שירים 1955-1995
בהוצאת אסטרולוג 2005
אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
תהילים מ"ו ו'
שער שלישי: שירים לילדים
מהו לחם?
לֶחֶם הוּא שָׂדֶה, גַּרְגְּרִים וְגֶשֶׁם-בְּרָכָה
נְבָטִים, גִּבְעוֹלִים וְשֶׁמֶשׁ קוֹפַחַת,
צוֹמְחוֹת שִׁבּוֹלִים, מַבְשִׁילוֹת, מַצְהִיבוֹת
וְנִקְצֶרֶת תְּבוּאָה בְּיָדַיִם טוֹבוֹת,
בַּגֹּרֶן דָּשִׁים, הַקּוֹמְבַּיְן – בְּיָמֵינוּ
קוֹצֵר וּבוֹרֵר הַחִטָּה בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
סוֹבְבוֹת הָרֵחַיִם, כַּיּוֹם – בְּחַשְׁמַל –
אַךְ עַתִּיק הוּא הַקֶּמַח, וְנִטְחָן בְּעָמָל.
שְׁמָרִים וּקְצָת מַיִם, וְאוֹפֶה רַב-כֹּח
לָשׁ הַבָּצֵק וּמַנִּיחוֹ לִתְפֹּחַ –
וְהַיּוֹם – מִמְּכוֹנוֹת נִפְלָטִים כִּכָּרוֹת לְמֵאוֹת
אַךְ רֵיחַ הַלֶּחֶם תָּמִיד טָרִי עַד מְאוֹד –
וּמִי שֶׁאוֹהֵב לִלְעוֹס לְשִׁיקָה
יִהְיוּ לוֹ בַּפֶּה שְׁרִירִים טוֹבִים לִנְשִׁיקָה!
יוני 1982
[השיר האחרון בספר]
בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש
- איליה בר-זאב: עֲקֵבוֹת בנחל (למשל, צבוֹע) (1)
- אורי הייטנר: צרור הערות 24.7.22
- מנחם רהט: הוצגה או מעולם לא?
- מתי דוד: הבג"צ נגד חוק הנאמנות למדינה
- רוֹן גֵּרָא: לְמִנְחַת שָׁמַיִם
- יונתן גורל: גבריאל על המוקד
- מיכאל רייך: הָאֲדָמָה עַל חִידוֹתֶיהָ
- יהודה גור-אריה: הבולען של נתנאל
- עדינה בר-אל: ממנצ'סטר לפרדסים בשרון
- נעמן כהן: לאחר שעיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא ציוני, מי השתתף השנה באזכרה לביאליק? ומי יוזמן ודאי בשנה הבאה?
- יערה בן-דוד / שני שירים: דאגה
- נסיה שפרן: פֶגֶ'ה
- אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מיכל סנונית: אהוד ידידי שלום. קראתי כתמיד את רשימתה של זיוה שמיר. לפתע הרגשתי קצת כמו יתומה. מאמריה ומחקריה על הפזמון האלתרמני היו כה מרתקים ושופעי ידע, שגמעתי אותם בצמא. ופתאום... זהו? מחכה להמשכים בנושאים החדשים.
- שאר הגליון
מאמרים
אהוד בן עזר
יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
זיוה שמיר
אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש
אלתרמן או אלחסיד?
בעקבות הסערה הציבורית על השטר הנושא
את דיוקנו של נתן אלתרמן
הרחבה של מאמר שהתפרסם במאי 2013
כשיצאו ב-2013 שטרות הכסף החדשים, התעורר ויכוח ציבורי בנושא הדמויות שנבחרו לעטרם ("שוב כולם אשכנזים"?!). אלתרמן שדיוקנו מתנוסס על שטר בן מאתיים שקלים, שקל למטרפּסיה (פסחים נ"ז, ב'); כלומר: "קיבל (כביכול) את עונשו." כבר לפני שבעים שנה בערך הִפציר בו דוד בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, אך אלתרמן מעולם לא הרים את הכפפה, והמשיך לשאת על גבו את ה"חטוטרת" של שמו האשכנזי עתיק היומין ואת עקת הגלות הנלווית אליו.
הוא דבַק בשמו האשכנזי – שפירושו "איש זקֵן", או "חכם" – ולא רק משום שחבריו כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים" (בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דוד, המנהיג וראש הממשלה). הוא דבַק בשם אבותיו הן מתוך כבוד למסורת המשפחתית הן מתוך כבוד לקנייני התרבות של הגולה, שה"כנענים" ביקשו לסלקם מן המציאוּת העברית המתחדשת.
רק לבִתו תרצה העניק אלתרמן שם עברי המורכב מאותיות שמו. למען האמת, השם "אתר" דווקא הִתאים להפליא לאביה של תרצה – למשורר שהִרבּה בכל ספריו לכתוב על אתרים בכלל, ועל ערים בפרט – עד כי ניתן להכליל ולומר שהעיר היא הגיבורה הראשית של כל חטיבות יצירתו. ואף זאת: המילה "אתר" היא מילה ארמית, ולא מילה עברית למהדרין, ובתנ"ך ניתן לאתרהּ בקטעים הארמיים שבספרי דניאל ועזרא. גם בספרות חז"ל היא באה בעיקר בטקסטים שלשונם ארמית. האם כך רמז לרטוש ולחבריו שאין הוא מתנזר מן השפה שהביאו אתם עולי בבל בתקופת בית שני בבואם לארץ ישראל מן הגולה?
אלתרמן לא קיבל את הרעיון הניטשיאני של "שלילת הגולה" מבית-מדרשו של מ"י בן-גָּריון (ברדיצ'בסקי) ושל דוד בן-גוריון. בשיר "צלמי פנים" (שבספר "עיר היונה", שהלך אז ונכתב) הוא יצא נגד המגמות ה"כנעניות" המהפכניות, שבן-גוריון היה שותף להן במידת-מה, והביע את חששו שבלהט "כור ההיתוך" ובסערת המאבק על האֶתוס של המדינה ייזרקו ויאבדו נכסים לאומיים חשובים שנצברו באלפיים שנות גולה.
הוויכוח עם המגמות ה"כנעניות", שוללות הגלות, נראה ממרחק השנים ויכוח אידֵאולוגי ממרומי מגדל השֵׁן של המחשבה הצרופה, אך היו לו השלכות מעשיות ואקטואליות כבדות משקל, כי תוצאותיו עתידות היו לקבוע את אופי התרבות המתהווה. אלתרמן האמין שהעולים החדשים, על שלל המנהגים הזרים שהם מביאים מארצות מוצאם, יעשירו את המציאוּת ולא להפך. ככלל האמין אלתרמן, שהיה מהפכן שמרני, בתהליכים אבוֹלוּציוניים ובדיאלקטיקה של דורות, ואילו רטוש, הקיצוני והמהפכן ממנו, ביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: "לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד."
אלתרמן ביקש להימנע מכל תכתיב ואינדוֹקטרינציה. לדבריו, מלחמת התרבות בארץ תצמיח סינתזה שאי-אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה, אף אין להתיימר לדעת מה תהא דמותה. המציאוּת עדיין קורמת עור וגידים, ורב הנעלם על הנגלה. טועים ה"כנענים", טען אלתרמן, בכך שהם מנסים לכפות את תכתיביהם בתוקף, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות. הם מנסים לקבוע מראש, שלא כדין, מה דמות תהיה לה ל"שולמית", בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה (וכדבריו בשירו "מריבת קיץ": "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל").
מתוך שאיפה למיזוג גלויות ולחידוש ימינו כקדם חִייב בן-גוריון את כל נושאי התפקיד, ואת קציני צה"ל במיוחד, להמיר את שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים, אך המודרניסטים (ובהם אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, עזרא זוסמן ולאה גולדברג), בניגוד ליונתן רטוש ולחבריו ה"כנענים" – לא נענו לקריאתו. עם זאת, נושא מיזוג גלויות בכלל, ונושא השמות היהודיים בפרט, המשיך להעסיק את אלתרמן גם להבא.
באביב 1954, כתב אלתרמן את הטור "עם "עם הקונגרס הספרדי" ("דבר", מיום י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954), ובו נכלל שקלא וטריא רעיוני בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל."
מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו אלינו מספרד דרך ארצות המאגרבּ ומול הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו לנוכח הגילוי "המפתיע" שלא כל אקורד במנגינה הלאומית בת-ימינו חייב להסתיים בצלילי-סיומת אשכנזיים כמו "-וֹבְסְקִי" או "-אֶבִיץ'" או "מַן"; לשון אחר: בסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את הצלילים ואת הנימה המיוחדת שלו ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן").
כלול כאן גם חץ סָטירי נגד שניים ממתנגדיו שיצאו אז בפולמוס נגד טורו "יום הזיכרון והמורדים" ("דבר" מיום 30.4.1954), שבּו העלה אלתרמן את הטענה שהמרד הוא רק תו אחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכי יש לזכור גם את הנִספּים. השניים שיצאו נגדו היו דוד כנעני (הנדלסמן) מקיבוץ מרחביה וטוביה בוז'יקובסקי מקיבוץ לוחמי הגיטאות. אלתרמן נאלץ להפשיל שרווּלים ולענות להם על דבריהם נגדו. לא כל האקורדים חייבים להסתיים ב"-וֹבְסְקִי" או "-מַן", קבע אלתרמן, אך לא בלי קורט של אירוניה עצמית, שהרי גם שמו הכיל את הסיומת "-מַן".
מעניין גם להיווכח שבין השמות הספרדיים הזכיר אלתרמן את השם המכובד "אלחסיד", בעוד שאל תוך דמותו של "מישה בר-חסיד" (מגיבורי "חגיגת קיץ") יצק אלתרמן יסודות לא מעטים מדמותו שלו (השם "בר-חסיד" ניתן לו אולי משום שאבותיו של אלתרמן היו ממשפחה של חסידי חב"ד). הדמיון בין "אלחסיד" ל"בר-חסיד" מלמד שאלתרמן חש אמפתיה כלפי הפליטים שהגיעו ארצה, והזדהה איתם עד כדי כך שהרגיש כאילו הוא אחד מהם.
שירי אלתרמן מ-1954 נכתבו כשהקובץ "שירי עיר היונה" (חלקו הראשון של הספר "עיר היונה") כבר היה על האובניים. רבים מתוך שלושים השירים שכותרתם "שירי עיר היונה" עוסקים באֶתוס של המדינה הצעירה ומתפלמסים עם תפישֹתו המדינית-תרבותית של בן-גוריון, שהדגישה את ערכי הצבאיות ואת שלילת הגולה. בכל יצירותיו מתקופה זו מתח אלתרמן קו של אנלוגיה בין עולי המזרח לבין העולים שהגיעו ממזרח אירופה.
במחזור "בטרם יום", מיד לאחר תיאור אותם פליטים שהגיעו "מִשִּׁבְרֵיהֶן שֶׁל קְהִלּוֹת-אַשְׁכְּנַזִּים," והוטלו ביום בואם ארצה לקרב לטרון, מתואר איך הוטלו אתם מסולמה של אונייה אל הקווים הקדמיים גם "בָּאֵי עֲרָב וְהַצִּיָּה, / בְּנֵי הָאִלְּמָה וְקוֹלָנִית בַּגָּלֻיּוֹת [...] בִּבְרַק מִשְׁחַת-שֵׂעָר, בִּבְרַק / טַבַּעַת וּתְבַלּוּל חוֹפְזִים בַּחוּץ / בִּכְרַך שֶׁל אַפְרִיקָה. גּוֹלָה חֲגוּרַת שַׂק / בְּלַעֲגֵי צִבְעֵי עֲרָב, צָרְפַת וְכוּשׁ." אלה ואלה נשלחו לזנק "אֶל מוּל קְצִירָהּ שֶׁל אֵש אוֹיֵב." בתיאוריו לא שׂם אלתרמן פדות בין "אשכנזי" ל"ספרדי": אלה ואלה הקריבו את חייהם למען המולדת. מול תרומתו של אליפלט, ששילם בחייו כדי להגן על חבריו, הציג אלתרמן את תרומתו של נתן אלבז יוצא מרוקו, חייל צה"ל שהקריב את חייו למען חבריו בקפיצה על רימון.
כנגד האמירה השגורה של בן-גוריון בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולָיֶיהָ, הִמליץ המשורר בשירי "עיר היונה" להשתהות מפּעם לפעם ולתהות אם אין בחולי הגלותי גם יסוד שראוי לשָׁמרו מכל משמר בשוב העָם אל ארצו ומולדתו ("לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל / נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ / מִן הָרִפְאוּת... לְבַל יָסוּף כָּלִיל / מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ. זִיק אֲשֶׁר קוֹרֵן הוּא / בְּאוֹר שֶׁאֵין לוֹ אָח, לְמוֹרָשָׁה / בְּשַׁעֲרֵי הָעֵת הַחֲדָשָׁה.// וְהוּא נִיצוֹץ שֶׁל סַרְבָּנוּת וָמֶרִי" וגו').
כאן ובמקומות אחרים בשירי "עיר היונה" טען אלתרמן אין להשליך את כל המִטען שהביא עִמו העָם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו. הוא התנגד לחבריו-יריביו "הכנענים" ולדוד בן-גוריון שטיפּח דעות כמו-"כנעניות", ולכל אלה אשר ביקשו בהשראת תורת ניטשה לדלג על תקופת הגלות ועל תרבותה (וכן על כלליו של המוּסר העברי-יהודי, שכּוּנה בפי ניטשה "מוּסר עבדים" הֶבּראיסטי), הראה אלתרמן מה עלול לקרות בעקבות מהפכה כה רדיקלית.
אלתרמן לא שינה את שמו לשם עברי לא משום שהתנגד למדיניות "כור ההיתוך", אלא משום שתפיסתו בנושא עיצוב דמותו של "היהודי החדש" היתה כאמור אֶבולוציונית ומתונה הרבה יותר מזו של בן-גוריון. הוא לא חשב שעיצוב דמותה הרוחנית של האומה הוא עניין למפעלים ממלכתיים "מטעם", כי אם עניין טבעי שראוי לו שיתהווה במשך דורות רבים, ותשתתף בו "מקבילית הכוחות" של החברה בישראל לגווניה. הוא גם ידע שכל מהפכה מולידה תגובת-נגד, וחשש מפני אותם מהלכים קונטרה-רֶבוֹלוּציוניים מפלגים שישתתפו במלחמת התרבות המתרחשת כיום מול עינינו הרואות.
כאמור, הוא לא חשב שהגיעה העת להשליך את שם המשפחה הגלותי, ולא שעה לבקשת בן-גוריון להתנער מן השם ה"זקֵן" שנשא. ואגב, לא היתה זו הפעם היחידה, שבה השיב אלתרמן את בקשת בן-גוריון ריקם. כששמע בן-גוריון שאלתרמן מחבר מחזה על ימי העלייה השנייה ("כנרת, כנרת"), הוא ביקש לראות את כתב-היד עוד בטרם יעלה המחזה על קרשי-הבמה, אך אלתרמן התעלם מבקשה זו ושמר על עקרון "חירות הפַּיִט" (licencia poetica) ממגע ידה של הפוליטיקה. דומה שרק יריבים אינטרסנטיים וחסידיהם השוטים, אשר לא הכירו את העוּבדות לאשורן ולא זיהו את הרמזים ששלח אלתרמן מפעם לפעם לבן-גוריון בין שיטי שיריו, יכולים היו להוציא לו – בטעות או במזיד – מוניטין של "משורר חצר".
אלתרמן, שייחל להתעצמותה של הריבונות היהודית בארץ-ישראל, התפלל בכל מאודו להגברת העלייה ולקליטתה. אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא ייפה את התמונה ולא ניבּא רק אינטגרציה, שַׁלווה והרמוניה. בצד "מיזוג הגלויות" הוא ניבּא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ושתתחולל כאן מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תְֹבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן."
כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר תפעל הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית את פעולתה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות רמות, וינקמו בהגמוניה האשכנזית את נקמת השפלתם. השמות העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלהם הם ראויים. השיר מסתיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!)
בשעתו היה אלתרמן כמדומה היחיד מבין סופרי ישראל שנדרש לשאלת העלייה מצפון אפריקה – היחיד שתיעד אותה על כל קשייה ועיווּתי הקליטה שלה (על כך הרחיבה פרופ' רות קרטון-בלום). באותה עת ניתן היה להעריך את המשורר על אומץ לִבּוֹ: על שלא חשש להאיר את מעשי העוולה והאיוולת של ההנהגה שהשליכה את העולים היישֵׁר מן האנייה לעיירות פיתוח מרוחקות (אלתרמן הִרבּה לכתוב על סוגיה זו בשירי "עיר היונה", בשירי "הטור השביעי" ובספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ"), תוך חשיפת מדיניותו של בן-גוריון לביקורת קשה ונוקבת.
לימים, עם התפוגגות הסולידריוּת במדינה ועם התגברותם של הִלכי רוח המערערים על הנחות היסוד של הציונות, מאתרים מבקרים רדיקלים בתיאוריו של אלתרמן את תהליכי הקליטה של העולים מארצות המאגרבּ הדים לרגשי עליונות פטרונית של בן הארץ על אחיו הקרובים-הרחוקים שזה מקרוב באו. להערכתי, ניתן לזהות אצל אלתרמן אֶמפּתיה רבה כלפי אחיו הקרובים-הרחוקים, שאנשי הסוכנות שידלום לבוא ארצה אך לא דאגו כראוי לקליטתם בארץ, ביחד עם ביקורת נוקבת כלפי ההנהגה והמִמסד על אטימות הלב שבּהּ ליווּ את תהליך הקליטה.
ברקע יצירותיו האחרונות של אלתרמן נזכרת לא אחת הסלקציה שערכו פקידי הסוכנות ביהודי צפון אפריקה – סלקציה ששיסעה משפחות, שהולידה תחושת קיפוח מוצדקת ועוררה את תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים".
אלתרמן ביכּה ב"חגיגת קיץ" את גורלה של עֵדה שלמה, שמִרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדברי אלתרמן בשירו "הפנים החדשות" בספרו "חגיגת קיץ": "בִּהְיוֹתָה מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָה אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָה בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָה כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב. / אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶֹר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים."
כך תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ששמותיהם – הנשמעים בחדשות בעת אסון בעיצומן של עבודות דחק – מעידים על חייהם הקשים בהווה ועל עברם התורני המפואר (שם כמו "ירך יעקב", שמו של חיבור תורני חשוב, רומז גם למאבקו של יעקב עם המלאך, שבסיומו זכה לשם "ישראל"). עולים חדשים אלה התברכו בסבלנות, יושר, כיבוד אב ואם ורגשי חברות חזקים, אבל לדעת מוסדות הקליטה... אין להם "שׁוּם עֲרָכִים".
מסַפּרים על גולדה מאיר, שבזמן כהונתה כשרת-העבודה ביקרה בעיירת פיתוח של יוצאי צפון אפריקה, והבטיחה לעולים החדשים שהמִמסד ידאג להם, לקליטתם, לרווחתם ולחינוכם. קם אחד העולים ואחר: "גבִרתי, מן הכפר שבּוֹ נולדתי הגיעו אִתי ארצה אנשים שיודעים את כל מִשנה תורה של הרמב"ם על-פה. אתְּ תחנכי אותנו?!"
על גילויי פטרונות כאלה הלעיג אלתרמן ב"חגיגת קיץ", וניבא כי בני העניים הללו, החדורים שאיפה לעלות בסולם החברה, אכן יעלו בו, ירעננו את פני החברה הישראלית ויגיעו לגדולות, תוך דחיקת ההגמוניות הישנות ממעמדן:
"מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים (…) / יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים / שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה. / לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ / וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ, / מְחַכּוֹת, לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ, / מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ."
רוב הפרוגנוזות של אלתרמן התממשו, וגם זו: העולים החדשים מארצות המאגרבּ אכן עלו בסולם החברה והגיעו למרומיו ברשויות המקומיות, בכנסת ישראל ובצבא. בדור הבא, לכשינפיקו שטרות חדשים יש להניח שדיוקנותיהם של מדינאים וסופרים* מבני עדות המזרח יתנוססו עליהם, אם עדיין יעמוד הבידול העדתי על סדר יומנו, ולא ייעלם עד אז לגמרי מסדר היום הציבורי שלנו.
-----------------
* הכתוב בלשון זכר נועד גם לנקבה, וכך גם במקורותינו, כגון בדיבֵּר החמישי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שהרי איש לא יעלה על הדעת שהבנות פטורות ממצוות כיבוד אב ואם). צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. הדרישה לכפילות מגדרית ("מדינאים ומדינאיות", "סופרים וסופרות") היא בעיני דרישה אופנתית הזרה לרוח השפה. דרך אגב, מה היו עושים הצרפתים (גם הצרפתית היא שפה המבדילה בין זכר לנקבה) אילו נאלצו להחיל את הכללים הטרחניים מבית-מדרשה של מירב מיכאלי על שמה של אגודת הסופרים והאמנים שלהם "Association des écrivains et artistes"? נסו, ותיווכחו בעצמכם עד כמה תהא התוצאה מסורבלת – משוללת כל חן ספרותי או או אמנותי.
זיוה שמיר
בעקבות הסערה הציבורית על השטר הנושא
את דיוקנו של נתן אלתרמן
הרחבה של מאמר שהתפרסם במאי 2013
כשיצאו ב-2013 שטרות הכסף החדשים, התעורר ויכוח ציבורי בנושא הדמויות שנבחרו לעטרם ("שוב כולם אשכנזים"?!). אלתרמן שדיוקנו מתנוסס על שטר בן מאתיים שקלים, שקל למטרפּסיה (פסחים נ"ז, ב'); כלומר: "קיבל (כביכול) את עונשו." כבר לפני שבעים שנה בערך הִפציר בו דוד בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, אך אלתרמן מעולם לא הרים את הכפפה, והמשיך לשאת על גבו את ה"חטוטרת" של שמו האשכנזי עתיק היומין ואת עקת הגלות הנלווית אליו.
הוא דבַק בשמו האשכנזי – שפירושו "איש זקֵן", או "חכם" – ולא רק משום שחבריו כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים" (בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דוד, המנהיג וראש הממשלה). הוא דבַק בשם אבותיו הן מתוך כבוד למסורת המשפחתית הן מתוך כבוד לקנייני התרבות של הגולה, שה"כנענים" ביקשו לסלקם מן המציאוּת העברית המתחדשת.
רק לבִתו תרצה העניק אלתרמן שם עברי המורכב מאותיות שמו. למען האמת, השם "אתר" דווקא הִתאים להפליא לאביה של תרצה – למשורר שהִרבּה בכל ספריו לכתוב על אתרים בכלל, ועל ערים בפרט – עד כי ניתן להכליל ולומר שהעיר היא הגיבורה הראשית של כל חטיבות יצירתו. ואף זאת: המילה "אתר" היא מילה ארמית, ולא מילה עברית למהדרין, ובתנ"ך ניתן לאתרהּ בקטעים הארמיים שבספרי דניאל ועזרא. גם בספרות חז"ל היא באה בעיקר בטקסטים שלשונם ארמית. האם כך רמז לרטוש ולחבריו שאין הוא מתנזר מן השפה שהביאו אתם עולי בבל בתקופת בית שני בבואם לארץ ישראל מן הגולה?
אלתרמן לא קיבל את הרעיון הניטשיאני של "שלילת הגולה" מבית-מדרשו של מ"י בן-גָּריון (ברדיצ'בסקי) ושל דוד בן-גוריון. בשיר "צלמי פנים" (שבספר "עיר היונה", שהלך אז ונכתב) הוא יצא נגד המגמות ה"כנעניות" המהפכניות, שבן-גוריון היה שותף להן במידת-מה, והביע את חששו שבלהט "כור ההיתוך" ובסערת המאבק על האֶתוס של המדינה ייזרקו ויאבדו נכסים לאומיים חשובים שנצברו באלפיים שנות גולה.
הוויכוח עם המגמות ה"כנעניות", שוללות הגלות, נראה ממרחק השנים ויכוח אידֵאולוגי ממרומי מגדל השֵׁן של המחשבה הצרופה, אך היו לו השלכות מעשיות ואקטואליות כבדות משקל, כי תוצאותיו עתידות היו לקבוע את אופי התרבות המתהווה. אלתרמן האמין שהעולים החדשים, על שלל המנהגים הזרים שהם מביאים מארצות מוצאם, יעשירו את המציאוּת ולא להפך. ככלל האמין אלתרמן, שהיה מהפכן שמרני, בתהליכים אבוֹלוּציוניים ובדיאלקטיקה של דורות, ואילו רטוש, הקיצוני והמהפכן ממנו, ביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: "לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד."
אלתרמן ביקש להימנע מכל תכתיב ואינדוֹקטרינציה. לדבריו, מלחמת התרבות בארץ תצמיח סינתזה שאי-אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה, אף אין להתיימר לדעת מה תהא דמותה. המציאוּת עדיין קורמת עור וגידים, ורב הנעלם על הנגלה. טועים ה"כנענים", טען אלתרמן, בכך שהם מנסים לכפות את תכתיביהם בתוקף, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות. הם מנסים לקבוע מראש, שלא כדין, מה דמות תהיה לה ל"שולמית", בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה (וכדבריו בשירו "מריבת קיץ": "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל").
מתוך שאיפה למיזוג גלויות ולחידוש ימינו כקדם חִייב בן-גוריון את כל נושאי התפקיד, ואת קציני צה"ל במיוחד, להמיר את שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים, אך המודרניסטים (ובהם אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, עזרא זוסמן ולאה גולדברג), בניגוד ליונתן רטוש ולחבריו ה"כנענים" – לא נענו לקריאתו. עם זאת, נושא מיזוג גלויות בכלל, ונושא השמות היהודיים בפרט, המשיך להעסיק את אלתרמן גם להבא.
באביב 1954, כתב אלתרמן את הטור "עם "עם הקונגרס הספרדי" ("דבר", מיום י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954), ובו נכלל שקלא וטריא רעיוני בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל."
מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו אלינו מספרד דרך ארצות המאגרבּ ומול הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו לנוכח הגילוי "המפתיע" שלא כל אקורד במנגינה הלאומית בת-ימינו חייב להסתיים בצלילי-סיומת אשכנזיים כמו "-וֹבְסְקִי" או "-אֶבִיץ'" או "מַן"; לשון אחר: בסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את הצלילים ואת הנימה המיוחדת שלו ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן").
כלול כאן גם חץ סָטירי נגד שניים ממתנגדיו שיצאו אז בפולמוס נגד טורו "יום הזיכרון והמורדים" ("דבר" מיום 30.4.1954), שבּו העלה אלתרמן את הטענה שהמרד הוא רק תו אחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכי יש לזכור גם את הנִספּים. השניים שיצאו נגדו היו דוד כנעני (הנדלסמן) מקיבוץ מרחביה וטוביה בוז'יקובסקי מקיבוץ לוחמי הגיטאות. אלתרמן נאלץ להפשיל שרווּלים ולענות להם על דבריהם נגדו. לא כל האקורדים חייבים להסתיים ב"-וֹבְסְקִי" או "-מַן", קבע אלתרמן, אך לא בלי קורט של אירוניה עצמית, שהרי גם שמו הכיל את הסיומת "-מַן".
מעניין גם להיווכח שבין השמות הספרדיים הזכיר אלתרמן את השם המכובד "אלחסיד", בעוד שאל תוך דמותו של "מישה בר-חסיד" (מגיבורי "חגיגת קיץ") יצק אלתרמן יסודות לא מעטים מדמותו שלו (השם "בר-חסיד" ניתן לו אולי משום שאבותיו של אלתרמן היו ממשפחה של חסידי חב"ד). הדמיון בין "אלחסיד" ל"בר-חסיד" מלמד שאלתרמן חש אמפתיה כלפי הפליטים שהגיעו ארצה, והזדהה איתם עד כדי כך שהרגיש כאילו הוא אחד מהם.
שירי אלתרמן מ-1954 נכתבו כשהקובץ "שירי עיר היונה" (חלקו הראשון של הספר "עיר היונה") כבר היה על האובניים. רבים מתוך שלושים השירים שכותרתם "שירי עיר היונה" עוסקים באֶתוס של המדינה הצעירה ומתפלמסים עם תפישֹתו המדינית-תרבותית של בן-גוריון, שהדגישה את ערכי הצבאיות ואת שלילת הגולה. בכל יצירותיו מתקופה זו מתח אלתרמן קו של אנלוגיה בין עולי המזרח לבין העולים שהגיעו ממזרח אירופה.
במחזור "בטרם יום", מיד לאחר תיאור אותם פליטים שהגיעו "מִשִּׁבְרֵיהֶן שֶׁל קְהִלּוֹת-אַשְׁכְּנַזִּים," והוטלו ביום בואם ארצה לקרב לטרון, מתואר איך הוטלו אתם מסולמה של אונייה אל הקווים הקדמיים גם "בָּאֵי עֲרָב וְהַצִּיָּה, / בְּנֵי הָאִלְּמָה וְקוֹלָנִית בַּגָּלֻיּוֹת [...] בִּבְרַק מִשְׁחַת-שֵׂעָר, בִּבְרַק / טַבַּעַת וּתְבַלּוּל חוֹפְזִים בַּחוּץ / בִּכְרַך שֶׁל אַפְרִיקָה. גּוֹלָה חֲגוּרַת שַׂק / בְּלַעֲגֵי צִבְעֵי עֲרָב, צָרְפַת וְכוּשׁ." אלה ואלה נשלחו לזנק "אֶל מוּל קְצִירָהּ שֶׁל אֵש אוֹיֵב." בתיאוריו לא שׂם אלתרמן פדות בין "אשכנזי" ל"ספרדי": אלה ואלה הקריבו את חייהם למען המולדת. מול תרומתו של אליפלט, ששילם בחייו כדי להגן על חבריו, הציג אלתרמן את תרומתו של נתן אלבז יוצא מרוקו, חייל צה"ל שהקריב את חייו למען חבריו בקפיצה על רימון.
כנגד האמירה השגורה של בן-גוריון בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולָיֶיהָ, הִמליץ המשורר בשירי "עיר היונה" להשתהות מפּעם לפעם ולתהות אם אין בחולי הגלותי גם יסוד שראוי לשָׁמרו מכל משמר בשוב העָם אל ארצו ומולדתו ("לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל / נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ / מִן הָרִפְאוּת... לְבַל יָסוּף כָּלִיל / מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ. זִיק אֲשֶׁר קוֹרֵן הוּא / בְּאוֹר שֶׁאֵין לוֹ אָח, לְמוֹרָשָׁה / בְּשַׁעֲרֵי הָעֵת הַחֲדָשָׁה.// וְהוּא נִיצוֹץ שֶׁל סַרְבָּנוּת וָמֶרִי" וגו').
כאן ובמקומות אחרים בשירי "עיר היונה" טען אלתרמן אין להשליך את כל המִטען שהביא עִמו העָם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו. הוא התנגד לחבריו-יריביו "הכנענים" ולדוד בן-גוריון שטיפּח דעות כמו-"כנעניות", ולכל אלה אשר ביקשו בהשראת תורת ניטשה לדלג על תקופת הגלות ועל תרבותה (וכן על כלליו של המוּסר העברי-יהודי, שכּוּנה בפי ניטשה "מוּסר עבדים" הֶבּראיסטי), הראה אלתרמן מה עלול לקרות בעקבות מהפכה כה רדיקלית.
אלתרמן לא שינה את שמו לשם עברי לא משום שהתנגד למדיניות "כור ההיתוך", אלא משום שתפיסתו בנושא עיצוב דמותו של "היהודי החדש" היתה כאמור אֶבולוציונית ומתונה הרבה יותר מזו של בן-גוריון. הוא לא חשב שעיצוב דמותה הרוחנית של האומה הוא עניין למפעלים ממלכתיים "מטעם", כי אם עניין טבעי שראוי לו שיתהווה במשך דורות רבים, ותשתתף בו "מקבילית הכוחות" של החברה בישראל לגווניה. הוא גם ידע שכל מהפכה מולידה תגובת-נגד, וחשש מפני אותם מהלכים קונטרה-רֶבוֹלוּציוניים מפלגים שישתתפו במלחמת התרבות המתרחשת כיום מול עינינו הרואות.
כאמור, הוא לא חשב שהגיעה העת להשליך את שם המשפחה הגלותי, ולא שעה לבקשת בן-גוריון להתנער מן השם ה"זקֵן" שנשא. ואגב, לא היתה זו הפעם היחידה, שבה השיב אלתרמן את בקשת בן-גוריון ריקם. כששמע בן-גוריון שאלתרמן מחבר מחזה על ימי העלייה השנייה ("כנרת, כנרת"), הוא ביקש לראות את כתב-היד עוד בטרם יעלה המחזה על קרשי-הבמה, אך אלתרמן התעלם מבקשה זו ושמר על עקרון "חירות הפַּיִט" (licencia poetica) ממגע ידה של הפוליטיקה. דומה שרק יריבים אינטרסנטיים וחסידיהם השוטים, אשר לא הכירו את העוּבדות לאשורן ולא זיהו את הרמזים ששלח אלתרמן מפעם לפעם לבן-גוריון בין שיטי שיריו, יכולים היו להוציא לו – בטעות או במזיד – מוניטין של "משורר חצר".
אלתרמן, שייחל להתעצמותה של הריבונות היהודית בארץ-ישראל, התפלל בכל מאודו להגברת העלייה ולקליטתה. אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא ייפה את התמונה ולא ניבּא רק אינטגרציה, שַׁלווה והרמוניה. בצד "מיזוג הגלויות" הוא ניבּא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ושתתחולל כאן מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תְֹבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן."
כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר תפעל הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית את פעולתה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות רמות, וינקמו בהגמוניה האשכנזית את נקמת השפלתם. השמות העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלהם הם ראויים. השיר מסתיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!)
בשעתו היה אלתרמן כמדומה היחיד מבין סופרי ישראל שנדרש לשאלת העלייה מצפון אפריקה – היחיד שתיעד אותה על כל קשייה ועיווּתי הקליטה שלה (על כך הרחיבה פרופ' רות קרטון-בלום). באותה עת ניתן היה להעריך את המשורר על אומץ לִבּוֹ: על שלא חשש להאיר את מעשי העוולה והאיוולת של ההנהגה שהשליכה את העולים היישֵׁר מן האנייה לעיירות פיתוח מרוחקות (אלתרמן הִרבּה לכתוב על סוגיה זו בשירי "עיר היונה", בשירי "הטור השביעי" ובספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ"), תוך חשיפת מדיניותו של בן-גוריון לביקורת קשה ונוקבת.
לימים, עם התפוגגות הסולידריוּת במדינה ועם התגברותם של הִלכי רוח המערערים על הנחות היסוד של הציונות, מאתרים מבקרים רדיקלים בתיאוריו של אלתרמן את תהליכי הקליטה של העולים מארצות המאגרבּ הדים לרגשי עליונות פטרונית של בן הארץ על אחיו הקרובים-הרחוקים שזה מקרוב באו. להערכתי, ניתן לזהות אצל אלתרמן אֶמפּתיה רבה כלפי אחיו הקרובים-הרחוקים, שאנשי הסוכנות שידלום לבוא ארצה אך לא דאגו כראוי לקליטתם בארץ, ביחד עם ביקורת נוקבת כלפי ההנהגה והמִמסד על אטימות הלב שבּהּ ליווּ את תהליך הקליטה.
ברקע יצירותיו האחרונות של אלתרמן נזכרת לא אחת הסלקציה שערכו פקידי הסוכנות ביהודי צפון אפריקה – סלקציה ששיסעה משפחות, שהולידה תחושת קיפוח מוצדקת ועוררה את תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים".
אלתרמן ביכּה ב"חגיגת קיץ" את גורלה של עֵדה שלמה, שמִרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדברי אלתרמן בשירו "הפנים החדשות" בספרו "חגיגת קיץ": "בִּהְיוֹתָה מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָה אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָה בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָה כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב. / אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶֹר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים."
כך תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ששמותיהם – הנשמעים בחדשות בעת אסון בעיצומן של עבודות דחק – מעידים על חייהם הקשים בהווה ועל עברם התורני המפואר (שם כמו "ירך יעקב", שמו של חיבור תורני חשוב, רומז גם למאבקו של יעקב עם המלאך, שבסיומו זכה לשם "ישראל"). עולים חדשים אלה התברכו בסבלנות, יושר, כיבוד אב ואם ורגשי חברות חזקים, אבל לדעת מוסדות הקליטה... אין להם "שׁוּם עֲרָכִים".
מסַפּרים על גולדה מאיר, שבזמן כהונתה כשרת-העבודה ביקרה בעיירת פיתוח של יוצאי צפון אפריקה, והבטיחה לעולים החדשים שהמִמסד ידאג להם, לקליטתם, לרווחתם ולחינוכם. קם אחד העולים ואחר: "גבִרתי, מן הכפר שבּוֹ נולדתי הגיעו אִתי ארצה אנשים שיודעים את כל מִשנה תורה של הרמב"ם על-פה. אתְּ תחנכי אותנו?!"
על גילויי פטרונות כאלה הלעיג אלתרמן ב"חגיגת קיץ", וניבא כי בני העניים הללו, החדורים שאיפה לעלות בסולם החברה, אכן יעלו בו, ירעננו את פני החברה הישראלית ויגיעו לגדולות, תוך דחיקת ההגמוניות הישנות ממעמדן:
"מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים (…) / יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים / שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה. / לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ / וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ, / מְחַכּוֹת, לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ, / מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ."
רוב הפרוגנוזות של אלתרמן התממשו, וגם זו: העולים החדשים מארצות המאגרבּ אכן עלו בסולם החברה והגיעו למרומיו ברשויות המקומיות, בכנסת ישראל ובצבא. בדור הבא, לכשינפיקו שטרות חדשים יש להניח שדיוקנותיהם של מדינאים וסופרים* מבני עדות המזרח יתנוססו עליהם, אם עדיין יעמוד הבידול העדתי על סדר יומנו, ולא ייעלם עד אז לגמרי מסדר היום הציבורי שלנו.
-----------------
* הכתוב בלשון זכר נועד גם לנקבה, וכך גם במקורותינו, כגון בדיבֵּר החמישי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שהרי איש לא יעלה על הדעת שהבנות פטורות ממצוות כיבוד אב ואם). צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. הדרישה לכפילות מגדרית ("מדינאים ומדינאיות", "סופרים וסופרות") היא בעיני דרישה אופנתית הזרה לרוח השפה. דרך אגב, מה היו עושים הצרפתים (גם הצרפתית היא שפה המבדילה בין זכר לנקבה) אילו נאלצו להחיל את הכללים הטרחניים מבית-מדרשה של מירב מיכאלי על שמה של אגודת הסופרים והאמנים שלהם "Association des écrivains et artistes"? נסו, ותיווכחו בעצמכם עד כמה תהא התוצאה מסורבלת – משוללת כל חן ספרותי או או אמנותי.
זיוה שמיר
איליה בר-זאב
עֲקֵבוֹת בנחל (למשל, צבוֹע) (1)
לזכרה של "רותי", הצבוע(ה) ממודיעין שלא ידעה להבחין בין טוב לרע
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא חוּם אוֹ מְפֻסְפָּס, הַגְּלָלִים לֹא חוֹשְׂפִים
מֵידָע – יְצוּר לֵילִי מַבְחִיל, פַּרְוָה מְדֻבְלֶלֶת.
לֹא נָעִים לְהֵעָלֵם בְּלִסְתוֹתָיו פֶּן יְבֻלַּע לִי, לְהִתְעַלֵּס בִּסְבִיבָתוֹ שֶׁל
רַב עָצְמָה וְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת.
אֲני חוֹשֵׁש שֶׁהַצָּבוֹעַ יְהַפְּנֵט אוֹתִי, יִגְרֹר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי לִמְאוּרוֹת סֵתֶר,
יִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית בְּשָׂרִי כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חֶלְקַת הָאֱלֹהִים שֶׁלּוֹ.
אֵינִי מֻמְחֶה לִנְבֵלוֹת, אֵין בִּי חוּשׁ רֵיחַ לְאִתּוּר פְּגָרִים."גֵּי הַצְּבוֹעִים" (2)
כְּצִלּוֹ שֶׁל מֵת. עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, הַצָּבוֹעַ חָזָק מִמֶּנִי.
בְּחַפְּשׂוֹ טֶרֶף יַעֲבֹר בְּשֵׂעָר סָמוּר וְיַלֶּלֶת יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים ק"מ
בְּלַיְלָה, כְּמֵיטִיבֵי הַלֶּכֶת.
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מֵאֶמֶשׁ מְרַפְּדוֹת אֶת שְׁבִילֵי נַחַל צָפִית. הָאוֹר הַצָּלוּל חוֹשֵׂף
צִמְחֵי מִדְבָּר, עִקְבוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאֵרִיּוֹת דֹּמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
נְמָלִים מְכֻנָֻּפוֹת פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַשִּׁיטָּה הַסְּלִילָנִית3 זְכָרִים רְעֵבֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מִתְעוֹפְפִים בְּצָהֳלַת שִׂמְחָה אֶל בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ,
אֶל עֲנַן הָאֵש בַּמַּעֲרַב –
אֶל מוֹתָם.
פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", קשב לשירה – 2016
1. צַבֻּעְ )ערבית) – צָבוֹעַ. חוּם או מפוספס. (Hyaena brunnea, Hyena Hyena). בעל חיים יונק מסדרת הטורפים. בעל לסתות חזקות המותאמות לפיצוח עצמות קשות. בלילות, בחפשו טרף, משמיע קול יללה מבהיל. אמונות תפלות נרקמו סביבו – יכולת היפנוט וגרירת הקורבן אל מאורתו, יכול להחליף את מינו ועוד.
2. "גיי צבועים"- שמואל א' י"ג-י"ח. גיי=גיא.
3. שיטה סלילנית – Acacia raddiana)) עץ מוגן, מדברי, קוצני. צומח בערבה ובחלקי נגב. שורשים ארוכים עד 10 מ'. מיספר רב של בעלי חיים מתגוררים בשיטה בקיום של פונדקאי.
"מַה שְׁלוֹם צָבוֹעַ אֶל כֶּלֶב, מַה שְׁלוֹם עָשִׁיר אֶל רָש" – בן סירא י"ג כ"א – ספרים חיצוניים.
"צָבוֹעַ זָכָר שֶׁיֵּש לוֹ שָׁעָה שֶׁהוּא קָשֶׁה כָּאֲרִי" – תלמוד ירושלמי בבא קמא ב' ג'.
איליה בר-זאב
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא חוּם אוֹ מְפֻסְפָּס, הַגְּלָלִים לֹא חוֹשְׂפִים
מֵידָע – יְצוּר לֵילִי מַבְחִיל, פַּרְוָה מְדֻבְלֶלֶת.
לֹא נָעִים לְהֵעָלֵם בְּלִסְתוֹתָיו פֶּן יְבֻלַּע לִי, לְהִתְעַלֵּס בִּסְבִיבָתוֹ שֶׁל
רַב עָצְמָה וְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת.
אֲני חוֹשֵׁש שֶׁהַצָּבוֹעַ יְהַפְּנֵט אוֹתִי, יִגְרֹר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי לִמְאוּרוֹת סֵתֶר,
יִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית בְּשָׂרִי כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חֶלְקַת הָאֱלֹהִים שֶׁלּוֹ.
אֵינִי מֻמְחֶה לִנְבֵלוֹת, אֵין בִּי חוּשׁ רֵיחַ לְאִתּוּר פְּגָרִים."גֵּי הַצְּבוֹעִים" (2)
כְּצִלּוֹ שֶׁל מֵת. עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, הַצָּבוֹעַ חָזָק מִמֶּנִי.
בְּחַפְּשׂוֹ טֶרֶף יַעֲבֹר בְּשֵׂעָר סָמוּר וְיַלֶּלֶת יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים ק"מ
בְּלַיְלָה, כְּמֵיטִיבֵי הַלֶּכֶת.
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מֵאֶמֶשׁ מְרַפְּדוֹת אֶת שְׁבִילֵי נַחַל צָפִית. הָאוֹר הַצָּלוּל חוֹשֵׂף
צִמְחֵי מִדְבָּר, עִקְבוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאֵרִיּוֹת דֹּמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
נְמָלִים מְכֻנָֻּפוֹת פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַשִּׁיטָּה הַסְּלִילָנִית3 זְכָרִים רְעֵבֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מִתְעוֹפְפִים בְּצָהֳלַת שִׂמְחָה אֶל בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ,
אֶל עֲנַן הָאֵש בַּמַּעֲרַב –
אֶל מוֹתָם.
פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם", קשב לשירה – 2016
1. צַבֻּעְ )ערבית) – צָבוֹעַ. חוּם או מפוספס. (Hyaena brunnea, Hyena Hyena). בעל חיים יונק מסדרת הטורפים. בעל לסתות חזקות המותאמות לפיצוח עצמות קשות. בלילות, בחפשו טרף, משמיע קול יללה מבהיל. אמונות תפלות נרקמו סביבו – יכולת היפנוט וגרירת הקורבן אל מאורתו, יכול להחליף את מינו ועוד.
2. "גיי צבועים"- שמואל א' י"ג-י"ח. גיי=גיא.
3. שיטה סלילנית – Acacia raddiana)) עץ מוגן, מדברי, קוצני. צומח בערבה ובחלקי נגב. שורשים ארוכים עד 10 מ'. מיספר רב של בעלי חיים מתגוררים בשיטה בקיום של פונדקאי.
"מַה שְׁלוֹם צָבוֹעַ אֶל כֶּלֶב, מַה שְׁלוֹם עָשִׁיר אֶל רָש" – בן סירא י"ג כ"א – ספרים חיצוניים.
"צָבוֹעַ זָכָר שֶׁיֵּש לוֹ שָׁעָה שֶׁהוּא קָשֶׁה כָּאֲרִי" – תלמוד ירושלמי בבא קמא ב' ג'.
איליה בר-זאב
אורי הייטנר
צרור הערות 24.7.22
* מבצע מכעיס – ב-1994 הוציא ארגון "זו ארצנו" של משה פייגלין, ארגון ימין רדיקלי, שניסה לעורר מרי אזרחי, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". הרעיון היה שמכל יישוב ביו"ש תצא קבוצה ותקים מאחז בלתי חוקי לידו, על מנת להכפיל את מספר היישובים.
פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי היתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות. התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה. גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה. הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.
* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק. איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?
* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעייה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעיתים גלשה אל סף אנרכיה.
* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה. רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייב את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות ולוויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.
שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.
השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. ייתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו. עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.
* מיהו מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול. קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת. אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל". על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".
האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים. בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"... ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.
* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר. גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.
* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.
* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים. אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות. ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב. הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.
יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו. חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו. אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.
במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השנייה מקיסריה.
* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של... "יושרה". נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.
* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"
מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?
אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.
* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעלייה לישראל. העלייה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עלייה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.
אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה.' במילים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"
בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי." זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.
ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".
כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העלייה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.
* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.
שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל."
השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה'."
* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.
זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים." היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.
יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעיתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.
בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:
https://www.youtube.com/watch?v=Id7CbjpqJMM
לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.
כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתוכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".
הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".
בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.
* ביד הלשון: עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם. ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.
מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השנייה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עויין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה. בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.
עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה.
גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.
אורי הייטנר
פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי היתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות. התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה. גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה. הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.
* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק. איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?
* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעייה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעיתים גלשה אל סף אנרכיה.
* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה. רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייב את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות ולוויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.
שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.
השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. ייתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו. עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.
* מיהו מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול. קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת. אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל". על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".
האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים. בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"... ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.
* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר. גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.
* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.
* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים. אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות. ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב. הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.
יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו. חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו. אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.
במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השנייה מקיסריה.
* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של... "יושרה". נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.
* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"
מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?
אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.
* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעלייה לישראל. העלייה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עלייה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.
אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה.' במילים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"
בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי." זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.
ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".
כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העלייה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.
* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.
שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל."
השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה'."
* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.
זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים." היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.
יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעיתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.
בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:
https://www.youtube.com/watch?v=Id7CbjpqJMM
לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.
כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתוכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".
הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".
בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.
* ביד הלשון: עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם. ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.
מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השנייה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עויין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה. בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.
עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה.
גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.
אורי הייטנר
מנחם רהט
הוצגה או מעולם לא?
חוגים לאומיים ומורי דרך ותיקים, מאשימים: תצלום פגישת היטלר והמנהיג הפלשתיני חוסייני בברלין, סולק מהתצוגה ברוח 'מורשת אוסלו'. יד ושם: התצלום מעולם לא הוצג במוזיאון.
שירות חשוב עשה תאגיד השידור 'כאן' לעם ישראל, בהעלאת הסידרה הדוקומנטרית ההיסטורית 'אויבים', המשודרת בימים אלה וגורפת שיאי צפיה. כל פרק בסדרה, מאיר באור נוגה אישיות מתועבת כלשהי של עוד אחד מצוררי ישראל באזורנו, בזמן החדש. הראשון שפתח את העונה השנייה של הסדרה המרתקת, לפני שבועות אחדים, היה גדול הצוררים האיסלמיסטים במאה הקודמת, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שניתן להשוותו, מבחינת עוצמת רשעותו, רק להיטלר ולהמן הרשע (כפי שהעיד אחד המרואיינים בתוכנית).
חוסייני, שנמלט מאימת הבריטים מצא מחסה בברלין בירת הרייך ההיטלריסטי. תוך פחות משלושה שבועות נתקבל לשיחה בת שעה וחצי אצל היטלר, ובה עודד את הפיהרר להאיץ את יישום 'הפתרון הסופי', ולהבטיח שאף יהודי לא יוכל להגיע לארץ ישראל.
אולם חשיבותו העיקרית של חוסייני בעיני הרייך הנאצי היתה בפעילותו בהשראת הנאצים ליישום שיטות ה'פתרון סופי' ברחבי ארץ ישראל, על מנת לעשותה 'יודן ריין'. חוסייני תיכנן לבנות מחנות רצח וכבשני השמדה בעמק דותן, וגם יזם את מבצע אטלס, שבמהלכו הצניחו הנאצים באזור יריחו יחידת רצח מעורבת של נאצים ופלשתינים, שנועדה בין היתר לפזר קילוגרמים של אבקת רעל קטלני, מסיס במים, במעיינות ראש העין – על מנת לחולל קטל המוני של תושבי תל אביב. בחסדי שמיים חשפו הבריטים את המזימה וסיכלו את תוכנית ההשמדה השטנית.
פרופ' וולפגנג שווניץ, חוקר יחסי גרמניה והמזה"ת, מספר בתוכנית כי חוסייני, שישב בברלין בין השנים 1941-1944 כאורח כבוד של מכונת הרצח הנאצים, וזכה לכבוד מלכים ולמעמד של ראש מדינה (ודרגת גנרל ב-אס.אס.), לרבות לשכה מפוארת בת 80 עוזרים, רכב שרד וחופש תנועה ברחבי האימפריה, סיפק לנאצים אפילו הצדקה אידיאולוגית להאצת 'הפתרון הסופי'. שווניץ מצטט מיומנו של חוסייני, ומשיחתו עם היטלר: "היהודים הם נושאי האנרכיה ואחראים לסבלות העולם," אמר להיטלר. "הם אחראים לרשע ולאומללות והם מכרסמים כעש בקילקול מידותינו."
החוקר אורי אהלי סיפר בתוכנית על הזדהות מלאה של הנאצים עם הרעיונות של חוסייני 'לטהר' את ארץ ישראל מן היסוד היהודי, על מנת לאפשר לו לממש את חלומו להקמת אימפריה ערבית לשפת הים התיכון, נטולת יהודים. פרופ' אחמד דג'אני סיפר שהנאצים העניקו לחוסייני שכר עתק, שמומן בכסף וברכוש שנשדד מן היהודים שהלכו אל מותם; ופרופ' גדעון גרייף דיווח על מחקרים שהוכיחו שחוסייני ביקר פעמים רבות באושוויץ ובמחנות ריכוז אחרים כדי להאיץ את קצב ההשמדה. "אנשי הזונדר קומנדו העידו, שהגרמנים שליוו את חוסייני סיפרו להם שהאיש החשוב הזה הוא 'די גרוסע מופתי'."
בקיצור, ברור לגמרי שחוסייני היה מגדולי הצוררים הנאציים, רוצח המונים פעיל, חלק ממכונת הרצח הנאצית ומנוע חשוב של התוכנית השטנית לפתרון 'השאלה היהודית'. ועל אף זאת, אין שום זכר לפגישתו הקריטית עם היטלר, בהיכל ההנצחה לזוועות השואה ביד ושם, ירושלים.
ותיקי מורי הדרך, שעוד ליוו קבוצות במוזיאון יד ושם הישן, טוענים בתוקף ובכתב, כי אכן הוצג שם התצלום היחיד, המתעד את פגישת הצוררים. מדובר, לדבריהם, בתמונת ענק, שהשתרעה מהרצפה עד התקרה. אבל בתערוכה בגילגולה החדש, אין זכר לצילום החשוב הזה.
כך למשל מורה הדרך הירושלמי הוותיק שלום פולק. הוא התקשה להאמין שהתמונה נגנזה וחיפש ברחבי מוזיאון יד ושם, עד שגילה "בפינה חשוכה ונסתרת", כדבריו, צילום קטן שמנציח את פגישת חוסייני עם היינריך הימלר, ראש הגסטפו והאס. אס., אך זו מוקמה לטענתו בכוונת מכוון מחוץ למסלול הביקור הקבוע, ובכל מקרה אין בה כדי להצדיק העלמת הצילום של מפגש היטלר-חוסייני.
פולק לא ויתר וגייס לעזרתו את חבר הנהלת יד ושם פרופ' דוד קסוטו, שגם הוא זכר שהצילום אכן הוצג. פולק נאבק להיפגש עם יו"ר יד ושם דני דיין, אך השיחה גלשה לטונים גבוהים כשטען כי הצילום הוסר בשל 'רוח אוסלו' והרצון להסתיר את חלקו של המנהיג הפלשתיני בהשמדת העם היהודי, ונענה כי יד ושם איננו עוסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
לטענה כי הצילום המרשיע אכן הוצג בגדול ביד ושם, אך הועלם בשל 'מורשת אוסלו' מן המוזיאון החדש, הצטרפו גורמים נוספים ובהם חבר ההנהלה ד"ר דוד קסוטו, מורי דרך ותיקים וכן עמותת 'מטה יהודי לאומי' בראשות רו"ח חיים יואבי רבינוביץ, שמאשים: "יד ושם מסתירה את חלקו של המופתי בשואה."
ואולם ביד ושם מכחישים הכול. להד"ם. "התמונה מעולם לא הוצגה במוזיאון ומי שסבור אחרת לא זוכר נכון, שוגה, טועה ומטעה. התצלומים שהוצגו במוזיאון הקודם ומוצגים במוזיאון לתולדות השואה מיום פתיחתו, הם תצלום המופתי בפגישה עם הימלר ותצלום מביקורו ביחידת המוסלמים הבוסנים בשירות הנאצים."
אז איפה האמת? הוצגה או לא הוצגה? למי להאמין? ביד ושם מסבירים כי הבחירה בשני הצילומים שכן מוצגים, "נבעה מהרצון להציג את המופתי בהקשר של שותפותו הפעילה עם המרצחים הגרמנים הנאצים" בעוד שעל פי המחקר, "לפגישה עם היטלר לא היו השפעות מעשיות על המדיניות הנאצית."
כך שהמעוניינים בהכרת פרטי פגישת המופתי עם היטלר, מוזמנים לצפות בסרט בסדרת 'אויבים' ביו-טיוב. כ-90,000 צופים כבר עשו זאת בזמן הקצר שחלף מאז הועלה לאוויר. (באדיבות שבועון 'מצב הרוח').
מנחם רהט
מתי דוד
הבג"צ נגד חוק הנאמנות למדינה
החוק הישראלי הקיים, מאפשר למדינה לשלול אזרחות למי שהורשע בבטחון המדינה. שני ערבים "ישראלים" ממזרח ירושלים, בעלי תעודות זהות ישראליות, הורשעו בגלל שני פיגועי טרור שבהם היו פצועים רבים. האחד ב-2012, שהטמין מטען חבלה באוטובוס בתל אביב וגרם לפציעתם של 24 בני אדם. השני ב-2015 ביצע פיגוע של דריסה ודקירה של ארבעה אנשים בצומת גן שמואל. הם הורשעו לעונשי מאסר ממושכים.
שרי הפנים בשנים הללו הגישו בקשות לשלילת אזרחותם. בתי משפט מינהליים אישרו את בקשתם. הם הגישו ערעור לבית המשפט העליון שאישר את החוק אבל רוקן אותו מתוכנו. אישר וביטל. בג"צ פירש את חוק הנאמנות למדינה באופן מוזר מאוד וקבע שחוק הנאמנות למדינה כוונתו "הצהרתית בלבד"! העליון קבע שנפלו פגמים מהותיים בהליכים לביטול אזרחותם של השניים, ולכן ההחלטות הקודמות בעניינם בטלות.
האבסורד בפסיקת בג"צ בנדון בכך שהוא מנע את ביטול אזרחותם של שני המחבלים, אבל הם זכו מהבג"צ "לפיצוי ולתמורה". הם זכו לקבל מעמד של "תושבי קבע" שמותיר בידיהם את כל הזכויות הסוציאליות שהמדינה מעניקה, למעט זכותם להצביע לכנסת.
בית המשפט העליון קבע "עקרונית" שניתן לשלול אזרחות ממחבלים ערבים ישראלים שפגעו בביטחון המדינה, אבל בפועל החלטה לא מעשית מאחר והאזרחות לא נשללה, ואילו כל הזכויות האזרחיות נותרו להם. בג"צ פסק "עקרונית" אבל ביטל מעשית. החלטת בג"צ היא כי חוק הנאמנות למדינה הוא "הצהרתי בלבד" ולא הרתעתי מעשי.
המצב שבו אזרחים "ישראלים" שהם מחבלים שביצעו מעשי טרור אכזריים, מחזיקים בתעודות זהות ישראליות במעמד של תושבי קבע עם כל הזכויות ולא נענשים – הוא מצב בלתי ניסבל. כל זה נובע מפרשנות מוזרה ולא הגיונית של הבג"צף שפסק במקרה הנדון נגד החוק הקיים בעניין הנאמנות למדינה. מדובר בפסיקה עוקפת חקיקה. פסיקה שמותירה כביכול לשני אזרחים את מעמד תושבי הקבע עם זכויות אזרחיות, למרות שהם טרוריסטים חבלנים שפגעו ביבטחון המדינה ובאזרחיה. זוהי מציאות בלתי נסבלת של פלפולים משפטיים.
מתי דוד
רמת אפעל
רוֹן גֵּרָא
לְמִנְחַת שָׁמַיִם
בִּנְעוּרָי
עֲצֵי תַּפּוּחַ לְמִינָיו
אַגָּסִים אֲדֻמֵּי לְחָיַיִם
פִּרְחִי גִּנָּה
בִּשְׁלַל גְּוָנָיו.
צַהֲלָהּ לֹא הָיְתָה
אָבִיב לֹא צָחַק.
עַל שְׂפָתֵנוּ
אֶנְקַת כְּאֵב
שֶׁנָּמוּגָה בְּעֶצֶב
בָּעָב.
הִבַּטְנוּ בִּתְפִלָּה
יוֹמִית
לְמִנְחַת שָׁמַיִם
כְּשִׁיר עַל
פְּתַח לֵב...
יונתן גורל
גבריאל על המוקד
איך ידיד נעורים ונאיביות שלי מגלים את הפרצוף האמיתי, זה למדתי מגבריאל מוקד. חשבתי לתומי שהוא לא רק ידיד אלא גם בן אדם, ומעשה שהיה כך היה –
ברוך חפץ ז"ל החליט שהוא מוציא לאור בטאון ספרותי. הוא הסתמך, בין היתר, על הפרסומים שהיו לי אז ב-1957 (הייתי בן 24) ואת ישיבות המערכת כינס בביתו ברחוב דוד בשכונת הבוכרים. גם שמואל בן נאה וצבי נדיב ז"ל היו במערכת, וכך יצא "אוגדן 1" לאור. את מסיבת יציאתו לאוויר העולם ערכנו בביתי, בנוכחות אימי ז"ל, ובין הנוכחים היה דן מירון, יבדל לחיים טובים ופוריים, היינו ידידים אז ואני משכתי אותו להשתתף ב"אוגדן 1" – הוא גם ישן אצלי, אירוח מלא.
ובאותו זמן נפל דבר – ב"כיכר השבת", בדרך לביתו של ברוך חפץ ז"ל, עמדנו הוא ואני ובאותו הקשר אמרתי לו – "לא אסתטי שאת שמות חברי המערכת אתה מביא בעמוד הפנימי באותיות קטנות ואילו את שמך אתה מציג בעמוד ראשון באותיות קדוש לבנה."
לא הבנתי אז כמה פגעתי בציפור נפשו, הוא היוזם, המממן ואני עורך הסר למשמעתו ואמור, לפיכך, לרצותו ולהצניע את תרומתי המשמעותית, ומאז סר חיני, לא הייתי במערכת, לא פורסמו דברים שלי, קיומי חדל.
ואחזור לגבריאל מוקד, שחוזר ומציין כי מי שהביא אותו ל"אוגדן" היה מקסים גילן – ולא ההיכרות שלו איתי, כשטיעונו לעיוות הזה – מקסים גילן הוא שהכיר בינו לבין ברוך חפץ ז"ל, וכאילו מקסים גילן היה בין העורכים המייסדים של כתב העת, מה שלא היה ולא נברא, אני הבאתי את מקסים גילן להשתתף בכתב העת בסיפור...
בדיעבד, טעיתי בהערכת קשר, הייתי נאיבי להאמין בקולגיאליות ובידידות , גם חשבתי לתומי שבין סופרים יש יחסי אנוש של כבוד הדדי, יושרה ונאמנות לאמת. טעיתי.
ינוחו על משכבם בשלום קולגות יקרים ויחיו חיים של יצירה ובריאות החיים בארצות החיים, שנים ארוכות, פוריות ושלוות...
יונתן גורל
אהוד: תנוח דעתך, גבריאל מוקד מעולם גם לא קרא ספר שלי. הוא ידע היטב מאיפה משתין הדג של הספרות העברית ה"חשובה" ומעולם לא ביזבז את זמנו על זוטות שאינן חלק מהמצאת "הפליאדה" של הספרות העברית שלו.
מיכאל רייך
הָאֲדָמָה עַל חִידוֹתֶיהָ
קְרוּם הָאֲדָמָה מְבַעְבֵּעַ חִידוֹתָיו
מֶרְחָבָהּ דּוֹמֵם, מַחֲרִישׁ
וּמֵחֲרַך שֵׁן הַמַּחֲרֵשָׁה יִבְקַע קוֹלָהּ
כִּבְּכִי הָאֲבּוּבִים, מַכְמִיר מַרְגִּישׁ...
לֹא עוֹד פְּרָחִים אֶל שְׂדוֹת לִבִּי קָרֵבוּ
כְּמוֹ אֵין עִקְבוֹת שֶׁל יֹפִי בָּעוֹלָם
נוֹצות כְּנָפַי מִלַּהַט אֵשׁ נִצְרָבוּ
מִכְוַת לְזוּת שְׂפָתַיִם וְעָשָׁן
נִדְרַשְׁתִּי בְּלֶכְתִי עִם שַׁחַר
לִפְעִימוֹת לֵב אַדְמָתִי הַמְשַׁחֶרֶת נִיר
זִמְרַת הַמַחְרֵשָׁה עָלְתָה פִּתְאֹם מֵאֹפֶק
קוֹלָהּ גּוֹבֵר וּכְבָר חוֹרֵט בִּי שִׁיר
מָתַי יִמַּס הַשֶּׁלֶג עַל כֶּתֶף הֲרָרַי
וּמִלֹּבְנוֹ הָרַךְ תִּפְרַחְנָה בִּי שְׁמָמוֹת
יָשִׁיב נַפְשִׁי בִּי בִּנְתָזָיו הַפֶּלֶג הַמְּפַכֶּה
לִיְרַק כָּל אֲפָרַי תָּשׁוּבְנָה אֲיָלוֹת
מיכאל רייך
יהודה גור-אריה
הבולען של נתנאל
משפחת כהן, הרב אבישי, רעייתו יוכבד וחמשת ילדיהם, מתגוררת בהתנחלות הוותיקה נווה-נוי, שהם עלו אליה לפני 25 שנים – גבעת-טרשים חשופה, מוכת שמש יוקדת בקיץ וסחופת גשמים בחורף. שם הקימו את ההתנחלות, יחד עם עוד תריסר משפחות צעירות.
פרטים על תולדות המקום לא ידועים, גם לא ברור האם חיו שם ערבים בבתי-קבע, או באוהלים בלבד. על הארץ היו פזורים חרסים רבים, לא ידוע מאיזו תקופה. אך הם, המתנחלים, לא נתנו דעתם על כך. בראש הגבעה נראה מבנה-אבן הרוס ברובו, והם ציינו אותו כ"קבר שיח'".
כרגיל באותם ימים, לפני 25 שנה, המתנחלים הספורים, כשני מניינים, איש ואישה וילדיהם, וכן כמה צעירים לא נשואים, חיו בתנאים קשים: מגורים בקרוונים קטנים וצפופים, ללא חשמל, ללא מים בצינורות, ללא כביש גישה סלול. אך קשיים אלה לא הרתיעו את הצעירים הנלהבים והאידיאליסטים, והם נאחזו בקרקע החשופה והטרשית של הגבעה, בנחישות ובהתמסרות טוטאלית, מתוך הרגשה שהם גואלים את ארץ האבות.
כעבור כמה שנים נטלה המחלקה להתיישבות ביו"ש את ההתנחלות תחת חסותה, ולמרות שזו לא הוכרה כישוב-קבע כחוק, הוזרמו אליה כספים בנדיבות: נבנו בתים מרווחים, מרובי-חדרים, לשיכון הילדים הרבים – כן ירבו – שכל זוג הוליד, ומסביב לבית חצר נרחבת, רובה מכוסה דשא, ובפינותיה השונות גידלו המתיישבים ירקות לצורכי המשפחה, נטעו עצי פרי ועצי-נוי, שעם הזמן צמחו וצבעו את המקום בירוק רענן, שובה-עין. רק בריכות-שחייה אישיות לא היו במקום.
תוך זמן קצר נמתח קו-חשמל, הונחה רשת צינורות מים, נסלל כביש גישה ליישוב, הוצבו גדרות עם מצלמות וזרקורים. ההתנחלות נווה-נוי הפכה לישוב של קבע. עם הזמן הצטרפו ליישוב עוד משפחות ובודדים, והאוכלוסייה מונה כיום כ-200 נפש – כן ירבו .
מה שמשך את ליבם והרהיב את נפשם של המתנחלים היה הנוף המרהיב, הנשקף מסביב: הגבעות המיושבות, עם הגגות האדומים, החורשות הירוקות, השלווה האופפת את מרחבי השומרון, ארץ-האבות, שחזרנו אליה בשמחה ובנחישות. הכפרים הערביים לא נחשבים. מן הצד השני, בכיוון מערב, ניתן להבחין בקלות במגדלים של תל-אביב, במרחק כמה עשרות קילומטרים בלבד. למרות שהגבעה החשופה עצמה לא עוררה כל תחושה של יופי, המתנחלים נתנו לה את השם "נווה-נוי", מתוך תקווה לעתיד המקום. והשם אמנם הצדיק את עצמו כעבור שנים, כאשר העצים הצעירים צמחו והרחיבו צמרתם, החצרות כוסו דשא ירוק ורענן, שעליו התרוצצו בחדווה ובביטחון עשרות ילדים קטנים.
שלושה מארבעת הילדים של משפחת כהן היו מפוזרים בישיבות שביישובים הוותיקים, בסביבה. הבת אביגיל בת ה-15 לומדת באולפנא, ואילו הקטן, "המיזיניק" [בינתיים, אי"ה] נתנאל בן ה-9 נשאר כמובן בבית-ההורים. הוא לומד בכיתה ג' בבית-הספר המקומי, שם שימשה אימו כמורה. האב, הרב אבישי, הוא ר"מ בישיבה ביישוב סמוך.
וביום שישי, ערב שבת, כאשר הילדים חוזרים הביתה וממלאים את הבית המולה ושמחה ונחת, מתחיל עונג-שבת אמיתי. ובערב כמובן, קבלת-שבת בבית-הכנסת וסעודת ליל שבת בבית החגיגי, עם הנרות הדולקים, שתי החלות, הקידוש והזמירות. ולמחרת – תפילת-השבת, הסעודה, השיחות סביב השולחן, שבהן משלב תמיד האב-הרב כנהוג, דברי תורה על פרשת השבוע – עונג שבת אמיתי. וכמו בביתו של הרב אבישי כהן ורעייתו יוכבד, כך גם בשאר בתי היישוב. כולם דתיים, יראי-שמיים, מקפידים על קלה כחמורה, אך אינם נוהגים כחרדים, לבושי קפוטות, מגבעות שחורות ובשבת וחג – שטריימל על הראש. [וזה נראה די מגוחך, אפילו בעיני יהודי דתי, החובש על ראשו כיפה סרוגה].
ולמחרת בבוקר יום א' מתפזרים שוב הילדים לבתי-אולפנא שלהם, האב חוזר לישיבה שבה הוא מרביץ תורה, והאימא, בלוויית נתנאל הולכים לבית-הספר, כרגיל.
*
באחד הימים, לאחר יומיים רצופים של גשמי-ברכה, כאשר האדמה רוותה מים למכביר, ועתה יצאה השמש ובחוץ שרר אוויר קריר ונעים, יצאו נתנאל וחבריו החוצה – לאחר שיעורי הבית – והתרוצצו על מגרש הכדורסל שבקצה החצר, מתחרים בזריקות לסל בצווחות-גיל.
ולפתע-פתאום פצתה האדמה את פיה ובלעה את נתנאל בקול רעש עמום. הילדים המבועתים רצו אל הבית, כשהם מספרים לאימו של נתנאל במילים מבולבלות מה קרה. האם באה במרוצה וראתה את הילד בבור, לא עמוק מדי, והיא הזעיקה את כוחות ההצלה. אלה באו תוך כמה דקות, ודי בקלות חילצו את הילד מן הבור – בולען ממש. נתנאל לא נחבל קשות ולא נזקק לטיפול רפואי, אך הוא היה מבוהל ורועד, וכאשר אימו חיבקה אותו בזרועותיה, הוא פרץ בבכי משחרר.
האב, שבא בהול הביתה, נרגע בראותו את הילד בריא ושלם, ומילמל כל הזמן: תודה לאל. ברוך השם. ולילד אמר: "יש לך זכות גדולה, נתנאל בני, שחילצו אותך מן הבור, כמו את יוסף ההוא, יוסף הצדיק."
המחלצים שירדו לבולען הבחינו שזה חדר חפור באדמה, חדר-מגורים, עתיק או מרתף או מקלט. ליד אחד הקירות היה מעין דרגש ועליו, בתוך סרקופג של אבן נח שלד, נושא על חזהו צלב מזהב. בקרבת-מקום היו מפוזרים כלי-חרס שונים, נרות שמן, קערות, סירים מפויחים בתחתיתן, גם שני בקבוקי זכוכית קטנים, כנראה לתמרוקים או לבושם. מאחד הקנקנים הכרסתניים, השבור באמצעו, הציצו מטבעות כסף וזהב ונחושת. המחלצים מיהרו והזמינו את קצין הארכיאולוגיה של האיזור. זה בא במהירות, מלווה בשני חבריו, ושלושתם ירדו לבור, לבדוק אותו. הם אספו בזהירות את כל הממצאים ורשמו אותם, ולבסוף הוציאו את הסרקופג והשלד עם הצלב בתוכו. תהיה להם עבודה רבה במשך השבועות והחודשים הקרובים. על פניו, נראה היה שעל הגבעה הזאת שכן יישוב נוצרי כלשהו, בימי הביניים, ו"קבר השיח'" הוקם על-גבי חורבות הכנסייה.
בשבת הלכו כולם לבית-הכנסת. הרב אבישי, בחברת הילד נתנאל עלה לתורה וברך את ברכת הגומל. המתפללים התכבדו בכוסית משקה ותופינים ודברי-כיבוד אחרים וברכו את הילד על הצלתו. הם ציינו: נתנאל – האל נתן לכם אותו שוב, פעם שנייה. מזל טוב!
בדרכם הביתה נלהבים ושמחים, מחשבה אחת טרדה את האב-הכוהן: בני נתנאל, כוהן בן-בנו של כוהן, מזרע אהרון הכוהן, האם לא נטמא שם בבור, בקירבת השלד בסרקופג, בטומאת המת, מה-גם שלא בן-ברית?
יהודה גור-אריה
2019
עדינה בר-אל
ממנצ'סטר לפרדסים בשרון
רבקה זיו – אישה פורצת דרך
רבקה ובעלה הלורד ישראל זיו, מבעלי "מרקס אנד ספנסר", היו אזרחים בריטים ציונים ופעלו רבות למען המדינה. רבקה היתה נשיאת ויצ"ו הראשונה ושותפה להקמת בית הספר החקלאי לנערות בנהלל. המשפחה גם הקימה מכון מחקר על שם "דניאל זיו" (היום – מכון ויצמן). בית-החולים בצפת נקרא על שמה של רבקה זיו. עדינה בר-אל שמעה מפי נכדתה מיכאלה זיו על סבתה ועל המשפחה רבת הפעלים באנגליה ובארץ.
לאחרונה הוסיף משרד החינוך פרק לימוד חובה בתוכנית הלימודים בהיסטוריה, והוא על נשים פורצות דרך, שפעלו בתקופת היישוב בארץ ובעת הקמת המדינה. ביניהן היתה רבקה זיו ממייסדות ארגון ויצ"ו. יחד עם חברתה ורה ויצמן, תרמה לייסוד החינוך החקלאי לנשים ופעלה למען חינוך נשים לעצמאות כלכלית.
רשת "מרקס אנד ספנסר" – ההתחלה
רבקה זיו נולדה בשנת 1890 בלידס, אנגליה. אביה, מייקל מרקס הגיע לאנגליה מרוסיה בשנת 1882 "כיוון שהוא לא כל כך רצה לשרת בצבא הצאר," מעידה נינתו מיכאלה זיו. "אחיו הבכור נסע לפניו, ומייקל קיווה להצטרף אליו. אולם בהגיעו לשם הסתבר לו שאחיו היגר לארצות הברית. וכך מייקל בן ה-19, כמעט ללא פרוטה בכיסו, נשאר לבדו בארץ זרה בלי לדעת את שפתה. נודע לו שבלידס יש קהילה גדולה של יהודים ולכן הוא הגיע לשם."
מייקל חיפש עבודה. הוא פגש את אייזק דיוהרסט, בעל מפעל לכל מיני דברי סדקית. "הוא לא היה יהודי," מציינת מיכאלה, "אבל היה לו עובד יהודי שדיבר עם מייקל ביידיש, וכך הם תיקשרו. דיוהרסט הילווה לו חמישה פאונד. עם סכום כסף זה קנה מייקל מהמפעל כמה דברי סדקית והתחיל להיות רוכל באזור לידס." לאחר מכן נודע לו שיש ימי שוק בכל מיני ערים בסביבה והחליט לפתוח דוכן בשוק של לידס. בשווקים, כידוע, עומדים על המקח ומתווכחים על המחיר. "הבעייה היתה," מספרת מיכאלה, "שהוא לא ידע אנגלית, וכיצד יתמקח עם הקונים? ואז צץ רעיון במוחו: הוא שם בדוכן שלו שלט, ובו היה כתוב: "אל תשאל למחיר. הכול בפֶּנִי." הסתבר שזה חסך לו הרבה ויכוחים וגם מצא חן בעיני הקונים, שלא היו צריכים לבזבז זמן להתווכח על כל דבר. כך רכש לקוחות רבים. אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא עבד רק חמישה ימים בשבוע, בלי שבת וראשון. הוא ידע שיש עוד שווקים שפועלים במקביל בערים מסביב בחמשת ימי השבוע, ואז החל להעסיק בחורות שתמכורנה בדוכנים במקומות נוספים. כלומר: "יצר לו סניפים."
מי שמאוד התרשם מהדרך בה מייקל הצעיר מפתח את העסק שלו, היה תומאס ספנסר, רואה החשבון של בעל מפעל הסדקית, (שהילווה למייקל את הכסף בתחילת דרכו). הוא הציע למייקל להיות שותפו, השניים השקיעו כסף וכך התחילה רשת "מרקס את ספנסר". בתחילת דרכם המשותפת עדיין הם מכרו בדוכנים, אבל אלו היו בתוך שדרות עמודים מקוּרות, בגלל הגשם הרב שיורד באנגליה.
הקשר בין משפחות מרקס וזיו
בשלב מסוים עבר מייקל עם בני משפחתו – רעייתו חנה, שלוש בנותיו ובנו סיימון – למנצ'סטר, בה נולדה הבת הצעירה אליין. במנצ'סטר היתה קהילה יהודית גדולה וכנראה גם אזור עסקי מפותח יותר. ושם הכירה הבת הבכורה של מייקל – רבקה – את ישראל זיו, לימים בעלה.
מעניין שגם אביו של ישראל זיו הגיע לאנגליה כפליט ממזרח אירופה, וגם הוא החל את דרכו בעסק קטן של "שמאטעס" (ביידיש: סמרטוטים), כפי שמספרת מיכאלה. "האב היה אוסף שאריות בדים מכל החייטים, ומוכר אותם לאנשים שהיו משתמשים בהם לצרכים שונים, כגון מילוי כריות ועוד. בשלב מסוים הוא קנה את העסק ממי שהיה מוכר לו את הסמרטוטים וכך משפחת זיו היתה מסודרת כלכלית בזכות השמאטעס."
מיכאלה מספרת על ההיכרות בין השניים, רבקה מרקס וישראל זיו, על פי סיפור שעבר במשפחה: "באחד הימים, לאחר שמשפחת מרקס הגיעה למנצ'סטר, ראה ישראל את רבקה ואחיותיה הולכות ברחוב. רבקה הבכורה היתה אז מאוד יפה, אבל בת 12 בלבד, והוא התאהב בה. אחר כך פגש אותה במסיבת יום הולדת של מישהו. הם שוחחו ואז היא אמרה לו: 'אתה ואחי תסתדרו מאוד טוב.' היא הזמינה אותו הביתה. שם הוא הכיר את סיימון אחיה, והשניים הפכו חברים טובים לנצח. בסופו של דבר ישראל התחתן עם רבקה, וסיימון התחתן עם אחותו של ישראל. כך הם נעשו גיסים 'כפולים'. ומאז משפחות זיו ומרקס היו יחד לאורך כל הדרך, גם בתחום הכלכלי וגם בפעילות הציונית."
היורשים
בשנות ה-20 של המאה שעברה היו שתי המשפחות כבר די מבוססות והרשת פרחה. גם מייקל מרקס וגם תומאס ספנסר נפטרו צעירים יחסית. לספנסר לא היו ילדים. למרקס היו, כאמור, ארבע בנות ובן. סיימון הבן היה צעיר כשאביו נפטר, עדיין לא בן 21. לפיכך היתה סכנה שמיופי הכוח של הנפטרים, (שלא היו בני משפחה), ייקחו לעצמם את העסק וינשלו את משפחת מרקס. אבל ישראל זיו עזר לסיימון גיסו, הם נלחמו וזכו. ואז סיימון ביקש מישראל לנהל יחד עימו את העסק. ואכן השניים עבדו יחד וביססו אותו.
התואר "לורד" בזכות הגישה הסוציאלית
סיימון מרקס קיבל את התואר "לורד" בשנת 1961, וישראל זיו בשנת 1966. זה היה, לצערו הרב, שבוע לפני פטירת רעייתו רבקה, אשר ידעה על התואר הצפוי.
"מרקס אנד ספנסר" הפך למוסד, עם סניפים רבים בבריטניה. השניים קיבלו את התואר "לורד" על פעילותם הכלכלית, על תרומתם הן ללקוחות והן לעובדים מתוך אוריינות סוציאלית. ברשת היו בגדים שהתאימו לנשים עובדות, לא עשירות, שיכלו להתלבש בבגדים באיכות טובה ולהגיע למקומות העבודה בצורה נאה, מבלי לבזבז כסף רב. מציינת מיכאלה: "מכיוון שהרשת גם העסיקה מעצבים, ניתן היה לרכוש בגדים ולהתאים בין הפריטים בדרכים מגוונות. וכך, עם מיספר מועט של בגדים, להיראות בכל פעם אחרת. כל זאת במחיר שרוב הנשים יכלו להרשות לעצמן. כך ש'מרכס אנד ספנסר' פתרו בעיה חברתית.
"הם הקדימו את זמנם בעשרות שנים בצורת ההתייחסות שלהם לעובדי הסניפים," ממשיכה מיכאלה, "הם נתנו תחושה ש'אנחנו משפחה'. דאגו מאוד לעובדים הרבים. ראשית כל, הם העסיקו עובדות סוציאליות בחנויות, גם כשהיו 250 חנויות. לכל העובדים היתה הפסקת קפה של רבע שעה בכל בוקר. בצהריים סופק להם אוכל חם מסובסד, ועוד הפסקה היתה אחר הצהריים. בימים ההם המוכרים בחנויות היו צריכים להגיע בלבוש מסודר, בשיער מסורק ובנעליים טובות. בחנויות הגדולות העסיקו הבעלים מומחים לבדיקה וטיפול בכפות הרגליים, כדי להקל על המוכרים שעומדים על רגליהם במשך היום כולו. בסניפים הגדולים היו גם מספרות, בהן יכלו הנשים להגיע בהפסקה מעבודתן כדי לסדר את השיער. יותר מזה, בין שנות ה-30 לשנות ה-60 של המאה העשרים, היו נשלחות על חשבון החברה ניידות לחנויות, כדי לערוך לנשים שעבדו בהן בדיקת פאפ, לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם."
עוד מספרת מיכאלה מזיכרונותיה כילדה וכנערה: "הם חילקו את הסניפים לאזורים שונים באנגליה, והתקיימו תחרויות ספורט בין האזורים. זה השתלב בתרומת 'מרקס אנד ספנסר' לחברה. בכל שנה נבחר מפעל צדקה אחר, וכל החנויות והאזורים היו מתחרים מי יכול לגייס יותר כסף לצדקה. אני זוכרת תחרויות שחייה בין האזורים שהתקיימו בבריכה באמצע לונדון. וכן נכחתי בתחרות שערכו לעובדים במשרד הראשי, כיוון שאבא שלי עבד בו. היה להם מגזין בשם 'ספארקס'." ברור שיחד עם תנאי ההעסקה המעולים, היו המוכרים בסניפים צריכים לעבוד קשה. להפגין ידע לגבי המלאי (גם במחסנים) וכו'.
הקמת ויצ"ו
אסתר כרמל חכים כתבה עבודת דוקטורט בנושא: "מפעל ההכשרה המקצועית-חקלאית של נשים ביישוב ועזרתם של ארגוני נשים יהודיות." ממחקרה מסתבר שכבר בשנת 1899 קיבלו נשים זכות בחירה בתוך התנועה הציונית. אבל כעבור כ-20 שנה הנשים באנגליה חשו, שרק הגברים מנהלים את הדברים בתנועה הציונית, והם לא התייחסו לצרכים המיוחדים של נשים שעלו לארץ ישראל וחיו ביישוב. לא דנו בכלל בצרכיהן. רבקה זיו נוכחה לדעת שהיא וחברותיה, למרות זכות הבחירה בתנועה הציונית, לא מצליחות לפעול בה. לכן היא הציעה להקים פדרציה של נשים ציוניות. העובדה שנשים באנגליה קיבלו זכות בחירה בשנת 1918, (דבר שרבקה נלחמה למענו רבות), דירבן את הקמת הארגון הזה בשנת 1920. הוא נקרא: Women's Zionist International Organization בעברית: ויצ"וֹ. יחד עם רבקה זיו פעלו להקמתו ורה ויצמן ואדית׳ אדגר, ורבקה זיו נבחרה כנשיאה.
תרומת ויצ"ו לנשים החלוצות ביישוב
כמה שנים קודם לכן, בשנת 1913, פגשו בני משפחת זיו במנצ'סטר את חיים ויצמן. "הם מיד נשבו בקסמיו ובתפישת הציונות שלו," מספרת מיכאלה, "והם כולם עבדו בשבילו. גם תמכו בו כספית. סבא ישראל היה עוזרו האישי. בשנת 1918 הגיע וייצמן לארץ לוועדת הצירים, וסבא התלווה אליו. כשהוא חזר לאנגליה, התלוננה סבתא בפניו על שלא צירף אותה לנסיעה זו."
שנה לאחר מכן, ב-1919 היא הגיעה ארצה איתו ועם חברות נוספות. הן סיירו ביישוב וראו את המצוקה של הנשים החלוצות. נשים אלו היו אמורות להתקיים ממשק משפחתי קטן, אבל הן לא ידעו איך לעשות זאת, כי הן לא היו בנות איכרים.
מיכאלה נשאלת מדי פעם אם סבתה רבקה זיו היתה פמיניסטית. "כן ולא." היא עונה על שאלה זו. "היא היתה אמנם בעד זכות ההצבעה לנשים ופעלה רבות לטובתן; אבל היא לא חשבה שהנשים צריכות להיות זהות לגברים. היא ראתה את תפקידה של האישה בבית ובמשפחה. ויש לדאוג שהנשים תוכלנה לנהל את החיים האלה בצורה הטובה והיעילה ביותר, כשהיא בבית עם הילדים ועם הלול וגידול הירקות. אבל לא היה להן ידע והכשרה מספיקים. סבתא רצתה לשפר את מצב הנשים, שתוכלנה להיות עצמאיות ומתפקדות ופרודוקטיביות ובדרך זו לקדם את היעדים של היישוב והציונות. היא רצתה שהעבודה תתאים להן. לא כל עבודה חקלאית מתאימה לנשים. היה צורך לספק להן ציוד וידע המתאימים, כגון: מה אפשר לשתול, ואיפה, ואיך להגיע ליבול האופטימלי."
תפיסה זו לגבי מקומה של האישה בחקלאות והצורך בהכשרתה, תאמה בדיוק את התפיסה הידועה של חנה מייזל שוחט (1883-1927), אשר דגלה בהכשרת נשים לעבודת החקלאות. מייזל הקימה ב-1919 את "חוות העלמות" בחצר כנרת, חוות לימוד חקלאות לנערות. ובשנת 1923, בעזרת ארגון ויצ"ו, שרבקה זיו עמדה בראשו, הקימה בנהלל בית ספר חקלאי לנערות. זה היה אחד האמצעים כדי לתת לנשים את החינוך, את הכלים ואת הטכנולוגיה כיצד לנהל משק.
"היום כל אחד יודע על פעילותה של ויצו במרוצת השנים." ממשיכה מיכאלה זיו, "עתה היא מפעילה מעונות יום, מקלטים לנשים מוכות, בתי ספר מקצועיים, עזרה לנוער במצוקה. ייעוץ משפטי חינם לנשים, ויש אפילו קורסים לגברים מכים מטעם ויצו. בשנים האחרונות," מדגישה מיכאלה, "שמו לב שהשנים של פעוטות מגיל אפס עד שלוש חשובות מאוד להתפתחות. לכן התחילו להפיץ יותר ידע בנושא החינוך לגיל הרך. לדוגמא: מכללת 'אורנים' בצפון שיתפה פעולה עם ויצ"ו בפיתוח תוכניות לימודים בהתאם לדרישות לטיפול במעונות יום מגיל אפס עד שלוש." [גם כותבת שורות אלו יזמה קורס לגננות במכללת "אחווה" תחת הכותרת: "ספרות ילדים מגיל אפס עד שלוש"].
וילה בלב הפרדסים בתל-מונד
ישראל זיו, כנראה יחד עם בני משפחה אחרים, רכשו בשנת 1931 מאות דונמים באזור תל-מונד והם הקימו את "מטעי זיו". היו שם פירות הדר: תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות. ומיכאלה זוכרת מנעוריה גם עצי אבוקדו.
ישראל ורבקה בנו ב-1935 וילה בלב הפרדסים בסגנון הבאוהאוס. האדריכל היה ריכרד שטראוס. הווילה רחבת הידיים נחשבה אז מאוד מאוד מפוארת. סביב הבית היו גינה מטופחת, בריכת שחייה וגם בית קטן בו התגורר הגנן. הנכדה מיכאלה, שהתגוררה עם אביה באנגליה עד גיל 19, זוכרת את ביקוריה בעת החופשות "הבית היה מדהים. תמיד היו בו אנשים, גם בריטים וגם ישראלים. ובארוחות הצהריים סבתא תמיד הגישה בורשט (חמיצת סלק), עוף צלוי וקומּפוט (לפתן)."
בסופו של דבר נמכרו הפרדסים, כיוון שהם לא נשאו רווחים. קשה היה לנהל אותם מרחוק, מאנגליה, וכן היה צורך להשקות את העצים במים רבים. לאחר מותה של רבקה ירשה בתה, אימה של מיכאלה, את הבית, וברבות הימים היא מכרה אותו למשפחת סבה מאנגליה.
מכון מחקר על שם דניאל זיו
הבן הצעיר של רבקה וישראל, דניאל, התעניין במדע. הוא היה אמור אחרי התיכון ללמוד כימיה באוניברסיטת קיימברידג'. היה לו קשר מאוד מיוחד עם חיים ויצמן, כי הוא התעניין באותו תחום. אך אירעה טרגדיה. בגיל 17 דניאל נפטר באופן פתאומי. עד היום בני המשפחה אינם יודעים את הסיבה.
מספרת מיכאלה: "זמן קצר לאחר מותו הגיע ויצמן אל סבא וסבתא והציע להם להנציח את זכרו של דניאל. וכך אמר להם: 'בארץ ישראל אין נפט, אין יהלומים. יש רק היידישע קאָפּ [ביידיש: ראש יהודי]. מדע זה הדרך. צריך להקים בארץ ישראל מכון מדעי.'"
רבקה וישראל זיו הסכימו, גייסו כספים מכל בני המשפחה. כמו כן גויס כסף ממשפחות יהודיות אמידות נוספות, ביניהן רוטשילד, צ'ארלס קלור ואייזיק וולפסון. הבניין הראשון נבנה בשנת 1934 בעיר רחובות. והמכון נקרא "מכון זיו".
חיים ויצמן היה המנהל המדעי של המכון. אדם בשם מאיר וייסגל היה המנהל האופרטיבי, שבעיקר פעל לגיוס כספים למען המכון. "בשנת 1949 הוא בא אל סבא וסבתא," מספרת מיכאלה זיו," ואמר להם שכדאי לשנות את שם המכון ל'מכון ויצמן', (שהיה אז נשיא המדינה) וכך יש סיכוי לגייס תרומות רבות, אפילו מיליון דולר. הוא הבטיח שיעשו זאת רק אם משפחת זיו תסכים. המשפחה כולה ערכה התייעצות, וסבא שלי, הלורד זיו, חזר אל וייסגל ואמר לו: 'אנחנו מסכימים בתנאי שתעלה את היעד לחמישה מיליון דולר.' ואכן הם השיגו את היעד הזה, חמישה מיליון דולר, והמכון קיבל בשנת 1949 את השם 'מכון ויצמן למדע'."
לימים קבעה גולדה מאיר שיקראו לבית החולים בצפת על שם רבקה זיו, כאות הוקרה על כל פעילותה.
להלן דבריה של החוקרת אסתר כרמל חכים על רבקה זיו. (מתוך כתבה של עפרה בריל בעיתון "הדף הירוק", 14.11.2000)
"[...] נשים רבות שההיסטוריה הרשמית של הארץ-ישראלית השכיחה אותן. אחת מהן היא רבקה זיו, שהקימה את ויצ"ו העולמית. כולם מכירים את בית החולים בצפת על שם רבקה זיו, אבל שום מחקר רציני לא נעשה על פועלה של האישה הזו. אחת ההופעות המרשימות שלה היתה בפני ועדת האו"ם, בה. טענה בשם הנשים היהודיות, למה צריך להקים מדינה ליהודים.רבקה, כיושבת ראש ויצ"ו, עזרה במימון קורסים לבישול בארץ, ביסוס משקי הפועלות ומעונות לילדים, ותחת חסותה הציל ארגון ויצ"ו ב-1928 את משקי הפועלות מהתמוטטות כלכלית, לאחר שההנהלה הציונית ניערה חוצנה מהם. רבקה זיו הייתה פמיניסטית בדעותיה, ודאגה מאוד לגורל שוויון הנשים בארץ [...]"
יש לציין שבני משפחות מרקס וזיו לדורותיהם, למרות מצבם הכלכלי הטוב וחייהם הנוחים, היו ערים לבעיות ולמצוקות של האחרים. הם היו ציונים נלהבים ותרמו רבות ליישוב בארץ ולמדינה לאחר הקמתה. רבקה זיו היתה מנהיגה פורצת דרך והיטיבה עם חייהן של נשים.
עדינה בר-אל
* נדפס בעיתון "קו למושב", גיליון 1242, 21.7.2022.
רבקה ובעלה הלורד ישראל זיו, מבעלי "מרקס אנד ספנסר", היו אזרחים בריטים ציונים ופעלו רבות למען המדינה. רבקה היתה נשיאת ויצ"ו הראשונה ושותפה להקמת בית הספר החקלאי לנערות בנהלל. המשפחה גם הקימה מכון מחקר על שם "דניאל זיו" (היום – מכון ויצמן). בית-החולים בצפת נקרא על שמה של רבקה זיו. עדינה בר-אל שמעה מפי נכדתה מיכאלה זיו על סבתה ועל המשפחה רבת הפעלים באנגליה ובארץ.
לאחרונה הוסיף משרד החינוך פרק לימוד חובה בתוכנית הלימודים בהיסטוריה, והוא על נשים פורצות דרך, שפעלו בתקופת היישוב בארץ ובעת הקמת המדינה. ביניהן היתה רבקה זיו ממייסדות ארגון ויצ"ו. יחד עם חברתה ורה ויצמן, תרמה לייסוד החינוך החקלאי לנשים ופעלה למען חינוך נשים לעצמאות כלכלית.
רשת "מרקס אנד ספנסר" – ההתחלה
רבקה זיו נולדה בשנת 1890 בלידס, אנגליה. אביה, מייקל מרקס הגיע לאנגליה מרוסיה בשנת 1882 "כיוון שהוא לא כל כך רצה לשרת בצבא הצאר," מעידה נינתו מיכאלה זיו. "אחיו הבכור נסע לפניו, ומייקל קיווה להצטרף אליו. אולם בהגיעו לשם הסתבר לו שאחיו היגר לארצות הברית. וכך מייקל בן ה-19, כמעט ללא פרוטה בכיסו, נשאר לבדו בארץ זרה בלי לדעת את שפתה. נודע לו שבלידס יש קהילה גדולה של יהודים ולכן הוא הגיע לשם."
מייקל חיפש עבודה. הוא פגש את אייזק דיוהרסט, בעל מפעל לכל מיני דברי סדקית. "הוא לא היה יהודי," מציינת מיכאלה, "אבל היה לו עובד יהודי שדיבר עם מייקל ביידיש, וכך הם תיקשרו. דיוהרסט הילווה לו חמישה פאונד. עם סכום כסף זה קנה מייקל מהמפעל כמה דברי סדקית והתחיל להיות רוכל באזור לידס." לאחר מכן נודע לו שיש ימי שוק בכל מיני ערים בסביבה והחליט לפתוח דוכן בשוק של לידס. בשווקים, כידוע, עומדים על המקח ומתווכחים על המחיר. "הבעייה היתה," מספרת מיכאלה, "שהוא לא ידע אנגלית, וכיצד יתמקח עם הקונים? ואז צץ רעיון במוחו: הוא שם בדוכן שלו שלט, ובו היה כתוב: "אל תשאל למחיר. הכול בפֶּנִי." הסתבר שזה חסך לו הרבה ויכוחים וגם מצא חן בעיני הקונים, שלא היו צריכים לבזבז זמן להתווכח על כל דבר. כך רכש לקוחות רבים. אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא עבד רק חמישה ימים בשבוע, בלי שבת וראשון. הוא ידע שיש עוד שווקים שפועלים במקביל בערים מסביב בחמשת ימי השבוע, ואז החל להעסיק בחורות שתמכורנה בדוכנים במקומות נוספים. כלומר: "יצר לו סניפים."
מי שמאוד התרשם מהדרך בה מייקל הצעיר מפתח את העסק שלו, היה תומאס ספנסר, רואה החשבון של בעל מפעל הסדקית, (שהילווה למייקל את הכסף בתחילת דרכו). הוא הציע למייקל להיות שותפו, השניים השקיעו כסף וכך התחילה רשת "מרקס את ספנסר". בתחילת דרכם המשותפת עדיין הם מכרו בדוכנים, אבל אלו היו בתוך שדרות עמודים מקוּרות, בגלל הגשם הרב שיורד באנגליה.
הקשר בין משפחות מרקס וזיו
בשלב מסוים עבר מייקל עם בני משפחתו – רעייתו חנה, שלוש בנותיו ובנו סיימון – למנצ'סטר, בה נולדה הבת הצעירה אליין. במנצ'סטר היתה קהילה יהודית גדולה וכנראה גם אזור עסקי מפותח יותר. ושם הכירה הבת הבכורה של מייקל – רבקה – את ישראל זיו, לימים בעלה.
מעניין שגם אביו של ישראל זיו הגיע לאנגליה כפליט ממזרח אירופה, וגם הוא החל את דרכו בעסק קטן של "שמאטעס" (ביידיש: סמרטוטים), כפי שמספרת מיכאלה. "האב היה אוסף שאריות בדים מכל החייטים, ומוכר אותם לאנשים שהיו משתמשים בהם לצרכים שונים, כגון מילוי כריות ועוד. בשלב מסוים הוא קנה את העסק ממי שהיה מוכר לו את הסמרטוטים וכך משפחת זיו היתה מסודרת כלכלית בזכות השמאטעס."
מיכאלה מספרת על ההיכרות בין השניים, רבקה מרקס וישראל זיו, על פי סיפור שעבר במשפחה: "באחד הימים, לאחר שמשפחת מרקס הגיעה למנצ'סטר, ראה ישראל את רבקה ואחיותיה הולכות ברחוב. רבקה הבכורה היתה אז מאוד יפה, אבל בת 12 בלבד, והוא התאהב בה. אחר כך פגש אותה במסיבת יום הולדת של מישהו. הם שוחחו ואז היא אמרה לו: 'אתה ואחי תסתדרו מאוד טוב.' היא הזמינה אותו הביתה. שם הוא הכיר את סיימון אחיה, והשניים הפכו חברים טובים לנצח. בסופו של דבר ישראל התחתן עם רבקה, וסיימון התחתן עם אחותו של ישראל. כך הם נעשו גיסים 'כפולים'. ומאז משפחות זיו ומרקס היו יחד לאורך כל הדרך, גם בתחום הכלכלי וגם בפעילות הציונית."
היורשים
בשנות ה-20 של המאה שעברה היו שתי המשפחות כבר די מבוססות והרשת פרחה. גם מייקל מרקס וגם תומאס ספנסר נפטרו צעירים יחסית. לספנסר לא היו ילדים. למרקס היו, כאמור, ארבע בנות ובן. סיימון הבן היה צעיר כשאביו נפטר, עדיין לא בן 21. לפיכך היתה סכנה שמיופי הכוח של הנפטרים, (שלא היו בני משפחה), ייקחו לעצמם את העסק וינשלו את משפחת מרקס. אבל ישראל זיו עזר לסיימון גיסו, הם נלחמו וזכו. ואז סיימון ביקש מישראל לנהל יחד עימו את העסק. ואכן השניים עבדו יחד וביססו אותו.
התואר "לורד" בזכות הגישה הסוציאלית
סיימון מרקס קיבל את התואר "לורד" בשנת 1961, וישראל זיו בשנת 1966. זה היה, לצערו הרב, שבוע לפני פטירת רעייתו רבקה, אשר ידעה על התואר הצפוי.
"מרקס אנד ספנסר" הפך למוסד, עם סניפים רבים בבריטניה. השניים קיבלו את התואר "לורד" על פעילותם הכלכלית, על תרומתם הן ללקוחות והן לעובדים מתוך אוריינות סוציאלית. ברשת היו בגדים שהתאימו לנשים עובדות, לא עשירות, שיכלו להתלבש בבגדים באיכות טובה ולהגיע למקומות העבודה בצורה נאה, מבלי לבזבז כסף רב. מציינת מיכאלה: "מכיוון שהרשת גם העסיקה מעצבים, ניתן היה לרכוש בגדים ולהתאים בין הפריטים בדרכים מגוונות. וכך, עם מיספר מועט של בגדים, להיראות בכל פעם אחרת. כל זאת במחיר שרוב הנשים יכלו להרשות לעצמן. כך ש'מרכס אנד ספנסר' פתרו בעיה חברתית.
"הם הקדימו את זמנם בעשרות שנים בצורת ההתייחסות שלהם לעובדי הסניפים," ממשיכה מיכאלה, "הם נתנו תחושה ש'אנחנו משפחה'. דאגו מאוד לעובדים הרבים. ראשית כל, הם העסיקו עובדות סוציאליות בחנויות, גם כשהיו 250 חנויות. לכל העובדים היתה הפסקת קפה של רבע שעה בכל בוקר. בצהריים סופק להם אוכל חם מסובסד, ועוד הפסקה היתה אחר הצהריים. בימים ההם המוכרים בחנויות היו צריכים להגיע בלבוש מסודר, בשיער מסורק ובנעליים טובות. בחנויות הגדולות העסיקו הבעלים מומחים לבדיקה וטיפול בכפות הרגליים, כדי להקל על המוכרים שעומדים על רגליהם במשך היום כולו. בסניפים הגדולים היו גם מספרות, בהן יכלו הנשים להגיע בהפסקה מעבודתן כדי לסדר את השיער. יותר מזה, בין שנות ה-30 לשנות ה-60 של המאה העשרים, היו נשלחות על חשבון החברה ניידות לחנויות, כדי לערוך לנשים שעבדו בהן בדיקת פאפ, לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם."
עוד מספרת מיכאלה מזיכרונותיה כילדה וכנערה: "הם חילקו את הסניפים לאזורים שונים באנגליה, והתקיימו תחרויות ספורט בין האזורים. זה השתלב בתרומת 'מרקס אנד ספנסר' לחברה. בכל שנה נבחר מפעל צדקה אחר, וכל החנויות והאזורים היו מתחרים מי יכול לגייס יותר כסף לצדקה. אני זוכרת תחרויות שחייה בין האזורים שהתקיימו בבריכה באמצע לונדון. וכן נכחתי בתחרות שערכו לעובדים במשרד הראשי, כיוון שאבא שלי עבד בו. היה להם מגזין בשם 'ספארקס'." ברור שיחד עם תנאי ההעסקה המעולים, היו המוכרים בסניפים צריכים לעבוד קשה. להפגין ידע לגבי המלאי (גם במחסנים) וכו'.
הקמת ויצ"ו
אסתר כרמל חכים כתבה עבודת דוקטורט בנושא: "מפעל ההכשרה המקצועית-חקלאית של נשים ביישוב ועזרתם של ארגוני נשים יהודיות." ממחקרה מסתבר שכבר בשנת 1899 קיבלו נשים זכות בחירה בתוך התנועה הציונית. אבל כעבור כ-20 שנה הנשים באנגליה חשו, שרק הגברים מנהלים את הדברים בתנועה הציונית, והם לא התייחסו לצרכים המיוחדים של נשים שעלו לארץ ישראל וחיו ביישוב. לא דנו בכלל בצרכיהן. רבקה זיו נוכחה לדעת שהיא וחברותיה, למרות זכות הבחירה בתנועה הציונית, לא מצליחות לפעול בה. לכן היא הציעה להקים פדרציה של נשים ציוניות. העובדה שנשים באנגליה קיבלו זכות בחירה בשנת 1918, (דבר שרבקה נלחמה למענו רבות), דירבן את הקמת הארגון הזה בשנת 1920. הוא נקרא: Women's Zionist International Organization בעברית: ויצ"וֹ. יחד עם רבקה זיו פעלו להקמתו ורה ויצמן ואדית׳ אדגר, ורבקה זיו נבחרה כנשיאה.
תרומת ויצ"ו לנשים החלוצות ביישוב
כמה שנים קודם לכן, בשנת 1913, פגשו בני משפחת זיו במנצ'סטר את חיים ויצמן. "הם מיד נשבו בקסמיו ובתפישת הציונות שלו," מספרת מיכאלה, "והם כולם עבדו בשבילו. גם תמכו בו כספית. סבא ישראל היה עוזרו האישי. בשנת 1918 הגיע וייצמן לארץ לוועדת הצירים, וסבא התלווה אליו. כשהוא חזר לאנגליה, התלוננה סבתא בפניו על שלא צירף אותה לנסיעה זו."
שנה לאחר מכן, ב-1919 היא הגיעה ארצה איתו ועם חברות נוספות. הן סיירו ביישוב וראו את המצוקה של הנשים החלוצות. נשים אלו היו אמורות להתקיים ממשק משפחתי קטן, אבל הן לא ידעו איך לעשות זאת, כי הן לא היו בנות איכרים.
מיכאלה נשאלת מדי פעם אם סבתה רבקה זיו היתה פמיניסטית. "כן ולא." היא עונה על שאלה זו. "היא היתה אמנם בעד זכות ההצבעה לנשים ופעלה רבות לטובתן; אבל היא לא חשבה שהנשים צריכות להיות זהות לגברים. היא ראתה את תפקידה של האישה בבית ובמשפחה. ויש לדאוג שהנשים תוכלנה לנהל את החיים האלה בצורה הטובה והיעילה ביותר, כשהיא בבית עם הילדים ועם הלול וגידול הירקות. אבל לא היה להן ידע והכשרה מספיקים. סבתא רצתה לשפר את מצב הנשים, שתוכלנה להיות עצמאיות ומתפקדות ופרודוקטיביות ובדרך זו לקדם את היעדים של היישוב והציונות. היא רצתה שהעבודה תתאים להן. לא כל עבודה חקלאית מתאימה לנשים. היה צורך לספק להן ציוד וידע המתאימים, כגון: מה אפשר לשתול, ואיפה, ואיך להגיע ליבול האופטימלי."
תפיסה זו לגבי מקומה של האישה בחקלאות והצורך בהכשרתה, תאמה בדיוק את התפיסה הידועה של חנה מייזל שוחט (1883-1927), אשר דגלה בהכשרת נשים לעבודת החקלאות. מייזל הקימה ב-1919 את "חוות העלמות" בחצר כנרת, חוות לימוד חקלאות לנערות. ובשנת 1923, בעזרת ארגון ויצ"ו, שרבקה זיו עמדה בראשו, הקימה בנהלל בית ספר חקלאי לנערות. זה היה אחד האמצעים כדי לתת לנשים את החינוך, את הכלים ואת הטכנולוגיה כיצד לנהל משק.
"היום כל אחד יודע על פעילותה של ויצו במרוצת השנים." ממשיכה מיכאלה זיו, "עתה היא מפעילה מעונות יום, מקלטים לנשים מוכות, בתי ספר מקצועיים, עזרה לנוער במצוקה. ייעוץ משפטי חינם לנשים, ויש אפילו קורסים לגברים מכים מטעם ויצו. בשנים האחרונות," מדגישה מיכאלה, "שמו לב שהשנים של פעוטות מגיל אפס עד שלוש חשובות מאוד להתפתחות. לכן התחילו להפיץ יותר ידע בנושא החינוך לגיל הרך. לדוגמא: מכללת 'אורנים' בצפון שיתפה פעולה עם ויצ"ו בפיתוח תוכניות לימודים בהתאם לדרישות לטיפול במעונות יום מגיל אפס עד שלוש." [גם כותבת שורות אלו יזמה קורס לגננות במכללת "אחווה" תחת הכותרת: "ספרות ילדים מגיל אפס עד שלוש"].
וילה בלב הפרדסים בתל-מונד
ישראל זיו, כנראה יחד עם בני משפחה אחרים, רכשו בשנת 1931 מאות דונמים באזור תל-מונד והם הקימו את "מטעי זיו". היו שם פירות הדר: תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות. ומיכאלה זוכרת מנעוריה גם עצי אבוקדו.
ישראל ורבקה בנו ב-1935 וילה בלב הפרדסים בסגנון הבאוהאוס. האדריכל היה ריכרד שטראוס. הווילה רחבת הידיים נחשבה אז מאוד מאוד מפוארת. סביב הבית היו גינה מטופחת, בריכת שחייה וגם בית קטן בו התגורר הגנן. הנכדה מיכאלה, שהתגוררה עם אביה באנגליה עד גיל 19, זוכרת את ביקוריה בעת החופשות "הבית היה מדהים. תמיד היו בו אנשים, גם בריטים וגם ישראלים. ובארוחות הצהריים סבתא תמיד הגישה בורשט (חמיצת סלק), עוף צלוי וקומּפוט (לפתן)."
בסופו של דבר נמכרו הפרדסים, כיוון שהם לא נשאו רווחים. קשה היה לנהל אותם מרחוק, מאנגליה, וכן היה צורך להשקות את העצים במים רבים. לאחר מותה של רבקה ירשה בתה, אימה של מיכאלה, את הבית, וברבות הימים היא מכרה אותו למשפחת סבה מאנגליה.
מכון מחקר על שם דניאל זיו
הבן הצעיר של רבקה וישראל, דניאל, התעניין במדע. הוא היה אמור אחרי התיכון ללמוד כימיה באוניברסיטת קיימברידג'. היה לו קשר מאוד מיוחד עם חיים ויצמן, כי הוא התעניין באותו תחום. אך אירעה טרגדיה. בגיל 17 דניאל נפטר באופן פתאומי. עד היום בני המשפחה אינם יודעים את הסיבה.
מספרת מיכאלה: "זמן קצר לאחר מותו הגיע ויצמן אל סבא וסבתא והציע להם להנציח את זכרו של דניאל. וכך אמר להם: 'בארץ ישראל אין נפט, אין יהלומים. יש רק היידישע קאָפּ [ביידיש: ראש יהודי]. מדע זה הדרך. צריך להקים בארץ ישראל מכון מדעי.'"
רבקה וישראל זיו הסכימו, גייסו כספים מכל בני המשפחה. כמו כן גויס כסף ממשפחות יהודיות אמידות נוספות, ביניהן רוטשילד, צ'ארלס קלור ואייזיק וולפסון. הבניין הראשון נבנה בשנת 1934 בעיר רחובות. והמכון נקרא "מכון זיו".
חיים ויצמן היה המנהל המדעי של המכון. אדם בשם מאיר וייסגל היה המנהל האופרטיבי, שבעיקר פעל לגיוס כספים למען המכון. "בשנת 1949 הוא בא אל סבא וסבתא," מספרת מיכאלה זיו," ואמר להם שכדאי לשנות את שם המכון ל'מכון ויצמן', (שהיה אז נשיא המדינה) וכך יש סיכוי לגייס תרומות רבות, אפילו מיליון דולר. הוא הבטיח שיעשו זאת רק אם משפחת זיו תסכים. המשפחה כולה ערכה התייעצות, וסבא שלי, הלורד זיו, חזר אל וייסגל ואמר לו: 'אנחנו מסכימים בתנאי שתעלה את היעד לחמישה מיליון דולר.' ואכן הם השיגו את היעד הזה, חמישה מיליון דולר, והמכון קיבל בשנת 1949 את השם 'מכון ויצמן למדע'."
לימים קבעה גולדה מאיר שיקראו לבית החולים בצפת על שם רבקה זיו, כאות הוקרה על כל פעילותה.
להלן דבריה של החוקרת אסתר כרמל חכים על רבקה זיו. (מתוך כתבה של עפרה בריל בעיתון "הדף הירוק", 14.11.2000)
"[...] נשים רבות שההיסטוריה הרשמית של הארץ-ישראלית השכיחה אותן. אחת מהן היא רבקה זיו, שהקימה את ויצ"ו העולמית. כולם מכירים את בית החולים בצפת על שם רבקה זיו, אבל שום מחקר רציני לא נעשה על פועלה של האישה הזו. אחת ההופעות המרשימות שלה היתה בפני ועדת האו"ם, בה. טענה בשם הנשים היהודיות, למה צריך להקים מדינה ליהודים.רבקה, כיושבת ראש ויצ"ו, עזרה במימון קורסים לבישול בארץ, ביסוס משקי הפועלות ומעונות לילדים, ותחת חסותה הציל ארגון ויצ"ו ב-1928 את משקי הפועלות מהתמוטטות כלכלית, לאחר שההנהלה הציונית ניערה חוצנה מהם. רבקה זיו הייתה פמיניסטית בדעותיה, ודאגה מאוד לגורל שוויון הנשים בארץ [...]"
יש לציין שבני משפחות מרקס וזיו לדורותיהם, למרות מצבם הכלכלי הטוב וחייהם הנוחים, היו ערים לבעיות ולמצוקות של האחרים. הם היו ציונים נלהבים ותרמו רבות ליישוב בארץ ולמדינה לאחר הקמתה. רבקה זיו היתה מנהיגה פורצת דרך והיטיבה עם חייהן של נשים.
עדינה בר-אל
* נדפס בעיתון "קו למושב", גיליון 1242, 21.7.2022.
נעמן כהן
לאחר שעיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא ציוני, מי השתתף השנה באזכרה לביאליק? ומי יוזמן ודאי בשנה הבאה?
כמדי שנה ערכה עיריית תל אביב אזכרה לביאליק ליד קברו, ביום היארצייט שלו, בכ"א בתמוז, 20.7.22 שעה 19:00. סביב הקבר התאספו כמה מניינים של אשכנזים זקנים שהתיישבו על כסאות פלסטיק לבנים שהוכנו מראש ע"י העירייה. הגיל הממוצע שמונים, גיל שעדיין מוקירים בו את זכר המשורר הלאומי. עסקני בית ביאליק עסקו בהושבת האורחים האמורים לנאום, והשקום מים בחום הכבד.
האיחור האופייני התארך למעלה מן הצפוי. קהל האשכנזים הזקן ישב בסבלנות. האחראית על הטקס, מנהלת בית ביאליק, איילת ביתן שלונסקי, לקחה את המיקרופון בידה ואמרה שהאיחור בהתחלת הטקס הוא בשל הפקקים בעיר שבגינם ראשת מנהלת התרבות, גלית והבה-שאשו, תקועה בפקק. לא מפתיע. הרי כל תל אביב דומה כיום לתעלת בלאומילך בלי מים. כעיר לאחר הפצצה.
בינתיים ביתן-שלונסקי מציגה את מנחת הטקס המשוררת הצעירה והנאה שָׂרַי שביט. עודה מדברת והנה מגיעה בסערה גלית והבה-שאשו שהצליחה להיחלץ מהפקק, והיא מתקבלת בשמחה ונשיקות ע"י ביתן-שלונסקי. מסתבר שבעברה היתה מנהלת תיכון עירוני א', ובתה למדה שם ומאוד אהבה אותה.
לאחר ברכה קצרה עלה אדם גבוה עם גלימה שחורה, שאלמלא המגבעת השטוחה לראשו נראה היה ככומר ארמני, מסתבר שהוא צבי גרינהיים, החזן החדש של בית הכנסת הגדול בתל אביב שהחליף את החזן הישיש הקודם שחיזן בטקס שנים רבות. לא בדיוק משה קוסוביצקי, אבל בהחלט לא רע.
המנחה שָׂרַי שביט מזמינה את פרופסור אוריאל הירשפלד לדבר על 'לבדי' של ביאליק:
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
https://benyehuda.org/read/2103
הירשפלד הסביר בהרצאה קצרה ומעניינת שפשע עשו לו לביאליק שהגדירו אותו כמשורר לאומי. שירתו רחוקה משירה לאומית. בסוף ההרצאה הוא אמר שכמורה לספרות הוא חייב להדגיש כי השיר "לבדי" מתכתב עם השיר "בתשובתי" כשאת השורות האחרונות מתוכו הוא קורא בהברה אשכנזית, ובייחוד מדגיש את המילה "נִבְאָשָׁה":
https://benyehuda.org/read/25
לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!
"ביאליק," אמר הירשפלד, "מגדיר את דמות היהודי כדמות אוטונומית של עצמו."
אי אפשר שלא להיזכר בבנו, נעמן, שירד לברלין בירת הרייך, והפך לפולקיסט גרמני שהצהיר שדויטשלנד שיחררה אותו מהישראליות ומהיהדות. (ביאליק בשיר, לא מזכיר אמנם את האם, אבל נראה שכאן ה"נבאשה" באה מאימו נרי-וייס-לבנה).
לאחר ההרצאה מזמינה המנחה הנעימה שָׂרַי שביט מחוות יוצרים מה'שירה החדשה' ליצירתו של ביאליק. המשורר עמיחי חסון, סיפר שאבא של סבא רבא שלו מצד אימא (מצד אבא הוא טריפוליטאי) היה מעשירי תל אביב הקטנה. היה לו בית מלאכה לשיניים תותבות, והוא תרם כסף לאהל שם לערבי ביאליק, ובכך לצערו הוא הנכד הפסיד דירה בתל-אביב...
המשורר שחר מריו מרדכי, כמחווה לביאליק, קרא אותו בהברה אשכנזית וזכה לתשואות סוערות מקהל האשכנזים הזקנים. זה היה קצת פתטי כי שחר מריו מרדכי לא קרא בהברה אשכנזית אלא רק בהברה ספרדית במלעיל. ההברה האשכנזיות אינה רק מלעיל, אלא כוללת ביטוי תנועות שנעלמו בהגייה הספרדית. לסיום קרא שחר מריו מרדכי שיר מרגש ונוגע ללב על קריית ביאליק עיר הולדתו ועל אביו שנשרף באש במלחמת ששת הימים:
(שמח בחלקִי, עצוב בחלקִי האחֵר: עם שחר-מריו מרדכי)
https://tsurehrlich.blogspot.com/2011/03/blog-post.html?m=1
והנה הגיעה ההפתעה. מי הגיע לאזכרה לביאליק? המנחה, שָׂרַי שביט, מזמינה לבמה לא אחר מאשר אחד מכוהני הגזענות האנטי-אשכנזית בארץ הן בשיריו, והן כאקטיביסט אנטי-אשכנזי המפיץ את עלילות הדם של עוזי אזולאי – שלומי חתוכה.
"למה מזמינים לאזכרה לביאליק גזען ואקטיביסט אנטי אשכנזי הקורא לחורבן ירושלים בגלל האשכנזים ולנוער לא להתגייס לצה"ל בגלל האשכנזים כי לא הערבים האוייב אלא האשכנזים?..." פנה מישהו בשאלה למנחה, שהשתתקה במבוכה.
הגזענות האנטישמית של שלמה חתוכה – תפילה לחורבן ירושלים
יהודי תימן עברו שנים של גזירות ורדיפות. בתקופת הרמב"ם הם עברו איסלום בכוח. את יתומיהם היו מאסלמים בכפייה. לפי חוקי ההשפלה הגזעניים של האיסלם הם אף הוכרחו כ"בני החסות" לנקות את המחראות של התימנים. למרות כל זאת יהודי תימן שמרו באומץ על יהדותם, ותמיד היו מוסיפים למכתביהם את ה"ברכה": "מדינת תימן תיהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן."
בשנת 636 לספירה התלווה יהודי תימני משומד בשם כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות ומוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה. לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.
שלמה חתוכה בן למשפחה של יוצאי תימן, המוגדר ע"י בני ציפר העורך הספרותי של "הארץ" "משורר, פעיל חברתי, החבר בקבוצת המשוררים 'ערס פואטיקה'." מגיע גם הוא לכותל אבל מנגיד את התקווה לחורבן תימן של אבותיו עם תקוותו שלו לחורבן ירושלים. והוא כותב:
שלמה חתוכה: ירושלים של מטה: "שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם, כָּתַבְתִּי שָׁם: שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד." מה מביא יהודי ישראלי ממוצא תימני להזדהות עם האוייב הערבי-מוסלמי, ולהתפלל לחורבן ירושלים?
חתוכה מזכיר את היחס שקיבלו ראשוני התימנים שעלו לארץ והתיישבו בכפר השילוח (סילואן בערבית) מיהודי ירושלים, ושוכח כליל את הרדיפות שזכו להם שם בפרעות תרפ"ט ואחריה, שהביאו לבריחתם משם. אבל האם זו הסיבה לקוות לחורבן עיר שלמה על כל עדותיה?
הסיבה לתפילת החורבן מתחוורת בהמשך, כאשר חתוכה קורא לנער מהפריפריה לא להתגייס לצה"ל כי קודם עליו לברר מיהו האוייב. מסתבר כי האויב הוא כמובן האשכנזים.
"כָּל הַהַבְטָחוֹת שְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִים וְכָל הַהֲנָחוֹת מֻבְטָחוֹת לְיַלְדֵיהֶם."
מעניין מה היה אומר על ה"פואזיה" הזו נער הפריפריה התימני אביגדור קהלני שבגבורתו הציל את ישראל מחזרה לכיבוש ערבי-מוסלמי. תופעת הגזענות האנטי-אשכנזית אינה חדשה, החידוש הוא שעכשיו – הגזענות האנטי-אשכנזית הופכת להיות גזענות אנטישמית אנטי-יהודית ואנטי-ציונית. חורבן ירושלים הלא הוא חורבן היהודים כולם.
ניתן להניח שלו אשכנזי היה כותב שבגלל המשומד כעב, או הרוצח יגאל עמיר, יש להביא חורבן על ראש העין (היום גרים שם כבר גם הרבה אשכנזים), אמות הסיפים היו זעים מגודל הזעזוע, אבל הגזענות האנטי-אשכנזית שונה. להיות גזען אנטי-אשכנזי נחשב בקרב רבים כבון טון, קל וחומר שאנשי התנועה האנטי-אשכנזית מזהים את הציונות עם האשכנזיות והדבר מוביל אותם להזדהות עם האוייב הערבי-מוסלמי במלחמתו לחיסול מדינת ישראל שלדידם היא מדינת האשכנזים.
שלמה חתוכה "בעיניים פקוחות"
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ, (ילדי היהודים-הערבים) מָה עוֹשִׂים לַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. (ילדי הערבים המוסלמים)
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ, מָה עוֹשִׂים לַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם... (הערבים)
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַדּוֹדִים שֶׁלָּנוּ, מָה עוֹשִׂים
לַדּוֹדִים שֶׁלָּהֶם...
לְמַה הוֹפְכִים הַצְּעָדִים שֶׁלָּהֶם?
כְּבָר קָרָה שֶׁיָּצָאתִי מֵהַבַּיִת אָדָם אוֹהֵב
וְהִגַּעְתִּי לְשָׁם
אָדָם שׂוֹנֵא. (שונא אשכנזים)
וְאִם אוֹתָנוּ מְגָרְשִׁים מִן הַבָּתִּים
כְּאִלּוּ אֵינֶנּוּ שַׁיָּכִים אֲלֵיהֶם וְהֵם אֵלֵינוּ,
מָה עוֹשִׂים לָהֶם
לַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם… (מגרשים ערבים)
וְאִם אוֹתָנוּ מְצַיְּרִים כְּפוֹשְׁעִים
פֶּלֶא שֶׁאוֹתָם מְצַיְּרִים כְּרוֹצְחִים...
וְאִם אֲנַחְנוּ שׂוֹנְאִים אֶת הַשּׁוֹטְרִים
פֶּלֶא שֶׁהֵם שׂוֹנְאִים
אֶת הַחַיָּלִים..
וְאִם כָּאן אֲנָשִׁים מַצִּיתִים אֶת עַצְמָם
פֶּלֶא שֶׁהֵם
מְפוֹצְצִים אֶת עַצְמָם... (הצדקת הטרור הערבי)
תַּקְשִׁיבוּ מָרוֹקָאִים,
שֶׁעַל סָבִים שֶׁלָּכֶם בִּהְיוֹתָם נְעָרִים
יָרוּ עַל הָרֹאשׁ מְכוֹנוֹת עִם אַרְבַּע מֵאוֹת רָד קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן
בִּמְקוֹם לְפַזֵּר עֲלֵיהֶם
אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ;
תַּקְשִׁיבוּ תֵּימָנִיּוֹת,
שֶׁלַּסַּבְתּוֹת שֶׁלָּכֵן בִּהְיוֹתָן אִמָּהוֹת חָטְפוּ תִּינוֹקוֹת מֵחֵיקָן
כְּאִלּוּ הֵסִירוּ
מִן הָעוֹלָם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
(בדומה לעלילה האנטישמית הישנה, האשמת היהודים בחטיפת ילדים, ממחזר חתוכה את העלילה שהאשכנזים חטפו תינוקות של תימנים).
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2013-10-08/ty-article/.premium/0000017f-dbfb-d3a5-af7f-fbff35350000
שלמה חתוכה הגדיל לעשות כאשר בהיבריס אינפנטילי טען שלציבור היהודים-הערבים – שירתו של חיים גורי, ושירת רחל אינם רלבנטיים יותר, ושהוא, חתוכה, מוכשר מהם ("'הם כבר לא רלבנטיים,' כן גורי יש משוררים כשרוניים ממך..."), כי לעומת שירתם, שירתו שלו, ושירת רועי חסן, (השירה האנטי-אשכנזית), היא הרלבנטית. הם המשוררים הרלבנטיים, הם יצרו הד עצום, והם נלמדים ע"י מורים שאהבו את השירים. (שלומי חתוכה, "הם כבר לא רלבנטיים", "הארץ" 1.12.13).
חתוכה עולה לבמה ולוקח בידיו את המיקרופון. "לפני שתדבר על ביאליק התנצל בפני האשכנזים על דברי הבלע הגזעניים והשיקוצים שלך עליהם!" – נשמע אותו קול בקהל, "האשכנזים הזקנים כאן אינם מכירים את גזענותך."
(איך אמר האשכנזי ברנר, אין לי זכות דיבור אבל יש לי זכות הצעקה).
"אני לא יעבור על זה בשתיקה!" איים בצעקה חתוכה.
האשכנזים הזקנים בקהל צעקו: "שקט! אנחנו רוצים לשמוע אותו, (את המסית נגדם) איפה האבטחה!"
חתוכה קורא שיר שלו, וקהל האשכנזים הזקנים מוחא לו כפיים.
הטקס הסתיים בשיר בסגנון אופראי של "היא יושבה על החלון" של זוג הלבוש בתלבושת מוזרה מתיאטרון קליפה.
לאחר שעירית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני לגדעון לוי האנטי-ציוני, ולאחר ששלמה חתוכה האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני הוזמן לטקס אזכרה לביאליק, אין ספק בשנה הבאה יוזמן לאזכרה לביאליק המשורר מואיז בן הרא"ש, עם פאר יצירתו, השיר: "אנעל אבוק ביאליק"!
לא עוד אאמין באדם, רק בכסף –
על הפער הכלכלי בשירה העברית
כמנהגי מדי שנה בגמר הטקס אני הולך לנחם יהודי גדול הקבור ליד ביאליק, אך נשתכח מלב ואומר: "וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."
בכל שנה עורכת עיריית תל אביב אזכרה לביאליק ומעולם לא לטשרניחובסקי. הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית. ואילו טשרניחובסקי שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו. טשרניחובסקי שוכב לו לבדו בבית הקברות כי פרנסי העיר לא נתנו לקבור לידו את אשתו הגויה, לכן אני פונה לעירית תל אביב, בכל יום אזכרה לביאליק להקדיש גם שורה או שיר למשורר הגדול כמותו, שאול טשרניחובסקי. אל לה לשירה להיות תלויה רק בכסף!
אלגיה – קשה כשאול קנאה
אל מול רֹחַב יָם הַתְּכֵלֶת
עַל מְלוֹא רֹחַב בית העולם
קברים בָּאִים, קברים נָעִים,
מספרים סודם.
גְּדוּד מספידים פֹוסֵעַ
וְסָר מֵקִיר אֶל קִיר:
הֵם מזכירם את ביאליק
מהללים אותו בשיר.
הֵם יַעַרְכוּ הַשבַח:
יָרִיעַ פַּעֲמוֹן,
יַחְדָּו שבחים יַחֲלֹקוּ
חָסִיד וְאִישׁ הָמוֹן.
דַּי לוֹ לְחיים נחמן
מִשבחים יוֹם יוֹם:
רִנָּה לְאִישׁ-הספר,
תְּפִלָּה, שירה היום.
... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי אור ויָרֵחַ
מקבר אחד מי זה שם יאנחַ?
וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
"מי פה קבור" – הַקולֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.
"אַתה הוא שאול? "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי"
"על מה תאנח? צרתך נא הַרְאִינִי!"
שמש תמוז אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת,
וּשְׁמוֹת כָּל השירים וּיורה רוֹתַחַת...
לביבות, מוחמד, ושאול בעין דור,
לנוכח פסל אפולו, ואנחות כינור,
את "ארצי מולדתי" כתבתי בלי פעלים,
ולא את נגילה נתעלסה באהבים,
שירים לאיל איל ובת הרב
עיט עיט על הריך, ועמא דדהב
בשחקי שחקי על חלומות עוד אאמין,
אך מי עוד זוכר שירים מזה המין?
עַיִט! עַיִט עַל הָרַיִךְ, וראי אדמה,
שכחוני כולם בתוך המהומה.
"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.
כשתבואו לזכור את ביאליק הגביר,
במטותא תוכלו גם אותי להזכיר.
כי גם אם אין לי בית מגורים,
שיריי כולם בעד עצמם מדברים.
אמר ונכנס אל קברו
ואיש לא הביט לעברו.
מלחמת השחרור
בתשובה על התמיהה מדוע אימץ את הנאראטיב הערבי והוא משתמש בביטוי מלחמת 48' (בערבית: حرب فلسطين 1948, חַרְבּ פָלַסְטִין 1948) מתרץ זאת אהוד בן עזר בכך שהוא "נותן את התאריך המדויק של המלחמה". ומוסיף הערה: "היום כבר לא משתמשים בשם המפואר והכואב 'מלחמת השחרור' שהיה לה בזמנו אלא החליפו ל'מלחמת הקוממיות'!" ("חדשות בן עזר", 1766)
אז ראשית זה פשוט לא נכון. זה לא "התאריך המדויק של המלחמה". מלחמת השחרור החלה ב-30 בנובמבר 1947. בבוקר היום שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם, והסתיימה ב- 20 ביולי 1949. שנית כיום מקובל לקרא לה "מלחמת העצמאות" ולא מלחמת הקוממיות.
בכל מקרה אין זה ראוי לאמץ את הנאראטיב הערבי של שם המלחמה.
[אהוד: אהרן אמיר, בשעתו, כסופר וכעורך, אימץ את השם – מלחמת 48' – בטענה שזהו השם האובייקטיבי והמדוייק ביותר המגדיר את אותה מלחמה, ובעקבותיו הלכו רבים ולעיתים גם אני. ואין לכך שום קשר ל"נאראטיב הערבי של שם המלחמה" – וחרף ההתפלפלויות שלך, שלעיתים חורגות משכל הישר, זו לא היתה מלחמת 47' ולא מלחמת 49' – אלא מלחמת 48'!]
לעזאזל משפט צדק
העיקר רל"ב
האקטיביסט הפרו-איסלמי, הנאבק לחיסול ישראל, רוגל אלפר, מעביר את מאבקו נגד מערכת המשפט בארץ לפסים אבסורדיים מסוכנים. לעזאזל הצדק העיקר רל"ב!
"גם אם (זדורוב) ישוחרר," כותב אלפר, "אמשיך לחשוב שהוא אשם... הממצא החדש, שלפיו שערה נוספת השייכת לשושלת המשפחתית של אדיר חבני נמצאה על גופת תאיר ראדה, מוביל להתלקחות מחודשת של מדורת הקונספירציה, שאין בה היגיון... צריך אומץ בשביל להרשיע כיום את רומן זדורוב. שחרורו יהיה בגדר כניעה לפופוליזם, ויגרום נזק עצום לשלטון החוק בישראל. הפרקליטות (עד דרגת פרקליט המדינה), בתי המשפט עד ערכאת העליון, המשטרה – כולם יוכתמו. באולפני הטלוויזיה ביביסטים כמו עמית סגל כבר מתחילים לדבר בגלוי על הקשר למשפט נתניהו. ויש קשר. בשני המקרים הנאשם אשם, והקונספירציות משתוללות."
(רוגל אלפר, "אווירה קונספירטיבית משתלטת על החברה הישראלית, וזדורוב מסמל אותה", "אל-ארצ'", 19.7.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2022-07-19/ty-article/.premium/00000182-12c2-d84c-a7ea-ded7318a0000
הבנתם? אין כלל צורך במשפט צדק ובמציאת האשם האמיתי במשפט, שהרי זיכוי זדורוב עלול חס וחלילה להביא גם לזיכוי נתניהו, זו סכנה גדולה לכן צריך להכניס את שניהם לכלא, כי לעזאזל מערכת המשפט והצדק, העיקר רל"ב.
יאיר למפל-לפיד – פוסל מכשיר פוסל
ראש הממשלה, יאיר למפל-לפיד, שלא פסל עצמו עד לא מכבר מלהיבחר בקולות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), פוסל זאת כעת. מעתה לדבריו הוא פוסל כל שיתוף פעולה איתה, ועם איתמר חאנן-בן גביר.
https://www.mako.co.il/news-israel-elections/election_2022/Article-98d56f31abc1281027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
הדבר המדהים הוא (האמת כבר שום דבר לא יכול להדהים עוד בארץ) שהוא וחסידים שוטים נוספים שלו ומסביבו נותנים הכשר ל"אחים המוסלמים" בשעה שהם פוסלים את הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) וזאת בשעה שתנועת "האחים המוסלמים" גזענית-אנטישמית לאין ערוך. ק"ן הטעמים בהם הם מנמקים את ההכשר פשוט מגוחך.
נסו להשוות בין המפלגה הפשיסטית למפלגה הנאצית. שתיהן אנטישמיות, אבל המפלגה הנאצית אנטישמית יותר. היא גורסת את השמדת היהודים. מגוחך היהודי שייתן הכשר למפלגה הנאצית, בשעה שיכריז טרפה על המפלגה הפשיסטית.
שתי המפלגות, "האחים המוסלמים", ו"הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)", בעד חיסול מדינת ישראל, אך מפלגת "האחים המוסלמים" היא גם בעד רצח היהודים על פי דברי מוחמד, וגם בעד הקמת חליפות. כך שרק שוטים בלבד הם אלו היכולים לתת לה הכשר, ואפילו גלאט כושר. באשר ליאיר למפל-לפיד הרי ממילא לא חשוב מה הוא אומר. הוא הרי מתהפך בדבריו כמו שניצל...
https://twitter.com/CarolineGlick/status/1550504132754214912?t=2HzyXMVv_O-_YHzAUasIEA&s=03)
כומר נוצרי בברזיל מתפלל לישו
עבור שואה שנייה ליהודים
כומר נוצרי בברזיל צולם דורש בפני קהילתו ואומר: "טבח ביהודים, אלוהים, הכה אותם בחרבך, כי הם עזבוך!" – בני עדתו חוזרים על דבריו אלה, והוא המשיך ואמר: "אלוהים, מה שעשית במלחמת העולם השנייה, אתה חייב לעשות שוב, זה מה שאנו מבקשים בתפילותינו אליך: צדק, צדק, צדק!" במשפט שנעשה לו הוא נדון ל-18.5 שנות מאסר, והשופטת קבעה שיש בדברי הנאשם, מתוקף מעמדו, להלהיט את נאמניו לפעול באופן דומה לנאצים.
https://rotter.net/forum/scoops1/752602.shtml
ואני רק שאלה. האם ישו אליו הוא התפלל יינצל מהשמדה כיהודי?
נעמן כהן
האיחור האופייני התארך למעלה מן הצפוי. קהל האשכנזים הזקן ישב בסבלנות. האחראית על הטקס, מנהלת בית ביאליק, איילת ביתן שלונסקי, לקחה את המיקרופון בידה ואמרה שהאיחור בהתחלת הטקס הוא בשל הפקקים בעיר שבגינם ראשת מנהלת התרבות, גלית והבה-שאשו, תקועה בפקק. לא מפתיע. הרי כל תל אביב דומה כיום לתעלת בלאומילך בלי מים. כעיר לאחר הפצצה.
בינתיים ביתן-שלונסקי מציגה את מנחת הטקס המשוררת הצעירה והנאה שָׂרַי שביט. עודה מדברת והנה מגיעה בסערה גלית והבה-שאשו שהצליחה להיחלץ מהפקק, והיא מתקבלת בשמחה ונשיקות ע"י ביתן-שלונסקי. מסתבר שבעברה היתה מנהלת תיכון עירוני א', ובתה למדה שם ומאוד אהבה אותה.
לאחר ברכה קצרה עלה אדם גבוה עם גלימה שחורה, שאלמלא המגבעת השטוחה לראשו נראה היה ככומר ארמני, מסתבר שהוא צבי גרינהיים, החזן החדש של בית הכנסת הגדול בתל אביב שהחליף את החזן הישיש הקודם שחיזן בטקס שנים רבות. לא בדיוק משה קוסוביצקי, אבל בהחלט לא רע.
המנחה שָׂרַי שביט מזמינה את פרופסור אוריאל הירשפלד לדבר על 'לבדי' של ביאליק:
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
https://benyehuda.org/read/2103
הירשפלד הסביר בהרצאה קצרה ומעניינת שפשע עשו לו לביאליק שהגדירו אותו כמשורר לאומי. שירתו רחוקה משירה לאומית. בסוף ההרצאה הוא אמר שכמורה לספרות הוא חייב להדגיש כי השיר "לבדי" מתכתב עם השיר "בתשובתי" כשאת השורות האחרונות מתוכו הוא קורא בהברה אשכנזית, ובייחוד מדגיש את המילה "נִבְאָשָׁה":
https://benyehuda.org/read/25
לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אָבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!
"ביאליק," אמר הירשפלד, "מגדיר את דמות היהודי כדמות אוטונומית של עצמו."
אי אפשר שלא להיזכר בבנו, נעמן, שירד לברלין בירת הרייך, והפך לפולקיסט גרמני שהצהיר שדויטשלנד שיחררה אותו מהישראליות ומהיהדות. (ביאליק בשיר, לא מזכיר אמנם את האם, אבל נראה שכאן ה"נבאשה" באה מאימו נרי-וייס-לבנה).
לאחר ההרצאה מזמינה המנחה הנעימה שָׂרַי שביט מחוות יוצרים מה'שירה החדשה' ליצירתו של ביאליק. המשורר עמיחי חסון, סיפר שאבא של סבא רבא שלו מצד אימא (מצד אבא הוא טריפוליטאי) היה מעשירי תל אביב הקטנה. היה לו בית מלאכה לשיניים תותבות, והוא תרם כסף לאהל שם לערבי ביאליק, ובכך לצערו הוא הנכד הפסיד דירה בתל-אביב...
המשורר שחר מריו מרדכי, כמחווה לביאליק, קרא אותו בהברה אשכנזית וזכה לתשואות סוערות מקהל האשכנזים הזקנים. זה היה קצת פתטי כי שחר מריו מרדכי לא קרא בהברה אשכנזית אלא רק בהברה ספרדית במלעיל. ההברה האשכנזיות אינה רק מלעיל, אלא כוללת ביטוי תנועות שנעלמו בהגייה הספרדית. לסיום קרא שחר מריו מרדכי שיר מרגש ונוגע ללב על קריית ביאליק עיר הולדתו ועל אביו שנשרף באש במלחמת ששת הימים:
(שמח בחלקִי, עצוב בחלקִי האחֵר: עם שחר-מריו מרדכי)
https://tsurehrlich.blogspot.com/2011/03/blog-post.html?m=1
והנה הגיעה ההפתעה. מי הגיע לאזכרה לביאליק? המנחה, שָׂרַי שביט, מזמינה לבמה לא אחר מאשר אחד מכוהני הגזענות האנטי-אשכנזית בארץ הן בשיריו, והן כאקטיביסט אנטי-אשכנזי המפיץ את עלילות הדם של עוזי אזולאי – שלומי חתוכה.
"למה מזמינים לאזכרה לביאליק גזען ואקטיביסט אנטי אשכנזי הקורא לחורבן ירושלים בגלל האשכנזים ולנוער לא להתגייס לצה"ל בגלל האשכנזים כי לא הערבים האוייב אלא האשכנזים?..." פנה מישהו בשאלה למנחה, שהשתתקה במבוכה.
הגזענות האנטישמית של שלמה חתוכה – תפילה לחורבן ירושלים
יהודי תימן עברו שנים של גזירות ורדיפות. בתקופת הרמב"ם הם עברו איסלום בכוח. את יתומיהם היו מאסלמים בכפייה. לפי חוקי ההשפלה הגזעניים של האיסלם הם אף הוכרחו כ"בני החסות" לנקות את המחראות של התימנים. למרות כל זאת יהודי תימן שמרו באומץ על יהדותם, ותמיד היו מוסיפים למכתביהם את ה"ברכה": "מדינת תימן תיהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן."
בשנת 636 לספירה התלווה יהודי תימני משומד בשם כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות ומוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה. לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.
שלמה חתוכה בן למשפחה של יוצאי תימן, המוגדר ע"י בני ציפר העורך הספרותי של "הארץ" "משורר, פעיל חברתי, החבר בקבוצת המשוררים 'ערס פואטיקה'." מגיע גם הוא לכותל אבל מנגיד את התקווה לחורבן תימן של אבותיו עם תקוותו שלו לחורבן ירושלים. והוא כותב:
שלמה חתוכה: ירושלים של מטה: "שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם, כָּתַבְתִּי שָׁם: שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד." מה מביא יהודי ישראלי ממוצא תימני להזדהות עם האוייב הערבי-מוסלמי, ולהתפלל לחורבן ירושלים?
חתוכה מזכיר את היחס שקיבלו ראשוני התימנים שעלו לארץ והתיישבו בכפר השילוח (סילואן בערבית) מיהודי ירושלים, ושוכח כליל את הרדיפות שזכו להם שם בפרעות תרפ"ט ואחריה, שהביאו לבריחתם משם. אבל האם זו הסיבה לקוות לחורבן עיר שלמה על כל עדותיה?
הסיבה לתפילת החורבן מתחוורת בהמשך, כאשר חתוכה קורא לנער מהפריפריה לא להתגייס לצה"ל כי קודם עליו לברר מיהו האוייב. מסתבר כי האויב הוא כמובן האשכנזים.
"כָּל הַהַבְטָחוֹת שְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִים וְכָל הַהֲנָחוֹת מֻבְטָחוֹת לְיַלְדֵיהֶם."
מעניין מה היה אומר על ה"פואזיה" הזו נער הפריפריה התימני אביגדור קהלני שבגבורתו הציל את ישראל מחזרה לכיבוש ערבי-מוסלמי. תופעת הגזענות האנטי-אשכנזית אינה חדשה, החידוש הוא שעכשיו – הגזענות האנטי-אשכנזית הופכת להיות גזענות אנטישמית אנטי-יהודית ואנטי-ציונית. חורבן ירושלים הלא הוא חורבן היהודים כולם.
ניתן להניח שלו אשכנזי היה כותב שבגלל המשומד כעב, או הרוצח יגאל עמיר, יש להביא חורבן על ראש העין (היום גרים שם כבר גם הרבה אשכנזים), אמות הסיפים היו זעים מגודל הזעזוע, אבל הגזענות האנטי-אשכנזית שונה. להיות גזען אנטי-אשכנזי נחשב בקרב רבים כבון טון, קל וחומר שאנשי התנועה האנטי-אשכנזית מזהים את הציונות עם האשכנזיות והדבר מוביל אותם להזדהות עם האוייב הערבי-מוסלמי במלחמתו לחיסול מדינת ישראל שלדידם היא מדינת האשכנזים.
שלמה חתוכה "בעיניים פקוחות"
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ, (ילדי היהודים-הערבים) מָה עוֹשִׂים לַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם. (ילדי הערבים המוסלמים)
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ, מָה עוֹשִׂים לַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם... (הערבים)
וְאִם כָּכָה עָשׂוּ לַדּוֹדִים שֶׁלָּנוּ, מָה עוֹשִׂים
לַדּוֹדִים שֶׁלָּהֶם...
לְמַה הוֹפְכִים הַצְּעָדִים שֶׁלָּהֶם?
כְּבָר קָרָה שֶׁיָּצָאתִי מֵהַבַּיִת אָדָם אוֹהֵב
וְהִגַּעְתִּי לְשָׁם
אָדָם שׂוֹנֵא. (שונא אשכנזים)
וְאִם אוֹתָנוּ מְגָרְשִׁים מִן הַבָּתִּים
כְּאִלּוּ אֵינֶנּוּ שַׁיָּכִים אֲלֵיהֶם וְהֵם אֵלֵינוּ,
מָה עוֹשִׂים לָהֶם
לַבָּתִּים שֶׁלָּהֶם… (מגרשים ערבים)
וְאִם אוֹתָנוּ מְצַיְּרִים כְּפוֹשְׁעִים
פֶּלֶא שֶׁאוֹתָם מְצַיְּרִים כְּרוֹצְחִים...
וְאִם אֲנַחְנוּ שׂוֹנְאִים אֶת הַשּׁוֹטְרִים
פֶּלֶא שֶׁהֵם שׂוֹנְאִים
אֶת הַחַיָּלִים..
וְאִם כָּאן אֲנָשִׁים מַצִּיתִים אֶת עַצְמָם
פֶּלֶא שֶׁהֵם
מְפוֹצְצִים אֶת עַצְמָם... (הצדקת הטרור הערבי)
תַּקְשִׁיבוּ מָרוֹקָאִים,
שֶׁעַל סָבִים שֶׁלָּכֶם בִּהְיוֹתָם נְעָרִים
יָרוּ עַל הָרֹאשׁ מְכוֹנוֹת עִם אַרְבַּע מֵאוֹת רָד קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן
בִּמְקוֹם לְפַזֵּר עֲלֵיהֶם
אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ;
תַּקְשִׁיבוּ תֵּימָנִיּוֹת,
שֶׁלַּסַּבְתּוֹת שֶׁלָּכֵן בִּהְיוֹתָן אִמָּהוֹת חָטְפוּ תִּינוֹקוֹת מֵחֵיקָן
כְּאִלּוּ הֵסִירוּ
מִן הָעוֹלָם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
(בדומה לעלילה האנטישמית הישנה, האשמת היהודים בחטיפת ילדים, ממחזר חתוכה את העלילה שהאשכנזים חטפו תינוקות של תימנים).
https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2013-10-08/ty-article/.premium/0000017f-dbfb-d3a5-af7f-fbff35350000
שלמה חתוכה הגדיל לעשות כאשר בהיבריס אינפנטילי טען שלציבור היהודים-הערבים – שירתו של חיים גורי, ושירת רחל אינם רלבנטיים יותר, ושהוא, חתוכה, מוכשר מהם ("'הם כבר לא רלבנטיים,' כן גורי יש משוררים כשרוניים ממך..."), כי לעומת שירתם, שירתו שלו, ושירת רועי חסן, (השירה האנטי-אשכנזית), היא הרלבנטית. הם המשוררים הרלבנטיים, הם יצרו הד עצום, והם נלמדים ע"י מורים שאהבו את השירים. (שלומי חתוכה, "הם כבר לא רלבנטיים", "הארץ" 1.12.13).
חתוכה עולה לבמה ולוקח בידיו את המיקרופון. "לפני שתדבר על ביאליק התנצל בפני האשכנזים על דברי הבלע הגזעניים והשיקוצים שלך עליהם!" – נשמע אותו קול בקהל, "האשכנזים הזקנים כאן אינם מכירים את גזענותך."
(איך אמר האשכנזי ברנר, אין לי זכות דיבור אבל יש לי זכות הצעקה).
"אני לא יעבור על זה בשתיקה!" איים בצעקה חתוכה.
האשכנזים הזקנים בקהל צעקו: "שקט! אנחנו רוצים לשמוע אותו, (את המסית נגדם) איפה האבטחה!"
חתוכה קורא שיר שלו, וקהל האשכנזים הזקנים מוחא לו כפיים.
הטקס הסתיים בשיר בסגנון אופראי של "היא יושבה על החלון" של זוג הלבוש בתלבושת מוזרה מתיאטרון קליפה.
לאחר שעירית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני לגדעון לוי האנטי-ציוני, ולאחר ששלמה חתוכה האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני הוזמן לטקס אזכרה לביאליק, אין ספק בשנה הבאה יוזמן לאזכרה לביאליק המשורר מואיז בן הרא"ש, עם פאר יצירתו, השיר: "אנעל אבוק ביאליק"!
לא עוד אאמין באדם, רק בכסף –
על הפער הכלכלי בשירה העברית
כמנהגי מדי שנה בגמר הטקס אני הולך לנחם יהודי גדול הקבור ליד ביאליק, אך נשתכח מלב ואומר: "וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."
בכל שנה עורכת עיריית תל אביב אזכרה לביאליק ומעולם לא לטשרניחובסקי. הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית. ואילו טשרניחובסקי שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו. טשרניחובסקי שוכב לו לבדו בבית הקברות כי פרנסי העיר לא נתנו לקבור לידו את אשתו הגויה, לכן אני פונה לעירית תל אביב, בכל יום אזכרה לביאליק להקדיש גם שורה או שיר למשורר הגדול כמותו, שאול טשרניחובסקי. אל לה לשירה להיות תלויה רק בכסף!
אלגיה – קשה כשאול קנאה
אל מול רֹחַב יָם הַתְּכֵלֶת
עַל מְלוֹא רֹחַב בית העולם
קברים בָּאִים, קברים נָעִים,
מספרים סודם.
גְּדוּד מספידים פֹוסֵעַ
וְסָר מֵקִיר אֶל קִיר:
הֵם מזכירם את ביאליק
מהללים אותו בשיר.
הֵם יַעַרְכוּ הַשבַח:
יָרִיעַ פַּעֲמוֹן,
יַחְדָּו שבחים יַחֲלֹקוּ
חָסִיד וְאִישׁ הָמוֹן.
דַּי לוֹ לְחיים נחמן
מִשבחים יוֹם יוֹם:
רִנָּה לְאִישׁ-הספר,
תְּפִלָּה, שירה היום.
... וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי אור ויָרֵחַ
מקבר אחד מי זה שם יאנחַ?
וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
"מי פה קבור" – הַקולֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ.
"אַתה הוא שאול? "כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי"
"על מה תאנח? צרתך נא הַרְאִינִי!"
שמש תמוז אֵשׁ זְוָעוֹת... בַּפִּנָּה קַלָּחַת,
וּשְׁמוֹת כָּל השירים וּיורה רוֹתַחַת...
לביבות, מוחמד, ושאול בעין דור,
לנוכח פסל אפולו, ואנחות כינור,
את "ארצי מולדתי" כתבתי בלי פעלים,
ולא את נגילה נתעלסה באהבים,
שירים לאיל איל ובת הרב
עיט עיט על הריך, ועמא דדהב
בשחקי שחקי על חלומות עוד אאמין,
אך מי עוד זוכר שירים מזה המין?
עַיִט! עַיִט עַל הָרַיִךְ, וראי אדמה,
שכחוני כולם בתוך המהומה.
"עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.
כשתבואו לזכור את ביאליק הגביר,
במטותא תוכלו גם אותי להזכיר.
כי גם אם אין לי בית מגורים,
שיריי כולם בעד עצמם מדברים.
אמר ונכנס אל קברו
ואיש לא הביט לעברו.
מלחמת השחרור
בתשובה על התמיהה מדוע אימץ את הנאראטיב הערבי והוא משתמש בביטוי מלחמת 48' (בערבית: حرب فلسطين 1948, חַרְבּ פָלַסְטִין 1948) מתרץ זאת אהוד בן עזר בכך שהוא "נותן את התאריך המדויק של המלחמה". ומוסיף הערה: "היום כבר לא משתמשים בשם המפואר והכואב 'מלחמת השחרור' שהיה לה בזמנו אלא החליפו ל'מלחמת הקוממיות'!" ("חדשות בן עזר", 1766)
אז ראשית זה פשוט לא נכון. זה לא "התאריך המדויק של המלחמה". מלחמת השחרור החלה ב-30 בנובמבר 1947. בבוקר היום שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם, והסתיימה ב- 20 ביולי 1949. שנית כיום מקובל לקרא לה "מלחמת העצמאות" ולא מלחמת הקוממיות.
בכל מקרה אין זה ראוי לאמץ את הנאראטיב הערבי של שם המלחמה.
[אהוד: אהרן אמיר, בשעתו, כסופר וכעורך, אימץ את השם – מלחמת 48' – בטענה שזהו השם האובייקטיבי והמדוייק ביותר המגדיר את אותה מלחמה, ובעקבותיו הלכו רבים ולעיתים גם אני. ואין לכך שום קשר ל"נאראטיב הערבי של שם המלחמה" – וחרף ההתפלפלויות שלך, שלעיתים חורגות משכל הישר, זו לא היתה מלחמת 47' ולא מלחמת 49' – אלא מלחמת 48'!]
לעזאזל משפט צדק
העיקר רל"ב
האקטיביסט הפרו-איסלמי, הנאבק לחיסול ישראל, רוגל אלפר, מעביר את מאבקו נגד מערכת המשפט בארץ לפסים אבסורדיים מסוכנים. לעזאזל הצדק העיקר רל"ב!
"גם אם (זדורוב) ישוחרר," כותב אלפר, "אמשיך לחשוב שהוא אשם... הממצא החדש, שלפיו שערה נוספת השייכת לשושלת המשפחתית של אדיר חבני נמצאה על גופת תאיר ראדה, מוביל להתלקחות מחודשת של מדורת הקונספירציה, שאין בה היגיון... צריך אומץ בשביל להרשיע כיום את רומן זדורוב. שחרורו יהיה בגדר כניעה לפופוליזם, ויגרום נזק עצום לשלטון החוק בישראל. הפרקליטות (עד דרגת פרקליט המדינה), בתי המשפט עד ערכאת העליון, המשטרה – כולם יוכתמו. באולפני הטלוויזיה ביביסטים כמו עמית סגל כבר מתחילים לדבר בגלוי על הקשר למשפט נתניהו. ויש קשר. בשני המקרים הנאשם אשם, והקונספירציות משתוללות."
(רוגל אלפר, "אווירה קונספירטיבית משתלטת על החברה הישראלית, וזדורוב מסמל אותה", "אל-ארצ'", 19.7.22)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2022-07-19/ty-article/.premium/00000182-12c2-d84c-a7ea-ded7318a0000
הבנתם? אין כלל צורך במשפט צדק ובמציאת האשם האמיתי במשפט, שהרי זיכוי זדורוב עלול חס וחלילה להביא גם לזיכוי נתניהו, זו סכנה גדולה לכן צריך להכניס את שניהם לכלא, כי לעזאזל מערכת המשפט והצדק, העיקר רל"ב.
יאיר למפל-לפיד – פוסל מכשיר פוסל
ראש הממשלה, יאיר למפל-לפיד, שלא פסל עצמו עד לא מכבר מלהיבחר בקולות הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), פוסל זאת כעת. מעתה לדבריו הוא פוסל כל שיתוף פעולה איתה, ועם איתמר חאנן-בן גביר.
https://www.mako.co.il/news-israel-elections/election_2022/Article-98d56f31abc1281027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
הדבר המדהים הוא (האמת כבר שום דבר לא יכול להדהים עוד בארץ) שהוא וחסידים שוטים נוספים שלו ומסביבו נותנים הכשר ל"אחים המוסלמים" בשעה שהם פוסלים את הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) וזאת בשעה שתנועת "האחים המוסלמים" גזענית-אנטישמית לאין ערוך. ק"ן הטעמים בהם הם מנמקים את ההכשר פשוט מגוחך.
נסו להשוות בין המפלגה הפשיסטית למפלגה הנאצית. שתיהן אנטישמיות, אבל המפלגה הנאצית אנטישמית יותר. היא גורסת את השמדת היהודים. מגוחך היהודי שייתן הכשר למפלגה הנאצית, בשעה שיכריז טרפה על המפלגה הפשיסטית.
שתי המפלגות, "האחים המוסלמים", ו"הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)", בעד חיסול מדינת ישראל, אך מפלגת "האחים המוסלמים" היא גם בעד רצח היהודים על פי דברי מוחמד, וגם בעד הקמת חליפות. כך שרק שוטים בלבד הם אלו היכולים לתת לה הכשר, ואפילו גלאט כושר. באשר ליאיר למפל-לפיד הרי ממילא לא חשוב מה הוא אומר. הוא הרי מתהפך בדבריו כמו שניצל...
https://twitter.com/CarolineGlick/status/1550504132754214912?t=2HzyXMVv_O-_YHzAUasIEA&s=03)
כומר נוצרי בברזיל מתפלל לישו
עבור שואה שנייה ליהודים
כומר נוצרי בברזיל צולם דורש בפני קהילתו ואומר: "טבח ביהודים, אלוהים, הכה אותם בחרבך, כי הם עזבוך!" – בני עדתו חוזרים על דבריו אלה, והוא המשיך ואמר: "אלוהים, מה שעשית במלחמת העולם השנייה, אתה חייב לעשות שוב, זה מה שאנו מבקשים בתפילותינו אליך: צדק, צדק, צדק!" במשפט שנעשה לו הוא נדון ל-18.5 שנות מאסר, והשופטת קבעה שיש בדברי הנאשם, מתוקף מעמדו, להלהיט את נאמניו לפעול באופן דומה לנאצים.
https://rotter.net/forum/scoops1/752602.shtml
ואני רק שאלה. האם ישו אליו הוא התפלל יינצל מהשמדה כיהודי?
נעמן כהן
יערה בן-דוד / שני שירים
דאגה
שֶׁמֶשׁ פְּגִיעָתָהּ קָשָׁה. חָזָק מִדַּי
הָאוֹר שֶׁהֶאֱהַלְתִּי עַל עֵינַי לְהַאֲפִיל
חֶדֶר. מִלְחָמָה מְמָרֶקֶת.
אֲבָל הָאוֹר הָרַב סָבִיב מַפְרִיעַ לִכְתֹּב.
דִּמְדּוּמִים,
וּבַוִּיאָה דּוֹלוֹרוֹזָה שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים הָיָה רֶצַח.
לֹא אֶחְזֹר לְשָׁם עוֹד.
שׁוּב נִנְעֲלוּ הַחֲנֻיּוֹת וְהַשְּׁעָרִים.
אַף עַל פִּי כֵן עוֹבְרִים פֹּה אֲנָשִׁים יוֹם יוֹם
מִתְעַלְּמִים ( - ).
בְּשַׁעַר הָאֲרָיוֹת רָגְשׁוּ הָאֲרָיוֹת,
אַחַר נִרְדְּמוּ כַּפְּסָלִים
שֶׁבְּשַׁעַר הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית בַּשְּׂדֵרָה הַחֲמִישִׁית.
אָז מָה אֲנַחְנוּ – שׁוֹאֲלִים הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים.
לְמִי נוֹרִישׁ, לְהֵיכָן נְטַלְטֵל אֶת יָמֵינוּ?
לאֶמָה שׁמתה בְּשָׁנָה טרופה
בִּגְלַל צַעַר אֲחֵרִים
שֶׁאֲנִי מְצִיצָה בּוֹ בִּגְנֵבָה
כָּל הַחֹרֶף קָדְחָה הָרוּחַ, הִתְעַטְּפָה
הָרוּחַ, טִלְטְלָה חֲפָצִים מִיָּדַי.
אִלְמָלֵא הַקֶּשֶׁר הֶהָדוּק בֵּין מָוֶת לְבֵין לָצֵאת מִמֶּנּוּ בְּכָבוֹד
לֹא הָיָה נוֹלָד שָׁם שִׁיר.
השירים פורסמו ב'מאזנים', סיוון תשפ"ב, יוני 2022
יערה בן דוד
נסיה שפרן
פֶגֶ'ה
חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.
פרק 3. הכפר הערבי פג'ה: אחרית
יחסים אידיליים לא שררו מעולם בין אנשי המושבה לבין תושבי הכפר הערבי. במתקפה על פתח תקווה בשנת תרפ"א (1921) השתתפו גם ערביי פג'ה. בימי המאורעות שהחלו ב-1936 נורו מפג'ה יריות שהגיעו עד עין גנים, והיו גם הצתות רבות בשטחים היהודיים שגבלו באדמות הכפר. במאי 1947 נרצחו שני יהודים: אהרון שבילי משכונת חסידוף הסמוכה לכפר, וצמח הלפרין משכונת גאולה. עקבות המרצחים הובילו לפג'ה. במפקדת "ההגנה" הוחלט על פעולת נקם. יחידה של הפלמ"ח בפיקודו של שלמה מילר הסתערה על בית קפה, בו לפי המידע המודיעיני התרכזו האחראים לרצח. בחילופי האש נהרגו 3 ערבים ושלמה מילר נפצע קשה. הוא הובא לבית החולים ומת כעבור שעות ספורות. הוא נפל בטרם החלה המלחמה בפועל, אך למעשה הוא היה החלל הראשון של מלחמת העצמאות.
רח' שלמה מילר היה הרחוב המרכזי בצד שלנו, הצד הצפוני של השיכון, מצפון לרחוב הראשי, רח' גורדון, ומקביל לו. חלקו המזרחי של הרחוב כמעט נגע בכביש לוד (כיום כביש 40). ממערב הוא נגע בשולי עין גנים, בקירבת לשכת הגיוס שנבנתה שם לימים. זו היתה לשכת גיוס אזורית שהגיעו אליה מתגייסים מרדיוס רחב מאוד. בארץ היו אז 6 לשכות גיוס: ירושלים, תל אביב, חיפה, טבריה, באר שבע – ופתח תקווה. רבבות אנשים שלא היו מעלים על דעתם להגיע לשיכון פג'ה עירוני הגיעו לשיכון שלנו כדי להתייצב בלשכת הגיוס האזורית. כל אחד מהם הגיע אל לשכת הגיוס דרך רח' שלמה מילר. בכל השנים בהן גרתי בפג'ה, מלבד ימים בהם הייתי חולה או הייתי בנסיעה כלשהי, זה היה הרחוב בו הייתי חייבת לעבור בדרך למרכז העיר, לבית הספר היסודי, לתיכון, או לקניות במרכז המסחרי הקטן. בלי להגזים, כמעט לא היה יום בשנים שלפני הגיוס לצבא בו לא עברתי ברח' שלמה מילר.
אני לא זוכרת מתי למדתי לראשונה מי היה שלמה מילר. באותן שנים לא היו הסברים על שלטי הרחובות. אבל מתי שהוא בילדותי ידעתי באופן כללי מי הוא היה: מישהו שנלחם באזור פג'ה במלחמת העצמאות. פרטים שלא היו ידועים לי, או ידועים באופן מעומעם: שלמה מילר היה הבן הבכור של קיבוץ גבעת השלושה הסמוך לפתח תקווה. הוריו היו ממקימי הקיבוץ. הוא היה אחד הטייסים הראשונים של הפלמ"ח. צעיר גבוה ויפה תואר, נערץ ביישוב. הוא היה בן 23 במותו.
"קהל רב עבר על פני הארון שהובא לחצר העירייה. ראש העיריה וסגנו דיברו על רציפות גילויי הגבורה של פתח-תקוה מאז ייסודה ועד הלילה בו נפל שלמה," נכתב בעיתון "דבר" (22.1.1947). המשוררים נתן אלתרמן ונתן יונתן כתבו שירים לזיכרו.
יממה לאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה, ב-30 בנובמבר 1947, שני אוטובוסים שהיו בדרכם לירושלים הותקפו במרחק של 2 ק"מ מדרום לפג'ה (כיום צומת נחלים). נהרגו 7 נוסעים. אירוע זה נחשב ליריית הפתיחה של המלחמה. ב-17 בפברואר תקפו כוחות אצ"ל את הכפר פג'ה וחלק מתושביו נמלטו. ב-1 במאי נכבש הכפר. נותרו רק כמה עשרות תושבים והוחלט לגרשם. ביוני המליץ יוסף וייץ, איש הקק"ל, להרוס את הכפר. ב-16 ביוני רשם בן גוריון ביומנו כי הכפר פג'ה הוחרב.
על מה שקרה מיד לאחר שהכפר התרוקן מתושביו שמעתי עדות מפי מכר שהיה אז ילד שגדל באחת השכונות של יוצאי תימן. הוא זכר שכל השכונה רצה לפג'ה לאחר שהערבים עזבו. כל מה שאפשר היה לקחת נלקח – אפילו משקופי החלונות והדלתות. הוא הגיע לשם עם אביו והצליח לתפוס תרנגולת מבוהלת, אך כאשר התברר שרגל אחת של התרנגולת שבורה, ומשום כך אינה כשרה, אסר עליו אביו לקחת אותה. מן "הרכוש הנטוש", כפי שנקרא אז הרכוש שהותירו אחריהם הערבים, נהנו גם הרבה אחרים. יוסי גודלניק, שגדל בשכונת בת שבע הסמוכה, כתב לימים בזיכרונותיו: "אימנו התלוצצה וסיפרה כי התיק היחיד שיש לאבא שלנו במשטרה זה על סחיבת פחים מהריסות פג'ה לטובת לול התרנגולות שלנו." (יוסי גודלניק, "שכונת ירושלים ושכונת בת שבע", 2021). וכפי שעוד אספר בהמשך, גם אנחנו נהנינו בעקיפין מן "הרכוש הנטוש" שנותר בכפר הערבי פג'ה.
לפי המקורות בהם עיינתי לא נותר שריד מהכפר מלבד קבר שיח'. מרכז הכפר היה ממזרח לשיכון שלנו, בשיכון שנקרא בהתחלה פג'ה ותיקים, אחר כך נוה כיבוש, וכיום הוא ידוע כקריית אלון. בילדותי הגעתי מפעם לפעם לאזור ההוא כדי לראות סרטים ב"בית שלמה", אז בית קולנוע ומאוחר יותר מרכז קהילתי. לא זכור לי שום קבר שיח', וגם אילו נתקלתי בקבר כזה כל הסיכויים שלא הייתי יודעת במה מדובר. הייתי מגיעה לשם עם החברה שלי נירה כדי לראות סרט, ובוודאי לא כדי לגלות שרידים של העבר הערבי – שכמעט לא ידעתי עליו שום דבר.
העיתונאי דרור אידר, שגדל סמוך לאזור ההוא, כתב לימים כמה רשימות על אזור ילדותו. אידר חקר במשך שנתיים את ההיסטוריה של שכונות פתח תקווה. העירייה הקימה מיצג מרשים בו מוקדש לכל שכונה לוח מעוצב עליו כתובים קורותיה. המיצג הזה יכול היה להיות מוקם בכל אחת משכונותיה הרבות של פ"ת, אך הוא הוקם דווקא בפינה בה נפגש רח' גורדון, הרחוב המרכזי של פג'ה עירוני, עם כביש 40. מעבר לכביש 40 מתחילה שכונת קריית אלון – בראשיתה פג'ה ותיקים. קרוב לוודאי שהמיצג הזה הוקם דווקא שם משום שבאותו אזור הוקמו הכי הרבה שיכונים בעקבות סיפוח אדמות הכפר פג'ה לעיר אחרי המלחמה.
דרור אידר הגיע גם לאזור "בית שלמה", שם היה המרכז של הכפר הערבי פג'ה: "כשפניתי ללכת, הסתובבתי ונתקפתי בהלם. מולי ניצב גל אבנים מוקף גדר. זה מה שנותר מפג'ה. אולי בית המוכתר, אולי מסגד הכפר ואולי שאריות בית הקפה שבו מצא שלמה מילר את מותו... כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג'ה, היכתה ההיסטוריה בפניי וניערה אותי... מה שהיכה בי באותה שעת ערב מוקדמת היה ההכרה המחרידה שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד היסטוריון ערבי ליד חורבות מה שהיתה פעם המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, ולתעד את ניסיונם הכושל של היהודים להיאחז במקום." ("זה או אנחנו או אתם", "ישראל היום", 19.04.2013).
תגובה שונה לחלוטין להרס הכפר פג'ה מצאתי באתר ממנו שואב האתר "זוכרות" הרבה מידע: "ייתכן מאוד שיום אחד אפשר יהיה להעמיד לדין את הקרן קיימת על ביצוע מעשי טרור" (Palestine Remembered).
בין שני הקצוות האלה מיטלטלת הנפש הישראלית מאז נהרס הכפר פג'ה וכפרים ערביים אחרים כמותו – ועד היום.
אהוד,
התוספת בסוף הפרק השני על פג׳ה שהוספת – היא בדיוק מה שהתכוונתי לו: הזווית של ותיקי פתח תקווה שהכירו את הכפר אישית. להרגשתי זה נותן עומק לסיפור על פג׳ה. הסיפור עצמו מוכר לי ולקוראים הקבועים האחרים, אבל כאן הוא מתאים במיוחד. זוהי זווית ראייה שאין לי כמובן...
נסיה שפרן
אהוד בן עזר
60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
פרק ט"ז
"למה היא שׂמה עין על הבעל שלי?"
כחודש ימים שכבה ציפורה במיטתה עד שחזרו אליה כוחותיה והבריאה. הבריאה בגופה, אבל נפשה אינה שקטה, והיא מסתובבת בבית ועיניה חולמות בהקיץ, אינה מטפלת בילדים, אינה מבשלת ואינה עושה דבר כל היום כולו, רק יושבת ליד החלון וקוראה בעיתונים מצויירים. שׂכר ניסים לוי מטפלת בילדים, ולאישתו קנה מתנות רבות כדי לפייסה ולהתחבב עליה. לפי בקשתה היה הולך לישון לחדר אחר, עם הילדים, אך כל מה שעשה לא סייע לו שתשוב ותתרצה אליו. היתה מביטה אליו וכאילו אינה רואה אותו. ופעם אחת הדליקה גפרור והסיחה דעתה ודלק הגפרור עד תומו ושרף את אצבעה והיא פרצה בצעקות ובבהלה ובבכי מר ורצה לחדרה. וניסים מביט ושותק וליבו חרד לה.
כשבוע לאחר שהבריאה אמר לה ניסים: "ציפורה, מדוע לא תיסעי לעיר? תיקני לך מה שאַת צריכה בחנויות, תמצאי עיתונים חדשים, תלכי לקולנוע – כבר הרבה זמן שלא טיילת קצת מחוץ לבית."
"אתה באמת רוצה שאסע?" שאלה אותו, "אולי יותר טוב שאישאר תמיד בבית ולא אצא מכאן עוד לעולם, לעולם..."
"מה אַת מדברת, ציפורה, מי שׂם בלב שלך מחשבות כאלה? מה חשבת לך, שאני מתבייש באישה שלי ושומר אותה בבית כל הימים?"
והוא הוציא שני שטרות של עשר לירות והניח על השולחן ואמר: "הנה לך, ציפורה, תיסעי!"
היא ניגשה ונשקה אותו לפתע על מצחו וברחה בבכי אל חדרה.
ניסים הביט אחריה ושוב חש מעין חרדה סמוייה בתוכו, אך את הנשיקה זכר בליבו ימים רבים והיה מהרהר בה כל פעם שמצא רגע של פנאי להתייחד עם עצמו.
אחר-הצוהריים קמה ציפורה ויצאה מן הבית, היא נסעה באוטובוס עד לרחוב המרכזי בעיר ונכנסה להצגה יומית ובלעה בעיניה שעתיים וחצי סרט שאפילו את שמו לא ידעה. מישהו ניסה לשים את ידו על ברכּה באולם האפל, ורגע עבר אותה כאב חד בכל אבריה עד שחשבה שהיא מתעלפת. הלה לא הרגיש בכך והיה סבור כי אינה מתנגדת למשחקו. כאשר התיישבה עליה דעתה כבר נמצאה ידו בין רגליה. מיד משכה עצמה ממנו ושינתה מקומה והניחה ידה על ליבה ונשכה בכל כוחה באצבעות ידה השנייה כדי שלא תפרוץ בבכי.
יצאה וקנתה כמה עיתונים מצויירים. נזכרה שרצתה לקנות נעליים לבתה הקטנה. נכנסה לחנות והחלה לתאר את הצבע והדוגמה וצורת העקב, אך נשכח ממנה מיספר הנעל. הביטה במוכר והביט הוא בה ואמר: "גבירתי, אולי מוטב שתבואי פעם אחרת ותביאי את הילדה איתך."
"לא, לא. אני זוכרת. תן לי רגע אחד לחשוב."
והוא מנה לפניה את כל המיספרים האפשריים. ודאי אחד מהם היה הגודל המתאים, אולם בשום פנים ואופן לא הצליחה לזהותו.
"גברת, באמת, אינך צריכה להתרגש כל-כך."
ידיה רעדו והיא קמה וברחה מן החנות בלי לומר שלום. "מה יחשבו עליי?" הירהרה בליבה, "מה יחשבו עליי לאחר התנהגות כזאת?"
רגליה נשאו אותה לסימטאות בלתי-מוכּרות. בחור אחד שרק אחריה והיא רצה עד שנעלמה מפניו. התעייפה מן הריצה וישבה לנוח על ספסל. דיפדפה בחבילת העיתונים שבידה ונוכחה כי איבדה שבועון אחד. נפל ונעלם. רצתה לחזור ולחפש אותו, אך נזכרה שטעות בידה, לא קנתה אותו, רק דיפדפה בו מעט והחזירה אותו למקומו בחנות. מחשבותיה החזירו אותה לחנות-העיתונים הקטנה וחשד כירסם בליבה – שמא שכחה לשלם. בושה כיסתה את פניה. הסמיקה ורעדה. מיהרה לפתוח את הארנק ולמנות את כספה, ונרגעה לאחר שעשתה את חשבון הוצאותיה.
קמה והוסיפה ללכת עד שהגיעה לסימטה הצרה של השוק שמעליה פרושׂים שקים להצל מן השמש, ומשני עבריה צפופות חנויות קטנות זו לזו עד למקום שגלי הים נושקים לרציף. התעכבה לבחור ירקות, כמנהגה, והנה נזכרה שאין סל בידה ונאלצה לבקש מן המוכר, שכבר שקל בשבילה כמה דברים, להחזיר הכול למקומו.
השוק, שאותו אהבה כל-כך לפני שחלתה, ניראה לה היום זר ומלא שינאה כלפיה. אנשים דחפו אותה, הירקנים לא חייכו אליה ולא ביקשו ממנה לסור אל דוכניהם, כאילו חשו שאין היא מעוּניינת עוד בסחורתם. הדוחק העיק עליה, הריחות הרעים מחנויות-הבשר, מחנויות-הדגים ומחנויות-העופות, עוררו בה הרגשת בחילה והיא החלה נלחמת בקהל, דוחפת ודוחקת וממהרת לצאת, להסתלק. בשארית כוחותיה הגיעה לסימטה ריקה, נאחזה בעמוד-חשמל, ניסתה להקיא אולם לא עלה בידה.
ישבה על שפת גדר-אבן נמוכה ונחה. עברו כמה ילדים קטנים והתבוננו בה.
"את לא מרגישה טוב, גברת?" שאל אחד מהם.
"תודה, תודה."
"אולי אנחנו יכולים להביא לך משהו. אנחנו גרים קרוב לכאן, בבית ממול."
"תביא לי כוס מים בבקשה, ילד."
הביאו לה, שתתה, התעודדה מעט והמשיכה בדרכה. עברה במורד הסימטה והגיעה עד לבקעה שבה עומד ביתו של מַנטלוֹ. השעה קרובה לחמש – שעון לא היה עימה, רק הרגישה לפי הצל שהתמשך מן הבתים. מתי הבטיחה למשה דויד לבקר שנית? ודאי ישב וחיכה לה עד שעה מאוחרת ואחר-כך שתה והשתכר וחזר לכפר ונפל בידי אשתו שהִכתה בו כל הדרך, וכאשר עברו על-פני ביתה שמעה את קולה: "יחרב ביתו, יחרב ביתו מן המשקאות שלך והראש השיכור שעליך."
האומנם כך היה? אולי חלמה? אולי החום הגבוה? אחר-כך יצא ניסים וצעק: "הסתלקי מכאן עם השיכור שלך. איך אַת לא מתביישת להכות את בעלך ברחוב?"
אפשר לשאול את ניסים אם באמת יצא ואמר כך לחליפה. אבל אם תשאל את ניסים יתחיל לחשוד: "מה אַת מתעניינת במשה דויד, מה הוא חשוב לך בכלל האיש הזה?"
האם הוא מחכה לה כאן, בחדר האפלולי, בביתו של מנטלו? אולי להיכנס ולשאול? סיפרו שחלה מן השתייה. אחר-כך הבריא והיו מכות בינו לבין ניסים במסיבה, ושוב חלה. מה הוא עושה עכשיו?
הקיפה כמה פעמים את הבית ולא עמד בה האומץ להיכנס. לפתע ראתה את בנו הקטן של מנטלו יוצא החוצה. נבהלה פן יכיר אותה והסתלקה.
הגיעה לתחנת-האוטובוסים. חיכתה כרבע שעה עם עשרות הנשים שסחבו עימן סירים, סלים, תרנגולות חיות, אבטיחים ושקים מלאים ירקות. ואילו לה רק חבילת העיתונים תחת בית-שחייה וידיה ריקות. עמדה ויִשרה בעצבנות את שולי שמלתה. "למה היה עליי לנסוע לעיר דווקא ביום שהן יוצאות כולן לקנות את צורכי השבוע?" הירהרה.
"שלום, ציפורה," אמרו לה כמה מן הנשים. "שמענו, אַת היית חולה. עכשיו, תודה לאל, בריאה."
"תודה לאל," ענתה להן.
"היית בשוק?" שאלו והתבוננו בסקרנות בחבילת העיתונים שנשאה עימה. "אולי אין לך עוד כוח לקנות את הדברים הביתה? אין דבר, עוד שבוע תהיי חזקה ותוכלי כמונו לקחת הכול בידיים שלך."
"אני כבר סידרתי את הדברים שלי," שיקרה להן בכוונה. התביישה לספּר כי המבשלת ששׂכר ניסים ערכה את כל הקניות ובישלה למענם.
"אַת לא צריכה להתבייש מאיתנו, ציפורה. אַת יודעת – תמיד אנחנו מוכנות לעזור לך. היית מביאה הדברים שלך, כל אחת לוקחת לך קצת ומביאות לך הביתה לכפר. מה יש? כל-כך הרבה אנחנו לוקחות איתנו, יבוא עוד מעט משֶלך, לא נורא."
בתור עמדו נשים מכל הגילים: צעירות לבושות שמלות פרחוניות ומשתדלות להיראות נאות ולשמור מעט על חן נעוריהן. אחדות מהן היו הרות, מַבּטן כבד, ראשיהן כפופים מעט, השמלה מורמת (כי לא נהגו ללבוש שמלות-הריון מיוחדות), ובכך התכערה צורת הגוף. הנשים המבוגרות יותר לבשו ברובן חלוקים בהירים, גִדלוֹת-גוף היו ושׂערן פרוע וציפורניהן שחורות, והן היו צועקות בקולי-קולות ובודקות זו בסלי רעותה וממשמשות את התרנגולות שקנו ומוציאות מיני-מתיקה מתוך שקיותיהן ולועסות בלי הרף. לבסוף הזקנות, צנומות, שׂערן הלבן קלוע בצמות קטנות, חלוקיהן כהים ולהם מלפנים פתח רחב, המגלה חזה מצומק ומקומט. נושאות היו שקים גדולים, בולשות בעיניהן בקהל ומקימות מהומה על כל פגיעה קלה. בידיים עצבניות קשרו והתירו וחזרו וקשרו את צרורותיהן, וכשהגיע האוטובוס נדחקו ראשונות בתור בקולי-קולות.
ציפורה לא ידעה נפשה. מכל עבר דחפו אותה, רמסו, שילחו תרנגולות מקרקרות מול פניה, ליכלכו את שמלתה באבק ובכתמי עגבניות, תקעו ידיים בגבה ומרפקים בצלעותיה עד שחשבה שהיא נחנקת בתוך המהומה.
למזלה קם הנהג ממושבו והחל צועק:
"יאללה, יאללה! אני אסגור את הדלת אם לא תפסיקו להידחף!"
ראה שאינם נשמעים לו ודחף בכוח כמה מן העומדות החוצה ושיחרר את ציפורה מפקעת הנשים שהיתה אחוזה בה והעלה אותה שתי מדרגות עד שיכלה לשאוף אוויר. המאבק נמשך בקהל עד שנאלץ הנהג לסגור את הדלת פעם ופעמיים, ורק אחר-כך הכניסם אחד-אחד פנימה.
ציפורה תפסה מקום ליד החלון. כמה דקות ישבה חסרת-אונים ואותות המאבק ניכרים בה. אחר-כך פתחה את אחד השבועונים והסתכלה בו.
האוטובוס התמלא במהרה. תחילה נתפסו המקומות שליד החלונות, אחר-כך הפנימיים. במעבר הצר שבין טורי הכיסאות נערמו סלים ושקים, תחת המושבים קירקרו תרנגולות וניקרו ברגלי היושבים, וליד הדלת האמצעית שׂם מישהו דודי-כביסה ריקים שחסמו כליל את המעבר אל החלק האחורי. אנשים צעקו ודחפו, הצעירים עברו את מסלול-המכשולים כשהם מבצעים להטוט של הליכת-ידיים על משענות המושבים שעה שרגליהם תלויות באוויר. אחרים דרכו בגסות על הסלים ועוררו עליהם זעם מצד בעליהם, ותוך כדי כך התפתחו מריבות קולניות מלוּווֹת איומים ונפנופי-ידיים באוויר. מישהו שׂם תרנגולות בשבכת-הברזל המיועדת למזוודות ולתיקים מעל לראשי היושבים. התרנגולות הִכו בכנפיהן ופיזרו נוצות ועשו צורכיהן. וּפרץ וצווחה מזה ומזה.
לפתע החלו אנשים צועקים: "חליפה! חליפה!"
חליפה פילסה לה דרך במרפקיה הגדולים. זרועותיה השמנות וכתפיה רוטטות מתוך המאמץ, וכתמי-זיעה כהים עולים בבתי-שחייה. היא נשאה עימה כמה סלי-בד, שתי תרנגולות ושמיכת צמר-גפן עטופה בנייר וקשורה בחוט.
"יא חליפה!" קראו אחדים מן הגברים שעמדו במעבר, "מה שלומך? אפשר לעזור לך?"
הם התעלמו מדחיפותיה ושלחו אליה ידיים כדי לתפוס בסלים ובינתיים העבירו אותן לכמה מקומות צנועים בגופה, ובגלל הדוחק הרב היה קשה להם לאוספן והם נהנו לא מעט מן המגע החם בבשרה עד שהצליחה לנער אותם ממנה בצעקות.
"יא מַג'נוּנים, תתנו לי לעבור, חרא עליכּוּם!"
"שקט! שקט!" צעקו מן הקהל, "מה לך, חליפה? שוב פעם אַת מנַבּלת את הפה!"
גופה השמן ומזגה הסוער היו מפורסמים בין תושבי הכפר. וכיוון שידעו כי אין היחסים בינה לבין בעלה משוּפּרים כל-כך, ניסו מזלם בה ועיניהם בוערות בתשוקה למראה אבריה העצומים. באוטובוס היתה להם הזדמנות נפלאה לחוש זאת בלי להסתכן הרבה, מה עוד שגם את מכותיה המפורסמות לא יכלה להעיף בקלות בדוחק הרב.
אחד מן הפועלים העובדים בעיר, גבר צנום, לבוש בגדי-עבודה ונושא עימו תרמיל-צד צבאי מיושן ובו בקבוק ריק וכמה ראשי-כרוב טריים, עמד מולה וניענע בראשו:
"חליפה, למה צֶה אַת דוחפת לנו?"
סירוס לשונו עורר גלי-צחוק באוטובוס, והוא המשיך: "למה אַת צוֹנאת אותנו כל-כך, חליפה? צֶה לא טוב, באמת."
"לֵך!" צעקה עליו, "יא חמור שכמוך, לך!"
הנערים גיחכו ועזרו לו בדחיפה, ומשום שמאחוריה היה המעבר מלא אנשים לא יכלה להימלט מגופו ההדוק אליה. ואילו הוא, כדי להגן על עצמו, צעק:
"תפסיקי לדחוף, אישה. מה צֶה איתך, מצ'וּגעת?"
שירבב רגל אחת משלו בין רגליה הענקיות וקלט כדורי ביטנה וחזה הרכים וחש חום נעים והנאה.
חליפה ניסתה בכל כוחה לשחרר את ידה המחזיקה ברגליהן העקודות של שתי תרנגולות, ומשהצליחה – הרימה אותן ותוך צעקות-מחאה מצד יושבי הספסל שעל-ידה, אשר נפגעו מפירפוריהן, הנחיתה אותן במכה אחת על ראשו של הגבר הנדחק אליה, ובתוך הבהלה שבאה עליו מחמת השריטות והקרקורים השתחררה ממנו ומחיבוקו וחמקה הצידה.
השתחרר מן המכה שירדה עליו, מיד פרץ בצעקות ונופף באגרופו כלפיה: "מצ'וּגעת אַת! יַא מצ'וּגעת אחת! אַת יכולת להרוג אותי, יא מצוּפלצֶת שכמוֹך! רק לבית-מצ'וּגעים צריך לקחת אותך. רצית להוציא לי את העיניים? אה? אה?"
אכן, לולא צעק ואיים היה הקהל חושד בו כי בכוונה נדחף אליה. כאשר ניגשו והפרידו ביניהם, נרגע מהר והסתלק מיד לסוף האוטובוס כשהוא רוטן ומקלל. הנהג, שלמד מניסיונות קודמים, שתק כדי שלא לחולל מהומה חדשה. כל מילה שהיה זורק לחלל האוטובוס היתה מעוררת מיד תגובות חדשות, ולבסוף היה פורץ ריב בינו לבין הנוסעים.
עייפה ורותחת מן העלבון הצורב גילתה לפתע חליפה את המקום הפנוי שליד ציפורה ומיד צנחה עליו כשאחוריה הבריאים ממלאים את כולו ודוחקים את ציפורה הצנומה לפינת החלון. את סליה הניחה תחת המושב ואת השמיכה שׂמה על ברכיה והתרנגולות על השמיכה. אחת התרנגולות הִכתה בכנף צהובה מזוהמת על ידה הימנית של ציפורה והניחה סימן בעיתוניה.
ציפורה, שניסתה לצמצם עצמה ולהתעלם מן המתרחש סביבה, לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליה:
"בבקשה, אולי תזיזי קצת את התרנגולות שלך?"
בחפץ-לב היתה נמלטת מן האוטובוס ואולי מחכה לבא אחריו. אולם בדוחק הרב לא היתה כל אפשרות לצאת, ובינתיים החל האוטובוס נוסע.
חליפה לא שמעה את הבקשה. עסוקה היתה בסידור חפציה ובחילופי-דברים קולניים עם השכנים במעבר. ציפורה חזרה על דבריה, והפעם נגעה קלוֹת בזרועה של חליפה כדי להסב את תשומת-ליבה.
"יַא חצוּפה! מה אַת נוגעת בידיים שלי?" קראה חליפה, "מה אַת חושבת לך? נהיית אַנטיליגנטית וכבר אַת יכולה לעשות לנו מה שאַת רוצה? יַא חולנית שכמוך?"
"שתקי," אמרה לה ציפורה, "שתקי אַת וקחי הצידה את התרנגולות שלך ואל תדברי אליי יותר."
"שמעתם?" קראה חליפה, והשתדלה לרכז סביבה את התעניינות הנוסעים, "שמעתם? כבר לא נאה לה לדבר אליי. מה יש? מה אַת חושבת, אם אַת האישה של ניסים לוי כבר תוכלי להרים את הראש על כל האנשים שבכפר?"
הנימוק עורר קריאות של הסכמה מצד כל הקהל. ומדוע יסרבו? הנה הזדמנות נפלאה לראות בהשפלת ניסים לוי בלי להסתכן כלל, רק לעודד את חליפה לעשות את חשבונה עם אשתו – וממילא תיפול כל האשמה עליה. חליפה, שחשה בהסכמתם, התמלאה אומץ והפעם לא רק דחפה את התרנגולות לעומת ציפורה, אלא שיחררה אותן בכוונה מידיה והניחה להן ליפול לעֶברה ולנחות על ברכיה כשהן מרשרשות בערימת העיתונים המצויירים ומטנפות אותם. ההתגרוּת היתה גלוייה, והקהל עקב במתיחות אחר הנעשה. וחליפה, ללא בושה, הוסיפה:
"יותר טוב תעזרי לי במקום לדחוף אותי ולהפיל לי כל הדברים מהיד. מה אַת מתאוננת? אַת אין לך שום דבר לקחת עלייך, והבעל שלי לא כמו הבעל שלך, שיכול לקחת לך משרתת שתעשה לך את כל העבודה ואַת תלכי לך לטייל בעיר. מה נטפלת אליי?"
ציפורה היתה קרובה לבכי. לוּ היה ניסים כאן, חשבה, היה קם להגן עליה ונותן מנה הגונה אחת לכל אלה המרימים ראש בנוכחותה ומתבוננים בשתיקה כיצד חליפה מתעללת בה. אולם היא נזהרה מלהזכיר את שמו כדי שלא לעורר עליה לעג וצחוק וכדי שלא לאַשר את האשמותיה של חליפה. היא הרימה בשתיקה את התרנגולות והחזירה אותן לחבילה שעל ברכי חליפה. מן העיתונים נדף ריח לשלשת, ידיה התלכלכו ושוב היתה קרובה להקאה וחוששת שמא לא תוכל להתאפק בתוך האוטובוס. היא מיהרה לפתוח סדק בחלון ולשאוף מעט אוויר צח. איש לא עזר לה להרימו, ובקושי עלה הדבר בידה.
חליפה לא ויתרה על המשך המריבה. את התרנגולות שציפורה החזירה לחבילה הניחה לנפשן, ולא עוד אלא הרימה מעט את ברכה הימנית ויצרה שיפוע קל כלפי ציפורה. כל אותו זמן חייכה אל העומדים מולה שעקבו בעֵרנוּת אחר גלישתן האיטית של התרנגולות. לבסוף נפלו הללו שוב על ברכיה של ציפורה בקול-צווחה ונפנוף-כנפיים.
ציפורה, שעד אותו רגע לא הרגישה במזימה, קפצה כנשוכת נחש והחלה צועקת בקול היסטרי:
"תעזבי אותי! תפסיקי להתעסק איתי!"
ואילו חליפה ענתה להנאת כל הנוסעים: "ראיתם? ראיתם מי מדבר על להתעסק? יותר טוב תגידי לבעל שלך יפסיק להתעסק..."
"שתקי!"
"שתקי? ראיתם – עושה עצמה עליונה עליי, כאילו כל העולם לא יודע שהבעל שלה מתעסק עם הבת של חדידו ודופק אותה כל לילה בעיר!"
המילים עוררו גלי-צחוק וקריאות-שמחה מצד אנשי האוטובוס.
"בּראווֹ, יא חליפה, שווה הפה שלך זהב."
ורק אחדים ניסו לומר לה: "תפסיקי, תפסיקי, לא יפה לדבר כך."
ציפורה, משהרגישה שכל העיניים ננעצות בה, החווירה ואמרה:
"שקר!"
"שקר? חה-חה-חה!" החלה חליפה עושה תנועות גנדרניות בכתפיה. "היא עוד מגינה על הבעל שלה. תענוג לה, מתחלקת בו עם הקטנה של חדידו ומחכה לו כל לילה עד שיבוא עייף מן ההיא. חה-חה-חה! בחור בריא הבעל שלך אם נישאר לו עוד תיאבון אלייך, אחרי שאומרים כל הבחורים – ההיא מומחית גדולה במקצוע שלה."
ציפורה חשה כיצד כל גופה רועד ומתקומם בתוכה. הפרצופים מיטשטשים, טלטולי האוטובוס באים כמחלום רחוק. לוּ יכלה לענות לה, להשיב מנה אחת אפיים גם על מעללי בעלה, להשפילה ולעקור ממנה את הגאווה והחוצפה והשמחה-לאיד. גם על משה דויד היו סיפורים נאים – שיכרוּתוֹ, גלגוליו בעיר, מריבותיהם הקולניות, ילדיו המלוכלכים, ריטוניו כל היום. לוּ יכלה לשפוך הכול על ראש האישה הזאת היושבת לידה. והיא הכינה בליבה המון מילים ותשובות: "מוטב תדאגי לבעל השיכור שלך ואַל תכי אותי כמו שאַת מכה אותו. מוטב תרחצי הכּינים מתוך הילדים הפרועים שלך. מוטב תרחצי את עצמך כדי שלא יחפש נשים אחרות," ועוד, ועוד. "אבל מדוע אני לא יכולה להגיד עליו שום דבר רע?" אמרה לעצמה. "הנה יושבת אישתו ומקללת אותי ומתנקמת בי על הכאבים שלי, ועל הכאבים שלה, ועל המעשים המכוערים של בעלי, ואני במקום לחרף את בעלה כמו שהיא עושה לי אינני יכולה להגיד עליו שום דבר רע. מדוע? מדוע? למה אני לא יכולה לגרום בושה למשה דויד בשביל להציל את כבודי וכבד בעלי?" והיא הסבה פניה לחלון, חום פשט בכל אבריה והיא ניסתה להתעלם מן הצעקות והעלבון ולעגם של האנשים.
חליפה הרגישה שכל התגרוּתה אינה מועילה להוציא את ציפורה מגִדרה. להיפך, זו הסתגרה עוד יותר בתוך שִריונה, ונִדמה ששום כוח בעולם לא יוציאנה ממנו. לכן שינתה טעמה ודיברה בלשון רכה וארסית.
"היא שותקת, הגברת הנכבדה שלנו, היא שותקת ומצפצפת עלינו. אפילו לא איכפת לה כל מה שהאוזניים שלה שומעות מאיתנו עליה, מפני שכל הלב שלה מלא בוז אלינו. מתגאה עלינו, כאילו לא נולדה איתנו יחד באותה עיר. חכמה גדולה, עיתונים היא קונה לה!"
והחלה מושכת ממנה את החבילה כדי להראות לקהל.
"תפסיקי," קראה ציפורה ותפסה בכוח בחבילה. התרנגולות נשמטו בינתיים ונחו בשלווה על רצפת המכונית.
"תפסיקי, היא אומרת לי, תפסיקי! היא מתביישת בעיתונים שלה – אַנטיליגנטית. ואתם רוצים שאני אגלה לכם מדוע היא שותקת כל הדרך, מדוע היא לא אומרת בחזרה אף מילה רעה אחת על המשפחה שלי?"
"מדוע, חליפה?" קראו אליה, "מדוע? תגידי לנו."
"מפני שהיא שׂמה שוב עין, הממזרה הזאת, על הבעל שלי, שהיה הראשון אצלה – "
וכאן לא יכלה עוד ציפורה להתאפק ושלחה את כף-ידה אל פיה של חליפה וסתמה אותו בכל כוחה וצעקה:
"שקרנית! שקרנית! שלא תעֵזי להוציא מילים כאלה מהפה שלך! אני אהרוג אותך! אני ארצח אותך! אַת גַנָבה. מדוע סחבת לי את העיתונים? אני אסתום לך את הפה עם השקרים שלך!"
חליפה רק לרגע זה חיכתה – מיד הפילה את השמיכה והסתובבה אל ציפורה, סילקה את כף-ידה מעל פיה, תפסה ביד האחת בשׂערהּ ומשכה ראשה לאחור, ואילו ביד השנייה החלה מכה על פניה ושורטת וסוטרת לה ומתגברת עליה בכוחה העצום וצועקת אליה:
"שקרנית? שקרנית אַת תקראי לי? ואֶת היד שלך תעֵזי להרים עליי ולסתום לי את הפה? מה אַת חושבת לך, לבוא עלינו בכוח כמו שהבעל שלך עושה במחצבה עם הפועלים שלו? הנה לך, הנה לך בפרצוף בשביל מה שהוא נתן לבעלי! גנבה תקראי לי? ומה הבעל שלך? ומי גונב את השעות מהבעל שלי ומכל הפועלים במחצבה? מאיפה חשבת שיש לו כסף לתת לך בעד העיתונים, ובעד השמלה היפה שלך, והעוזרת שלך? ומדוע הילדים שלי הולכים מלוכלכים ברחוב ואַת מטיילת לך בעיר ולא עושה שום דבר? גנבה אַת קוראת לי? קחי! קחי!"
והיא תפסה בצווארה של ציפורה, ולאחר שמילאה את כל פניה שׂריטות החלה מושכת בשמלתה וקורעת אותה מעליה בכוח, בלי לשים לב לראשה המתעלף של ציפורה, ומורידה ממנה עוד ועוד עד שנגלה החזה הלבן ובמשיכה אחת נקרעת שארית האריג ומשתחרר אחד משדיה ונותר לו שם רועד ועירום בפיטמתו האדומה-כהה, בודד בתוך כל ההמולה והצעקות וההתרגשות שתקפה את הנוסעים.
עברו כמה רגעים עד שנדמה המהומה. חליפה נבהלה והרגישה לפתע שהגדישה את הסאה. מישהו קרא אליה:
"תפסיקי, תפסיקי! תכסי את זה. זה לא יפה חליפה מה שאַת עושה."
חליפה מיהרה ומשכה חזרה את השמלה על השד הקטן, תחבה אותו פנימה, הידקה עליו היטב ועזבה את ציפורה המתעלפת לנפשה.
אנשים החלו מתלחשים: "תיזהרי לך, חליפה! תיזהרי לך עכשיו מאוד מניסים לוי, רק ישמע מאשתו מה שעשית לה, ואַת תִראי – "
"אני מצפצפת עליו!" אמרה חליפה, "יבוא יגיד לי מדוע אישתו קראה לי גנבה."
אבל קולה בגד בה ובליבה החלה חוששת שמא הפריזה על המידה.
"אתם עדים! אתם עדים שהיא קראה לי גנבה!"
איש לא ענה לה. מישהו אמר: "אנחנו לא יודעים מה קרה, חליפה. זה העסק שלך איתה ועם בעלה. למה לנו צרות איתו? יכול להיות שהיא קראה לך, יכול להיות שלא, אנחנו לא בטוחים."
האוטובוס הגיע לכפר. האנשים ירדו מהר. חליפה אספה את חבילותיה, ציפורה ישבה מעולפת-למחצה ובוכייה, ראשה שעון לאחור על פינת החלון ועיניה עצומות.
"תיקחו אותה הביתה," אמרה חליפה לנשים שקמו איתה, "תיקחו אותה, אני מפחדת שהיא חולה."
והיא שׂמה את העיתונים בידה של ציפורה והידקה אותם תחת בית-שחייה.
"תסלחי לי, ציפורה. זה הכעס שלי לא ידע מה שהוא עושה. באמת שלא התכוונתי להעליב אותך ולפגוע בך."
ציפורה לא שמעה.
חליפה חמקה מן המכונית ומיהרה לעבור את הרחוב, על-פני ביתו של ניסים לוי, ולהגיע לביתה לפני שיתפרסם הדבר בכפר.
הנשים הרימו את ציפורה והביאו אותה לביתה. ניסים עמד בפתח המואר ומשראה אותן באות איתה מתוך חשכת הרחוב רץ למולן וקרא:
"מה קרה? איפה היא? מה קרה לה?"
"שום דבר, ניסים," הרגיעו אותו הנשים, "תפסה איזה ריב קטן והתחילה לבכות. לא היתה צריכה להתחיל להכות את האישה החזקה של משה דויד – ולא היו לה שריטות בפנים."
"היא? היא פגעה בה? אני תיכף אסדר איתה את החשבון. אבל תכניסו אותה קודם הביתה. היא חולה. אני מרגיש שהיא חולה מאוד."
בפתח פקחה ציפורה את עיניה וראתה את ניסים גוחן עליה, דואג.
"ניסים," קראה אליו בקול חלוש.
"מה יש? ציפורה, מה הם עשו לך?"
"הם העליבו אותי. העליבו אותי ואותך, ואני לא יכולתי לענות להם, אתה מבין?"
"אני אהרוג אותם, אני אהרוג את כולם!"
"לא, לא, אתה לא מבין? אני לא יכולתי לעשות לה מה שהיא עשתה לי. אני רוצה למות, ניסים."
חיבקה אותו כאשר הרים אותה ונשאהּ למיטתה ויִבּבה: "אני אמות, ניסים, אתה מבין?"
ניסים הביט בה ושתק.
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
פרק ט"ז
"למה היא שׂמה עין על הבעל שלי?"
כחודש ימים שכבה ציפורה במיטתה עד שחזרו אליה כוחותיה והבריאה. הבריאה בגופה, אבל נפשה אינה שקטה, והיא מסתובבת בבית ועיניה חולמות בהקיץ, אינה מטפלת בילדים, אינה מבשלת ואינה עושה דבר כל היום כולו, רק יושבת ליד החלון וקוראה בעיתונים מצויירים. שׂכר ניסים לוי מטפלת בילדים, ולאישתו קנה מתנות רבות כדי לפייסה ולהתחבב עליה. לפי בקשתה היה הולך לישון לחדר אחר, עם הילדים, אך כל מה שעשה לא סייע לו שתשוב ותתרצה אליו. היתה מביטה אליו וכאילו אינה רואה אותו. ופעם אחת הדליקה גפרור והסיחה דעתה ודלק הגפרור עד תומו ושרף את אצבעה והיא פרצה בצעקות ובבהלה ובבכי מר ורצה לחדרה. וניסים מביט ושותק וליבו חרד לה.
כשבוע לאחר שהבריאה אמר לה ניסים: "ציפורה, מדוע לא תיסעי לעיר? תיקני לך מה שאַת צריכה בחנויות, תמצאי עיתונים חדשים, תלכי לקולנוע – כבר הרבה זמן שלא טיילת קצת מחוץ לבית."
"אתה באמת רוצה שאסע?" שאלה אותו, "אולי יותר טוב שאישאר תמיד בבית ולא אצא מכאן עוד לעולם, לעולם..."
"מה אַת מדברת, ציפורה, מי שׂם בלב שלך מחשבות כאלה? מה חשבת לך, שאני מתבייש באישה שלי ושומר אותה בבית כל הימים?"
והוא הוציא שני שטרות של עשר לירות והניח על השולחן ואמר: "הנה לך, ציפורה, תיסעי!"
היא ניגשה ונשקה אותו לפתע על מצחו וברחה בבכי אל חדרה.
ניסים הביט אחריה ושוב חש מעין חרדה סמוייה בתוכו, אך את הנשיקה זכר בליבו ימים רבים והיה מהרהר בה כל פעם שמצא רגע של פנאי להתייחד עם עצמו.
אחר-הצוהריים קמה ציפורה ויצאה מן הבית, היא נסעה באוטובוס עד לרחוב המרכזי בעיר ונכנסה להצגה יומית ובלעה בעיניה שעתיים וחצי סרט שאפילו את שמו לא ידעה. מישהו ניסה לשים את ידו על ברכּה באולם האפל, ורגע עבר אותה כאב חד בכל אבריה עד שחשבה שהיא מתעלפת. הלה לא הרגיש בכך והיה סבור כי אינה מתנגדת למשחקו. כאשר התיישבה עליה דעתה כבר נמצאה ידו בין רגליה. מיד משכה עצמה ממנו ושינתה מקומה והניחה ידה על ליבה ונשכה בכל כוחה באצבעות ידה השנייה כדי שלא תפרוץ בבכי.
יצאה וקנתה כמה עיתונים מצויירים. נזכרה שרצתה לקנות נעליים לבתה הקטנה. נכנסה לחנות והחלה לתאר את הצבע והדוגמה וצורת העקב, אך נשכח ממנה מיספר הנעל. הביטה במוכר והביט הוא בה ואמר: "גבירתי, אולי מוטב שתבואי פעם אחרת ותביאי את הילדה איתך."
"לא, לא. אני זוכרת. תן לי רגע אחד לחשוב."
והוא מנה לפניה את כל המיספרים האפשריים. ודאי אחד מהם היה הגודל המתאים, אולם בשום פנים ואופן לא הצליחה לזהותו.
"גברת, באמת, אינך צריכה להתרגש כל-כך."
ידיה רעדו והיא קמה וברחה מן החנות בלי לומר שלום. "מה יחשבו עליי?" הירהרה בליבה, "מה יחשבו עליי לאחר התנהגות כזאת?"
רגליה נשאו אותה לסימטאות בלתי-מוכּרות. בחור אחד שרק אחריה והיא רצה עד שנעלמה מפניו. התעייפה מן הריצה וישבה לנוח על ספסל. דיפדפה בחבילת העיתונים שבידה ונוכחה כי איבדה שבועון אחד. נפל ונעלם. רצתה לחזור ולחפש אותו, אך נזכרה שטעות בידה, לא קנתה אותו, רק דיפדפה בו מעט והחזירה אותו למקומו בחנות. מחשבותיה החזירו אותה לחנות-העיתונים הקטנה וחשד כירסם בליבה – שמא שכחה לשלם. בושה כיסתה את פניה. הסמיקה ורעדה. מיהרה לפתוח את הארנק ולמנות את כספה, ונרגעה לאחר שעשתה את חשבון הוצאותיה.
קמה והוסיפה ללכת עד שהגיעה לסימטה הצרה של השוק שמעליה פרושׂים שקים להצל מן השמש, ומשני עבריה צפופות חנויות קטנות זו לזו עד למקום שגלי הים נושקים לרציף. התעכבה לבחור ירקות, כמנהגה, והנה נזכרה שאין סל בידה ונאלצה לבקש מן המוכר, שכבר שקל בשבילה כמה דברים, להחזיר הכול למקומו.
השוק, שאותו אהבה כל-כך לפני שחלתה, ניראה לה היום זר ומלא שינאה כלפיה. אנשים דחפו אותה, הירקנים לא חייכו אליה ולא ביקשו ממנה לסור אל דוכניהם, כאילו חשו שאין היא מעוּניינת עוד בסחורתם. הדוחק העיק עליה, הריחות הרעים מחנויות-הבשר, מחנויות-הדגים ומחנויות-העופות, עוררו בה הרגשת בחילה והיא החלה נלחמת בקהל, דוחפת ודוחקת וממהרת לצאת, להסתלק. בשארית כוחותיה הגיעה לסימטה ריקה, נאחזה בעמוד-חשמל, ניסתה להקיא אולם לא עלה בידה.
ישבה על שפת גדר-אבן נמוכה ונחה. עברו כמה ילדים קטנים והתבוננו בה.
"את לא מרגישה טוב, גברת?" שאל אחד מהם.
"תודה, תודה."
"אולי אנחנו יכולים להביא לך משהו. אנחנו גרים קרוב לכאן, בבית ממול."
"תביא לי כוס מים בבקשה, ילד."
הביאו לה, שתתה, התעודדה מעט והמשיכה בדרכה. עברה במורד הסימטה והגיעה עד לבקעה שבה עומד ביתו של מַנטלוֹ. השעה קרובה לחמש – שעון לא היה עימה, רק הרגישה לפי הצל שהתמשך מן הבתים. מתי הבטיחה למשה דויד לבקר שנית? ודאי ישב וחיכה לה עד שעה מאוחרת ואחר-כך שתה והשתכר וחזר לכפר ונפל בידי אשתו שהִכתה בו כל הדרך, וכאשר עברו על-פני ביתה שמעה את קולה: "יחרב ביתו, יחרב ביתו מן המשקאות שלך והראש השיכור שעליך."
האומנם כך היה? אולי חלמה? אולי החום הגבוה? אחר-כך יצא ניסים וצעק: "הסתלקי מכאן עם השיכור שלך. איך אַת לא מתביישת להכות את בעלך ברחוב?"
אפשר לשאול את ניסים אם באמת יצא ואמר כך לחליפה. אבל אם תשאל את ניסים יתחיל לחשוד: "מה אַת מתעניינת במשה דויד, מה הוא חשוב לך בכלל האיש הזה?"
האם הוא מחכה לה כאן, בחדר האפלולי, בביתו של מנטלו? אולי להיכנס ולשאול? סיפרו שחלה מן השתייה. אחר-כך הבריא והיו מכות בינו לבין ניסים במסיבה, ושוב חלה. מה הוא עושה עכשיו?
הקיפה כמה פעמים את הבית ולא עמד בה האומץ להיכנס. לפתע ראתה את בנו הקטן של מנטלו יוצא החוצה. נבהלה פן יכיר אותה והסתלקה.
הגיעה לתחנת-האוטובוסים. חיכתה כרבע שעה עם עשרות הנשים שסחבו עימן סירים, סלים, תרנגולות חיות, אבטיחים ושקים מלאים ירקות. ואילו לה רק חבילת העיתונים תחת בית-שחייה וידיה ריקות. עמדה ויִשרה בעצבנות את שולי שמלתה. "למה היה עליי לנסוע לעיר דווקא ביום שהן יוצאות כולן לקנות את צורכי השבוע?" הירהרה.
"שלום, ציפורה," אמרו לה כמה מן הנשים. "שמענו, אַת היית חולה. עכשיו, תודה לאל, בריאה."
"תודה לאל," ענתה להן.
"היית בשוק?" שאלו והתבוננו בסקרנות בחבילת העיתונים שנשאה עימה. "אולי אין לך עוד כוח לקנות את הדברים הביתה? אין דבר, עוד שבוע תהיי חזקה ותוכלי כמונו לקחת הכול בידיים שלך."
"אני כבר סידרתי את הדברים שלי," שיקרה להן בכוונה. התביישה לספּר כי המבשלת ששׂכר ניסים ערכה את כל הקניות ובישלה למענם.
"אַת לא צריכה להתבייש מאיתנו, ציפורה. אַת יודעת – תמיד אנחנו מוכנות לעזור לך. היית מביאה הדברים שלך, כל אחת לוקחת לך קצת ומביאות לך הביתה לכפר. מה יש? כל-כך הרבה אנחנו לוקחות איתנו, יבוא עוד מעט משֶלך, לא נורא."
בתור עמדו נשים מכל הגילים: צעירות לבושות שמלות פרחוניות ומשתדלות להיראות נאות ולשמור מעט על חן נעוריהן. אחדות מהן היו הרות, מַבּטן כבד, ראשיהן כפופים מעט, השמלה מורמת (כי לא נהגו ללבוש שמלות-הריון מיוחדות), ובכך התכערה צורת הגוף. הנשים המבוגרות יותר לבשו ברובן חלוקים בהירים, גִדלוֹת-גוף היו ושׂערן פרוע וציפורניהן שחורות, והן היו צועקות בקולי-קולות ובודקות זו בסלי רעותה וממשמשות את התרנגולות שקנו ומוציאות מיני-מתיקה מתוך שקיותיהן ולועסות בלי הרף. לבסוף הזקנות, צנומות, שׂערן הלבן קלוע בצמות קטנות, חלוקיהן כהים ולהם מלפנים פתח רחב, המגלה חזה מצומק ומקומט. נושאות היו שקים גדולים, בולשות בעיניהן בקהל ומקימות מהומה על כל פגיעה קלה. בידיים עצבניות קשרו והתירו וחזרו וקשרו את צרורותיהן, וכשהגיע האוטובוס נדחקו ראשונות בתור בקולי-קולות.
ציפורה לא ידעה נפשה. מכל עבר דחפו אותה, רמסו, שילחו תרנגולות מקרקרות מול פניה, ליכלכו את שמלתה באבק ובכתמי עגבניות, תקעו ידיים בגבה ומרפקים בצלעותיה עד שחשבה שהיא נחנקת בתוך המהומה.
למזלה קם הנהג ממושבו והחל צועק:
"יאללה, יאללה! אני אסגור את הדלת אם לא תפסיקו להידחף!"
ראה שאינם נשמעים לו ודחף בכוח כמה מן העומדות החוצה ושיחרר את ציפורה מפקעת הנשים שהיתה אחוזה בה והעלה אותה שתי מדרגות עד שיכלה לשאוף אוויר. המאבק נמשך בקהל עד שנאלץ הנהג לסגור את הדלת פעם ופעמיים, ורק אחר-כך הכניסם אחד-אחד פנימה.
ציפורה תפסה מקום ליד החלון. כמה דקות ישבה חסרת-אונים ואותות המאבק ניכרים בה. אחר-כך פתחה את אחד השבועונים והסתכלה בו.
האוטובוס התמלא במהרה. תחילה נתפסו המקומות שליד החלונות, אחר-כך הפנימיים. במעבר הצר שבין טורי הכיסאות נערמו סלים ושקים, תחת המושבים קירקרו תרנגולות וניקרו ברגלי היושבים, וליד הדלת האמצעית שׂם מישהו דודי-כביסה ריקים שחסמו כליל את המעבר אל החלק האחורי. אנשים צעקו ודחפו, הצעירים עברו את מסלול-המכשולים כשהם מבצעים להטוט של הליכת-ידיים על משענות המושבים שעה שרגליהם תלויות באוויר. אחרים דרכו בגסות על הסלים ועוררו עליהם זעם מצד בעליהם, ותוך כדי כך התפתחו מריבות קולניות מלוּווֹת איומים ונפנופי-ידיים באוויר. מישהו שׂם תרנגולות בשבכת-הברזל המיועדת למזוודות ולתיקים מעל לראשי היושבים. התרנגולות הִכו בכנפיהן ופיזרו נוצות ועשו צורכיהן. וּפרץ וצווחה מזה ומזה.
לפתע החלו אנשים צועקים: "חליפה! חליפה!"
חליפה פילסה לה דרך במרפקיה הגדולים. זרועותיה השמנות וכתפיה רוטטות מתוך המאמץ, וכתמי-זיעה כהים עולים בבתי-שחייה. היא נשאה עימה כמה סלי-בד, שתי תרנגולות ושמיכת צמר-גפן עטופה בנייר וקשורה בחוט.
"יא חליפה!" קראו אחדים מן הגברים שעמדו במעבר, "מה שלומך? אפשר לעזור לך?"
הם התעלמו מדחיפותיה ושלחו אליה ידיים כדי לתפוס בסלים ובינתיים העבירו אותן לכמה מקומות צנועים בגופה, ובגלל הדוחק הרב היה קשה להם לאוספן והם נהנו לא מעט מן המגע החם בבשרה עד שהצליחה לנער אותם ממנה בצעקות.
"יא מַג'נוּנים, תתנו לי לעבור, חרא עליכּוּם!"
"שקט! שקט!" צעקו מן הקהל, "מה לך, חליפה? שוב פעם אַת מנַבּלת את הפה!"
גופה השמן ומזגה הסוער היו מפורסמים בין תושבי הכפר. וכיוון שידעו כי אין היחסים בינה לבין בעלה משוּפּרים כל-כך, ניסו מזלם בה ועיניהם בוערות בתשוקה למראה אבריה העצומים. באוטובוס היתה להם הזדמנות נפלאה לחוש זאת בלי להסתכן הרבה, מה עוד שגם את מכותיה המפורסמות לא יכלה להעיף בקלות בדוחק הרב.
אחד מן הפועלים העובדים בעיר, גבר צנום, לבוש בגדי-עבודה ונושא עימו תרמיל-צד צבאי מיושן ובו בקבוק ריק וכמה ראשי-כרוב טריים, עמד מולה וניענע בראשו:
"חליפה, למה צֶה אַת דוחפת לנו?"
סירוס לשונו עורר גלי-צחוק באוטובוס, והוא המשיך: "למה אַת צוֹנאת אותנו כל-כך, חליפה? צֶה לא טוב, באמת."
"לֵך!" צעקה עליו, "יא חמור שכמוך, לך!"
הנערים גיחכו ועזרו לו בדחיפה, ומשום שמאחוריה היה המעבר מלא אנשים לא יכלה להימלט מגופו ההדוק אליה. ואילו הוא, כדי להגן על עצמו, צעק:
"תפסיקי לדחוף, אישה. מה צֶה איתך, מצ'וּגעת?"
שירבב רגל אחת משלו בין רגליה הענקיות וקלט כדורי ביטנה וחזה הרכים וחש חום נעים והנאה.
חליפה ניסתה בכל כוחה לשחרר את ידה המחזיקה ברגליהן העקודות של שתי תרנגולות, ומשהצליחה – הרימה אותן ותוך צעקות-מחאה מצד יושבי הספסל שעל-ידה, אשר נפגעו מפירפוריהן, הנחיתה אותן במכה אחת על ראשו של הגבר הנדחק אליה, ובתוך הבהלה שבאה עליו מחמת השריטות והקרקורים השתחררה ממנו ומחיבוקו וחמקה הצידה.
השתחרר מן המכה שירדה עליו, מיד פרץ בצעקות ונופף באגרופו כלפיה: "מצ'וּגעת אַת! יַא מצ'וּגעת אחת! אַת יכולת להרוג אותי, יא מצוּפלצֶת שכמוֹך! רק לבית-מצ'וּגעים צריך לקחת אותך. רצית להוציא לי את העיניים? אה? אה?"
אכן, לולא צעק ואיים היה הקהל חושד בו כי בכוונה נדחף אליה. כאשר ניגשו והפרידו ביניהם, נרגע מהר והסתלק מיד לסוף האוטובוס כשהוא רוטן ומקלל. הנהג, שלמד מניסיונות קודמים, שתק כדי שלא לחולל מהומה חדשה. כל מילה שהיה זורק לחלל האוטובוס היתה מעוררת מיד תגובות חדשות, ולבסוף היה פורץ ריב בינו לבין הנוסעים.
עייפה ורותחת מן העלבון הצורב גילתה לפתע חליפה את המקום הפנוי שליד ציפורה ומיד צנחה עליו כשאחוריה הבריאים ממלאים את כולו ודוחקים את ציפורה הצנומה לפינת החלון. את סליה הניחה תחת המושב ואת השמיכה שׂמה על ברכיה והתרנגולות על השמיכה. אחת התרנגולות הִכתה בכנף צהובה מזוהמת על ידה הימנית של ציפורה והניחה סימן בעיתוניה.
ציפורה, שניסתה לצמצם עצמה ולהתעלם מן המתרחש סביבה, לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליה:
"בבקשה, אולי תזיזי קצת את התרנגולות שלך?"
בחפץ-לב היתה נמלטת מן האוטובוס ואולי מחכה לבא אחריו. אולם בדוחק הרב לא היתה כל אפשרות לצאת, ובינתיים החל האוטובוס נוסע.
חליפה לא שמעה את הבקשה. עסוקה היתה בסידור חפציה ובחילופי-דברים קולניים עם השכנים במעבר. ציפורה חזרה על דבריה, והפעם נגעה קלוֹת בזרועה של חליפה כדי להסב את תשומת-ליבה.
"יַא חצוּפה! מה אַת נוגעת בידיים שלי?" קראה חליפה, "מה אַת חושבת לך? נהיית אַנטיליגנטית וכבר אַת יכולה לעשות לנו מה שאַת רוצה? יַא חולנית שכמוך?"
"שתקי," אמרה לה ציפורה, "שתקי אַת וקחי הצידה את התרנגולות שלך ואל תדברי אליי יותר."
"שמעתם?" קראה חליפה, והשתדלה לרכז סביבה את התעניינות הנוסעים, "שמעתם? כבר לא נאה לה לדבר אליי. מה יש? מה אַת חושבת, אם אַת האישה של ניסים לוי כבר תוכלי להרים את הראש על כל האנשים שבכפר?"
הנימוק עורר קריאות של הסכמה מצד כל הקהל. ומדוע יסרבו? הנה הזדמנות נפלאה לראות בהשפלת ניסים לוי בלי להסתכן כלל, רק לעודד את חליפה לעשות את חשבונה עם אשתו – וממילא תיפול כל האשמה עליה. חליפה, שחשה בהסכמתם, התמלאה אומץ והפעם לא רק דחפה את התרנגולות לעומת ציפורה, אלא שיחררה אותן בכוונה מידיה והניחה להן ליפול לעֶברה ולנחות על ברכיה כשהן מרשרשות בערימת העיתונים המצויירים ומטנפות אותם. ההתגרוּת היתה גלוייה, והקהל עקב במתיחות אחר הנעשה. וחליפה, ללא בושה, הוסיפה:
"יותר טוב תעזרי לי במקום לדחוף אותי ולהפיל לי כל הדברים מהיד. מה אַת מתאוננת? אַת אין לך שום דבר לקחת עלייך, והבעל שלי לא כמו הבעל שלך, שיכול לקחת לך משרתת שתעשה לך את כל העבודה ואַת תלכי לך לטייל בעיר. מה נטפלת אליי?"
ציפורה היתה קרובה לבכי. לוּ היה ניסים כאן, חשבה, היה קם להגן עליה ונותן מנה הגונה אחת לכל אלה המרימים ראש בנוכחותה ומתבוננים בשתיקה כיצד חליפה מתעללת בה. אולם היא נזהרה מלהזכיר את שמו כדי שלא לעורר עליה לעג וצחוק וכדי שלא לאַשר את האשמותיה של חליפה. היא הרימה בשתיקה את התרנגולות והחזירה אותן לחבילה שעל ברכי חליפה. מן העיתונים נדף ריח לשלשת, ידיה התלכלכו ושוב היתה קרובה להקאה וחוששת שמא לא תוכל להתאפק בתוך האוטובוס. היא מיהרה לפתוח סדק בחלון ולשאוף מעט אוויר צח. איש לא עזר לה להרימו, ובקושי עלה הדבר בידה.
חליפה לא ויתרה על המשך המריבה. את התרנגולות שציפורה החזירה לחבילה הניחה לנפשן, ולא עוד אלא הרימה מעט את ברכה הימנית ויצרה שיפוע קל כלפי ציפורה. כל אותו זמן חייכה אל העומדים מולה שעקבו בעֵרנוּת אחר גלישתן האיטית של התרנגולות. לבסוף נפלו הללו שוב על ברכיה של ציפורה בקול-צווחה ונפנוף-כנפיים.
ציפורה, שעד אותו רגע לא הרגישה במזימה, קפצה כנשוכת נחש והחלה צועקת בקול היסטרי:
"תעזבי אותי! תפסיקי להתעסק איתי!"
ואילו חליפה ענתה להנאת כל הנוסעים: "ראיתם? ראיתם מי מדבר על להתעסק? יותר טוב תגידי לבעל שלך יפסיק להתעסק..."
"שתקי!"
"שתקי? ראיתם – עושה עצמה עליונה עליי, כאילו כל העולם לא יודע שהבעל שלה מתעסק עם הבת של חדידו ודופק אותה כל לילה בעיר!"
המילים עוררו גלי-צחוק וקריאות-שמחה מצד אנשי האוטובוס.
"בּראווֹ, יא חליפה, שווה הפה שלך זהב."
ורק אחדים ניסו לומר לה: "תפסיקי, תפסיקי, לא יפה לדבר כך."
ציפורה, משהרגישה שכל העיניים ננעצות בה, החווירה ואמרה:
"שקר!"
"שקר? חה-חה-חה!" החלה חליפה עושה תנועות גנדרניות בכתפיה. "היא עוד מגינה על הבעל שלה. תענוג לה, מתחלקת בו עם הקטנה של חדידו ומחכה לו כל לילה עד שיבוא עייף מן ההיא. חה-חה-חה! בחור בריא הבעל שלך אם נישאר לו עוד תיאבון אלייך, אחרי שאומרים כל הבחורים – ההיא מומחית גדולה במקצוע שלה."
ציפורה חשה כיצד כל גופה רועד ומתקומם בתוכה. הפרצופים מיטשטשים, טלטולי האוטובוס באים כמחלום רחוק. לוּ יכלה לענות לה, להשיב מנה אחת אפיים גם על מעללי בעלה, להשפילה ולעקור ממנה את הגאווה והחוצפה והשמחה-לאיד. גם על משה דויד היו סיפורים נאים – שיכרוּתוֹ, גלגוליו בעיר, מריבותיהם הקולניות, ילדיו המלוכלכים, ריטוניו כל היום. לוּ יכלה לשפוך הכול על ראש האישה הזאת היושבת לידה. והיא הכינה בליבה המון מילים ותשובות: "מוטב תדאגי לבעל השיכור שלך ואַל תכי אותי כמו שאַת מכה אותו. מוטב תרחצי הכּינים מתוך הילדים הפרועים שלך. מוטב תרחצי את עצמך כדי שלא יחפש נשים אחרות," ועוד, ועוד. "אבל מדוע אני לא יכולה להגיד עליו שום דבר רע?" אמרה לעצמה. "הנה יושבת אישתו ומקללת אותי ומתנקמת בי על הכאבים שלי, ועל הכאבים שלה, ועל המעשים המכוערים של בעלי, ואני במקום לחרף את בעלה כמו שהיא עושה לי אינני יכולה להגיד עליו שום דבר רע. מדוע? מדוע? למה אני לא יכולה לגרום בושה למשה דויד בשביל להציל את כבודי וכבד בעלי?" והיא הסבה פניה לחלון, חום פשט בכל אבריה והיא ניסתה להתעלם מן הצעקות והעלבון ולעגם של האנשים.
חליפה הרגישה שכל התגרוּתה אינה מועילה להוציא את ציפורה מגִדרה. להיפך, זו הסתגרה עוד יותר בתוך שִריונה, ונִדמה ששום כוח בעולם לא יוציאנה ממנו. לכן שינתה טעמה ודיברה בלשון רכה וארסית.
"היא שותקת, הגברת הנכבדה שלנו, היא שותקת ומצפצפת עלינו. אפילו לא איכפת לה כל מה שהאוזניים שלה שומעות מאיתנו עליה, מפני שכל הלב שלה מלא בוז אלינו. מתגאה עלינו, כאילו לא נולדה איתנו יחד באותה עיר. חכמה גדולה, עיתונים היא קונה לה!"
והחלה מושכת ממנה את החבילה כדי להראות לקהל.
"תפסיקי," קראה ציפורה ותפסה בכוח בחבילה. התרנגולות נשמטו בינתיים ונחו בשלווה על רצפת המכונית.
"תפסיקי, היא אומרת לי, תפסיקי! היא מתביישת בעיתונים שלה – אַנטיליגנטית. ואתם רוצים שאני אגלה לכם מדוע היא שותקת כל הדרך, מדוע היא לא אומרת בחזרה אף מילה רעה אחת על המשפחה שלי?"
"מדוע, חליפה?" קראו אליה, "מדוע? תגידי לנו."
"מפני שהיא שׂמה שוב עין, הממזרה הזאת, על הבעל שלי, שהיה הראשון אצלה – "
וכאן לא יכלה עוד ציפורה להתאפק ושלחה את כף-ידה אל פיה של חליפה וסתמה אותו בכל כוחה וצעקה:
"שקרנית! שקרנית! שלא תעֵזי להוציא מילים כאלה מהפה שלך! אני אהרוג אותך! אני ארצח אותך! אַת גַנָבה. מדוע סחבת לי את העיתונים? אני אסתום לך את הפה עם השקרים שלך!"
חליפה רק לרגע זה חיכתה – מיד הפילה את השמיכה והסתובבה אל ציפורה, סילקה את כף-ידה מעל פיה, תפסה ביד האחת בשׂערהּ ומשכה ראשה לאחור, ואילו ביד השנייה החלה מכה על פניה ושורטת וסוטרת לה ומתגברת עליה בכוחה העצום וצועקת אליה:
"שקרנית? שקרנית אַת תקראי לי? ואֶת היד שלך תעֵזי להרים עליי ולסתום לי את הפה? מה אַת חושבת לך, לבוא עלינו בכוח כמו שהבעל שלך עושה במחצבה עם הפועלים שלו? הנה לך, הנה לך בפרצוף בשביל מה שהוא נתן לבעלי! גנבה תקראי לי? ומה הבעל שלך? ומי גונב את השעות מהבעל שלי ומכל הפועלים במחצבה? מאיפה חשבת שיש לו כסף לתת לך בעד העיתונים, ובעד השמלה היפה שלך, והעוזרת שלך? ומדוע הילדים שלי הולכים מלוכלכים ברחוב ואַת מטיילת לך בעיר ולא עושה שום דבר? גנבה אַת קוראת לי? קחי! קחי!"
והיא תפסה בצווארה של ציפורה, ולאחר שמילאה את כל פניה שׂריטות החלה מושכת בשמלתה וקורעת אותה מעליה בכוח, בלי לשים לב לראשה המתעלף של ציפורה, ומורידה ממנה עוד ועוד עד שנגלה החזה הלבן ובמשיכה אחת נקרעת שארית האריג ומשתחרר אחד משדיה ונותר לו שם רועד ועירום בפיטמתו האדומה-כהה, בודד בתוך כל ההמולה והצעקות וההתרגשות שתקפה את הנוסעים.
עברו כמה רגעים עד שנדמה המהומה. חליפה נבהלה והרגישה לפתע שהגדישה את הסאה. מישהו קרא אליה:
"תפסיקי, תפסיקי! תכסי את זה. זה לא יפה חליפה מה שאַת עושה."
חליפה מיהרה ומשכה חזרה את השמלה על השד הקטן, תחבה אותו פנימה, הידקה עליו היטב ועזבה את ציפורה המתעלפת לנפשה.
אנשים החלו מתלחשים: "תיזהרי לך, חליפה! תיזהרי לך עכשיו מאוד מניסים לוי, רק ישמע מאשתו מה שעשית לה, ואַת תִראי – "
"אני מצפצפת עליו!" אמרה חליפה, "יבוא יגיד לי מדוע אישתו קראה לי גנבה."
אבל קולה בגד בה ובליבה החלה חוששת שמא הפריזה על המידה.
"אתם עדים! אתם עדים שהיא קראה לי גנבה!"
איש לא ענה לה. מישהו אמר: "אנחנו לא יודעים מה קרה, חליפה. זה העסק שלך איתה ועם בעלה. למה לנו צרות איתו? יכול להיות שהיא קראה לך, יכול להיות שלא, אנחנו לא בטוחים."
האוטובוס הגיע לכפר. האנשים ירדו מהר. חליפה אספה את חבילותיה, ציפורה ישבה מעולפת-למחצה ובוכייה, ראשה שעון לאחור על פינת החלון ועיניה עצומות.
"תיקחו אותה הביתה," אמרה חליפה לנשים שקמו איתה, "תיקחו אותה, אני מפחדת שהיא חולה."
והיא שׂמה את העיתונים בידה של ציפורה והידקה אותם תחת בית-שחייה.
"תסלחי לי, ציפורה. זה הכעס שלי לא ידע מה שהוא עושה. באמת שלא התכוונתי להעליב אותך ולפגוע בך."
ציפורה לא שמעה.
חליפה חמקה מן המכונית ומיהרה לעבור את הרחוב, על-פני ביתו של ניסים לוי, ולהגיע לביתה לפני שיתפרסם הדבר בכפר.
הנשים הרימו את ציפורה והביאו אותה לביתה. ניסים עמד בפתח המואר ומשראה אותן באות איתה מתוך חשכת הרחוב רץ למולן וקרא:
"מה קרה? איפה היא? מה קרה לה?"
"שום דבר, ניסים," הרגיעו אותו הנשים, "תפסה איזה ריב קטן והתחילה לבכות. לא היתה צריכה להתחיל להכות את האישה החזקה של משה דויד – ולא היו לה שריטות בפנים."
"היא? היא פגעה בה? אני תיכף אסדר איתה את החשבון. אבל תכניסו אותה קודם הביתה. היא חולה. אני מרגיש שהיא חולה מאוד."
בפתח פקחה ציפורה את עיניה וראתה את ניסים גוחן עליה, דואג.
"ניסים," קראה אליו בקול חלוש.
"מה יש? ציפורה, מה הם עשו לך?"
"הם העליבו אותי. העליבו אותי ואותך, ואני לא יכולתי לענות להם, אתה מבין?"
"אני אהרוג אותם, אני אהרוג את כולם!"
"לא, לא, אתה לא מבין? אני לא יכולתי לעשות לה מה שהיא עשתה לי. אני רוצה למות, ניסים."
חיבקה אותו כאשר הרים אותה ונשאהּ למיטתה ויִבּבה: "אני אמות, ניסים, אתה מבין?"
ניסים הביט בה ושתק.
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מיכל סנונית: אהוד ידידי שלום. קראתי כתמיד את רשימתה של זיוה שמיר. לפתע הרגשתי קצת כמו יתומה. מאמריה ומחקריה על הפזמון האלתרמני היו כה מרתקים ושופעי ידע, שגמעתי אותם בצמא. ופתאום... זהו? מחכה להמשכים בנושאים החדשים.
ואגב, אשר לשוללי אלתרמן, שלא לומר משמיציו, אספר בזה סיפור. דבוז'אק, המלחין האהוב והנערץ, לא זכה להכרה. בזו לו וביטלו אותו בהינף יד. כאשר שומן המהולל גילה אותו והעלה אותו על "המפה", רק אז זכה להוקרה והכרה עולמית. שלא לדבר על ואן גוך שהסיפור עליו ידוע, לא מכר תמונה בחייו... וד"ל.
ואשר ל"המחצבה". כאשר קראתי אותו כשראה אור, הייתי המומה. הספר היה מדהים בעיניי, ומרתק.
ואפרופו זה, סיפרה לי דליה רביקוביץ', בשעתו שכשהתחילה לפרסם, היתה תלמידתו של קורצווייל. ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב" ראה אור ואז, לדבריה, קורצווייל כתב עליה שיר הלל. "מה את חושבת," אמרה לי דליה, "זה מה ששם אותי על המפה, אחרת הייתי עוד ספר שירה." היא צדקה. באותה עת היו נותני טון שלפיהם נשק דבר. אבל זה לא מוריד מערכה של דליה שאכן – היתה משוררת נפלאה.
ואהוד, תודה על עיתונך. אני לא מסכימה עם דעותיך אבל כמה טוב שהוא קיים.
* אהוד: במאמר לסיכום שנת 1963 בספרות העברית, שפירסם ברוך קורצווייל במוסף "תרבות וספרות" בעריכת ד"ר יעקב הורביץ בעיתון "הארץ" לפני כ-60 שנה – הוא הקדיש שתי מילים לספרי הראשון "המחצבה" שיצא לאור באותה שנה – "רפורטז'ה לשעתה", וספק אם בכלל קרא את הספר. מאז לא הוסיף מילה על שום ספר שהוצאתי לאור בימי חייו.
דן מירון מעולם לא כתב אפילו מילה אחת על ספריי.
גרשון שקד התעלם מהספר והסרט "המחצבה" כאשר ערך למט"ח את הסדרה הטלוויזיונית "לשון המראות" על הספרות העברית. אני גם לא נזכר כלל בסדרה הזו, שהוקדשו בה חלקים ופרקים ארוכים לסופרים אחרים בני-דורי.
זיסי סתוי, שהיה עורך המוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות", בחר להשמיט את "המחצבה" בתור ספר המייצג את שנת 1963 בפרוזה העברית – לאחר שניסים קלדרון תקף את בחירתו.
ואילו כיום, בגיל 86, ממש קשה לי להאמין שכתבתי בעט נובע לפני 61 שנים את הרומאן המורכב ורב הדמויות הזה – בגיל 25 ובמשך שלושה שבועות בלבד, סטודנט בחדר שכור ברח' עקיבא 4 בירושלים!
* אורי בית אור: הערות לענייני אלתרמן ונעמי שמר:
1. עמוס, אבא של המוזיקאי חמי רודנר, הוא אדריכל וכותב. הכרתי אותו כשעבד במחלקה לתכנון של התק"מ ואני העני מרכז תכנון, אחזקה ובניין, בקיבוץ גבים. משום מה, הוא ידע עלי לפני שהרביתי במילים.
2. השיר "כחול ים המים" של אלתרמן: שמעתיו לראשונה לפני כ-80 שנה (!) כשהתארחתי בעין חרוד וצורפתי לילדי קבוצה שצעירים ממני בשנה (!). כשהם שמעו את שמי פצחו בשיר "אורים השמיים" וגו'. נעלבתי, פרצתי בבכי. המטפלת ניחמה אותי: "תראה איזה שם טוב יש לך. אורים השמיים... ירושלים... נגב... גליל... תלם... שמש שובי לנו..." נרגעתי. היום אני לא בוכה אם אני שומע את השיר.
3. כשלמדתי בסמינר ליד גבעת השלושה, היה הצייר צבי שור מנווה עוז, המורה לאמנות. זכיתי בהערכתו (כנראה שאז עוד ידעתי לצייר). הוא סיפר לי מדי פעם זוטות מעברו. בין השאר, שאל פעם את אלתרמן לפשר החיבור המשונה של פסוקי השיר הנ"ל. אלתרמן סיפר, שישב בקפה (כסית) והתערב עם חבר שהוא, המשורר, יכתוב שיר ארצישראלי ממש עם גבב מילים, מישהו ילחין (וזה הקובע, כידוע) – ודי יהיה בכך כדי לפרסם את השיר ולעשותו פופולרי. וכך היה.
4. היה עוד סיפור על חילופי דברים בין צבי שור לבין שלונסקי, אבל זה לא לעניין. חוץ מזה, בזבזתי המון אותיות.
* אירית שושני: אהוד יקר, אני מזדהה עם דבריו של יהודה גור-אריה באשר ל"שמירת נגיעה" של יובל דיין ותוהה איך ייתכן שמארגני האירוע לא תיחקרו את הזמרת החרדית בעוד מועד, ואיפשרו לה להלבין את פני נשיא ארה"ב.
המחדל הוא שלה ושלהם. חסרות זמרות חילוניות? ואם כן, אז אפשר היה לפחות לצייד אותה בכפפות...
* מאיר שרגאי: מספר המזרחן מרדכי קידר על ההגירה המצרית לא"י: עיקר ההגירה המצרית התרחש בשנות בניית תעלת סואץ. תושבי מצרים הוכרחו לעבודות כפייה בחפירה ידנית של התעלה. רבים נמלטו לא"י מעבודת הכפייה והתיישבו בה. שמותיהם כגון "מוצרי" נשמרו עד היום.
* אברהם כץ עוז: בשביל מה יש שוטרים וחיילים? איך זה שמדינת ישראל הצליחה לסרס את השוטרים והחיילים שלה? כנראה על ידי תקשורת עוינת ואולי יותר מדי מתייפייפת, ועל ידי שופטים טיפשים, ועל ידי חבורת פקידי מח"ש שלא מבינים מה אחריותם.
הכול התחיל כאשר חקלאי בנגב ראה בלילה ששודדים עדר הכבשים שלו, לקח את הנשק ברישיון שלו, איים ואח"כ ירה והרג את השודד... ואז התחילו הצרות שלו עם חקירות של שוטרים אידיוטים, שופטים טיפשים ופקידים שבמקום לתת לו מדליה, הביאו אותו לבית משפט.
נותנים את הנשק לשוטרים ולחיילים כדי להרוג פושעים, גנבים, טרוריסטים – ולא כדי להצטלם. את מח"ש צריך או לסגור או להחליף כי במח"ש צריך שכל וזה כנראה חסר שם. תנו לשוטרים ולחיילים להגן עלינו ולהרוג בנשק פושעים וטרוריסטים – אם צריך.
* אהוד: אני אוהב מאוד את פריז ואפילו מרבה לשוטט בה כיום באמצעות הסרטונים היומיים של יו-טיוב על החיים בה, או למשל הביצוע הנפלא של ההימנון הצרפתי מפי הזמרת מירל מאטייה. במרוצת חיי קראתי את יומנו של סבי יהודה ראב בן עזר מביקורו בפריס במשלחת אל הברון רוטשילד בשנת 1901, ואת סיפוריה של דודתי אסתר, ואת זיכרונותיו של אבי מהביקור בעיר, גם למדתי צרפתית באוניברסיטה, ולאחרונה ראיתי ביו-טיוב את המצעד הצבאי של ה-14 ביולי בשאנז אליזה שהיה מבויים וספקטקולרי למופת, בייחוד הפלוגה של לגיון הזרים עם הזקָנים, הגרזינים והסינרים החומים – ועם זאת קשה לי לשכוח שהמשטרה הפריזאית הסגירה ברצון רב את יהודי העיר לידי הגרמנים, ששלחו אותם למחנות ההשמדה, וכך נהגה גם ממשלת וישי.
"קזבלנקה" עם המפרי בוגארט ואינגריד ברגמן הוא סרט אמריקאי-"פטריוטי-צרפתי" נהדר, בייחוד הסצנה של שירת ההמנון במועדון הלילה – אבל אם אני לא טועה הצבא הצרפתי לא נחל שום ניצחון צבאי מאז ימי נפוליאון שכבש את מוסקבה הנשרפת (כמתואר ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי, וגם בסרט הרוסי משנת 1988 בבימויו ובהשתתפותו של השחקן הנהדר סרגיי בונדרצ'וק בתפקיד פייר בזאוחוב. קטעים רבים מהסרט מצויים ביו-טיוב) – וללא הצבא האמריקאי צרפת לא היה משתחררת מהכיבוש הגרמני בשתי מלחמות העולם.
בסרט דוקומנטארי ביו-טיוב על שחרור פריס בשנת 1944 נראה אמנם דה גול הגבוה, 1.96, בן ה-54 – בשפמו השחור הקצר ובכובע-המצחייה הצבאי-הצרפתי, בולט מעל לכל הסובבים אותו, אבל הם, נדמה לי כמעט כולם – מפקדים וחיילים אמריקאיים, וכל כלי הרכב העוברים במצעד, ג'יפים, קומאנדקרים, טנקים, תותחים ומשאיות, הם אמריקאיים וגדושים חיילים אמריקאיים.
ואשר ל"המחצבה". כאשר קראתי אותו כשראה אור, הייתי המומה. הספר היה מדהים בעיניי, ומרתק.
ואפרופו זה, סיפרה לי דליה רביקוביץ', בשעתו שכשהתחילה לפרסם, היתה תלמידתו של קורצווייל. ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב" ראה אור ואז, לדבריה, קורצווייל כתב עליה שיר הלל. "מה את חושבת," אמרה לי דליה, "זה מה ששם אותי על המפה, אחרת הייתי עוד ספר שירה." היא צדקה. באותה עת היו נותני טון שלפיהם נשק דבר. אבל זה לא מוריד מערכה של דליה שאכן – היתה משוררת נפלאה.
ואהוד, תודה על עיתונך. אני לא מסכימה עם דעותיך אבל כמה טוב שהוא קיים.
* אהוד: במאמר לסיכום שנת 1963 בספרות העברית, שפירסם ברוך קורצווייל במוסף "תרבות וספרות" בעריכת ד"ר יעקב הורביץ בעיתון "הארץ" לפני כ-60 שנה – הוא הקדיש שתי מילים לספרי הראשון "המחצבה" שיצא לאור באותה שנה – "רפורטז'ה לשעתה", וספק אם בכלל קרא את הספר. מאז לא הוסיף מילה על שום ספר שהוצאתי לאור בימי חייו.
דן מירון מעולם לא כתב אפילו מילה אחת על ספריי.
גרשון שקד התעלם מהספר והסרט "המחצבה" כאשר ערך למט"ח את הסדרה הטלוויזיונית "לשון המראות" על הספרות העברית. אני גם לא נזכר כלל בסדרה הזו, שהוקדשו בה חלקים ופרקים ארוכים לסופרים אחרים בני-דורי.
זיסי סתוי, שהיה עורך המוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות", בחר להשמיט את "המחצבה" בתור ספר המייצג את שנת 1963 בפרוזה העברית – לאחר שניסים קלדרון תקף את בחירתו.
ואילו כיום, בגיל 86, ממש קשה לי להאמין שכתבתי בעט נובע לפני 61 שנים את הרומאן המורכב ורב הדמויות הזה – בגיל 25 ובמשך שלושה שבועות בלבד, סטודנט בחדר שכור ברח' עקיבא 4 בירושלים!
* אורי בית אור: הערות לענייני אלתרמן ונעמי שמר:
1. עמוס, אבא של המוזיקאי חמי רודנר, הוא אדריכל וכותב. הכרתי אותו כשעבד במחלקה לתכנון של התק"מ ואני העני מרכז תכנון, אחזקה ובניין, בקיבוץ גבים. משום מה, הוא ידע עלי לפני שהרביתי במילים.
2. השיר "כחול ים המים" של אלתרמן: שמעתיו לראשונה לפני כ-80 שנה (!) כשהתארחתי בעין חרוד וצורפתי לילדי קבוצה שצעירים ממני בשנה (!). כשהם שמעו את שמי פצחו בשיר "אורים השמיים" וגו'. נעלבתי, פרצתי בבכי. המטפלת ניחמה אותי: "תראה איזה שם טוב יש לך. אורים השמיים... ירושלים... נגב... גליל... תלם... שמש שובי לנו..." נרגעתי. היום אני לא בוכה אם אני שומע את השיר.
3. כשלמדתי בסמינר ליד גבעת השלושה, היה הצייר צבי שור מנווה עוז, המורה לאמנות. זכיתי בהערכתו (כנראה שאז עוד ידעתי לצייר). הוא סיפר לי מדי פעם זוטות מעברו. בין השאר, שאל פעם את אלתרמן לפשר החיבור המשונה של פסוקי השיר הנ"ל. אלתרמן סיפר, שישב בקפה (כסית) והתערב עם חבר שהוא, המשורר, יכתוב שיר ארצישראלי ממש עם גבב מילים, מישהו ילחין (וזה הקובע, כידוע) – ודי יהיה בכך כדי לפרסם את השיר ולעשותו פופולרי. וכך היה.
4. היה עוד סיפור על חילופי דברים בין צבי שור לבין שלונסקי, אבל זה לא לעניין. חוץ מזה, בזבזתי המון אותיות.
* אירית שושני: אהוד יקר, אני מזדהה עם דבריו של יהודה גור-אריה באשר ל"שמירת נגיעה" של יובל דיין ותוהה איך ייתכן שמארגני האירוע לא תיחקרו את הזמרת החרדית בעוד מועד, ואיפשרו לה להלבין את פני נשיא ארה"ב.
המחדל הוא שלה ושלהם. חסרות זמרות חילוניות? ואם כן, אז אפשר היה לפחות לצייד אותה בכפפות...
* מאיר שרגאי: מספר המזרחן מרדכי קידר על ההגירה המצרית לא"י: עיקר ההגירה המצרית התרחש בשנות בניית תעלת סואץ. תושבי מצרים הוכרחו לעבודות כפייה בחפירה ידנית של התעלה. רבים נמלטו לא"י מעבודת הכפייה והתיישבו בה. שמותיהם כגון "מוצרי" נשמרו עד היום.
* אברהם כץ עוז: בשביל מה יש שוטרים וחיילים? איך זה שמדינת ישראל הצליחה לסרס את השוטרים והחיילים שלה? כנראה על ידי תקשורת עוינת ואולי יותר מדי מתייפייפת, ועל ידי שופטים טיפשים, ועל ידי חבורת פקידי מח"ש שלא מבינים מה אחריותם.
הכול התחיל כאשר חקלאי בנגב ראה בלילה ששודדים עדר הכבשים שלו, לקח את הנשק ברישיון שלו, איים ואח"כ ירה והרג את השודד... ואז התחילו הצרות שלו עם חקירות של שוטרים אידיוטים, שופטים טיפשים ופקידים שבמקום לתת לו מדליה, הביאו אותו לבית משפט.
נותנים את הנשק לשוטרים ולחיילים כדי להרוג פושעים, גנבים, טרוריסטים – ולא כדי להצטלם. את מח"ש צריך או לסגור או להחליף כי במח"ש צריך שכל וזה כנראה חסר שם. תנו לשוטרים ולחיילים להגן עלינו ולהרוג בנשק פושעים וטרוריסטים – אם צריך.
* אהוד: אני אוהב מאוד את פריז ואפילו מרבה לשוטט בה כיום באמצעות הסרטונים היומיים של יו-טיוב על החיים בה, או למשל הביצוע הנפלא של ההימנון הצרפתי מפי הזמרת מירל מאטייה. במרוצת חיי קראתי את יומנו של סבי יהודה ראב בן עזר מביקורו בפריס במשלחת אל הברון רוטשילד בשנת 1901, ואת סיפוריה של דודתי אסתר, ואת זיכרונותיו של אבי מהביקור בעיר, גם למדתי צרפתית באוניברסיטה, ולאחרונה ראיתי ביו-טיוב את המצעד הצבאי של ה-14 ביולי בשאנז אליזה שהיה מבויים וספקטקולרי למופת, בייחוד הפלוגה של לגיון הזרים עם הזקָנים, הגרזינים והסינרים החומים – ועם זאת קשה לי לשכוח שהמשטרה הפריזאית הסגירה ברצון רב את יהודי העיר לידי הגרמנים, ששלחו אותם למחנות ההשמדה, וכך נהגה גם ממשלת וישי.
"קזבלנקה" עם המפרי בוגארט ואינגריד ברגמן הוא סרט אמריקאי-"פטריוטי-צרפתי" נהדר, בייחוד הסצנה של שירת ההמנון במועדון הלילה – אבל אם אני לא טועה הצבא הצרפתי לא נחל שום ניצחון צבאי מאז ימי נפוליאון שכבש את מוסקבה הנשרפת (כמתואר ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי, וגם בסרט הרוסי משנת 1988 בבימויו ובהשתתפותו של השחקן הנהדר סרגיי בונדרצ'וק בתפקיד פייר בזאוחוב. קטעים רבים מהסרט מצויים ביו-טיוב) – וללא הצבא האמריקאי צרפת לא היה משתחררת מהכיבוש הגרמני בשתי מלחמות העולם.
בסרט דוקומנטארי ביו-טיוב על שחרור פריס בשנת 1944 נראה אמנם דה גול הגבוה, 1.96, בן ה-54 – בשפמו השחור הקצר ובכובע-המצחייה הצבאי-הצרפתי, בולט מעל לכל הסובבים אותו, אבל הם, נדמה לי כמעט כולם – מפקדים וחיילים אמריקאיים, וכל כלי הרכב העוברים במצעד, ג'יפים, קומאנדקרים, טנקים, תותחים ומשאיות, הם אמריקאיים וגדושים חיילים אמריקאיים.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).
("מעריב", 31.7.20)
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אהוד בן עזר: יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר
- זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש
- איליה בר-זאב: עֲקֵבוֹת בנחל (למשל, צבוֹע) (1)
- אורי הייטנר: צרור הערות 24.7.22
- מנחם רהט: הוצגה או מעולם לא?
- מתי דוד: הבג"צ נגד חוק הנאמנות למדינה
- רוֹן גֵּרָא: לְמִנְחַת שָׁמַיִם
- יונתן גורל: גבריאל על המוקד
- מיכאל רייך: הָאֲדָמָה עַל חִידוֹתֶיהָ
- יהודה גור-אריה: הבולען של נתנאל
- עדינה בר-אל: ממנצ'סטר לפרדסים בשרון
- נעמן כהן: לאחר שעיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא ציוני, מי השתתף השנה באזכרה לביאליק? ומי יוזמן ודאי בשנה הבאה?
- יערה בן-דוד / שני שירים: דאגה
- נסיה שפרן: פֶגֶ'ה
- אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מיכל סנונית: אהוד ידידי שלום. קראתי כתמיד את רשימתה של זיוה שמיר. לפתע הרגשתי קצת כמו יתומה. מאמריה ומחקריה על הפזמון האלתרמני היו כה מרתקים ושופעי ידע, שגמעתי אותם בצמא. ופתאום... זהו? מחכה להמשכים בנושאים החדשים.
- שאר הגליון