בגיליון:
- אסתר ראב: לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים
- אשר מעוז: שומרי הסף כמשרות אמון
- תדע כל אישה ערבייה בישראל: כי ראש הממשלה בנימין נתניהו
- איליה בר-זאב: מחשֹוף לַיִל לבן
- אורי הייטנר: צרור הערות 10.5.23
- איזו חוצפה! ישראל הרגה שלושה מפקדים של הטרור הפלסטיני ברצועת עזה. בטח נתניהו עשה זאת כדי להימלט מפסקי הדין שיושיבו אותו במעשיהו לשנים ארוכות: מפגינות המחאה "השפחות" במוצ"ש – כדאי שתתחפשנה הפעם לפלסטיניות עם גלימות ירוקות – ולא אדומות!
- יהודה גור-אריה: הנזיד של מלך השמש
- אהוד בן עזר: נחום גוטמן
- דוד מלמד: הקמת בית-הסופר ע"ש טשרניחובסקי בתל-אביב
- פוצ'ו: סנדלה – הכפר הערבי שבזכותו
- מנחם רהט: הממלכה הבריטית: פוליטיקה של הֲפַכְפְּכָנוּת
- מאיר עוזיאל: איבדו קשר עם המציאות:
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד ידידי, אתה עושה עוול לקוראים, לכותבים ולך עצמך שאתה מרשה מאמרים ארוכים עוד יותר מהגלות.
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים
*
לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים
וְחֹם לֵילוֹת מִתְאַפְּקִים
אִתִּי בִּגְבוּרָה תְּחַלֵּק.
עוֹד יֵשׁ לַיְלָה
כְּשֶׁטֶף דְּמָעוֹת יָבוֹא,
כְּזֵר צְלִילִים מְבַעְבֵּעַ
מַעֲמַקִּים – יָם.
עוֹד לַיְלָה אֶחָד בְּגוֹרָלֵנוּ
תָּלוּי יָחִיד,
זוֹהֵר עֲלֵי תְּהוֹמוֹת.
1928
מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
אשר מעוז
שומרי הסף כמשרות אמון
במסגרת מה שמכונה "הרפורמה המשפטית" התבשרנו על יוזמה חדשה – היועץ המשפטי לממשלה ייבחר על-ידי הממשלה באמצעות ועדת איתור שתמונה על ידה. יוזמה זו שהינה חלק ממהלך שחוסה תחת השם הציני "ציון במשפט תפדה" [או "מקום המשפט שמה הרשע," כביטויו של ח"כ שמחה רוטמן] מצטרפת ליוזמה לחוקק את חוק היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה. על-פי יוזמה זו כל שר ימנה את היועץ המשפטי במשרדו בהתאם להמלצותיה של ועדת איתור אשר בראשה יעמוד מנכ"ל המשרד וזה יוכל גם להדיח אותו. שתי ההצעות נועדו להפוך את היועצים המשפטיים לעורכי-דין פרטיים של הממשלה ושל כל אחד משריה. בכך תהפוכנה משרות היועצים המשפטיים למשרות אמון ממש כמו המנכ"ל והמזכירה האישית של השר.
כדי לעמוד על משמעותן של ההצעות ראוי לסקור את תפקידם של היועצים המשפטיים.
היועץ המשפטי לממשלה אמור למלא שתי פונקציות מרכזיות: הוא אמור לסייע לממשלה ולשרים בהוצאה לפועל של המדיניות שנקבעה על ידם ויחד עם זאת לעמוד על המשמר של שלטון החוק. כדי להצליח במשימה זו חיוני לשמור על עצמאותו. הדבר מתבטא הן באופן בחירתם והן במחוייבותו לתפקיד.
בעקבות הפיאסקו שליווה את מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה מינה שר המשפטים בממשלת נתניהו, צחי הנגבי, ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר לבחינת מכלול ההיבטים בדבר כשירותו של מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה הצביעה על "הדואליות המאפיינת את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה אשר מחד גיסא משמש כיועץ לרשויות השלטון ומאידך גיסא מייצג את שלטון החוק ואת האינטרס הציבורי."
בתור "עורך דין של רשויות השלטון הוא חייב נאמנות לרשויות האמורות ועליו לסייע כמיטב יכולתו למלא תפקידיהן ולממש את מדיניותן," והכל "אם הדבר בר ביצוע בגבולות החוק." ומוסיפה הוועדה: "בעשותו כן מודרך היועץ המשפטי על ידי הוראות הדין ומקום בו מתנגשת המדיניות, הרצויה לרשויות, עם הוראות החוק, לרבות עם קיום ערכי היסוד החוקתיים, יש לחוק עדיפות חד-משמעית. היועץ מגן על שלטון החוק ומתפקידו להנחות את רשויות השלטון מה אסור ומה מותר, מה חוקי ומה בלתי-חוקי."
כדי לעמוד במטלה כפולה זו על היועץ המשפטי לממשלה להיות "בעל כוח החלטה, המוּנע בפעולתו על ידי שיקולים מקצועיים אובייקטיביים ולא כשליח הרשות המבצעת או עושה דברה."
לשם כך המליצה הוועדה שהיועץ המשפטי ימונה על-ידי הממשלה אך זאת מתוך רשימה של מועמדים שאושרו בידי וועדה מקצועית-ציבורית בלתי תלוייה שבראשה יעמוד שופט בדימוס של בית המשפט העליון ועל חבריה יימנו שר משפטים או יועץ משפטי לשעבר שימונה על-ידי הממשלה, נציג שימונה על-ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת וכן נציג לשכת עורכי-הדין ונציג האקדמיה. כדי להבטיח את אי-תלותו של היועץ המשפטי המליצה הוועדה, כי מינויו יהיה לתקופה קצובה שלא יהיה ניתן להאריכה. המלצות הוועדה אומצו על-ידי הממשלה.
בדומה ליועץ המשפטי לממשלה גם יועצים משפטיים של משרדי הממשלה ושל רשויות השלטון עשויים למצוא עצמם במיצר בין הצורך לסייע לרשות במימוש מדיניותה לבין חובתם לשמור על שלטון החוק. אלא שבניגוד ליועץ המשפטי לממשלה תיפקודם של יועצים אלה מסובך יותר זאת משום שהם מועסקים על-ידי הרשות ומצויים במגע יום-יומי עם הנהלתה.
מסיבה זו מינתה הממשלה צוות בין משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה. בחוות דעתה שאומצה על-ידי הממשלה כתבה הוועדה, כי על היועץ "להעמיד לרשות המשרד את הכלים המשפטיים הדרושים ליישום מדיניותו, וזאת תוך שמירה כי פעילות המשרד תיעשה במסגרת החוק, על כללי המנהל התקין ועל שאר הנורמות המחייבות את השירות הציבורי."
כדי לעמוד במשימה זו נקבע שבעוד שהיועץ המשפטי כפוף מבחינה מנהלית למנכ"ל המשרד, הוא כפוף מבחינה מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה. כדי להבטיח את אי תלותם היועצים המשפטיים נבחרים על-ידי ועדת מכרזים שכוללת את מנכ"ל המשרד, משנה ליועץ המשפטי לממשלה, יועץ משפטי של משרד ממשלתי אחר ונציג של איגוד המשפטנים.
כפי שקבע בית המשפט העליון: "היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם נציגיו במשרדי הממשלה השונים, הם שומרי הסף של שלטון החוק ופעילותם ככזו חיונית בכל רשות מרשויות המדינה."
הפיכתם לעושי דברם של הממשלה ושל ראשי הרשויות תפגע לא רק במעמדם ובשלטון החוק אלא גם במנהל התקין. בסופו של דבר היא תפגע גם בממשלה וברשויות המינהל בכך שינוטרל הבלם שיבטיח שהם יפעלו במסגרת החוק וסופה לפגוע באמון הציבור בממשלה וברשויות המדינה.
פרופ' אשר מעוז הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים וזוכה אות ג'ין נוסבאום ואלינור רוזוולט מטעם האגודה הבינלאומית לחירות דתית.
פורסם באתר וואלה.
כדי לעמוד על משמעותן של ההצעות ראוי לסקור את תפקידם של היועצים המשפטיים.
היועץ המשפטי לממשלה אמור למלא שתי פונקציות מרכזיות: הוא אמור לסייע לממשלה ולשרים בהוצאה לפועל של המדיניות שנקבעה על ידם ויחד עם זאת לעמוד על המשמר של שלטון החוק. כדי להצליח במשימה זו חיוני לשמור על עצמאותו. הדבר מתבטא הן באופן בחירתם והן במחוייבותו לתפקיד.
בעקבות הפיאסקו שליווה את מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה מינה שר המשפטים בממשלת נתניהו, צחי הנגבי, ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר לבחינת מכלול ההיבטים בדבר כשירותו של מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה הצביעה על "הדואליות המאפיינת את תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה אשר מחד גיסא משמש כיועץ לרשויות השלטון ומאידך גיסא מייצג את שלטון החוק ואת האינטרס הציבורי."
בתור "עורך דין של רשויות השלטון הוא חייב נאמנות לרשויות האמורות ועליו לסייע כמיטב יכולתו למלא תפקידיהן ולממש את מדיניותן," והכל "אם הדבר בר ביצוע בגבולות החוק." ומוסיפה הוועדה: "בעשותו כן מודרך היועץ המשפטי על ידי הוראות הדין ומקום בו מתנגשת המדיניות, הרצויה לרשויות, עם הוראות החוק, לרבות עם קיום ערכי היסוד החוקתיים, יש לחוק עדיפות חד-משמעית. היועץ מגן על שלטון החוק ומתפקידו להנחות את רשויות השלטון מה אסור ומה מותר, מה חוקי ומה בלתי-חוקי."
כדי לעמוד במטלה כפולה זו על היועץ המשפטי לממשלה להיות "בעל כוח החלטה, המוּנע בפעולתו על ידי שיקולים מקצועיים אובייקטיביים ולא כשליח הרשות המבצעת או עושה דברה."
לשם כך המליצה הוועדה שהיועץ המשפטי ימונה על-ידי הממשלה אך זאת מתוך רשימה של מועמדים שאושרו בידי וועדה מקצועית-ציבורית בלתי תלוייה שבראשה יעמוד שופט בדימוס של בית המשפט העליון ועל חבריה יימנו שר משפטים או יועץ משפטי לשעבר שימונה על-ידי הממשלה, נציג שימונה על-ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת וכן נציג לשכת עורכי-הדין ונציג האקדמיה. כדי להבטיח את אי-תלותו של היועץ המשפטי המליצה הוועדה, כי מינויו יהיה לתקופה קצובה שלא יהיה ניתן להאריכה. המלצות הוועדה אומצו על-ידי הממשלה.
בדומה ליועץ המשפטי לממשלה גם יועצים משפטיים של משרדי הממשלה ושל רשויות השלטון עשויים למצוא עצמם במיצר בין הצורך לסייע לרשות במימוש מדיניותה לבין חובתם לשמור על שלטון החוק. אלא שבניגוד ליועץ המשפטי לממשלה תיפקודם של יועצים אלה מסובך יותר זאת משום שהם מועסקים על-ידי הרשות ומצויים במגע יום-יומי עם הנהלתה.
מסיבה זו מינתה הממשלה צוות בין משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה. בחוות דעתה שאומצה על-ידי הממשלה כתבה הוועדה, כי על היועץ "להעמיד לרשות המשרד את הכלים המשפטיים הדרושים ליישום מדיניותו, וזאת תוך שמירה כי פעילות המשרד תיעשה במסגרת החוק, על כללי המנהל התקין ועל שאר הנורמות המחייבות את השירות הציבורי."
כדי לעמוד במשימה זו נקבע שבעוד שהיועץ המשפטי כפוף מבחינה מנהלית למנכ"ל המשרד, הוא כפוף מבחינה מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה. כדי להבטיח את אי תלותם היועצים המשפטיים נבחרים על-ידי ועדת מכרזים שכוללת את מנכ"ל המשרד, משנה ליועץ המשפטי לממשלה, יועץ משפטי של משרד ממשלתי אחר ונציג של איגוד המשפטנים.
כפי שקבע בית המשפט העליון: "היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם נציגיו במשרדי הממשלה השונים, הם שומרי הסף של שלטון החוק ופעילותם ככזו חיונית בכל רשות מרשויות המדינה."
הפיכתם לעושי דברם של הממשלה ושל ראשי הרשויות תפגע לא רק במעמדם ובשלטון החוק אלא גם במנהל התקין. בסופו של דבר היא תפגע גם בממשלה וברשויות המינהל בכך שינוטרל הבלם שיבטיח שהם יפעלו במסגרת החוק וסופה לפגוע באמון הציבור בממשלה וברשויות המדינה.
פרופ' אשר מעוז הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים וזוכה אות ג'ין נוסבאום ואלינור רוזוולט מטעם האגודה הבינלאומית לחירות דתית.
פורסם באתר וואלה.
תדע כל אישה ערבייה בישראל
כי ראש הממשלה בנימין נתניהו
הוא האחראי היחיד לרציחתה!
איליה בר-זאב
מחשֹוף לַיִל לבן
מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,
לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.
בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים
לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.
יֵשׁ וְעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.
נָעִים לַחֲלֹם – שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל
מַחְשֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים
שֶׁבָּהֵם דָרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת – לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,
לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבְּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.
אַיַּל אֳהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר
בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים פְּעוּרֵי פֶּה –
עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.
אורי הייטנר
צרור הערות 10.5.23
* מגן וחץ – ברכות לממשלה ולצה"ל על מבצע "מגן וחץ" ועל חיסול ראשי הג'יהאד.
* הצלחה טקטית – מבצע "מגן וחץ" חשוב וחיוני. ריצוץ ראש הנחש הוא צעד טוב ומועיל, שמכה את האוייב מכה קשה. אך אל נשלה את עצמנו. אנו למודי ניסיון ממבצעים רבים ברצועת עזה, מאז "עופרת יצוקה" (2008) ועד "עלות השחר" (2022), חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות, והניסיון מלמד אותנו שהמבצעים הללו הן ניצחון טקטי נקודתי, אך אין הם משנים את המשוואה האסטרטגית. כל עוד ארגוני הטרור ברצועת עזה חמושים ברקטות ומַשְׁגרים באלפיהם, שמסוגלים להגיע לכל פינה בארץ, המשוואה נותרת בעינה. על ישראל להחריב את תשתית הטרור ברצועת עזה ולפרק אותה מנשקה הרקטי. את זה ניתן לבצע רק במבצע דוגמת "חומת מגן".
* איום רקטי מג'נין – המידע המעניין ביותר בהצהרה לתקשורת של רוה"מ וראשי מערכת הביטחון, היה דיווחו של ראש השב"כ על כך שסוכל שיגור רקטות מג'נין. עד כה, הביטוי הבולט ביותר להבדל בין רצועת עזה ליו"ש, הוא חוסר היכולת של המחבלים ברש"פ לייצר תשתית של ירי רקטי. הסיבה לכך היא חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ מאז "חומת מגן". כבר זמן רב מסתמן אזור ג'נין כאזור בעייתי, מועד לפורענות. יתכן שיהיה צורך במבצע גדול בג'נין, ובעיקר במחנה הפליטים ג'נין, לחיסול תשתית הטרור המתעצמת שם.
* מהנעשה בשוקניה – סקירה קצרה מהנעשה בימים האחרונים בשוקניה. ביום חמישי התפרסם פשקוויל של גדעון לוי שמעלה על נס ויוצא מגדרו כדי לשבח את גבורתו של לוחם החופש, האסיר הפוליטי עדנאן – אותו מחבל שהמית את עצמו בפיגוע התאבדות באמצעות שביתת רעב כדי לחולל הסלמה טרוריסטית. את מעצריו של "מתנגד המשטר" הוא השווה למעצרים של מתנגד המשטר ברוסיה נבלני, ובהשוואה הזאת, הפגיעה בעדנאן חמורה יותר, כי הוא נעצר פעמים רבות יותר. לא זכור לי שנבלני, מתנגד פוליטי לפוטין, הוא פעיל מרכזי בארגון טרור ששם כמטרה להשמיד את רוסיה ושפועלו המרכזי הוא רצח רוסים. לוי השתלח בחברה הישראלית ששותקת ובעיקר במפלגות המרכז-שמאל שנותנות לכך יד. וכדרכו הוא השתלח במאבק נגד המהפכה המשטרית, וחזר על טענתו שהם נאבקים על עניינים שוליים ושותקים על אקיבוש והאפרטהייד ולמעשה המאבק שלהם הוא למען דמוקרטיה ליהודים בלבד.
למחרת, ביום שישי, גם פשקוויל המערכת של השוקניה הצטרף לגינוי ולהערצת המחבל. דימיטרי שומסקי השתלח באהוד ברק שהמציא את אגדת אין פרטנר וכך הוא אשם בהמשך אקיבוש ובעליית הימין. הפוסט היסטוריון מכחיש העם היהודי שלמה זנד מקשקש על ה"נכבה" ומצדיק את ההתנגדות של הערבים לתוכנית החלוקה של האו"ם וליציאתם למלחמה נגדה, כי זו תוכנית חד-צדדית נגד הערבים. הוא קורא להקמת מדינה דו-לאומית במקום ישראל. ורוגל אלפר מפרסם פשקוויל, התוקף בארסיות את חיסול חוליית המחבלים שרצחה את משפחת די.
וביום ראשון מאמר של גדעון לוי, עוכר ישראל והמעריץ של נתניהו, שמעלה על נס את ההבלגה של נתניהו בעזה, שלמרות כל הקריאות הן של תומכיו והן של מתנגדיו לתגובה חריפה הרבה יותר, הוא כדרכו הסתפק ביציאה ידי חובה (הפשקוויל התפרסם לפני מבצע "מגן וחץ"). אמנם, לדעתו, ראש הממשלה היה צריך להודיע שישראל לא תגיב כלל, כי ירי מאה הרקטות מוצדק בעקבות "המתת" לוחם החירות עדנאן, אותו מחבל מתאבד. אבל הוא ציין שכל ראש ממשלה אחר היה מגיב במסע הרג והרס מיותר, כפי שעשה לפיד במבצע "עלות השחר", שבו סתם הרגנו עשרות פלשתינאים.
גם לוי בשני הפשקווילים וגם פשקוויל המערכת מאשימים את ישראל בכך שלא פעלה כדי להציל את חיי עדנאן. צבועים. הרי הם הובילו התנגדות תקיפה להזנה בכפייה של מחבלים מתאבדים שובתי רעב והציגו אותה כמעשה אנטי הומניסטי ואנטי ליברלי שפוגע בזכויות האדם; בזכותו של מחבל לשבות רעב. אבל כאשר פעלנו על פי התפיסה שלהם ופיגוע ההתאבדות הצליח, הם מאשימים אותנו, כמובן.
* המודר הממודר הממורמר – הכהניסטים מנכסים את המבצע לשביתה האינפנטילית שלהם, אבל בן גביר יודע היטב – המבצע תוכנן בהתייעצויות ביטחוניות שמהן הוא הודר והקבינט לא כונס כדי לא לדון בנושאים רציניים בנוכחותו. בכך נתניהו גילה אחריות.
* חבלה ביחסי החוץ – משלחת האיחוד האירופי בישראל עורכת מדי שנה ביום אירופה, 9 במאי, קבלת פנים. כבכל שנה ממשלת ישראל מוזמנת לשלוח נציג לברך בשם ישראל. את מי הואילה הממשלה לשלוח למשימה? לא אחר מאשר הדוצ'ה בן גביר. ממשלה אוטו-אימונית שנחושה להחריב את יחסי החוץ של ישראל. אני מבין שהוא לא נשלח בזדון, כפרובוקציה, אלא שמזכירות הממשלה משבצת את השרים למשימות האלה בסבב תורנויות. אבל האם אנשי מזכירות הממשלה הם רובוטים? אין להם טיפת שיקול דעת?
אך משהכהניסט שובץ, היה על נתניהו לעשות מעשה. הבעייה היא, שאין לו טיפ-טיפונת מנהיגות כדי לדפוק על השולחן ולהודיע לכהניסט שהוא לא מייצג את ישראל בשום אירוע. הוא ציפה שבן גביר יוותר, לנוכח הפנייה האירופית. כן, בטח. כמו שהוא ויתר על הפרובוקציה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. התוצאה, ביטול האירוע, היא נזק מדיני חמור ובושה גדולה.
* היינו נוהגים כמותם – אם לקבלת פנים של שגרירות ישראל בגרמניה היה נשלח מנהיג של כנופייה ניאו-נאצית לנאום, גם אנחנו היינו מבטלים את האירוע.
* עכשיו מותר – שני פשעי שנאה מזוויעים, ניסיונות לינץ' של פוגרומצ'יקים שתקפו אנשים שכל פשעם הוא שדיברו ערבית. האחד, בהר מירון, הוא מאבטח דרוזי, משוחרר צה"ל, לוחם קרבי. השני, צעיר ערבי מיפו שעומד להתנדב לשירות צבאי בצה"ל. אבל המעשים הנוראים האלה היו חמורים באותה מידה גם ללא עובדות אלו. זה לא צריך להפתיע אותנו. כאשר כהניסטים מכהנים כשרים בממשלה, כאשר מנהיג הכהניסטים הוא חבר קבינט והשר ל"ביטחון" לאומני, כאשר מנהיגם נשלח לייצג את ישראל בקבלת פנים של האיחוד האירופי – מה הפלא שהאספסוף מבין שעכשיו מותר?
* רוקדים על הדם – הרצח בגלבוע הוא פשע פלילי מובהק. הרוצח, דני מוקין, נהג שעה שהרישיון שלו בפסילה, תחת השפעת אלכוהול, התעמת עם הנרצח, עומרי, וירה בו למוות. אין כל רקע לאומני לרצח. עובדה זו לא הפריעה למי שרוצים לחרחר עימות ושנאה להציג את הרצח כלאומני ולהסית. אלה בראש ובראשונה הח"כים הערבים וועדת המעקב וראש וראשון להם אחמד טיבי, שרקדו בציניות על הדם, ואליהם הצטרף חמאס בהודעות ההסתה שלו.
טיבי הוא תמונת ראי של איתמר בן גביר.
* סערת נפש – שיחה שקיימתי עם אנשים קרובים לי מאוד, טילטלה אותי לסערת נפש גדולה. הם דיברו על כך שיש רק פתרון אחד – היפרדות. לשתי מדינות. שלנו ושלהם. יהודה וישראל. גם הם יודעים שאין לזה היתכנות. זה הרי לא יקרה. אבל עצם העובדה שקיימת הפנטזיה הזאת, שהסנטימנט הזה הולך וגדל, מזעזעת את מעמקי נשמתי.
יש להפסיק את הטירוף הזה של שני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי המטורפים שבקיצונים שבו, ולשקם מיינסטרים ציוני ממלכתי שיהיה בסיס החברה, בסיס השיח, בסיס הפוליטיקה וממנו יצמח חזון מחודש של ברית ייעוד משותפת בינינו.
למחרת בערב השתתפתי במפגש שיח בקדמת צבי עם חילונים ודתיים מיישובי הסביבה. השיח עסק בשאלת המשמעות של מדינה יהודית בעבורי (כלומר בעבור כל אחד מן המשתתפים). היה זה שיח עמוק שהיו בו מחלוקות עמוקות, אך נחישות לקיים ולשמר את היחד הלאומי. זה היה ברמת השיח, לא ברמת הפתרונות. יש לשאוף לפתרונות וניתן להגיע אליהם. אך גם המפגש והשיח כשלעצמם חיוניים. כי בלי השיח, כל צד רואה ברעהו רק את המתלהמים והמטורפים והקיצונים, שהתקשורת מתמקדת בהם, ומתמכר לפוביות שמובילות אותו לרעיון הכפירה המזעזע שהזכרתי.
* טקס משותף – אם נתפלג לישראל ויהודה – האם ביום הזיכרון "הישראלים" יעשו טקס זיכרון משותף עם "היהודים" או שזאת פריבילגיה רק של האוייב הפלשתינאי?
* זו היהדות שלנו – השתתפתי בכנס: "זו היהדות שלנו" – כנס של התנועה הקיבוצית וארגוני ההתחדשות היהודית הקשורים אליה – המדרשה האורנים, מכון שיטים ובינ"ה. היה זה מפגש חשוב עם שותפים לדרך, אנשי ההתחדשות היהודית בקיבוצים. אהבתי את כותרת הכנס. יש בו מענה לקולות רבים. לקולות בקיבוצים של "מה לנו וליהדות? היהדות היא שלהם, של הדוסים." ותמונת הראי – "חשוב שנטעם קצת יידישקייט. נשלח את הילדים שלנו לפני הבר מצווה לפגוש את הרב ביישוב השכן, לשמוע קצת על יהדות. נביא לכאן מנין אורתודוקסי ביום כיפור." וגם לאמירות מבחוץ – "מה לכם וליהדות? היא לא שלכם. אתם אוכלי חזירים ושפנים" וכד'.
לא. זו היהדות שלנו! אנו בני בית בתרבותנו היהודית ואנו בעלי בית עליה. היא שלנו לא פחות משהיא של אחרים, ואנו לומדים אותה, בדרכנו, ומעמיקים בה, בדרכנו, ומקיימים אותה, בדרכנו, ואנחנו בוחרים מתוכה ואנו מעשירים אותה, ואנו יוצרים בתוכה ודורשים אותה ומפתחים אותה, ולא נותנים לה להתאבן. אבל נודה על האמת. התשובה הזו היא הרצוי. המצוי עוד רחוק מכך. זו המשימה שלנו, המשוגעים לדבר בתנועה הקיבוצית. וכדי להצליח, יש לטפח ולהכשיר יותר ויותר משוגעים לדבר.
הדבר ששימח אותי מאוד, הוא העובדה שהעליתי באופן משמעותי את הגיל הממוצע. רוב המשתתפים הם צעירים, כולל מנהלי הארגונים, שכולם צעירים, בשנות השלושים לחייהם. יש המשכיות!
* לנשום היסטוריה ציונית חלוצית – הכנס "זו היהדות שלנו" נערך בקיבוץ נען. כשאני מגיע לקיבוץ נען, יש לי תחושה של חזרה למקום מוכר, כי קראתי שתי ביוגרפיות של גלילי, ביוגרפיה של דוד זהבי, ביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ספר זיכרון לשמריה גוטמן וספר על תחילת הקיבוץ. כשאני מגיע לנען, איני יכול שלא להתחבר לעומק ההיסטוריה הציונית של המקום ולנשום את ההיסטוריה החלוצית שלו.
* כפירה בעיקר – איך ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית צריכה להתייחס לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל? בנושא הזה אני רואה פער בין ההתייחסות כמדינה דמוקרטית להתייחסות כמדינה יהודית. דמוקרטיה ליברלית יכולה לגלות סובלנות כלפי קבוצת מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים מבקשת פטור משירות צבאי. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם הכפירה הזאת בעיקר. הערך היהודי העליון הוא "כל ישראל ערבים זה בזה." המשתמטים מהגנה על המולדת מרימים יד גסה על הערבות היהודית ההדדית. הם כופרים בעיקר, ועל פי הגדה של פסח, הם אלה שנקראים רשעים. "מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו." ולהשתמט בשם התורה, כביכול? בשם לימוד התורה? אין חילול השם גדול מזה.
כמדינה יהודית אסור לנו להשלים עם התופעה. אני יודע, יש קושי פרקטי לגייס את החרדים בכפייה. יש למצוא מתווים של תהליך הדרגתי של שינוי פני החברה החרדית ויחסה למדינת ישראל וכניסה הדרגתית של בניה תחת האלונקה הביטחונית והכלכלית. אין מנוס ממתווים של פשרה. אבל ברמה העקרונית, אסור להתפשר על האמירה הזאת: ההשתמטות היא רע, היא כפירה בעיקר. ואסור בתכלית האיסור להסכים לחוק שבו המדינה היהודית מכשירה השתמטות של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, בשם התורה ובשם לימוד התורה.
* מתווה הנדל – השר לשעבר יועז הנדל פרסם את מתווה הנדל לגיוס. עיקרי המתווה – שירות לאומי לכל האזרחים, כולל חרדים וערבים. הטבות לכל המשרתים בצה"ל או בשירות לאומי, עם עדיפות ברורה למשרתים בהגנה על המולדת ובתוכם למשרתים שירות משמעותי. מי שלא משרת – לא ייהנה מההטבות. ארגוני חסד חרדיים יוכרו כמוסדות לשירות לאומי. הכשרת ערבים וחרדים להשתלבות בעולם התעסוקה. פטור משירות ללומדי תורה, ל-10% מבחורי הישיבות החרדיות. התוכנית תופעל בהדרגה. את הפטור ל-10% מבחורי הישיבות משתית הנדל על הפטור שבן-גוריון העניק ל-400 אברכים, בהקמת המדינה. הם היו 10% מן הצעירים החרדים אז, והוא מציע לאמץ את העיקרון הזה וליישם אותו גם היום, בהתאם לגודל האוכלוסייה החרדית היום. היום יהיה מדובר באלפי בעלי פטור.
ההיתלות בהחלטתו של בן-גוריון אינה מוצדקת. בן-גוריון לא פטר 10%. הוא פטר 400 איש. וזה משמעותי מאוד. יתר על כן, לא עלה על דעתו שהפטור הזה יהיה קיים עדיין כעבור 75 שנה. מה עמד מאחורי הפטור? מנהיגי החרדים פרטו על סנטימנט עמוק – עולם התורה שחרב בשואה והצורך לשקמו. לשם כך, הם ביקשו פטור ל-400 המובחרים שבמובחרים, שישקמו את עולם התורה. אגב, לימים בן-גוריון הביע חרטה על ההחלטה. כמובן שהיום, כאשר עולם הישיבות החרדיות גדול לאין ערוך יותר מבכל תקופה בהיסטוריה היהודית, הנימוק להחלטתו של בן-גוריון אינו רלוונטי עוד. ולכן, אין הצדקה לפטור ולו לאברך אחד. למרות זאת, אני תומך במתווה של יועז. אני יודע שהמתווה הצודק היחיד – גיוס שווה לכולם, אינו ישים, למרבה הצער. אפילו מתווה הפשרה של יועז יהיה קשה מאוד לביצוע. אני תומך בכך שיועז, בניגוד ללפיד, אינו מדבר על הפללה של מי שאינו משרת אלא על מניעת הטבות. אני תומך במתווה של יועז כי הוא מהווה שיפור דרמטי לעומת המצב הקיים והוא בר יישום בשלבים. אך אני מקווה שיועז יסיר מהצעתו את הנימוק הבן-גוריוני.
* מה הבעיה בחשמל כשר? – אין שום הצדקה לביקורת ולמתקפה על החלטת הממשלה לאשר אגירת חשמל לצורך "חשמל כשר", שלא יוצר בשבת. אגירת חשמל היא יעד לאומי של יצירת אנרגיה נקייה, המקדמת את היעד הלאומי והעולמי להפחתת פליטות חממה. החלטה על אגירת חשמל לא בהקשר של "החשמל הכשר", לא היתה מעוררת כל ביקורת. להיפך. האם צעד חיוני וחיובי אינו כשר רק כי ציבור חרדי ייהנה ממנו? הרי ההיפך הוא הנכון. אם אפשר לקדם את היעד הלאומי וגם לשרת צרכים של ציבור בישראל, הדבר חיובי פעמיים. וכאשר אגירת החשמל תשים קץ לשימוש בגנרטורים פיראטיים ולא בטיחותיים, הדבר חיובי שבעתיים. ההתנגדות האוטומטית לכל דבר הקשור לחרדים, היא סממן של פוליטיקת השנאה והזהויות; חוסר נכונות ורצון לבחון דברים באופן ענייני, אלא רק על פי "הלנו הוא אם לצרינו," ואם החלטה משרתת מגזר שמצווה מדאורייתא לשנוא אותו, נתקוף אותה על אוטומט.
יש, למרבה הצער, סיבות ענייניות ומוצדקות לביקורת על החרדים – ההשתמטות מצה"ל, מתווה הכותל ועוד. אבל כאשר תוקפים אותם מסיבות בלתי ענייניות וחסרות צידוק, פוגעים בתוקף הטיעונים הצודקים והענייניים בנושאים אחרים; יוצרים תחושה של רדיפה אוטומטית.
* במלחמת אחים אני עריק.
* הרוצח – עוד שמונה בני אדם נרצחו ושבעה נפצעו בידי הקלקול השני לחוקת ארה"ב.
* חד נס – בחג העצמאות מקושטת המדינה בדגלים רבים, והם נשארים עוד שבועות אחדים אחרי החג. זה יפה מאוד. מה שמפריע לי, הוא שאין מסתפקים בדגלי ישראל. ברשויות המקומיות, לצד דגלי ישראל מונפים דגלי הרשות. לרוב בזוגות, דגל הרשות על כל דגל הלאום. בכביש 6 דגל הלאום עם דגל חברת "דרך ארץ" ובתחנת הריענון בכביש דגלי הלאום עם דגל "דור אלון" ודגל "אלונית", ובמקומות אחרים דגלי מע"צ, דגלי "צים" וכד'. אפילו בטקס יום הזיכרון בגולן, באתר גמלא, התנוססו על הבמה דגל ישראל ולצידו דגל המועצה האזורית גולן, דגל רשות שמורות הטבע ודגל חטיבת הגולן. זה כבר נראה יותר כמו פרסומות מאשר כמו טקס זיכרון.
זה חג העצמאות של מדינת ישראל. אין שום צורך להוסיף לדגל דגלים נוספים.
* בבחינת הבגרות – כמעט מדי שנה מגיעה אליי בשורה שבבחינת בגרות פנימית באחד מבתי הספר, התבקשו התלמידים להשיב על טקסט שכתבתי; לרוב בבחינות בגרות בתנ"ך, בספרות ופעם אחת בלשון. יתכן שיש עוד בחינות כאלו שלא הגיעו לידיעתי. השבוע, בבחינת הבגרות הפנימית בתנ"ך בבית הספר "קציר משגב" בגוש משגב, צורף טקסט שלי על מזמור ק"א בתהילים; קטע מתוך מאמר שלי על המזמור. במסגרת מיזם 929 כתבתי מאמרים כמעט על כל 929 פרקי התנ"ך, ומשם נלקח הטקסט.
הטקסט שצוטט:
"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.
מה הם המעמקים מהם קורא המשורר לאלוהיו?
האם מדובר במעמקי נפשו?
האם המדובר במעמקי המצוקה שבה הוא נמצא?
דומה ששתי האפשרויות מתאימות לרוח המזמור ומסריו. מדובר בתפילה של אדם המצוי במצוקה קשה, מצפונו מייסר אותו על חטאיו והוא מתחנן לאלוהיו שיפדה את נפשו המיוסרת מעוונותיו.
אנו קוראים את התפילה הזאת בעשרת ימי תשובה. לפחות שלושה מפסוקי המזמור עוסקים ישירות בכפרת עוונות.
אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ
אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.
המשורר מבטא חרדה עמוקה, מפני יכולתו לעמוד במשא הכבד של עוונותיו וחטאיו, שצבר לאורך השנים.
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה
לְמַעַן תִּוָּרֵא.
יש כאן מסר מעניין באשר לסליחה, היפוכו של המושג המוכר 'למען יראו וייראו'. יש חשיבות לנִרְאוּת דווקא של הסליחה האלוהית. לא נראות של הרתעה, אלא של עידוד התשובה. אם האדם החוטא יראה את הסליחה האלוהית, הוא יאמין ביכולתו לתקן את דרכו, כי לא הכול אבוד."
השאלות שנשאלו התלמידים:
1. מהן שתי האפשרויות שמעלה הייטנר ביחס למצוקתו של כותב המזמור? איזו מהן יכולה להיות כואבת יותר לדעתכם?
2. מתי נקרא מזמור זה (באיזו תקופה) ומה קושר את המזמור לתקופה זו דווקא?
3. מהי טענתו של הייטנר בנוגע לסליחה האלוהית? בססו תשובתכם על הכתוב בדברי הפרשנות של הייטנר.
[אהוד: אני הייתי נכשל בתשובה על כל שלושת השאלות האלה כי אני לא מבין אותן.]
* ביד הלשון: גן נר – מקום בחדשות – גן נר. המושב עלה לכותרות, שלא בטובתו, בעקבות הרצח בגלבוע שביצע תושב היישוב דני מוקין. גן נר הוא יישוב קהילתי בשיפולי הר גיבורים שבגלבוע. הוא עלה לקרקע ב-1987, כיישוב של משפחות צעירות של בני מושבים בחבל תענך. היישוב מנציח בשמו את הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner; 1892-1982) שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות והפדרציה הציונית של בריטניה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה.
אורי הייטנר
* הצלחה טקטית – מבצע "מגן וחץ" חשוב וחיוני. ריצוץ ראש הנחש הוא צעד טוב ומועיל, שמכה את האוייב מכה קשה. אך אל נשלה את עצמנו. אנו למודי ניסיון ממבצעים רבים ברצועת עזה, מאז "עופרת יצוקה" (2008) ועד "עלות השחר" (2022), חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות, והניסיון מלמד אותנו שהמבצעים הללו הן ניצחון טקטי נקודתי, אך אין הם משנים את המשוואה האסטרטגית. כל עוד ארגוני הטרור ברצועת עזה חמושים ברקטות ומַשְׁגרים באלפיהם, שמסוגלים להגיע לכל פינה בארץ, המשוואה נותרת בעינה. על ישראל להחריב את תשתית הטרור ברצועת עזה ולפרק אותה מנשקה הרקטי. את זה ניתן לבצע רק במבצע דוגמת "חומת מגן".
* איום רקטי מג'נין – המידע המעניין ביותר בהצהרה לתקשורת של רוה"מ וראשי מערכת הביטחון, היה דיווחו של ראש השב"כ על כך שסוכל שיגור רקטות מג'נין. עד כה, הביטוי הבולט ביותר להבדל בין רצועת עזה ליו"ש, הוא חוסר היכולת של המחבלים ברש"פ לייצר תשתית של ירי רקטי. הסיבה לכך היא חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ מאז "חומת מגן". כבר זמן רב מסתמן אזור ג'נין כאזור בעייתי, מועד לפורענות. יתכן שיהיה צורך במבצע גדול בג'נין, ובעיקר במחנה הפליטים ג'נין, לחיסול תשתית הטרור המתעצמת שם.
* מהנעשה בשוקניה – סקירה קצרה מהנעשה בימים האחרונים בשוקניה. ביום חמישי התפרסם פשקוויל של גדעון לוי שמעלה על נס ויוצא מגדרו כדי לשבח את גבורתו של לוחם החופש, האסיר הפוליטי עדנאן – אותו מחבל שהמית את עצמו בפיגוע התאבדות באמצעות שביתת רעב כדי לחולל הסלמה טרוריסטית. את מעצריו של "מתנגד המשטר" הוא השווה למעצרים של מתנגד המשטר ברוסיה נבלני, ובהשוואה הזאת, הפגיעה בעדנאן חמורה יותר, כי הוא נעצר פעמים רבות יותר. לא זכור לי שנבלני, מתנגד פוליטי לפוטין, הוא פעיל מרכזי בארגון טרור ששם כמטרה להשמיד את רוסיה ושפועלו המרכזי הוא רצח רוסים. לוי השתלח בחברה הישראלית ששותקת ובעיקר במפלגות המרכז-שמאל שנותנות לכך יד. וכדרכו הוא השתלח במאבק נגד המהפכה המשטרית, וחזר על טענתו שהם נאבקים על עניינים שוליים ושותקים על אקיבוש והאפרטהייד ולמעשה המאבק שלהם הוא למען דמוקרטיה ליהודים בלבד.
למחרת, ביום שישי, גם פשקוויל המערכת של השוקניה הצטרף לגינוי ולהערצת המחבל. דימיטרי שומסקי השתלח באהוד ברק שהמציא את אגדת אין פרטנר וכך הוא אשם בהמשך אקיבוש ובעליית הימין. הפוסט היסטוריון מכחיש העם היהודי שלמה זנד מקשקש על ה"נכבה" ומצדיק את ההתנגדות של הערבים לתוכנית החלוקה של האו"ם וליציאתם למלחמה נגדה, כי זו תוכנית חד-צדדית נגד הערבים. הוא קורא להקמת מדינה דו-לאומית במקום ישראל. ורוגל אלפר מפרסם פשקוויל, התוקף בארסיות את חיסול חוליית המחבלים שרצחה את משפחת די.
וביום ראשון מאמר של גדעון לוי, עוכר ישראל והמעריץ של נתניהו, שמעלה על נס את ההבלגה של נתניהו בעזה, שלמרות כל הקריאות הן של תומכיו והן של מתנגדיו לתגובה חריפה הרבה יותר, הוא כדרכו הסתפק ביציאה ידי חובה (הפשקוויל התפרסם לפני מבצע "מגן וחץ"). אמנם, לדעתו, ראש הממשלה היה צריך להודיע שישראל לא תגיב כלל, כי ירי מאה הרקטות מוצדק בעקבות "המתת" לוחם החירות עדנאן, אותו מחבל מתאבד. אבל הוא ציין שכל ראש ממשלה אחר היה מגיב במסע הרג והרס מיותר, כפי שעשה לפיד במבצע "עלות השחר", שבו סתם הרגנו עשרות פלשתינאים.
גם לוי בשני הפשקווילים וגם פשקוויל המערכת מאשימים את ישראל בכך שלא פעלה כדי להציל את חיי עדנאן. צבועים. הרי הם הובילו התנגדות תקיפה להזנה בכפייה של מחבלים מתאבדים שובתי רעב והציגו אותה כמעשה אנטי הומניסטי ואנטי ליברלי שפוגע בזכויות האדם; בזכותו של מחבל לשבות רעב. אבל כאשר פעלנו על פי התפיסה שלהם ופיגוע ההתאבדות הצליח, הם מאשימים אותנו, כמובן.
* המודר הממודר הממורמר – הכהניסטים מנכסים את המבצע לשביתה האינפנטילית שלהם, אבל בן גביר יודע היטב – המבצע תוכנן בהתייעצויות ביטחוניות שמהן הוא הודר והקבינט לא כונס כדי לא לדון בנושאים רציניים בנוכחותו. בכך נתניהו גילה אחריות.
* חבלה ביחסי החוץ – משלחת האיחוד האירופי בישראל עורכת מדי שנה ביום אירופה, 9 במאי, קבלת פנים. כבכל שנה ממשלת ישראל מוזמנת לשלוח נציג לברך בשם ישראל. את מי הואילה הממשלה לשלוח למשימה? לא אחר מאשר הדוצ'ה בן גביר. ממשלה אוטו-אימונית שנחושה להחריב את יחסי החוץ של ישראל. אני מבין שהוא לא נשלח בזדון, כפרובוקציה, אלא שמזכירות הממשלה משבצת את השרים למשימות האלה בסבב תורנויות. אבל האם אנשי מזכירות הממשלה הם רובוטים? אין להם טיפת שיקול דעת?
אך משהכהניסט שובץ, היה על נתניהו לעשות מעשה. הבעייה היא, שאין לו טיפ-טיפונת מנהיגות כדי לדפוק על השולחן ולהודיע לכהניסט שהוא לא מייצג את ישראל בשום אירוע. הוא ציפה שבן גביר יוותר, לנוכח הפנייה האירופית. כן, בטח. כמו שהוא ויתר על הפרובוקציה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. התוצאה, ביטול האירוע, היא נזק מדיני חמור ובושה גדולה.
* היינו נוהגים כמותם – אם לקבלת פנים של שגרירות ישראל בגרמניה היה נשלח מנהיג של כנופייה ניאו-נאצית לנאום, גם אנחנו היינו מבטלים את האירוע.
* עכשיו מותר – שני פשעי שנאה מזוויעים, ניסיונות לינץ' של פוגרומצ'יקים שתקפו אנשים שכל פשעם הוא שדיברו ערבית. האחד, בהר מירון, הוא מאבטח דרוזי, משוחרר צה"ל, לוחם קרבי. השני, צעיר ערבי מיפו שעומד להתנדב לשירות צבאי בצה"ל. אבל המעשים הנוראים האלה היו חמורים באותה מידה גם ללא עובדות אלו. זה לא צריך להפתיע אותנו. כאשר כהניסטים מכהנים כשרים בממשלה, כאשר מנהיג הכהניסטים הוא חבר קבינט והשר ל"ביטחון" לאומני, כאשר מנהיגם נשלח לייצג את ישראל בקבלת פנים של האיחוד האירופי – מה הפלא שהאספסוף מבין שעכשיו מותר?
* רוקדים על הדם – הרצח בגלבוע הוא פשע פלילי מובהק. הרוצח, דני מוקין, נהג שעה שהרישיון שלו בפסילה, תחת השפעת אלכוהול, התעמת עם הנרצח, עומרי, וירה בו למוות. אין כל רקע לאומני לרצח. עובדה זו לא הפריעה למי שרוצים לחרחר עימות ושנאה להציג את הרצח כלאומני ולהסית. אלה בראש ובראשונה הח"כים הערבים וועדת המעקב וראש וראשון להם אחמד טיבי, שרקדו בציניות על הדם, ואליהם הצטרף חמאס בהודעות ההסתה שלו.
טיבי הוא תמונת ראי של איתמר בן גביר.
* סערת נפש – שיחה שקיימתי עם אנשים קרובים לי מאוד, טילטלה אותי לסערת נפש גדולה. הם דיברו על כך שיש רק פתרון אחד – היפרדות. לשתי מדינות. שלנו ושלהם. יהודה וישראל. גם הם יודעים שאין לזה היתכנות. זה הרי לא יקרה. אבל עצם העובדה שקיימת הפנטזיה הזאת, שהסנטימנט הזה הולך וגדל, מזעזעת את מעמקי נשמתי.
יש להפסיק את הטירוף הזה של שני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי המטורפים שבקיצונים שבו, ולשקם מיינסטרים ציוני ממלכתי שיהיה בסיס החברה, בסיס השיח, בסיס הפוליטיקה וממנו יצמח חזון מחודש של ברית ייעוד משותפת בינינו.
למחרת בערב השתתפתי במפגש שיח בקדמת צבי עם חילונים ודתיים מיישובי הסביבה. השיח עסק בשאלת המשמעות של מדינה יהודית בעבורי (כלומר בעבור כל אחד מן המשתתפים). היה זה שיח עמוק שהיו בו מחלוקות עמוקות, אך נחישות לקיים ולשמר את היחד הלאומי. זה היה ברמת השיח, לא ברמת הפתרונות. יש לשאוף לפתרונות וניתן להגיע אליהם. אך גם המפגש והשיח כשלעצמם חיוניים. כי בלי השיח, כל צד רואה ברעהו רק את המתלהמים והמטורפים והקיצונים, שהתקשורת מתמקדת בהם, ומתמכר לפוביות שמובילות אותו לרעיון הכפירה המזעזע שהזכרתי.
* טקס משותף – אם נתפלג לישראל ויהודה – האם ביום הזיכרון "הישראלים" יעשו טקס זיכרון משותף עם "היהודים" או שזאת פריבילגיה רק של האוייב הפלשתינאי?
* זו היהדות שלנו – השתתפתי בכנס: "זו היהדות שלנו" – כנס של התנועה הקיבוצית וארגוני ההתחדשות היהודית הקשורים אליה – המדרשה האורנים, מכון שיטים ובינ"ה. היה זה מפגש חשוב עם שותפים לדרך, אנשי ההתחדשות היהודית בקיבוצים. אהבתי את כותרת הכנס. יש בו מענה לקולות רבים. לקולות בקיבוצים של "מה לנו וליהדות? היהדות היא שלהם, של הדוסים." ותמונת הראי – "חשוב שנטעם קצת יידישקייט. נשלח את הילדים שלנו לפני הבר מצווה לפגוש את הרב ביישוב השכן, לשמוע קצת על יהדות. נביא לכאן מנין אורתודוקסי ביום כיפור." וגם לאמירות מבחוץ – "מה לכם וליהדות? היא לא שלכם. אתם אוכלי חזירים ושפנים" וכד'.
לא. זו היהדות שלנו! אנו בני בית בתרבותנו היהודית ואנו בעלי בית עליה. היא שלנו לא פחות משהיא של אחרים, ואנו לומדים אותה, בדרכנו, ומעמיקים בה, בדרכנו, ומקיימים אותה, בדרכנו, ואנחנו בוחרים מתוכה ואנו מעשירים אותה, ואנו יוצרים בתוכה ודורשים אותה ומפתחים אותה, ולא נותנים לה להתאבן. אבל נודה על האמת. התשובה הזו היא הרצוי. המצוי עוד רחוק מכך. זו המשימה שלנו, המשוגעים לדבר בתנועה הקיבוצית. וכדי להצליח, יש לטפח ולהכשיר יותר ויותר משוגעים לדבר.
הדבר ששימח אותי מאוד, הוא העובדה שהעליתי באופן משמעותי את הגיל הממוצע. רוב המשתתפים הם צעירים, כולל מנהלי הארגונים, שכולם צעירים, בשנות השלושים לחייהם. יש המשכיות!
* לנשום היסטוריה ציונית חלוצית – הכנס "זו היהדות שלנו" נערך בקיבוץ נען. כשאני מגיע לקיבוץ נען, יש לי תחושה של חזרה למקום מוכר, כי קראתי שתי ביוגרפיות של גלילי, ביוגרפיה של דוד זהבי, ביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ספר זיכרון לשמריה גוטמן וספר על תחילת הקיבוץ. כשאני מגיע לנען, איני יכול שלא להתחבר לעומק ההיסטוריה הציונית של המקום ולנשום את ההיסטוריה החלוצית שלו.
* כפירה בעיקר – איך ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית צריכה להתייחס לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל? בנושא הזה אני רואה פער בין ההתייחסות כמדינה דמוקרטית להתייחסות כמדינה יהודית. דמוקרטיה ליברלית יכולה לגלות סובלנות כלפי קבוצת מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים מבקשת פטור משירות צבאי. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם הכפירה הזאת בעיקר. הערך היהודי העליון הוא "כל ישראל ערבים זה בזה." המשתמטים מהגנה על המולדת מרימים יד גסה על הערבות היהודית ההדדית. הם כופרים בעיקר, ועל פי הגדה של פסח, הם אלה שנקראים רשעים. "מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו." ולהשתמט בשם התורה, כביכול? בשם לימוד התורה? אין חילול השם גדול מזה.
כמדינה יהודית אסור לנו להשלים עם התופעה. אני יודע, יש קושי פרקטי לגייס את החרדים בכפייה. יש למצוא מתווים של תהליך הדרגתי של שינוי פני החברה החרדית ויחסה למדינת ישראל וכניסה הדרגתית של בניה תחת האלונקה הביטחונית והכלכלית. אין מנוס ממתווים של פשרה. אבל ברמה העקרונית, אסור להתפשר על האמירה הזאת: ההשתמטות היא רע, היא כפירה בעיקר. ואסור בתכלית האיסור להסכים לחוק שבו המדינה היהודית מכשירה השתמטות של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, בשם התורה ובשם לימוד התורה.
* מתווה הנדל – השר לשעבר יועז הנדל פרסם את מתווה הנדל לגיוס. עיקרי המתווה – שירות לאומי לכל האזרחים, כולל חרדים וערבים. הטבות לכל המשרתים בצה"ל או בשירות לאומי, עם עדיפות ברורה למשרתים בהגנה על המולדת ובתוכם למשרתים שירות משמעותי. מי שלא משרת – לא ייהנה מההטבות. ארגוני חסד חרדיים יוכרו כמוסדות לשירות לאומי. הכשרת ערבים וחרדים להשתלבות בעולם התעסוקה. פטור משירות ללומדי תורה, ל-10% מבחורי הישיבות החרדיות. התוכנית תופעל בהדרגה. את הפטור ל-10% מבחורי הישיבות משתית הנדל על הפטור שבן-גוריון העניק ל-400 אברכים, בהקמת המדינה. הם היו 10% מן הצעירים החרדים אז, והוא מציע לאמץ את העיקרון הזה וליישם אותו גם היום, בהתאם לגודל האוכלוסייה החרדית היום. היום יהיה מדובר באלפי בעלי פטור.
ההיתלות בהחלטתו של בן-גוריון אינה מוצדקת. בן-גוריון לא פטר 10%. הוא פטר 400 איש. וזה משמעותי מאוד. יתר על כן, לא עלה על דעתו שהפטור הזה יהיה קיים עדיין כעבור 75 שנה. מה עמד מאחורי הפטור? מנהיגי החרדים פרטו על סנטימנט עמוק – עולם התורה שחרב בשואה והצורך לשקמו. לשם כך, הם ביקשו פטור ל-400 המובחרים שבמובחרים, שישקמו את עולם התורה. אגב, לימים בן-גוריון הביע חרטה על ההחלטה. כמובן שהיום, כאשר עולם הישיבות החרדיות גדול לאין ערוך יותר מבכל תקופה בהיסטוריה היהודית, הנימוק להחלטתו של בן-גוריון אינו רלוונטי עוד. ולכן, אין הצדקה לפטור ולו לאברך אחד. למרות זאת, אני תומך במתווה של יועז. אני יודע שהמתווה הצודק היחיד – גיוס שווה לכולם, אינו ישים, למרבה הצער. אפילו מתווה הפשרה של יועז יהיה קשה מאוד לביצוע. אני תומך בכך שיועז, בניגוד ללפיד, אינו מדבר על הפללה של מי שאינו משרת אלא על מניעת הטבות. אני תומך במתווה של יועז כי הוא מהווה שיפור דרמטי לעומת המצב הקיים והוא בר יישום בשלבים. אך אני מקווה שיועז יסיר מהצעתו את הנימוק הבן-גוריוני.
* מה הבעיה בחשמל כשר? – אין שום הצדקה לביקורת ולמתקפה על החלטת הממשלה לאשר אגירת חשמל לצורך "חשמל כשר", שלא יוצר בשבת. אגירת חשמל היא יעד לאומי של יצירת אנרגיה נקייה, המקדמת את היעד הלאומי והעולמי להפחתת פליטות חממה. החלטה על אגירת חשמל לא בהקשר של "החשמל הכשר", לא היתה מעוררת כל ביקורת. להיפך. האם צעד חיוני וחיובי אינו כשר רק כי ציבור חרדי ייהנה ממנו? הרי ההיפך הוא הנכון. אם אפשר לקדם את היעד הלאומי וגם לשרת צרכים של ציבור בישראל, הדבר חיובי פעמיים. וכאשר אגירת החשמל תשים קץ לשימוש בגנרטורים פיראטיים ולא בטיחותיים, הדבר חיובי שבעתיים. ההתנגדות האוטומטית לכל דבר הקשור לחרדים, היא סממן של פוליטיקת השנאה והזהויות; חוסר נכונות ורצון לבחון דברים באופן ענייני, אלא רק על פי "הלנו הוא אם לצרינו," ואם החלטה משרתת מגזר שמצווה מדאורייתא לשנוא אותו, נתקוף אותה על אוטומט.
יש, למרבה הצער, סיבות ענייניות ומוצדקות לביקורת על החרדים – ההשתמטות מצה"ל, מתווה הכותל ועוד. אבל כאשר תוקפים אותם מסיבות בלתי ענייניות וחסרות צידוק, פוגעים בתוקף הטיעונים הצודקים והענייניים בנושאים אחרים; יוצרים תחושה של רדיפה אוטומטית.
* במלחמת אחים אני עריק.
* הרוצח – עוד שמונה בני אדם נרצחו ושבעה נפצעו בידי הקלקול השני לחוקת ארה"ב.
* חד נס – בחג העצמאות מקושטת המדינה בדגלים רבים, והם נשארים עוד שבועות אחדים אחרי החג. זה יפה מאוד. מה שמפריע לי, הוא שאין מסתפקים בדגלי ישראל. ברשויות המקומיות, לצד דגלי ישראל מונפים דגלי הרשות. לרוב בזוגות, דגל הרשות על כל דגל הלאום. בכביש 6 דגל הלאום עם דגל חברת "דרך ארץ" ובתחנת הריענון בכביש דגלי הלאום עם דגל "דור אלון" ודגל "אלונית", ובמקומות אחרים דגלי מע"צ, דגלי "צים" וכד'. אפילו בטקס יום הזיכרון בגולן, באתר גמלא, התנוססו על הבמה דגל ישראל ולצידו דגל המועצה האזורית גולן, דגל רשות שמורות הטבע ודגל חטיבת הגולן. זה כבר נראה יותר כמו פרסומות מאשר כמו טקס זיכרון.
זה חג העצמאות של מדינת ישראל. אין שום צורך להוסיף לדגל דגלים נוספים.
* בבחינת הבגרות – כמעט מדי שנה מגיעה אליי בשורה שבבחינת בגרות פנימית באחד מבתי הספר, התבקשו התלמידים להשיב על טקסט שכתבתי; לרוב בבחינות בגרות בתנ"ך, בספרות ופעם אחת בלשון. יתכן שיש עוד בחינות כאלו שלא הגיעו לידיעתי. השבוע, בבחינת הבגרות הפנימית בתנ"ך בבית הספר "קציר משגב" בגוש משגב, צורף טקסט שלי על מזמור ק"א בתהילים; קטע מתוך מאמר שלי על המזמור. במסגרת מיזם 929 כתבתי מאמרים כמעט על כל 929 פרקי התנ"ך, ומשם נלקח הטקסט.
הטקסט שצוטט:
"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.
מה הם המעמקים מהם קורא המשורר לאלוהיו?
האם מדובר במעמקי נפשו?
האם המדובר במעמקי המצוקה שבה הוא נמצא?
דומה ששתי האפשרויות מתאימות לרוח המזמור ומסריו. מדובר בתפילה של אדם המצוי במצוקה קשה, מצפונו מייסר אותו על חטאיו והוא מתחנן לאלוהיו שיפדה את נפשו המיוסרת מעוונותיו.
אנו קוראים את התפילה הזאת בעשרת ימי תשובה. לפחות שלושה מפסוקי המזמור עוסקים ישירות בכפרת עוונות.
אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ
אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.
המשורר מבטא חרדה עמוקה, מפני יכולתו לעמוד במשא הכבד של עוונותיו וחטאיו, שצבר לאורך השנים.
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה
לְמַעַן תִּוָּרֵא.
יש כאן מסר מעניין באשר לסליחה, היפוכו של המושג המוכר 'למען יראו וייראו'. יש חשיבות לנִרְאוּת דווקא של הסליחה האלוהית. לא נראות של הרתעה, אלא של עידוד התשובה. אם האדם החוטא יראה את הסליחה האלוהית, הוא יאמין ביכולתו לתקן את דרכו, כי לא הכול אבוד."
השאלות שנשאלו התלמידים:
1. מהן שתי האפשרויות שמעלה הייטנר ביחס למצוקתו של כותב המזמור? איזו מהן יכולה להיות כואבת יותר לדעתכם?
2. מתי נקרא מזמור זה (באיזו תקופה) ומה קושר את המזמור לתקופה זו דווקא?
3. מהי טענתו של הייטנר בנוגע לסליחה האלוהית? בססו תשובתכם על הכתוב בדברי הפרשנות של הייטנר.
[אהוד: אני הייתי נכשל בתשובה על כל שלושת השאלות האלה כי אני לא מבין אותן.]
* ביד הלשון: גן נר – מקום בחדשות – גן נר. המושב עלה לכותרות, שלא בטובתו, בעקבות הרצח בגלבוע שביצע תושב היישוב דני מוקין. גן נר הוא יישוב קהילתי בשיפולי הר גיבורים שבגלבוע. הוא עלה לקרקע ב-1987, כיישוב של משפחות צעירות של בני מושבים בחבל תענך. היישוב מנציח בשמו את הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner; 1892-1982) שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות והפדרציה הציונית של בריטניה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה.
אורי הייטנר
איזו חוצפה! ישראל הרגה שלושה מפקדים של הטרור הפלסטיני ברצועת עזה. בטח נתניהו עשה זאת כדי להימלט מפסקי הדין שיושיבו אותו במעשיהו לשנים ארוכות
מפגינות המחאה "השפחות" במוצ"ש – כדאי שתתחפשנה הפעם לפלסטיניות עם גלימות ירוקות – ולא אדומות!
ועכשיו יחלו ברחבי העולם הקינה והגינוי על הריגתם של נשים וילדים בתקיפה על ראשי הפשע הטרוריסטי בעזה –
כי רק לפלסטינים מותר להרוג נשים וילדים, של יהודים!
יהודה גור-אריה
הנזיד של מלך השמש
הומורסקה
השף הבכיר דניס רוּשֶה, בעל שלושה כוכבי מישלן, עובד במטבחו של מלון גדול בפאריס, מלון מהודר, יוקרתי ומפורסם, שבו מתאכסנים מלכים ונשיאים, ראשי-ממשלה ושרים, שועי עולם וידוענים, כל מי שהאלפייה מצויה בכיסו. השף רושה וחבר עוזריו מאכילים כל יום מאות סועדים במאכלי גורמה, שהטועם מהם מלקק את אצבעותיו [זה נאמר רק לתפארת המליצה, שהרי ליקוק כזה אסור בתכלית האיסור על-פי הקוד המקודש של נימוסי-השולחן].
שמו של השף דניס רושה הולך לפניו, לא רק בין הסועדים במסעדת המלון, אלא מעבר לו, מעבר לעירו, מעבר לארצו. בין מוקיריו הוא נקרא "באך של המטבח". הוא מסרב בתוקף להופיע בטלוויזיה ולהפגין את אמנותו לעין-כל. הוא סבור שבישול אוכל ברמה של קולינריה עילית הוא אמנות, וכידוע אמנות נוצרת בבדידותו של האמן, בין כותלי חדרו, כאן – במרחב המטבח, ואין לגלות לציבור חצי-מלאכה, שמץ מן היצירה, בטרם הושלמה. אך לטובת עמיתיו השפים הבכירים בעולם כולו, הוא הוציא ספר מתכונים, שהפך כמעט לתנ"ך של רבי-הטבחים באשר הם.
במיוחד התפרסם ונחל הצלחה מרובה מתכון מסויים, שהשף רושה קרא לו "הנזיד של מלך-השמש". הוא ציין שמלך צרפת, לואי ה-14, "מלך השמש" במאה ה-17, אהב במיוחד את התבשיל הזה, ולולא הרופאים שאסרו עליו, היה מחסל את כל תוכנה של הקדרה, בארוחה אחת. המתכון המיוחד הזה רשום בפנקס עם דפי-קלף, שנמצא במטבחו לשעבר של המלך-הנהנתן, והשף הבכיר דניס רושה נהנה להמליץ על התבשיל הזה, ופירסם את המתכון המיוחד הזה לעין-כל:
החומרים:
קילו וחצי נתחי בשר-חזיר או בשר-ציד, חתוכים לקוביות קטנות.
10 קורקבנים של תרנגולות.
50 גרם של שומן אווזים מפוטמים.
כוס שמנת-בישול.
כוס יין יבש.
שני תפוחי-אדמה בינוניים, חתוכים גם הם לקוביות.
עשרה עיגולי בצל חתוך.
5 שיני שום כתוש.
כמה רצועות פלפל אדום.
שני קישואים חתוכים לטבעות.
כף גדושה פפריקה אדומה.
חצי כף אבקת כמון.
חצי כף אבקת מוסקט.
מלח ופלפל חריף – במידה, לפי הטעם.
הבישול: מקפיצים את כל החומרים במחבת בשמן דק, שמן חמניות, על אש קטנה. מעבירים לקדירת-חרס מלאה עד מחציתה במים רותחים, מבשלים על אש בינונית, במשך שעה ועשר דקות, עד שהבשרים מתרככים וניתנים לאכילה, מוסיפים את התבלינים וממשיכים לבשל עוד חצי שעה על אש נמוכה, תוך בחישה מדי כמה דקות, עד שהבשר נימוח בפה והרוטב סמיך במידה מספקת. לאחר גמר הבישול מפזרים על התבשיל פתיתי גבינת-פרמזן מגוררת ופירורים של פטריית-כמהין. התבשיל דומה לגולש הונגרי, אך כאן, למאכל זה יש טעם אחר לגמרי. והתבשיל – הנזיד של מלך-השמש מוכן, וכל האוכֵל ממנו חש עצמו מלך.
וכמובן – יין צרפתי משובח: שאטו מרגו, שאטו לטור מרטיאק, קסטל גראנמד וין, פלאם קברנה סוביניון רזרב, וכד'.
והשף הבכיר דניס רושה מחייך לו מתחת לשפמו; המתכון הזה נשלף מן השרוול, המרכיבים נרשמו באקראי, כמו כדורי הלוטו בהגרלה פומבית. הוא מעולם לא בישל מאכל דמיוני זה ולא טעם ממנו.
בתיאבון!
יהודה גור-אריה
אהוד: ואין אצלך שום רמז לנתניהו? זה לא בסדר! לא כותבים היום הומורסקות שאין בהן רמז לנתניהו המוביל את המדינה אל עברי פי פחת.
השף הבכיר דניס רוּשֶה, בעל שלושה כוכבי מישלן, עובד במטבחו של מלון גדול בפאריס, מלון מהודר, יוקרתי ומפורסם, שבו מתאכסנים מלכים ונשיאים, ראשי-ממשלה ושרים, שועי עולם וידוענים, כל מי שהאלפייה מצויה בכיסו. השף רושה וחבר עוזריו מאכילים כל יום מאות סועדים במאכלי גורמה, שהטועם מהם מלקק את אצבעותיו [זה נאמר רק לתפארת המליצה, שהרי ליקוק כזה אסור בתכלית האיסור על-פי הקוד המקודש של נימוסי-השולחן].
שמו של השף דניס רושה הולך לפניו, לא רק בין הסועדים במסעדת המלון, אלא מעבר לו, מעבר לעירו, מעבר לארצו. בין מוקיריו הוא נקרא "באך של המטבח". הוא מסרב בתוקף להופיע בטלוויזיה ולהפגין את אמנותו לעין-כל. הוא סבור שבישול אוכל ברמה של קולינריה עילית הוא אמנות, וכידוע אמנות נוצרת בבדידותו של האמן, בין כותלי חדרו, כאן – במרחב המטבח, ואין לגלות לציבור חצי-מלאכה, שמץ מן היצירה, בטרם הושלמה. אך לטובת עמיתיו השפים הבכירים בעולם כולו, הוא הוציא ספר מתכונים, שהפך כמעט לתנ"ך של רבי-הטבחים באשר הם.
במיוחד התפרסם ונחל הצלחה מרובה מתכון מסויים, שהשף רושה קרא לו "הנזיד של מלך-השמש". הוא ציין שמלך צרפת, לואי ה-14, "מלך השמש" במאה ה-17, אהב במיוחד את התבשיל הזה, ולולא הרופאים שאסרו עליו, היה מחסל את כל תוכנה של הקדרה, בארוחה אחת. המתכון המיוחד הזה רשום בפנקס עם דפי-קלף, שנמצא במטבחו לשעבר של המלך-הנהנתן, והשף הבכיר דניס רושה נהנה להמליץ על התבשיל הזה, ופירסם את המתכון המיוחד הזה לעין-כל:
החומרים:
קילו וחצי נתחי בשר-חזיר או בשר-ציד, חתוכים לקוביות קטנות.
10 קורקבנים של תרנגולות.
50 גרם של שומן אווזים מפוטמים.
כוס שמנת-בישול.
כוס יין יבש.
שני תפוחי-אדמה בינוניים, חתוכים גם הם לקוביות.
עשרה עיגולי בצל חתוך.
5 שיני שום כתוש.
כמה רצועות פלפל אדום.
שני קישואים חתוכים לטבעות.
כף גדושה פפריקה אדומה.
חצי כף אבקת כמון.
חצי כף אבקת מוסקט.
מלח ופלפל חריף – במידה, לפי הטעם.
הבישול: מקפיצים את כל החומרים במחבת בשמן דק, שמן חמניות, על אש קטנה. מעבירים לקדירת-חרס מלאה עד מחציתה במים רותחים, מבשלים על אש בינונית, במשך שעה ועשר דקות, עד שהבשרים מתרככים וניתנים לאכילה, מוסיפים את התבלינים וממשיכים לבשל עוד חצי שעה על אש נמוכה, תוך בחישה מדי כמה דקות, עד שהבשר נימוח בפה והרוטב סמיך במידה מספקת. לאחר גמר הבישול מפזרים על התבשיל פתיתי גבינת-פרמזן מגוררת ופירורים של פטריית-כמהין. התבשיל דומה לגולש הונגרי, אך כאן, למאכל זה יש טעם אחר לגמרי. והתבשיל – הנזיד של מלך-השמש מוכן, וכל האוכֵל ממנו חש עצמו מלך.
וכמובן – יין צרפתי משובח: שאטו מרגו, שאטו לטור מרטיאק, קסטל גראנמד וין, פלאם קברנה סוביניון רזרב, וכד'.
והשף הבכיר דניס רושה מחייך לו מתחת לשפמו; המתכון הזה נשלף מן השרוול, המרכיבים נרשמו באקראי, כמו כדורי הלוטו בהגרלה פומבית. הוא מעולם לא בישל מאכל דמיוני זה ולא טעם ממנו.
בתיאבון!
יהודה גור-אריה
אהוד: ואין אצלך שום רמז לנתניהו? זה לא בסדר! לא כותבים היום הומורסקות שאין בהן רמז לנתניהו המוביל את המדינה אל עברי פי פחת.
אהוד בן עזר
נחום גוטמן
בעקבות כת"י של מאמר משנת 1982לערך
שאינני זוכר היכן נדפס, ובתוספת תמונות
ההיכרות שלי עם נחום גוטמן [1898-1980] החלה, אם איני טועה – עוד בטרם נולדתי. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים [למאה ה-20] היתה לדודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, וילה מודרנית שנקראה "הבית האדום" וניצבה בחולות, מעל רחוב בן-יהודה, סמוך למקום שבו ניצב כיום בניין השופר-סל. בנה אותה האדריכל זאב רכטר. הבית היה מעין סלון ספרותי שביקרו בו סופרים, משוררים וציירים.
"יום שבת אצל אסתר ראב גרין", רישום של נחום גוטמן מיום 18.7.1931. מימין לשמאל: אליעזר שטיינמן יושב ולידו חוברת "מאזניים", מאיר ציזלינג שרוע על גבו, נחום גוטמן שוכב על צידו ומעיין בספר, אסתר שוכבת על ביטנה, דורה גוטמן שוכבת על צידה. מצד שמאל למעלה רואים את מסיכת הגבס שהתקין גוטמן לפניה של אסתר, כשהיא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן הכתיבה שלה, שאף אותו עיצב.
ברישום-עיפרון מאותה תקופה, שעשה גוטמן, זיהיתי אותה ואת דורה אשתו, את יעקב הורוביץ, ציזלינג – אחיו של אהרון ציזלינג, וכמובן דודתי. בצילום מאותה תקופה שוב ניצבת חבורה זו, שהיתה מבלה אצלה בשבתות, ואליה נוסף אבי בצעירותו, ועוד נער, הוא בן-דודי אהרון בן-עזר. לימים, כשישבתי וכתבתי מפיו נחום גוטמן את מרביתו של הספר "בין חולות וכחול-שמיים", וכשעסקתי, כבר לאחר מותו, משך כל השנה וחצי האחרונות, בעריכת אלבום ציוריו, ובתוך תקופה זו הוצאתי לאור גם את "גן שחרב", מיבחר מסיפוריה של דודתי אסתר, ולו שער, אחד מציוריו של נחום גוטמן – אמרתי לעצמי לא פעם שאם הם יושבים שם למעלה מעלינו, גבוה בשמיים, בגן-עדן – הם בוודאי יושבים בגן-עדן כי לכל אחד מהם היה מעין גן-עדן פרטי שלאורו חי על ימיו – היא וילדותה בפתח-תקווה, הוא וילדותו בתל-אביב, – אולי הם מחייכים זה לזה בראותם אותי טורח כל-כך, במין שקדנות כפייתית-כמעט – על מורשתם האמנותית, הרוחנית.
ואז הם אולי אומרים זה לזה כי בבלותם יחד בחבורת הסופרים והציירים, שבביתה של דודתי, ובהליכותיהם יחד לרחוץ בים, ובשיחותיהם, ובסעודותיהם – ודאי גם לא תיארו לעצמם כי בשנת 1936 יולד בן לבנימין, אחיה הצעיר של אסתר, אהוד יהיה שמו – ודווקא הוא עתיד, בעוד יובל שנים, להקדיש ממיטב שנותיו למלאכת כינוס יצירתם.
החבורה הולכת לים, רישום של נחום גוטמן, כנראה מאותה שבת, 18.7.1931, המתאר את הירידה לחוף הים בתל-אביב. מימין לשמאל, כולם מהגב: אסתר, נחום גוטמן, דורה גוטמן, אליעזר שטיינמן המחזיק גליון "מאזניים", מאיר ציזלינג, בגלימה ובכובע השכם, ושמו רשום למעלה, מתחת לקיוסק.
*
הנה כי כן היכרתי את גוטמן עוד בטרם נולדתי, מכוח זיקתה של משפחתי למשפחתו. לפני כתשע שנים, בתקופה בה כתבתי מפיו את זיכרונותיו, עלה בדעתי להפגיש אותו ואת דורה אשתו עם דודתי אסתר, שעדיין היתה עושה דרכה באוטובוסים, והיא כבת שמונים, מטבעון לתל-אביב, ושוכרת לה חדר במלון "ריביירה", ברחוב הירקון פינת אלנבי – כי שם היו החדרים זולים, ושואפת מעט מרוחה של העיר הגדולה, שבה היתה פעם גברת עשירה, משוררת ומצנאטית.
שבת בתל-אביב במרפסת הווילה של אסתר, בראשית שנות ה-30. עומדים מימין לשמאל: מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר. יושב: אהרון בן עזר, בנו של ברוך, אחיה הגדול של אסתר.
שם, אגב – במלון "ריביירה", על המרפסת הצופה אל הים, בקומה השנייה, לפנות-ערב, ביליתי פעם עימה ועם הסופר דן צלקה, שהיה סקרן להכירה. למטה המו הבארים, שקקו זונות וסרסורים. במלון עצמו רחשו כמה טיפוסים תימהוניים ומפוקפקים, והיא לא חשה ולא הרגישה, כאילו אינה רואה את כל הזוהמה שמסביב, ושוחחה עימנו בקול מתפנק לעיתים, כבחורה צעירה.
באחד מביקוריה אלה בתל-אביב ביקרנו אצל נחום ודורה אשתו, ואז הזכירה לו אסתר את ראשית היכרותם בפתח-תקווה, בתקופה בה ברח למושבה נחום הנער עם משפחתו, לאחר גירוש תל-אביב בניסן תרע"ז, 1917. וכיצד יצאו אז לטייל יחד באחד הכרמים, או השדות. נחום לא זכר את הטיול. האמת, זו היתה פגישה נוגה במקצת. שני אנשים דיברו על נעוריהם, וכל אחד זכר את נעוריו, אך האחד לא זכר היטב את השני ואת הרושם שהותיר בו. אגב, נחום היה צעיר ממנה בארבע שנים, ונפטר כשנה לפניה.
בהיותי ילד לא פגשתי את נחום, ודורה – אצל אסתר. זו היתה כבר, לדודתי, תקופת התרחקות כמעט מכל חבורת מכריה התל-אביביים, ובאמצע שנות הארבעים אף עזבה את תל-אביב. וכך, ראשית היכרותי עימו היתה, כמוני כרוב בני-דורי בארץ – באמצעות ספריו ואיוריו. ספרו המקסים של חנניה ריכמן, "אני נהג! אני שוטר!" היה אחד מספרי הילדים הראשונים שקנו לי, ועד היום הוא מצוי, קרוע ובלוי – בידי, אלא שאחותי הקטנה, בילדותה, צבעה את הרישומים המקסימים של גוטמן, שהיו בו, וגם הדפים הצהיבו ועבשו.
אגב, בעמודו השלישי של הספר, שהופיע בהוצאת "יבנה", כתובה הקדשה: "שי לאבשלום", והשיר "אני – רופא!" – פותח במילים: "בידי היום מדחום – שמי הוא דוקטור אבשלום." – ומיהו אבשלום? – אבשלום אורנשטיין, בנו של יהושע אורנשטיין, מייסד הוצאת "יבנה", והוא שימש השראה לחנניה רייכמן בעת שכתב את חרוזיו אלה. וכאמור, הספר הופיע בשנת ת"ש, (1939 ככתוב בו) – ואני הייתי כבן ארבע כאשר קיבלתיו מתנה.
לאה גולדברג. אריה נבון. "דבר לילדים". מתוך ויקיפדיה.
משהתחלתי קורא – מצאתי אצל מורתי הראשונה, בת-דודי מרים גיסין, שני כרכים בצבע כחול עמוק של "דבר לילדים", דומני מן השנים תרצ"ו ותרצ"ז [1936 ו-1937] – בהם הודפסו לראשונה, בהמשכים, סיפורו המצוייר של נחום גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", וכן חרוזי "אורי מורי" מאת לאה גולדברג, באיוריו של אריה נבון. את שתי הסדרות האלה בלעתי וחזרתי וקראתי בשקיקה, ואלה הם, אם איני טועה, מן הסיפורים הראשונים שקראתי בימי ילדותי ושהותירו בי רושם עז. אני זוכר את הקווים השחורים, העבים והחזקים, שבהם אייר גוטמן את דמויות השומרים במושבה רחובות, ואת המיסתורין שאפף אותם, ואני זוכר את הקווים הדקים ורבי ההומור של אריה נבון, כאשר אורי מורי, לאחר שבלע מקל – צמח לגובה מעל כל אנשי תל-אביב, כמו גמל דק-צוואר.
כשמלאו לי תשע שנים קיבלתי מתנה מאת דודתי אסתר – את הספר "ויהי היום" מאת ח.נ. ביאליק, מצוייר בידי נחום גוטמן, מהדורה שנייה, תרצ"ו, 1936, בהוצאת "דביר". הספר, בכריכת-בד קשה, חומה-צהבהבה, מצוי עימי עד היום במצב מצויין, יפה יותר מן המהדורה האלבומית שנעשתה תוך הגדלת הציורים מעבר לנחוץ. אך אני לא קיבלתיו חדש – הוא ניתן לי מספרייתה של דודתי, ולא אתפלא אם קיבלה אותו מתנה מנחום גוטמן עצמו. היה אז נוהג – שאנשים נותנים מתנות, גם ספרים, לאו-דווקא חדשים. בידי הוריי, בילדותי, היה הספר "מאה שנה", שערכו היום יסולא בפז, ושבת אחת היו מוזמנים לבר-מצווה של אחד מבני משפחתנו העניפה, ולקחוהו עימם לתיתו מתנה, וכלל לא היה איכפת להם שיחסר לי בבוא היום, בספרייתי.
והנה אני בן תשע, וקורא לראשונה בחיי, בקלמניה, שם גרתי אז עם משפחתי, והפרדס (לימים "פרדס מפא"י" הגובל בבית-ברל, עד שנעקר) – היה יער חלומות ילדותי – קורא את אגדותיו הנפלאות של ביאליק, ומתוודע אל איוריו הנפלאים של גוטמן, אשר מאז צבעו באור זה את עולמם התנ"כי של אבותינו בעיניי, ללא הפרד.
באותה תקופה גם קראתי סיפור-אהבה תנ"כי-רומאנטי, "מאחורי הצאן" ליעקב חורגין, שהיה מתפרסם בהמשכים ב"הבוקר לילדים" שעליו גדלתי (משפחתנו היתה קוראת את עיתון "הבוקר", לא את "דבר", ורק לימים, משנדרדר "הבוקר" ואבד זוהרו, החלו קוראים את "הארץ"). ובייחוד אהבתי את "שור אבוס וארוחת-הירק", ואת אהבתו של ביאליק למאכלים ולשמותיהם העסיסיים, ואולי איראה קצת אידיוט אם אומר, שמכל יצירתו של ביאליק, שלמדתיה והיכרתיה לימים בבתי-הספר – אני אוהב, מכיר, וחרותים בי, ללא התיישנות – דברי אגדותיו וסיפוריו בספר "ויהי היום", בדמויות שהלביש להן גוטמן, וזו בעיניי יצירתו האהובה ביותר והמדברת לליבי עד היום, ללא התיישנות.
כריכת "ויהי היום", מהדורת תרצ"ו, 1936.
ציור מתוך "שור אבוס וארוחת הירק" בספר "ויהי היום" מהדורת תרצ"ו, 1936.
אפסח על השנים בהן קראתי, כנער, את מרבית ספריו של נחום גוטמן, וכיצד גיליתי, זאת כבר בגיל מבוגר, את ספרו המקסים "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (1959) – שהופיע ליובל החמישים של תל-אביב, ואספר על הפעם הראשונה שפגשתי בו. זה היה בבית "דבר" [ברחוב שינקין], בטכס הענקת פרס יציב לספרות ילדים. אני זוכר את נחום עומד על הבמה ומספר על ידידו מימי הגדוד העברי, ועורכו ב"דבר לילדים", יצחק יציב, ובתנועות-ידיו באוויר, ובסיפוריו שכמו נצטיירו בחלל – מעלה את דמות דיוקנו של יציב כאילו חצב אותו בריקות הבמה שלצידו, וכל זאת בקול רך, לוטפני ומתנגן.
צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לְ"מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" הִתְפַּרְסְמוּ בְּ"דָבָר לִילָדִים" בשנת 1960.
אותה פעם גם ניגשתי והתוודעתי אליו פנים-אל-פנים, לראשונה, אף כי מזל היה לי, כמו לרבים מבני-דורי הכותבים לילדים – את סיפורי הראשון לילדים, "מי מספר את הספרים?" – שנתפרסם ב"דבר לילדים" ב-1960, אייר נחום גוטמן, וכן סיפור נוסף, זאת במסגרת עבודתו אז כמאייר השבועון. היתה זו מעין ברכה-מרחוק, עוד בטרם היכרתיו – שזכיתי לכך שמי שגדלתי על סיפוריו-לילדים, יצייר את סיפורי הראשון להם.
בשלהי שנת 1973 ביקשני א.ב. יפה, שערך אז את "מאזניים", לראיין את נחום גוטמן ולהביא מזיכרונותיו על סופרים שהסתופפו בבית אביו, ש. בן-ציון. אז ביקרתי לראשונה בביתו, ובעקבות הראיון שנתפרסם – המשכתי וריאיינתי אותו ובקיץ 1974 הגשתי לו את הנוסח הראשון של "בין חולות וכחול-שמיים".
באותה תקופה גם ריאיינתי אותו, ל"ציור ופיסול" שבעריכת דן צלקה, על דרכו ועל ה"אני מאמין" שלו כצייר. היו אלה הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור. בנו, חמי, נפצע באותה מלחמה. גוטמן היה קודר מאוד, ואני זוכר שלא פעם היה חוזר ואומר: "אפילו בתקופת התורכים – לא היה המצב גרוע כל כך! אתה לא חושב?"
אהוד בן עזר, 1988. צילום: דינה גונה.
כשנפגשתי עימו, לאחר שקרא את הטיוטה הראשונה של ספר זיכרונותיו, הבחנתי שהוא מאוכזב קצת.
"האם משהו לא בסדר?" – שאלתי.
היו לו הערות ותיקונים ותוספות בכתב, אך בקול חרישי ועצוב, אמר לי: "טוב, את כל הסיפורים על ביאליק ועל ברנר ועל עגנון ועל בוריס שץ ואבל פן – אני מכיר, אבל איפה אני כאן, בספר הזה?"
הבנתי, שהוא הקל ראש בסיפורי זיכרונותיו הנפלאים. הלא על כן, בהרבה היסוס, סיפר לי את האפיזודה על "ברל וחבריו ברובע-התענוגות בקהיר", כי חשב שאולי אינה ראויה להופיע בדפוס, אבל אם זה על אחריותי – מילא. הבנתי שהוא ציפה מן הספר ליותר הערכה לפועלו כצייר וכסופר, ולא ראה רבותא בכך שהוא מספר זיכרונותיו על אחרים.
הבטחתי לו, בספר, אחרית-דבר, בה אביע את רחשיי, רחשי בני-דורי, לאמנותו, ובפגישתי האחרונה עימו, כחודש-חודשיים לפני מותו, במוסד "משען" ברעננה, כשבאתי לתת לו את "בין חולות וכחול-שמיים" שהודפס זה עתה, ישבתי עימו בשמש, על ספסל בחוץ, עם אשתי ובני הקטן, ודיפדפנו יחד בספר, וקראתי בפניו את המשפטים המסיימים, ששבתי והבאתי אותם ב"אלבום נחום גוטמן" (1984), וגם הרחבתי מעט:
"ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל."
[ובאלבום] "אולי לא העבר כפי שהיה בממש הוא המשתקף בציוריו – אלא המימד האוטופי שהיה בו – כלפי העתיד, כלפי תקופתו וכלפי העבר הרחוק, התנ"כי, גם יחד. גוטמן הותיר לנו ביצירותיו את קסם החלום של האתמול לגבי המחר, שאולי הוא גם המחר של היום, כפי שבמסתרים היינו חולמים לראותו, ולכן אנחנו מתרפקים עליו."
אהוד, מימין לשמאל: אברהם שפירא, הוריי: דורה (דבורה) בן עזר, בנימין בן עזר, ונחום גוטמן, באירוע חגיגי בבית "יד לבנים" בפתח-תקווה. שפירא נפטר ב-1965 כך שהתמונה היא מראשית שנות ה-60.
אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי
אחרית-דבר בספר "בין חולות וכחול-שמיים", 1980
"בין חולות וכחול-שמיים" שהבאתי מפי נחום גוטמן הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיד מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.
כתיבת הספר תחילתה בסדרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים תוך מתן שמות בדויים לגיבורים.
כל החומר הרב הזה חִייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהן משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחאות. פרקי-הסיפור המשוחזרים מוּינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.
סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.
נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים – אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדוּת ושלֵמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכּים בקרבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניוֹת של צבעים, מילים ונופים.
כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה של "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.
בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלוייה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים.
הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, כפי שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן.
פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח. ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."
במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר, היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספָּניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכינרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.
הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניוֹת בראשיתיוֹת ואבודות אלו עומד יצירתו של נחום גוטמן, שבּה שלובים הציוריוּת והסיפּוריוּת יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.
תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דימיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה, פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל.
לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלֵמות אמנותית שופעת דמיון שחוויות-אמת עומדות ביסודה ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.
סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי-שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משוֵוה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכּּז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו. הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות, אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.
הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":
"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם. עמ' 32).
נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור
הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.
גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולם אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם המלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדימיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדימיון והכוח-המתאר.
בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.
בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון כל פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות, עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בניקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם.
כתיבה נקייה כזאת היא מוּשְׂכּל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-ילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רוּבּה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.
נחום גוטמן
ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר
שאינני זוכר היכן נדפס, ובתוספת תמונות
ההיכרות שלי עם נחום גוטמן [1898-1980] החלה, אם איני טועה – עוד בטרם נולדתי. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים [למאה ה-20] היתה לדודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, וילה מודרנית שנקראה "הבית האדום" וניצבה בחולות, מעל רחוב בן-יהודה, סמוך למקום שבו ניצב כיום בניין השופר-סל. בנה אותה האדריכל זאב רכטר. הבית היה מעין סלון ספרותי שביקרו בו סופרים, משוררים וציירים.
"יום שבת אצל אסתר ראב גרין", רישום של נחום גוטמן מיום 18.7.1931. מימין לשמאל: אליעזר שטיינמן יושב ולידו חוברת "מאזניים", מאיר ציזלינג שרוע על גבו, נחום גוטמן שוכב על צידו ומעיין בספר, אסתר שוכבת על ביטנה, דורה גוטמן שוכבת על צידה. מצד שמאל למעלה רואים את מסיכת הגבס שהתקין גוטמן לפניה של אסתר, כשהיא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן הכתיבה שלה, שאף אותו עיצב.
ברישום-עיפרון מאותה תקופה, שעשה גוטמן, זיהיתי אותה ואת דורה אשתו, את יעקב הורוביץ, ציזלינג – אחיו של אהרון ציזלינג, וכמובן דודתי. בצילום מאותה תקופה שוב ניצבת חבורה זו, שהיתה מבלה אצלה בשבתות, ואליה נוסף אבי בצעירותו, ועוד נער, הוא בן-דודי אהרון בן-עזר. לימים, כשישבתי וכתבתי מפיו נחום גוטמן את מרביתו של הספר "בין חולות וכחול-שמיים", וכשעסקתי, כבר לאחר מותו, משך כל השנה וחצי האחרונות, בעריכת אלבום ציוריו, ובתוך תקופה זו הוצאתי לאור גם את "גן שחרב", מיבחר מסיפוריה של דודתי אסתר, ולו שער, אחד מציוריו של נחום גוטמן – אמרתי לעצמי לא פעם שאם הם יושבים שם למעלה מעלינו, גבוה בשמיים, בגן-עדן – הם בוודאי יושבים בגן-עדן כי לכל אחד מהם היה מעין גן-עדן פרטי שלאורו חי על ימיו – היא וילדותה בפתח-תקווה, הוא וילדותו בתל-אביב, – אולי הם מחייכים זה לזה בראותם אותי טורח כל-כך, במין שקדנות כפייתית-כמעט – על מורשתם האמנותית, הרוחנית.
ואז הם אולי אומרים זה לזה כי בבלותם יחד בחבורת הסופרים והציירים, שבביתה של דודתי, ובהליכותיהם יחד לרחוץ בים, ובשיחותיהם, ובסעודותיהם – ודאי גם לא תיארו לעצמם כי בשנת 1936 יולד בן לבנימין, אחיה הצעיר של אסתר, אהוד יהיה שמו – ודווקא הוא עתיד, בעוד יובל שנים, להקדיש ממיטב שנותיו למלאכת כינוס יצירתם.
החבורה הולכת לים, רישום של נחום גוטמן, כנראה מאותה שבת, 18.7.1931, המתאר את הירידה לחוף הים בתל-אביב. מימין לשמאל, כולם מהגב: אסתר, נחום גוטמן, דורה גוטמן, אליעזר שטיינמן המחזיק גליון "מאזניים", מאיר ציזלינג, בגלימה ובכובע השכם, ושמו רשום למעלה, מתחת לקיוסק.
*
הנה כי כן היכרתי את גוטמן עוד בטרם נולדתי, מכוח זיקתה של משפחתי למשפחתו. לפני כתשע שנים, בתקופה בה כתבתי מפיו את זיכרונותיו, עלה בדעתי להפגיש אותו ואת דורה אשתו עם דודתי אסתר, שעדיין היתה עושה דרכה באוטובוסים, והיא כבת שמונים, מטבעון לתל-אביב, ושוכרת לה חדר במלון "ריביירה", ברחוב הירקון פינת אלנבי – כי שם היו החדרים זולים, ושואפת מעט מרוחה של העיר הגדולה, שבה היתה פעם גברת עשירה, משוררת ומצנאטית.
שבת בתל-אביב במרפסת הווילה של אסתר, בראשית שנות ה-30. עומדים מימין לשמאל: מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר. יושב: אהרון בן עזר, בנו של ברוך, אחיה הגדול של אסתר.
שם, אגב – במלון "ריביירה", על המרפסת הצופה אל הים, בקומה השנייה, לפנות-ערב, ביליתי פעם עימה ועם הסופר דן צלקה, שהיה סקרן להכירה. למטה המו הבארים, שקקו זונות וסרסורים. במלון עצמו רחשו כמה טיפוסים תימהוניים ומפוקפקים, והיא לא חשה ולא הרגישה, כאילו אינה רואה את כל הזוהמה שמסביב, ושוחחה עימנו בקול מתפנק לעיתים, כבחורה צעירה.
באחד מביקוריה אלה בתל-אביב ביקרנו אצל נחום ודורה אשתו, ואז הזכירה לו אסתר את ראשית היכרותם בפתח-תקווה, בתקופה בה ברח למושבה נחום הנער עם משפחתו, לאחר גירוש תל-אביב בניסן תרע"ז, 1917. וכיצד יצאו אז לטייל יחד באחד הכרמים, או השדות. נחום לא זכר את הטיול. האמת, זו היתה פגישה נוגה במקצת. שני אנשים דיברו על נעוריהם, וכל אחד זכר את נעוריו, אך האחד לא זכר היטב את השני ואת הרושם שהותיר בו. אגב, נחום היה צעיר ממנה בארבע שנים, ונפטר כשנה לפניה.
בהיותי ילד לא פגשתי את נחום, ודורה – אצל אסתר. זו היתה כבר, לדודתי, תקופת התרחקות כמעט מכל חבורת מכריה התל-אביביים, ובאמצע שנות הארבעים אף עזבה את תל-אביב. וכך, ראשית היכרותי עימו היתה, כמוני כרוב בני-דורי בארץ – באמצעות ספריו ואיוריו. ספרו המקסים של חנניה ריכמן, "אני נהג! אני שוטר!" היה אחד מספרי הילדים הראשונים שקנו לי, ועד היום הוא מצוי, קרוע ובלוי – בידי, אלא שאחותי הקטנה, בילדותה, צבעה את הרישומים המקסימים של גוטמן, שהיו בו, וגם הדפים הצהיבו ועבשו.
אגב, בעמודו השלישי של הספר, שהופיע בהוצאת "יבנה", כתובה הקדשה: "שי לאבשלום", והשיר "אני – רופא!" – פותח במילים: "בידי היום מדחום – שמי הוא דוקטור אבשלום." – ומיהו אבשלום? – אבשלום אורנשטיין, בנו של יהושע אורנשטיין, מייסד הוצאת "יבנה", והוא שימש השראה לחנניה רייכמן בעת שכתב את חרוזיו אלה. וכאמור, הספר הופיע בשנת ת"ש, (1939 ככתוב בו) – ואני הייתי כבן ארבע כאשר קיבלתיו מתנה.
לאה גולדברג. אריה נבון. "דבר לילדים". מתוך ויקיפדיה.
משהתחלתי קורא – מצאתי אצל מורתי הראשונה, בת-דודי מרים גיסין, שני כרכים בצבע כחול עמוק של "דבר לילדים", דומני מן השנים תרצ"ו ותרצ"ז [1936 ו-1937] – בהם הודפסו לראשונה, בהמשכים, סיפורו המצוייר של נחום גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", וכן חרוזי "אורי מורי" מאת לאה גולדברג, באיוריו של אריה נבון. את שתי הסדרות האלה בלעתי וחזרתי וקראתי בשקיקה, ואלה הם, אם איני טועה, מן הסיפורים הראשונים שקראתי בימי ילדותי ושהותירו בי רושם עז. אני זוכר את הקווים השחורים, העבים והחזקים, שבהם אייר גוטמן את דמויות השומרים במושבה רחובות, ואת המיסתורין שאפף אותם, ואני זוכר את הקווים הדקים ורבי ההומור של אריה נבון, כאשר אורי מורי, לאחר שבלע מקל – צמח לגובה מעל כל אנשי תל-אביב, כמו גמל דק-צוואר.
כשמלאו לי תשע שנים קיבלתי מתנה מאת דודתי אסתר – את הספר "ויהי היום" מאת ח.נ. ביאליק, מצוייר בידי נחום גוטמן, מהדורה שנייה, תרצ"ו, 1936, בהוצאת "דביר". הספר, בכריכת-בד קשה, חומה-צהבהבה, מצוי עימי עד היום במצב מצויין, יפה יותר מן המהדורה האלבומית שנעשתה תוך הגדלת הציורים מעבר לנחוץ. אך אני לא קיבלתיו חדש – הוא ניתן לי מספרייתה של דודתי, ולא אתפלא אם קיבלה אותו מתנה מנחום גוטמן עצמו. היה אז נוהג – שאנשים נותנים מתנות, גם ספרים, לאו-דווקא חדשים. בידי הוריי, בילדותי, היה הספר "מאה שנה", שערכו היום יסולא בפז, ושבת אחת היו מוזמנים לבר-מצווה של אחד מבני משפחתנו העניפה, ולקחוהו עימם לתיתו מתנה, וכלל לא היה איכפת להם שיחסר לי בבוא היום, בספרייתי.
והנה אני בן תשע, וקורא לראשונה בחיי, בקלמניה, שם גרתי אז עם משפחתי, והפרדס (לימים "פרדס מפא"י" הגובל בבית-ברל, עד שנעקר) – היה יער חלומות ילדותי – קורא את אגדותיו הנפלאות של ביאליק, ומתוודע אל איוריו הנפלאים של גוטמן, אשר מאז צבעו באור זה את עולמם התנ"כי של אבותינו בעיניי, ללא הפרד.
באותה תקופה גם קראתי סיפור-אהבה תנ"כי-רומאנטי, "מאחורי הצאן" ליעקב חורגין, שהיה מתפרסם בהמשכים ב"הבוקר לילדים" שעליו גדלתי (משפחתנו היתה קוראת את עיתון "הבוקר", לא את "דבר", ורק לימים, משנדרדר "הבוקר" ואבד זוהרו, החלו קוראים את "הארץ"). ובייחוד אהבתי את "שור אבוס וארוחת-הירק", ואת אהבתו של ביאליק למאכלים ולשמותיהם העסיסיים, ואולי איראה קצת אידיוט אם אומר, שמכל יצירתו של ביאליק, שלמדתיה והיכרתיה לימים בבתי-הספר – אני אוהב, מכיר, וחרותים בי, ללא התיישנות – דברי אגדותיו וסיפוריו בספר "ויהי היום", בדמויות שהלביש להן גוטמן, וזו בעיניי יצירתו האהובה ביותר והמדברת לליבי עד היום, ללא התיישנות.
כריכת "ויהי היום", מהדורת תרצ"ו, 1936.
ציור מתוך "שור אבוס וארוחת הירק" בספר "ויהי היום" מהדורת תרצ"ו, 1936.
אפסח על השנים בהן קראתי, כנער, את מרבית ספריו של נחום גוטמן, וכיצד גיליתי, זאת כבר בגיל מבוגר, את ספרו המקסים "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (1959) – שהופיע ליובל החמישים של תל-אביב, ואספר על הפעם הראשונה שפגשתי בו. זה היה בבית "דבר" [ברחוב שינקין], בטכס הענקת פרס יציב לספרות ילדים. אני זוכר את נחום עומד על הבמה ומספר על ידידו מימי הגדוד העברי, ועורכו ב"דבר לילדים", יצחק יציב, ובתנועות-ידיו באוויר, ובסיפוריו שכמו נצטיירו בחלל – מעלה את דמות דיוקנו של יציב כאילו חצב אותו בריקות הבמה שלצידו, וכל זאת בקול רך, לוטפני ומתנגן.
צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גוּטְמַן לְ"מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" הִתְפַּרְסְמוּ בְּ"דָבָר לִילָדִים" בשנת 1960.
אותה פעם גם ניגשתי והתוודעתי אליו פנים-אל-פנים, לראשונה, אף כי מזל היה לי, כמו לרבים מבני-דורי הכותבים לילדים – את סיפורי הראשון לילדים, "מי מספר את הספרים?" – שנתפרסם ב"דבר לילדים" ב-1960, אייר נחום גוטמן, וכן סיפור נוסף, זאת במסגרת עבודתו אז כמאייר השבועון. היתה זו מעין ברכה-מרחוק, עוד בטרם היכרתיו – שזכיתי לכך שמי שגדלתי על סיפוריו-לילדים, יצייר את סיפורי הראשון להם.
בשלהי שנת 1973 ביקשני א.ב. יפה, שערך אז את "מאזניים", לראיין את נחום גוטמן ולהביא מזיכרונותיו על סופרים שהסתופפו בבית אביו, ש. בן-ציון. אז ביקרתי לראשונה בביתו, ובעקבות הראיון שנתפרסם – המשכתי וריאיינתי אותו ובקיץ 1974 הגשתי לו את הנוסח הראשון של "בין חולות וכחול-שמיים".
באותה תקופה גם ריאיינתי אותו, ל"ציור ופיסול" שבעריכת דן צלקה, על דרכו ועל ה"אני מאמין" שלו כצייר. היו אלה הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור. בנו, חמי, נפצע באותה מלחמה. גוטמן היה קודר מאוד, ואני זוכר שלא פעם היה חוזר ואומר: "אפילו בתקופת התורכים – לא היה המצב גרוע כל כך! אתה לא חושב?"
אהוד בן עזר, 1988. צילום: דינה גונה.
כשנפגשתי עימו, לאחר שקרא את הטיוטה הראשונה של ספר זיכרונותיו, הבחנתי שהוא מאוכזב קצת.
"האם משהו לא בסדר?" – שאלתי.
היו לו הערות ותיקונים ותוספות בכתב, אך בקול חרישי ועצוב, אמר לי: "טוב, את כל הסיפורים על ביאליק ועל ברנר ועל עגנון ועל בוריס שץ ואבל פן – אני מכיר, אבל איפה אני כאן, בספר הזה?"
הבנתי, שהוא הקל ראש בסיפורי זיכרונותיו הנפלאים. הלא על כן, בהרבה היסוס, סיפר לי את האפיזודה על "ברל וחבריו ברובע-התענוגות בקהיר", כי חשב שאולי אינה ראויה להופיע בדפוס, אבל אם זה על אחריותי – מילא. הבנתי שהוא ציפה מן הספר ליותר הערכה לפועלו כצייר וכסופר, ולא ראה רבותא בכך שהוא מספר זיכרונותיו על אחרים.
הבטחתי לו, בספר, אחרית-דבר, בה אביע את רחשיי, רחשי בני-דורי, לאמנותו, ובפגישתי האחרונה עימו, כחודש-חודשיים לפני מותו, במוסד "משען" ברעננה, כשבאתי לתת לו את "בין חולות וכחול-שמיים" שהודפס זה עתה, ישבתי עימו בשמש, על ספסל בחוץ, עם אשתי ובני הקטן, ודיפדפנו יחד בספר, וקראתי בפניו את המשפטים המסיימים, ששבתי והבאתי אותם ב"אלבום נחום גוטמן" (1984), וגם הרחבתי מעט:
"ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל."
[ובאלבום] "אולי לא העבר כפי שהיה בממש הוא המשתקף בציוריו – אלא המימד האוטופי שהיה בו – כלפי העתיד, כלפי תקופתו וכלפי העבר הרחוק, התנ"כי, גם יחד. גוטמן הותיר לנו ביצירותיו את קסם החלום של האתמול לגבי המחר, שאולי הוא גם המחר של היום, כפי שבמסתרים היינו חולמים לראותו, ולכן אנחנו מתרפקים עליו."
אהוד, מימין לשמאל: אברהם שפירא, הוריי: דורה (דבורה) בן עזר, בנימין בן עזר, ונחום גוטמן, באירוע חגיגי בבית "יד לבנים" בפתח-תקווה. שפירא נפטר ב-1965 כך שהתמונה היא מראשית שנות ה-60.
אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי
אחרית-דבר בספר "בין חולות וכחול-שמיים", 1980
"בין חולות וכחול-שמיים" שהבאתי מפי נחום גוטמן הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיד מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.
כתיבת הספר תחילתה בסדרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים תוך מתן שמות בדויים לגיבורים.
כל החומר הרב הזה חִייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהן משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחאות. פרקי-הסיפור המשוחזרים מוּינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.
סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.
נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים – אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדוּת ושלֵמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכּים בקרבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניוֹת של צבעים, מילים ונופים.
כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה של "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.
בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלוייה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים.
הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, כפי שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן.
פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח. ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."
במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר, היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספָּניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכינרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.
הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניוֹת בראשיתיוֹת ואבודות אלו עומד יצירתו של נחום גוטמן, שבּה שלובים הציוריוּת והסיפּוריוּת יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.
תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דימיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה, פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל.
לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלֵמות אמנותית שופעת דמיון שחוויות-אמת עומדות ביסודה ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.
סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי-שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים, ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משוֵוה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכּּז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו. הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות, אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.
הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":
"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם. עמ' 32).
נחום גוטמן: ד"ר חיסין על החמור, מלפנים ומאחור
הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.
גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולם אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם המלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדימיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדימיון והכוח-המתאר.
בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.
בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון כל פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות, עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בניקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם.
כתיבה נקייה כזאת היא מוּשְׂכּל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-ילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רוּבּה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.
נחום גוטמן
ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר
דוד מלמד
הקמת בית-הסופר ע"ש טשרניחובסקי בתל-אביב
שר החינוך והתרבות קרא לסופרים "לשמור על מתח גבוה ביצירותיהם"
כשמלאו 135 שנים להולדתו של שאול טשרניחובסקי, מענקי השירה העברית, זכה בצדק לכך ששמו יונצח ברחובות רבים בערי הארץ, ופרס ספרותי חשוב יישא את שמו, וכך גם בית-הסופר ברחוב קפלן בתל-אביב.
הבית, הממוקם בקרייה בין בית העיתונאים ע"ש סוקולוב ובין בית האיכרים, שוכן במבנה ישן הזקוק בדחיפות לשיפוץ תוך הקפדה על השארתו כאתר המיועד לשימור.
המהלכים להקמתו החלו כבר בשנת 1945, אך אבן-הפינה לבניין הונחה רק ב-2 באוקטובר 1956 כאשר את מיקומו ציינו "רחוב דיזנגוף בכניסה לקרייה בתל-אביב (ליד בית סוקולוב)." העיתון "הארץ" מסר באותו יום ש"בנייתו תתחיל בעוד חודש בערך, יעלה כרבע מיליון ל"י, שחלק ממנו כבר הובטח ממקורות אגודת-הסופרים, מעיריית תל-אביב (70,000 ל"י), מן הקרן האמריקאית למוסדות תרבות בישראל (50,000 דולר) ועוד."
הבניין היה אמור להיות בן שתי קומות ובו חדר טשרניחובסקי, עם הריהוט, הספרים וכתבי-היד כפי שהיו בחדרו של המשורר בחייו. כן נועד להיות בו אולם אסיפות והופעות ספרותיות ואמנותיות בתכולה של כ-400 מקומות ישיבה.
למחרת הנחת אבן-הפינה סיפר "הארץ" כי לטכס הגיעו שר החינוך והתרבות זלמן ארן, ראש העירייה חיים לבנון, בתו של טשרניחובסקי, וסופרים ומוזמנים רבים. בטכס נשאו דברים יו"ר אגודת הסופרים המשורר דוד שמעוני שסיפר על עשר השנים שבהן התקיים משא-ומתן מייגע עם מוסדות-ציבור שונים בנושא הקמת הבניין. הוא הביע את התקווה שהבית "יהיה שוקק חיים רוחניים ומלא אור רוחני" וקרא לציבור לתת יד להשלמתו.
שמעוני הודה לגורמים שאיפשרו את התחלת הבנייה, וביניהם הוועד הציבורי, עיריית תל-אביב, הקרן הקיימת לישראל שעל אדמתה הוקם הבניין, ומוסדות אחרים. שר החינוך והתרבות זלמן ארן דיבר, על-פי דיווחו של עיתון "דבר" ב-3 באוקטובר 1956, על "תפקידו של הסופר בעיצוב דמות הדור" וציין "את השפעת הספרות היפה על הנוער העברי בתקופה זו." ארן גם הטיל על הסופרים משימה עניינית ממוקדת: "לשמור על מתח גבוה ביצירותיהם, תוך העלאת העלילות והאגדות החדשות המתרקמות בימינו ולעינינו."
במגילת-היסוד, שנכתבה ע"י מזכיר אגודת הסופרים אברהם ברוידס, ונטמנה עם הנחת אבן-הפינה, נאמר בין השאר: "יהי נא הבית הזה נאמן למשאת נפש מקימיו, יאציל אור תורה ושירה על המסתופפים בצל קורתו, יאדיר ערכי תקומתנו וישא חזון אחדות הלבבות והרוח בישראל. יעמוד הבית לתפארת האדם היוצר בארץ ותקויים בימינו ברכת השלום כדבר המשורר: 'תעקר כקוץ ספיח/ משטמה לעולמים,/ יכחד מדון וקצף/ המפריד אחים, עמים'."
כעבור זמן קצר-יחסית, בנובמבר 1957, בישר "מאזניים" כי "משרדי אגודת הסופרים, המכון הביו-ביבליוגראפי 'גנזים', המערכת וההנהלה של 'מאזניים', ו'הספריה המקורית', עברו כבר אל בית הסופר... ועידת הסופרים הכללית תתקיים בבית החדש."
ואכן, ב-19 בדצמבר 1957, נערכה חנוכת בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי בנוכחות מאות אנשים ובמעמד שורה ארוכה של אישים: שר החינוך והתרבות, שר העבודה, יו"ר הכנסת, חברי-כנסת, סופרים, משוררים ואנשי-ציבור.
למחרת הביא "דבר" תיאור נרחב של הטכס שנפתח "בדקלום – 'אני – לי משלי אין כלום, גם לא שולחן' – מפי הגב' בתיה לנצט, חברת 'הקאמרי'." אחריה השמיעו את דבריהם מברכים רבים: יו"ר אגודת הסופרים, מזכיר אגודת הסופרים שהקריא את ברכת נשיא המדינה יצחק בן-צבי (המבטיח ביקור מיוחד בבית זה), שר החינוך והתרבות, ראש עיריית תל-אביב, נציג הנהלת הסוכנות היהודית, נציג ההסתדרות, נציג אגודת העיתונאים, נציג הסתדרות המורים, יו"ר הוועד הציבורי של הבניין ויו"ר קרן התרבות ישראל-אמריקה. לאחר סידרת הברכות הושמעו גם שתי הרצאות: המשורר ש' שלום הירצה על "שאול טשרניחובסקי והשפעתו על השירה העברית בימינו," וד"ר י' הורוביץ שהירצה על "ייעוד הסופר ותפקידיו בימינו."
יו"ר אגודת הסופרים יהודה בורלא הביע "את התקווה, כי עם חנוכת הבית תחל תקופה חדשה בחיי אגודת הסופרים והיא תרחיב את פעולותיה ותמלא תפקידים לאומיים, שעד כה נבצר ממנה מלמלאם מחוסר בית מרכזי."
בורלא הציב לבניין החדש ארבע מטרות: "עידוד היצירה העברית והסופרים הצעירים, הפצת תורה שבעל-פה בצורת כינוסים וועידות, הגנה על זכויות הסופר מפני קיפוח, ואחדות של כל חוגי הסופרים." הוא ציין כי בבניין החדש ישוכנו מפעלי אגודת הסופרים, ובכללם הקרן לעידוד היצירה ע"ש א. ברש, מערכת "מאזניים" והוצאות הספרים של אגודת הסופרים וכן מפעל שיוקם ע"ש ד. שמעוני לתרגום ספרות ושירה עברית לשפות לועזיות. יו"ר קרן התרבות ישראל-אמריקה מסר ש"בהקמת הבניין הושקעו כמאה וחמישים אלף לירות, מזה כ-65 אלף לירות שניתנו ע"י עיריית תל-אביב וסכום ניכר שנתרם ע"י הקרן האמריקאית."
ב-27 בדצמבר 1957, בשבת שלאחר חנוכת הבית, נכתב במוסף לספרות של "דבר" תחת הכותרת "ברכה ללא מחמאות": "בטקס רב-קרואים נחנך הבית ומראהו הצנוע נדרש הרבה לשבח... ושוב קלח זרם האסוציאציות של הסמיכות שבין עוניו החומרי של המשורר הגדול (טשרניחובסקי – ד"מ) ובין צניעותו החיצונית של הבית."
"מאזניים", ביטאון אגודת הסופרים, תיאר ברחבה בחוברת שהופיעה בחודש ינואר 1958 את טקס חנוכת-הבית והביא תמונה שבה נראה הבניין גדול ומרשים ביותר. "מאזניים" פירט גם הוא את ברכות הנואמים וציין את שתי ההרצאות שנישאו בטכס.
הוא לא שכח לציין בסיום הדיווח ש"עם גמר הטקס עברו הנוכחים אל המזנון ובילו בו שעה ארוכה בשיחות רעים."
ללמדנו שבסופו של דבר, כמו הצבא, גם הספרות צועדת על קיבתה.
דוד מלמד
פוצ'ו
סנדלה – הכפר הערבי שבזכותו
ניצלתי מבית סוהר
הכפר הערבי סנדלה שעל הגלבוע, נכנס לתודעת הציבור בגלל ריב בין שני נהגים שבו שלף הנהג היהודי את אקדחו והרג את הנהג הערבי, תושב הכפר סנדלה. עד אז איש בארץ לא שמע ולא ידע שיש בארץ כפר כזה, חוץ אולי מלוחמי פלוגה ד' של חטיבת יפתח ושייקה גביש שהיה אז מפקדה. אני ידעתי על הכפר כבר בימי מלחמת העצמאות, בזכות כדור של תת-מקלע סטן, שנורה במבואות הכפר סנדלה והציל אותי ממשפט צבאי, שהיה עלול להסתיים בישיבה חינוכית בבית סוהר.
הדבר היה בראשית המלחמה, הייתי אז תלמיד בגימנסיה הרצליה, אך חברי ההכשרה שלי, הכשרת בית השיטה, כבר נלחמו והשתתפו בפעולת נקמה על הכפר הערבי סנדלה שאנשיו השתתפו ברצח שבעה מנערי העמק שיצאו לסיור על הגלבוע. אחד ממפקדי הכיתה של ההכשרה, נקרא אברום רוטנברג והוא נחשב למ''כ הכי מוכשר של הפלוגה. הוא ידע לפקד בצורה נמרצת ונחרצת, ובאימונים לא היה מדריך שידע להעביר את השיעורים בצורה טובה ממנו. בהכשרה ידעו שמי שיוצא איתו לקרב, חייו מובטחים, ולכן שמחו שאברום יוצא עימם לסנדלה.
הפלוגה הצליחה להתקדם בשקט עד מבואות הכפר סנדלה ושם, עוד לפני שניתנה פקודת האש, נפלטה ירייה באוויר. שייקה גביש, המ"פ שעמד בראש הפעולה, רץ אל מחלקת בית השיטה בריצה נמוכה וצעק בלחישה: "מי הדגנרט שפלט כדור?"
"אני באמת מבקש סליחה!" לחש אברום המ"כ הנערץ, "אני לא יודע איך זה קרה. אפילו לא לחצתי על ההדק."
"דגנרט!" פלט שייקה ולא יסף, כי לא נאה לנזוף במפקד כיתה בפני חניכיו.
מאז אותה פעולה, שלא הצליחה בגלל אובדן גורם ההפתעה, התחילו החבר'ה לקרוא למ"כ הנערץ אברום-דג והוא עבר, לפי החלטת הגדוד, ליחידה אחרת. במשך כמעט שנה לא ראינו אותו. באותה שנה עבר הגדוד הראשון מהעמק אל הגליל, משם ירד לאזור רמלה-לוד-לטרון, שם הצטרפתי אליו וירדתי עימו לנגב הנצור ומשם, בסוף המלחמה, להתארגנות במנסורה שליד יוקנעם.
במנסורה ובסביבותיה לא חווינו חוויות קרב מיוחדות, עד אותו יום שבו מלאה שנה להדיפתו של צבא קאוקג'י ממשמר העמק. אנשי משמר העמק החליטו שאין לעבור על יום זה בשתיקה והזמינו אליהם את צמרת המדינה ואת הגדוד הראשון כדי לחגוג את הניצחון ולספר על גבורת הקיבוץ.
כל הגדוד הראשון התבקש להגיע אל הקיבוץ בשלוש אחר הצהריים ורק מחלקה אחת, המחלקה שלנו, זכתה בכבוד לבוא ולהתארח בקיבוץ כבר בשעות הבוקר. מי שהיה הכי מאושר, היה מורו, המ"כ שלנו, שבחושיו החדים תכף הבין והסביר לנו, שהקיבוץ לא יכול לגמול לכל הגדוד בכיבוד חגיגי ולכן נבחרה רק מחלקה אחת ייצוגית, כדי להעניק לה את הכבוד ואת הכיבוד. ואיזה כיבוד! לפני שלש שנים הוא הוזמן לחתונה באותו קיבוץ, ואף פעם בחייו לא זלל כמו באותה חתונה. כולם יודעים שאין בכל העמק טבחים טובים כמו במשמר העמק.
לא פלא שאחרי נאום כזה קיצרנו בארוחת הבוקר, ומיהרנו למשאית היוצאת לדרך. במשמר העמק חיכה לנו קיבוצניק אחד מאיר פנים, שהגביר את ביטחוננו כשאמר: "יופי שבאתם, אני מחכה לכם כבר משש."
ירדנו בזריזות מהרכב והתחלנו ללכת אחריו. כשעברנו ליד חדר האוכל ולא נכנסנו פנימה, לא דאגתי, כי הבנתי שבטח מוליכים אותנו לחדר התרבות ושם יהיה המפגש המקדים. צריף התרבות שאותו פתח הקיבוצניק במנעול שהיה בידו, נראה יותר כמחסן עבודה, ואכן כזה היה. במרכז החדר חיכתה לנו ערימה גדולה של מעדרים, סלי גומי, ושקי סיד. מי יכול היה לנחש, שכל מה שרצו מאיתנו זה שנכין את גבעת הטקס לקבלת פני האורחים, ושנקים גלעד מאבני המקום לזכרם של הנופלים? אלמלא התביישנו מהקיבוצניק, היינו לוקחים את שק הסיד ושופכים על ראשו של מורו המ''כ שלנו.
אחר כך, כשהזענו על הגבעה וסיקלנו אבנים, כדי להקים בעזרתן את הגלעד, מורו התנצל ואמר שרק עכשיו הוא נזכר שאמרו לו שמשמר העמק הוא הקיבוץ הכי קמצן בעמק. אנחנו כמובן לא סלחנו לו, אבל המאורעות שבאו בהמשך היום השכיחו לנו את הרצון לנקמה.
גַלעֵד האבנים שהערמנו היה גבוה ונישא, אך לא היה לנו זמן לבוא ולהתפעל ממנו, כי יוסקה עובד המ''מ שלנו הגיע, וזירז אותנו לגמור להכין את מגרש המסדרים, כי האורחים כבר בדרך. עבדנו כמעט עד ארבע, השעה שבה החלו להגיע כל חיילי הגדוד הראשון ולהסתדר בצורת ח' מול במת המסדר. אחר כך הגיעו כל אנשי משמר העמק, וכנראה גם כל קיבוצי הסביבה, שבטח חשבו שיהיה גם כיבוד.
יוסקה עובד העמיד אותנו בשתי שורות, עשה לנו חזרה של "עמוד דום" ו"עמוד נוח" ובישר לנו שנבחרנו להיות המחלקה שתירה את מטחי הכבוד. יענקלה חי ואני, המנוסים בהנפת דגל עוד מימי ג'וערה, נבחרנו באופן טבעי להיות מניפי ומורידי הדגל.
עם תחילת הטקס עמדנו זקופים בעמידת דום לפני המחלקה המותשת, כשסטנים תלויים על צווארינו. הטקס נערך לפי כל הכללים: שירת מקהלה, הורדת הדגל עד חצי התורן, יזכור, מטחי הכבוד, העלאת הדגל בחזרה, ולבסוף – אנו מתבשרים – הגיעה עת הנאומים. ומי לא נאם שם? מי באמת? עד כמה שאני זוכר התחיל יצחק טבנקין מראשי הקיבוץ המאוחד, אחריו יצחק שדה שפיקד על קרבות משמר העמק, אחריו מישהו שאני לא זוכר מי הוא היה ומה רצה להגיד, ולבסוף מרדכי בנטוב, חבר הקיבוץ, שהתמנה לא מכבר להיות שר העבודה. ואנחנו שומעים את כל הנאומים, שומעים – ולא יודעים מה כל האנשים הטובים האלה רוצים מהחיים שלנו. מהבוקר אספנו אבנים, סימנו קווים לבנים, בנינו תורן לדגל ועכשיו, כשאנחנו נופלים מהרגליים, כל אלה מתלהבים והולכים ומוסיפים מילה למילה.
בהתחלה חשבנו שנאום יותר ארוך מזה של טבנקין לא יכול להיות, אבל זה היה רק עד שהגיע תורו של בנטוב, אחרון הנואמים, שנראה כאילו חיכה כל ימיו למעמד הזה. חלפה כמעט שעה של נאום, כאשר קלטתי במעומעם שהוא אומר: "טוב, עד עכשיו דיברתי כנציג הממשלה, הרשו לי עכשיו להגיד גם שתיים-שלוש מילים בתור מי שהיה כאן בתקופת הקרבות, והיה לו הכבוד המפוקפק לטעום את טעמם של תותחי קאוקג'י..." אמר "הרשו לי" – אבל לא ערך הצבעה לדעת אם מרשים לו או לא והתחיל לדבר בשיטת האלף-בית. כלומר אל"ף, לא היתה לנו תחמושת ואני אפרט... בי"ת – לא היו לנו כלים לחפירת עמדות ואני אפרט... גימ"ל – התגבורת שנשלחה לא רצתה להיכנס לקיבוץ, ואני אפרט...
כשהגיע לאות דלת, ואני עשיתי חשבון שיש לנו עשרים ושתיים אותיות, שמעתי את קולו של מישהו אומר: "אם הוא לא גומר לדבר תוך חמש דקות, אני דופק כדור."
אחרי חמש דקות אני שומע את החבר'ה שעמדו בשורה אחרי אומרים: "פוצ'ו, תדפוק!"
"מה לדפוק?"
"אמרת שתדפוק כדור! עברו חמש דקות."
"אני לא אמרתי!" אמרתי, "איך יכולתי להגיד אם ישנתי."
"אתה כן אמרת!" אמר יענקלה, החבר הכי טוב של, "אני שמעתי."
לא עזרו לי טענותיי שעכשיו הנאום דווקא מתחיל להיות מעניין. החבר'ה לא ויתרו והתחילו ללקט אבנים ולזרוק עליי. יוסקה עובד, שעמד בראש מחלקת היורים, ראה אותי מקפץ ונזף בי בלחישה: "תפסיק לרקוד!"
"אבל הם הורגים אותי!" התגוננתי.
"חבר'ה, תפסיקו להרוג אותו!" פקד בלחש, אבל הם לא הפסיקו, וכשגמרו ללקט את האבנים הקטנות שהיו מונחות לצידם והתחילו להוציא אבנים מהגַלעֵד הבנתי שיש כאן עניין של פיקוח נפש ואז ביד רועדת הוצאתי כדור ממחסנית הסטן, הכנסתי אותו לבית הבליעה ולחצתי.
דבר כזה, נדמה לי, לא קרה אף פעם בעולם בשום טקס צבאי. הכדור שלי קרע את האוויר והבהיל את כל תושבי העמק. הדבר היה כשבנטוב היה באות חי"ת ודיבר בדיוק על פגז של תותח שחלף מעל ראשו וכמעט חתך לו את האוזן. למשמע הירייה שלי הוא התכופף כלוחם קרבות מנוסה, אבל כשהבין שזאת לא פצצה של קאוקג'י, זקף את ראשו ושאל, "היכן הפסקתי?"
איש לא רצה להזכיר לו, אבל הוא לא התייאש נזכר בעצמו והמשיך במקום שנראה לו מתאים. לזכותו יש לציין שהוא בכל זאת הבין את הרמז, דיבר רק עוד רבע שעה, וכשהגיע לאות למ"ד, הכריז: "ובזאת סיימתי."
לשמע ההכרזה החגיגית ראיתי את אסף שמחוני המג"ד לוחש משהו לשייקה גביש, סגנו, זה הנהן בראשו וקרא לרס"ר הגדודי לגשת אליו. הרס"ר ניגש, נענע בראשו ופרץ בריצה לעבר ההכשרה שלנו.
כשהגיע, שלח מבט מפחיד לעבר המחלקה, שעמדה בדום יפה וזקוף, ונבח בזעם: "מי הדגנרט שפלט כדור?"
יכול להיות שאם היה שואל מי זה שירה כדור, הייתי מודה באשמה, אבל פלט? מי פלט מי?
וכאן קרה לי נס. נבון אשכנזי, המכונה שוסלוס (הפוזל), חבר הגרעין הבולגרי שלנו, הזדקף על מקומו וקרא: "ומי היה הדגנרט שפלט כדור בסנדלה?"
מיותר לספר שמי שנתמנה לתפקיד רס"ר גדודי והתבקש לתפוס ולהעניש את מי שבייש את כל הפלמח, היה לא אחר מאשר אברום דג, שהיה פעם מ"כ נערץ שלנו.
אברום נאלם באמצע הגערה המאיימת וכל מה שהצליח היה לגמגם ולמלמל: "אם עוד פעם אחת זה יקרה, אני לא מקנא בכם!" אחר סב על עקביו, הפנה לנו את גבו הזקוף ופנה בצעדים איטיים לבמת הכבוד, כדי להגיע אליה אחרי שאנשיה כבר התפזרו.
כך הפך כישלון הפעולה בסנדלה לחבל ההצלה שלי במשמר העמק.
פוצ'ו
(הפרק לקוח מתוך ספרי האוטוביוגרפי ''בחיי'' שפורסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי ''חדשות בן עזר'').
הכפר הערבי סנדלה שעל הגלבוע, נכנס לתודעת הציבור בגלל ריב בין שני נהגים שבו שלף הנהג היהודי את אקדחו והרג את הנהג הערבי, תושב הכפר סנדלה. עד אז איש בארץ לא שמע ולא ידע שיש בארץ כפר כזה, חוץ אולי מלוחמי פלוגה ד' של חטיבת יפתח ושייקה גביש שהיה אז מפקדה. אני ידעתי על הכפר כבר בימי מלחמת העצמאות, בזכות כדור של תת-מקלע סטן, שנורה במבואות הכפר סנדלה והציל אותי ממשפט צבאי, שהיה עלול להסתיים בישיבה חינוכית בבית סוהר.
הדבר היה בראשית המלחמה, הייתי אז תלמיד בגימנסיה הרצליה, אך חברי ההכשרה שלי, הכשרת בית השיטה, כבר נלחמו והשתתפו בפעולת נקמה על הכפר הערבי סנדלה שאנשיו השתתפו ברצח שבעה מנערי העמק שיצאו לסיור על הגלבוע. אחד ממפקדי הכיתה של ההכשרה, נקרא אברום רוטנברג והוא נחשב למ''כ הכי מוכשר של הפלוגה. הוא ידע לפקד בצורה נמרצת ונחרצת, ובאימונים לא היה מדריך שידע להעביר את השיעורים בצורה טובה ממנו. בהכשרה ידעו שמי שיוצא איתו לקרב, חייו מובטחים, ולכן שמחו שאברום יוצא עימם לסנדלה.
הפלוגה הצליחה להתקדם בשקט עד מבואות הכפר סנדלה ושם, עוד לפני שניתנה פקודת האש, נפלטה ירייה באוויר. שייקה גביש, המ"פ שעמד בראש הפעולה, רץ אל מחלקת בית השיטה בריצה נמוכה וצעק בלחישה: "מי הדגנרט שפלט כדור?"
"אני באמת מבקש סליחה!" לחש אברום המ"כ הנערץ, "אני לא יודע איך זה קרה. אפילו לא לחצתי על ההדק."
"דגנרט!" פלט שייקה ולא יסף, כי לא נאה לנזוף במפקד כיתה בפני חניכיו.
מאז אותה פעולה, שלא הצליחה בגלל אובדן גורם ההפתעה, התחילו החבר'ה לקרוא למ"כ הנערץ אברום-דג והוא עבר, לפי החלטת הגדוד, ליחידה אחרת. במשך כמעט שנה לא ראינו אותו. באותה שנה עבר הגדוד הראשון מהעמק אל הגליל, משם ירד לאזור רמלה-לוד-לטרון, שם הצטרפתי אליו וירדתי עימו לנגב הנצור ומשם, בסוף המלחמה, להתארגנות במנסורה שליד יוקנעם.
במנסורה ובסביבותיה לא חווינו חוויות קרב מיוחדות, עד אותו יום שבו מלאה שנה להדיפתו של צבא קאוקג'י ממשמר העמק. אנשי משמר העמק החליטו שאין לעבור על יום זה בשתיקה והזמינו אליהם את צמרת המדינה ואת הגדוד הראשון כדי לחגוג את הניצחון ולספר על גבורת הקיבוץ.
כל הגדוד הראשון התבקש להגיע אל הקיבוץ בשלוש אחר הצהריים ורק מחלקה אחת, המחלקה שלנו, זכתה בכבוד לבוא ולהתארח בקיבוץ כבר בשעות הבוקר. מי שהיה הכי מאושר, היה מורו, המ"כ שלנו, שבחושיו החדים תכף הבין והסביר לנו, שהקיבוץ לא יכול לגמול לכל הגדוד בכיבוד חגיגי ולכן נבחרה רק מחלקה אחת ייצוגית, כדי להעניק לה את הכבוד ואת הכיבוד. ואיזה כיבוד! לפני שלש שנים הוא הוזמן לחתונה באותו קיבוץ, ואף פעם בחייו לא זלל כמו באותה חתונה. כולם יודעים שאין בכל העמק טבחים טובים כמו במשמר העמק.
לא פלא שאחרי נאום כזה קיצרנו בארוחת הבוקר, ומיהרנו למשאית היוצאת לדרך. במשמר העמק חיכה לנו קיבוצניק אחד מאיר פנים, שהגביר את ביטחוננו כשאמר: "יופי שבאתם, אני מחכה לכם כבר משש."
ירדנו בזריזות מהרכב והתחלנו ללכת אחריו. כשעברנו ליד חדר האוכל ולא נכנסנו פנימה, לא דאגתי, כי הבנתי שבטח מוליכים אותנו לחדר התרבות ושם יהיה המפגש המקדים. צריף התרבות שאותו פתח הקיבוצניק במנעול שהיה בידו, נראה יותר כמחסן עבודה, ואכן כזה היה. במרכז החדר חיכתה לנו ערימה גדולה של מעדרים, סלי גומי, ושקי סיד. מי יכול היה לנחש, שכל מה שרצו מאיתנו זה שנכין את גבעת הטקס לקבלת פני האורחים, ושנקים גלעד מאבני המקום לזכרם של הנופלים? אלמלא התביישנו מהקיבוצניק, היינו לוקחים את שק הסיד ושופכים על ראשו של מורו המ''כ שלנו.
אחר כך, כשהזענו על הגבעה וסיקלנו אבנים, כדי להקים בעזרתן את הגלעד, מורו התנצל ואמר שרק עכשיו הוא נזכר שאמרו לו שמשמר העמק הוא הקיבוץ הכי קמצן בעמק. אנחנו כמובן לא סלחנו לו, אבל המאורעות שבאו בהמשך היום השכיחו לנו את הרצון לנקמה.
גַלעֵד האבנים שהערמנו היה גבוה ונישא, אך לא היה לנו זמן לבוא ולהתפעל ממנו, כי יוסקה עובד המ''מ שלנו הגיע, וזירז אותנו לגמור להכין את מגרש המסדרים, כי האורחים כבר בדרך. עבדנו כמעט עד ארבע, השעה שבה החלו להגיע כל חיילי הגדוד הראשון ולהסתדר בצורת ח' מול במת המסדר. אחר כך הגיעו כל אנשי משמר העמק, וכנראה גם כל קיבוצי הסביבה, שבטח חשבו שיהיה גם כיבוד.
יוסקה עובד העמיד אותנו בשתי שורות, עשה לנו חזרה של "עמוד דום" ו"עמוד נוח" ובישר לנו שנבחרנו להיות המחלקה שתירה את מטחי הכבוד. יענקלה חי ואני, המנוסים בהנפת דגל עוד מימי ג'וערה, נבחרנו באופן טבעי להיות מניפי ומורידי הדגל.
עם תחילת הטקס עמדנו זקופים בעמידת דום לפני המחלקה המותשת, כשסטנים תלויים על צווארינו. הטקס נערך לפי כל הכללים: שירת מקהלה, הורדת הדגל עד חצי התורן, יזכור, מטחי הכבוד, העלאת הדגל בחזרה, ולבסוף – אנו מתבשרים – הגיעה עת הנאומים. ומי לא נאם שם? מי באמת? עד כמה שאני זוכר התחיל יצחק טבנקין מראשי הקיבוץ המאוחד, אחריו יצחק שדה שפיקד על קרבות משמר העמק, אחריו מישהו שאני לא זוכר מי הוא היה ומה רצה להגיד, ולבסוף מרדכי בנטוב, חבר הקיבוץ, שהתמנה לא מכבר להיות שר העבודה. ואנחנו שומעים את כל הנאומים, שומעים – ולא יודעים מה כל האנשים הטובים האלה רוצים מהחיים שלנו. מהבוקר אספנו אבנים, סימנו קווים לבנים, בנינו תורן לדגל ועכשיו, כשאנחנו נופלים מהרגליים, כל אלה מתלהבים והולכים ומוסיפים מילה למילה.
בהתחלה חשבנו שנאום יותר ארוך מזה של טבנקין לא יכול להיות, אבל זה היה רק עד שהגיע תורו של בנטוב, אחרון הנואמים, שנראה כאילו חיכה כל ימיו למעמד הזה. חלפה כמעט שעה של נאום, כאשר קלטתי במעומעם שהוא אומר: "טוב, עד עכשיו דיברתי כנציג הממשלה, הרשו לי עכשיו להגיד גם שתיים-שלוש מילים בתור מי שהיה כאן בתקופת הקרבות, והיה לו הכבוד המפוקפק לטעום את טעמם של תותחי קאוקג'י..." אמר "הרשו לי" – אבל לא ערך הצבעה לדעת אם מרשים לו או לא והתחיל לדבר בשיטת האלף-בית. כלומר אל"ף, לא היתה לנו תחמושת ואני אפרט... בי"ת – לא היו לנו כלים לחפירת עמדות ואני אפרט... גימ"ל – התגבורת שנשלחה לא רצתה להיכנס לקיבוץ, ואני אפרט...
כשהגיע לאות דלת, ואני עשיתי חשבון שיש לנו עשרים ושתיים אותיות, שמעתי את קולו של מישהו אומר: "אם הוא לא גומר לדבר תוך חמש דקות, אני דופק כדור."
אחרי חמש דקות אני שומע את החבר'ה שעמדו בשורה אחרי אומרים: "פוצ'ו, תדפוק!"
"מה לדפוק?"
"אמרת שתדפוק כדור! עברו חמש דקות."
"אני לא אמרתי!" אמרתי, "איך יכולתי להגיד אם ישנתי."
"אתה כן אמרת!" אמר יענקלה, החבר הכי טוב של, "אני שמעתי."
לא עזרו לי טענותיי שעכשיו הנאום דווקא מתחיל להיות מעניין. החבר'ה לא ויתרו והתחילו ללקט אבנים ולזרוק עליי. יוסקה עובד, שעמד בראש מחלקת היורים, ראה אותי מקפץ ונזף בי בלחישה: "תפסיק לרקוד!"
"אבל הם הורגים אותי!" התגוננתי.
"חבר'ה, תפסיקו להרוג אותו!" פקד בלחש, אבל הם לא הפסיקו, וכשגמרו ללקט את האבנים הקטנות שהיו מונחות לצידם והתחילו להוציא אבנים מהגַלעֵד הבנתי שיש כאן עניין של פיקוח נפש ואז ביד רועדת הוצאתי כדור ממחסנית הסטן, הכנסתי אותו לבית הבליעה ולחצתי.
דבר כזה, נדמה לי, לא קרה אף פעם בעולם בשום טקס צבאי. הכדור שלי קרע את האוויר והבהיל את כל תושבי העמק. הדבר היה כשבנטוב היה באות חי"ת ודיבר בדיוק על פגז של תותח שחלף מעל ראשו וכמעט חתך לו את האוזן. למשמע הירייה שלי הוא התכופף כלוחם קרבות מנוסה, אבל כשהבין שזאת לא פצצה של קאוקג'י, זקף את ראשו ושאל, "היכן הפסקתי?"
איש לא רצה להזכיר לו, אבל הוא לא התייאש נזכר בעצמו והמשיך במקום שנראה לו מתאים. לזכותו יש לציין שהוא בכל זאת הבין את הרמז, דיבר רק עוד רבע שעה, וכשהגיע לאות למ"ד, הכריז: "ובזאת סיימתי."
לשמע ההכרזה החגיגית ראיתי את אסף שמחוני המג"ד לוחש משהו לשייקה גביש, סגנו, זה הנהן בראשו וקרא לרס"ר הגדודי לגשת אליו. הרס"ר ניגש, נענע בראשו ופרץ בריצה לעבר ההכשרה שלנו.
כשהגיע, שלח מבט מפחיד לעבר המחלקה, שעמדה בדום יפה וזקוף, ונבח בזעם: "מי הדגנרט שפלט כדור?"
יכול להיות שאם היה שואל מי זה שירה כדור, הייתי מודה באשמה, אבל פלט? מי פלט מי?
וכאן קרה לי נס. נבון אשכנזי, המכונה שוסלוס (הפוזל), חבר הגרעין הבולגרי שלנו, הזדקף על מקומו וקרא: "ומי היה הדגנרט שפלט כדור בסנדלה?"
מיותר לספר שמי שנתמנה לתפקיד רס"ר גדודי והתבקש לתפוס ולהעניש את מי שבייש את כל הפלמח, היה לא אחר מאשר אברום דג, שהיה פעם מ"כ נערץ שלנו.
אברום נאלם באמצע הגערה המאיימת וכל מה שהצליח היה לגמגם ולמלמל: "אם עוד פעם אחת זה יקרה, אני לא מקנא בכם!" אחר סב על עקביו, הפנה לנו את גבו הזקוף ופנה בצעדים איטיים לבמת הכבוד, כדי להגיע אליה אחרי שאנשיה כבר התפזרו.
כך הפך כישלון הפעולה בסנדלה לחבל ההצלה שלי במשמר העמק.
פוצ'ו
(הפרק לקוח מתוך ספרי האוטוביוגרפי ''בחיי'' שפורסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי ''חדשות בן עזר'').
מנחם רהט
הממלכה הבריטית: פוליטיקה של הֲפַכְפְּכָנוּת
עם כל הסימפטיה לזוג המלכותי החדש, המלך צ'ארלס ה-3 והמלכה קמילה, לא נשכח את הבוגדנות הבריטית מאז הגירוש המחפיר של 1260, וגם לא את תמיכת הממלכה מפעם לפעם.
העולם כולו התרגש השבוע מול המחזות שכמו נלקחו מימי הביניים: מלך ומלכה חדשים, הוד מעלתם צ'ארלס החמישי והמלכה קמילה, מוכתרים במנזר ווסטמינסטר בלונדון, לאחר מסע תיאטרלי בכרכרת עץ מצועצעת, ימי ביניימית, מלווה במשמרות לבושי קיטש זוהר. עשרות מיליונים השתתפו רגשית בטקס המלוכני המיושן, ובהם מיליוני בריטים ואוהדיהם שהטקס הזכיר להם את גדולתה ותהילתה של האימפריה שהצטמקה וירדה מנכסיה, אבל חילצה עצמה לרגע אחד מן המשברים הכלכלי והפוליטי הפוקדים אותה, לטובת שרידי הזוהר משנים קדמוניות.
גם אחינו בני ישראל נטלו חלק באירוע. מדינת ישראל שיגרה אל האירוע המלכותי הנוצץ את בכיר נציגיה, הנשיא הרצוג. רבני אנגליה תיקנו ברכה מיוחדת שנאמרה בבתי הכנסת לזכות המלך והמלכה החדשים. וישראלים מן השורה, אלה שלמרבה הצער עדיין אינם שומרי שבת, התרגשו בבתיהם מן החגיגה המייגעת ששודרה שעות ארוכות על אקרני הטלוויזיה.
זווית ישראלית נוספת באירוע ההכתרה היתה בעובדה, ששמן הזית שבו נמשח המלך, נמסק בהר הזיתים בירושלים, בירת ישראל.
המלכה מתה – יחי המלך החדש. אין ספק שעל מדינת ישראל והקהילה היהודית באנגליה לשמר מערכת יחסים איכותית עם בית המלוכה הבריטי. ובוודאי כשמדובר במלך חדש שגילה עד כה אהדה למדינת היהודים וסימפטיה חביבה כלפי הקהילה היהודית בארצו. כך למשל אישרו המלך ואנשי צוותו לרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב אפרים מירוויס, שייצג בטקס את היהדות (לצידם של נציגי דתות אחרות: אנשי דת מוסלמים, בודהיסטים, הינדים, זורואסטרים, בהאים וסיקים), לשאת ברכה מול הזוג המלכותי ללא שימוש במיקרופון, שנציגי הדתות האחרות נדרשו להשתמש בו.
בניגוד לאימו אליזבת השנייה, שהחרימה את מדינת ישראל ומעולם לא דרכה רגלה בה, אולי משום שלא סלחה לנו על גירוש הבריטים ב-1948, ביקר צ'ארלס, במעמדו כיורש העצר, לפחות שלוש פעמים בארץ: בפעם הראשונה בהלוויית יצחק רבין ב-1995; בפעם השנייה בהלוויית שמעון פרס ב-2016, ופעם נוספת בינואר 2020 במסגרת האירועים לציון 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. באותו ביקור הגיע צ'ארלס לקברה של סבתו הנסיכה אליס מבאטנברג, שהצילה בימי השואה יהודים ביוון, וקברה נכרה בהר הזיתים, אליו הועלו עצמותיה כמה שנים לאחר מותה.
ולא זו בלבד. צ'רלס התנדב לשמש כפטרונם של מוסדות יהודיים לא מעטים: המוזיאון היהודי בלונדון, קרן יום השואה, ארגון הסעד היהודי, ותנועת הנוער בריגדת הבנים והבנות היהודיים.
לאחר ביקורו בקראקוב שבפולין וחשיפתו לקשיי התושבים היהודיים במקום, תרם להקמת מרכז הקהילה היהודית. לאורך השנים גם יצא נגד האנטישמיות וביקר בבתי כנסת רבים בבריטניה. ערב כניסתו לתפקיד המלך, נפגש צ'ארלס בספטמבר 2022 עם ראשי הקהילות הדתיות בממלכה, ובהם גם הרב הראשי אפרים מירוויס. המפגש נקבע ליום שישי, אך מתוך התחשבות בשעת כניסת השבת, הוקדמה הפגישה, שבמהלכה התחייב חגיגית לקדם את הקיום המשותף של כל הדתות בבריטניה, וזכה על כך להערכתם הנרגשת של יהודי הממלכה.
ירח הדבש השורר כיום במערכת היחסים שבין היהודים וישראל לארמון בקינגהאם, אינו בגדר המובן מאליו, במדינה שבה האנטישמיות מרימה ראש, הן בשל פעילות תנועות הימין הקיצוני והן בשל ההסתה של השמאל הקיצוני, תומך ה-BDS.
מערכת יחסים חמה זו הניבה, בין היתר, נכונותם של הבריטים להיענות לבקשת ישראל ולהוציא את החמאס מחוץ לחוק. מעבר לכך נחתם מזכר הבנות אסטרטגי בין שתי המדינות, בימי כהונתו של יאיר לפיד כשר החוץ. עד לחתימת המזכר האסטרטגי עם הבריטים, היה לישראל רק מזכר אחד כזה, עם ארה"ב.
ואי אפשר כמובן שלא להצדיע לבריטים בזכות מלחמתם העיקשת ועקובת הדם מול השטן הנאצי באירופה, והקרבות שניהל השיריון הבריטי מול השיריון הנאצי באל עלמיין, עד שנבלם במסעו לעבר ארץ ישראל, במגמה לבצע כאן שואה שנייה, רח"ל.
ועל הכול, לא נשכח את הצהרת בלפור, שהושגה בהשפעתה המכרעת של הקהילה היהודית וביטאה לראשונה בהיסטוריה את הסכמת המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה לשיבת היהודים לציון.
אבל היו גם כתמים שחורים בסיפור היהודי-בריטי. כשהוכתר בספטמבר 1189 המלך ריצ'רד לב הארי, נטבחו עשרות יהודים בחוצות לונדון בידי תושבים וצלבנים. בריטניה היתה הראשונה שלימדה את העולם שאפשר לגרש את כל היהודים משטחה. כבר בשנת 1290 גירש המלך אדוארד ה-1 את כל היהודים, הרבה לפני גירוש צרפת וכמאתיים שנה לפני גירוש ספרד. הקהילה היהודית התחדשה רק ב-1656, אך ליהודים לא ניתנו זכויות אזרח.
אבל למה ללכת רחוק, כשהבוגדנות הבריטית התנהלה כאן מאז ימי החסד של בלפור, שהבטיח ליהודים את שתי גדות הירדן, עד גדות הליטאני. ממשיכיו של בלפור בגדו במורשתו והעבירו את כל עבר הירדן לממלכה מלאכותית ושמה ירדן, שהמציאו כדי להצר רגליהם של היהודים. מאז התגייסה הממלכה בדרך כלל לטובת האינטרס הערבי: חסמה דרכם של מעפילים שנמלטו מאימת השטן הנאצי, ובמלחמות שפרצו מאז התייצבה בדרך כלל לצידם של הערבים.
בניגוד לאימו, פתח המלך צ'ארלס השלישי דרכו בבקינגהאם ברגל ימין, ללא משקעי בוגדנות העבר, ולוואי שימשיך בדרך זו.
מנחם רהט
מאיר עוזיאל
איבדו קשר עם המציאות:
המפגינים מתמודדים עם פחדים מומצאים
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.5.2023
המבצע בעזה מזכיר לנו לרגע מה הן הבעיות האמיתיות. אבל אנחנו חיים במדינה שיש בה קבוצה שאיבדה קשר עם המציאות. הכול נראה פחות כמו חשיבה הגיונית והגונה, ויותר כמו התקף זעם.
ההילולה במירון ונועה קירל באירוויזיון התערבלו בהתנקשות בראשי לוחמי החופש להשמדת ישראל, ושוב החיים ביישובי הדרום, ולא רק, הופכים למתוחים מחשש טילים. אלה החיים הישראליים, אבל על זה נוסף לאחרונה גורם חדש: ההתנהגות הלא רציונלית של חלק מן החברה בישראל, ודווקא של אלה הרחוקים בדרך כלל מהדאגה שאני שומע מפי תושבי שדרות. צריך להגדיר את המצב החדש: ישראל וממשלת ישראל מתמודדות עם התקפי זעם, היסטריה וקריזה.
המחאה נגד התיקונים הקלים במערכת המשפט מעמידה אותי משתאה בפני מה שאני רואה ושומע סביבי מפי אנשים טובים והגיוניים. אני שומע על פחדים דמיוניים שאני לא מוצא שום קשר שלהם למציאות. ואני נתקל בתגובות רגשיות שאיבדו שליטה. חברה טובה ומוכשרת כתבה: "פרצי בכי בלתי נשלטים," כאשר נתניהו התכוון לפטר את שר הביטחון גלנט באחד המהלכים הפוליטיים לאחרונה. וענתה לה חברה אחרת: "כמוני כמוך, בכי בלתי נשלט הכאב על המדינה שלנו".
בכי על המדינה שלנו? בתקופת ההתנתקות, כשהייתי ביום לוהט באוגוסט בשטח הפינוי, ראיתי בכי. ראיתי נערות בוכות אז, ביום הגירוש מגוש קטיף, ראיתי גברים בוכים מול המשפחות שלהם כאשר לא היתה להם אפשרות להגן על בני הבית, אבל היתה סיבה: החיילים והשוטרים לבושי השחור היו סביבם והוציאו אנשים מן הבתים שלהם ומן היישובים היפים, וכיוונו אותם אל אוטובוס שנסע משם ללא דרך חזרה. לא בכו שם באותו יום בגלל איזה עתיד מומצא.
וכיום? באוזניי שמעתי מפי אנשים טובים הגזמות שלא ניתן להאמין שנאמרו. שמעתי גברים מבוגרים, שקולים בדרך כלל, שעמדו בפני סכנות אמיתיות ויכלו להן, קמים בקהל וצועקים בהיסטריה. אחד מהם צעק באיבוד עשתונות: "אני מרגיש כאילו פרצו לי הביתה, ואונסים את הבת שלי," ואיש בקהל לא צחק, או אמר "אויש, באמת." אני שומע, למשל, את ראש העיר שלי רון חולדאי מכריז שתהיה פה דיקטטורה. ממלא את עצמו בפחדים, ומפיץ את הפחדים למי שמקשיב לו.
תעצור רגע ותחשוב, רון. כשישבנו יחד באקראי לאחרונה אמרתי לך בשקט: "שמור על המדינה. אל תגזים." קח את זה בבקשה ברצינות, לא כל מה שאני אומר מתכוון להצחיק.
ואי אפשר שלא להיחשף לשירי וכתבי השנאה לביבי. כל הזמן מפיצים ברשתות יצירות שנאה לביבי. מעין שירים לוהטים. יסלחו לי משוררי השנאה שלא הזכרתי את שמותיהם, לטובתם. זו שנאת מוות, שנאה שאין מילים לתאר אותה במושגים של אנושיות רגילה. המפחיד ביותר הוא שאנשים שאני מכיר מצטטים, מפיצים ומשתפים את יצירות השנאה האלה בלי הרף, כאילו שזה מבטא גם אותם. אין לי תשובה לשונאים במטבע שלהם כי אי אפשר לשנוא כל כך.
הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר, ובו ביטוי יצירתי וקולע: "לא אשתוק כי ארצי גילתה את ערוותה."
כחילוני אני שותף להרבה ביקורת כלפי המחנה החרדי. אבל הדרך לבטא את הערכים החילוניים היא לאחד את החילונים למחנה גדול בעל מטרות זהות, ולא להתמכר לתנאי שנאה: שביבי יילך. הכול נראה פחות כמו חשיבה הגיונית והגונה, ויותר כמו התקף זעם. זו התנהגות המתנגדים לרפורמה הקלה ביותר. אנשים עם התקפי זעם: לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה. הם בלחץ ובסטרס כי לא עושים מה שהם רוצים. הם בפסיכוזה, ממציאים חרדות ומפגינים כדי להציל את עצמם מן החרדות של עצמם. זה מעצבן אותם מבפנים בצורות רגשיות כאלה, שהם לא שולטים בתגובות. כמו ילד שצורח עד שהוא נהיה כחול. ילד שאומר: "אני אעצור את נשימתי עד שאהיה כחול, אם לא תעשו מה שאני רוצה. אני בוכה וצורח עד שתעשו מה שאני רוצה".
האם הדרך הנכונה היא להיכנע להתקפי הזעם? זו שאלה טובה בחינוך, ועכשיו בחיי העם הזה. לדעתי, המביטה בתמיהה במתרחש, לא ייתכן למחות נגד מישהו, או נגד קבוצת אזרחים שלמה, בטיעון "אני לא סובל אותם," "אני מתעב אותו," או "אני לא יכול לסבול את הפרצוף שלה." לא נראה לי שזה יכול להביא לתוצאות טובות.
המבצע בעזה מזכיר לנו לרגע מה הן הבעיות האמיתיות. אבל אנחנו חיים במדינה שיש בה קבוצה רגשנית שאיבדה קשר עם המציאות וחיה בפסיכוזה. אם אנחנו מוותרים על הרפורמה הנחוצה כי אנחנו פוחדים מזעמו של הרחוב, אנחנו מדינה הנשלטת על ידי טירוף של המונים.
מאיר עוזיאל
שנת ה-75 למדינת ישראל
ישראל זמיר
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק כ"ב: הפחד
יצחק דורה מפלוגה ג' שתת דם. הפגז שהרג את ברשי פצע אותו בירכו. הוא דחף תחבושת-אישית לתוך החור שנפער, קרע רצועה מחולצתו וחבש את הירך. מרחוק שמע קולות של חיילים מצריים, שעלו על משלט 86, מישהו ניצח עליהם בקריאות נלהבות, והם השיבו בקצב ובשאגות: "עליהום, עליהום! יא יהוד!"
על אף הפציעה הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את הנסוגים, אך הכאבים גברו והוא נשכב. הערכת-מצב אמרה, שאם רצונו להינצל – עליו לעמוד על רגליו וללכת, אחרת המצרים יגיעו אליו. דורה בקושי התרומם על רגליו והחל לצעוד. כדורי האוייב ליווהו לאורך הדרך.
באחד מפיתולי הוואדי הוא פגש בחברו למחלקה, יורה ארצי מעין-חרוד, שעזב בין האחרונים את המשלט. יורה תמך בו ולא שעה להפצרותיו שיעזבהו לנפשו. יצחק טען כי סיכוייו להינצל אפסיים ויורה עלול להיהרג בגללו, אך יורה התעקש. הם מצאו גומחה בוואדי, התחבאו בתוכה והחליטו להמתין עד רדת החשיכה. לפרוץ עם רגל פגועה לשטח פתוח באור יום זוהי התאבדות בטוחה. הגשם גבר, ורוחות קרות שנשבו ממערב הקפיאו את עצמותיהם. זרם המים בוואדי סלקא החל לעלות. הוואדי ניקז אליו מים מוואדיות רבים. כל עוד עמד דורה על רגליו, הוא איכשהו התקדם, אך משהתיישב – בגדו בו רגליו. יורה החליט לחצוב "מדרגות" בקיר הוואדי, כך שיוכלו לצאת ממנו.
עם רדת היום, ובעזרת יורה, הצליח דורה לעלות על "המדרגות", לצאת מן הוואדי והם מצאו עצמם בשטח מישורי. עלטה נחתה ומסך עננים כיסה את השמיים. באופק לא נראה נצנוץ של אור. כל צעד לדורה היה בבחינת עינוי. הנעליים חרקו, שקעו בבוץ, ואדמה דבקה לסוליות. הם חצו ואדיות, שתו ממימיהם הדלוחים והמשיכו ללכת.
בתחתיתה של גבעה שמעו קולות אדם. סוף לסיוט? לרגע חשבו לקרוא לעזרה, אך עצרו והאזינו. הדיבורים היו בערבית. משלט מצרי התנשא מעליהם, והם הלכו בחשאי למרגלותיו, אוחזים ידיים לבל יאבדו זה את זה. הגשם גבר והיה לברד.
הם הגיעו לצומת-דרכים. יצחק דורה, שהיה באפיסת כוחות מוחלטת ופצעו שתת דם, הציע שיפנו ימינה. לעומתו טען יורה ארצי, כי דרך זו תוביל אותם לרצועת עזה.
זמן רב עמדו והתווכחו.
"אני פונה ימינה," הודיע דורה נמרצות. האם התכוון ליפול בשבי? יורה ידע שבלעדיו דורה לא יגיע לשום מקום ולא היה מסוגל להשאירו לבד. לימים הודה יצחק דורה שיורה צדק. אילו פנו שמאלה, מזרחה, היו מגיעים אל משלטי צה"ל.
לאחר הליכה ממושכת ומייגעת הם הבחינו בכתם שחור, כפר ערבי. לימים נודע ששמו: עבסאן-הצעירה – שכונה נלווית לעיירה עבסאן. הם עצרו, האזינו, ומשלא שמעו קולות – החליטו שהכפר ריק מאדם ופרצו שער נעול של אחת החצרות. הם גיששו באפלה, פתחו דלת של חדר ונכנסו פנימה. מיששו בידיהם ועל הרצפה גילו מחצלת מרופטת, לידה שני שקים ריקים וסחבה בלוייה. הם פשטו את בגדיהם, שהיו ספוגים מים ועמדו ערומים כביום היוולדם. רוח חדרה מבעד לסדקי הדלת והם רעדו מקור. בשקים ובסחבה שמצאו, ניגבו זה את זה והשתטחו על המחצלת. השעה היתה שתיים ושלושים אחר חצות. הם שכבו, ועל אף העייפות, החליטו להישאר ערים, כשהם רועדים מקור. לא אחת הציעו זה לזה להתכסות בשני השקים.
כעבור שעתיים הבחינו, מבעד לסדקי הדלת, בדמדומי שחר, ויורה לבש את בגדיו הרטובים ויצא לסיור. לאחר זמן קצר שב וסיפר, כי ערפל כבד שורר בחוץ.
לפתע הופרעה הדממה על-ידי רעש מכונית מלווה קולות אדם. יורה שוב יצא ובשובו סיפר, כי במרחק של כמאתיים מטר מהם ראה מכוניות חונות, שלא הצליח לזהותן. הם המתינו עוד כשעה ויורה שוב יצא, ויצחק התחנן:
"יורה נהג בזהירות!"
היו אלו המילים האחרונות שאמר לו כאדם חופשי.
בצאתו מן החצר נתקל יורה בנער ערבי ושאלו לשם הכפר. הנער נבהל, רץ אל אביו, וזה הזעיק חיילים שחנו בפאתי הכפר. מיהרו החיילים לכיוון הבקתה ותפסו את יורה ארצי. היה ברור שהם עומדים לרצוח אותו. יורה לא איבד את עשתונותיו והודיע להם בערבית, שידע עוד מימי לימודיו בבית-ספר התיכון בעין-חרוד, כי הוא קצין ישראלי ויענה כחוק רק לקצינים. שליטתו העצמית ונחישותו הצילה את חייו.
יורה הובל אל הקצין, שנהג בו מנהג קצינים. הוא חקר אותו מי הוא ומניין בא. יורה התרשם מהתנהגותו ההוגנת וסיפר לו, כי בכפר מצוי חייל פצוע, השוכב בחצר סמוכה, והצביע על הכיוון.
הקצין שלח לשם כיתת חיילים. המראה שנתגלה הדהים אותם: אדם ערום, פצוע בירכו, שוכב על מצע מזוהם וכובע פלדה לראשו. סוריאליזם במיטבו. פיהם נפער וברכיהם החלו לרעוד. הם כיוונו לעברו רובים מכודנים, לא העזו להתקרב ופלטו הברות מגומגמות:
"קום, אלבס!" (קום, התלבש).
יצחק דורה גייס את כל הידע שלו בערבית והצהיר: "וולה, תעלו. מפיש בומבה, מפיש ברודה, אנא עיין!" (אנא, בואו, אין פצצה, אין רובה, אני חולה!) – והצביע על ירכו.
הפחד לא הרפה מהם והם חששו להתקרב. כך עמדו סביבו ברובים מכודנים והמתינו. משראו שאינו קם, הרהיב הסמל עוז, קרב אליו, טלטל את כתפו בתנועת שידול ואמר:
"איסמע, מליכּ פארוק קווייס, קווייס," (שמע, המלך פארוק טוב, טוב) – כך ביקש להרגיעו ולשכנעו שיקום ויתלבש.
"מפיש פורסה..." (אין כוח...) – ניסה דורה להסביר, כשהוא פושט ידיו לצדדים.
שיחה "מרתקת" זו נמשכה למעלה מחצי שעה, עד שהחיילים הבינו כי לפניהם חייל פצוע, וכל רעה לא תאונה להם. היו שהרהיבו עוז, נכנסו לחדר ועזרו לו להתלבש. בגדיו היו רטובים ומגואלים בדם. הם גררו אותו אל הקצין ומרחוק הוא הבחין ביורה ארצי.
"הלו, מה שלומך?" קרא לעברו.
"אוסקוט!" (שתוק!) – צעק לעברו סמל מצרי שנעץ בו עיני רוצח.
המצרים כבלו את ידיהם, חבשו את עיניהם והטילו אותם על טנדר.
שבוע ימים הם שהו במחנה רפיח, במגורי קצינים, ונהנו מיחס הוגן ומאוכל טוב. הטיפול בפצעו של יצחק דורה היה אמנם שטחי, אך הפצע אט-אט הגליד. הכדור שחדר לירכו עבר דרכה ויצא.
משהחלו החקירות, החליט יצחק דורה לבדות סיפור: הוא פליט, יוצא מחנות המוות באירופה, ותיאר לפרטי פרטים את זוועות טרבלינקה, כפי שקרא בספרים. הוא הסביר להם כי כל משפחתו נספתה בשואה והציג את שיניו, שמאז ומתמיד היו פגומות, כהוכחה לסבלו הרב, והללו שוכנעו ועזבוהו לנפשו.
תחנתם הבאה היתה אל-עריש ומשם לקאהיר.
עם חתימת הסכמי שביתת-נשק עם מצרים, בחסותו של מתווך-האו"ם ראלף באנץ', ב-24 בפברואר 1949, יצחק דורה ויורה ארצי הוחזרו ארצה.
*
שרידי גדוד 13 שבו לשועוט, מזועזעים מן המפלה והמחיר. לגדוד היו עשרות הרוגים ומעל למאה פצועים, שאושפזו בבתי-חולים ברחבי הארץ. הכול התהלכו בתחושה שהגדוד סיים את חייו. איש לא הבין מדוע יגאל אלון התעקש לתקוף משלט מבודד בלב רצועת עזה ביום גשום, סוער, ללא אפשרות סיוע.
האם מישהו האמין שניתן לבלום עשרות טנקים עם ארבעה מטולי פיאט ומספר זעום של פגזים? ומדוע חיל-האוויר לא סייע להם כפי שאלון הבטיח?
השאלות דממו והכאיבו. ממיק טען כי המג"ד היה חייב להתייצב על רגליו האחוריות ולהודיע למח"ט כי במזג-אוויר כה סוער הגדוד לא יֵצא למשימה. אולם פקודה, באותם ימים, גבלה עם קדושה. לא ידועים מקרים רבים של סירוב למלא פקודה.
שכבנו בבקתות וספדנו למתים. ממיק דיבר על ווי, וסיפר על חייהם בבית-יתומים ליד טהראן. כל אימת שהוגש להם אוכל – התנפלו עליו כזאבים טורפים. ברגעים ביקשו להשביע רעב של שנים. בינואר 1943 החל המסע לארץ-ישראל. הם צורפו למשלוח פליטים פולניים, שהפליגו באונייה לקאראצ'י (אז בהודו, כיום בירת פקיסטאן), בדרכה לתעלת סואץ. הספינה עגנה בעדן, מדינה מוסלמית, והילדים לא הורשו לעלות על הסיפון. הצפיפות בבטן האונייה כמעט חנקה אותם. לבסוף הגיעו למצרים, לעיר סואץ, וחיילים ישראלים מפלוגת "סולל-בונה", ששרתו בצבא הבריטי, עלו על הסיפון, וכשהחלו לדבר אידיש – פרצו הילדים בבכי ונדבקו בכל-כוחם לרגליהם, כאילו פגשו בהוריהם.
"אי-אפשר לשכוח מראות אלה," נחנק ממיק מדמעות.
בליל ה-27 בדצמבר, לאחר ארוחת-הערב, נערך בשועוט טכס הדלקת נר ראשון של חנוכה, והמג"ד אלן חורין הזכיר בדבריו את נס חנוכה והשווה את גיבורי המכבים לגיבורי משלט 86, שלחמו מעטים מול רבים בחירוף-נפש ובהקרבה עילאית, והיכו באויב מכה גדולה ומרה. הגדוד מילא בהצלחה גדולה את המשימה שהוטלה עליו, אך לא עת לנוח על זרי דפנה. משימות נוספות מוטלות על הגדוד, עד שיגורש הפולש המצרי מן הארץ.
*
כעבור שנים יספר נחום גולן, מפקד חטיבת "גולני":
"ראיתי קרבות רבים בחיי, אך איני זוכר מסירות-נפש רבה כל-כך, גילויי גבורה כמו באותן עשרים שעות של לחימה במשלט 86. עשינו הכול כדי למשוך את המצרים לקרב, ושילמנו את המחיר. גדוד 'גדעון' יצא במזג-אוויר קשה: גשם, סופות חול, הצפות, בוץ – מסע לילי רגלי מפרך לעבר המשלט המוחזק על-ידי המצרים.
"היתה הרגשת כישלון בגלל הנסיגה והקורבנות. מבחינה צבאית הפעולה הצליחה. למשלט 86 לא היה כל ערך צבאי, לבד מן העובדה שהיתה זו פעולת הסחה שנועדה לרכז את המצרים ברצועה. נכון, שילמנו מחיר יקר, אבל אין ספק שבכך חסכנו קורבנות רבים בגזרה המזרחית, שהיא העיקרית במבצע זה. יכולנו להשיג זאת במספר נפגעים קטן בהרבה, אלא שנפלנו קרבן לתנאי לחימה ומזג-אוויר קשים, שמנעו החשת תגבורת."
*
מחלקה מפלוגה ב', מתוגברת בחולייה של "המסייעת" שכללה את דויד פליק, זליג ואותי, נשלחה למשלט 108, מול מחנות רפיח, כדי להחליף יחידה מגדוד אחר.
ההפגזה החלה מיד עם בואנו. המשלט היה חשוף לעין האוייב, וחל איסור חמור להסתובב בו. צלפים מצריים התמקמו על גבעות סמוכות, וכל ניסיון להוציא ראש, לווה באש.
מצפון-מערב התנשא משלט 86 הארור, ומדרום כתם ירוק, פרדס. מדי-פעם נשאה עימה הרוח ניחוחות שהזכירו את פרדסי העמק.
כל ערב נערך על המשלט טכס הדלקת נר חנוכה בניצוחם של חיילים חובשי כיפות. בליל שבת, לפנות-ערב, הם קידשו על היין ושרו זמירות-שבת. ממחנות רפיח עלה באותה עת קולו המסולסל של המואזין – מקהלה סוריאליסטית בשני קולות.
שבת בבוקר, האחד בינואר 1949. בבירות העולם הגדול חגגו ראשיתה של שנה חדשה בנשיקות, בזיקוקין-די-נור ובשתייה כדת, ואנחנו – בספיגת פגזי תותחים, הפצצות מן האוויר ואש מקלעים ומכונות-ירייה.
זליג שלף מתרמילו בקבוק וודקה והציע שנרים כוסית לחיי השנה החדשה.
"זליג, מה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?" שאלתי.
"שנשוב בשלום לשועוט."
ליותר מזה לא היינו מסוגלים ליחל...
חיילי הפלוגה הדתית פנו אל זליג ואל דוד פליק וביקשו שיצטרפו למניין, לתפילת השחרית לשבת. דוד פליק נעתר ברצון ואילו זליג סירב בתוקף. לדבריו, הוא גמר סופית עם אלוהים. קרון-המוות, שבו נסעו ללא אוכל ושתייה שמונה-עשר יום, היה דחוס ברבנים ובחסידים, שהתפללו וביקשו מחילה מן האל וייחלו לנס. לא אחת זעקו: "אשמנו, בגדנו," מכים על ליבם, כאילו בהם האשם, ובין תפילה לתפילה אמרו "תהילים". בליבם האמינו כי קול שוועתם יפתח שערי שמיים, והאל יצילם, ואילו אנו, "הכופרים בעיקר" – נתפגר.
איש מהם לא הגיע חי לבוכנוואלד...
בזמן התפילה הופצץ המשלט מן האוויר, והמתפללים נאלצו להפסיק את התפילה ולחוש לעמדות. אחת הפצצות נפלה סמוך לעמדת ה"בזה", דקה לאחר שזליג ואני כיסינו את המכונה בברזנט לבל תירטב בגשם. לאחר ההפצצה דמה הברזנט לרשת-דייגים.
דוד פליק הביא למשלט לוח שחמט ופיסל כלים מליבתו של לחם. שיחקנו, ואף הצגתי בפניהם חידות-שחמט שזכרתי מן הימים במוסד-החינוכי. מצאתי עצמי שב אל תחביבי הישן, אל השחמט, שכה עמלתי להדבירו.
התעוררתי עם תחושות פחד ויצאתי לשמירה. הלילה היה אפל וקר. תותחים רעמו והבזקי אור בהקו מרחוק, ממחנות רפיח. סיירתי סביב המשלט כולי אפוף פחדים. לראשונה ליבי אמר לי: "היזהר, מלאך-המוות סימן אותך כקורבנו הבא." חשתי רעידות מוזרות בגפיי, ושיניי נקשו מקור. מצאתי עצמי הולך עם כדור בקנה ונודר נדרים: לאלוהים, לסטאלין, לאפיפיור – לכל מי שמסוגל לשמור עליי. כל "יציאה" של פגז הקפיצה אותי לשוחה, וליבי הלם בעוז. ניסיתי להעלות באוב את נעמה, אך דמותה משום-מה לא עלתה. חשתי צורך לדבר, לשפוך בפני מישהו את ליבי ההומה, לספר על חיי, על רגשותיי, אך איש לא היה ער.
לראשונה קלטתי אותן תחושות-מוות הפוקדות את ההולכים למות, ונזכרתי בווידוייהם של יוסף זינגר, טופצ'יק, יהודה אלטמן וּוָוִי.
בקושי סיימתי את השמירה. שבתי למקלט, נשכבתי בתוך שק-השינה כשכולי רועד מקור. סיוטים לא הירפו ממני, ובבוקר נתן לי החובש גלולת הרגעה והציע שאלך לאכול.
"אם אצא – לא אחיה," אמרתי לו, כשידי מעסה את חזי ומנסה להרגיע תחושות-בטן.
פליק נגע במצחי ונענע ראשו בדאגה.
"אתה חולה. תמשיך לשכב," והביא לי אוכל מן המטבח.
"אם חייל מרגיש פחד – צריך לתת לו להתגבר עליו בכוחות עצמו," הסביר דוד פליק, וסיפר על חיילים בצבא האדום שנתקפו פחד, והרופא הצבאי המליץ לשחררם עד שיתגברו. נזכרתי בברמבייב, מ"אנשי פאנפילוב", כשהצבא הגרמני עמד בשערי מוסקבה, ומרוב פחד ירה לעצמו כדור ביד, והמג"ד הקאזאחסטאני מומיש-אולי, שלא הבין כי פחד מחייב טיפול, הוציאו להורג למען יראו וייראו.
כל אותו יום לא יצאתי מן השוחה. בקרבות שבהם השתתפתי עד כה חשתי לרוב ביטחון יחסי. כך היה בסנדלה, בחירבת-מעין, במשלט 86, אך הפעם זה היה אחרת.
זליג סיפר כי כשהיה "שם" – לרוב ידע מתי צפוייה סכנה ומתי הכול יעבור בשלום. היה זמן ש"התפרנס" מעצמות שגנב ממאורת כלבו של מפקד המחנה.
לילה אחד חש שאין זה "הלילה שלו" ולא יצא לגנוב, אף שרעב ככלב.
למחרת, במיפקד הבוקר, סיפר מפקד המחנה כי כלבו חלה כתוצאה מאובדן משקל. לדבריו, מישהו גונב את מזונו. באותו לילה ארבה כיתת-משמר גרמנית מאחורי מאורת הכלב, כדי לירות בגנב.
אינסטינקט? תחושת-בטן? החבר'ה הירבו לדבר על תחושות ופחדים.
הרבינו לצאת למארבים. תקפנו משלטים מצריים ושבנו לפנות-בוקר קרועים, קפואים, ואלונקות בידינו. סירבנו לישון על מקומות הנפגעים, ושקי-השינה שלהם נותרו מגולגלים – מצבות אילמות...
*
הארבעה בינואר 1949. לילה גשום וקר. צורפנו ככוח מאבטח לפלוגה מגדוד אחר, שעמדה לכבוש את משלט 102 – רכס כורכר שבראשו בליטה שהזכירה פִטמה של אישה.
מדרום נמצא "משלט בית-הקברות" – עוד פטמה שהשלימה חזה של אישה. התוכנית היתה לפרוץ את מערכת הביצורים שממזרח למחנות רפיח, לחדור אל בסיסי הצבא המצרי, שבהם חונים טנקים ותותחים – ולפוצץ הכול.
קרבנו בחשאי והגענו למרחק של כמה מאות מטר ממשלט 102. בין היוצאים לפעולה היה החבלן מנחם אגמון מבית-אלפא, שהצטייד בכלי-פריצה ובשני צינורות בונגלור – צינור הממולא בחומר-נפץ, שנועד לפוצץ חוטי-תיל דוקרניים ולפרוץ דרך לכוח מסתער. מנחם נקבע לחבלן מיספר שתיים. אם חבלן מיספר אחת ישחיל את הבונגלור בין גדרות התייל, וזה לא יתפוצץ, ייצא מנחם ויניח בונגלור שני.
קור עז שרר. שמיים זכים וכוכבים זוהרים. מרחוק הבליחו אורות קלושים של מחנות רפיח, וכדורים נותבים התעופפו באוויר. מדי-פעם נשלחו השמיימה קרני זרקורים עצבניים בתורם אחר מטוסי אוייב.
"עושה רושם שהמצרים מתוחים מאוד הלילה, וזה הזמן לדפוק אותם," לחש זליג.
מרחוק נשמע שאון גלים שהתנפץ אל החוף בחימה ובשצף קצף. הכוח נע בכבדות. בוץ דביק נלוש ודבק בסוליות הנעליים והשמיע קולות של מציצה. רוח סחפה גבעולים, שיירי אשפה ממחנות רפיח וגרגרי חול. לילה מרופש.
הגענו למרחק של כמה מאות מטרים מגדר המשלט, ושכבנו על החול הלח.
חבלן מיספר אחת יצא לדרכו. הוא לקח עימו מוט בונגלור, זחל עד לגדר, השחיל את הבונגלור מתחת לגלילי התייל, הדליק את פתיל-ההצתה ומיהר לשוב.
ציפינו במתח להתפוצצות, שבוששה לבוא. מה קרה, בונגלור עקר?
לפתע נשמעה לחישה רועמת של המפקד:
"חבלן מספר שתיים, קדימה!"
מנחם אגמון התרומם והחל לנוע לעבר הגדר. כעבור זמן-מה התרומם זיקוק לשמיים, ומנחם נשכב סמוך לגדר, ואז קרתה התפוצצות.
"מנחם נקרע לגזרים!" נפלטה זעקה מתוכי, ונשכתי בכוח את שרוול מעילי. אפילו גווייה לא תישאר. מנחם נמנה עם חבריו הטובים של מאיר אלוני. יחד הם שירתו בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, והירבו להתרועע. בעיני רוחי ראיתי לווייה, כשמזכיר-הקיבוץ מציין את חברותם העמוקה בתנועה, בבריגדה, בגדוד 13 – ומסיים את דבריו בפסוק המקראי: "הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו."
מנחם עבר בשלום את כל מוראות המלחמה בנאצים, ולאחר המלחמה נשאר באירופה וסייע בארגון "הבריחה".
והיו שמועות שנמנה עם יחידות הנקמה בנאצים...
קולות של מקלעים ופגזי מרגמות קרעו את הלילה. הכוח הכובש עלה על המשלט ונערך לטיהורו. ואז, קרה אסון: כמה פגזי תותחים נפלו בליבה של המחלקה הפורצת, ומפקד המחלקה וכמה מן הלוחמים נפגעו, נוצרה מהומה, המערך התוקף התערער והכוח נסוג מן המשלט.
אך מה רבה היתה שמחתי כשלפתע הבחנתי, בין החיילים הנסוגים, במנחם אגמון, ההולך ומתנדנד כשיכור.
"מנחם, אתה בסדר?" נחנקתי מהתרגשות, רצתי אליו וטפחתי על גבו.
הוא חייך ונענע בראשו. הלכתי לידו. זמן-מה לא היה מסוגל לדבר. אט-אט התברר, כי ברגע שהזיקוק עלה לשמיים, הוא היה סמוך מאוד לבונגלור הראשון, ש"נזכר" להתפוצץ. מנחם חטף מכת-הדף עזה בראשו והקסדה "התלבשה" בכוח רב על גולגלתו.
"הקסדה הזאת הצילה את חיי!" הוסיף והצביע עליה. "לאחר הפיצוץ שכבתי על הגדר והכוח פרץ קדימה."
"למה לקח כל-כך הרבה זמן עד שהבונגלור הראשון התפוצץ?"
"חבלן מספר אחת חיבר פתיל-השהייה ארוך מאוד, ומפקד-הפעולה איבד את סבלנותו ושלח אותי במקומו. וכשסיפרתי לחבלן הראשון, שהוא כמעט הרג אותי – חטף שוק ופרץ בבכי. אגב, אילו נפגעתי לא הייתי נחשב לחלל צה"ל. התנדבתי למלחמה, ולא חויילתי רשמית לצה"ל."
*
שבנו לשועוט. באחד הערבים חשתי צורך לשתף את נעמה בכמה מחוויותיי:
...קרבות הנגב היו מרים וקשים. לאחר הקרב על משלט 86, שבו נפלו ווי ומאיר, המשכנו לשבת על משלטים, לפשוט בלילות על משלטי אוייב, ולפנות-בוקר שבנו ואלונקות בידינו. סדר הנופלים תאם איכשהו את שורת שקי-השינה. נהגנו להתבדח ולחשב את הלילה שלאחריו נצא לחופשה ארוכה.
ובאותו בוקר, כשנשאנו על אלונקה את אחד החבר'ה, ששק-השינה שלו היה צמוד לשלי – ידעתי כי הגיע לילי. קרוב לחצות יצאנו. כל הדרך הרהרתי בחיי הקצרים וספדתי לעצמי בלי בושה. הלילה היה בהיר וצלול. מדי פעם הדהדו התפוצצויות.
בחשאי התגנבנו למרגלותיו של משלט, ממתינים לפקודת הסתערות. שכבנו ללא ניע. הכפור התעלל בנו בלי רחמים. רעדתי מקור והזעתי מפחד. כדור נותב חלף, ומרחוק נצנצו אורות רפיח. לא חשתי את גופי, הקור חיסל אותי כליל. הייתי מת מבחינה נפשית – מצפה לכדור שיבצע את המוטל עליו. אפילו הגיתי בחבריי מתוך אהדה, משקל זה שיעמסו על גבם!...
מישהו לידי החל להשתין, וריח חם ומתקתק התפשט באד מהביל. שאבתיו בנחיריי הגלודים, שרטטו מהנאה אחרונה.
"אתה משקשק כמו משאבת-מים בפרדס ערבי," הפטיר המפקד, והגיש לי בקבוק קוניאק. חלצתי את פקקו, ופיותנו נצמדו בלהט. פתחו הנוזלים במחול מוות, וקיבתי בערה. היה זה אחד מאותם לילות שחשתי כי גורלי נחרץ, אך לא הייתי מסוגל להשתמט מן הפעולה.
שאון האלחוט נדם. כיווצתי את רגליי, דרכתי בדי עמל את שריריי, ואצבעי נדדה אל שמורת ההדק. הייתי מוכן להסתערות אחרונה על תקוותיי האבודות.
פתאום מצאתי את עצמי מהרהר: "מהו המשפט האחרון שאפלוט לפני שהכדור יחסל אותי?" – דויד פליק סיפר פעם שבצבא הרוסי, ברגעי הסתערות, חיילים שאגו: "למען המולדת ולחיי החבר סטאלין!" – ואני מצאתי חרוז:
"למען האומה ולחיי נעמה!"
ציפינו במתיחות לשלוש הנקישות המוכרות, שפירושן: "הסתער!"
הנקישות התמהמהו.
הדממה האלחוטית הופרה בקול לחישתו האיטית של מפקד-הפעולה:
"שובו, שובו, אני אומר שנית. שובו. סוף."
בינואר נפתח משא-ומתן ברודוס בין המשלחת המצרית למשלחת הישראלית, והפעולה בוטלה. ההיתה זו יד הגורל? ואילו התאחרה אותה חתימה ביממה, האם הייתי כותב לך מכתב זה או אולי מוטל כבר מתחת לערימת עפר?"
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
פרק כ"ב: הפחד
יצחק דורה מפלוגה ג' שתת דם. הפגז שהרג את ברשי פצע אותו בירכו. הוא דחף תחבושת-אישית לתוך החור שנפער, קרע רצועה מחולצתו וחבש את הירך. מרחוק שמע קולות של חיילים מצריים, שעלו על משלט 86, מישהו ניצח עליהם בקריאות נלהבות, והם השיבו בקצב ובשאגות: "עליהום, עליהום! יא יהוד!"
על אף הפציעה הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את הנסוגים, אך הכאבים גברו והוא נשכב. הערכת-מצב אמרה, שאם רצונו להינצל – עליו לעמוד על רגליו וללכת, אחרת המצרים יגיעו אליו. דורה בקושי התרומם על רגליו והחל לצעוד. כדורי האוייב ליווהו לאורך הדרך.
באחד מפיתולי הוואדי הוא פגש בחברו למחלקה, יורה ארצי מעין-חרוד, שעזב בין האחרונים את המשלט. יורה תמך בו ולא שעה להפצרותיו שיעזבהו לנפשו. יצחק טען כי סיכוייו להינצל אפסיים ויורה עלול להיהרג בגללו, אך יורה התעקש. הם מצאו גומחה בוואדי, התחבאו בתוכה והחליטו להמתין עד רדת החשיכה. לפרוץ עם רגל פגועה לשטח פתוח באור יום זוהי התאבדות בטוחה. הגשם גבר, ורוחות קרות שנשבו ממערב הקפיאו את עצמותיהם. זרם המים בוואדי סלקא החל לעלות. הוואדי ניקז אליו מים מוואדיות רבים. כל עוד עמד דורה על רגליו, הוא איכשהו התקדם, אך משהתיישב – בגדו בו רגליו. יורה החליט לחצוב "מדרגות" בקיר הוואדי, כך שיוכלו לצאת ממנו.
עם רדת היום, ובעזרת יורה, הצליח דורה לעלות על "המדרגות", לצאת מן הוואדי והם מצאו עצמם בשטח מישורי. עלטה נחתה ומסך עננים כיסה את השמיים. באופק לא נראה נצנוץ של אור. כל צעד לדורה היה בבחינת עינוי. הנעליים חרקו, שקעו בבוץ, ואדמה דבקה לסוליות. הם חצו ואדיות, שתו ממימיהם הדלוחים והמשיכו ללכת.
בתחתיתה של גבעה שמעו קולות אדם. סוף לסיוט? לרגע חשבו לקרוא לעזרה, אך עצרו והאזינו. הדיבורים היו בערבית. משלט מצרי התנשא מעליהם, והם הלכו בחשאי למרגלותיו, אוחזים ידיים לבל יאבדו זה את זה. הגשם גבר והיה לברד.
הם הגיעו לצומת-דרכים. יצחק דורה, שהיה באפיסת כוחות מוחלטת ופצעו שתת דם, הציע שיפנו ימינה. לעומתו טען יורה ארצי, כי דרך זו תוביל אותם לרצועת עזה.
זמן רב עמדו והתווכחו.
"אני פונה ימינה," הודיע דורה נמרצות. האם התכוון ליפול בשבי? יורה ידע שבלעדיו דורה לא יגיע לשום מקום ולא היה מסוגל להשאירו לבד. לימים הודה יצחק דורה שיורה צדק. אילו פנו שמאלה, מזרחה, היו מגיעים אל משלטי צה"ל.
לאחר הליכה ממושכת ומייגעת הם הבחינו בכתם שחור, כפר ערבי. לימים נודע ששמו: עבסאן-הצעירה – שכונה נלווית לעיירה עבסאן. הם עצרו, האזינו, ומשלא שמעו קולות – החליטו שהכפר ריק מאדם ופרצו שער נעול של אחת החצרות. הם גיששו באפלה, פתחו דלת של חדר ונכנסו פנימה. מיששו בידיהם ועל הרצפה גילו מחצלת מרופטת, לידה שני שקים ריקים וסחבה בלוייה. הם פשטו את בגדיהם, שהיו ספוגים מים ועמדו ערומים כביום היוולדם. רוח חדרה מבעד לסדקי הדלת והם רעדו מקור. בשקים ובסחבה שמצאו, ניגבו זה את זה והשתטחו על המחצלת. השעה היתה שתיים ושלושים אחר חצות. הם שכבו, ועל אף העייפות, החליטו להישאר ערים, כשהם רועדים מקור. לא אחת הציעו זה לזה להתכסות בשני השקים.
כעבור שעתיים הבחינו, מבעד לסדקי הדלת, בדמדומי שחר, ויורה לבש את בגדיו הרטובים ויצא לסיור. לאחר זמן קצר שב וסיפר, כי ערפל כבד שורר בחוץ.
לפתע הופרעה הדממה על-ידי רעש מכונית מלווה קולות אדם. יורה שוב יצא ובשובו סיפר, כי במרחק של כמאתיים מטר מהם ראה מכוניות חונות, שלא הצליח לזהותן. הם המתינו עוד כשעה ויורה שוב יצא, ויצחק התחנן:
"יורה נהג בזהירות!"
היו אלו המילים האחרונות שאמר לו כאדם חופשי.
בצאתו מן החצר נתקל יורה בנער ערבי ושאלו לשם הכפר. הנער נבהל, רץ אל אביו, וזה הזעיק חיילים שחנו בפאתי הכפר. מיהרו החיילים לכיוון הבקתה ותפסו את יורה ארצי. היה ברור שהם עומדים לרצוח אותו. יורה לא איבד את עשתונותיו והודיע להם בערבית, שידע עוד מימי לימודיו בבית-ספר התיכון בעין-חרוד, כי הוא קצין ישראלי ויענה כחוק רק לקצינים. שליטתו העצמית ונחישותו הצילה את חייו.
יורה הובל אל הקצין, שנהג בו מנהג קצינים. הוא חקר אותו מי הוא ומניין בא. יורה התרשם מהתנהגותו ההוגנת וסיפר לו, כי בכפר מצוי חייל פצוע, השוכב בחצר סמוכה, והצביע על הכיוון.
הקצין שלח לשם כיתת חיילים. המראה שנתגלה הדהים אותם: אדם ערום, פצוע בירכו, שוכב על מצע מזוהם וכובע פלדה לראשו. סוריאליזם במיטבו. פיהם נפער וברכיהם החלו לרעוד. הם כיוונו לעברו רובים מכודנים, לא העזו להתקרב ופלטו הברות מגומגמות:
"קום, אלבס!" (קום, התלבש).
יצחק דורה גייס את כל הידע שלו בערבית והצהיר: "וולה, תעלו. מפיש בומבה, מפיש ברודה, אנא עיין!" (אנא, בואו, אין פצצה, אין רובה, אני חולה!) – והצביע על ירכו.
הפחד לא הרפה מהם והם חששו להתקרב. כך עמדו סביבו ברובים מכודנים והמתינו. משראו שאינו קם, הרהיב הסמל עוז, קרב אליו, טלטל את כתפו בתנועת שידול ואמר:
"איסמע, מליכּ פארוק קווייס, קווייס," (שמע, המלך פארוק טוב, טוב) – כך ביקש להרגיעו ולשכנעו שיקום ויתלבש.
"מפיש פורסה..." (אין כוח...) – ניסה דורה להסביר, כשהוא פושט ידיו לצדדים.
שיחה "מרתקת" זו נמשכה למעלה מחצי שעה, עד שהחיילים הבינו כי לפניהם חייל פצוע, וכל רעה לא תאונה להם. היו שהרהיבו עוז, נכנסו לחדר ועזרו לו להתלבש. בגדיו היו רטובים ומגואלים בדם. הם גררו אותו אל הקצין ומרחוק הוא הבחין ביורה ארצי.
"הלו, מה שלומך?" קרא לעברו.
"אוסקוט!" (שתוק!) – צעק לעברו סמל מצרי שנעץ בו עיני רוצח.
המצרים כבלו את ידיהם, חבשו את עיניהם והטילו אותם על טנדר.
שבוע ימים הם שהו במחנה רפיח, במגורי קצינים, ונהנו מיחס הוגן ומאוכל טוב. הטיפול בפצעו של יצחק דורה היה אמנם שטחי, אך הפצע אט-אט הגליד. הכדור שחדר לירכו עבר דרכה ויצא.
משהחלו החקירות, החליט יצחק דורה לבדות סיפור: הוא פליט, יוצא מחנות המוות באירופה, ותיאר לפרטי פרטים את זוועות טרבלינקה, כפי שקרא בספרים. הוא הסביר להם כי כל משפחתו נספתה בשואה והציג את שיניו, שמאז ומתמיד היו פגומות, כהוכחה לסבלו הרב, והללו שוכנעו ועזבוהו לנפשו.
תחנתם הבאה היתה אל-עריש ומשם לקאהיר.
עם חתימת הסכמי שביתת-נשק עם מצרים, בחסותו של מתווך-האו"ם ראלף באנץ', ב-24 בפברואר 1949, יצחק דורה ויורה ארצי הוחזרו ארצה.
*
שרידי גדוד 13 שבו לשועוט, מזועזעים מן המפלה והמחיר. לגדוד היו עשרות הרוגים ומעל למאה פצועים, שאושפזו בבתי-חולים ברחבי הארץ. הכול התהלכו בתחושה שהגדוד סיים את חייו. איש לא הבין מדוע יגאל אלון התעקש לתקוף משלט מבודד בלב רצועת עזה ביום גשום, סוער, ללא אפשרות סיוע.
האם מישהו האמין שניתן לבלום עשרות טנקים עם ארבעה מטולי פיאט ומספר זעום של פגזים? ומדוע חיל-האוויר לא סייע להם כפי שאלון הבטיח?
השאלות דממו והכאיבו. ממיק טען כי המג"ד היה חייב להתייצב על רגליו האחוריות ולהודיע למח"ט כי במזג-אוויר כה סוער הגדוד לא יֵצא למשימה. אולם פקודה, באותם ימים, גבלה עם קדושה. לא ידועים מקרים רבים של סירוב למלא פקודה.
שכבנו בבקתות וספדנו למתים. ממיק דיבר על ווי, וסיפר על חייהם בבית-יתומים ליד טהראן. כל אימת שהוגש להם אוכל – התנפלו עליו כזאבים טורפים. ברגעים ביקשו להשביע רעב של שנים. בינואר 1943 החל המסע לארץ-ישראל. הם צורפו למשלוח פליטים פולניים, שהפליגו באונייה לקאראצ'י (אז בהודו, כיום בירת פקיסטאן), בדרכה לתעלת סואץ. הספינה עגנה בעדן, מדינה מוסלמית, והילדים לא הורשו לעלות על הסיפון. הצפיפות בבטן האונייה כמעט חנקה אותם. לבסוף הגיעו למצרים, לעיר סואץ, וחיילים ישראלים מפלוגת "סולל-בונה", ששרתו בצבא הבריטי, עלו על הסיפון, וכשהחלו לדבר אידיש – פרצו הילדים בבכי ונדבקו בכל-כוחם לרגליהם, כאילו פגשו בהוריהם.
"אי-אפשר לשכוח מראות אלה," נחנק ממיק מדמעות.
בליל ה-27 בדצמבר, לאחר ארוחת-הערב, נערך בשועוט טכס הדלקת נר ראשון של חנוכה, והמג"ד אלן חורין הזכיר בדבריו את נס חנוכה והשווה את גיבורי המכבים לגיבורי משלט 86, שלחמו מעטים מול רבים בחירוף-נפש ובהקרבה עילאית, והיכו באויב מכה גדולה ומרה. הגדוד מילא בהצלחה גדולה את המשימה שהוטלה עליו, אך לא עת לנוח על זרי דפנה. משימות נוספות מוטלות על הגדוד, עד שיגורש הפולש המצרי מן הארץ.
*
כעבור שנים יספר נחום גולן, מפקד חטיבת "גולני":
"ראיתי קרבות רבים בחיי, אך איני זוכר מסירות-נפש רבה כל-כך, גילויי גבורה כמו באותן עשרים שעות של לחימה במשלט 86. עשינו הכול כדי למשוך את המצרים לקרב, ושילמנו את המחיר. גדוד 'גדעון' יצא במזג-אוויר קשה: גשם, סופות חול, הצפות, בוץ – מסע לילי רגלי מפרך לעבר המשלט המוחזק על-ידי המצרים.
"היתה הרגשת כישלון בגלל הנסיגה והקורבנות. מבחינה צבאית הפעולה הצליחה. למשלט 86 לא היה כל ערך צבאי, לבד מן העובדה שהיתה זו פעולת הסחה שנועדה לרכז את המצרים ברצועה. נכון, שילמנו מחיר יקר, אבל אין ספק שבכך חסכנו קורבנות רבים בגזרה המזרחית, שהיא העיקרית במבצע זה. יכולנו להשיג זאת במספר נפגעים קטן בהרבה, אלא שנפלנו קרבן לתנאי לחימה ומזג-אוויר קשים, שמנעו החשת תגבורת."
*
מחלקה מפלוגה ב', מתוגברת בחולייה של "המסייעת" שכללה את דויד פליק, זליג ואותי, נשלחה למשלט 108, מול מחנות רפיח, כדי להחליף יחידה מגדוד אחר.
ההפגזה החלה מיד עם בואנו. המשלט היה חשוף לעין האוייב, וחל איסור חמור להסתובב בו. צלפים מצריים התמקמו על גבעות סמוכות, וכל ניסיון להוציא ראש, לווה באש.
מצפון-מערב התנשא משלט 86 הארור, ומדרום כתם ירוק, פרדס. מדי-פעם נשאה עימה הרוח ניחוחות שהזכירו את פרדסי העמק.
כל ערב נערך על המשלט טכס הדלקת נר חנוכה בניצוחם של חיילים חובשי כיפות. בליל שבת, לפנות-ערב, הם קידשו על היין ושרו זמירות-שבת. ממחנות רפיח עלה באותה עת קולו המסולסל של המואזין – מקהלה סוריאליסטית בשני קולות.
שבת בבוקר, האחד בינואר 1949. בבירות העולם הגדול חגגו ראשיתה של שנה חדשה בנשיקות, בזיקוקין-די-נור ובשתייה כדת, ואנחנו – בספיגת פגזי תותחים, הפצצות מן האוויר ואש מקלעים ומכונות-ירייה.
זליג שלף מתרמילו בקבוק וודקה והציע שנרים כוסית לחיי השנה החדשה.
"זליג, מה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?" שאלתי.
"שנשוב בשלום לשועוט."
ליותר מזה לא היינו מסוגלים ליחל...
חיילי הפלוגה הדתית פנו אל זליג ואל דוד פליק וביקשו שיצטרפו למניין, לתפילת השחרית לשבת. דוד פליק נעתר ברצון ואילו זליג סירב בתוקף. לדבריו, הוא גמר סופית עם אלוהים. קרון-המוות, שבו נסעו ללא אוכל ושתייה שמונה-עשר יום, היה דחוס ברבנים ובחסידים, שהתפללו וביקשו מחילה מן האל וייחלו לנס. לא אחת זעקו: "אשמנו, בגדנו," מכים על ליבם, כאילו בהם האשם, ובין תפילה לתפילה אמרו "תהילים". בליבם האמינו כי קול שוועתם יפתח שערי שמיים, והאל יצילם, ואילו אנו, "הכופרים בעיקר" – נתפגר.
איש מהם לא הגיע חי לבוכנוואלד...
בזמן התפילה הופצץ המשלט מן האוויר, והמתפללים נאלצו להפסיק את התפילה ולחוש לעמדות. אחת הפצצות נפלה סמוך לעמדת ה"בזה", דקה לאחר שזליג ואני כיסינו את המכונה בברזנט לבל תירטב בגשם. לאחר ההפצצה דמה הברזנט לרשת-דייגים.
דוד פליק הביא למשלט לוח שחמט ופיסל כלים מליבתו של לחם. שיחקנו, ואף הצגתי בפניהם חידות-שחמט שזכרתי מן הימים במוסד-החינוכי. מצאתי עצמי שב אל תחביבי הישן, אל השחמט, שכה עמלתי להדבירו.
התעוררתי עם תחושות פחד ויצאתי לשמירה. הלילה היה אפל וקר. תותחים רעמו והבזקי אור בהקו מרחוק, ממחנות רפיח. סיירתי סביב המשלט כולי אפוף פחדים. לראשונה ליבי אמר לי: "היזהר, מלאך-המוות סימן אותך כקורבנו הבא." חשתי רעידות מוזרות בגפיי, ושיניי נקשו מקור. מצאתי עצמי הולך עם כדור בקנה ונודר נדרים: לאלוהים, לסטאלין, לאפיפיור – לכל מי שמסוגל לשמור עליי. כל "יציאה" של פגז הקפיצה אותי לשוחה, וליבי הלם בעוז. ניסיתי להעלות באוב את נעמה, אך דמותה משום-מה לא עלתה. חשתי צורך לדבר, לשפוך בפני מישהו את ליבי ההומה, לספר על חיי, על רגשותיי, אך איש לא היה ער.
לראשונה קלטתי אותן תחושות-מוות הפוקדות את ההולכים למות, ונזכרתי בווידוייהם של יוסף זינגר, טופצ'יק, יהודה אלטמן וּוָוִי.
בקושי סיימתי את השמירה. שבתי למקלט, נשכבתי בתוך שק-השינה כשכולי רועד מקור. סיוטים לא הירפו ממני, ובבוקר נתן לי החובש גלולת הרגעה והציע שאלך לאכול.
"אם אצא – לא אחיה," אמרתי לו, כשידי מעסה את חזי ומנסה להרגיע תחושות-בטן.
פליק נגע במצחי ונענע ראשו בדאגה.
"אתה חולה. תמשיך לשכב," והביא לי אוכל מן המטבח.
"אם חייל מרגיש פחד – צריך לתת לו להתגבר עליו בכוחות עצמו," הסביר דוד פליק, וסיפר על חיילים בצבא האדום שנתקפו פחד, והרופא הצבאי המליץ לשחררם עד שיתגברו. נזכרתי בברמבייב, מ"אנשי פאנפילוב", כשהצבא הגרמני עמד בשערי מוסקבה, ומרוב פחד ירה לעצמו כדור ביד, והמג"ד הקאזאחסטאני מומיש-אולי, שלא הבין כי פחד מחייב טיפול, הוציאו להורג למען יראו וייראו.
כל אותו יום לא יצאתי מן השוחה. בקרבות שבהם השתתפתי עד כה חשתי לרוב ביטחון יחסי. כך היה בסנדלה, בחירבת-מעין, במשלט 86, אך הפעם זה היה אחרת.
זליג סיפר כי כשהיה "שם" – לרוב ידע מתי צפוייה סכנה ומתי הכול יעבור בשלום. היה זמן ש"התפרנס" מעצמות שגנב ממאורת כלבו של מפקד המחנה.
לילה אחד חש שאין זה "הלילה שלו" ולא יצא לגנוב, אף שרעב ככלב.
למחרת, במיפקד הבוקר, סיפר מפקד המחנה כי כלבו חלה כתוצאה מאובדן משקל. לדבריו, מישהו גונב את מזונו. באותו לילה ארבה כיתת-משמר גרמנית מאחורי מאורת הכלב, כדי לירות בגנב.
אינסטינקט? תחושת-בטן? החבר'ה הירבו לדבר על תחושות ופחדים.
הרבינו לצאת למארבים. תקפנו משלטים מצריים ושבנו לפנות-בוקר קרועים, קפואים, ואלונקות בידינו. סירבנו לישון על מקומות הנפגעים, ושקי-השינה שלהם נותרו מגולגלים – מצבות אילמות...
*
הארבעה בינואר 1949. לילה גשום וקר. צורפנו ככוח מאבטח לפלוגה מגדוד אחר, שעמדה לכבוש את משלט 102 – רכס כורכר שבראשו בליטה שהזכירה פִטמה של אישה.
מדרום נמצא "משלט בית-הקברות" – עוד פטמה שהשלימה חזה של אישה. התוכנית היתה לפרוץ את מערכת הביצורים שממזרח למחנות רפיח, לחדור אל בסיסי הצבא המצרי, שבהם חונים טנקים ותותחים – ולפוצץ הכול.
קרבנו בחשאי והגענו למרחק של כמה מאות מטר ממשלט 102. בין היוצאים לפעולה היה החבלן מנחם אגמון מבית-אלפא, שהצטייד בכלי-פריצה ובשני צינורות בונגלור – צינור הממולא בחומר-נפץ, שנועד לפוצץ חוטי-תיל דוקרניים ולפרוץ דרך לכוח מסתער. מנחם נקבע לחבלן מיספר שתיים. אם חבלן מיספר אחת ישחיל את הבונגלור בין גדרות התייל, וזה לא יתפוצץ, ייצא מנחם ויניח בונגלור שני.
קור עז שרר. שמיים זכים וכוכבים זוהרים. מרחוק הבליחו אורות קלושים של מחנות רפיח, וכדורים נותבים התעופפו באוויר. מדי-פעם נשלחו השמיימה קרני זרקורים עצבניים בתורם אחר מטוסי אוייב.
"עושה רושם שהמצרים מתוחים מאוד הלילה, וזה הזמן לדפוק אותם," לחש זליג.
מרחוק נשמע שאון גלים שהתנפץ אל החוף בחימה ובשצף קצף. הכוח נע בכבדות. בוץ דביק נלוש ודבק בסוליות הנעליים והשמיע קולות של מציצה. רוח סחפה גבעולים, שיירי אשפה ממחנות רפיח וגרגרי חול. לילה מרופש.
הגענו למרחק של כמה מאות מטרים מגדר המשלט, ושכבנו על החול הלח.
חבלן מיספר אחת יצא לדרכו. הוא לקח עימו מוט בונגלור, זחל עד לגדר, השחיל את הבונגלור מתחת לגלילי התייל, הדליק את פתיל-ההצתה ומיהר לשוב.
ציפינו במתח להתפוצצות, שבוששה לבוא. מה קרה, בונגלור עקר?
לפתע נשמעה לחישה רועמת של המפקד:
"חבלן מספר שתיים, קדימה!"
מנחם אגמון התרומם והחל לנוע לעבר הגדר. כעבור זמן-מה התרומם זיקוק לשמיים, ומנחם נשכב סמוך לגדר, ואז קרתה התפוצצות.
"מנחם נקרע לגזרים!" נפלטה זעקה מתוכי, ונשכתי בכוח את שרוול מעילי. אפילו גווייה לא תישאר. מנחם נמנה עם חבריו הטובים של מאיר אלוני. יחד הם שירתו בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, והירבו להתרועע. בעיני רוחי ראיתי לווייה, כשמזכיר-הקיבוץ מציין את חברותם העמוקה בתנועה, בבריגדה, בגדוד 13 – ומסיים את דבריו בפסוק המקראי: "הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו."
מנחם עבר בשלום את כל מוראות המלחמה בנאצים, ולאחר המלחמה נשאר באירופה וסייע בארגון "הבריחה".
והיו שמועות שנמנה עם יחידות הנקמה בנאצים...
קולות של מקלעים ופגזי מרגמות קרעו את הלילה. הכוח הכובש עלה על המשלט ונערך לטיהורו. ואז, קרה אסון: כמה פגזי תותחים נפלו בליבה של המחלקה הפורצת, ומפקד המחלקה וכמה מן הלוחמים נפגעו, נוצרה מהומה, המערך התוקף התערער והכוח נסוג מן המשלט.
אך מה רבה היתה שמחתי כשלפתע הבחנתי, בין החיילים הנסוגים, במנחם אגמון, ההולך ומתנדנד כשיכור.
"מנחם, אתה בסדר?" נחנקתי מהתרגשות, רצתי אליו וטפחתי על גבו.
הוא חייך ונענע בראשו. הלכתי לידו. זמן-מה לא היה מסוגל לדבר. אט-אט התברר, כי ברגע שהזיקוק עלה לשמיים, הוא היה סמוך מאוד לבונגלור הראשון, ש"נזכר" להתפוצץ. מנחם חטף מכת-הדף עזה בראשו והקסדה "התלבשה" בכוח רב על גולגלתו.
"הקסדה הזאת הצילה את חיי!" הוסיף והצביע עליה. "לאחר הפיצוץ שכבתי על הגדר והכוח פרץ קדימה."
"למה לקח כל-כך הרבה זמן עד שהבונגלור הראשון התפוצץ?"
"חבלן מספר אחת חיבר פתיל-השהייה ארוך מאוד, ומפקד-הפעולה איבד את סבלנותו ושלח אותי במקומו. וכשסיפרתי לחבלן הראשון, שהוא כמעט הרג אותי – חטף שוק ופרץ בבכי. אגב, אילו נפגעתי לא הייתי נחשב לחלל צה"ל. התנדבתי למלחמה, ולא חויילתי רשמית לצה"ל."
*
שבנו לשועוט. באחד הערבים חשתי צורך לשתף את נעמה בכמה מחוויותיי:
...קרבות הנגב היו מרים וקשים. לאחר הקרב על משלט 86, שבו נפלו ווי ומאיר, המשכנו לשבת על משלטים, לפשוט בלילות על משלטי אוייב, ולפנות-בוקר שבנו ואלונקות בידינו. סדר הנופלים תאם איכשהו את שורת שקי-השינה. נהגנו להתבדח ולחשב את הלילה שלאחריו נצא לחופשה ארוכה.
ובאותו בוקר, כשנשאנו על אלונקה את אחד החבר'ה, ששק-השינה שלו היה צמוד לשלי – ידעתי כי הגיע לילי. קרוב לחצות יצאנו. כל הדרך הרהרתי בחיי הקצרים וספדתי לעצמי בלי בושה. הלילה היה בהיר וצלול. מדי פעם הדהדו התפוצצויות.
בחשאי התגנבנו למרגלותיו של משלט, ממתינים לפקודת הסתערות. שכבנו ללא ניע. הכפור התעלל בנו בלי רחמים. רעדתי מקור והזעתי מפחד. כדור נותב חלף, ומרחוק נצנצו אורות רפיח. לא חשתי את גופי, הקור חיסל אותי כליל. הייתי מת מבחינה נפשית – מצפה לכדור שיבצע את המוטל עליו. אפילו הגיתי בחבריי מתוך אהדה, משקל זה שיעמסו על גבם!...
מישהו לידי החל להשתין, וריח חם ומתקתק התפשט באד מהביל. שאבתיו בנחיריי הגלודים, שרטטו מהנאה אחרונה.
"אתה משקשק כמו משאבת-מים בפרדס ערבי," הפטיר המפקד, והגיש לי בקבוק קוניאק. חלצתי את פקקו, ופיותנו נצמדו בלהט. פתחו הנוזלים במחול מוות, וקיבתי בערה. היה זה אחד מאותם לילות שחשתי כי גורלי נחרץ, אך לא הייתי מסוגל להשתמט מן הפעולה.
שאון האלחוט נדם. כיווצתי את רגליי, דרכתי בדי עמל את שריריי, ואצבעי נדדה אל שמורת ההדק. הייתי מוכן להסתערות אחרונה על תקוותיי האבודות.
פתאום מצאתי את עצמי מהרהר: "מהו המשפט האחרון שאפלוט לפני שהכדור יחסל אותי?" – דויד פליק סיפר פעם שבצבא הרוסי, ברגעי הסתערות, חיילים שאגו: "למען המולדת ולחיי החבר סטאלין!" – ואני מצאתי חרוז:
"למען האומה ולחיי נעמה!"
ציפינו במתיחות לשלוש הנקישות המוכרות, שפירושן: "הסתער!"
הנקישות התמהמהו.
הדממה האלחוטית הופרה בקול לחישתו האיטית של מפקד-הפעולה:
"שובו, שובו, אני אומר שנית. שובו. סוף."
בינואר נפתח משא-ומתן ברודוס בין המשלחת המצרית למשלחת הישראלית, והפעולה בוטלה. ההיתה זו יד הגורל? ואילו התאחרה אותה חתימה ביממה, האם הייתי כותב לך מכתב זה או אולי מוטל כבר מתחת לערימת עפר?"
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד ידידי, אתה עושה עוול לקוראים, לכותבים ולך עצמך שאתה מרשה מאמרים ארוכים עוד יותר מהגלות.
אני עוברת, קוראת בדילוגים ובאמצע נשברת.
מאמר שלא אומר את עצמו בעד 1000 מלה, כבר לא יאמר דבר כי איש לא יקרא.
אתה משקיע עבודה אין סופית, אבל מי הקדוש שיקרא את המאמרים מתחילתם ועד סופם?
אני בשעתו כעורכת עיתון, הייתי שמה גבולות – ובלית ברירה כל הכתבים נשמעו לי.
"זה יתכן, זה אפשרי."
שלך
מיכל סנונית
אהוד: את צודקת במאה אחוז. ואני שב ומבקש כאן, מכותבי המאמרים, לקצר ככל האפשר. אני לא רואה עצמי רשאי לקצר כי אז זה ייראה כצנזורה והתערבות בתוכן.
מצד שני, יש ביקוש קבוע, אם כי לא גדול, לקבל לקריאה בקבצי וורד, במייל, כמובן חינם, ספרים שלמים שלי ושל אחרים, ובנושאים נוספים – שאותם אני מציע בסוף כל גיליון.
* יובל ברנדשטטר: בכל הדברת של הייטנר חסרות המילים איסלאם מוסלמים ג'יהאד ודהימי. ללא המילים הללו אי אפשר להבין לא את הסכסוך ולא את כישלונות פתרון הסכסוך בדרכי שלום.
אהוד: נודה לך מאוד אם בהזדמנות זו גם תציע לנו מה הם פתרונות הסכסוך בדרכי שלום.
* אהוד היקר, מוטי ברגר מבקש להנמיך את הטון באשר לגינוי החרדים. בעיניי הם לא ראויים ליחס של אחווה – אם יכולים לצפות שאני, בניי ונכדיי ישרתו בצבא, ויסכנו את חייהם למען ביטחונו של עם ישראל, כשהם מתרצים את השתמטותם בלימוד תורה – יסלחו לי – אין לי כלפיהם שמץ של הבנה. האם דויד המלך הבדיל בין לומדי תורה ללוחמים? האם משה רבינו לא זעם על שניים וחצי השבטים על כך שהם מבקשים להשתמט מכיבוש הארץ? הם לא ענו לו שהם לומדים תורה, אלא נחלצו לצאת לקרב עם אחיהם. האם בארצות הברית, בריטניה וצרפת לומדי התורה חיים על חשבון המדינה? רק אצלנו קיימת האנומליה הזאת.
עדינה בר-אל חידשה לי על נוצרים מדרום איטליה שהתגיירו בימים שעצם היות יהודי היה בלתי חוקי. לא מפליא שאלה שעלו ארצה התקבלו באבנים – רוב העולים החדשים התקבלו כך.
נעמן כהן מזכיר את הבכיינות על כך שאין שופטים מרוקאים. מעניין, מברית המועצות לשעבר הגיעו ארצה מיליון איש, ולא שמעתי שהם התבכיינו על כך שאין אף שופט רוסי.
שלך –
משה גרנות
אהוד: "החרדים" אינם "משתמטים" אלא הם אולי פשוט כבר עם אחר, כת אחרת. הם לא יהודים כמונו. ולגבי צה"ל מעמדם הוא כמו הערבים, אמנם בעלי זכות בחירה אבל רק מי מהם שמתנדב יכול לשרת בצבא ולמעשה אין עליהם חובת גיוס.
* אהוד: מידת הסכלות אצלנו הגיעה לכך שיש ישראלים ששונאים ומאשימים את בן גביר ואת נתניהו יותר משהם שונאים ומאשימים את הטרור הפלסטיני שרוצח בנו ושולח רקטות לעבר היישובים האזרחיים שלנו מעוטף עזה ועד גוש דן. ככה זה כשהטמטום שולט.
* אהוד: הרהורים על מידת רצינותו של דוד אוחנה בידיעת ההיסטוריה: "לאור [פרופ' דן] גילה לנו שהביטוי המוקדם של קורצווייל לתיאוריה כללית שפיתח ביחס להתפתחותה של הספרות העברית החדשה היה במאמר בשם "על התפתחותה של הספרות העברית המודרנית" שהופיע ב"הארץ" בספטמבר 1944. שם הציג מבקר התרבות מבר אילן..." ["הארץ" באינטרנט, 10.5].
ב-1944 לא היתה קיימת אוניברסיטת בר אילן, וקורצווייל לא היה יכול להימנות על הסגל שלה. כזכור, דוד אוחנה, המתיימר לדעת את דיעותיו של גרשם שלום, לא התייחס מעולם, למיטב ידיעתי, לראיון החשוב ביותר שנתן גרשם שלום בחייו, ומופיע בספרי "אין שאננים בציון": "היהדות היא דיאלקטיקה של רציפות ומרד".
* "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ["מעריב", 10.5.2123].
* אתם זוכרים את המילה החשובה "אגירה"? פעם המליצו שתהיה בכל בית "אגירה" של מצרכי יסוד לשעת חירום, ואפילו הפיצו רשימות-הדרכה מה לאגור. אז לאן נעלמה תופעת ה"אגירה"? הרי תחת הדיקטטורה של נתניהו אנחנו נמצאים כיום במצב יותר גרוע ומסוכן מאשר בתקופות מלחמה קודמות? הייתכן שאנחנו מוצפים בעושר של מצרכי מזון ללא שום חשש של מחסור בעתיד גם כאשר הדיקטטור ממשיך לשלוט?
* לנעמן כהן שלום, האם איש חרוץ כמוך לוקה בתמימות או היתממות? אתה קובע כי המידע על 18 דירות בבעלות אהרון ברק הן "שקר". אתה "מסתמך" על אמירתו של ברק עצמו כי בבעלותו יחד עם אשתו דירה אחת בלבד. כמי שנוהג לשוטט במרשתת, יכולת להקליד "כמה דירות לאהרון ברק?" – והיית למד כי 18 הדירות הללו נרשמו על שם... ארבעת ילדיהם של ברק ואשתו, כל ילד ודירותיו. כמי שנראה איש לא תמים, ודאי ידוע לך הביטוי "ישראבלוף". הנה, ראה למשל: https://irrelevant.org.il/2011/07/10/3667
הכותרת: "רשימת בתים שאסף אהרון ברק".
תודה,
עזרי חן
* היה כנס סופרים בינלאומי בירושלים? טוב. אנחנו לא נחשבים סופרים. ספק אם המארגנים בכלל שמעו עלינו.
* אנחנו מציעים ל"רבבות" מפגיני המחאה במוצ"ש הקרוב לתת ביטוי הולם גם לזעקת האימהות והילדים הפלסטיניים ברצועת עזה – שנהרגו בידי ממשלת ההפיכה השלטונית שנגדה אתם מפגינים!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: לֹא לָעַד זֹךְ יָמִים קָרִים
- אשר מעוז: שומרי הסף כמשרות אמון
- תדע כל אישה ערבייה בישראל: כי ראש הממשלה בנימין נתניהו
- איליה בר-זאב: מחשֹוף לַיִל לבן
- אורי הייטנר: צרור הערות 10.5.23
- איזו חוצפה! ישראל הרגה שלושה מפקדים של הטרור הפלסטיני ברצועת עזה. בטח נתניהו עשה זאת כדי להימלט מפסקי הדין שיושיבו אותו במעשיהו לשנים ארוכות: מפגינות המחאה "השפחות" במוצ"ש – כדאי שתתחפשנה הפעם לפלסטיניות עם גלימות ירוקות – ולא אדומות!
- יהודה גור-אריה: הנזיד של מלך השמש
- אהוד בן עזר: נחום גוטמן
- דוד מלמד: הקמת בית-הסופר ע"ש טשרניחובסקי בתל-אביב
- פוצ'ו: סנדלה – הכפר הערבי שבזכותו
- מנחם רהט: הממלכה הבריטית: פוליטיקה של הֲפַכְפְּכָנוּת
- מאיר עוזיאל: איבדו קשר עם המציאות:
- שנת ה-75 למדינת ישראל: ישראל זמיר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד ידידי, אתה עושה עוול לקוראים, לכותבים ולך עצמך שאתה מרשה מאמרים ארוכים עוד יותר מהגלות.
- שאר הגליון