שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים לילדים

הכי-הכי אני אוהב את המִזרקות

אֲנִי אוֹהֵב לִישֹׁן וַאֲנִי לֹא אוֹהֵב חֲרִיקוֹת
וַאֲנִי אוֹהֵב דְּבַשׁ וַאֲנִי לֹא אוֹהֵב נְשִׁיקוֹת
וַאֲנִי אוֹהֵב גְּלִידָה וַאֲנִי לֹא אוֹהֵב לְחַכּוֹת
אֲבָל הֲכִי-הֲכִי אֲנִי אוֹהֵב – אֶת המִזְרָקוֹת!
שֶׁרַק יִתְּנוּ לִי בְּשֶׁקֶט לְהַבִּיט עַל קִלּוּחֵי-הַמַּיִם
וּמִשָּׁם לֹא אָזוּז שָׁעָה וַאֲפִלּוּ לֹא שְׁעָתַיִם
הַטִּפּוֹת כְּמוֹ כַּדּוּרִים מְרַקְּדִים בָּאֲוִיר
שׁוֹמְעִים אֶת הַמַּיִם, הַקֶּצֶף – כַּבִּיר!
וְלִפְעָמִים קֶרֶן-שֶׁמֶשׁ בַּמַּיִם כְּרֶשֶׁת
חוֹדֶרֶת, צוֹבַעַת בְּכָל צִבְעֵי-קֶשֶׁת,
וּבִכְלָל, מִלְּהַבִּיט עַל מִזְרָקָה אַף פַּעַם לֹא מִשְׁתַּעַמְמִים
וַהֲכִי-הֲכִי הַרְבֵּה מִתְחַשֵּׁק לְךָ לְהִכָּנֵס שָׁם בִּפְנִים
וּלְהִתְרוֹמֵם כְּשֶׁסִּילוֹנֵי-מַיִם בְּגַבְּךָ מְדַגְדְּגִים
מַמָּשׁ-כָּךְ מִן הַיָּם מְקַפְּצִים הַדָּגִים –
בְּקִצּוּר, אִם מִישֶׁהוּ יִבְנֶה בָּעִיר עוֹד הַרְבֵּה מִזְרָקוֹת
בֶּטַח הַיְּלָדִים יִסְתַּכְּלוּ בָּהֶן שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת,
רֶגַע, רֶגַע, רֶגַע, עוֹד שְׁנֵי רְגָעִים,
אֲנִי צָרִיךְ רַק לִבְדֹּק מֵאֵיפֹה הַמַּיִם בָּאִים –
וְעַכְשָׁיו אֲנִי כְּבָר מַרְשֶׁה אוֹתִי הַבַּיְתָה לָקַחַת
אֲבָל בִּתְנַאי אֶחָד – שְׁעָתַיִם מִקְלַחַת!

אוגוסט 1980

הרעיון ההיסטוריוסופי המונח על "מגש הכסף" (חלק ב')
טורו של אלתרמן שניבא את הקמת המדינה

ג. הסהר הכסוף המשתקף בתוך מגש הכסף
הצירוף "מגש הכסף" ("silver platter" כבנאום שנשא וייצמן לפני בָּאֵי הוועידה), לקוח כאמור מתחום מסיבות הדיפלומטים הנוצצות, הצבועות בצִבעי כסף, זהב ובדולח. בסגנונו האוקסימורוני המצמיד באופן "שרירותי" ו"צורם" צמדי הפכים שאינם מתפשרים אלה עם אלה, העביר אלתרמן את הצירוף הזה במעבר חד של "מאה ושמונים מעלות" אל שדות הקְרב העקוּבּים מדם. השיר סותר לכאורה את דברי וייצמן, אך למעשה הוא מאשר אותם ומדגים אותם הלכה למעשה: אכן, הקמת מדינה אינה עניין למסיבות קוקטייל מעודנות ואלגנטיות. היא כרוכה בקרבות מָרים, בשכוֹל ובאָבדן – בדם, ביזע ובדמעות. את המדינה מקבלת האומה מאותם נערים ונערות שאיבדו את היקר מכול – את חייהם.
הנה כי כן, מגש הכסף האלתרמני איננו הטס הנוצץ של אולמות הוועידות. מגש הכסף של וייצמן שייך לטרקלינים מפוארים, ומשַׁקף בתוכו, הוא וכוסות היין שמעליו, את נברשות הבדולח התלויות על תקרת האולם המפואר. מגש הכסף של אלתרמן משַׁמש בָּבוּאה של הסהר הכסוף התלוי בשמַים שמעל שדות החריש ושדות הקְרב.
ביצירתו לסוגֶיהָ ולִתקופותיה הביע אלתרמן את סלידתו מן השיחות הבלתי מחייבות הנערכות בטרקלין עם כוסית מקושטת בדובדבן, ובמחזהו "פונדק הרוחות" הוא מכנה באירוניה את חיי העולם הזה, המדומים אצל חז"ל לפרוזדור המוליך אל הטרקלין שהוא העולם הבא, בשם "חיי טרקלין" (עמ' 54). אצל אלתרמן הַבְלֵי העולם אכן מתרחשים בטרקלין הנוצץ שזיופו ניכּר למרחוק. האמת מצויה אצל אותם נערים שוקטים, שבקושי מוציאים כאן הגה מפיהם, זולת משפט אחד: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים."
בסגנונו עתיר הפרדוקסים, המצמיד באופן כמו-שרירותי הפכים שאינם מתמזגים, העביר אלתרמן את הצירוף "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף" ממסיבות הקוקטייל של הדיפלומטים במערב גם אל הטקסים הקמאיים של המסורת היהודית שמִבַּית ומִקדם, כמו טקס פדיון הבן שבּוֹ מוגש היִּלּוֹד על קערת כסף (גם את הקורבנות נהגו להגיש על קערת כסף לידי הכוהן; וראו פרק ו' בספר במדבר, שבּוֹ נזכרת פעמים אחדות קערת כסף שעליה מוגש הקרבן).
שירו של אלתרמן הופך את היוצרות באופן חד ואכזר, ומציג לא את היִּלּוֹד שכּל חייו לפניו, כי אם את הצעירים שהקריבו את חייהם בטרם טעמוּ את טעם החיים; צעירים שהלכו אל מותם בטרם הקימו בית והעמידו זרע. הם-הם מגש הכסף – אותו אמצעי אינסטרומנטלי – שבזכותו ובאמצעותו הושגה המטרה: הקמת המדינה. הם גם הכלי שעליו מונח הקורבן.
בטקס פדיון הבן, אומר האב: "אִשְׁתִּי הַיִּשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר: זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי. וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדּוֹתוֹ." האִזכּוּר הכפול של התואר "הישראלית" שבטקס פדיון הבן מעניק לשיר זה נופך נוסף, שכּן השיר כולל – כבקליפּת אגוז – דיון בשאלת הזהות: המדינה קרויה כאן "מדינת היהודים" והנוער הלוחם מתואר כנוטף טללים "עִבריים". לכאורה, באמצעות התואר הסמוי מן העין – "הישראלית" – הנרמז כאן בדרכי עקיפין, מנבא אלתרמן שהמדינה שעומדת לקום תיקרא "ישראל".
וייצמן השתמש בצירוף "מגש הכסף" בוועידת התרמה של המגבית היהודית, ובהקשר זה יש לכסף שבצירוף העברי "מגש הכסף", גם גוון מוֹניטרי (ההוראה המוֹניטרית של הצירוף אינו עולה מן הצירוף האנגלי, אלא רק מן הצירוף העברי ומריבוי הוראותיה של המילה "כסף"). המדינה שעומדת לקום עתידה להיות יֵשות הפועלת לפי סמכות משותפת, חוקית ופוליטית: יישות המחוקקת חוקים, מנפיקה מטבעות, גובה מאזרחיה מִסים ואמורה לדאוג לשלֵמותם ולרַווחתם. מן המילה "דין" [= משפט] נגזרת המילה הערבית "מדינה" [= עיר] שממנה נתגלגלה המילה לשפה העברית (והשווּ למילה היוונית polis [= עיר] הנקשרת למילים שמתחומי המִשטר, המִשטרה והמדיניות). ברוב לשונות המערב נגזרה המילה המשמשת לציוּן המושג "מדינה" (state באנגלית, état בצרפתית, Staat בגרמנית, stato באיטלקית ועוד) מן המילה status – שהוא מעמדו הכלכלי של התושב – ועל כן המילה "מדינה" נקשרת גם לדיני ממונות וקניין (והשוו למילה estate = קניין).
להשגת הריבּונוּת, אומר כאן אלתרמן בסמוי, יש מחיר. הקמת המדינה כרוכה גם בתשלום כבד, תוך הבלעת השוני שבין תשלום כספי לתשלום בחיי אדם. מה חבל שעל מגש הכסף (בכל משמעיו של מגש זה) מונחים נערים ונערות, שיצאו למלחמה בטרם עלה בידם לבנות בית ולטעת כרם. הללו מתו בטרם יום, ושילמו למען הקמת המדינה מחיר יקר מפּז. גוויותיהם מוטלות כקורבנות (עוֹלות ושלָמים) על מזבַּח הקוממיות העברית – על המגש (או קערת הכסף), המוצג לעת כזו מול פני האומה. נהוג לדבר על מחיר הדמים הכבד שגובות המלחמות, ואלתרמן בשירו ממחיש את המחיר הנקוב. הוא משתמש במונחים של כסף, וברקע מרחף גם כפל המשמעות של המילה העברית "דמים".
שירת אלתרמן היא שירה של בָּבוּאות והשתקפויות, וגם כאן עומד הסהר ואוֹרו הכסוּף מול המגש הכסוף, שאותו מַגישה העת האכזרית, ועליו מונחים הנער והנערה, קורבנותיה של עת קשה זו (הסהר מול קערת הכסף שמִן המסורת היהודית כבסיום סיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה" המדמה את הלבנה במילואה לקערת כסף גדולה).11 האומה הישישה, שעיניה כהו מִזוֹקֶן ומתימְרות העשן של הקרבות, אינה מזהה את בניה ושואלת "מִי אַתֶּם?" (כשאֵלת יצחק הזקֵן "מִי אַתָּה בְּנִי", בראשית כ"ז, י"ח; וכשאלת יעקב הזקֵן "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה", בראשית מ"ח, ח').
שאלה זו אף מעלה את שאלתו של יהושע אל הגבעונים ("מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ"; יהושע ט', ח'), שכּן הנערים הלוחמים בני הארץ, כמו הגבעונים בשעתם, מגיעים אל מפתנה של הנהגת האומה לאחר הליכה ארוכה ומעייפת ברגל, בנעליים בלות ובבגדים מוכתמים מִזיעת הקְרב והדרך ("לֹא הֶחְלִיפוּ בִגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם / אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ").
המילים האופטימיות "וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט", הפותחות את השיר (המזכירות פסוקים לא מעטים במקרא, המציינים שקט חיובי הבא לאחר שוֹך הקרבות), עומדות בניגוד קוטבּי למילים "וְהַשְּׁנַיִם שוֹקְטִים" שבסוף השיר (המציינות שקט טרגי שאין ממנו תקומה). השֶקט פני יאנוס לו: יש שקט של חיים טובים ושלֵווים, ויש שקט של חידלון ומוות. הבלדה "מגש הכסף" מַציגה את השקט בכפל פניו.
חוזרים ונִשנים לאורך הטקסט גם צירופים רב-משמעיים שעניינם כיסוי ועטיפה: האומה עוטה חג ואימה, הנערים לבושי חול וחגור, ולבסוף הם נופלים לרגלי האומה "עוטפי צל" (לשורש עט"ף, אחי השורש עצ"ב, יש גם משמעות מתחום הרגש, כבפסוק "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף" [תהִלים ק"ב, א']). הכול עטוף כאן עצב, סוד וחשאיוּת: הנערים, שלא הסירו את בגדי העמל והקְרב, יכוסו עד מהרה בעפר, ובחלוף הזמן יעטוף צל השִׁכחה את הכול. ואף זאת: את גופותיהם של קורבְּנות המאורעות נהגו לעטוף בדגל האומה, ואילו כאן מקבלת האומה את הנס (את הפלא ואת הדגל) לידיה, ואילו הנערים שנורו במאורעות הדמים נופלים לרגליה עוטפי צל וצלמוות. אלתרמן ידע היטב "כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג" (ככתוב בשירו "ליל המצור" מתוך "שמחת עניים").
האמירה רבת-הסתירות ורבת-הרבדים על הנערים הנופלים לרגלי האומה ומשמשים לה מגש של כסף מרמזת על יחסו האמבּיוולנטי של המשורר אל אירועי הזמן: אלתרמן ידע היטב שמלחמת העצמאות היא כורח בל יגוּנֶה ומלחמת אין-ברֵרה. אף-על-פי-כן הוא לא חדל מלהרהר בנימה ביקורתית כלשהי על היחס האינסטרומנטלי, הקל והבלתי נסבל, של מנהיגי הדור הקשישים אל חייהם של אותם צעירים הנשלחים לקרבות בהֶנף קולמוס של פקודת קְרב. בתוך השיר הכאוב "מגש הכסף" משולבות המילים "בטרם יום", שעתידות היו להפוך לכותרת שיר מלחמה אחֵר של אלתרמן, השיר על קרב לטרון המשולב בספרו "עיר היונה", ובו לא חסך דברי ביקורת קשים ממנהיג הדור, דוד בן-גוריון, על יחסוֹ חסר החמלה כלפי אותם צעירים, שהוטלו בפקודתו אל הקרבות יום לאחר עלותם ארצה כפליטי שואה שטרם הכירו את הארץ שעל הריה נפלו חללים.12
ראוי לציין שאלתרמן ניסח את הביקורת שלו בזהירות ובאחריות – בדרכי עקיפין דקות ומרומזות ומתוך ראייה מאוזנת וכוללת; ומאחר שלא כתב את שירי המלחמה שלו בסגנון צעקני, פסקני ונוקב, כמקובל בשירת המחאה של ימינו-אנו, הוא עורר לימים את חמתם של מבקרים בתר-ציוניים, שמתוך תמימות או היתממות פירשו את השיר באופן אנכרוניסטי ומנותק מאירועי הימים ההם.
מי שמתעקש לכנות את מחברו של "מגש הכסף" בשמות-הגנאי "תועמלן" ו"עיתונאי מגויס", רק משום שנגע בפצעי עַמו בלב כואב ובעדינוּת מהוססת, ניסה לעודדו בימיו הקשים ביותר, ולא דרס את היקר לו ברגל גסה, מגלה לדעתי את אי הבנתו בספרות ובטבע האדם גם יחד.13

ד. המסכֶת והדרמה
את הבלדה הטרגית "מגש הכסף" ביצעו אמנים מן השורה הראשונה, כגון חנה רובינא, "הגברת הראשונה" של התיאטרון העברי, שהייתה תלמידתו של יצחק אלתרמן, ונתן הנער כתב לה שירי אהבה והערצה.14 ביצעו אותה גם מבַצעים אלמוניים אין-ספור פעמים בעצרות זיכרון ובמסכתות של בתי-ספר. טקסט מכונֵן זה שלפנינו אכן בנוי מיסודות דרמטיים הניתנים לביצוע ולהמחזה. נהוג לראות בבלדה זָ'נר דרמטי, הנפתח ב"מערכה החמישית" של הטרגדיה, שעה שהמלך נופל על חרבו. גם בבלדה האלתרמנית יש יסודות דרמטיים לא מעטים, שראשיתם בשורות הפתיחה, המשַֹרטטים את התפאורה ואת התאורה של המסכֶת בצבעים עזים ונועזים:
"... וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת / תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ / עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים."
הוראות הבימוי כוללות גם את פירוט לבוּשם של "השחקנים" בדרמה עקובת הדם שלפנינו. הנערים והנערות בבגדי חוּלין מרובבים בדם ובחוֹל (המילה "חֹל", ניגודו של ה"קודש", נקשרת כאן אסוציאטיבית לחול שבנעליהם המאבקות מן הדרך), ואילו אִמם-אומתם עוטה בגדים חגיגיים, ללא רבב.
לפנינו הכנות לטקס חגיגי, שבּוֹ תקבל האומה לידיה את הנס (הדגל, הפלא), ובו תתחולל סצנה דרמטית ומצמררת מאין כמוה – הלא היא סצנת רגע ההתוודעות anagnorisis) כפי שרגע דרמטי זה מכוּנֶה במחזה היווני ובתֵאוריה האריסטוטֶלית שנטוותה סביבו). במחזות קלסיים רבים מתרחשת סצנת ההתוודעות, שבּה הגיבור מַכּיר את קרוביו האבודים, או מַציג עצמו לפניהם, ולחלופין, מגלה תובנה כלשהי שמשפיעה על מַהֲלך חייו. אריסטו הגדיר את רגע ההתוודעות כרגע שבּוֹ הגיבור עובר מבּוּרוּת ליֶדע, וזהו בלי ספק רגע קריטי, המרעיד את אַמות הסִפּים. כך, למשל, אֶדיפּוס במחזהו של סופוקלס הורג את אביו, ואחר-כך נושא בטעות את אִמו לאישה, וכשהאמת מתגלה, האֵם טורפת את נפשה בכפּהּ, ובְנָהּ עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלוּת. סצנת ההתוודעות הידועה ביותר בתרבות העברית היא התוודעותו של יוסף לאֶחיו לאחר הימצא גביע הכסף.
לפנינו סצנה של התוודעות (anagnorisis) של ילדים לאִמם הזקֵנה שעיניה סומות, והיא אינה מזהה את בניה בנקל (סמל לאומה הזקֵנה וידועת הסבל שאינה מזהה את בניה כבסיפור על יצחק שעיניו כָּהוּ מזוקן ובסיפור על יוסף שחזר אל אביו הזקֵן לאחר שחשָׁבוהו כמת), כמו בדרמה היוונית או בסיפור המקראי. ואולם, לא גביע כסף ו"סוף טוב" לפנינו, כבסיפור יוסף, כי אם מגש של כסף ובנים שטָרוֹף טוֹרפוּ במלחמה ונקרעו מחיק אִמם-הורתם לנֵצח.
מילות ההתוודעות של הנער והנערה האלמוניים "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים" הן מילים מפתיעות, שאחריהן שתי הדמויות נופלות לרגלי האומה. הרֶפּליקות של "שחקני" המסכֶת (שאֵלתה שטוּפת הדמע והקסם, החג והאימה, של האומה הזקֵנה – "מִי אַתֶּם?" – והתשובה השוקטת הבאה אליה מאוֹב) מקנים לבלדה שלפנינו אופי של מחזה בזעֵיר אנפּין. הדובר המשלים את המידע כמוהו כקונפֶרנסיֶיה בתֵאטרון, המכין את הרקע למחזה וחותם אותו באמירה מסכמת. רוב הדרמה תתרחש לאחר רדת המסך – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל" – לאחר שהאש תדעך ותימְרות העשן יתפזרו.
לפנינו גם מוטיבים מן הדרמה העולמית (כגון הרמיזה למחזהו של אוסקר ויילד "שלוֹמית", שבּוֹ כלול מוטיב מגש הכסף). דומה שאין זה מקרה שהצירוף "silver charger" הדומה בצורתו ובהוראתו לצירוף "silver platter" מנאום וייצמן, מופיע במחזהו של אוסקר ויילד שלוֹמית (Salome), שבּוֹ מוגש ראשו של יוחנן המטביל על צלחת, קערה, או מגש של כסף, לבקשת שלוֹמית מהורדוס. במסתו הראשונה "במעגל",15 עימת אלתרמן את "שולמית השחורה והנאווה" – סמל היופי, הטוּב והתמימות – עם "שלומית מחוללת הצעיפים" – סמל הזדון, השחיתות והדֶקדנס של השלטון הרומי האכזר. כך הציב זו מול זו את ארץ-ישראל התמימה ואת אירופה השוקעת, את דמות הרועה התמה של ההתיישבות העובדת בארץ-ישראל ואת אשת התככים המתוחכמת המסמלת את השלטון הזר בארץ. ניתן אפוא לראות שאלתרמן הדרמטורג ניצל את הידע הבימתי שלו בבניית שיר המסכֶת "מגש הכסף".

ה. המדינה שנולדה מהספרים
ומהו הרעיון ההיסטוריוסופי שהונח בבסיס שיר המלחמה הטרגי הזה, שתרם לכינוּן הנרטיב הציוֹני יותר מכל נאום חוצב להבות שנישא מאז ועד היום בעצרות הזיכרון ברחבי הארץ?
אלתרמן ידע שלמילים יש כוח לחולל שינויים הֲרֵי גורל במציאוּת החוץ ספרותי בחינת "חיים ומוות ביד הלשון" – וכי לעִתים ישנם ספרים אינם משַׁקפים מציאוּת קיימת, כי אם בוראים מציאוּת חדשה, ממש כשם שהמילים "יהי אור" קדמו לפי אמונת המאמינים לבריאת העולם וגרמו להיווצרותו.
מיתרוֹן הפּרספּקטיבה ההיסטורית מותר היום לשעֵר שאלמלא נכתבו יצירות ספרות פרוטו-ציוֹניות כדוגמת "ארץ הגלעד" של לורנס אוליפנט, "דניאל דירונדה" של ג'ורג' אליוט ו"מנגינות ישראל" של הלורד ביירון, ספק אם היתה מבשילה באנגליה אותה אווירה שהביאה בסופו של דבר להצהרת בלפור, שהיתה יריית הפּתיחה לתהליך בן שלושים שנה, שהגיע להבשלתו בכ"ט בנובמבר. אותו חיים וייצמן (אשר בזכות נאומו הציוֹני נכתב השיר "מגש הכסף") הן עשה רבות להשגתה של הצהרת בלפור, שבישרה את ראשיתו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ועם הישמע ההכרזה על סיום המנדט הבריטי הוא עשה רבות להקמת המדינה. על כך כתב אלתרמן ב"חגיגת קיץ" את המילים: "לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים / בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל" (שיר ח' במחזור "שוּק הפֵּרות").
ראינו שהמילים "הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי" משתמשות בכפל משמעיו של נס זה (מסירת סיפורה הפלאי של הקמת המדינה, מסירת דגל המדינה, סמל הריבונות היהודית המתחדשת, כבטקסים לאומיים ממלכתיים). דגל המדינה, כמו שמה של המדינה שעדיין לא נקבע בעת היכתב השיר, היו נושא למחלוקת: כבר בקונגרס הציוֹני הראשון הונף הדגל בעל שני פסי התכלת על רקע לבן ובתוכו מגן דוד, כצִבעי הטלית הלבנה המעוטרת בפסים כחולים (לפי "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת", במדבר ט"ו, ל"ח), ונדחתה הצעתו של בנימין זאב הרצל בספרו מדינת היהודים – שראה בחזונו דגל עם שבעה כוכבי הזהב, המסמלים את שבע שעות העבודה המיטיבות עם אנשי העמל ומחזקות את שאיפת יהודי העולם לעלות למדינה המבוססת על צדק סוציאלי.
ההחלטה הסופית לגבי דגל המדינה התקבלה רק בסוף אוקטובר 1948, חודשים אחדים לאחר קום המדינה. ראשי היישוב, ובהם משה שרת, נועצו בקהילות ישראל בעולם, והובעה המשאלה לכלול את שבעת כוכבי הזהב של הרצל על סמל המדינה במקום על דגלה (בסופו של דבר נבחר סמל שלא כָּלל אותם, והשריד היחיד לכוכבים אלה הוא בסמלי ערים בישראל).
אצל אומות העולם קדמו כלי האוכל וכלי המלחמה לספרים, ואילו אצל "עַם הספר" הולידו ספרים את המציאות ה"פשוטה". ספר כדוגמת "מדינת היהודים" הוליד את המציאוּת החוץ-ספרותית – את המדינה ואת מוסדותיה. ספרו של הרצל "מדינת היהודים" ורעיונות הריבונות וסמליהם הכלולים בו קדמו בכיובל שנים להקמת המדינה. הכותרת "תל אביב" (תרגום ספרו של הרצל "אלטנוילנד") התנוססה על ספרו של הרצל עוד בטרם הונחה אבן הפינה לעיר העברית הראשונה. משום כך לא השתמש לדעתי אלתרמן בשירו "מגש הכסף" בשוּם שֵׁם אחר מכל השמות שהוצעו למדינה שבדרך זולת השם "מדינת היהודים" (כתרגום כותרת ספרו של הרצל – (Der Judenstaat. הוא ביקש להראות כי המציאוּת העכשווית נולדה מן הספרים, ועתידה בחלוף השנים להפוך למיתוס ולחזור אל הספרים.
כרגע, אומר השיר במרומז, המציאוּת עדיין רוטטת מול עינינו, מעורפלת ואפופה תימרות אש ועשן, אך בשׁוֹךְ הקְרָבות היא תקבל צורה מוסכמת, תקפא, תתקבּע ותהפוך למיתוס מכונֵן, לסיפור, להיסטוריה. ועל כן סיים את שירו במילים "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל." הכול התחיל אפוא בחלומותיהם של סופרים, והכול ייכנס בבוא היום אל הספרים – אל ספרי ההיסטוריה, אל אגדות העָם, אל הפזמונים, ובמילה אחת כוללת: אל האמנות (המילה "art" מציינת במחשבת השירה את הבריאה המלאכותית, הווירטואלית [artifice, artifact = ] מעשה ידיו של האדם, בניגוד למילה "nature", המציינת את מעשי ידיו של בורא עולם).
אמנם הכותרת הראשית "מדינת היהודים קמה" התנוססה על עיתון "דבר" כבר ביום 30 בנובמבר 1947, יום אחרי החלטת האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר, ואולם כותרת זו שהופיעה רק בעיתון דבר (בשאר העיתונים דובר על "המדינה היהודית") שאבה את השראתה מטורו של אלתרמן "מהו חג לאומי" ("דבר" מיום 12.9.1947) שבּוֹ השתמש לראשונה בצירוף "מדינת היהודים" כשם-נרדף למדינה שבדרך, חודשיים וחצי לפני כ"ט בנובמבר. בטור זה, שנכתב לאחר שמעפּילי האונייה "יציאת אירופה תש"ז" הורדו בהמבורג חרף המאמצים למנוע את החזרת הניצולים לגרמניה, כתב אלתרמן את השורות העזות: "יַעַן חַג אֵינוֹ יוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגִּישָׁה / הַמְלָצַת מְדִינָה מְנֻמֶּקֶת כַּדִּין, / אֶלָּא יוֹם הַמַּרְאֶה כִּי אַנְגְלִים חֲמִשָּׁה / יִצְטָרְכוּ לֶאֱחֹז בְּכָל אִישׁ וְאִשָּׁה / אִם יִרְצוּ לְקָרְעָם מִמְּדִינַת הַיְּהוּדִים."
בעקבות טוריו של אלתרמן, שעשו שימוש בצירוף "מדינת היהודים", והטעינוהו בתכנים חדשים ברוח הזמן, השתמש גם העורך הרצל ברגר בצירוף זה ושיבצו בכותרת הראשית של העיתון. חיים איזק, עורך הלילה של "דבר", סיפר מקץ שנות דור איך נולדה הכותרת "מדינת היהודים קמה." לדבריו, כששאלו את העורך איך הקדים את ההלכה למעשה, התחכּם העורך וטען שהוא השתמש במילה "קָמָה" לא כדי לציין שהקמת המדינה היא כבר עובדה קיימת, כי בהדגשת ההברה השנייה של מילה זו, בלשון הוֹוה, דהיינו: שמדינת היהודים הולכת ומוקמת.16
אלתרמן הוסיף והשתמש בצירוף "מדינת היהודים" גם בטורו "ויהי ערב", הפותח במילים "וְאַנְשֵׁי מְדִינַת הַיְֹּהוּדִים / אָז מָחוּ מִלֶּחְיָם בְּשַׁרְווּל / אֶת דִּמְעַת הַשִּׂמְחָה אֵין-עֵדִים, / וַיּוֹדוּ לֵאלֹהֵי הַגְּמוּל. / וַיְבָרְכוּ אִישׁ-אָחִיו בִּדְבָרִים מְעַטִּים / וַיִפְנוּ אֶל עֶמְדוֹת הַגְּבוּל."17
שבוע לפני פרסום "מגש הכסף" פרסם עזרא זוסמן בעיתון "דבר" את שירו "ליל כִּסְלֵו", המסתיים במילים: "בְּשׂוֹרַת הַטַּל, בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא / פִּרְצַת הֶחָג מוּל תֹּם הַלֵּב – / מְדִינַת הַיְּהוּדִים חִדֵּשָׁה / אֶת יַלְדוּתָהּ בְּלֵיל כִּסְלֵו."
כל השימושים הללו – הפּוּבּליציסטיים והפיוטיים – מקורם אפוא בטוריו של אלתרמן, גם אלה שהקדימו את "מגש הכסף". בעיתונים אחרים נכתב "מדינה יהודית" או "פלשתינה-א"י", ורק בעיתון "דבר" נעשה – בעקבות אלתרמן – שימוש במושג "מדינת היהודים".18
כדרכו, הצמיד אלתרמן למהות אוקסימורונית אחת את הפכֵי הציוֹנוּת המדינית של הרצל והציוֹנות הרוחנית של אחד-העם. הרצל הוא אבי רעיון המדינה היהודית והדגל (הנס), סמל הריבונות הממלכתית, אך אחד מהישגיה הגדולים ביותר של הציוֹנות, נס תחיית השפה, לא נכלל בחזונו של המדינאי המערבי, איש החליפה, הצילינדר ומסיבות הדיפלומטים, שלא טרח ללמוד עברית, אף מיעט לחלום על מדינת היהודים כעל מרכז רוחני לכל תפוצות ישראל. ההישג הציוֹני הגדול של תחיית הלשון העברית שייך אפוא לבית-מדרשו של אחד-העם דווקא, אנשי הציוֹנות הרוחנית, נדחק בהמולת הקונגרסים לקרן זווית (אם כי בן-יהודה, מחַיֵיה העברית המדוברת בארץ-ישראל, השתייך דווקא לאגף המדיני של הציוֹנוּת, ואלתרמן השתמש במילה "מגש" דווקא שהיא מחידושיו של בן-יהודה).19
בשיר "מגש הכסף", הנער והנערה הנוטפים "טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים" – הם ספק "יהודים", ספק "ארץ-ישראליים", ספק "עבריים". אפשר שמכאן נובעת שאלת הזהות ("מִי אַתֶּם?") ששואלת האומה הזקנה וקרועת הלב את הנערים "העִברים", המשמשים לה "שואבי מים" ו"חוטבי עצים" – מכשיר בדרך לגאולה ולהשגת העצמאות. יהדותם מתבטאת בטקס ברית המילה שעברו עם הולדתם ובטקס שנערך ביום קבורתם בטרם עת. חייהם הקצרים והצעירים עברו עליהם כ"עִברים", בניתוק-מה משורשי העבר שלהם. הם הלכו אל מותם בטרם נתגבּשה זהותם החדשה בארץ הישנה המחדשת את ימיה כקדם.
אלתרמן התלבט רבות בסוגיית עיצוב דמותו של "היהודי החדש" בארץ-ישראל, ואת טוּרו "ויהי ערב" (שהתפרסם ביום 5.12.1947, שבוע לאחר אירוע כ"ט בנובמבר ושבועיים לפני פרסום "מגש הכסף"), סיים במילים "וַיּוּאַר בְּמִצְחוֹ – שִׁבְעָתַיִם – הַתָּג / שֶׁחָרַת לוֹ: חַיִּים וּדְרוֹר." משמע, קִללת הנדודים של קין הופכת לחיי קבע של עַם על ארצו. הקללה והמארה הופכת לברכה ולאור (ברקע מהדהֲדים פסוקים כגון "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" [בראשית ד', כ"ד]; "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" [במדבר כ"ב, ו'], תוך שימוש בכפל פניה של המילה "יוּאר").
חזונו של הרצל בספרו מדינת היהודים התממש, אך לא במלואו: הרצל האמין כי מדינת היהודים תנהל את חייה במצב ניטרלי, "מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן." הוא אף האמין כי "נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה." גם אלתרמן ניבּא לאומה-הרעייה ב"שמחת עניים" כי סדר הדורות יישמר, וכי בן יקבור את הוריו, ולא להפך: "עוֹד תִּרְאִי כִּי יָגַעְתְּ לֹא לַהֶבֶל. / וְלָעֵת עַל אַדְמַת בְּרִיתִי, / בְּנֵךְ מִשְׁכָּב לָךְ יָמֹד בְּחֶבֶל." ואולם, בבלדה "מגש הכסף", למרבה האירוניה המרה, האומה הזקֵנה קוברת את בניה הצעירים; היא עוטת חג, והם בגדי חול ספוּגי דם. יש דמיון בין האם לבניה, חרף המרחק הפיזי והמנטלי ביניהם: האם-האומה ניצבת "קְרוּעַת לֵב" וגם בניה ירויים, כמו הבן בבלדה "האם השלישית", ההולך בשדות כמת-חי ונושא "בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת."
הרעיון ההיסטוריוסופי שמונח בבסיס שירו של אלתרמן הוא אפוא אותו רעיון שחזר ביצירתו המאוחרת חגיגת קיץ: המדינה נולדה מהחלומות ומהספרים, וסיפורם של הלוחמים הצעירים הללו, שהעניקו לנו את המדינה, עוד יסוּפּר בדברי ישראל, ויהפוך למיתוס מכונן. האם ידע אלתרמן שגם שירו "מגש הכסף" יהפוך ל"שיר פולחן" ולטקסט מכונן, שייקרא מעל כל במה? אפשר שכּן, כי המילים החותמות את השיר הזה – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּדִבְרֵי יִשְׂרָאֵל" – מזכירות את הפסוק המקראי "וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחֲרוֹנִים הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא" (דברי הימים ב' ט', כ"ט).
אלתרמן (או "נתן הנביא", או "נתן החכם", כפי שכּינו אותו ידידיו) ידע ככל הנראה היטב שרק הוא לבדו מבּין כל אנשי הרוח של דורו עוקב בהתמדה אחרי אירועי הימים ומתעד אותם "בזמן אמת"; וכי טורים אלה ירימו לימים תרומה להיווצרותו של מיתוס לאומי חדש. ייתכן שהבין כי לימים אף ילמדו על אירועי הימים מתוך טוריו.
חבריו המשוררים (שלונסקי, לאה גולדברג) התנזרו משירי מלחמה, ורק הוא לבדו נטל עליו את המשימה לשקף את צִבעי הזמן גם בעת שרועמים התותחים. ואולם, לאחר מלחמת ששת הימים, משראה את תחילת היווצרותה של התופעה הבתר-ציוֹנית, הוא נחרד מהמחשבה שלא עברו אלא שנות דור מאז השואה, וכבר מהרהֲרים בדבר צדקת הדרך הצעירים ומערעֲרים עליה. על כך כתב את שירו המאוחר "אז אמר השטן" ואת יצירתו האחרונה והפסימית "המסכה האחרונה".

הערות:
11. ייתכן שהמילים "הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר" מרמזות לכורח שנכפּה על האומה לעמוד מול הסהר המוסלמי, מול פעולות האיבה של ארצות ערב, שבעטיין פרצה מלחמת העצמאות. חיזוק להנחה זו ניתן למצוא בטור "ויהי ערב", שקדם בשבועיים לטור "מגש הכסף" ("עֵין יָרֵחַ עָמְדָה צוֹפָה [...] וַעֲרָב סַכִּינָהּ שָׁלְפָה").
12. ראו מאמרי "נתן אלתרמן – משוררו של דור המאבק לעצמאות", "סדן", כרך ה', תל-אביב תשס"ב, עמ' 132-126. לעִתים אפילו בפזמון "פשוט", כגון בפזמון "הסתכל בקנקן", לא נרתע אלתרמן מלתקוף את המנהיגים והעסקנים ולהאשימם בהעמדת פָּנים ובצביעוּת, שעה שהם מטיפים ציוֹנוּת ומדַבּרים בשם טובת הכלל: "לִפְעָמִים אֲרִיזָה צִיּוֹנִיסְטִית / מַסְתִּירָה מַחְשָׁבָה אֶגוֹאִיסְטִית / מִבַּחוּץ אִידֵיאָל וְאִידֵיאָה / וּבִפְנִים חֲבִיבִי, / מִי יוֹדֵעַ, מִי יוֹדֵעַ. / וְרָאִינוּ זֶה פֹּה וְרָאִינוּ גַּם שָׁם / אֵיךְ עַסְקָן עַל עַסְקָן מִתְנַשֵֹּא / כְּלַפֵּי חוּץ זֶה לְמַעַן הָעָם / וּבִפְנִים זֶה בִּשְׁבִיל הַכִּסֵּא."
13. ראו בספרו של דן מירון, "מול האח השותק", תל-אביב 1992, עמ' 69.
14. ראו בפרק "הגבירה בארגמן ובבלואים", בספרי "הֵלך ומלך: אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי", תל-אביב 2010, עמ' 312-330.
15. מאמרו של אלתרמן "במעגל" התפרסם לראשונה בכתב-העת "כתובים" (בעריכת א' שטיינמן וא' שלונסקי), ביום כ"ד אדר ב' תרצ"ב (30.3.1932). ראו גם: נתן אלתרמן, "במעגל" (מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח), תל-אביב תשל"ה, עמ' 8. את מחזהו של אוסקר ויילד שלומית תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, ירושלים 1941.
16. ראו מאמרו של חיים איזק "מדינת היהודים קמה", בעיתון "דבר" מיום 1.12.1972, עמ' 13.
17. טורו של אלתרמן "ויהי ערב" התפרסם בעיתון "דבר, מיום 5.12.1947. הולדת המדינה מתוארת בו כהטלתו של וָלָד שזה אך הגיח מרחם ("כְּגוּף יֶלֶד יוּלָד") אל חיק האומה-הורתו, ובטור "מגש הכסף" עלתה תמונה מהוּפּכת של טקס פדיון הבן.
18. אלתרמן עצמו השתמש בצירוף "מדינה יהודית" בטור שכּתב שבוע לפני כ"ט בנובמבר ("על סיכויים למדינה יהודית ועל היחס אליה", "דבר" מיום 21.11.47), שבּוֹ מחה נגד היחס הצונן שהפגינו אומות העולם באו"ם לגבי סיכוייה של תוכנית החלוקה והקמתה של מדינה יהודית ("לֹא לִהְיוֹת אִם אֶפְשָׁר, כֹּה צוֹנֵן וְקוֹדֵר... / סוֹף-כָּל-סוֹף הָאֻמָּה, אָח וְיָדִיד / כְּבָר עָמְדָה בְּצָרוֹת, כֵּן... גְּדוֹלוֹת קְצָת יוֹתֵר / מִלֵּדַת מְדִינָה יְהוּדִית").
19. אלתרמן השתמש במילה "מגש" שחידש אליעזר בן-יהודה, ולא ב"טס" או ב"קערה", כי המילה (כמו מילים דומות מגזרת פ"נ – מַסָּע, מַבָּע, מַתָּן, מַפָּץ, מַצָּע, מַצָּג ועוד – היא גם שם עצם מוחשי וגם שם עצם מופשט (השיר מתאר את ההגשה ואת הכלי המוגש גם יחד). בשיר המדגיש את אופיָם העברי, הכמו-כנעני, של הנערים הלוחמים ("וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים") בחר אלתרמן להשתמש במילה מן העברית הארץ-ישראלית המתחדשת, ולא במילה מן המקורות הקדומים.
סוף הסדרה
זיוה שמיר

אהוד: בגיליון יום שני הקרוב אנחנו מקווים לפתוח סדרה חדשה של פרופ' זיוה שמיר, לאחר שהסדרה שלה על אלתרמן עוררה הדים רבים והתלהבות בקרב קהל הקוראים שלנו, שחלקו התוודע מחדש לכישרונו המופלא של אלתרמן, ששיריו הנהדרים מלווים את חיינו מילדותנו ומזדמרים בפינו עד היום. אנחנו אסירי תודה לזיוה על בקיאותה המדהימה ועל כתיבתה המרתקת.

"שביל המעיינות" 2015 –
משדה אליהו אל העתיקות בתל בית שאן
לִצְעֹד לְאַט בֵּין הַהֲרִיסוֹת מֵחֲשַׁשׁ רְעִידַת פֶּתַע, לְלַטֵּף עַמּוּדֵי עֲנָק שֶׁקָּרְסוּ, רְחוֹבוֹת שֶׁשֻּׁקְּמוּ, שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה.
בַּמַּדְרֵגוֹת, בְּמַעֲלֵה הַתֵּל, אֲנִי מַחְלִיק בְּיָדִי הַיְּמָנִית מַעֲקֶה מִתְמַשֵּׁך, לְהָקֵל אֶת מוּעָקוֹת הַלֵּב.
אָבִיב בַּפֶּתַח, פְּרָחִים בְּלִי גְּבוּלוֹת לִפְנֵי הַקַּיִץ הַמְּאַיֵּם. נוֹף שָׁקֵט, יָפֶה וְחָשׁוּד. סְקִיתּוֹפּוֹלִיס נִשְׁכַּחַת, אַיֵּךְ? אֵיךְ נְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֵּתִים?
הֵיכָן הַמִּלְחָמוֹת שֶׁהָיוּ? שְׁאוֹן הַמַּעֲיָנוֹת שֶׁרָחֲצוּ בָּהֶם עַמִּים? בַּחוֹמָה הַמִּתְפַּתֶּלֶת שְׂרִידֵי רוּחוֹ שֶׁל שָׁאוּל.
צְעִירִים טוֹבְלִים בְּמַפָּלִים לְבָנִים, בְּזִרְמֵי הַמַּיִם. סוּסָה גֵּאָה מְרַקֶּדֶת בַּשְּׁבִיל, זְנָבָהּ מִסְתַּלְסֵל, מַזְמִינָה לִדְהָרָה אֶל הַנּוֹף הַפָּרוּעַ.
מִמִּזְרָח, רָמַת אִירְבִּיד. בְּמַאַבְקֵי הַמֵּאָה הַעֶשְׂרִים וְאַחַת פְּלִיטִים מֻכֵּי גּוֹרָל, לְלֹא בַּיִת, אֲלָפִים. מֵאָה שְׁחֹרָה וְרַק הֵחֵלָּה.
בִּסְבַךְ קוֹצֵי הַבַּרְקָן וְהַגְּדִילָן נִתָּזִים בָּעַלְוָה כִּתְמֵי-דָּם עַל פַּסֵּי הַלָּבָן. מָרִיָּה, מְחַלֶּצֶת בְּשׂוֹרָה מִפִּטְמַת שַׁדָּהּ,
מִסְתַּתֶּרֶת מִלֵּב הָאָדָם.
מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַגּוֹלָן וְהַגִּלְעָד, מֵעַל כְּפָרִים שְׁלֵוִים,
עֵשֶׂב רַע, קַטְלָנִי.
איליה בר-זאב

את שנת היובל למפעל ההתיישבות בגולן, הקפדנו להגדיר: חמישים שנה לחידוש ההתיישבות בגולן. היה בכך מסר, שבמפעלנו אנו חוזרים הביתה, לחבל ארץ עתיר היסטוריה של התיישבות יהודית, לאורך דורות רבים. הכוונה היא להתיישבות בתקופת המקרא ובעיקר להתיישבות בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, שבה שגשגה ההתיישבות היהודית בגולן יותר מבכל תקופה אחרת.;
אולם בין ההתיישבות בתקופות הקדומות להתיישבות בימינו, היה עוד ניסיון, חשוב והרואי, לחדש את ההתיישבות בגולן, בראשית הציונות, בתקופת העלייה הראשונה.
חלוצים עלו להתיישב בגולן, הקימו את בני יהודה, תחילה ברמתניה ולאחר מכן בביר-אשגום, בסמוך למקום שבו יושבת היום בני יהודה החדשה. שש מושבות הוקמו בחורן, מה שקרוי היום הגולן הסורי. היתה היאחזות יהודית בבקעת הבטחה והיתה גאולת אדמות נרחבת בגולן ובחורן, בידי יהושע חנקין ורוטשילד. האדמות שרכש רוטשילד הועברו לבעלות פיק"א, כלומר ההסתדרות הציונית, ואלה שטחים נרחבים שעד היום אינם בידינו.
ההתיישבות הזאת לא האריכה ימים. החלוצים נאלצו להתמודד עם קשיים עצומים; עוני ורעב, הצקות של השלטונות, התעמרות של השכנים הערבים, בעיות בריאות קשות ותמותת ילדים. היישוב שהחזיק מעמד יותר מאחרים היה בני יהודה, שבשני גלגוליו התקיים (לא ברצף) בין השנים 1887 ל-1920. המשפחה האחרונה ששרדה עד השנים האחרונות, משפחת ברנשטיין, נאלצה לברוח במהלך מאורעות תר"פ, 1920, כאשר שניים מבני המשפחה נרצחו בידי שכנים ערבים.
הסיפור הזה אינו ידוע לציבור הרחב, אף שלאורך השנים התפרסמו בנושא מחקרים וספרים, שהחשוב שבהם הוא ספרו המונומנטלי של פרופ' צבי אילן "הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר-הירדן 1871-1947". בשנת השלושים להתיישבות בגולן, הוביל ועד יישובי הגולן מהלכים להנחלת מורשת ההתיישבות בגולן בתקופת העלייה הראשונה, אך המהלך לא הוביל לשינוי תודעתי ברמה הלאומית, אולי קצת ברמה הגולנית.
איירין אורלאנסקי, ילידת אוקראינה, התיישבה לפני שנים אחדות בקצרין. עם עלייתה לגולן, התעמקה בלימוד תולדות הגולן, ונדלקה על סיפור ההתיישבות בגולן בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. היא החליטה ליצור סרט תעודה על ההתיישבות הזאת. הסרט, "חלוצי הגולן", הוקרן בשבוע שעבר בארכיון הגולן, שבמכון שמיר למחקר. הסרט מבוסס על ראיונות עם צאצאים של חלוצי הגולן ושל חוקרים מן האקדמיה, לצד תמונות אותנטיות מן התקופה. הסרט מספר את סיפורה של אותה התיישבות, וכן את המשך הזיקה של התנועה הציונית לגולן ולחורן בתקופת המנדט הבריטי ובמקביל לו המנדט הצרפתי בסוריה, עד הקמת סוריה העצמאית ב-1946. מן הסרט למדתי, שגם אחרי נפילת בני יהודה, חיו בגולן יהודים, כמשפחות בודדות בתוך כפרים ערבים, עד מאורעות תרפ"ט (1929), שבהן היהודים ברחו לטבריה כפליטים.
אחת המרואיינות, ד"ר מור אלטשולר, סיפרה את סיפורו של סבא שלה, נקדימון אלטשולר, מן המושבה רחובות, שנשלח ב-1943 בידי בן-גוריון לחורן, כנציג קק"ל ופיק"א, כדי לנהל את הקרקעות הציוניות שם ולהבטיח את רישומן ובכך לשמור על האינטרסים הציוניים בחורן. בנוסף לכך הוא עסק בעלייה הבלתי ליגלית דרך סוריה ובפעילות מודיעינית מטעם ההגנה. שליחותו תמה עם הקמת סוריה העצמאית, כעבור שלוש שנים.
עצם שליחתו למשימה, מעידה איך עד תום המנדט הצרפתי, התנועה הציונית לא ויתרה על חלום ההתיישבות בגולן ובחורן, ולא השלימה עם הוצאתן מן השטח המיועד למדינה היהודית, בגבולות הבינלאומיים שעוצבו ב-1923. אולם מור מספרת באופן ציורי, איך ב-1946 נקדימון הגיע לביתו של בן גוריון, ששכב במיטתו, כדי לשתף אותו ברעיונותיו איך להמשיך ולקדם את הזיקה לאדמותינו בחורן. בן גוריון סובב אליו את גבו ונרדם. בכך הוא העביר את המסר, שעם הקמת סוריה העצמאית עלינו להשלים עם המציאות ולוותר. העניין של ב"ג בגולן ובהתיישבות בה התחדש רק אחרי מלחמת ששת הימים.
הסרט טוב ומעניין ומיטיב לספר את הסיפור, אך לוקה בפגמים טכניים. למשל, הראיון עם מור אלטשולר צולם בשטח פתוח, ברוח חזקה, והרעש של הרוח מקשה לשמוע אותה. אני מקווה מאוד, שהסרט יצליח להגביר את המודעות בציבור לפרשה הציונית ההרואית הזאת.
כאשר כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, שרצתי שבועות וחודשים בארכיון הגולן ונברתי בחומרים. באותם ימים בילתה בארכיון גם איירין, שעבדה על הסרט. כך הכרנו. שמחתי מאוד על כך שהיא יוצרת סרט כזה והתעניינתי בהתקדמותה. היתה לי גם תרומה מסוימת לסרט – שידכתי בין איירין למוטי אשכנזי, שהוא צאצא למתיישבי בני יהודה ואחד המרואיינים בסרט.
איירין היתה אמורה להשתתף בהקרנה ולשוחח עם הקהל, אך איתרע מזלה והיא לקתה בקורונה והשתתפה במפגש באמצעות הזום, שזו כמובן רמה שיח פחותה בהרבה ממפגש פנים אל פנים. ד"ר ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, הקרין מצגת עם תמונות מאוצרות הארכיון, העוסקות באותם הסיפורים המופיעים בסרט.
הסרט הסתיים באפילוג, המחבר את חלוצי הגולן אז לחלוצי הגולן שהקימו את מפעל ההתיישבות הנוכחי. הוא הציג את בני יהודה החדשה ואת קצרין שקמה על האדמות שנרכשו בידי יהושע חנקין, ואת אזור החורן שנותר בריבונות סורית וחרב במלחמת האזרחים. איירין הציגה את המפעל ההומניטרי של תושבי הגולן לסיוע לאזרחים הסורים בחורן.
אין ספק שמפעל ההתיישבות שלנו מוצלח לאין ערוך יותר מהמפעל הכושל של ההתיישבות בגולן בעלייה הראשונה, אך אנו התיישבנו כשמאחורינו מדינה, בתנאים שחלוצי העלייה הראשונה לא יכלו אפילו לחלום עליהם. מן הראוי שנצדיע לקודמינו, שבתנאים לא תנאים ניסו ליישב את הגולן. האבן שהם נטשו, אף שבשום אופן לא מאסו בה, הייתה לראש פינה של התיישבותנו בגולן ב-55 השנים האחרונות.

2. צרור הערות ‏17.7.22
* שלום עם רודנים – האישור למטוסים ישראליים לטוס מעל שמי סעודיה הוא בשורה טובה לישראל. כל צעד שיקדם את נרמול היחסים עם סעודיה הוא צעד מבורך. הלוואי הלוואי שנחתום על חוזה שלום עם סעודיה, במהרה בימינו. אבל אסור לנו לטעות – סעודיה היא רודנות קשה, עקובה מדם, ומדינה אסלאמית פונדמנטליסטית, שחוקיה הם חוקי השריעה, ועל פיהם היא מדכאת את הנשים. לסעודיה יש היסטוריה של תמיכה בגרועים שבארגוני הטרור ובמימונם.
מדוע למרות זאת אני בעד שלום עם סעודיה? כיהודים, אנו עם אוהב שלום ורודף שלום. עם מי נעשה שלום אם לא עם השכונה שלנו? ומה לעשות, אם נעשה שלום רק עם דמוקרטיות, השלום שנוכל לחתום עליו הוא רק עם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אנו רוצים שלום עם אויבינו, ולכן כפי שחתמנו על שלום עם הרודנות המצרית, עם המונרכיה האבסולוטית הרודנית הירדנית ועם ארבע הרודנויות עימן חתמנו על הסכמי אברהם, כך אנו שואפים לשלום גם עם הרודנות הסעודית.
הרודנות האכזרית ביותר במזה"ת היא סוריה. והיו בתוכנו מי שרצו למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, תמורת שלום איתם. כמובן שאת הגולן אסור היה למסור לסוריה גם אילו הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, קל וחומר כשהיא דיקטטורה רצחנית. אולם אם הדיקטטורה הסורית תוותר על דרישתה לנסיגה ישראלית מהגולן, נכון יהיה לחתום אתה על שלום. הסכמי אברהם היו הישג משמעותי למדינת ישראל וראוי להרחיב אותם ככל הניתן. אבל מבין המועמדות להרחבה כזו, סעודיה היא המשמעותית ביותר, הן בשל מעמדה המוביל במזרח התיכון וכן כיוון שסעודיה היא שכנה של ישראל.

* ידידות לצד מחלוקת – ב-1 בספטמבר 1982, לפני ארבעים שנה, פירסם נשיא ארה"ב רונלד רייגן את תוכניתו – תכנית רייגן. תוכנית זו היתה תכתיב לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67. בגין דחה את התוכנית, ובתגובה רייגן השעה לשלושה חודשים אספקת מטוסים לישראל.
לא היו אלו הסנקציות הראשונות שהוא הטיל על ישראל. לאחר חוק הגולן, הובילה ארה"ב, תחת נשיאותו, גינוי חריף לישראל במועצת הביטחון. הוא לא הסתפק בכך, אלא הטיל על ישראל סנקציות – השעיית ההסדר לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל. בתגובה להשעיה הודיע בגין שאם כך, ישראל מבטלת את ההסדר. יש לציין שכעבור חודשים אחדים נחתם הסכם משופר.
רייגן הוביל לגינוי ישראל במועה"ב גם בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות מלחמת שלום הגליל. ורייגן נחשב לידיד גדול של ישראל, אחד מגדולי ידידיה. איזה רעש עשינו כאשר ארה"ב של אובמה לא הטילה וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועה"ב (היא נמנעה בהצבעה) בימים האחרונים לשלטונו, אחרי שהטילה וטו על כל הצעות הגינוי לישראל בכל שנות שלטונו. והרי ההצבעה הזאת היא כסף קטן לעומת היוזמות לגינוי והצבעה בעד הגינוי בתקופת רייגן.
אני מסכים שרייגן היה ידיד ישראל. עצם החתימה על ההסכם האסטרטגי הוא עדות לכך. אפשר להיות ידידים לצד מחלוקות. גם אובמה, עם כל המחלוקות עמו, היה ידיד ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני בתקופתו שבר את השיאים. הנשיאים בוש הבן ועוד יותר מכך – טראמפ, היו הידידותיים ביותר לישראל. וגם עמם היו מחלוקות. אבל יש בתוכנו מי שמציגים ממשל אמריקאי שאינו תומך בעמדות הימין הישראלי כעוין ואנטי-ישראלי. זו גישה הרסנית ליחסים בין המדינות. יש מחלוקות מהותיות בין ישראל לבין ממשל ביידן, אך ביידן הוא ידיד אמת ותיק של ישראל, הוא אוהב את ישראל והגדרתו את עצמו כציוני, כנה ואותנטית. הוא הוכיח זאת בארבעים שנותיו בפוליטיקה האמריקאית. התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב לישראל היא נכס אסטרטגי לישראל. חובתנו לטפח את הנכס הזה. מי שמנסים להפוך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקאית, פוגעים באינטרסים הלאומיים של ישראל.

* לא בזכות השואה – חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד פסקת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, הוא ההסבר על מה ולמה ועל סמך מה קמה מדינת ישראל. כל סעיפי החלק הזה, יוצרים את ה"לפיכך", של "לפיכך התכנסנו", כלומר בשל אותן הנקודות התכנסנו להכריז על המדינה.
השואה מוזכרת בחלק הזה, אך היא ממש לא גולת הכותרת. היא מופיעה רק בפסקה השישית. הפסקה הראשונה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," ופסקה זאת והבאות אחריה עוסקות בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית עצמאית במולדתו, ככל עם ועם. השואה אינה מוזכרת כסיבה להקמת המדינה, אלא כהוכחה להכרח בהגשמת זכותנו הטבעית וההיסטורית.
בניגוד לאגדה, כאילו החלטת האו"ם נועדה לפצות את העם היהודי על השואה, השואה כמעט לא הוזכרה בנאומי הדוברים בעצרת, בהמלצות אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה), בפרוטוקולים של דיוני אונסקו"פ ובנאומים של ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבן וכל המנהיגים הציוניים שפעלו לקבלת ההחלטה. הטיעונים היו בפירוש זכותו של העם היהודי על א"י וזכותו להגדרה עצמית. יתר על כן, הציונות קדמה לשואה, החלטת חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל קדמה לשואה.
הערבים נוהגים לטעון את טענת ה"פיצוי" כדי להצדיק את הנראטיב על פיו הם הקורבנות האמיתיים של השואה שלא היתה באשמתם. אין שום סיבה שנמנף את הטענה הזאת. כי האמת היא שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה. כמובן שנכון וראוי להציג את השואה כחלק מטיעונינו על זכותנו למדינת לאום יהודית עצמאית וחזקה במולדתנו. אבל בפרופורציות של מגילת העצמאות. חוששני שיאיר לפיד מציב במרכז הטיעון הציוני את השואה והדבר בא לידי ביטוי גם במקום שלה בביקורו של הנשיא ביידן.

* טענה מופרכת – הצפייה בביידן, בביקורו בישראל, ובמיוחד בראיון ליונית לוי, מפריכה ומגחיכה את הטענה האווילית על היותו דמנטי.

* הלבנת פנים – גברים ונשים רבים השומרים נגיעה, נוהגים ללחוץ יד של בן המין השני שהושטה אליהם, כדי לא להלבין את פני הפרטנר ברבים. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים." למה הפנים מלבינים? כי הדם אוזל מהם. כאילו זה דימום פנימי, שפיכות דמים פנימית. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור." כלומר, חטא העלבת האדם שהושיט לך יד והיא נותרה באוויר, חמור יותר מחטא הנגיעה. התנהגותה המוזרה של יובל דיין כלפי הנשיא ביידן, שהושיט לעברה את ידו, שלא פגשה יד אחות, מכוערת. על כך אמר החכם מכל אדם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת, פרק ז').

* בוחנים את יאיר לפיד – הפלשתינאים ירו רקטות מעזה, כדי לבחון את יאיר לפיד, והעיתוי המדויק היה בביקור ביידן במזה"ת. צה"ל הגיב בשתי התקפות על תשתיות טרור ומפעל מרכזי ליצירת רקטות. לפיד צריך להבין, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, היתה נופלת בעקבות התקיפה הזאת. ואם לפני שנתיים גנץ ולפיד השלו את עצמם שבמקרה כזה יסמכו על תמיכת האופוזיציה האחראית, הפטריוטית, הם למדו בשנה האחרונה שאופוזיציה ביביסטית אינה דומה לאופוזיציות האחראיות שידענו עד לפני שנה (כולל אופוזיציות קודמות בהנהגת נתניהו, לפני שהשלטון הממושך מדי השחית אותו כליל), אלא זאת אופוזיציה למדינה, בלי כאבי בטן. יש להסיר מסדר היום את האפשרות של הקמת ממשלות פיגולים עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ו/או עם כנופיית הכהניסטים ועוזריהם. יש לחשוב בפתיחות וביצירתיות על פתרונות חלופיים.

* חובתו הממלכתית של שר – כשיועז הנדל נכנס לתפקידו כשר התקשורת, החלו להגיע אליו תלונות של חרדים, שהם אינם יכולים להגיע באמצעות הטלפון שלהם למשרדי ממשלה ולמוקדים שונים של מתן שירות לציבור. מוזר. הוא החל ללמוד את העניין, וגילה את מערכת השליטה הכוחנית על הטלפונים הכשרים של הציבור החרדי. הוא מצא שזו שליטה של בעלי זרוע וממון, בהתנהגות מאפיוזית של ממש, שבגיבוי העסקונה החרדית שולטים בציבור ומונעים ממנו את זכויותיו ואת החופש שלו. עוד הוא גילה, שכל קודמיו ידעו על כך, ובחרו לא לעשות דבר, כיוון שגם הם היו שבויים, פוליטית, בידי אותה עסקונה. יועז החליט לפעול כדי לשחרר את הציבור החרדי מן התלות הזאת. וכך הוא סיפר בכנס של דרך ארץ בשוהם: "הגיע אליי אדם בשליחות ליצמן, והבהיר לי שאם אני נוגע בנושא הטלפונים של המגזר החרדי אני מחוק. 'אתה תהיה שרוף פוליטית,' הוא אמר לי. נדרשתי להחליט האם אני לוקח סיכון פוליטי או מתעלם כמו קודמיי. החלטתי שאני מחליט למען אזרחי המדינה החרדים למרות שאני יודע שהם לא האלקטורט שלי."
וכך היה. יועז, בנחישות ובאומץ וכנגד כל הסיכויים, התעלם מכל שיקול פוליטי זר ועשה את מה שמחייב אותו תפקידו הממלכתי – למלא את חובתו למדינת ישראל ולאזרחיה. הרפורמה קמה והיתה. גם השליח של ליצמן קיים את הבטחתו. הפלירט בין החרדים לגנץ כלל את ראשו של יועז. גנץ עצמו ראה הזדמנות לנקום ביועז הנדל וצביקה האוזר, על שסיכלו את ניסיונו להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת; ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקיצונית הזאת. במקום להודות ליועז שהציל אותו מהרפתקה כזו, שהיתה משליכה אותו בתוך שבועות ספורים לפח האשפה של ההיסטוריה, הוא נקם בו כילד. וגדעון סער לא היה צריך להיאנס כדי להסכים לזה. כיוון שדרך ארץ היא מפלגה עצמאית, הוא העדיף לדאוג לסידור עבודה ל"אנשים שלו", למרות שהוא יודע שיועז הוא השר הטוב ביותר בממשלה ושצביקה הוא הפרלמנטר הרציני והמשמעותי ביותר בכנסת. כעת, דרך ארץ נמצאת על פרשת דרכים. אני מקווה ומאמין שנכונו לה עוד עלילות רבות בשירות מדינת ישראל והנהגתה.

* מפגן של עוצמה – למעלה משלוש מאות איש מילאו עד אפס מקום את אולם הכנסים בשוהם ואת המעברים (כי כל המושבים נתפסו), בכנס של תנועת דרך ארץ, שנערך ביום שני. פעילים ותומכים מכל רחבי הארץ, מחבל אילות בדרום עד הגולן בצפון, השתתפו בכנס. היה זה מפגן עוצמה של תנועת דרך ארץ. מנהיג התנועה, שר התקשורת יועז הנדל, נשא נאום סוחף, שבו הציג את חזונו הציוני ממלכתי ואת עשייתו והישגיו כשר בממשלה. הוא דיבר על חזון של ממלכתיות, של ביטול האוטונומיות של השבטים בעם, של כיבוד וחיזוק מוסדות המדינה שהם הביטוי לריבונות שלנו, על ההכרח בהחזרת המשילות והריבונות לכל המדינה והביע את רצונו להיות השר לביטחון פנים שיוביל מהלך לאומי גדול כזה, על המחויבות של הממשלה ושל שריה ליטול אחריות ולקבל החלטות ענייניות לטובת הכלל ולא להיכנע לסחטנות של שבטים ומגזרים, על הכמיהה לאחדות לאומית והשאיפה לממשלת אחדות לאומית, לא כאילוץ אלא כאידיאל. על האמונה בשלמות העם והארץ, בסדר הזה. מן הסתם, באירוע פומבי רב משתתפים, יועז לא דיווח בפירוט על המהלכים הפוליטיים המתקיימים בימים האלה. הוא דיבר על יצירת חיבורים עם גורמים הדוגלים בדרך הימין הממלכתי, אך לא פירט. ברור שהכוונה בראש ובראשונה לימינה, אך אולי הוא מתכוון גם לקבוצות או אישים נוספים. הקו הפוליטי שאותו הציג יועז, הוא התנגדות לממשלה צרה ותמיכה רק בממשלת אחדות רחבה.
כפי שכתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים, אני בעד הצהרה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכנופייה הכהניסטית הם פסולי חיתון וששיתוף פעולה קואליציוני אתם הוא ייהרג ובל יעבור. מבחינה מעשית, זאת המשמעות של העמדה שהציג יועז בדבר התנגדות לממשלה צרה (למחרת גם סגן השר מתן כהנא הביע אותה בראיון רדיו). ברור שממשלה צרה של נתניהו, היא ממשלה צרה צרורה שתכלול בתוכה את הכהניסט. ברור שממשלה צרה של לפיד, היא ממשלה שתהיה תלויה בתמיכה או הימנעות של הרשימה האנטי ישראלית, כלומר קיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רשימה זו. ממשלת אחדות לא תכלול בשום פנים את פסולי החיתון הללו; לא מן הצד של הממשלה ולא מן הצד של אותן מפלגות. אך בעיניי אין זה מספיק. יש חשיבות ערכית וחינוכית לאמירה צלולה וברורה, שהמפלגות הללו מוקצות מחמת מיאוס. אני בעד חיבור עם ימינה, אך לא בכל מחיר, ובעיניי הכרחית התחייבות משכנעת של איילת שקד, שבכל מחיר לא תשב עם הכהניסטים. אני מעריך את איילת שקד, את כושר הביצוע והמנהיגות שלה, אך עמדותיה קיצוניות. בעבר, הסכימה לריצה ברשימה הכוללת את בן גביר. ולכן, איני חושד בכשרים. אם היא רוצה בריצה משותפת, יהיה עליה להבהיר חד-משמעית שהיא מאמצת את הקו האדום הזה.

* הצנטריפוגה – האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא ההתרחקות לקצוות, שמשסעת את החברה. הכוחות הצנטריפוגליים מושכים לצדדים, ימינה ושמאלה, וקורעים את החברה לגזרים. המחנות מחבקים את הגורמים הקיצוניים ביותר ונגררים אחריהם. הכוחות הצנטריפוגליים הללו מסוכנים יותר מהצנטריפוגות באיראן. מה שדרוש היום הוא להתמקד בשיקום הקונצנזוס הלאומי, הציוני ממלכתי. הווקטור לא צריך להיות החוצה, שמאלה או ימינה, אלא קדימה, באופן שיבטא את המשותף וישקם את הקונצנזוס הציוני ממלכתי. שם המפלגה "ימינה" מגלם את המסר הצנטריפוגלי. אולם בנט, בהקמת הממשלה ובאופן שבו הנהיג אותה, גילם את המסר המאחד, הממלכתי, האחראי.
כאשר מפלגתי, דרך ארץ, מנהלת מו"מ עם ימינה, אני תומך במהלך אך גם חושש ממנו. הברירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא. מתן כהנא מגלם את החתירה לאחדות לאומית ואת הפעולה האקטיבית לשיקום הקונצנזוס הציוני ממלכתי. הכהניזם הוא היפוכו המוחלט. אם שקד תבחר ללכת בדרכם של בנט ומתן כהנא, היא בעיניי שותפה רצויה מאוד. אם לא, אין מקום לחיבור.

* הדרך להסרת האיום – על פי סקר שהתפרסם ב"מעריב", מתממש האיום על מדינת ישראל והעם היהודי – ממשלת קלון המבוססת על גוש בן גביר. על פי הסקר יש לגוש בן גביר 61 מנדטים. על פי הסקר, ימינה לא תעבור את אחוז החסימה. אם ימינה ודרך ארץ ירוצו יחד, הם יקבלו ארבעה מנדטים וגוש בן גביר ירד ל-60 מנדטים. במצב הזה, לא תוכל לקום קואליציית בן גביר. כיוון שרשימה מאוחדת של דרך ארץ וימינה לא תיתן את ידה לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת – היא תיאלץ את השחקנים האחרים לרבע את המעגל או לעגל את המרובע ולרקום ביצירתיות פתרונות חלופיים, שגם אם יש בהם פשרות וויתורים לכל הצדדים, הם עדיפים על שתי החלופות של הסתמכות על פסולי החיתון.

* מאורת ברוך – כיוון שהליכוד מתעתד להקים ממשלה עם הכהניסטים, מן הראוי שיסיר את כל תמונותיו של ז'בוטינסקי ממוסדותיו. את השם "מצודת זאב" אפשר להחליף ל"מאורת ברוך".

* הבעיה המרכזית עם נתניהו היא שהוא ביביסט.

* בין המשותפת לרע"ם – פעמים רבות, בימים האחרונים, כתבתי על כך שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם פסולי חיתון. ונשאלת השאלה, ומה עם רע"ם? האם היא לגיטימית? לפני הקמת ממשלת בנט התנגדתי לצירוף רע"ם. בדיעבד, השלמתי עם החיבור הזה ככורח, כי האלטרנטיבה הייתה סיבוב חמישי, שהיה מחזיר אותנו לאותה נקודת הכרעה, וכאשר בכל מקרה, האלטרנטיבה הייתה ממשלה של נתניהו עם רע"ם (שסוכלה בידי סמוטריץ'). היום אני רואה את הדברים אחרת. אני בהחלט רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין רע"ם למשותפת, ובעניין הזה אני חייב להודות שנתניהו היה הראשון לזהות זאת. התנגדותי לרע"ם נבעה מן העובדה שהם היו חלק מן המשותפת והצביעו אתה בכל ההצבעות, כולל נגד הסכמי אברהם, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל. אולם ככל שעקבתי אחרי מנסור עבאס ורע"ם, הבנתי שלא בכדי רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת. זה באמת פילוג מסיבות רעיוניות עמוקות. הדגל של הרשימה המשותפת הוא המלחמה הפלשתינאית נגד ישראל. הם מתנגדים למדינה יהודית וחותרים לרשת אותה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית. הדגל של רע"ם הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך הכרה שישראל היא מדינה יהודית וכך תהיה תמיד. בעוד הפוליטיקה של הרשימה המשותפת היא מאבק פוליטי על העניין הפלשתינאי ובעד צמצום מתמיד של יהדותה של ישראל, הפוליטיקה של רע"ם היא הנחת הנושא הפלשתינאי בצד והתמקדות באינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי.
לכן, רע"ם שואפת להיות שותפה בכל קואליציה, על בסיס העיקרון שהיא לא מתערבת בענייני חוץ וביטחון ואינה פוגעת בחופש הפעולה של הממשלה בנושאים אלה, והממשלה מקדמת את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי, באמצעות רע"ם ועם האשראי הפוליטי לרע"ם. זה היה בסיס ההסכמה בין נתניהו לרע"ם וזה היה בסיס ההסכמה בין לפיד ובנט לרע"ם.
הבעיה עם רע"ם היתה הפער בין מנסור עבאס לחבריו. מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, פורץ דרך ובעל מעוף, אך שאר הנציגים לא הצליחו להתרומם לגובה חזונו. האינטרס הציוני הוא לקדם את האג'נדה של עבאס, אך לוודא שבפעם הבאה סיעתו אכן תלך איתו. ודאי שרע"ם בראשות עבאס אינה פסולת חיתון. להיפך, היא שותפה רצויה. אך צירוף רע"ם יחייב הבהרות שהסיעה תנהג אחרת לגמרי בקדנציה הבאה. כל עוד לא ברור שהסיעה הולכת בדרכו של עבאס, יש בעייה בקואליציה שתלויה ברע"ם, ועדיפה קואליציה שגם בלי רע"ם יש לה תמיכת 61 ח"כים לפחות.
הצהרותיו של מנסור עבאס, בערבית ובעברית, בעיקר בערבית, על קבלתו את המציאות שישראל היא מדינה יהודית והשתלבות בה בתור שכזו, הן אחת הבשורות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. עלינו לחבק ולאמץ את המגמה, לא לדחוק אותו חזרה לקו של המשותפת. זה האינטרס הישראלי, הציוני. מי שחיבק את רע"ם בניסיון להקים איתה קואליציה ולאחר שנכשל מכנה אותה "תומכי טרור", פועל נגד האינטרס הישראלי, הציוני.

* אתגר העלייה – קרוב ל-31 אלף יהודים עלו מרוסיה ואוקראינה מאז הפלישה וכ-40 אלף הגיעו לארץ במעמד של תיירים, וסביר להניח שרובם הגדול יבחרו להישאר בישראל. יש היום סיכוי לעלייה גדולה, וזה נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, כאתגר הגדול ביותר של המדינה בעשור הקרוב. עידוד העלייה וקליטתה המוצלחת הם האתגרים החשובים ביותר שיעמדו בפני הממשלה הבאה.

* פרס לטרור – הודעתן של תשע מדינות אירופיות שהן דוחות את החלטת שר הביטחון גנץ להגדיר 6 ארגוני טרור פלשתינאיים כארגוני טרור – היא פרס לטרור. הודעה זו תביא בוודאי ללחץ אירופאי לבטל את ההחלטה. על ישראל לעמוד איתן בלחץ ולא להתקפל.

* המדרון החלקלק של הנכבאיזם – כתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מצביעה על מהלכים של ארגוני השמאל הרדיקלי, יהודי, ערבי ומעורב, לדיבור מעשי ובניית תוכניות מעשיות למימוש ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים (אחרי חלוקתה והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית נקיה מיהודים, כמובן). מה שהחל כדיבור "תמים" או ליתר דיוק מיתמם, על "אמפתיה לאסונו של האחר" בלה-בלה-בלה, ה"נכבה-שמכבה", הידרדר לדיבור על ה"שיבה" כאיזה עיקרון ערטילאי שיש להכיר בו עקרונית, אך ברור שאין לו שום היתכנות יישומית, להפיכת ה"שיבה" לאג'נדה פוליטית לגיטימית. זה המדרון החלקלק.
איני מופתע. לפני למעלה מעשר שנים, הוזמנתי לעימות עם מייסד ארגון "זוכרות", הארגון המוביל את אג'נדת ה"שיבה", איתן ברונשטיין. סירבתי, כי טענתי שכאשר אני מתעמת איתו, אני יוצר לו לגיטימציה. אבל הופעל עליי לחץ, שעיקרו הטענה שרב שיח יהיה בכל מקרה, "ואף אחד לא יידע כמוך לתת לו פייט כמו שצריך." בסופו של דבר נעתרתי. לנצח אותו היה קל, לא רק בשל צדקת טיעוניי אלא גם בשל העובדה שהקהל מראש תמך בעמדתי. בסוף הדיון לא לחצתי את ידיו, כמקובל. כאשר מדובר באוטו-אנטישמים מנוולים, אני "שומר נגיעה" באדיקות. ובדיעבד גם הצטערתי שנעתרתי להזמנה. דברי הפתיחה של "הזוכר הראשי" באותו דיון היו: "אני לא נלחם על זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לי. היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. אני נלחם על מימוש בפועל של השיבה."
באותם ימים פעלתי בנחרצות נגד הארגון העוין הזה. בהתערבותי, בוטלו סדנאות בנות מפגשים רבים של "זוכרות" במכללת תל-חי, בבית ספר "עינות ירדן" ובקיבוץ הגושרים. אלה שהיו מוכנים להשכיר להם כיתות, לא הבינו באמת במי המדובר. הרי השם המיתמם "זוכרות" נשמע כשם של ארגון שעוסק באלצהיימר ומגדר. הפכתי אז לאויב הארגון והשמאל הרדיקלי. "מקראתיסט", "סותם פיות", "מפחד שהציבור ייחשף לאמת" וכו'. אבל אני גאה על פעולתי. יש להילחם נגד טפטוף הרעל האנטי ציוני הזה. אין שום דבר תמים בנכבאיזם, שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל.

* אין זה ראוי – למיטב הכרתי, אין זה ראוי שממשלה על סף בחירות תמנה רמטכ"ל. מן הראוי שתנהג ריסון ואיפוק, ולא תקבע עובדות לממשלה הבאה. לא בכדי השתמשתי במילה "ראוי". איני אוהב את המשפט, שבו השאלה היחידה היא אם צעד זה או אחר הוא חוקי. אני תומך בחוות הדעת של היועמ"שית, כיוון שאין מניעה חוקית למינוי הזה ויש לכך לא מעט תקדימים. ואף שהמינוי הוא חוקי, אין זה ראוי לבצעו כעת. יש לנו רמטכ"ל מצוין ונכון להאריך את כהונתו, אם לא בשנה – בחצי שנה. אם, חלילה, נתגלגל שום למערכת סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, לא יהיה מנוס ממינוי הרמטכ"ל. נקווה מאוד שלא נגיע לשם. כעת, לא נכון למנות.

* נשמתי לרווחה – ב-1977 נערכה המכביה העשירית. הייתי אז בן 14, שחיין במכבי גבעתיים. נבחרנו להופיע בטקס הפתיחה, במופע דגלים. בנוסף לאימונים היומיים, היו לנו גם חזרות אינטנסיביות למופע, כשבידינו מקלות, שייצגו את הדגלים. התרגשתי מעצם ההשתתפות באירוע, אבל ממש סבלתי בחזרות. זה היה משעמם, מתיש ומעצבן. כאשר הודיעו לנו שבסוף לא נופיע, נשמתי לרווחה. ארבע שנים קודם לכן, בקיץ 1973, בתקופת המכביה התשיעית, הוריי היו בחו"ל ואני הייתי אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע. בית זרע היתה אז מעצמת כדורעף, והיא אירחה במגרש הכדורעף שלה משחק של נבחרת ישראל (איני זוכר נגד מי). וכך, זכיתי לצפות לא בטלוויזיה באחת מתחרויות המכביה.

* מברק מן העולם הבא – בכתבה במדור הספורט של "הארץ" על ניצחון נבחרת הנוער של ישראל, בכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת הנוער של בריה"מ, השבוע לפני חמישים שנה, סופר שהמשלחת קיבלה מברק ברכה משר החינוך והתרבות זלמן ארן. אלא שבאותה תקופה שר החינוך והתרבות היה יגאל אלון. ארן לא יכול היה לכהן כשר החינוך והתרבות, כיוון שכבר שנתיים היה שוכן עפר.

* מזמרת הארץ – התייחסויות אחדות למאמרה היפה של זיוה שמיר על "מכתב מאמא" של אלתרמן. בגירסתה של חוה אלברשטיין לשיר, היא שרה את כל הבתים של השיר, כולל הבית על לקיחת הטנקים בשבי. אגב, באותה גרסה, היא העלתה בדרגה את הקורפורל לרב-סמל. קורפורל הוא רב-טוראי, אבל חוה התאימה את הדרגה לחרוז. וכך, נראה לי שאלתרמן כתב "חובשת משקפיים" ולא "מרכיבה", כדי להתאים את השיר למשקל וללחן.
הנה – גרסתה של חוה אלברשטיין:
https://www.youtube.com/watch?v=8TqMnTUq-5E
ובאשר ל"הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" מתוך "אל הציפור" של ביאליק – הביטוי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, שאוב מספר בראשית. כאשר יעקב שולח את בניו חזרה למושל מצרים, הוא עוד לא ידע שזהו בנו, יוסף, הוא אומר להם: "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים."
לזמור פירושו לגזום, ואני משער שבשפת המקרא מדובר דווקא בקטיף ולא בגיזום. כפל המשמעות, של השורש זמר, מופיע כבר בפרשנותו של רש"י לפסוק. את המילה "מִזִּמְרַת" הוא מפרש: "משבח הארץ, שהכול מזמרין עליו כשהוא בא לעולם."

* מלח הארץ – לפני 15 שנים, בט"ו בתמוז, נפטר אסף רז, יומיים אחרי שנפצע אנושות בתאונת דרכים קטלנית. בן 27 היה במותו. אסף היה בן מושב שעל. הוא עבד כרכז נוער במתנ"ס הגולן, בתקופה שבה ניהלתי אותו. אף שלא הייתי מנהלו הישיר, נוצר בינינו קשר חברי קרוב, בזכות תחומי עניין משותפים, כיהדות ופילוסופיה. אסף היה מלח הארץ; מנהיג, חכם, ערכי, אידיאליסט, מחנך בנשמה, ברוך כישרונות שהצטיין בלימודים, בספורט, במוסיקה ובציור. הספד שכתבתי ביום מותו, והוא התפרסם כעבור ימים אחדים ב"שישי בגולן", הסתיים במילותיה של רחל שפירא, מתוך שירה "מה אברך":
"נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?
… הנער הזה – עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו – חיים."
בכל שנה אני פוקד את קברו באזכרה השנתית. פוגש שוב את הוריו יפה ודודו, את אחיו שבגרו והקימו משפחות משלהם, את מיכל שהייתה ארוסתו, את חבריו משעל ומקרב רכזי ומדריכי הנוער. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: עיזה עיוורת – מתוך מאמר פרשנות של ישי כהן באתר 12-N: בחודשים האחרונים החל יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני, במסע הפומבי החריג שלו – תומכים בנתניהו אבל עם כוכבית. לא מוכנים ללכת לאופוזיציה כעיזה עיוורת, אלא לנהל קרב על הקמת ממשלה בכל מחיר."
"עיזה עיוורת" כמותג פוליטי, היא קופירייט של הרב עובדיה יוסף, שכינה כך את נתניהו באחת מדרשותיו השבועיות לפני למעלה משני עשורים. "איך מעניש ריבונו של עולם את הציבור? שם בראשו עיזה עיוורת. הולכת, נופלת. נופלת, כולם נופלים אחריה."
בעברית של ימינו אין חיה כזו עיזה, אלא עז. אך המילה "עיזה" היא ממקורותינו. עיזא עיוורת היא משל בארמית שמופיע בגמרא במסכת בבא קמא נ"ב: "משכוכית היא עיזא דאזלא בריש עדרא. כדדרש ההוא גלילאה כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא."
כאשר הרועה רוגז על צאנו הוא מנקר את עיניה של העז הראשית שמנהיגה את העדר ואז היא נכשלת ונופלת בבורות עם כל העדר שאחריה. כך הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל כשהוא ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין והם גוררים אחריהם את כל העם לאסונות חלילה.
אורי הייטנר

"נפל" לידי ספר בשם "הדס בקצה הלילה" בהוצאת עם עובד [מאת גלי מיר-תיבון].
ראשית אתייחס לעצם הדפסתו של הספר הנ"ל באכסנייה הזו. מי שאישר את הדפסתו והפצתו של הספר הזה אינו ראוי לשאת במשרת עורך ספרותי בהוצאה זו. אישור הדפסה והפצה של כתב פלסתר, לוּ גם מדומיין ומתחזה לספֵּר פרק אומלל בתולדות מדינת ישראל – אינו יכול לדעתי לשמש בתפקיד אלא אם יקדים ויכריז על דעותיו הפוסט-ציוניות ועל שנאתו העצמית לכל מה שהוא ציוני.
באשר לספר עצמו – איני מבקר ספרותי ואין זה מקומי לקבוע אם היצירה עומדת בקנה מידה לפרסום. באשר לתוכנו – להיאחז בחצאי אמיתות, להשתמש בעובדות תוך סילופן ולנצל בצורה צינית את חוסר ניסיונם, את חוסר התיאום בין המפקדות, ואת חוסר האחידות בשפה כמקשרת בין הכוחות – כל אלה נחקרו לאחר מכן והלקחים הופקו.
הטחת אשמה של הפקרות וניצול המדים והכוח לתרגום ברוטלי של גירוש וביזה בעוד הצבא עושה את צעדיו הראשונים בשדות הקרב השונים, הצגת "עדויות" מהימנות ואישיות כאילו ניתנו על ידי מי ממשתתפי האירועים – מתקבצים לכדי כתב-אשמה מפוברק המוטח בפניהם של כל מי שנטלו חלק באירועים האמיתיים, הספר ראוי לכל גינוי מכל צד ומעיד על הכותבת של ה"יצירה" שהיא אכולה בשנאת-עם ובשנאת-ציונות וככזו אינה ראויה להדפסה ולהפצה.
דורון גיסין

אהוד: אהרון בן עזר ראב, בן-דודי, ודודו-אחי-אימו של דורון גיסין – היה אחד המפקדים שלחמו בקרבות לטרון הקשים. אברהם גיסין, אביו של דורון, היה אחד המפקדים של גדוד "העין" שהגן על פתח-תקווה במלחמת 48' וכבש את הכפרים הערביים שממזרח לה, כּוּלֵיה ואוּמְזֵיירָה. אימו של דורון, מרים גיסין, היתה נכדתו של סבי יהודה ראב בן עזר, ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878. מרים היתה המורה הראשונה שלי בכיתות א'-ב' בבית הספר פיק"א במושבה, והיא זו שלימדה אותי לכתוב עברית... כך טענתי כלפיה כאשר לימים העבירה ביקורת על ספריי.

הַגַּלְמוּד בבית קפה
יָשַׁב כָּפוּף וְלָגַם תֵּה
בִּשְׁלוּקִים קוֹלָנִיִּים, אַחַר
הִתְכּוֹפֵף לְאָחוֹר וְנֶאֱנָח
כְּאִלּוּ שָׂח לְאֵי מִי מָה,
כְּאִלּוּ מִי יָשָׁב מוּלוֹ
וְהִקְשִׁיב לְמִלְמוּלוֹ.

בבית הקפה (מַכָּרִים בע"מ)
"אוֹי, לֹא!"
חָשַׁב הָאִישׁ
הַשּׁוֹתֶה קָפֶה,
"רַק שֶׁהָאִישׁ הַהוּא
שֶׁשָּׁם יוֹשֵׁב
לֹא יִתְקָרֵב..."

*
בְּגִיל תִּשְׁעִים וְיוֹתֵר
הָלַךְ זָקוּף וְרָזֶה
אֶת הַמַּקֵּל בַּאֲדָמָה
תֶּקַע בְּהַתְרָסָה:
"הֵי הֵי, גְּבִרְתִּי
(אֲדָמָה אַדְמָתִי)
אֲנִי עֲדַיִן עָלַיִךְ מִתְהַלֵּךְ
בָּא וְהוֹלֵךְ
בָּא וְהוֹלֵךְ
וְלֹא בָּא לִי עֲדַיִן
לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ!"

הזָקֵן
לְאַט לְאַט
כָּפוּף וּמִתְכּוֹפֵף
כָּפוּף וּמִתְנַשֵּׁף,
הוּא מִתְקַדֵּם
וְאֵין לוֹ מַשָּׂא
עַל הַגַּב
אֶלָּא שְׁנוֹתָיו.

מַשָּׂא יגון
הוּא יָשַׁב וְשָׁתָה
יָשַׁב וְשָׁתָה
לְהוֹרִיד אֶת הַמַּשָּׂא;
הֶעֱמִיס וְהֶעֱמִיס עַל עַצְמוֹ
כּוֹסִית וְעוֹד כּוֹסִית
עַד שֶׁאֶת עַצְמוֹ הִמְאִיס
עַל קְרוֹבָיו וִידִידָיו
וְסוֹפוֹ שֶׁמָּאַס בְּעַצְמוֹ.

הַזְּקֵנָה
סַלִּים כְּבֵדִים בְּיָדֶיהָ;
כְּפוּפָה עַד בִּרְכֶּיהָ
הִיא סוֹחֶבֶת,
צוֹעֶדֶת וְנָחָה
מִתְקַדֶּמֶת בַּשְּׁבִיל
אֵינָהּ מְוַתֶּרֶת לַגִּיל.

אלגנטית
הוּא הִתִּיק עֵינָיו
מִן הַתִּיק הַיְּפֵהפֶה
הַמִּשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַאֲוָה מִכְּתֵפָהּ
לְעֵינֵי כֹּל לְרַאֲוָה,
וְחָלַם עַל הַנַּרְתִּיק הַמִּצְטַנֵּעַ
שֶׁבְּעִמְקֵי שִׂמְלָתָהּ.

דּוֹן ז'וּאַן בְּגִמְלָאוֹת
תָּאֵב הָיָה לְהִתְאַהֵב,
לָחוּשׁ כְּאֵב הָאַהֲבָה
בְּלֹא אַנְחַת הָרְוָחָה
שֶׁל מִלּוּי הַתַּאֲוָה.

*
יֵשׁ לוֹ רְטִיָּה
עַל הָעַיִן
אֲבָל זֶה לֹא
מַרְתִּיעַ אוֹתָן
וְהֵן נִמְשָׁכוֹת אֵלָיו
כְּאֶל חוֹר שָׁחוֹר.

הִתְלַבְּשׁוּת
יֵשׁ שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת
וּמִתְלַבְּשׁוֹת עַל...
וְיֵשׁ שֶׁמִּתְבַּיְּשׁוֹת
לְהִתְלַבֵּשׁ עַל
וְרַק מִתְלַבְּשׁוֹת הֵיטֵב
בְּתִקְוָה שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ
עֲלֵיהֶן.

חתולתי
נִמְתַּחַת,
אֶת עַצְמָהּ
מוֹתַחַת,
תּוֹקַעַת צִפָּרְנֶיהָ
בְּמִכְנָסַי
כְּשֶׁהִיא עָלַי
וּמִתְקַשָּׁה לְשָׁלְפָן.
מְנַסָּה וּמְנַסָּה
עַד שֶׁאֲנִי עוֹזֵר לָהּ
וּמְנִיסָה מִמֶּנִּי
בִּטְפִיחָה קַלָּה וּגְעָרָה.

*
הוּא "מֵת" עַל
גֶּעפִילְטֶע פִישׁ
לַמְרוֹת שֶׁהַדָּג
לֹא יָכוֹל לְהַחְזִיר
לוֹ אַהֲבָה,
כִּי הוּא מֵת...

*
הָעוֹרֵב קָרָא קָרָא –
מַשֶּׁהוּ עַל הַכְּבִישׁ קָרָה!
אילן בושם

לַיְלָה בְּתוֹךְ לַיְלָה
זוֹכֵר גּוּפוֹ הַבָּלֶה,
נָשִׁים נָעוֹת לִקְרָאתוֹ,
מַבְלִיחוֹת עֵינָיו
הַסּוּמוֹת
לִקְרָאתָן.

רַב חוֹבֵל בְּיָם אַגְדִּי
מֵשִׁיט סְפִינוֹת שָׁוְא
שַׁלִּיט תֵּבֵל.

אִישׁ צָעִיר
לֹא יוֹדֵעַ נוֹעַ
לִלְגֹּם מִצּוּפוֹ שֶׁל
הַלַּיִל,
מְחַיֵּךְ נוּגוֹת
חוֹשֵׂף כָּל כּוֹכָבָיו
לוֹקֵחַ עִמּוֹ זִכְרוֹנוֹתָיו
לְמַסָּעָיו.

לַיְלָה לַיְלָה נָעִים לִקְרָאתוֹ
הַקִּירוֹת
חֲלֹמֹתָיו
תְּשׁוּקוֹתָיו
בִּזְבּוּזֵי יָמָיו.

רַחֲשֵׁי תְּפִלָּה עוֹלִים
מִמְּחִילוֹת עֶצֶב,
לֹא עוֹד מִלִּים
רַק הַבָּרוֹת מְרֻסָּקוֹת
שִׁבְרִי מַרְאוֹת.
רוֹן גֵּרָא

לפני כחצי שנה פירסמת את הפרק הראשון שכתבתי על עלייתו לארץ של דניאל ראב (בן אשר ז"ל שהיה אחיו של צדוק ראב ז"ל, חותני) – 
דניאל התגייס לצנחנים והשבוע קיבל כומתה אדומה בגבעת התחמושת, וכל המשפחה הגיעה משיקגו – למחרת, התחתן בני ראב (בנישואין שניים), על גג משכנות שאננים בירושלים, ואני זכיתי לסדר להם חופה וקידושין... 
כתבתי פרק ב' ופרק ג' לסיפור העלייה לארץ של דניאל ראב – 
אני שולח שוב גם את הפרק הראשון, ואתה תחליט אם לפרסמו שוב (כפי שנראה לי), או לקצר רק כדי שיבינו את שני הפרקים הבאים – על כל פנים, משפחת ראב חוגגת בירושלים והמציאות עולה על כל דמיון... 
בברכת שבת לשלום, 
יואל בן-נון 

ב"ה
יואל בן-נון ואסתר בן-נון לבית ראבּ:
עולים לארץ
יהודה ראב ז"ל עלה לארץ עם אביו בסמוך לחג השבועות התרל"ו (1876), הקים עם החבורה את פתח תקווה, וחרש את התלם הראשון באדמת הנביאים;
צדוק ראב ז"ל עלה לארץ עם אשתו אחרי ההצלה מן השואה, בימי חודש אלול התש"ה (1945), והקים עם חבריו את משואות יצחק בגוש עציון;
דניאל ראב – נכד של אשר ראב ז"ל (אחיו של צדוק) עלה לארץ בימי אלול התשפ"א (2021), עם הטלית והתפילין של סבו אשר ז"ל, מצטרף לגרעין 'צבר' שהולך לטירת צבי, בדרך להתגייס לצה"ל, וחולם על סיירת כמו צבר ישראלי.
דניאל גדל בשיקגו – סבא שלו היה רופא, אביו ודודו רופאים, וגם הוא בדרך – כבר סיים תואר ראשון בביולוגיה מולקולארית באוניברסיטה של אילינוי.
אבל הניצוץ הראבִּי התלקח בקרבו – "באמריקה," הוא אומר, "אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל" – באוניברסיטה מצא את עצמו במאבק קבוע מול שונאי ישראל, ובטקס קבלת התואר אף עמד עטוף בדגל ישראל, אבל שאיפת חייו החלה לראות אור בעלייה לארץ כחבר גרעין 'צבר', לקיבוץ ולצה"ל.
בזכות הקורונה זכינו לארח אותו בביתנו באלון שבות שבגוש עציון, לשבוע ימים של בידוד – לחוש שמחה משמיעת העברית שהוא מתאמץ ללמוד ומשתדל לדייק בנטיית פעליה המסובכת, ולהקשיב להשקפת עולם ציונית מוצקה משורשי משפחת ראב.
בשבת הראשונה באה גם אחותו נינה ראב, שכבר ביקרה בארץ כמה פעמים, וכעת סיימה בארץ כמה חודשים בחופשת הלימודים – נפשה יוצאת לעלות, אלא שעדיין צריכה לסיים את לימודיה באותה האוניברסיטה של אילינוי, אולם עיניה נוצצות כל פעם שהיא מדברת על העלייה לארץ בעוד כשנתיים. ההתרגשות אפפה אותנו.
התרגשנו במיוחד מחוויית העלייה לארץ, שהרי אנחנו כבר נולדנו בארץ, שנתיים לפני המדינה, ואני אסתר (ראב לימים בן-נון) נולדתי ממש כאן בגוש עציון, כבת הראשונה בקיבוץ משואות יצחק.
תוך כדי הטיסה שהביאה את דניאל לארץ, התברר שבאותה טיסה מגיעה עוד משפחה של עולים, והם יגיעו לבית השכנים שלנו (עם קיר משותף) – תיאום מדהים של השגחה מיוחדת – הם הגיעו באותו הרכב משדה התעופה, ועל המדרכה התארגנה קבלת פנים מרגשת במיוחד עם דגלים ובלונים, בריקוד ובשירת "ושבו בנים לגבולם".
ברוך השם שזכינו!
יהי רצון שנזכה לראות גם את אחיותיו, ותשובנה גם הבנות לגבולן.
ה' ישמור על דניאל ראב ויצליח דרכו, בקיבוץ טירת צבי, בצה"ל ובחיים בארץ.
שלחנו את מה שכתבנו לדניאל ראב לטירת צבי, וענה לנו בעברית:

יואל,
כל כך מרגש. דבר אחד שאולי מעניין להוסיף, שמשפט אחד שחשבתי ופילוספתי עליו במשך השנים לקראת העלייה שלי הוא ״שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים״ – מה זה אומר היינו כחֹלמים בכלל? הבנתי שזה אומר, כשיהודי חוזר מגלות לגאולה, הגלות הוא כמו חלום. כשמישהו מתעורר מחלום (אפילו חלום שמרגיש כל כך אמיתי) אנחנו שוכחים במהירות את הפרטים וכמעט כל החלום במלואו. זה בדיוק כמו הגלות מרגיש אחרי עלייה,  להתעורר מחלום מעורפל ולחזור לחיים, איך יהודי אמור לחיות. לחיות בארץ שלנו, לדבר השפה שלנו, להתנהג כיהודי גואל (חזק וגאה), כמעט כמו הגלות לא קרה בכלל, אבל תמיד זוכרים, אז לעולם לא לשכוח שפעם לא היה ככה. ככה זה להיות כחֹלמים.
קצת מחשבות שלי.
דניאל ראב

פרק ב'
חניך מצטיין וכומתה אדומה בגבעת התחמושת
יום רביעי בבוקר (13.7). סיום מסלול בחטיבת הצנחנים הסדירה בגבעת התחמושת. נדחקנו בין ההמונים, משפחות וחברים לטקס צבאי די מוכר לישראלים – בני ראב (אבא של דניאל), האימא והילדים, וגם דיוויד ראב (הדוד) וילדיו, הגיעו במיוחד משיקגו, יחד עם קרובים מן הארץ כמו גיסי יחי ראב (בנו של צדוק ראב ז"ל) החקלאי ממשק עצמונה.
בתחילת הטקס מקריאים את שמות המצטיינים לפי הגדודים והפלוגות, ואני חושב על דניאל ראב המצטיין שלי, העולה לארץ, חבר גרעין צבר, שהתגייס לצנחנים – הרשימה מתארכת וליבי הוֹמֶה: האם המפקדים חושבים כמוני? והנה הגיע הרגע: גדוד !!! פלוגה ב', חניך מצטיין דניאל ראב ... דמעות בעיניים ... כומתה אדומה בגבעת התחמושת, ואני, שלחמתי לפני 55 שנים בשחרור ירושלים בששת הימים בחטיבת הצנחנים 55, לא רחוק מכאן, בדרך לרוקפלר, לובש חולצה ישנה עם כיתוב אדום: פעם צנחן תמיד צנחן.
המציאות לפעמים עולה על כל דמיון.
לנגד עינינו מזמינים סבא, צנחן עיוור שלחם בחטיבה 55 ונפגע במלחמת יום הכיפורים במעבר תעלת סואץ, לחבוש כומתה אדומה לשני נכדיו, צנחנים במחזור הזה – וכמו שאמרנו, פעם צנחן תמיד צנחן, והמציאות עולה על כל דמיון.
מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה' – ושוב, המציאות עולה על כל דמיון.
בסוף הטקס נפתח שולחן מיוחד עם כיבוד לחיילים 'הבודדים' עם המשפחות שהגיעו ממרחקים ועם המלווים, מטעם הוועד הציבורי לליווי חיילים 'בודדים', כדי שלא יהיו בודדים. אני יושב וחושב על צה"ל כצבא יחיד בעולם שמטפח את הקשר בין חיילים ומשפחותיהם במיוחד בלוח חופשות, כאילו קראו והבינו את הקוד של תורת ישראל ליוצאי צבא בישראל: "תולדֹתם למשפחֹתם לבית אבֹתם... כל יֹצֵא צבא" (במדבר פרק א' 14 פעמים!). מתפיסה זו עולה גם המחויבות לדאוג ולחבק חיילים 'בודדים' בלי משפחות בארץ, כדי שלא יהיו בודדים!
אין עוד צבא כזה בעולם.

פרק ג'
חתונה בירושלים
לפני הטיסה משיקגו לירושלים לטקס הכומתה של דניאל, התקשר אליי בני ראב ואמר לי: "יש לי חברה חדשה, ושנינו גרושים מנישואין קודמים. אנחנו רוצים להתחתן בירושלים, אחרי הטקס של דניאל, כי כל המשפחה מגיעה לטקס – האם אתה, הרב יואל בן-נון, יכול לסדר לנו חופה וקידושין בירושלים?"
מעולם לא סידרתי חופה וקידושין לשני אזרחים אמריקנים. התחלתי לבדוק ולשאול על רישום, ולמדתי, שבגילים כאלה של שנות השישים אין בעייה – הגיעו אליי בני ראב ונדיה, שני רופאים בגמלאות, ובידם הגט שלו והגט שלה מנישואיהם הראשונים, מבתי דין אורתודוכסיים. למדתי איתם מחדש הלכות קידושין וכתובה שכתבתי בעברית (כדרכי) למצב ייחודי עם הסכמים כלכליים ואחריות כל צד לילדיו. הכלה שלמדה בצעירותה בניו יורק בישיבה לבנות, הסבירה ותרגמה לחתן כל משפט הִלכתי לפי הצורך.
יום חמישי (14.7). באמצע ביקורו של נשיא אמריקני בירושלים, משפחת ראב עורכת חתונה בברכת ה', על גג במשכנות שאננים בירושלים, בגבול הנחלות של שבטי יהודה ובנימין מהתנ"ך, ובנקודת ההתחלה של משה מונטיפיורי בירושלים המתחדשת.
דניאל ראב, העולה הלוחם בצנחנים, הביא את אביו להתחתן בירושלים (בנישואין שניים), ובהמשך הדרך מתכננת גם נינה ראב אחותו של דניאל, לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל – משפחת ראב בירושלים – והמציאות אכן עולה על כל דמיון.
יואל בן-נון ואסתר בן-נון לבית ראב
המשך יבוא

תודתי לחברותיי שסייעו בהעלאת הזיכרונות: רותי, דינה, חיה, רחל, אורנה.
חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.
פרק 1. בית חדש בשיכון חדש
הייתי בת שש וכמה חודשים כאשר עברנו לגור בבית חדש בשיכון חדש שהוקם בשנות ה-50 של המאה שעברה ממזרח לפתח תקווה.
הניגוד בין הבית החדש לבין הבית הישן היה עצום. בבית הישן, למעשה חדר ומטבח, לא היה חשמל. היתה מנורת נפט מפוייחת בלבד. אני זוכרת את אימא שלי מגהצת בגדים במגהץ פחמים כבד. בבית הישן היתה בחוץ מקלחת סמוכה לקיר מוקפת בשקים. שם התרחצו גם בעלי הבית שגרו מעבר לקיר. היו שם מים קרים בלבד. האם הוריי הלכו מדי שבוע לבית המרחץ, שאם אינני טועה היה באזור רח' חיים עוזר ומדרחוב ההגנה של היום? אני לא יודעת. חברה שגדלה בתנאים דומים זכרה שהוריה הלכו כל יום שישי לבית המרחץ. האם אני התרחצתי אי פעם במקלחת השקים, לפחות בקיץ, או שהתרחצתי באמבטיית הפח הגדולה, כפי שנהוג היה לרחוץ אז ילדים? אז עדיין לא היה נהוג להתקלח כל יום. הנוהג הזה החל כנראה בקיבוצים. ההורים שלנו, ילידי מזרח אירופה, התרחצו פעם אחת בשבוע. זיכרון מעומעם נותר לי מבית הכיסא היבש שהיה בקצה החצר, שגם אותו חלקנו עם בעלי הבית. כנראה פחדתי מאוד שאפול לתוך הבור. הפחד הזה חזר לפתע כעבור שנים בטירונות הבנות בבה"ד 12. אף אחת לא העזה לשבת על מושב ה"יבֵש", והיה צריך לטפס למעלה ולעשות הכול בכריעה, ממש מעל לבור. אני זוכרת שפחדתי מאוד. בבית החדש השתנה הכול: היה כמובן חשמל, היתה מקלחת עם מים חמים, והיה בית שימוש עם מים זורמים. הבדלים עצומים, שאני מניחה שהייתי מודעת להם באותו זמן, אך הם לא השתמרו בזיכרוני. כדרך ילדים כנראה הסתגלתי אליהם מיד.
הזיכרונות הראשונים שלי מן השיכון החדש הם בעיקר של בוץ ושל מים. ברחוב הקטן שלנו, רח' נצח ישראל, לא היה כביש וגם לא מדרכה. בצד אחד של הרחוב, הצד שלנו, היתה תעלה די עמוקה. כנראה האזור עדיין לא נוקז כהלכה. בלילות החורף הייתי נרדמת לקול קרקור הצפרדעים. החורף הראשון שלנו בפג'ה היה גשום במיוחד. זכור לי סיפור מפחיד על שתי ילדות קטנות, אחת בת גילי, שאבא שלהן הרים אותן והניח אותן למעלה על ארון הבגדים, כדי שהמים של השיטפונות לא יסחפו אותן. אישור לכך מצאתי לימים בעיתונות הזמן.
תשעה חודשים לאחר שנכנסנו לבית החדש התחוללה באזור המיידי שלנו סערה עזה. מן הגג של השכנים היֶקים, ממש בית אחד לידינו, עפו 200 רעפים. גם לכמה בתים אחרים באזור המיידי שלנו נגרמו נזקים כבדים. גם כעבור שנים כה רבות זכרתי את כל המשפחות שבתיהן נפגעו בסערה ושמותיהן הופיעו בעיתון: ברגנטל, קלייבה, רובניץ, פפר, משולם, נבון, פייס, בן ציון, רוזנבוים. הבית שלנו לא מוזכר שם. הסערה דילגה עלינו. אולי משום כך אני לא זוכרת אותה בכלל.
גם החורף השני היה חורף קשה במיוחד לפי עיתונות התקופה. שיטפונות קשים הציפו את המעברות וגרמו לנזקים אדירים. אבל גם את החורף ההוא אני לא זוכרת – נותר רק זיכרון עמום של מים ובוץ. קרקור הצפרדעים המונוטוני, הפסקול של ילדותי המוקדמת, נדם כעבור שנים ספורות. כנראה האזור נוקז, שכן התעלה נעלמה במשך הזמן. פסקול חדש החל ללוות את הלילות למשך שנים רבות: יללת התנים. בין השיכון שלנו לבין כפר אברהם, מצפון לנו, היו אז הרבה פרדסים. יללת התנים נשמעה קרובה מאוד, ממש כאילו הם ברחוב שלנו. ההורים שלנו לא יכלו להרגיע אותנו. הם לא הכירו את התנים היכרות של ממש. הם קראו להם שאַקאַלן, ויתכן מאוד שהיללות המצמררות האלה הפחידו גם אותם. גם בלילות הקיץ הכי חמים לא העזתי להשאיר את התריסים פתוחים. למעשה זה היה שיר הערש שליווה את שנות ילדותי וגם את שנות נעוריי. כאשר חוסלה אוכלוסיית התנים בארץ הייתי כבר על סף הגיוס לצבא.
יש גם זיכרון בולט אחד של קיץ. בקיצים הראשונים שלנו בשיכון החדש היה עובר ברחוב שלנו מדי פעם עדר גדול ובראשו רועה בדואי. אני לא יודעת מאין בא העדר הזה ולאן הלך מן הרחוב שלנו, רחוב נצח ישראל, שלא סללו בו כביש כל השנים שגרנו שם. העדר חצה את הגבול הצפוני של השיכון, אשר מעבר לו השתרע שדה בּוּר גדול עד שכונת חסידוף. לאן הלך משם אני לא יודעת, אף פעם לא ניסיתי לעקוב אחריו. אלה היו השנים בהן התחלנו ללמוד תנ"ך בבית הספר היסודי. העדר הזה, עם הרועה הצועד בראשו, לבוש שמלה וראשו מכוסה בכאפייה, נראו בעיניי כאילו יצאו מתוך ספר בראשית. העדר הזה הוסיף לעבור ברחוב שלנו כל קיץ לפחות עד שהגענו לספר שמואל א' או שמואל ב' – אולי אפילו ספר מלכים.
נסיה שפרן

החברה הכי טובה שלי היתה רותי ג.
כחולת עיניים וזהובת שיער
מותק של ילדה
היינו בני שלוש או ארבע
טרם גורשנו מגן עדן
טרם למדנו להבחין בין טוב לרע
ובין זכר לנקבה
שיחקנו לבד בחצר הגדולה
בין עץ הזית ללול התרנגולות
שהיו לנות מדי לילה על מוט
ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא
קודם אני הורדתי את
מכנסי ההתעמלות הקצרים
וראו שיש לי פִּיפִּי קטן
כמעט כמו שיש לי היום
כדי שנשחק בלמדוד את החום
אחר כך רותי הורידה בבת אחת
שנראה את הפיפי שלה
עמדה ופתאום אין לה פיפי
רק רמז דק של חריץ בגוף למטה
כמו תחת קטנטן לבן וחלק
ואני לא האמנתי למראה עיניי
הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה
אוי אוי אוי אוי אוי
הלא לכל ילד יש פיפי
איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי
הלא אין הבדל בין ילד לילדה
והנה הבדל בכל זאת יש
ככה זה אצלנו הבנות
התנצלה רותי כחולת העיניים
וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע
איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר
לא היתה חברה שלי מפני שידעתי
שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי
אתגעגע להגיע לַאֵין לה של רותי
ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

פורסם לראשונה בגיליון 260 של המכתב העיתי מיום 12.7.2007.

וג'וסף ביידן
בגלל העוינות הקשה של האירים הקתוליים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949)
באפריל 2018 הגיע ראש עיריית דבלין, הלורד מישל מק דונצ'ה, לרמאללה לכנס הזדהות עם כיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, כנס שעמד בסימן של הזדהות עם אישיותו של המופתי הירושלמי, גנרל ה-ס.ס. חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני שמיזג באידיאולוגיה שלו את הגזענות המוסלמית עם הגזענות הנאצית. הלורד האירי, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך באימפריאליזם הערבי-מוסלמי ובכיבוש ערבי-מוסלמי, וכמובן בתנועת החרם נגד ישראל, הוכיח את ה"פיליסטיניות" שלו כאשר אמר ברמאללה ש"שני העמים, האירי והפלסטיני, היו קורבנות של אימפריאליזם.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5226677,00.html
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5227449,00.html
וזאת בשעה שהם, הערבים-המוסלמים, היו נושאי האימפריאליזם. (עד היום בידיהם שטחים כבושים של כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה).
(בשיחה עם מדריך אירי קתולי, הסברתי לו שהאירים הופכים את המשוואה. הם משווים את ישראל לאימפריה האנגלית כאימפריה כובשת, אבל דווקא המלחמה של ישראל היא מלחמה נגד האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית. השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הארמנים, והגיאורגים, הצליחו להשתחרר מהכיבוש הערבי. שאר העמים הכבושים לא. לכן הם, האירים, צריכים להיות סולידריים דווקא איתנו, ולא עם החמאס).
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01475.php
הזדהותם המוחלטת של האירים עם הגזענות הערבית-מוסלמית הנאבקת לחיסול מדינת היהודים, ורצח כל היהודים – ניתנת לשינוי. יש להילחם נגד הגזענות האירית הרווחת בדעת הקהל האירי, וכמובן שיש לאסור על הגזען האירי, ראש עירית דבלין, להיכנס לשטח ישראל.
האנטישמיות והאקטיביזם הפרו-איסלמי של האירים הקתולים השפיעו אף על הפוליטיקה הפנימית של אירלנד. דיויד נוריס, סנטור אירי, רץ בבחירות לנשיאות אירלנד ב-2011. בדעת הקהל עמדה לזכותו  העובדה שכאקטיסיבט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, הוא שהה תקופה ביו"ש בעזרה לערבים. אבל בסופו של דבר דווקא העובדה הזו עמדה לו לרועץ.
מתנגדיו גילו את העובדה שבתקופת היותו בארץ היה לו רומן עם האקטיביסט הפרו-איסלמי, עזרא נאווי (שהתפרסם בכך שהוא מתנאה בהלשנה על ערבים שמוכרים אדמות ליהודים כדי שיעשו להם זובור וגזנגה). זה כשלעצמו גם לא פגע בו, אלא העובדה שאותו עזרא נאווי כפדופיל – אנס נער ערפלישתי, ודיויד נוריס כתב מכתב בקשה לבית המשפט שיחונו אותו. פרסום הרומן שלו עם הפדופיל האנס הביא אותו לוויתור על מועמדותו. 
https://en.wikipedia.org/wiki/David_Norris_(politician)
 
מצ'ארלס בויקוט לב.ד.ס.
המדינאי האירי, צ'ארלס סטיוארט פרנל –
Charles Stewart Parnell
‏1846-1891 
פעל לקידום "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירי. הרצל מאוד הושפע ממנו וכתב ביומנו: "אני אהיה פרנל היהודי."
בשנת 1880 אירגן פרנל, במסגרת מאבק הבעלות על הקרקעות באירלנד, חרם מאורגן ראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית נגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט. מאז המילה "בויקוט" נהפכה בשפה האנגלית למילה "חרם".
השנה החליט הפרלמנט האירי לתמוך בתנועת החרם הערבי. ולהטיל "בויקוט" על ישובים יהודיים ביו"ש. דיויד נוריס, המאהב של עזרא נאוי, פרץ בבכי בעת שהפרלמנט האירי החליט על החרם נגד ישראל.
https://www.israelhayom.co.il/article/570701https://www.israelhayom.co.il/article/570701
בעת ביקור ג'וסף רובינט בידן הבן, נשיא ארה"ב בישראל, התלוצץ עימו נשיא המדינה יצחק הרצוג על מוצאם המשותף. אביו של יצחק הרצוג, חיים הרצוג, נולד בבלפסט היום אירלנד הצפונית. (סבו יצחק הלוי הרצוג, יליד לומז'ה בפולניה שימש כרב ראשי של אירלנד תחת הכיבוש הבריטי לפני החלוקה והעצמאות). אימו של ביידן אירית, אביו ממוצא אנגלי-צרפתי-אירי, ולמרות זאת הציג את עצמו בעבר כציוני לא יהודי.
במטרה לרצות את הערבים, רצה ביידן להפגין כי אינו מכיר בשלטון הישראלי על מזרח ירושלים, ובתכסיס דיפלומטי מחוכם הוא יצא לביקור במזרח העיר תוך סירוב לקבל כל ליווי רשמי ישראלי. כמובן שממשלת המעבר הלא ציונית ממשלת לפיד, בנט, גנץ, עבאס, לא מנעה ממנו את המהלך המסוכן הזה, המצביע על אי הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על ירושלים המזרחית. וחמור הרבה יותר. ביידן פתח את הנאום שנשא בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים במילים האלו: "שמי ג'ו ביידן, ואני הבעל של ג'יל ביידן, שהיתה פה פעמיים לפניי. לפני שאתחיל, אני רוצה להגיד שהרקע שלי ושל משפחתי הוא אירי-אמריקאי. יש לנו היסטוריה ארוכת שנים שאינה שונה במהותה מההיסטוריה של העם הפלסטיני. הבריטים והגישה שלהם לאירים הקתולים במשך 400 שנה."
https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-931936
כלומר ביידן הדהד את ההשקפה האנטישמית של האירים המשווים את היהודים עם אויביהם הכובשים האנגלים, ומזדהה עם הערבים השואפים לסלק את היהודים מארצם.
ההכרזה שלו על תרומה של מתן 201 מיליון דולר לאונר"א (במקום לנזקקים פלסטיים) מראה כי פניו של ביידן אינם לצמצום הסכסוך, אלא לליבוי הסכסוך. אין ספק שאונר"א תשתמש בכסף שלו טוב לכך.
כמה צבועה נשמעת עתה החנופה של יצחק הרצוג: "אחינו יוסף."

חגי אלעד והגזענות האנטישמית האירית
האקטיביסט הפרו-איסלמי-אנטישמי חגי אלעד, (מישהו יודע את שם משפחתו הפולני המקורי?) הפציר בממשלת אירלנד להכריז על ממשלת ישראל כמבצעת פשעי מלחמה ואפרטהייד נגד הפלסטינים.
לציוץ של אלעד צייצתי הערה שאירלנד תמכה בגרמניה הנאצית והיטלר, וביום מותו שלחה תנחומים לגרמנים על האובדן הגדול של מנהיג גדול. לכן לא מפתיע שכעת האירים תומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי שמטרתו חיסול ישראל ורצח היהודים.
https://twitter.com/naaman_c/status/1546086439850491905?t=gJgRwWm7Ahb-OI7OR68Dvw&s=03)
קיבלתי מיד תגובה: אני מביא אותה בכוונה במקור האנגלי:
Jews served in the Nazi SS and Israel continues Nazi policies against Palestinians and supporting Nazis around the world. Not surprising to see Jewish extremists continue supporting Nazi policies.
https://twitter.com/FedUpAmerican98/status/1546817153411780608
הנה כי כן, האנטישמים אותם אנטישמים רק היהודים השתנו. היום הם נאצים אנשי ס.ס.

יאיר למפל-לפיד, ג'וסף ביידן, ואיראן
למרות "הצהרת ירושלים" הפומפוזית נראה שגם יאיר למפל-לפיד, וגם ג'וסף רובינט ביידן לא לקחו את האיום הגרעיני האיראני ברצינות. והא ראיה. בעקבות סכסוכי הכבוד בין לשכת למפל-לפיד לבנט, השר המיוחד לענייני איראן (וגם החליף המיועד) נפתלי בנט, לא הוזמן כלל לשיחות המדיניות בקשר לאיראן.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=752142&forum=scoops1
הייתם מתארים מצב בו יש בעיית מים קשה, וולדימיר בוריסוביץ זאב אלקין, שר המים, לא היה מוזמן לעסוק בה?

כך חולפת תהילת הרגע
מריבת אחים: יאיר למפל-לפיד: בנט נדחף לאירועים לא לו. מחפש רק הטבות.
בנט: לפיד יכול לחלוק לי יותר כבוד.
https://rotter.net/forum/scoops1/752317.shtml
בעת הכתרת אפיפיור חדש היו אומרים:
Sic transit gloria mundi
"כך חולפת תהילת עולם." ואנחנו אומרים: "כך חולפת תהילת הרגע."

אין גבול לצביעות של יובל דיין
הזמרת יובל דיין סירבה ללחוץ את ידו המושטת של נשיא ארה"ב ג'וסף ביידן בטענה של "שומרת נגיעה" מטעמי דת.
https://celebs.walla.co.il/item/3518356
רבים תקפו אותה על העלבת הנשיא. אם היה מדובר בערכים דתיים אין לומר מילה לגנותה. זכותה לשמור נגיעה. אך כאן מדובר לא בדת, אלא בצביעות. שרה לה הזמרת, יובל דיין, ועוברת על "קול באישה ערווה" ומחטיאה את כל הגברים היהודים הכשרים הנמצאים בקהל, ואחר כך היא עוד מתנאה כאישה דתייה חסודה השומרת איסור נגיעה... אין גבול לצביעות

ההסתה הניאו-נאצית של שלמה קרעי
ח"כ מהליכוד שלמה קרעי הכריז כי "מצעד הגאווה הוא פסול לגמרי. עזוב את ההלכה זה פשוט נגד הטבע. משהו שבא כביכול לתת לגיטימציה למשהו שהוא בניגוד לתא המשפחתי הטבעי." (הוא גם ח"כ היהודי היחידי מהליכוד שהצביע נגד מתן זכות נישואין ללהט"בים).
https://twitter.com/ProfSilktree/status/1547916204882345984?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
שלמה קרעי מהדהד את האידיאולוגיה הנאצית. כדבריו הוא לא מתייחס להלכה כלל, אלא קובע (כחוקר טבע) שהומוסקסואליות היא בניגוד לטבע (אין ייתכן בטבע דבר נגד הטבע? האם קרעי רומז שהומוסקסואליות היא נס אלוהי?) ונגד ערכי המשפחה. לפי האידיאולוגיה של היטלר, שאותה מהדהד קרעי, ערכי המשפחה נמדדים לפי שלושת ה-k של תפקיד האישה: ילדים, מטבח, כנסייה. לזכותו של קרעי ייאמר כי בניגוד להיטלר הוא לא תובע לשולחם למחנות.

גולדה שובי!
ותיקי העיתון ודאי זוכרים את קריאתו-תחינתו הנרגשת של אהרון ידלין: "גולדה שובי! גולדה שובי!" ב-3 במרץ 1974, עם התפטרותה הדרמטית של ראשת הממשלה גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר.
והנה כאילו לא עברו קרוב ליובל שנים ונשמעת קריאה-תחינה זהה: "גולדה שובי! גולדה שובי!" הפעם הקוראים הם אלו מאנשי מר"צ שרק לא מזמן קראו לה: "גולדה לכי! גולדה לכי!"
האם גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון אכן תשוב?
מה זה חשוב? תשוב תלך תשוב, אין הבדל.

"אל-ארצ'" והאיראנים
עורך עיתון "אל-ארצ'", אלוף בומשטיין-סיוון-בן, (בנו של המשורר אריה סיוון) נוצל לתרגיל הונאה אינטרנטי שבוצע כנראה ע"י האקרים איראנים. אתר המתחזה לבלוג של אלוף בן, הכולל מאות טורים אמיתיים שפירסם, כלל מספר "חשיפות" שנועדו להרעיד את המזרח התיכון.
מבצע תודעה מורכב שנועד להשפיע על דעת הקהל במדינות שונות במזרח התיכון הופיע לאחרונה ברשת תוך זיוף זהותו של העורך הראשי של "הארץ" אלוף בן. האתר נראה כאתר פרטי של בן, ובו כל טוריו שפורסמו ב"הארץ" בעשר השנים האחרונות. אלא שבין מאות הטקסטים האמיתיים שנלקחו במלואם מאתר "הארץ" באנגלית, הסתתרו שלוש כתבות מזויפות, כביכול פרי עטו, שנועדו להתסיס מתחים באזור. שמו והמוניטין של בן נועדו להקנות אמינות למידע המזויף ולתרום להפצתו ברשת. כתבות אלו – "פרי עטו" של עיתונאי ישראלי בכיר – צוטטו בין היתר באתר אל מנאר הקשור לחיזבאללה, ובאתרים יווניים, טורקיים ותימניים.
אחד הטקסטים מציג כביכול ראיון של בן עם מנכ״ל חברת הייטק ישראלית העוסקת בניטור וניתוח של פעילות ימית מסחרית. לפי הכותרות, החברה התחייבה לארה״ב לעזור לבלום ״95%״ מהמסחר הימי הרוסי. מדובר ב"ראיון" מזויף לחלוטין. הטקסט ומיסגורו נראים כניסיון להציג את ההייטק הישראלי כמגויס נגד רוסיה במעין התחנפות ישראלית לממשל ביידן, על רקע שיחות הגרעין עם איראן. נראה כי הטקסט מנסה אף להעצים את המתחים בין ישראל לרוסיה בהקשר לסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה בעקבות הפלישה לאוקראינה.
בכתבה מזויפת אחרת, בן מראיין כביכול את מנכ״ל משרד החוץ לשעבר יובל רותם על יחסי ישראל-טורקיה, שם "מסביר" רותם המדומיין על הקשר האסטרטגי בין ירושלים ואנקרה ואף רומז כי תקרית המרמרה היתה משבר מתואם ומבוים. טורקיה מוצגת על ידי "רותם" כבובה של ישראל, גם בהקשר הפלסטיני וגם ביחסים עם איראן. "טורקיה תרמה רבות להצרת רגלי קבוצות פלסטיניות ודחפה את חמאס לפעול נגד המשטר הסורי. אנחנו רוצים שטורקיה תחליף את איראן כתומכת של חמאס וקבוצות פלסטיניות נוספות," נטען במאמר. בראיון נטען גם כי ישראל מעורבת בפרויקט דרום-מזרח אנטוליה (GAP) – להקמת 22 סכרים על נהרות הפרת והחידקל –אשר פגע בזרימת המים לעיראק ולאיראן. גם כאן קשרי ישראל-טורקיה מוצגים כניסיון לשבש את ההגמוניה האזורית – מבגדד ועד אזרבייג'ן. כתבה מזויפת זו הופצה וצוטטה באתר אל מנאר בצרפתית ובאתרים נוספים בצרפתית. ייתכן שמפעילי האתר עדיין מנסים להגדיל את התפוצה שלו ולשפר את הדירוג שלו במנועי חיפוש.
הכתבה המזויפת האחרונה עלתה בחודש יוני, ובה חושף כביכול עורך "הארץ" כי סגן שר החוץ, עידן רול, נפגש בחשאי בשגרירות ישראל בקהיר עם יו"ר המועצה הנשיאותית של תימן, ראשאד אל אלימי. רול ואל-אלימי סיכמו כביכול על שיתוף פעולה בין ישראל למנהיג התימני הנלחם במורדים החותים – הנתמכים על ידי איראן. בתמורה לסיוע צבאי ומודיעיני תימן תסכים כביכול להכיר בישראל ולפעול לנורמליזציה. עוד נטען כי ישראל הסכימה לקדם הכרה בינלאומית בממשלה החדשה בתימן, ובתמורה זו הסכימה להתעלם מהסוגייה הפלסטינית.
מבצע התודעה הזה פעל ברובו מתחת לרדאר עד שכלי תקשורת מהמפרץ הפרסי זיהה דיווח באתר המקורב למורדים החותים, ופנה לעורך "הארץ" לאשר כי זה אכן פרסום שלו. בן הכחיש כל קשר לפרסום, ואמר כי זו הפעם הראשונה בה שמע על הבלוג הזה.
(עומר בן יעקב, עודד ירון, "זה היה מבצע הונאה כמעט מושלם על חשבון העורך הראשי של 'הארץ'. ואז הגיע מייל מהמפרץ", "אל-ארצ'" 12.7.22)
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2022-07-12/ty-article/.premium/00000181-f1d8-de87-afb3-f5de40530000
נשאלת השאלה למה ההאקרים בחרו להשתמש דווקא בעורך "אל-ארצ'"? ייתכן כי בגין הפיכת העיתון לעיתון ערבי בשפה העברית.

ערוץ תקשורת אנטי-ביבי
תארו כמה מיליארדרים מרחבי העולם רוצים להחזיר את בנימין נתניהו לשלטון. במשך שנים הם מזרימים מיליוני שקלים לעמותה שתמכה בנתניהו. העמותה הזו הפיקה קמפיינים גדולים שקראו להחזרת נתניהו לשלטון, אירגנה מחאות ולפעמים גם שילמה מאות שקלים לאזרחים כדי שישתתפו בהפגנות. בשלב מסוים, מבינים המיליארדרים שמהפגנות לא תצא הבשורה. הם רוצים להגיע לתפוצה רחבה יותר, ולכן הם חייבים כלי תקשורת משלהם. הם מחליטים לגייס לתפקיד מנכ"ל העמותה חבר מרכז מקורב לנתניהו, שגם יקים וינהל את הבייבי החדש. כלי התקשורת החדש מבטיח לתומכים הפוטנציאלים כי בתמורה לתמיכתם הם יוכלו להשפיע על התכנים שישודרו בו.
רק שבמציאות זה אינו סיפור על נתניהו ומיליארדרים שנחשבים למקורביו, כמו ארנון מילצ'ן, רון לאודר או לן בלווטניק. מדובר במיליארדרים שדווקא מקורבים לשני ראשי ממשלות אחרים לשעבר – אהוד אולמרט ואהוד ברוג-ברק. בתפקיד העסקן הפוליטי, שמנהל את התנועה ואת שידורי הטלוויזיה שלה לא ניצב שמעון ריקלין, אלא דווקא יאיא פינק, מי שהיה בן טיפוחיה של חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ' ומתמודד בימים אלו לכנסת.
כלי התקשורת שנמצא במרכז הכתבה הוא דמוקרטTV, ערוץ תקשורת שחרת על דגלו אג'נדה אנטי-ביביסטית והוקם על ידי תנועת "דרכנו – יוצאים לפעולה", בשיאה של המחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-2020, לפני סבב הבחירות הרביעי. בחודשים האחרונים עסוקים בדרכנו בניסיון להתמודד על רכישת ערוץ חדש מידי המדינה.
תנועת דרכנו, שהחלה להפעיל את הערוץ באינטרנט במאי 2020, נולדה משתי תנועות שקדמו לה – V15 ו-one voice – שתיהן פעלו שנים כדי להביא לסיום כהונתו של נתניהו.
ב-2020, פוטרה לוסי אהריש מאחר שהשתתפה בעצרת מחאה נגד נתניהו שאירגנה תנועת דרכנו, פיטוריה של אהריש, העיתונאית הערבייה הראשונה בישראל שהגישה בעברית והדליקה משואה ב-2015, דמו לרבים כשיאה של מגמת סתימת פיות. פינק החליט להציב אותה במרכז כלי התקשורת החדש שיקים. זו היתה החלטה מצוינת: כלי התקשורת החדש בהובלת אהריש זכה לאהדה ציבורית גדולה.
אמנם דמוקרטTV לא הציג הישגים עיתונאיים של ממש בשתי שנות קיומו, אבל במונחי גיוס מהציבור היה הערוץ, לפחות עד לאחרונה, הצלחה מסחררת. על פי נתונים שמסרה תנועת דרכנו, היא גייסה ב-2021 כ-4 מיליון שקל מכ-11.5 אלף תורמים, בתמיכות חד-פעמיות או חודשיות קבועות. עם זאת, באחרונה סבלה התנועה מאלפים שמשכו את תמיכותיהם והיא מסרבת לחשוף נתונים מדויקים. התרומות האלה זורמות לדמוקרטTV דרך דרכנו, שכן אין גוף רשמי שמפריד את הערוץ מהתנועה.
המימון הגיע הודות למיתוג המהודק. דמוקרטTV הוצג מיום הקמתו ככלי תקשורת חופשי, כזה שממומן על ידי הציבור ואין מאחורי בעלי הון גדולים. בהתאם, הצהירו שם בהזדמנויות רבות כי לערוץ יש מחויבות לעסוק בשחיתות ובנושאי הון-שלטון-עיתון. אלא שדרכנו, הבית של דמוקרטTV, ממומנת בעצמה על ידי כמה מיליארדרים.
ריכטר, אחד האנשים העשירים בישראל, שהונו מוערך בכ-1.6 מיליארד דולר. ריכטר היה יו"ר התנועה ב-2016-2019 והזרים לה מיליוני שקלים. בין היתר, ב-2020-2021 תרם ריכטר לדרכנו כ-800 אלף שקל, באמצעות חברת מדינול.
בעל הון נוסף הוא אביעד מיתר, שתמך בדרכנו בחצי מיליון שקל ב-2020 ובקרוב לרבע מיליון נוספים ב-2021. אביו, צבי מיתר, ממייסדי אמדוקס ושותף בכיר בפירמת עורכי הדין הגדולה בישראל מיתר, שמייצגת בעלי הון ותאגידים, נפטר לפני כמה שנים והותיר לאלמנתו ושני ילדיהם את כל הונו, שמוערך אף הוא בכ-1.6 מיליארד דולר.
קרן Peaceworks, שהעמידה ב-2020 לא פחות מ-7.5 מיליון שקל לתנועה ועוד 7 מיליון שקל כמעט ב-2021, וגם נציגיה היו בכנס בנמל. את הקרן הקים דניאל לובצקי, מיליארדר יהודי אמריקאי, שהתעשר כשהקים את קיינד, חברה שמוכרת חטיפים ברחבי ארה"ב. הונו הוערך על ידי מגזין "פורבס" בכ-1.5 מיליארד דולר. כמי שמתעניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נהפך לובצקי לכתובת עלייה לרגל לפוליטיקאים ופעילי עמותות שנזקקים להון. על קירות משרדו ממוסגרות תמונות עם הנשיאים לשעבר ברק אובמה ושמעון פרס. קרן Peaceworks מרכזת תרומות משלל מיליארדרים ברחבי העולם. כלומר, זה לא לובצקי שאחראי לבדו לסכום הגדול.
ב-2021 נוסף לרשימת התומכים הגדולים גם גוף בשם PEF ISRAEL שמרכז תמיכות של מיליארדרים אמריקאים, ונוספו גם שני תומכים פרטיים גדולים: נתן חץ, הבעלים של אימפריית הנדל"ן אלוני חץ, שהעביר לדרכנו ב-2021 תרומה בסך 100 אלף שקל; ויזם ההיי־טק משה ינאי, עם הון מוערך ב-1.4 מיליארד דולר, שתמך בדרכנו ברבע מיליון שקל.
התורמים הגדולים לתנועה ב-2020 הם בני הזוג בעז וטלי איתן. בעז הוא יזם היי-טק, שהקים בסוף שנות ה-90 את חברת סייפן, שפיתחה שבבי זיכרון, היתה הבטחה גדולה והגיעה לשווי עצום – אך סיימה את חייה במפח נפש למשקיעים. היום, יחד עם אשתו, מחזיק איתן בקיו קיור, חברת מכשור רפואי, שלא מזמן דווח על כוונות להנפיקה לפי שווי של יותר ממיליארד דולר בנאסד"ק.
תורם נוסף הוא לאוי, מיליארדר יהודי-אוסטרלי, שעלה ב-2019 לישראל ושנה לאחר מכן העמיד לדרכנו כ-300 אלף שקל. הוא בוחש בעולם העסקי והפוליטי של ישראל כבר שנים רבות. יש לו שני חברים קרובים בישראל: ראש הממשלה לשעבר והעבריין הסדרתי (עם ארבע הרשעות) אהוד אולמרט, וגם אחד מבעלי ההון החזקים בישראל — אלפרד אקירוב. האחרון הוא בעלי קבוצת אלרוב, שמחזיקה נדל"ן ומניות בבנק לאומי, והשנה הוא החליט גם לקנות מתנה קטנה לבנו ג'ורג'י, שעתיד לרשת בבוא היום את עסקיו, בדמות ענקית הביטוח כלל, שעליה הוא מנסה להשתלט.
עמי גניגר, הבעלים של אולפני הרצליה הוא אחד התומכים של דמוקרטTV, אבל כמו אנג'ל, הוא אינו תורם סכומים מהותיים. גניגר אף הגיע לכנס ביפו.
פינק, 37, הגיע לדרכנו אחרי שלא הצליח בשתי מערכות בחירות בעבר להיבחר לכנסת. הוא גדל במפלגת העבודה וניהל את המטה של יחימוביץ' כשהיתה יו"ר האופוזיציה וגם כשהתמודדה על תפקיד יו"ר ההסתדרות ב-2017. לדמוקרטTV הביא עימו, בין היתר, שני פעילים פוליטיים שהכיר במטה של יחימוביץ'.
ב–2019 התמודד פינק שוב על מקום בכנסת, הפעם ברשימה שהוקמה על ידי ברק וחרתה על דגלה את הסיסמה: "מדינת נתניהו או מדינת ישראל'. את המפלגה, ישראל דמוקרטית, הקים ברק יחד עם חבר ותיק קרוב שלו, שכנו למגדל היוקרה באסותא (לפני כן היו שכנים גם במגדל היוקרה G), ריכטר, שהעמיד ערבות של 2 מיליון שקל למפלגה. יום אחרי הצטרפותו של פינק, הצטרפה למפלגה החדשה גם נעה רוטמן, נכדתו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין.
המפלגה של ברק לא שרדה, אבל הובילה לאיחוד בשמאל בצורת המחנה הדמוקרטי. בראשה הוצב אחד מאורחי הכבוד של ועידת דמוקרטTV — הורוביץ.
מפת בעלי ההון והפוליטיקאים שחגים סביב דרכנו ודמוקרטTV מצדיקה את השאלה אם האינטרסים של אותם בעלי הון גם זולגים לתוכן השידורים.
לפני כשנה, הגיע אולמרט לאולפן דמוקרטTV. זו לא היתה הפעם הראשונה – אולמרט הספיק להתארח באולפן שוב ושוב מאז שהוקמה הפלטפורמה, אבל הפעם זה היה ראיון חגיגי. באתר של דרכנו נכתב כך: "אהוד אולמרט עושה חשבון נפש למדינה לקראת חגיגות 73 שנה לעצמאותה וגם מדבר על מדד היושרה של התקשורת הישראלית... צפו בראיון."
מי שראיין את אולמרט הוא גדי סוקניק, איש תקשורת ותיק שמזגזג בינה לבין העולם העסקי והמסחרי, בין היתר הוא כיכב כפרזנטור של בנק לאומי, שימש כיועץ של יצחק תשובה וסייע לגופים נוספים. וכך, ישב לו על הכיסא באולפן ערוץ שחורת על דגלו מאבק בשחיתות עבריין סדרתי, שאחראי לאחד מרגעי השפל של החברה הישראלית כראש הממשלה הראשון שהורשע בפלילים וריצה מאסר. אלא שבראיון לא נשאל אולמרט שאלות קשות ונוקבות, למשל על ארבע פרשות השחיתות השונות שבהן הורשע או על עשר אחרות שנחקרו בעבר ונסגרו בגלל חוסר ראיות.
אהוד ברוג-ברק הופיע גם הוא תדיר בערוץ, תוך הימנעות משאלות על קשריו הענפים עם בעלי הון בארץ ובחו"ל — למשל עם ג'פרי אפשטיין, הפדופיל המורשע שהתאבד לימים בבית המעצר או על העובדה שקיבל סכום חריג של 2.3 מיליון דולר לצורכי מחקר מקרן וקסנר.
מה שבולט בתוכני הערוץ הוא מה שאין בהם. כתבה נוקבת של ממש על אקירוב – אחד מבעלי ההון החזקים ומקושרים בישראל – לא נמצאה. גם על ההסתדרות, שם הצטרף פינק לקואליציה של בר-דוד, קשה למצוא כתבה ביקורתית בדמוקרטTV. בסופו של דבר, נושאי הון -שלטון-עיתון הם אחוז זניח בדמוקרטTV לעומת כלל הנושאים שנדונים שם.
(מצוטט מתוך: שרון שפורר, "המיליארדרים הסודיים מאחורי ערוץ 'רק לא ביבי'." "דה מרקר", 15.7.22)
https://www.themarker.com/advertising/2022-07-15/ty-article-magazine/.premium/00000181-fc74-db23-abf7-fc7431210000
הנה עולם ההון-שלטון-עיתון-עולם תחתון.

נבואה
כשם שהיום אף אחד לא מבין את הסיבות לפילוג בקיבוץ המאוחד שהפריד קיבוצים ומשפחות, בעוד כמה שנים אף אחד לא יבין מה הסיבה לפילוג בין הביביפילים לביביפובים. הכול יראה אידיוטי לחלוטין.

האם נותרו עדים?
העיתונאית איילה חסון דיווחה כי לאחרונה הגיע מידע לאגף החקירות במשטרה, לפיו לפני מיספר שנים בכיר במערכת הפוליטית אמר למקורב אליו שהוא מוכן לשלם 100,000 דולר כדי לרצוח בכיר במשטרה שנקב בשמו.
כמו כן, דווח כי לידי המשטרה הגיעו הפרטים המלאים של אותו בכיר במערכת הפוליטית וכן שמו של אותו מקורב לבכיר. עוד דווח כי הפרטים נמצאים כעת בבדיקה.
https://rotter.net/forum/scoops1/752277.shtml
השאלה המתבקשת היא האם נותרו עדיין עדים למעשה?

עלייה לרגל והשתטחות על קברי צדיקים
ח''כ עופר כסיף (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) אמנם מרקסיסט וא-תאיסט אך יודע להוקיר מתים קדושים ובתנאי שהם מחבלים שהידים. לאות הזדהותו עם רוצחי יהודים הוא השתטח על אנדרטת "הצדיקים".
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=751897&forum=scoops1
אין ספק שהיועצת המשפטית ברוב עצותיה לא תראה בכך תמיכה בטרור.

די לחפירות
שאפו והערכה לד"ר משה גרנות ששפת אימו אינה עברית והוא הצליח לאמץ אפילו את הסלנג העכשווי של ילדי ישראל – הפועל "לחפור". (חפרתי חופר אחפור) והוא חופר וממשיך לחפור בנושא איזכור השמות ("חדשות בן עזר", 1764). נשגב מבינתי למה סופר ומבקר חשוב כמוהו משחית זמן ואנרגיה על חפירה מתמשכת כזו? בזמר הפלוגות כתב אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", כאן מדובר בחפירות אחרות. באמת די לחפירות בנושא השמות. מיצינו.
נעמן כהן

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ד
"אתה מסדר אותנו, יַא ניסים? עריץ שכמוך!"

"איפה אתה, ניסים לוי, ואיפה החשבונות הארורים שלך, והגניבות שלך על חשבוני ועל חשבון הפועלים," כך היה משה דויד מהרהר בהתקרבוֹ אל המחצבה, "כבר התחלת להתעלל בי? הא? אבל לא נגמרו עדיין כוחותיי להשיב לך אפילו שהייתי חולה שבוע מן השתייה האחרונה ולא יכולתי להשתתף בבחירות בהן עשו אותך מנהל-עבודה עליי. מה אתה חושב לך? שנהיית מלך עלינו? וכבר שכחת מי אנחנו ומה אנחנו? ובמקום שאתה תדאג לנו בעמדה החדשה שלך ובכוח שהשגת – אתה עוד הולך ומסדר אותנו, עד שהימים של רבינוביץ נִדמים כחלום לעומת הימים השחורים שלך, הא? יא עריץ שכמוך! אתה הולך עלינו במלחמה ודופק אותנו?"
"הי, חבר דויד, לאן אתה הלכת מאצלנו כל הימים האלה?" קרא אליו דנינו שעמד בפתח מחסן-הכלים, עוסק ביישור דפנותיה של פחית-שימורים גדולה כדי להתקין אותה לאחסנת חומרים.
"שלום, דנינו."
"שלום. כבר הכול שאלו עליך. מה הבריאות שלך? אמרו שהיית חולה."
"כן. עכשיו תודה לאל כל האיברים שלי בריאים, ונעלמו הכאבים שהיו חותכים אותי מן הראש עד קצה הרגליים."
"שמעת כבר מה הולך במחצבה?"
"אם אני שמעתי, דנינו? כל הלב שלי רותח מן החוצפה שלו. אתה יודע מה עשה לי? הנה קיבלתי הבוקר את המשכורת. הלך והוריד לי כל יום שעה מן החשבון, ובמקום שהייתי מקבל כרגיל את כל התשלום עם ימי-המחלה יצא לי החשבון פחות כאילו הפסדתי כסף על העבודה."
"זה שום דבר, משה. רק אתה קצת מיוחס אצלו בטח עוד מן הזמנים שהייתם רבים בחוץ-לארץ. מכולנו הוא לוקח את המס – איזה שלוש או ארבע שעות לשבוע, וכבר פיטר אחדים מאלה שבאו לצעוק ואיימו כי יסַפּרוּ בעיר."
"מה אתה אומר? ומה עשו הם?"
"אמרו לו: 'ניסים, תחזיר אותנו – נשתוק.' וכך היה. מסַפּרים שהפסיד כאלף-אלפיים לירות בהוצאות שלו לבחירות. היה מחלק כסף בכפר לאנשים, והלכו לו כספים על המשקאות והמאכל והמשחקים. עכשיו הוא אומר: 'חברים, כולם צריכים להשתתף איתי בניצחון שלי, מפני שכל מה שעשיתי היה רק לטובתנו.' – ועוד הוא עושה הערב מסיבה עצומה לכבוד רבינוביץ ולכבוד עצמו, ויבואו לבקר כל החברים מן העיר. וכבר עברו ואמרו הבוקר אנשים שעובדים אצלו שאנחנו אסור לנו לדבּר דבר רע על המחצבה, כדי שלא יזיקו המילים שלנו. מה שהם ישאלו אצלנו צריכים אנחנו להגיד: 'הכל בסדר, חברים, תשאלו מניסים לוי, כבר הוא בקי גדול בהנהלה.'"
"ומה אתה אומר, דנינו? אומרים, גם אתה היית רבע שעה מנהל-העבודה?"
"מה אני יודע להגיד? ככה עובר המזל. היום אני, מחר אתה. ומי שהכוח בידו משנה לו את המזל לטובתו. חבל שהדם החם עלה לי לראש, וכבר אני מתחרט על שהפסדתי את הבחירות. לא הספקתי להוציא מילה, ומיד אמרו לי: 'ההתפטרות שלך מתקבלת.' – והלכו ועשו את ניסים לוי אחראי. ומה נִשאר לי מן היום ההוא? רק ההרגשה בלב: 'היית טיפש גדול בהתנהגות שלך.' – ואתה חושב שאני ויתרתי? לא. כבר למחרת קמתי ונסעתי אחרי העבודה לעיר ובאתי אצל חבר ספראי ורציתי להגיד לו: 'חבר נכבד ספראי, אני חושב – לא היה צדק בבחירות, ולא צריך אם אדם מתרגז מן הכבוד שלו ואומר כמה מילים – מיד מפטרים אותו מתפקידו.' – לא שאני רציתי שיעשה אותי מנהל-עבודה במקום ניסים לוי. רק יֵדע שאני בן-אדם ולא עוברים עליי בשתיקה. מה אתה חושב אמרו לי שם? – 'לחבר ספראי אין זמן בשבילך, הוא עסוק בישיבה חשובה, וכבר נסע מכאן. תבוא אליו בפעם אחרת, או תגיש הבקשה שלך במכתב.' – ואתה חושב אין לו זמן בשבילי? איך הוא שלח אליי לבוא אצלו לפני הבחירות בשביל לסַדר את כל העניינים? ככה זה בחיים, חבּיבּי, מי שהיום ידיד שלך מפני שצריך אותך – מחר מצפצף עליך מגבוה ולא מכיר אותך בכלל. עשה הסכם עם ניסים לוי וכבר שכח מן הנשמות של כולנו."
"ומה ניסים – התחיל לשבת במשרד כל היום?"
"לא שמעת על כל השינויים שעשה? איפה הימים הטובים של רבינוביץ, שהיינו יושבים כולנו וצוחקים בארוחת-הצוהריים בסככה? כבר מפחדים האנשים לדבּר אחד עם השני, מפני שניסים לוי סיכסך בין כולם ועשה את אלה מלשינים על אלה, ולכן הכול שותקים ונשמרים לנפשם כדי שלא יעשה להם צרות."
"ומה נשמע אצלך במחסן, דנינו? מה הפח שאתה מחזיק ביד?"
"אתה חושב שאני לא הסתדרתי? אַל תהיה תמים. רק צריך קצת שכל בראש, וכבר אתה צוחק בתוכך על כל העולם. ומה שהם לא מכינים נגדך – אתה כבר סידרת אותם. חשבת שאני עובד קשה יותר ממה שהיה קודם בעד פחות כסף? איפה! מן הפח הזה, כמו שאתה רואה אותי מיישר אותו בצדדים שלו – אפשר להוציא בשקט חצי יום-עבודה. ואתה חושב שאני צריך את הפח הזה? מה פתאום? כך סתם אני מתעסק בו, ומי יודע מה אני צריך במחסן ומה לא. אתה חושב שניסים לוי יוכל לקרוא ברשימות שלי ולהבין מן הקבלות וההוצאות האלה שאפילו הַפקיד שובר עליהן את הראש? איפה! ומה אתה חושב אני עושה בשעות שהוא מוריד לי לטובתו? שאני אתן לו להרוויח ממני? השתגעת? אני נוסע לפני הצוהריים לעיר על חשבון העבודה, מזמין חומרים וקונה בחנויות ובינתיים עושה חיים – אַל תשאל. רק שלא נעים לי לבוא בבגדים הטובים שלי לעבודה, מפני שמוכרחים לרשום את השם בבוקר אצל השוער ולא נאה לנסוע לעיר ישר מן הבית. ומה עוד? אני רושם כל יום שעות נוספות – לא חשוב אם אני נמצא כאן או לא, והוא מעלים עין ממני מפני שמשתתף איתי במשכורת. מבין? תלמד מאצלי קצת ותִראה, העניינים לא גרועים כל-כך. רק צריך לדעת להתנהג ולא להיות אכזרי. אתה משתתף עם אחרים, אחרים משתתפים איתך. פשוט, לא?"
"מה אני אגיד לך, דנינו, כבר הלב שלי רותח בתוכי. לא שאיכפת לי מהמעשים שלו. גם אני אצל רבינוביץ עשיתי את החופשות על חשבון העבודה. אבל לפי ההתנהגות שלו איתי, ומה שהוריד לי מן השעות כפליים משאר הפועלים במחצבה – אני רואה שלא אוּכל כבר להגיע לידי הסכם איתו, ורק הוא מחפש סיבה לעשות לי צרות."
"יותר טוב תיזהר ממנו. אם יבקש עניינים איתך – תוותר. יראה שאתה לא אומר מילה ואולי תקבל הנחה כמונו. למה תלך לשבור את הראש אצלו? הוא חזק ממך. ויכול לגרום לך שתפסיד את מקום-העבודה. שמע לי, אל תהיה טיפש. תלמד ממני. למה לך צרות?"
"אני אשתדל, דנינו. באמת, חבל לי על חליפה והילדים. צריך שאני אחשוב על הפרנסה ולא אלך להילחם בו. באמת תודה לך. כבר אני הייתי בדרך אליו להכות על השולחן ולתבוע בירור על השעות הנוספות, כמו שהייתי עושה בכל תשלום."
"מה? אתה השתגעת? אתה רוצה לנסות לריב איתו? חשבת שילך איתך לרבינוביץ? איפה אתה חי ומה המחשבות שעוד מתרוצצות במוח שלך? רואים שהיית חולה ולא באת שבועיים למחצבה, ועכשיו כמו נפלת עלינו מן הירח. רק תפתח את הפה אצלו – מיד תעוף מן העבודה. ואם אתה מתלונן ומוציא החוצה את העניין בעיר – הוא כבר יֵדע איך לטפל בך. אבל תשמע, תבוא הערב למסיבה, מפני שהוא מכבד את כולנו במשקה ובמאכל טוב ואולי גם יביא זמרים מהעיר. למה נתבייש לטעום משלו ולמה נעליב אותו? מוטב לכל אחד שיהיה במסיבה. למה לא? אם הוא לוקח מאצלנו כסף – ניהנה אנחנו על חשבונו, מה עוד שהכול בא מרצונו."
"בסדר, דנינו. אני אבוא. שלום לך."
"שלום ולהתראות! ואַל תתנהג כמו טיפש. כבר אמרו הפועלים – צריך להזהיר אותך מפניו. טוב שאני ראיתי אותך בזמן."
המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.