"משהו טוב קורה באל-על" – זועקות הפרסומות הענקיות בצירי הכבישים המרכזיים, במסגרת קמפיין להנסקת חברת התעופה הלאומית, אחרי שבשנים האחרונות מצבה היה בכי רע. סיסמה מוצלחת במיוחד בימים אלה, שבהם משהו רע קורה בישראל. והמשהו-רע הזה הולך ומחמיר מיום ליום, ממש עד כדי סיכון עצם קיומה של המדינה. ישראל קורעת את עצמה מבפנים! ישראל והתקשורת שלה ממוקדים עד תום ברפורמות של הממשלה, במיוחד זו המשפטית, והקיטוב מחמיר והולך. ה"חרדים לגורל המדינה" – הם המזעזעים את אושיותיה. הם הקוראים לא ללכת למילואים, להחריף את המאבק, לשתק את המדינה, אף לא לשלול מלחמת אחים. מחנה הבלתי-מרוצים מחמם את עצמו מהפגנה להפגנה, מחריף את האמצעים, מקצין את הביטויים. איבדו את הרסן, את שיקול הדעת, את הרצון לאחדות, העובדה שעם אחד אנחנו.

אז נכון. הממשלה היתה נמהרת במהלכיה ליישום תוכניות ולא רק בתחום המשפטי. אינני מבין מדוע צריך להכפיף את הספרייה הלאומית למשרד החינוך? אמנם, הטענה כאילו בכך תיפגע עצמאותה אינה מדוייקת, אבל קולות שהורמו נגד המהלך המתוכנן, הם הגורמים נזק, בצמצום תרומות ובהפקדות ארכיונים. חוק המדינה מצווה על כל מוציא לאור, ממוסד או פרטי, לשלוח שני עותקי-חובה מספריו למשמרת בספריה לאומית, שבניינה המפואר הולך ונשלם בקרית הממשלה. אז מה, יפסיקו לשלוח? יעברו על החוק? ועם זאת, איני רואה טעם בהצעה של השר קיש.

אינני מבין מדוע מתנכל שר התקשורת לתאגיד, שוקל לסוגרו או לשנות מתכונתו, להפסיק לממן אותו ומי יודע מה עוד. תפקיד שר תקשורת לעודד ריבוי כלי תקשורת, ולא להיות שר אי-תקשורת. ערוצי הטלוויזיה 12, 13, הם בפירוש ערוצי אופוזיציה. רוב הפרשנים שלהם מוטים, הכתבות משרתות בגלוי את המפגינים ומלבות את ההפגנות. לעומתם, ערוץ 11 ממלא תפקידו באיזון, לרוב.

יש לי חדשות לשר קרעי: למרות ש"התקשורת נגדנו", כפי שאומרים בליכוד, המפלגה לא ניזוקה ולא תינזק. ציבור תומכיה ימשיך לצפות בערוצי הטלוויזיה, ולא להתרשם ממה שמלעיטים אותו. יוכיחו תוצאות הבחירות – 32 מנדטים לליכוד, תנועת השלטון. אז למה לתחוב אצבע בעיניים ולספוג ביקורת קשה, גם מאלה שתומכים בממשלה ומייחלים לתיפקודה הנאות? למה להוסיף עילות למתנגדי הממשלה? לשונאי נתניהו? תתרכז הממשלה בנושאים הדחופים הדורשים תיקון ושינוי, ובל תוסיף עתה לחקיקה שלל נושאים שנויים-במחלוקת.

יש הסבר לדחיפות שבה הממשלה מחוקקת. אצה לה הדרך לחולל שינויים במגוון נרחב של נושאים, הנוגעים לכלל הציבור. מאז מהפך 1977, עת מפלגת הליכוד הגיעה לשלטון, ולמעשה עד להקמת הממשלה הנוכחית, רווחה בקרב ציבור תומכי הליכוד האימרה: "הליכוד בממשלה, אבל לא בשלטון." שלטון הפקידות והאליטות. אמירה נכונה למדי. עשרות שנים לא השכילה הליכוד להעלות את החינוך על פסים יותר לאומיים ומסורתיים, לא תמכה במיוחד במוסדות תרבות עם ניחוח לאומי, לא קיימה דיונים אידאולוגיים-רעיוניים, נהפכה למעין מפלגת-שלד, שרק לעת בחירות מתעוררת.

טרם מלאו חודשיים מאז כינון הממשלה – ושרים יורים לכל עבר, שר הישר בעיניו במשרדו יעשה, וראש הממשלה נאלץ להקדיש הרבה מזמנו לכיבוי שריפות. הסיבה לכך היא ההחלטה הנחושה לבצע כל מה שלא נעשה בעשרות שנות הליכוד בשלטון עד כה. מירון איזקסון כתב בשבוע שעבר כי "אנשי קואליציית נתניהו נראים בימים אלה כילדים שנכנסו לסופרמרקט אחרי זמן רב שנאסר עליהם לגשת אליו. הם מסתערים על מדפי הממתקים המפתים ומחמיצים מדפים אחרים שבהם יש מזון חיוני הרבה יותר. תוך שבועות אחדים מאז כינונה, ממשלת הימין-מלא-מלא מבטאת ריקנות בקביעת סדרי העדיפויות ובמשיכה העזה לבטל כמה שיותר מהקיים."

ואם להמשיך את משל המשורר, מדפים מתמוטטים על המסתערים עליהם, ורפורמות חיוניות ולגיטימיות אינן יוצאות אל הפועל. ראשי הממשלה הקודמים לנתניהו, מנחם בגין ויצחק שמיר, ידעו להתמתן בעת הצורך, להתגמש לפי העניין, בלי לוותר על העקרונות, מה שאין אנו רואים בימים אלה. תופעת ההתפוררות מבפנים מחריפה. אצל אויבינו שמחה לאיד. נסראללה מאיים "להרוג אותנו" (לא צריך להיבהל) ובירדן יש האומרים לנוכח המראות מישראל – "ימיהם של הציונים ספורים". אמירות שלעומתן אמירתו האומללה של סמוטריץ על חווארה – מחווירה.

ישראל מדינה משגשגת, מפותחת, נוסקת, עם טכנולוגיות מתקדמות בכל התחומים, שמעוררות קנאת העולם – אבל ניצבת על עברי פי פחת. הגיע הזמן להידברות ולאחריות: על אלה שבשלטון להתחשב בציבור המפגין נגד החקיקות, ועל אלה שברחובות להכיר בזכות הריבון לחוקק אבל בחוכמה, בהדרגה (אלא אם כן רוצה ציבור "מודלק" זה בכאוס, להפיל בכל מחיר את הממשלה). עוד לא אבדה התקווה שמשהו טוב יקרה גם בישראל.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

חלק ניכר מהתקשורת הישראלית נוטף שנאה ומייחל לחורבן ישראל!

אפשר לקבוע חד משמעית כי אכן השתבשה דעתם של חלק ממנהיגי המחאה במעשיהם המופקרים וחסרי האחריות ב"יום השיבוש". חסימת עורקים ראשיים, הנחת תלתליות במרכזי הכבישים, הפרות סדר ברכבות, הפרות הסדר הציבורי באופן האלים והמנוגד לחוק, פריצת מחסומים משטרתיים, יידוי חפצים כנגד השוטרים ותקיפתם, תקיפת עיתונאים.

שיא התפארת הבזויה היתה ללא ספק המצור על המספרה בה הסתפרה אשת ראש הממשלה, אלו פירות הבאושים של ההסתה הפרועה היוצאת מקרב חלק מהנהגת המוחים, זהו הבואש המרחף מעל המפגינים הנורמטיביים שהגיעו למחות וקיבלו מופע של כאוס ואנרכיה.

האקדמיה ללשון העברית קבעה כי המילה שיבוש הינה: "טעות, בלבול, כגון 'שיבושי לשון' קלקול, הפרעה במהלך התקין והסדיר של פעולה או של מערכת וכדומה." בסמיכות לביאור המילה "שיבוש", מוצג הצירוף "שיבוש הדעת" ופירושו על פי האקדמיה, "היעדר דעה צלולה."

משהו בהחלט השתבש בקרב חלקים בחברה הישראלית אשר אינם מוכנים לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור במדינת ישראל. באופן אנטי דמוקרטי בעליל החליטו מי שסירבו לקבל את בחירת העם לזרוע כאוס בכל תחומי החיים של אזרחי המדינה, המטרה מקדשת את האמצעים, מקריאה למרי אזרחי דרך סירוב פקודה ועד לקריאה למלחמת אחים.

חלק מאלה שדעתם השתבשה בעקבות סירובם לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, החליטו לפרום את כל המאחה והמחבר בחברה הישראלית, החליטו לקדוח חורים בלב המכנה המשותף הישראלי.

הצודקים תמיד, המוסריים תמיד, הממלכתיים תמיד, בעלי הבית תמיד, אדוני הארץ תמיד, החליטו לשרוף את האסמים, לקרוע קרעים גדולים בחברה, לזרוע כאוס, להרוס ולשבש, לשבש תוך כדי חציית קווים אדומים.

המחאה הלגיטימית חשובה עד מאוד, זכות המחאה הינה זכות יסוד, אלא שחלק ממובילי המחאה איבדו את הלגיטימיות בשל התנהגותם חסרת האחריות, המופקרת, התנהלות של בריונות, אלימות, אנרכיזם בתפארתו. חלק ממובילי המחאה פועלים ללא הרף להפצת בדותות בארץ ובעולם, להבאשת ריחה של מדינת ישראל ביצירת מצגי שווא נגד ממשלת ישראל הנבחרת ברוב מובהק בבחירות דמוקרטיות.

אכן, המעיין המפכה של היצירתיות בקרב חלק ממובילי המחאה, בהם גורמים ממומנים על ידי גופים עלומים, הביאו לעולם סדרת ימים מלאי חרון, עברה וזעם.

אחרי יום ההכפשה, יום הביזוי, יום הפירוד, יום ההתקוממות, יום ההתנגדות, יום הזעם, יום הגניבה, יום החסימה, יום הסירוב, יום הפירוק, יום המצור, יום ההבאשה – הגיע יום השיבוש, יום בו חלק ממובילי המחאה מתנהגים כמי שדעתם השתבשה, לא פחות.

לשמוע ראשי ממשלה לשעבר, רמטכ"לים לשעבר, בכירי זרועות ביטחון לשעבר, נבחרי ציבור לשעבר, בכירי מערכת משפט לשעבר, סרבני הידברות אשר אטמו מוחם, אוזניהם וליבם לנהל שיג ושיח עם אחיהם. לשמוע חלק מחבורת אדוני הארץ, הנושאת את דגל הזעם והאיבה, השנאה והפלגנות, דגל אתה בחרתנו לשלטון תמיד, מותירה את האזרח שומר החוק והדמוקרט – ללא מילים, מנקה אוזניו, משפשף עיניו, מחניק מילותיו מול גודל השבר של חלק מהנהגת המחאה.

דעתו וראייתו, מוחו ותבונתו של רוב מוחלט בציבור הישראלי, אינה משובשת, הם מזהים את התהליכים חסרי האחריות והמופקרים של מייסדי "יום השיבוש" ונדים בחמלה לחלק מחבורת הנהגת המחאה, סרבני קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות.

"יום השיבוש" חלף עבר, מותיר שריטה נוספת ביחד הישראלי, אך בעיקר מספר את סיפורם של מי שהתרגלו לשלוט, מי ששולטים ללא מיצרים במוקדי הכוח וההשפעה בציבוריות הישראלית, מי שהחלק הארי של התקשורת מופעל על ידם ומדברר אותם, מי שחלק ממערכת המשפט מצופף עימו שורות, מי ששולט ביד רמה במוקדי ההשפעה.

הדמוקרטיה במדינת ישראל חזקה יותר ממספידה, איתנה יותר מכל "מגינה", מכל אדוני הארץ אשר חלקם הינם מופת לאנרכיה, לדיקטטורה, לסתימת פיות, למשטרת מחשבות, לממונים על הדעות.

הרפורמה המשפטית הנדרשת והחשובה מאוד לתיקון מערכת המשפט אינה הסיבה האמיתית לימי העברה חרון וזעם, בהם חוזה העם מאז כינונה של הממשלה הנבחרת, הסיבה האמיתית היא הסירוב הקנאי, הפנאטי לקבל את תוצאות הבחירות. החלק הארי של המוחים, אשר הולעטו בתיאורי אימה, הואבסו במחזות פחד, הורוו בשירי קדרות ואופל – באמת חרדים משינוי המשטר במדינת ישראל בעקבות החקיקה לתיקון מערכת המשפט.

מוחים אלה, שלא כחלק ממנהיגיהם המופקרים וחסרי האחריות, ראויים לחיבוק אוהב, לכבוד על היותם מאהביה של מדינת ישראל, על היותם ציונים אמיתיים החרדים לגורלה של המדינה, החוששים מהתהליכים שחלק ממובילי המחאה המופקרים, מתארים בפניהם באופן מגמתי, מוטה ומהונדס.

ראויים המוחים להנהגה אחראית יותר, הנהגה המבינה כי הידברות היא החלק הראשון בהתייחסות, הנהגה המחזקת את המכנה המשותף, הנהגה שלא תתעטף בדגלי ישראל ומתחתם תפעל לחורבנה.

עמנואל בן חמו

על "השיר שלא שרו מעולם"

מאת הרצל חקק 2023, 320 עמ'

ועל "סולם הכלים השבורים"

מאת בלפור חקק 2023, 320 עמ'

12 רשימות פירסמתי עד כה על התופעה המרנינה הזאת – האחים התאומים, המשוררים הרצל ובלפור חקק, וזאת הפעם ה-13 שאני נפגש עם פרי רוחם של השניים, ואני פוגש שוב בידע חובק עולם שלהם בתנ"ך – בפרט (כידוע, היו השניים חתני התנ"ך) וב"ארון הספרים היהודי" – בכלל (מונח שחידש הסופר חיים הזז, כמצוין בהערתו של בלפור לשיר "שורות מתוך התוהו", עמ' 267), וידע אדיר במבוכיה ובמסתריה של השפה העברית.

ציינתי שבניגוד לקונצפט החלוצי שנבנה על מרד בהורים ובמסורת, השניים מביעים אהבה אדירה והערכה מפליגה כלפי ההורים, הסבים, ואפילו כלפי הוריהם של הסבים, והאהבה מופנית בצורה מכמירת לב כלפי בנות הזוג. הזיקה החזקה למורשת המשפחה מנתבת אותם אל שורשיה של משפחה זאת בבגדד, ואל האסון שפקד את הקהילה בפרהוד של 1941, כאשר שני דודיו (אחיה של האם) נרצחו בפרעות אלו. בלפור מזכיר גם את "הפרהוד השני", כאשר סדאם חוסיין מחריב את השכונות היהודיות ואת בתי הקברות שלהן בבגדאד (עמ' 89). הרצל ובלפור אינם חוששים להביע את הפטריוטיות שלהם, ואת אהבתם למולדת שקלטה אותם במעברה (שטבעה בשיטפונות החורף), ואחר כך בבתי סיידוף בירושלים, אליה כמהה המשפחה עוד בגולה, הם מבטאים אהבה גדולה לירושלים, כפי שגם באה לידי ביטוי בספר המשותף שלהם "ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים, שירים על ירושלים", שלהבת תשפ"ב.

ציינתי ברשימותיי הקודמות כי לאחר שחדלו לחתום שניהם יחד על ספריהם המשותפים, הם החלו לכתוב ספרים בנפרד, אבל הם מוציאים אותם תמיד בו זמנית, באותה תבנית, ובאותו מיספר עמודים. מסתבר שהאהבה והרעות הקיימות בין שניהם הן המניע לאהבה שלהם כלפי משפחתם, המסורת, השפה והמולדת.

ציינתי ברשימותיי הקודמות שהרצל הוא משורר יותר הגותי, ושיריו ארוכים מאוד, ואילו בלפור הוא יותר קומוניקטיבי, הבדל זה מוחש גם בספרים הנוכחיים, ולא רק זאת, שמות השירים של בלפור מרמזים על תוכנם, ואילו שמות השירים של הרצל, על הרוב הם חידתיים, הרי טעימה לשמות שירים מספרו של הרצל: "האם יאיר הפשר מעבר לגשר" (עמ' 10), "צו יאיר דיו אלוהי" (עמ' 85), "שפת ברית והיא נוכרית" (עמ' 189), "פעמון התימהון וההמנון" (עמ' 241). לעומת זאת אצל בלפור נמצא שמות שירים, שכאמור, מרמזים ישירות לתוכן, כמו "עץ משפחה" (עמ' 44), "על גורל היהודי, מפגש הדורות" (עמ' 63), "זיכרון ממלחמת ששת הימים" (עמ' 116), "המצורעים של ילדותי" (עמ' 182).

חטיבה מרכזית בשירים של השניים היא הבעת תודה והערכה לאישים בספרות, באמנות ובתרבות בכלל. אצל הרצל נמצא שירים ללאה גולדברג, אלזה לסקר שילר, י"ח ברנר, ש"י עגנון, פנחס שדה, ראובן רובין, נחום גוטמן, משה קסטל, אלכסנדר זייד, ביאליק, נתן זך. אצל בלפור נמצא בנוסף שירים לאלי כהן, רשב"ג, דליה רביקוביץ', אהרן זכאי, יהודה הלוי, אברהם חלפי, ר' נחמן מברסלב.

בחטיבה רחבה מאוד בספרו של הרצל אנו מוצאים את דאגתו לירידת קרנה של השירה בעטייה של הנטייה המכוונת ל"רזון", וכן אנו מוצאים בספרו 55 עמודים (314-259) שעניינם "מפתח ארמזים ומקורות" לקובץ בספר ששמו כשם הספר כולו "השיר שלא שרו מעולם".

בלפור אינו מקצה חלק מספרו לפיענוח ארמזים, אבל גם הוא מפרש את ארמזיו, אם בהערות בסוף השירים, ואם בהקדמה לשירים (ראו דוגמאות בעמ' 65, 148, 174, 200). אני סבור ששניהם טועים – משוררים מצניעים בשיריהם רמזים וארמזים, וזה תפקידם של הקוראים, המבקרים והחוקרים לפענחם. סופרת מוערכת כמו עמליה כהנא כרמון שגתה קשות כאשר החליטה שהמבקרים (הגברים!) אינם מבינים אותה, ולכן עליה לפענח את כתביה בעצמה.

הרצל מקדיש שירים למלך הטראגי, שאול, שדויד הוציא אותו מדעתו, והמשורר שלנו מבקש להעניק לו ארוכה לאחר אלפיים שנה: "עכשיו שאול יקום, הוא יעשה / את המסע הגדול מן הגלבוע לירושלים / ... הנה הנזר, אצעדה. / דוד יבוא לכתוב קינה, לבקש סליחה, / באתי עם נשמתי / לכתוב לשאול מגילת פרידה." (עמ' 99).

ברוח הפיוס ואחוות האחים, ששני המשוררים כל כך מייחלים, כותב הרצל על אחווה בין שני המלכים העוינים האלה: "את הנזר והאצעדה הביאו לירושלים / במרכבה של עננים. / ישובו שאול ודוד למלוך יחד לשיר / ודוד ינגן / ייתן מרגוע מענה לשאול." (עמ' 101).

בשני הספרים נמצא מחזורי שירים ארספואטיים, הגם שבנושא זה בלפור מרחיב יותר מהרצל, כפי שהוא גם עושה לגבי מחזורי השירים לאימא ולאבא, האב שאינו דומה לק' של קפקא, אבל דומה מאוד לסיזיפוס מהמיתולוגיה היוונית (עמ' 135, 136). וכיוון שאני מזכיר נושא זה, אצטט מהשיר של בלפור "כתב המלצה לאימא" (עמ' 79): "כשהלכה אימא אל חצר מותה / כדרך כל ההולכים / כתבנו לה המלצה באור תמיד בעלטה / לכל המלאכים." שיר מרטיט הלב אחר שלו הוא "יידישע מלוכה" (עמ' 125), שבו הסב שהגיע מעיראק, מבין את היהודי שמדבר יידיש, כשזה אומר ברעד את המילים "יידישע מלוכה."

שני המשוררים שלנו כאילו נולדו אל תוך השירה, ונכסי צאן ברזל שלה הם הרי שירתם של הגאונים – ביאליק ואלתרמן, וליבם של השניים נחמץ אל מול המתקפה חסרת השחר של נתן זך על שירתם. כאמור, שני האחים מצביעים על העוול שנעשה לגדולי אומה אלה, והרצל גם הקדיש לכך דברים במסה שלו המקדימה את מחזור השירים "השיר שלא שרו מעולם" (עמ' 182).

בדרך כלל רצנזיסט איננו אמור לייעץ למשורר איך לכתוב שירים, אמנע מלעשות את השטות הזאת, אבל משאלה אני מרשה לעצמי לבטא: ביאליק ואלתרמן, שהרצל ובלפור כל כך מעריצים, נקטו בפרוסודיה מדהימה ביופייה, וזו משאירה טעם של עוד. לחזור על הפרוסודיה של אלתרמן, למשל, זה גם לא אפשרי, וגם ייחשב בצדק לחיקוי, שהוא פסק דין מוות לכל שירה. מה כן? אולי יחתרו משוררים ליצירת פרוסודיה חדשה, מודרנית? הרי השירים של היום משוחררים לחלוטין מכבלים פרוסודיים, ויש גם המתהדרים בשפה רזה (ראו דבריו של הרצל בנדון), עושים רושם על הקורא כאילו מדובר בפרוזה (לעיתים פיוטית) הכתובה בשורות קצרות, ולא בשירה. לדעתי, שני המשוררים הידענים והמוכשרים שלנו יכולים להתמודד עם האתגר הזה (אם ימצאו לנכון, כמובן).

משה גרנות

קטע מתוך "זיכרונות מעולם הרפואה שלי"

(בימים של ה-ME TOO הקלאסי)

...כאחות אחראית במחלקה בה עבדתי, נתמנתה יום אחד, בחורה צעירה ונאה שהיתה פנויה וחיפשה חתן. זה לא בא כל כך בקלות, אף על פי שהיו לא מעט מחזרים.

כל בוקר, בבואו לעבודה, היה סגן המנהל, דבר ראשון, מזמין אותה אליו לחדרו כדי שתמסור לו דו"ח ריגול פנימי על מה שקרה במחלקה ביום אתמול מאז עזב את העבודה ועד הרגע. הכוונה כמובן לדין וחשבון על מעשיהם של הרופאים במחלקה, אולי אחד הרופאים הבכירים טיפל במישהי החשודה להיות פציינטית פרטית חס וחלילה, או משהו דומה. ומה שנגע לרופאים הצעירים יותר, אם מישהו מהם לא קיים הוראה כלשהי מהוראותיו. היא ששה כמובן לעשות את מלאכת הריכול הזאת, ומסרה לו כל דבר פעוט שעשה או לא עשה רופא זה או אחר. גם הוסיפה ממשאלות ליבה. משאלות ליבה הכמוסות היו בעיקר לכופף ולהכפיף את רצונה שלה על הצוות כולל הרופאים.

הסגן האמור נהג לחכות בחדר המדרגות של הבניין לרופאים שבואו לעבודה בשעה שמונה בבוקר, והיה מפתיע אותם בשאלות, כגון, איך זה שהתחלת את ביקור הערב אתמול בשעה עשר לחמש במקום בשעה חמש כפי שביקשתי? וכיו"ב.

הקרבה הזו לסגן המנהל, שעל פיו יישק כל דבר במחלקה, החמיאה מאד לאחות הצעירה. היא הרגישה בסיפוק גדול את עוצמת הכוח שנותן תפקיד כזה של לחשן ורכלן בכל המקומות. היא השתכרה מכוחה זה, ומיכולתה לפנות לסגן המנהל ישירות במשך היום, כדי לשטוח בפניו על עשייה זו או אחרת במחלקה שלא נראה לה.

תחילה הוא ליקט ממנה רק את הרכילות. בהמשך התחיל לגלות התעניינות גם בענייניה האישיים. היא שיתפה פעולה ברצון רב, וראתה בזה כבוד גדול שאיש בכיר במעמדו יתעניין בחייה הפרטיים.

בוקר אחד, בשיא ישיבת הריכולים היומית, הוא קם, פתח את הרוכסן של מכנסיו והתקרב אליה לחבקה ולנשקה. לדבריה היא מאוד נבוכה, ואיכשהו היא ביקשה סליחה ונסוגה לה לעמדתה בתחנת האחיות.

האירוע הזה לא גרם לה לחדול ממלאכת הריכול גם לאחר מכן. היא רק השתדלה לשמור מרחק מה מרוכסן מכנסיו של סגן המנהל. הסיפור מובא כמובן מפיה. היא סיפרה אותו לא כדי לציינו לשלילה, כדבר חריג שיש לגנותו, (בימינו כ"הטרדה מינית"), כי אם כדי להאדיר את חשיבותה שלה. הנה הרופא הבכיר בכבודו ובעצמו מתעניין בה ואף חושק בה. שלא תחשבו שאני סתם אחת...

בתחילת עבודתי באותה מחלקה גינקולוגית ניהל אותה פרופ' מכובד. איש גבוה, ייקה מצ'כיה, בעל חזות רצינית עם משקפיים במסגרת קרן שחורה ועשיר ידע למכביר. העברית שלו היתה מצומצמת והוא דיבר בעיקר גרמנית. כמה מאנשי צוות הרופאים שלא ידעו שפת אשכנז, הלכו ולמדו גרמנית על מנת להבין אותו היטב וללמוד ממנו תורה. שכן הוא היה אשף במקצועו, וכוחו רב לו בניתוחים לפי אסכולת מרכז אירופה.

הוא שאישר את קבלתי להתמחות במחלקתו, אחרי ראיון אישי בסיועו של סגנו שהציג אותי בפניו בגרמנית. באותה העת הוא היה קרוב ליציאתו לגמלאות כך שפעילותו הקלינית במחלקה היתה מעטה יחסית. מדי פעם היה מנהל בעצמו את ביקור הבוקר במחלקה בלוויית כל הצוות. כאשר הבחין בי, הוא נזכר לשאול אותי מנין באתי והיכן למדתי רפואה וכו'. הסגן, בעל הריצ'רצ', אמר לו שגם אני, כמוהו, שירתי כחייל בארטילריה. המנהל חייך ואמר: "יא יא יופי."

והסגן סיכם: "קודם הוא היה בחיל התותחנים, עכשיו הוא בחיל התחתונים."

ומאז אני באותו החיל.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

3.2023

סוף חורף,

תחילת האביב,

עדיין מוריק סביב...

והנה מתוך הירוק –

מווריד ומסגיל,

בענפים ערומים,

בחן ובגיל:

הלא הוא כליל החביב

של החורש והאביב!

נ.ב.

מי חשב 

כי ורוד וירוק –

ישתלבו מקרוב ומרחוק,

ויחד בצחוק– 

יפרחו ויאירו בריח

בכרמל הזורח!!!...

שם העליתי חוויות מילדותי בקיבוץ (המשך)

א. איך הפכתי לגננת

על פי החלטת מזכירות קיבוץ רמת הכובש

בשנת 1955

ועדת החינוך היא שדנה ראשונה בהצעה שישלחו אותי ללמוד להיות גננת. אבל רק חברי המזכירות בקיבוץ, אחרי הוועדה, הם שקיבלו את ההחלטה ואפשרו לי ללמוד גננות, ובאותן שנים למדו בבית ברל, מוסד לימודי שהיה קרוב לרמת הכובש. מתברר שההחלטה נפלה כי שרתי יפה. ולמעשה, אימא שלי, שאהבה מאוד ילדים וטיפלה בהם במסירות בקיבוץ, היא שדירבנה אותי ללמוד והציעה למוסדות הקיבוץ שאלך ללמוד. הסמינר בבית ברל, שנועד לתנועה הקיבוצית, רק נפתח ואני הייתי במחזור הראשון שלו. המסגרת שהתגבשה היתה לינה במהלך השבוע בסמינר אבל בסוף השבוע חוזרים הביתה. ישנו שם שלוש בנות בחדר אבל היינו רגילות לכך מהבית, מחדרי הילדים.

סידרי הלימוד היו מעניינים ורציניים, אף כי אז למדו רק שנתיים. למדנו הרבה, תנ"ך כמובן, כי הרי איש לא חשב על הדתה והתנ"ך היה להורינו בסיס לחזרה לארץ האבות אחרי אלפיים שנות גלות. העמקנו במיוחד במדעי החינוך כמו מתודיקה, בוטניקה, ריתמיקה. בנוסף הצטרפתי למקהלה ונהניתי לשיר בה.

אבל מעל הכול אהבתי את מלאכת היד. הייתי מכינה בובות מנייר, והתאמתי להן בגדים משאריות של בדים שמצאתי במתפרה בקיבוץ. הבובות נמצאות איתי עד היום בבית המוגן. עשיתי גם רכבת מעץ שמסרתי לבן-אחי ועד היום אני מתגעגעת לרכבת זו.

כגננת השתדלתי ליישם את מה שלמדתי. הייתי מקדישה זמן לעבודות חימר ולציור. בנוסף הייתי מקפידה על שיעורי ריכוז (זמני סיפור). הייתי אוהבת לראות את הילדים מרוכזים מקשיבים וסקרניים. הייתי לוקחות אותם לטיולים בשדות הקיבוץ. הקפדתי אחרי כל טיול להביא דבר מה כמזכרת מהטיול לדוגמת פרח, אבן ופירות. בסמינר למדנו שלהביא מזכרת משאיר זיכרון נוסף להתרשמות מהטיול. בהמשך חיי גם מטיולים מחוץ לארץ הבאתי לעצמי מזכרות, כגון צנצנת, בובה, בגד. קניות אלו בשבילי לא היו בזבוז של כסף כי עד היום אני שומרת אותן וכל חפץ שהבאתי מזכיר לי את המקום שטיילנו בו.

במחשבה לאחור, הוסללתי להיות גננת. נתתי לקיבוץ להחליט בשבילי, דבר שהיה מקובל בזמנו. לא הצטערתי על כך, כי נהניתי מעבודתי כגננת, אבל זו לא היתה החלטה מודעת שלי. כך גם בצבא. בצבא הייתי פקידה ונהניתי מעבודה זו. לסדר ניירות בתיקים, להתלבש יפה, לקבל אנשים ולעזור להם במבוקשם אבל רק לאחר שנשלחתי לעבודה זו מיציתי את האפשרויות הגלומות בה. היום אני חושבת שהייתי יותר נהנית מעבודת הגננת. אבל הנסיבות הביאו למה שהיה, ואני כלל לא מצטערת על כך.

ב. איך רבנו ברמת הכובש והתפלגנו לשני קיבוצים

בגלל אידאולוגיה

על רקע הימים הסוערים של היום, ההפגנות והפילוג הלאומי לשני מחנות, אני רק רוצה להזכיר שכבר ידענו פילוגים כואבים, מייסרים ובעלי תוצאות קשות, ורק אזכיר במילים אחדות מה קרה בקיבוץ האהוב של ילדותי – כסימן אזהרה לכולנו.

הבסיס של הקיבוץ, זו צורת ההתיישבות השיתופית, היה חברות ואידיאולוגיה. ואמנם, הקיבוץ הצליח בפעילותו סביב המטרה משותפת, שהיתה לבנות יישוב קיבוצי ואת ארץ ישראל גם יחד. בקיבוץ היה שיתוף בכול, לא היה כסף פרטי, היתה עזרה הדדית ותמיכה בחולה ובחלש. בנינו והצלחנו, כבשנו את האדמה וכבשנו את העבודה. הכול היה באהבה, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

היינו משפחה מלוכדת ושמחה. אחים היינו לגורל ועשיה משותפת. עד שנת 1950. באותה שנה פורץ ויכוח בקיבוץ על פוליטיקה, על האידאולוגיה, והדרך כבר לא משותפת. מתווכחים על שאלות גדולות, כולל כיצד צריך להתנהל החינוך, כיצד צריכה להתנהל המדינה. הדעות לכאן ולכאן. מתלקח ויכוח גדול בהתלהבות ובנחישות. הוויכוח יוצר פילוג, ריחוק, כעס עמוק ותחרות גדולה מה יותר נכון. הפילוג הביא לרצון לנקמה, לפיצול, לנאומים היוצאים מכל הלב ולחימה ולרוגז מתפרצים. הגיע המצב לכך שלא בוחלים גם במכות. המצב התדרדר עד כדי כך שבסופו של דבר נאלצנו אני והור,יי ואחיי וכל המחנה האידאולוגי – לעזוב את המקום האהוב ואת החברים שהפכו לפתע לאויבים. והכאב קיים עד היום.

דרורה ברמן

אבל בסך הכול מזעזע אותי מה שהולך עכשיו, כאילו כולם מסוממים והיועצת המשפטית היא אוייב מבית, שארית ממינוי של סער שמעמיד פני צדיק.

בקיצור –אני תומכת בהמשך הערותיך ועמדותיך.

אהוד: החוק של עונש המוות למחבלים אינו חלק מן הרפורמה המשפטית, והוא כמובן מיותר כי יהיה צורך להפעיל אותו גם נגד יהודים מבצעי טרור רצחני, כמו שריפת משפחה פלסטינית – ומנגד הוא יעודד חטיפת יהודים והוצאתם להורג כתגובה על תלייתם של מחבלים פלסטיניים במערכת המשפט הישראלית. זה מה שקרה עם תליית שני הסרג'טים הבריטיים בידי אצ"ל בנתניה בתקופת המנדט.

ויקיפדיה: פרשת הסרג'נטים היא פרשת חטיפתם של שני סמלים (סרג'נטים) בריטיים על ידי האצ"ל ותלייתם בנתניה במהלך חודש יולי 1947. המעשה נעשה כנקמה על תלייתם של שלושה לוחמי האצ"ל על ידי הבריטים. מאז אירוע זה הפסיקו הבריטים לתלות לוחמי מחתרת יהודיים.

* הידד למפגיני המחאה נגד נתניהו ולמסרבי שירות המילואים. יש לכם בן-ברית נאמן על גבול הצפון: "מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה התייחס היום [6.3] בנאום בביירות למשבר הפוליטי בישראל ואמר כי 'מה שקורה בישראל הוא עוד סימן לסופה של היישות הציונית.'" ["הארץ" באינטרנט, 6.3].

* מכתב לחבר בארה"ב: שלחת לי היום מאמר של מייקל בלומברג ב"ניו יורק טיימס" נגד המהפכה המשפטית של נתניהו. אבל דע לך שאם לא תתאפשר בחוק בכנסת היכולת של הכנסת להתגבר על המערכת המשפטית בישראל – יש למערכת המשפטית כוח וכוונה להדיח בקרוב את נתניהו מראשות הממשלה בניגוד לרצון רוב העם בבחירות האחרונות. זו המלחמה האמיתית.

אגב, האם אתה יודע מה היתה עמדת ה"ניו יורק טיימס" במשך שנות הרצח של מיליוני היהודים באירופה במלחמת העולם השנייה?

* לעורך הסופר אהוד בן עזר. אני תומכת בכל מילה היוצאת מעטך המושחזת בעניין ההפגנות המטורפות – המסכנות את יציבות המדינה, ותמיכתך האמיצה בביבי מול הנחשול של ההסתה,  הקיטרוג  וההשמצות הבלתי פוסקות.

ובנוסף לצערי קיעקוע ועיקור השפה העברית ממקורותיה הגיע לפתחך. ההודעה שקיבלת בשם "אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל" רגע... למה לא הסופרים והסופרות העבריים והעבריות?...

הבטן מתהפכת מהחדרת אידאולוגיה פוליטית לעברית הנצחית. העיוות שלה, אף אם פושט בהסכמה, חנופה  וטרנדיות כשריפה בשדה קוצים – לתחושתי משול לאקט אלים.

ומי חש נעימות כאשר סכין [מטפורית] ננעצת לו בבטן. האם  אין העיוות הלז משול להפיכה דיקטטורית, בידי משטרת המחשבות הפמיניסטית? מי יגן על השפה העברית? לאיזה רמה של קהות חושים מגיעים אנשי המילה והספרות בישראל ששותקים נוכח רמיסת העברית. פשוט בושה.  

חוה ליבוביץ

אהוד: אם איני טועה אני הסופר העברי היחיד כיום שאינו מצרף קולו למקהלת נביאי השקר של "הזמן השחור", היחיד הניצב נגד הטירוף של "הפגנות המחאה" נגד "ההפיכה המשטרית".

במכתב העיתי שלי לא תתפרסם שום הודעה תחת השם המסורס החדש של האגודה, שמנוגד לכללי השפה העברית. אלא אם כן יהיה עליי לכתוב משהו כמו:

האם גם "אגודת הסופרות והסופרים העברים שאינם יודעים עברית בישראל" תומכת בהוצאתו של ראש ממשלת ישראל לנבצרות?

* דורון גיסין: אודי יקירי, צר לי שאיני מצוי ברזי השפה העברית כמוך. עבורי שור או פר או כל בן-בקר שכל הווייתו היא פריקת עול, השתוללות לא מרוסנת , הטלת פחד על סביבתו, פריצת גדרות ומסגרות, היותו לדוגמא שלילית וגורם להערצה של חסרי דעת, בורים ועמי ארצות, נוטלי החוק בידיהם, חמומי מוח שאינם מבחינים בין סדר ואנרכיה, הזויים ששמו להם למטרה להחזיר את המדינה והעם לימי שחרית ההיסטוריה ולהביא על כולם מלך משיח בנוסח המאות שלפני הספירה. אלה השוורים/פרים/בני-בקר שאחת דינם להפוך לנזיד, מרק, אומצות מדיום-רר, ופרק נשכח במורשת ונושא לסיפור אגדות מאוקינאווה. 

אודי: האם התכוונת ליאיר לפיד?

* אולי מישהו יוכל להזכיר לנו – מי כינה את מי "סמארקץ'" בכנסת ישראל לפני שנים רבות?

* אהוד: שבתי וקראתי את דבריה של נרי לבנה במוסף "הארץ" האחרון מה-3.3, יום שישי:

"קמתי בבוקר עם מועקה נוראה. הרגשתי לבד בתל אביב למרות שלא הייתי לבדי לרגע. בדיוק כמו שאנה ואוטו, גיבורי ספרו של הנס פאלאדה, שני אנשים רגילים לגמרי, הרגישו לבד בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. שבויים וחסרי אונים לגמרי בתוך מדינה שכוחות איומים השתלטו עליה ואין בידם לעשות מאום חוץ מלהפיץ בחשאי גלויות נגד המשטר.

"אני יודעת שאני לא לבד, שיותר מחצי מאזרחי המדינה היהודים מרגישים כמוני, וכמובן גם כל חבריי וחברותיי הישראלים בארץ ובחו"ל.

"הרצל כנראה טעה, היהודים לא יכולים להקים מדינה. הם מגיעים מהגולה ומיד נעשים מטומטמים. הרצל כנראה טעה, ואבא שלי, הציוני מאוד, כנראה צדק גם כשאמר 'נריקם, קחי את הילדים שלך ותברחי מכאן כמו האח שלך.'"

השורות האלה ראויות לדיראון עולם והן טימאו אפילו את עיתון "הארץ" – שגם כך כבר ירד לשפל תחתיות והפך ברובו לעלון תעמולה אנטי-ישראלי בסגנון העיתונות הבולשביקית והפשיסטית. בושה וחרפה! בושה אפילו למי שבעבר דבריו התפרסמו בעיתון הזה! – איך דברים מרושעים, שקריים, אנטישמיים ומטומטמים כאלה מתפרסמים בעיתון עברי? אתם יצאתם מדעתכם? – או שיש לכם חוזה הגנה סלקטיבי עם הטרור הפלסטיני, עם החמאס בעזה, עם החיזבאללה ועם האייתולות באיראן – שבזכות אמירת דברי שנאה מתועבים כאלה נגד ישראל – בכם הם לא יפגעו?

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".