בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ(1963-1930): אֳפָקִים נוּגִים
- איליה בר-זאב: ילד חוץ
- דְבר אנשי המילואים הסרבנים ל-ט' באב:: אנחנו לא נשרת יותר בצה"ל ובמערכת הביטחון
- עירית אמינוף: לרשימתו של יוסי אחימאיר: "חלום של דורות"
- אורי הייטנר: צרור הערות 26.7.23
- נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות: קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- שמעון גרובר: נרדמו לנצח נצחים
- מתוך הבלוג של דני קרמן שבו הוא מביא מאיוריו לספר של יאיר גרבוז: dannykermanblog@gmail.com
- ארנה גולן: הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה וזהות מינית
- משה גרנות: אושיית תרבות
- חנה סמוכה מושיוב: בית הספר
- מנחם רהט: כמו בסיפור הרב והרבנית: כולם צודקים
- אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * הופיע ספר השירים "נחבא בערי הזהב" מאת צבי אפרת ז"ל. שירים מן העיזבון. הוצאת "שופרא". עורך: אילן שיינפלד.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ(1963-1930)
אֳפָקִים נוּגִים
חֲלוֹם
יוֹנֵי הַזְּכוּכִית עַל בְּרֵכוֹת "שְׂדֵה אֱלִישָׁע"
פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם שְׁקוּפוֹת וְעָפוּ לַמְּרוֹמִים.
שְׂדֵרוֹת-עַרְמוֹן לַחוֹת הֶאֱפִילוּ...
וּמַחֲרֹזֶת-אוֹרוֹת הִבְהֲבָה וְכָבְתָה;
הַמֶּרְחָק הִתְעַרְטֵל עַד לְ"שַׁעַר הַנִּצָחוֹן"
שָׁטַף בְּקוֹל רָחָב כְּסִימְפוֹנְיָה לְבֶּטְהוֹבֶן
וְנִשְׁמַת מַרְקִיזָה תּוֹעָה, הִדְהֲדָה טְרוּפָה
בֵּין חוֹמוֹת שְׁחוֹרוֹת
מְיַבֶּבֶת קְטוּעוֹת כַּחֲתוּלָה עֲזוּבָה
רְחוֹבוֹת שָׁפוּ, נִמְשְׁכוּ וְנָפְלוּ –
תּוֹךְ הַ"לּוּקְסֶמְבּוּרְג"
וַעֲטֶרֶת-עֲנָנִים מְאֹד גְּבֹהָה וֶאֱלֹהִית
חָנְתָה מֵעַל לַגָּן –
צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים כְּזֶלֶף קָדוֹשׁ
נָשַׁר עַל שִׁטְחֵי-דַּלְיוֹת כְּפוּפוֹת-רֹאשׁ
וּמְאֹד אֲדֻמּוֹת – – –
פִּטְפּוּט אַנְקוֹרִים נָדַם בְּנוֹף הָאֲשֵׁרוֹת
וּפֶתַע צָנַח שֹׁבֶל-גֶּשֶׁם כָּחֹל עַל הָעִיר
וַתֵּעֹרְנָה כְּעוּגָּבִים הוֹגִים וַתִּבְכֶּינָה חֶרֶשׂ
כָּל הָאֲשֵׁרוֹת בָּעִיר
וַתֵּבְךְּ פָּרִיס כָּל הַלַּיְלָה בְּגֶשֶׁם לַהַט וָרֹן.
1947
נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
איליה בר-זאב
ילד חוץ
ימי גנוסר 1942-46
הִתְהַלַּכְתִּי בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים,
יֶלֶד בְּעִקְבוֹת רַגְלָיו.
עָמַדְתִּי עַל שְׂפַת אֲגַם רָחוֹק
עַל יַד בְּרֵכוֹת שֶׁנִּתְמַלְּאוּ דָּגִים,
הוֹזֶה בְּפִלְאֵי הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל,
בֶּהָרִים הָאִלְּמִים –
הִנֵּה דְּרָכִים נִסְתָּרוֹת, שְׁבִילִים נַעֲלָמִים,
סַלְעֵי בַּזֶּלֶת,
כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֲבָנִים.
בְּמַעֲבֶה הָהָר –
מְעָרָה וְשׁוֹדְדִים.
הִנֵּה אֲנִי –
יֶלֶד רָץ אֶל אֲגָם נִשְׂרָף, עוֹלָם
בּוֹעֵר תַּחְתָּיו –
עוֹלָם בּוֹעֵר בְּעַצְמוֹתָיו.
כל זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה ואבי בבריגדה... שם... שם. ואני , הילד הקטן בקיבוץ גנוסר (ילד חוץ) , עם הכנרת שסוערת לפעמים והחום הלוהט המחייב כבר אז – "לחבוש כובע ולשתות מים" – כמו שאמר לפתע איש אחר בטרם לכתו לאיבוד.
מי נותן מִספּרים למלחמות?
בְּמַעֲגַן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה*
בְּמוֹרַד הַחוֹף, מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,
מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי עֵץ בְּמִקְצַב הַגַּלִּים.
צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה
מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.
מֵעֹמֶק הַוָּאדִיּוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים, מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת תַּנִּים –
צֵל אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.
כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָּם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים –
חוף גינוסר. מתוך ויקיפדיה.
רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לֹא מוּבָן: הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה?
מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים לַמִּלְחָמוֹת?
כֵּיצָד סוֹפְרִים אֶת כָּל הַ"קְּטַנּוֹת"?
* ימי גנוסר 1942-46 – ינצ'ה הוא הסבא של הנרצח השלישי ב"אילקה" – ברק לופן, יחד עם איתם מגיני ותומר מורד ז"ל – 7 באפריל, 2022.
מאחורי בית הילדים
אֶבֶן אַחַר אֶבֶן עָפִים מִיָּדִי חֲלוּקֵי נַחַל חֲלַקְלַקִּים,
מְרַחֲפִים עַל פְּנֵי מַרְאוֹת הַמַּיִם
עַד שֶׁמּוֹאֲסִים, צוֹלְלִים בַּמְּצוּלוֹת.
אֵיקָלִיפְּטוּסִים גְּדוֹלִים מְחַפְּשִׂים סְדָקִים בִּשְׁמֵי גִּנּוֹסַר,
מִתְקַדְּשִׁים לַחֲגִיגַת הַיּוֹם.
מַיִם שְׁקֵטִים מִתְרַפְּקִים בַּחוֹף הַנָּסוֹג,
עָלִים רְעֵבִים לְרַכּוּת,
נְמַסִּים.
מִמִּזְרָח לִי כִּנֶּרֶת, בְּאֵירוֹפָּה אֵימָה דּוֹלֶפֶת אֵלַי
בִּשְׁעוֹת הָרַדְיוֹ,
בְּמִכְתָּבִים מְצוּנְזָרִים חֲתוּמִים בִּנְשִׁיקוֹת,
בַּחֲבִילַת הַדֹּאַר עִם הַקַּקְטוּס הַיָּרֹק
שֶׁשָּׁלַח אָבִי מֵחוֹלוֹת נְדוּדָיו בַּמִּדְבָּר הַמַּעֲרָבִי.
כְּבָר אָז יָדְעָה יָדִי לָטַעַת יָד דֹּוקְרָנִית לְזִכְרוֹ
בְּאַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה,
מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַיְלָדִים, בְּכִוּוּן מַעֲרָב.
איליה בר-זאב
מתוך "מעל קווי המתח" –"קשב לשירה "2010.
הִתְהַלַּכְתִּי בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים,
יֶלֶד בְּעִקְבוֹת רַגְלָיו.
עָמַדְתִּי עַל שְׂפַת אֲגַם רָחוֹק
עַל יַד בְּרֵכוֹת שֶׁנִּתְמַלְּאוּ דָּגִים,
הוֹזֶה בְּפִלְאֵי הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל,
בֶּהָרִים הָאִלְּמִים –
הִנֵּה דְּרָכִים נִסְתָּרוֹת, שְׁבִילִים נַעֲלָמִים,
סַלְעֵי בַּזֶּלֶת,
כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֲבָנִים.
בְּמַעֲבֶה הָהָר –
מְעָרָה וְשׁוֹדְדִים.
הִנֵּה אֲנִי –
יֶלֶד רָץ אֶל אֲגָם נִשְׂרָף, עוֹלָם
בּוֹעֵר תַּחְתָּיו –
עוֹלָם בּוֹעֵר בְּעַצְמוֹתָיו.
כל זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה ואבי בבריגדה... שם... שם. ואני , הילד הקטן בקיבוץ גנוסר (ילד חוץ) , עם הכנרת שסוערת לפעמים והחום הלוהט המחייב כבר אז – "לחבוש כובע ולשתות מים" – כמו שאמר לפתע איש אחר בטרם לכתו לאיבוד.
מי נותן מִספּרים למלחמות?
בְּמַעֲגַן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה*
בְּמוֹרַד הַחוֹף, מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,
מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי עֵץ בְּמִקְצַב הַגַּלִּים.
צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה
מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.
מֵעֹמֶק הַוָּאדִיּוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים, מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת תַּנִּים –
צֵל אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.
כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָּם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים –
חוף גינוסר. מתוך ויקיפדיה.
רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לֹא מוּבָן: הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה?
מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים לַמִּלְחָמוֹת?
כֵּיצָד סוֹפְרִים אֶת כָּל הַ"קְּטַנּוֹת"?
* ימי גנוסר 1942-46 – ינצ'ה הוא הסבא של הנרצח השלישי ב"אילקה" – ברק לופן, יחד עם איתם מגיני ותומר מורד ז"ל – 7 באפריל, 2022.
מאחורי בית הילדים
אֶבֶן אַחַר אֶבֶן עָפִים מִיָּדִי חֲלוּקֵי נַחַל חֲלַקְלַקִּים,
מְרַחֲפִים עַל פְּנֵי מַרְאוֹת הַמַּיִם
עַד שֶׁמּוֹאֲסִים, צוֹלְלִים בַּמְּצוּלוֹת.
אֵיקָלִיפְּטוּסִים גְּדוֹלִים מְחַפְּשִׂים סְדָקִים בִּשְׁמֵי גִּנּוֹסַר,
מִתְקַדְּשִׁים לַחֲגִיגַת הַיּוֹם.
מַיִם שְׁקֵטִים מִתְרַפְּקִים בַּחוֹף הַנָּסוֹג,
עָלִים רְעֵבִים לְרַכּוּת,
נְמַסִּים.
מִמִּזְרָח לִי כִּנֶּרֶת, בְּאֵירוֹפָּה אֵימָה דּוֹלֶפֶת אֵלַי
בִּשְׁעוֹת הָרַדְיוֹ,
בְּמִכְתָּבִים מְצוּנְזָרִים חֲתוּמִים בִּנְשִׁיקוֹת,
בַּחֲבִילַת הַדֹּאַר עִם הַקַּקְטוּס הַיָּרֹק
שֶׁשָּׁלַח אָבִי מֵחוֹלוֹת נְדוּדָיו בַּמִּדְבָּר הַמַּעֲרָבִי.
כְּבָר אָז יָדְעָה יָדִי לָטַעַת יָד דֹּוקְרָנִית לְזִכְרוֹ
בְּאַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה,
מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַיְלָדִים, בְּכִוּוּן מַעֲרָב.
איליה בר-זאב
מתוך "מעל קווי המתח" –"קשב לשירה "2010.
דְבר אנשי המילואים הסרבנים ל-ט' באב:
אנחנו לא נשרת יותר בצה"ל ובמערכת הביטחון
שישרתו הצ'חצ'חים ו"הרוסים"
אנחנו מבררים אפשרויות להגר
למושבות ישראליות בפורטוגל, קפריסין או יוון
כדי שהערבים לא ישחטו אותנו ואת משפחותינו!
נברר גם אפשרות להעביר אל מחוץ לישראל
את התקשורת הישראלית התומכת בנו
וצובעת בעמודים שחורים את החלטות הכנסת!
עירית אמינוף
לרשימתו של יוסי אחימאיר: "חלום של דורות"
[חב"ע 20.7.23]
על חבריו של אחימאיר, ושל רבים אחרים, הנוטשים, היורדים לפורטוגל, גרמניה, קנדה, או לארצו של הדוד סם, בה צומחים הדולרים על העצים, נותר לנו רק לומר: אוי לכם ואבוי לכם, עלובי הנפש. אתם כאותם הנמלטים מן הספינה ברגע שהיא מראה סימני חולשה, ונדמה שהיא מתחילה לשקוע. מי הם הנמלטים הראשונים מן הספינה? כולנו יודעים.
אחימאיר מצטט את יוני נתניהו ז"ל, על העדפת חיי לחימה מתמדת בארץ, על חיי נדודים בניכר, כדי שלא יצטרך לספר לנכדיו שסיפורה של מדינת היהודים, הוא סיפור של אפיזודה חולפת. דבריו של יוני נהדרים לא רק בסיטואציה בה נאמרו אתמול, אלא גם היום, וגם מחר. כל רשימתו של יוסי אחימאיר מדויקת ומפליאה בתיאוריה את ארצנו על "שפע טובותיה" – [דוד זהבי "שיר ההודיה"] –- מחד גיסא , ואת מגרעותיה, שכולנו חווים יום יום, מאידך גיסא.
אבל חמש מילים ברשימתו היה ראוי להן שלא תאמרנה. ובטח שלא תכתבנה בימים לחוצים ומלחיצים אלה. אחימאיר מצטט את פרופ' אניטה שפירא המכנה את המוחים והמפגינים – "אליטה -– שמתנשאת על הרוב השקט", בגלל מהלכי חקיקה בכנסת. ועמנואל בן סבו, (חב"ע לפני כחודש), מכנה אותם בסרקזם: "אדוני הארץ."
שניהם חוטאים.
אני מכירה את יוסי אחימאיר, ויודעת שהוא פטריוט ואוהב ארצנו. הוא יודע את נקודות החולשה שלה, ומכיר גם את כל נפלאותיה. הוא אינו תמים לומר שכל כוונת המפגינים היא להפיל ממשלת ימין מכהנת. הוא מבין היטב על מה, ובעיקר על מי, מוחים המפגינים. המילה אליטה – שהפכה בשנה האחרונה למילת גנאי – ולא חשוב מי משתמש בה, מכוונת הפעם כלפי מיטב הנוער בארצנו: אנשי צבא הקבע, לוחמי סיירות ויחידות נבחרות בים, באוויר וביבשה, טייסים, נווטים ומי ששומרים לילה וום ולילה, על שמי ישראל מפני אויבינו. מי שמקריבים את גופם באופן קבוע כדי לשמור עלינו – המוחים והמפגינים, וכמובן גם על אנשי השלטון הגורמים להפגנות אלה. עליהם נוסיף מורים רבים, רופאים, אחיות ואנשי הסגל הרפואי הנושאים בעול הכבד כל כך בשירות בתי החולים הציבוריים, אנשי טכנולוגיה והיי-טק, ורבבות 'עמך ישראל' שלא יכולים להמשיך ולהחריש, אל מול הפעילות האנטי דמוקרטית של אחדים מחברי הממשלה, בעידודם של רה"מ ושני השולטים בו – האדונים לוין ורוטמן , כל זאת בלוויית השופר הגדול- מר אמסלם ועוזרותיו.
מאז המהפך ב-1977 כיהנה מפלגת הליכוד בשלטון עד שנות התשעים. איש לא יצא אז לרחובות הערים להפגין ולמחות כדי להפיל את ממשלת הימין. אף ישראלי לא חשב שהיא אינה לגיטימית. אמת היא שראשי ממשלות הליכוד של אז, היו אנשי תרבות, אנשי אמת, מוסר וערכים, כמו מנחם בגין ויצחק שמיר – תופעה שאין לה זכר היום – אבל איש לא התכוון למרוד בממשלה רק משום שהיא ימנית. ברור לנו לכולנו, כי לא בגלל הימין, מוחה חלק נכבד של העם, אלא בגלל אלה שמנסים להפוך את סדרי העולם במדינת ישראל, כדי לאפשר את המינויים הלא כשרים שהם רוצים למנות, או כדי לשפר את מעמדם במשפט הפלילי המפורסם – שהוליד את כל המהפכה – אך בעיקר, כדי להראות לכולי עלמא, מי הוא המושל, מי הוא השולט – בלשונה של הגברת רגב. המילה משילות הפכה למוטו של חברי ממשלת הימין.
הפתרון הקל ביותר הוא לטעון שכל רצונם של המפגינים הוא להפיל את ממשלת הימין, והם חוזרים על כך השכם והערב. לא אנקוב בשמות הבולטים של מי שצועקים בראש חוצות כי באו לשלוט. אוי לאותם שליטים ואוי לאותה בושה שאלה עומדים בראשינו. כל אחד מהם, ובעיקר בעלי הפה הגדול, מחכים לפרס ולתועלת שיפיקו מן המהלכים. ואילו האחרים – גם שרים, גם חברי כנסת – בדרך כלל אנשים הגונים וישרי דרך – ממלאים פיהם מים, פן ירגיזו את השליט.
המפגינים אינם 'אליטה – שמתנשאת על הרוב השקט', הם אכן אליטה מבחינה זו שרבים מהם נתנו ונותנים את חייהם עבור החברה הישראלית ועבור הארץ הזו. לכנות אותם בשם פוגע ולהאשימם בהתנשאות על הרוב השקט – זה חטא מוסרי שאין לו מקום. אני מציעה לכל מי שמגנים את המפגינים, להקשיב ללשון המשתלחת ולדברי הבלע של הקולניים מבין חברי הממשלה, שרים ושרות, כדי להבין לאיזה שפל ירדה הממשלה הזו. ואולי במקום להאשים אותם בהתנשאות, ראוי לברך אותם ולהצטרף אליהם במחאה כנגד הטירוף שאחז בשר המשפטים לוין ועושה דברו רוטמן, שכל כוונתם למגר את כוחו של בית המשפט העליון – מקור כוחנו וגאוותנו – שגם לו יש פגמים שמותר ואפשר לתקנם, ללא ספק.
אין בדברים אלה כדי לתמוך בחסימת כבישים ושדות תעופה, או בהתפרעות, או בסירוב להתייצב למילואים בהתנדבות. גם מי שיוצא נגד ההתנהגות הבריונית של רוטמן ולוין בעידודו של נתניהו, אינו רוצה לפגוע במדינה, רק למחות, ובצדק, על השימוש בכוח שעושים אנשים קטנים, המנסים להוכיח את גדלותם ויכולת שלטונם.
עירית אמינוף
אהוד: את טועה ומטעה. חלקים רבים ב"אליטה שמתנשאת על הרוב השקט" הם אנשים מוסתים ומסיתים שמבקשים להרוס את הדמוקרטיה הישראלית ולהמליך את שלטון הפגנות הרחוב על ההכרעות הדמוקרטיות בכנסת ישראל. רק תקשיבי לדברי אחת "המנהיגות" שלהם, שקמה דרסלר, שפועלת נגד נתניהו עוד מימי הנהגתה במחאת הדגלים השחורים בבלפוריאדה – וכנראה לא תירגע עד שלא יופלל וישב במעשיהו! אנשים יצאו מדעתם בגלל ההסתות האלה!
האם ימי בן גוריון ואשכול היו ימי דיקטטורה – בטרם כפה אהרון ברק את סמכות בית המשפט העליון גם על החלטות ממשלות ישראל? בסך הכול האנשים הנבחרים, האחראים יום-יום על הנהגת המדינה בשבתם בממשלת ישראל, רוצים להחזיר את המדינה למצבה השפוי בטרם ההפיכה המשפטית של אהרון ברק!
ותארי לך איזו רעידת אדמה תהיה כאן בעוד כמה שנים כאשר יתברר כי נתניהו יצא זכאי ברוב המשפטים שנתפרו עליו, חלקם בידי אנשים שמזוהים כיום עם תומכי המחאה נגד מה שהם מכנים ברשעות ובבורות – "ההפיכה המשפטית"!
ואם תסתכלי בפניהם של מאות האלפים שהשתתפו בהפגנה בצומת קפלן בתמיכה בממשלה ובביטול עילת הסבירות, ותיווכחי מאלו מגזרים גדולים בעם, ומושתקים, הם באים – תביני שלא רק נגד נתניהו "האשכנזי" מופנית השנאה היוקדת של המפגינים נגד "ההפיכה המשטרית"!
אורי הייטנר
צרור הערות 26.7.23
* ומה עכשיו? – מה עכשיו, אחרי שהכנסת קיבלה את חוק השחיתות? מה עכשיו, אחרי שממשלת הדי-9 המופרעת ממשיכה לדהור ולהוביל את מדינת ישראל לאסון? גם עכשיו אנו ניצבים בפני ברירה היסטורית, גורלית.
אפשרות אחת היא שממשלת הדי-9 תמשיך לדרוס ולרמוס ולקדם את המהפכה המשטרית במלוא עוזה, ומולה המחאה תמשיך להבעיר את המדינה ולפרק את צה"ל ואלה ואלה ימשיכו לדהור אלה מול אלה בפול גז, עד שכולנו נתרסק בתאונת דרכים קטלנית.
אפשרות שנייה, היחידה שיכולה למנוע את האסון, היא לשבת ולהידבר, הפעם בכנות ובאומץ, בלי מורא מהבייס והקיצונים, כדי להגיע לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. וההידברות הזאת תכלול גם את סוגיית הסבירות, והרפורמה תתקן את הקלקול המושחת שנעשה היום בכנסת. כן, גם היום, דווקא היום, חיונית כל כך ממשלת חירום לאומית, של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, בלי הכנופייה הכהניסטית, בלי הסמוטריצ'ים הקנאים הלאומנים, בלי שעוכר המשפט יהיה שר המשפטים ובלי שעוכר התקשורת יהיה שר התקשורת. כי האלטרנטיבה היא אדמה חרוכה.
* עוד נמשכת השרשרת – יום ראשון בבוקר. ארבעה ימים לפני תשעה באב. יום לפני ההצבעה בכנסת. תחת הכותרת "ואהבת" – שרשרת ידיים מהכותל לכנסת. שרשרת הנושאת את רעיון אחדות ישראל, אהבת ישראל, אחריות לאומית. שרשרת שיש בה חילונים, מסורתיים ודתיים ואפילו מעט חרדים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, מתנגדי המהפכה ותומכי ה"רפורמה", וכולם עם מסר אחד – עצרו את ההידרדרות המטורפת להתנגשות שתסכן את קיום המדינה, הפסיקו לנסות להכניע ולנצח, עצרו את החקיקה ושובו להידברות אמיתית ליצירת פשרה והסכמה לאומית רחבה.
השכמתי קום (בעצם... כמו בכל יום), הצטיידתי בדגל הלאום ונסעתי לירושלים, לשרשרת. חשתי שמול הטירוף הדו-צדדי, זה הקול החסר, שחייב להישמע.
לאחר השרשרת, נערכה עצרת ליד הכנסת. כיוון שמיקומי בשרשרת היה בשער יפו, עד שהגעתי לכנסת, העצרת כמעט נגמרה. לפני שירת "התקווה" הספקתי לשמוע שני נאומים מצוינים, של רכזת תנועת הבוגרים של מחנות העולים (שמה שירי, כמדומני) ושל חכ"ל רחל עזריה. הן השמיעו את קול המתינות, קול השפיות, הקול הקורא להסכמה רחבה ומתריע מפני קרע שיוביל לחורבן. אגב, להערכתי רוב המשתתפים היו מהציונות הדתית.
* הוא לא מנהיג – נתניהו יודע היטב, שהמהפכה המשטרית מדרדרת את המדינה לתהום חסרת תקדים. שהיא הורסת את הכלכלה, מחריבה את החברה, מפרקת את צה"ל, פוגעת בביטחון, הורסת את יחסי החוץ של המדינה. הוא אינו רוצה בה. הוא רוצה פשרה שתמנע את האסון.
אבל הוא לא מנהיג. והוא נכנע לפירומן יריב לוין הקנאי ולראש הכנופייה הכהניסטית. הוא פחד שהם יפרקו לו את הממשלה. הוא מקריב את המדינה למען שלטון בכל מחיר.
יש לנתניהו זכויות רבות והישגים יפים. הוא עצמו מחריב אותם.
* מודל רחבעם – נתניהו יושב ליד שולחן הממשלה בכנסת. מצדו האחד גלנט ומצדו האחר לוין. גלנט מדבר אל ליבו, מנסה לשכנע אותו לנהוג באחריות ובתבונה, להתגמש, להתפשר, ללכת לקראת העם. לוין מנסה לשכנע אותו ללכת עד הסוף, בכל הכוח, עם הראש בקיר, לא להיכנע, להיות גבר גבר, להראות מי בעל הבית (ומוסיף איום בפירוק הממשלה).
הסצנה הזאת מחזירה אותנו לימי רחבעם, בנו ויורשו של שלמה המלך.
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת-הַגלנטים ... לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה, וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל-הַיָּמִים. וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַלוינים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַלוינים: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים... וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.
כך אירע האסון ההיסטורי של פילוג ממלכת ישראל. אם הממשלה המופרעת הזאת תמשיך להשתולל כך, היא עלולה להמיט עלינו אסון כזה.
* לא לנטוש את העמדה – כל טיעוניהם של הקוראים לגלנט להתפטר נכונים, ואם יתפטר אבין אותו. אך אני מקווה שהוא לא יתפטר. כי אם הוא יתפטר, את מי ימנו במקומו? את סמוטריץ'? אמסלם? גולדקנופף? אסור לו לנטוש את העמדה. אם יתפטר, ינהג בחוסר אחריות.
* ממשלת שורפי האסמים – ביום שבו חצי העם (אני בטוח שהרבה יותר) חש אבל וחורבן, הקרע בעם מגיע לשפל שאין כדוגמתו - צהלות השמחה וצילומי הסלפי של ראש הממשלה ושרי ממשלתו וח"כי הקואליציה מעידה על עליבות הנפש של אנשים אטומים, שאינם ראויים להנהגה.
וראש הכנופייה, [----] המין האנושי, מצייץ שזה רק המתאבן ובר הסלטים נפתח. ברגע שנתניהו הכניס את ראש הכנופייה הפשיסטית, הגזענית, צמאת הדם הזאת לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים, הוא הוכיח שאין הוא ראוי להנהגה לאומית. ממשלת ביזיון ארורה.
הבחירה לקיים את ההצבעה הזאת דווקא ערב תשעה באב מוצדקת. כך הממשלה המופרעת הזאת מדגמנת שריפת אסמים.
* אמנות האפשר – אם הקואליציה והאופוזיציה היו מגיעות להסכמה, אני בטוח שהיתה לי הרבה ביקורת עליה. אבל הייתי תומך בה. כי אני יודע מה האלטרנטיבה.
* פשרה הוגנת – פשרת ההסתדרות היתה טובה והוגנת. היא אינה מושלמת. אפשר למצוא בה פגמים. אך האחריות הלאומית חייבה את הצדדים לקבל אותה. כי האלטרנטיבה היא אסון לאומי.
* כשהטירוף שולט – הפירומנים בליכוד דחו את הפשרה. טירופוקרטיה.
* רוצים מלחמה – "כוח קפלן" מגנה את לפיד וגנץ על חתירתם לפשרה. הם לא רוצים פשרה אלא מלחמה. הם תמונת הראי של לוין ורוטמן. מי ששיחק לידיהם הוא נתניהו, שבמפגן מדהים של חוסר מנהיגות נכנע לבייס הקיצוני.
* על אוטומט – מרב מיכאלי, כמו תמיד על אוטומט, תוקפת את פשרת ההסתדרות. תחת המנטרה הפופוליסטית של "לא מתפשרים על הדמוקרטיה," היא מתנגדת לכל פשרה באשר היא. היא לא רואה ממטר. תמונת ראי של רוטמן. הרי אילו היתה פחות יהירה לפני הבחירות, ייתכן שכל הסיוט של החצי שנה האחרונה היה נחסך מאתנו.
* בעד השבתת המשק – אחרי שהממשלה המופקרת דחתה כל הצעת פשרה וחוקקה את חוק השחיתות, למרות שהיא יודעת איזה הרס חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני היא יוצרת, אני תומך בשביתה כללית של המשק. יש להשאיר את הצבא לחלוטין מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אבל שביתה היא מחאה אזרחית ראויה; אמנם קיצונית, אך ראויה למצבי קיצון כמו הנוכחי.
[אהוד: לא יעזור לך, גם אתה, יחד עם שקמה דרסלר וחבריה ל"הנהגה", נימנה, חרף הסתייגויותיך הנכונות, והפתטיות – על צד המסיתים ו"שורפי האסמים"!]
* מוגי לב – ח"כים מהקואליציה, נאמנים למצפונם, הצביעו בעד נציגת האופוזיציה לוועדה למינוי שופטים, והבטיחו את בחירתה. בהצבעה הגלויה הם מוגי לב.
* המוסת – אני מקווה מאוד שמבצע פיגוע הדריסה בהפגנה, יועמד לדין על ניסיון לרצח המוני.
* אי שפיות זמנית – אני תמה איך זה ייתכן, שכל כך הרבה אנשים תומכים בסרבנות (או אם תרצו "הפסקת התנדבות", זה באמת הבדל סמנטי בלבד). הרי זו ממש תמיכה גורפת. כמעט כל מי שמתנגד למהפכה המשטרית תומך בסרבנות או לפחות מגלה הבנה לתופעה.
זה בלתי נתפס! הרי מדובר באנשים שכל חייהם סלדו מסרבנות. מדובר באנשים שכל חייהם שירתו במסירות, התנדבו, סיכנו את חייהם, חינכו את ילדיהם למסירות נפש, גם כאשר הממשלות היו מנוגדות לעמדתם וגם כדי לבצע מדיניות שהם שוללים. מה קרה?
אני מדבר עם האנשים. הם באמת ובתמים מאמינים שאנו על סף דיקטטורה תיאוקרטית. המהפכה המשטרית כל כך שלילית כשלעצמה, שחשוב להיאבק בה כמות שהיא, אבל למה צריך להוסיף עליה ולהציג אותה כדיקטטורה? עובדה, ההמון מאמין לזה.
כולם נהיו משפטנים ויודעים להוכיח על פי סעיפי סעיפים של הצעת חוק זו או אחרת, שאנו בדרך לדיקטטורה. אנשים יודעים להוכיח איך מתקיים אחד לאחד מודל של פשיזציה. איך מיושם במדויק תהליך נוסח הונגריה ופולין. והמהדרין משוכנעים שאנו ב-1933 והיטלר עומד לעלות לשלטון. וכל מחווה של פיוס ופשרה מצד היריב היא בעבורם הוכחה להונאה ורמייה. עובדה, יריב לוין אמר כך וכך, וברור שמה שהוא אמר, זה מה שיקרה.
הלו, רבים מאלה שהצביעו בעד הקואליציה הם בני משפחותיכם, חברים שלכם, שכנים שלכם, אחים שלכם לנשק, עמיתיכם לעבודה או העובדים שלכם או המנהלים שלכם, הם המוכרים בחנות שבה אתם קונים או הקונים בחנות שלכם. הם הספקים שאתם אתם עובדים. הם המורים של הילדים שלכם או ההורים של התלמידים שלכם. אתם באמת מאמינים שהם רוצים דיקטטורה?
אני רואה את הזעם הקדוש, את חוסר האמון הטוטלי, את ייחוס הכוונות-הרעות המוחלט, והמחזה הזה מוכר לי. מוכר לי עד לזרא. הוא מוכר לי מהביביזם.
הרי שנים אני מנסה להבין את התופעה. הרי אף אדם שפוי, או שפוי למחצה או לרביע לא יאמין לתאוריות הקונספירציה המטורללות, על כך שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט יושבים במשך שנים ותופרים תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. אף אדם שפוי לא יאמין שאנשי ימין דתיים מובהקים כמו אלשייך ומנדלבליט, מינויים של נתניהו, הובילו תפירת תיקים להפלת שלטון הימין. הרי אלו סיפורים כל כך מטומטמים, כל כך אינפנטיליים, כל כך הזויים, שלא יתכן שאדם נורמטיבי יקבל ולו קמצוץ מהם. אף אדם שקצת תבונה במוחו לא יקנה את הסיפורים על בג"ץ האנטי ציוני שרוצה להחריב את המדינה היהודית באמצעות הצפתה במסתננים וכל שאר ההבלים המטופשים האלה.
ועובדה, המוני המונים לא סתם מאמינים, משוכנעים בכך, הם יודעים שזה כך. וכולם הפכו למשפטנים ויודעים לצטט דקדוקי דקדוקים משפטיים כדי להוכיח את הקונספירציה. ואותם המונים – בוחן המציאות שלהם בחיים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, התעסוקתיים ביחסי השכנות שלהם וכד' תקין לחלוטין. אז איך הם קונים את זה? זו פסיכוזת המונים לא רציונלית, מעין אי שפיות קולקטיבית זמנית. והיום, זה מה שקורה גם בצד השני. וכששני מחנות איבדו את היכולת לחשוב באופן רציונלי והם דוהרים זה לעבר זה בכל המהירות וכל הכוח, הבית השלישי בסכנה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני, אופטימיסט חשוך מרפא, חש סכנה למדינה.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, היא להציב ברמה את חלופת השפיות, מול שני המחנות שבאטרף. להציב להם סולמות לרדת מן העצים שטיפסו עליהם. לשלוח אליהם יחידות חילוץ כדי לחלץ אותם מן המדרון שאליו הם מדרדרים את כולנו. מול מחנה מלחמת האחים, על שני צדדיו, חייבים לבנות את מחנה השלום הישראלי. אחרי מלחמת לבנון הראשונה יצא ספר ששמו: "יצאנו מדעתנו, תיכף נשוב." אנחנו חייבים לשוב.
* האקדח המעשן – במהלך הפגנת תומכי המהפכה בתל-אביב הופצה ברשתות החברתיות תמונה של מפגין חובש כיפה, הלובש חולצה של "אם תרצו" ועליה כתוב: "דיקטטורה עכשיו".
או, הנה נמצא סוף סוף האקדח המעשן...
איני יודע אם הצילום אותנטי ואם כן, האם הדברים נכתבו באירוניה או שהם באמת מבטאים, כפשוטם, את עמדת לובש החולצה.
כך או כך או כך, זה מזכיר לי את אלה שבהפגנות של מאות אלפי דגלי הלאום מצביעים על איזה דגל אש"ף שאולי איזה פרובוקטור הניף. ואולי לא.
* אובייס – כשהמפגינים צועקים "בן גביר מחבל" זה כאילו צעקו "כדור הארץ הוא עגול".
* סרבנות או הפסקת התנדבות? – עם כל התנגדותי הנחרצת לסרבנות (או בכיבוסית "הפסקת התנדבות"), אני נגעל וסולד מן המתקפות הגסות על הטייסים ולוחמי היחידות המיוחדות וכד'.
צריך לזכור שמדובר באנשים שעד גיל מאוחר מתנדבים לעשרות רבות של ימי מילואים בשנה, הן אימונים והן פעילות מבצעית מסכנת חיים מאחורי קווי האויב. אין מי שתורמים כמותם לביטחון המדינה.
איני חושב שהרקורד הזה מטהר את שרץ הסרבנות, אולם הסרבנות אינה מוחקת בשום אופן את הרקורד המופלא הזה ואת זכויותיהם האדירות של אותם לוחמים.
צר לי שהם נוהגים כפי שהם נוהגים היום. אני מאשים בכך קודם כל את הממשלה הרעה וחסרת האחריות הזאת שדירדרה אותנו למצב הזה, וגם אותם, שנהגו בחוסר אחריות לאומית משווע.
ובאשר לסוגיית "הפסקת ההתנדבות" / הסרבנות. מבחינה משפטית, אלה שני דברים נפרדים. לכן, מי שהפסיק להתנדב לא עבר על החוק ולא יעמוד לדין.
מבחינה ערכית, הפסקה חד צדדית קולקטיבית של ההתייצבות, בשל עמדה פוליטית, היא הסרבנות הגרועה ביותר. הפן המשפטי ממש לא מעניין אותי. אותי מעניין הפן הערכי.
* כשראש ממשלה פעל כמנהיג לאומי – חנוכה תשל"ו. דצמבר 1975. המתח בסבסטיה על סף פיצוץ. סכנה לשפיכות דמים, חלילה. ראש הממשלה יצחק רבין קיבל החלטה לא פופולרית של מנהיג לאומי – קיבל את פשרת קדום.
רבים במחנהו אינם סולחים לו עד היום על "הכניעה". אבל הוא גילה מנהיגות אמת, אחריות לאומית. הוא קיבל, ברגע של משבר, החלטה של מנהיג לאומי המבין את שליחותו.
באותה שבת חגגתי את בר המצווה שלי. עליתי לתורה בבית הכנסת "תהילות ישראל" על שם עולי הגרדום בר"ג. רוב המתפללים היו צעירי הכיפות הסרוגות, אולי חלקם היו בסבסטיה. בית הכנסת היה מזוהה עם תנועת החירות. באותה השבת בבית הכנסת עשו "מי שברך" חגיגי לראש הממשלה יצחק רבין.
* עוד ראש ממשלה פעל כמנהיג לאומי – כאשר האופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי עשתה את אחד ממפגניה הדוחים והחליטה להצביע נגד הארכת תקנות יו"ש, ובכך להפיל אותן, ואחרי שכשלו הניסיונות של אנשים אחראים להניא אותם מהמעשה הבוגדני – ראש הממשלה נפתלי בנט, שידע שמשמעות הדבר היא כאוס מוחלט ביו"ש, התפטר, ובכך מנע את פקיעת תוקף התקנות עם הפיכת הממשלה לממשלת מעבר. כך נוהג מנהיג לאומי עם אחריות לאומית.
היום, ראש הממשלה יצר במודע ובמזיד כאוס מוחלט בכל מדינת ישראל, כאוס בצה"ל והוא גם לא היה צריך להתפטר כדי למנוע זאת, אלא רק לבטל את קבלת חוק השחיתות שיצר את הכאוס. אבל תחת איומי עוכר המשפטים וראש הכנופייה, הוא הקריב את המדינה למען שלטון בכל מחיר ופגע בעם ישראל ובמדינת ישראל בחקיקה המופרעת. האיש אינו כשיר ואינו ראוי להנהגה לאומית.
* השתלת קוצב לב – "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר." (יחזקאל י"א, י"ט).
* רק לא להתייבש – אל דאגה! אני מקפיד לחבוש כובע ולשתות הרבה מים. אני לא רוצה להתייבש ושישתילו לי קוצב לב.
* מה יותר גרוע? – קשה לומר שאני ישן בשקט כשנתניהו ראש הממשלה. אבל כאשר לוין ממלא את מקומו – אני סומך יותר על נתניהו, גם כשהוא תחת טשטוש.
* רק ממשלת חירום – רק ממשלת חירום – הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי תוציא אותנו מהמשבר.
* עוקפי עילת הסבירות – אני בוטח בשופטי בג"ץ, גם בשמרנים, בדתיים ובימניים שבהם (שאינם שופטים מטעם כמו אלה שלוין רוצה למנות), שיהיו יצירתיים וחכמים וישכילו למצוא את הסעיפים שיהיו שבילים עוקפי עילת הסבירות, שבהם יבלמו החלטות בלתי סבירות ומושחתות. יש שופטים בירושלים.
* חוק יסוד השתמטות – עוד זה מדבר וזה בא. טרם יבש הדיו מחוק השחיתות, ומפלגת המשתמטים הניחה על שולחן הכנסת את חוק יסוד השתמטות. ניסיון נואל לעגן את ההשתמטות הממארת של המגזר החרדי מהגנה על המולדת, בחוק יסוד. זהו חוק יסוד חילול השם, כאשר אלה שהשתמטותם – אומנותם, מציגים את ההשתמטות כלימוד תורה. אילו למדו באמת את תורת ישראל, לא היו מעלים על דעתם להשתמט.
* תשעה באב בגולן – בשנת 2001, שנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי את הציבור, הדתי והחילוני בגולן, למפגש ערב ט' באב, שכותרתו "תשעה באב של כולם." 120 איש הגיעו להתכנסות ביונתן. מתוכם רק עשרים חילונים. לכאורה, אכזבה. אך אני ידעתי, שאלה עשרים איש שעד אותו יום תשעה באב כלל לא היה קיים עבורם, ולכן ראיתי זאת כהצלחה.
ניהלתי את המתנ"ס במשך כעשור. אני שמח מאוד שהאירוע המשיך להתקיים גם אחרי הקדנציה שלי, והוא מתקיים גם אחרי הקדנציות של שני המנהלים שבאו אחריי. השנה יתקיים האירוע זו השנה ה-23. היום האירוע הרבה יותר מאוזן. ומשתתפים בו מאות אנשים.
בשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, וזה שדרוג נפלא. והחל בשנה שעברה הוא אירוע משותף עם מתנ"ס קצרין, וזה חשוב מאוד.
למעט ארבע שנותיי כמנהל מרכז "יובלים", שבהם ערכתי תיקון ליל שבועות ייחודי בקריית שמונה (ולדאבוני, לכך אין המשכיות), אין שנה שאיני משתתף באירוע הגולני. אני גם בצוות ההיגוי של מרכז "עיינות" (במתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי), המוביל את האירוע.
אני זוכר היטב את האירוע בשנת 2005. היה זה ערב עקירת גוש קטיף. האווירה היתה אווירת ערב חורבן. ודומני שגם אנשים שתמכו בעקירה, היו באותו ערב שותפים באווירת האבל והחורבן.
כעבור שנה, המפגש היה במושב נטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. באותו היום, שעות אחדות לפני המפגש, נחתה רקטה בנטור. לקיים את האירוע? לבטל אותו? כיוון שלא היה איסור התכנסות (נדמה לי שהאיסור בגולן הוטל למחרת) החלטנו לקיים. אירחנו במפגש את אמנון שפירא ז"ל. מעט אנשים השתתפו באותה שנה, אך היתה זו חוויה מיוחדת. המפגש היה מרתק, אך חשיבותו הייתה קודם כל בעצם קיומו.
מחר נתכנס בבית הכנסת בקצרין העתיקה. הפעם יותר מתמיד, זו אווירת ט' באב, לא כאירוע היסטורי, אלא כאזהרה מפני מי שאינם לומדים מן ההיסטוריה ועלולים לחזור עליה. נושא המפגש: "שפה אחת – ודברים אחדים?" המפגשים האלה, הם איי שפיות שהם התשובה לאי-השפיות שתקפה את החברה הישראלית.
* כך פרצה השריפה – איך נוצרה השריפה בחלקת הכמהין שלנו? תאונת ריתוך באתר פאנלים סולאריים סמוך למאגר מרום גולן. הרוח נשאה אותה לא רק עד המטע שלנו בתל מחפי, אלא גם מזרחה לתוך סוריה. צר לי לאכזב את המגיבים ש"ידעו" – לא רק שזו הצתה, ולא רק לאיזה לאום שייכים המציתים, אלא אפילו מאיזה כפר הם באו.
* סגירת מעגל – בשנת 1984, עתליה – חברתי באותם הימים ואני, עברנו לגור בדירת אשכול (דירות אשכול – דירות רווקים קטנות, אבל גדולות יותר מן האשקובית שבה גרנו עד אז) בקיבוץ. המשכתי לגור בה גם אחרי שנפרדנו ולאורך שנות רווקותי, ועם יעל – לפני ואחרי החתונה עד סמוך להולדת בננו עמוס, ב-1995. בסך הכול 11 שנים. הדירה הזאת אוצרת בתוכה הרבה מאוד זיכרונות שלי, כמעט כולם טובים ונעימים.
ביום ראשון אסף בננו, עבר לגור בדיוק בדירה הזאת. כשעזרנו לו להעביר את הציוד, ביקרתי בדירה לראשונה אחרי 28 שנים. וזה היה ממש מרגש. סגירת מעגל.
* ביד הלשון: הר דב – מקום בחדשות – הר דב, שבאיוולתנו וחולשתנו אפשרנו לחיזבאללה להקים בו מאחז חמוש, אף שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל.
מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.
אורי הייטנר
אפשרות אחת היא שממשלת הדי-9 תמשיך לדרוס ולרמוס ולקדם את המהפכה המשטרית במלוא עוזה, ומולה המחאה תמשיך להבעיר את המדינה ולפרק את צה"ל ואלה ואלה ימשיכו לדהור אלה מול אלה בפול גז, עד שכולנו נתרסק בתאונת דרכים קטלנית.
אפשרות שנייה, היחידה שיכולה למנוע את האסון, היא לשבת ולהידבר, הפעם בכנות ובאומץ, בלי מורא מהבייס והקיצונים, כדי להגיע לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. וההידברות הזאת תכלול גם את סוגיית הסבירות, והרפורמה תתקן את הקלקול המושחת שנעשה היום בכנסת. כן, גם היום, דווקא היום, חיונית כל כך ממשלת חירום לאומית, של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, בלי הכנופייה הכהניסטית, בלי הסמוטריצ'ים הקנאים הלאומנים, בלי שעוכר המשפט יהיה שר המשפטים ובלי שעוכר התקשורת יהיה שר התקשורת. כי האלטרנטיבה היא אדמה חרוכה.
* עוד נמשכת השרשרת – יום ראשון בבוקר. ארבעה ימים לפני תשעה באב. יום לפני ההצבעה בכנסת. תחת הכותרת "ואהבת" – שרשרת ידיים מהכותל לכנסת. שרשרת הנושאת את רעיון אחדות ישראל, אהבת ישראל, אחריות לאומית. שרשרת שיש בה חילונים, מסורתיים ודתיים ואפילו מעט חרדים, אנשי ימין, מרכז ושמאל, מתנגדי המהפכה ותומכי ה"רפורמה", וכולם עם מסר אחד – עצרו את ההידרדרות המטורפת להתנגשות שתסכן את קיום המדינה, הפסיקו לנסות להכניע ולנצח, עצרו את החקיקה ושובו להידברות אמיתית ליצירת פשרה והסכמה לאומית רחבה.
השכמתי קום (בעצם... כמו בכל יום), הצטיידתי בדגל הלאום ונסעתי לירושלים, לשרשרת. חשתי שמול הטירוף הדו-צדדי, זה הקול החסר, שחייב להישמע.
לאחר השרשרת, נערכה עצרת ליד הכנסת. כיוון שמיקומי בשרשרת היה בשער יפו, עד שהגעתי לכנסת, העצרת כמעט נגמרה. לפני שירת "התקווה" הספקתי לשמוע שני נאומים מצוינים, של רכזת תנועת הבוגרים של מחנות העולים (שמה שירי, כמדומני) ושל חכ"ל רחל עזריה. הן השמיעו את קול המתינות, קול השפיות, הקול הקורא להסכמה רחבה ומתריע מפני קרע שיוביל לחורבן. אגב, להערכתי רוב המשתתפים היו מהציונות הדתית.
* הוא לא מנהיג – נתניהו יודע היטב, שהמהפכה המשטרית מדרדרת את המדינה לתהום חסרת תקדים. שהיא הורסת את הכלכלה, מחריבה את החברה, מפרקת את צה"ל, פוגעת בביטחון, הורסת את יחסי החוץ של המדינה. הוא אינו רוצה בה. הוא רוצה פשרה שתמנע את האסון.
אבל הוא לא מנהיג. והוא נכנע לפירומן יריב לוין הקנאי ולראש הכנופייה הכהניסטית. הוא פחד שהם יפרקו לו את הממשלה. הוא מקריב את המדינה למען שלטון בכל מחיר.
יש לנתניהו זכויות רבות והישגים יפים. הוא עצמו מחריב אותם.
* מודל רחבעם – נתניהו יושב ליד שולחן הממשלה בכנסת. מצדו האחד גלנט ומצדו האחר לוין. גלנט מדבר אל ליבו, מנסה לשכנע אותו לנהוג באחריות ובתבונה, להתגמש, להתפשר, ללכת לקראת העם. לוין מנסה לשכנע אותו ללכת עד הסוף, בכל הכוח, עם הראש בקיר, לא להיכנע, להיות גבר גבר, להראות מי בעל הבית (ומוסיף איום בפירוק הממשלה).
הסצנה הזאת מחזירה אותנו לימי רחבעם, בנו ויורשו של שלמה המלך.
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת-הַגלנטים ... לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה, וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל-הַיָּמִים. וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַלוינים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַלוינים: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים... וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.
כך אירע האסון ההיסטורי של פילוג ממלכת ישראל. אם הממשלה המופרעת הזאת תמשיך להשתולל כך, היא עלולה להמיט עלינו אסון כזה.
* לא לנטוש את העמדה – כל טיעוניהם של הקוראים לגלנט להתפטר נכונים, ואם יתפטר אבין אותו. אך אני מקווה שהוא לא יתפטר. כי אם הוא יתפטר, את מי ימנו במקומו? את סמוטריץ'? אמסלם? גולדקנופף? אסור לו לנטוש את העמדה. אם יתפטר, ינהג בחוסר אחריות.
* ממשלת שורפי האסמים – ביום שבו חצי העם (אני בטוח שהרבה יותר) חש אבל וחורבן, הקרע בעם מגיע לשפל שאין כדוגמתו - צהלות השמחה וצילומי הסלפי של ראש הממשלה ושרי ממשלתו וח"כי הקואליציה מעידה על עליבות הנפש של אנשים אטומים, שאינם ראויים להנהגה.
וראש הכנופייה, [----] המין האנושי, מצייץ שזה רק המתאבן ובר הסלטים נפתח. ברגע שנתניהו הכניס את ראש הכנופייה הפשיסטית, הגזענית, צמאת הדם הזאת לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים, הוא הוכיח שאין הוא ראוי להנהגה לאומית. ממשלת ביזיון ארורה.
הבחירה לקיים את ההצבעה הזאת דווקא ערב תשעה באב מוצדקת. כך הממשלה המופרעת הזאת מדגמנת שריפת אסמים.
* אמנות האפשר – אם הקואליציה והאופוזיציה היו מגיעות להסכמה, אני בטוח שהיתה לי הרבה ביקורת עליה. אבל הייתי תומך בה. כי אני יודע מה האלטרנטיבה.
* פשרה הוגנת – פשרת ההסתדרות היתה טובה והוגנת. היא אינה מושלמת. אפשר למצוא בה פגמים. אך האחריות הלאומית חייבה את הצדדים לקבל אותה. כי האלטרנטיבה היא אסון לאומי.
* כשהטירוף שולט – הפירומנים בליכוד דחו את הפשרה. טירופוקרטיה.
* רוצים מלחמה – "כוח קפלן" מגנה את לפיד וגנץ על חתירתם לפשרה. הם לא רוצים פשרה אלא מלחמה. הם תמונת הראי של לוין ורוטמן. מי ששיחק לידיהם הוא נתניהו, שבמפגן מדהים של חוסר מנהיגות נכנע לבייס הקיצוני.
* על אוטומט – מרב מיכאלי, כמו תמיד על אוטומט, תוקפת את פשרת ההסתדרות. תחת המנטרה הפופוליסטית של "לא מתפשרים על הדמוקרטיה," היא מתנגדת לכל פשרה באשר היא. היא לא רואה ממטר. תמונת ראי של רוטמן. הרי אילו היתה פחות יהירה לפני הבחירות, ייתכן שכל הסיוט של החצי שנה האחרונה היה נחסך מאתנו.
* בעד השבתת המשק – אחרי שהממשלה המופקרת דחתה כל הצעת פשרה וחוקקה את חוק השחיתות, למרות שהיא יודעת איזה הרס חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני היא יוצרת, אני תומך בשביתה כללית של המשק. יש להשאיר את הצבא לחלוטין מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אבל שביתה היא מחאה אזרחית ראויה; אמנם קיצונית, אך ראויה למצבי קיצון כמו הנוכחי.
[אהוד: לא יעזור לך, גם אתה, יחד עם שקמה דרסלר וחבריה ל"הנהגה", נימנה, חרף הסתייגויותיך הנכונות, והפתטיות – על צד המסיתים ו"שורפי האסמים"!]
* מוגי לב – ח"כים מהקואליציה, נאמנים למצפונם, הצביעו בעד נציגת האופוזיציה לוועדה למינוי שופטים, והבטיחו את בחירתה. בהצבעה הגלויה הם מוגי לב.
* המוסת – אני מקווה מאוד שמבצע פיגוע הדריסה בהפגנה, יועמד לדין על ניסיון לרצח המוני.
* אי שפיות זמנית – אני תמה איך זה ייתכן, שכל כך הרבה אנשים תומכים בסרבנות (או אם תרצו "הפסקת התנדבות", זה באמת הבדל סמנטי בלבד). הרי זו ממש תמיכה גורפת. כמעט כל מי שמתנגד למהפכה המשטרית תומך בסרבנות או לפחות מגלה הבנה לתופעה.
זה בלתי נתפס! הרי מדובר באנשים שכל חייהם סלדו מסרבנות. מדובר באנשים שכל חייהם שירתו במסירות, התנדבו, סיכנו את חייהם, חינכו את ילדיהם למסירות נפש, גם כאשר הממשלות היו מנוגדות לעמדתם וגם כדי לבצע מדיניות שהם שוללים. מה קרה?
אני מדבר עם האנשים. הם באמת ובתמים מאמינים שאנו על סף דיקטטורה תיאוקרטית. המהפכה המשטרית כל כך שלילית כשלעצמה, שחשוב להיאבק בה כמות שהיא, אבל למה צריך להוסיף עליה ולהציג אותה כדיקטטורה? עובדה, ההמון מאמין לזה.
כולם נהיו משפטנים ויודעים להוכיח על פי סעיפי סעיפים של הצעת חוק זו או אחרת, שאנו בדרך לדיקטטורה. אנשים יודעים להוכיח איך מתקיים אחד לאחד מודל של פשיזציה. איך מיושם במדויק תהליך נוסח הונגריה ופולין. והמהדרין משוכנעים שאנו ב-1933 והיטלר עומד לעלות לשלטון. וכל מחווה של פיוס ופשרה מצד היריב היא בעבורם הוכחה להונאה ורמייה. עובדה, יריב לוין אמר כך וכך, וברור שמה שהוא אמר, זה מה שיקרה.
הלו, רבים מאלה שהצביעו בעד הקואליציה הם בני משפחותיכם, חברים שלכם, שכנים שלכם, אחים שלכם לנשק, עמיתיכם לעבודה או העובדים שלכם או המנהלים שלכם, הם המוכרים בחנות שבה אתם קונים או הקונים בחנות שלכם. הם הספקים שאתם אתם עובדים. הם המורים של הילדים שלכם או ההורים של התלמידים שלכם. אתם באמת מאמינים שהם רוצים דיקטטורה?
אני רואה את הזעם הקדוש, את חוסר האמון הטוטלי, את ייחוס הכוונות-הרעות המוחלט, והמחזה הזה מוכר לי. מוכר לי עד לזרא. הוא מוכר לי מהביביזם.
הרי שנים אני מנסה להבין את התופעה. הרי אף אדם שפוי, או שפוי למחצה או לרביע לא יאמין לתאוריות הקונספירציה המטורללות, על כך שמשטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט יושבים במשך שנים ותופרים תיקים לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. אף אדם שפוי לא יאמין שאנשי ימין דתיים מובהקים כמו אלשייך ומנדלבליט, מינויים של נתניהו, הובילו תפירת תיקים להפלת שלטון הימין. הרי אלו סיפורים כל כך מטומטמים, כל כך אינפנטיליים, כל כך הזויים, שלא יתכן שאדם נורמטיבי יקבל ולו קמצוץ מהם. אף אדם שקצת תבונה במוחו לא יקנה את הסיפורים על בג"ץ האנטי ציוני שרוצה להחריב את המדינה היהודית באמצעות הצפתה במסתננים וכל שאר ההבלים המטופשים האלה.
ועובדה, המוני המונים לא סתם מאמינים, משוכנעים בכך, הם יודעים שזה כך. וכולם הפכו למשפטנים ויודעים לצטט דקדוקי דקדוקים משפטיים כדי להוכיח את הקונספירציה. ואותם המונים – בוחן המציאות שלהם בחיים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, התעסוקתיים ביחסי השכנות שלהם וכד' תקין לחלוטין. אז איך הם קונים את זה? זו פסיכוזת המונים לא רציונלית, מעין אי שפיות קולקטיבית זמנית. והיום, זה מה שקורה גם בצד השני. וכששני מחנות איבדו את היכולת לחשוב באופן רציונלי והם דוהרים זה לעבר זה בכל המהירות וכל הכוח, הבית השלישי בסכנה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני, אופטימיסט חשוך מרפא, חש סכנה למדינה.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, היא להציב ברמה את חלופת השפיות, מול שני המחנות שבאטרף. להציב להם סולמות לרדת מן העצים שטיפסו עליהם. לשלוח אליהם יחידות חילוץ כדי לחלץ אותם מן המדרון שאליו הם מדרדרים את כולנו. מול מחנה מלחמת האחים, על שני צדדיו, חייבים לבנות את מחנה השלום הישראלי. אחרי מלחמת לבנון הראשונה יצא ספר ששמו: "יצאנו מדעתנו, תיכף נשוב." אנחנו חייבים לשוב.
* האקדח המעשן – במהלך הפגנת תומכי המהפכה בתל-אביב הופצה ברשתות החברתיות תמונה של מפגין חובש כיפה, הלובש חולצה של "אם תרצו" ועליה כתוב: "דיקטטורה עכשיו".
או, הנה נמצא סוף סוף האקדח המעשן...
איני יודע אם הצילום אותנטי ואם כן, האם הדברים נכתבו באירוניה או שהם באמת מבטאים, כפשוטם, את עמדת לובש החולצה.
כך או כך או כך, זה מזכיר לי את אלה שבהפגנות של מאות אלפי דגלי הלאום מצביעים על איזה דגל אש"ף שאולי איזה פרובוקטור הניף. ואולי לא.
* אובייס – כשהמפגינים צועקים "בן גביר מחבל" זה כאילו צעקו "כדור הארץ הוא עגול".
* סרבנות או הפסקת התנדבות? – עם כל התנגדותי הנחרצת לסרבנות (או בכיבוסית "הפסקת התנדבות"), אני נגעל וסולד מן המתקפות הגסות על הטייסים ולוחמי היחידות המיוחדות וכד'.
צריך לזכור שמדובר באנשים שעד גיל מאוחר מתנדבים לעשרות רבות של ימי מילואים בשנה, הן אימונים והן פעילות מבצעית מסכנת חיים מאחורי קווי האויב. אין מי שתורמים כמותם לביטחון המדינה.
איני חושב שהרקורד הזה מטהר את שרץ הסרבנות, אולם הסרבנות אינה מוחקת בשום אופן את הרקורד המופלא הזה ואת זכויותיהם האדירות של אותם לוחמים.
צר לי שהם נוהגים כפי שהם נוהגים היום. אני מאשים בכך קודם כל את הממשלה הרעה וחסרת האחריות הזאת שדירדרה אותנו למצב הזה, וגם אותם, שנהגו בחוסר אחריות לאומית משווע.
ובאשר לסוגיית "הפסקת ההתנדבות" / הסרבנות. מבחינה משפטית, אלה שני דברים נפרדים. לכן, מי שהפסיק להתנדב לא עבר על החוק ולא יעמוד לדין.
מבחינה ערכית, הפסקה חד צדדית קולקטיבית של ההתייצבות, בשל עמדה פוליטית, היא הסרבנות הגרועה ביותר. הפן המשפטי ממש לא מעניין אותי. אותי מעניין הפן הערכי.
* כשראש ממשלה פעל כמנהיג לאומי – חנוכה תשל"ו. דצמבר 1975. המתח בסבסטיה על סף פיצוץ. סכנה לשפיכות דמים, חלילה. ראש הממשלה יצחק רבין קיבל החלטה לא פופולרית של מנהיג לאומי – קיבל את פשרת קדום.
רבים במחנהו אינם סולחים לו עד היום על "הכניעה". אבל הוא גילה מנהיגות אמת, אחריות לאומית. הוא קיבל, ברגע של משבר, החלטה של מנהיג לאומי המבין את שליחותו.
באותה שבת חגגתי את בר המצווה שלי. עליתי לתורה בבית הכנסת "תהילות ישראל" על שם עולי הגרדום בר"ג. רוב המתפללים היו צעירי הכיפות הסרוגות, אולי חלקם היו בסבסטיה. בית הכנסת היה מזוהה עם תנועת החירות. באותה השבת בבית הכנסת עשו "מי שברך" חגיגי לראש הממשלה יצחק רבין.
* עוד ראש ממשלה פעל כמנהיג לאומי – כאשר האופוזיציה למדינה בהנהגת ביביטיבי עשתה את אחד ממפגניה הדוחים והחליטה להצביע נגד הארכת תקנות יו"ש, ובכך להפיל אותן, ואחרי שכשלו הניסיונות של אנשים אחראים להניא אותם מהמעשה הבוגדני – ראש הממשלה נפתלי בנט, שידע שמשמעות הדבר היא כאוס מוחלט ביו"ש, התפטר, ובכך מנע את פקיעת תוקף התקנות עם הפיכת הממשלה לממשלת מעבר. כך נוהג מנהיג לאומי עם אחריות לאומית.
היום, ראש הממשלה יצר במודע ובמזיד כאוס מוחלט בכל מדינת ישראל, כאוס בצה"ל והוא גם לא היה צריך להתפטר כדי למנוע זאת, אלא רק לבטל את קבלת חוק השחיתות שיצר את הכאוס. אבל תחת איומי עוכר המשפטים וראש הכנופייה, הוא הקריב את המדינה למען שלטון בכל מחיר ופגע בעם ישראל ובמדינת ישראל בחקיקה המופרעת. האיש אינו כשיר ואינו ראוי להנהגה לאומית.
* השתלת קוצב לב – "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר." (יחזקאל י"א, י"ט).
* רק לא להתייבש – אל דאגה! אני מקפיד לחבוש כובע ולשתות הרבה מים. אני לא רוצה להתייבש ושישתילו לי קוצב לב.
* מה יותר גרוע? – קשה לומר שאני ישן בשקט כשנתניהו ראש הממשלה. אבל כאשר לוין ממלא את מקומו – אני סומך יותר על נתניהו, גם כשהוא תחת טשטוש.
* רק ממשלת חירום – רק ממשלת חירום – הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי תוציא אותנו מהמשבר.
* עוקפי עילת הסבירות – אני בוטח בשופטי בג"ץ, גם בשמרנים, בדתיים ובימניים שבהם (שאינם שופטים מטעם כמו אלה שלוין רוצה למנות), שיהיו יצירתיים וחכמים וישכילו למצוא את הסעיפים שיהיו שבילים עוקפי עילת הסבירות, שבהם יבלמו החלטות בלתי סבירות ומושחתות. יש שופטים בירושלים.
* חוק יסוד השתמטות – עוד זה מדבר וזה בא. טרם יבש הדיו מחוק השחיתות, ומפלגת המשתמטים הניחה על שולחן הכנסת את חוק יסוד השתמטות. ניסיון נואל לעגן את ההשתמטות הממארת של המגזר החרדי מהגנה על המולדת, בחוק יסוד. זהו חוק יסוד חילול השם, כאשר אלה שהשתמטותם – אומנותם, מציגים את ההשתמטות כלימוד תורה. אילו למדו באמת את תורת ישראל, לא היו מעלים על דעתם להשתמט.
* תשעה באב בגולן – בשנת 2001, שנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי את הציבור, הדתי והחילוני בגולן, למפגש ערב ט' באב, שכותרתו "תשעה באב של כולם." 120 איש הגיעו להתכנסות ביונתן. מתוכם רק עשרים חילונים. לכאורה, אכזבה. אך אני ידעתי, שאלה עשרים איש שעד אותו יום תשעה באב כלל לא היה קיים עבורם, ולכן ראיתי זאת כהצלחה.
ניהלתי את המתנ"ס במשך כעשור. אני שמח מאוד שהאירוע המשיך להתקיים גם אחרי הקדנציה שלי, והוא מתקיים גם אחרי הקדנציות של שני המנהלים שבאו אחריי. השנה יתקיים האירוע זו השנה ה-23. היום האירוע הרבה יותר מאוזן. ומשתתפים בו מאות אנשים.
בשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, וזה שדרוג נפלא. והחל בשנה שעברה הוא אירוע משותף עם מתנ"ס קצרין, וזה חשוב מאוד.
למעט ארבע שנותיי כמנהל מרכז "יובלים", שבהם ערכתי תיקון ליל שבועות ייחודי בקריית שמונה (ולדאבוני, לכך אין המשכיות), אין שנה שאיני משתתף באירוע הגולני. אני גם בצוות ההיגוי של מרכז "עיינות" (במתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי), המוביל את האירוע.
אני זוכר היטב את האירוע בשנת 2005. היה זה ערב עקירת גוש קטיף. האווירה היתה אווירת ערב חורבן. ודומני שגם אנשים שתמכו בעקירה, היו באותו ערב שותפים באווירת האבל והחורבן.
כעבור שנה, המפגש היה במושב נטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. באותו היום, שעות אחדות לפני המפגש, נחתה רקטה בנטור. לקיים את האירוע? לבטל אותו? כיוון שלא היה איסור התכנסות (נדמה לי שהאיסור בגולן הוטל למחרת) החלטנו לקיים. אירחנו במפגש את אמנון שפירא ז"ל. מעט אנשים השתתפו באותה שנה, אך היתה זו חוויה מיוחדת. המפגש היה מרתק, אך חשיבותו הייתה קודם כל בעצם קיומו.
מחר נתכנס בבית הכנסת בקצרין העתיקה. הפעם יותר מתמיד, זו אווירת ט' באב, לא כאירוע היסטורי, אלא כאזהרה מפני מי שאינם לומדים מן ההיסטוריה ועלולים לחזור עליה. נושא המפגש: "שפה אחת – ודברים אחדים?" המפגשים האלה, הם איי שפיות שהם התשובה לאי-השפיות שתקפה את החברה הישראלית.
* כך פרצה השריפה – איך נוצרה השריפה בחלקת הכמהין שלנו? תאונת ריתוך באתר פאנלים סולאריים סמוך למאגר מרום גולן. הרוח נשאה אותה לא רק עד המטע שלנו בתל מחפי, אלא גם מזרחה לתוך סוריה. צר לי לאכזב את המגיבים ש"ידעו" – לא רק שזו הצתה, ולא רק לאיזה לאום שייכים המציתים, אלא אפילו מאיזה כפר הם באו.
* סגירת מעגל – בשנת 1984, עתליה – חברתי באותם הימים ואני, עברנו לגור בדירת אשכול (דירות אשכול – דירות רווקים קטנות, אבל גדולות יותר מן האשקובית שבה גרנו עד אז) בקיבוץ. המשכתי לגור בה גם אחרי שנפרדנו ולאורך שנות רווקותי, ועם יעל – לפני ואחרי החתונה עד סמוך להולדת בננו עמוס, ב-1995. בסך הכול 11 שנים. הדירה הזאת אוצרת בתוכה הרבה מאוד זיכרונות שלי, כמעט כולם טובים ונעימים.
ביום ראשון אסף בננו, עבר לגור בדיוק בדירה הזאת. כשעזרנו לו להעביר את הציוד, ביקרתי בדירה לראשונה אחרי 28 שנים. וזה היה ממש מרגש. סגירת מעגל.
* ביד הלשון: הר דב – מקום בחדשות – הר דב, שבאיוולתנו וחולשתנו אפשרנו לחיזבאללה להקים בו מאחז חמוש, אף שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל.
מהו הר דב? הר דב הוא השלוחה המערבית של החרמון, ששמה הוא כתף שיאון. בהר נמצא גם מקום הבתרים, שעל פי המסורת התרחשה בו ברית בין הבתרים. החרמון שוחרר במלחמת ששת הימים, אך למעשה הוא היה נטוש ובסוף שנות ה-60 התבססו בו מחבלים מארגון פת"ח ומהארגון הסורי "א-צאעיקה". האזור טוהר במבצע "פלצור" בידי לוחמי גולני, בדצמבר 1969. במבצע נהרגו 50 מחבלים. קצין צה"ל נהרג ו-6 חיילים נפצעו. כדי למנוע את חזרתם של המחבלים, הקים צה"ל שורה של מוצבים על ההר, הקיימים עד היום (מספר פעמים שירתי במילואים בהר דב, והתאהבתי בו, ולא רק כיוון שזה קל"ב…). את שמו קיבל ההר לאחר נפילתו של סרן דב רודברג, שנפצע בקרב עם מחבלים ביולי 1970, עת נחלץ לעזרת חייל שנפצע, ומת מפצעיו. רודברג, בן קיבוץ עינת, היה מ"פ בחטיבת גולני.
אורי הייטנר
נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות
קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני מעדיף – קינות תשעה באב
של יהודים חרדים היודעים כי
המקדש והשכינה ישכנו לנצח
רק בירושלים של מעלה ואילו
בַּדלתתא החורבן הוא לעדי עד ותודָה
לאל ההיכל הגשמי לא ייבנה לעולם –
מאשר את ראשית צמיחת גאולתנו
מבית מדרשם של גוש אמונים
משיחיסטים צביקים ופסיכים
המאמינים שהם ניצוצות הקדושה שיש
להעלותה מן הקליפות שהן אנחנו
בני אדם, ציונים, חופשיים, ולא גלגול
גאולה כוזבת של גשמיות אלילית –
אז כבר יותר טוב זכר החורבן מהול
באוויר הרים צלול כיין וריח אורנים
הכותב לא שומע הרצאות בעלמא
ולא מלמד קבלה לִפתאים וּלְרמאים
נדפס בגיליון 163 בתשעה באב, 3.8.06.
שמעון גרובר
נרדמו לנצח נצחים
הם עבדו עשרות שנים,
8 שעות בכול יום,
ובסוף החודש היו מקבלים רק 6500 שקלים,
על מנת שהבעלים יגרפו לכיסם מאות מיליונים,
בדיבידנדים, ברכבי פאר מנקרי עיניים,
ובדמי ניהול הזויים ושערורייתיים.
אז מהשכר העלוב הזה של 6500 שקלים
הם צריכים היו לשלם שכר דירה 3500 שקלים,
ארנונה, מים, גז, חשמל וועד הבית וקופת-חולים עוד 3500 שקלים.
אז ככה הם נכנסו למינוס,
שהלך וגדל מחודש לחודש;
עד שהבנק בלע את כרטיס האשראי,
העיריה ניתקה את המים,
חברת חשמל ניתקה את החשמל,
חברת הגז ניתקה את הגז,
וקופת-חולים הפסיקה לנפק תרופות.
אז מזל שכשהפרוטה עדיין הייתה מצויה בכיסם
הם רכשו ואגרו כמויות עצומות של כדורי-שינה,
וכשכלו כול הקיצים
בלעו את כול הכדורים
ונרדמו לנצח נצחים.
שמעון גרובר
מתוך הבלוג של דני קרמן שבו הוא מביא מאיוריו לספר של יאיר גרבוז
dannykermanblog@gmail.com
ארנה גולן
הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה וזהות מינית
"ויעשו להם עלי תאנה " – הלבוש ככיסויו הכובל של הגוף העירום
חלק שני
א. מה לבשנו אנחנו הילדים הראשונים של הקיבוץ ואיך נראו חדרינו?
ואנחנו, הילדים, מה היה לבושנו? כמובן מאליו, שלטו גם בבגדינו אותן נורמות כבחיי המבוגרים. ובכל זאת היה הבדל קל. בהיותנו הילדים הראשונים וכולנו להורינו "צברים חמודים ומתוקים", הם התירו לעצמם לקשט אותנו, ובייחוד בימי חג, בבגדים נאים יותר, לסרק אותנו היטב, לקלוע לבנות שתי צמות דקיקות, לאו דווקא לשם יופי אלא לסדר ולניקיון. אפילו חצאיות כחולות הלבישו לנו אז ורצועות בד החזיקו אותן על כתפינו. אבל בחיי יום-יום היה לבושנו נקי, מסודר ופשוט שבפשוטים, ואף כי היה שוני הכרחי בין בגדי הבנים לבגדי הבנות, היו בגדינו המעטים דומים למדי לבגדי הבנים וצנועים כמותם.
בימים שבהם נולדנו איש לא העלה בדעתו לציין בלבוש בקולקטיב החלוצי את זהותו המינית של הרך הנולד, לא בצבע לבושו התינוקי ולא בגזרתו. איש לא חשב, למשל, על הצבע הוורוד לתינוקת והכחול לתינוק. שלא כנהוג היום, היו לכולנו מצעים לבנים מבד גס, שמחירו נמוך והוא עמיד בכביסה במכבסה הקיבוצית. היה במצעים הללו כדי למלא היטב את תפקידם, לעטוף את המזרן שהיה ממולא בקש, אך על יופי ואסתטיקה, לא כל שכן על זהות מינית, לא חשב איש. אמצעים כספיים לא היו אך גם לא היה צורך ב"מותרות". בגדינו נתפרו במחסן הבגדים והחברות שעבדו שם עשו עבודה "מצוינת" לדעת הורינו. משגדלנו מעט הן תפרו לבנות חצאיות כחולות עם כתפיות, שהיו נאות בהחלט גם לדעתנו, חולצות לבנות מכופתרות מלפנים וגם מכנסיים קצרים הולמים. בסנדלריה הכינו למעננו לכל אחד זוג נעליים וזוג סנדלים. זה הספיק בהחלט. שהרי נעלנו אותם לעיתים רחוקות, ובקיץ העדפנו ללכת יחפים. בחורף אפילו קנו לנו מגפי גומי, "נהדרים" לדעת הורינו, אבל הם תמיד נתקעו בבוץ הסמיך והיו שנואים עלינו.
הייחוד בלבושנו הקיבוצי היה – באותה תקופה שגם קרובינו בעיר היו מעוטי אמצעים – שכולנו לבשנו אותם הבגדים עצמם. כשהוחלט במחסן לתפור בגד לבת – קיבלו כל הבנות בגד זהה וכך תפרו גם לבנים. "שוויון הרי צריך להיות פה," היה העיקרון, והוא נראה לנו בילדותנו טבעי ונכון. קיבלנו עלינו, כבדרך הטבע, את עקרון האוניפורמיות בלבוש. לא ראינו בו כל פגם ועד לגיל ההתבגרות לא חשנו, או לא היינו מודעים לצורך לתת ביטוי לטעם האסתטי האישי או לזהות המינית. נשיותנו המרומזת הוצנעה ונתגלתה רק בהבדלים קלים בין לבוש הבנים לזה של הבנות. רק עם ראשית גיל ההתבגרות חשנו בבעייתיות וחיפשנו דרכים עוקפות ולא הסתפקנו בתפקיד הלבוש כ"עלי תאנה".
בדומה ללבוש היו גם חפצינו ומטלטלינו מעטים ופשוטים. יצרו אותם לרוב בקיבוץ. בנגריה, בסנדלריה או במחסן, וגם הם היו זהים לכולנו. כאלה היו, למשל, ילקוטי בית הספר. הם היו תפורים מבד ונשאנו אותם בידינו ולא על הגב כנהוג היום. וכשם שהתיקים היו זהים, כך היתה גם תכולתם שהוענקה לנו בבית הספר. המחברות והספרים שקיבלנו היו מעטים ורק את חלקם לקחנו עימנו הביתה להכנת השיעורים. בתיק היה גם עט הציפורן, שנועד לכתיבה בדיו מן הקסת שהיתה קבועה בחור שבשולחן. על שעונים – שעוני יד או אפילו שעון קיר – לא חלמנו כלל, כשם שלא חלמנו על שום חפץ אישי (ואולי זה היה באמת סביר וקל יותר באותה תקופה שלא היה בה רדיו, פטיפון, טלפון נייד, או... מחשב).
המיטות שלנו, ארבע בחדר לארבע בנות או לארבעה בנים, היו צרות ופשוטות, פרי עמלם של עובדי המסגרייה. לימים הן כונו "מיטות סוכנות", ועליהן הונחו מזרנים קשים. אז גם סברו שהקשיחות תתרום לבריאות הגב. לא היתה, כמובן, ארונית אישית ליד כל מיטה, לא כל שכן שלא חשבנו על מנורת קריאה שתעמוד עליה לצד כל מיטה, שהרי בילדותנו היתה לכולנו "שעת השכבה" אחידה וכיבוי אורות אחיד. כשהתבגרנו מעט ואחדים מאיתנו רצו לקרוא לפני השינה, בהכרח התעוררו סכסוכים וּויכוחים בינינו אם לכבות את האור אם לא.
גם לא היה שטיחון ליד כל מיטה או שטיח גדול אחד באמצעו של כל חדר. וכי למה צריך שטיח? הרי הוא רק יפריע. הרי "צריך לשפוך הרבה מים על הריצפה כל יום ויום כדי שתהיה נקייה ובקיץ גם קרירה." כי אפילו מאווררים לא היו לנו ובלילות ישנו כולנו בחוץ והמים על הריצפה מילאו תפקיד מצנן חשוב. תמונות לא תלו המטפלות על הקירות כי לא חשבו שיש צורך לקשטם, ורק משבגרנו הישגנו רפרודוקציות והתחלנו לקשט את החדרים. שמחנו בייחוד עם תמונותיו של הצייר חבר הקיבוץ, יוסק'ה צ'פלין הזכור לטוב, שנהג לתת לכל אחד מאיתנו ציור נוף של הקיבוץ ליום הולדתו. ("כי איך נשיג תמונות אחרות").
במקלחת המשותפת שלנו, שהיתה פשוטה בתכלית, היו מונחות מברשות השיניים הזהות שלא תמיד הקפדנו להשתמש בהן למרות הפיקוח עלינו (מי חשב אז על היגיינת הפה?) אפילו המסרקות היו זהים וגדולים וככל הזכור לי, היו משותפים לכל. חפצינו כולם היו, אם כן, נקיים, מסודרים, פונקציונליים, ללא כל קישוט, זהים לכולנו, וללא כל סימן ליופי, לטעם אסתטי אישי או לזהות המינית.
עיקרון נוסף כנראה עמד מאחוריהם: להמעיט ככל האפשר את הנטייה האנושית ל"רכוש אישי", לחנכנו לגדול כיצורים אנושיים שאין בהם שאיפה לצבירת רכוש, כשם שההורים שלנו חינכו את עצמם.
ומעֵבר לכל אלה, במחסן הבגדים, בסנדלריה, בחדר האוכל, בנגריה או במסגרייה, הוכן הכול עבורנו ללא כל התייעצות עימנו. עד שעלינו לתיכון "בית ירח" חינכו אותנו, למעשה, לא רק לוַתֵר על הטעם האישי, אלא גם לקבל את הסמכות הבוגרת כיודעת כל ומחליטה עבורנו. כשם שהמורה יודע הכול בכיתה, כך חינכו אותנו להאמין, שהחברים יודעים בקיבוץ בדיוק מה דרוש לנו ומה טוב לנו. אנחנו רק ילדים. לטובתנו ראוי שנקבל את בחירותיהם. גם בלבוש. וקיבלנו. ברצון או לא.
בעקיפין דווקא הפחיתו כל אלה את המתחים של קִנאה ושל תחרות בינינו ויכולנו לחוש את עצמנו מאוחדים מול העולם ומול עולם המבוגרים. ומכיוון שלא היכרנו עולם אחר וחיינו בעולם נטול כסף ורכוש פרטי, עבר זמן לא מועט עד שהבַנו את המגבלות שהוטלו עלינו. ובכל זאת, מעולם לא התנערנו ממש מהן, לטוב ולרע.
ב. הפרת עקרון השוויון בעבודה והשפעתו על הלבוש
בהקשר זה של הלבוש התעוררה סוגייה נוספת, זו של שוויון הנשים והגברים בעבודה, שהיה אידאל קיבוצי בראשיתו. על אף מהפכנותם של הורינו בהיבטים כה רבים של חייהם, כבר מראשית התגבשותם כקבוצה בשולי המושבה חדרה, הם הלכו והיפנו את החברוֹת למקצועות נשיים בנוסח הבתים שמהם באו ובהם מרדו. והאמת היא שבמידה רבה החיים גרמו לכך. החברות עסקו בהכנת האוכל במטבח המשותף, בכביסת הבגדים וכמובן גם בתפירתם ובתיקונם. די מהר חדלו החברות להיות שותפות לעבודות הקטיף בפרדס והמירו את הניסיון המהפכני להיות שווֹת לגברים – בעבודות נשיות מסורתיות, כמו עבודות ניקיון ולא כל שכן טיפול בילדים הראשונים שנולדו להם. עם ההתיישבות במסדה כבר נחלקו העבודות במובהק בין גברים לנשים וזה הביא להשפעה גוברת של הגברים בהחלטות של אסיפות החברים, ולא ייאמן – גם על הלבוש.
הגברים, ורק כמה נשים יוצאות דופן, עבדו ברפת, בלול, בטיפול בסוסים ובחמורים, בנגריה, במסגרייה ובמטעים, ונזקקו לבגדים קשוחים הולמים. ואילו הנשים הופקדו על התחומים הנשיים המסורתיים. רק בודדות מהן עבדו בלול, שנחשב למקום עבודה נוח יותר לאִשה, ובכל זאת היקנה להן בעיני הכול אופי "גברי", קשוח וסגור יותר.
אפילו קלארה היפה, בת כיתתה של אמא מאקרמן, סבלה מדימוי זה שהעיב על יופייה, לא כל שֶכֵּן טובה הררי, אימו של איתן בן כיתתי שנפל בשירותו בצנחנים, ורעייתו של סנדר שעבד עימה בלול. אבל לבושן של רוב הנשים רוכך, נעשה עדין יותר, בעל צבעוניות פשוטה, שמלות יותר מתנפנפות או מכנסיים קצרים עם גומיות דומים יותר לחצאיות.
לעומת זאת אותנו, ילדיהם הראשונים, חינכו כראוי לגילנו, במשך שנים – לעבודה פיסית זהה לבנים ולבנות. מילדותנו עבדנו יחדיו גם בחום הגדול ובחמסינים של עמק הירדן בגן הירק, בכרם, בלול ואפילו בבננות, שם קצצנו את הענפים היבשים בסכינים גדולות המיועדים לכך. זו היתה לנו, הבנות, עבודת פרך אפילו יותר מהבציר או מליקוט הגזר בערוגות גן הירק ותלישתם מן הקרקע. כמובן מאליו לא נשלחנו לעבוד בענפי מלאכה שהצריכו מומחיות, כגון בסנדלריה, בנגריה ובמסגרייה, אבל גם הבנים לא עבדו שם, אלא במקרים נדירים. גם את עבודות הניקיון ב"בית הילדים" ביצענו כמובן מאליו אנחנו כולנו על פי תורנות קבועה מראש ובנים ובנות יחדיו.
ג. המרד שלי בהפרת השיוויון בענף הרפת
ענף הרפת נחשב אז לטריטוריה עצמאית, שבה "מלַך" ראובן דמלין, שמומחיותו בגידול פרות ועגלים באה לו מבית אביו, מהחווה שהיתה להם בדרום אפריקה. הוא סירב לקבל את הבנות לעבודה ברפת כיוָן שראה בנו "חלשות ובלתי מתאימות", אבל הוא גם לא נטה לקבל בנים לעבודה, לבד מטוביה, שנראה לו מתאים, חרוץ ואוהב בעלי חיים. והאמת, הוא לא טעה. גם הבנים לא שמחו לטייל בתוך הזבל. מה שברור הוא, שבשעות העבודה היה לבושנו קשוח ודומה לזה של הורינו.
עם זאת, עקרון השוויון בעבודת הכפיים הוסיף להתקיים, ככל הזכור לי, רק עד סיום בית הספר היסודי. לאחר מכן, בתהליך מודרג, נשלחנו הבנות לעבודות נשיות מסורתיות, בייחוד בבתי הילדים ובמטבח, אבל גם במחסן הבגדים ובמכבסה. לא הצטערנו על כך, כי העבודה הפיסית היתה קשה לנו, ודומה שגם "סידור העבודה" נאלץ לשנות את מקומות עבודתנו שעה שחסרו "ידיים עובדות" נשיות.
בפועל, עקרון השוויון הופר באופן בלתי צפוי וכביכול בלא כוונה ומוקדם יותר כבר ביסודי, שעה שהוחלט כי במסגרת שיעורי המלאכה ילמדו הבנים נגרוּת בסדנה מיוחדֶת, ואילו אנחנו, הבנות, נלמד תפירה וריקמה. וכי למה? על מנת שנוכשר לחיינו כנשים בוגרות. וכאן אני כבר הנפתי את דגל המרד. על אף סבלותַיי בעבודה הפיסית בגן הירק, בכרם ובבננות, סירבתי לקבל את הגזֵירה. זו נראתה לי מפלה מראש בין המקצוע הגברי לזה הנשי.
הסירוב הזה לא היה מיקרי. גם לא הצטרפו אליי בנות אחרות. שהרי אף אחת מאיתנו לא שאפה ללמוד נגרות. אבל לי היה העניין עקרוני. כבר מילדותי המוקדמת סירבתי להשלים עם המיגבלות המוטלות, להבנתי, על בת. התקנאתי בבנים שכוחם הפיסי רב יותר והם מסוגלים לעבוד ולשחק משחקים שונים ממשחקי הבנות. שאפתי להוכיח להם שאפשר להיות בת ועם זאת כמותם, שאני יכולה לשחק במשחקי כדור בדיוק כמוהם – זה היה הספורט היחידי שהייתי טובה בו – ולגלות חוסן גופני.
אפילו דימיתי לחוש ביחס מפלה של החברים אלינו הבנות. נדמה היה לי שהם מתייחסים אלינו בזילזול מסויים, בעוד הם מגלים הערכת יתר לבנים. תמיד ניסיתי, ובלא הצלחה, להצטרף למשחקי הבנים רק על מנת להוכיח שאני בת עם יכולת שלהם, ואפילו ההצטיינות שלי בלימודים נבעה במידה רבה מצורך פנימי "להוכיח להם" מה בת יכולה לעשות.
ארנה גולן
המשך שלישי ואחרון יבוא
חלק שני
א. מה לבשנו אנחנו הילדים הראשונים של הקיבוץ ואיך נראו חדרינו?
ואנחנו, הילדים, מה היה לבושנו? כמובן מאליו, שלטו גם בבגדינו אותן נורמות כבחיי המבוגרים. ובכל זאת היה הבדל קל. בהיותנו הילדים הראשונים וכולנו להורינו "צברים חמודים ומתוקים", הם התירו לעצמם לקשט אותנו, ובייחוד בימי חג, בבגדים נאים יותר, לסרק אותנו היטב, לקלוע לבנות שתי צמות דקיקות, לאו דווקא לשם יופי אלא לסדר ולניקיון. אפילו חצאיות כחולות הלבישו לנו אז ורצועות בד החזיקו אותן על כתפינו. אבל בחיי יום-יום היה לבושנו נקי, מסודר ופשוט שבפשוטים, ואף כי היה שוני הכרחי בין בגדי הבנים לבגדי הבנות, היו בגדינו המעטים דומים למדי לבגדי הבנים וצנועים כמותם.
בימים שבהם נולדנו איש לא העלה בדעתו לציין בלבוש בקולקטיב החלוצי את זהותו המינית של הרך הנולד, לא בצבע לבושו התינוקי ולא בגזרתו. איש לא חשב, למשל, על הצבע הוורוד לתינוקת והכחול לתינוק. שלא כנהוג היום, היו לכולנו מצעים לבנים מבד גס, שמחירו נמוך והוא עמיד בכביסה במכבסה הקיבוצית. היה במצעים הללו כדי למלא היטב את תפקידם, לעטוף את המזרן שהיה ממולא בקש, אך על יופי ואסתטיקה, לא כל שכן על זהות מינית, לא חשב איש. אמצעים כספיים לא היו אך גם לא היה צורך ב"מותרות". בגדינו נתפרו במחסן הבגדים והחברות שעבדו שם עשו עבודה "מצוינת" לדעת הורינו. משגדלנו מעט הן תפרו לבנות חצאיות כחולות עם כתפיות, שהיו נאות בהחלט גם לדעתנו, חולצות לבנות מכופתרות מלפנים וגם מכנסיים קצרים הולמים. בסנדלריה הכינו למעננו לכל אחד זוג נעליים וזוג סנדלים. זה הספיק בהחלט. שהרי נעלנו אותם לעיתים רחוקות, ובקיץ העדפנו ללכת יחפים. בחורף אפילו קנו לנו מגפי גומי, "נהדרים" לדעת הורינו, אבל הם תמיד נתקעו בבוץ הסמיך והיו שנואים עלינו.
הייחוד בלבושנו הקיבוצי היה – באותה תקופה שגם קרובינו בעיר היו מעוטי אמצעים – שכולנו לבשנו אותם הבגדים עצמם. כשהוחלט במחסן לתפור בגד לבת – קיבלו כל הבנות בגד זהה וכך תפרו גם לבנים. "שוויון הרי צריך להיות פה," היה העיקרון, והוא נראה לנו בילדותנו טבעי ונכון. קיבלנו עלינו, כבדרך הטבע, את עקרון האוניפורמיות בלבוש. לא ראינו בו כל פגם ועד לגיל ההתבגרות לא חשנו, או לא היינו מודעים לצורך לתת ביטוי לטעם האסתטי האישי או לזהות המינית. נשיותנו המרומזת הוצנעה ונתגלתה רק בהבדלים קלים בין לבוש הבנים לזה של הבנות. רק עם ראשית גיל ההתבגרות חשנו בבעייתיות וחיפשנו דרכים עוקפות ולא הסתפקנו בתפקיד הלבוש כ"עלי תאנה".
בדומה ללבוש היו גם חפצינו ומטלטלינו מעטים ופשוטים. יצרו אותם לרוב בקיבוץ. בנגריה, בסנדלריה או במחסן, וגם הם היו זהים לכולנו. כאלה היו, למשל, ילקוטי בית הספר. הם היו תפורים מבד ונשאנו אותם בידינו ולא על הגב כנהוג היום. וכשם שהתיקים היו זהים, כך היתה גם תכולתם שהוענקה לנו בבית הספר. המחברות והספרים שקיבלנו היו מעטים ורק את חלקם לקחנו עימנו הביתה להכנת השיעורים. בתיק היה גם עט הציפורן, שנועד לכתיבה בדיו מן הקסת שהיתה קבועה בחור שבשולחן. על שעונים – שעוני יד או אפילו שעון קיר – לא חלמנו כלל, כשם שלא חלמנו על שום חפץ אישי (ואולי זה היה באמת סביר וקל יותר באותה תקופה שלא היה בה רדיו, פטיפון, טלפון נייד, או... מחשב).
המיטות שלנו, ארבע בחדר לארבע בנות או לארבעה בנים, היו צרות ופשוטות, פרי עמלם של עובדי המסגרייה. לימים הן כונו "מיטות סוכנות", ועליהן הונחו מזרנים קשים. אז גם סברו שהקשיחות תתרום לבריאות הגב. לא היתה, כמובן, ארונית אישית ליד כל מיטה, לא כל שכן שלא חשבנו על מנורת קריאה שתעמוד עליה לצד כל מיטה, שהרי בילדותנו היתה לכולנו "שעת השכבה" אחידה וכיבוי אורות אחיד. כשהתבגרנו מעט ואחדים מאיתנו רצו לקרוא לפני השינה, בהכרח התעוררו סכסוכים וּויכוחים בינינו אם לכבות את האור אם לא.
גם לא היה שטיחון ליד כל מיטה או שטיח גדול אחד באמצעו של כל חדר. וכי למה צריך שטיח? הרי הוא רק יפריע. הרי "צריך לשפוך הרבה מים על הריצפה כל יום ויום כדי שתהיה נקייה ובקיץ גם קרירה." כי אפילו מאווררים לא היו לנו ובלילות ישנו כולנו בחוץ והמים על הריצפה מילאו תפקיד מצנן חשוב. תמונות לא תלו המטפלות על הקירות כי לא חשבו שיש צורך לקשטם, ורק משבגרנו הישגנו רפרודוקציות והתחלנו לקשט את החדרים. שמחנו בייחוד עם תמונותיו של הצייר חבר הקיבוץ, יוסק'ה צ'פלין הזכור לטוב, שנהג לתת לכל אחד מאיתנו ציור נוף של הקיבוץ ליום הולדתו. ("כי איך נשיג תמונות אחרות").
במקלחת המשותפת שלנו, שהיתה פשוטה בתכלית, היו מונחות מברשות השיניים הזהות שלא תמיד הקפדנו להשתמש בהן למרות הפיקוח עלינו (מי חשב אז על היגיינת הפה?) אפילו המסרקות היו זהים וגדולים וככל הזכור לי, היו משותפים לכל. חפצינו כולם היו, אם כן, נקיים, מסודרים, פונקציונליים, ללא כל קישוט, זהים לכולנו, וללא כל סימן ליופי, לטעם אסתטי אישי או לזהות המינית.
עיקרון נוסף כנראה עמד מאחוריהם: להמעיט ככל האפשר את הנטייה האנושית ל"רכוש אישי", לחנכנו לגדול כיצורים אנושיים שאין בהם שאיפה לצבירת רכוש, כשם שההורים שלנו חינכו את עצמם.
ומעֵבר לכל אלה, במחסן הבגדים, בסנדלריה, בחדר האוכל, בנגריה או במסגרייה, הוכן הכול עבורנו ללא כל התייעצות עימנו. עד שעלינו לתיכון "בית ירח" חינכו אותנו, למעשה, לא רק לוַתֵר על הטעם האישי, אלא גם לקבל את הסמכות הבוגרת כיודעת כל ומחליטה עבורנו. כשם שהמורה יודע הכול בכיתה, כך חינכו אותנו להאמין, שהחברים יודעים בקיבוץ בדיוק מה דרוש לנו ומה טוב לנו. אנחנו רק ילדים. לטובתנו ראוי שנקבל את בחירותיהם. גם בלבוש. וקיבלנו. ברצון או לא.
בעקיפין דווקא הפחיתו כל אלה את המתחים של קִנאה ושל תחרות בינינו ויכולנו לחוש את עצמנו מאוחדים מול העולם ומול עולם המבוגרים. ומכיוון שלא היכרנו עולם אחר וחיינו בעולם נטול כסף ורכוש פרטי, עבר זמן לא מועט עד שהבַנו את המגבלות שהוטלו עלינו. ובכל זאת, מעולם לא התנערנו ממש מהן, לטוב ולרע.
ב. הפרת עקרון השוויון בעבודה והשפעתו על הלבוש
בהקשר זה של הלבוש התעוררה סוגייה נוספת, זו של שוויון הנשים והגברים בעבודה, שהיה אידאל קיבוצי בראשיתו. על אף מהפכנותם של הורינו בהיבטים כה רבים של חייהם, כבר מראשית התגבשותם כקבוצה בשולי המושבה חדרה, הם הלכו והיפנו את החברוֹת למקצועות נשיים בנוסח הבתים שמהם באו ובהם מרדו. והאמת היא שבמידה רבה החיים גרמו לכך. החברות עסקו בהכנת האוכל במטבח המשותף, בכביסת הבגדים וכמובן גם בתפירתם ובתיקונם. די מהר חדלו החברות להיות שותפות לעבודות הקטיף בפרדס והמירו את הניסיון המהפכני להיות שווֹת לגברים – בעבודות נשיות מסורתיות, כמו עבודות ניקיון ולא כל שכן טיפול בילדים הראשונים שנולדו להם. עם ההתיישבות במסדה כבר נחלקו העבודות במובהק בין גברים לנשים וזה הביא להשפעה גוברת של הגברים בהחלטות של אסיפות החברים, ולא ייאמן – גם על הלבוש.
הגברים, ורק כמה נשים יוצאות דופן, עבדו ברפת, בלול, בטיפול בסוסים ובחמורים, בנגריה, במסגרייה ובמטעים, ונזקקו לבגדים קשוחים הולמים. ואילו הנשים הופקדו על התחומים הנשיים המסורתיים. רק בודדות מהן עבדו בלול, שנחשב למקום עבודה נוח יותר לאִשה, ובכל זאת היקנה להן בעיני הכול אופי "גברי", קשוח וסגור יותר.
אפילו קלארה היפה, בת כיתתה של אמא מאקרמן, סבלה מדימוי זה שהעיב על יופייה, לא כל שֶכֵּן טובה הררי, אימו של איתן בן כיתתי שנפל בשירותו בצנחנים, ורעייתו של סנדר שעבד עימה בלול. אבל לבושן של רוב הנשים רוכך, נעשה עדין יותר, בעל צבעוניות פשוטה, שמלות יותר מתנפנפות או מכנסיים קצרים עם גומיות דומים יותר לחצאיות.
לעומת זאת אותנו, ילדיהם הראשונים, חינכו כראוי לגילנו, במשך שנים – לעבודה פיסית זהה לבנים ולבנות. מילדותנו עבדנו יחדיו גם בחום הגדול ובחמסינים של עמק הירדן בגן הירק, בכרם, בלול ואפילו בבננות, שם קצצנו את הענפים היבשים בסכינים גדולות המיועדים לכך. זו היתה לנו, הבנות, עבודת פרך אפילו יותר מהבציר או מליקוט הגזר בערוגות גן הירק ותלישתם מן הקרקע. כמובן מאליו לא נשלחנו לעבוד בענפי מלאכה שהצריכו מומחיות, כגון בסנדלריה, בנגריה ובמסגרייה, אבל גם הבנים לא עבדו שם, אלא במקרים נדירים. גם את עבודות הניקיון ב"בית הילדים" ביצענו כמובן מאליו אנחנו כולנו על פי תורנות קבועה מראש ובנים ובנות יחדיו.
ג. המרד שלי בהפרת השיוויון בענף הרפת
ענף הרפת נחשב אז לטריטוריה עצמאית, שבה "מלַך" ראובן דמלין, שמומחיותו בגידול פרות ועגלים באה לו מבית אביו, מהחווה שהיתה להם בדרום אפריקה. הוא סירב לקבל את הבנות לעבודה ברפת כיוָן שראה בנו "חלשות ובלתי מתאימות", אבל הוא גם לא נטה לקבל בנים לעבודה, לבד מטוביה, שנראה לו מתאים, חרוץ ואוהב בעלי חיים. והאמת, הוא לא טעה. גם הבנים לא שמחו לטייל בתוך הזבל. מה שברור הוא, שבשעות העבודה היה לבושנו קשוח ודומה לזה של הורינו.
עם זאת, עקרון השוויון בעבודת הכפיים הוסיף להתקיים, ככל הזכור לי, רק עד סיום בית הספר היסודי. לאחר מכן, בתהליך מודרג, נשלחנו הבנות לעבודות נשיות מסורתיות, בייחוד בבתי הילדים ובמטבח, אבל גם במחסן הבגדים ובמכבסה. לא הצטערנו על כך, כי העבודה הפיסית היתה קשה לנו, ודומה שגם "סידור העבודה" נאלץ לשנות את מקומות עבודתנו שעה שחסרו "ידיים עובדות" נשיות.
בפועל, עקרון השוויון הופר באופן בלתי צפוי וכביכול בלא כוונה ומוקדם יותר כבר ביסודי, שעה שהוחלט כי במסגרת שיעורי המלאכה ילמדו הבנים נגרוּת בסדנה מיוחדֶת, ואילו אנחנו, הבנות, נלמד תפירה וריקמה. וכי למה? על מנת שנוכשר לחיינו כנשים בוגרות. וכאן אני כבר הנפתי את דגל המרד. על אף סבלותַיי בעבודה הפיסית בגן הירק, בכרם ובבננות, סירבתי לקבל את הגזֵירה. זו נראתה לי מפלה מראש בין המקצוע הגברי לזה הנשי.
הסירוב הזה לא היה מיקרי. גם לא הצטרפו אליי בנות אחרות. שהרי אף אחת מאיתנו לא שאפה ללמוד נגרות. אבל לי היה העניין עקרוני. כבר מילדותי המוקדמת סירבתי להשלים עם המיגבלות המוטלות, להבנתי, על בת. התקנאתי בבנים שכוחם הפיסי רב יותר והם מסוגלים לעבוד ולשחק משחקים שונים ממשחקי הבנות. שאפתי להוכיח להם שאפשר להיות בת ועם זאת כמותם, שאני יכולה לשחק במשחקי כדור בדיוק כמוהם – זה היה הספורט היחידי שהייתי טובה בו – ולגלות חוסן גופני.
אפילו דימיתי לחוש ביחס מפלה של החברים אלינו הבנות. נדמה היה לי שהם מתייחסים אלינו בזילזול מסויים, בעוד הם מגלים הערכת יתר לבנים. תמיד ניסיתי, ובלא הצלחה, להצטרף למשחקי הבנים רק על מנת להוכיח שאני בת עם יכולת שלהם, ואפילו ההצטיינות שלי בלימודים נבעה במידה רבה מצורך פנימי "להוכיח להם" מה בת יכולה לעשות.
ארנה גולן
המשך שלישי ואחרון יבוא
משה גרנות
אושיית תרבות
על ספרו של נעם סמל "כניסת אמנים – זיכרונות וסיפורים מן החזית של התרבות הישראלית"
מטר, 2023, 376 עמ'
נעם סמל, מחבר האוטוביוגרפיה שלפנינו, מציין בכותרת משנה שמדובר בזיכרונות ובסיפורים – ובאמת אין בספר זה רק כרוניקה של קורות התיאטרון העברי במשך למעלה מחמישים שנה, אלא גם קטעים שניתן לסווגם כספרות יפה.
אמנם הוא העניק את התואר משוררת וסופרת לרעייתו המחוננת המנוחה, נאוה סמל לבית ארצי, אבל באמת הקורא בספר זה נרגש לפעמים עד דמעות לנוכח תיאורים דרמטיים, ואף טרגיים, הכרוכים בגיבורים הרבים של הספר, כגון תיאור עלייתה המטאורית של ענת גוב, אישיותה המדהימה, הנתינה שלה בסתר, העמידה האיתנה שלה אל מול גזירות השלטון, וסופה המעורר השתאות. צריך טונות של כישרון כדי להתמודד עם המטלה לסקור באמפתיה את חייה ואת סופה. דברים דומים ניתן לומר על תיאור חייהם הפרטיים והמקצועיים של עמרי ניצן, חנוך לוין, וכן – נאוה, רעייתו המחוננת והנערצת. על כישרונו הספרותי של נעם סמל ארמוז גם להלן בתיאור סיטואציות אחדות, יותר שמחות.
הענקתי למחבר את התואר "אושיית תרבות", כי באמת קשה להגזים בחשיבותו של התפקיד המרכזי שנשא נעם סמל באחד הנתיבים המרכזיים של התרבות, הלא הוא התיאטרון, שחומן בתוכו אינספור ענפים של מעשה האמנות, שהמשחק על הבמה הוא רק אחד השלבים בעשייה הנראים לעין. קדמו לו הרי המחזה הכתוב, שהוא ממיטב הספרות, העיבוד, על הרוב התרגום, הדיון המקדים, הבימוי, הכוריאוגרפיה, המוזיקה, עיצוב התפאורה, התאמה של שחקן לדמות הבדויה (חובה על המנהל האמנותי להיות פסיכולוג!), אינספור חזרות, הציפייה מורטת העצבים לפסק דינו של המבקר (סוגה נוספת של ספרות), שלעיתים במשיכת קולמוס מבטל עבודה ענקית של אינספור גורמים (המחבר מרמז בנדון לביקורותיהם של מיכאל הנדלזלץ, שוש אביגל ושוש ויץ).
המפגש הראשון עם העולם הפנימי מפעים הלב של הבמה אירע בנסיעה ללונדון ב-1967, כאשר עדי, אחיו הגדול של נעם, מפגיש אותו עם ג'ים מוריסון, ובעקבות כך עם ארבעת מופלאי החיפושיות, אשר (מדהים!) הגיעו למצעד הפזמונים האנגלי במקום השני, כאשר העופרים שלנו הגיעו למקום הראשון.
נעם סמל הועיד את עצמו להיות עורך דין, ולאחר לימודי משפטים הוא ערך סטאז' אצל דב שילנסקי, לימים יו"ר הכנסת, אלא שהגורל רצה אחרת – הוא נשאב אל העולם הקסום הזה של התיאטרון – בהתחלה כאמרגן "נערי החצר", אמרגנו של מייק ברנדט, מנהל הפקה אצל פשנל הגדול ("צץ וצצה" – ערב שירי נתן אלתרמן), ולימים אמרגן עצמאי. בתקופה הזאת הוא אביהן של הפקות אדירות כמו "חומש לידער" (על כך גם בהמשך), "איך זה שכוכב אחד מעז" עם מתי כספי, "משחק 26","גבר הולך לאיבוד", "לילה לא שקט", עם שלמה ארצי, שמופיע לימים בווינה ובריסל, "פרצוף של צועני", "מאזן אהבות", "יומן פגישות" עם יוסי בנאי, "הכלה וצייד הפרפרים" עם יוסי בנאי וגילה אלמגור, "מתש"ח באהבה" עם אריק לביא. לנעם יש אפילו ניסיון במשחק – כבגין במחזה "נפילים". נעם מארח את נינה סימון ואת ג'יין פונדה.
העשייה האדירה של נעם סמל בתיאטרון המסחרי ניתבה אותו לכס המנכ"ל של התיאטרון הרפרטוארי – "תיאטרון חיפה". כאן הוא אביהן של ההצגות "שיינדלה", "המשיח" של מרטין שרמן, "המשפט" של פרנץ קפקא, "נפש יהודי" של יהושע סובול (שהוצג גם בפסטיבל אדינבורו), "גטו" של יהושע סובול, "פטפוטים על הנילוס" של נגיב מחפוז (לאחר ביקור יחד עם פרופ' ששון סומך אצל הסופר בבית קפה באלכסנדריה), "הזכייה הגדולה", של שלום עליכם בכיכובו של מכרם חורי, "האופסימיסט" של אמיל חביבי, "הקיץ של אביה" של גילה אלמגור, "סינדרום ירושלים" של יהושע סובול (רשימה חלקית).
לנעם סמל נועדה תקופה של ארבע שנים של עשייה שונה, כשהוא זוכה במכרז (אליו נרשמו מאות מועמדים!) למשרת קונסול תרבות בארה"ב. בתקופה זאת הוא מפיץ את ספרו של יורם קניוק "אדם בן כלב" ואת ספרו של עמוס עוז "קופסה שחורה". הוא משתתף באירועים אשר מזמנים אותו ואת רעייתו להכרות קרובה לעמוס עוז, ארתור מילר, מריל סטריפ, ניל סיימון, יבגני יבטושנקו (עמו נפגש שנתיים קודם גם בדאצ'ה שלו בפרוורי מוסקבה), אלן גינסבורג, ליאונרד ברנשטיין. נעם נפגש גם עם אלי ויזל, שלמרבה הפליאה ביקר קשות את "גטו", מחזה שזכה בלונדון בפרס לורנס אוליבייה, והוצג גם מאחורי מסך הברזל. נעם ונאוה נדהמים עד כמה עבור העילית של יהדות ארצות הברית – מדינת ישראל איננה אלא אפיזודה חולפת.
תוך כדי שירתו כקונסול בארה"ב, נעם סמל עורך חפיפה לקראת תפקידו כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי. למרות שעמרי ניצן "בגד" בנעם כשהיה מנכ"ל תיאטרון חיפה, הוא רוצה בו כמנהל אמנותי, ואף מתעמת על כך עם שלמה להט, שרוצה את ציפי פינס. בבית הקאמרי עובד המנכ"ל עם יוצרים מהליגה העליונה: חנוך לוין, שמואל הספרי, מיקי גורביץ'. בעיקר מתבלט חנוך לוין שיוצר תיאטרון כמו גשם נדבות: "את ואני והמלחמה הבאה" "קטשופ", "חפץ", "הפטריוט", "הזונה מאוהיו", "רצח", "אשכבה", "הבכיינים". התלהבותו הכנה של נעם סמל משתי היוצרות עדנה מזי"א וענת גוב מוליכה אל מחזות פורצי דרך של השתיים (כתיבה, בימוי) "סיפור משפחה", "המורדים", "הורדוס", "חברות הכי טובות", "עקר בית", "ליזיסטרטה 2000", "משפחה חמה", "סוף דבר".
כידוע, תיאטרון ציבורי, כמו גם המוסדות להשכלה גבוהה, האמונים על מצוינות, אינם יכולים לקיים את עצמם ללא סיועם של נציגי השלטונות, וללא תרומות. אשר על כן מוסדות כאלה מקימים אגודות ידידים שאמונות על איסוף תרומות. נעם סמל מצליח לגייס את לאה רבין כנשיאת אגודת הידידים הבינלאומית של תיאטרון הקאמרי, ובדרך זאת הופך גם ראש הממשלה, יצחק רבין, לידיד התיאטרון, וידיד אישי של נעם סמל עצמו, כשהוא מתוודע אל תכונותיו התרומיות של מנהיג זה. כדי להבין עד כמה לאה רבין הייתה מגויסת לתפקיד שלקחה על עצמה, אזכיר שהיא היתה מוכנה להשתתף בחתונת בתו של טייקון יהודי ארגנטינאי, משום שזה היה מוכן בתמורה לתרום מיליון דולר לתיאטרון.
הספר מתאר איך עמרי ניצן ונעם סמל "דגו" את איתי טיראן משנה ג' בבית צבי אל מרכז העשייה של תיאטרון הקאמרי, שמעתיר על התיאטרון במשחק ובבימוי את "גטו", "יתוש בראש", "וויצק", "סיראנו דה ברז'ראק", "אופרה בגרוש", "מפיסטו", "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי", "איש קטן מה עכשיו", "תמונות מחיי נישואין".
וכן, לאחר שפרש מהקאמרי, מונה נעם סלע, רב המעש, למנכ"ל תיאטרון "הבימה".
מעניינים הקשרים שיצר נעם סמל עם עולם התרבות הערבי: נעם מזכיר בספר זה את המעשים המפלצתיים שעורכים פנטים פלסטינאים כנגד האוכלוסייה היהודית – מוזכרים הפיגוע בדולפינריום, בכביש החוף בדיזנגוף ב-1994, כשלנגד עיניו התגוללו מתים ופצועים על הכביש, ויוסי כרמון, שהיה עד עימו לזוועה, פלט: "נאצים!" למרות מעשי הזוועה האלה, שחלק לא מבוטל מערביי ארץ ישראל רואים אותם כלגיטימיים, נעם הביע עניין ורצון להכיר את עולם התרבות הערבי. הוא נוכח לדעת, למשל, שבירדן אין בכלל תיאטרון רפרטוארי, ושחקנים מוזמנים להופיע בבתי עשירים – מה שאצלנו היו מכנים בשם חלטורה. הוא מזמין קומיקאי ירדני להופיע בארץ, וההופעה בארץ ציונית נחשבה לו לחטא לא יכופר – כך נראה שלום נוסח ערב! נעם ופרופ' ששון סומך נוסעים לאלכסנדריה [לא בקהיר?] לפגוש את הסופר נגיב מחפוז, ושם פוגשים מדען אטום (לא פלאח בור!) הטוען שהשואה היא המצאה נכלולית של היהודים. את דמי הזכויות על "פטפוטים על הנילוס", נעם מגיש למחפוז מתחת לשולחן, ועל כך שהסופר הגדול צידד בשלום, התנקשו בחייו – שוב, שלום נוסח ערב!
בכהנו כמנכ"ל תיאטרון חיפה, עיר מעורבת יהודית וערבית, נעם משבץ בתפקידים מרכזיים את השחקנים מכרם חורי ב"הזכייה הגדולה", יוסוף אבו ורדה ב"נפש יהודי". מסתבר שסמואל בקט לא היה מוכן להעניק זכויות על "מחכים לגודו" עד שנודע לו שהשחקנים ערבים! יוסוף אבו ורדה זכה בפרס אקו"ם, אבל לאחר ששמע את דברי שרת התרבות, מירי רגב, הוא יצא מהאולם, ונעם סמל לקח את הפרס בהיעדרו. נעם היה גם שושבינו של המחזה הדו-לשוני – עברי – ערבי – "פלונטר".
בסימפוזיון שנערך ברומא ב-1999 נעם פוגש את מנהל התיאטרון הסורי ריאד סאאד. הם משוטטים לילות שלמים ברחובות רומא, שם נודע לנעם כי אפילו הצגת "אנטיגונה" נחשבה בעיני המשטר הסורי כחתירה תחת השלטון: ריפעת אסד, אחיו של הנשיא, הגיע לאולם החזרות עם חבורת קלגסים וחורר את האולם בצרורות אוטומטיים. צלמים ישראלים זריזים צילמו את השניים, ועובדה זאת היתה כמעט גורמת לחיסולו, לולא נעם התראיין לעיתון הלונדוני "אל-חיאת", שבו הוקיע את הצלמים והודיע שלא היה ביניהם שום שיג ושיח.
נעם מעוניין להמחיז את הנובלה של ע'סאן כנפאני, מאחר שיש בה, באורח נדיר, הכרה במוראות השואה. כנפאני, שהיתה לו כנראה מעורבות בטבח היפני בשדה התעופה לוד ב-1972, נהרג מפיצוץ במכוניתו, והאשם המיידי באירוע היה המוסד, הגם שייתכן מאוד שמדובר בתאונת עבודה של המחבלים עצמם. יש בארץ התנגדות גדולה שיצירה של איש החזית העממית של הפתח תוצג בתיאטרון ישראלי. מסתבר שהאלמנה של כנפאני התנגדה שהמחזה יוצג מחוץ לישראל[?].
למרות הסגירות כלפי ישראל, נעם סמל חיפש כל דרך ליצור קשרים תרבותיים עם העולם הערבי, ובראש ובראשונה עם ערביי ארץ ישראל, וגם על כך מגיעה לו תודה גדולה.
הבטחתי להצביע על הכישרון הספרותי של נעם סמל. כמוצהר, הוא התכוון להביא בפני הקוראים כרוניקה של התיאטרון העברי בחמישים השנים האחרונות, ותפקידו במארג זה. אבל באמת יש קטעים בספר הזה שחורגים מתבנית הכרוניקה לכדי ספרות יפה. וקודם הערה: מדוע אוהבים כל כך לשמוע/לקרוא סיפורים? הציעו הרבה הסברים, ביניהם הסברו של עמוס עוז כי בעיניו הסופר הוא מעין מכשף של השבט, כלומר, יש בסיפור משהו מכשף.
אני מרשה לעצמי להידחק בין גדולים כדי להביע דעתי בנדון: האדם מתוודע די מהר בשנות חייו שהוא בן תמותה, ויודע שמספר החוויות שיחווה בחייו מוגבל, אשר על כן, הוא מעוניין להכיר את עלילותיהם וחוויותיהם של אחרים, כביכול כדי להפוך אותן לקניינו, זה הרי ממש דומה לרכילות טובה. ובכן, חוויות כאלו בעולם התיאטרון יש למכביר, ונעם סמל מצליח להעביר אותן לקורא בכישרון ספרותי מעורר התפעלות.
הרי קצת דוגמאות: חזרה אחרונה לפני הצגת "חומש לידער" של איציק מאנגר, שבה אמורה לצפות גם ראש הממשלה, גולדה מאיר. שרגא פרידמן, הוא "אברהם" במחזה, מת באורח פתאומי. מזעיקים את גדעון זינגר מווינה כדי למלא את מקומו, ורק כשהגיע ארצה, מסתבר שאינו יודע יידיש! הפתרון הוא פנטסטי לחלוטין, ומתואר לעילא ולעילא.
האהבה שבין גדי יגיל וירדנה ארזי, שניהם נשואים לאחרים, גורמת להפסד גדול לסמל, וכמעט להתאבדותה של ארזי.
יוסי בנאי בהליכי גירושין רעים מאילנה בשל אהבתו לאביבה רוזנטל, וכשהוא מבקש לסנגר על סמל, שמואל קראוס (השיכור? המסומם?) דוקר אותו במזלג.
נינה סימון, שהגיעה להופיע אצל סמל, מתרוצצת ערומה, ודורשת במפגיע שיסדרו לה בן זוג לטיולי הצליינות שלה בארץ הקודש.
ג'יין פונדה באה ארצה ומבקשת להיפגש עם עמוס עוז, והנה מתנפלים עליה בכותל, ונאלצים לגבס את רגלה.
הנשיא עזר וייצמן דורש לבטל את חגיגות היובל לקאמרי (1994), כי החזרות בבית הנשיא מפריעות לו לשנת הצהריים. יוסי ידין בקולו הסמכותי מצליח לרכך אותו, אבל את האירוע מפסיק עזר וייצמן באמצע כדי להשתתף בחתונת בתו של אדוארד סרוסי, אותו טייקון שהפקיד כל חודש כספים בחשבונו.
כשמבקשים לערוך חזרות למחזה של מוטי לרנר "פולארד", מגיעים אל סמל סדרה של אישים הקשורים לעניין (אביאם סלע, אליקים רובינשטיין, אן פולארד) בבקשה-דרישה לבטל את ההצגה, כדי לא להזיק חלילה לאפשרות החנינה לפולארד, כשהכוונה הנכונה היא להימנע מפרסום לא מחמיא להם עצמם. הייתה אפילו הצעה לפצות בכסף על ביטול ההצגה. נעם סמל מצליח לתמרן ביניהם, והצורה בה טיפל באן פולארד היא ממש מלאכת מחשבת.
פאטריק מארבר מסרב להעניק לנעם סמל את הזכויות על מחזהו "קרוב יותר", אבל נעם יוצר קשר עם אימו, אנג'לה מארבר, והיא נוהגת בבנה כמו "יידישע מאמע", נוזפת בו, במחזאי והתסריטאי הגדול, והוא נכנע, ומעביר לסמל את הזכויות למחזה שהיה גם סרט מצליח.
בספר מוקדש חלק נכבד לרעייתו המנוחה נאוה סמל, לאישיותה הממגנטת, ליצירותיה שזכו להד בינלאומי, אלא שעל נאוה סמל, שאת יצירותיה קראתי, כתבתי בעבר מספר רשימות, וגם ראיינתי אותה בדירתי, על כן לא ארחיב כאן, ורק אציין שמתוך המבחר הגדול של פרסים שזכו התיאטרונים שבהנהלתו של סמל אזכיר רק פרס ישראל במלאת 60 שנה לקאמרי (2004).
הספר חכם, כתוב בכישרון רב, וחושף אישיות מלאת קסם, ידע חובק עולם, נחישות ואהבה עזה לתיאטרון ולכל האנשים המאפשרים את קיומו.
משה גרנות
חנה סמוכה מושיוב
בית הספר
חלק ו'
התחלות חדשות – מערכת שונה
בחופשת הפסח, עניתי על מודעה בעיתון, שבה מחפשים, מורה לגיאוגרפיה במישרה מלאה, בבית ספר תיכון "דה-שליט" ברחובות. למרות שבשנים האחרונות ב"אופק" לִימדתי כלכלה והכנתי את התלמידים לבגרות, לא העזתי לחפש עבודה בהוראת הכלכלה (מקצוע שאין לי בו תואר). ברור היה לי שאצטרך ללמוד שוב את תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה, כדי להכין תלמידים לבגרות בתיכון בחמש יחידות.
הלכתי לראיון, וכעבור זמן מה, הוזמנתי לתת שם שיעור לדוגמא, אך לצערי, בתי, היתה מאושפזת, במצב קשה, עקב מחלה קשה, דלקת במוח, שלא היה ברור איך היא תצא ממנה. הייתי מרותקת אליה והודעתי שלא אוכל להגיע. ידעתי שאני עלולה לאבד את מקום העבודה הזה, שנראה לי פסגת השאיפות, למרות שמדובר בהחלפת מורָה שיוצאת לשנת שבתון, ובשנה לאחר מכן, אצטרך שוב לחפש עבודה. בינתיים אין על מה לדבר...
חשבתי שננעלו השערים ב"דה-שליט", אך לא! חלף זמן, החופשה הגדולה החלה, בתי הבריאה, ולא נותרה בה שום פגיעה מהמחלה הקשה, שאיימה על חייה. בוקר אחד הטלפון צלצל, על הקו מנהלת בית הספר. היא שאלה לשלום הבת, ובאותה נשימה הזמינה אותי לראיון נוסף. נפגשנו. אחרי השיחה איתה, אמרה לי שהתקבלתי, מבלי שנתתי שיעור לדוגמא, כי החופשה כבר החלה. היא הציעה לי חינוך כתה י', וגם הוראת כלכלה לבגרות 2 יחידות. נרגשת קבלתי את המשרה. בחיי נפתח עידן חדש. מדובר במערכת שונה לחלוטין, במקצוע שלי, בתלמידים אחרים, בבית ספר גדול של 8 כתות מקבילות. התרגשתי מאוד מהשינוי שאני הולכת לעבור. עבודה בבית ספר יוקרתי, ברחובות, תוסיף לי לווית חן, כי מדובר בבית ספר בעל שם. עלי לתת את כולי, כדי שאצליח ואוכיח שאני ראויה ללמד בו. לא אסע כל בוקר באוטובוסים לתל אביב בפקקים, אוכל לנסוע לרחובות במכונית, והדרך לא תארך יותר מחמש עשרה דקות.
היו לי כל התנאים להתחיל לעבוד באופן רציני, ולבטא את יכולותיי שצברתי במשך שבע עשרה שנים. העובדה שיש לי את כל ה"המסמכים" המתאימים, שמעידים שיש לי תואר ראשון ותעודת הוראה, ניסיון וותק של שבע עשרה שנים, ומכתב המלצה, נתנו לי ביטחון שהגעתי למקום הנכון. ידעתי שנקודת הכובד, תוסט מהבית והילדים לעבודה. בעצם רק כעת אני מתחילה לעבוד ברצינות, ואני שמחה שהיו לי קודם שנים פחות לחוצות, הן היו נחוצות לי כדי שאוכל לגדל את ילדיי בשקט, וכדי ללמוד היטב את המערכת, שעבורה אני נערכת. הרגשתי שהגיעה השעה שאני ראויה להימנות בצוות של מורים שמלמדים בבתי ספר עירוניים, שפעם פחדתי מהם. פחדתי שאני לא מספיק חזקה ומאומנת לקחת לי בהם חלק, כי העובדה שלא למדתי בבית ספר מסוג כזה, הפכה אותם למשהו בלתי מושג, ולא הרגשתי שיש לי הכשר ללמד בהם.
ילדיי גדלו, הם כבר לא תינוקות, כולם לומדים בבית ספר יסודי, ולי יש זמן להשקיע בעבודה. במהלך החופשה הגדולה למדתי את כל החומר בגיאוגרפיה לבגרות בחמש יחידות. רציתי לבוא מוכנה ולדעת מה עלי ללמד לאורך כל השנה. ידעתי, שידע הוא הכוח העיקרי שלי, ואני חייבת להתחמש בו, כדי שאיש לא יפיל אותי.
גרנו במושב בבית שבנינו בשכנות לבית הורי בעלי. למרות שהילדים כבר גדולים, לא רציתי שהם יחזרו לדלת נעולה, ביקשתי מחמותי שתבוא מדי בוקר לשלוח את הילדים לבית הספר וכשהם שבים, שתתן להם ארוחת צהריים שהכנתי עבורם. כך יכולתי לחסוך מטפלת. היתה לי מערכת שעות נוחה, ומלבד יומיים, לא הייתי זקוקה לעזרה. היה לי יום חופשי, שאותו הקדשתי לקניות ולניקיון הבית ולבישולים. זה לא היה פשוט, אך למדתי להיות יעילה ולהתארגן, כדי שאף אחד לא יתלונן.
בית הספר הפרטי קטן, שעבדתי בו לאורך שבע עשרה שנים, היה שונה במהותו, למרות שגם הוא מבטיח תעודת בגרות, אך הוא לא היה סלקטיבי, היו בו פחות לימודי העשרה, פחות כיתות, ופחות לחץ מההנהלה, ולא היתה בו היררכיה. הקשר עם המנהל היה ישיר והוא אלינו מבט הישיר.
אני מתחילה ללמוד את המערכת החדשה, כאילו נולדתי לתוכה. היחס לבית הספר, לתלמיד, להוריו, למורים האחרים שמלמדים, לישיבות, לטיולים, היה אחר לחלוטין. הייתי מוכנה לכך, שבית ספר אליטיסטי ותובעני, יצריך ממני יותר עשייה והרבה יותר שעות עבודה מחוץ לשעות הלימודים. אעשה הכול כדי להצליח ולהוכיח שאני מסוגלת. הייתי מוכנה לשחות במים העמוקים, ולהרגיש שאני חלק מהמורים הוותיקים.
מיד בהתחלה, הרגשתי שהבית הולך ונדחק הצידה, והעבודה משתלטת על כל כולי, הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. אני לא נשברת, אין דרך אחרת, אלפי מורות עושות זאת, וגם אני יכולה. אני חייבת ללמוד להתברג במערכת ולהיות חלק אורגני ממנה. אני חייבת להצליח לעמוד בכול החובות שעל כתפיי מוטלים. היה לי פחות זמן לבישולים, פחות זמן לאפייה, פחות זמן לניקיון הבית ולסידורים, ופחות זמן לשבת עם הילדים להכין איתם שיעורים ולראות מה הם לומדים. לא ויתרתי לעצמי, עשיתי הכול ביעילות ובהקרבה. התאמצתי והשתדלתי להיות יותר טובה. עשיתי הכול במסירות ובאהבה. הרגשתי חובה להוכיח שאני טובה.
לפני שהתחלתי ללמד ב"תיכון דה-שליט", דמיינתי שכול התלמידים שלומדים בו, הם ילדי פרופסורים מ"מכון ויצמן" ובני רופאים מבית חולים "קפלן" וכול התלמידים שם משתוקקים וצמאים ללמוד ולהגיע להישגים. כל אחד ידע שרחובות היא עיר המדע. חששתי שמא התלמידים שם יודעים יותר ממני, כי בבית דואגים להעשיר את עולמם, לטייל איתם בארץ ובעולם, ולחוד להם חידות גיאוגרפיות, וחלילה לי לא לדעת את המיקום של כל המדינות, האיים, הנהרות וההרים. ישבתי ולמדתי את כל האטלס בעל פה. גיאוגרפיה הוא מקצוע של אופקים רחבים, והוא נוגע בכל תחומי החיים. חייבים תמיד ללמוד להתעדכן ולהחכים, גם החדשות מספקות מידעים שונים על המתרחש ברחבי תבל, ובהם אפשר את השיעורים לתַבֵּל.
מסתבר שדמיון לחוד ומציאות לחוד. טוב שכך חשבתי, כי העליתי את הרף שדרשתי מעצמי. גיליתי שהתלמידים שם ילדים רגילים, מעט מאוד מחוננים, ילדי רופאים ופרופסורים, חלקם בינוניים ומעלה, ורבים הגיעו ממשפחות קשות יום מהפריפריה של רחובות, וכולם למדו יחד, כי מדובר באינטגרציה. כולם ישבו באותן כיתות-אם, רק בשיעורי אנגלית ומתמטיקה ובשיעורי מגמה, הם התפצלו להקבצות בהתאם ליכולתו ובחירתו של כל תלמיד. אחרי שראיתי את מעט המטענים הגיאוגרפיים שבאמתחתם, נחה דעתי! יש לי הרבה מה להעניק להם, כדי להביא אותם לרמת ידע בסיסית, שבאמצעותה יוכלו לגלות עולם.
גיליתי לאכזבתי, שמגמת הגיאוגרפיה מיועדת, בעיקר, לתלמידים החלשים ביותר, כי רק במקצוע הזה הם מסוגלים להצליח בבגרות, ולא בכימיה, ביולוגיה ובפיסיקה, שנחשבים למקצועות יוקרתיים, ובהם מתקבלים בעלי היכולות גבוהות שלומדים מתמטיקה ואנגלית חמש יחידות. כך שמלבד כיתות י', שלמדו שנה "גיאוגרפיה של המזרח התיכון" כשעורי חובה, רוב תלמידי המגמה היו חלשים, ובהתאם לכך גם המוטיבציה שלהם, המשמעת והנוכחות בשיעורים. שוב אני נופלת על תלמידים חלשים. אין ברירה, עם זה עליי להשלים!!!
לא כולם מתים ללמוד, ולא כולם שואפים להרחיב אופקים. הרוב רוצים לבלות את שנות נעוריהם בחדווה ורון ולהניח את הלימודים בארון. זה לא הקל על המלאכה, אך אני נחושה להצליח ולהתאמץ ולתת את כולי. אלמד אותם לאהוב את המקצוע בזה שאהיה מעודכנת ומעניינת, נעימה, מחייכת ומחנכת.
בשעות הפנויות שלי בבית הספר, ב"חלונות", ישבתי בספריה וחיפשתי חומר העשרה נוסף על הנפט במזרח התיכון ועל נושאים אקטואליים אחרים שרציתי בהם לדעת בהם יותר. גיליתי גם שיש תוכנית ב"גלי צה"ל" – "אוניברסיטה משודרת", ובכול יום ג' בשבוע, ד"ר גד גלבר נשא הרצאה בנושא "כלכלת המזרח התיכון". השכמתי מוקדם ורשמתי מפיו את ההרצאות, על נושאים עדכניים, שלא כתובים בספרי הלימוד, שבהם תיבלתי כל שיעור. התלהבתי ללמד. החומר עניין אותי וסקרן, וכמעט מדי יום יכולתי להתעדכן. השיעורים היו מעניינים ומרחבי אופקים. אחרי כל שיעור, הרגשתי בעננים.
הקלות לתלמידים. לראשונה בחיי כמורה, לאחר 17 שנות הוראה, למדתי שיש "הקלות" לתלמידים. יש "הארכת זמן," "התעלמות משגיאות כתיב," "שיכתוב," "בחינות בגרות בעל-פה," "בחינה מותאמת," "הכתבה לבוחן נייטרלי" ועוד. נדלקה לי נורה אדומה. קלטתי שגם לבני הבכור, כנראה, יש איזה שהוא לקות למידה. הוא כתב בשגיאות כתיב, שלא השתפרו עם השנים, וכתב-ידו היה לגמרי לא קריא. לקחתי אותו לאבחון ב"ניצן", והוא קיבל הקלה, "התעלמות משגיאות כתיב" ו"שכתוב בחינות הבגרות". אני בטוחה שלולא ההקלות שקיבל, מוריו לא היו מצליחים לפענח יותר מחמישים אחוז מהחומר שהוא כתב, וזה היה מתבטא בגובה הציונים שלו. ב"אופק" היו הרבה תלמידים עם לקות, ולא הבנתי מדוע עבורם איש לא דאג להקלות?!
יועצת. במהלך השנה גיליתי שתפקיד "יועצת בבית הספר", שונה מתפקיד היועצת שהכרתי בבית הספר הקודם. היא מאתרת תלמידים עם בעיות משפחתיות, כלכליות ונפשיות. עוקבת אחרי הישגי התלמידים, ואם היא מגלה ירידה בציונים, היא מנסה לחקור ולבדוק מהן הסיבות ומערבת את ההורים. היא מכתיבה את תוכן שעות החינוך, ועושה למחנכים סדנאות, ומספקת להם חומרים לשיעורי חינוך, כך ששיעורי החינוך היו פוריים ומעניינים מאוד. בנוסף, תפקידה היה לבנות כל שנה מחדש את הרכב הכיתות, ולהקצות את התלמידים להקבצות במגמות השונות.
כל זה היה חדש עבורי, והייתי צריכה כמחנכת וכמורה לשתף פעולה איתה. היא גם נכחה בישיבות הציונים, שדנו בהישגי כל תלמיד ותלמיד, והיא סימנה לעצמה את הבעיות של התלמידים שמתקשים בלימודים וידעה את ההורים. סך הכול ליועצת היה תפקיד מאוד חשוב ומוערך, וזה היה מבורך.
טקסים. לראשונה ראיתי איך עורכים טקסים בבית הספר. אני למדתי בבית ספר אכסטרני. למדנו בערבים, ולא היו לנו חצר ולא טקסים. לפני הטקסים, המורים לימדנו שיעור על היום המיוחד של הטקס. חומר לשעורים האלה קיבלנו מהיועצת. מדובר על טקסי "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" וטקסי "יום השואה והגבורה" ו"יום ירושלים". בטקסי יום הזיכרון הגיעו התלמידים בחולצות לבנות. בטקס לזכר חללי מערכות ישראל, הגיעו בוגרים ממחזורים קודמים וכבדו בנוכחותם את הטקס. רובם הגיעו עם מדים, ובאותה הזדמנות גם באו לומר שלום למורים, שלימדו אותם, וביטאו את געגועיהם לבית הספר.
בית הספר חינך לערכים, ובכל זאת, היתה הרגשה שהוא בית חרושת לציונים, שעל פיהם נמדדים התלמידים, המורים ובית הספר. שיעורי הזכאויות בבחינות הבגרות, מהווה מדד שעל פיו נמדדים בתי הספר, שעושים הכול, כדי להגיע למקום הראשון, בהשוואה לשאר בתי הספר, ולמשימה הזו הם רותמים את המורים, שגם הם בזה נמדדים, והמורים מתאמצים למען התלמידים, שנותנים את מיטב הכלים, ומעודדים את התלמידים להיות הכי טובים שהם יכולים, כך שכולם חדורי מוטיבציה להצליח במטרה למענם ולמען בית הספר.
מחוייבות אישית. בשנה הראשונה, גיליתי את נושא "המחוייבות האישית", שבה מחוייבים כל תלמידי כיתות י'. מטרת המחוייבות, לחנך את תלמידים לנתינה לקהילה ולמי שזקוק להגנה. בחופשה הגדולה, בטרם שנת הלימודים החלה, מחנכי כיתות י' עוברים השתלמות – סדנה של שלושה ימים, כדי להכיר היטב את הפרויקט בכיתות שהם מחנכים. זהו מפעל מוצלח וחשוב, שבאמצעותו לומדים התלמידים גם לתת. יש שעשו עבודות התנדבות נפלאות, ונהנו מהנתינה לקשישים, לנכים ולבעלי מוגבלויות, לילדים במעונות יום, בצהרונים, בעזרה בשיעורים, ויש שהתנדבו ל"מד"א" ול"מכבי אש". חלקם הצטיינו וזכו בפרסים ובציונים לשבח ובאותות הוקרה והמשיכו גם הלאה. התלמידים ידעו שבלי ציון ב"מחוייבות האישית", לא יוכלו לקבל תעודת בגרות, על כן, לאף תלמיד לא היה פטור. כול אחד יכול היה לבחור את המחויבות שלו במקום שמתאים לו ולהשקיע בה, לפחות, שעתים בשבוע. ותפקידינו המורים לבקר אם מה שהם עושים, לבדוק אם הם מילאו את מכסת השעות, ועל פי זה נקבע ציונם ב"מחוייבות אישית".
התחלתי את השנה בחינוך כיתה י'. עברתי הכשרה והבנתי את המטרה של ה"מחוייבות האישית", ההשתלמות עזרה לנו להעביר שיעורי חינוך בנושא, במטרה להחדיר מוטיבציה בתלמידים לתרום מעצמם. השמענו להם את השירים "לטפטף טיפה" – "סך הכול רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים," "אני ואתה נשנה את העולם," "יושב על הגדר רגל פה רגל שם." במקרה את כל השירים האלה, שר הזמר אריק איינשטיין. גם עבורי שירים אלה קיבלו יותר משמעות אחרי שהם חוברו לחומר שהעברתי לתלמידיי בכיתה. בנוסף הצגנו להם סרטים בנושא, וחשפנו אותם בפני כל אחד ממקומות ההשמה, כדי שיכירו את האופציות הקיימות ויעדיפו מקומות שבהם תרומתם תהיה מבורכת ומוערכת.
עבדתי במסירות ובנאמנות, מילאתי את כל ההוראות ושמתי את העבודה בראש מעייניי. הקדשתי לה את רוב זמני ומשאביי. הרגשתי שאני מתקדמת, ואף אחד לא הרגיש, שיש דברים שאני עושה בפעם הראשונה.
אחרי שנה של מילוי מקום איש לא החליט שעליי לסיים את העבודה ב"דה-שליט". וזאת למרות שהמורה שמילאתי את מקומה חוזרת משנת שבתון. המנהלת הציעה לי מישרה בחטיבת הביניים של אותו בית הספר. קיבלתי את המישרה, כי לא רציתי להיות מובטלת. לא היה לי קל להיפרד מהחטיבה העליונה ומכול המתח וה"יוקרה" שנלווה להכנה לבחינות הבגרות ולרמת הידע הנדרשת ולעומק שאליו צריך לצלול, שלי היה מאוד חשוב. לא רציתי לשים אותו בצד, רציתי להשתמש בו.
התלמידים שלִימדתי באותה שנה, וניגשו לבגרות בגיאוגרפיה וכלכלה, הצליחו מאוד יפה, כך אמרה לי המורה שאת מקומה מילאתי, כשפגשתי אותה באחת ההשתלמויות. כמובן, שזה עשה לי טוב.
מעבר לבית ספר בראשון לציון
למרות שהייתי אמורה להתחיל את השנה בחטיבת הביניים ב"דה-שליט" ברחובות, התגנבה שמועה לאוזניי שבבית ספר עירוני בראשון לציון מחפשים מורה לכלכלה ולגיאוגרפיה לבגרות. החלטתי להציג את מועמדותי. ניגשתי לשם, רואיינתי על ידי רכזת השכבה, ומיד התקבלתי ללמד חמש יחידות במגמת הגיאוגרפיה, וגיאוגרפיה של המזרח התיכון, כלימודי חובה, בכל כיתות י' ו-2 יחידות כלכלה לבגרות, כחלק ממדעי החברה. בנוסף קיבלתי חינוך כיתה י'. שלחו אותי למפקחת וזו אישרה. קבלתי קצת יותר ממישרה. למרות שלא היה לי נעים, נאלצתי להשיב ריקם את חטיבת הביניים ב"דה-שליט". הרגשתי שאסור לי להתפשר, ואם מתאפשר לי ללמד בחטיבה העליונה, אין סיבה שלא אעדיף ללמד בה, כי משם אני באה.
גם בבית ספר זה נאמר לי שהעבודה היא לשנה, במקום מורה שיצאה לשבתון. לא נבהלתי... נהניתי ללמד. הרגשתי שהתלמידים מקבלים אותי יפה. חינכתי כיתה מקסימה. ההדים הגיעו למנהל והוא אותי בשמחה קיבל.
אחרי כמה חודשים, קרא לי המנהל לחדרו ואמר: "אני שומע עליך דברים טובים מכל הכיוונים, מה את מתכוונת לעשות בשנה הבאה?"
אמרתי לו: "להמשיך ללמד פה."
אמר לי: "זה מה שאני רוצה לשמוע."
עניתי: "אמרו לי שהמשרה היא רק לשנה."
אמר לי: "המשרה היא שלך."
(המורה שיצאה לשבתון, לא שבה). שמחתי. יכולתי לעבוד בשקט ולא חיכיתי למכתב פיטורין בסוף השנה. ידעתי שמקומי מובטח וזה שקט בי נסך.
בשנה השנייה לעבודתי בבית ספר זה, המנהל הציע לי תפקיד של סגנית רכזת שיכבה של 19 כתות י'!!! (בית ספר ענק!) גם אחרי שהתלבטתי הרבה, עשיתי טעות! קבלתי את הג'וב! עבדתי קשה שעות רבות, ולא היה יחס בין הגמול שקיבלתי בשעות, לבין השעות שהשקעתי בתפקיד. עשיתי זאת שנה אחת, וידעתי שאיני רוצה להיות יותר ממחנכת ומורה, כי הדרישות עצומות, וזה גם על חשבון החופשות, שהעדפתי אותן עם הילדים לבלות. ליכולת הנתינה, יש גבולות! אני חייבת גם לדעת לומר, לא!
חדר המורים בבית ספר הפרטי והאינטימי "אופק", היה מקום נעים, אישי, אנושי ומאוד חברותי. בהפסקות דיברנו על המשפחות שלנו ועל נושאים אחרים ברומו של עולם.
לא כן בבתי הספר העירוניים, שבהם לימדתי גם ברחובות וגם בראשל"צ, חדר המורים לא היה מקום מיוחד שכיף להיות בו. חבורת המורים לא היתה מלוכדת, והיתה זרות בין המורים, שלא היה ביניהם כל קשר. בדרך כלל ישבו מורים שלימדו אותו מקצוע סביב אותו שולחן. המורים התבדלו על פי מקצועם. בשני בתי הספר אלה, כשהתקבלתי, הייתי המורה היחידה, שגיאוגרפיה לימדה, ולא היה לי צוות משלי. מדי פעם הצטרפתי לשולחן אחר בניסיון למצוא מקום שבו ארגיש חלק. רוב השיחות בהפסקות נסבו על תלמידים מפריעים, או שלא הגיעו למבחן, או נכשלו במבחן, או התחצפו. שיחות המורים היו עקרות ושום הכרות אישית לא נוצרה. מיספר המורים היה רב. חדר המורים בהפסקות המה. הפסקות קצרות. בחלק מההפסקות, היינו בתורנות, בקושי היה זמן לשתות כוס מים או תה או ללכת לשירותים ולרוץ מבניין לבניין ולהגיע לשיעור בזמן.
לפעמים בשעת "חלון", אפשר היה לשוחח עם מורֶה או מורָה, שגם לה היה חלון. בטיולים השכבתיים, שבהם נסענו יחד לכמה ימים וישנו יחד ואכלנו יחד, הצלחנו מעט להתיידד. היו לי ידידים אחדים, אך הידידות היתה שטחית. היו מורים שעברו בפרוזדור, או בין הבניינים השונים של בית הספר, שלא אמרו שלום, לא ידעתי מה הם מלמדים, ולא ידעתי את שמותיהם. הרגשתי זרות, לא היה מקום לחברות, וגם לא אפשרות. לא היה צורך להכיר את כולם. הכרתי את המורים שלימדו בכיתה שלי, וגם להיכרות הזו, לא היתה כל משמעות אישית. בכל הפסקה שטחו את טענותיהם כלפי תלמידי כיתתי, שהצריכו טיפול יותר מעמיק... היתה לי הרגשה של יתמות, כי לא היה לי איזה אב רוחני, או מנהל קרוב, שאליו יכולתי להגיע בצורה בלתי אמצעית ולשטוח את בעיותיי, ואיש לא ידע בדיוק מי אני. הרגשתי לבדי בכול המובנים. וזה לא היה נעים.
את המנהלת ב"דה-שליט" ראיתי רק בישיבות הציונים, מעולם לא קראה לי לחדרה, או העירה לי הערה, או בי גערה. היתה היררכיה. רכזת השכבה, עשתה את העבודה. המנהלת ישבה באולימפוס. מדי פעם "סיירה" בכתות, מלווה עם היועצת ועם רכזת השכבה. התלמידים עמדו לכבודן, אמרה "שלום", ונעלמה. לא היה לי איתה שום קירבה ושום יחס מיוחד. היא ידעה הכול על המורים דרך הסגניות שלה. היא כמעט לא נכנסה לחדר המורים, ולא הרצתה את משנתה. זה שונה לחלוטין מבית הספר הקודם, שבו המנהל היה קרוב, והיה קשר ישיר איתו ולא דרך סגנים. פה, הרגשתי שאני בורג קטן במכונה ענקית, שלא כל אחד הכיר אותי וידע מי אני ומה שמי.
המנהל בתיכון בראשון לציון, היה אדם משכיל ודעתני ושתלטן. את משנתו הרצה בפתוס בטקסים ואי אפשר היה לא להקשיב. הוא היה נואם בחסד עליון, והיפנט בדברים שהוא נשא כשכולם שמרו על דממה. אישיותו היתה הפכפכה. לעיתים מלאך ולעתים שטן, וקשה היה להחליט מה הוא באמת. הוא הטיל אימה ופחד על המורים ועל התלמידים כאחד. הוא לא ישב בחדר המורים ולא הקשיב לרחשי ליבם של המורים ולא חש את הקשיים. גם הוא ישב ב"אולימפוס" ואם רצינו לתפוס אתו שיחה, נאלצנו לפנות למזכירתו ולקבוע איתה. בישיבות מורים, הוא היה זועף וקוצף ומתרגז וצורח ומרעיד את אמות הסיפים. לא שמחתי לשמוע אותו יורה את חיציו על המורים וגוער ונוזף בתלמידים. הוא כעס ורתח על מורה שאיחור לשיעור, או לישיבה ולא עניינה אותו הסיבה. תלמיד שנתפס ללא תלבושת, לא חזר לכיתה. הוא הוציא אותו מהלימודים ל"סיירת בית הספר" ליום אחד או לכמה ימים. התלמיד הפסיד לימודים, והועסק בעבודות ניקיון בחצר בית הספר. גם המורה שלימד בכיתה, חטף משבט לשונו, וזה היה מגעיל ומשפיל, מבזה ומאוד לא נעים.
מצבי הרוח של המנהל, לא היו צפויים, פניו החליפו סבר, מאדם נחמד ומחמיא ולאדם קשוח ונפוח. הוא עישן בישיבות ולא התחשב באחרים. כשהוא הפסיק לעשן, דרש מכל המורים, להפסיק. הוא עשה הרבה למען בית הספר, פתח כיתה של תלמידים אוטיסטים, שהגיעו ללמוד מכל רחבי המחוז, פתח מגמות-על, כדי למשוך תלמידים טובים מכל רחבי העיר, היה לו תפקיד של "מנהל על", שאחראי בטיפול בבעיות משמעת בכל בתי הספר התיכוניים בעיר. וכל אחד בעיר אותו הכיר, כאדם קשוח, שבעצמו בטוח, שנוהג לגעור ולרעום ולהשפיל ולהפחיד. ולא להיתקל בו עדיף.
פחדתי מהמנהל ועשיתי הכול כדי לא לאחר, לא להיעדר, לבדוק תלבושת ולא להתחיל שיעור, כשהכיתה מלוכלכת, אך כשקרה, והוא נכנס לכיתה וראה תלמיד בלי תלבושת, כי הנ"ל, הוריד את החולצה ולא שמתי לב, הוא צרח עליי, למרות שכמה דקות קודם אמר לי שאני "המורה הכי טובה," או החמיא לי, שהופעתי יפה ושאני נראית מצויין. לא נתתי לו הרבה הזדמנויות לצרוח עלי, כי הייתי צייתנית והתנהגתי ללא דופי, אך דמותו הילכה עליי אימה. כשהייתי מגיעה לבית הספר והייתי רואה אותו, הייתי מתעכבת, נותנת לו ללכת, לפני שיראה אותי, ואז הייתי נכנסת. לא רציתי להיתקל בו ולראות את פניו הזעופות.
מי היה מאמין, שאותו מנהל שהוכיח והטיף למשמעת ברזל, שדרש שלמות מהמורים ומהתלמידים, הואשם באונס ובמעשים מגונים בתלמידות, במורות ובעובדות בית הספר. בגין עבירות אלה, נשפט, ומה הפלא שהוא סיים את עבודתו בכלא!
כשהוא נאלץ לפרוש, כולם נשמו לרווחה שהאימה מפניו נעלמה. זה קרה שנה לפני שיצאתי לגמלאות, שבה זכיתי לעבוד עם מנהלת חדשה, שעשתה רבות לשקם את שם בית הספר, והיא לא צעקה ולא גערה, רק דיברה ושמענו בקולה. לא הספקתי לקבל במועד שנקבע את תעודת ההצטיינות שהובטחה לי, על הישגי תלמידיי בבגרות באותה שנה מאותו מנהל שסרח, איש לא טרח להעניק לי אותה. כבר לא הייתי צריכה אותה...
לכלוך ופסולת וזוהמה. למרות כל האימה והמשמעת ותורנויות המורים בהפסקות, הכיתות והחצרות, אחרי ההפסקות התכסו בפסולת של ניילונים, פחיות, שקיות של חטיפים ועוד. בבית הספר הייתה תורנות של "סיירת בית הספר". התלמידים שהיו בסיירת בתורם לא למדו באותו היום. תפקידם היה לדאוג לנקות את החצרות ואת המסדרונות אחרי שנמלאו אשפה בזמן ההפסקות, ובסוף היום הם עברו בכיתות ובדקו אם הורמו כל הכסאות ומה שלא הורם הרימו בעצמם.
גם הכיתות היו מטונפות בהפסקות. אוי למורה שמתחיל שיעור בכיתה שמכוסה אשפה! אם המנהל נכנס, המורה עף. לא התחלתי שיעור, לפני שהתלמידים, או התורנים, ניקו את הכיתה. לא פעם גם אני הצטרפתי למנקים, כדי לחסוך זמן ולשמש דוגמא. עד היום איני מבינה, מה כל כך קשה להשליך פסולת לפח? ולמה דווקא בית ספר, הוא המקום הכי מלוכלך? מתי נצליח לחנך לחוש אסתטי ולניקיון גם במרחב הצבורי?
בסוף כל שנה, לקראת השנה החדשה, השאלה הגדולה אלו כיתות אלמד בשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה? האם אצליח לרכוש את לב התלמידים החדשים, האם יאהבו את המקצוע שלי? האם יתחברו אליי? מה אעשה כדי שלא יצרו דחייה או אנטגוניזם? ולא פחות חשוב, איזו מערכת שעות תהיה לי!
מערכת השעות שִיחקה תפקיד חשוב בחיי במהלך השנה. היא קבעה אילו ימים אני אוהב, ואילו ארצה שיעברו. לרוב המערכת לא היתה מאוזנת, היו בה ימים עמוסים ומתישים של שבע שעות, או עם הרבה חלונות, או שרוב השעות היו בסוף היום, זה היה נורא ואיום. היו גם ימים קצרים וקלים. בשנים הראשונות היו לי מערכות נפלאות, אך לקראת הסוף, המערכות היו קשות מבחינת חלוקת העומס של השעות. לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום. ערערתי, אך לא הלכו לקראתי והכבידו עלי את העול ונאלצתי בשקט לסבול. ללא ברירה, הייתי מתרגלת ומתנחמת שיהיו לי גם ימים קשים וגם ימים קצרים ורגועים. ימים שאני אשנא וימים שאני אוהב.
מזגנים. במשך כשלושה עשורים מתוך הארבעה שלמדתי, לא היו מזגנים בכיתות. היה מאוד קשה ללמד וללמוד בתחילת השנה בחודשים ספטמבר אוקטובר ובחודשים אפריל עד יוני. החום, הלחות והשרב הפכו את הכיתות ל"שדה קרב". הוציאו את התלמידים משלוותם, והם לא יכלו לשבת מרוכזים. נופפו במחברות, ולא היו שלווים. זה הקשה על העבודה. כמורה, חובתי היתה לעמוד בפניהם בעוז והגבורה, למרות הזיעה והחום הנורא, כולי הייתי חדורת מטרה, שאני חייבת לאזור כוח וללמד בתנאים הקיימים, בחום, בלחות ובשרב, כי אין שום ברירה. גייסתי את כל כוחות הנפש שלי לבצע את העבודה למרות רעשי הרקע והקיטורים של התלמידים. הבנתי שקשה להם לשבת בשקט ולהתרכז. חייבים ללמוד בתנאים הקיימים! איפשרתי להם לצאת לשתות מים מהברז (לא היו קולרים והם לא הביאו מים מהבית בבקבוקים). זה לא היה פשוט לאף אחד. עברו הרבה שנים עד שהוחלט להתקין מאווררים, שלא היו מספיק יעילים, אך נתנו משב רוח נעים.
במהלך השנים, הותקנו בכיתות מזגנים והישיבה בכיתה היתה הרבה יותר נעימה. קשה להאמין איך הצלחנו ללמד בחום המעיק והמחניק. בתי הספר בארץ היו האחרונים שבהם הותקנו מזגנים, בסיוע העיריות וועדי ההורים. ראשית היה צורך להתאים את תשתית החשמל כדי שתוכל לעמוד בעומס הצריכה ההולכת וגדלה. והיה צורך גם בתקציב לרכוש את המזגנים להתקינם, וגם לשלם עבור צריכת החשמל וכל זה הצריך תקציבים אדירים...
סך הכול התנאים הפיסיים בבית הספר לא היו אנושיים. הכיסאות של התלמידים לגמרי לא נוחים, הכיתות צפופות ועמוסות ולא מאווררות מספיק. בחורף היו דליפות מהגגות והכיתות והפרוזדורים הוצפו. חדר המורים עמוס ולא תמיד היו כוסות נקיות לקפה, עד שהתחילו להשתמש בכוסות חד פעמיות, שנשארו ריקות או חצי מלאות על השולחנות והמורים לא טרחו להשליך אותן לאשפה. המראה של חדר המורים היה מאוד לא נעים. למורים לא היה מקום שבו יכלו לשבת בשקט לשוחח עם תלמידים, או עם הורים. כשהתחלנו להזין ציונים ומשמעת במחשבים, היו רק שני מחשבים בחדר המורים, שלרוב היו מקולקלים, ששירתו כ-120 מורים, כך שכל מורה היה חייב שיהיה לו מחשב בבית, בו הוא עשה את עבודת ההקלדה של הציונים, המשמעת והתעודות, דבר שגזל ממנו שעות רבות מזמנו הפרטי, וחסך הרבה זמן למזכירות שהפכו כמעט למיותרות.
טיול שווה סיוט
נערכו טיולים לכל שיכבה בנפרד. שיכבה כללה 8-14 כתות ויותר. מדובר במסעות, שבהם הלכנו ברגל ימים שלמים בנוף קדומים, לאורך נחלים, ואדיות, גאויות והרים, בגליל, במדבר יהודה ובנגב, שם עצרנו וקבלנו הסברים. הטיולים נמשכו 4-5 ימים. הבעיה היתה שיש תלמידים שלא רצו ללכת ורצו להישאר במלון או באכסנייה ולישון, בטענה שהם לא בקו הבריאות. אחרים סרבו לשאת ג'ריקנים והיו ויכוחים לא פשוטים. במידה והשתכנענו שהתלמיד אכן לא בכושר והוא נשאר במלון, מורה או מורה נאלצו להיות איתו ולשמור עליו. אלה שלא התאמצו לאורך הימים, בלילות פרקו עול, השתוללו, הרעישו, שתו לשוכרה, לא ישנו ולא נתנו לאף מורה לישון. הטיול מבחינתם היה עוד עול שמערכת החינוך מחייבת. היתה השתמטות, למרות שההורים משלמים במיטב כספם עבור "סל תרבות". עם השנים התנאים שהתאפשרו בטיולים השנתיים, השתפרו. לא עוד לינה בחוץ בשקי שינה, אלא לינה באכסנייה משודרגת, או בבית מלון עם מקלחת, מים חמים ושירותים, ארוחה חמה מארוחת הערב הראשונה, דיסקו ועוד.
לא פעם התלמידים בטיולים גרמו לוונדליזם באכסניות ובבתי המלון, שברו והרסו והשחיתו רכוש, ליכלכו את האוטובוס, קרעו את הריפוד של המושבים וטינפו. אני, שנכספתי בצעירותי ללמוד בתיכון ששידר רצינות ויוקרה, ולימודים וידע וגאווה, היה לי קשה להבין התנהגות כזאת. זה תיכון? אני שנכספתי לטיולים והלכתי ללמוד גיאוגרפיה, רציתי לדעת ולהכיר את הארץ ואת נופיה ולהבין איך הם נוצרו, לא הצלחתי לקלוט, איך הטיולים אינם משאת נפש לתלמידי התיכון, אלא מקום שאפשר בו לפרוק עול...
בשנים הראשונות שלי כמורה, התנדבתי ללוות תלמידים לטיולים, לימי עיון, להצגות תיאטרון, לפעילות בשל"ח, ונהניתי. במהלך השנים, כשהתופעות הרעות בטיולים הלכו ורבו, לא התלהבתי ולא התנדבתי לצאת לטיולים וללוות תלמידים. ויתרתי על תפקידי כמחנכת, כדי שלא אהיה חייבת לצאת לטיולים עם הכיתה שלי. משנה לשנה פחות נהניתי להשתתף בטיולים השכבתיים, שהתחילו להיות עונש שלא יכולתי לסבול. היה לי חבל, כי בזכות הטיולים לקחו את התלמידים למקומות שהם לא היו מגיעים לבד, וזה יכול היה גם לשרת את מה שאנו לומדים בכיתה בגיאוגרפיה. ככול שהשנים עברו, טיול שכבתי לארבעה עד חמישה ימים עם כ-300-400 תלמידים הפך לסיוט לרכזי השכבה, למורים המלווים, למורי הדרך המדריכים, שיצקו תוכן בנופים, כי רק תלמידים מעטים הקשיבו להסברים. המנהל אף פעם לא יצא עם השיכבה לטיולים ולמסעות. הוא היה מגיע לבקר באיזה ערב, שומע את התלונות שלנו על התלמידים, מוכיח את התלמידים, מעניש את מי שצריך להעניש, אוכל ארוחת ערב וחוזר לישון בביתו הנעים. את שאר התפקידים ביצעו הסגנים, המחנכים והמדרכים.
בלילות, בשעות המאוחרות, המורים היו חייבים ל"פטרל" לראות אם הכול כשורה, כך שהמורים לא ישנו כל אותם לילות. בעיית השכרות הפכה לנפיצה, ולא פעם מורים נאלצו להחזיר תלמידים, או ללוות אותם הביתה, בגלל פריקת עול, וונדליזם, הִתְחָלוּת ועצלוּת. לא עוד מדורה ותפוחי אדמה, ושירי ארץ ישראל היפה והטובה, והורה סביב המדורה! הדור הזה חלף עבר... ערכים שעליהם הדור שלי גדל, אינם, נעלמו, אבדו ולא יחזרו לעולם. אין יותר ניחוח של אהבת הארץ וציונות, ויש הרבה בּוֹרוּת ואטימות... הם מעדיפים לדלג על הטיול עם בית הספר ומעדיפים "לחשוב על הטיול אחרי הצבא," שהוא לרוב לא בארץ מולדת, שהיתה להם הזדמנות להכיר אותה!
כמורה לגיאוגרפיה, קיימתי "סיורים לימודיים" לתלמידי מגמת הגאוגרפיה, רק ליום אחד, כך שבעיית הלילות הלבנים, לא היו קיימים, וגם ההתנהגות היתה אחרת ושונה, כי על הטיול תופיע שאלה בבחינה!
הכול היה קשה ולא קל בכלל. הדרישות הלכו וגברו, מתחים שלא מסתיימים, קשיים ותסכולים, תנאים פיסיים קשים, חוצפה ובעיות משמעת קשות, כיתות גדושות, היעדרויות של תלמידים, טלפונים להורים שילדיהם נעדרים, וגם טלפונים של תלמידים שצילצלו בשיעורים.
בדרך כלל לא דיברתי בישיבות, רק עניתי על שאלות. העדפתי לשתוק, שמא מישהו יאמר, שאני מדברת שטויות. לא הרגשתי נוח להביע את דעותיי. גם בהפסקות ישבתי בשקט ולא הייתי מהדברניות. היה לנו מנהל דיקטטור והוא קבע הכול ועל פיו יישק דבר. את דעותיי שמרתי לעצמי. כזאת אני, שקטה!
בכל זאת, משהו בי רצה שיראו אותי, שלא יתעלמו מקיומי, ושיכירו את תוכי, בלי שאדבר. עשיתי זאת בלבוש המיוחד שלי, ובטוב טעמי, ביטאתי את פנימיותי. לא היססתי להפגין את אהבתי לצבעים יפים, לבגדים מיוחדים ואיכותיים, נקיים ומגוהצים, שהתאימו לגזרתי. תמיד חפופה ורחוצה, ציפורניים מטופחות וצבועות בצבע התואם את הלבוש, וכך גם האיפור. כל יום הופעתי בעטיפה אחרת. תמיד מהודרת. שילוב הצבעים שבו בחרתי היה מפתיע ומיוחד. הרגשתי כמו שחקנית על הבמה, שכולם מתבוננים ומקשיבים לה, ואסור שיהיה בה רבב. בחורף לבשתי חליפות מחויטות, נעלתי מגפיים וגרביים בצבעים תואמים ונראיתי, כאילו יצאתי מז'ורנל. נתתי לטוב הטעם שלי לדבר במקומי. אהבתי את הפאזל שממנו כל בוקר הרכבתי את ההופעה שלי עם תכשיטים הנעלים החגורה התיק והעט התואמים. למרות שהייתי חסרת ביטחון, העזתי להיראות טוב, במטרה לשדר את היופי שבתוכי, שמשקף את פנימיותי. הייתי תופעה יוצאת דופן בנוף של בית הספר. כשעברתי בחצר בית הספר, תלמידים קראו: היא בטח דוגמנית, וכשלבשתי בגדים בצבע וורוד, קראו לי, "ברבי". ההופעה המיוחדת שלי הוסיפה לי ביטחון. היא איפשרה לי להבליט את היפה והטוב שרציתי שיראו בי.
בכל שנה בחגיגות פורים בבית הספר, תלמידים התחפשו ל"מורה לגיאוגרפיה", ניסו לחקות את הלבוש הצבעוני שלי, ואת התכשיטים שעטיתי ואת מפת הקיר שנשאתי אתי מבניין לבניין ומכיתה לכיתה. היתה לי נוכחות וזו זכות. ראו אותי והצביעו עלי גם תלמידים שלא לִמדתי. הייתי אני, כמו שאני ומשהו בלט מתוכי ואמר, "הנני!"
ב"אופק" מסיבות המורים בסוף השנה היו אינטימיות. לא פעם הזמנתי את המורים לסלון הגדול של ביתי, ועשיתי את כל ההכנות שיהיה טעים ואיכותי. שום דבר לא היה צריך להביא. שמחתי לארח בביתי, כי ביתי היה גאוותי, והוא נראה, כמו שנראיתי אני, מלא צבע וגוון, ולא כמו בילדותי שהיתה מזמן. גם ביתי עורר התפעלות, העזתי לרהט ולקשט בהרבה אדום, בשטיחים, בווילונות ובמפות, ובאוסף עצום של קומקומים צבעוניים שקניתי, או קבלתי במתנה, או הבאתי מחו"ל, והיה לו ייחוד.
בבתי הספר הגדולים שבהם לימדתי, נדרש אולם כדי לאכלס את כל המורים במסיבות בגלל מיספרם הגבוה (120-150). ייאמר לזכותם של ועדי המורים, שהשקיעו הרבה, כדי לחגוג את המסיבה ברוב פאר והדר עם תוכנית ערוכה, עם הרצאה וארוחה, שירים וריקודים ודברי ברכה לפורשים או ליוצאים לגמלאות.
בנוסף, כל צוות עשה לו מסיבה משלו, או סִכּוּם שָנָה. בלי קשר למסיבת הסיום של כל מורי בית הספר, שלא הכרנו את כולם. נפגשנו בבית של אחת המורות כל צוות "מדעי החברה", שהייתי חלק מהם. הבאנו כִבּוד ומתנה לרכזת, הודינו על שיתוף הפעולה, ונפרדנו לשלום עד לתחילת השנה הבאה.
חנה סמוכה מושיוב
11.7.2023
המשך יבוא
התחלות חדשות – מערכת שונה
בחופשת הפסח, עניתי על מודעה בעיתון, שבה מחפשים, מורה לגיאוגרפיה במישרה מלאה, בבית ספר תיכון "דה-שליט" ברחובות. למרות שבשנים האחרונות ב"אופק" לִימדתי כלכלה והכנתי את התלמידים לבגרות, לא העזתי לחפש עבודה בהוראת הכלכלה (מקצוע שאין לי בו תואר). ברור היה לי שאצטרך ללמוד שוב את תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה, כדי להכין תלמידים לבגרות בתיכון בחמש יחידות.
הלכתי לראיון, וכעבור זמן מה, הוזמנתי לתת שם שיעור לדוגמא, אך לצערי, בתי, היתה מאושפזת, במצב קשה, עקב מחלה קשה, דלקת במוח, שלא היה ברור איך היא תצא ממנה. הייתי מרותקת אליה והודעתי שלא אוכל להגיע. ידעתי שאני עלולה לאבד את מקום העבודה הזה, שנראה לי פסגת השאיפות, למרות שמדובר בהחלפת מורָה שיוצאת לשנת שבתון, ובשנה לאחר מכן, אצטרך שוב לחפש עבודה. בינתיים אין על מה לדבר...
חשבתי שננעלו השערים ב"דה-שליט", אך לא! חלף זמן, החופשה הגדולה החלה, בתי הבריאה, ולא נותרה בה שום פגיעה מהמחלה הקשה, שאיימה על חייה. בוקר אחד הטלפון צלצל, על הקו מנהלת בית הספר. היא שאלה לשלום הבת, ובאותה נשימה הזמינה אותי לראיון נוסף. נפגשנו. אחרי השיחה איתה, אמרה לי שהתקבלתי, מבלי שנתתי שיעור לדוגמא, כי החופשה כבר החלה. היא הציעה לי חינוך כתה י', וגם הוראת כלכלה לבגרות 2 יחידות. נרגשת קבלתי את המשרה. בחיי נפתח עידן חדש. מדובר במערכת שונה לחלוטין, במקצוע שלי, בתלמידים אחרים, בבית ספר גדול של 8 כתות מקבילות. התרגשתי מאוד מהשינוי שאני הולכת לעבור. עבודה בבית ספר יוקרתי, ברחובות, תוסיף לי לווית חן, כי מדובר בבית ספר בעל שם. עלי לתת את כולי, כדי שאצליח ואוכיח שאני ראויה ללמד בו. לא אסע כל בוקר באוטובוסים לתל אביב בפקקים, אוכל לנסוע לרחובות במכונית, והדרך לא תארך יותר מחמש עשרה דקות.
היו לי כל התנאים להתחיל לעבוד באופן רציני, ולבטא את יכולותיי שצברתי במשך שבע עשרה שנים. העובדה שיש לי את כל ה"המסמכים" המתאימים, שמעידים שיש לי תואר ראשון ותעודת הוראה, ניסיון וותק של שבע עשרה שנים, ומכתב המלצה, נתנו לי ביטחון שהגעתי למקום הנכון. ידעתי שנקודת הכובד, תוסט מהבית והילדים לעבודה. בעצם רק כעת אני מתחילה לעבוד ברצינות, ואני שמחה שהיו לי קודם שנים פחות לחוצות, הן היו נחוצות לי כדי שאוכל לגדל את ילדיי בשקט, וכדי ללמוד היטב את המערכת, שעבורה אני נערכת. הרגשתי שהגיעה השעה שאני ראויה להימנות בצוות של מורים שמלמדים בבתי ספר עירוניים, שפעם פחדתי מהם. פחדתי שאני לא מספיק חזקה ומאומנת לקחת לי בהם חלק, כי העובדה שלא למדתי בבית ספר מסוג כזה, הפכה אותם למשהו בלתי מושג, ולא הרגשתי שיש לי הכשר ללמד בהם.
ילדיי גדלו, הם כבר לא תינוקות, כולם לומדים בבית ספר יסודי, ולי יש זמן להשקיע בעבודה. במהלך החופשה הגדולה למדתי את כל החומר בגיאוגרפיה לבגרות בחמש יחידות. רציתי לבוא מוכנה ולדעת מה עלי ללמד לאורך כל השנה. ידעתי, שידע הוא הכוח העיקרי שלי, ואני חייבת להתחמש בו, כדי שאיש לא יפיל אותי.
גרנו במושב בבית שבנינו בשכנות לבית הורי בעלי. למרות שהילדים כבר גדולים, לא רציתי שהם יחזרו לדלת נעולה, ביקשתי מחמותי שתבוא מדי בוקר לשלוח את הילדים לבית הספר וכשהם שבים, שתתן להם ארוחת צהריים שהכנתי עבורם. כך יכולתי לחסוך מטפלת. היתה לי מערכת שעות נוחה, ומלבד יומיים, לא הייתי זקוקה לעזרה. היה לי יום חופשי, שאותו הקדשתי לקניות ולניקיון הבית ולבישולים. זה לא היה פשוט, אך למדתי להיות יעילה ולהתארגן, כדי שאף אחד לא יתלונן.
בית הספר הפרטי קטן, שעבדתי בו לאורך שבע עשרה שנים, היה שונה במהותו, למרות שגם הוא מבטיח תעודת בגרות, אך הוא לא היה סלקטיבי, היו בו פחות לימודי העשרה, פחות כיתות, ופחות לחץ מההנהלה, ולא היתה בו היררכיה. הקשר עם המנהל היה ישיר והוא אלינו מבט הישיר.
אני מתחילה ללמוד את המערכת החדשה, כאילו נולדתי לתוכה. היחס לבית הספר, לתלמיד, להוריו, למורים האחרים שמלמדים, לישיבות, לטיולים, היה אחר לחלוטין. הייתי מוכנה לכך, שבית ספר אליטיסטי ותובעני, יצריך ממני יותר עשייה והרבה יותר שעות עבודה מחוץ לשעות הלימודים. אעשה הכול כדי להצליח ולהוכיח שאני מסוגלת. הייתי מוכנה לשחות במים העמוקים, ולהרגיש שאני חלק מהמורים הוותיקים.
מיד בהתחלה, הרגשתי שהבית הולך ונדחק הצידה, והעבודה משתלטת על כל כולי, הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. אני לא נשברת, אין דרך אחרת, אלפי מורות עושות זאת, וגם אני יכולה. אני חייבת ללמוד להתברג במערכת ולהיות חלק אורגני ממנה. אני חייבת להצליח לעמוד בכול החובות שעל כתפיי מוטלים. היה לי פחות זמן לבישולים, פחות זמן לאפייה, פחות זמן לניקיון הבית ולסידורים, ופחות זמן לשבת עם הילדים להכין איתם שיעורים ולראות מה הם לומדים. לא ויתרתי לעצמי, עשיתי הכול ביעילות ובהקרבה. התאמצתי והשתדלתי להיות יותר טובה. עשיתי הכול במסירות ובאהבה. הרגשתי חובה להוכיח שאני טובה.
לפני שהתחלתי ללמד ב"תיכון דה-שליט", דמיינתי שכול התלמידים שלומדים בו, הם ילדי פרופסורים מ"מכון ויצמן" ובני רופאים מבית חולים "קפלן" וכול התלמידים שם משתוקקים וצמאים ללמוד ולהגיע להישגים. כל אחד ידע שרחובות היא עיר המדע. חששתי שמא התלמידים שם יודעים יותר ממני, כי בבית דואגים להעשיר את עולמם, לטייל איתם בארץ ובעולם, ולחוד להם חידות גיאוגרפיות, וחלילה לי לא לדעת את המיקום של כל המדינות, האיים, הנהרות וההרים. ישבתי ולמדתי את כל האטלס בעל פה. גיאוגרפיה הוא מקצוע של אופקים רחבים, והוא נוגע בכל תחומי החיים. חייבים תמיד ללמוד להתעדכן ולהחכים, גם החדשות מספקות מידעים שונים על המתרחש ברחבי תבל, ובהם אפשר את השיעורים לתַבֵּל.
מסתבר שדמיון לחוד ומציאות לחוד. טוב שכך חשבתי, כי העליתי את הרף שדרשתי מעצמי. גיליתי שהתלמידים שם ילדים רגילים, מעט מאוד מחוננים, ילדי רופאים ופרופסורים, חלקם בינוניים ומעלה, ורבים הגיעו ממשפחות קשות יום מהפריפריה של רחובות, וכולם למדו יחד, כי מדובר באינטגרציה. כולם ישבו באותן כיתות-אם, רק בשיעורי אנגלית ומתמטיקה ובשיעורי מגמה, הם התפצלו להקבצות בהתאם ליכולתו ובחירתו של כל תלמיד. אחרי שראיתי את מעט המטענים הגיאוגרפיים שבאמתחתם, נחה דעתי! יש לי הרבה מה להעניק להם, כדי להביא אותם לרמת ידע בסיסית, שבאמצעותה יוכלו לגלות עולם.
גיליתי לאכזבתי, שמגמת הגיאוגרפיה מיועדת, בעיקר, לתלמידים החלשים ביותר, כי רק במקצוע הזה הם מסוגלים להצליח בבגרות, ולא בכימיה, ביולוגיה ובפיסיקה, שנחשבים למקצועות יוקרתיים, ובהם מתקבלים בעלי היכולות גבוהות שלומדים מתמטיקה ואנגלית חמש יחידות. כך שמלבד כיתות י', שלמדו שנה "גיאוגרפיה של המזרח התיכון" כשעורי חובה, רוב תלמידי המגמה היו חלשים, ובהתאם לכך גם המוטיבציה שלהם, המשמעת והנוכחות בשיעורים. שוב אני נופלת על תלמידים חלשים. אין ברירה, עם זה עליי להשלים!!!
לא כולם מתים ללמוד, ולא כולם שואפים להרחיב אופקים. הרוב רוצים לבלות את שנות נעוריהם בחדווה ורון ולהניח את הלימודים בארון. זה לא הקל על המלאכה, אך אני נחושה להצליח ולהתאמץ ולתת את כולי. אלמד אותם לאהוב את המקצוע בזה שאהיה מעודכנת ומעניינת, נעימה, מחייכת ומחנכת.
בשעות הפנויות שלי בבית הספר, ב"חלונות", ישבתי בספריה וחיפשתי חומר העשרה נוסף על הנפט במזרח התיכון ועל נושאים אקטואליים אחרים שרציתי בהם לדעת בהם יותר. גיליתי גם שיש תוכנית ב"גלי צה"ל" – "אוניברסיטה משודרת", ובכול יום ג' בשבוע, ד"ר גד גלבר נשא הרצאה בנושא "כלכלת המזרח התיכון". השכמתי מוקדם ורשמתי מפיו את ההרצאות, על נושאים עדכניים, שלא כתובים בספרי הלימוד, שבהם תיבלתי כל שיעור. התלהבתי ללמד. החומר עניין אותי וסקרן, וכמעט מדי יום יכולתי להתעדכן. השיעורים היו מעניינים ומרחבי אופקים. אחרי כל שיעור, הרגשתי בעננים.
הקלות לתלמידים. לראשונה בחיי כמורה, לאחר 17 שנות הוראה, למדתי שיש "הקלות" לתלמידים. יש "הארכת זמן," "התעלמות משגיאות כתיב," "שיכתוב," "בחינות בגרות בעל-פה," "בחינה מותאמת," "הכתבה לבוחן נייטרלי" ועוד. נדלקה לי נורה אדומה. קלטתי שגם לבני הבכור, כנראה, יש איזה שהוא לקות למידה. הוא כתב בשגיאות כתיב, שלא השתפרו עם השנים, וכתב-ידו היה לגמרי לא קריא. לקחתי אותו לאבחון ב"ניצן", והוא קיבל הקלה, "התעלמות משגיאות כתיב" ו"שכתוב בחינות הבגרות". אני בטוחה שלולא ההקלות שקיבל, מוריו לא היו מצליחים לפענח יותר מחמישים אחוז מהחומר שהוא כתב, וזה היה מתבטא בגובה הציונים שלו. ב"אופק" היו הרבה תלמידים עם לקות, ולא הבנתי מדוע עבורם איש לא דאג להקלות?!
יועצת. במהלך השנה גיליתי שתפקיד "יועצת בבית הספר", שונה מתפקיד היועצת שהכרתי בבית הספר הקודם. היא מאתרת תלמידים עם בעיות משפחתיות, כלכליות ונפשיות. עוקבת אחרי הישגי התלמידים, ואם היא מגלה ירידה בציונים, היא מנסה לחקור ולבדוק מהן הסיבות ומערבת את ההורים. היא מכתיבה את תוכן שעות החינוך, ועושה למחנכים סדנאות, ומספקת להם חומרים לשיעורי חינוך, כך ששיעורי החינוך היו פוריים ומעניינים מאוד. בנוסף, תפקידה היה לבנות כל שנה מחדש את הרכב הכיתות, ולהקצות את התלמידים להקבצות במגמות השונות.
כל זה היה חדש עבורי, והייתי צריכה כמחנכת וכמורה לשתף פעולה איתה. היא גם נכחה בישיבות הציונים, שדנו בהישגי כל תלמיד ותלמיד, והיא סימנה לעצמה את הבעיות של התלמידים שמתקשים בלימודים וידעה את ההורים. סך הכול ליועצת היה תפקיד מאוד חשוב ומוערך, וזה היה מבורך.
טקסים. לראשונה ראיתי איך עורכים טקסים בבית הספר. אני למדתי בבית ספר אכסטרני. למדנו בערבים, ולא היו לנו חצר ולא טקסים. לפני הטקסים, המורים לימדנו שיעור על היום המיוחד של הטקס. חומר לשעורים האלה קיבלנו מהיועצת. מדובר על טקסי "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" וטקסי "יום השואה והגבורה" ו"יום ירושלים". בטקסי יום הזיכרון הגיעו התלמידים בחולצות לבנות. בטקס לזכר חללי מערכות ישראל, הגיעו בוגרים ממחזורים קודמים וכבדו בנוכחותם את הטקס. רובם הגיעו עם מדים, ובאותה הזדמנות גם באו לומר שלום למורים, שלימדו אותם, וביטאו את געגועיהם לבית הספר.
בית הספר חינך לערכים, ובכל זאת, היתה הרגשה שהוא בית חרושת לציונים, שעל פיהם נמדדים התלמידים, המורים ובית הספר. שיעורי הזכאויות בבחינות הבגרות, מהווה מדד שעל פיו נמדדים בתי הספר, שעושים הכול, כדי להגיע למקום הראשון, בהשוואה לשאר בתי הספר, ולמשימה הזו הם רותמים את המורים, שגם הם בזה נמדדים, והמורים מתאמצים למען התלמידים, שנותנים את מיטב הכלים, ומעודדים את התלמידים להיות הכי טובים שהם יכולים, כך שכולם חדורי מוטיבציה להצליח במטרה למענם ולמען בית הספר.
מחוייבות אישית. בשנה הראשונה, גיליתי את נושא "המחוייבות האישית", שבה מחוייבים כל תלמידי כיתות י'. מטרת המחוייבות, לחנך את תלמידים לנתינה לקהילה ולמי שזקוק להגנה. בחופשה הגדולה, בטרם שנת הלימודים החלה, מחנכי כיתות י' עוברים השתלמות – סדנה של שלושה ימים, כדי להכיר היטב את הפרויקט בכיתות שהם מחנכים. זהו מפעל מוצלח וחשוב, שבאמצעותו לומדים התלמידים גם לתת. יש שעשו עבודות התנדבות נפלאות, ונהנו מהנתינה לקשישים, לנכים ולבעלי מוגבלויות, לילדים במעונות יום, בצהרונים, בעזרה בשיעורים, ויש שהתנדבו ל"מד"א" ול"מכבי אש". חלקם הצטיינו וזכו בפרסים ובציונים לשבח ובאותות הוקרה והמשיכו גם הלאה. התלמידים ידעו שבלי ציון ב"מחוייבות האישית", לא יוכלו לקבל תעודת בגרות, על כן, לאף תלמיד לא היה פטור. כול אחד יכול היה לבחור את המחויבות שלו במקום שמתאים לו ולהשקיע בה, לפחות, שעתים בשבוע. ותפקידינו המורים לבקר אם מה שהם עושים, לבדוק אם הם מילאו את מכסת השעות, ועל פי זה נקבע ציונם ב"מחוייבות אישית".
התחלתי את השנה בחינוך כיתה י'. עברתי הכשרה והבנתי את המטרה של ה"מחוייבות האישית", ההשתלמות עזרה לנו להעביר שיעורי חינוך בנושא, במטרה להחדיר מוטיבציה בתלמידים לתרום מעצמם. השמענו להם את השירים "לטפטף טיפה" – "סך הכול רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים," "אני ואתה נשנה את העולם," "יושב על הגדר רגל פה רגל שם." במקרה את כל השירים האלה, שר הזמר אריק איינשטיין. גם עבורי שירים אלה קיבלו יותר משמעות אחרי שהם חוברו לחומר שהעברתי לתלמידיי בכיתה. בנוסף הצגנו להם סרטים בנושא, וחשפנו אותם בפני כל אחד ממקומות ההשמה, כדי שיכירו את האופציות הקיימות ויעדיפו מקומות שבהם תרומתם תהיה מבורכת ומוערכת.
עבדתי במסירות ובנאמנות, מילאתי את כל ההוראות ושמתי את העבודה בראש מעייניי. הקדשתי לה את רוב זמני ומשאביי. הרגשתי שאני מתקדמת, ואף אחד לא הרגיש, שיש דברים שאני עושה בפעם הראשונה.
אחרי שנה של מילוי מקום איש לא החליט שעליי לסיים את העבודה ב"דה-שליט". וזאת למרות שהמורה שמילאתי את מקומה חוזרת משנת שבתון. המנהלת הציעה לי מישרה בחטיבת הביניים של אותו בית הספר. קיבלתי את המישרה, כי לא רציתי להיות מובטלת. לא היה לי קל להיפרד מהחטיבה העליונה ומכול המתח וה"יוקרה" שנלווה להכנה לבחינות הבגרות ולרמת הידע הנדרשת ולעומק שאליו צריך לצלול, שלי היה מאוד חשוב. לא רציתי לשים אותו בצד, רציתי להשתמש בו.
התלמידים שלִימדתי באותה שנה, וניגשו לבגרות בגיאוגרפיה וכלכלה, הצליחו מאוד יפה, כך אמרה לי המורה שאת מקומה מילאתי, כשפגשתי אותה באחת ההשתלמויות. כמובן, שזה עשה לי טוב.
מעבר לבית ספר בראשון לציון
למרות שהייתי אמורה להתחיל את השנה בחטיבת הביניים ב"דה-שליט" ברחובות, התגנבה שמועה לאוזניי שבבית ספר עירוני בראשון לציון מחפשים מורה לכלכלה ולגיאוגרפיה לבגרות. החלטתי להציג את מועמדותי. ניגשתי לשם, רואיינתי על ידי רכזת השכבה, ומיד התקבלתי ללמד חמש יחידות במגמת הגיאוגרפיה, וגיאוגרפיה של המזרח התיכון, כלימודי חובה, בכל כיתות י' ו-2 יחידות כלכלה לבגרות, כחלק ממדעי החברה. בנוסף קיבלתי חינוך כיתה י'. שלחו אותי למפקחת וזו אישרה. קבלתי קצת יותר ממישרה. למרות שלא היה לי נעים, נאלצתי להשיב ריקם את חטיבת הביניים ב"דה-שליט". הרגשתי שאסור לי להתפשר, ואם מתאפשר לי ללמד בחטיבה העליונה, אין סיבה שלא אעדיף ללמד בה, כי משם אני באה.
גם בבית ספר זה נאמר לי שהעבודה היא לשנה, במקום מורה שיצאה לשבתון. לא נבהלתי... נהניתי ללמד. הרגשתי שהתלמידים מקבלים אותי יפה. חינכתי כיתה מקסימה. ההדים הגיעו למנהל והוא אותי בשמחה קיבל.
אחרי כמה חודשים, קרא לי המנהל לחדרו ואמר: "אני שומע עליך דברים טובים מכל הכיוונים, מה את מתכוונת לעשות בשנה הבאה?"
אמרתי לו: "להמשיך ללמד פה."
אמר לי: "זה מה שאני רוצה לשמוע."
עניתי: "אמרו לי שהמשרה היא רק לשנה."
אמר לי: "המשרה היא שלך."
(המורה שיצאה לשבתון, לא שבה). שמחתי. יכולתי לעבוד בשקט ולא חיכיתי למכתב פיטורין בסוף השנה. ידעתי שמקומי מובטח וזה שקט בי נסך.
בשנה השנייה לעבודתי בבית ספר זה, המנהל הציע לי תפקיד של סגנית רכזת שיכבה של 19 כתות י'!!! (בית ספר ענק!) גם אחרי שהתלבטתי הרבה, עשיתי טעות! קבלתי את הג'וב! עבדתי קשה שעות רבות, ולא היה יחס בין הגמול שקיבלתי בשעות, לבין השעות שהשקעתי בתפקיד. עשיתי זאת שנה אחת, וידעתי שאיני רוצה להיות יותר ממחנכת ומורה, כי הדרישות עצומות, וזה גם על חשבון החופשות, שהעדפתי אותן עם הילדים לבלות. ליכולת הנתינה, יש גבולות! אני חייבת גם לדעת לומר, לא!
חדר המורים בבית ספר הפרטי והאינטימי "אופק", היה מקום נעים, אישי, אנושי ומאוד חברותי. בהפסקות דיברנו על המשפחות שלנו ועל נושאים אחרים ברומו של עולם.
לא כן בבתי הספר העירוניים, שבהם לימדתי גם ברחובות וגם בראשל"צ, חדר המורים לא היה מקום מיוחד שכיף להיות בו. חבורת המורים לא היתה מלוכדת, והיתה זרות בין המורים, שלא היה ביניהם כל קשר. בדרך כלל ישבו מורים שלימדו אותו מקצוע סביב אותו שולחן. המורים התבדלו על פי מקצועם. בשני בתי הספר אלה, כשהתקבלתי, הייתי המורה היחידה, שגיאוגרפיה לימדה, ולא היה לי צוות משלי. מדי פעם הצטרפתי לשולחן אחר בניסיון למצוא מקום שבו ארגיש חלק. רוב השיחות בהפסקות נסבו על תלמידים מפריעים, או שלא הגיעו למבחן, או נכשלו במבחן, או התחצפו. שיחות המורים היו עקרות ושום הכרות אישית לא נוצרה. מיספר המורים היה רב. חדר המורים בהפסקות המה. הפסקות קצרות. בחלק מההפסקות, היינו בתורנות, בקושי היה זמן לשתות כוס מים או תה או ללכת לשירותים ולרוץ מבניין לבניין ולהגיע לשיעור בזמן.
לפעמים בשעת "חלון", אפשר היה לשוחח עם מורֶה או מורָה, שגם לה היה חלון. בטיולים השכבתיים, שבהם נסענו יחד לכמה ימים וישנו יחד ואכלנו יחד, הצלחנו מעט להתיידד. היו לי ידידים אחדים, אך הידידות היתה שטחית. היו מורים שעברו בפרוזדור, או בין הבניינים השונים של בית הספר, שלא אמרו שלום, לא ידעתי מה הם מלמדים, ולא ידעתי את שמותיהם. הרגשתי זרות, לא היה מקום לחברות, וגם לא אפשרות. לא היה צורך להכיר את כולם. הכרתי את המורים שלימדו בכיתה שלי, וגם להיכרות הזו, לא היתה כל משמעות אישית. בכל הפסקה שטחו את טענותיהם כלפי תלמידי כיתתי, שהצריכו טיפול יותר מעמיק... היתה לי הרגשה של יתמות, כי לא היה לי איזה אב רוחני, או מנהל קרוב, שאליו יכולתי להגיע בצורה בלתי אמצעית ולשטוח את בעיותיי, ואיש לא ידע בדיוק מי אני. הרגשתי לבדי בכול המובנים. וזה לא היה נעים.
את המנהלת ב"דה-שליט" ראיתי רק בישיבות הציונים, מעולם לא קראה לי לחדרה, או העירה לי הערה, או בי גערה. היתה היררכיה. רכזת השכבה, עשתה את העבודה. המנהלת ישבה באולימפוס. מדי פעם "סיירה" בכתות, מלווה עם היועצת ועם רכזת השכבה. התלמידים עמדו לכבודן, אמרה "שלום", ונעלמה. לא היה לי איתה שום קירבה ושום יחס מיוחד. היא ידעה הכול על המורים דרך הסגניות שלה. היא כמעט לא נכנסה לחדר המורים, ולא הרצתה את משנתה. זה שונה לחלוטין מבית הספר הקודם, שבו המנהל היה קרוב, והיה קשר ישיר איתו ולא דרך סגנים. פה, הרגשתי שאני בורג קטן במכונה ענקית, שלא כל אחד הכיר אותי וידע מי אני ומה שמי.
המנהל בתיכון בראשון לציון, היה אדם משכיל ודעתני ושתלטן. את משנתו הרצה בפתוס בטקסים ואי אפשר היה לא להקשיב. הוא היה נואם בחסד עליון, והיפנט בדברים שהוא נשא כשכולם שמרו על דממה. אישיותו היתה הפכפכה. לעיתים מלאך ולעתים שטן, וקשה היה להחליט מה הוא באמת. הוא הטיל אימה ופחד על המורים ועל התלמידים כאחד. הוא לא ישב בחדר המורים ולא הקשיב לרחשי ליבם של המורים ולא חש את הקשיים. גם הוא ישב ב"אולימפוס" ואם רצינו לתפוס אתו שיחה, נאלצנו לפנות למזכירתו ולקבוע איתה. בישיבות מורים, הוא היה זועף וקוצף ומתרגז וצורח ומרעיד את אמות הסיפים. לא שמחתי לשמוע אותו יורה את חיציו על המורים וגוער ונוזף בתלמידים. הוא כעס ורתח על מורה שאיחור לשיעור, או לישיבה ולא עניינה אותו הסיבה. תלמיד שנתפס ללא תלבושת, לא חזר לכיתה. הוא הוציא אותו מהלימודים ל"סיירת בית הספר" ליום אחד או לכמה ימים. התלמיד הפסיד לימודים, והועסק בעבודות ניקיון בחצר בית הספר. גם המורה שלימד בכיתה, חטף משבט לשונו, וזה היה מגעיל ומשפיל, מבזה ומאוד לא נעים.
מצבי הרוח של המנהל, לא היו צפויים, פניו החליפו סבר, מאדם נחמד ומחמיא ולאדם קשוח ונפוח. הוא עישן בישיבות ולא התחשב באחרים. כשהוא הפסיק לעשן, דרש מכל המורים, להפסיק. הוא עשה הרבה למען בית הספר, פתח כיתה של תלמידים אוטיסטים, שהגיעו ללמוד מכל רחבי המחוז, פתח מגמות-על, כדי למשוך תלמידים טובים מכל רחבי העיר, היה לו תפקיד של "מנהל על", שאחראי בטיפול בבעיות משמעת בכל בתי הספר התיכוניים בעיר. וכל אחד בעיר אותו הכיר, כאדם קשוח, שבעצמו בטוח, שנוהג לגעור ולרעום ולהשפיל ולהפחיד. ולא להיתקל בו עדיף.
פחדתי מהמנהל ועשיתי הכול כדי לא לאחר, לא להיעדר, לבדוק תלבושת ולא להתחיל שיעור, כשהכיתה מלוכלכת, אך כשקרה, והוא נכנס לכיתה וראה תלמיד בלי תלבושת, כי הנ"ל, הוריד את החולצה ולא שמתי לב, הוא צרח עליי, למרות שכמה דקות קודם אמר לי שאני "המורה הכי טובה," או החמיא לי, שהופעתי יפה ושאני נראית מצויין. לא נתתי לו הרבה הזדמנויות לצרוח עלי, כי הייתי צייתנית והתנהגתי ללא דופי, אך דמותו הילכה עליי אימה. כשהייתי מגיעה לבית הספר והייתי רואה אותו, הייתי מתעכבת, נותנת לו ללכת, לפני שיראה אותי, ואז הייתי נכנסת. לא רציתי להיתקל בו ולראות את פניו הזעופות.
מי היה מאמין, שאותו מנהל שהוכיח והטיף למשמעת ברזל, שדרש שלמות מהמורים ומהתלמידים, הואשם באונס ובמעשים מגונים בתלמידות, במורות ובעובדות בית הספר. בגין עבירות אלה, נשפט, ומה הפלא שהוא סיים את עבודתו בכלא!
כשהוא נאלץ לפרוש, כולם נשמו לרווחה שהאימה מפניו נעלמה. זה קרה שנה לפני שיצאתי לגמלאות, שבה זכיתי לעבוד עם מנהלת חדשה, שעשתה רבות לשקם את שם בית הספר, והיא לא צעקה ולא גערה, רק דיברה ושמענו בקולה. לא הספקתי לקבל במועד שנקבע את תעודת ההצטיינות שהובטחה לי, על הישגי תלמידיי בבגרות באותה שנה מאותו מנהל שסרח, איש לא טרח להעניק לי אותה. כבר לא הייתי צריכה אותה...
לכלוך ופסולת וזוהמה. למרות כל האימה והמשמעת ותורנויות המורים בהפסקות, הכיתות והחצרות, אחרי ההפסקות התכסו בפסולת של ניילונים, פחיות, שקיות של חטיפים ועוד. בבית הספר הייתה תורנות של "סיירת בית הספר". התלמידים שהיו בסיירת בתורם לא למדו באותו היום. תפקידם היה לדאוג לנקות את החצרות ואת המסדרונות אחרי שנמלאו אשפה בזמן ההפסקות, ובסוף היום הם עברו בכיתות ובדקו אם הורמו כל הכסאות ומה שלא הורם הרימו בעצמם.
גם הכיתות היו מטונפות בהפסקות. אוי למורה שמתחיל שיעור בכיתה שמכוסה אשפה! אם המנהל נכנס, המורה עף. לא התחלתי שיעור, לפני שהתלמידים, או התורנים, ניקו את הכיתה. לא פעם גם אני הצטרפתי למנקים, כדי לחסוך זמן ולשמש דוגמא. עד היום איני מבינה, מה כל כך קשה להשליך פסולת לפח? ולמה דווקא בית ספר, הוא המקום הכי מלוכלך? מתי נצליח לחנך לחוש אסתטי ולניקיון גם במרחב הצבורי?
בסוף כל שנה, לקראת השנה החדשה, השאלה הגדולה אלו כיתות אלמד בשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה? האם אצליח לרכוש את לב התלמידים החדשים, האם יאהבו את המקצוע שלי? האם יתחברו אליי? מה אעשה כדי שלא יצרו דחייה או אנטגוניזם? ולא פחות חשוב, איזו מערכת שעות תהיה לי!
מערכת השעות שִיחקה תפקיד חשוב בחיי במהלך השנה. היא קבעה אילו ימים אני אוהב, ואילו ארצה שיעברו. לרוב המערכת לא היתה מאוזנת, היו בה ימים עמוסים ומתישים של שבע שעות, או עם הרבה חלונות, או שרוב השעות היו בסוף היום, זה היה נורא ואיום. היו גם ימים קצרים וקלים. בשנים הראשונות היו לי מערכות נפלאות, אך לקראת הסוף, המערכות היו קשות מבחינת חלוקת העומס של השעות. לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום. ערערתי, אך לא הלכו לקראתי והכבידו עלי את העול ונאלצתי בשקט לסבול. ללא ברירה, הייתי מתרגלת ומתנחמת שיהיו לי גם ימים קשים וגם ימים קצרים ורגועים. ימים שאני אשנא וימים שאני אוהב.
מזגנים. במשך כשלושה עשורים מתוך הארבעה שלמדתי, לא היו מזגנים בכיתות. היה מאוד קשה ללמד וללמוד בתחילת השנה בחודשים ספטמבר אוקטובר ובחודשים אפריל עד יוני. החום, הלחות והשרב הפכו את הכיתות ל"שדה קרב". הוציאו את התלמידים משלוותם, והם לא יכלו לשבת מרוכזים. נופפו במחברות, ולא היו שלווים. זה הקשה על העבודה. כמורה, חובתי היתה לעמוד בפניהם בעוז והגבורה, למרות הזיעה והחום הנורא, כולי הייתי חדורת מטרה, שאני חייבת לאזור כוח וללמד בתנאים הקיימים, בחום, בלחות ובשרב, כי אין שום ברירה. גייסתי את כל כוחות הנפש שלי לבצע את העבודה למרות רעשי הרקע והקיטורים של התלמידים. הבנתי שקשה להם לשבת בשקט ולהתרכז. חייבים ללמוד בתנאים הקיימים! איפשרתי להם לצאת לשתות מים מהברז (לא היו קולרים והם לא הביאו מים מהבית בבקבוקים). זה לא היה פשוט לאף אחד. עברו הרבה שנים עד שהוחלט להתקין מאווררים, שלא היו מספיק יעילים, אך נתנו משב רוח נעים.
במהלך השנים, הותקנו בכיתות מזגנים והישיבה בכיתה היתה הרבה יותר נעימה. קשה להאמין איך הצלחנו ללמד בחום המעיק והמחניק. בתי הספר בארץ היו האחרונים שבהם הותקנו מזגנים, בסיוע העיריות וועדי ההורים. ראשית היה צורך להתאים את תשתית החשמל כדי שתוכל לעמוד בעומס הצריכה ההולכת וגדלה. והיה צורך גם בתקציב לרכוש את המזגנים להתקינם, וגם לשלם עבור צריכת החשמל וכל זה הצריך תקציבים אדירים...
סך הכול התנאים הפיסיים בבית הספר לא היו אנושיים. הכיסאות של התלמידים לגמרי לא נוחים, הכיתות צפופות ועמוסות ולא מאווררות מספיק. בחורף היו דליפות מהגגות והכיתות והפרוזדורים הוצפו. חדר המורים עמוס ולא תמיד היו כוסות נקיות לקפה, עד שהתחילו להשתמש בכוסות חד פעמיות, שנשארו ריקות או חצי מלאות על השולחנות והמורים לא טרחו להשליך אותן לאשפה. המראה של חדר המורים היה מאוד לא נעים. למורים לא היה מקום שבו יכלו לשבת בשקט לשוחח עם תלמידים, או עם הורים. כשהתחלנו להזין ציונים ומשמעת במחשבים, היו רק שני מחשבים בחדר המורים, שלרוב היו מקולקלים, ששירתו כ-120 מורים, כך שכל מורה היה חייב שיהיה לו מחשב בבית, בו הוא עשה את עבודת ההקלדה של הציונים, המשמעת והתעודות, דבר שגזל ממנו שעות רבות מזמנו הפרטי, וחסך הרבה זמן למזכירות שהפכו כמעט למיותרות.
טיול שווה סיוט
נערכו טיולים לכל שיכבה בנפרד. שיכבה כללה 8-14 כתות ויותר. מדובר במסעות, שבהם הלכנו ברגל ימים שלמים בנוף קדומים, לאורך נחלים, ואדיות, גאויות והרים, בגליל, במדבר יהודה ובנגב, שם עצרנו וקבלנו הסברים. הטיולים נמשכו 4-5 ימים. הבעיה היתה שיש תלמידים שלא רצו ללכת ורצו להישאר במלון או באכסנייה ולישון, בטענה שהם לא בקו הבריאות. אחרים סרבו לשאת ג'ריקנים והיו ויכוחים לא פשוטים. במידה והשתכנענו שהתלמיד אכן לא בכושר והוא נשאר במלון, מורה או מורה נאלצו להיות איתו ולשמור עליו. אלה שלא התאמצו לאורך הימים, בלילות פרקו עול, השתוללו, הרעישו, שתו לשוכרה, לא ישנו ולא נתנו לאף מורה לישון. הטיול מבחינתם היה עוד עול שמערכת החינוך מחייבת. היתה השתמטות, למרות שההורים משלמים במיטב כספם עבור "סל תרבות". עם השנים התנאים שהתאפשרו בטיולים השנתיים, השתפרו. לא עוד לינה בחוץ בשקי שינה, אלא לינה באכסנייה משודרגת, או בבית מלון עם מקלחת, מים חמים ושירותים, ארוחה חמה מארוחת הערב הראשונה, דיסקו ועוד.
לא פעם התלמידים בטיולים גרמו לוונדליזם באכסניות ובבתי המלון, שברו והרסו והשחיתו רכוש, ליכלכו את האוטובוס, קרעו את הריפוד של המושבים וטינפו. אני, שנכספתי בצעירותי ללמוד בתיכון ששידר רצינות ויוקרה, ולימודים וידע וגאווה, היה לי קשה להבין התנהגות כזאת. זה תיכון? אני שנכספתי לטיולים והלכתי ללמוד גיאוגרפיה, רציתי לדעת ולהכיר את הארץ ואת נופיה ולהבין איך הם נוצרו, לא הצלחתי לקלוט, איך הטיולים אינם משאת נפש לתלמידי התיכון, אלא מקום שאפשר בו לפרוק עול...
בשנים הראשונות שלי כמורה, התנדבתי ללוות תלמידים לטיולים, לימי עיון, להצגות תיאטרון, לפעילות בשל"ח, ונהניתי. במהלך השנים, כשהתופעות הרעות בטיולים הלכו ורבו, לא התלהבתי ולא התנדבתי לצאת לטיולים וללוות תלמידים. ויתרתי על תפקידי כמחנכת, כדי שלא אהיה חייבת לצאת לטיולים עם הכיתה שלי. משנה לשנה פחות נהניתי להשתתף בטיולים השכבתיים, שהתחילו להיות עונש שלא יכולתי לסבול. היה לי חבל, כי בזכות הטיולים לקחו את התלמידים למקומות שהם לא היו מגיעים לבד, וזה יכול היה גם לשרת את מה שאנו לומדים בכיתה בגיאוגרפיה. ככול שהשנים עברו, טיול שכבתי לארבעה עד חמישה ימים עם כ-300-400 תלמידים הפך לסיוט לרכזי השכבה, למורים המלווים, למורי הדרך המדריכים, שיצקו תוכן בנופים, כי רק תלמידים מעטים הקשיבו להסברים. המנהל אף פעם לא יצא עם השיכבה לטיולים ולמסעות. הוא היה מגיע לבקר באיזה ערב, שומע את התלונות שלנו על התלמידים, מוכיח את התלמידים, מעניש את מי שצריך להעניש, אוכל ארוחת ערב וחוזר לישון בביתו הנעים. את שאר התפקידים ביצעו הסגנים, המחנכים והמדרכים.
בלילות, בשעות המאוחרות, המורים היו חייבים ל"פטרל" לראות אם הכול כשורה, כך שהמורים לא ישנו כל אותם לילות. בעיית השכרות הפכה לנפיצה, ולא פעם מורים נאלצו להחזיר תלמידים, או ללוות אותם הביתה, בגלל פריקת עול, וונדליזם, הִתְחָלוּת ועצלוּת. לא עוד מדורה ותפוחי אדמה, ושירי ארץ ישראל היפה והטובה, והורה סביב המדורה! הדור הזה חלף עבר... ערכים שעליהם הדור שלי גדל, אינם, נעלמו, אבדו ולא יחזרו לעולם. אין יותר ניחוח של אהבת הארץ וציונות, ויש הרבה בּוֹרוּת ואטימות... הם מעדיפים לדלג על הטיול עם בית הספר ומעדיפים "לחשוב על הטיול אחרי הצבא," שהוא לרוב לא בארץ מולדת, שהיתה להם הזדמנות להכיר אותה!
כמורה לגיאוגרפיה, קיימתי "סיורים לימודיים" לתלמידי מגמת הגאוגרפיה, רק ליום אחד, כך שבעיית הלילות הלבנים, לא היו קיימים, וגם ההתנהגות היתה אחרת ושונה, כי על הטיול תופיע שאלה בבחינה!
הכול היה קשה ולא קל בכלל. הדרישות הלכו וגברו, מתחים שלא מסתיימים, קשיים ותסכולים, תנאים פיסיים קשים, חוצפה ובעיות משמעת קשות, כיתות גדושות, היעדרויות של תלמידים, טלפונים להורים שילדיהם נעדרים, וגם טלפונים של תלמידים שצילצלו בשיעורים.
בדרך כלל לא דיברתי בישיבות, רק עניתי על שאלות. העדפתי לשתוק, שמא מישהו יאמר, שאני מדברת שטויות. לא הרגשתי נוח להביע את דעותיי. גם בהפסקות ישבתי בשקט ולא הייתי מהדברניות. היה לנו מנהל דיקטטור והוא קבע הכול ועל פיו יישק דבר. את דעותיי שמרתי לעצמי. כזאת אני, שקטה!
בכל זאת, משהו בי רצה שיראו אותי, שלא יתעלמו מקיומי, ושיכירו את תוכי, בלי שאדבר. עשיתי זאת בלבוש המיוחד שלי, ובטוב טעמי, ביטאתי את פנימיותי. לא היססתי להפגין את אהבתי לצבעים יפים, לבגדים מיוחדים ואיכותיים, נקיים ומגוהצים, שהתאימו לגזרתי. תמיד חפופה ורחוצה, ציפורניים מטופחות וצבועות בצבע התואם את הלבוש, וכך גם האיפור. כל יום הופעתי בעטיפה אחרת. תמיד מהודרת. שילוב הצבעים שבו בחרתי היה מפתיע ומיוחד. הרגשתי כמו שחקנית על הבמה, שכולם מתבוננים ומקשיבים לה, ואסור שיהיה בה רבב. בחורף לבשתי חליפות מחויטות, נעלתי מגפיים וגרביים בצבעים תואמים ונראיתי, כאילו יצאתי מז'ורנל. נתתי לטוב הטעם שלי לדבר במקומי. אהבתי את הפאזל שממנו כל בוקר הרכבתי את ההופעה שלי עם תכשיטים הנעלים החגורה התיק והעט התואמים. למרות שהייתי חסרת ביטחון, העזתי להיראות טוב, במטרה לשדר את היופי שבתוכי, שמשקף את פנימיותי. הייתי תופעה יוצאת דופן בנוף של בית הספר. כשעברתי בחצר בית הספר, תלמידים קראו: היא בטח דוגמנית, וכשלבשתי בגדים בצבע וורוד, קראו לי, "ברבי". ההופעה המיוחדת שלי הוסיפה לי ביטחון. היא איפשרה לי להבליט את היפה והטוב שרציתי שיראו בי.
בכל שנה בחגיגות פורים בבית הספר, תלמידים התחפשו ל"מורה לגיאוגרפיה", ניסו לחקות את הלבוש הצבעוני שלי, ואת התכשיטים שעטיתי ואת מפת הקיר שנשאתי אתי מבניין לבניין ומכיתה לכיתה. היתה לי נוכחות וזו זכות. ראו אותי והצביעו עלי גם תלמידים שלא לִמדתי. הייתי אני, כמו שאני ומשהו בלט מתוכי ואמר, "הנני!"
ב"אופק" מסיבות המורים בסוף השנה היו אינטימיות. לא פעם הזמנתי את המורים לסלון הגדול של ביתי, ועשיתי את כל ההכנות שיהיה טעים ואיכותי. שום דבר לא היה צריך להביא. שמחתי לארח בביתי, כי ביתי היה גאוותי, והוא נראה, כמו שנראיתי אני, מלא צבע וגוון, ולא כמו בילדותי שהיתה מזמן. גם ביתי עורר התפעלות, העזתי לרהט ולקשט בהרבה אדום, בשטיחים, בווילונות ובמפות, ובאוסף עצום של קומקומים צבעוניים שקניתי, או קבלתי במתנה, או הבאתי מחו"ל, והיה לו ייחוד.
בבתי הספר הגדולים שבהם לימדתי, נדרש אולם כדי לאכלס את כל המורים במסיבות בגלל מיספרם הגבוה (120-150). ייאמר לזכותם של ועדי המורים, שהשקיעו הרבה, כדי לחגוג את המסיבה ברוב פאר והדר עם תוכנית ערוכה, עם הרצאה וארוחה, שירים וריקודים ודברי ברכה לפורשים או ליוצאים לגמלאות.
בנוסף, כל צוות עשה לו מסיבה משלו, או סִכּוּם שָנָה. בלי קשר למסיבת הסיום של כל מורי בית הספר, שלא הכרנו את כולם. נפגשנו בבית של אחת המורות כל צוות "מדעי החברה", שהייתי חלק מהם. הבאנו כִבּוד ומתנה לרכזת, הודינו על שיתוף הפעולה, ונפרדנו לשלום עד לתחילת השנה הבאה.
חנה סמוכה מושיוב
11.7.2023
המשך יבוא
מנחם רהט
כמו בסיפור הרב והרבנית: כולם צודקים
וזו הבעיה: על העם היושב בציון להבין שהתפוררות הצבא תוביל לקריסת המדינה חלילה
אישורו הלא מפתיע של החוק לצימצום עילת הסבירות, בתמיכה גורפת של הקואליציה ובהתנגדות גורפת של האופוזיציה, מזכיר מאוד את סיפור העם הידוע, אודות הרב והרבנית: מעשה ברב שבפניו התדיינו שני יריבים. שמע הרב את הראשון, ופסק: "אתה צודק. מאה אחוז." אך כששמע את טענות הנגד של השני, פסק: "אתה בהחלט צודק, ללא ספק."
שמעה הרבנית את פסיקה הבלתי 'סבירה' ותהתה: "הייתכן? כיצד ייתכן ששניהם צודקים?"
נמלך הרב בדעתו והפטיר ביובש: "גם את צודקת." ובמילים אחרות: כולם צודקים.
כמו באותו סיפור ממש, אנחנו מסיימים את השבוע הסוער הזה, בהבנה שכולם צודקים. וכשכולם צודקים נוצר פלונטר בלתי פתיר.
לנוכח עומק השבר, אתה תוהה שמא צדק נשיא תוניסיה בורגיבה בחזון העיוועים שלו: "הערבים לא צריכים להילחם בישראל; היהודים במריבותיהם הפנימיות יהרסו את עצמם."
השבוע, לאחר ההצבעה השלישית בכנסת, חזר על התיזה הַשּׁוֹאָתִית הזו (רח"ל) מנהיג החיזבאללה נסראללה, מתוך הבונקר שלו בביירות: "ישראל בדרך להיעלמות. היום הזה ספציפית הוא היום הגרוע ביותר בתולדות ישראל, ומציב אותה במסלול ההיעלמות."
נסראללה, כשאר שונאי ישראל, רק מנסה לפרש לעצמו את מראה עיניו: יד איש באחיו. איבה תהומית קורעת את העם לשני מחנות. אלימות גואה. צבא מתפרק. האם זו חוכמתו ובינתו של עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה?
הגרוע מכול הוא, כאמור, בכך שכולם צודקים. תומכי הרפורמה טוענים, ובצדק, שהעליון ניכס לעצמו סמכויות שמעולם לא הוענקו לו, וששיקול דעתם של 15 שופטים אינו יכול להיות שווה יותר משיקול דעתו של המחוקק, שנבחר בידי העם ומייצג אותו. מי אינו זוכר החלטות שגויות של כבודם, כמו איסור על גירוש משפחות מחבלים לעזה באינתיפאדה השנייה, הענקת מעמד פליטות למסתננים, כפיית שר החינוך להעניק פרס ישראל לתומך ה-BDS, ביטול האיסור שהטילה המדינה על כניסתה של פעילת BDS, ביטול החלטת המדינה לאסור הקרנת סרט השיטנה השקרי 'ג'נין ג'נין', שאותו הגדיר ביהמ"ש עצמו – שיא האבסורד! – עלילת דם נבזית, פייק על מלא – ואלה רק דוגמאות בודדות.
מצד שני, גם מתנגדי ביטול עילת הסבירות צודקים. החקיקה המונעת הפעלת אמת-המידה של סבירות בפעילותם של שרים, עלולה לחולל כאן עוולות נוראות: שרים יוכלו להסיט בהבל פה, תוך אפלייה בוטה לטובת המגזרים שמתוכם צמחו, תקציבים שמנים מתחומים חיוניים כמו בריאות וחינוך, לטובת אנשי שלומם, ואין מי שיעצור את עושק כספי הציבור. הם יוכלו אפילו ללכת בדרכו של קיסר השחץ הרומי קליגולה, שמינה את סוסו לשמש קונסול בכיר. דיקטטורה, מזהירים מתנגדי ביטול עילת הסבירות.וכולם, כמה לא מפליא, צודקים. וכשכולם מאמינים שכל הצדק איתם, החיים נעשים באמת קשים.
לפני חצי שנה בדיוק, בתחילת פברואר, פירסמנו כאן טור מדאיג שכותרו 'קללת העשור השמיני'. עיקר טענתו היתה שההיסטוריה מוכיחה אמפירית, שמדינות ומעצמות התפרקו והתאיינו דווקא במרוצת העשור השמיני לחייהן:
פעמיים התקיימו כאן בארץ ישראל ממלכות יהודיות, שקריסתן החלה בעשור השמיני לקיומן: המדינה שהקים דוד המלך ושיגשגה לגבהים מדהימים, התפרקה לממלכות יהודה וישראל, בשל סיכסוכים פנימיים, בשנה ה-81 להיווסדה. המדינה היהודית השנייה, ממלכת החשמונאים, הצליחה לשמור על אחדות במשך 77 שנה, עד שנקלעה לקיטוב פנימי תהומי, שהפך אותה לפרוטקטורט מושפל של רומא, נטול ריבונות יהודית.
קללת העשור השמיני פקדה גם מקומות אחרים על פני הגלובוס. מלחמת האזרחים האמריקנית, העקובה מדם, פרצה 85 שנה אחר אישור החוקה (הוֹ, איזה מזל – זה קרה להם 'רק' בעשור התשיעי). איטליה הפכה להיות פשיסטית בעשור השמיני לאיחודה ב-1860. גרמניה הפכה למדינת טרור נאצית בעשור השמיני לאיחודה. הרפובליקה השלישית של צרפת, שנוסדה ב-1871, נכנעה בפני המגף הנאצי בעשור השמיני לקיומה, ב-1940. המפלצת הקומוניסטית שנולדה במהפכת אוקטובר 1917, החלה להתפרק בשנות ה-80 של המאה הקודמת, והתנפצה סופית לרסיסים 74 שנים לאחר היווסדה (1991).
החשש מפני התנעת מנגנון ההשמדה העצמית עקב הקיטוב הנורא במקומותינו, אינו תיאורטי בלבד. 'נביא הזעם' האלוף (מיל') יצחק בריק, שטען עוד לפני שהטייסים וקציני היבשה הודיעו על סרבנותם, כי צה"ל לא כשיר למלחמה האזורית הבאה, מזהיר ש"הסרבנות תוביל את צה"ל למצב אל-חזור. לא תהא כבר אפשרות לשקם את הצבא ולהחזירו לכשירות למלחמה. הסרבנות תפגע בכל חלקה טובה, ברקמה הדקה והעדינה של הלב הפועם בצבא. סרבנות של מאות ואולי אלפים תביא לפגיעה במוטיבציה, ברוח הלחימה, בלכידות, בערבות הדדית איש לרעהו, ברעות ואחוות הלוחמים. הפוליטיקה תיכנס בענק לצבא המילואים והסדיר ויחד איתה גם השנאה הקשה. זהו מצב של הרס מוחלט שאין ממנו דרך חזרה."
מה הפתרון? איך מצילים את המדינה מקריסה עצמית? לעניות דעתנו, קיימת רק נוסחה אחת, ושמה אחריות הדדית: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק." ההצלה טמונה בהכרה בכך שאף גוש מן הניצים לא יוכל לצאת מהמשבר כשידו על העליונה; במקרה כזה לא יהיו פה מנצחים אלא רק מפסידים. אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה חלילה תלויים זה לצד זה.
מנחם רהט
אישורו הלא מפתיע של החוק לצימצום עילת הסבירות, בתמיכה גורפת של הקואליציה ובהתנגדות גורפת של האופוזיציה, מזכיר מאוד את סיפור העם הידוע, אודות הרב והרבנית: מעשה ברב שבפניו התדיינו שני יריבים. שמע הרב את הראשון, ופסק: "אתה צודק. מאה אחוז." אך כששמע את טענות הנגד של השני, פסק: "אתה בהחלט צודק, ללא ספק."
שמעה הרבנית את פסיקה הבלתי 'סבירה' ותהתה: "הייתכן? כיצד ייתכן ששניהם צודקים?"
נמלך הרב בדעתו והפטיר ביובש: "גם את צודקת." ובמילים אחרות: כולם צודקים.
כמו באותו סיפור ממש, אנחנו מסיימים את השבוע הסוער הזה, בהבנה שכולם צודקים. וכשכולם צודקים נוצר פלונטר בלתי פתיר.
לנוכח עומק השבר, אתה תוהה שמא צדק נשיא תוניסיה בורגיבה בחזון העיוועים שלו: "הערבים לא צריכים להילחם בישראל; היהודים במריבותיהם הפנימיות יהרסו את עצמם."
השבוע, לאחר ההצבעה השלישית בכנסת, חזר על התיזה הַשּׁוֹאָתִית הזו (רח"ל) מנהיג החיזבאללה נסראללה, מתוך הבונקר שלו בביירות: "ישראל בדרך להיעלמות. היום הזה ספציפית הוא היום הגרוע ביותר בתולדות ישראל, ומציב אותה במסלול ההיעלמות."
נסראללה, כשאר שונאי ישראל, רק מנסה לפרש לעצמו את מראה עיניו: יד איש באחיו. איבה תהומית קורעת את העם לשני מחנות. אלימות גואה. צבא מתפרק. האם זו חוכמתו ובינתו של עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה?
הגרוע מכול הוא, כאמור, בכך שכולם צודקים. תומכי הרפורמה טוענים, ובצדק, שהעליון ניכס לעצמו סמכויות שמעולם לא הוענקו לו, וששיקול דעתם של 15 שופטים אינו יכול להיות שווה יותר משיקול דעתו של המחוקק, שנבחר בידי העם ומייצג אותו. מי אינו זוכר החלטות שגויות של כבודם, כמו איסור על גירוש משפחות מחבלים לעזה באינתיפאדה השנייה, הענקת מעמד פליטות למסתננים, כפיית שר החינוך להעניק פרס ישראל לתומך ה-BDS, ביטול האיסור שהטילה המדינה על כניסתה של פעילת BDS, ביטול החלטת המדינה לאסור הקרנת סרט השיטנה השקרי 'ג'נין ג'נין', שאותו הגדיר ביהמ"ש עצמו – שיא האבסורד! – עלילת דם נבזית, פייק על מלא – ואלה רק דוגמאות בודדות.
מצד שני, גם מתנגדי ביטול עילת הסבירות צודקים. החקיקה המונעת הפעלת אמת-המידה של סבירות בפעילותם של שרים, עלולה לחולל כאן עוולות נוראות: שרים יוכלו להסיט בהבל פה, תוך אפלייה בוטה לטובת המגזרים שמתוכם צמחו, תקציבים שמנים מתחומים חיוניים כמו בריאות וחינוך, לטובת אנשי שלומם, ואין מי שיעצור את עושק כספי הציבור. הם יוכלו אפילו ללכת בדרכו של קיסר השחץ הרומי קליגולה, שמינה את סוסו לשמש קונסול בכיר. דיקטטורה, מזהירים מתנגדי ביטול עילת הסבירות.וכולם, כמה לא מפליא, צודקים. וכשכולם מאמינים שכל הצדק איתם, החיים נעשים באמת קשים.
לפני חצי שנה בדיוק, בתחילת פברואר, פירסמנו כאן טור מדאיג שכותרו 'קללת העשור השמיני'. עיקר טענתו היתה שההיסטוריה מוכיחה אמפירית, שמדינות ומעצמות התפרקו והתאיינו דווקא במרוצת העשור השמיני לחייהן:
פעמיים התקיימו כאן בארץ ישראל ממלכות יהודיות, שקריסתן החלה בעשור השמיני לקיומן: המדינה שהקים דוד המלך ושיגשגה לגבהים מדהימים, התפרקה לממלכות יהודה וישראל, בשל סיכסוכים פנימיים, בשנה ה-81 להיווסדה. המדינה היהודית השנייה, ממלכת החשמונאים, הצליחה לשמור על אחדות במשך 77 שנה, עד שנקלעה לקיטוב פנימי תהומי, שהפך אותה לפרוטקטורט מושפל של רומא, נטול ריבונות יהודית.
קללת העשור השמיני פקדה גם מקומות אחרים על פני הגלובוס. מלחמת האזרחים האמריקנית, העקובה מדם, פרצה 85 שנה אחר אישור החוקה (הוֹ, איזה מזל – זה קרה להם 'רק' בעשור התשיעי). איטליה הפכה להיות פשיסטית בעשור השמיני לאיחודה ב-1860. גרמניה הפכה למדינת טרור נאצית בעשור השמיני לאיחודה. הרפובליקה השלישית של צרפת, שנוסדה ב-1871, נכנעה בפני המגף הנאצי בעשור השמיני לקיומה, ב-1940. המפלצת הקומוניסטית שנולדה במהפכת אוקטובר 1917, החלה להתפרק בשנות ה-80 של המאה הקודמת, והתנפצה סופית לרסיסים 74 שנים לאחר היווסדה (1991).
החשש מפני התנעת מנגנון ההשמדה העצמית עקב הקיטוב הנורא במקומותינו, אינו תיאורטי בלבד. 'נביא הזעם' האלוף (מיל') יצחק בריק, שטען עוד לפני שהטייסים וקציני היבשה הודיעו על סרבנותם, כי צה"ל לא כשיר למלחמה האזורית הבאה, מזהיר ש"הסרבנות תוביל את צה"ל למצב אל-חזור. לא תהא כבר אפשרות לשקם את הצבא ולהחזירו לכשירות למלחמה. הסרבנות תפגע בכל חלקה טובה, ברקמה הדקה והעדינה של הלב הפועם בצבא. סרבנות של מאות ואולי אלפים תביא לפגיעה במוטיבציה, ברוח הלחימה, בלכידות, בערבות הדדית איש לרעהו, ברעות ואחוות הלוחמים. הפוליטיקה תיכנס בענק לצבא המילואים והסדיר ויחד איתה גם השנאה הקשה. זהו מצב של הרס מוחלט שאין ממנו דרך חזרה."
מה הפתרון? איך מצילים את המדינה מקריסה עצמית? לעניות דעתנו, קיימת רק נוסחה אחת, ושמה אחריות הדדית: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק." ההצלה טמונה בהכרה בכך שאף גוש מן הניצים לא יוכל לצאת מהמשבר כשידו על העליונה; במקרה כזה לא יהיו פה מנצחים אלא רק מפסידים. אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה חלילה תלויים זה לצד זה.
מנחם רהט
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
הוצאת "ספרי מקור", 2013
פרק עשירי
החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה
כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."
ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.
ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.
בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.
פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).
אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.
מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:
"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."
הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.
היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.
גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.
גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.
ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.
אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.
חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה – הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.
אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:
"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."
בכתה.
חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.
חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.
מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.
נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.
מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.
ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?
ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.
"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."
"לא, יותר טוב להמשיך..."
"לא, לְיֵספר..."
"לא, לְיַמְשיך..."
"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."
"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"
"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."
מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.
"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."
"על מה?"
"אין לך משהו על עין-גדי?"
"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."
"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."
"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"
"היא לא היתה?"
"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."
"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."
"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.
"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."
"טוב. מספיק."
"התעייפת?"
"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"
"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."
"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"
- - -
"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."
- - -
"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"
- - -
לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.
"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"
"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.
ומצצה.
"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."
""אבל לא לַפְסיק..."
עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.
"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."
"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."
"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"
"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"
"ככה דיברו? זה מלוכלך?"
"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."
"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"
"קצת. מהילדוּת."
"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"
"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"
"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"
"אז הם לא מבינים כלום!"
"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"
מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.
להתחתן איתה!
לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."
"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."
"ושכחת כבר את ג'ני?"
"מי זאת ג'ני?"
"האהובה שלך?"
פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"
פיהקתי –
ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.
כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא
פרק עשירי
החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה
כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."
ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.
ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.
בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.
פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).
אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.
מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:
"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."
הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.
היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.
גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.
גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.
ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.
אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.
חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה – הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.
אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:
"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."
בכתה.
חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.
חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.
מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.
נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.
מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.
ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?
ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.
"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."
"לא, יותר טוב להמשיך..."
"לא, לְיֵספר..."
"לא, לְיַמְשיך..."
"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."
"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"
"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."
מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.
"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."
"על מה?"
"אין לך משהו על עין-גדי?"
"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."
"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."
"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"
"היא לא היתה?"
"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."
"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."
"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.
"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."
"טוב. מספיק."
"התעייפת?"
"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"
"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."
"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"
- - -
"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."
- - -
"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"
- - -
לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.
"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"
"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.
ומצצה.
"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."
""אבל לא לַפְסיק..."
עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.
"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."
"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."
"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"
"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"
"ככה דיברו? זה מלוכלך?"
"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."
"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"
"קצת. מהילדוּת."
"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"
"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"
"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"
"אז הם לא מבינים כלום!"
"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"
מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.
להתחתן איתה!
לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."
"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."
"ושכחת כבר את ג'ני?"
"מי זאת ג'ני?"
"האהובה שלך?"
פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"
פיהקתי –
ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.
כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הופיע ספר השירים "נחבא בערי הזהב" מאת צבי אפרת ז"ל. שירים מן העיזבון. הוצאת "שופרא". עורך: אילן שיינפלד.
מוקירי זכרו של צבי אפרת וכל המעוניין לקבל את הספר יפנה אל שושי אפרת במייל:
shantief@gmail.com
* "אייל שני הודיע בפוסט באינסטגרם כי יסגור החל מהיום [24.7] את כל המסעדות שלו בארץ, כדי לתמוך בחיים החופשיים בישראל, כך לדבריו." ["הארץ" באינטרנט. 24.7]
איזו הקלה! סוף-סוף לא נצטרך לשמוע את השטויות הקולינריות שלו ולסגוד לדת הכרובית.
* ערוץ 11, הערוץ הממלכתי, ביום שני בערב, איפשר לגנץ לדבר שעה ארוכה במסך מלא, ואילו את דבריו של ראש הממשלה נתניהו דחקו לחצי מסך בעוד בחצי השני בוערים כל הזמן הצמיגים בחסימה אלימה של צומת עזריאלי כמו בהפגנות בערים הפלסטיניות.
האם לדעת עורכיו, ערוץ 11 נועד לשרת גם את רוב העם בישראל התומך בממשלה או בעיקר את חסידוּת דרסלר ותומכיה מימי ההפגנות של הדגלים השחורים בבלפוריאדה המייצגים את השינאה לנתניהו ומחכים שיפרוש?
מזלם שיש אצלם אישה שפוייה אחת שהיא עיתונאית אמיצה ומוכשרת – איילה חסון.
* ג'וחא: בחמאס שוקלים אם כדאי גם לו לשלם עבור מודעות יקרות על עמוד שלם ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כדי לתמוך בתהליך התפרקותה של ישראל.
* "הבית הלבן: ההחלטה לבטל את עילת הסבירות מצערת, יש לחתור להסכמה רחבה." ["הארץ" באינטרנט. 24.7].
איזו צביעות מצידכם – כבוד הנשיא העירני ג'ו ביידן! כאשר אצלכם פוליטיקאים יפסיקו למנות שופטים לעליון, בין השאר שופטים שמרניים שאוסרים הפלות – אז אולי תהיה לכם זכות להעביר ביקורת על ממשלת ישראל!
* "שלושה פלסטינים נהרגו מאש צה"ל באזור שכם, הצבא: אחד מהם ירה לעבר חיילים." ["הארץ" באינטרנט. 25.7].
שטויות. אין יותר שום טרור פלסטיני, ואפשר להמשיך להרוס את צה"ל המגן עלינו מפניו כי הפלסטינים לא ישחטו אותנו ואיראן תפרק את נשקה הגרעיני לפי הוראותיה השפויות של שקמה דרסלר ממכון ויצמן!
העיקר שניפטר מביבי בעזרת עילת הנבצרות שיפעילו היועמ"שית והעליון, ואז בכלל לא יהיה צורך בצה"ל וגם לא בכנסת כי ההפקרוּת תמשול ואנחנו נלך כצאן לטבח!
* שמעון גרובר: המפלגות החרדיות בכנסת שברו את שיא החוצפה ועזות המצח. הן מבקשות להשוות ולהקנות את התנאים של חיילי צה"ל לאברכים ולבחורי הישיבות הטפילים והמשתמטים משרות אזרחי לאומי ומשרות צבאי.
המפלגות החרדיות הצליחו לסחוט את נתניהו הסחיט, שלא היסס לכלול את הדרישה הזאת בהסכמי הקואליציה, ולכן גם הוא שותף למעללי החרדים. לא יאומן שיוצא סיירת מטכ"ל יישבר וייכנע למשתמטים ולטפילים.
והיה והמשתמטים והטפילים ישיגו את מטרתם באמצעות חקיקה – או אז שסתומי הביטחון של סיר הלחץ של הנושאים בנטל הביטחוני והכלכלי ייפתחו, וכול ההפגנות שהיינו עדים להן עד עתה היו רק דוגמיות בהשוואה למה שיתחולל.
* קוראה נאמנה: ...ברגע שפגעו בצבא, ש-ש. היה כל כך גאה שהוא חלק בו וקצין ויכול להגן על עצמו. הוא ידע בדיוק מהי שואה, וכאן האנשים פשוט השתגעו, בדיוק כמו שאתה אומר, וזה מעומק מחלת השינאה. מדהים ומחריד. אתמול ]24.7[ פורסם ראיון עם מיכאל קובנר, הבן של אבא קובנר, והוא טען שהסרבנות בצבא היא חובה כשיש שלטון רשע! כמו היום כמובן.
ושוב, כל הכבוד לך על עמדתך השקולה והעיקבית והאמיצה.
אבא שלו: "לאחר שנודע לאבא קובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה שהתכנסה בליל 31 בדצמבר 1941 את הכרוז 'אל נלך כצאן לטבח!' – היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאוייב היא התנגדות!" [ויקיפדיה].
מיכאל קובנר: "נלך כצאן לטבח!"
* אהוד: אל תצומו בליל תשעה באב, אלא הפגינו ואיכלו וזללו במסעדות המחאה הפתוחות החוגגות את חורבן הבית!
shantief@gmail.com
* "אייל שני הודיע בפוסט באינסטגרם כי יסגור החל מהיום [24.7] את כל המסעדות שלו בארץ, כדי לתמוך בחיים החופשיים בישראל, כך לדבריו." ["הארץ" באינטרנט. 24.7]
איזו הקלה! סוף-סוף לא נצטרך לשמוע את השטויות הקולינריות שלו ולסגוד לדת הכרובית.
* ערוץ 11, הערוץ הממלכתי, ביום שני בערב, איפשר לגנץ לדבר שעה ארוכה במסך מלא, ואילו את דבריו של ראש הממשלה נתניהו דחקו לחצי מסך בעוד בחצי השני בוערים כל הזמן הצמיגים בחסימה אלימה של צומת עזריאלי כמו בהפגנות בערים הפלסטיניות.
האם לדעת עורכיו, ערוץ 11 נועד לשרת גם את רוב העם בישראל התומך בממשלה או בעיקר את חסידוּת דרסלר ותומכיה מימי ההפגנות של הדגלים השחורים בבלפוריאדה המייצגים את השינאה לנתניהו ומחכים שיפרוש?
מזלם שיש אצלם אישה שפוייה אחת שהיא עיתונאית אמיצה ומוכשרת – איילה חסון.
* ג'וחא: בחמאס שוקלים אם כדאי גם לו לשלם עבור מודעות יקרות על עמוד שלם ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כדי לתמוך בתהליך התפרקותה של ישראל.
* "הבית הלבן: ההחלטה לבטל את עילת הסבירות מצערת, יש לחתור להסכמה רחבה." ["הארץ" באינטרנט. 24.7].
איזו צביעות מצידכם – כבוד הנשיא העירני ג'ו ביידן! כאשר אצלכם פוליטיקאים יפסיקו למנות שופטים לעליון, בין השאר שופטים שמרניים שאוסרים הפלות – אז אולי תהיה לכם זכות להעביר ביקורת על ממשלת ישראל!
* "שלושה פלסטינים נהרגו מאש צה"ל באזור שכם, הצבא: אחד מהם ירה לעבר חיילים." ["הארץ" באינטרנט. 25.7].
שטויות. אין יותר שום טרור פלסטיני, ואפשר להמשיך להרוס את צה"ל המגן עלינו מפניו כי הפלסטינים לא ישחטו אותנו ואיראן תפרק את נשקה הגרעיני לפי הוראותיה השפויות של שקמה דרסלר ממכון ויצמן!
העיקר שניפטר מביבי בעזרת עילת הנבצרות שיפעילו היועמ"שית והעליון, ואז בכלל לא יהיה צורך בצה"ל וגם לא בכנסת כי ההפקרוּת תמשול ואנחנו נלך כצאן לטבח!
* שמעון גרובר: המפלגות החרדיות בכנסת שברו את שיא החוצפה ועזות המצח. הן מבקשות להשוות ולהקנות את התנאים של חיילי צה"ל לאברכים ולבחורי הישיבות הטפילים והמשתמטים משרות אזרחי לאומי ומשרות צבאי.
המפלגות החרדיות הצליחו לסחוט את נתניהו הסחיט, שלא היסס לכלול את הדרישה הזאת בהסכמי הקואליציה, ולכן גם הוא שותף למעללי החרדים. לא יאומן שיוצא סיירת מטכ"ל יישבר וייכנע למשתמטים ולטפילים.
והיה והמשתמטים והטפילים ישיגו את מטרתם באמצעות חקיקה – או אז שסתומי הביטחון של סיר הלחץ של הנושאים בנטל הביטחוני והכלכלי ייפתחו, וכול ההפגנות שהיינו עדים להן עד עתה היו רק דוגמיות בהשוואה למה שיתחולל.
* קוראה נאמנה: ...ברגע שפגעו בצבא, ש-ש. היה כל כך גאה שהוא חלק בו וקצין ויכול להגן על עצמו. הוא ידע בדיוק מהי שואה, וכאן האנשים פשוט השתגעו, בדיוק כמו שאתה אומר, וזה מעומק מחלת השינאה. מדהים ומחריד. אתמול ]24.7[ פורסם ראיון עם מיכאל קובנר, הבן של אבא קובנר, והוא טען שהסרבנות בצבא היא חובה כשיש שלטון רשע! כמו היום כמובן.
ושוב, כל הכבוד לך על עמדתך השקולה והעיקבית והאמיצה.
אבא שלו: "לאחר שנודע לאבא קובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה שהתכנסה בליל 31 בדצמבר 1941 את הכרוז 'אל נלך כצאן לטבח!' – היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאוייב היא התנגדות!" [ויקיפדיה].
מיכאל קובנר: "נלך כצאן לטבח!"
* אהוד: אל תצומו בליל תשעה באב, אלא הפגינו ואיכלו וזללו במסעדות המחאה הפתוחות החוגגות את חורבן הבית!
הבה נלך כולנו יחדיו כצאן לטבח
בעקבות ששת מיליוני אחינו בשואה!
הבוז ליהודים בגטאות שלחמו בנאצים
והפריעו להשמדת העם היהודי!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ(1963-1930): אֳפָקִים נוּגִים
- איליה בר-זאב: ילד חוץ
- דְבר אנשי המילואים הסרבנים ל-ט' באב:: אנחנו לא נשרת יותר בצה"ל ובמערכת הביטחון
- עירית אמינוף: לרשימתו של יוסי אחימאיר: "חלום של דורות"
- אורי הייטנר: צרור הערות 26.7.23
- נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות: קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- שמעון גרובר: נרדמו לנצח נצחים
- מתוך הבלוג של דני קרמן שבו הוא מביא מאיוריו לספר של יאיר גרבוז: dannykermanblog@gmail.com
- ארנה גולן: הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה וזהות מינית
- משה גרנות: אושיית תרבות
- חנה סמוכה מושיוב: בית הספר
- מנחם רהט: כמו בסיפור הרב והרבנית: כולם צודקים
- אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * הופיע ספר השירים "נחבא בערי הזהב" מאת צבי אפרת ז"ל. שירים מן העיזבון. הוצאת "שופרא". עורך: אילן שיינפלד.
- שאר הגליון