[בעקבות הפירסום ב"מאזנים" כרך ע"א, גיליון מס' 2, חשון תשנ"ז, נובמבר 1996]

בניו-יורק חי צייר שניתן לכנותו בשם "צייר ארצישראלי" – אליאס אליהו ניומן, כבן תשעים וארבע. הוא נולד בפולין ב-1903, בהיותו בן עשר היגרה משפחתו לארה"ב. אחיו הבכור מרדכי הגיע לארץ-ישראל ב-1917 בתור חייל בגדוד העברי, ולימים נעשה למו"ל ידוע – הוצאת מ' ניומן. אליאס ביקר לראשונה בארץ ב-1925, שהה בה כשנתיים-שלוש ומאז שב וביקר בה פעמים אחדות תקופות ממושכות, לעיתים כשנתיים-שלוש. הציג בתערוכת "אמנים מודרניים", בצריף ה"אהל" בתל-אביב ב-1926, ובתערוכות אחרות בארץ ובארה"ב.

הוא שהה תקופת זמן בפריס ב-1929, ובנסיעותיו מארץ-ישראל לניו-יורק היה עובר בה. רישום עט של נחום גוטמן, משנת 1931, מתאר ארוחת פרידה לניומן בקפה "קופול" בפריס, בדרכו לארה"ב, אחרי שהותו בארץ-ישראל. המשתתפים הם סיגרד (אליהו סיגד), ציונה תג'ר, אבני, סנדר, ניומן, דויטש, דורה ונחום גוטמן.

במשך שנים נעשה ניומן לשגרירה הנאמן של האמנות הארצישראלית בארה"ב והרבה להרצות עליה ברחבי היבשת. ב-1932 התפרסם מאמר נרחב שלו בביטאון היהודי היוקרתי "opinion" בניו-יורק על "האמנות בפלשתינה".

בהזמנת מאיר וייסגל, מזכיר ההסתדרות הציונית בארה"ב, עבד ניומן בהקמת הביתן הארצישראלי בתערוכה הבינלאומית בניו-יורק ב-1939. את הביתן תכנן האדריכל (שהיה גם צייר) התל-אביבי אריה אל-חנני, שנסע לשם כך במיוחד עם אשתו לניו-יורק. באותה שנה פירסם ניומן את "האמנות בפלשתינה", קטלוג תערוכת האמנות הפלסטית בביתן הארצישראלי בתערוכה, שהכיל חמישים ביוגרפיות של אמנים ארצישראליים.

כריכת הבד של ספרו של אליאס ניומן בשנת 1939. הספר נמצא ברשותי.

מאז תקופת שהותו הממושכת האחרונה בארץ, שנסתיימה ב-1935, הוא מתגורר בניו-יורק.

אליאס ניומן: נוף שבע טחנות, הירקון, אקוורל על נייר, 35 50xס"מ. חתום.

מקור: אוסף זהרירה חריפאי ושלמה שבא. [כנראה מראשית שנות ה-30]

*

ניומן [1902-1999] הוא "אחרון הראשונים", כשמה של התערוכה שאצרה לו כרמלה רובין בבית ראובן בתל-אביב באביב 1996. בשנות ה-20 וה-30 צייר ניומן בארץ-ישראל באותו סגנון של חסד – כאילו מישהו נעלם בירך את ידי כל המחזיקים במכחול באותם ימים וצבע למענם את הארץ בצבעים שכמותם לא היה קודם ולא יהיו עוד לעולם. הוא היה מעורה בחברת הציירים והסופרים, צייר את ברש ורבינוביץ, וצוייר בידי גוטמן, לובין ותג'ר. בציורים ובצילומים הוא נראה בחור יפה ומושך את הלב, ונראה שחבריו הציירים אהבו לציירו.

יופיים של ציוריו הוא בעיקר באקוורלים. בקטעי זיכרונותיו, המתפרסמים בקטלוג של התערוכה, הוא מעיד ואומר: "רוב הציורים שציירתי היו נופים ובעיקר בצבעי מים. בזמן הראשון היו לי בעיות בהם נתקלו כל האמנים שבאו לארץ מאירופה ומאמריקה. היה קשה להתרגל לבהירות של השמש הארץ-ישראלית. כאן, שלא כמו בארצותינו הקודמות, אפשר היה לראות למרחקים ארוכים מאוד, ולא ידענו כיצד להעלות מרחבים אלה על הבד או הנייר. אני מצאתי כי האקוורל מתאים לי ביותר, צבעי המים המדוללים על גבי הנייר הלבן ברקע הצליחו להעביר את בהירות האור. שנים רבות אחר-כך פגשתי בטבריה את הצייר אוסקר קוקושקה, האקספרסיוניסט הגרמני הידוע, וראית כי גם הוא נאבק בכדי למסור את האור הארץ-ישראלי ואת המרחב. הצעתי לו לצייר מוקדם בבוקר או לפנות ערב."

אליאס ניומן

*

אליאס ניומן חי ופעל בארץ כצייר בתקופה שבה ביתה של דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, היה בית-ועד לסופרים ולאמנים. אם אכן הכיר אותה, הריהו אחרון האמנים הזוכרים אותה ואת הווילה המודרנית שבנה לה זאב רכטר ברחוב שבטי ישראל, כיום רחוב רופין, ואשר למרבה הצער לא השתמרה.

בביקורי בניו-יורק במאי 1996, ביקשתי מכרמלה רובין, הגרה באופן זמני בעיר לרגל עבודתו של בעלה, לקחתני לבקר אצל אליאס ניומן. כתבתי על תערוכתו מאמר ב"דבר ראשון" ותיארתי לעצמי שאולי גם הוא רוצה לראותנו.

את כרמלה פגשנו, אשתי יהודית ואני, כדרכם של ישראלים – בחנות בלומינגדיילס ברחוב 59 על השדרה השלישית. לאחר שגילתה כרמלה ליהודית את מכמני קומת-הקרקע של החנות – ירדנו ברכבת-התחתית ללאואר איסט-זייד, לסביבה שבה נמצאים בתי המשפט הפדרליים, הכלא המרכזי ומטה משטרת ניו-יורק.

עלינו לבית-דירות גדול הצופה לעבר הבניינים הללו והגענו באכסדרה פתוחה לדירתו של אליאס. כרמלה פרשה עליו את חסותה והיא דואגת לו כבת. אליאס בן התשעים ושלוש, רזה, מדבר בשקט, בעיקר אנגלית, זה קל לו יותר. צלול לגמרי. אני מקרב את אוזניי אליו כדי לשמוע וגם להבין. החדר הגדול מלא ספרים, ציורים על הקירות, תיקים עמוסי דפים מצויירים, מכתבים וקטעי עיתונים וחוברות, רובם ישנים ומצהיבים.

הוא מזכיר לי את הסלון של אסתר דודתי, תחת השולחן העגול נמצאו אצלה תמיד ז'ורנאלים בשפות אחדות. החדר דומה גם לדירתו של יצחק בשביס-זינגר, כפי שנראתה בסרט על חייו. הזמן כמו קפא כאן בשנות העבר.

אליאס זוכר את האדריכל אריה אל-חנני מתקופת עבודתם בהכנת התערוכה בניו-יורק, כיצד באו ברגל לקבלת-פנים שבה השתתפו נציגי כל המדינות, שירדו אליה ממכוניותיהם, איך היו הכריכים שם, ומה היה שיעור המשכורות הצנועות שקיבלו.

אני משתדל להסיט אותו לאסתר, שאת הביוגרפיה של אני כותב. אליאס יושב על הספה ואני על כיסא, סמוך אליו. הוא מספר שהכיר את אסתר, שהיתה נשואה לאיש עשיר ואחר-כך לצייר אלוויל, שגם אותו הכיר. לצערי אין לו סיפורים מעניינים על אודותיה.

במקום זאת הוא מספר לי על סטורס, מושל ירושלים הבריטי, שאותו הכיר וגם שלח עליו כתבה לעיתון אנגלי בארה"ב לאחר שריאיין אותו. את הכתבה תרגמה עבורו רחל ניומן, אשת אחיו, שאותה הוא מזכיר בחיבה.

תולדות הארץ מוכרות לי במקצת, ואני משלים פרטים אחדים בדברי אליאס מתוך שקראתי בשעתו את שלושת כרכי הזיכרונות של סטורס בתרגומו של אליהו עבאדי.

אליאס כלל אינו מתפלא על כך ונראה שנדמה לו כי אני, כמוהו, זוכר את הדברים בהתרחשותם.

חווייה דומה עברתי ב-1966, בפגישה לילית ממושכת עם בן-גוריון, כאשר שוחח עימי על תקופת העלייה הראשונה והשנייה בפתח-תקווה כאילו מתוקף היותי בן למשפחת ראב אני אמור לייצג, לזכור ולדעת הכול באיזו דרך-פלא גנטית.

אני שואל את אליאס גם על נחום גוטמן, והוא אומר שיש לו מכתב ממנו ומיד קם, הולך בקושי רב בעזרת מקל, אך מצליח לאתר בזמן קצר מכתב ששלח לו גוטמן ב-1936, כחצי שנה לאחר שנולדתי. אליאס מודה לי על הרשימה שכתבתי עליו [ב"דבר"]. ביציאה כרמלה ואני עומדים איתו ויהודית מצלמת אותנו.

*

נחום גוטמן (1898-1980) נסע לפריס ב-1929 והשתתף שם, כצייר [ארץ]-ישראלי יחיד, בתערוכה נבחרת של אמנים יהודים, וביניהם שאגאל, קיסלינג, מודיליאני, סוטין ופאסקין, בגלריה "בייה".

בפריס גם התקין סדרת תחריטים ל"יונה הנביא", ובשובו ארצה ב-1931 הביא עימו מכבש להדפסים וציוד נוסף, ובעזרתם התקין סדרת תחריטים על נושאים מהווי החיים ביפו ובירושלים: דייגים, משחקים-בקוביות, מעשני נרגילה, סבלים, סמטאות ירושלים העתיקה וחומותיה, גמלים, אפנדים בתרבושים, ספני נמל יפו, משחיז-סכינים, יושבי בתי-קפה, סוחרים ערביים וקבוצות ערבים משכבות-עם שונות. הוא גם צייר דיוקנאות רבים והתחיל לעבוד כצייר מערכת "דבר לילדים".

בשנים 1932 ו-1933 היה גוטמן הרוח החיה בעיצוב התפאורות לתהלוכות של העדלאידע" ברחובות תל-אביב.

בתקופת השנים 1933-1934 ביקר, יחד עם דורה אשתו, באפריקה הדרומית, כדי לצייר, לפי בקשת דיזנגוף, את דיוקן ראש-ממשלתה, ידיד הציונות, הגנראל סמאטס. הדיוקן מצוי במוזיאון תל-אביב. כן הציג תערוכה מרהיבה של תמונות שהביא מהארץ, רובן שמנים, בערים יוהנסבורג, קייפטאון ודרבן. למרבה שמחתו נמכרו כולן, למרבה צערנו רק אחת או שתיים מהן מצאו דרכן חזרה לישראל, והשאר – אין יודע היכן הן, אף שנשתמרה עד היום תוכנייה מפורטת של התערוכה.

המכתבים המצויירים ששלח גוטמן ל"דבר לילדים" קובצו מאוחר יותר בספרו הראשון "בארץ לובנגולו מלך זולו".

ב-1935 התקין גוטמן תפאורות להצגת "שבתאי צבי" מאת ז'ולבסקי בתיאטרון "אהל". באביב 1936 פרצו בארץ מאורעות דמים, ובנובמבר נולד בנו-יחידו חמי.

Nahum Gutman Rosh-Pinah oil

ראש פינה, תמונת שמן של נחום גוטמן שהוצגה בביתן הארצישראלי בתערוכה הבינלאומית בניו-יורק ב-1939 ונמצאת בתצלום שחור-לבן בספרו של אליאס ניומן Art in Palestine. ספק אם ידוע היכן התמונה נמצאת כיום.

*

כרמלה לקחה עימה את המכתב כדי לצלמו ומיהרה לפקסס לי אותו בשובי ארצה. אני מביא אותו בכתיבו המקורי, החסר:

ניומן היקר,

11.9.36

משונה ונעים היה לי לקבל ממך בימים אלה מכתב על ענייני בזנס ותערוכות. אצלנו עמדו כל ענייני האמנות וקפאו.

אני מודה לך, כי זכרת לשתף אותי בתערוכה, ובמודוס זה שאני אתן רדירונגים ואתה אקוורלים בטוח אני איש לא יפריע לשני.

אני רק מצטער (כלם עכשיו, בארץ-ישראל, מצטערים על מה שהוא) כי אין בידי רדירונגים (בעברית: תחריט) חדשים. ורובם הגדול של הישנים הם מחיי הערבים, מה שיקטין את ההתעניינות בתערוכה וגם ירחיק כל קונה ממנה.

יש ובכן רק אפשרויות אלה: להציג כך את "איוב" ו"יונה" (15 תחריטים) ולצרף אליהם עוד אחדים שאינם מחיי הערבים.

אצל יצחק אחי ישנם כל התחריטים שעשיתי (שלחתי לו אותם בשביל הדודנסיג גלרי) תבחר מהם אחדים ותשתדל לתת שמות עבריים כך שיגיעו, אני חושב, עד 20-25 תחריטים. לעשרה תחריטים הן כבר עשית פספרטו ואלה הנותרים אם תשיג מסגרות (מה שאני מקווה שזה הכרחי ואפשרי) יהיו בלי פספרטו.

ביחס למחירים שלי: לא נאה שכל התחריטים יהיה להם מחיר אחד. לכן תתן נא לפי ראות עיניך מחירים של בין 15-20 דולר.

על דבר השתתפות שלי בהוצאות התערוכה נכון היה לו הייתי משתתף בה באופן פרופורציונלי למספר המוצגים או למחירם. אבל גם זאת תעשה לפי ראות עיניך.

אני מצטער על שלא הודעת לי מראש כי מתכוון אתה לתערוכה כזו והייתי מכין לה חומר חדש וטרי. כי עד עתה הייתי טרוד בעבודות רבות לספרים. לדקורציות ל"שבתאי-צבי" לה"אהל" ולתיאטרון לילדים. היה כדאי שתדאג לפני עזבך את אמריקה לתערוכות מעין אלה בערים האחרות, בקלובים וכו'.

בארץ עכשיו מצב קשה במובן החמרי בעיקר לאנשי שלומנו הצירים והסופרים ואין תקוה כי הוא יוטב בזמן הקרוב. לכן כדאי שתכין לך כל מיני תערוכות באמריקה כי בארץ אין אפשרות של מכירה כל שהיא.

לכן, אולי כדאי לך להתחשב אם לשוב כבר לארץ ישראל. תערוכות ציורים מארץ ישראל – עכשיו זו היא סחורה טובה באירופה או באמריקה יש בזה חן אקזוטי. לכן החליטה הנהלת "הבימה" על נסיעה לאמריקה. וגם "האהל" מתכס לצאת לחו"ל. אולי תמצא גם אתה תכנית מענינת לתערוכות קטנות שלנו?

לד"ר שוורץ לא פניתי כהצעתך שיכתוב איזה מילים לקטלוג – כי אני אתו בטרמים כאלה, שאיני רוצה להיות לו אסיר תודה. שלום לך מאת דורה. אנחנו מקווים שעד שתשוב תמצא אותה לאמא בישראל. אנחנו מאחלים לך הצלחה. וכתוב נא

שלך, נחום

רח' אחד העם 136

בזה אני מצרף איזה מלים שכתב עלי ד"ר שוורץ (כשנסעתי לאפריקה).

ידוע לי [ש]כתב גם על אודותיך אולי תצרף אותם יחד ותצא הקדמה.

אין לי צילומים של התחריטים שלי. מן התחריט עצמו עושים את הקלישה.

*

ניומן הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב ב-1934, ועזב את הארץ ב-1935. הוא קיבל כנראה את עצתו של גוטמן, ושב לבקר בארץ רק ב-1938 והציג שוב תערוכה מעבודותיו במוזיאון תל-אביב.

למכתבו צירף גוטמן דף מודפס אנגלית במכונת-כתיבה, בחתימת ד"ר קארל שוורץ. ד"ר שוורץ היה מנהלו הראשון של מוזיאון תל-אביב בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, ולפני כן שימש כמנהל המוזיאון היהודי בברלין. ראש-העיר דיזנגוף הביא אותו ארצה כדי לנהל את המוזיאון, גוטמן הציג במוזיאון תל-אביב תערוכות יחיד אחדות, השתיים הראשונות היו בשנים 1933 ו-1938. דבריו של ד"ר קארל שוורץ על גוטמן, בתרגום מאנגלית, הם אלה:

המשמעות התרבותית שלעם ניכרת ביכולת היצירה האמנותית שלו. עד כה הייתה ארץ-ישראל ענייה בכגון אלה. היא עדיין חדשה מכדי שיתפתחו בה כוחות אמנותיים שנולדו על אדמתה והדוברים את שפת האמנות המיוחדת לה. רוב האמנים עדיין באים אליה מארצות אחרות ומביאים עמם את חוויותיהם, את דרך הסתכלותם ואת התנסותם, ורק בהדרגה הם מסתגלים לחיים החדשים במולדתם החדשה.

אחד ממתי-מיספר האמנים הארצישראליים המקוריים, שטבעם נטוע בארץ ובתרבותה היהודית, הוא נחום גוטמן. אמנם לא נולד כאן אלא בבסרביה, אבל הגיע ארצה כילד בן שבע, לא למד באקדמיות זרות אלא התפתח כאן באופן חופשי כאמן, ורק מאוחר יותר נסע לאירופה וספג את מיטב היצירה האמנותית בעריה הגדולות.

חשיבות מיוחדת נעוצה בהכרת אמנותו, מהיותו מייצג את הארץ את העם, את האווירה הארצישראלית המיוחדת; את מה שנראה בעיניו כקסם המיוחד שראוי להבליטו באמצעים שבחר לשם כך.

גוטמן הוא בראש ובראשונה צייר נופים. ציוריו שונים לחלוטין מכל מה שנחשב כציוריה של ארץ-ישראל בחוץ-לארץ. לפנינו צייר שכמעט אינו יודע אלא את החיים המזרחיים של הבזארים, שתופס את ההרמוניה הנכונה להם. הרבה אור וזוהר מופיעים בציורים אלה, שאף פעם אינם מוסרים את האובייקטים בחיצוניותם בלבד אלא מספרים על עולם של דוממים ושל חיים המוכרים רק לגוטמן, היודע את שפתם, הנושם את אווירתם והקשור לקרקע גידולם.

גוטמן, יותר מכל אחד אחר, מחובר לבני-עמו, ולכן הוא כל-כך מקורי וכל-כך מובן בארצו, דבר המתבטא באופן ברור גם בשם שקנה לעצמו כמאייר. הא יצר סגנון איור יהודי מיוחד לו, ואותו הטביע במיספר רב מאוד של עבודות, מספרי לימוד ועד לשיריו של ביאליק, מתיאור חיי יום-יום ועד לאיורי המקרא.

כדי להשלים את דיוקנו של גוטמן האמן הזה היה צריך להזכיר את עבודתו כתפאורן תהלוכות פורים היפות והבלתי-נשכחות של תל-אביב, אשר מדי שנה מחיות את החג העממי.

אחדות מתמונותיו הוצגו בגלריות אירופיות ואמריקניות. האמן מציג עצמו עתה באוסף עשיר של עבודותיו, בארץ זרה לו, ובכך הוא עושה לא רק שם לעצמו אלא גם מייצג את תחייתה של ארץ-ישראל היהודית.

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

מתוך היומן

יום רביעי, 15.5.96.

ניו-יורק, מנהטן. זה היום המלא האחרון לשהותנו במנהטן, עדיין במלון דורסט, ואנחנו מנצלים כל רגע. את ארוחות הבוקר אנחנו אוכלים בבתי-קפה קטנים בסביבה, בדרך-כלל בייגל עם לאקס. מוקדם אנחנו הולכים ברגל עד ללינקולן-סנטר. ממול, בשדרות קולומבוס, מתנשא בניין המשרדים הנושא את אותיות אסק"פ, אחד משני האירגונים המקבילים בארה"ב לאקו"ם. קריית האמנות והמוסיקה של לינקולן סנטר מרשימה מאוד. לא לחינם משמשת העיר הזו אבן-שואבת. אני קונה תקליטור של הרקוויאם של ברליוז עם פאווארוטי.

מכאן אנחנו חוצים במונית את הסנטראל-פארק ומגיעים לאוסף פריק. שוב חווייה בלתי רגילה. מוזיאון עשוי בטעם אישי, בתוך ארמון בסגנון אירופאי, עם תמונות יוצאות מהכלל של רמבראנדט, אל-גרקו, פראנץ האלס, ורמר, ועוד ממיטב הציור העולמי, והכל בטעם אישי וכל תמונה שוכנת לבטח במקום המיועד לה. באחד האולמות אנחנו רואים סרט המתאר את תולדות הבית ומייסדו. מכאן אנחנו הולכים ברגל לחנות בלומינדיילס הגדולה, ברחוב 59 על השדרה השלישית, נפגשים שם עם כרמלה רובין, שותים קפה ועושים קניות אחדות, ויורדים בתחתית ללאואר איסט-סייד, היכן שנמצא בניין בתי המשפט הפדראליים החדש שבו יושב אלן. וכן הכלא המרכזי ומטה המשטרה.

אנחנו עולים לבית דירות הצופה אל כל הבניינים האלה. מבקרים בדירתו של הצייר אליאס ניומן בן ה-94. הוא רזה, מדבר בשקט, בעיקר אנגלית. זה קל לו יותר. כרמלה ערכה לאחרונה תערוכה של ציוריו בבית ראובן, ואני פירסמתי עליה רשימה אוהדת ב"דבר ראשון". הוא כניראה האחרון מהדור של אסתר, שיכול לזכור את ביתה בתל-אביב בשנות ה-30, כאשר נמצא בארץ.

אני מקרב את אוזניי אליו כדי לשמוע וגם להבין. החדר הגדול מלא ספרים, ציורים על הקירות ותיקים עמוסי דפים מצויירים. וכן מכתבים וקטעי עיתונים וחוברות, רובם ישנים. מזכיר את הסלון של אסתר, שתחת השולחן העגול נמצאו אצלה תמיד ז'ורנאלים בשפות אחדות, ודומה גם לצילומי דירתו של יצחק בשביס-זינגר. הזמן כמו קפא כאן עם העבר.

אליאס זוכר את אריה אל-חנני, אביו של יגאל. יחד עבדו על התערוכה הארצישראלית הפלשתינאית בניו-יורק בסוף שנות ה-30. הוא מספר שגם אשתו של אלחנני עבדה בתערוכה, וכן היתה שם הבת, מיכל. מספר על וייסגל, וכיצד הוא ואלחנני באו ברגל לקבלת-פנים שבה השתתפו נציגי כל המדינות, כולם במכוניות. על הכריכים שאכלו שם. על המשכורות הצנועות שקיבלו, ועוד.

האדריכל אריה אל-חנני

אני משתדל להסיט אותו לאסתר. הגענו ב-3.30 לערך, אחה"צ, אולי אף מאוחר יותר, וב-4.30 כבר הבטחנו לאורי ולפולה להיפגש איתם כדי להיפרד. אליאס יושב על הספה ואני על כיסא, סמוך אליו. הוא מספר שהכיר את אסתר, שהיתה נשואה לאיש עשיר ואחר-כך לצייר אלוואיל, שגם אותו הכיר. אין לו סיפורים קרובים על אודותיה. הוא זוכר את הבית שלה. נידמה לי שהוא מזכיר שהיה בית בן שתי קומות. הדבר המעניין והיחיד שהוא מספר – לדבריו היה לאסתר Beauty parlor, מכון יופי, ושהיתה בקשרים עם אמריקה ועם אנגליה בקשר לתכשירי קוסמטיקה. אחר-כך, כאשר אני חוקר אותו, הוא נזכר שזו היתה חברת באייר מגרמניה. תחילה אני חושב שהוא מבלבל את אסתר עם מישהי אחרת, ואחר-כך מגיע למסקנה, מתוך סיפורו, שכניראה היה משהו בכך שהאחים גרין בארץ יבאו מחברת באייר מוצרי רוקחות וכניראה גם קוסמטיקה, ואסתר יכלה לעזור בהשגת מוצרים אלה לנשים מחברותיה, בחוג הציירים והסופרים, זוהי השערה שלי. אני זוכר שלעיתים היתה אומרת שיש לה הכשרה של קוסמטיקאית, ואם אינני טועה התעודה מפריס, בארכיון שלה, היא מקורס לקוסמטיקה שעברה. צריך לבדוק זאת ואולי אפשר להוסיף כמה שורות לביוגראפיה. [דברים אלה נכתבים על ידי ב-15.5.96 בסקוטסדייל]. בכלל, צריך לעבור שוב על תיק המכתבים המקורי. אולי יש שם פרטים שלא הוקלדו, ולאחר הכתיבה הם ברורים יותר. מה שייך למה.

[כאשר אני שואל, בשובי ארצה, את מריאסה [בתה של יוכבד בת-מרים] על כך, היא אומרת שאין כל שחר לדברים של אליאס. היא לא זוכרת שאסתר היתה קשורה באופן כלשהו בשנות ה-30 למכון יופי! היא עצמה שהתה בניו-יורק באותה תקופה יחד איתנו, וגם אותה לקחה כרמלה לאליאס. מריאסה התרשמה שאיננו צייר גדול וגם לא איש מעניין במיוחד. כל הזמן מדבר על כסף].

אליאס מספר עוד על סטורס, שאותו הכיר וגם כתב עליו בעיתון אנגלי או אידי בארה"ב לאחר שריאיין אותו. הוא הכיר גם את סידני סיל, בעלה האנגלי של בני, בעלת-הבית שלי בירושלים בשנים שהייתי סטודנט, וכן הכיר את אביה, הבלשן יצחק אפשטיין.

אליאס מודה לי מאוד על הרשימה שכתבתי עליו. ביציאה אנחנו עומדים ומצטלמים איתו, כרמלה ואני.

אני שואל אותו גם על גוטמן והוא אומר שיש לו מכתבים מגוטמן. הוא קם, הולך בקושי רב בעזרת מקל, ומצליח לאתר מכתב ששלח לו גוטמן בקיץ 1936, כחצי שנה לאחר שנולדתי, ומדובר בו על תחריטים שגוטמן אמור לשלוח לאליאס לשם סידור תערוכה בארה"ב. גוטמן סבור שבגלל שחלק מהנושאים של התחריטים הוא מחיי הערבים – לא ירצו לקנותם בארה"ב, ומציע לשנות אולי את שמותיהם. כרמלה לוקחת את המכתב כדי לצלמו ולשלוח לי, ואוכל לעשות על כך רשימה ל"מאזניים".

אנחנו נפרדים מאליאס. למטה כרמלה מספרת לנו שאחת הסיבות לכך שעזב את הארץ היתה שהתאהב באשת אחיו מרדכי, ברחל ניומן, וכניראה אחיו היה מעוניין שיעזוב. לפי התמונות והצילומים שלו בצעירותו הוא היה גבר מרשים מאוד, וציירים אהבו לציירו. הוא עצמו מזכיר את רחל בשיחה, שתירגמה לו את רשימותיו לאנגלית. רק מאוחר יותר, בשנות ה-40, נשא אישה בניו-יורק, שהיתה לה מישרה חשובה מאוד בתור כלכלנית או במשהו דומה.

אהוד בן עזר

סוף הקטע ביומן על הפגישה עם ניומן

שאהבה את נופיה של ארץ-ישראל

בכל נפשה ובכל מאודה

שח לי ידידי, רופא פנימי שחי בגולה ועובד באזור של בתי אבות וגמלאים, שיום אחד בא אליו פציינט בן 94 עם תלונה שלאחרונה מתקשה להירדם בלילות. אחרי שיחה ארוכה המליץ לו הרופא ליטול כדורי שינה. הפציינט דחה את הרעיון בטענה "כדי לא להתרגל..."

באחד הכנסים הרפואיים בהם נכחתי, נדון בין היתר גם הנושא הזה. הדעות היו חלוקות איך לטפל בצרה הזו. היו שהתנגדו למתן תרופות מרדימות וגרסו שיש למצוא את שורש הבעייה, את הסיבה לתופעה , כגון מתחים חרדות דאגות וכיו"ב , ולנסות לעזור בכיוון הזה. ומה בינתיים? איך נעזור למשל לאישה שכורעת תחת עול של בית עם שלושה קטנים, שיומה מלא פעילות וטרדות ודאגות, ומרוב עייפות משתבשת שנתה, ובבוקר היא עייפה ועצבנית?

לא עלתה הסכמה בעניין. אני תמיד הייתי בין הגורסים שרק כדור שינה הוא שיעניק לה כמה שעות מנוחה על מנת לקום בבקר רעננה יותר. הנזק שמביא חוסר השינה עולה בהרבה על מה תכשירי השינה עלולים כביכול להסב.

אגב, במשך שנים רבות נהגתי להשכים קום לצעדת בוקר למשך כשעה בערך, בהליכה מסביב לבית החולים הגדול ליד ביתנו. נכנס דרך השער הצדדי, עובר דרך השיכונים של מגורי הסגל ועוד כמה ביתנים המשמשים כמרפאות שונות או מכוני מחקר. בעיקר ליד מכון אחד שעל שערו התנוסס השלט "מכון לחקר השינה".

משום מה השם של המכון הזה שיעשע אותי. לא פעם אחת ראיתי אדם יוצא משם בשעת בוקר מוקדמת עם תיק של חפצים אישיים שהביא איתו ערב קודם על מנת להתארגן שם לתהליך המחקר אליו הוזמן. באחד הבקרים בהם שוטטתי כהרגלי, מצאתי שבגלל תקלה בצנרת הטמונה עמוק באדמה באזור, עמד שם, קרוב מאד ל"מכון", קומפרסור גדול שהרעיש עולמות. הרעש והרעידות היו כה חזקים שבקושי נשארו עליי מכנסי האימונית, שנאלצתי להרימם שוב ושוב. פתאום הופתעתי לפגוש את החבר הטוב שלי יוצא מ"המכון לחקר השינה" עם התיק מתחת לזרועו. "בוקר טוב, מה מעשיך פה בשעה כה מוקדמת?" "לנתי כאן הלילה כדי שיבדקו לי את השינה המשובשת שלי. הפנייה מקופת חולים." "ואיך ישנת, הרעש הנוראי של הקומפרסור הזה לא הפריע לך?" "תתפלא, ישנתי כמו תינוק מתחילת הערב עד עכשיו. קיבלתי גם סיכום מהרופא שאין לי שום תקלה במנגנון השינה שלי."

חשבתי לי, הנה מצאתי פתרון לבעיות השינה של הפציינטים שלי שחוששים ליטול כדורי שינה לפתרון בעייתם.

יומיים אחרי זה בא אלי חברי זה לספר לי את קורות נדודי השינה שלו. אשתו חובבת כלבים, ויש לה בבית שניים מהם, כאלה קטנים וכעסנים. כה אהבה אותם עד שהרגילה אותם לישון למרגלותיה במיטה. זה חרף התנגדותו שלו.

לאחרונה משגעת אותו מאוד נוכחותם של הכלבים האלה במיטה הזוגית. הנה בשבוע שעבר, לפני שנחתה עליו השינה "בא לו הרהור". דמותה של אביבה, המזכירה המצודדת של המפעל השכן למקום עבודתו, התמקמה בהזיותיו בהן הפליג בנועם. אגב כך הרגיש שמתחיל להתרחש אצלו משהו שם למעלה בין הרגליים ("קישוי" בשפת ה"שולחן ערוך"). ברגע שעשה תנועה זוחלת קלה לכיוון אשתו ששכבה לצדו, שם חישב אולי יסתייע לו "לקיים את המצווה", התרומם הכלב הראשון והשמיע זוררררר... וגם חברו הצטרף. בין רגע נמוג הקישוי וגם דמותה של אביבה המזכירה של המפעל השכן נעלמה מהזיותיו. הוא נתמלא כעס על הכלבים הארורים של אשתו, דבר שהרחיק עוד את השינה מעפעפיו.

בשבועות האחרונים חזרו לו תרחישים כאלה מדי פעם, בלילה שנתו טרופה ובבקרים עייף, עד שהאיצה בו אשתו לפנות לרופא. הוא שח לרופאו על בעיות השינה שלו אך לא היה לו נעים להזכיר את עניין הכלבים.

"היום יש לנו אמצעים לחקור את העניין בשיטות מדעיות," אמר הרופא במרפאת קופת חולים, והתחיל למלא את טופס ההפנייה למכון לחקר השינה.

והמשיך חברי, "הנה תראה, כבר חקרו את עולם השינה שלי בשיטות מדעיות ולא מצאו בו פגם. מה היית אתה מייעץ לי לעשות?"

"לך תקנה קומפרסור."

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

אפריל 2023

שליש אייר כבר עבר,

אך העננים עוד בהר,

מסרבים להיפרד 

מהאביב החביב,

המיטיב...

עדיין ירוק מסביב,

והלב על כל אלה מגיב...

השמש המציצה 

מתוך האפור המלבין

אומרת לנו בקריצה,

של מבין:

תיהנו לכם עכשיו,

כל עוד נעים,

לא חם ולא קר...

והלבלוב – 

בחוץ ובלב...

לא עצוב,

וזה העיקר,

ולא לזמן רב 

יתלבלב,

רק עוד שנה,

הוא ישוב...

רבים בוודאי תמהים מדוע זה זמן רב לא כתבתי ולא השמעתי את קולי. לצערי, נקלעתי למצב לא טוב של חרדות ותפילות שלא הייתי רוצה.

הדבר הפריע לי לתפקד.

ואם לא די בכך, קרו דברים שמגבירים בי את החרדות.

מועדון "מחסה עוז" שהוא מרכז לעיוורים-חרשים ונותן להם הזדמנות לבוא פעם בשבוע. לשתות שתייה חמה, להכיר אנשים לשמוע הרצאות ולהשתתף בכל מיני פעילויות כולל טיולים. המועדון הזה נסגר מחוסר תקציב.

לדאבוני הסיפור הזה חוזר על עצמו במהדורות שונות. לא שכחתי איך פעם ניסו לסגור את "מגדל אור", מקום שהוא מרכז חיים לעיוורים, ולזרוק לכלבים את המורות השיקומיות. אותן נשמות טובות שמקדישות זמן יקר כדי ללמד את העיוורים להיות עצמאים.

עכשיו הגיע תורו של "מחסה עוז". הסיבה העיקרית היא שאין תקציב למתווכי תקשורת המתרגמים לנו את הפעילויות ב"מחסה עוז" בשפת סימנים ולי בשפת כפפה.

לצערי, העניין הזה נתקע. כל אחד יש לו גירסה אחרת. אני מבקש כאן בפוסט הזה בשמי ובשם חבריי לזרז את קבלת התקציב ולפתוח את המועדון. זה כמו אוויר לנשימה. אם יש מישהו שיכול לעזור תבוא עליו הברכה.

אני מקווה שרשימה זו תמלא יעודה.

איציק חנונא

אהוד: כל המוכן לעזור להפעלתו של מועדון "מחסה עוז" יפנה אלינו במייל ונשלח לו את המייל של איציק חנונא.

מעדיפים עכשיו להישאר בבית

אינני מכיר את מרת פייגי ליפשיץ, אבל הבנתי שמדובר באישה חרדית העוסקת בחינוך וביזמות חברתית, שמייצגת גישה חריגה כלפי הרפורמה המשפטית מבית מדרשם של לוין ורוטמן. ליפשיץ, בניגוד לעמדת המיינסטרים החרדי, ובניגוד לעסקונה החרדית, דווקא כן השתתפה בקביעות ב'הפגנות השמאל' נגד הרפורמה המשפטית. היא איננה שמאל, אך מייצגת, גם מבלי שנתמנתה לכך, מיעוט של חרדים מתנגדי הרפורמה, החוששים שיישומה דווקא ידרוס את הציבור החרדי, וחרדים שדווקא הרפורמה תרסק את המחסום האחרון שלדעתם עדיין מגן על החרדים – הבג"ץ. נשמע מופרך? לא לשיטת הגב' ליפשיץ.

ועל אף זאת, הגב' ליפשיץ ועמיתיה החרדים כבר לא ישתתפו בהפגנות מתנגדי הרפורמה, שבהן השתתפו עד עכשיו. סביר להניח שלא השתתפו כבר בהפגנת 'יום השיוויון' (יום חמישי). זאת מפני שההפגנה הוכרזה לא רק כ'יום השיבוש' ו'יום השיוויון', אלא גם כ'יום זעם' ממוקד נגד הציבור החרדי ומנהיגיו, אשר לטענת המארגנים מהווים את הטריגר הקואליציוני המכריע לטובת יישום הרפורמה, בטענה ש"הבג"ץ תמיד פסק נגדנו." ע"ע, למשל, שוויוניות הגיוס.

עמדת המיינסטרים החרדי בנושא הרפורמה, מחוללת ביקורת חריפה בציבור הכללי כלפי אחינו החרדים, שלכאורה אינם שותפים בנטל נשיאת האלונקה הביטחונית, אבל דורשים רפורמה כמעט בכל מחיר, כדי לסכל סופית את יכולת הבג"ץ לכפות עליהם שיוויון בנטל.

הגב' ליפשיץ מבינה את זה, ואף על פי כן התאכזבה מעמדת מארגני ההפגנות, להכריז על 'יום הזעם' נגד החרדים. את תחושת הנבגדות שהסבו לה מארגני ההפגנות, ביטאה פייגי ליפשיץ במדור הדעות של אתר 'הארץ', תחת הכותרת "התגאיתי בהשתתפות במחאה כחרדית – ואז הוכרז 'יום השוויון'."

פייגי ליפשיץ: "אני חרדית שמתנגדת למהפכה המשטרית, מתוך הבנה שמדובר בחרב פיפיות, ובבוא היום אותה החרב שמשחיזים לוין ורוטמן בסיוע הח"כים החרדים, תפנה את הלהב שלה כלפי הציבור החרדי. אני מתנגדת להפיכה גם כאישה שזכויות הנשים חשובות לה [...]. אני לא יכולה לתת יד להחלשת בית המשפט העליון שבכוח החוק והאנושיות, ובהתעלות מעל הפוליטיקה העסקנית, שומר עליי כאישה וכחרדית, ועלינו בכלל כבני אדם שווים."

מצד שני, יש בה אכזבה: "כמשתתפת פעילה בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, אני תוהה עם עצמי, אם יש לי עדיין מקום בהן. אני מבינה שמטרת המארגנים לתדלק את המחאה, ומה יותר קל מלהרים אותה עם חוק הגיוס. אבל מה הם מצפים שיקרה? זו הרי קריאה (וקריעה) מפורשת למלחמת אחים. [...] למה להוסיף שמן למדורה? כולנו פצועים וחבולים. ננסה לתאר מצב שבו הימין היה מכריז על יום זעם נגד החברה הערבית והנהגתה – הרי זה לא יעלה על הדעת [...]. אז לערבים לא ולחרדים כן?

"סוגיית הגיוס היא עיוות חברתי ויש שיגידו מוסרי שנבנה והשתרש כאן במשך 75 שנים בחסות כל ממשלות ישראל ושיטת ממשל קלוקלת. עיוות זה יצר דרך ללא מוצא, בעיה אמיתית שאין לה פתרון. עם כל הכאב, אין פתרון."

אכן, בעייה חמורה בהחלט. דומה שאין פתרון. אבל זהו הרי האתגר האמיתי, לרבע את המעגל. לצאת ממעגל השוטים, להפתיע עם פתרון קסמים ברוח ביצת קולומבוס.

ייתכן, רק ייתכן, שהפתרון המהפכני טמון ברעיון חדש שהעלה השבוע אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המל"ל. איילנד גורס, שבהינתן שכיום מהווים החרדים 12.5% מכלל האוכלוסייה, ושייהפכו לכ-25% בעוד דור, הפתרון הנכון הוא דווקא לקבל את עמדתם, כפי שביטא השר גולדקנופף, ש"זה שלומד תורה אינו תורם פחות מזה שהולך לחזית." הפוך על הפוך על הפוך.

הצעתו היא, שבגיל 18 יוכל הצעיר החרדי להחליט אם ללכת לשירות צבאי או לשירות בישיבה, ללא מכסות או סנקציות. "אבל כפי שאורך השירות בצבא 32 חודש, כך יהיה משך השירות בישיבה. אחרי 32 חודשי לימוד, בגיל 21, ישתחרר הצעיר וייצא לחיים, כמו בן גילו החילוני. אחרי גיל 21 יופסקו כל התמיכות לחרדים ושאינן ניתנות ליתר האוכלוסייה."

לשיטתו, יהיו למהלך זה השלכות חשובות. ראשית, עלות מימון הישיבות תקוצץ. תלמידים עד גיל 21 יקבלו כנראה תמיכה גבוהה יותר, אבל לאחר גיל זה כבר לא. גם מי שיישאר בישיבה לא יקבל. בגיל 21 יוכלו בוגרי הישיבות להשתלב ללא חשש בחיים עצמם ולפרנס את עצמם. אבל כשיגלו שהם מתקשים להשיג פרנסה מכניסה ומכובדת, מפני שעולמות הדיגיטל, המתימטיקה והאנגלית זרים להם, ייווצר לחץ 'מלמטה', לרכישת ידע בתחומי הליבה על מנת שיפרנסו את המעוניינים להתפרנס 'בחוץ'.

הפתרון שמציע איילנד גם יחסוך מהצבא את מאמציו הפאתטיים לגייס בכוח צעירים בני 20 עד 26 שנפלטו מהישיבות, אך מסרבים לציית לחוקי הגיוס. "אני מעריך," אומר איילנד, "שלאורך זמן יותר ויותר צעירים חרדים יבחרו בגיל 18 להתגייס, אם הצבא ישכיל להציע להם מסלולי שירות הכוללים הכשרה מקצועית: חובשים, מאבטחים או טכנאים."

יכול להיות שזה הפתרון שירגיע את כולם, כולל את חרדותיהם (הלא מוצדקות) של החרדים?

מנחם רהט

"מעריב", 2.5.2023

פרידלנדר הצטרפה לשורות העיתון בשנות ה-60, ולאחר מלחמת ששת הימים חשפה את קוראי העיתון למסלולי טיולים ופינות חמד ברחבי הארץ. העיתונאי מאיר עוזיאל: "היתה מהרוחות התוססות של 'מעריב'."

הסופרת ועיתונאית "מעריב" בעברה, נילי פרידלנדר, הלכה אתמול (שני, 1.5) לעולמה בגיל 83. פרידלנדר הצטרפה לשורות העיתון בשנת 1963, במהלך לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. לאחר מלחמת ששת הימים, הגיעה פרידלנדר להבנה כי הציבור הישראלי לא מכיר מספיק טוב את נופי הארץ, והרבתה לחשוף את הקוראים למסלולי טיולים לא מוכרים ולנושאים הקשורים בשמירת הטבע. במהלך הקריירה שלה כתבה טורים שונים, בין היתר טור שבועי בעיתון מעריב שנקרא "סוגרת שבוע", המלצה שבועית על טיולים בעיתון סופשבוע בשם "טיול סופשבוע" ובמגזין סגנון מעריב. בעקבות הצלחת טוריה, הוחלט לאגד אותם לספרים שיצאו בהוצאת "מעריב". הספר ראשון, "קרוב לבית" התפרסם ב-1993 והפך לרב מכר. "אצל פרידלנדר לא תמצאו רק אתרים פופולריים וידועים – היא תשלח אתכם לדרכי עפר צדדיות שאפשר לנסוע בהן ברכב פרטי, בג'יפים או באופניים, ותכוון אתכם אל שדות ענקיים של כלניות ורקפות עם המלצה לשכב על הגב ולהירגע," נכתב על כריכת הספר. "כי אצל נילי פרידלנדר לא כובשים יעדים – מקסימום כובשים איזה כיסא במסעדה טובה ועושים קצת קניות בדרך, למלא את הבית בשמן זית טוב, גבינות עבודת - יד ופירות וירקות ישר מהשדה."

ספרה השני, "ההנאות שבדרך", התפרסם בשנת 2001 וכלל 40 הצעות לסופי שבוע רומנטיים, הכוללים המלצות ללינה, אוכל וטיולים בסביבה הקרובה. הספר כולל ארבעה פרקים, כל אחד מהם מוקדש לעונה אחרת בשנה.

פרידלנדר נולדה בשנת 1939 בליטא ונקראה על שם ארגון המחתרת "ניל"י". זמן קצר לאחר לידתה עלו הוריה לארץ, ובשנת 1941 התמקמו בחיפה. אהבתם של הוריה לארכיאולוגיה ולטיולים בארץ השפיעה רבות על כתיבתה, כמו גם שירותה הצבאי לצד חיילים דרוזים וצ'רקסים, שחשפו אותה למסלולים בכפריהם. פרופ' יפה ברלוביץ', בת דודתה של נילי, סיפרה למעריב:

"יש המון סיפורים על נילי, שהיתה צבעונית מאוד ויוצאת דופן. היה לה מדור לטיולים במעריב במשך שנים, והיא לימדה אותנו איך לטייל. אני לא מדברת על מסעות, היא בעצם דירבנה משפחות לצאת לטייל במדינת ישראל בשנות ה-80. זה היה דבר חדש לטייל יחד כמשפחה. מהבחינה הזו היא היתה בין הראשונים שעסקו בזה, והיא היתה מאוד אורגינלית.

"בצה"ל היא שירתה ביחידה בה שירתו הרבה חיילים דרוזיים. במהלך השנים היא שמרה על קשרים איתם, וכשטיילה בארץ היא קיבלה מהם לא פעם סיוע. נילי נולדה בליטא אבל היתה כל כך ישראלית. היא היתה ישראליזציה לעצמה, אהבה את השירים של עמנואל זמיר, וכל זה היה גם חלק ממנה."

מאיר עוזיאל, שעבד איתה במעריב, אמר כי "נילי היתה מהרוחות התוססות במערכת מעריב ובמיוחד בתחום המגזיני. היה לה ידע עצום בנושאי תרבות, ועירנות עיתונאית לכל החידושים. היא הביא רוח צעירה לתוך מערכת מעריב שהיו בה שכבות של גילים יותר מבוגרים. עורך תמיד נהנה ממנה. כשהייתי עורך וביקשתי ממנה משהו היא תמיד הביאה את החומר בזמן ובמדויק, ובסגנון שיש בו איזושהי רוח מיוחדת. מעיתונאים כאלה מורכבת מערכת טובה. פגשתי אותה בשנים האחרונות עליזה ובעלת רוח צעירה כמו תמיד."

עורך מעריב דורון כהן, אמר בעקבות פטירתה של פרידלנדר, כי "מעבר להיותה כוהנת הטיולים הגדולה של ישראל במשך שנים רבות, נילי הייתה אישה נפלאה ומקסימה והיה לי הכבוד לערוך את המדור שלה במוסף סופהשבוע בסוף שנות ה-90. היו לה תמיד את הטיפים הכי טובים, הכי מעניינים והכי מיוחדים ובכל פעם לפני שהייתי נוסע לחו"ל הייתי יורד לארכיון מעריב ומצלם את קטעי העיתונות מהמדור שלה הרלוונטיים למקום שאליו הייתי נוסע. כל פעם הייתי נדהם מחדש מההמלצות המדויקות שלה, שתמיד היו בול פגיעה. מכנסיה נפלאה ונידחת באיזה הר באיטליה ועד מנזרים בכרתים. יהי זכרה ברוך."

כאשר מדינת ישראל מותקפת מבחוץ

המשיכו לערער אותה מבפנים!

בעזה, בגדה, בלבנון בסוריה ובטהראן

מריעים לכם

שאתם מבשרים את סוף המדינה הציונית!

ימצא עצמו בחוץ

ובני גנץ יצטרף במקומו

לקואליציה הנוכחית

זה יבטא את רצון רוב העם!

אהוד, אתה אדם מוכשר וחכם ואני מאוד מעריך אותך, אל תהייה עקשן! זכור מה שאמר פעם משה דיין על העקשנות ואתה בטח לא כזה. אמרת שההפגנות מיועדות להפלת הממשלה, טוב מאוד שהממשלה הזאת, בסופו של דבר, תקרוס ותיעלם מעינינו. חזור לימי נעוריך היפים וזכור במה האמנת אז, זה לא בדיוק מה שמתרחש כעת לנגד עינינו.

בברכה,

משה מוסק

אהוד: איזו ממשלה אתה רואה במקום הממשלה הזו בעלת הרוב של 64 מנדאטים אלא אם גנץ יצטרף? תהיה ריאלי. אתה רוצה עכשיו בחירות חדשות? או הפיכה משטרית מצד "מפגיני המחאה" ההזויים, שיכבשו ב"ימי השיבוש" בכוח את השלטון ויכוננו בישראל דיקטטורה של המיעוט הצודק עם טייסים משלו?

* לעורך היקר, אורי הייטנר קובע שבן גביר שוגר לטקס יום הזיכרון  לחללי צה"ל וחילל  בכך את הטקס  וזאת בשל עברו הכהניסטי, שבגינו גם לא גויס לצה"ל. לדעתו מן הראוי היה למנוע את השתתפותו בטקס. אבל מדוע לדעתו אין בן גביר מחלל את כבוד [או קדושת] כנסת ישראל מעצם נוכחותו שם כראש מפלגה? את הפרדוכס הזה לא ישב הייטנר.

אצל הייטנר תמצא את השקפת הגם וגם בשלל נושאים מלבד יוצאים מן הכלל שעליהם זה לא חל . ביבי נתניהו והמחאות. כך למשל הוא גינה את החלטת עיריית ת"א יפו לאסור על הפרדה בשעת תפילה עבור הציבור הדתי לאומי שמקיים מסורת ארוכת דורות של תפילה בהפרדה בין נשים לגברים. אבל באותה נשימה הוא עוקץ את הציבור הדת"ל שמפקיר את רחבת הכותל שהיא נכס לאומי, לידיה של האורתודוכסיה  המסורתית שאינה מאפשרת תפילות אלטרנטיביות בכותל המערבי. קרי אינה פתוחה לשוויון לכולם. נכון אמנם שהאורתודוכסיה החרדית יש לומר ולא הדתית לאומית כבשה את הכותל ויש גם רב מטעמה ממונה על הכותל. אך גם אם הכותל היה בידיים של דתיים  לאומיים, היתה  נערכת במקום תפילה בהפרדה.

אפשר לא לאהוב את העובדה שהאתר הלאומי המקודש לציבורים רבים בישראל נהפך לבית כנסת. אף אני הייתי מעדיפה שהוא יישאר נכס [אתר] לאומי נייטרלי שגברים ונשים יוכלו להסתובב בו ללא הפרדה. דווקא על לבוש צנוע כן הייתי מקפידה כי בכל זאת זהו אתר מקודש וכך נהוג גם במקומות קדושים  שאינם יהודיים.

אבל מרגע שהכותל נהפך לבית כנסת והקהל שפוקד אותו ברובו  לשם תפילות  באדיקות ובתדירות רבה, הוא קהל אורתודוכסי חרדי בעיקר והוא המשתמש העיקרי בנכס, יש לקיים בו את התפילות והביקורים על פי דת משה וישראל. ויתכבדו שוחרי השוויון למצוא לעצמם רחבה נבדלת בכותל לתפילתם בנוסח הרצוי להם. לא חייבים לריב ולעורר מהומות על כל דבר בשם השוויון. הכותל איננו רק נכס לאומי לעם ישראל, הוא גם מקום קדוש. שעם הזמן נהפך גם לבית כנסת. ובישראל המסורת הנהוגה היא כדת משה וישראל.

תודה לנעמן כהן שהביא בעקבות מאמרו של אברום בורג על חנינה או ביטול עונש מוות לאייכמן בשנת 1962 [וזאת כדי להמחיש  את ההתנגדות לחוק עונש מוות למחבלים] את קריאתם הכתובה של ענקי רוח אינטלקטואלים לביטול הוצאתו להורג של אדולף אייכמן הצורר. וזאת בנימוקים נבובים והזויים ביותר. לפני 61 שנה. בצדק הוא קובע שעל אף עושרם האינטלקטואלי, טענותיהם הן איוולת גמורה. מה שמוכיח שבקיאות אינטלקטואלית והישגים רוחניים מלומדים כבירים אינם בהכרח מתיישבים תמיד עם ביקורת המציאות, ופרשנות אקטואלית ולאו דווקא אקטואלית.

וזאת בתשובה לד"ר משה גרנות ואין בכוונתי להתפלמס איתו. אני הקטנה באלפי מנשה מול ענק רוח כמותו [ואינני אומרת זאת בציניות אלא בצניעות והערכה גמורה אליו] – בנוגע לפרשנותו את "האדונית והרוכל". ד"ר גרנות פסל את טענותיי בשל דלות בקיאותי  בחומר לעומת בקיאותו המופלגת שלו. ואין על כך עוררין. הוא בקי ממני אלף מונים וגם מתנסח טוב ממני בהרבה. אבל לא מבחן הבקיאות הוא שעומד כאן על הפרק. אלא הפרשנות! ד"ר גרנות לא שיכנעני שפרשנותו טהורה ונטולת  אג'נדה. חשתי בהתנשאות מצידו. רק משום שאינני חוקרת ספרות, ולא עוסקת בכתיבה. אז האם בשל כך אסור לי לתהות לגבי פרשנות רדיקלית ולהתנגד לה?  מה גם שהעליתי  טענות נגד פרשנותו – אלא שהוא בחר לא להתייחס אליהן בשל הנסיבות  שהעליתי לעיל. ודרך אגב , היכן אוכל להשיג את ספרו "ש"י עגנון במסווה"     בהחלט מעניין אותי לקרוא אותו.

ד"ר גרנות, בתגובה לרון בריימן  שמכנה את יאיר לפיד "הליצן שנהפך למלך" [שורה מתוך שירו של יונתן גפן] מונה את הישגיו הלא מעטים,  כולל  הספרותיים,  של יאיר לפיד בכדי להפריך את הזלזול בו והצגתו המלעיגה  כליצן. אלא שהישגיו הספרותיים והקריירה שלו כשחקן עיתונאי ומגיש תוכניות בטלוויזיה אינם קשורים לדמותו הפוליטית. אין חולק על כך שלפיד מוכשר.  הצגתו כליצן באה לומר שהוא אדם פשטני ורדוד למדי. ושוב אנו רואים לעיתים מזומנות את הפער בין הישגים אינטלקטואלים לבין יישומם בשטח. כאשר היישום מעיד על השטחה גמורה.

אהוד יקר, אתה תמיד מצחיק אותי במכתמים הקולעים שלך באותיות קידוש לבנה, בגיליון האחרון על דגלי הכחול לבן  הסיניים והנשיקה בתחת של הפלסטינים בטקסי יום הזיכרון המשותפים וההזויים.

דרך אגב, האם מישהו יוכל להשיב לי למה בג"ץ מכשיר את השרץ הזה? באיזה נימוק בג"ץ מאשר את כניסת הפלסטינים ממשפחות הטרור  לישראל בערב הזיכרון  לשם עריכת הטקס הנואל וההזוי הזה? ואז פתאום נזכרתי בשיר הילדים הישן "כל הארץ דגלים דגלים" וחשבתי בפארפרזה: כל הארץ מחאות מחאות בדגלים דגלים כחול-לבן סיניים.

חוה ליבוביץ

רמת גן  

* אהוד היקר, אתה שואל אם בכלל קראו את "ברנר והערבים", אם זה מנחם מעט – אני קראתי.

התפעלתי מהמאמר של זיוה שמיר על המחבר המקורי של "חנה'לה התבלבלה" שנוגן בטקס פרס ישראל, וכן על הניגון החסידי שבו שרו את השיר הזה. אין על הבקיאות של זיוה!

שוב תודה!

משה גרנות

* אהוד היקר, תודה רבה גדולה שאתה מאפשר לפרופ' שמיר לכתוב את טורה מידי פעם. אני יודע שדעותיה הם בטח לא לגמרי  your cup of tea  אבל אני (ואני בטוח שגם רבים אחרים) חושב שהוא ממש פנינה ויהלום זוהר בתוך כל ההתגוששויות.

כל הכבוד.

תודה רבה

ארנון ראב

אהוד: מעולם לא שוחחתי ולא התכתבתי עם זיוה שמיר בנושא דיעותיה הפוליטיות ואינני יודע מה הן. היא אכן פנינה ויהלום במכתב העיתי, הפתוח לכל הדעות ובלבד שאין בהן משום הוצאת דיבה על פי חוק לשון הרע. גם את דעותיך שלך אינני יודע, למרות שיש לנו שם משפחה דומה, שכבר ביררנו בשעתו שאינו נובע ממקור משותף.

* תענוג לשמוע את ד"ר דן שיפטן מתראיין בתוכניתו המצויינת של אלעזר שטרום "אקטואליה יהודית" ביו-טיוב. שיפטן חכם, נחרץ ואופטימי, ומנתח בצורה מרתקת את המצב הפוליטי בישראל כיום. מומלץ לחפש את התוכנית ולהקשיב לו.

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".