במקום מבוא – כאשר אינך יודע לאן פניך מועדות, בטוח שתגיע לשם

(When You Don’t Know Where You Are Heading, You Are Sure To Get There)

כפי שנראה בשורות הבאות, האימרה הזאת, מפיו של מאמן הבייסבול האמריקאי, יוגי ברה (Yogi Berra), היא תיאור הולם של גל ההפגנות למען מה שהוא ונגד מה שהוא אחר, השוטף את המדינה מהיום בו נודעו תוצאות הבחירות שהתקיימו בחודש נובמבר, 2022.

פרק ראשון – הפגנה על שום מה?

הפגנה היא דרכם של אזרחים להביע אי שביעות רצון מהמצב ודרישה לשנות/לתקן אותו שלא באמצעות הקלפי. הפגנה היא מסה אנושית הומוגנית בה כולם חושבים את אותו הדבר, הצועדת כגוש אחד על מנת לשנות סדרי עולם. המשתתף בהפגנה חש שהוא לא לבד, שהוא חלק מציבור גדול החותר להשגת מטרה נעלה.

למעשה, השימוש בהפגנה להשיג מטרה כל שהיא הוא פרובלמטי. בעוד שהזכות להפגין היא מאפיין בסיסי של משטר דמוקרטי, הפגנה נגד ממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות במשטר דמוקרטי היא מהלך אנטי דמוקרטי מובהק.

בדרך כלל הפגנות הן ברכה לבטלה. נדירים הם המקרים בהם הפגנות הצליחו להביא לשינוי של ממש. מחירים לא ירדו, אפלייה נשארה בעינה, מנהיגים לא הוחלפו, ומלחמות לא נפסקו. כל מה שנותר מהפגנת ההמונים של 2011, למשל, זו הסיסמא "העם דורש צדק חברתי" (מה זה בדיוק?), ונערה אלמונית בשם סתיו שפיר (מי זוכר אותה היום?) שזכתה לכהן זמן קצר כחברת כנסת.

ואף על פי כן, ולמרות הכול, אנשים ממשיכים לצאת מהבית (גם כאשר מזג האוויר סוער), כשבידיהם שלטים עם כתובות וסיסמאות, ומאמינים שמשהו טוב יקרה.

על אחד השלטים בהפגנות הנשים המתקיימות דרך קבע לאחרונה, התנוססה באותיות קידוש לבנה הסיסמא: "אתמול, היום, מחר – המאבק שלנו לא נגמר." מנקודת מבט שיווקית, זו סיסמא טובה, אבל למי מבין אלפי המפגינות יש מושג על מה בדיוק המאבק?

הסכנה של הפגנה היא שסערת הרוחות וההתלהבות מתחושת הצדק, והאמונה שהם מצילים את המדינה מאבדון, ביחד עם התסכול הנגרם ע"י חוסר הישגים של ממש – יכולים לגרום גם למפגינים מתונים לאבד שליטה ולגלוש לאלימות.

פרק שני – מחאה על שום מה?

מנהג חדש בא למדינה, בכל מוצאי שבת, עם שקיעת החמה, המוני מוחים יוצאים להפגנות מחאה. לאחרונה מחאות התרחשו גם בימים אחרים של השבוע.

בישראל של 2023, המחאה היא צורת הבילוי הפופולרית ביותר. במקום לשבת בבית ולקטר, או לצייץ באינטרנט, או לפרסם מאמרים בעיתונות, הרבה יותר פשוט לצאת לרחוב, לזרוק אבנים, לירוק על יריבים, לחסום צירי תנועה, להצית מכוניות ולחבל ברכוש ציבורי, וכל זאת על מנת לזכות במיספר דקות של תהילת חינם בתקשורת.

חילול מצבות לנופלים במלחמות ישראל בבתי קברות למשל, אפילו לא כרוך בסיכון מיוחד, כי אין מי שיתלונן. במיוחד משתלם להתגרות בשוטרים ולהיעצר לכמה שעות – זה מבטיח מעמד של קדוש מעונה בתקשורת.

אין זה מפליא שמאות אלפים מוכנים לצאת מבתיהם על מנת לקחת חלק ב"פעילות מחאתית" – צריחה בכיכרות העיר, סתימת עורקי תנועה מרכזיים תוך התעלמות מכך שחסימת התנועה מאמבולנסים למשל, כרוכה בסכנה לחיי אדם, ואפילו נקיטה באמצעי בריונות כלפי מי שדעותיהם שונות.

במהותה מחאה היא פעילות נגד משהו או מישהו. השאלה היא על מה, או נגד מי המחאה? מה בדיוק ההיגיון של מחאה (של הצד שהפסיד) על תוצאות של בחירות? מה ההיגיון במחאה של הצד המפסיד נגד המצביעים שלא הצביעו עבורו? האם המחאה תשנה את תוצאות הבחירות?

המחאה הנמשכת בחודשים האחרונים מושתתת כולה על שקר. המחאה איננה נגד הרפורמה המשפטית; המחאה איננה נגד "הפיכה משטרית" (הפיכה שלא היתה ולא נבראה); המחאה איננה על סכנה של מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה; והיא גם איננה על הפיכת ישראל למדינת הלכה ורמיסת זכויותיהם של אזרחים שאינם משתייכים למחנה הלאומי.

מארגני המחאה ובראשם אהוד ברק, עסקו בתכנון המחאה נגד ממשלת נתניהו חודשים רבים לפני שהרפורמה הוזכרה. המחאה היא המשך ישיר למחאת בלפור, למחאת הדגלים השחורים והיא מביעה את הסירוב להכיר בכך שחילופי שלטון באמצעות הקלפי הם המאפיין המרכזי של משטר דמוקרטי.

באמצעות מכונת תעמולה מוצלחת ביותר, מנוהלת על-ידי פרסומאים מבריקים ובמימון של מאות מיליוני שקלים, מובילי המחאה יכולים לרשום לזכותם הצלחה מדהימה. מכונת התעמולה הזו הצליחה לשכנע רבים, תמימים ובורים – שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה, שחורבן הבית מתקרב, שישראל על סף של מלחמת אזרחים ועוד תרחישי אימים המבוססים על חזיונות שווא ורוח תעתועים. ראיונות עם "מלומדים" מהמובילים בתחומי עיסוקם חושפים את בורותם של תומכי המחאה המובהקים במהותה של המחאה.

אחרי שנכשלו 5 פעמים (למעט אפיזודת ממשלת הכאילו של בנט-לפיד), בניסיונות להדיח את נתניהו, גוש המוחים שלף דיסקט חדש על מנת להדיח את ממשלת נתניהו – ניטרול תוצאות הבחירות באמצעות מחאות.

לרבבות המוחים לא מפריע שהתנהגותם היא חסרת כל בסיס הגיוני.

המנהיג הורה לצאת לכיכרות ולמחות, עם המנהיג לא מתווכחים. למנהיג מצייתים.

במשטר דיקטטורי עם מסיכה דמוקרטית מצייתים למנהיג ולא שואלים למה ומדוע .

פרק שלישי – אלימות והפרת החוק על שום מה?

"מחאה בלי אלימות והפרת הסדר הציבורי איננה אפקטיבית" – דברי היועמ"שית, גלי בהרב מיארה.

לא כאן המקום לדיון בשאלת האפקטיביות של המחאה ומדוע היועמ"שית בחרה לעסוק דווקא בשאלה הזאת. ההיסטוריה מלאה במקרים בהם מחאה בשילוב אלימות הצליחה, אבל לא היה אף מקרה בהיסטוריה בו מחאה משולבת באלימות הובילה להקמת משטר דמוקרטי. אדרבא, מחאה משולבת באלימות היתה תמיד מתכון פשיסטי מובהק להפיכה שהובילה למשטר דיקטטורי.

מארגני המחאה משקיעים את מלוא זמנם בהפחת אש בגחלי המחאה. מחיר משחת הנעליים עלה – זו כמובן תוצאת "המהפכה המשפטית וההפיכה." השחקנית הלן מירן מגיעה להשקת סרטה בישראל על גולדה מאיר – ומה יותר טבעי מלשאול את דעתה על "המהפכה המשפטית וההפיכה." הבמאי ההוליוודי, אוליבר סטון, בא לארץ לרגל פתיחת פסטיבל ירושלים, והשאלה הראשונה שהוא נשאל היא מה יש לו לומר על "המהפכה המשפטית וההפיכה."

וככה זה נמשך. מיקרופון לכל מוכר חמוצים בשוק מחנה יהודה, וראיון עם כל מומחה לפילוט דגים מהשוק בטבריה. שיחה עם רקדנית מלהקת מחול, והקשבה להגיגיו של משורר עלום שם שטרם פירסם את ספר שיריו הראשון. כולם מגוייסים למלא בתוכן את המחאה על "המהפכה המשפטית וההפיכה."

והם הצליחו. הם הצליחו מעל ומעבר כאשר הצליחו לבסס אמונה שקרית כי קוריאה הצפונית זה כאן, איראן זה כאן, ואפילו הונגריה היא כבר מזמן כאן. הם הצליחו לזרוע פחד, פילוג, להטיל אימה ולשטוף בהצלחה גדולה את מוחם של המוחים המאמינים שמטרת המחאה היא הגנה על הדמוקרטיה.

הגנרלים האמיתיים של המחאה הם משרדי יחסי הציבור והתקשורת. הצלחת החבורה הזאת היא מעל ומעבר. הם הצליחו להלבין את אלימות המוחים והפכו אותם לחנה בבלי, הם הצליחו להלבין סרבנים והפכו אותם למתנדבים שיש לכרוע מולם אפיים.

הם הצליחו לעבור על החוק ברגל גסה ולא להיעצר, לא לזכות לכתב אישום, הם הצליחו למתג את המוחים לאנשי האור ואת המצדדים ברפורמה המשפטית לאנשי החושך. הם הצליחו להפוך ניצני דיקטטורה לפאר הדמוקרטיה, הם הצליחו לטהר פשיזם.

והעיקר – הם הצליחו להוכיח שבורות היא כוח.

עבור הפרסומאים ואנשי התקשורת הניצחון היה מוחלט.

לפרסומאי שהמציא את הרעיון להשתמש רק במילה אחת – "דמוקרטיה" כסיסמת מחאה כנגד הימין הלאומי – מגיע הפרס הגבוה ביותר לסיסמת התעמולה הקצרה והיעילה ביותר. הסברים ארוכים לא היו תופסים את דמיון ההמון, כמו "דמוקרטיה" בצד "הטובים" כביכול – ו"דיקטטורה" בצד "הרעים" – הממשלה שנבחרה בחוק בבחירות הוגנות לחלוטין, שאף אחד לא הביע ספק בדבר חוקיותן.

פרק רביעי – טיפוח המחאה על שום מה?

מחאה ללא תזרים של כותרות מגוונות בתקשורת, תדעך מחוסר עניין, כי חזרה על אותן סיסמאות משעממת. מארגני המחאה עובדים יומם וליל להבטיח שזה לא יקרה.

המחאה היא גרסה מודרנית של מדיניות שהיתה נהוגה בעת העתיקה ברומא, בראשית ימי הקיסרות (תקופת אוגוסטוס). השלטונות, הציעו לפשוטי העם מגוון של תענוגות ומזון בסיסי במקום להתמודד עם הבעיות המהותיות של המדינה. המדיניות הזאת זכתה לכינוי לחם ושעשועים (במקור הלטיני: Panem et circenses).

השיטה הזאת עובדת. היא עבדה בעבר, והיא עובדת בימינו. המוחים בולעים ללא כל היסוס את המעשיות אודות הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית כתוצאה מניצחונו של נתניהו בבחירות, ושהמחאה היא הדרך היחידה להציל את ישראל מהדיקטטורה אותה ממשלת נתניהו זוממת להשליט.

מה שהשתנה הוא חלוקת התפקידים בין המוחים והתומכים:

בעת העתיקה המוחים היו דלת העם, אנשים חסרי השכלה בסיסית, אנשים שברובם אפילו לא ידעו קרוא וכתוב – ההנאה הרגעית של ה"לחם והשעשועים", ענתה על הדרישות הבסיסיות שלהם.

המוחים של ימינו הם "מיטב הנוער" – אנשים בעלי השכלה, מדענים, רופאים, סופרים, הוגי דעות, משפטנים וכיוצא באלה.

ניתן היה לצפות שהציבור הזה, שרובו ככולו מורכב מאנשים בעלי יכולת אינטלקטואלית וכושר חשיבה, יבחין שסיפורי המעשיות מבית היוצר של מארגני המחאות, כשמם כן הם – סיפורי מעשיות ותו לא. שאין בהם שמץ של אמת ושהכול בלוף,

למרבה הפלא, דווקא אנשים אלה מתייחסים באמון מלא לרעיונות המופרכים המופצים ע"י מתנגדי הרפורמה.

זאת תופעה שכבר התייחס אליה הוגה הדעות הבריטי, ג'ורג' אורוול. יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש.

הכוח המניע של תנועות המחאה הוא השנאה היוקדת לבנימין נתניהו. המלל על דמוקרטיה ודיקטטורה הממלא את התקשורת הוא מס שפתיים בלבד. המטרה האחת והיחידה של תנועות המחאה היא הדחת נתניהו מראשות הממשלה.

שנאת נתניהו היא הציר המרכזי סביבו מתנהלים החיים הפוליטיים בימינו, אבל אין בכך חידוש. לשנאה הזאת יש היסטוריה של למעלה מ-20 שנה. מאמר שפרסם העיתונאי ארי שביט זמן קצר אחרי שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה ("אויב חצי העם", "הארץ", 26 בדצמבר, 1997), דן במחול השדים של שנאת נתניהו – כינויים כמו מושחתיהו, גנביהו, כזביהו, רמיהו, נבליהו, מופרעיהו, נבזיהו, בוגדיהו הם דוגמאות לפירות הבאושים שהפיק מוחם החולני של שונאי נתניהו.

המחאה בנויה כל כולה מסיפורי מעשיות בנוסח "ישרא-בלוף".

מארגני המחאה עובדים יומם וליל לשמור על הגחלת. כל האמצעים כשרים – אלימות, הפרת הסדר הציבורי, חבלה ברכוש ציבורי, חסימת עורקי תחבורה חיוניים, תקיפה פיזית של מתנגדים וכל "רעיון מקורי" אחר הצץ במוחם הקודח. ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, מהיוזמים הראשיים של תנועת המחאה, מדבר בגלוי על כך שהמחאה תתממש כאשר גופות יצופו בנהר הירקון.

השנאה היא באמת מכשיר יעיל. אבל ככלל, הצלחה איננה בהכרח דבר חיובי. קביעתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר חיובי (במקור הלטיני: odium numquam potest esse bonum) – תקפה היום בדיוק כמו בעת שהיא נאמרה, במאה ה-17.

השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונלית אינן הולכות ביחד. החלטות המונעות ע"י שנאה פועלות יותר מתמיד כמו בומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם.

יתרה מזאת, השנאה היא נגיף שאין לו מרפא.

אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים – כמאמר המשורר: "דבר אחד עוד לא אבד חינו – החשק המוזר הזה לשנוא" ("שיר הצהובים" מאת חיים חפר בביצוע להקת התרנגולים).

פרק חמישי – סרבנות על שום מה?

שנאת נתניהו, הסיבה האמיתית למחאות נגד הרפורמה המשפטית, מונעת מהמוחים להבין את הטיפשות במאבקם להבטחת עליונות בית המשפט על הממשלה, ושהם לא יצייתו לממשלה שלא מצייתת להוראות בית המשפט.

מיספר דוגמאות תמחשנה את הטיפשות ברעיון של חיוב הממשלה לציית להוראות בית המשפט.

מה בדיוק בהכשרתו של שופט, עליון ככל שיהיה, נותן לו את היכולת/סמכות לפסוק בנושאי צבא וביטחון? יש לי ספק אם גנץ, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, יראה בעין יפה את התערבותו של בית המשפט בקבלת החלטות כמו אלו, כמה, ואם בכלל צוללות דרושות לצה"ל. אותו הדבר לגבי מטוסים ומערכות נשק אחרות. מאחר והתנגדותו של גנץ לרפורמה המשפטית איננה נובעת מאיזה שהוא נימוק רציונלי, אלא משנאה עיוורת לנתניהו, נוח לו להיגרר כמו סומא בארובה אחרי לפיד במקום להפגין עצמאות חשיבתית. והטיפשות חוגגת.

הטיפשות היא כמו גידול ממאיר, היא אוכלת כל חלקה טובה. אחרי ככלות הכול זאת טיפשות. הדוגמא הבאה ממחישה לאיזה אבסורד זה יכול להגיע.

לקראת סוף שנת 2021, קצין בצה"ל עתר לבג"ץ על כך שהוא לא קודם בדרגה. בית המשפט מצא לנכון לדון בעתירה (!) לצורך הדיון כאן אין זה משנה אם לאותו קצין הגיע או לא הגיע קידום. מה בהכשרתו של שופט כלשהו נותן לו את היכולת/סמכות לשקול ולבדוק את הקריטריונים לקידום קצינים בצבא? אירוע כזה אפילו בחלם לא היה מגיע לבית המשפט. אבל בישראל זה קרה ולגנץ, רמטכ"ל לשעבר ומועמד לראשות הממשלה מטעם תנועת המחאה, זה לא הפריע.

שר החוץ של נפוליון, טליראן (Talleyrand), ש"אירגן" את אירופה מחדש אחרי מפלתו של נפוליון בווטרלו, הגדיר אירוע מסוים במלים "זה יותר גרוע מפשע, זו טיפשות." והוא צדק. הנזק שנגרם ע"י טיפשים שהצליחו להשתלט על דעת הקהל, עולה לאין שיעור על זה של הפשיעה. מצעד השפחות באדום שיוצא לרחובות ע"פ הוראות המנהיג לפיד על מנת לצרוח בכיכרות העיר, או נאום ההסתה של הכוכבת התורנית של תנועת המחאה, נכדתו של פרס, הן שתיים מתוך הרבה דוגמאות שממחישות את התופעה.

לסיום, מיספר מילים על הסרבנות – ה"חידוש" הלשוני האחרון מבית מדרשם של מארגני/יוזמי המחאה.

שורה ארוכה של גנרלים, רמטכ"לים, מפכ"לים, ראשי מוסד, ראשי שב"כ – כולם לשעברים, מתפארים במחי פה איך הם ישתקו את המדינה אם הממשלה תסרב להיענות לדרישותיהם.

קשה להבין איך כל הלשעברים האלה הגיעו לתפקידים אותם הם מילאו לפני שהתואר "לשעבר" התווסף לשמם, אם הם לא מבינים את הנזק לו הם גרמו ע"י ה"חוכמה" הזאת – נזק שהוא בלתי הפיך.

מספיק לחשוב על התרחיש הבא. במהלך פעולה נגד האוייב, יחידה מצבא היבשה נקלעת למצוקה וזקוקה לסיוע אווירי. וחיל האוויר אינו מסוגל להיענות לבקשה מסיבות אמיתיות – קלקול במטוס, המטוס נפגע ע"י האוייב, הטייס איבד את ההכרה – דברים שעד היום לא קרו, אבל לא לעולם חוסן – זה יכול לקרות.

איך הלוחמים על הקרקע, שלא מקבלים את הסיוע, יכולים לדעת אם הסיוע לא מגיע בגלל שהטייס/ים לא רוצים (סרבנות), או בגלל שהם באמת לא יכולים? אפילו אם כל הסרבנים יחזרו בתשובה ויכו על חטא שבע פעמים ביום, הספק יישאר.

את הספק הזה אי אפשר יהיה למחוק. הספק הזה ילווה את כל פעולות צה"ל בעתיד.

סיפור דומה מתרחש גם במערכת הבריאות. ארגון בשם "החלוקים הלבנים", האמור לייצג את מחאת הצוותים הרפואיים נגד הרפורמה במערכת המשפט, שיגר אזהרה כי ישבית את מערכת הבריאות אם הממשלה תחליט לא לציית לפסיקת בג"ץ: "זהו משבר חוקתי, ובמצב כזה ניאלץ לא להתייצב לעבודה."

"רופאים מתכננים לעזוב את המדינה": המשבר במערכת הבריאות נמשך – ידיעה בתקשורת.

"ממשלה שאיננה מצייתת לחוק ולבית המשפט העליון מפרה את החוזה הבסיסי בינה לבין האזרחים," כתבו. "לפיכך, ברור שאם ראש הממשלה ושריו לא יקיימו את פסיקתו של בית המשפט במכוון, או ייתנו לעובדי הציבור הוראות הסותרות את הפסיקה, אזי הם מובילים ממשלה עבריינית ודיקטטורית אשר איבדה את הלגיטימיות שלה, ואין לציית לה. לפי הצהרות ראש הממשלה ושריו, הם מתכוונים להפר את החוק."

לאלו הוראות הניתנות ע"י הממשלה לציבור הרופאים הם אמורים לא לציית? את מי הם "דופקים" בכך שהם מפסיקים לטפל בחולים? את הממשלה או את החולים? רופאים אמורים לטפל בחוליהם בגלל שהם נשבעו לעשות זאת כשסיימו את לימודיהם וקיבלו את הרישיון לעסוק ברפואה, ולא בגלל שהממשלה מצייתת או לא מצייתת לבית המשפט.

אני מתקשה להבין את ההיגיון בדבריהם ובמעשיהם של הרופאים.

ישראל בר-ניר

ועל המחאה

אתחיל בכך שאני מזדהה טוטאלית עם ההפגנות הענקיות המתקיימות לאורך כמעט 9 חודשים בכל הארץ. אני משתתף בהפגנה בכיכר העירייה ברמת השרון, ובשל מצבי הפיזי אינני מעז להשתתף לאורך שעות רבות בקפלן, או במקום אחר.

ולעצם העניין: כמו רבים מאנשי המרכז הערצתי את נתניהו כאשר ב-2003 הציל את המשק מקריסה כלכלית, כשאחת הפעולות שלו היתה צמצום קצבאות הילדים, כתמריץ לחרדים שילכו לעבוד. הערצתי אותו באשר ב-2012 הוא הכריז שלעולם לא ייתן יד לפגיעה בעצמאות בית המשפט, כי דברים כאלה קורים רק במדינות טוטליטריות.

והנה, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט (היה קודם הפצ"ר הראשי של צה"ל בדרגת אלוף, מזכיר הממשלה – בחירה של נתניהו!) – מצא לנכון לתבוע אותו לדין בשלושה אישומים. נתניהו, שקבע בזמנו שאולמרט חייב להתפטר מראשות הממשלה כשהיה רק חשוד בפלילים (עדיין לא נאשם, זה קרה רק כאשר שולה זקן החליטה להיות עדת מדינה), ואמנם אולמרט התפטר.

לאחר שהוקרא בפני נתניהו כתב האישום ב-24.6.2020, הוא זימן אליו שרים וחברי כנסת, ובפתח בית המשפט בירושלים יצא בנאום אשמה כלפי זרועות המשפט – מעשה מביש שמתאים למאפיה הסיציליאנית שהתעמתה עם בית המשפט האיטלקי, ואף התנכלה לו.

ב-1.11.2022 זכה הימין ב-64 מנדטים – "ימין על מלא," וב-4.1.2023 שר המשפטים יריב לוין פרש את תוכניתו לרפורמה משפטית: ביטול עילת הסבירות, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כך שיהיה רוב מוחלט לקואליציה, ביטול שיטת הסניוריטי למינוי נשיא בית המשפט העליון, פסקת ההתגברות לפיה ניתן יהיה לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט, מינוי יועצים משפטיים על ידי מנכ"לי המשרדים (כלומר, משרות אמון), ולא במכרזים.

יריב לוין בעצמו אמר שהרפורמה שלו תצמצם את שלוש הרשויות לרשות אחת, וכן אמר שאם הרפורמה תצלח – יש סיכוי שהממשלה הזאת לא תוחלף לעולם. בעל הדבר מעיד שהרפורמה הזאת נועדה כדי לכונן שלטון דיקטטורי במדינת ישראל. על הכוונות הדיקטטוריות של דוברי הממשלה "מלא על מלא" ניתן להתרשם מהשיח המתלהם כדלקמן –

השר דודי אמסלם: נרסק את העצמות של השמאל, נכה אותם מכת אפיים (מילא העברית!), צריך להעמיד לדין את אהרן ברק ואת אסתר חיות.

ח"כ טלי גוטליב: השמאל (שהקים את היישובים, את צבא העם ואת המדינה!) בגד במדינת ישראל, השמאל שכח את הערכים הכי בסיסיים של עם ישראל, הם הפקירו את ביטחון מדינת ישראל, השב"כ וצה"ל עובדים אצל המחבלים.

ח"כ ניסים ואטורי: השמאל בוגד, ומי שבוגד, יורים בו.

השרה מירי רגב: המהפכה השמאלנית מחלחלת גם בשב"כ. הקליטו אותה כשהיא דורשת מהנהג שלה –'תיסע! תיסע! תיסע!', כלומר שידרוס את המאבטחים, והנהג מזהיר אותה: "יש להם טלפונים," כלומר, יוכלו לצלם את העבירה.

השר בצלאל סמוטריץ': למחוק את חווארה!

השרה גלית דיסטל אטבריאן: טייסי חיל האוויר, שאיימו להפסיק להתנדב, הם נפולת של נמושות! קורס טיס הפך למועדון אקסקלוסיבי של אשכנזים (והרי שמותיהם של מפקדי חיל האוויר בדרגת אלוף יוצאי ארצות מוסלמיות: איתן בן אליהו, דן חלוץ, אמיר אשד, וגם אימו של אליעזר שקדי ילידת מצרים, שלא לדבר על בעלי דרגות אחרות).

השר שלמה קרעי: סרבנים, לכו לעזאזל! נסתדר בלעדיכם.

ח"כ אורית סטרוק: הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ – מי הם, כוח ואגנר?

ח"כ לשעבר איוב קרא: נדרוס, נדרוס, נדרוס את השמאל!

ח"כ אביגדור מעוז (נועם): שני אבות ושתי אימהות זה לא נורמלי.

ח"כ יצחק פינדרוס: אנשי הקהילה הגאה יותר מסוכנים מדאע"ש, מחיזבאללה ומחמאס.

העיתונאי הימני יצחק ברדוגו: הטייסים הם מוגלה!

הגרופים של נתניהו שמצטלמים מחובקים עם רוה"ם ועם השרים – אלון בוזגלו ואיציק זרקא משבחים את היטלר שהרג שישה מיליון, הלוואי היה הורג עוד שישה מיליון! יצחק אבשלום המגדף יום יום את "השמאל הגזען האשכנזי".

נתניהו הוא הרי איש חכם – איך הוא מאפשר להזויים אלה להתבטא בצורה מבהילה כזאת? איך הוא– האיש שהביע נאמנות אין קץ למערכת המשפט – נותן יד חופשית ליריב לוין ולשמחה רוטמן להחריב את אושיות הדמוקרטיה הישראלית? צריך להיות עיוור כדי לא לראות נכוחה את כוונתו, והיא להימלט מאימת הדין. לשם כך הוא מוכן להחריב את המדינה, פשוטו כמשמעו, כפי שהתבטאה רעייתו: "שהמדינה תישרף!"

זה הרי זועק לשמיים איך שלושה עבריינים ונאשם בפלילים חותרים לדרוס את בית המשפט! אליהם מצטרפים המשיחיים והחרדים המעוניינים בתקציבים ענקיים ללומדי תורה, בפטור גמור משירות בצבא או משירות לאומי (ועוד יש להם חוצפה לגדף את הטייסים שחירפו נפשם כדי להגן על המדינה!). זה הרי זועק לשמיים שכהניסט, שמעריץ את רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, שהורשע בטרור 8 פעמים – יהיה מופקד על המשטרה! שמשיחי, שהיה בדוקאי של המשטרה (הכין טנק של בנזין לשרוף את מחוללי הפינוי מעזה), יהיה מופקד על קופת המדינה, שיוכל לחלק כספים אינסופיים לחרדים. לפניו הופקדה קופת המדינה בידי אדם שהורשע פעמיים בדין, אלא שבג"ץ שם לזה סוף בעילת הסבירות!

ועכשיו מעט מילים על "השמאל": אם שומעים את תומכי הממשלה, אפשר להאמין שמדובר במפלצת בעלת אינספור זרועות שמפריעה לימין לשלוט, רחמנא לילצן. כל מי שעיניים בראשו מבין שהשמאל כמעט איננו קיים, ואין לו שום משקל בהפגנות הענקיות, שכמותן לא התרחשו מעולם בישראל. השמאל השיג בבחירות 4 מנדטים ומארגני ההפגנות בכלל אינם מחשיבים את מירב מיכאלי. ובאמת, ראובן ריבלין הוא שמאל? כנ"ל ציפי לבני, דן מרידור, בני בגין ובנו, אליקים רובינשטיין, כל ראשי השב"כ לשעבר, כל ראשי המוסד לשעבר, רוב הרמטכ"לים והאלופים לשעבר, ראשי המגזר העסקי, זאב אלקין, גדעון סער, יועז הנדל, מאיר שטרית? ובאמת, בני גנץ ויאיר לפיד הם שמאל?! האם ייתכן שתומכי הימין מאמינים בבדיה הזאת שהשמאל שולט במדינה ומפריע לימין לשלוט?! הסקרים מוכיחים שאלפים מבוחרי הליכוד, בעיקר באגף הליברלי, משתתפים בהפגנות, ואינם מתכוונים להצביע ליכוד בבחירות הבאות.

הנה, הימין "מלא על מלא" שולט במדינה, והוא יצר כאוס שאיננו נגמר: עשרות הרוגים בפיגועים (על כך גונתה קשות הממשלה של בנט, גינוי שלא בצדק!), מעל 170 נרצחים בחברה הערבית, הייטקיסטים ורופאים חשים שהאדמה בוערת תחת רגליהם ומבקשים למצוא מקלט עד יעבור זעם, משקיעים מוציאים את כספיהם מהבנקים בישראל, ערך השקל יורד, כל שבוע יוצאים מיטב בניה של המדינה הזאת אל ההפגנות נגד הממשלה הרעה הזאת, ביידן מסנן את נתניהו, ולבסוף עושה לו טובה ומוכן לקבל אותו, אבל לא בבית הלבן, שרי הממשלה הזאת אינם רצויים בארה"ב ובאירופה, ואיש בצמרת השלטון אינו מוכן לדבר איתם.

ובאשר לטענה שבמערכת המשפט "חבר מביא חבר," והם לא נבחרו על ידי העם, ובכל זאת שולטים במדינה – האמת? מי שלא נבחר על ידי העם הם השרים! רק חברי הכנסת נבחרים על ידי העם, את השרים ממנה ראש הממשלה על פי האילוצים הקואליציוניים. לאחר שהשרים ממונים, הם באמת במצב של "חבר מביא חבר," כי הם חייבים לאלה שבפריימריס בחרו בהם. הרי דוגמאות: דרעי מבקש לאפשר בחוק כי מי שכיהן כראש ועדה קרואה של טבריה יוכל להתמודד לראשות העירייה. כלומר, לשנות חוק כדי שיתאים לחבר של דרעי. אמסלם מפטר מנכ"ל כדי למנות חבר – שתי דוגמאות מני רבות

לעומת זאת לבית המשפט אין שום אינטרס אישי, וגם שום טובת הנאה מהפסיקות שלהם. כדי להיות שופט צריך ללמוד משפטים, לעבור סטאז', להצטיין כעורך דין, לעבור קורס, ובעקבותיו לעמוד לבחירה של הוועדה למינוי שופטים. המצטיינים בין שופטי השלום מתמנים (לאחר סינון ובחינות) למחוזי, ורק עילויים מבין שופטי המחוז, או מהאקדמיה, מתמנים לעליון בוועדה לבחירת שופטים. האם משוכות כאלו עוברים שרי הממשלה? הם לא זקוקים אפילו לתעודת לידה, די בכריזמה ובהבטחות לבוחרים שאין סיכוי לממש. אישית, אני בוודאי סומך על שיקול דעתה של אסתר חיות, יותר מאשר על שיקול דעתם של דודי אמסלם ואיתמר בן גביר.

אני משוכנע שכל הקטסטרופה הפוליטית הזאת נוצרה בשל השאיפה של נתניהו להימלט מאימת הדין. אם בית המשפט יסורס, נתניהו יוכל למנות שופטים בעליון שיזכו אותו בערעור (שיתרחש בוודאי בעוד שנים רבות!)

אילו הייתי אזרח בעל השפעה, והייתי יכול ללחוש על אוזנו של הנשיא יצחק הרצוג, הייתי מייעץ לו להעניק לנתניהו חנינה לפני שהמשפט יסתיים. יש תקדים לכך באירוע בקו 300 בשנת 1984, הנשיא, חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, יצחק הרצוג, העניק חנינה לאנשי השב"כ אשר שיקרו בעדותם באשר להריגתם של המחבלים שחטפו את האוטובוס בקו 300. החנינה (שכללה התפטרותו של ראש השב"כ, אברהם שלום) אושרה על ידי בית המשפט העליון ב- 1986.

אני סבור שחנינה כזאת היא הכרח, כי כל עוד נמשך המשפט – אין סיכוי שנתניהו יוותר על החרבת הדמוקרטיה. אם נתניהו יורשע בדין, תומכיו-מעריציו יקימו מהומות שהמדינה לא תצליח להתמודד איתן. לאיש הנהנתן הזה יש כריזמה אדירה בדומה לזאת של דונלד טראמפ, אשר למרות היותו עבריין והאיש שהניע את ההפיכה המזוויעה נגד הקונגרס – העם רוצה בו כי יש לו כריזמה, והוא מבטיח להחזיר את ארצות הברית לגדולתה.

התמיכה שלי במחאה אינה גורמת לי להסכים לכל הליך ולכל היגד של מי שהסמיך עצמו לדבר בשם המוחים – ביניהם תמיר פרדו, אהוד אולמרט, ואנשי הרוח ששלחו מכתב לנשיא ארה"ב.

אני מכבד את דעתם של תומכי הרפורמה – מכבד, אבל אינני מבין.

משה גרנות

אהוד: מעניין שאמירות שנאה ובורות של שקמה ברסלר מ"הדגלים השחורים" בבלפוריאדה – על השרים היהודיים הנאציים בממשלתו של נתניהו, ואמירות של טייסת מסוקי הקרב שירה אטינג מ"שוברים שתיקה" על הטייסים שלנו שיסרבו לבצע פקודות בלתי-חוקיות של רצח ילדים פלסטיניים, ואמירות של אהוד ברק על גופות שיצופו בירקון – כל אלה אינם מופיעים באנתולוגיה שלך [שמצוטטות בה אמירות קשות וחלקן מטומטמות, שבהחלט ראויות לביקורת, כמו בכל מדינה דמוקרטית] – אנתולוגיה שאותה אספת בשקידה רק על תומכי ממשלת נתניהו, שהוא כנראה בעיניך עבריין המוכן לשרוף את מדינת ישראל כדי להימלט מעונשו!

קרא בעיון את מאמרו של ישראל בר-ניר ואולי תבין סוף-סוף את מה שאתה מסרב להבין, למשל הציטוט שהוא מביא בקשר ל"הפגנות המחאה" – "זאת תופעה שכבר התייחס אליה הוגה הדעות הבריטי, ג'ורג' אורוול. יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש."

"התקינות הפוליטית" שהובילו האליטות באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה כשלו והגיעו לקיצן. "התקינות הפוליטית", אותה הוביל הנשיא הפורש אובמה, במהלך שמונה שנות כהונתו, התנפצה סופית גם בארה"ב וגם באירופה, על רקע ניצחונו של טראמפ וכישלונה של קלינטון.

האליטות שהוביל לגלובליזציה, לרב תרבותיות ולחברה פתוחה, בשם "התקינות הפוליטית", גרמו למשבר שחולל תהליכי עומק בעולם המערבי של חזרה ללאומיות הפטריוטית. בכל המערכות השלטוניות, החברתיות, והפוליטיות בארה"ב ובאירופה התעצם והתפרץ תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי. מושגי הפלורליזם, הגלובליזם, הליברליזם והאוניברסליזם, שאיפיינו את "התקינות הפוליטית" שדגלה "בחברה פתוחה", אותה הובילו אלה שקראו לעצמם "כוחות הקידמה", איבדו את מעמדם והשפעתם.

"התקינות הפוליטית" יורדת! הלאומיות הפטריוטית חוזרת!

בוויכוח בין הליברלים הקוסמופוליטיים, שרוצים לתקן את העולם, לבין הפטריוטים הלאומיים המקומיים, שרוצים קודם כל לתקן לעצמם את עולמם, ניצחו כבר האחרונים.

רשימת דוגמאות של חזרה ללאומיות

סימנים ברורים של תהליכים אלה באים לביטוי גם בימים אלה וגם בעבר הלא כל כך רחוק: משאלי העם בכורדיסטן ובקטלוניה, שאינן ניצבות בודדות במצעד השיבה ללאומיות. רבים מתושבי האיחוד האירופי מעדיפים את הזהות הלאומית על פני שלטון הבירוקרטיה של בריסל. התנתקותה של בריטניה מהאיחוד האירופי זו הדוגמה הבולטת של תהליכי עומק אלה.

מדינות מזרח אירופה כמו פולין והונגריה, בהלכי רוח בדומה לבריטניה.

הדוגמה הבולטת ביותר של כישלונה של "התקינות הפוליטית" וחזרתה של הלאומיות האמריקאית – "אמריקה תחילה" – היה כישלונה של הילארי קלינטון וניצחונו של טראמפ.

דוגמאות נוספות מהעבר הלא כל כך רחוק, של תהליכי העומק של החזרה ללאומיות הפטריוטית הם: התפרקותה של ברית המועצות, למדינות הלאום כמו אוקראינה, ארמניה, בלרוס, גיאורגיה, קירגיסטן, טג'יקיסטן. התפרקותה של יוגוסלביה למדינות הלאום כמו סרביה, קרואטיה, מונטנגרו, סלובניה, בוסניה. התפרקותה של צ'כוסלובקיה לשתי מדינות. צ'כיה וסלובקיה.

לדוגמאות אלה של התפרקות מסגרות פוליטית גדולות ומלאכותיות, למדינות לאום הומוגניות, חובה להזכיר את המאבקים הנמשכים בין המיעוטים של הוואלונים והפלמים בבלגיה המאוחדת. בין הסקוטים לאנגלים בממלכה המאוחדת. בין הבאסקים והקטלונים בספרד. בין דוברי הצרפתית לדוברי האנגלית בקנדה המאוחדת. בין "הליגה הצפונית" לבין איטליה.

מדוע הרגשת הלאומיות חוזרת?

כפי שהדברים נראים כיום, בארה"ב וגם באירופה, הרגשת הלאומיות חוזרת בגדול למרכז הבמה, במקום הפלורליזם, הרב תרבותיות, הליברליות ו"התקינות הפוליטית". הצורך האנושי הבסיסי של השתייכות לזהות אתנית, תרבותית והיסטורית הוא המנוע של חזרה ללאומיות הפטריוטית.

תחושת אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי על-פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות. שמונה שנות ממשלו של אובמה, שבהן שלטה הרוח הליברלית של "תקינות פוליטית" שקודמה על ידו באופן אגרסיבי בתקשורת ובאקדמיה, לטובת זהות גלובלית, גרמו למהפך חברתי ופוליטי באמצעות בחירתו של טראמפ. הגל ההיסטורי העובר על החברה האמריקנית, שכולל משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, שנובעים גם מדעיכתה של ההגמוניה העולמית האמריקנית, כולל שרשרת כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב בשנות כהונתו של אובמה. אובמה היה אדריכל הכניעה של העולם החופשי והתרבותי בפני האיסלאם הקיצוני. אובמה הנהיג מושג פוליטי חדש "הנהגה מאחור." הוא הפגין עייפות מתפקידו כמנהיג העולם החופשי ובכך סלל את הדרך להצלחת המעורבות התוקפנית של רוסיה באוקראינה ובסוריה.

הלאומיות חוזרת למרכז הבמה במדינות אירופה

תהליכים דומים לאלה שהתחוללו בשעתם במערכת הבחירות בארה"ב ובבחירתו של טראמפ, מתעצמים וגוברים בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בפולין, בהונגריה, ביוון ובפינלנד. תהליכים אלה, על רקע גלי "ההגירה" של הפליטים מהמדינות המוסלמיות שהציפו את אירופה, גרמו למשבר באיחוד האירופי.

מתי דוד

במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1991

31.1.91. ב-18.00, בעודי עומד במיטבח ומטגן שניצלים, היתה אזעקה. יהודית נמצאה עדיין במשמרת בבית-החולים, ובן ואני נהגנו כרגיל וישבנו על הרצפה בהול, המקום הפנימי ביותר בדירה. לא נשמע שום קול של נפץ, גם לא של טילי הפטריוט, ומאוחר יותר התברר כי שוב נפל טיל אחד, מזרחה מהקו הירוק.

יצחק אורפז, עימו שוחחתי בטלפון, אומר שלפגיעות הללו יכולות להיות לדעתו שתי סיבות:

א. העיראקים נאלצים לשגר עכשיו את הטילים ממשגרים מרוחקים יותר, ולכן הצטמצם הטווח שלהם.

ב. הרוחות העזות שנשבו אצלנו בלילות האחרונים גרמו לשינוי מסלולו של הטיל והסיטו מזרחה את מקום נפילתו.

13.3.91. על הנהגתו המוצלחת של שמיר, באי-עשייתו דבר, בתקופת המלחמה, אמר לי היום יצחק אורפז, שאותו פגשתי ברחוב: "זה רק מראה עד כמה נכון המשפט האומר שגם שעון שעצר מלכת מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה!"

מתוך יומן 1994

1.8.94. אחר-הצהריים אני נפגש עם יצחק אורפז ב"אצל יהודית" בגן-העיר, בקומה התחתונה. אנחנו משוחחים כשעתיים ויצחק מספר כי רותי, גרושתו, אינה בריאה. סיפור עצוב מאוד.

יצחק נותן לי את ספר השירים החדש שלו. אני לא מתפעל. שכלתני מדי.

"נסיעתי אל המגיד לא היתה תכליתה לשמוע

תורה מפיו, אלא כדי לראות איך הוא קושר

את אנפילאותיו."

(מ. בובר: "אור הגנוז")

הוא לא דיבר על המוות. (לא איתי, בכל אופן). אבל הוא התנהג כמי שמכין את "מסיכת המוות" שלו. בביקוריי הירבה ברמזים על איזה "דבר חשוב" שהוא מכין. אישה "עם כוחות נבואיים" אמרה לו שהכול מחכים, ועד שיאמר את האמירה שלו לא ימות אפילו ירצה. האם שיחק את זה? האם האמין שאם ייטיב לשחק את זה, זה גם יתקיים? אני משער שכן. בכל אופן, לא ראיתי שום סיבה למה לא אשחק עימו, במחלתו, ואומר כן, כן.

אולי הבחין בחיוך של ספק על פניי, כי מיד התחיל לגייס נימוקים ממשיים יותר, כמו את האישה "הנבואית" שהזכרתי, או את בואה של אימו אליו בחלום. ליתר ביטחון, הציע לי לקרוא את הקטע שלפני האחרון בספרו על הרבי מקוצק. וזה הקטע: "סיפרו חסידים: רבינו דיבר כמה פעמים קודם הסתלקותו דברים שלא ידענו פירושם."

בואה של אימו אליו בחלום ניראה לו טבעי לגמרי, כמו ביקור בהקיץ. בחלומו אומרת לו אימו "איך זינג ווי א פייגאלע" והוא הבין את דבריה כהודעה. הודעה למה, לא פירש. אז למה לא באה אליו בהקיץ, כדי לא לגרום לבהלה. "תאר לך מה היו אומרים השכנים."

אני צחקתי. הוא לא. הוא כינס את פניו, כמתנצל. אבל עיניו צחקו, וניכר עליו שהוא די נהנה להבליע בדיחה בתוך עניין כה רציני. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק בקול. ואני תוהה אם אי-פעם צחק בקול.

הוא סיפר על איש אחד שניגש אליו בשוק מחנה-יהודה והציג את עצמו לפניו כמי שחוטא במשיכה מפה ומשם ובעיקר נותן צ'קים ללא כיסוי, והוא מבקש מפנחס שדה, שהוא איש קדוש, שיעשה משהו באופן דחוף לתיקון העולם. הוא ממש החזיק בשרוולו ולא נתן לו ללכת עד שיבטיח לו שיעשה משהו לתיקון העולם.

שדה די נהנה לספר את הסיפור, והוסיף במין עצב מחוייך: "האיש יכול היה להיות גיבור בסיפור של צ'כוב. ואני מה, אני אפילו לכתוב את הסיפור הפשוט הזה איני מסוגל."

באחד מביקוריי הראיתי לו שיר שכתבתי בעקבות אהבה נכזבת. הוא חקר אותי בלהיטות על הסיפור שמאחורי השיר, ומעניין לעניין סיפר לי על אהבה נכזבת משלו. מעשה בצעירה יפה שניגשה אליו בדרכו משוק מחנה-יהודה ושאלה אותו אם הוא פנחס שדה שקראה עליו בעיתונים. והוא אמר לה כן, זה הוא, וזאת היא, בדיוק כפי שתיאר לו אותה, ואין זה מיקרה שנפגשו, ועכשיו אין ברירה אלא ללכת אל ביתו. רק נכנסו, נפלו על הרצפה והתעלסו כמו משוגעים. הוא קרא לה "המוצארט של הזיונים". כל כך התפעל מכשרון ההתמסרות שלה, שהציע לה נישואים. אבל היא – אמר באנחה ובחמלה אבהית – "העדיפה איזה מדען ממכון וייצמן."

על כשרון ההתמסרות שלה אמר: "היא לא עשתה כלום. הטבע עשה בשבילה את הכול."

פעם אחת, בדרכו אל הדלת לפתוח למישהו, ראיתי אותו מעביר מסרק קטן על ראשו ובהמשכה של אותה תנועה גם על הגבות שלו [היו לו גבות עבותות מאוד. – א.ב.ע.]. אף פעם לפני כן לא ראיתי אדם שמסרק את גבותיו. כניראה בשל אותו מיקרה נקבעה בי תחושה ששדה די אהב את צורת הראש שלו. נזכרתי בשניים מציוריו מלפני שנים רבות, שבהם צייר את עצמו בדמות איקונין, אך בלי הילה. באחד הציורים מופיעה אישה מדונה במעלה התמונה, ומן הצד פנחס שדה מביט בה במין בת-שחוק ערטילאית, כמו פראנציסקוס הקדוש המביט בגולגולת.

אמרתי לו פעם, שאחרי קריאת השיר שלו על רחוב אגריפס ("שוק מחנה יהודה, ליל חורף"), אתה אוכל את החומוס שלך אחרת. והוא תיקן אותי ואמר: "השיר נגמר בפיתות לא בחומוס."

היה לו הומור נפלא בשעות (חבל שהיו מעטות כל כך) שבהן היה משתחרר מן המטיפנות שלו.

הוא פיזר על הספה עיתונים עם התמונות שלו. הוא סיפר על אנתולוגיות שנכלל בהן. אני, שהיכרתי את שדה הנונקונפורמיסט הקנאי של שנות השישים, הופתעתי עד כדי מבוכה מניסיונותיו הפאתטיים להפגין כמה הוא מבוקש ומחוזר. אולי כדי לכסות על בדידותו הנוראה.

פעם אחת, כשיצא למיטבח וחזר והעמיד לפניי כוס תה, נרעדתי: כל תנועה שלו ממש צעקה: נטשו אותי. השאירו אותי לבד. העולם חשוך וריק!

לפני איזה ימים, סיפר, פרע צ'ק מההוצאה והיו לו בכיס איזה אלפים, והוא עובר בשוק ושואל למחירי הירקות וקונה איפה שזול. אימא שלו, אמר, היתה מסתפקת במעט ירקות שקנתה בשוק, וזה שלו יש בכיס כמה אלפים והוא יכול להרשות לו לאכול ארוחה אפילו בקינג דייוויד, זה עדיין לא נותן לו יתרון על אימא שלו.

אף פעם לא אכל במסעדות, אמר. פתאום נזכר שאכל חמין במסיבה שנערכה ב"כסית" בתל-אביב בצאת חוברת חדשה של "חדרים", חמין שהביאו מ"קיטון". כשאמרתי לו שבביקורי הבא אוציא אותו למסעדה לאכול חמין – הביט בי כחוקר אותי אם אמנם אני מתכוון לזה. וראיתי שהוא רוצה בזה מאוד.

אמרתי לו שהשירים שלו עושים דברים לאנשים. זה עושה אותם נקיים יותר. והוא שאל וחקר ולחץ כדי לשמוע כיוצא באלה דברים עוד ועוד. לא בלי גאווה סיפר שחודשיים בלבד אחרי שהגיש את שיריו החדשים לשוקן כבר הספר עומד לצאת (הכוונה לספרו האחרון "איך זינג ווי א פייגאלע"). ולא עוד, אלא שנותנים בעיתון שתי מודעות – על עניין "שתי המודעות" חזר כמה פעמים. מיכל, חברתו, אמר פתאום, נמצאת בתל-אביב, אבל היא תחזור אליו בעוד כמה ימים. לא הרגשתי שהוא בטוח בכך. שהוא בטוח במשהו. באיזו שמחה סיפר על ביקורו של חיים גורי, על חיבוקו המפתיע של דוד אבידן. הוא כבר אפילו לא ניסה להסתיר שהוא בודד מאוד. והוא פוחד.

אף פעם לא גיליתי לו שהוא (כפי שהיכרתיו בשנות השישים) שימש לי מודל לכמה מגיבורי הסיפורים שלי: נפתלי מ"מות ליסנדה" (1963), אליהו מ"שבחי האדון" (1966), סבי מ"מדרגה צרה" (1970).

הוא לא היה זקוק לסם. הוא לא היה זקוק לאלכוהול. הסם היה פנחס שדה. האלכוהול היה פנחס שדה. ההזדהות שלו עם הדמות ששיחק היתה כה שלימה, שאלף ראיונות עיתונאיים השאירו אותו שלם, בלתי-מתחלק ובלתי-מפוענח – ואני מרשה לעצמי לומר: בלתי-נודע – מאחורי המצח הקר והנוקשה שלו, ומבטו המהורהר.

פעם אחת אמרתי לו: "אתה יודע, אתה פרפורמר ממדרגה ראשונה."

הוא כינס מעט את ראשו והשפיל לאט-לאט את ריסיו היפים, תנועה שפירושה בשפת הגוף שלו: נעים לשמוע, אבל מביך.

פעם אחרת, כשציטטתי לפניו את אוסקר ויילד, שאמר שאת כישרונו הוא משקיע בכתיבה ואת גאוניותו בחיים, התכנס בשתיקה, ואחר-כך אמר בלחישה: "הדבר היחיד הטוב שעשה אותו אירי בחייו הוא ה'דה-פרופונדיס' ('ממעמקים' – וידוי שכתב בכלא) שלו. גמר מה שהיה לו להגיד, ומת."

היה ברור, שבאומרו דברים אלה הוא חושב על עצמו. על כך שטרם הגיד את דברו. שבכך שהוא עוצר את דברו, הוא לוקח לו ארכה מן המוות. הוא שיחק את זה. הוא ניראה כמי שמכין את עצמו ואת קהלו לאיזו הצגה אחרונה.

מעטים יודעים שפנחס שדה היה פדאנט כפייתי. צריך היה לראות אותו מתקן מקומו של חפץ על השולחן בשיעור של מילימטרים, כדי להבין שאין פה מה לדבר על פחות מחתירה אל הגימור המוחלט. כל חייו חתר אל הגימור הזה. גרגר האבק האחרון על מקומו האחרון, כדברי בקט. אבל דווקא היעדרה של המילה האחרונה, הגואלת, אותה הבטיח כל חייו, לא רק בכתיבתו כי אם גם בעצם הוויתו – הוא שאמור היה לתת לו ארכה. היתה זו שנה מייאשת וערמומית, אך בעיקרה – אירונית.

שלושים שנה קודם-לכן (בדיוק שלושים שנה הפרידו בין התקרבותנו המחודשת לבין שתי שנים של ידידות קרובה למדיי בשנות השישים) דיבר עימי בפליאה על "מסיכת המוות" של ברנר, המקרינה אושר שקט. בערך באותו זמן דיבר בהתפעלות על ניטשה, שידע בדיוק מתי להיפרד מן השפיות – מיד בגמר ספרו האגומניאקי "זה האיש". ברור היה שכך רוצה שדה לראות את תוכנית חייו. אם לא לגמור כמו ניטשה, אז למות כמו ברנר. וזה בדיוק מה שראיתי על חזות פניו היפה והשלווה, הכמעט-מאושרת, כפי ש"הציג" לפני כל עם ישראל בטלוויזיה ערב לפני מותו, והיא מסיכת המוות שלו.

כסגנו של אלוהים הביך אותי; כאקלקטיקן תיאולוגי לא יכולתי לקחת אותו ברצינות; כמבשל תככים ערמומי (בשנות השישים) שנאתי אותו וניתקתי עימו את הקשר. אבל הצורה הבהירה, המיסתורית-משהו, שבה הוא שולף מן החושך איזה פריט בנוף במילה אחת או שתיים באופן שעושה כל קישוט למיותר – הפליאה אותי. לא בסיפורת שלו, שניראתה לי נפוחה ומלאכותית [למעט פרקים כ"שתיקת האדמה" ו"שירת ירושלים החדשה"], כי אם בשיר, במסה, בתיאורי מסעות. הוא כותב "ושם ראיתי עץ" – והעץ הזה עומד לפניך חד-פעמי וחי וממשי יותר מכל עץ ספרותי אחר שאני מכיר. התכונה הדתית העמוקה של כתיבתו, כאן היא באה לידי ביטוי. הוא רק מצביע על הדברים, והם, באיזשהו אופן מיסתורי, מזדהרים בצורתם הראשונית.

*

יצחק אוורבוך-אורפז: הרשימה "פנחס שדה – הבדידות, המסיכות" נדפסה במוסף "משא" של "דבר" ב-25 במרס 1994, ושבה ונדפסה ברשות המחבר בספרי "להסביר לדגים", עדות על פנחס שדה. 2002.

אהוד בן עזר

במסגרת הקיצוצים בחינוך היסודי החליטו גדולי הפדגוגים ו/או גדולי הבירוקרטים שאין צורך ללמד את ילדי ישראל מלאכה וחקלאות. ניתנה האמת להיאמר: מי הם העוסקים בחקלאות בימינו – תאילנדים וערבים. ולכן למה לבזבז כסף על מקצועות ללא כל הצדקה כלכלית. במילא, לכשילדינו יגדלו הם מעולם לא ישברו את גבם לקטוף עגבניות, מלפפונים או תות שדה.

לעומת זאת, מתחילים ללמד אותם על אנרגיה לפני שהם למדו את חוק שימור האנרגיה של אייזיק ניוטון, ולפני שהם למדו על החום הכמוס הדרוש להפוך גרם אחד של מים בטמפרטורה של 100 מעלות צלסיוס לגרם אחד של קיטור. פרטים שוליים אלו לא מעניינים את פדגוגינו—העיקר שהמילה אנרגיה תשובץ במערכת הלימודים של עוללינו.

אז מה באמת ההצדקה ללימודי חקלאות ומלאכה בבתי הספר היסודיים? ההצדקה הראשונה היא שהתלמידים לומדים יצירתיות: בין שהם נוטלים לוחות עץ ומייצרים מהם כיסאות ושולחנות קטנים לאחיהם הקטנים; בין שהם יוצרים מדפים וכונניות לספרים, ובין שהם זורעים זרעים של ירקות למיניהם ובכל שבוע רואים את גדילתו והתפתחותו של הירק. וכשהירקות הגיעו לבשלותם, או אז הם נהנים לאכול את פרי עמלם. בנוסף, התלמידים לומדים לספק לעצמם בשעת הצורך מזונות חיוניים כמו תירס ותפוחי אדמה להספקת פחמימות, או שעועית ואפונה להספקת חלבון מן הצומח, שזה חשוב במיוחד לצמחוניים שבהם.

הצדקה נוספת היא שבשעורי חקלאות ומלאכה לומדים להשתמש בכל מיני כלי עבודה, ולומדים גם כללי זהירות בשימוש בכל מיני מכשירים חשמליים, או בשימוש נכון בחומרי הדברה. הצדקה נוספת היא עצם היציאה אל מחוץ לכותלי הכיתה והשהייה באוויר הפתוח ובסדנה הלא משעממת.

החזרת לימודי התנ"ך המורחב ב-4 שנות התיכון תהיה בגדר רשות, ותכלול את המבוא לתנ"ך, מי היו מחבריו ועורכיו, מגילות ים המלח, חומרי הכתיבה ועמידותם לאורך אלפי שנים וכיו"ב.

החזרת החיבורים השבועיים – שבוע אחד חיבור בכיתה ושבוע אחד חיבור בבית – עשויה לתרום ליכולת החשיבה וההתבטאות בכתב ובעל-פה.

שמעון גרובר

אהוד: מאז שביטלו את מקצוע החיבור, כחלק מלימודי העברית, מרבית התלמידים בישראל אינם יודעים לכתוב קטע עברי שאינו עילג ומלא שגיאות. אבל הם לא אשמים, גם המורות שלהם כבר בקושי יודעות לכתוב חיבור, על אחת כמה וכמה לקרוא ולתקן חיבור עברי. לדור הצעיר מספיקה כנראה ידיעת העברית של השלטים ב"הפגנות המחאה", שחציים כתובים באנגלית.

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".