או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
פרק י.
"את לא חובשת! את מכאיבה לי בכוונה..." יושבת הג'ינג'ית כפופת-גו ובחזה חשוף בחדר-השינה של המאיירסונים, מול שולחן הטואלט, ומתלוננת בצרידות בפני צפרירה, הנשקפת בראי כשהיא עומדת מאחוריה.
"תשמעי, אני לא מכאיבה לך בכוונה, אבל אני חושבת שעם דקירה כזאתי בגב את צריכה ללכת לבית-חולים..."
"לא, בשום אופן!"
"תראי, היה לך מזל שהמספריים לא חדרו עמוק, אבל צריך לתת לך זריקת אנטי-טטנוס ולתפור. אחרת זה מסוכן, וגם תישאר לך צלקת לא-יפה."
"שתישאר. מה זה העסק שלך? רואים עלייך שהפרוסה שלך מרוחה תמיד בחמאה מהצד הנכון," מנסרת הג'ינג'ית בעקשנות.
"תראי, מה את פותחת עלי את הפה? גם ככה את לא יפהפייה מי-יודע-מה, והעור המג'ונג'ן שלך די מחורבן."
"לא צריך להתרגז, בנות. אולי ג'ייקוב יעיר את דודל, ודודל ייקח את ג'ינג'ית, שלא רוצה לגלות לנו מה שם שלה, בטנדר לדוקטור וולף שלנו בחובבי-ציון?" מציעה גברת מאיירסון כבדת-הרגליים, ומתקרבת אליהן.
"אי! אי! מה אני, פרה?" מתרגזת הג'ינג'ית. כל מגע של צפרירה מכאיב לה.
"גברת צעירה, את לא פרה, אבל במקרים כאלה דוקטור וולף מקבל לטיפול בלי לשאול שאלות, והאנגלים לא חושדים בו מפני שזה לא חלק מהפרקטיקה שלו."
"זה אי-אפשר. הדרך לחובבי-ציון כבר בטח סגורה בגלל העוצר והחיפושים של הצבא. תגידי, איך זה קרה לך?" שואלת צפרירה. "ערבים לא דוקרים במספריים." היא מרימה את המספריים, המוכתמים בדם, שמונחים על שולחן הטואלט. "הם נראים מספריים של יהודים."
"את חוקרת אותי?"
"את יודעת מה, אל תדברי. אם נפצעת בשירות המולדת או לא, מה אכפת לי, אני מטפלת בכל מי שקוראים אותי אליו, בלי לשאול שאלות."
"זאת הילדה המטורפת מכפר-מאהלר עשתה לי! חשבתי שהיא ישנה."
"עכשיו אני כבר לא מבינה כלום," אומרת גברת מאיירסון.
"מה עשית לה שהתנפלה עלייך?"
הג'ינג'ית שותקת.
"מה יהיה עם החולצה שלך? את רוצה לשמור אותה בשביל להתלונן במשטרה, או יותר טוב להשמיד?" ממשיכה צפרירה.
"אני אתן לה חולצה וחזייה של לורט," מציעה גברת מאיירסון.
"תראו, באמת תודה. אבל אם אני אישאר כאן, בטח תסגירו אותי?" שואלת הג'ינג'ית כקובעת עובדה. הצרידות שלה כרונית, ובקולה עומדת תלונה מתמדת.
"יש לך איזה תעודות עלייך?"
"לא."
"ביוספיה לא מסגירים אף אחד. יש אצלנו מספיק מקומות להסתיר אותך, ואני כבר הולכת לטלפן לדוקטור וולף שיבוא לטפל בך."
"בשעה כזאת?" מתפלאה צפרירה, ומתבוננת מהחלון המרושת החוצה, "תראי גברת מאיירסון, הירח כל פעם נעלם. רואים כאילו עשן שט בחוץ, אבל בלי ריח. יהיה לו קשה להגיע לכאן, אני חושבת שמתחיל ערפל."
"אל תדאגי, מיידלה, גם כשיש המלטה קשה אנחנו קוראים לו והוא בא בכל מזג-אוויר ובכל שעה, אז בשביל בן-אדם לא יבוא? את שומעת רעש אופנוע מהכביש?" גם גברת מאיירסון, במשקפיה העבים, עומדת עתה ליד חלון הקומה השנייה, הצופה על חלקה הדרומי-מערבי של האחוזה, לעבר הכרם ורמות-הצופים. "אולי במקרה היו צריכים את הדוקטור עוד פעם ברפת?"
"אני מכירה את הרעש. זה משוריין של הבריטים. באים לקחת מכאן את המייג'ור. בטח גם לעשות חיפוש." אומרת צפרירה.
*
לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתה רואה?" אומר השחור לארקאדי. "מישהו בטח כבר הלשין!"
"חכה," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.
"משורה..." לוחשים מבחוץ.
"תפדל, תפדלו..." פותח ארקאדי, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, כגמד. מעליו, במדרגות, ניצבות שלוש דמויות. "הי, מי זה? השלישי?"
"ששש..." לוחש הסבל ודוחף לפניו את מורטון הכפות מאחור בידיו, עיניו קשורות במטפחת, פיו סתום בגופייה, רק שפם העבות החום והאף הרומאי, הישר, בולטים ביניהן. "זה אנגלי שתפסנו בדרך. ניסה להתנפל עלינו. חשבנו, יותר טוב שיהיו שניים. אחד ברזרווה."
"אין שניים. יש רק אחד."
"למה? זה לא בן-אדם?"
"זה הבן-אדם בה"א-הידיעה. שלנו עשה ויברח."
"מה, לא הצלחתם לתפוס אותו?"
"טאוואל באלאכ, התאזר בסבלנות, יא-חביבי, תפסנו, אבל אומרים לך, עשה ויברח. קאפוט. יאללה, הכניסו את הטאוויל הזה. הי, אני לא מאמין, זה מורטון הידוע!"
במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, סרטי דרגה על שרווליו הקצרים, חגורת-עור אלכסונית לחזהו שממנה משתלשל, צמוד לחגורת-מותניו, נרתיק אקדח ריק. פיסת גזה מודבקת על מצחו, אחרת על ברכו – מגשש סרג'נט מורטון דרכו לאט, כעיוור, ויורד בצליעה למרתף. במשיכות-אף הוא משתדל להריח את המקום, ודומה שמזהה את הדפיניל החריף שנודף מנייר-העטיפה לפרי-ההדר.
*
בכביש האספלט, הנמתח כרצועה צרה בין שדות התבואה – מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, צועד לאור הירח מקס רוזין שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, כשומע בראשו מנגינה ורוקד לפי הקצב. בית-האריזה הגדול נמצא כקילומטר לפניו, מימין, בקצה הפרדס, מרחק כמה מאות צעדים בדרך כורכר כבושה היטב, שמכוניות עמוסות פרי נוסעות בה בחורף.
ממול מתקרב קול צלצול פעמונים עם רחש פסיעות רכות. תחילה מתגלה ערבי מנומנם עטוף כאפייה רוכב על חמורו בצד הכביש, על הבנקט. מעליו, קשור בחבל, מתנשא ראש של גמל פוסע בהילוך גלי, והזוגיים התלויים בצווארו משמיעים צליל חרוזים בפעמוני-פח, עלה ורד, עלה ורד בקצב הליכתו. הגמל נושא אבטיחים. אחריו צועד עוד גמל, ועוד אחד, ועוד, אורחת גמלים קשורים זה לזה, ולצידי דבשותיהם סלי-נצרים גדולים מרופדים שק ועמוסים אבטיחים ממקשות אום-אל-זעתר. האורחה יוצאת כמנהגה, מבעוד לילה, כדי להגיע השכם בבוקר לשוק הגדול של יפו.
"ואללה מג'נון!" פולט הערבי המנומנם למראה מקס החולף על פניו כרוח רפאים בהליכתו המוזרה.
*
"ליזה," מכניס ראשו פנימה ג'ייקוב מאיירסון, רומז לאשתו להתקרב ולוחש: "ג'ו הגיע עם איזו ידידה קטנה בנגליז'ה, שנידמה לי שאנחנו מכירים..."
"הלילה קורים כל כך הרבה דברים שאני כבר לא מבינה כלום," יוצאת עימו ליזה כבדת-הרגליים למסדרון. "תסביר לי, עם מי בא?"
"אני חושב, הבת של האשה שהיתה באה פעם לשטוף לך רצפה."
"של ויוי? מהספונג'ה?"
"כן, בשנה שעברה, כשהקטנה שלה היתה חולה, שלחה את הילדה הבלונדית היפהפיה לעזור לך במקומה, כזאת ילדה, ממש לא יכולנו להפסיק להביט בה."
"אתה וג'ו..."
"אמרו שאת השיער קיבלה בוודאי מאיזה אנגלי."
"ששש..." לוחשת ליזה. "ואיפה לורט?"
"בחדר שלה. אפילו לא רוצה לשבת קצת עם המייג'ור המסכן. והוא עכשיו בטרקלין עם ג'ו והילדה..."
"אוי ואבוי..."
"מה יש?"
"רק זה חסר לי עכשיו, שהקורבה, שהזנזונת הקטנה, הבת של הספונג'ה-וומן – תכיר את מי שאומרים שהוא אבא שלה, ותתאהב לי בג'ו שלי!"
"עכשיו גם אני לא מבין כלום."
*
לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל ולאלי הארוך, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"
"חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.
"משורה..." לוחשים מבחוץ.
"תפדל, יא-חביבי," ארקאדי נמוך-הקומה פותח, ומעליו, במדרגות, ניצב הקאובוי.
"מה אתה עושה פה? לא הלכת לעשות גאראח לשרמוטה? ואיפה הספרית? ומה אתה צולע?"
"אל תשאל. אותה דקרו בגב והיא שוכבת ביוספיה. ואני חטפתי מכות מהחאריאתים של הפלמ"ח, כוס-אמום. בקושי הצלחתי לברוח."
*
"אם אני רוצה עכשיו לצאת החוצה ולהיעלם, יתנו לי?"
"אני חושבת שלא," אומרת צפרירה.
"לך טוב," רועדת הג'ינג'ית, קולה הצרוד מנסר בקנאה. "יש לך מבט שבע על הפנים כמו חתול שגמר ללקק את השמנת. רואים שכולם אוהבים אותך. איזה ידיים נהדרות. את כמו כל היפים האלה מהעמק, ילדי 'תנובה', שכל היישוב והמוסדות הלאומיים רוקדים סביבם. אחד כמוכם אפילו האנגלים לא היו מעיזים לתלות!"
"אני לא מהעמק, אני בסך הכול מכאן, מרמות-הצופים."
"מה שלא יהיה, אותך לא יאסרו עוד מעט."
"מה מעיק עלייך? מה עשית הלילה שתקעו בך מספריים?"
הג'ינג'ית מליטה את פניה בידיה. "הייתי צריכה להיוולד גבר," עוברים בה ריטוטים של בכי כבוש. "אף אחד לא מזיז את התחת בשבילי. וקר לי."
צפרירה גוהרת עליה ומלטפת את שערה היבש, האדמוני, ושמה עליה חולצה נקייה.
"לא צריך. תני לי, לבד," מנסה הג'ינג'ית ללבוש את החולצה, אך עווית כאב עוצרת בעדה.
"את רואה?" לוקחת ממנה צפרירה את החולצה. עורה של הג'ינג'ית מנומש כולו, הפנים, מיפתח-החזה. פסים לבנים ויבשים של זיעה מלוחה נותרו מעל שדיה, ועורם יבש גם הוא. "חכי, קודם ארחץ אותך."
צפרירה מביאה קערת מים פושרים וכפפת-רחצה, מוחה בעדינות שרידי דם מהגב המנומש, נזהרת לא לגעת בפצע החבוש. מנקה את החזה, מנגבת, לוקחת קרם וולווטה מהטואלט של גברת מאיירסון, מורחת במקומות שנוקו ומעסה בעדינות. כשהיא חוזרת לגעת בשדיים, נאנחת הג'ינג'ית, ולחישתה הצרודה עולה ומדגדגת בתנוך-אוזנה של צפרירה, המוסתר-למחצה בשפעת השיער הכהה:
"עוד קצת, עוד, בקצה, את בחורה טובה, סליחה שהעלבתי אותך קודם."
"לא נורא," עוברת צפרירה באצבעותיה עם הוולווטה על השדיים היבשים, על הפטמות השקועות, ומעסה אותם. "ככה את מרגישה פחות את הדקירה?"
"קצת. איזה ידיים יפות יש לך. פעם חשבתי שאני אהיה הרבה יותר חזקה. את כל כך נדיבה. אף אחד לא אוהב אותי. את יודעת, אני עדיין לא..."
*
"אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז'ור דגלואר אט-אריווה... טה לה לה לה ל-ל-ל-לה... זה יהיה, קרב אחרון, במלחמת עולם...'
"מה אתה מזמזם שם כל הזמן, אורי?"
אני שותק. מה יש לי לענות לטמבלית הזאת?
"למה אתה סגור כל כך? ספר כבר משהו על עצמך, משהו שעוד לא סיפרת לאף אחד..." מפצירה רותי, נדחקת בחושך תחת הסדין ומתכסה בו יחד איתי.
"תעזבי אותי..."
"אל תהיה טמבל כמו גיורא..."
"טוב, יש דבר אחד שאני קצת מפחד ממנו," אני מנדב לשיחה.
"ערבים?"
"לא."
"גרמנים?"
"לא. לפעמים. בחלומות."
"אנגלים?"
"לא, טמבלית. פרים. הסתכלת פעם בפר מקרוב? היית מרגישה שהוא מביט אלייך בחזרה במבט ערמומי כזה, מהראש הכפוף שלו, כאילו רוצה לפתות אותך להיכנס למכלאה, ואז ימעך אותך על הצינורות או ישקיע אותך בנגיחת ראש בתוך עיסת הזבל המגעילה שהוא דורך עליה."
"די! אל תפחיד."
"וכשצריך להזריע פרה, סוגרים את כל הדלתות והשערים בחצר של סבא שלך ובקומות התחתונות. במכלאה של הפרים פותחים שער ברזל נמוך והפר מתחיל לרוץ דרך האורווה אל החצר, חוצה אותה באלכסון, עובר על-יד מגדל-המים שבאמצע החצר, ונעלם בפתח הרפת, שם מחכה לו הפרה-הכלה שלו."
"די תפסיק, אורי!"
"אל תפריעי לי ואל תדגדגי אותי, רותי. יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר עם גיורא, ללקק גושי קרח-של-שמנת שמצטברים על הסיפראטור במחלבה, מתחת לדירה של סבא שלך. הלכתי קצת יותר לאט וחלמתי."
"אפשר לנחש על מה?"
"אם תעצבני אותי, אני אפסיק לספר לך. פתאום הרגשתי כזה שקט מוזר מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהפינה רץ מולי גוש גדול, שזה כולו הפר השחור המתנשף, והנחיריים שלו רוטטים ומטפטפים מים, וערבי אחד שעובד ברפת רץ אחריו וצועק אלי מאחוריו מה אני עושה פה ומזהיר אותי שאזוז הצידה...
"התחלתי לברוח אבל הפר רץ מהר יותר. זה נמשך אולי שניות אחדות. הצלחתי להגיע רק עד לרגלי מגדל המים, אל מרפסת-הבטון המרובעת שיש לה רצפה ומעקה נמוך – ושמה זרקתי את עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה, מבחוץ, שכבתי ונצמדתי לבטון..."
"ככה..." היא נלחצת אלי. "ככה חזק, אורי?"
"אל תפריעי לי... באותו רגע הרגשתי כמו רעידת-אדמה, ומולי עולה אבק מהטלפיים של הפר הכבד, שרץ במהירות נוראה, כמו קטר – אם הוא יזוז רק סנטימטרים אחדים הצידה ממסלול הריצה הרגיל שלו, ימעך אותי כולי וישבור לי את עמוד-השידרה.
"כאשר עבר הרגשתי רק את הרוח שלו. קמתי. הוא כבר נעלם בצל השחור של פתח הרפת. גיורא שאל:
"'היי! מה קרה לך?'
"כאילו לא הבין בכלל מאיזו סכנת מוות יצאתי. ואולי פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד לא ניגש אלי, כאילו שאיש לא נמצא סביב או שאף אחד לא שם לב למה שקרה. וגם אני לא סיפרתי על זה לאף אחד, אפילו לא לאבא. הורדתי את האבק מהבגדים ונכנסתי עם גיורא למחלבה שמתחת לדירה של סבא שלך, ללקק את גושי-השמנת הקפואים מהסיפראטור, כמו גלידה."
"מה קרה לפר?"
"בדרך חזרה הוא כבר היה שקט. אחמד-המגמגם-מהרפת הוליך אותו בחח שיש לפר באף."
"אוי אורי, אוי אורי, אתה מסכן כזה," היא מנשקת ומחבקת אותי במזגה הסוער והרכושני. "אז תגיד כבר, תגיד – "
"מה?"
"נו, אתה יודע – "
אהוד בן עזר
המשך הפרק יבוא
