בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה
תּוֹקַעַת בָּדָד.
תְּקִיעָה אַחַת – וָדֹם.
כְּדָם נִגָּר קוֹלָהּ לְתוֹךְ הַלַּיִל.
לֹא יֵחַד כְּבוֹדָהּ בֵּין אוֹרְחִים וְתוֹבְעִים –
עֲצוּבָה הִיא תּוֹקַעַת,
רַק פַּעַם – וְהַס.
עוֹנִים לָהּ בְּאֵלֶם מֶרְחֲבֵי הַלַּיִל.
חָלָב אַחֲרוֹן יָמֹץ הַגּוּר,
תּוּגַת-עוֹלָם יִרְוֶה אָז קוֹלָהּ.
גּוּשׁ אֹרֶן זוֹמֵם, מְאַיֵּם.
גְּדֵרוֹת אָצִים זָעִים,
מֹר הַחֲרוּלִים עַל שְׂדוֹת הַבָּר
עָבֶה כַּעֲרָפֶל.
עוֹפוֹת סְפוּנִים בַּלּוּל
וַעֲדַת כְּלָבִים מִתְנַצַּחַת בֶּחָלָל –
שׁוּעָלָה רְעֵבָה נוֹשֵׂאת רֹאשׁ אֶל כִּימָה.
כּוֹכָב קַר נִשְׁקָף בְּעֵינָהּ,
אוּלַי זוֹ דִמְעָה בְּאִישׁוֹנָהּ.
יָמֹץ הַגּוּר לְשַׁד חַיִּים נוּגֶה –
יִלְלַת שׁוּעָלִים בּוֹתֶרֶת הַלַּיִל.

1955

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

ביאליק בעת מאורעות תרפ"ט
שפרצו בירושלים וברחבי הארץ
ביום ה-22 באוגוסט 1929
מאורעות תרפ"ט (22-29 באוגוסט 1929) התחילו בירושלים, בימים חמישי-שישי, לקראת תפילות יום השישי במסגדים ובעיצומן. שכונות יהודיות אחדות בעיר הותקפו, תושביהן נרצחו או נפצעו ובתיהן נבזזו (מאה שערים, בית וגן, ימין משה, שכונת הבוכרים, שכונת הג'ורג'ים, בית הכרם, מקור חיים, תלפיות ועוד). היתה זו הפעם השנייה מאז כינון המנדט הבריטי שבָּהּ פרץ סכסוך מזוין שבו תקפו ערביי ארץ-ישראל את האוכלוסייה היהודית בארץ – סכסוך שגבה מחיר דמים כבד ושׂם קץ ליחסי השכנות הטובים ששררו פֹּה ושָׁם בערים המעורבות.
בעקבות האירועים התחילו עיתונאים ואנשי-רוח אחדים להציב סימני שאלה לגבי עתיד המפעל הציוני. צעירים מִבּני הארץ, ובהם גם בניהם של אנשי העלייה הראשונה והשנייה ביקשו להימלט מן הגורל היהודי המר, התובע מִבָּניו קורבנות כבדים בכל דור ודור, נטלו את התרמיל והיגרו לארצות המערב. חלקם נסעו לאירופה לחפש שָׁם את עתידם מבלי לדעת מה יעלה בגורלם בתוך עשור אחד, כמאמר הנביא: "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ." (עמוס ה', י"ט).
במהלך מאורעות תרפ"ט אירע כידוע גם טבח חברון (שבת, 24 באוגוסט 1929), שבו נשחטו ילדים לעיני הוריהם, והשוטרים הבריטיים לא חשו לעזרת היהודים המותקפים. אירועי טבח קישינב, שהתחוללו כשנות דור קודם להן (בפסח 1903), החווירו מול מראות הזוועה שנתגלו בחברון.
יש שיראו סמל בעוּבדה ששני ילדים מניצוֹלי הפְּרעות, המכוּנות בשם הניטרלי "מאורעות תרפ"ט", היו לימים ללוחמים מהוללים בצבא-ההגנה-לישראל: הרמטכ"ל מרדכי מקלף שהצליח לברוח בגיל תשע מביתו ביישוב מוצָא בעת שערבים חמושים ונושאי חרבות שחטו חמישה מבני משפחתו; סגן הרמטכ"ל ישראל טל שניצל מן הטבח בגיל חמש בעת שבֵּיתו בצפת הוצת באש בידי הפורעים שביקשו לחסל את בית המשפחה על כל יושביו.
בשבוע הפְּרעות נרצחו ברחבי הארץ 133 יהודים ונפצעו 339. רוב הערבים שנהרגו או נפצעו במהלך אותו שבוע נפגעו מכדורי הצבא הבריטי, שכאמור לא הִרבּה להתערב בנעשה (ואולם כוחות של חיילים בריטיים שהובאו לארץ ממצרים סייעו להרגעת המצב לאלתַר). בתום שבוע הפְּרעות פרסם הנציב העליון, ג'ון צ'נסלור, דף מִנשר שהופץ ברחבי הארץ בסיוע "אווירונים". במניפסט של הנציב נאמר: "מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי המגן מבלי הבדל מין או גיל [...] הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצווי תבל. חובתי הראשונה היא להשליט סדר בארץ, ולהעניש באופן חמוּר את אלה אשר יימצאו אשמים."
למען האמת, גדולי הספרות העברית לא הראו את גבורתם באותם ימים נוראים – לא במעשים ואפילו לא במילים ובדיבורים. ביאליק אמנם לא היה בארץ בעת שהתחוללו הפְּרעות, אך עגנון, למשל, לא שעה לבקשותיו של מזכיר שכונת תלפיות שיֵצא מביתו לסייע בשמירה, כי השומרים התעייפו משעות השמירה הממושכות שלהם.
באותו יום שבו סירב ליטול חלק בשמירת השכונה פרצו המאורעות, ובליל ה-23 באוגוסט פינוהו אנשי ועד השכונה מבֵּיתו, שניזוק קשות בעת הפְּרעות (עגנון עיכב את האוטובוס עם תושבי השכונה שפונו מבתיהם כי נזכר לפתע ששכח בבית שני ילקוטים עם כתביו שאותם ביקש למלט מן הביזה). למזלה של המשפחה, זמן-מה לפני פרוץ המאורעות יצאה אסתר עגנון לנוח בבית משפחתה בבת-גלים שליד חיפה מבלי דעת שהיא בעצם ממלטת את נפשה ואת נפשות ילדיה. על מקצת האירועים שעברו עליו ועל ביתו בעת שהתחוללו הפְּרעות ניתן ללמוד מ"מכתב אל ש"ז שוקן לאחר פרעות תרפ"ט" הכלול בספרו של עגנון "מעצמי אל עצמי", עמ' 423-429; וכן מן הרשימה "לאחר פרעות תרפ"ט", שם, עמ' 430-431.
ברומן "שירה" שהתחיל להיכתב בשנות הארבעים וראה אור לאחר מות עגנון, נכתב על השנים האלה כלהלן:
קודם לפרעות תרפ"ט היתה בקעה מיושבת מישראל, והיו ישראל דרים עם שכניהם הערבים בשלום ובמישור. באבטובוס אחד היו נוסעים ובבית מרקחת אחד היו לוקחים רפואות לתחלואיהם וברכות שלום היו מעופפות מפיו של ישראל לאוזניו של הערבי ומפיו של הערבי לאוזניו של ישראל. יהודי כשהיה מברך את הערבי היה מברכו בערבית וערבי כשהיה מברך את היהודי היה מברכו בעברית. ולא בפה בלבד היו מברכין זה את זה אלא בלבב שלם ובאהבה גמורה. וכבר היו מתנבאים שעתידים היהודים והערבים שיהיו אומה אחת בארץ. כיצד, דבר זה אינו ניתן לפרש על פי השכל, אלא מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. יפה כוח הזמן מכוח השכל ואפילו מכוח הדמיון. פתאום לפתע פתאום באו ימי הפרעות של שנת תרפ"ט. דם ישראל נשפך בידי שכניהם הערבים שישבו עמהם כאחים אהובים. נפל פחד הערבים על היהודים וכל מי שהיה דר בין הערביים ברח על נפשו. (עמ' 95-96).
במכתב לאשתו האשים את הבריטים, ואת הערבים כינה "עם נבזה!!! " במכתב לשוקן הביע את הסתייגותו מן המדיניות המתונה של "ברית שלום", שחתרה לשלום בכל מחיר, והזדהה עם האוחזים במדיניות התגובה. רק מקץ שנה-שנתיים הגיב עגנון על פרעות תרפ"ט בחיבור שני משלים שאותם הכתיר בכותרת "מדרש זוטא" ("פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים") שנדפסו ב"מאזנים" (שנה ב, גיל' כ"ח, כ"ג בחשוון תרצ"א, עמ' 3-4).
בשני המשלים המכוּנים "מדרש זוטא" לגלג על חזון ישעיהו ("וגר זאב עם כבש") ועל המדיניות הפייסנית של אנשי "ברית שלום". ידידיו הטובים ב"ברית שלום" שלחו אליו מכתב מחאה חריף, אף עגנון עמד על דעתו ולא התנצל על עמדתו. רק לאחר שקיבל מכתב נזיפה מרומז מזלמן שוקן, כתב עגנון: "את מדרש זוטא כתבתי מיד לאחר מאורעות אב והחזקתיו יותר משנה [...] אי אפשר לך לתאר, ידידי הנעלה, מה שהרגישה נפשי הנבוכה אחרי מאורעות רב."
נזכיר עוד בהקשר זה שעגנון תיאר ברומן "שירה" את שכונות ירושלים המותקפות בימי המאורעות, וקשר כתרים לאחד מתושבי העיר, טגליכט שמו, חברו הטוב של מנפרד הֶרבּסט, גיבורו הראשי של הרומן, שיצא מיָזמתו לשמור על שכונת מגוריו עם רובה על שכם...

מן המשוררים הארץ-ישראליים קשה היה לצַפּות לגדולות ונצורות. אלתרמן, שזה אך סיים את הגימנסיה "הרצליה", נשלח בקיץ 1929 על-ידי הוריו לצרפת כדי ללמוד אגרונומיה. שלונסקי, שלא רצה להביע את דעתו הפוליטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, השתתק למשך חודש ימים, ונמנע מפרסום מאמר כלשהו בענייני השעה ה"בוערים".
רק אורי-צבי גרינברג הגיב בשירו "אזור מגן ונאום בן הדם" (תר"ץ): "הַלַּיְלָה יוֹרִים בִּשְׁעָרַיִךְ, עִירִי הַקְּדוֹשָה! אֵזוֹר מָגֵן מִסָּבִיב לָךְ חָגְרוּ מְגִנַּיִךְ [...] חַיָּל יְהוּדִי מִתְפַּלֵּל בְּרוֹבֶה לִשְׁלוֹמֵךְ, נָא יִנְעַם לָךְ רוֹבֶה מֵעֻגָּב מְנַגֵּן!" בשיריו מאותה מתח אצ"ג ביקורת על אָזלת ידם של מנהיגי "היישוב", והציג אנטיתזה לעמדתה של ההסתדרות הציונית: לא עוד הבלגה, אלא תגובה. בשירים אלה בירך על גילויי הגבורה שגילו לוחמים צעירים במאבק על השכונות היהודיות בירושלים בעת מאורעות תרפ"ט.
וביאליק? מה עשה הארי שבחבורה בעת שבָּהּ פרצו בארץ מאורעות תרפ"ט? באותם ימים נוראים ישב ביאליק בעיר מעיינות-המרפא מריאנבד, שבָּהּ החלים מטיפול כירורגי שעבר עליו בברלין (בשנינותו "ייהד" ביאליק את שמהּ של העיר, וכינה אתה בשם "בארהּ של מרים"). העיתונאי והפעיל הציוני צבי פרילוצקי, מייסד העיתון "דער מאָמענט", נָפש גם הוא במריאנבד באותם ימים שבהם התחוללו בארץ הפְּרעות, וסיפר לימים על תגובתו של ביאליק בהגיע הידיעות האסון הכבד.
במאמר "בימי מאורעות אב – עם ביאליק" כתב פרילוצקי בעיתון "הצפירה" (מיום 24 באפריל 1931; ז' באייר תרצ"א) כי בימי הפְּרעות נותק לגמרי הקשר בין ארץ-ישראל לארצות המערב. כל המידע על הנעשה בארץ הגיע לאירופה מקהיר, והיה מוּטֶה לטובת הערבים. לפי הידיעות המעטות על ה"מאורעות", שהגיעו בדרכי עקיפין, ניתן היה להבין ש"היישוב" בארץ צפוי לסכנת אבדון אם אנגליה לא תחזור בה מ"הצהרת בלפור".
יהודים – הן בני הגולה הן בני היישוב הארץ-ישראלי ששהו באותה עת במריאנבד – ביקשו לדעת את דעתו של "המשורר הלאומי" על המצב; והוא, שלא קיבל אלא את המידע הזעום שהגיע מסוכנויות הידיעות הזרות, ניתח את הנתונים, ושיתף את זולתו בהערכת-המצב שלו. פרילוצקי סיפר בכתבה שלו שביאליק העריך שהאירועים הם פרי הסתה דתית וכי הם יתחוללו במקומות ספורים בארץ, ולא יקיפו את כולה. הוא אף צפה שהמהומות תשככנה, שכּן האוכלוסייה הערבית מתפרנסת היטב מן "היישוב" העברי ואינה רוצה בחיסולו. כל הדיאגנוזות והפרוגנוזות שהשמיע ביאליק במריאנבד נתממשו, כי הוא לא היה זקוק ל"כדור בדולח", אלא לכישוריו האנליטיים בלבד.
בימי שִׁבתו במריאנבד חיבר ביאליק את הנוסח השני – המורחב – של "אגדת שלושה וארבעה", ובו הציב למרבה הפרדוקס תמונת עולם של שלום אוניברסלי ושל שלֵמות ואחווה, נוסח אחרית הימים, שבּהּ מתקדמת ומתפתחת שלשלת הדורות בטבעיוּת וללא חיכוכי מאבקים. ביאליק לא היה איש אוּטוֹפּיות מטבע ברייתו. כידידו ומיטיבו, הסופר הרוסי מקסים גורקי שעזר לו להיחלץ מברית המועצות, ידע ביאליק לתאר ביצירתו את החיים הן בחלאתם ובסיאובם, הן ביופיים המופלא. באגדה לבני הנעורים הוא בחר לתארם מצד האידאלים של היופי, הצדק והשלום המוחלטים, מבלי שיישמע נאיבי או שְׁכוּר-אופטימיוּת אף כמלוא הנימה.
שלמה המלך, גיבורהּ של היצירה, פונה למלך ארם בנאום נגד השנאה: "לוּ גם חֵטא דמים חָטַא לך איש, הלעד תיטור? [...] אבותינו צררו איש את אחיו ואינם, גם שנאתם וגם קנאתם כבר אבדה אִתם – הנשמור אנחנו, בניהם אחריהם, את עברתם נצח?" – "קומה הבליגה" קורא שלמה המלך (וביאליק המדובב אותו) למלך ארם, ומבַתֵּר כבש לשניים, בכעֵין ברית חדשה – ברית בין הבתרים.
לא קשה לראות, כי כלול בדברים אלה כתב-הגנה על מדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ב"יישוב", שקיבל את מדיניותו המתונה. במקביל כלול כאן כתב קטרוג בגנות הסכסוכים והחשבונות, העוברים מדור לדור, ללא תִּכלָה ולאין קץ.
גם באגדה אחרת מאותה תקופה – "שלשלת הדמים" שְׁמהּ – גלום לקח א-היסטורי, על-זמני, ולא רק לקח אקטואלי היפה לשעתו. אליבא דביאליק את ההיסטוריה מניעים כוחות גדולים, ואין האדם יכול לעמוד נגד הסטיכיה ההיסטורית. הוא האמין אמנם ש"הכול צפוי והרשות נתונה", אך גם חשב שאת התהליכים ההיסטוריים הגדולים אי אפשר לעצור, ועל כן יש לדעת לנצלם ו"לרכב על הגלים" מבלי להיאבק בהם ולנסות להכניעם.
בתיאור הנעשה על אי קטן ומבודד בין נער עברי לנערה נוכרייה, ובארמון שלמה בין מלך ישראל לשכניו היריבים, מחרחרי המלחמה, שיקף ביאליק את חזונו על העתיד האידֵאלי בעולם כולו – על ביטולן של איבות נושנות בין מעמד למעמד, בין אומה לאומה, בין גזע לגזע. דבריו לא העידו על אמונה נאיבית בעולם שכולו טוב, שהרי באיגרותיו מאותן שנים הוא כבר הספיק להביע את חששו מפני הנאציזם ומפני הגורל המר הצפוי ליהדות אירופה. הוא הכיר את הסכסוכים הפוליטיים והפואטיים שמִבַּית ומִחוץ, אך ביקש לכאורה שיצירת הספרות – ובמיוחד זו שנועדה לילדים ולנוער – תהיה "בשעה זו" מין אי מבוּדד של הרמוניה ושל ערכים אידֵאליים בתוך עולם קורס ומתפורר.
לא חלפה אלא שנה מיום פרסום פרקיה של "אגדת שלושה וארבעה" בנוסחה המורחב, וביאליק חיבר את שיר התוכחה הידוע שלו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (1931), משראה איך הפילוג המפלגתי בעם מונע כל סיכוי להידברות ומחליש את החוסן הלאומי עד דכא.
זיוה שמיר

מבט חוזר בציור של מרק שאגאל – 1917 –
כבר אז חזה את שיקרה כ-20 שנה אח"כ... והיום?

הוּא אוֹחֵז בָּהּ, הִיא שׁוֹלַחַת יָד.
עַל הָעִיר זוּג אוֹהֲבִים,
רְחִיפַת כְּלוּלוֹת, בְּבִגְדֵי פְּאֵר –
עֲפִיפוֹן חַי.
חִפַּשְׂתִּי אֲנָשִׁים בְּפִתְחֵי הַבָּתִּים, בַּחַלּוֹנוֹת.
תַּיִשׁ בּוֹדֵד מְלַחֵךְ עָפָר לָבָן,
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר אִשָּׁה –

הַאִם נוֹתָר מִישֶׁהוּ לְהַצִּית אֵשׁ בַּתַּנּוּרִים?



סֻלָּם נִשְׁעַן אֶל עֲלִיַּת גַּג רֵיקָה
כְּמוֹ בַּמוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה –
בָּתִּים עֲזוּבִים, רְכוּשׁ נָטוּשׁ.
בְּפִנּוֹת הַמִּטְבָּח שְׂרִידֵי סְעוּדוֹת אַחֲרוֹנוֹת
לִפְנֵי בֶּהָלַת הַבְּרִיחָה.

עִיר עֲזוּבָה. יֶלֶד מְחַפֵּשׂ אֲנָשִׁים –
שׁוֹמֵעַ דְּמָמָה.
איליה בר-זאב

* הודנה – לפני שבועות אחדים כתבתי על חששי מתאונת דרכים קטלנית עקב התאוצה של רכבת חקיקת חוקי המהפכה המשטרית מזה ופסיקות בג"ץ בנוגע לחוקי היסוד מזה. הצבעתי על ההליכה-על-הסף ו"תחזיקו אותי" מכאן ומכאן – האיומים המאפיוזיים של הממשלה להפר את פסיקות בג"ץ והקריאות לרמטכ"ל וראשי שאר זרועות הביטחון להבהיר שבמקרה של משבר חוקתי הם יצייתו לבג"ץ וכו' וכו'. הצעתי לצדדים לקחת פסק זמן, לעצור את החקיקה לשנה ובמקביל לדחות את הדיונים בבג"ץ בשנה ועד אז לשבת ולנסח את חוק יסוד: חקיקה בהסכמה רחבה. איני היחיד שחשב על כך. כל מי שחרד מפני ההתנגשות הקטלנית, כל מי שאינו רוצה לנצח במלחמה הזאת אלא למנוע אותה, כל מי שחש אחריות וחושב כיצד ניתן לצאת מהפינה שבה נתקענו, הגיעו למסקנות דומות. מאמרים ברוח זו כתבו לאחרונה רז נזרי, יובל אלבשן, בן דרור ימיני ואחרים. ויש אישים מחוץ למערכת הפוליטית וארגוני חברה אזרחית, שלחלקם אני קשור, שמנסים לקדם יוזמות מהסוג הזה ולהגיש סולם לפוליטיקאים לרדת מן העצים שעליהם נתקעו.
הודנה. זו הדרך היחידה מן המוצא. כלומר, לדעתי הקמת ממשלת הצלה לאומית היא הדרך הטובה ביותר, אבל לצערי בשני הצדדים אין נכונות לכך. ולכן, המשימה החשובה ביותר, היא לגבש הודנה כזאת. מי הפורום שיגבש את חוק יסוד: חקיקה ואולי עוד מענים בהסכמה רחבה לסוגיות שעלו במהפכה? הידברות בין מנהיגי שלוש הרשויות? הידברות בין האופוזיציה והקואליציה? פורום מומחים מוסכם שימונה בהסכמת הקואליציה והאופוזיציה? כל דרך ראויה, אך דומני שפורום המומחים הוא הדרך הריאלית לגבש הסכמות.

* מי אחראי – על מי האחריות לפשיעה בחברה הערבית? האם זו אשמת החברה הערבית, שקיימת בה תרבות של אלימות ופשע או אשמת המדינה שאינה מתמודדת עם הבעיה? התשובה היא – כן. כלומר התשובה אינה דיכוטומית (או או) אלא גם וגם. החברה הערבית אינה יכולה להתנער מאחריות חברתית, תרבותית וחינוכית. אי אפשר להתעלם מתרבות הרצח על כבוד המשפחה, המושרשת בחברה הערבית. אי אפשר להתעלם מתרבות פנטזיות הירי באוויר בחתונות ושמחות, שהיא תופעה תרבותית שורשית. ואי אפשר להתעלם מן העוינות למדינה וחוסר הרצון להשתלב בה, שמשפיעים על המצב – למשל, בהתייחסות אל המשטרה כאל אוייב, במיני אינתיפאדה כאשר רשויות האכיפה באות לאכוף את החוק, בהתנגדות לשירות אזרחי שיכול היה לתת מענה לבעייה ועוד. העובדה שוועדת המעקב של ערביי ישראל והמפלגות הערביות מתנערות מן האחריות ומטילות את כולה על המדינה, היא חלק מהבעייה ומהקושי להתמודד עימה. אולם אחריותה של החברה הערבית אינה מפחיתה מאחריותה של המדינה ומוסדותיה לבעייה. מדינת ישראל אחראית על המשילות, על אכיפת החוק וגם על החינוך, הרווחה, השלטון המקומי וכד' והכישלון חרוץ, פרי שנים של הזנחה.
מדינת ישראל אחראית לשלום כל אזרחיה, וכאשר מתקיים מרחץ דמים כזה, היא אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולהתנער מאחריות. חובתה של ממשלת ישראל להירתם לפתרון הבעיה. מה שדרוש הוא קודם כל רצון כן ואמתי להתמודד עם הבעייה. הממשלה הקודמת הוכיחה שהדבר אפשרי. ואף שהיא משלה תקופה קצרצרה; הרף עין כאשר מדובר בתהליכי עומק ארוכי טווח של התמודדות עם תופעה מושרשת כל כך, בזמן הקצר שהיא משלה היא חוללה היפוך מגמה משמעותי עם תוצאות חיוביות בכל הנושאים – הטרור החקלאי, גניבות נשק, תפיסת נשק בלתי חוקי, התמודדות עם הפרוטקשן והברחות הסמים וחלה ירידה במספר הנרצחים. השינוי הדרמטי לרעה תחת הממשלה הנוכחית, נובע בעיקר מחוסר רצון להתמודד עם הבעייה. על סמך מה אני קובע שאין רצון? על סמך שתי עובדות מוצקות. א. העובדה שבן גביר מונה לתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני. ב. העובדה שהוא לא הודח מתפקידו על אף כישלונו המונומנטלי.

* משמר אזרחי כשירות אזרחי – יש להקים משמר אזרחי, כפוף למשטרה, בחברה הערבית. יאיישו אותו צעירים ערבים בגיל הגיוס, במסגרת שירות אזרחי.

* סמוטריצ'יאדה – אין גבולות לסמוטריצ'יאדה, שההבדל בינה לבין הכנופייה הכהניסטית הולך ומיטשטש. שר האוצר הגזען גוזל את תקציבי הרשויות הערביות, בשרירות לב, מתוך גזענות ושנאה. יש לו איזה תירוץ מגוחך, כאילו הדבר קשור לפשיעה בחברה הערבית. כלומר, הוא מעניש ענישה קולקטיבית את כל החברה הערבית, בשל הפשיעה שבתוכה, במקום שהממשלה שהוא חבר בה תירתם למלחמה בפשיעה. לאחר הרצח המרובע באבו סנאן, האשים איזה סמוטריצ'ון, יהודה ולד, מנכ"ל הקיצוניות הדתית, את יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס (הליכוד) באחריות לרצח, בשל שביתת ההזדהות הצודקת של השלטון המקומי, עם הרשויות הערביות שסמוטריץ' מתעמר בהן. הסמוטריצ'ון החצוף האשים אותו, לא פחות מאשר בשיתוף פעולה עם ארגוני הפשע. איזו חבורה של אפסים ושרלטנים היא הסמוטריצ'יאדה.
ממשלת בנט הוכיחה שניתן להילחם בהצלחה בפשיעה בחברה הערבית ולצמצם את ממדיה. אבל הממשלה הכושלת הנוכחית מינתה לתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני את ראש הכנופייה, שמבחינתו רצח המוני של ערבים הוא התגשמות הצווחות שלו בהפגנות של הכנופייה, משחר נעוריו. השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל אינו עושה דבר וחצי דבר בנושא, ובמקום להילחם בפשיעה הוא עוסק בפירוק המשטרה, ואלו התוצאות.

* נסיעת חירום – ביום חמישי שעבר, בעקבות התעצמות גל הרציחות במגזר הערבי, כינס סוף סוף ראש הממשלה את ועדת השרים המיוחדת, בראשותו, להתמודדות עם הגל. נכחו בישיבה ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר, מפכ"ל המשטרה וראש השב"כ. וכמובן, השר ל"ביטחון" לאומני. לאחר זמן קצר, שבו, כך אני משער (לא הייתי שם), ראש הכנופייה הספיק להתלהם קצת, הוא עזב את הישיבה. בכל זאת, יש דברים קצת יותר חשובים לשר שאחראי על ביטחון הפנים של אזרחי ישראל, מישיבה שעוסקת בכמה ערבים שהורגים זה את זה. מבחינת הישיבה, יציאתו היא רק לטובה. מה בן גביר מסוגל לתרום בישיבה כזאת? הבעיה היא שהעניינים החשובים והדחופים שאליהם הוא נסע, היו נסיעת חירום להקליט ראיון ב"כאן 11" ומשם להתראיין בשידור חי בערוץ 12. ובראיונות האלה הוא גרם נזק חמור לאין ערוך למדינת ישראל, מאשר הנזק שהיה מסב אילו המשיך להשתולל בישיבת ועדת השרים. במופעי האימים הטלוויזיוניים שלו הוא התגזען בשידור חי, וסיפק חומר לגרועים באויבי ישראל, לאנשי BDS בני העוולה, שמנפנפים באקדח המעשן המוכיח שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית, לכאורה, עובדה – כה אמר שר בכיר בממשלת ישראל וחבר בקבינט הביטחוני שלה. דבריו היו פיגוע מדיני אדיר למדינת ישראל.

למחרת, שוב נסע השר נסיעת חירום. השיירה של הדוצ'ה חצתה רמזור באור אדום ואחת המכוניות נכנסה ברכב אחר. למרבה המזל, לא היו נפגעים. ומה היתה נסיעת החירום של השר ל"ביטחון" לאומני? נסיעה להתראיין בערוץ 13... מה יותר חירום מראיונותיו הזחוחים, שבהם הוא מתרברב בהישגיו שלא היו ולא נבראו, מפיץ שקרים, מתגזען ומשרת את תעמולת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל? ואולי המעבר באור אדום משמעותה היא ש"הזכות שלי, של אשתי ושל ילדיי" לחופש תנועה, חשובה גם יותר משל יהודים אחרים? כל יום שבו בן גביר הוא שר בממשלת ישראל הוא פיגוע מוסרי, ערכי, חברתי, מדיני וביטחוני המוני נגד מדינת ישראל. ומי שאשם בכך הוא האיש חסר האחריות שמינה את ראש הכנופיה לתפקידו.

* השר המהולל – 288 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 287 הטובים שבהם.

* געגועיי לבנט – האסון שאליו דרדרה אותנו הממשלה הרעה הזאת, מעוררים בי וברבים אחרים געגועים לנפתלי בנט. הוא היה ראש ממשלה מצוין, חרף התנאים הקשים שבהם משל. הוא הוביל מהלך של פיוס לאומי, שאילו נמשך לאורך קדנציה מלאה, היה זה תיקון רבתי של חוליי החברה. העובדה שהחלטה היסטורית כמו ההחלטה על תוכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בה, התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (!), המפלגה שכה עיינה את הגולן (ובממשלה אין משמעת הצבעה, כל שר מצביע על פי צו מצפונו), היא עדות לפוטנציאל של ממשלת השינוי כממשלת ריפוי, שהשיבה רוח של הסכמות לאומיות, במקום רוח ההכנעה והעוינות. הממשלה נפלה בשל התנהלות חסרת אחריות, הפצת פייק ניוז, הסתה קשה וטרור אישי מצד מחנה נתניהו. לעוינות ולשנאה לנפתלי בנט, אין כל סיבה זולת אחת ויחידה – העובדה שהעז להיות ראש ממשלה, תפקיד שרשום בטאבו על שמו של נתניהו. סיבה נוספת היא ההסתה מצד סמוטריץ', שנבעה מהרצון להרחיק עדות מן העובדה שהוא האיש שסיכל את הקמת ממשלת נתניהו, שבנט היה מוכן להצטרף אליה, בשל השתתפות רע"ם. השותפות עם רע"ם, מפלגה ערבית שלראשונה דוגלת בהשתלבות במדינה, הייתה מהלך חשוב. ראוי לציין בהגינות שזכות היוצרים לשותפות עם רע"ם רשומה לזכותם של נתניהו, בשבתו כאבו-יאיר ויריב לוין. חבל, שכאשר ממשלה אחרת הקימה ממשלה עם רע"ם, הם התכחשו, הסיתו והתגזענו. מבחינתם, הברית עם רע"ם לא היתה ברית בין רע"ם למדינת ישראל אלא בין רע"ם לנתניהו ורק ככזו היתה כשרה. גילוי נאות – בזמן אמת, התנגדתי לשותפות עם רע"ם. התקשיתי להאמין שמי שהיו רק תמול שלשום ברשימה המשותפת שינוי את עורם. טעיתי והודיתי בטעותי זמן לא רב אחרי הקמת הממשלה.

* הסתה מתנחלופובית – בכרזה שהופצה ברשתות, לצד תמונה של סמוטריץ', נאמר שהממשלה מנעה הקמת חדר מיון קדמי בעוטף עזה מטעמי תקציב ובתקציב גדול ממנו הקימה חדר מיון קדמי למתנחלים, בשער בנימין. הנה, אקדח מעשן – ממשלת גזל שלוקחת מעוטף עזה כדי לתת למתנחלים. איני חשוד באהדה לסמוטריץ' או ברצון לגונן עליו, אבל אני אוהד את האמת, והעובדות רחוקות מהתיאורים הנ"ל.
להלן הסיפור האמיתי. בשנת 2015, בשובו ממשחק כדורסל בעלי ליישובו, כוכב השחר, נרצח מלאכי רוזנפלד, אח שכול, בידי מחבלים ערבים. משפחתו תרמה את קרניות עיניו למרכז ההשתלות. מלאכי נפצע בצומת שבות רחל ומת מאובדן דם רב בדרך הארוכה לירושלים. אילו היה באזור, שכפי שנוכחנו רק בימים האחרונים הוא מועד לפורענות, חדר מיון קדמי, סיכוי סביר שחייו היו ניצלים. הוריו של מלאכי, שרה ואליעזר, ששכלו שני בנים, לקחו על עצמם את המשימה הגדולה להקים בחבל בנימין את המרכז הרפואי הזה. הם גייסו מיליונים להקמת מרכז גדול באזור התעשיה שער בנימין, שישרת יהודים וערבים כאחד, מתוך תפיסה אנושית ומלאת חמלה. המקום כבר עומד והתקציב להפעלתו הובטח עוד בימי הממשלות הקודמות ועם העברתו עכשיו, המרכז יתחיל לפעול. זו רק עדות קטנה להסתה המתנחלופובית, רוויית השקרים והשנאה, תמונת ראי של התעשיה הביביסטית. צריך לשים קץ לתרבות הזאת. הבעיה היא, שכאשר כל אחד נמצא בקשב רק לקבוצה שלו, הוא שומע רק את ההסתה והדמוניזציה, הקיימת בכל המחנות. את משטר המחנות הזה צריך לשבור, באמצעות שיקומו מחדש של המיינסטרים הציוני, ממלכתי דמוקרטי, שיבטא את הרוב הדומם שמאס במלחמות השנאה הללו, אך קולו אינו נשמע.



* צדק לרפאל – צדק לרפאל לא ייעשה באמצעות עוול לאישה שלא חטאה ולא פשעה ולא היתה מעורבת בתאונה, זולת העובדה שהתאונה נעשתה ברכבה. קראנו השבת בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא": "לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ." צדק לרפאל לא ייעשה גם בהאשמת הנהגת בגרימת תאונה, כאשר הראיות מוכיחות ההיפך. צדק לרפאל ייעשה כאשר הנהגת תואשם בהפקרה, והיא תואשם בהפקרה, כיוון שברחה אחרי התאונה ולא הושיטה לו עזרה. מצער מאוד שיש מי שמשלהבים את היצרים ומעוררים תסיסה. מן הסתם, אלה עוכרי מערכת המשפט והחוק, סוכני הכאוס. הנזק שהם גורמים כבד מאוד, והביא לפציעה וכמעט לרצח של שוטר.

* לא רשיון להתפרעות אלימה – היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה החליטה להגיש כתב אישום נגד הח"כ הפרחח עופר כסיף, בגין תקיפת שוטר. כזכור, כסיף חבט באגרופו בעוצמה בראשו של שוטר, שהפריע לו להתפרע בכפר מסאפר יטא. כסיף פירסם ב"הארץ" פשקוויל מתבכיין עתיר בכל הארסנל השוקניסטי הנדוש: אקיבוש, אפרטהייד, גזענות, טיהור אתני, עליונות יהודית, פלוגות סער בלה בלה בלה. הגיע הזמן שפרא האדם האנטי ישראלי, האוטו-אנטישמי הזה ילמד, שהחסינות הפרלמנטרית אינה רישיון להתפרעות אלימה ללא גבול ושהכנסת אינה עיר מקלט לעבריינים אלימים. אני מקווה ומאמין שהוא יורשע בדין.

* הפתעה - פריגוז'ין שרד חודשיים (!) אחרי המרד ועד שפוטין חיסל אותו.

* זה היה רק הקדימון – בעבור טראמפ וחסידיו, יש רק שתי תוצאות אפשריות לבחירות 2024 – או ניצחון של טראמפ או שהבחירות יזויפו. אם טראמפ יפסיד, הוא וחסידיו לא יקבלו גם הפעם את הכרעת הבוחר, וניסיון הפוטש ב-6 בינואר 2021 – ההסתערות האלימה על הקפיטול, עלול להיות רק הקדימון.

* בזכות כישוריו וניסיונו – סיסמת הבחירות של אוֹרי קלנר, המועמד לראשות המועצה האזורית גולן, היא "יחד – לוקחים אחריות לגולן." לא בכדי המילה המובילה היא "יחד". היחד הוא המגלם את אישיותו של אורי, את אורחו ורבעו, את השקפת עולמו, את מעשיו בתפקידיו הציבוריים הקודמים ובראש ובראשונה כסגן ראש המועצה בקדנציה של אלי מלכה. יחד – חילונים ודתיים, המועצה האזורית וקצרין, צפון הגולן מרכז הגולן ודרומו, קיבוצים מושבים ויישובים קהילתיים, יהודים ודרוזים. זה אורי. אורי היה בין יוזמי ומשתתפי שביתת הרעב בירושלים, בעד הידברות והסכמות, לפני חודשים אחדים, שהיה משותף לתומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה, שהבינו שהאיום הגדול ביותר הוא הקרע. זה אורי. כל מי שמכיר אותו יודע זאת. ולכן, לא בכדי, רבים בציבור החילוני בגולן מתחברים דווקא אליו, מבין שלושת המועמדים, ששלושתם מן היישובים הדתיים. עובדה זו מאיימת על המועמדים האחרים.
וכך, מתנהל בשבועות האחרונים קמפיין מכוער, ש"מזכיר" לציבור את אביו של אורי, הרב יוסף קלנר, מן הקיצונים שבקרב הרבנים החרד"ליים, ומצטט אמירות קיצוניות שלו, למשל נגד שירות בנות בצה"ל. ככל הידוע לי, לפחות עד עכשיו הרב קלנר אינו מועמד לראשות המועצה האזורית גולן. הוא בכלל אינו תושב הגולן ומעולם לא היה. מצד אחד, יש משהו מרגיע בכך, שמה שיש נגד אורי הוא הדעות של אביו. אבל זו דמגוגיה, זה פייק ניוז, וזאת תקיפה מתחת לחגורה, בנקודה רגישה, שאין לה שום רלוונטיות לבחירות. מי שמפיצים את הסיפור, בונים על כך שאורי לא יגיב. מה הוא יכול לומר? לגנות את אבא שלו? להתכחש לאבהותו?
אבל אורי, באומץ וביושרה, החליט להגיב. וכך הוא כתב ברשומה שהעלה: "יש כל מיני ניסיונות ציניים לקשור בין הפעילות שלי כעת למען הגולן לבין אבא שלי הרב יוסף קלנר. אז כן, נולדתי להוריי מיכל ויוסף, אני בן בכור ל-6 אחים, גדלתי בקריית משה בירושלים ובגיל 14 עליתי לגולן. אז, כמו היום, בחנתי כל דרך לפני שהחלטתי ללכת בה, וכך עם השנים בניתי ואני ממשיך לבנות את עצמי בכל יום מחדש לפי מערכת האמונות והערכים שגיבשתי לעצמי. אני אוהב את אבא שלי ומעריך את מה שעשה עבורי במהלך השנים, גם כשהבחירות שלי לא תמיד עלו בקנה אחד עם אלו שלו. משפחה זו משפחה. בחרתי לחיות חיים של מתינות וחיבורים. כך עשיתי בשירותי הצבאי וכך כמנהל קהילות וסגן ראש מועצה כאן בגולן. אני מאמין ביכולתי למנף את החיבורים האלה ולהצעיד את הגולן קדימה, מתוך נתינת מקום וכבוד לכל גוון בקהילת הגולן הנפלאה. מזמין את כולם לבחון אותי על פי יכולותיי ומעשיי."
לצד הטקסט העלה אורי תמונה שלו עם פקודיו – קצינות וקצינים בצה"ל, שאותם טיפח וקידם. אורי רחוק מן הזרם החרד"לי. אני מתבייש שאני משתמש גם בדימויים חיצוניים, ובכל זאת – בלבוש, בגודל הכיפה, בפנים המגולחות, באי שמירת נגיעה, הוא משדר ההיפך מחרד"לות. ואם כך בקנקן, קל וחומר במה שיש בו – מתינות, פתיחות, פלורליזם, אהבת האדם. זו השקפת עולמו, זו דרך חייו וזו מנהיגותו.
וכדי להסיר ספק – לא הייתי מהסס לבחור מועמד ב"מדים חרד"ליים", כיפה גדולה וזקן עבות, אילו היה המועמד המתאים ביותר בכישוריו ובניסיונו, להנהיג את הגולן. תמיכתי באורי, היא מתוך היכרות איתו ועם יכולותיו. יש בינינו מחלוקות בחלק מן הסוגיות הגולניות, אך אני בוטח בו, שהוא האיש שיידע טוב מכל מועמד אחר לנווט בביטחה ולהנהיג בהצלחה את הספינה הגולנית.

* מהי לאומנות – ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע (ג"נ – עמיתתי לפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה), שהוציאה לאור, לאחרונה, את הביוגרפיה של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה ומייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות, חוקרת כעת את דמותה וסיפורה של הפרטיזנית פרדקא מזיא. במחקרה היא גילתה, שמזיא יזמה ביקורים של נוער ישראלי למחנות ההשמדה בפולין כבר בשנות השישים, ולא רק מאז שנות השמונים כמקובל לחשוב וכפי שהיה ידוע גם לי עד לאחרונה. הסיורים הללו החלו לאחר משפט אייכמן, בקבוצות קטנות, ונפסקו כאשר פולין, כמו שאר מדינות הגוש הסובייטי, ניתקה את היחסים עם ישראל במלחמת ששת הימים וחודשו רק עם הפשרת היחסים בשנות השמונים המאוחרות. עופר אדרת פירסם על הסיורים הללו, בעקבות מחקרה של גבע, כתבה מרתקת ב"הארץ". כותרת הכתבה מקוממת: "כבר במסע הראשון לפולין התנגשו הערכים ההומניים בלאומנות." קראתי בעיון את הכתבה, ולא מצאתי שמץ של לאומנות ושמץ של התנגשות עם הערכים ההומניים.
מהי לאומנות? מילון אבן שושן: "לאומיות קנאית וקיצונית, שוביניזם, ראיית עמו כנבחר מכל העמים - אגב שנאה או בוז לעמים אחרים"
נבחן את הקטע בכתבתו של אדרת העוסק בלקח הלאומי שעליו הצביעו התלמידים, ונבחן האם יש בו שמץ של לאומנות.
"אך במקום הרוח ההומניסטית והמסר האוניברסלי שביקשה מזיא להטמיע, ליבה המסע את זיקתם של בני הנוער למכורתם ולבני עמם. הם חזרו מזועזעים אך מלאי גאווה על הגבורה היהודית נוכח השואה, וחדורי הכרה בחשיבות קיומה של מדינת ישראל. 'שם התפכחנו,' כתבו נציגי בני הנוער שהיו במשלחת בדו"ח המסכם. 'חזרנו אחרים. עשירים בחוויות והכרה עמוקה לנו: אנו בני עם גאה, שעמד בכל התלאות, תוך גבורה והקרבה. עזרה הדדית, שמירה על ערכים אנושיים. חזרנו כיהודים – בני עם עתיק יומין ומסורת מופלאה. וכל זה מחייב להמשיך כאן,' התבטאו. 'רק שם למדנו להעריך את אשר ניתן לנו, את זה שנראה לנו עד עתה כה טבעי, מולדת, דגל, המנון… אם כתוצאה מסיורנו היכנו שורשים עמוקים יותר בקרקע עמנו, אם יש בנו כיום רצון להיות אנשים ואזרחים טובים יותר – יהיה זה שכרכם!' הוסיפו.
"'בבירקנאו… שרנו את 'התקווה',' שחזרה אחת המשתתפות, 'נדמה לי, שאז הבנו את משמעות המילים במלואן. אפילו הצברים הקשוחים שבינינו בכו. אם קודם היינו כולנו רק ציונים הודות לחינוכנו, בטוחה אני, שחזרנו ציונים מתוך הכרה. לא היה אחד שלא חשב אחרי הביקור במחנות, על מה שנעשה בישראל, על חשיבות המדינה ועל היותה הפתרון היחיד ליהדות והתקווה היחידה לעתידה.'
"שירת התקווה – כשברקע האנדרטה לאכזריותה של האנושות – נחרתה גם בזיכרונה של משתתפת אחרת כאירוע מכונן. 'התקווה' הזו ששרנו כאן היתה רבת משמעות יותר מהרבה 'התקוות' האחרות ששרנו הרחק מכאן בישראל. כאן קיבלה את המימד הנוסף לגבינו. כאן היתה שלנו באמת,' סיפרה. 'התברר שהכול מחריד בהרבה ממה שציפיתי... היינו המומים, איש לא פצה פיו,' תיאר נער אחר. 'רק עכשיו הרגשתי בנס שקרה לנו כי נולדנו בארץ חופשית... כמו שרצה פעם כל יהודי לבוא לארץ ישראל, חייב עכשיו כל יהודי לנסוע פעם אחת לפולין ולראות מה עוללו הנאצים,' כתב."
קראו פעם ועוד פעם את הטקסט הזה – האם יש בו שמץ של לאומנות, של קנאות, של קיצוניות, של שנאה או בוז לעמים אחרים? איפה? בגאווה להיות שייך לעם היהודי? בהכרה בחשיבות קיומה של מדינת ישראל? בזכות הגדולה להיוולד בארץ חופשית? בגאווה באותם יהודים שגילו גבורה בשואה ושמרו גם במחנות על עזרה הדדית ועל ערכים אנושיים? בהערכה למה שקיבלו עד כה כמובן מאליו – מולדת, דגל, המנון? ברצון להיות אנשים ואזרחים טובים יותר? מה כאן לאומני, לכל הרוחות? ומה כאן סותר את הערכים ההומניים?יש לקחים הומניים מן השואה ויש לקחים לאומיים מהשואה, ואין שמץ של סתירה בין אלה לאלה; אדרבא, אלה כלים שלובים.
הגישה של "הארץ", שעל פיה לאומיות יהודית היא לאומנות – נגועה באנטישמיות, כיוון שאין הם רואים בלאומיות של לא יהודים (למשל, של פלשתינאים) לאומנות. עליי לציין שהמילה "לאומנות" אינה מופיעה בטקסט של אדרת אלא רק בכותרת, שאותה ניסח, מן הסתם, אחד העורכים.

* צדק עם זיכרה של גולדה – הסרט "גולדה" הוא סרט מצוין – מטלטל ומרטיט. התסריט מעולה וכך גם המשחק, בעיקר של הגיבורה הראשית – הלן מירן, המגלמת את דמותה של גולדה. מעבר לעובדה שהיא נראית ממש גולדה והיא סיגלה את שפת הגוף שלה, היא פשוט שחקנית גדולה, כובשת. הסרט עוסק במלחמת יום הכיפורים, החל מן ההודעה של ראש המוסד יצחק זמיר לגולדה, ברדתה מן המטוס בשובה מהפגישה עם ברונו קרייסקי באוסטריה, על המידע, שעל פיו צפויה מלחמה ועד פתיחת השיחות הישירות בין ישראל למצרים בק"מ ה-101, סמוך לסיום המלחמה. גולדה מצטיירת כמנהיגת אומה, רגישה מאוד, מצד אחד, אך חזקה ותקיפה, שמנהיגה ביד רמה את המדינה באחד המשברים כבדי הימים, כבדי הדמים, הקשים בתולדותיה, גם בשעה שהגברים הגנרלים סביבה איבדו את עשתונותיהם. היא מנהלת בתבונה ובאומץ את המערכה הצבאית ובמקביל – את המערכה המדינית, תחילה לקבלת הרכבת האווירית מארה"ב ואח"כ לתנאי הפסקת האש, תוך שהיא עומדת על ההכרה בישראל כתנאי למו"מ, שעתיד להוביל להסכם השלום עם מצרים. הסרט מציג שניות חדה, בין מצבה הבריאותי והנפשי המעורער של גולדה, כאשר היא בגפה או עם עוזרתה ואשת סודה לו קדר, לבין הפאסון המנהיגותי שאליו היא מחויבת מול שריה, מפקדי צה"ל, הנרי קיסינג'ר, חיילי צה"ל בשטח ואזרחי ישראל.
לו קדר, לדעתי, היא גיבורת המשנה של הסרט, אף יותר מדיין, דדו, זמיר ושאר הבכירים. ואולי, בעצם, גיבורת המשנה היא הסיגריה, שאינה משה מידיה ופיה של גולדה, אפילו כשהיא בהקרנות בבית החולים, ומקומה המרכזי בחייה של גולדה מובלט מאוד בסרט.
הסרט מסתיים על רקע שירו של לאונרד כהן "מי באש".
הסרט עושה צדק עם זיכרה של גולדה מאיר, לאחר חמישים שנה של תעמולה ששפכה את דמה. מחקרים רציניים בשנים האחרונות הפריכו את העלילה על כך שגולדה, כביכול, החמיצה הזדמנות לשלום, כאשר דחתה הצעת שלום מצרית; הצעה שלא היתה ולא נבראה ולכן לא היתה שום אפשרות לדחות אותה. המחקרים הללו לא זכו לאותו רייטינג שזכה ספר שרלטני שכביכול "הוכיח" את העלילה. אבל הסרט זוכה לפופולריות רבה ומגובה בכתבות אוהדות בתקשורת, ואני מאמין שזו תחילת המפנה שתחזיר לגולדה את כבודה שנגזל. בסופו של דבר, היא תיזכר בתולדות עם ישראל כמנהיגה דגולה, שהיטיבה להוביל את ישראל בשעתה הקשה אל הניצחון.

* פראיירים – ארגון "השומר החדש" מפעיל תוכניות חינוכיות רבות של חיבור הנוער לחקלאות. גולת הכותרת היא רשת בתי הספר "אדם ואדמה", אך יש עוד תוכניות שונות של קבוצות נוער המתנדבות לעבודה בחקלאות בהתנדבות בחופשים. אחת התוכניות נקראת "פראיירים". סביר להניח שזה לא שמם המקורי, אך זה השם שחברי התוכנית נתנו לה והיא השתרשה ועוברת ממחזור למחזור. השם משקף את האופן שבו הסביבה מסתכלת עליהם; העובדים בהתנדבות בעבודה קשה בזמן החופש הגדול וחופשות החגים. הם נושאים את השם הזה בגאווה. איך? הרי אין דבר שהישראלים שונאים יותר מלהיות פראיירים? עובדה. הם שלמים עם דרכם ויכולים לקבל בהומור את התדמית.
קבוצה של תוכנית "פראיירים" היתה השבוע באורטל ועבדה במטעים של אורטל ואודם. בשנה שעברה עבדתי בקטיף אוכמניות עם קבוצות "פראיירים". השנה לא יצא לי לעבוד איתם, אך נפגשתי איתם והרציתי להם על ההתיישבות בגולן. חבר'ה נפלאים. אגב, כל התוכניות החינוכיות של "השומר החדש" משותפות לחילונים ודתיים, וזו כשלעצמה ברכה גדולה, בוודאי בימים טרופים אלו. האמת היא שבקבוצות שיצא לי לפגוש יש יותר דתיים. והקבוצה השנה – כמעט כולה נוער דתי לאומי, בנות ובנים, שעובדים יחד.
אני שומע את מחרחרי פירוק המדינה, אומרים ש"נמאס להם לשאת" את אלה שלא מתגייסים ולא מתפרנסים וכו' וכו' ולכן הם רוצים להיפרד. האמת היא שרוב תומכי הקואליציה הנוכחית, המיועדים ל"מדינת יהודה", זולת החרדים המשתמטים – משרתים בצה"ל ותורמים לכלכלה לא פחות מאף פלח אחר באוכלוסייה, וכאשר מדובר בחברה הדתית לאומית, על כל גווניה – על אחת כמה וכמה.

* ביד הלשון: פעלנה – פועל בגוף נוכחות או נסתרות בלשון עתיד הוא תפעלנה, ובלשון ציווי – פעלנה. כלומר, יש כאן צורה ייחודית ללשון נקבה. בשפה המדוברת הצורה הזאת כמעט נעלמה וגם בשפה הכתובה היא יותר ויותר נדירה. לשון זכר: יפעלו, תפעלו, פעלו, השתלט על צורת הנקבה וכמעט הכחיד אותה. גם האקדמיה הכשירה זאת והיום שתי הצורות מותרות, בניגוד לחוקים שאותם למדתי בבית הספר. אגב, בצדק, כיוון שגם במקורות ישראל, כולל התנ"ך, מופיעות שתי הצורות. אבל הצורה הזאת יפהפייה וייחודית וחבל שהיא עולם הולך ונעלם.
איזה יופי אנו מוצאים בשירים ובפזמונים, כמו: "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים / עפרות ארצנו באשר הם שם" (ביאליק, "שיר עם"), "שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה / אבל כלניות תמיד תפרחנה / סופות לרוב תהומנה ותסערנה / אך מחדש כלניות תבערנה" (אלתרמן, "כלניות"), "צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות וראינה / בחורים במושבה" (יחיאל חגיז "צאנה צאנה"), "באנה באנה באנה באנה הבנות / בשמחה וגם בעצב / כך נרקוד לפני הקצב / אם נרצה או לא נרצה / אז תזמורת – מוסיקה! / במחול נצא" (יורם טהרלב "נשים רוקדות") ועוד ועוד.
במקום לכער את השפה העברית ביצורי כלאיים וולגריים כמו אתםן, אנשי.ם, אנשימות, ראשה וכו', מוטב לחזור לתפעלנה ולפעלנה היפים כל כך. אני משתדל להקפיד על כך בכתב. אני מודה שבדיבור – פחות. וחבל.
אורי הייטנר

על ספרה של שֹישֹי מאיר
"האוטובוס יצא מהתחנה"
סטימצקי 2023, 240 עמ'
הענקתי לרשימה הזאת את השם "כנגד כל הסיכויים", כי הספר מתאר חיים מיוסרים במשפחה שהמונח "לא מתפקדת" קטן עליה: האב הוא טיראן, שרב עם אשתו, מגדף אותה, ואף מכה אותה. לא רק שהוא אינו מפרנס את המשפחה, הוא אפילו גוזל את מעט הכסף שאשתו משיגה בעבודות מזדמנות. הוא בעל התנהגות שמעוררת גועל, רמאי המשלם בצ'קים חסרי כיסוי, מוכר את מה שהוא קונה בצ'קים אלה, ומפסיד את הכסף בקלפים. את בנותיו הוא שונא (כי הן בנות!) אבל את ילדי השכנה נג'את הוא מפנק.
האם איבון (שם האב אינו מוזכר בספר) היא אנאלפביתית, מאמינה באמונות תפלות, אינה מסוגלת לייעץ לילדיה בהוויה החדשה בארץ, אבל היא אם מסורה שעושה את הבלתי אפשרי למען ילדיה, היא משתדלת שילדיה יקנו דעת, מה שנמנע ממנה, היא אפילו שוכרת מורה פרטית לאנגלית, בכסף שאין לה, כדי שהאחיות התאומות של תיקי, גיבורת הספר, ידביקו את הפער שיצרה הפנימייה בה שהו בילדותן. האם מוסרית מאוד, והדוברת, תקוה חדד (השם המלא של תיקי נודע לקורא רק בעמ' 196) – אוהבת אותה אהבת נפש (ראו עמ' 112, 223), ואני מודה שהדמות הזאת שבתה את ליבי בעיקר משום האהבה וההערכה שלה לאימה.
האח הגדול סמי הוא דמות שטנית ממש – בתחילת הסיפור אנו קוראים שהוא נמצא בקיבוץ של "השומר הצעיר", ויש שמועות שהכניס נערה שם להריון. הוא מגיע הביתה, ומשליט בו טרור, בעיקר כלפי הדוברת, הלא היא תיקי. הוא סוטר לה ומכה אותה באגרופים על כל מה שנראה בעיניו כחטא: על שלא הביאה ציון מאה במבחן, על כך שלדעתו העתיקה את העבודה שהכינה על סין, ולכן הוא קורע את העבודה ודורש ממנה לכתוב עבודה חדשה, היא חייבת לקבל ממנו אישור על כל דבר, ואם לא, היא סופגת מכות וגם מעצר בית למשך שבוע. הוא מתנגד שתיקי תיסע למחנה של הצופים שהמדריך מוסה מצליח להשיג מימון עבורה (בבית המשפחה אין אפשרות לממן מותרות כאלו; לפעמים אין כסף לקנות במכולת), ותיקי נאלצת להתגנב מהבית בהיחבא, ולהיות בחרדה לכשתחזור על מה מחכה לה מסמי משום שהפרה את פקודתו. כשהיא מגיעה הביתה, וסמי "רק" סוטר לה – היא מאושרת "שיצאה בזול" (עמ' 113).
סצינה מזעזעת מופיעה בעמ' 125: סמי סוטר לה אינספור סטירות, ובין סטירה אחת לשנייה, הוא דורש ממנה לנשק אותו, כשהיא מסרבת, הוא מפליא בה את מכותיו.
הוא מתגלה כעבריין מין מתוחכם, גם כלפי אחיותיו, ואת זה תיקי מבינה לאחר מעשה שלו שזיעזע אותה. (עמ' 205). אמרנו טירן – הוא מכה גם את אביו ואת אימו, כלפיה הוא אפילו מאיים בסכין. כשג'ורג'י, אחיו החורג, מאחר לשלוח לו תשלום עבור נסיעות ללימודים (מדוע בכלל האח הזה חייב לממן את צרכיו?) הוא מתכונן לדקור אותו בסכין.
סמי הוא ידען בתחומים רבים, בעל השקפת עולם אתיאיסטית (בהשפעת הקיבוץ השייך ל"השומר הצעיר"), ולמרות השנאה אליו מצד תיקי, היא מעריצה את השכלתו, אבל ההתנהגות הפכפכה שלו אינה מאפשרת לו להתמיד בשום מקום: מהקיבוץ נפלט בעטיו של מעשה ביש, את הלימודים להשגת תעודת בגרות הפסיק מסיבה לא ידועה, כך גם לימודיו בבית ברל בקורס מדריכים. בשירות הצבאי הוא מיד נענש בכלא, ותיכף הוא נפלט גם משם. יש רק מקום אחד שהוא מתמיד, ועושה בו חיל – כעסקן פוליטי במפלגת חירות, כשהוא מחקה את טון הדיבור של מנחם בגין. בתחכום ראוי להתפעלות, המחברת מרמזת רמז מוצנע לקורא.
כשיש רקע כזה החברה מצפה לילדים שמידרדרים לפלילים, לבנות שבורחות מהבית, והנה, תיקי, המעריצה את ידענותו של סמי, אבל שונאת אותו שנאת מוות (כלפי אביה היא אפילו מדמיינת אפשרות להרעילו, עמ' 23), מצליחה לתמרן בתוך הסביבה הבלתי אפשרית הזאת, מצליחה להוסיף דעת, למרות שאין ביכולתה לרכוש אפילו את ספרי הלימוד, מצליחה לממן לעצמה בגדים (וגם לתפור לעצמה), כשהבגד האחרון שזכתה לקבל מהוריה היה בגיל שבע. היא מצליחה להיות תלמידה מצטיינת, שזוכה לסטיפנדיה ללמוד ללא תשלום בפנימייה יוקרתית בירושלים. היא מרבה לשאול ספרים בספרייה, וקוראת אין ספור ספרים – בעיקר כשהיא ב"הסגר" בפקודת אחיה הדיקטטור – אזכיר את קצתם: "וינטו ויד הנפץ" מאת קארל מאי, "בית ממכר עתיקות" של צ'ארלס דיקנס, "כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונן דויל, "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, "טרגדיה אמריקאית" של תיאודור דרייזר, "מרד הנפילים", "כמעיין המתגבר", "אנו החיים" מאת איין ראנד, "הנפש הקסומה" מאת רומאן רולאן, "מרג'ורי מורנינגסטאר" של הרמן ווק, "החדר דמוי L" של לין ריד בנקס. אני בטוח שזאת לא כל הרשימה.
בספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעיירה ליד חיפה (אולי מגדל העמק?) יש המון אלימות, ולא רק במשפחה של תיקי: אביה של רוזי, חברתה הטובה של תיקי, שנטרפה עליו דעתו בעקבות אימי השואה, מכה את אשתו ואת בתו. יש גם שתי נשים שסוטרות לתיקי, וגם הן מאופיינות כחולות נפש.
אני חייב לפתוח סוגרים כדי לנסות להבין מניין הרעיון המעוות הזה שגברים נועדו לשלוט בנשים, לרדות בהן, ולמנוע מהן השכלה, כמו שקרה לאימא של תיקי (ראו עמ' 213), ולשאר הנשים בעיראק, ובעצם ברוב החברות המסורתיות במרחב המונותיאיסטי? זאת שאלה שאינה מנוסחת כך בספר, אבל היא בהחלט צפה ועולה מעלילתו. ובכן, די להציץ בכתבי הקודש כדי להבין את המקורות לחוסר הצדק הנורא הזה: התורה פותחת בהיגד מזעזע: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16); האישה בתורה היא חלק ממלאי הרכוש של הבעל (שמות כ' 17), ואב רשאי למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ"א 7); חז"ל מנעו מנשים לימוד תורה, כי "כל המלמד בתו תורה, מלמדה תפלות" (סוטה ג' ד'); והקוראן המונותיאיסטי מרשה לבעל להכות את האישה (סורה ד' 39-38); הרמב"ם, הנשר הגדול, הולך בעקבות הקוראן ומרשה לייסר את האישה בשוט אם היא לא ממלאה את חובותיה כשפחה (משנה תורה, סדר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכות ג' י'). מתי הזוועה הזאת החלה להתפוגג? כאשר אנשים נאורים החלו להשתחרר מכבלי הדת.
סגור סוגריים: תיקי שבספרנו שייכת לדור הנאור הזה, וגדולתה בכך שמצליחה לשאוף אל האור בעולם אטאוויסטי אפל.
ב"הווה" של עלילת הספר המשפחה מתגוררת כבר בשיכון, אבל מדי פעם אנו מוצאים זיכרונות מהמעברה, וכמי שחווה בעצמו שהייה של מספר שנים במעברה (אוהל, צריפון, צריף) אני מעיד שהתיאורים הם אמיתיים (בתי שימוש משותפים מטונפים, רחצה לעיני כול בגיגית וכו').
הכול מודים שקליטת היהודים שעלו מארצות האסלאם היתה קשה יותר מקליטתם של היהודים שעלו מאירופה, וסיבות ידועות: שפת הדיבור שלהם היתה ערבית, שפתו של האוייב המר שלא מכבר רצה להשמיד את מדינת ישראל שרק נולדה; שפת הדיבור של העולים מאירופה הייתה יידיש, שרבים מהוותיקים שלטו בה, למרות שנלחמו נגדה ("עברי דבר עברית!") – וכן הנשים האירופיות ידעו קרוא וכתוב, כי חלקן הגדול השתחררו מכבלי הדת (ברור שבעולם החרדי האירופי לא שמעו על כך!)
הקליטה הלא פשוטה של יוצאי ארצות האסלאם גרמה שמשכילים (רבים מדיי!) ראו באשכנזים אוייב שיש ללחום בו עד חורמה, ואזכיר שלושה מתוך עשרות: סמי מיכאל שצייר את האשכנזי ב"שווים ושווים יותר" בציור שטירמרי ממש, שלמה צדוק הצהיר שהוא עומד לירות בכל אשכנזי שיפגוש ברחוב, וסמי שטרית כתב בשיר שהוא מזלזל במנהיגים האשכנזים, ומעדיף לנשק את ידו של מלך מרוקו (רשימה חלקית מאוד!)
בספר שלנו, לא רק שאין איבה כלפי האשכנזים, אלא ההיפך הוא הנכון: החברה הכי טובה של תיקי היא רוזי, שהוריה שורדי השואה עלו מפולין; אחיה הטיראן של תיקי מושווה למקס האשכנזי, שעלה מרומניה, שהוא אדם מתון, שתיקי קצת מאוהבת בו, והוא מלמד אותה פינג-פונג ושחייה. כן, יש רק פרחח אחד בבית הספר, בשם יותם, שסבור כי המזרחים הם ערבים כי הם שחומי עור.
הקורא מייחל לכך שהגיבורה תזכה לגמול על סבלה, על תושייתה ועל התגברותה על הררי קשיים, ואמנם "הסוף טוב", אבל באמת לא בתבנית של סופי טלנובלות: היא מצליחה לשחרר את יעל אחותה מטראומת הילדות שגרם לה סמי, והשחרור הזה מפסיק את הגמגום ממנו סבלה מאז שסמי פגע בה; תיקי מחליטה לא ללמוד בפנימייה היוקרתית בירושלים, למרות שזכתה בסטיפנדיה לשם כך, וזאת משום שהיא מבקשת להגן על אחותה הקטנה, ואם יהיה צורך היא אף תפנה למשטרה. וכן, גם המחזור מיוחל פוקד אותה, אמנם באיחור, בגיל ארבע-עשרה, אבל זה איננו מפחית מקורת הרוח שלה.
היצירה בנויה לתלפיות, וממש לא להאמין שזה הרומן הראשון ששישי מאיר פירסמה, הגם שפירסמה קודם דברי ספרות – שירה וספרי ילדים ונוער.
משה גרנות

[אהוד: אני מצטרף להמלצה. קראתי את הספר כאשר ביליתי בנופשון האחרון של גימלאי בית החולים שיבא של המסתורית – במלון נווה אילן, ולא יכולתי להניחו מידי. עוד הישג ספרותי של החבורה המצויינת של הסופרים, המשוררים והחוקרים העבריים יוצאי עיראק. עם זאת, ממש קשה להאמין כי כמו אימהּ של הסופרת, נשים יהודיות רבות מאוד בעיראק היו אנאלפבתיות. האם גם בכך אשמים אנחנו, "האשכנזים", חוטפי ילדי תימן?]

2. עיון בגיליון 231 של "האומה" (אוגוסט 2023)
ב"פתח הגיליון" כותב העורך יוסי אחימאיר שאל אנשי השמאל חברו כמה "שמות" של מי שהיו פעם בתנועת החירות ועזבוה בטריקת דלת. מעניין אם "הימין" מאמין לבדייה שההפגנות הענקיות מונהגות על ידי השמאל – השמאל הרי כמעט איננו קיים (4 מנדטים, וגם אלו עומדים להתפוגג). ההפגנה היא של העם על פלגיו השונים, ובין "השמות" ניתן למצוא אישים מליבו של הימין: בני בגין ובנו, דן מרידור, ציפי לבני, לימור לבנת, אליקים רובינשטיין, רובי ריבלין, גדעון סער, זאב אלקין, אביגדור ליברמן – מדובר במאסות! אליהם יש להוסיף רמטכ"לים, אלופים, רב-ניצבים, ניצבים, ראשי מוסד וראשי שב"כ לשעבר – כולם יצאו מדעתם, ואינם מבינים כמה הרפורמה חיובית ובונה?
יוסי אחימאיר שואל במה דעתו של השופט עדיפה על זאת של המחוקק. ובכן, הרי הסבר:
חבר כנסת נבחר על כתפי תומכים, והוא חייב להם. דוגמה? שר חייב לאחד מתומכיו, ולמענו הוא מוכן לשנות חוק בצורה פרסונלית (פרשת ראש הוועדה הקרואה בטבריה). כדי להיות חבר כנסת, לא צריך שום כישורים – די בכך שהצליח לסחוף אחריו תומכים. אבל כדי להיות שופט, צריך ללמוד משפטים, לעבור בחינה של לשכת עורכי הדין, להצטיין כעורך דין, לעבור קורס של סינון כדי לעבור אחר כך בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. המצטיינים מתמנים לשופטים מחוזיים, ומהם (וגם מפרופסורים מפורסמים, ויועצים משפטיים) בוחרים קבוצה קטנה של שופטי בית המשפט העליון. ובכן, אני סומך על שיקול דעתם של שופטי העליון יותר מאשר על שיקול דעתו של דודי אמסלם שבהבל פה מכניס לכלא את כל מי שאיננו מסכים להחלטות הממשלה.
הימין שולט במדינה מ-1977, ומעולם לא היתה התקוממות כזאת של מאות אלפים לאורך חודשים ברצף. אדרבה "השמאל" (שכאמור, כמעט שאיננו קיים) תמך בראש הממשלה שהציל את המדינה ממשבר כלכלי ב-2003, שהצהיר שלעולם לא יפגע בעצמאותו של בית המשפט (2012), שהצליח לרקום שלום עם מדינות ערביות.
העם התקומם כאשר הממשלה "ימין על מלא" מבקשת לבטל את עצמאות בית המשפט, כאשר טרוריסטים שולטים על המשטרה ועל האוצר, כאשר מבקשים לפורר את צבא העם על ידי השוואת מעמד לומדי תורה לחיילי צה"ל.
הרצל ובלפור חקק מראיינים את חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, וזה טוען כי בג"ץ מתנהל כמו מלוכה, וזה הרי מופרך לחלוטין: בג"ץ איננו יוזם שום דבר, והוא אינו שולט על שום דבר, הוא תמיד מגיב, ולא יוזם, הוא מופקד על הצדק ועל החוק כדי שהשלטון לא יתפרע. ישראל אומן משווה להפגנות לאחר פינוי היישובים מרצועת עזה, שהיו כביכול יותר מכילות מההפגנות עכשיו. קודם כול פינוי מעזה נערך על ידי ממשלת אריק שרון, ולא על ידי "השמאל" המשוקץ. ושנית, לא שכחנו איזה מרד אלים אירע אז, ואיך שרים של היום הכינו מכלי דלק כדי לבצע מעשי זוועה.
שיא השיאים בדבריו של ישראל אומן היא קביעתו שרק בשמאל יש שנאה, והיא איננה בימין – באמת? הוא לא מצא שנאה בימין? הוא לא שמע על זרקא, שמתחבק עם רוה"ם ועם שריו, ושמח שהיטלר המית בגז את השמאלנים האשכנזים? לא שמע על פינדוס שקבע כי הלהט"ב גרועים מדאע"ש? לא שמע את שרי הממשלה מגנים את הרמטכ"ל ומפקד מחוז מרכז על כך שמעדיפים, כביכול, את הפלסטינאים? לא שמע את אמסלם דורש להעמיד לדין על בגידה את אהרן ברק ואת אסתר חיות?
יוסי אחימאיר, ישראל אומן ובנימין נתניהו (שנאומו באזכרה לז'בוטינסקי מובא במלואו) מגנים את הסרבנות.
על מה הם מדברים? הרי לא מדובר בחיילי סדיר, קבע ומילואים שמסרבים פקודה, אלא באנשים יקרים שבאהבתם לעם ולמדינה התנדבו לשרת הרבה מעבר לחובתם, ותחת ממשלה שמחוקקת חוקים המובילים לחורבן המדינה – הם אינם מוכנים להמשיך להתנדב. ברור שאמסלם היה רוצה להכניס אותם לכלא, כמו שנהוג בכל דיקטטורה.
חגי סגל, מי שהורשע כטרוריסט ("המחתרת היהודית"), ונידון לשלוש שנות מאסר (על קטיעת רגליו של ראש עיר פלסטיני, ועיוורון עיניו של חבלן משטרה!) בדק ומצא שהרפורמה אינה שוללת את הכתוב במגילת העצמאות.
אם יורשה לי, אני לא ממש מוכן לקבל שיקול דעת מאדם כמוהו, למרות שבממשלה עצמה מכהנים שני טרוריסטים.
צחי הנגבי מספר כי למרות האבל שפקד אותו עם פינוי ימית (1982), הוא התגייס למילואים במלחמת שלום הגליל, ולא סירב. ובכן את פינוי ימית ביצעה הממשלה הימנית של מנחם בגין, וצחי הנגבי לא היה מתנדב כאשר פרצה מלחמת שלום הגליל.
אני מבקש לומר גם קצת שבחים לגיליון הזה של "האומה": יעקב פלקוב מספר במאמרו על יהודים שגויסו על ידי המודיעין הבריטי להקשיב לשיחותיהם של השבויים הגרמניים, ונוכחו לדעת שרבים מהם הסתייגו מרצח המוני יהודים, וכי אפילו העריצו את המאבק חסר הסיכוי של יהודי הגטו.
בהקשר הזה סוקר ליאניד גרשוביץ את המרידות בגטאות הקטנים.
משה ארנוולד מתאר את הלבטים ביישוב העברי לאחר זוועות תרפ"ט אם יש להעניק חנינה לרוצחים הערבים.
נדהמתי למצוא ב"האומה" את דבריה של קרנית פלוג, הנגידה לשעבר שפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מאמר תחינה לנתניהו לוותר על ההפיכה המשטרית.
הזכרתי כאן רק חלק מהראוי התייחסות בגיליון זה של "האומה".
ד"ר משה גרנות

"קול הלילה" למען נוער משוטט
"קול הלילה" הוא פרויקט מיוחד של האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית "חוף אשקלון". בערב יום חמישי יוצאת סיירת עם עובדת סוציאלית, מדריך ומתנדבים, כדי לפגוש בני נוער משוטטים, לשוחח איתם ולנסות להיות מבוגר משמעותי עבורם.
הם נמצאים בשטח כמעט כל הלילה ומספקים אוזן קשבת ותמיכה לילדים ולנערים. עדינה בר-אל שמעה על הפעילות החשובה הזו מפי נעם העובדת הסוציאלית ומפי אלפרדו המתנדב.

נעם – עובדת סוציאלית עם קשר מיוחד לבני נוער
נעם אביב היא עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה ב"מועצה האזורית חוף אשקלון". היא נולדה במושב "גדיד" בגוש קטיף בשנת 1997. הוריה טיפחו שם משק וגידלו בו ירקות. בעת הפינוי מהגוש היתה נעם בת שמונה, ואז פונתה עם משפחתה להתגורר באתר הקראווילות ביישוב ניצן. לאחר כמה שנים, כשהיתה בת 14, עברה המשפחה לגור ביישוב החדש "באר גנים". ביתם היה הראשון שנבנה ביישוב זה. היא למדה בבית הספר היסודי האזורי של הגוש, ולאחר המעבר לניצן בבית ספר "ניצני קטיף".
כבר בנעוריה השתתפה נעם במסגרת די חלוצית לטובת החברה. היה זה בפרויקט שנקרא "שֶלֶ"פ" מטעם "בני עקיבא", בו מועברים תלמידים לאחד ביישובים בפריפריה, מתגוררים שם בדירה כקומונה ומשתלבים כתלמידים בבית ספר תיכון מקומי.
מספרת נעם: "במסגרת פרויקט 'שלפ' עברתי להתגורר בנהריה והשתלבתי בבית הספר התיכון "עמל". מטרת התוכנית הינה להצמיח הנהגה מקומית. על כן השתלבנו גם במסגרות ההתנדבות בעיר, ניסינו לרתום את תלמידות כיתתנו להתנדב יחד איתנו ולהרים פרויקטים חינוכיים חברתיים במסגרת בית הספר בו למדנו. זו תוכנית מורכבת ולא פשוטה. הייתי צריכה לעזוב את התיכון בו למדתי דווקא בשנה האחרונה לה כולם מחכים. כמו כן לעזוב את הבית ולגור עם עוד 5 בנות שאני לא מכירה, וזאת בתקופה שכל בני ובנות גילי ממשיכים את כיתה י"ב כרגיל. במצב כזה אַתְ מרגישה די לבד בהתמודדות ובאתגרים שבהם את נתקלת, אבל זה שווה את זה לגמרי. זאת אחת התוכניות היותר מוצלחות בעיניי."
לאחר סיום התיכון שרתה נעם במסגרת "השירות הלאומי" בתיכון בו למדו נערים שנשרו ממסגרות חינוכיות שונות בעיר רחובות. "חלק מהנערים היו מסובכים עם תיקים במשטרה," היא מספרת "ואנחנו היינו צריכים לעשות כל מיני התערבויות כגון ליווי נערים לבתי המשפט."
לאחר השירות הלאומי למדה נעם במכללת אשקלון בפקולטה לעבודה סוציאלית. תוך כדי לימודים היא עבדה כרכזת נוער בגבר-עם ואחר-כך בבאר-גנים, בו המשיכה גם לאחר סיום לימודיה. לפני שלוש שנים התקבלה נעם לעבודה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של "המועצה האזורית חוף אשקלון". וכאן היא מנחה את הפרויקט החשוב של "קול הלילה". במסגרת עבודתה נעם גם מלווה להט"בים ביישובי המועצה. היא עוזרת להם גם למצות את זכויותיהם.

איך מלמדים סובלנות
נתחיל לספר על פעילות ארצית של נעם. היא שותפה לפרויקט ארצי שנקרא "ניהול מחלוקת בחברה הישראלית". שלושה מרכזים שותפים לפרויקט זה: "מרכז קטיף", (מוזיאון ומרכז מבקרים להנחלת מורשת גוש קטיף. ראו "קו למושב" 1193, 29.7.2021); מרכז רבין בתל-אביב ו"דרך שירה בנקי" בירושלים. (על שם שירה בנקי ז"ל, שנרצחה במהלך מצעד גאווה בירושלים.)
הפרויקט הזה מיועד לתלמידי כיתות י' בכל הארץ במטרה ללמד כיצד לנהל מחלוקת בדרך שלא תוביל לשנאה ואלימות, אלא באמצעות סבלנות, הקשבה והבנת הלגיטימציה של ריבוי דעות בחברה הישראלית.
"לאור שלושה משברים רציניים שהיו בחברה הישראלית – הפינוי בכוח מגוש קטיף, רצח רבין ורצח שירה בנקי – אנחנו מלמדים תלמידי תיכון איך מנהלים מחלוקות, איך מעלים מחלוקת על שולחן הדיונים ומנהלים שיח בצורה מכבדת. זאת, כמובן, כדי שלא יחזרו אירועי אלימות כפי שהיו." מספרת נעם. "התלמידים מגיעים מבתי ספר שונים, ואנחנו יוצרים קבוצות הטרוגניות למעגלי השיח, חילוניים ודתיים באותה קבוצה. הם עוברים מין מסע של שלושה מפגשים, מפגש בכל אחד מן המרכזים. כל קבוצה מקבלת שני מנחים, האחד ממרכז רבין והאחד ממרכז קטיף. בכל מפגש מוצגת מחלוקת עם שתי דעות שונות, ומדגימים כיצד להתמודד עם חוסר הסכמה. הפרויקט מתחיל כל שנה בסביבות חודש דצמבר ומסתיים באפריל.

"קול הלילה" – סיירת דואגת לנוער משוטט
אבל פרויקט הדגל של נעם, לו היא מקדישה את מרבית זמנה, הוא "קול הלילה" – סיירת לילית של האגף לשירותים חברתיים במועצה. בניגוד לעבודתה עם הלהט"בים שרובם מבוגרים והליווי הוא פרטני, ב"קול הלילה" עוזרים לבני נוער ונפגשים עימם בעיקר בקבוצות.
"בכל יום חמישי, מן השעה תשע בערב עד שתיים בלילה, אנחנו יוצאים לסייר באזור ניצן ובאר-גנים, פוגשים קבוצות נוער אשר משוטטים שם ומתאספים בחושות, במבנים עזובים וגם בחוף הים. בעצם נוכחותנו שם והשיחות עמהם, אנחנו יוצרים איתם קשר שמעמיק עם הזמן ומנסים לעזור להם לעבור את התקופה המורכבת הזאת בחייהם – גיל ההתבגרות. מתוך ההבנה שהנערים שאנו פוגשים נמצאים בתקופה מלאת מתחים עם כל המבוגרים בחייהם, אנו מנסים ליצור קשר המבוסס על אמון ובהתאם לצרכים גם לתווך אותם גם לגורמים בקהילה." אומרת נעם.
לשאלה איך הכול התחיל, היא עונה: "זה התחיל בתקופת הקורונה, בה לא פעלו מסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, והיה צורך לבדוק מה קורה עם הנוער בלילות. משרד הרווחה נתן לנו איזה שהוא תקציב די מוגבל להפעיל סיירות לילה, סיירות איתור. הפעלנו אותן בכמה יישובים ששייכים למועצה: בית שקמה, ברכיה, באר גנים וניצן. אבל אחרי כמה חודשים נגמר התקציב. אנחנו נוכחנו לדעת שיש צורך רב להיות עם היד על הדופק בעיקר בניצן ובבאר גנים, שם יש הרבה נערים משוטטים, אשר מחפשים את עצמם וצריכים איזה שהוא מבוגר משמעותי שיהיה בחייהם. לכן החלטנו להמשיך את הפרויקט במועצה שלנו, למרות שלא קיבלנו תקציב. הרכבנו צוות, אימצנו אותו מודל ויצאנו לשטח. בחרנו להתמקד באזור היישובים באר גנים וניצן. ולמה דווקא שם? כי היישובים האלה קרובים לים, ובניצן יש הרבה מבנים נטושים בתחום הקראווילות שנעזבו. מגיע לשם נוער מכל האזור שמסביב, גם מהמושבים וגם מהערים באזור - גדרה, אשדוד, אשקלון, נתיבות. אנחנו לא מסיירים באזורים אחרים, אלא מטפלים במי שמגיע לאזור שלנו. לגבי אלו שאינם שייכים לחוף אשקלון, אנחנו משתדלים להיות בקשר עם מחלקות הרווחה ביישובים שלהם. אני משתדלת להפנות אותם לגורמים בקהילה שלהם."
נעם יצאה לסייר בלילות חמישי עם מדריכים ומתנדבים. "אחרי כשנה נודע לעובדי משרד הרווחה שאנחנו ממשיכים בפרויקט בכוחות עצמנו, והם החליטו לתקצב אותנו. עכשיו אנחנו מתוקצבים כדי לגייס מדריכים בשכר וכן כדי לקנות עבור הילדים שאנחנו פוגשים בלילות בקבוקי מים וחטיפים." [אגב, מדי פעם מגדירים בני שיחי את המשוטטים כ"ילדים" במקום "נערים". ואכן מסתבר שיש שם גם ילדים של ממש, החל מגיל 10 או 12. השכבה המרכזית היא אמנם של בני 14 עד 18, אבל בעצם זה לא משנה, בני כל הגילים הללו שנמצאים מחוץ למסגרת זקוקים לאוזן קשבת ויד מכוונת.]
כרגע פועלת סיירת אחת ובה נעם העו"ס, מדריכה ומתנדב. בשבועות הקרובים עתידה להיפתח סיירת נוספת בחוף אשקלון. הם מלווים על ידי מדריך חיצוני, שיש לו ניסיון עשיר באיתור. זה מודל מאוד מאוד דומה לפעילות של "עלם".
"המדריך שייעץ לנו בעבר גם עבד ב'עלם'." אומרת נעם. "כשהתחלנו את הסיירת הזו היינו בקשר מאוד צמוד איתם, התייעצנו איתם והם נתנו לנו כלים וידע שלהם. אבל אנחנו עכשיו עושים את זה בצורה עצמאית. יש שרשרת של הדרכה אישית." היא מסבירה. "אני מודרכת ומדריכה את אלו שעובדים איתי – מדריכים ומתנדבים. אחת לכמה שבועות יש פגישה מקצועית לכל הצוות."
כאשר נעם מתבקשת להביא דוגמאות לעבודתם, היא מספרת: "נערים משתפים אותנו בכל מיני קשיים שיש להם בקשר עם ההורים. מדובר בבעיות קטנות וגדולות, החל מנערים שהתחילו לעשן ופוחדים לספר להורים שלהם, עד כל מיני דברים שקשורים במיניות, באמצעי מניעה ואלכוהול. משתפים ממש בכול. הסיפור הזה של הקשר עם ההורים חוזר על עצמו הרבה. אנחנו לא מזמנים את ההורים, אנחנו בעיקר עושים עבודה עם הנערים, מייעצים להם איך הכי נכון לפנות, ואנחנו גם מייעצים להם לומר להורים, שאם הם צריכים איזו שהיא הכוונה, הם מוזמנים לפנות אלינו. אנחנו שומרים על קשר עם כל הגורמים בקהילה," היא מוסיפה, "עם היועצות של בתי הספר בהם לומדים הנערים, עם הוועדים של היישוב," ומה בעניין הדיסקרטיות? "אנחנו חייבים לשמור על סודיות, כדי שיהיה אמון בינינו ובין הילדים." אומרת נעם, "לכן אנחנו אף פעם לא מעבירים שמות ברמה הפרטנית, מעבר למקרים של חובת דיווח, כמובן. אבל אם אנחנו נוכחים לדעת שיש איזו שהיא תופעה מדאיגה וחוזרת בשטח, אנחנו עושים הכול כדי להעביר את זה הלאה ודואגים שזה יטופל."
על אחד המקרים מספרת נעם: "לפני כמה זמן פנו אלינו כמה ילדים וסיפרו לנו אחרי התלבטויות על פגיעה מינית כלפי מישהו אחר שהם יודעים עליה ואשר לא טופלה. כאשר הם הרגישו שאינם יודעים למי לפנות ומה לעשות עם המידע הזה הם באו אלינו ושיתפו. חשבנו יחד מה המקום שלהם בדבר הזה, מה הם יכולים לעשות. כמובן שמבחינה חוקית אנחנו פנינו אל עובדת סוציאלית על פי חוק, והרווחה פעלה באירוע זה, עליו נודע לנו מפי הילדים."
"אנחנו כוללים בסיורנו את חוף הים, בעיקר בקיץ." אומרת נעם, "בחוף יש דברים קצת יותר רציניים. שם יש סמים וכן יש כל מיני סיטואציות אחרות. לגבינו בחוף הדברים גם יותר מורכבים, כיוון שאין לנו היכרות מוקדמת עם נוער זה, ואין לו עדיין אמון בנו, לעומת הנערים בניצן ובבאר גנים שאנחנו מכירים היטב והם מכירים אותנו, לכן נוצר איזה שהוא אמון. בחוף זה תמיד יותר מורכב."
בחורף יש אמנם פחות ילדים, ואז הסיירת דואגת לעשות איתם דברים מחממים כמו מדורה וכן מביאה להם שמיכות. מספרת נעם: "לפעמים יש נערות שיוצאות עם לבוש מינימלי, גם כאשר קפוא בחוץ. אנחנו משתדלים להתאים את עצמנו למצב ולספק לנערים ולנערות מה שצריך."
הם נתקלים די הרבה בחבורות של בנים עם בת אחת או שתיים. "אנחנו יושבים איתם ומדברים אתם על זה. אנחנו משוחחים בעיקר עם הבנים (שהם הרוב) על מוגנות ועל מיניות בריאה. אנחנו בודקים עם הבנות אם יש להן איך לחזור הביתה. בעצם אנחנו משתדלים למנוע הרבה מקרים של פגיעה מינית או ניצול."
"אנחנו צריכים להתרגל למחשבה שלא נוכל להציל את כולם בסופו של דבר." אומרת נעם, "גם כשאני רואה סיטואציה מורכבת אני לא יכולה להישאר שם כל הלילה, לצערי. אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים." והיא מסכמת בהתרגשות: "הפעילות ממש חשובה וגם ממש מעניינת. אַתְּ לא מבינה איזה כיף זה, ברגע שהילדים מצליחים לפתח איזה שהוא אמון בנו, אז הם נפתחים ומשתפים. הם כל כך צמאים לקשר הזה, לשוחח עם אדם בוגר. פעמים רבות חושבים המבוגרים שהדור הזה יודע הכול בזכות אינטרנט וכו'. אבל זה לא כך. פעם שוחחתי עם אחת האימהות על אמצעי מניעה, והיא אמרה לי: 'הבן שלי יכול ללמד אותך.' ההורים בטוחים שהצעירים יודעים הכול, ולאמיתו של דבר הם לא יודעים כלום. הם ממש זקוקים למישהו שישב איתם וידבר איתם בשפה פשוטה, בשפה שמתאימה להם, ולא להיחשף לתכנים באינטרנט ולחשוב שזו האמת. זה ממש-ממש חשוב."

אלפרדו – המתנדב המבוגר האחראי
המליצו לי לראיין את אלפרדו וקס, חבר מושב נתיב העשרה, על התנדבותו בפרויקט "קול הלילה".
אלפרדו, רעייתו סוזן ובנו בן השנתיים הגיעו בשנת 1974 למושב נתיב העשרה בפתחת רפיח. הם היו בקבוצה השנייה של המתיישבים ביישוב זה. "זה פרק חשוב בחיים שלי." הוא אומר. לאחר הפינוי הוא עבר עם כמה משפחות למושב החדש נתיב העשרה ליד מחסום ארז.
בתחילת השיחה ביקשתי ממנו להתחיל לספר על עצמו. "אין בעייה." הוא ענה בהתלהבות, בקול עם מבטא דרום אמריקאי. "אני אהיה כמו ספר פתוח." והוסיף: "יש לי הרבה סיפורים." ואכן הסיפור הראשון נשמע ממש כאילו סופר המציא אותו: "אני אספר לך על הריאיון הראשון שערכו לי." הוא אומר, "זה היה בנתיב העשרה בפתחת רפיח." הוא מספר. "בשנת 1981, ביום בו נרצח נשיא מצרים אנוואר סאדאת. בסביבות השעה עשר בערב שמעתי דפיקות על דלת ביתי, שם באמצע המידבר. פתחתי את הדלת ומולי עמד אדם גבוה מאוד, פניו וחולצתו הלבנה מלוכלכים בכתמי דם. והוא אמר לי באנגלית: 'אני כתב של מגזין אמריקאי. אני הייתי בין אלו שצילמו במצרים עבור העיתון. צילמתי את הרצח של סאדאת, ברחתי משם והגעתי הנה.' הוא נשאר בביתי יומיים שלושה ושוחחנו. לפני שנפרד ממני, הוא הבטיח לשלוח אליי מישהו מהירחון 'נשיונל גיאורגרפיק'. ואכן אחרי שבועיים הגיע אלי צלם מאוד מפורסם, יהודי-אמריקאי בשם David Doubilet, צלם תת-ימי שהתמחה בצילומי כרישים. הוא נשאר בפתחת רפיח כעשרה ימים והכין כתבה על הפתחה והמתיישבים וצילם תמונות רבות.

בארגנטינה
אלפרדו נולד בארגנטינה בשנת 1941 להורים מבוגרים יחסית. "שתי משפחות המוצא שלי הגיעו באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת לארגנטינה." הוא מספר. "אימי הגיעה עם הוריה מפולין ואבי הגיע עם הוריו מאוסטריה." לדברי אלפרדו המשפחה של אימו היתה עשירה בפולין והגיעה לארגנטינה עם רכוש רב, אך זה נגנב מהם והם התיישבו באחת הקולוניות של הברון הירש, שם עבדו קשה מאוד בחקלאות ובקושי היה להם מה לאכול.
לאחר זמן עברה המשפחה לעיר רוסריו, שם נפגשו הוריו ונישאו זה לזו. בעיר זו נולד בשנת 1941 אלפרדו, שהיה בן יחיד להוריו. "משפחות המוצא של אבי ואימי, וכך גם הם, החליטו לא להתגורר בשכונות יהודיות, אלא להשתלב, לקבל אזרחות ארגנטינאית." אומר אלפרדו. "כל בני המשפחה המורחבת שלנו, הורים, סבים וסבתות, דודים ודודות, כולם למדו לקרוא ולכתוב בשפה הספרדית. כמו כל היהודים הם ידעו שפות נוספות: פולנית, גרמנית, קצת אנגלית וגם לטינית. כאשר הוריי רצו שלא אבין את דבריהם, הם דיברו ביניהם בפולנית וביידיש. אבל איתי דיברו רק בספרדית, כדי שאשתלב."
אלפרדו למד בבית ספר יסודי ממלכתי בשפה הספרדית, ואחר הצהריים ביקר במין 'חדר' – בית ספר קטן בן שתי כיתות. בהמשך הוא למד בבית ספר תיכון יוקרתי ומפורסם שהיה במרכז העיר רוסריו, ליד בית הכנסת הגדול. בתחילה למדו בבית ספר זה, שנקרא "חיים נחמן ביאליק", רק תלמידים יהודיים. למדו בו ערכים יהודיים, היסטוריה ועוד מקצועות שקשורים ליהדות ולארץ ישראל. במרוצת הזמן פחת מספר התלמידים היהודיים והתקבלו אליו תלמידים בני דתות אחרות, עד שהוא הפך לבית ספר כללי.
כבר מילדות היה אלפרדו ספורטאי פעיל בשני ענפים: שחייה ורוגבי. "השתתפתי בתחרויות שחייה." הוא מספר. "הייתי בנבחרת הרוגבי של העיר. שיחקתי גם טניס, ונסענו לתחרויות בחו"ל."
לאחר שסיים את בית הספר התיכון רצה אביו של אלפרדו שילמד מקצוע שיעזור להם במפעל שניהל, כגון ראיית חשבון. "אבל אני בחרתי ללמוד בבית ספר טכני, להיות טכנאי מכני. הוא למד בבית ספר טכני שהיה שלוחה של אוניברסיטה להנדסה ואדריכלות ברוסריו. "זה היה רחוק מהבית." הוא מספר, "ואני נסעתי ארבע פעמים ביום במשך שעה וחצי בחשמלית, כשאני עמוס בתיקים ובכלי שרטוט. לפעמים הייתי יוצא בחמש וחצי בבוקר, לפני העומס עם פועלים שיוצאים לעבודתם."
עם סיום בית הספר הטכני היתה לו אפשרות להמשיך ישר בלימודים האקדמאיים באוניברסיטה הזו להנדסה ולאדריכלות, אבל אז התעקש אביו שהוא ימלא את חובתו האזרחית כארגנטינאי ויתגייס לצבא.
אלפרדו שירת בחיל הרגלים במשך שנה ולאחר מכן התחיל ללמוד אדריכלות באוניברסיטה. התחילו מהפכות צבאיות ובכל כמה חודשים שלט גנרל אחר בארץ. גם המצב הכלכלי הורע מאוד. אחד הנשיאים עשה פיחות, היתה אינפלציה גבוהה, והוריו של אלפרדו, שהיו סוחרים אמידים, הפסידו את כל הונם. הם היו חייבים לעזוב את ביתם הגדול. הוריו כבר לא היו צעירים אז, ואביו היה לאחר התקף לב. בכל זאת הם "לקחו את עצמם בידיים," עברו לבית אחר עם כמה חדרים, ניהלו בו פנסיון, השכירו חדרים לסטודנטים וגם בישלו עבורם."
"היתה זו שנה קשה." מספר אלפרדו. "בבוקר למדתי באוניברסיטה ובשעות הערב והלילה עבדתי כטכנאי מכונות במפעל מקררים. הייתי עובד מאחת עשרה וחצי בערב עד שש בבוקר. בשש הגעתי הביתה , ישן שעה וחצי שעתיים והולך ללמוד."
ההורים הצליחו להתאושש ולחזור לביתם הקודם. הם לא היו צריכים את עזרתו של אלפרדו, והוא פתח חנות קטנה לאספקת מכשירים וחומרים טכניים לסטודנטים לאדריכלות. זאת כדי לממן בעצמו את לימודיו באוניברסיטה.
לדברי אלפרדו אביו היה פעיל בבית הכנסת הגדול וכן אימו וסבתו היו פעילות בוויצ"ו. היה להם קשר עם ישראל. שליחים מהארץ היו מגיעים לבית סבתו, והיו להם קשרי מכתבים עם קרובי משפחה בארץ.
"התקופה בארגנטינה התחילה להיות תוססת." הוא מספר, "ואני חשתי שאין לי עתיד בארגנטינה והחלטתי לעלות לארץ."

בארץ
אלפרדו עלה ארצה בגיל 27 בשנת 1968. הוא שהה כמה חודשים אצל קרובי משפחה, ואחר כך הגיע לאולפן בקיבוץ משמר העמק. שם הוא פגש את סוזן, עולה חדשה מאמריקה, והשניים נישאו. "היא היתה ילדת פרחים מניו-יורק." אומר אלפרדו, דבר שמסביר איך בהמשך הדרך היא הצטרפה אליו אל כל המקומות אליהם עבר. הם עזבו את הקיבוץ והתגוררו בחיפה. שם התקבל אלפרדו לעבוד כטכנאי במפעל לחוטי חשמל. במקביל הוא נרשם לטכניון וסיים את לימודי האדריכלות. הם עברו לגור בתל-אביב, שם עבד אלפרדו בחברת שרטוט ושם נולד בנם הבכור. אבל הם לא שקטו על השמרים ונסעו לאמריקה. "אחרי שנה ביקשה אשתי לשוב לארץ וכך עשינו. חזרנו לתל-אביב, התקבלתי לעבודה באותה חברה בה עבדתי לפני עזיבתי. הבאתי סירת מפרש מאמריקה, ובכל בוקר יצאתי עם הספינה לים לשעתיים. אחר כך עבדתי בשרטוט."

ב"נתיב העשרה" בפתחת רפיח
ושוב חיפש אלפרדו שינוי. הפעם הוא החליט שהוא רוצה להיות עצמאי. "ויותר מזה – אני רוצה להיות חקלאי. מישהו סיפר לי, שיש משקים בפתחת רפיח. הגעתי לשם עם אשתי. ראינו חולות, שמיים כחולים וים כחול, והחלטנו לבוא לגור פה. הגענו ליישוב נתיב העשרה בשנת 1974, מתוך אלף משפחות התקבלו 15 משפחות לאחר מיונים ומבחנים."
"היה לנו משק כמו לכולם." הוא מספר, "לא ידעתי כלום על עבודה חקלאית, אפילו איך לשתול שתילים. אבל היו ביישוב חברים עם רקע חקלאי ממושבים ומקיבוצים שעזרו לי ולבעלי רקע עירוני אחרים. האמת היא שגם המדריכים החקלאיים התלבטו אז מה כדאי לגדל, כי זו היתה הפעם הראשונה שמגדלים על חולות, במידבר. בסופו של דבר, רוב הגידולים שהצליחו היו ירקות. לאט לאט כולנו למדנו מכולנו. היו גם פשלות. למשל, משרד החקלאות הקים לנו חממות זכוכית במדבר. הזכוכיות התפוצצו הן בגלל החום והן בעת המראות מטוסים משדה התעופה הקרוב. מצד שני היו הצלחות כבירות. בתקופה שהיינו שם כל הפִתחה הפכה בעצם לחממה של אירופה. כי אצלנו לעומת אירופה לא היה כמעט חורף. זו היתה תקופת הזהב גם של הייצוא. שלחנו אפילו באוניות עגבניות עם חיי מדף ארוכים יותר."
בנתיב העשרה בפִּתחה נולדו לאלפרדו וסוזן עוד שלושה ילדים. "זה היה גן עדן, הילדים הסתובבו חופשי. כל הפועלים היו בדואים, ילדינו שיחקו עם ילדיהם גם במחנות שלהם. השוק המרכזי שלנו היה ברפיח. היו שם בדואים שדיברו יידיש, כי עבדו שנים רבות בישראל. מוכר הירקות דיבר אתי יידיש."

במושב "נתיב העשרה" החדש
ואז הגיע מועד הפינוי. אלפרדו היה בין המשפחות שביקשו מהמדינה "מושב תמורת מושב." למרות שהמפונים היו יכולים להתיישב בכל מקום בארץ; כשבעים משפחות, בתוכם משפחתו של אלפרדו, קיבלו "מושב תמורת מושב." הם קיבלו את השטחים ליד מחסום ארז, ושם הקימו את מושב "נתיב העשרה" החדש.
"בנתיב העשרה החדש היה לי משק. גידלנו פרחים וירקות בשטחים פתוחים וגם בחממות. במשך השנים היו ירידות ועליות במצב החקלאות. היום מייצרים במושב בעיקר זרעים, ויש גם כמה משתלות גדולות. אני לא עודדתי את ילדיי לעסוק בחקלאות והחכרתי ובמרוצת הזמן את השטחים שלי." שלושה מילדיו מתגוררים במושב עם בני משפחותיהם, והרביעי חי בקיבוץ ארז עם רעייתו, בת המקום.
לאחר החכרת השטחים החל אלפרדו לנסוע ולשהות בארצות שונות ברחבי העולם כנציג של חברות חקלאיות שונות. יקצר המצע מלספר על כל מסעותיו. בקיצור, הוא היה 12 שנה בסין, כנציג חברת "זרעים גדרה" כדי לפתוח את השוק לזנים חדשים. הוא היה כחצי שנה גם במקסיקו ותקופות מסוימות בקוריאה, בטייוואן, בפיליפינים, באקוודור. במשך חצי שנה היה אלפרדו באתיופיה. "עבדתי שם בגידול עצי קיקיון לצורך הפקת שמנים לתעשיית המכוניות ולקוסמטיקה. הבאנו זנים מיוחדים שפיתחו בארץ. זה גידול המתאים למידבר, והמטרה היתה לספק פרנסה לתושבי המקום." הוא מספר.
בגיל 74 סיים אלפרדו את נדודיו בארצות השונות וחזר למושב. "חיפשתי משהו להיות מעורב בו. שמתי לב שכל המבוגרים עוסקים בסיפורים מן העבר, ואני – אני חי בהווה ולמען העתיד. העבר לא מעניין אותי." הוא יצא לטיולים ולחופשות עם ילדיו ונכדיו אך זה לא הספיק לו. לכן התנדב לסיירת "קול הלילה.

מתנדב בסיירת "קול הלילה"
"בסיירת 'קול הלילה' אנחנו יוצאים לסיור בכל ערב חמישי עד אמצע הלילה. נעם מכירה היטב את הצעירים ואת המקומות בהם החבורות נפגשות. היא יודעת לדבר בשפה שלהם. היא משתלבת איתם בלי בעייה. היא אמרה לי כבר מן ההתחלה: 'אלפרדו, אנחנו לא משטרה, אנחנו לא מלשינים, אנחנו באים לשמוע, להשמיע ולייעץ אם מבקשים מאיתנו. צריך להיות עם היד על הדופק."
עם הממתקים והפיצוחים הם מביאים לצעירים הרבה בקבוקי מים. אלפרדו מסביר את הסיבה והיא השתייה החריפה: "בזולות שלהם בין ההריסות, בין השיחים, בכל מיני מקומות חשוכים יש הרבה בקבוקי עראק. מסתבר שהצעירים שותים הרבה, ולפעמים מוהלים את העראק עם 'רד בול', לכן חשוב מאוד שישתו מים." גם הוא מציין את הגיל הצעיר של המשוטטים, החל מגיל 12. וכן שהרוב הם בנים. "אבל יש גם בנות. קורה שילדות בנות 12 מגיעות. אנחנו שולחים אותן הביתה. קרה גם שנעם לקחה במכוניתה בנות והחזירה אותן לבתיהן בשעה שלוש לפנות בוקר."
לפני כשנה וחצי נפטרה רעייתו של אלפרדו. גם כאלמן הוא יוצא דופן: "כשאני רוצה לשמח את עצמי, אני עולה לקבר שלה. אנחנו, בני המשפחה, גם עושים פיקניקים שם. אנחנו זוכרים אותה ומספרים את הדברים הטובים עליה." והוא מסכם: "אני זורם בכל מצב. לא מתלונן על שום דבר. בגיל שלנו יש לנו את הקצב שלנו." נאחל לו בריאות טובה והמשך תרומה לחברה.

דרושים מדריכים ומתנדבים לסיירת "קול הלילה"
בשלב זה יש לנעם מדריכה ומתנדב אחד בצוות. וזה המקום לציין שהם מחפשים מתנדבים נוספים, שיהיו זמינים בימי חמישי בכל שבוע. אז מתחיל בעצם סוף השבוע, וגם בתקופת לימודים יוצאים צעירים לבלות בערב זה. כמו כן, מחלקת הרווחה של המועצה האזורית חוף אשקלון מתכוננת להקים סיירת נוספת, ולצורך זה יש צורך במדריך וברכז סיירת, שניהם בשכר, בחלקיות משרה.
ומהם הכישורים הנדרשים מצוותי הסיירות?
אומרת נעם: "עליהם להיות בעלי איזהשהו ניסיון בעבודה עם בני נוער, וכמובן תשוקה, רצון לעזור. כמו כן דרושה נכונות לאמוד את המרחב של הנוער." והיא מסבירה: "העבודה שלנו שונה לגמרי. הם לא מגיעים אלינו, אלא אנחנו נכנסים אליהם, לשטח המרחב שלהם. לכן יש צורך להיות עם הרבה ענווה וצניעות בתוך הדבר הזה, עם יכולת לא לשפוט את הדברים שאנחנו רואים, כי אנחנו נתקלים בדברים מאוד מורכבים."
"חשובה מאוד היציבות." מוסיפה נעה. "כדי לבנות מערכת יחסים הבנויה על אמון עם הילדים, הם צריכים לראות אותנו בכל שבוע. זה משהו שנוצר במשך זמן ארוך, לכן אנחנו מבקשים מתנדבים עם נכונות לתקופה ארוכה ולא לכמה פעמים בודדות."
* למעוניינים להתנדב, נא לפנות אל נעם 054-3539053
** פורסם ב"קו למושב", גיליון 1296, 17.8.2023.
עדינה בר-אל

בשישי יצאנו לשבת בבית ההורים בגבעתיים. אותו יום עסקתי בדחיפות בהתקנת שעון שבת בחממת הפרחים, שהוקמה בשולי הקיבוץ בסמוך לחלקות המטעים. הקיבוץ שאף להתפתח וליישם אמצעי ייצור חדש לקדם את פרנסתו. בשל כך השקיע ממון רב על מנת להקים את החממה ובו מערכות לשמירה אוטומטית של הטמפרטורה והלחות. עיקר העניין היה בכך, כי אנו קיבוץ דתי ושמירת קדושת השבת דרשה פתרון ללא חילול שבת חס ושלום.
בוקר שבת המלכה הביא אותי לבית הכנסת הסמוך למגורי הורי רעייתי. וכך, תוך כדי תפילת השחרית, נכנסו בי הרהורים של חול ושיבשו את הכוונה בתפילה רחמנא ליצלן. עם פריצת מחשבות החולין, כיסתה אותי זיעה קרה ותחושת בושה וחידלון. נזכרתי בהתקנה שגויה שערכתי בחיבור שעון השבת, אשר לא תאפשר הפעלת מערכת הבקרה בחממה. לא ידעתי את נפשי. חַמי המשיך בתפילתו ולא שם לב לסערת נפשי. ככל שנקף הזמן הבנתי כי בשעות הקרובות לקראת הצהריים החַם תעלה הטמפרטורה ו"תשרוף" את פקעות הפרחים. הנזק יהיה עצום ורב – ואני אנה אני בא.
תפילתי לא היתה תפילה וכל מחשבותיי היו חילול שבת. האם אטלפן? מי יקשיב לצילצול במזכירות או בחדר האוכל בשבת? ונניח שמאן דהוא ישמע – האם ירים טלפון בשבת המלכה?
עם תום התפילה התייעצתי עם רעייתי שתחיה על הנוראות שפקדו אותי בבית הכנסת. היא דווקא הרגיעה ופטרה: "אל תדאג, מישהו יסדר..."
עם גילוי שלושת הכוכבים שהכריזו על צאת השבת יצאנו לדרכנו חזרה לקיבוץ. הרהורים מטרידים התלוו לנסיעה. האם "נשרפה" החממה? הייתי מדמה תהלוכה בליווי של עורכי דין והסנגורים לקראת הסקילה בכיכר, וכל עוברי ושב, כחבר מושבעים גוזר הדין.
הגעתי. צעדתי מעדנות אל הכניסה האחורית של חדר האוכל. אותה שעה צפו החברים בסרט כבכול מוצאי שבת ומקרין הסרט התורן היה אֵדוּ. אדו היה מן "הוותיקים", איש צנוע ונעים הליכות, חלוץ דתי עם זכות בונים ראשונים. היו לו לאדו "ידי זהב" וידע בתורת החשמל ועל כן התנדב תמיד להחליפני בימי חופשה ומילואים.
חלפתי בסמוך לו והפטרתי שלום רפה. עוד צעד ועוד אחד ואז נשמע "אורי..." הפניתי מבט ואדו אומר: "היתה איזו בעייה בחממה, אבל הֶפֶּה סידר..."
כמו הכנסת סְטֶנְד בוריד חסום – הכול השתחרר. נזכרתי ב"מישהו יסדר" של רעייתי הבוקר.
הפה היֶקֶה היה גזבר הקיבוץ שנים רבות. ביקש פסק-זמן להקדיש לעבודת כפיים כאשר אהב. הפה קיבל את הצעת "ועדת משק" לנהל את החממה הייחודית ושמח לרעיון המשלב עבודה וניהול ובנוסף – ראשיתו של ענף חקלאי חדש וייחודי.
בבוקר שבת, טרם התפילה בבית הכנסת, צעד הפה לחממה הרחוקה, על מנת לבדוק אם אכן תופעל מערכת צינון האוויר בשעה היעודה. חלפו דקות ועדיין המאווררים הגדולים לא נעו. מזרוני הקש בצידי החממה עדיין יבשים ואט אט עולה הטמפרטורה. הפה ניגש ללוח החשמל, צפה בשעון שבת ולתדהמתו הבין כי השעון עמד מלכת.
לבטים של רגע חלפו והחליט לעשות מעשה. הפה צעד במהירות, ספק הליכה ספק ריצה קלה אל עבר מגורי הגֵרים בקיבוץ. אותו זמן הקיבוץ אירח קורס מועמדים לגיור ולכאן כיוון את ישועתו. המועמדים לגיור עדיין לא יהודים ועל מנת לצערם ניתן לבקשם לחלל את השבת.
הפה שלף בחור מהקורס ויחד צעדו אל עבר החממה. מול לוח החשמל הסביר למתגייר את פעולת השעון השובת. על מנת לא לתבוע את חילול השבת במפורש אמר לו הפה: "כמה טוב היה לו ניתן היה לסובב את השעון..."
המתגייר סובב ואוושת המאווררים באה כרוח נעימה בפניו המיוזעות של הפה. הפקעות נשמו לרווחה, גם הפה.
אורי איתיאל
תל אביב, אב תשפ"ג, אוגוסט 2023.

סיפור חיים
פרק ט
חבלי קליטתו של מישקה הקטן

מבין שלושת הנוסוביצקים, דבורה דיברה עברית מנעוריה והמשיכה בארץ, שרגא דיבר רוסית ואידיש, ועתה היה עליו לסגל לעצמו את הדיבור העברי השוטף, ואילו מישקה דיבר רוסית בלבד. לידיעת השפה היו השלכות על תהליכי היקלטותם של השלושה.

באמצעות סיומה הקטין נפגשה דבורה כבר בימיה הראשונים בארץ, עם ברל כצנלסון, עורכו של "דבר", שנוסד ביוני 1925. היא חזרה בפניו בעל-פה, בעברית, על נוסח הברכה שהיתה כתובה על בד, ושאותה שלח הרציג, ראש הצ"ס במוסקבה בשעתו, לעיתון ההסתדרות, לרגל ייסודו, ואשר הוחרמה אצלה בעלייתה לאונייה באודיסה. ברל, לדבריה, שמר לה אמונים מאז.

יום אחד ירדה דבורה לשפת הים יחד עם בנה, ומזלה שיחק לה. על החוף פגש מישקה ילדה, רודלה שמה, שדיברה אף היא רוסית, ושני הקטנים מצאו שפה משותפת. ממשחק הילדים התקרבו גם האימהות והחלו משוחחות. דבורה כבר דיברה בהברה ספרדית, שאותה רכשה בסמינר "החלוץ" במוסקבה, והירשתה לעצמה לגלות מקצת געגועיה לרוסיה וגם סיפרה בהתלהבות על הסמינר המעולה בו למדה. הילדים התיידדו, כי למשה לא היו אז ילדים בני-גילו לדבר עימם בשפתו.
לא עברו ימים רבים ודבורה, בעומדה לי דוד הכביסה הרותחת, במרפסת הבית ברחוב מאפו, פינת בן-יהודה, קיבלה מכתב המזמינהּ לבוא לצריף שברחוב נחמני 4, באמצע החולות. עשתה דבורה את דרכה ברגל עד לצריף, פתחה את הדלת, ואת מי פגשה? – את האישה שעימה התיידדה בשפת-הים, ומתברר שזו רחל כצנלסון, מנהלת מרכז התרבות של ההסתדרות, ולימים ממנהיגות תנועת הפועלות ואשת נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר. ורחל אומרת לה:
"שמעי וֶרָה, הקמנו בית-ספר עממי לנערים עובדים. בראשו עומד המורה ביגל [לימים אביגל, מראש זרם העובדים]. אנו רוצים שגם את תלמדי בו כי העברית שבפיך רהוטה. הלימודים יתנהלו בערב ולכן העבודה לא תפריע לך לטפל במישקה."

דבורה לא הביאה עימה תעודות מלימודיה ברוסיה, רק פנקס סטודנט שאותו הצליחה להציל. עתה קיבלה את הצעתה של רחל כצנלסון בשתי ידיים, וכבר בסוף הקיץ. באוגוסט 1925, החלה ללמד בבית-ספר ערב של "הנוער העובד", ששכן אז במיבנה בית-הספר לבנות בנווה-צדק. מדי ערב היו הבחורים המגודלים, רחבי-הכתפיים, מלווים אותה לחדר בשכונת שפירא, לשם עברה להתגורר עתה המשפחה, ובדרך מתקנים לה את הדיאלקט הרוסי שנותר בעברית שלה. דבורה עבדה מאז בבית-הספר של "הנוער העובד", שבינתיים הותק מקומו ליד גן מאיר בתל-אביב, ואף התמנתה למנהלתו, עד שפרשה עם הצטרפותה לכנסת הראשונה, בראשית שנת 1949.

*
חבלי קליטתו של מישקה הקטן לא היו קלים כלל וכלל. הילד התאקלם רע מאוד בארץ. המשיך לדבר רוסית בלבד, סבל מן החום, התגעגע למוסקבה והיה מדבר על כך בקול רם.
שרגא: "הילד היה חולה כל הזמן בעיניו וצעק ברוסית. הוא כתב פתקאות לסבתא שלו, אימא של דבורה, שפֹּה חולים, חולים בעיניים – ושתבוא מהר מרוסיה לקחת אותו אליה. הוא רצה להיות יורד, הקטן הזה!"
רופא-ילדים שעלה מרוסיה, ידיד של שרגא ודבורה, אמר להורים שאינו סבור כי הילד יוכל לחיות בארץ.
"מה אתה מייעץ לי?" אמרה דבורה במר-נפשה, "לזרוק אותו לים?!"
לים לא זרקו את מישקה אך הוא חלה כל כך בקיבתו, ובמיוחד בעיניו, שנזקק לאישפוז בבית-חולים. אותו זמן כבר החליפו דירה, גרו בצריף בשכונת שפירא, שהיו בו פשפשים ולכלוך. דבורה, שעבדה בערבים בהוראה, טיפלה בילד בשעות היום. יום אחד, בבואה לבית-החולים, השתנה כל כך מראהו לרעה, שכאשר הוציאו אותו לבדיקה כמעט שלא הכירה אותו.

משה זוכר, משנתו הרביעית לערך, דיבורים של המבוגרים על כך שהילד לא יסתגל, מפני מחלתו, לחיים כאן – ואולי יהיה צורך לעזוב את הארץ, בגללו. הוא זוכר שגררו אותו מרופא לרופא, לאחר שנים הבין שהיה זה חשד לטיפוס או לדיזנטריה. זוכר שיחות בין ההורים, דאגה – הילד עלול לקלקל את התוכניות. ובעיקר הוא זוכר את עצמו מודאג על כך שהם מודאגים כל כך בגינו.

*
בתל-אביב הגיעה דבורה עד מהרה לאותה רמת פעילות שהיתה רגילה לה בחוץ-לארץ, התמסרה להוראה, ומ-1926, שנה בלבד מעלייתה, היא כבר חברת מועצת פועלי תל-אביב יחד עם רוזה כהן, אימו של יצחק רבין.
משה, לאחר תקופת התערות טבעית לילד במקומו החדש, שכח לגמרי את הרוסית. לאחר שעברו ההורים את המשבר הראשון בגללו – להישאר או לא להישאר בארץ, עשו, לדבריו, גם את הצעד השני ובבית החלה שלטת העברית בלבד, וזאת בעיקר כדי שבלכתו לגן-הילדים (בין חברותיו לגן היו פנינה זלצמן, לימים הפסנתרנית הנודעת, ועדה טל, לימים שחקנית "הבימה") וכשיגיע לכיתה א' – יוכל לדבר עברית שוטפת.
שרגא היה היחיד מבין שלושתם שדרכו לא היתה בקו ישר או עולה, אלא לכאורה כלפי מטה. הוא, שהיה בעל מעמד חברתי נכבד ברוסיה, הן בעבודתו בקואופראציה, בנושאי אספקה וארגון, והן בפעילותו המפלגתית והציבורית – נעשה עתה, אמנם מתוך אידיאולוגיה וגאווה, לפועל בניין – או, לעיתים קרובות, למובטל, ללא אידיאולוגיה.

הוא מספר על כך בזיכרונותיו, בצורה לאקונית, כדרכו: "בתל-אביב הקטנה של אז היו כאלפיים פועלים, מהם אלף ושש מאות מובטלים. כעולים מחוסרי עבודה נרשמנו בשקט ובסבלנות בלשכת העבודה, וכל יום עבודה גרם לאושר במשפחה. היתה זו תקופה בה עבודה פיסית הביאה גאווה לעובד ולציבור בכלל. לאחר שישה חודשים של חוסר עבודה מוחלט כפועל בניין, נשלחתי על-ידי לשכת העבודה לרוקן פחי אשפה ולנקות רחובות."

ומכאן, מנקודה "ארכימדית" זו" "עם המטאטא ביד," שאמנם היה לה "ייחוס" פרולטארי וערך כלכלי באותה תקופה של חוסר-עבודה (שרגא: "נחשבה לעבודה חשובה המיועדת רק ל'מיוחסים', דהיינו בעלי משפחה.") – החל שרגא נוסוביצקי דרך חיים ברורה ועקבית, ללא תלונות וחרטות ומבלי ניסיון להיטיב את מצבו על-ידי בריחה מעבודת הניקיון, דרך ששילבה, במשך שנים רבות, מישרה קבועה בעירייה, לפרנסתו, יחד עם התנדבות לעסקנות ציבורית ומפלגתית, והובילה אותו לאחת מעמדות-ההשפעה המרכזיות במפלגה הגדולה ששלטה ביישוב ובמדינה.
האיש מעודו לא השתנה, אך באו ימים בהם פשטותו היתה לתעלומה, עממיותו לסוד של כוח, והשפעתו – מקור לאגדות ולסיפורי פולקלור על אודות האמיננציה האפורה, האיש המושך בחוטים מאחורי הקלעים, ממליך המלכים של מפא"י – שרגא נצר.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

הצעה למורים ולמנחים בעבודות-גמר של תלמידים: קיראו את "שרגא נצר" ומצאו את ההבדלים בינו לבין מרב מיכאלי העומדת כיום בראש מפלגת העבודה השוקעת.

במסגרת ההפגנה של הנשים הפרוטסטנטיות הולבשו שלושת העיגולים החלודים והמכוערים של מנשה קדישמן (שמשום מה זכה לכינוי "פסל" בשם "התעוררות") במדי "השפחות". בתו נזעקה וקראה למעשה: "חוצפה ופשע"
https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2023-08-22/ty-article/.premium/0000018a-1d2f-d84b-adfe-5dbf3d7c0000
אני דווקא בעד הנשים הפרוטסטנטיות הבורגניות והעשירות המתחזות לשפחות. הן לפחות קישטו את החלודה המכוערת בצבע. למה לכל הרוחות יש להשאיר את החלודה המכוערת? מה רע קצת בצבע?
שנים יש לי חלום. כשאני מגיע למקום אני מסתכל אם אין מתחת אנשים ובועט בכיעור בתקווה שיפול. לצערי זה טרם קרה. ראויה הכיכר היפה לשני דברים ראשית קצת לצל ושנית לסילוק השיקוץ המשומם החלוד והמכוער מהכיכר ולהחליפו בפסל ראוי. מתי נלמד קצת מהאיטלקים?

מילה טובה על הבהמה ומנהיג מצעד הבהמות סמוטריץ'
מאוד קשה לי לכתוב מילה טובה על הבהמה ומנהיג מצעד הבהמות בצלאל סמוטריץ', אבל הסירוב שלו להעביר כך סתם כספים לרשויות ערביות ללא פיקוח בידיעה ברורה שהם יילכו ישירות לארגוני פשע היא החלטה נכונה, ונכונה בעיקר לגבי הערבים שבמקום ליהנות מהכספים רק יסבלו או ימותו בגינם. כל הצבועים המזדעקים פתאום כאילו אי העברת הכספים בלי פיקוח אין בה סולידריות עם הערבים, פועלים בעצם נגדם בחוסר סולידריות.
החנופה של ביבס בארגון שביתה לטובת העברת הכספים בלי פיקוח אינה אהבת הגר, אלא שנאת הגר, וגם לא תביא להעלאת קרנו בקרב התנועה הפרוטסטנטית.

הגזענות המבישה של אבינועם ברוג
בפלמ"ח היו גם מרוקאים
בתגובה לציוץ הגזעני האנטי-אשכנזי של מרוקאי בשם יגאל מלכה: "הבן של פרס הרג את יוני אשטיבקר ושילם בשלושה חודשי מאסר, כשצהל מסתיר את הסיפור 30 שנה. נוני מוזס נהג ברכבו של אביו, ובנוכחתו דרס למוות את רחל שבי בת ה-10. נח מוזס ישב חמישה חודשים. עכשיו רפאל אדנה. זה או שיש פה אנשים שיש להם רישיון להרוג, או שיש פה אנשים שאפשר להרוג, או שניהם יחד."
ענה לו אבינועם ברוג (האח של אהוד ברוג-ברק מראשי הנאבקים להפיכה צבאית כלכלית):
"אם ההורים שלכם היו מגיעים לפני קום המדינה, מייבשים את הביצות, חולים בקדחת נלחמים בבריטים, וקוברים 6000 מילדיהם במלחמת השחרור, גם לך יגאל היה מותר לדרוס את מי שבא לך. אבל ההורים שלכם ישבו על סיר הבשר בתור חייטי, סנדלרי המלך וחיכו שדור הוריי יבנה להם מדינה. אז אתה אל תדרוס אף אחד.
https://twitter.com/zeevny/status/1693662843894218819?t=VhQXYfjQKcO89ik3_ZJ9Ng&s=03)
התגובה של ברוג כל כך מבישה שהוא רץ ומחק אותה מיד, ובצדק. ונניח רק נניח שדבריו היו אמת האם זה היה נותן אישור ליגאל מלכה לדרוס בכביש מי שבא לו? מה זו השטות הזו?
ובכלל האם אבינועם ברוג לא יודע שבפלמ"ח שהקים את המדינה היו גם מרוקאים? (נכון שעלו לפני קום המדינה). נזכיר אחד מהם. שמעון אלפסי.
שמעון בן ציונה ומשה אלפסי, היה צאצא למשפחה מושרשת בארץ מזה מספר דורות.
ב-1943 התגייס לפלמ"ח וקיבל הכשרה צבאית וחקלאית בקיבוץ גבעת ברנר. קיבל דרגות מ"מ והתמחה בהדרכת קרב מגע. בתקופת "עלייה ב'" השתתף במספר פעולות ואף לקח חלק ב"ליל וינגייט" ובפיצוץ הגשרים. ב-29 ביוני 1946 במהלך ה"שבת השחורה" נעצר שמעון על ידי הבריטים יחד עם רבים מאנשי הפלמ"ח ונאסר למשך שישה חודשים ברפיח.
מאתר הפלמ"ח, "שורת הנופלים":
כשפרצה מלחמת השחרור השתתף שמעון בפעולות רבות כמ"מ חבלנים. בין היתר השתתף בתקיפה בכפר יאזור לאחר רצח הנוטרים על ידי חוליה מכפר זה. אלפסי פעל בהגנה על בית קק"ל בבית דגון, פיצוץ מפקדת חסן סלאמה וליווה שיירות בדרך לירושלים. בהיותו בקיבוץ חולדה היה שמעון אלפסי מהמארגנים של פריצת הדרך לירושלים ב"מבצע נחשון". בעת פריצת הדרך לירושלים ותפיסת נקודות שולטות על הדרך, פיקד שמעון אלפסי על כוח בכיבוש הקסטל.
לאחר כיבושו של הקסטל, כוח של החי"ש נותר לשמור על השליטה במקום. הערבים ערכו מיספר התקפות למען החזרת הקסטל לידיהם. קרב הקסטל היה ארוך ומורכב. במהלכו עברה השליטה במקום מיספר פעמים בין הצדדים. בלילה שבין 7-8 באפריל נהרג מפקד הכוחות הערבים עבד אל קאדר אל חוסייני.
בכ"ח באדר ב' התש"ח, 8 באפריל 1948 ערכו הערבים "פזעה", על מוצב הקסטל למען השבת מפקדם. כתוצאה מההסלמה במהלכי הקרבות בקסטל, נשלחה מקריית ענבים תגבורת בת שלוש מחלקות תחת פיקודו של המ"פ נחום אריאלי. התגבורת מהגדוד החמישי של חטיבת הראל נועדה לסייע בנסיגת הכוחות על ההר. אחת המחלקות הייתה בפיקודו של שמעון אלפסי. מחלקה זו חיפתה על נסיגת שתי המחלקות האחרות. במהלך הקרב לאחר פקודה מנחום אריאלי, קרא אלפסי אל הכוח במרחב הלחימה: "טוראים לסגת, המפקדים נשארים לחפות." קריאה זו הפכה לאבן יסוד במורשת הקרב הצה"לית. שמעון אלפסי ונחום אריאלי נהרגו עם רבים אחרים בקרב זה. ב-11 באפריל 1948 הובא לקבורה במעלה החמישה. בי"ב בכסלו תשי"ד, 19 בנובמבר 1953 הועבר לקבורה בהר הרצל.
הסופר יורם קניוק, לוחם בפלמ"ח, הספיד את שמעון אלפסי וסיפר על דמותו: שמעון אלפסי היה בשבילי דמות מפתח מדהימה. אני חי בזכותו ובגלל המשפט שלו, פשוטו כמשמעו. הייתי בכיתת הפלמ"חניקים... שהוצבה על הקסטל לתגבור כוח החי"ש שהגן על המקום לאחר כיבושו... בבוקר עלו עלינו מאות ערבים ב'פאזעה' המונית...
ראיתי פתאום את שמעון אלפסי, אותו הכרתי, מזדקף וצועק את הקריאה – "טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות!"
אנחנו היינו טוראים, ושמעון ועוד מפקדים רבים נהרגו על הקסטל. אחרי הקרב, הכיתה שלי כבר לא הייתה קיימת... כל ימי חיי לא אשכח את המראה של אלפסי עומד וצועק את הפקודה. אני חי בזכותו...
https://he.m.wikipedia.org/wiki/שמעון_אלפסי

וְדָ֕ל (אתיופי) לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ
סבא אתיופי עם נכדו הקטן בן הארבע חצה כביש ראשי במקום מסוכן לא במעבר חצייה, הנכד רפאל הקטן פרץ לכביש ומכונית שעברה פגעה בו, והוא מת מפצעיו.
מפגינים אלימים מיוצאי אתיופיה האשימו בדריסה דווקא את בתהּ הרופאה של הנהגת בת השמונים. הם חסמו את כביש איילון, והרסו את הקליניקה שלה. כל זה מגונה. על זה נאמר: וְדָ֕ל (אתיופי) לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ (שמות כ"ג ג')
ודוק: ניצול פוליטי של מקרים כאלו אינו מפחית גזענות, אלא רק מעלה אותה.

ואלה שמות בני ישראל (1)
משה רדמן, הפרזנטור של התנועה הפרוטסטנטית בפנלים בטלוויזיה, החליט לשנות את הדימוי של התנועה הפרוטסטנטית כתנועה אשכנזית, ולצורך זה הוא אימץ לעצמו את שם המשפחה המרוקאי של אימו, אבוטבול.
https://twitter.com/RadmanMoshe?ref_src=twsrc^google|twcamp^serp|twgr^author
מכיוון שאבוטבול בערבית זה מתופף מעכשיו משה אבוטבול מכה בתופי ההפגנות כמרוקאי, ולא כאשכנזי מתנשא.

ואלה שמות בני ישראל (2)
מודעת אבל בעיתון "הארץ: (מפולניה להודו):
טליה מצקביץ
1935-2023
אמנו האהובה טליה מצקביץ' עזבה את העולם בבהירות שלווה הכרת טובה ואהבה אינסופית.
וישווה-מיטרה ובהראט-מיטרה (איתי ויואב).

העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י" ("הארץ")
העיתון הערבי בעברית שאני מכנה אותו "אל-ארצ'י", מקצין את עמדתיו הערביות יותר ויותר. ודוק: לא מדובר בעמודי הדעות, אלא בעמודי הידיעות.
הנה לדוגמה שתי ידיעות מאותו עמוד בעיתון:
ביום שלישי 22.8.22 כותרת העמוד הראשי בעתון המודפס היתה:
"אישה נורתה למוות בפיגוע ירי מדרום לחברון."
ומתחתיה כותרת ידיעה נוספת:
"מנכ"ל עירית טירה נרצח ליד המשטרה."
ודוק: אישה יהודייה לא נרצחה, אלא "נורתה" למוות, לעומתה גבר ערבי "נרצח".
יש לומר לזכות העיתון שבעיקבות הביקורת הם שינו בעיתון הדיגיטלי למילה – נרצחה.
באותו עמוד ראשי התפרסמה בתשלום (רווח נקי לשוקן ונבזלין) מודעה האומרת:
"גודעים את הסרבנות מצילים את צהל"!
למחרת ב-23.8.23 עמ' 5 התפרסמה התנצלות: "אנו מתנצלים על פרסום המודעה בשער 'הארץ' אתמול. ערב הורדת העיתון לדפוס אירעה תקלה בהליך אישור המודעות והיא לא היתה צריכה להתפרסם כפי שהתפרסמה." הבנתם? העיתון נבהל מהביקורת שקיבל והצהיר: "אנחנו העיתון הערבי בעברית 'אל-ארצ'י', תומכים בסרבנות ונאבקים בצה"ל." מעניין מתי יעבור העיתון לשפה הערבית וישליך את השפה "הציונית".

ההיטלריסטים
תופעת ההיטלריסטים בארץ צוברת תאוצה. ארז בן חורין עלה עם בתו הקטנה למונית והתקיף נהג מונית בן 70 באלימות עד זוב דם בגלל שאיחר ולא מצא אותו. ארז בן חורין נכנס למונית והתחיל לקלל את הנהג: ״סע יא שמאלני מסריח!״ לאחר כמה דקות ירד מהרכב והשאיר את הדלת פתוחה, כשהנהג יצא לסגור אותה הנוסע תקף אותו עם פיצוצים לפנים וברח.
לפני כן התקיף זוג ברחוב (הבעל עיראקי האישה מרוקאית-בולגרית) ואמר להם: "פולנים צריכים להישרף בשואה." על אחר איים: "תחזור לאושוויץ!"
https://twitter.com/danielamram3/status/1693654420649590930?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw==&refsrc=email
שאפו לדניאל עמרם על התחקיר. רק חבל שלא השלים אותו ומצא מהו שם המשפחה המקורי של אותו "בן חורין"...
כמה אירוני שהבריון גר ברחוב אבא אחימאיר. מן הסתם הוא מעולם לא שמע על "ברית הבריונים", או על "טורו של פשיסטן".

בין אלבר קאמי לאיתמר חאנן-בן גביר
אלבר קאמי:
בנאום שנשא אלבר קאמי בשוודיה פנה אליו סטודנט ערבי ושאלו, מדוע כיליד אלג'יריה אינו עושה מספיק בכל הקשור לאירועים באלג'יר. קאמי ענה לסטודנט: "ברגע זה מטילים פצצות על חשמליות באלג'יר, אימי יכולה להיות באחד הקרונות. אם זה צדק, אני מעדיף את אימא שלי."
איתמר חאנן-בן-גביר:
"הזכות שלי, של אשתי ושל הילדים שלי להסתובב ביהודה ושומרון יותר חשובה מזכות התנועה של הערבים. זכות החיים שלי קודמת לזכות התנועה." והוא מוסיף: "ככה זה על פי הדין הבינלאומי, וככה זה לפי פסקי הדין של בית המשפט העליון. זכות לחיים גוברת על הזכות לחופש תנועה."
https://www.youtube.com/watch?v=Y7w0aAuCpf8
האם בעתיד יצטטו את איתמר חאנן-בן-גביר כפי שמצטטים את אלבר קאמי?

הלוויה צבאית לגיבור ישראל
החייל רון סובול בן 21 מפתח תקווה, ונער ערבי בן 16, הגיעו לג'לג'וליה לבקר את אחד העבריינים המתגוררים במקום, ככל הנראה מארגון הפשע של משפחת חרירי. מתנקשים שארבו בקרבת מקום פתחו בירי לעבר סובול במסגרת סכסוך בין ארגוני פשע. סובול נפצע באורח אנוש ובהמשך נקבע מותו בבית החולים. הנער השני נפצע באורח בינוני.
סובול הובא למנוחות בהלוויה צבאית בבית העלמין סגולה בעירו.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=808556&forum=scoops1
ההיסטוריונים של העיר פתח תקווה יוכלו לציין שהחלקה הצבאית של העיר התברכה בעוד קבר של חייל. השאלה היא מדוע חייל עבריין החבר בארגון פשע שנהרג בקרב בין ארגוני פשע מקבל הלוויה צבאית? האם גם משפחתו תקבל את כל התגמולים המגיעים לו כחייל?

ממציל למחבל
המחבל, מוחמד נגום, תושב עקבת ג'בר כבן 25, חוסל ביריחו, ומסתבר לאחר חקירה שהוא עבד כמציל בקיבוץ קליה. העסקתו הופסקה בזכות העירנות של רכז הביטחון בקיבוץ.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=807824&forum=scoops1
המבלים בבריכה בקליה נשמו מן הסתם לברכה. תארו לכם שהיו טובעים וזקוקים למציל?...
מכל מקום העסקת מחבל כמציל בהחלט נמצאת הגיונית כשמאמצים את הקונספציה לפיה הערבים בלי בג"צ ובצלם, יצילו אותנו מהמחבלים...

מיכאל בריזון, עשה לנו טובה, עשה כבר ירידה!
דומה שהפעם הגיעה המרירות של כתב "אל-ארצ'י", מיכאל בריזון לשיא מכל טורי המרירות שלו עד כה. ממש הפך לקטב מרירי. פלא רפואי הוא שטרם קיבל מהמרירות סרטן.
"אחי היקרים בתפוצות: לא כישראלי אני פונה אליכם, אלא כיהודי," כותב בריזון, "יהדותי קרובה לליבי הרבה יותר מאשר אזרחותי, או מולדתי הגיאוגרפית... יומרתה היהירה של מדינת ישראל להיות מייצגת היהדות כולה, ומקלט היהדות כולה, הולכת ונחשפת במלוא ריקנותה. מן ההזיה הציונית לא נותר דבר, זולת תועפות של רשע, שקר, גזענות ואלילות. 'עם הספר' נעשה עם הארץ. הספר כבר לא כל כך מעניין אותו. רק הארץ נחשבת. החול, הבוץ הקדוש. המגרש. כת קראית משונה השתלטה עליו, כת שנטלה מן הספר המלא רק את ספר יהושע, את ציוויי הג'נוסייד, המוטציה היהודואידית השולטת כאן ממיטה עלינו היהודים רק כלימה והשחתה.
"לכן, אחיי היקרים בתפוצות, הלפיד מועבר אליכם. מעתה – אתם שומרי הגחלת. אתם ממונים על הוכחת קיומו של עם יהודי בגרסה שפויה. אתם אחראים על שימור קלסתר של יהדות שאיננה מבישה. רק על דבר אחד עליכם להקפיד: בשום פנים ואופן לא 'לעשות עלייה'. היזהרו מן הַפַּח הַיָּקוּשׁ הַזֶּה. הוא ישחית אתכם.
"רק 'עלייה' אל תעשו. בוודאי לא עכשיו, כאשר 64 טראמפים קטנים שולטים בנו. אולי פעם. בעתיד. נניח בעוד אלפיים שנה, משהו כזה. הרי מותר ללמוד משהו משני חורבנים, שלוש ממלכות שהתפוררו, עשרה שבטים שנעלמו, ושואה אחת שהמיט עלינו כאן משיחיסט מנוול בעזרת רבו התם והנלהב.
אז אנא זיכרו: בעולם האורווליאני שבראנו כאן, עלייה היא ירידה. ירידה היא עלייה."
(מיכאל בריזון, "רק אל תעשו עלייה", "אל-ארצ'י", 22.8.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-22/ty-article-opinion/.premium/0000018a-1756-da8a-af8f-3757b21f0000
אז מר בריזון, לטובת העם היהודי, לך ורד כבר מן הארץ! עשה ירידה למולדתך פולניה, או לכל גולה אחרת (אולי לאחת מגולות ארצות ערב להן נתון ליבך) העיקר לך! רד מהארץ והושע אותנו ממרירותך ושנאתך. מיכאל בריזון, עשה לנו טובה, עשה כבר ירידה!

הפיליסטיניזם התרבותי של מיכאל בריזון
מעניין לעבור על הדוגמאות שמביא בריזון ליהודי או ליהודייה שאותם עלינו לחקות:
דניס גולדברג: הדרום-אפריקאי, שוחרר מהכלא רק בזכות ישראל וקיבל בה מקלט. למרות שירד ממנה.
סימון וייל (1) הייתה יהודייה משומדת שהפכה לנוצריה אנטישמית ונרצחה באושוויץ.
סימון אנני ז'קוב-וייל (2) ניצולת אושוויץ, הפוליטיקאית הצרפתייה, כלל לא ראתה את עצמה יהודייה.
הלן סוזמן: פוליטיקאית דרום אפריקאית שהתנגדה לאפרטהייד אך בערוב ימיה טענה שמצב הדמוקרטיה היה טוב יותר תחת האפרטהייד. לא היה לה דבר עם היהדות, או עם העם היהודי. (ספק גם אם העם הדרום-אפריקאי).
ארתור גולדרייך: היה יהודי דרום אפריקאי שעלה לישראל. (הוא קצת הורס את התיאוריה של מר בריזון, והוא מן הסתם מתחרט על עלייתו לארץ).
נדין גורדימר: הסופרת הדרום-אפריקאית בשפה האנגלית היתה בת להורים יהודיים, אך לא היה לה כל קשר ליהדות או לעם היהודי.
לסיכום אם כבר דמות מהגולה היה עדיף לבריזון להציג סופר ממולדתו פולניה. אדם מיצקביץ, שלפחות היה לו קצת יחס חיובי ליהודים.

התחזות ליהודי כמנוף לשנאת ישראל
פביאן וולף, עיתונאי גרמני-ארי אנטישמי שנודע בתמיכתו בקמפיין החרם נגד ישראל (BDS), ובשלילת ההגדרות המקובלות למילה "אנטישמיות" הכוללות ביקורת בלתי לגיטימית על ישראל, ותמיכה בחיסולה, ובתמיכה בעיתונאים מוסלמים שהואשמו באנטישמיות התגלה כמתחזה ליהודי.
פביאן וולף טען בעברו כי אימו (שנפטרה לפני שנים ימספר) סיפרה לו כי סבתא שלה היתה יהודייה אורתודוקסית. על סמך קשר זה ביסס את מעמדו כיהודי בקרב העיתונאות הגרמנית, ונהפך ליקיר השמאל המקומי כאשר בשם זהותו היהודית – כתב שְלל מאמרי דעה שביקרו בחריפות את ישראל ונתנו במה לדעות אנטישמיות. חברתו לשעבר, שחשדה וחשפה אותו כרמאי שפיברק את מוצאו היהודי, ספגה איומים בעקבות החשיפה. "הזמנתי אותו לסדר פסח והיה בו משהו משונה, אבל כאן אתה לא שואל אדם אם הוא יהודי," אמרה.
לאחר שעיתונאים אחרים ערכו בדיקה וגילו כי פביאן וולף אכן פיברק את מוצאו יהודי, החליט האחרון להקדים תרופה למכה וחשף בעצמו כי פיברק את זהותו. "לא אדבר עוד כיהודי מגרמניה משום שאני לא כזה," כתב. יחד עם זאת, הוא לא התנצל והאשים במקום את הסיפור שכביכול סיפרה לו אימו. זו אינה הפעם הראשונה שעיתונאי גרמני מפברק זהות יהודית; מארי סופי הינגסט היתה עיתונאית אשר טענה להיותה צאצא של שורדי התופת הנאצית. זמן קצר לאחר שנחשף כי בדתה את זהותה – היא התאבדה. במעגל העיתונאים בגרמניה אף נחשף כי חשש לשלומו של פביאן היה אחד הסיבות מדוע אף אחד לא מיהר לחשוף את זהותו. "השאלה לא היתה האם פביאן וולף אינו יהודי, אלה מי יחשוף זאת ראשון," נטען בקרב העיתונאות המקומית.
(עיתונאי גרמני התחזה ליהודי – כדי להכפיש את ישראל ולתת לגיטימציה לאנטישמיות)
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?forum=scoops1&thread=808145
ואני רק שאלה: לא ברור לשם מה צריך היה האנטישמי הגרמני-ארי להתחזות ליהודי כדי לשנוא את מדינת היהודים בשעה שיכול היה פשוט לצטט את מיכאל בריזון?

פיליסטיני ערבי-מוסלמי: המדינה שייכת לערבים!
נהג אוטובוס בחברת ׳קווים׳, ערבי-מוסלמי תושב מזרח ירושלים איים על נוסעי האוטובוס בו נהג בביתר עילית, וצעק לעברם: ״המדינה שייכת לערבים והם בעלי הבית פה, אתם גנבתם לנו את המדינה והמדינה שייכת לפלסטינים.״ על נוסע שתיעד את הדברים איים: ״אגיע אליך.״ הנהג נחקר במשטרה ושוחרר בתנאים מגבילים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=808915&forum=scoops1
מוזר מאוד. האם אין גבול לפיליסטיניזם? האם הפילסטיני הערבי לא למד בבית הספר את הקוראן שלפיו אללה, אלוהים הערבי – אלוהיו, אמר כי כל ארץ ישראל משתי גדות הירדן שייכת אך ורק לעם ישראל ולא לערבים, (גם לא לפלישתים או היבוסים)? (קוראן, סורה 7 פסוק 3)?
במחשבה שנייה, אולי אותו נהג ערבי קרא את מאמריו של מיכאל בריזון?

דינא דמלכותא דינא
ח"כ ישראל יצחק אייכלר, המתנאה בעצמו יהודי חרדי חסיד בעלז, אינו בקי כנראה בהלכה. בראיון ל'משפחה' הוא אומר: "למדינה אין זכות לכפות על אנשים להתגייס לצבא, כמו שאין לה זכות לכפות על אנשים להיות רופאים. רפואה זה דבר נחוץ, אבל כשהמדינה רוצה רפואה היא מכשירה רופאים ומשלמת להם משכורות טובות. בכפייה לא מנצחים בשום מלחמה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=808271&forum=scoops1
אז נחדש לחסיד ישראל יצחק אייכלר. למדינה יש בהחלט זכות לכפות על אנשים להתגייס לצבא. זהו כלל הלכתי חשוב: "דינא דמלכותא דינא" – "דין המלכות דין הוא."
הנה המקורות: ר' אייכלר, זיל גמור:
https://he.wikipedia.org/wiki/דינא_דמלכותא_דינא
ואם יתקשה בלימוד יבקש נא ר' אייכלר את עזרת אדמו"רו, רעבע ישכר דב רוקח (השני).

סכנת המדרון החלקלק
בקרב פעילים בתנועה הפרוטסטנטית הולכת ומתגברת גישה אנטי-דמוקרטית מסוכנת. המאבק ביהודים החרדים (לא במוסלמים החרדים) גולש לכיוון מסוכן. כך כותב כתב "אל-ארצ'י" נחמיה שטרסלר: "בנושא הגיוס, גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט איבדו לגמרי את הצפון. במקום שיתבעו מהחרדים גיוס מלא (ומי שיסרב יאבד את זכות הבחירה), הם מציעים עוד כסף ועוד העדפה באמצעות הפטנט הגרוע הקרוי 'שירות אזרחי'."
(נחמיה שטרסלר, "מתקפלים גנץ, לפיד, ליברמן ובנט לפני החרדים", "אל-ארצ'י", 22.8.23)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-08-22/ty-article-opinion/.premium/0000018a-176f-d84b-adfe-57ff30540000
נחמיה שטראסלר צודק בהחלט בביקורתו את החרדים, אבל מוזר לשמוע מאדם המתנאה כתומך הדמוקרטיה תביעה לשלילת זכות בחירה ממי שלא מתגייס. יש כאן סכנה של המדרון החלקלק. ראשית שוללים זכות בחירה מחרדים שאינם מתגייסים, אחר כך מערבים שאינם מתגייסים, ואחר כך משמאלנים שאינם מתגייסים, וכו', ובסוף מכל קבוצה שהיא, בלי נימוק. הצעתו של שטראסלר הינה מדרון חלקלק וסכנה לדמוקרטיה.
נעמן כהן

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שמונה-עשר:
עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל-אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית
לא קבועה
קצת מבוגרת ממני
עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים
שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר
וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים
אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד
על גבי על גבה מה שבא ליד
מגורה מכל פתחיה
וממה שהיא מרשה
אבל יפה היא לא היתה
וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד
כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות
אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור
מתרוממים באוויר
את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה
אולי יום אחד היא תתחיל לספר
לתלמידים שיבואו לבקר

ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים, נכנסת אישה תל-אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.
מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג'ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר-הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. "צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא היה מסביר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה..."
"כזאת עברית היתה לו, תחלקנה..." התמוגגה.
"כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו."
לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.
"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכוּל-כול השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג'ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!"
"אוי אני כל כך מרגישה אותך," היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, "אתה כולך שורשים... היית רוכב על סוסים?"
"אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות..."
באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו...
כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר! – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.

בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, "בנתיב הייסורים" – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר "חולמים ולוחמים" של יערי-פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.
עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי-שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין-גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.
שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.
"לא," אמרה, "חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן-זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו."
"שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר... תשקר..."
היא לא צחקה.
"זה מה שסופרים מספרים?" העירה באכזבה. "ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?"
רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג'ני במאפייה בעין-גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון "מוריה" בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון "מוריה" עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.
טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי השחור של אותה ג'ני זה היה כמו לסחוט תפוז. "איזה מסכן היית!" אמרה בקול מפתה.
המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.
פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת-ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:
"רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!"
והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.
"מה?"
"היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה." ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: "כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס..."
חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת-ערווה ג'ינג'ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת-בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.
לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:
"בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!"
אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את "בנתיב היסורים" של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.
ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:
"כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת," – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:
"עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים..."
"הכיש..." תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.
על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.
ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.
הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!
באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו "נידבקתי" ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.
התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – "ג'ני?"
"לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד"ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש'בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה..."
וכאן צחקה ואמרה: "חכה לי רגע על הקו..." והתנשמה.
אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי "מאדאם בובארי" וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.
היא סיימה את התנשמותה ב"להתראות..." וגם אני אמרתי "אז להתראות..." ופלטתי בלי קול: "אימא... אימא..." – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.
אחר-כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.
ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.
אהוד בן עזר
המשך צנוע יבוא

מאז יזם בני איל את פתיחת האתר שלי www.zivashamir.com   גם הוא מבקש ממני רשימות חדשות לבקרים...  מכל מקום, בשולי מכתבי תמצא רשימה שתוכיח שאכן נחפזת. 
עם זאת, עליי להודות שהפוליטיזציה ההולכת וגוברת בחב"ע אינה לרוחי. אין מה לעשות. המפלגתיות מפלגת. זהו כלל יסוד. אני מעריכה עד מאוד את כישרונותיך ואת התמדתך, אך מתרשמת פחות ממסקנותיך הפוליטיות אשר מתייגות כל דבר בצבעי "שחור-לבן", ואינן מוכנות להתבונן בעיניים פקוחות במצב שיש בו פרמטרים רבים, שלפעמים סותרים זה את זה.
כך, למשל, דבריך האירוניים "סימנים מדאיגים להתפוררותה של ישראל" מעידים, למשל, שאתה מתפעל מיציאתו של רה"מ לנופש בלא חשש לחורבן בית שלישי. אני, לעומתך,  בטוחה שרבים מצפים ממנו שלא יֵצא למלונות יוקרה, סוחטי כספי ציבור, בזמן שישראל רותחת.
אמנם כבר איננו חיים בתקופת הצנע, ואף-על-פי שעומדים לרשות רה"מ מעונות אחדים לא היינו מצפים ממנו שיגור בצריף כמו בן-גוריון או בן-צבי. ואולם,  בזמן שצעירים מתקשים לשלם את עלות המשכנתא הגואה ואת חשבון צורכי המחיה הבסיסיים, התנהגותו והתנהגות בני-משפחתו צורמת ומנקרת-עיניים. האם לא ראוי היה שידבר עם העם, ולא עם התקשורת הזרה? האם לא ראוי היה שיצווה על אנשיו להנמיך את הלהבות במקום להציתן?
את  כל אחד מדברי ההתפעלות שלך מהצלחותיו, אפשר לסתור ולהראות באיזו "חלם" אנחנו חיים. כמה מיליארדים מכספי המיסים שלנו נזרקים לפח. כן, ממש נזרקים לפח, באין מפריע.
בברכה ובהוקרה,
זיוה שמיר

אהוד: זיוה היקרה, בזכות ממשלת השינוי שהרסה ["לשיפוצים"] את מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, אין כיום לראש ממשלת ישראל מעון רשמי והוא נאלץ להתגורר במעונות הפרטיים שלו כשהוא מוקף כל הזמן במפגינים מסיתים ומוסתים שמפריעים את מנוחתו, ומוטרד מתקשורת עויינת שמתחשבנת על כל עובד-מדינה במעונותיו. וגם כאשר הוא נופש ב"ולדורף אסטוריה" צנוע בנווה אטי"ב, מפגינים מפריעים שם את חופשתו, והכול ברשות ובגיבוי מערכת המשפט בישראל ובשם הדיקטטורה של כביכול מגיני הדמוקרטיה – ואצלם עוד מימי הפגנות "הדגלים השחורים" של הבלפוריאדה בירושלים לפני "ההפיכה המשטרית" רק שינאה מתוקשרת לנתניהו.
ו"בזמן שצעירים מתקשים לשלם את עלות המשכנתא הגואה ואת חשבון צורכי המחיה הבסיסיים" כדברייך – מדוע אינך יוצאת נגד מאות מיליוני השקלים שמבזבזים יחידים וארגונים עשירים מאוד על "הפגנות המחאה" הענקיות והראוותניות המגובות בשירותי מודיעין ועיקוב משוכללים ובמודעות ענק בעיתונים ובהסעות ובמיצגים – שמטרתם למוטט את הדמוקרטיה שלנו ולהחליש את צה"ל? – האם לעשירים האלה, כמו אהוד ברק, מותר לבזבז כספים על "מחאה" במקום לתמוך בכספים אלה ב"צעירים" שלך – ואילו לראש הממשלה שלך, המופקד על ביטחון ישראל, אסור לשכון במלון מוגן שיאפשר לו מנוחה? והלא גם שם יפריעו לו מלמטה ברחוב וירדפו אותו! חבורת העוקבים והמלשינים אינה נחה לרגע.
אגב, בן גוריון גר רק תקופת זמן קצרה בצריף בשדה בוקר, ככל שאר חברי הקיבוץ. מרבית שנותיו התגורר בבית הדו-קומתי הגדול בשדרות קק"ל שהיום קרויות שדרות בן גוריון, או בבית ראש הממשלה בירושלים. ולאחר שפרש, והיה מבקר בירושלים, היה מתגורר בסוויטה מוגנת עם שומר ראש במלון המלך דוד. בעיניי ראיתי זאת כאשר ריאיינתי אותו.
באשר ל"פוליטיזציה", כדברייך, היא אינה קימת במכתב העיתי שלי. יש רק 18 שנים של קשת דיעות מגוונת ומעניינת, שלאחרונה אלה מהן שאינן כדעתך וכדעת חברייך-למחאה – קרויות בפיכם "פוליטיזציה" כי אתם כנראה כבר לא כל כך דמוקרטים.
נ.ב. לדעתי את מאמרייך המרתקים עלייך לפרסם לא רק במכתב העיתי אלא במקביל גם בכל אתר אפשרי אחר, וחבל שהם לא מתפרסמים גם ב"תרבות וספרות" של "הארץ", שבימים כתקנם גם שם היה מקומם. אצלי מתפרסמים מאמרים מעניינים גם אחרי שפורסמו כבר בכלי תקשורת אחרים.

* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על יהודים שונאי ישראל. באשר ל-ב. מיכאל – כמוך גם אני לא "מת" עליו, אבל לא הייתי מתייג אותו כשונא ישראל. הוא שונא את המדינה שהפכה לדעתו ללאומנית ולמשיחית (זה לא לגמרי מופרך!) ולכן מציע ליהודים לא לעלות ארצה. אבל גישה אנטי ציונית מקובלת על שלומי אמוני ישראל, אשר טוענים כי הקמת המדינה היא מרד בה' שקבע כי הגאולה תגיע בדרך נס על ידי משיח בן דויד. ברור שאלה אנשים הזויים, אבל האם תתייג אותם כשונאי ישראל?
אני לא בקיא כמוך בכתבי יצחק אורפז, אבל הבנתי שדעתי לא רחוקה מדעתך, ושנינו מעדיפים את יהושע קנז על פניו.
שלך –
משה גרנות

אהוד: ההיגיון שלך עקום מאוד. חרדים בישראל אמנם אינם ציונים אבל הם אינם שונאי ישראל כדבריך, והם לא מטיפים להפסיק את העלייה לישראל כמו שמטיף לכך שונא ישראל מיכאל בריזון במאמרו המביש והאוטו-אנטישמי ב"הארץ", עיתון התומך כנראה במגמה הטמאה ונותן לה במה! צר לי, התנגדותך לחרדים מעוורת את עיניך ומשטה בך.

* מאיר שרגאי: נפשנו בעין זיוון. סבתא סבא ונכדים, היה מצוין. אם יתברר שנתנו יד לפגיעה בנופש של רוטמן, לא נחזור לשם יותר.

* אהוד: ממשלת הימין – סרטן ממאיר? מה דעתכם על דברי הבלע של נביא השקר הסופר דויד גרוסמן, חביב תקשורת תבוסתנית – על "המחלה הממארת" שהיא בעיניו ממשלת הימין וכלל הימין בישראל שמקרבים את הקץ של מדינת ישראל?
נדמה לי שאפילו המורה הרוחני שלו, עמוס עוז המנוח, שבנה קריירה בינלאומית מוצלחת בזכות קטרוגיו על ישראל – לא היה כותב שטויות ממאירות כאלה:
"למי שנואש מול הכוחנות והדורסנות של הימין צריך להזכיר שוב ושוב: תנועת המחאה היא התקווה, התנועה החופשית בתוך הקיבעון, הפעולה היצירתית, הערבות ההדדית, האומץ האידיאולוגי. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. היא הסיכוי שלנו ושל ילדינו לחיות כאן חיים של חירות. אותה צריך לתחזק ולתדלק ולדבוק בה, ולהתחייב התחייבות ארוכת טווח לשקם את ישראל, לקומם אותה מִשִברה, וגם משברון-ליבה, להקימה מחדש. עד שנדע אם ניצלה או שלאסוננו מחלתה הפכה ממארת." ["הארץ", 25.8.23.]

* ארגון "כוח קפלן", ממארגני ההפגנה המרכזית בתל אביב מסר: "ישראל מדממת, הכלכלה קורסת, ובממשלת החורבן ממשיכים לדהור לעבר הפיכת ישראל לדיקטטורה דתית כמו בטורקיה, ולהסית, להדיר, להפקיר ולרמוס את ערך השוויון. זו ממשלה לא לגיטימית ורק מחאה נחושה ולא מתפשרת יכולה להציל את ישראל מפני חורבן בית שלישי. ניאבק בה יחד עד שננצח". ["הארץ" באינטרנט, 26.8].
מה דעתכם על הדמוקרטים האלה?
אגב, אומרים שיש ביניהם חילוקי דיעות – האם לשתק כבר עתה את הרכבת הקלה של "הממשלה הלא לגיטימית" או להמשיך להשתמש בה כהסעה להפגנות מוצ"ש נגד "הממשלה הלא לגיטימית"?

* האם ידעתם שממשלת ישראל מפרקת את המשטרה? האזינו לדבר ראש העיר טירה במוצ"ש האחרון: ראש העיר טירה מאמון עבד אלחי נאם בהפגנה המרכזית ברחוב קפלן בתל אביב ואמר כי הממשלה מעוניינת שהחברה הערבית תהיה שקועה בדם. "מי ששם את בן גביר לשמור עלינו, לא רוצה לשמור עלינו," אמר. "שר שלא רוצה אותנו במדינה יגן עלינו? שר שונא ערבים יגן על ילדי הערבים?" תהה. "ברחובות שלנו זורם דם, ומה ממשלת ישראל עושה? מפרקת את המשטרה," אמר. "הממשלה הזאת רוצה שנשאר שקועים בדם, הם רוצים שנעזוב את הארץ אבל יש לי חדשות בשבילם: אין לנו מקום אחר, זאת גם ארץ האבות שלנו, אנחנו נשאר כאן!" ["הארץ" באינטרנט, 26.8].

הבנתם? ב"הפגנת המחאה" שלכם בלב תל-אביב, שמדי כמה שבועות מתחולל בה פיגוע טרור פלסטיני רצחני – אתם מפגינים כתף אל כתף עם אדם שעומד ומדבר על כך שלדעתו הפשיעה והרציחות במיגזר הערבי אינן אלא מזימה של ממשלתכם, ממשלת ישראל, לגרום לערבים לעזוב את הארץ!

* אין ספק כי בן גביר ונתניהו אשמים בכך שסעיד אחמד מירכא יחד עם שני סייענים רצחו את אחותו שרית אחמד בגלל נטייתה המינית – וכל מי שחושב אחרת הוא תומך בדיקטטורה של "ההפיכה המשטרית"!

* ג'וחא: שלא תהיינה לכם אשליות מתוקות, גם ללא שמץ של טרור יהודי, לא ייפסק לעולם הטרור הפלסטיני נגדכם! הוא לא מכוון נגד מעשיכם אלא משתדל להכרית את עצם קיומכם בארץ ישראל!

* ברוח ההפיכה המשפטית: "בית משפט השלום בירושלים דחה היום (ראשון, 27.8) את בקשתו של יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן (הציונות הדתית) להוציא צו הטרדה מאיימת נגד פעילות במחאה נגד ההפיכה המשטרית, וקבע כי מדובר ב'מחאה לגיטימית אשר אינה מפרה את האיזונים שנקבעו בפסיקה.'"
אכן יש לרדוף את נבחרי הציבור שלנו גם בחופשותיהם ובחייהם הפרטיים עד שחייהם יימאסו עליהם והם יפרשו לטובת הדיקטטורה של "הפגנות המחאה", ויראו מי באמת שולט במדינה!