים יהלום, כל תזוזה שלו מגלה משטח אחר שלו, ומבהיקה בצבע אחר. כך גם האמנות. היוצר עובד על קונספט מסוים, לפעמים במודע לפעמים בלא מודע, וכל פעם היצירה קצת אחרת כמו אותו יהלום. ככה שזה בכלל לא דומה לפתרון המתמטי שהוא יחיד.
אני גם לא חושבת שבאומנות הפלסטית יש רגע של "הארה" שבו האמן מוצא את הדרך לסיים את עבודתו. הרבה פעמים נדמה לאמן שאם הוא יעלה על הבד את אותו חזיון שראה בדמיונו – הוא יגיע לאן שרצה. אבל בפועל – כאשר הוא עושה את זה – זה נראה גרוע. לכן יש כל הזמן "משא ומתן" בין האמן לעבודתו.
ומה תגיד על אותם אמנים אקספרסיוניסטים שאינם מודעים לקונספט שלהם? ויש כאלה. שנראים עובדים מן "הבטן" ולא מן הראש.
בנדלה

אהוד: חזרתי וקראתי את דבריהם של אהרון קציר, פפיטה האזרחי ודבריי שלי על אודות דברי שניהם כפי שהבאתי אותם בספרי "סדנת הפרוזה" (2000) ולאחרונה בחוברת "פפיטה האזרחי 1963", והם נראים לי תקפים ונכונים. אינני מבין את הביקורת שלך עליהם.

מקצת הדם ההונגרי שבי, כולו יהודי, אמור היה לסעור למשמע המוסיקה ההונגארית התוססת של ליסט וברטוק. הקונצרט נפתח ב"ולס מפיסטו מס' 1" של ליסט (1811-1886) שלפי התוכנייה יש בו עלילה עם פאוסט ומפיסטו אבל קשה היה לזהותה בהאזנה ליצירה החזקה והמרתקת הזו, שנמשכה כרבע שעה, בניצוחו המצויין של אילן וולקוב ועם התזמורת בהרכב מלא שבמלא. הקהל הגיב בתשואות ממושכות. לאחר מכן ניצח וולקוב על "הפרלודים, פואמה סימפונית מס' 3" של ליסט, יצירה שקטה ומלודית יותר, גם היא כרבע שעה, אשר לקראת סופה היו בה שני סיומים נהדרים וסוערים כאשר המצלתיים, הטוּבּה והתופים ממלאים בהם תפקיד מרכזי וסוחף. ושוב תשואות ממושכות. הקהל ממש התלהב.
בחלק השני, שנמשך כחצי שעה, ביצעה התזמורת עם להקת בלט – הכוריאוגרפיה של נועה צוק ואהד פישוף, ועם הופעה קצרה של המקהלה ע"ש גארי ברתיני, ועם עגלת-זבל עירונית ירוקה אחת בעלת שני גלגלים שחורים – את "המנדרין המופלא", בלט במערכה אחת מאת בלה ברטוק (1881-1945). ההיכל היה חשוך, כך גם הבמה המורחבת (למען הבלט) – ומתחילת הערב היו תלויים בה מגבוה מסכים שחורים ומדכאים מאוד, כמו בעצרת אבל. בבלט איני מבין, אך התפעלתי מהיכולת הפיסית המעולה, האקרובטית, של הרקדניות והרקדן האחד, מהתאמת התנועות המושלמת שלהם, אשר לאחר חצי השעה המתישה של הריקוד היה מגיע להם לקבל לפחות את "אות הספורט". היתה גם עלילה, כך לפי התוכנייה, אך בבלט עצמו קשה היה לזהותה.
זה אולי אידיוטי לומר אבל המוסיקה של ברטוק היתה יכולה להיות מבוצעת בהצלחה רבה גם בלי להקת הבלט, וכך היה אפשר להתמסר יותר לשמיעתה.
אהוד בן עזר

אלימות פרטנית כלפי צוות רפואי תמיד היתה, אך אלימות קבוצתית של עשרות אנשים נגד בית חולים קיימת רק מהזמן האחרון.
מטופל ערבי הועבר להדסה מבית חולים פלסטיני בעיר משום ששם חששו ממשפחתו. הוא הגיע במצב אנוש לאחר נטילת מנת יתר של סמים, וכאשר נקבע מותו רופא אוים בשבר זכוכית שיעשה לו החייאה, ועשרות ערבים הסתערו על בית החולים, סיכנו את הצוות הרפואי, והרסו רכוש רב.
(עידו אפרתי ניר חסון, "הארץ" 19.5.22 עמ' 5 משום מה לא הופיע בדיגיטל)
התפרעות דומה של ערבים התרחשה גם בנהריה.
https://www.ynet.co.il/news/article/sjuc0afv5#autoplay
הטרור הערבי-מוסלמי נגד בתי החולים בישראל, המיועד להמאיס את החיים על היהודים מחמיר והולך. (ודוק: לא "טרור בתי חולים", כי בתי חולים אינם יכולים לעשות טרור כשם שאין "טרור חקלאי" כי חקלאות אינה יכולה לעשות מעשי טרור כפי שמגדירים המכבסים הצבועים).
הטרור הערבי-מוסלמי נגד בתי החולים מסכן את כולם גם את הערבים, לכן יש לשים לו קץ ומהר על-ידי הצבת משטרה ומניעת כנסת מלווים מעל מיספר מסויים לכל חולה.

לא הגזמה – שחיתות היא שחיתות
תמיהני על ד"ר משה גרנות, סופר בעל שם שכתב ספרי פרוזה ומחקר רבים, ואמון על הבנת הנקרא, על שלא הבין את מה שכתבתי על אמנון אברמוביץ וכתב: "אינני מבין את כעסו של נעמן כהן על אמנון אברמוביץ' רק משם שהתכחש לדבריו בעניין עסקת שליט ששיחררה את סינוואר מחמישה מאסרי עולם. אני מסכים שיש פה כישלון עיתונאי, אבל לכנות אותו בגלל זה – מושחת ומשחית?! נעמן כהן, לא הגזמת?" ("חדשות בן עזר", 1748).
אז ככה. לא מדובר בכעס על שקר (שגרנות מכנה משום מה רק "כישלון עיתונאי"), אלא בביקורת כוללת על משנתו של אברמוביץ'. הכינוי "משחית ומושחת" ניתן לו בגלל תורת "האיתרוג" העיתונאית שלו, לפיה לא חשובה האמת, אלא רק ההשקפה הפוליטית של נשוא הכתבה. שקריו בנושא עסקת שליט הינם רק דוגמה אחת מני רבות לעומק שחיתותו. קשה לי להאמין שד"ר משה גרנות באמת סבור שלכנות עיתונאי בעל תורת "איתרוג" המשקר כתוצאה ממנה, "מושחת ומשחית" זו הגזמה. האם זו הגזמה, או אמת?

אלישבע בורנשטיין-אליזבת בורן – ראשת ממשלת צרפת
בת ניצול השואה המשומד
נשיא צרפת, עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון, מינה את אליזבט בורן (ילידת 1961) לראשת הממשלה השנייה בתולדות צרפת. שורשיה של משפחת אביה יוסף בפולניה. סבהּ זליג בורנשטיין, שמת במחנות יחד עם שניים מבניו, נמלט מהאנטישמיות הפולנית בשנות ה-20 והשתקע בבלגיה, שם מצא עבודה אצל יהלומן. יוסף נולד באנטוורפן בשנת 1925. הוא היה אחד מארבעה אחים, לאון יליד 1921, אייזיק ב-1923 ואלברט ב-1930. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נאלצה המשפחה לצאת שוב לגלות ומצאה מקלט בדרום צרפת, בטולוז, מונטובאן, ולאחר מכן בנים. האם אנה מתה אז בגיל 36 בלבד.
באוגוסט 1942, יוסף ואחיו יצחק נעצרו לראשונה כיהודים חסרי אזרחות והובלו למחנה ריבסלטס. "זליג הצליח לשחד שומר, שנתן ליצחק וג'וזף 'לברוח'. הם חזרו לנים בסוף 1942 והחליטו להצטרף לרזיסטנס. בינתיים גם ליאון נעצר. וגורש בצעדת מוות 51 ב-6 במרץ 1943; לכיוון סוביבור, שם נרצח."
שלושת האחים בורנשטיין כינו עצמם אז בורן Borne. והם עסקו במשימה להעביר גברים ונשים יהודיים מגרנובל ל-Biques maquis, בטארן, בארגון בראשות מייסד ארגון הקרב היהודי, תנועת התנגדות יהודית, אברהם פולונסקי, אך ב-24 בדצמבר 1943 נעצרו האב ושלושת בניו יוסף, אייזק ואלברט על ידי הגסטפו בגרנובל. "היו לנו מסמכים כוזבים, כשהשוטרים נכנסו לדירה בעשר בערב, הם הכריחו אותנו להוריד את המכנסיים. (...) הם רצו יהודים. הם לגמרי רצו שאנשים יסגירו את האחרים. ומשם, סבלנו אז גם מה שנקרא אמבטיה. זה קרש, אנחנו מטים אותו במים. חקירה מאוד מאוד קשה," סיפר יצחק בראיון.
המשפחה הועברה לדרנסי, ומשם לאושוויץ-בירקנאו בשיירה 66 ב-20 בינואר 1944. "היו שורות של אנשי SS וזונדרקומנדו, כלבים והיללות: 'ראוס, ראוס, ראוס.' היינו צריכים לצאת במהירות. כבר היה שלג. וזה המקום שבו אחי יוסף ונבחרתי," תיאר יצחק. זליג ואלברט נלקחו ישירות לתא הגזים.
יוסף ויצחק נשלחו לעבוד במחנה בונה-מונוביץ או באושוויץ השלישי, אחד משלושת המחנות הגדולים של מתחם מחנה הריכוז: "כשהגענו לבונוורק, שנמצאת שלושה ק"מ מאושוויץ, האפר עף עד הסוף. שם. כשהיה סוער, הארובות בערו, היה ריח רע בכל מקום. והזקנים, הזקנים שהיו במחנה היו אומרים לנו באותה שעה: 'אתה רואה, אלה ההורים שלך הולכים לגן עדן.'"
במשך שנה הצליחו האחים בורן לשרוד, בעיקר בזכות רוח הסולידריות שלהם, לדברי יצחק: "תמיד חלקנו הכול, אותו איתי ואני איתו כי צפיתי בו כמו חלב על האש." מול התקדמות הצבא האדום, הם פונו בינואר 1945, מערבה יותר, למחנה בוכנוולד שם שוחררו על ידי האמריקאים ב-11 באפריל 1945.
עם חזרתם לצרפת, אייזק התחתן עם אודטה, אישה צעירה שפגש בניס, בעוד יוסף, מעתה ג'וזף, התאושש לבריאותו בקלבדוס, שם הוא פגש את מרגריט לסצ'ן, רוקחת. הוא התנצר כדי להתחתן איתה. (בכך הגשים את חלומו של היטלר שיהיו פחות יהודים – משומד, שמד, והשמדה מאותו שורש) ונולדו לו שתי בנות ביניהן אליזבט ילידת 1961.
אבל סבלות הגירוש לא עוזבות אותו. לדברי אחיו, הוא לא יכול היה לדבר על זה. ב-1972, בגיל 47 בלבד, הוא התאבד. לדברי יצחק, הוא סבל מאשמה מסוימת לאחר שאיבד את אביו ושניים מאחיו במחנות: "אשמים במה? אנחנו לא תמיד יודעים. אבל אני מאמין שכל אדם, במות משפחתו, תמיד אומר לעצמו, גם היום: 'היינו צריכים, אילו ידעתי...'" (ואולי בגלל הישמדותו).
אליזבת הצעירה הצליחה להמשיך בלימודים מבריקים. בשנת 2015, במהלך ראיון ל"ליברישן", היא סיפרה כי חשבה עליו רבות כאשר, לאחר שהפכה לנציב, נתנה לראשונה לאזרח את צו ההתאזרחות שלה: "שאני, בתו של פליט חסר אזרחות זה, אשר היה צרפתי רק ב-1950, אני עושה את המחווה הזו, זה אמר משהו על אינטגרציה." (השתמדות לדידה)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744407&forum=scoops1
עלינו רק לקוות שאליזבט בורנשטיין-בורן, בת היהודי המשומד – תהיה פחות אנטי ישראלית משהיה ראש הממשלה המשומד שקדם לה, לורן פביוס. מי ייתן ותיקח לה לדוגמה את ליאון בלום הפרו-ציוני.

מה בנט היה צריך לענות למקרון
נשיא צרפת, עמנואל ז'אן מישל פרדריק מקרון, שוחח עם ראש הממשלה נפתלי בנט ואמר לו שהוא מודאג מההצהרות הישראליות האחרונות הנוגעות להתנחלויות.
https://twitter.com/naaman_c/status/1526869340989038592?t=PdPFNa7rdhOAi4VVcz6hAw&s=03)
נפתלי בנט היה צריך לענות לו בתגובה שהוא לוקח דוגמה דווקא מהצרפתים שסילקו את הכיבוש הערבי מצרפת (שהיה עד פואטייה), וכך גם מהספרדים הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הארמנים, והגיאוגרגים, שסילקו את הכיבוש הערבי, ופירקו את כל ההתנחלויות הערביות (מה שישראל לא עשתה). חבל באמת שבנט שלא אמר לו זאת, אבל ממילא מקרון הרי יודע שלדברי בנט אין כל משמעות.

מלחמה דתית
הפיליסטיניות התמוהה של עוזיה בְּרֶם (ברעם). המפא"ניק הוותיק, עוזיה (עוזי) בְּרֶם (השם היידישאי בְּרֶם נכתב ביידיש ברעם האות ע היא אם קריאה המציינת E), לשעבר שר התיירות מטעם מפלגת העבודה, ובנו של משה ברֶם שר העבודה והסעד ממפא"י, קובע כתעמולה פוליטית נגד נתניהו כי: "הסכסוך (עם הערבים) איננו דורך במקום, והוא הולך והופך מלאומי לדתי. לא במקרה חמאס מנסה בכל כוחו להאדיר את 'הפגיעה' באל-אקצה; לא במקרה יוצאים מחבלים למשימתם כחלק ממלחמת דת מוטרפת – לא למען עצמאות לעם הפלסטיני אלא בגלל ההתנגשות בין היהדות לאיסלאם." (עוזי ברעם, "בעניין הסכסוך בנט והשמאל אימצו את הפרדיגמה של נתניהו", "אל-ארצ'י" 17.5.22)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10803170
קביעה בהחלט תמוהה. האם עוזיה ברֶם, יליד 1937, לא שמע מעודו על תחילת הסכסוך כאשר מנהיגו, המופתי הירושלמי (לא פוליטיקאי לאומי, אלא פיגורה דתית) מוחמד אל-חוסייני, הנהיגו מתחילתו כסכסוך דתי גרידא ולא לאומי. מלחמת ג'יהאד נגד היהודים הכופרים. המופתי מוחמד אל-חוסיני הוא-הוא אבי הקריאה: "אל-אקצא בסכנה!" – המופתי, (לימים ידידו הטוב של היטלר, שקיבל דרגה באס. אס. והיה שותפו להשמדת היהודים), התנגד בכלל למושג הלאום הפלשתינאי שראה אותו כשייך ליהודים. לארגונו הוא קרא "הוועד הערבי העליון", ולא הוועד הפלישתי העליון. והארגון הצבאי שהקים היה ארגון ג'יהאד איסלמי פרופר שקיבל את השם: "צבא הג'יהאד הקדוש", או "צבא מלחמת הקודש" (בערבית: جيش الجهاد المقدس, בתעתיק מדויק: "ג'יש אל-ג'יהאד אל-מוקאדס). שמפקדה הבולט ביותר היה קרובו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/צבא_הג'יהאד_הקדוש
הסכסוך החל כסכסוך דתי כג'יהאד נגד היהודים, והוא ממשיך (בלי קשר לנתניהו) כסכסוך דתי. מסגד הקצה "אל-אקצא" נקרא במקור "בית אלמוקדס" (ע"ש בית המקדש) לכן ארגון "הג'יהאד האיסלמי" של היום אינו משתמש במונח "אל-מוקאדס" המזכיר את בית המקדש.
אחת הבעיות הגדולות של הזרם המשיחי הפתטי, שעוזיה בְּרֶם נמנה על כוהניו, היא העובדה שבפיליסטיניות גמורה הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה הברורה החותכת שהסכסוך הוא במהותו דתי, מתוך דמיון הזוי של מושגים מערביים של העולם הסוציאליסטי הישן.

צער לך וצער לי
כתוב: "בנפול אויבך אל תשמח" אבל לא כתוב "בנפול אויבך תצטער"
מוחמד מג'אדלה, פרשן ערוץ 12, עלה לשידור חי באל-ג'זירה זמן קצר לאחר הירי בעיתונאית בג'נין שירין אבו עאקלה – והכפיש את ישראל ואת כוחות הביטחון כשהוא קובע כי צה"ל אשם בירי. "המוות הוא פשע שאי אפשר היה לעבור עליו בשום אופן כפי שעושה התקשורת הישראלית. עכשיו קיבלנו הודעה ממקורות בצבא הישראלי שמקור הירי אינו ידוע זה שקר חדש. במצב שהצבא אינו יכול להעניק הגנה למי שנמצא בשטח הרי שמדובר בפשע. פשע שצריך להיענש עליו מפקד הצבא וכל מי שהיה שותף לפעולה הצבאית הזו."
https://twitter.com/Now14Israel/status/1525914119060262912?t=OR6a6qk4haxSWYVppc0Fkg&s=03)
מן הסתם הוא יתוגמל היטב ע"י שליט קטאר. מוחמד מג'אדלה ממשיך ומטיף "מוסר" כאשר הוא תוקף במילים קשות (שנמחקו) את ח"כ מירב בן ארי על שאמרה לרינה מצליח בפגוש את העיתונות שהיא לא מביעה צער על מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה.
https://twitter.com/naaman_c/status/1526046832157130753?t=hghSM1fZzztYtPbHbFmXsw&s=03)
אז לידיעתך מר מוחמד מג'אדלה, כתוב "בנפול אויבך אל תשמח," אבל לא כתוב תצטער. למרות היותה של גברת שירין יווניה-נוצריה שהסתערבה בכפייה בגין הכיבוש הערבי, היא שימשה שופר גזעני של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של שליט קטאר והסיתה לרצח יהודים, אז אולי תתפלא, אבל גם על מותו של יוליוס שטרייכר בן דמותה איננו מצטערים.
הגדיל לעשות "איש המוסר" ח"כ אחמד כמאל אחמד א-טיבי שתקף את ח"כ מירב בת ארי על שלא הצטערה, וכינה אותה "חלאת אדם":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744074&forum=scoops1
כמובן שהפוסל במומו פוסל וטיבי כולו חלאה, אבל מה לעשות שהשר יועז הנדל (הסוחר) התלוי בו פוליטית הכריז כי "טיבי אינו תומך טרור..."

צער לי וצער לה
כדי שלא תישארו בגועל הנה תיהנו משיר נפלא של אברהם חלפי, "צער לך וצער", לחן יונתן רכטר, ביצוע אריק איינשטיין ויהודית רביץ:
https://www.youtube.com/watch?v=i919BcgFo58

משפחה שכזו
אחיה האלים של סוחרת הסמים שנידונה למוות באיחוד האמירויות מוריד את דגלי ישראל
באירוע אלים שהתרחש במשרדי תאגיד השידור, עובד ערבי בשם ע'אלב כיואן, הוריד את דגלי ישראל שניתלו במשרדי התאגיד, והיכה עובד אחר שהעז להעיר לו על כך.
https://twitter.com/gershon27/status/1525902440930975744?t=YNLa6G-H8KsZsk561n2OOQ&s=03)
המעניין הוא שכיואן, שפוטר לאחר שהוריד דגלי ישראל ותקף עמית, הוא אחיה של פדאא' כיואן, סוחרת הסמים שנדונה לאחרונה למוות באיחוד האמירויות.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=743870&forum=scoops1
פדאא' כיואן, תושבת חיפה, שהועמדה לדין בדובאי ונגזר עליה גזר דין מוות, סירבה תחילה לקבל ביקור מטעם גורם רשמי של מדינת ישראל על רקע עמדותיה הפרו פלסטיניות והאנטי ישראליות. לאחר זמן מה, משנוכחה לדעת כי אין מי שיסייע לה, מלבד גורמים רשמיים ישראלים, ניאותה כיואן לאפשר לגורמי משרד החוץ הישראלי לסייע לה. רק לפני חודש דרש בראיון האח שלה האלים, מוריד דגלי המדינה, שהמדינה תעזור לה וטען שהמדינה לא עושה כלום למען אחותו ״אזרחית ישראלית״ לטענתו. סוחרת הסמים כיוואן זכורה לחיפאים מבית הקפה "אזאד" ברחוב הילל, אותו ניהלה והיתה אחת מבעליו. רב-סמל רביב רוט הגיע למסעדת "אזאד" ברחוב הלל בחיפה במהלך פברואר 2010, אך המארחת לא איפשרה לו להיכנס למקום בגלל שלבש מדי צה"ל. התקרית עוררה סערה ציבורית, וזמן קצר אחריה התברר כי למסעדה אין רישיון עסק – והיא נסגרה.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=737871&forum=scoops1
המעניין הוא שעיתון "אל-ארצ'י", שתמיד מקפיד (בשמץ גזענות) להגדיר את ערביי ישראל "פלסטינים" (ובכך להדירם מערביותם) – מגדיר הפעם את סוחרת הסמים כיואן "ישראלית" למרות התנגדותה לכינויה זה.
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.10722233
אז הנה דוגמה למשפחה שכזו.

שיעור מולדת
מורה ערבייה-מוסלמית-פלישתית נותנת שיעור, והילדים חוזרים על דבריה: "פלסטין ערבייה מהנהר עד הים. אנחנו רוצים את חיפה את עכו. אנחנו הולכים לאל-אקצא. פלסטין שלנו מהנהר עד הים."
https://twitter.com/Fjfjf95718793/status/1526080487114014721
יפה שבניגוד לעיתון "הארץ", המורה מסבירה שפלסטין היא ערבייה, ולא פלישתייה. (כלומר צריכה להיות תחת כיבוש ערבי ולא פלישתי כי אין עם פלישתי). המוזר הוא שהמורה סטתה מהקריאה ההיסטורית של הערבים: "חיפה יפא עכא" והשמיטה את יפו. ואולי גם אצלם יש ירידה ברמת המורים.

ערביי לוד עורכים בעיר צעדה בסגנון נאצי
https://youtu.be/vuxAQtUXSwo

באום אל פאחם הפגנה למען החמאס ומוחמד דף
עם שירת ההמנון הפלסטיני
https://twitter.com/noamamir74/status/1527385689704124416?t=too6kFzz-GVIqBav9U-9Zw&s=03)

שוקן – בעל המאה הוא בעל הדעה!
עמוס שוקן, מבעלי עיתון "הארץ", מתנאה בעצמו וכותב: "הדבר היחיד בעיתון שאני שותף ביצירתו, כמו עורכים בכירים נוספים, הוא מאמר המערכת, כאילו דעת העיתון, ואני מקבל ערב קודם את 2 עמודי המאמרים ויכול לקרוא אותם אז. את יתר העיתון אני קורא בבוקר יחד עם המנויים או באתר."
https://twitter.com/naaman_c/status/1526211528239849481?t=-ruqMr0iwwd7HpXIcbelNQ&s=03)
מצחיק. הרי בעל המאה הוא בעל הדעה. קו עיתון "הארץ", שהפך למעשה בשנים האחרונות לעיתון ערבי בעברית (ניסוח ידיעות כדעות) מוכתב טוטלית ע"י הבעלים שוקן ונבזלין.
רק הבעלים הם למשל אלו הבוחרים את מי לשכור. ושוכרים למשל את "לורד האו האו הישראלי" גדעון לואי (לוי), שיפיץ את דעותיו התומכות בחיסול המדינה. (העיתונות הבריטית תומכת הדמוקרטיה מעולם לא היתה מעיזה לשכור את שירותיו של לורד האו האו שיפיץ את דעותיו. והיא תמכה כולה בהכנסת אוסוואלד מוסלי תומך הנאצים ואנשיו למחנות מאסר).

כניעה לטרור היהודי-דתי
בשל איומים ברצח נגד מארגני אירוע הגאווה בנתיבות מצד יהודים דתיים – הוחלט לבטל את מצעד הגאווה בעיר.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=744057&forum=scoops1
בושה וחרפה. סכנה לעצם קיום המדינה. זו כניעה לטרור הבזויה ביותר. אין להיכנע לטרור הערבי-מוסלמי, וגם לא לטרור היהודי-דתי. למה לא שומעים את דברי הגינוי של בנימין מיליקובסקי-נתניהו? מדוע הוא אינו מצטט כאן את ספרו המלחמה בטרור? טרור הוא טרור הוא טרור.

ניצן הורוביץ הגזען הצבוע כרה בור ונפל בו
כאקטיביסט פרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, הפר ניצן הורוביץ, ראש מפלגת מרצ, את בחירות הפרימריז במרצ, ומינה בכוונת מכוון ערבייה-מוסלמית כמשוריינת המפלגה לבחירות לכנסת. הוא נסע אז במיוחד לנצרת עילית כדי לשכנע אותה להצטרף למפלגתו. גזענותו של הורוביץ, כלומר בחירתו דווקא בשיריון ערבייה-מוסלמית – הביאה לפגיעה במטרה הישנה של המפלגה: עמידה על זכויות הלהט"בים. זועבי, המועמדת המשוריינת, יצאה באמירה בערבית נגד הלהט"בים וטענה שלא תצביע בעד החוק לאיסור טיפולי המרה, מתוך התחשבות בערכי החברה הערבית השוללים להט"בים.
https://m.maariv.co.il/elections-2021/Article-826504
למרות שעקב הלחץ חזרה בה זועבי מדבריה, כבר אז צריך היה הורוביץ לשים עליה עין. כמה פתטי היה הורוביץ שנסע בשנית עד נצרת עילית כדי לשכנעה שתישאר בקואליציה והיא הפעם סירבה לקבל את פניו ולדבר עימו. ואולי היא תהיה זו שתמנע ממנו את השררה. הורוביץ כרה בור ונפל בו.
נעמן כהן

הפרק האחרון מתוך הרומאן
מסעותיי עם נשים
בהוצאת ספרי מקור, 2013
מוקדש הפעם לחברי פוצ'ו שהוא כבר כמו דוד המלך

[חיימקה שפינוזה גיבור הספר כותב:] תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:

שיר לאהובותיי המתות

האהובות המתות שלי
עדיין מגרות אותי
כאילו רק אתמול
מוללתי את פטמות
שדיהן המושלמים
והדובדבנים שלהם
תפחו בפי כמו מותק
כמו מותק מאוד
עומד לי כשאני חושב על
האהובות המתות שלי
והלא הן כבר רק
שלדים ואין בשר על
חלקת חזן הצח
שהיה משאת נפשי
יקרו לי זיכרונות שדיכן
אהובותיי המתות
משיָקרו לי רגבי עפרכן
באדמת מולדת
ובחלומותיי אני ממשיך
לזיין אתכן ואתן
חיות ואני מאושר
ורק יודע שאם
זה היה להיפך
אתן לא הייתן נזכרות
בי כלל. כּוּסִיוֹת.

*
ואני לא האמנתי למראה עיניי

החברה הכי טובה שלי היתה רותי
כחולת עיניים וזהובת שיער
מותק של ילדה
היינו בני שלוש או ארבע
טרם גורשנו מגן עדן
טרם למדנו להבחין בין טוב לרע
ובין זכר לנקבה
שיחקנו לבד בחצר הגדולה
בין עץ הזית ללול התרנגולות
שהיו לנות מדי לילה על מוט
ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא
קודם אני הורדתי את
מכנסי ההתעמלות הקצרים
וראו שיש לי פִּיפִּי קטן
כמעט כמו שיש לי היום
כדי שנשחק בלמדוד את החום
אחר כך רותי הורידה בבת אחת
שנראה את הפיפי שלה
עמדה ופתאום אין לה פיפי
רק רמז דק של חריץ בגוף למטה
כמו תחת קטנטן לבן וחלק
ואני לא האמנתי למראה עיניי
הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה
אוי אוי אוי אוי אוי
הלא לכל ילד יש פיפי
איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי
הלא אין הבדל בין ילד לילדה
והנה הבדל בכל זאת יש
ככה זה אצלנו הבנות
התנצלה רותי כחולת העיניים
וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע
איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר
לא היתה חברה שלי מפני שידעתי
שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי
אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה
ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

*
ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע
הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע
נזדעק האריה הקשיש ושאג:
"אני רוצה את אבישג!
אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג
אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה
איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה
לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג
אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים
אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!
"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:
"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית
עטפה את המלך כמו בשקית
הכניסה שמה גם את אבישג
וזרקה את שניהם מן הגג!
אהוד בן עזר

כל הכבוד.
שלך, 
אלי עמיר

* שלום רב, ראשית, תודה על המשלוח הקבוע של העיתון. מקור של שמחה וידע.
קראתי בהנאה רבה את רשימתה של זיוה שמיר על פזמוני אלתרמן. ברשימה מוזכר הפזמון "תל אביב", אשמח אם תברר האם מדובר על הפזמון "טנגו תל אביב" או שיש אחר, שאשמח לקבל את מילותיו.
בברכה,
הניה 

לאהוד שלום, מדובר בפזמון לא ידוע ששמו "תל אביב". הוא התגלה במקרה רק לפני שנים אחדות (הוא התחבא בין הכתוביות של סרט תעמולה של הסוכנות בשם "לחיים חדשים").
הניה יכולה למצוא אותו תחת הקטגוריה "אלתרמן" באתר "שירונט". היא גם יכולה לחפש ב"גוגל" על השיר הנסתר "תל אביב" שהתגלה ע"י איש הקולנוע יעקב גרוס.
בברכה,
זיוה שמיר

אהוד שלום, תודה שהעברת את בקשתי. פניתי אליך לאחר שמיציתי את כל אפשרויות החיפוש ברשת (ואני די טובה בזה) גם אלה שהוצעו בתשובתה של פרופ' זיוה שמיר .
בשירונט לא מופיע שיר בשם "תל אביב". גם אין שום שיר "נסתר" בחיפוש תחת שמו של יעקב גרוס. אודה מאוד לזיווה שמיר כחוקרת שיריו אם פשוט תשלח לי את המילים.
בברכה,
הניה 

לאהוד, כלל לא מובנת לי הבהילות, אך אני מרימה את הכפפה ושולחת באמצעותך להניה את השיר הנסתר "תל אביב":
https://www.youtube.com/watch?v=pQqw8js9RaI
בברכה,
זיוה שמיר

תודה רבה-רבה ותודֵֶה בשמי לפרופ' זיוה שמיר.
בברכה,
הניה 

* קוראת נאמנה: [ציטוט מתוך מכתב] ...וכל טוב לך ולכם, וגם למדינה הדי מסכנה שלנו.

ל---- היקרה,
... באשר ל"מדינה הדי מסכנה שלנו," לדעתי היא לגמרי לא מסכנה. היא חזקה ועשירה מאוד, וזאת חרף הקרקס של הכנסת והממשלה הנוכחית, שאינן מצליחות להזיק לה. נסענו אתמול לאזכרה של סבי יהודה ראב בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה ולפגישה משפחתית ברעננה דרך כפר-סבא, ואני יכול להגיד לך שאני כבר לא מתמצא בכבישים. עשרות אם לא מאות רבי-קומות, מחלפים, כבישים חדשים, ובכל מקום תנופת בנייה של בניינים וכבישים וגשרים ומסילות ברזל. למי שזוכר איך ניראה האזור לפני כשבעים-שמונים שנה, זה ממש מדהים. כל גוש דן והשרון הם כיום עיר ענקית אחת במדינה בת 9.5 מיליון תושבים. סבא שלי [1858-1948] שהיה במייסדי פתח-תקווה ב-1878 וזכה לחזות בהקמתה של מדינת ישראל * – בחיים אולי לא תיאר לעצמו שתצמח מדינה אדירה ועשירה כזו! אני אופטימי במאה אחוז.
שלך,
אהוד

* "פסלוֹ"-כביכול של סבי יהודה ראב בן עזר כשהוא רוכב על סוס, מוצב כיום בטעות בכיכר המייסדים בפתח-תקווה כאילו הוא השתתף בבלוף של "חמשת הרוכבים" – בבלדה שמתעדת-לכאורה סיפור היסטורי, שמעולם לא התרחש – ושאותו בדה בכישרון רב יורם טהר-לב.

* הממשלה הזו והקואליציה הזו – ממשיכות להתקיים רק בזכות השינאה לביבי, והתלות בח"כיות ובח"כים מטורללים!

* בעצומה, שעליה חתמו 126 אנשי תרבות, הם קוראים לישראל לקבל את האחריות על מותה של העיתונאית ועל מותם של אזרחים פלסטינים אחרים. "על הממשלות שלנו לפעול בנחישות על פי החוקים הבינלאומיים למען שמירה על זכויות האדם." ["הארץ" באינטרנט, 20.5].
מצוטט בראש החותמים – פדרו אלמודובר.
אהוד: פדרו, מעולם לא סבלתי את הסרטים היומרניים והמשעממים שלך ועכשיו יש לי סיבה טובה שלא לראותם עוד. תגיד, כמה משלמים האיראנים לך ולחבריך-לעצומה בכסף ובשווה-כסף על חתימותיכם נגד ישראל? והאם הם בכלל מקרינים אצלם את סרטיך? אני מבין שנגד איראן ונגד הטרור הפלסטיני אין לך ולחותמים האחרים שום טענות ועצומות. כן, ספסרי מוסר בזויים שכמותכם!

* לרגל יום המושבה הבינלאומי, אוניברסיטת בת-שלמה רבתי בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר העניקה תואר "דוקטור לשם כבוד" למשורר חיימקה שפינוזה – שהחל את דרכו הספרותית השובבה, הפרועה וחסרת המעצורים – במכתב העיתי "חדשות בן עזר", וכיום הוא אחד מאושיות השירה העברית בת-זמננו!

* דן מירון כתב דברים קשים ונכונים על שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא-ביטון: "ביקורה של רופאת האליל". ["תרבות וספרות", "הארץ", 19.5]. מומלץ לקרוא.
אבי המנוח בנימין היה אומר: "כשהטיפשות מושלת."

* זה מה שמדאיג מאוד את הצבועים, את שונאי ישראל האלה, את מצייני "הסתירות", את מנשקי התחת של הערבים, זה – ולא הטרור הפלסטיני הרוצח בזה אחר זה אזרחים ישראליים –
"57 חברי קונגרס דמוקרטים דרשו ממשרד החוץ האמריקאי ומהFBI- לחקור את מותה של שירין אבו עאקלה, כתבת רשת אל-ג'זירה שנורתה למוות בעת פעילות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין בשבוע שעבר. במכתב לשר החוץ אנתוני בלינקן ולראש ה-FBI כריסטופר ריי, כתבו המחוקקים – שמהווים כרבע מחברי המפלגה בבית הנבחרים – כי הם 'מודאגים מאוד' ממותה של אבו עאקלה, וציינו את הסתירות בין הדיווחים של דובר צה"ל לבין דיווחי עדי הראייה במקום." ["הארץ", 22.5].

* אהוד: שוב ושוב אנחנו נדהמים משפע החומר האיכותי הזורם אלינו, ומדובר במכתב עיתי ללא רווח וללא שום צורך בסיוע חיצוני, מכתב עיתי נועז, לעיתים שובב, פרוע ומלא שמחת חיים, ועם יד על הדופק – יותר מ-40 עמודים באות פרנקריהל שנשלחים חינם במייל פעמיים בשבוע, כל גיליון זמן שליחתו כתשע דקות, אחרי חצות, מאז פברואר 2005 – תחילה למאות נמענים ובשנים האחרונות הוא מגיע כבר לאלפים. מכתב עיתי שאינו משלם שכ"ס למשתתפיו, והם מצידם חדלים "להפציץ" אותו בפרי רוחם ושמחים להשתתף בו, חינם. הייתכן כי אנחנו כיום כמעט היחידים בזירה הספרותית, כמו, להבדיל – "המעורר" של ברנר בשעתו?
האם לחלק חשוב ממיטב החומר הספרותי והפובליציסטי העברי אין כיום, ביחוד בדפוס – במה בעלת רמת עריכה גבוהה, זמינה, אוהדת, נועזת, ללא צנזורה של "הטעם הטוב" והפוליטיקלי קורקט, וגם מהירת פרסום – אלא אצלנו? במה שאינה תלויי בעורכים ערלי-לב או בעלי כוונות טובות אך חסרי תפוצה?