בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּמשירי קץ העולם: נְשֹׁרֶת
- באבל על מותו של: אליהו הכהן
- יוסי אחימאיר: 1. "חברון" בעוטף עזה
- ד"ר גדעון בן דרור: פינו אותנו מהקיבוץ בתחילת מלחמת העצמאות
- אורי הייטנר: 1. אומה במלחמה
- אהוד: עלינו ללמוד מהאנגלים : שבימי ה'בליץ' על לונדון
- צביקה זליקוביץ: שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
- מנחם רהט: 'גלות בין יהודים' או
- אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
- ליטמן מור: תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
- אהוד בן עזר: הסטירה
- אהוד בן עזר: שרגא נצר
- עמירם רביב: טְרִיּוֹ וַרְיַאצְיוֹת שֶׁל מִינִי מָקָאמוֹת וּמְשָׁלִים,
- עקיבא נוף: הברק הקדמון
- יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס: שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- שמעון גרובר: ועדת חקירה עממית ולא ממלכתית
- "מסעותיי עם נשים": מאמרים ותגובות
- נעמן כהן: מכונת הרעל ועיוות ההיסטוריה של "ההיסטוריון" יחיעם ויץ
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מוטי הרכבי: אילו החיילים שבשטח, ללא גיוס מילואים! ללא הבאת כוחות עילית, רק החיילים בשטח! – היו מתעוררים/או מעירים אותם ומקיימים את פקודות השיגרה! לו הטנקיסטים היו יכולים לירות בתוקפים הערבים ולא לחשוש מיועצים משפטיים שיעמידו אותם לדין! לו ראש השב"כ, שכבר ידע שעומד להתרחש אירוע, היה מפנה את החוגגים בערב הקודם. האירוע היה הופך לעוד מפלה של חמאס! עובדה, חיל הים, שגם לא קיבל התרעה! רק קיים פקודות שיגרה, הצליח למנוע את המתקפה מהים ולחסוך הרבה מאות של הרוגים.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּמשירי קץ העולם
נְשֹׁרֶת
נְשֹׁרֶת-כּוֹכָבִים;
אֲבַק-עוֹלָמוֹת;
שַׁלְוַת-נְצָחִים;
אוֹרוֹת-צָפוֹן קוֹסְמִים –
הֵקִיץ הַקֵּץ
עַל רוּם-רְגָעֵיכֶם:
פִּשְׁפְּשֵׁי-אָדָם
פָּשׁוּ בָּכֶם
וְאַט יְכַרְסְמוּ זְבוּלְכֶם.
וְאִם יָקוּם נִינִי
וְעָלָה פַּעַם לְקִבְרִי
וְתָמַהּ לִכְתָבְתָּהּ:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ
מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי
עַנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "
עַנְנֵי שָׁמַיִם שְׁחוֹרֵי-אֵימִים
וּמָוֶת נוֹשֵׁר מֵהֶם!
סַבְתָּא שׁוֹטָה
וַדַּאי שָׁרָה גַּם
עַל "יָרֵחַ חִוֵּר",
וַאֲנִי רַק תְּמוֹל
חָזַרְתִּי מִיָּרֵחַ שֶׁלָּךְ
וְעִידָה סַבְתָּא,
וְעִידָה בֵּין-פְּלָנֶטָרִית,
שֶׁל קוֹסְמוֹסָאֵי-חָלָל,
סַבְתָּא שׁוֹטָה!
לֹא אֲוַתֵּר עָלֶיךָ
"נֹגַהּ" – כּוֹכַב-חַיַּי,
עוֹדְךָ יָפֶה כְּאָז
חֲזִיתִיךָ לָרִאשׁוֹנָה –
מֵעַל עַרְסַל-יַלְדוּתִי:
כְּחֹל אוֹרְךָ
בְּדָמִי אָז הוּצַק –
וְלָעַד לֹא יִכְבֶּה;
וְעִם רִדְתִּי קֶבֶר
טֹל נִשְׁמָתִי
לְחַלְלֵי-גְּבָהִים –
עִמָּהּ הִמָּלְטָה
אֶל גַּלַּקְסָה אַחֶרֶת
בָּהּ יַד-אָדָם
לֹא תַּשִּׂיגְךָ.
1961
אהוד: השורות "מָתְקוּ לִי רִגְבֵי-עֲפָרֵךְ מוֹלֶדֶת – כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עַנְנֵי-שָׁמַיִךְ" חקוקות, לבקשתה של אסתר, על מצבתה בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה. השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
באבל על מותו של
אליהו הכהן
בעל הידע העצום
מגדולי החוקרים של הזמר העברי
שבין שאר מפעליו הנהדרים
גם תרם רבות לגיליונות המכתב העיתי
הסתלק הדור
ובהרבה תחומים אין כבר את מי לשאול
תנחומים לדליה אשתו ולכל המשפחה
זיכרו לא יסוף כל עוד יושר זמר עברי
יוסי אחימאיר
1. "חברון" בעוטף עזה
לפני חודש היה זה היום האחרון לישראל שאיננה עוד. הכותרת הראשית בעיתון עסקה במחלוקת על הקפות שמחת תורה. במקום הקפות ושמחה נפל עלינו הגדול באסונות. מאז אנו שרויים במערכה להכחדת חמא"ס-דאע"ש. מונים את מאות חללינו. פרק חדש ועגום נפתח בחייה של המדינה, במלחמה עקובה מדם שאנו בעיצומה ובשידוד מערכות פנימיות שיבוא לאחריה. מלחמה שמחקה את הצפי ה"רגיל" לאוקטובר: המשך ההפגנות, הגברת המחאה, הפשיעה הערבית, האלימות החברתית – ואפילו הסרט "המזח" ו... קונצרט פתיחת העונה בפילהרמונית. אבל לא רק.
גם שני ימי זיכרון באוקטובר לשני מנהיגים עברו כלא היו. לא צויינו. יום השנה ה-28 לרצח ראש הממשלה רב-אלוף (מיל') יצחק רבין בידי מתנקש יהודי, ויום השנה ה-22 לרצח שר התיירות אלוף (מיל') רחבעם זאבי בידי טרוריסטים ערבים. למי היה ראש וזמן להתייחד עם זכרם של השניים, כאשר מאות ישראלים נרצחו ביום אחד, מר ונמהר? לאחר שמאות נחטפו לעזה, יישוביהם היו לעיי חורבות ונבזזו, ויותר מ-340 לוחמי צה"ל נפלו?
גנדי נרצח בפתח חדרו במלון ירושלמי ולעיני רעייתו יעל. הלוחם הזה, בן הארץ, שהכיר היטב את האלמנטים הקיצונים שבקרב הערבים, את עומק שנאתם, רצחנותם, שאיפותיהם, הוא עצמו שילם בחייו בידי שלושה מחבלים פלסטינים. חיפשו אותו במיוחד על שום רעיון הטראנספר (ודוק: מרצון!) שטיפח, העברת ערביי הארץ אל מעבר לנהר הירדן. כך הוא ראה את פתרון סיכסוך הדמים המתמשך בין העם היהודי לערביי הארץ. רק הפרדה מוחלטת.
נחסך ממנו לראות כיצד רעיון מסוג זה, טראנספר, הוחל (ולא מרצון) דווקא על מתיישבים יהודים, כאשר עמיתו, אריאל שרון, ביצע את ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה. ומשניהם נחסך מראה התוצאה הנוראית של עקירה זו, שכעבור 18 שנה הפכה לגמרי את חיינו. הנחיתה עלינו, במדינתנו, את הגדול באסונות מאז השואה.
איש ספר היה גנדי. לא היה אוהב המולדת יותר ממנו – ותעיד על כך הספרייה העשירה שאגר בביתו וכולה קורות ארץ-ישראל. ככל שהותיר לו הזמן מעיסוקו הפוליטי, הוריק לעברית וערך ספרי מסעות של נוסעים אירופאיים במאה ה-19. הם סיפרו על ארץ בראשיתית, שוממה, ברובה ריקה מאדם, מנוקדת בכפרים ערביים עלובים, מעט יהודים והרבה שמות מקראיים.
שבע שנים לפני הירצחו יזם רחבעם זאבי הוצאה לאור של קובץ שעניינו – טבח חברון תרפ"ט. ששים-ושבעה יהודים נרצחו (133 בכל הארץ) והופסק רצף היישוב היהודי בעיר האבות, עד שחודש בעקבות מלחמת ששת הימים.
גם הטבח ההוא אירע ביום שבת. כותב גנדי בהקדמתו: "ערביי חברון היכו, דקרו, גדעו אברים, ביתקו בטנים, אנסו נשים, רצחו ושחטו כל יהודי שהצליחו לגלות – ילד, אישה, גבר וזקן. הערבים שרפו את בתי-הכנסת העתיקים, הרסו את מרפאת 'הדסה' ובזזו את בתי היהודים... עיר הקודש חברון נהפכה לעיר ההריגה. פוגרומים, שחיטת ומעשי טבח ליוו את דברי הימים של עמנו בתפוצות גלותם, והנה נשנה מחזה האימים הזה גם בארץ-ישראל."
זהו ספר שנועד לזעזע. בצילומיו כמעט אינו חוסך את מראות האימים. תמונה של תינוק שמוחו שפוך, פצוע כרות אצבעות, יד כרותה, תמונות של חללים, גווילי תורה שרופים, וגם תמונתו של שלמהל'ה סלונים בן השלושה-עשר חודש שהוריו נרצחו. מבט עיניו המבוהלות סיפר הכול. שלמה זכה לחיות עד פטירתו בשנת 2014.
באיחור של שישים-וחמש שנה, בשנת הארבעים-ושש לקיום מדינת ישראל, רצה גנדי להציב, כדבריו, "יד זיכרון לנטבחים ותזכורת לחיים. מאורעות תרפ"ט בחברון ובמקומות אחרים בארץ מלמדים אותנו, שאיננו יכולים להפקיד את ביטחוננו בידי זרים וכי הערבים ינצלו כל הזדמנות כדי להכרית אותנו מארץ מולדתנו ומארץ החיים, ואף יגידו שזו 'תעמולה יהודית' ויכחישו את המאורעות."
כמו טבח קישינב ב-1903, גם טבח חברון ב-1929 נחקק היטב בתודעתנו. שניהם היו תוצאה של שנאה אנטישמית ובעיקר של חוסר האונים היהודי – גם שם, גם כאן. רחבעם זאבי הציב לנו תמרור אזהרה – בחייו הצבאיים, בפעילותו הפוליטית, בנאומיו בכנסת שהכעיסו רבים, וגם בקובץ שהפיק – כדי שניגמל מרעיונות עיוועים, שיעלו לנו במחיר דמים. גנדי היה ער לפיגועים נוראים שביצעו מחבלים בזמנו. רדף את אירגוני הטרור. ברוב המקרים זרועו של צה"ל השיגה את הרוצחים הנאלחים. מנעה עוד אסונות. ספק אם העלה על דעתו אפשרות של מחדל שמחת תורה תשפ"ד.
האם עכשיו, לאחר האסון הנורא בעוטף עזה, הלקח שרצה להנחילנו – יילמד? ייושם? והאם, כפי שעשה בספרו הקשה לעיון, עוד יש טעם להסתיר מעיני הציבור את זוועות ימינו, את מהות אויבינו, להיגמל מאשליות-שווא?
2. הרהורים לעת מצוקה (4)
א. ניחום אבלים במלחמה הוא דבר חשוב, גם אם אין מכירים מקודם את המשפחה. המקום גדוש אנשים, רובם צעירים. המולה רבה. האב השכול מביט שוב ושוב בטלפון – ההתכתבות האחרונה עם הבן, מרבה לספר עליו. אבל בתום השבעה החלל, תרתי משמע, יישאר תמיד בלב.
ב. האם מחווה הומניטרית היא חד-צדדית, פועלת רק לטובת האוכלוסייה העזתית? האם נכונה התחושה, שאיננו עומדים די על הכורח במחווה הומניטרית כלפי חטופינו? שמץ של מידע על כל אחת ואחד מהם?
הנשיא ביידן נקרע בין החום שהוא מגלה כלפי ישראל לבין צניחתו בסקרים לקראת ההתמודדות לנשיאות ב-2024. בכל מקרה הוא, בגילו המתקדם, לא ייבחר – אז למה אינו נשאר בלב שלם איתנו, עם האומה הדמוקרטית המותקפת? ולמה בלינקן מדאיג אותי?
ד. האמריקאים שוב ושוב מדברים על פתרון שתי המדינות. אחרי הניסיון המר שהיה לנו עם ההתנתקות מרצועת עזה הארורה והקמת מדינת חמאס, עלינו למנוע זאת בכל מחיר! הם לא מבינים כמו שאצלנו יש שאינם מבינים.
ה. יותר ויותר מתחילים להכיר את בני משפחות החטופים, שיצאו מאלמוניותם עקב הנסיבות הקשות. אני זוכר את המאבק של משפחת שליט למען בנה. המאבק הנוכחי עדיין לא הגיע לאותה עוצמה. 240 חטופים מול אחד. מעניין מה עובר בראש של גלעד?
ו. יש תחושה כי הזעזוע ממראות הזוועה של ה-7 באוקטובר הולך ומתפוגג אט-אט, למרות הסיפורים הנוראים הבלתי נגמרים. לא הכול עוד סופר.
ז. צודקת פרופ' דינה פורת: הכרח להנציח ולשמר את תמונות הרס היישובים בעוטף למען הדורות הבאים ולפני שהתעמולה העויינת תתהפך עלינו. התהליך הזה כבר החל. כבר עתה יש לחשוב על אתר שימור והנצחה – לדעתי בעיר שדרות.
ח. לחמאס מאות שבויי מלחמה אצלנו. ישנם גם כ-6,000 מחבלים היושבים בבתי הכלא בישראל. הם לא באמת מעניינים את אירגון הטרור. לא די שרצחו, חטפו, אנסו, שרפו – הם גם סוחרים בגופות ובאנשים.
ט. האנטישמיות הגואה מזכירה לי את יצחק שמיר, שעד יומו האחרון טען שעוד נראה עלייה גדולה מאמריקה. כן, לא רק מרוסיה ומחבר העמים. בשני המקרים ליגלגו עליו.
י. חודש נובמבר הוא חודש קטיף האבוקדו מן העץ בחצר שלנו. מיני חקלאות. לראות את הפרי העגלגל, הירקרק, הבוהק – זוהי שמחה קטנה ברגעי העצב והדאגה.
יוסי אחימאיר
ד"ר גדעון בן דרור
פינו אותנו מהקיבוץ בתחילת מלחמת העצמאות
רציתי לספר לכם משהו אישי ברוח הזמן. אני, עם אחרים, עברתי את החווייה הקשה של להיות מפונה מביתו עקב איום של אוייב רצחני, הסורים, לכבוש ולהרוג את תושבי הקיבוץ שלי.
אני בן קיבוץ מסדה, קרוב לגבולות סוריה וירדן, ומיד לאחר הכרזת המדינה (14 במאי 1948), החלה סוריה (שישבה אז ברמת הגולן) בהפגזות קשות על מסדה ושער הגולן. נהרגו חברי קיבוץ, גם ממוקשים שהונחו בדרכי השדות, והיה חשש שהסורים יגלשו מרמת הגולן כדי לכבוש את הקיבוץ.
הסורים פתחו במתקפה ביום שבת ה-15 במאי, בשעה 7 בבוקר. ואז הוחלט לפנות בשלב ראשון את הילדים והנשים אל המושבה כנרת, ולאחר מכן אל חיפה, ושיכנו אותנו בבסיס צבאי בריטי שנעזב על ידם ב-14.5.1948.
לכאן הובאו גם הגברים שפונו בשלב השני מהקיבוץ (תחילה לקיבוץ אפיקים ולקיבוץ בית זרע). הפינוי ממסדה נעשה בשעה 10 בלילה, במשאית הקיבוצית של נחמן. במושבה כנרת שהינו 3 ימים, ולאחריהם באוטובוסים, דרך יבניאל ועפולה, לחיפה.
הנושא של הפינוי הוא דרמה בפני עצמה. מפקד האיזור הצפוני, משה דיין, נתן הוראה לא לפנות, אך (לא יאומן) אסף כמעט את כל הנשק של החברים, והעביר אותו לקו השני של דגניה א' ודגניה ב'. חברי מסדה ושער הגולן התקוממו, שכן הם ראו את הסורים גולשים מהרמה, וירדנים הצטרפו אליהם (מהכפרים שוני ועדסיה), עם עגלות עם שקים כדי לבזוז שלל, והכפריים האלה הלכו אחרי הצבא הסורי.
ואכן, הסורים כבשו את הקיבוץ, הרסו ושרפו בתים, שרפו את תכולת הבתים, גדעו עצים, והשאירו חורבן. הם גם ירו בבעלי חיים ברפת, ואפילו בלולי התרנגולות. הקיבוץ הוקם בשנת 1937 כקיבוץ "חומה ומגדל", והמגדל שהוקם שימש גם כמאגר מים וגם לתצפית ביטחונית. הסורים פוצצו את המגדל, שנפל והתרסק. כאשר נסוגו הסורים, הקימו החברים ובנו בעצמם את מגדל המים החדש, אשר קיים עד היום.
כזכור, התוכנית שלהם היתה להגיע לטבריה, ויש אומרים גם לחיפה, אך בדרכם נעצרו בדגניה א', וידוע הסיפור על עצירת הטנק הסורי, ומכאן נסוגו לאחר מתקפת חיילי צה"ל לשחרור האזור שנכבש על ידם. ובנסיגתם, עזבו גם את מסדה ושער הגולן.
השהות שלנו היתה בבסיס בריטי לשעבר, שהיה ממוקם במקום אשר בו ניצב כיום מלון דן כרמל. ליד הבסיס היה בית קפה גדול בשם "אלדורדו" (גדול מכיוון ששירת את מאות החיילים ששהו בו עד 14.5.48). וזכור לי שהיתה שם זמרת ידועה בחיפה בשם הילדה דוליצקייה.
בחיפה עזבו ערבים רבים את העיר, אף שנציגי הצבא והציבור היהודי הבטיחו להם שלא ייפגעו. והתחושה שלנו אז היתה, שבחיפה החיים ממשיכים את חיי השיגרה.
יש לציין שאחרי כשלושה חודשים, בהם שוטטנו ברחובות, פתחו כמה כיתות לימוד, אם כי לא ממש בסגנון בית ספרי. מענין לציין, שבית הספר הריאלי בחיפה הציע שנלמד אצלו, אבל לא היינו במצב רוח של לימודים. אגב, היו משפחות מחיפה וקריית חיים שאימצו בצורות שונות חלק מהילדים.
ואז החליטו להחזיר אותנו לקיבוץ בשלבים, ובתחילה כדי לעזור בניקוי ההריסות, ואפר השריפות. בשלב ראשון , אחרי כחצי שנה, הוחזרה הקבוצה הבוגרת, קבוצת "השחר", ואחריהם אנחנו, קבוצת "לפיד", אחרי כ-9 חודשים, והקבוצה השלישית, קבוצת "עלומים", הוחזרה למסדה אחרי כשנה, יחד עם התינוקות ובני הכיתות הנמוכות, וכן הנשים שנשארו לטפל בכיתות הנמוכות.
הייתי אז בן 10, בקבוצה שנועדה לעזור בניקוי ההריסות, לאסוף את אפר השריפות, ולחפש שם תמונות ומזכרות אישיות וגם כדי לעזור להורים שלנו בשיקום הדירות. זה היה לא פשוט פיזית ונפשית.
ברטרוספקט, לא הרגשתי כפליט, לא קושי או מחנק כלשהו, ולא סבל. היה קצת פחד עד הפינוי, אולם דווקא הפינוי הוסיף ביטחון של התרחקות מהסכנה.
לא היתה לי מעולם טראומה כלשהי מהסאגה הזאת כי היתה תחושה שאני חלק מדבר גדול שמתרחש במדינה שלי.
ד"ר גדעון בן דרור
6.11.2023
אורי הייטנר
1. אומה במלחמה
במסיבת עיתונאים משותפת לנתניהו, גנץ וגלנט, כינה ראש הממשלה את המלחמה "מלחמת העצמאות השנייה". גנץ אמר אותם דברים, רק בטרמינולוגיה של בן גוריון: "מלחמת הקוממיות השנייה".
בראיה היסטורית, זו בעיניי עדיין מלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה, כבר למעלה ממאה שנה, מראשית הציונות. מלחמתם של הערבים לסיכול חזרתנו לארצנו, הקמת המדינה היהודית וקיומה. במהלך המלחמה הזו יש מדי פעם הפסקות אש. אך זו אותה המלחמה, וסופה אינו בעתיד הנראה לעין.
משמעות הדבר, היא שאנחנו אומה במלחמה, כתופעת קבע. העובדה שקצת שכחנו זאת, היא חלק ממה שהביא אותנו לשבר הגדול בשמחת תורה.
איני מציע שישראל תהיה ספרטה. ממש לא. אבל אני מצפה שתהיה מגויסת יותר, חלוצית יותר, פחות נהנתנית ומפונקת. אני מצפה לחזרה משיח הזכויות שהשתלט עלינו לשיח של חובות, של מחויבות, של אחריות ואכפתיות. לשיח של "אל תשאל מה המדינה יכולה לתת לך. שאל מה אתה יכול לתת למדינה," כממרתו האלמותית של קנדי, שלא היה נשיא ספרטה, גם לא פרוסיה, אלא ארה"ב, הדמוקרטיה הליברלית.
הכרה בכך שאנו אומה במלחמה, כמצב של קבע, צריכה להשפיע עלינו בכל התחומים. מה המשמעות מבחינה מדינית וביטחונית כתבתי בשלושת מאמריי הקודמים. אבל המשמעות היא בכל תחומי החיים – בחברה, בכלכלה, בחינוך וכו'. למשל, הבנת המשמעות של החקלאות להבטחת ביטחון המזון בישראל, ולכן מדיניות המעודדת את החקלאות, מחזקת אותה ומסייעת לה, ולא פוגעת בה כפי שנהגו הממשלות האחרונות.
אומה במלחמה צריכה לראות בשירות הצבאי – קדוּשָׁה. איך זה ייתכן שאחוז נמוך כל כך מן הישראלים משרתים במילואים? בעבר, שירות המילואים היה מובן מאליו. בשנים האחרונות הלך והתמעט מערך המילואים. איני יודע אם המיספר שנהוג לנקוב בו, שרק 1% משרת, נכון. נראה לי שזו הגזמה. אך אין ספק שהמיספר נמוך. וכדי לעצור את הדימום, נעשו יותר ויותר הקלות במילואים, ומיספר ימי המילואים שניתן לקרוא אליהם את האזרחים הלך ופחת. האמנם היתה לכך הצדקה? האם היתה הצדקה לקיצור השירות הסדיר? אני ממש בספק.
עובדה, בשמחת תורה לא היה כוח משמעותי לאורך הגבול כדי לעצור את הפולשים. והטענה שהסיבה לכך היא שהעבירו אותם ליו"ש הופרכה. צריך צבא גדול יותר. לא צבא קטן וחכם, אלא צבא גדול, חזק וחכם.
האם אנו זוכרים שרק חודש לפני רעידת האדמה, נערך בגימנסיה הרצליה כנס של מאות תלמידים שהצהירו שלא יתגייסו לצה"ל. כבר לפני שנים המנהל, זאב דגני, אסר על כניסת קציני צה"ל לבית הספר לשיחות הכנה לצה"ל עם התלמידים, כי הוא נגד "חינוך מיליטריסטי". החינוך שהוא העניק לתלמידיו, בגיבוי ראש העיר, הוביל לתופעת הסירוב להתגייס. מי שהיה זקוק לכך, קיבל בשמחת תורה תזכורת, שלא במיליטריזם עסקינן, אלא במאבק על הקיום. הסירוב להתגייס, הגם שהוא מנומק בהצדקות אידיאולוגיות, מבטא בעיקר ניוון מוסרי וערכי.
גיוס לשירות משמעותי ככל הניתן, ובראש ובראשונה שירות קרבי, צריך להיות מטרה מרכזית של מערכת החינוך.
האם אנו זוכרים שבפתח מושב החורף של הכנסת, שנפתח שבוע לאחר פרוץ המלחמה, הנושא המרכזי על סדר יומה אמור היה להיות חוקי ההשתמטות, שנועדו לעגן בחוק באופן סופי ומוחלט, את מארת ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל מהגנה על המולדת והעריקה הקולקטיבית ממלחמת מצווה? אחד החוקים נועד לחייב את המדינה לשלם למשתמט מענק השתמטות השווה בגודלו למענק השחרור הניתן לחיילי צה"ל. האם אנו זוכרים שגולדקנופף וחבר מרעיו הודיעו שיפרשו מהממשלה אם חקיקת ההשתמטות לא תתקבל, וכך סחטו את קבלתה?
אחת התופעות היפות במלחמה, היא ההירתמות של חרדים רבים מאוד להתנדבות בתחומים הקשורים למאמץ המלחמתי והדבר היפה במיוחד בתופעה הזו, הוא הריצה של אלפי צעירים חרדים לבקש לשרת בצה"ל. זוהי שעת רצון שאסור לנו להחמיץ אותה. יש למהר ולגייס את הצעירים הללו ולמצוא להם את התפקידים המתאימים שבהם יתרמו למאמץ המלחמתי. הלוואי שהרוח הזו תתפשט ותרפא את החברה החרדית ממחלת ההשתמטות.
הלוואי שהנוער החרדי, אותם תינוקות שנשבו ומיום לידתם שטפו את מוחם בתורת ההשתמטות יפנו עורף לרבני ההשתמטות, יבעטו בעסקני ההשתמטות, יבחרו בתורת ישראל, המחייבת את כולם לצאת למלחמת מצווה, "אפילו כלה מחופתה," וימאסו בתורת ההשתמטות.
קואליציית "על מלא" שהעניקה למפלגות המשתמטים את התואר, שהן האחרונות שראויות לו, המחנה ה..."לאומי", נהגה בציניות שאין כדוגמתה, כאשר למען הישרדות הממשלה עמדה לתת ידה לחוקי ההשתמטות. כעת יש לנהוג אחרת לגמרי. אולי אי אפשר ביום אחד לשנות מן הקצה אל הקצה את הרקב שפשה בחברה החרדית במשך 75 שנות השתמטות, אך לבטח יש לשנות את כיוון הספינה, להסיר מסדר היום את החוקים הנואלים הללו ולפעול לכיוון ההפוך, פעולה יזומה להשתתפות הנוער החרדי, בשלב ראשון הבנים, בשירות לאומי, ומתוכם רבים ככל הניתן בשירות צבאי משמעותי.
האם אנו זוכרים שבחודשים שקדמו למלחמה עסקנו בשאלות של סרבנות, הפסקת התנדבות, אמירות על הפרת חוזה ועל "לשרת את הממלכה ולא את המלך"?
יש לזכור, שאותם אנשים שייכים למיעוט הקטן שכן הולך למילואים ורבים מהם אף התנדבו להמשך שירות מילואים מעבר לגיל הפטור. כלומר מדובר באנשים הראויים להערכה והוקרה. יתר על כן, ברגע שפרצה המלחמה הם היו בין הראשונים שקפצו אל תוך התופת ובין הראשונים שהתגייסו להשיב מלחמה שערה. על כל אלה הם ראויים למלוא ההערכה ולהצדעת האומה כולה.
אבל השיח שהם הובילו בחודשים שלפני המלחמה היה שיח נורא של סרבנות. חוששני, שאילו נתניהו היה נוהג בניגוד לטבעו ועושה את הדבר הנכון – מתקפת נגד מקדימה למיגור חמאס, הם היו מציגים זאת כמלחמת ברירה למען שיקולי משפטו של נתניהו, מסבירים שהם לא מוכנים להילחם בשביל המלך וכו'.
כאומה במלחמה, עלינו להתייחס אל ביטחון המדינה כאל קדושה. יש להשאיר את צה"ל ואת השירות בצה"ל, בסדיר, במילואים ובהתנדבות, מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. שום סיבה שבעולם אינה מצדיקה איום בסרבנות. איום כזה הוא בלתי לגיטימי. כשירותו של צה"ל היא ערך קדוש, ופגיעה בה ואף התהדרות בכך שהכשירות נפגעה, היא בלתי לגיטימית. השירות בצה"ל הוא קודש הקודשים ושום מחלוקת פוליטית, חריפה ככל שתהיה, אינה מצדיקה פגיעה בו.
וגם הממשלה אשמה בפגיעה בביטחון בהתנהלותה. לא אתייחס כאן לאחריותה בעצם המהפכה המשטרית שפילגה את העם והביאה אותנו למציאות הקשה והנוראית בתקופה שקדמה למלחמה. גם אם הממשלה מאמינה במהפכה וחושבת שהיא מוצדקת – אין לה זכות לנהוג באדישות כאשר היא רואה שהמדיניות מובילה לפגיעה בביטחון ובכשירות צה"ל. כאשר ראש הממשלה סירב להפצרותיו של שר הביטחון לכנס את הקבינט לדיון בסכנות הביטחוניות כתוצאה מהמהפכה הוא פגע בביטחון. הוא פגע בביטחון כאשר בתגובה לאמירת האמת בפי שר הביטחון שהזהיר מפני הסכנה הוא פיטר אותו. הוא פגע בביטחון כאשר סירב להיפגש עם הרמטכ"ל, שרצה להתריע בפניו על הסכנה שכרוכה בקבלת חוק מגה-שחיתות לביטול עילת הסבירות. ופגעו בביטחון כמעט כל חברי קואליציית ה-64 שסירבו להיפגש עם הקצינים הבכירים שרצו להתריע בפניהם על השלכות הצבעתם. היתה זו התנהגות מופקרת וחסרת אחריות לאומית של הממשלה.
האם אנו זוכרים שעד פרוץ המלחמה ניטש עדין ויכוח על השירות הקרבי של הבנות בצה"ל והיו מי שלעגו ללוחמות, כינו אותם בשמות גנאי מכוערים, הציגו את שאיפתן ליטול חלק בהגנה על המולדת כעל "טירלול פרוגרסיבי" ואף אמרו שזו פגיעה בכשירות צה"ל? הוויכוח הזה הסתיים בדרך הקשה, כאשר נוכחנו כולנו בעוצמתן של הלוחמות, שהסתערו על האוייב, נלחמו בעוז רוח, חתרו למגע, גילו נחישות, דבקות במשימה, מקצועיות וגבורה עילאית, בדיוק כמו הלוחמים. הוויכוח הזה הסתיים. מעתה, נראה רק בחיוב ובהערכה את רצונן של בנות לתרום ולהגן על המדינה, והשיקול בהתקבלות חיילת לכל יחידה קרבית, יהיה אך ורק התאמתה, על פי אותם קריטריונים של החיילים, ללא כל קשר למיגדר. הוויכוח הזה הסתיים, ונותר לנו רק לראות אם אלה שהטילו דופי בלוחמות, ינהגו ביושרה וכבוד ויתנצלו על דברי הבלע.
אנו אומה במלחמה ועובדה זו לא תשתנה בקדנציה שלנו. זה מחייב אותנו להתאים את עצמנו למשמעות הזאת. זה מחייב אותנו לראות באחדות הלאומית ערך שאסור לפגוע בו ולכן אנו מחויבים להמיר את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. המלחמה הזכירה לנו את ברית הגורל בינינו. כעת עלינו לייצר ולטפח את ברית הייעוד שלנו. ובראש ובראשונה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו הציונית.
2. צרור הערות 8.11.23
* חזית שנייה – כאשר ערפאת שלט בשטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה, הן יו"ש והן עזה היו קני טרור, שזרעו מוות ופחד ברחובותינו, בפיגועי התאבדות.
מבצע "חומת מגן" והחזרת חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ בשטחי הרש"פ ביו"ש הורידו ברמה דרמטית את הטרור ואת יכולות הטרור. ברצועת עזה לא היתה "חומת מגן" ולא החזרנו את חופש הפעולה. וכך צמחה לה המפלצת שפגעה בנו בשבת השחורה. המבצע תוכנן גם לעזה, אך בוטל ברגע האחרון. אולי הממשלה נרתעה מפני פתיחת חזית שנייה. אילו פתחה חזית שנייה, המצב ברצועת עזה היה כמו המצב ברש"פ. לא חגיגה, אבל מציאות שאפשר לחיות עימה.
את הלקח הזה יש ללמוד וליישם במלחמה הנוכחית. הרתיעה מפני חזית שנייה מובנת, אך אם המלחמה תסתיים בלי למוטט גם את חיזבאללה, זו עלולה להיות בכייה לדורות. הם תוקפים אותנו מדי יום, פעמים רבות ביום, כבר חודש ימים, ומתקפה למיטוט חיזבאללה אפילו לא תהיה מתקפת נגד מקדימה, אלא מכה למי שתקף אותנו.
לא אכנס לשאלות טקטיות, האם נכון היה להפתיע ולהתחיל קודם עם חיזבאללה ואח"כ לעבור לעזה, האם לתקוף עכשיו או מאוחר יותר. אבל אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי להשמיד את האיום מלבנון. אם פינינו את היישובים (בעיניי זו היתה טעות), לפחות שיוכלו לחזור למציאות של חיים בטוחים.
המלחמה הזאת חייבת להסתיים כאשר ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל איתנה ובטוחה.
* הפסקת אש – הפסקת אש = המשך קיומה של המפלצת החמאסית = המשך ירי הרקטות על אזרחי ישראל = ניצחון חמאס = מתקפת 7 באוקטובר הבאה.
כל אלה שמטיפים לנו להפסיק את האש, תומכים, במודע או שלא במודע, בטבח שמחת תורה ובטבח הבא.
הפסקת אש – רק לאחר חיסול חמאס. הפוגה הומניטרית – רק תמורת החטופים.
* מכורים לשנאה – בימים האחרונים עבדו אתנו בקטיף הקיווי במטע אורטל קבוצה של מתנדבים דרך אחים למשק[?], קבוצה של מתנדבים דרך השומר החדש וקבוצה של תלמידי ישיבת הגולן. כולם באו לאותה מטרה ומתוך אותה מוטיבציה.
האוייב שרצח בנו לא הפריד בינינו. בנינו ובנותינו שלוחמים באוייב הם מכל המגזרים. כך גם, לדאבוננו, הנופלים בקרב. וכך גם המתנדבים בכל התחומים. ויש מי שמכורים לשנאה, וגם בזמן מלחמה זה מה שמעסיק אותם. וחשוב שנבודד אותם ונרחיק אותם לשולי השוליים.
* הפרוטוקולים של זקני החקלאות – נבל מנוול העלה פוסט הסתה נגד הקיבוצים והמושבים שמנצלים את המלחמה כדי לסחוט את סמוטריץ', והם והילדים והנכדים שלהם מסודרים לדורות "לא כמוכם", וכרגיל שלל הקונספירציות מהפרוטוקולים של זקני החקלאות.
והבעייה היא שהוא קיבל הרבה לייקים ותגובות תמיכה, כשהמגיבים רק מחממים זה את זה. אחד מהם הזכיר שבארי הוא אחד הקיבוצים העשירים בארץ אבל עכשיו אנחנו נממן את השיקום שלו והוא ימשיך לשבת על הקופה השמנה והעסיסית שלו.
החלאות הללו הם המשת"פים של חמאס, שממשיכים את פועלו לחורבן ההתיישבות הציונית.
ארורה הרחם שהמליטה את היצורים הבזויים הללו.
נכנסתי לגלוש בדף הפייסבוק של המנוול. קראתי שם ביטויי שמחה על כך שנחטפו הקיבוצניקים כי הם "זהבה גלאוניות ומוסי רזים," וקריאה בגוף שני לנתניהו: תביא את הראש של סינוואר, הנייה וראשי קפלן ותמשיך לשלוט."
כנראה שזה סוג האנשים שימשיכו לתמוך בו גם אחרי המחדל.
* מה חטאנו? – עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שהכנופייה הכהניסטית הארורה שותפה לממשלה? מה עוד צריך לקרות כדי שהבן גבירים יחטפו בעיטה בתחת ויעופו מהממשלה? הח"כהניסטית נערת הזוועות סון-הרמלך, שבעיניה מי שנהג כמו החמאסניקים ושרף משפחה ותינוק הוא "צדיק", עולה להשתטח על קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ראש הכנופייה מנסה לגרור את ערביי ישראל למהדורה חוזרת של "שומר החומות". ועכשיו הכהניסט הכלומניק הזה מציע ("לא שולל את הרעיון...") להטיל על עזה פצצת אטום, ולא אכפת לו שגם החטופים ייהרגו, העיקר שימותו מיליוני ערבים.
כנופייה מטורפת ונתעבת, שחלומה הוא חמאסיזציה של מדינת ישראל. השתתפות הכנופייה בממשלת ישראל היא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי.
* שלושה ימים! – חלפו כבר שלושה ימים (!!!) מאז שהשר הכהניסט, עמיחי אליהו, הציע להטיל פצצת אטום על עזה ונתניהו עוד לא הדיח אותו וסגר את משרדו המיותר. במקום לפטר אותו, נתניהו "הישעה" אותו מישיבות הממשלה "עד הודעה חדשה", שהגיעה בהצבעה טלפונית שעות אחדות לאחר מכן.
למה הוא מפחד לפטר אותו? כי הוא מפחד שהכנופייה הכהניסטית כולה תפרוש והוא יאבד את השישים וארבעה. כהרגלו, הוא מעדיף את ההישרדות הפוליטית שלו על טובת המדינה.
אם הכנופייה הכהניסטית תפרוש – יהיה זה רווח כפול ומכופל לעם ישראל. במהלך המלחמה נתניהו לא זקוק לכנופייה כי המחנה הממלכתי שותף בממשלה. יום אחרי המלחמה בכל מקרה הוא יילך הביתה.
אך אין הוא מסוגל לפעול כמנהיג. תמיד הוא נשאר ביבי.
* מאותגר שכלית – בן גביר עצמו לא היה אומר בגלוי, בקולו, בהקלטה, שצריך להטיל פצצת אטום על עזה (או "שגם זו אפשרות"). אבל עמיחי אליהו אינו רק רשע וכהניסט, אלא גם מטומטם. או אם להיות פוליטיקלי קורקט – מאותגר שכלית.
* יחי ההבדל – שני פוליטיקאים עלובי נפש, תחתית החבית, יצאו באמירות נואלות ונפסדות. השר (!) הכהניסט אליהו על פצצת האטום וח"כ אימאן חטיב-יאסין מרע"מ, הכחישה את רצח התינוקות ומעשי האונס של חמאס. ההבדל הוא בתגובת מפלגותיהם. הכנופייה הכהניסטית גיבתה את אליהו ומרחה את הדברים. רע"ם הוקיעה את חטיב-יאסין וקראה לה להתפטר. אילו החוק היה מאפשר זאת, הם היו מפטרים אותה. יחי ההבדל!
* עם מי החוזה – כל אחד מאלה שאיימו ב"הפסקת התנדבות" לא היה מעלה על דעתו לעשות כן, אילו העלה על דעתו מה צופן העתיד הקרוב. הרי כל אחד מהם היה שמח להחזיר את הגלגל אחורה ולמחוק את חרפת הסרבנות / איום בסרבנות / הפסקת התנדבות.
אבל אני רק שאלה. היום ברור שמה שהיה נחוץ הוא מתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס. אם נתניהו היה מחליט על פעולה כזאת (זה כמובן לא היה קורה, כי צעד כזה מנוגד לטבעו), לא הייתם אומרים שזאת מלחמה "למען המלך", ואתם מוכנים להילחם רק "למען הממלכה"? הסרבנות התנהגה בהפקרות, כאילו זה "צבא הוד מלכותו" ולא צבא ההגנה לישראל. כאילו החוזה שלהם הוא עם נתניהו וכיוון שהוא הפר אותו החוזה בטל ומבוטל. אין ספור פעמים כתבתי, בתקופת הפולמוס על הסרבנות, שהחוזה של המילואימניק אינו עם ראש הממשלה, אלא איתי ועם משפחתי ועם משפחות העוטף ועם כל אזרחי ישראל. ויש מימוש מופתי יותר של החוזה הזה מאשר מתקפת נגד מקדימה, שהיתה מצילה את תושבי העוטף? עם יד על הלב – נכון שבמתקפת נגד מקדימה הייתם מאשימים שזו מלחמת ברירה שנועדה לחלץ את נתניהו מהמשפט?
בשיח הפוזיציה, שלמרבה הצער גם אחרי המכה שספגנו הוא עדיין שליט בשיח הציבורי, אמירה כמו זו שכתבתי, נתפסת כניסיון לכסת"ח את נתניהו, להסיט ממנו את האש ולהסיר ממנו את האחריות.
שיח הפוזיציה זר לי. ואין שום קשר בין הדברים. אין ספק שנתניהו הוא האחראי מיספר 1 למחדל הנורא, ולא רק כיוון שהוא התרחש "במשמרת שלו", אלא כיוון שבמשך עשור וחצי הוא עמד בראש המשמרת והוא עיצב את תפיסת הביטחון שקרסה. הוא נבחר על סמך הבטחות "למוטט את חמאס", ושב ונבחר על סמך הכרזה שרק הוא "חזק מול חמאס" ושוב נבחר כי סיפר שבתקופות הכהונה שלו היו הכי פחות ישראלים הרוגים, ושוב נבחר כי הוא "מר ביטחון". סר הביטחון במר ביטחון, שהביטחון שהבטיח התגלה כמקסם שווא. הוא אחראי גם כיוון שבאשמתו החברה הישראלית נתפסה במתקפת הטרור במצב המפולג והשסוע בתולדותיה, בשל הפלגנות והסכסכנות שלו כראש הממשלה וכראש האופוזיציה לממשלת השינוי, ובעיקר בשל המהפכה המשטרית שממשלתו ניסה להשליט ופילגה את העם, ועל כך שהוא דבק בה גם כאשר היה ברור לאן היא לוקחת את החברה הישראלית. וכיוון שהוא דחה את דרישתו של גלנט לכנס את הקבינט לדון בהשלכות הביטחוניות של המהפכה המשטרית וכאשר גלנט אמר את האמת והתריע בפני הציבור על הסכנות הוא פיטר אותו, וכאשר הרמטכ"ל ביקש להיפגש איתו לפני ההצבעה על חוק מגה-שחיתות הוא סירב לפגישה וכיוון שהוא הצהיר ביהירות פושעת שאפשר לוותר על כמה טייסות אבל לא על הממשלה. ועוד על איזו ממשלה. הממשלה העלובה בתולדות ישראל, כפי שאנו נוכחים מתת-התפקוד שלה בכל התחומים ומההרכב ההזוי שלה.
אבל אחריותו של נתניהו אינה מבטלת את האחריות של מי שניסו לכבות את האש באמצעות דלק והעמיקו מצידם את הקרע בעם ובעיקר ממי שפגעו בביטחון המדינה, באמצעות הסרבנות.
על אף ביקורתי החריפה על המאיימים בסרבנות, אני מעריך ומוקיר אותם מאוד, כיוון שהם שייכים למיעוט הקטן שעושה מילואים, כאשר הרוב הגדול אינו עושה, ורבים מהם ממשיכים להתנדב מעבר לגיל הפטור ועושים עשרות ימי מילואים בשנה. ובוודאי שאני מצדיע להם על כך שהיו בין הראשונים להשליך עצמם אל תוך התופת בשמחת תורה, ורבים מהם מחרפים את נפשם היום בקרבות בעזה, בהיערכות בגבול לבנון ובהפצצות חיל האוויר. ואלה שאינם משרתים במילואים, מתנדבים בהמוניהם למאמץ המלחמתי האזרחי. ועם זאת, הם טעו טעות חמורה וחשוב לא לטאטא אותה.
בתקופת המחלוקת על הסרבנות אמרתי, שהנורמה שהם יצרו היא נזק לדורות כי כל ממשלה בעתיד תתקל בסרבנות מצד מתנגדיה, אחרי התקדים והלגיטימציה הציבורית שקיבל ואף ממשלה לא תוכל לקבל החלטות ולהוביל תהליכים. אלא אם כן, אמרתי, נלמד בדרך הקשה, במלחמה קשה ואיומה, שהסרבנות הרת אסון. התמזל מזלנו שהמתקפה היתה לפני חודש ולא בעוד חצי שנה, כאשר הטייסים היו מאבדים את הכשירות וכשירות צה"ל הייתה נפגעת.
יש היום ניסיון לדה-לגיטימציה לביקורת על הסרבנות. אני חושב שבעקבות לקח שמחת-תורה יש ליצור דה-לגיטימציה מוחלטת לכל גילוי של סרבנות או של איום בסרבנות. יש להוציא סופית ובאופן מוחלט את צה"ל ואת השירות במילואים מהארסנל של הכלים הלגיטימיים במאבקים ציבוריים.
* נאה מקיים – בתקופת הפולמוס על הסרבנות, ניסיתי ליזום מיזם של התנדבות למילואים, של ותיקים בעלי פטור ממילואים. פניתי למיספר גורמים בניסיון לקדם את הרעיון. היה מי שלקח על עצמו לדחוף זאת, ואיני יודע אם הוא החל לקרום עור וגידים.
קיוויתי שמעשה זה, יהווה משקל נגד ציבורי לתופעת הסרבנות. ובאופן אישי, כמי שהירבה לכתוב נגד הסרבנות, ראיתי לנכון לתת דוגמה אישית, כמי שאינו רק נאה דורש אלא נאה מקיים. ורציתי, למרות השנים הרבות מאז שסיימתי את ההתנדבות למילואים, לחזור לשבועות אחדים לשירות באבט"ש או במחסום.
ואז פרצה המלחמה. ושלא בטובתנו, שוב כל העם צבא. וגם אני עליתי על מדים והצטרפתי לכיתת הכוננות של אורטל, שהיא כבר כמעט מחלקה.
* סתימת פיות – ח"כ מיקי לוי, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, נהג כדיקטטור כאשר סילק מדיון נציגים של פורום קהלת והאשים אותם באסון של 7 באוקטובר.
הכנסת אמורה להיות מבצר הדמוקרטיה וחופש הביטוי. חופש הביטוי אינו מוחלט. אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת שאין בה מקום לתומכי חמאס או לכהניסטים. אבל פורום קהלת מייצג עמדות לגיטימיות בכל הנושאים שהוא עוסק בהם. זהו פורום אינטלקטואלי שתורם לשיח הציבורי בכך שמעניק עומק ותוקף אינטלקטואלי לדיון בתוכו. הפורום תורם לדמוקרטיה.
הדה-לגיטימציה לפורום, שכללה התקפות אלימות בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית היא חמורה מאוד. וכך גם סילוקם בידי מיקי לוי.
מבחינתי, פורום קהלת הוא יריב אידיאולוגי. עיקר עיסוקו הוא בקידום השקפת העולם הליברטריאנית שאני מתנגד לה בכל ישותי. אבל לאיש אין זכות למנוע מהם לקדם את דרכם. דיון חופשי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ולוז הפרלמנטריזם.
העובדה שמפגן סתימת הפיות הזה נעשה בזמן מלחמה חמור שבעתיים. זו תקופה שבה עלינו לאחד את הכוחות ולחזק את הלכידות ולא לעורר מדנים ולשלהב את הרוחות. ואגב, הנושא שלשמו באו הנציגים לישיבה, היה הצגת נתונים מחקריים על מלאי מזון החירום בישראל. אלו נתונים שחשוב מאוד שהוועדה לביקורת המדינה תשמע, כדי למלא את תפקידה, ומיקי לוי חיבל בעבודתה כאשר סילק אותם.
האשמתם באירועי 7 באוקטובר מצדיקה תביעת דיבה הגונה. אה, יש לו חסינות.
* נאורות 2023 – ארגוני זכויות האדם*.
* לא כולל יהודים.
* מכחיש השואה ותומך בטבח – אנטישמיות והכחשת שואה הם תאומים סיאמיים. מה הפלא שגדול המטיפים האנטישמים אחרי השואה, רוג'ר ווטרס, מכחיש את הטבח? כפי שמכחישי השואה הם תומכי הנאצים, כך רוג'ר ווטרס תומך בטבח, בעריפת הראשים, באונס ובחטיפת תינוקות וקשישים.
* נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין" – עהד תמימי, הנערה שסטרה לקצין צה"ל לפני חמש שנים, היא נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין". היא גיבורת התרבות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בעולם ובארץ.
גדעון לוי: "גיבורה... מותר גם לקוות, שפוטנציאל המסוכנות שלך לא התפוגג בחודשי המאסר הארוכים, מאז החורף. שאת עדיין מסוכנת לכיבוש, שלא תפסיקי להתנגד בדרכך... אני יודע שאין סיכוי שכך יקרה. רוחך לא תיפול... ההתנגדות הטבעית והצודקת לכיבוש, שפלש לחצר ביתכן. את הכית חייל חמוש וממוגן בידייך החשופות, ככל שנערה בת 16 יכולה להכות חייל חמוש וממוגן בידיה... את עשית את מה שכל אדם אמיץ שחי תחת הכיבוש היה עושה – סטרת לו. מגיע לכיבוש יותר מכך... הגדה זקוקה לעהד. ההתנגדות זקוקה לעהד. לא שיש בכוחה של נערה אחת לשנות, אבל הדור של עהד צריך להיות דור ההתנגדות הבא... בידיה החשופות ובהופעתה המרשימה עהד היא התקווה לעתיד, ההשראה לאחרים... עכשיו יש להגיד לעהד: היה כדאי. המשיכי. המשיכי להתנגד לכיבוש... המשיכי גם לסטור לו, אם שוב יפלוש לחצר ביתך."
איימן עודה: "ביקרתי היום את עהד תמימי ששוחררה אתמול. הכלא לא שבר את רוחה... נחושה מתמיד היא תמשיך להיאבק למען שחרור עמה."
דב חנין: "היום אחרי שמונה חודשי מאסר השתחררה עהד תמימי מהכלא... ניסיונות ההשתקה וההפחדה לא יעבדו. הממשלה צריכה להבין שכליאת אנשים לא תעלים את הכיבוש. היא רק תחזק את המאבק בו."
עמירה הס: "הגבורה והאומץ של תמימי צריכה לשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלסטינים."
עמוס שוקן: "גיבורה שאינה מוכנה להיכנע."
אבו מאזן: "את מודל לחיקוי של התנגדות אזרחית. את ההוכחה לכך שהעם הפלסטיני יעמוד איתן על הזכויות שלו, לא משנה מה יהיה המחיר."
אורי אבנרי: " ברגע שראיתי את הסצנה של עהד אל-תמימי סוטרת על לחיו של קצין צה"ל, ידעתי שקרה דבר חשוב... לעם הפלסטיני יש עכשיו גיבורה לאומית. לנוער הפלסטיני יש עכשיו מודל לחיקוי... ז'אן ד'ארק הפלסטינית. סמל לאומי."
ב-7 באוקטובר, "הדור של עהד", שגדעון לוי ייחל שיהיה דור ההתנגדות הבא, עשה את שלו. הבטחתה של עמירה הס שהגבורה והאומץ של תמימי תשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלשתינאים התמלאה.
וכך כתבה עהד תמימי, גיבורת השמאל הרדיקלי, לאחר הטבח: "נשחט אתכם, ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגולת שלכם."
עהד תמימי הועלתה על נס כמופת של "התנגדות בלתי אלימה". בשמחת תורה, כאשר ראינו מה עושים פלשתינאים כשהם "משחררים" פיסה של "פלשתין", נוכחנו מהי התנגדות פלשתינאית בלתי אלימה, ברוח כתביה של עהד תמימי, נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין".
* הפרוגרסיבים – השמאל הרדיקלי בארה"ב ואירופה, התומך בחמאס, מגדיר את עצמו "פרוגרסיבי", כלומר מתקדם. מה כל כך "מתקדם" בתמיכה בפונדמנטליזם דתי קנאי שרוצה להחזיר אותנו אלף שנים אחורה ומתנהג בברבריות רצחנית המוחקת כל קידמה אנושית? מה כל כך "מתקדם" בעריפת ראשי ילדים ותינוקות, ברצח הורים לעיני ילדם וחטיפתו, בחטיפת תינוקות וקשישים?
פרוגרסיבים עאלק.
* נחיתות יהודית – ביטוי מאוס, שהפוסט ציונות הצליחה להחדיר לשיח הישראלי, הוא "עליונות יהודית". כל מה שמריח ציונות מגונה כ"עליונות יהודית". הביטוי הזה הגיע אלינו מהחוגים ה"פרוגרסיביים" בארה"ב. את פרצופם האמיתי של החוגים הללו גילינו בחודש האחרון, עם תמיכתם בארגון הטרור הנאצי הברברי חמאס.
הדיבור על "עליונות יהודית", מסתיר כמיהה לנחיתות יהודית. לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, כלומר שלעם היהודי לא תהיה מדינה ריבונית משלו. מי שמשתמש בביטוי הזה, משתף פעולה עם שוחרי הנחיתות היהודית.
* לא התפכח – למחרת טבח שמחת תורה, גדעון לוי פרסם, כדרכו, פשקוויל תמיכה באוייב ובו האשים, כמובן, רק את ישראל. אולם ימים אחדים לאחר מכן הוא נסע לבארי, הסתובב שם שעות, שוחח עם ניצולים, ופרסם כתבה ברוח אחרת לגמרי. אמנם לא היה זה מאמר פובליציסטי, אבל היה מסר בכתבה. מסר של זעזוע עמוק מהמעשים הנוראים, מסר של סולידריות עם הנרצחים, מסר של אמפתיה למשפחות השכולות. הוא אפילו גנב ממני רעיון, שהתרוצץ בראשי, והשתמש בביטוי "בקיבוץ ההריגה" על משקל "בעיר ההריגה" של ביאליק אחרי הפוגרום בקישינב (שאגב, היה אפס קצהו של הפוגרום הנורא בנגב המערבי). והחשוב מכול – הכתבה היתה בלי שום "אבל", "מצד שני", "לא בחלל ריק" ובלי אקיבוש, אמצור וכד'. הגבתי בטוקבק קצר: "האם התפכחת?"
את התשובה קיבלתי בכל המאמרים שהוא כתב מאז. לא. באל"ף רבתי. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט וגדעון לוי נשאר גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי הארסי. אז נכון, בכל פשקוויל יש איזה מס שפתיים של גינוי הטבח בשמחת תורה, אבל הוא מנהל מלחמת קודש נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית ומאשים את ישראל בפשעי מלחמה.
מאמרו האחרון עסק בהרג ילדים בעזה, ומבחינתו צה"ל והמחבלים הנאצים של חמאס לא שונים באמת, כי אלה ואלה הורגים ילדים. "האם יש הבדל בין ילדים לילדים? האם תמונות של ילדים הרוגים בג'באליה אמורות לזעזע אותנו פחות מתמונות של ילדים הרוגים בבארי?" כל המאמר הוא תיאור הזוועות של ישראל בעזה ואח"כ בכיינות על כך שישראל עוצרת מי שמעז להזדעזע מהרג הילדים בעזה.
הוא שואל מה ההבדל בין הרג הילדים בבארי להרג הילדים בעזה, ואני דווקא אשיב מה המשותף. באלה ובאלה אשם חמאס. חמאס אשם ברצח ברברי של ילדים ותינוקות יהודים ועריפת ראשיהם. חמאס אשם בהפיכת ילדים פלשתינאים למגן אנושי ובגרימת מותם בדרך זו. מי שעשו את הטבח הנורא בשמחת תורה, אחראים לכל תוצאה שתהיה. הם ורק הם. אבל כאן מדובר על מעבר לכך – פשע המלחמה של הפיכת ילדים למגינים אנושיים, אינה רק אחריות לתוצאות הטבח, אלא אשמה מלאה. הם הופכים אזרחים, נשים וילדים למגינים אנושיים. הם הופכים חולים בבתי חולים למגינים אנושיים. ישראל עושה הכול כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. כבר חודש היא קוראת לאזרחים לעזוב את צפון רצועת עזה. חמאס אינו מאפשר זאת. חמאס יורה במי שרוצים לנוס. ישראל פתחה מסדרון הומניטרי לאפשר בריחה – חמאס טיווח את הבורחים בפצמ"רים. אז ישראל אשמה?
מה גדעון לוי מציע? שישראל לא תילחם בחמאס? שישראל תאפשר להם להמשיך לפגוע בנו, להמטיר עלינו אלפי רקטות ובהזדמנות עתידית לחזור על טבח שמחת תורה?
זה לא יקרה. ישראל תילחם בחמאס, תשמיד אותו, תעשה כל שביכולתה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אך אם חמאס ימשיך להסתתר מאחוריהם, ישראל לא תנהג בטמטום, ותחסל אותו, גם אם המחיר האגבי יהיה כבד. וכל האשמה על כך – של חמאס.
* אלימות "המתנחלים" – פשעי השנאה הנואלים של פעילי ימין רדיקלי נגד ערבים, בחסות המלחמה, ממונפים באופן ציני להסתה נגד המתיישבים ביו"ש, תחת הכותרת "אלימות המתנחלים". להגיד אלימות "המתנחלים" זה כמו להגיד אלימות "היהודים". זו עלילה שפלה על חצי מיליון ישראלים, אזרחים טובים, שרבים מהם נלחמים בסדיר ובמילואים, לא מעטים נהרגו, רבים מהם מתנדבים בכל סוגי ההתנדבות. את אותם בני עוולה שמתנכלים לערבים יש להוקיע. יש לנקוט כלפיהם יד קשה. הם נבלים מנוולים. חרפה לאומית שהמנהיג שלהם הוא שר בממשלה וחבר קבינט. אבל האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? ואם כבר להכליל ולהאשים לשווא ציבור גדול, למה "המתנחלים" ולא "הישראלים"? כי זה "הם" ולא אנחנו? או שבהזדמנות חגיגית זאת נסית נגד ציבור המתנחלים, כדי להרבות אהבת ישראל ואחדות ישראל?
* חוק העדה הדרוזית – גל פופוליסטי עכור רוכב על תחושת הסולידריות ושותפות הגורל בינינו לבין הדרוזים, בעקבות גבורת הלוחמים הדרוזים ונפילתם של חיילים וקצינים דרוזים, כדי להניף יד גסה על חוק הלאום ולבטלו או לשנות אותו. כיוון שאין בחוק שמץ של פגיעה בזכויותיהם של הדרוזים, גם לא של הערבים, ביטול החוק לא ישנה דבר וחצי דבר במצבם של הדרוזים. הוא רק יכרסם באופייה, צביונה וזהותה של המדינה.
אני מציע הצעה אחרת. לעגן בחוק את מעמד העדה הדרוזית. חוק שיהיה בו חלק הצהרתי, שיעלה על נס את ברית החיים וברית הדמים בינינו, וחלק מעשי, של מענה לצרכי הדרוזים כולל העדפה מתקנת בתחומים שונים. זאת, בנוסף להצעתי, שאני כותב עליה כבר שנים אחדות, לעגן חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או בחוק יסוד נפרד, את שוויון הזכויות האזרחי. לא תהיה כל סתירה בין חוק כזה לחוק הלאום. גם לא יכולה להיות סתירה, כי חוק הלאום כלל אינו עוסק בשאלת האזרחות וזכויות הפרט.
* מאריות גברו – על קיר הזיכרון בבית הספר "בליך" ר"ג, שבו למדתי, נכתב בגדול "מנשרים קלו, מאריות גברו" ומתחת לכתובת – הפנים והשמות; בוגרי ביה"ס שנפלו במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.
כשסיימנו את הלימודים, המקל במרוץ השליחים של ההגנה על המולדת עבר לידינו. כעבור שנה פרצה מלחמת שלום הגליל. תמונות של בני המחזור שלנו נוספו לקיר הזיכרון. ומאז נוספו פנים ושמות שנפלו בשהייה בלבנון, באינתיפאדות, במלחמת לבנון השנייה, במבצעים ברצועת עזה.
דור עבר ודור חלף. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", נהרגו שבעה בוגרים של "בליך".
יהי זכרם ברוך!
* חזי שגב – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו מדום לב של חזי שגב. חזי, תושב ראש פינה, שאותו אני מכיר מעל עשרים שנה, שכל את בנו נמרוד במלחמת לבנון השנייה. הוא הקים לזכרו את רשת "קפה נמרוד" ואת מצפה נמרוד בראש פינה.
איש יקר. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: שש אחרי המלחמה – "בשש אחרי המלחמה" אומרים הכול, באשר לחזרה לתוכניות, תיאום פגישות ועיסוקים שכעת נדחים וייעשו אחרי המלחמה.
המשפט הזה לקוח מספרו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק "החייל האמיץ שוויק", שנכתב ב-1923, אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחרי מלחמת ששת הימים הוציא המשורר, הסופר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו ספר מצליח, ששמו "שש אחרי המלחמה".
אורי הייטנר
בראיה היסטורית, זו בעיניי עדיין מלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה, כבר למעלה ממאה שנה, מראשית הציונות. מלחמתם של הערבים לסיכול חזרתנו לארצנו, הקמת המדינה היהודית וקיומה. במהלך המלחמה הזו יש מדי פעם הפסקות אש. אך זו אותה המלחמה, וסופה אינו בעתיד הנראה לעין.
משמעות הדבר, היא שאנחנו אומה במלחמה, כתופעת קבע. העובדה שקצת שכחנו זאת, היא חלק ממה שהביא אותנו לשבר הגדול בשמחת תורה.
איני מציע שישראל תהיה ספרטה. ממש לא. אבל אני מצפה שתהיה מגויסת יותר, חלוצית יותר, פחות נהנתנית ומפונקת. אני מצפה לחזרה משיח הזכויות שהשתלט עלינו לשיח של חובות, של מחויבות, של אחריות ואכפתיות. לשיח של "אל תשאל מה המדינה יכולה לתת לך. שאל מה אתה יכול לתת למדינה," כממרתו האלמותית של קנדי, שלא היה נשיא ספרטה, גם לא פרוסיה, אלא ארה"ב, הדמוקרטיה הליברלית.
הכרה בכך שאנו אומה במלחמה, כמצב של קבע, צריכה להשפיע עלינו בכל התחומים. מה המשמעות מבחינה מדינית וביטחונית כתבתי בשלושת מאמריי הקודמים. אבל המשמעות היא בכל תחומי החיים – בחברה, בכלכלה, בחינוך וכו'. למשל, הבנת המשמעות של החקלאות להבטחת ביטחון המזון בישראל, ולכן מדיניות המעודדת את החקלאות, מחזקת אותה ומסייעת לה, ולא פוגעת בה כפי שנהגו הממשלות האחרונות.
אומה במלחמה צריכה לראות בשירות הצבאי – קדוּשָׁה. איך זה ייתכן שאחוז נמוך כל כך מן הישראלים משרתים במילואים? בעבר, שירות המילואים היה מובן מאליו. בשנים האחרונות הלך והתמעט מערך המילואים. איני יודע אם המיספר שנהוג לנקוב בו, שרק 1% משרת, נכון. נראה לי שזו הגזמה. אך אין ספק שהמיספר נמוך. וכדי לעצור את הדימום, נעשו יותר ויותר הקלות במילואים, ומיספר ימי המילואים שניתן לקרוא אליהם את האזרחים הלך ופחת. האמנם היתה לכך הצדקה? האם היתה הצדקה לקיצור השירות הסדיר? אני ממש בספק.
עובדה, בשמחת תורה לא היה כוח משמעותי לאורך הגבול כדי לעצור את הפולשים. והטענה שהסיבה לכך היא שהעבירו אותם ליו"ש הופרכה. צריך צבא גדול יותר. לא צבא קטן וחכם, אלא צבא גדול, חזק וחכם.
האם אנו זוכרים שרק חודש לפני רעידת האדמה, נערך בגימנסיה הרצליה כנס של מאות תלמידים שהצהירו שלא יתגייסו לצה"ל. כבר לפני שנים המנהל, זאב דגני, אסר על כניסת קציני צה"ל לבית הספר לשיחות הכנה לצה"ל עם התלמידים, כי הוא נגד "חינוך מיליטריסטי". החינוך שהוא העניק לתלמידיו, בגיבוי ראש העיר, הוביל לתופעת הסירוב להתגייס. מי שהיה זקוק לכך, קיבל בשמחת תורה תזכורת, שלא במיליטריזם עסקינן, אלא במאבק על הקיום. הסירוב להתגייס, הגם שהוא מנומק בהצדקות אידיאולוגיות, מבטא בעיקר ניוון מוסרי וערכי.
גיוס לשירות משמעותי ככל הניתן, ובראש ובראשונה שירות קרבי, צריך להיות מטרה מרכזית של מערכת החינוך.
האם אנו זוכרים שבפתח מושב החורף של הכנסת, שנפתח שבוע לאחר פרוץ המלחמה, הנושא המרכזי על סדר יומה אמור היה להיות חוקי ההשתמטות, שנועדו לעגן בחוק באופן סופי ומוחלט, את מארת ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל מהגנה על המולדת והעריקה הקולקטיבית ממלחמת מצווה? אחד החוקים נועד לחייב את המדינה לשלם למשתמט מענק השתמטות השווה בגודלו למענק השחרור הניתן לחיילי צה"ל. האם אנו זוכרים שגולדקנופף וחבר מרעיו הודיעו שיפרשו מהממשלה אם חקיקת ההשתמטות לא תתקבל, וכך סחטו את קבלתה?
אחת התופעות היפות במלחמה, היא ההירתמות של חרדים רבים מאוד להתנדבות בתחומים הקשורים למאמץ המלחמתי והדבר היפה במיוחד בתופעה הזו, הוא הריצה של אלפי צעירים חרדים לבקש לשרת בצה"ל. זוהי שעת רצון שאסור לנו להחמיץ אותה. יש למהר ולגייס את הצעירים הללו ולמצוא להם את התפקידים המתאימים שבהם יתרמו למאמץ המלחמתי. הלוואי שהרוח הזו תתפשט ותרפא את החברה החרדית ממחלת ההשתמטות.
הלוואי שהנוער החרדי, אותם תינוקות שנשבו ומיום לידתם שטפו את מוחם בתורת ההשתמטות יפנו עורף לרבני ההשתמטות, יבעטו בעסקני ההשתמטות, יבחרו בתורת ישראל, המחייבת את כולם לצאת למלחמת מצווה, "אפילו כלה מחופתה," וימאסו בתורת ההשתמטות.
קואליציית "על מלא" שהעניקה למפלגות המשתמטים את התואר, שהן האחרונות שראויות לו, המחנה ה..."לאומי", נהגה בציניות שאין כדוגמתה, כאשר למען הישרדות הממשלה עמדה לתת ידה לחוקי ההשתמטות. כעת יש לנהוג אחרת לגמרי. אולי אי אפשר ביום אחד לשנות מן הקצה אל הקצה את הרקב שפשה בחברה החרדית במשך 75 שנות השתמטות, אך לבטח יש לשנות את כיוון הספינה, להסיר מסדר היום את החוקים הנואלים הללו ולפעול לכיוון ההפוך, פעולה יזומה להשתתפות הנוער החרדי, בשלב ראשון הבנים, בשירות לאומי, ומתוכם רבים ככל הניתן בשירות צבאי משמעותי.
האם אנו זוכרים שבחודשים שקדמו למלחמה עסקנו בשאלות של סרבנות, הפסקת התנדבות, אמירות על הפרת חוזה ועל "לשרת את הממלכה ולא את המלך"?
יש לזכור, שאותם אנשים שייכים למיעוט הקטן שכן הולך למילואים ורבים מהם אף התנדבו להמשך שירות מילואים מעבר לגיל הפטור. כלומר מדובר באנשים הראויים להערכה והוקרה. יתר על כן, ברגע שפרצה המלחמה הם היו בין הראשונים שקפצו אל תוך התופת ובין הראשונים שהתגייסו להשיב מלחמה שערה. על כל אלה הם ראויים למלוא ההערכה ולהצדעת האומה כולה.
אבל השיח שהם הובילו בחודשים שלפני המלחמה היה שיח נורא של סרבנות. חוששני, שאילו נתניהו היה נוהג בניגוד לטבעו ועושה את הדבר הנכון – מתקפת נגד מקדימה למיגור חמאס, הם היו מציגים זאת כמלחמת ברירה למען שיקולי משפטו של נתניהו, מסבירים שהם לא מוכנים להילחם בשביל המלך וכו'.
כאומה במלחמה, עלינו להתייחס אל ביטחון המדינה כאל קדושה. יש להשאיר את צה"ל ואת השירות בצה"ל, בסדיר, במילואים ובהתנדבות, מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. שום סיבה שבעולם אינה מצדיקה איום בסרבנות. איום כזה הוא בלתי לגיטימי. כשירותו של צה"ל היא ערך קדוש, ופגיעה בה ואף התהדרות בכך שהכשירות נפגעה, היא בלתי לגיטימית. השירות בצה"ל הוא קודש הקודשים ושום מחלוקת פוליטית, חריפה ככל שתהיה, אינה מצדיקה פגיעה בו.
וגם הממשלה אשמה בפגיעה בביטחון בהתנהלותה. לא אתייחס כאן לאחריותה בעצם המהפכה המשטרית שפילגה את העם והביאה אותנו למציאות הקשה והנוראית בתקופה שקדמה למלחמה. גם אם הממשלה מאמינה במהפכה וחושבת שהיא מוצדקת – אין לה זכות לנהוג באדישות כאשר היא רואה שהמדיניות מובילה לפגיעה בביטחון ובכשירות צה"ל. כאשר ראש הממשלה סירב להפצרותיו של שר הביטחון לכנס את הקבינט לדיון בסכנות הביטחוניות כתוצאה מהמהפכה הוא פגע בביטחון. הוא פגע בביטחון כאשר בתגובה לאמירת האמת בפי שר הביטחון שהזהיר מפני הסכנה הוא פיטר אותו. הוא פגע בביטחון כאשר סירב להיפגש עם הרמטכ"ל, שרצה להתריע בפניו על הסכנה שכרוכה בקבלת חוק מגה-שחיתות לביטול עילת הסבירות. ופגעו בביטחון כמעט כל חברי קואליציית ה-64 שסירבו להיפגש עם הקצינים הבכירים שרצו להתריע בפניהם על השלכות הצבעתם. היתה זו התנהגות מופקרת וחסרת אחריות לאומית של הממשלה.
האם אנו זוכרים שעד פרוץ המלחמה ניטש עדין ויכוח על השירות הקרבי של הבנות בצה"ל והיו מי שלעגו ללוחמות, כינו אותם בשמות גנאי מכוערים, הציגו את שאיפתן ליטול חלק בהגנה על המולדת כעל "טירלול פרוגרסיבי" ואף אמרו שזו פגיעה בכשירות צה"ל? הוויכוח הזה הסתיים בדרך הקשה, כאשר נוכחנו כולנו בעוצמתן של הלוחמות, שהסתערו על האוייב, נלחמו בעוז רוח, חתרו למגע, גילו נחישות, דבקות במשימה, מקצועיות וגבורה עילאית, בדיוק כמו הלוחמים. הוויכוח הזה הסתיים. מעתה, נראה רק בחיוב ובהערכה את רצונן של בנות לתרום ולהגן על המדינה, והשיקול בהתקבלות חיילת לכל יחידה קרבית, יהיה אך ורק התאמתה, על פי אותם קריטריונים של החיילים, ללא כל קשר למיגדר. הוויכוח הזה הסתיים, ונותר לנו רק לראות אם אלה שהטילו דופי בלוחמות, ינהגו ביושרה וכבוד ויתנצלו על דברי הבלע.
אנו אומה במלחמה ועובדה זו לא תשתנה בקדנציה שלנו. זה מחייב אותנו להתאים את עצמנו למשמעות הזאת. זה מחייב אותנו לראות באחדות הלאומית ערך שאסור לפגוע בו ולכן אנו מחויבים להמיר את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. המלחמה הזכירה לנו את ברית הגורל בינינו. כעת עלינו לייצר ולטפח את ברית הייעוד שלנו. ובראש ובראשונה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו הציונית.
2. צרור הערות 8.11.23
* חזית שנייה – כאשר ערפאת שלט בשטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה, הן יו"ש והן עזה היו קני טרור, שזרעו מוות ופחד ברחובותינו, בפיגועי התאבדות.
מבצע "חומת מגן" והחזרת חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ בשטחי הרש"פ ביו"ש הורידו ברמה דרמטית את הטרור ואת יכולות הטרור. ברצועת עזה לא היתה "חומת מגן" ולא החזרנו את חופש הפעולה. וכך צמחה לה המפלצת שפגעה בנו בשבת השחורה. המבצע תוכנן גם לעזה, אך בוטל ברגע האחרון. אולי הממשלה נרתעה מפני פתיחת חזית שנייה. אילו פתחה חזית שנייה, המצב ברצועת עזה היה כמו המצב ברש"פ. לא חגיגה, אבל מציאות שאפשר לחיות עימה.
את הלקח הזה יש ללמוד וליישם במלחמה הנוכחית. הרתיעה מפני חזית שנייה מובנת, אך אם המלחמה תסתיים בלי למוטט גם את חיזבאללה, זו עלולה להיות בכייה לדורות. הם תוקפים אותנו מדי יום, פעמים רבות ביום, כבר חודש ימים, ומתקפה למיטוט חיזבאללה אפילו לא תהיה מתקפת נגד מקדימה, אלא מכה למי שתקף אותנו.
לא אכנס לשאלות טקטיות, האם נכון היה להפתיע ולהתחיל קודם עם חיזבאללה ואח"כ לעבור לעזה, האם לתקוף עכשיו או מאוחר יותר. אבל אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי להשמיד את האיום מלבנון. אם פינינו את היישובים (בעיניי זו היתה טעות), לפחות שיוכלו לחזור למציאות של חיים בטוחים.
המלחמה הזאת חייבת להסתיים כאשר ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל איתנה ובטוחה.
* הפסקת אש – הפסקת אש = המשך קיומה של המפלצת החמאסית = המשך ירי הרקטות על אזרחי ישראל = ניצחון חמאס = מתקפת 7 באוקטובר הבאה.
כל אלה שמטיפים לנו להפסיק את האש, תומכים, במודע או שלא במודע, בטבח שמחת תורה ובטבח הבא.
הפסקת אש – רק לאחר חיסול חמאס. הפוגה הומניטרית – רק תמורת החטופים.
* מכורים לשנאה – בימים האחרונים עבדו אתנו בקטיף הקיווי במטע אורטל קבוצה של מתנדבים דרך אחים למשק[?], קבוצה של מתנדבים דרך השומר החדש וקבוצה של תלמידי ישיבת הגולן. כולם באו לאותה מטרה ומתוך אותה מוטיבציה.
האוייב שרצח בנו לא הפריד בינינו. בנינו ובנותינו שלוחמים באוייב הם מכל המגזרים. כך גם, לדאבוננו, הנופלים בקרב. וכך גם המתנדבים בכל התחומים. ויש מי שמכורים לשנאה, וגם בזמן מלחמה זה מה שמעסיק אותם. וחשוב שנבודד אותם ונרחיק אותם לשולי השוליים.
* הפרוטוקולים של זקני החקלאות – נבל מנוול העלה פוסט הסתה נגד הקיבוצים והמושבים שמנצלים את המלחמה כדי לסחוט את סמוטריץ', והם והילדים והנכדים שלהם מסודרים לדורות "לא כמוכם", וכרגיל שלל הקונספירציות מהפרוטוקולים של זקני החקלאות.
והבעייה היא שהוא קיבל הרבה לייקים ותגובות תמיכה, כשהמגיבים רק מחממים זה את זה. אחד מהם הזכיר שבארי הוא אחד הקיבוצים העשירים בארץ אבל עכשיו אנחנו נממן את השיקום שלו והוא ימשיך לשבת על הקופה השמנה והעסיסית שלו.
החלאות הללו הם המשת"פים של חמאס, שממשיכים את פועלו לחורבן ההתיישבות הציונית.
ארורה הרחם שהמליטה את היצורים הבזויים הללו.
נכנסתי לגלוש בדף הפייסבוק של המנוול. קראתי שם ביטויי שמחה על כך שנחטפו הקיבוצניקים כי הם "זהבה גלאוניות ומוסי רזים," וקריאה בגוף שני לנתניהו: תביא את הראש של סינוואר, הנייה וראשי קפלן ותמשיך לשלוט."
כנראה שזה סוג האנשים שימשיכו לתמוך בו גם אחרי המחדל.
* מה חטאנו? – עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שהכנופייה הכהניסטית הארורה שותפה לממשלה? מה עוד צריך לקרות כדי שהבן גבירים יחטפו בעיטה בתחת ויעופו מהממשלה? הח"כהניסטית נערת הזוועות סון-הרמלך, שבעיניה מי שנהג כמו החמאסניקים ושרף משפחה ותינוק הוא "צדיק", עולה להשתטח על קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ראש הכנופייה מנסה לגרור את ערביי ישראל למהדורה חוזרת של "שומר החומות". ועכשיו הכהניסט הכלומניק הזה מציע ("לא שולל את הרעיון...") להטיל על עזה פצצת אטום, ולא אכפת לו שגם החטופים ייהרגו, העיקר שימותו מיליוני ערבים.
כנופייה מטורפת ונתעבת, שחלומה הוא חמאסיזציה של מדינת ישראל. השתתפות הכנופייה בממשלת ישראל היא כתם על ההיסטוריה של העם היהודי.
* שלושה ימים! – חלפו כבר שלושה ימים (!!!) מאז שהשר הכהניסט, עמיחי אליהו, הציע להטיל פצצת אטום על עזה ונתניהו עוד לא הדיח אותו וסגר את משרדו המיותר. במקום לפטר אותו, נתניהו "הישעה" אותו מישיבות הממשלה "עד הודעה חדשה", שהגיעה בהצבעה טלפונית שעות אחדות לאחר מכן.
למה הוא מפחד לפטר אותו? כי הוא מפחד שהכנופייה הכהניסטית כולה תפרוש והוא יאבד את השישים וארבעה. כהרגלו, הוא מעדיף את ההישרדות הפוליטית שלו על טובת המדינה.
אם הכנופייה הכהניסטית תפרוש – יהיה זה רווח כפול ומכופל לעם ישראל. במהלך המלחמה נתניהו לא זקוק לכנופייה כי המחנה הממלכתי שותף בממשלה. יום אחרי המלחמה בכל מקרה הוא יילך הביתה.
אך אין הוא מסוגל לפעול כמנהיג. תמיד הוא נשאר ביבי.
* מאותגר שכלית – בן גביר עצמו לא היה אומר בגלוי, בקולו, בהקלטה, שצריך להטיל פצצת אטום על עזה (או "שגם זו אפשרות"). אבל עמיחי אליהו אינו רק רשע וכהניסט, אלא גם מטומטם. או אם להיות פוליטיקלי קורקט – מאותגר שכלית.
* יחי ההבדל – שני פוליטיקאים עלובי נפש, תחתית החבית, יצאו באמירות נואלות ונפסדות. השר (!) הכהניסט אליהו על פצצת האטום וח"כ אימאן חטיב-יאסין מרע"מ, הכחישה את רצח התינוקות ומעשי האונס של חמאס. ההבדל הוא בתגובת מפלגותיהם. הכנופייה הכהניסטית גיבתה את אליהו ומרחה את הדברים. רע"ם הוקיעה את חטיב-יאסין וקראה לה להתפטר. אילו החוק היה מאפשר זאת, הם היו מפטרים אותה. יחי ההבדל!
* עם מי החוזה – כל אחד מאלה שאיימו ב"הפסקת התנדבות" לא היה מעלה על דעתו לעשות כן, אילו העלה על דעתו מה צופן העתיד הקרוב. הרי כל אחד מהם היה שמח להחזיר את הגלגל אחורה ולמחוק את חרפת הסרבנות / איום בסרבנות / הפסקת התנדבות.
אבל אני רק שאלה. היום ברור שמה שהיה נחוץ הוא מתקפת נגד מקדימה למיטוט חמאס. אם נתניהו היה מחליט על פעולה כזאת (זה כמובן לא היה קורה, כי צעד כזה מנוגד לטבעו), לא הייתם אומרים שזאת מלחמה "למען המלך", ואתם מוכנים להילחם רק "למען הממלכה"? הסרבנות התנהגה בהפקרות, כאילו זה "צבא הוד מלכותו" ולא צבא ההגנה לישראל. כאילו החוזה שלהם הוא עם נתניהו וכיוון שהוא הפר אותו החוזה בטל ומבוטל. אין ספור פעמים כתבתי, בתקופת הפולמוס על הסרבנות, שהחוזה של המילואימניק אינו עם ראש הממשלה, אלא איתי ועם משפחתי ועם משפחות העוטף ועם כל אזרחי ישראל. ויש מימוש מופתי יותר של החוזה הזה מאשר מתקפת נגד מקדימה, שהיתה מצילה את תושבי העוטף? עם יד על הלב – נכון שבמתקפת נגד מקדימה הייתם מאשימים שזו מלחמת ברירה שנועדה לחלץ את נתניהו מהמשפט?
בשיח הפוזיציה, שלמרבה הצער גם אחרי המכה שספגנו הוא עדיין שליט בשיח הציבורי, אמירה כמו זו שכתבתי, נתפסת כניסיון לכסת"ח את נתניהו, להסיט ממנו את האש ולהסיר ממנו את האחריות.
שיח הפוזיציה זר לי. ואין שום קשר בין הדברים. אין ספק שנתניהו הוא האחראי מיספר 1 למחדל הנורא, ולא רק כיוון שהוא התרחש "במשמרת שלו", אלא כיוון שבמשך עשור וחצי הוא עמד בראש המשמרת והוא עיצב את תפיסת הביטחון שקרסה. הוא נבחר על סמך הבטחות "למוטט את חמאס", ושב ונבחר על סמך הכרזה שרק הוא "חזק מול חמאס" ושוב נבחר כי סיפר שבתקופות הכהונה שלו היו הכי פחות ישראלים הרוגים, ושוב נבחר כי הוא "מר ביטחון". סר הביטחון במר ביטחון, שהביטחון שהבטיח התגלה כמקסם שווא. הוא אחראי גם כיוון שבאשמתו החברה הישראלית נתפסה במתקפת הטרור במצב המפולג והשסוע בתולדותיה, בשל הפלגנות והסכסכנות שלו כראש הממשלה וכראש האופוזיציה לממשלת השינוי, ובעיקר בשל המהפכה המשטרית שממשלתו ניסה להשליט ופילגה את העם, ועל כך שהוא דבק בה גם כאשר היה ברור לאן היא לוקחת את החברה הישראלית. וכיוון שהוא דחה את דרישתו של גלנט לכנס את הקבינט לדון בהשלכות הביטחוניות של המהפכה המשטרית וכאשר גלנט אמר את האמת והתריע בפני הציבור על הסכנות הוא פיטר אותו, וכאשר הרמטכ"ל ביקש להיפגש איתו לפני ההצבעה על חוק מגה-שחיתות הוא סירב לפגישה וכיוון שהוא הצהיר ביהירות פושעת שאפשר לוותר על כמה טייסות אבל לא על הממשלה. ועוד על איזו ממשלה. הממשלה העלובה בתולדות ישראל, כפי שאנו נוכחים מתת-התפקוד שלה בכל התחומים ומההרכב ההזוי שלה.
אבל אחריותו של נתניהו אינה מבטלת את האחריות של מי שניסו לכבות את האש באמצעות דלק והעמיקו מצידם את הקרע בעם ובעיקר ממי שפגעו בביטחון המדינה, באמצעות הסרבנות.
על אף ביקורתי החריפה על המאיימים בסרבנות, אני מעריך ומוקיר אותם מאוד, כיוון שהם שייכים למיעוט הקטן שעושה מילואים, כאשר הרוב הגדול אינו עושה, ורבים מהם ממשיכים להתנדב מעבר לגיל הפטור ועושים עשרות ימי מילואים בשנה. ובוודאי שאני מצדיע להם על כך שהיו בין הראשונים להשליך עצמם אל תוך התופת בשמחת תורה, ורבים מהם מחרפים את נפשם היום בקרבות בעזה, בהיערכות בגבול לבנון ובהפצצות חיל האוויר. ואלה שאינם משרתים במילואים, מתנדבים בהמוניהם למאמץ המלחמתי האזרחי. ועם זאת, הם טעו טעות חמורה וחשוב לא לטאטא אותה.
בתקופת המחלוקת על הסרבנות אמרתי, שהנורמה שהם יצרו היא נזק לדורות כי כל ממשלה בעתיד תתקל בסרבנות מצד מתנגדיה, אחרי התקדים והלגיטימציה הציבורית שקיבל ואף ממשלה לא תוכל לקבל החלטות ולהוביל תהליכים. אלא אם כן, אמרתי, נלמד בדרך הקשה, במלחמה קשה ואיומה, שהסרבנות הרת אסון. התמזל מזלנו שהמתקפה היתה לפני חודש ולא בעוד חצי שנה, כאשר הטייסים היו מאבדים את הכשירות וכשירות צה"ל הייתה נפגעת.
יש היום ניסיון לדה-לגיטימציה לביקורת על הסרבנות. אני חושב שבעקבות לקח שמחת-תורה יש ליצור דה-לגיטימציה מוחלטת לכל גילוי של סרבנות או של איום בסרבנות. יש להוציא סופית ובאופן מוחלט את צה"ל ואת השירות במילואים מהארסנל של הכלים הלגיטימיים במאבקים ציבוריים.
* נאה מקיים – בתקופת הפולמוס על הסרבנות, ניסיתי ליזום מיזם של התנדבות למילואים, של ותיקים בעלי פטור ממילואים. פניתי למיספר גורמים בניסיון לקדם את הרעיון. היה מי שלקח על עצמו לדחוף זאת, ואיני יודע אם הוא החל לקרום עור וגידים.
קיוויתי שמעשה זה, יהווה משקל נגד ציבורי לתופעת הסרבנות. ובאופן אישי, כמי שהירבה לכתוב נגד הסרבנות, ראיתי לנכון לתת דוגמה אישית, כמי שאינו רק נאה דורש אלא נאה מקיים. ורציתי, למרות השנים הרבות מאז שסיימתי את ההתנדבות למילואים, לחזור לשבועות אחדים לשירות באבט"ש או במחסום.
ואז פרצה המלחמה. ושלא בטובתנו, שוב כל העם צבא. וגם אני עליתי על מדים והצטרפתי לכיתת הכוננות של אורטל, שהיא כבר כמעט מחלקה.
* סתימת פיות – ח"כ מיקי לוי, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, נהג כדיקטטור כאשר סילק מדיון נציגים של פורום קהלת והאשים אותם באסון של 7 באוקטובר.
הכנסת אמורה להיות מבצר הדמוקרטיה וחופש הביטוי. חופש הביטוי אינו מוחלט. אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת שאין בה מקום לתומכי חמאס או לכהניסטים. אבל פורום קהלת מייצג עמדות לגיטימיות בכל הנושאים שהוא עוסק בהם. זהו פורום אינטלקטואלי שתורם לשיח הציבורי בכך שמעניק עומק ותוקף אינטלקטואלי לדיון בתוכו. הפורום תורם לדמוקרטיה.
הדה-לגיטימציה לפורום, שכללה התקפות אלימות בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית היא חמורה מאוד. וכך גם סילוקם בידי מיקי לוי.
מבחינתי, פורום קהלת הוא יריב אידיאולוגי. עיקר עיסוקו הוא בקידום השקפת העולם הליברטריאנית שאני מתנגד לה בכל ישותי. אבל לאיש אין זכות למנוע מהם לקדם את דרכם. דיון חופשי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ולוז הפרלמנטריזם.
העובדה שמפגן סתימת הפיות הזה נעשה בזמן מלחמה חמור שבעתיים. זו תקופה שבה עלינו לאחד את הכוחות ולחזק את הלכידות ולא לעורר מדנים ולשלהב את הרוחות. ואגב, הנושא שלשמו באו הנציגים לישיבה, היה הצגת נתונים מחקריים על מלאי מזון החירום בישראל. אלו נתונים שחשוב מאוד שהוועדה לביקורת המדינה תשמע, כדי למלא את תפקידה, ומיקי לוי חיבל בעבודתה כאשר סילק אותם.
האשמתם באירועי 7 באוקטובר מצדיקה תביעת דיבה הגונה. אה, יש לו חסינות.
* נאורות 2023 – ארגוני זכויות האדם*.
* לא כולל יהודים.
* מכחיש השואה ותומך בטבח – אנטישמיות והכחשת שואה הם תאומים סיאמיים. מה הפלא שגדול המטיפים האנטישמים אחרי השואה, רוג'ר ווטרס, מכחיש את הטבח? כפי שמכחישי השואה הם תומכי הנאצים, כך רוג'ר ווטרס תומך בטבח, בעריפת הראשים, באונס ובחטיפת תינוקות וקשישים.
* נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין" – עהד תמימי, הנערה שסטרה לקצין צה"ל לפני חמש שנים, היא נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין". היא גיבורת התרבות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בעולם ובארץ.
גדעון לוי: "גיבורה... מותר גם לקוות, שפוטנציאל המסוכנות שלך לא התפוגג בחודשי המאסר הארוכים, מאז החורף. שאת עדיין מסוכנת לכיבוש, שלא תפסיקי להתנגד בדרכך... אני יודע שאין סיכוי שכך יקרה. רוחך לא תיפול... ההתנגדות הטבעית והצודקת לכיבוש, שפלש לחצר ביתכן. את הכית חייל חמוש וממוגן בידייך החשופות, ככל שנערה בת 16 יכולה להכות חייל חמוש וממוגן בידיה... את עשית את מה שכל אדם אמיץ שחי תחת הכיבוש היה עושה – סטרת לו. מגיע לכיבוש יותר מכך... הגדה זקוקה לעהד. ההתנגדות זקוקה לעהד. לא שיש בכוחה של נערה אחת לשנות, אבל הדור של עהד צריך להיות דור ההתנגדות הבא... בידיה החשופות ובהופעתה המרשימה עהד היא התקווה לעתיד, ההשראה לאחרים... עכשיו יש להגיד לעהד: היה כדאי. המשיכי. המשיכי להתנגד לכיבוש... המשיכי גם לסטור לו, אם שוב יפלוש לחצר ביתך."
איימן עודה: "ביקרתי היום את עהד תמימי ששוחררה אתמול. הכלא לא שבר את רוחה... נחושה מתמיד היא תמשיך להיאבק למען שחרור עמה."
דב חנין: "היום אחרי שמונה חודשי מאסר השתחררה עהד תמימי מהכלא... ניסיונות ההשתקה וההפחדה לא יעבדו. הממשלה צריכה להבין שכליאת אנשים לא תעלים את הכיבוש. היא רק תחזק את המאבק בו."
עמירה הס: "הגבורה והאומץ של תמימי צריכה לשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלסטינים."
עמוס שוקן: "גיבורה שאינה מוכנה להיכנע."
אבו מאזן: "את מודל לחיקוי של התנגדות אזרחית. את ההוכחה לכך שהעם הפלסטיני יעמוד איתן על הזכויות שלו, לא משנה מה יהיה המחיר."
אורי אבנרי: " ברגע שראיתי את הסצנה של עהד אל-תמימי סוטרת על לחיו של קצין צה"ל, ידעתי שקרה דבר חשוב... לעם הפלסטיני יש עכשיו גיבורה לאומית. לנוער הפלסטיני יש עכשיו מודל לחיקוי... ז'אן ד'ארק הפלסטינית. סמל לאומי."
ב-7 באוקטובר, "הדור של עהד", שגדעון לוי ייחל שיהיה דור ההתנגדות הבא, עשה את שלו. הבטחתה של עמירה הס שהגבורה והאומץ של תמימי תשמש דוגמה לעוד עשרות ומאות אלפי פלשתינאים התמלאה.
וכך כתבה עהד תמימי, גיבורת השמאל הרדיקלי, לאחר הטבח: "נשחט אתכם, ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגולת שלכם."
עהד תמימי הועלתה על נס כמופת של "התנגדות בלתי אלימה". בשמחת תורה, כאשר ראינו מה עושים פלשתינאים כשהם "משחררים" פיסה של "פלשתין", נוכחנו מהי התנגדות פלשתינאית בלתי אלימה, ברוח כתביה של עהד תמימי, נערת הפוסטר של "פרי פלסטיין".
* הפרוגרסיבים – השמאל הרדיקלי בארה"ב ואירופה, התומך בחמאס, מגדיר את עצמו "פרוגרסיבי", כלומר מתקדם. מה כל כך "מתקדם" בתמיכה בפונדמנטליזם דתי קנאי שרוצה להחזיר אותנו אלף שנים אחורה ומתנהג בברבריות רצחנית המוחקת כל קידמה אנושית? מה כל כך "מתקדם" בעריפת ראשי ילדים ותינוקות, ברצח הורים לעיני ילדם וחטיפתו, בחטיפת תינוקות וקשישים?
פרוגרסיבים עאלק.
* נחיתות יהודית – ביטוי מאוס, שהפוסט ציונות הצליחה להחדיר לשיח הישראלי, הוא "עליונות יהודית". כל מה שמריח ציונות מגונה כ"עליונות יהודית". הביטוי הזה הגיע אלינו מהחוגים ה"פרוגרסיביים" בארה"ב. את פרצופם האמיתי של החוגים הללו גילינו בחודש האחרון, עם תמיכתם בארגון הטרור הנאצי הברברי חמאס.
הדיבור על "עליונות יהודית", מסתיר כמיהה לנחיתות יהודית. לכך שישראל לא תהיה מדינה יהודית, כלומר שלעם היהודי לא תהיה מדינה ריבונית משלו. מי שמשתמש בביטוי הזה, משתף פעולה עם שוחרי הנחיתות היהודית.
* לא התפכח – למחרת טבח שמחת תורה, גדעון לוי פרסם, כדרכו, פשקוויל תמיכה באוייב ובו האשים, כמובן, רק את ישראל. אולם ימים אחדים לאחר מכן הוא נסע לבארי, הסתובב שם שעות, שוחח עם ניצולים, ופרסם כתבה ברוח אחרת לגמרי. אמנם לא היה זה מאמר פובליציסטי, אבל היה מסר בכתבה. מסר של זעזוע עמוק מהמעשים הנוראים, מסר של סולידריות עם הנרצחים, מסר של אמפתיה למשפחות השכולות. הוא אפילו גנב ממני רעיון, שהתרוצץ בראשי, והשתמש בביטוי "בקיבוץ ההריגה" על משקל "בעיר ההריגה" של ביאליק אחרי הפוגרום בקישינב (שאגב, היה אפס קצהו של הפוגרום הנורא בנגב המערבי). והחשוב מכול – הכתבה היתה בלי שום "אבל", "מצד שני", "לא בחלל ריק" ובלי אקיבוש, אמצור וכד'. הגבתי בטוקבק קצר: "האם התפכחת?"
את התשובה קיבלתי בכל המאמרים שהוא כתב מאז. לא. באל"ף רבתי. השמש זרחה, השיטה פרחה, השוחט שחט וגדעון לוי נשאר גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי הארסי. אז נכון, בכל פשקוויל יש איזה מס שפתיים של גינוי הטבח בשמחת תורה, אבל הוא מנהל מלחמת קודש נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית ומאשים את ישראל בפשעי מלחמה.
מאמרו האחרון עסק בהרג ילדים בעזה, ומבחינתו צה"ל והמחבלים הנאצים של חמאס לא שונים באמת, כי אלה ואלה הורגים ילדים. "האם יש הבדל בין ילדים לילדים? האם תמונות של ילדים הרוגים בג'באליה אמורות לזעזע אותנו פחות מתמונות של ילדים הרוגים בבארי?" כל המאמר הוא תיאור הזוועות של ישראל בעזה ואח"כ בכיינות על כך שישראל עוצרת מי שמעז להזדעזע מהרג הילדים בעזה.
הוא שואל מה ההבדל בין הרג הילדים בבארי להרג הילדים בעזה, ואני דווקא אשיב מה המשותף. באלה ובאלה אשם חמאס. חמאס אשם ברצח ברברי של ילדים ותינוקות יהודים ועריפת ראשיהם. חמאס אשם בהפיכת ילדים פלשתינאים למגן אנושי ובגרימת מותם בדרך זו. מי שעשו את הטבח הנורא בשמחת תורה, אחראים לכל תוצאה שתהיה. הם ורק הם. אבל כאן מדובר על מעבר לכך – פשע המלחמה של הפיכת ילדים למגינים אנושיים, אינה רק אחריות לתוצאות הטבח, אלא אשמה מלאה. הם הופכים אזרחים, נשים וילדים למגינים אנושיים. הם הופכים חולים בבתי חולים למגינים אנושיים. ישראל עושה הכול כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. כבר חודש היא קוראת לאזרחים לעזוב את צפון רצועת עזה. חמאס אינו מאפשר זאת. חמאס יורה במי שרוצים לנוס. ישראל פתחה מסדרון הומניטרי לאפשר בריחה – חמאס טיווח את הבורחים בפצמ"רים. אז ישראל אשמה?
מה גדעון לוי מציע? שישראל לא תילחם בחמאס? שישראל תאפשר להם להמשיך לפגוע בנו, להמטיר עלינו אלפי רקטות ובהזדמנות עתידית לחזור על טבח שמחת תורה?
זה לא יקרה. ישראל תילחם בחמאס, תשמיד אותו, תעשה כל שביכולתה להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אך אם חמאס ימשיך להסתתר מאחוריהם, ישראל לא תנהג בטמטום, ותחסל אותו, גם אם המחיר האגבי יהיה כבד. וכל האשמה על כך – של חמאס.
* אלימות "המתנחלים" – פשעי השנאה הנואלים של פעילי ימין רדיקלי נגד ערבים, בחסות המלחמה, ממונפים באופן ציני להסתה נגד המתיישבים ביו"ש, תחת הכותרת "אלימות המתנחלים". להגיד אלימות "המתנחלים" זה כמו להגיד אלימות "היהודים". זו עלילה שפלה על חצי מיליון ישראלים, אזרחים טובים, שרבים מהם נלחמים בסדיר ובמילואים, לא מעטים נהרגו, רבים מהם מתנדבים בכל סוגי ההתנדבות. את אותם בני עוולה שמתנכלים לערבים יש להוקיע. יש לנקוט כלפיהם יד קשה. הם נבלים מנוולים. חרפה לאומית שהמנהיג שלהם הוא שר בממשלה וחבר קבינט. אבל האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? ואם כבר להכליל ולהאשים לשווא ציבור גדול, למה "המתנחלים" ולא "הישראלים"? כי זה "הם" ולא אנחנו? או שבהזדמנות חגיגית זאת נסית נגד ציבור המתנחלים, כדי להרבות אהבת ישראל ואחדות ישראל?
* חוק העדה הדרוזית – גל פופוליסטי עכור רוכב על תחושת הסולידריות ושותפות הגורל בינינו לבין הדרוזים, בעקבות גבורת הלוחמים הדרוזים ונפילתם של חיילים וקצינים דרוזים, כדי להניף יד גסה על חוק הלאום ולבטלו או לשנות אותו. כיוון שאין בחוק שמץ של פגיעה בזכויותיהם של הדרוזים, גם לא של הערבים, ביטול החוק לא ישנה דבר וחצי דבר במצבם של הדרוזים. הוא רק יכרסם באופייה, צביונה וזהותה של המדינה.
אני מציע הצעה אחרת. לעגן בחוק את מעמד העדה הדרוזית. חוק שיהיה בו חלק הצהרתי, שיעלה על נס את ברית החיים וברית הדמים בינינו, וחלק מעשי, של מענה לצרכי הדרוזים כולל העדפה מתקנת בתחומים שונים. זאת, בנוסף להצעתי, שאני כותב עליה כבר שנים אחדות, לעגן חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או בחוק יסוד נפרד, את שוויון הזכויות האזרחי. לא תהיה כל סתירה בין חוק כזה לחוק הלאום. גם לא יכולה להיות סתירה, כי חוק הלאום כלל אינו עוסק בשאלת האזרחות וזכויות הפרט.
* מאריות גברו – על קיר הזיכרון בבית הספר "בליך" ר"ג, שבו למדתי, נכתב בגדול "מנשרים קלו, מאריות גברו" ומתחת לכתובת – הפנים והשמות; בוגרי ביה"ס שנפלו במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.
כשסיימנו את הלימודים, המקל במרוץ השליחים של ההגנה על המולדת עבר לידינו. כעבור שנה פרצה מלחמת שלום הגליל. תמונות של בני המחזור שלנו נוספו לקיר הזיכרון. ומאז נוספו פנים ושמות שנפלו בשהייה בלבנון, באינתיפאדות, במלחמת לבנון השנייה, במבצעים ברצועת עזה.
דור עבר ודור חלף. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", נהרגו שבעה בוגרים של "בליך".
יהי זכרם ברוך!
* חזי שגב – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו מדום לב של חזי שגב. חזי, תושב ראש פינה, שאותו אני מכיר מעל עשרים שנה, שכל את בנו נמרוד במלחמת לבנון השנייה. הוא הקים לזכרו את רשת "קפה נמרוד" ואת מצפה נמרוד בראש פינה.
איש יקר. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: שש אחרי המלחמה – "בשש אחרי המלחמה" אומרים הכול, באשר לחזרה לתוכניות, תיאום פגישות ועיסוקים שכעת נדחים וייעשו אחרי המלחמה.
המשפט הזה לקוח מספרו של הסופר הצ'כי ירוסלב האשק "החייל האמיץ שוויק", שנכתב ב-1923, אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחרי מלחמת ששת הימים הוציא המשורר, הסופר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו ספר מצליח, ששמו "שש אחרי המלחמה".
אורי הייטנר
אהוד: עלינו ללמוד מהאנגלים
שבימי ה'בליץ' על לונדון
הדיחו את צ'רצ'יל האחראי למלחמה
והביאו לניצחונו של היטלר!
צביקה זליקוביץ
שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
אֲדָמָה רָעֲדָה.
שָׁמַיִם שְׁחוֹרִים עַל כָּל רֹאשׁ
בַּלֵּילוֹת הֲשֵׁנָה נָדְדָה.
שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
אֵימָה בֶּחָצֵר וּבַבַּיִת,
מַרְכִּין רֹאשׁוֹ עֵץ הַבְּרוֹשׁ –
זְאֵבִים בַּשָּׂדֶה, הַשָּׁמִיר וְהַשָּׁיִת.
צַהֲלַת יְלָדִים נֶאֶלְמָה –
צִפּוֹרִים שִׁירָן נָדַם,
אֶל מִי יְזַמְּרוּ וְעַל מָה –
הָיֹה הָיוּ חַוָּה וְאָדָם.
מנחם רהט
'גלות בין יהודים' או
'להוציא את הגלות מהיהודים'?
הפוגרום בעוטף עזה והמלחמה למיגור החמאס, אינם מאפשרים לציבור החרדי להמשיך באדישותו כלפי המדינה
מהפך? שותפות גורל זמנית רק עד יעבור זעם? שינוי דיסקט? השקפה חדשה? ריסוק הקונספציות?
הטלטלה העזה, תרתי משמע, שחולל ה-7 באוקטובר, לא פסחה כמובן גם על העולם החרדי. רבים בו קוראים לחשיבה מחדש, להתייחסות הגיונית למציאות הריאלית, ליציאה מן הקיבעון ומן הקיפאון. מולם ניצבות ההנהגות הרוחנית והפוליטית, נבוכות ומבולבלות, פוסחות על שְתֵּי הסעיפּים. במבוכתן הן מתקשות עדיין לקבוע מיקומם על פני קשת העמדות של העולם החרדי, הזורם בשלושה ערוצים.
בערוץ האפל משתכשכים הקנאים הקיצוניים, שמוצאים באירועי הפוגרום סימוכין ל'השקופע' המעוותת שלהם: "1,400 מחבלים ציונים נוטרלו," נכתב ביוהרה על קירות במאה שערים, לצד כתובת 'ציונים = נאצים'. איתם ניצבים אחיהם הקנאים בלונדון ובניו יורק, שמצטרפים להפגנות הפורעים האנטי ישראלים, כשבידיהם דגלי פלשתין וכרזות למען הקמת מדינה פלשתינית מן הים עד הירדן. "Free Palestine", זועקים הקנאים בהפגנות אלה, ולא פעם חוטפים מכות עזות דווקא מידי חרדים אחרים שאינם מוכנים להתאפק מול הרשע בכסות כאילו יהודית.
בקצה האחר ניצבים העסקנים הפוליטיים, שמבחינתם עולם כמנהגו נוהג ומפטירין כאשתקד. הם עדיין נמצאים בעולם שקדם ל-7 באוקטובר ומתעקשים גם עכשיו לטעון ש"אם לא יושג חוק שיחרור מלא של בחורי הישיבה מצה"ל, נפרוש מהקואליציה." מה שהיה הוא שיהיה.
באגף הזה ניצבים הישראל-אייכלרים למיניהם, שהגדירו (עוד לפני מלחמת עזה), את קיומם כאן כ"גלות בין יהודים", כפי שטען גם היומון הליטאי 'יתד נאמן' (עוד לפני המלחמה): "מצבנו הנוכחי אינו טוב יותר מבגלות בין האומות." לאמור, אין לנו חלק ונחלה אמיתיים במדינת ישראל, קשייה והישגיה, וכל תפקידנו הוא, כלשון ה'יתד', "להציל מן הארי ומן הדב לצרכי היהדות הנאמנה והעמידה על משמר קודשי ישראל."
הפוגרום של ה-7 באוקטובר העצים את חשיפתו של 'הזרם השלישי' בחברה החרדית. זוהי הקבוצה שמפחידה את העסקנים ואת ראשי הישיבות. בניגוד לשתי הקודמות מבקשת קבוצת 'החרדים הממלכתיים' להעמיק את חיבורן של קהילות החרדים למדינת ישראל. בעקבות המלחמה עלה בתלילות מספרם של החרדים המבקשים, לכתחילה ולא בדיעבד, להתגייס לצה"ל ולשרת את המדינה בשעתה הקשה. רובם הם בני 26 ומעלה, בעלי פטור מלא מצה"ל, המעוניינים לתרום חלקם לניצחונה של המדינה על הקמים עליה.
בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, לא מסוגל המימסד החרדי להעלים קבוצה זו. מאז מעולם נמנעת מאנשיה כניסה לטורי הדעות של ה'יתד', 'המודיע' ושאר כלי התקשורת הממוסדים. כיום מתבטאות קבוצות אלה בפתיחות מרשימה, מעל בימת התקשורת האלקטרונית הפתוחה לכל.
כך למשל כותב הרב יהושע פפר, עורך ראשי בכתב העת החרדי הדעתני 'צריך עיון': "חזרנו קוממיות לארצנו, אך סירבנו ליטול חלק פעיל בכל הנוגע לניהול המדינה ומוסדותיה... מדינת ישראל קמה ושיגשגה ללא מעורבות משמעותית של היהדות החרדית... [אבל] לא ייתכן שהקב"ה הביאנו ארצה כדי שנשכפל כאן את חיי הגולה... חובתנו ליטול אחריות עמוקה על הסובב אותנו, על העם היהודי ועל הביטוי המדיני-פוליטי שלו: מדינת ישראל. אנחנו לא כאן כדי 'להציל מאחרים' אלא כדי לכונן חברה ומדינה שמהותן ותפקודן יהודיים."
ועוד: "עלינו להיות שותפים מלאים במדינה – לא רק בגלל שהיעדר שותפות הפך לחילול ה' וביזוי כבוד התורה, אלא גם ובעיקר כי רק כך נוכל להכניס את העשייה העניפה של המדינה לתוך מסגרת של קשר עם הקב"ה... השואה לימדה אותנו שאין לנו מקום באירופה. מקומנו בארצנו. אירועי שמחת תורה מלמדים שלא די בכך שהגענו לארצנו. עלינו לדאוג לביסוסה של המדינה היהודית... השואה הוציאה את היהודים מאירופה. כעת עלינו להוציא את אירופה מהיהודים... קיבלנו בית משלנו... הגיע הזמן לשיפוץ משמעותי. עלינו ליטול בו את חלקנו," מסיים הרב פפר וחותם בציטוט מלא של התפילה הידועה: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה... יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן." כאילו נשכח לחלוטין החרם הלא רשמי על תפילה זו בבתי הכנסת החרדיים.
שלא תטעו. הרב פפר אינו לבד. השטח מבטא מלמטה הזדהות. הביטוי המפעים ביותר להזדהות זו, הוא הנוהג החדש של תזמורות חרדיות בחתונות, לסיים את האירוע בחצות בנגינת הימנון המדינה 'התקווה'.
יש להזדהות זו ביטויים הרבה יותר פשוטים: קשירת פתילי ציצית לבגדי ארבע כנפות צבאיים בידי בחורי ישיבות, כדי לענות על הביקוש הגבוה למלבוש זה. הכנת ארוחות מפנקות לחיילים ולמפוני הדרום והצפון בידי משפחות ומוסדות חרדיים ושילוחן אליהם. וגם תרומות דם שהובילו מיספר ישיבות (בעיקר המזוהות עם ש"ס).
חסידויות, כמו בעלז וּויז'ניץ, ערכו ימי תפילה לשלום החיילים ולמען החטופים, כולל אמירת התפילה לשלום חיילי צה"ל. חסידי ויז'ניץ הגיעו לרקוד עם החיילים בשטחי ההיערכות. אדמו"רים, כמו למשל האדמו"ר רבי שאול מגור, והאדמו"ר מקרלין-סטולין, מקבלים אישית חיילים שהגיעו מהחזית ומבקשים ברכה. הגדיל לעשות האדמו"ר מקרלין-סטולין ששלח את אנשיו להשתתף בקטיף להצלת יבולי המטעים הנטושים בעוטף. אדמו"רים הלכו לבתי החולים כדי לקיים מצוות ביקור חולים אצל החיילים הפצועים ולברכם.
ההזדהות, מסתבר, גבוהה לא פחות בקרב הנשים החרדיות. קבוצת נשים ושמה 'חרדיות שותפות' מגיעה מידי בוקר לבסיס חיל האוויר, כדי לסייע בפעילות הלוגיסטית, כשעל בגדיהן חולצת טי ועליה מודפסת הכתובת 'חרדיות שותפות'. נשים חרדיות אחרות הקימו את קבוצת 'אחיות מברזל', שמונה כבר למעלה מ-2,000 מתנדבות. הן התגייסו לסייע ליותר מאלף משפחות של פצועים, חללים, חטופים, מפונים ומילואימניקים, בעבודות היומיום. נשים אחרות הקימו את חמ"ל 'חסד של אמת' כדי לכבד בנוכחותן הלוויות ומשפחות אבלים היושבים שבעה על יקיריהן, לבל יחושו עצמן בודדות ונטושות.
פרוייקט אחר מפעיל את בנות הסמינרים החרדיים, שבוחרות שם של לוחם צה"ל או של חטוף, ועוסקות באמירת פרקי תהילים לזכותו. בחורי ישיבות מקדישים את לימוד התורה שלהם לריבוי זכויותיו של חייל או חטוף פלוני.
בקיצור, הציבור החרדי, ברובו, יוצא מגידרו כדי לתרום חלקו לניצחון צה"ל ושיחרור החטופים. לא כל ראשי הישיבות והרבנים מאושרים מכך, ויש אפילו מתנגדים תקיפים. אבל יותר ויותר חרדים מבינים, שהפוגרום המדמם של ה-7 באוקטובר נועד מבחינת הפלשתינאצים להגיע גם אליהם, ואי אפשר עוד להתנהל כאילו כל הסיפור הישראלי הוא רק עניינם של החילונים והדתיים לאומיים.
מנחם רהט
הפוגרום בעוטף עזה והמלחמה למיגור החמאס, אינם מאפשרים לציבור החרדי להמשיך באדישותו כלפי המדינה
מהפך? שותפות גורל זמנית רק עד יעבור זעם? שינוי דיסקט? השקפה חדשה? ריסוק הקונספציות?
הטלטלה העזה, תרתי משמע, שחולל ה-7 באוקטובר, לא פסחה כמובן גם על העולם החרדי. רבים בו קוראים לחשיבה מחדש, להתייחסות הגיונית למציאות הריאלית, ליציאה מן הקיבעון ומן הקיפאון. מולם ניצבות ההנהגות הרוחנית והפוליטית, נבוכות ומבולבלות, פוסחות על שְתֵּי הסעיפּים. במבוכתן הן מתקשות עדיין לקבוע מיקומם על פני קשת העמדות של העולם החרדי, הזורם בשלושה ערוצים.
בערוץ האפל משתכשכים הקנאים הקיצוניים, שמוצאים באירועי הפוגרום סימוכין ל'השקופע' המעוותת שלהם: "1,400 מחבלים ציונים נוטרלו," נכתב ביוהרה על קירות במאה שערים, לצד כתובת 'ציונים = נאצים'. איתם ניצבים אחיהם הקנאים בלונדון ובניו יורק, שמצטרפים להפגנות הפורעים האנטי ישראלים, כשבידיהם דגלי פלשתין וכרזות למען הקמת מדינה פלשתינית מן הים עד הירדן. "Free Palestine", זועקים הקנאים בהפגנות אלה, ולא פעם חוטפים מכות עזות דווקא מידי חרדים אחרים שאינם מוכנים להתאפק מול הרשע בכסות כאילו יהודית.
בקצה האחר ניצבים העסקנים הפוליטיים, שמבחינתם עולם כמנהגו נוהג ומפטירין כאשתקד. הם עדיין נמצאים בעולם שקדם ל-7 באוקטובר ומתעקשים גם עכשיו לטעון ש"אם לא יושג חוק שיחרור מלא של בחורי הישיבה מצה"ל, נפרוש מהקואליציה." מה שהיה הוא שיהיה.
באגף הזה ניצבים הישראל-אייכלרים למיניהם, שהגדירו (עוד לפני מלחמת עזה), את קיומם כאן כ"גלות בין יהודים", כפי שטען גם היומון הליטאי 'יתד נאמן' (עוד לפני המלחמה): "מצבנו הנוכחי אינו טוב יותר מבגלות בין האומות." לאמור, אין לנו חלק ונחלה אמיתיים במדינת ישראל, קשייה והישגיה, וכל תפקידנו הוא, כלשון ה'יתד', "להציל מן הארי ומן הדב לצרכי היהדות הנאמנה והעמידה על משמר קודשי ישראל."
הפוגרום של ה-7 באוקטובר העצים את חשיפתו של 'הזרם השלישי' בחברה החרדית. זוהי הקבוצה שמפחידה את העסקנים ואת ראשי הישיבות. בניגוד לשתי הקודמות מבקשת קבוצת 'החרדים הממלכתיים' להעמיק את חיבורן של קהילות החרדים למדינת ישראל. בעקבות המלחמה עלה בתלילות מספרם של החרדים המבקשים, לכתחילה ולא בדיעבד, להתגייס לצה"ל ולשרת את המדינה בשעתה הקשה. רובם הם בני 26 ומעלה, בעלי פטור מלא מצה"ל, המעוניינים לתרום חלקם לניצחונה של המדינה על הקמים עליה.
בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, לא מסוגל המימסד החרדי להעלים קבוצה זו. מאז מעולם נמנעת מאנשיה כניסה לטורי הדעות של ה'יתד', 'המודיע' ושאר כלי התקשורת הממוסדים. כיום מתבטאות קבוצות אלה בפתיחות מרשימה, מעל בימת התקשורת האלקטרונית הפתוחה לכל.
כך למשל כותב הרב יהושע פפר, עורך ראשי בכתב העת החרדי הדעתני 'צריך עיון': "חזרנו קוממיות לארצנו, אך סירבנו ליטול חלק פעיל בכל הנוגע לניהול המדינה ומוסדותיה... מדינת ישראל קמה ושיגשגה ללא מעורבות משמעותית של היהדות החרדית... [אבל] לא ייתכן שהקב"ה הביאנו ארצה כדי שנשכפל כאן את חיי הגולה... חובתנו ליטול אחריות עמוקה על הסובב אותנו, על העם היהודי ועל הביטוי המדיני-פוליטי שלו: מדינת ישראל. אנחנו לא כאן כדי 'להציל מאחרים' אלא כדי לכונן חברה ומדינה שמהותן ותפקודן יהודיים."
ועוד: "עלינו להיות שותפים מלאים במדינה – לא רק בגלל שהיעדר שותפות הפך לחילול ה' וביזוי כבוד התורה, אלא גם ובעיקר כי רק כך נוכל להכניס את העשייה העניפה של המדינה לתוך מסגרת של קשר עם הקב"ה... השואה לימדה אותנו שאין לנו מקום באירופה. מקומנו בארצנו. אירועי שמחת תורה מלמדים שלא די בכך שהגענו לארצנו. עלינו לדאוג לביסוסה של המדינה היהודית... השואה הוציאה את היהודים מאירופה. כעת עלינו להוציא את אירופה מהיהודים... קיבלנו בית משלנו... הגיע הזמן לשיפוץ משמעותי. עלינו ליטול בו את חלקנו," מסיים הרב פפר וחותם בציטוט מלא של התפילה הידועה: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה... יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן." כאילו נשכח לחלוטין החרם הלא רשמי על תפילה זו בבתי הכנסת החרדיים.
שלא תטעו. הרב פפר אינו לבד. השטח מבטא מלמטה הזדהות. הביטוי המפעים ביותר להזדהות זו, הוא הנוהג החדש של תזמורות חרדיות בחתונות, לסיים את האירוע בחצות בנגינת הימנון המדינה 'התקווה'.
יש להזדהות זו ביטויים הרבה יותר פשוטים: קשירת פתילי ציצית לבגדי ארבע כנפות צבאיים בידי בחורי ישיבות, כדי לענות על הביקוש הגבוה למלבוש זה. הכנת ארוחות מפנקות לחיילים ולמפוני הדרום והצפון בידי משפחות ומוסדות חרדיים ושילוחן אליהם. וגם תרומות דם שהובילו מיספר ישיבות (בעיקר המזוהות עם ש"ס).
חסידויות, כמו בעלז וּויז'ניץ, ערכו ימי תפילה לשלום החיילים ולמען החטופים, כולל אמירת התפילה לשלום חיילי צה"ל. חסידי ויז'ניץ הגיעו לרקוד עם החיילים בשטחי ההיערכות. אדמו"רים, כמו למשל האדמו"ר רבי שאול מגור, והאדמו"ר מקרלין-סטולין, מקבלים אישית חיילים שהגיעו מהחזית ומבקשים ברכה. הגדיל לעשות האדמו"ר מקרלין-סטולין ששלח את אנשיו להשתתף בקטיף להצלת יבולי המטעים הנטושים בעוטף. אדמו"רים הלכו לבתי החולים כדי לקיים מצוות ביקור חולים אצל החיילים הפצועים ולברכם.
ההזדהות, מסתבר, גבוהה לא פחות בקרב הנשים החרדיות. קבוצת נשים ושמה 'חרדיות שותפות' מגיעה מידי בוקר לבסיס חיל האוויר, כדי לסייע בפעילות הלוגיסטית, כשעל בגדיהן חולצת טי ועליה מודפסת הכתובת 'חרדיות שותפות'. נשים חרדיות אחרות הקימו את קבוצת 'אחיות מברזל', שמונה כבר למעלה מ-2,000 מתנדבות. הן התגייסו לסייע ליותר מאלף משפחות של פצועים, חללים, חטופים, מפונים ומילואימניקים, בעבודות היומיום. נשים אחרות הקימו את חמ"ל 'חסד של אמת' כדי לכבד בנוכחותן הלוויות ומשפחות אבלים היושבים שבעה על יקיריהן, לבל יחושו עצמן בודדות ונטושות.
פרוייקט אחר מפעיל את בנות הסמינרים החרדיים, שבוחרות שם של לוחם צה"ל או של חטוף, ועוסקות באמירת פרקי תהילים לזכותו. בחורי ישיבות מקדישים את לימוד התורה שלהם לריבוי זכויותיו של חייל או חטוף פלוני.
בקיצור, הציבור החרדי, ברובו, יוצא מגידרו כדי לתרום חלקו לניצחון צה"ל ושיחרור החטופים. לא כל ראשי הישיבות והרבנים מאושרים מכך, ויש אפילו מתנגדים תקיפים. אבל יותר ויותר חרדים מבינים, שהפוגרום המדמם של ה-7 באוקטובר נועד מבחינת הפלשתינאצים להגיע גם אליהם, ואי אפשר עוד להתנהל כאילו כל הסיפור הישראלי הוא רק עניינם של החילונים והדתיים לאומיים.
מנחם רהט
אהוד בן עזר
ידידי יצחק אורפז
במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2008 [פרסום חוזר]
23.6.08. צהריים עם אורפז ב"שיין". בעקבות השיחה איתו אני מכניס את הקטע הבא לגיליון הקרוב [355]:
האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודיים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?
בשיחה עם חבר מבוגר הוא העלה בפניי קו מחשבה שאודה על האמת, מימיי לא ידעתיו קודם למרות שאת כל העובדות ידעתי זה מכבר. לדבריו, לאחר חתימת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שמסר בידי הרוסים את חלקה המזרחי של פולין כאשר הגרמנים פלשו בספטמבר 1939 וכבשו את כל מערבה של פולין, הקפיאו הגרמנים את חזית המזרח וניפנו לכבוש את מרבית ארצות מערב אירופה: בלגיה, צרפת, הולנד, דנמרק ונורווגיה. כדי שהרוסים לא יפרו את ההסכם ולא יפתחו נגדם חזית במזרח, הם העניקו לרוסים לעשות אותו דבר במזרח אירופה. או-אז, מעבר לחלק שכבשו בפולין, כבשו הרוסים את הארצות הבלטיות, ליטא, לטביה ואסטוניה, את בוקובינה ובירתה טשרנוביץ שהיתה שייכת לרומנים ואת בסרביה שהיתה אף היא שייכת לרומנים אבל מרבית תושביה אוקראינים. וכן כבשו את טראנסדנייסטרה. אולי אני לא מדייק אבל באופן כללי אלא היו הטריטוריות.
ומי עלה בהם לשלטון מטעם הסובייטים? פעילים קומוניסטים יהודים, שבשם האידיאולוגיה הסובייטית התעמרו באחיהם היהודים ורדפו אותם, שלא לדבר על יחסם לאוכלוסייה המקומית הלא-יהודית. לכן, לאחר שגרמניה פלשה לרוסיה בשנת 1941 וכבשה את כל הארצות הללו, פרץ בהן גל אנטישמיות חזק ממה שהיה קודם בגלל שנאת האוקראינים, הרומנים, הליטאים, הלטבים ודומיהם לשלטון הרוסי השנוא ולעושי דברו הקומוניסטים היהודיים. זה מסביר תופעות כמו צבאו האוקראיני של גנרל ולאסוב שערק כולו מהצבא האדום לצבא הגרמני, וכן את עזרתם של הגויים הלא-גרמנים להשמדת יהודים כמעט בכל מחנות המוות באירופה.
ואני שואל – האם הניתוח הזה יש בו ממש? האם יש הוכחות מבחינה היסטורית להזדהות של חלקים בעמים האלה עם הנאצים בגלל חלקם של היהודים בקומוניזם באותה תקופת ביניים שבין 1939 ל-1941?
[גיליון 355 מיום 26.6.2008]
1.7.08. צהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את תשובתו של ליטמן מור [גיליון 356] לנושא ש[יצחק] העלה בפניי בגיליון הקודם [גיליון 355].
ליטמן מור
תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
לאהוד שלום,
קראתי בגיליון 355 בעמוד 13 את הכתבה שלך תחת הכותרת: "האם שיתוף הפעולה האכזרי עם הנאצים במזרח אירופה נבע מחלקם של קומוניסטים יהודים בשלטון הכיבוש הסובייטי לפני כן?" – בהמשך ערכת ניתוח המצב הפוליטי בתקופה בין שלהי 1939 לקיץ 1941,ושאלתך היא:
"האם עזרתם הרצחנית של הגויים הלא-גרמנים להשמדת יהודים במחנות המוות באירופה נבעה בייחוד בגלל הקומוניסטים היהודים הפעילים בשלטון הסובייטי?"
תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
אני ניצול שואה. בשנת 1939 הייתי בן 22, חבר בתנועת נוער ציונית, ער למתרחש בשנים שערב השואה ובמהלכה. להלן הפירוט והניתוח של העובדות המבהירות את הרקע להתרחשויות האכזריות:
נולדתי ומשפחתי גרה בעיירה דויד-הורודוק כחמישים קילומטר מהגבול הפולני סובייטי. משנת 1921 השתייך האזור – ביאלורוסיה המערבית – לפולניה. העיירה מנתה כ-10,000 תושבים. הרכב האוכלוסייה אותה עת היה 58% ביאלורוסים, 25% יהודים ו17% "אחרים", רובם אוקראינים ומקצתם פולנים קתוליים שהובאו לאזור לשמש כפקידי השלטון וכבעלי המונופולים, וכן מתנחלים פולניים שקבלו קרקעות בסביבה.
יהודי העיירה היו ברובם הגדול ציונים. הנוער בתנועות הנוער הציוניות, המבוגרים אוהדי התנועה הציונית, תורמי הקרנות הלאומיות. הודות לבית הספר "תרבות", השפה העברית היתה שגורה בפי כול. המפלגה הקומוניסטית בפולין היתה בלתי חוקית, ואף לא מוכרת על ידי המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות ולא על ידי הקומינטרן. מיספר האוהדים של המפלגה הקומוניסטית לא עלה על 10 [אחוז?]. הבונד לא היה. לא הכרתי בעיירה מתנגדים מובהקים של התנועה הציונית.
היחסים בין היהודים לשכניהם היו לכאורה סבירים, אם כי בעבר, בזמן חילופי שלטון באזור, היו פוגרומים וליהודי העיירה והסביבה נגרמו אבדות בנפש וברכוש.
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. הרבה פליטים הגיעו לעיירה. הם ברחו מפני הנאצים מזרחה והיתה סכנה ממשית שהנאצים יגיעו לאזור. במלחמת העולם הראשונה גרמניה הגיעה לאזור. יהודי העיירה חששו ופחדו מזה. ב-18 בספטמבר 1939 שיחרר-כבש הצבא האדום את האזור בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ והוא צורף לביאלורוסיה המזרחית. בעיירה הוקם שלטון סובייטי בדומה לרוסיה.
הנוצרים האורתודוקסים והקתולים התנגדו לשלטון הסובייטי, אבל יהודי המקום, שחששו מפני פלישת הנאצים, שמחו או השלימו עם המצב.
השלטון המקומי הוקם תחילה על ידי האוהדים המקומיים, כמחציתם מבין היהודים אוהדי המישטר הסובייטי, שהזכרתי קודם. זמן קצר לאחר מכן הוחלף השלטון על ידי הפקידות הסובייטית שהובאה מהמזרח. ה-נ.ק.וו.ד. שהשתייך פורמאלית למשרד הפנים, בדומה לגסטפו בגרמניה הנאצית, שלט ללא מצרים.
השלטון הלאים את הרכוש (להוריי היתה חנות משפחתית וגם אותה הלאימו ועל אחי נאסר לגור בעיר), רוששו את התושבים מבחינה כלכלית, את הצעירים הפעילים בתנועה הציונית היגלו לסיביר, את העשירים היהודים והנוצרים והפולנים שבאו לאכלס את האזור היגלו לסיביר ולמזרח הרחוק. היחס של השלטון ליהודים ולגויים היה שווה (לא כמו בשנות החמישים, ערב מותו של סטלין) אבל בגלל המצב הסוציאלי הוא פגע יחסית יותר ביהודים.
למרות זאת ראו המקומיים את היהודים אשמים בכול, בפלישה, בהלאמה, בהגלייה, בחיסול התרבות, והם חזרו לאמרה הידועה לשמצה ברוסיה הצארית:
"הכה ביהודים והצל את רוסיה!"
ועכשיו למתרחש בליטא: הצבא האדום נכנס לווילנה הפולנית בסביבות ה-18 בספטמבר, שהה שם כחודש וחצי והעביר אותה לליטא שהיתה אז עצמאית. אני, כציוני ער למצב האנטישמי בשנות השלושים בפולניה, החלטתי כבר בהיותי סטודנט באוניברסיטה הפולנית בווילנה לצאת מאירופה, שהאנטישמיות גברה בה עם עליית היטלר לשלטון. ב-18 באוקטובר ברחתי-יצאתי-נפרדתי מהמשפחה לווילנה, שם למדתי מגיל 14.
רבים כמוני ברחו לווילנה מהאזורים שהיו בשליטת הגרמנים והסובייטים, במטרה להגר מעבר לים. מבחינה מפלגתית היוו בווילנה הציונים והלא-ציונים – הבונד שנוסד בווילנה, אידישיסטים וסתם יהודים, הרכב מאוזן. לפני שהסובייטים העבירו את וילנה לליטא העצמאית הם הספיקו להגלות לרוסיה את מנהיגי התנועה הציונית שהגיעו כפליטים לווילנה – בגין, קליינבוים (סנה), נתן ילין מור (מראשי לח"י בעתיד) את עו"ד טשרניחוב ממייסדי התנועה הטריטוריאלית, את מנהיגי הבונד, קצינים פולנים וגם יהודים מהצבא הפולני (קאטין) ועוד.
במאי 1940 כבשו הסובייטים את הארצות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה, צירפו אותן לברית המועצות, וליטא העצמאית חדלה להתקיים. כאשר נכנסו הטנקים של הצבא האדום בשבת אחר הצהריים, הייתי בקובנה. יהודי קובנה קיבלו את הצבא האדום בשמחה ובפרחים. הייתי עד לאירוע הזה. השלטון של ליטא העצמאית היה בזמנו סובלני כלפי המפלגה הקומוניסטית, היחס ליהודים גם הוא היה יותר טוב מאשר בפולניה. הליטאים הכירו תודה למנהיגים היהודים על תרומתם בהקמת ליטא לפי חוזה ורסאיי לאחר מלחמת העולם הראשונה. היתה להם אוטונומיה תרבותית מוכרת, היו בתי ספר תיכונים בעברית, מוכרים על ידי משרד החינוך. לאחר שהארצות הבלטיות סופחו לברית המועצות (אמנם לאחר בחירות ברוב של 99%) – השליטו הסובייטים את המישטר שלהם בכל החומרה. היהודים פעילי המפלגה הקומוניסטית הפכו להלכה ולמעשה המבצעים של השלטת המישטר.
אחוז המתנגדים לסובייטים בביאלורוסיה המערבית היה פחות מאשר בליטא. הפולנים הרי התנכלו לאוכלוסייה האורתודוקסית, ואילו הליטאים איבדו את עצמאותם. יתר על כן, יהודי ליטא השלימו כביכול עם הכיבוש הסובייטי. אולם זאת יש לזכור: אהבת היהודים לברית המועצות, ובלית ברירה גם למישטר היתה "לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן!"
אנחנו הפליטים היינו בטוחים שגרמניה הנאצית לא תכבד את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וכי היא תפלוש לרוסיה כפי שאכן עשתה ב-22 ביוני 1941.
פרט מעניין: סטלין לא האמין שהיטלר יפר את ההסכם, למרות האזהרות והמידע המודיעיני שהגיע אליו.
אולם ה-נ.ק.וו.ד. הסובייטי היגלה לסיביר, החל מיום ראשון ה-15 ביוני, לפי רשימות מוכנות מראש – את "האלמנט הלא אמין" מקרב האוכלוסייה מכל השטחים שברית המועצות כבשה ב-1939, מהצפון ועד הדרום, מכל העמים, וכמובן גם הרבה ליטאים.
הצבא האדום נחל מפלה וכותר. אבל הגולים הגיעו למקום ייעודם. הליטאים לא שכחו ולא סלחו ליהודים עד היום הזה על חלקם במוות ובכליאת הרבה ליטאים בתקופה הנסקרת.
הטענות הנגדיות של ההיסטוריונים והעדים לאירועים היו שהרבה יהודים הוגלו גם כן ומצאו את מותם ברוסיה – אינן מועילות. נכון להיום דורשת ממשלת ליטא את הסגרתו של הפרטיזן תת-אלוף יצחק ארד, יו"ר יד ושם לשעבר, וכן חוקרת את הפרטיזנית ברנצובסקה, המתגוררת עכשיו בווילנה ועובדת במוזיאון היהודי שם.
אני לא הצלחתי, כרבים כמוני, לצאת מליטא לפני הכיבוש הגרמני. השערים לארץ היו סגורים, "הקווטה" הידועה לשמצה – המיכסה להגירה לאמריקה, כל אלה אילצו אותנו, הפליטים, כמו את שאר יהודי וילנה – לעבור את השואה שם.
ב-6 בספטמבר 1941 הובלתי על ידי השוטרים הליטאים לגטו וילנה. בגטו נכלאו כ-40,000 יהודים. 65% מיהודי וילנה נרצחו על ידי פלוגות מיוחדות של ליטאים במדים בפונאר, כשבעה קילומטר מהעיר, עוד קודם לכן, ואנחנו לא ידענו ולא תיארנו לעצמנו שדבר כזה קורה.
בפריפריה ובעיירות הקטנות טבחו הליטאים ביהודי ליטא ורצחו אותם במיתות שונות ומשונות. חשבנו תחילה שזאת נקמה מקומית על שיתוף הפעולה של היהודים עם המשטר הסובייטי, אולם כבר בליל הסילבסטר ב-31 בדצמבר 1941 השתתפתי בכנס של תנועות הנוער הציוניות בגטו, ב"מטבח" שאבא קובנר הקריא בו את הכרוז הנודע "לא נלך כצאן לטבח." מווילנה שלחנו שליחים לווארשה להזהיר את מנהיגי התנועות הציוניות שהמדובר לא בנקמה מקומית אלא ברצח עם.
בסיכום: א. השואה היתה מתרחשת גם ללא עזרת הלא-יהודים שונאי ישראל מימים ימימה. ועידת וואנזה החליטה על ה"פתרון הסופי" בינואר 1942 והיא מתייחסת לכל היהודים, לפי חוקי הגזע של היטלר, בכל השטחים שגרמניה הנאצית התכוננה לכבוש.
ב. קרוב לוודאי שללא עזרת המקומיים, לא רק במזרח אלא גם במערב אירופה, הרבה יהודים היו ניצלים (יומן אנה פרנק).
ג. לדעתי השינאה ליהודים וליהדות מבחינה דתית תרמה יותר לשיתוף פעולה עם הנאצים מאשר ההשתייכות כביכול לקומוניסטים, ועל כולם השוד של הרכוש של היהודים שניספו בשואה היה גורם מכריע לשיתוף הפעולה.
ד. שיתוף הפעולה כביכול של היהודים הקומוניסטים עם המישטר הסובייטי ללא קשר עם המניעים לכך – היה פחות משמעותי בהשוואה לעזרת השכנים הגויים בהשמדת היהודים.
אני לא יודע באיזה תחום אתה עוסק אבל על הנושא שהעלית פירסמו היסטוריונים המון חומר. בספר שפרסמתי ב-2005 "המלחמה על החיים" אני מתייחס גם לנושא שהעלית. (עמודים 10, 47, 51, 57, 123). וברשותך: הספר שלי תורגם לאנגלית ומופיע באתר האינטרנט של עיר הולדתי דויד-הורודוק. קיבלתי הרבה תגובות מבני-דורי, שהעובדות שתיארתי מזיכרוני הן נכונות. אבל פולני בן העיר שלי, ושמו אדוורד (הוא לא היה מוכן לפרט את כתובתו) קרא קטעים מהספר וטען שהשואה אמנם היתה אבל לא בממדים שתיארתי, וכי עזרת הלא-יהודים במימושה היתה מוצדקת. הוא, בהיותו צעיר, הוגלה עם הוריו מהעיירה לסיביר, ולמרות ההוכחות שהצגתי לו, שמשפחתי סבלה מהסובייטים ושאני ברחתי משם עם כניסתם לעיירה –הוא רואה בנו, בכל היהודים, קומוניסטים, וזאת מאחר שלדבריו מנהיגי הקומוניסטים, לרבות לנין, היו יהודים.
התכתבתי איתו כחודשיים עד שעצביי לא עמדו יותר והפסקתי למרות שהוא היה מעוניין להמשיך. אני שולח לך בנפרד את אחד המכתבים שלו. אגב, הוא כותב באנגלית רהוטה. ב-1943 הוא היה בארץ, בהיותו חניך בצבא אנדרס הפולני, שהתארגן בברית המועצות ועבר דרך פרס וארץ-ישראל לאנגליה.
בכבוד רב,
מור ליטמן
אהוד בן עזר: כידוע לך מפגישותינו עימך בכינוסים של יוצאי דויד-הורודוק, הורי אשתי והיא, בהיותה תינוקת, שהו בשנת 1940 בדויד-הורודוק בדרכם מזרחה, שכך ניצלו. בדויד-הורודוק גרו לאה, אחות אביה של אשתי, ובעלה – אברשה אולשנסקי, שהיה מנהל הגימנסיה העברית "תרבות".
[פורסם לראשונה בגיליון 356 של המכתב העיתי מיום 30 ביוני 2008].
אהוד בן עזר
הסטירה
מתוך "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. 1993
ערב. פנסי-נפט מעשנים, נתונים בבתי-פח הנראים כפיראמידות הפוכות, מאירים מעל עמודים ברחוב. אור עולה מחלון בית-הפקידות שבו מתאסף ועד-המושבה, וסערת צעקות פורצת החוצה. אלכסנדר גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דורשים לפטר את שפירא ולהטיל עליו קנס כבד.
"כתוב: כל המלבין פני חברו ברבים..." נחנק גרשוני בכעסו.
"הוא עוד בא אלי בטענות?!" מתרתח שפירא. "לא די שקיבל חזרה את הפרה שלו בריאה ושלמה, אחרי שמסר אותה לידי ערב א-סוארקי ולא היתה כלל באחריות שלי? – וחוץ מזה, תדעו לכם שהוא חייב לי הוצאות ששילמתי שכר מרעה ושכר שמירה בשביל הפרה שלו, ושכר טירחה לשליח מהכפר חארס..."
"שאני עוד אשלם לו? חה! כפל-כפליים ישלם לי על הסטירה!"
מישהו עובר בחוץ, שומע את קולות הוויכוח וצועק: "חברי הוועד תיישים זקנים! כלבים זקנים! הגיעה שעתם להתפטר!"
"אברום," מתעלם מהקולות ראש-הוועד, יהושע שטמפפר. "הכול טוב ויפה, אבל כיצד אינך מתבייש להרים יד ולהכות יהודי מבוגר ממך?"
"תראה רב שוע, אני מאוד מצטער שיצא כך שסטרתי לו, אבל דע לך – אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"
"זה אוואנטאג'י, זוהי ערמומיות... זה ערבישע-שטיק, אך ורק התחמקויות... חי-חי-חי... הוא למד לדבר ככה מהעראברס שלו..." מאדים גרשוני בכעס חנוק עד שיש חשש לבריאותו.
"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה?" חוקר שטמפפר.
"מה אני נתתי, בסך-הכול, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?"
שפירא מגמגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופן נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר אינו מפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, מודגשות אצלו, ובצרידות, גם כשהוא מדבר אידיש או עברית.
"ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? הה? במקל! בשוט! – ואני? לא השיח' שלכם? כבודי, לא כבודכם? כוחי, לא כוחכם? איך אתם רוצים שהם יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם עשיתי זאת, רק למען ביטחונכם!"
ובפנקס הפרוטוקולים של ועד-המושבה, שבו נרשמים כל ענייניה, ממיסים וסכסוכי-שכנים ועד לתברואה, חינוך ותחבורה, נכתב:
"הא' א. שפירא, בדבר שביזה בהרמת-יד את האיכר א. ג. בסיבה שענה בו דבר עלבון למשרתו כהיותו ראש-השומרים, והלה חייב תשיעית מהוצאות הא' א. שפירא על העניין הנזכר מהגניבה בעדר משל ערב א-סוארקי ודבר החזרתו – על כן הוחלט שאין לאיש מהם טענות זה על זה ולא ישלם שום צד שהוא פיצוי לצד שני, והא' א. שפירא מצטער ומבטיח שישתדל בדבר שלא יישנה לעתיד אבל אין רשות לאיש להעליבו בפומבי אלא יביא כל טענה נגדו להוועד ורק על פיו יקום דבר."
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
שרגא נצר
סיפור חיים
פרק כ"ה
ממליכים את נאווי על באר-שבע
לאחר שנבחר לראש עיריית באר-שבע בבחירות 1963, היה אליהו נאווי בא למרכז השלטון המקומי בתל-אביב, וכשהיה פוגש שם מכרים, ונשאל: "מה נשמע בבאר-שבע?" – נהג לענות: "בבוקר, כשיצאתי, עוד הייתי ראש-העיר. מה נכון לזה הרגע? אינני יודע."
באותה תקופה, הוא מספר, כדי למכור נכס עירוני היית צריך לרוב מיוחס בישיבת מועצת העירייה, אבל כדי להדיח ראש-עיר – די היה ברוב רגיל. באר-שבע היתה אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינת יציבות השלטון המקומי ומעמדה של מפא"י בו. מורכבת מקהילות חדשות, לא-הומוגניות, ומרוחקת ממרכזי הממשלה והמפלגה בירושלים ובתל-אביב, לא רק מרחק גיאוגראפי אלא גם בהלך-המחשבה.
למפא"י היה אינטרס להבטיח את ההגמוניה שלה בשלטון המקומי. למקומיים – היתה חברות במועצת העיר שיא היכולת לטפס בהירארכיה המפלגתית. על חברות בכנסת טרם חשבו אז. אבל במועצת העיר יכולת לקדם רישיונות בנייה, קבלת מגרשים, מינוי פקידים והעלאתם בדרגה. ולפיכך לכל עדה, קהילה או שכבת-אוכלוסייה היה אינטרס לקדם עסקנים משלה, לתבוע מהם אחר-כך טובות-הנאה לאנשי-שלומם, וכמובן – לתבוע מראש-העיר עצמו. ואם אינו משתף פעולה – אינו טוב, וצריך להדיחו, כדברי הפתגם הערבי: "עץ אשר אינו נותן צל לבעליו – ייכרת."
ראש-העיר הקודם, דוד טוביהו, לא הסתדר עם סניף מפא"י המקומי. בישיבות הסניף נמצאו עילות להתנגד לו, והסניף עצמו היה קרוע בבריתות מתחלפות. במועצת העירייה קמה קואליציה בין מפ"ם לחירות, ובשותפות נציגי מפא"י – הדיחו את טוביהו. זאב זריזי, ממפ"ם, התמנה לראש-העיר. העניינים התחממו. בקרב חברי המועצה היו תופעות של מעבר ממפלגה למפלגה (את חבר-המועצה דוד פליישר "לקחה" מפא"י ממפלגה אחרת), של הסתתרות לפני הצבעה, ומספרים אפילו על חטיפת אחד מחברי המועצה, כדי שלא יימצא רוב להדחה.
לקראת הבחירות של 1963 קם מנהיג עדתי, דוד חכם, חבר מפא"י לשעבר ומן הפעילים בסניף, והעמיד עצמו בראש רשימה מקומית שהיתה אמורה לייצג את הקהילה הבבלית, יוצאי עיראק, ואשר התעתד לכבוש את ראשות העיר מידי מפא"י – זה היה אחד הביטויים הראשונים, לאחר מהומות ואדי-סאליב בחיפה, להתארגנות עדתית ולאיום כוחני לכבוש את מעוזי-הכוח המפלגתיים מידי "ישראל הראשונה", קרי – שלטון ותיקי מפא"י.
על שרגא היה לבלות לילות כימים בבאר-שבע כדי לשוחח עם כל המושכים-בחוטים, עם ראשי העדות, להחזיק אצבע על הדופק ולנסות לתקן כל שבר. לעיתים היה נעזר בבכור שיטרית, במרדכי סורקיס, במיכה אלמוג ואפילו בפנחס ספיר. המשלחות היו יושבות בבתים פרטיים ובקפה "כסית" הבאר-שבעי, עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר המלצרים כבר הלכו ורק בעל המקום נשאר משום כבודם של הנוכחים.
בשלב הזה נזכר שרגא ב"מידת רגליו" של אליהו נאווי, והחליט שאין מתאים ממנו להיכנס לנעלי ראש-העיר באר-שבע.
משנכנס נאווי למערכה, כבר נמצא חכם מחוץ למפלגה, עומד בראש רשימה עדתית ונלחם בה מלחמת חורמה. לקראת הבחירות הופצה בעיר קריקטורה ארסית: טוביהו יושב על כיסא-מלכות ונאווי, במדי מלצר מגוחכים, מגיש לו על צלחת, עם סכין ומזלג, עולה חדש מעדות-המזרח, שאבריו מבותרים.
ההסתערות הקודמת היתה על טוביהו, סמל שלטון האשכנזים, ותיקי מפא"י. נאווי הכריז עתה שהוא ממשיך דרכו של טוביהו, למעט פרשת פליישר. בכך הפך לסמל, לדגל-אוייב שעליו הסתערו כולם. אמרו על אודותיו שהוא "קוויזלינג", שהובא כמועמד בידי שרגא נצר כדי לדכא את העיראקים.
הבעייה המרכזית שעמדה בפני שרגא, כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, היתה להרכיב את רשימת מועמדי מפא"י למועצת העירייה. הקונצפציה היתה עדתית מובהקת והקושי נחלק לשניים – לקבוע את הסדר שבו יופיעו ברשימה נציגי העדות, אחרי נאווי עצמו, ולקבוע מי יהיה נציג כל עדה.
שרגא ישב בבאר-שבע לילות כימים, ומשלחות מכל עדה היו באות ומתייצבות בפניו בקפה "כסית". בסניף המפלגה לא ישב כי המקום היה בחזקתו של מזכיר-המפלגה המקומי, ועל כן לא מקובל על יריביו במפלגה כמקום ניטראלי. במרוצת הפגישות ב"כסית" טענו הנציגים דבר והיפוכו: מצד אחד – שעדתם היא הדומיננטית בעיר, אנשיה כולם נאמני מפא"י ולכן הם ראויים והם זכאים... ובאותה עת גם אמרו את ההיפך: שאם לא יתנו להם נציג, הם לא יצביעו עבור מפא"י אלא יילכו למפלגה אחרת!
נאווי זוכר את הפגישות בראשות שרגא כאילו לא בו עצמו ובגורלו כראש-עיר היה מדובר, אלא כמשקיף-מהצד במחזה מרתק. הישיבות המכריעות התנהלו משבת בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה. הופיעו נציגי חוגים שונים. היה חוג של מנהלי המפעלים הגדולים, והמוסדות הציבוריים: סולל-בונה, קופת-חולים, משרדי הממשלה; אלה היו חברי הסתדרות, אשכנזים, ותיקים, ללא הבדל רב ביניהם. עליהם היה מוטל לפרוע את שטרי ההבטחות של המפלגה ולהשפיע על אנשי-שלומם, על העובדים שלהם, בדרך שתיראה להם – שיבואו לקלפי.
ואם אתה אחד משכבת המנהלים הללו, ומכריז בפורום הזה בפני שרגא שאנשיך לא יבואו – אז צריך לטכס עצה מה נותנים להם שכן יבואו, או איך גוערים בך על שאינך ממלא כראוי את תפקידך.
בטרם הוציאו את נאווי מ"הנפטלין", כדבריו – היו הוותיקים, שטוביהו היה בן-חוגם, סבורים כי ראוי שראש-העיר הבא יבוא מביניהם. דיברו על ראובן קליגלר, מנהל קופת חולים בבאר-שבע ובמחוז הדרום, שלימים נעשה ראש עיריית נתניה; דיברו על אברהם בלבן, מנהל "הדסה", ועל מאיר בץ, מהנדס מחוז הדרום במחלקת ההתיישבות של הסוכנות.
אותה שבת ב-1963, באו בזו אחר זו המשלחות: רומנים א', רומנים ב', קבוצת פליטי דוד חכם (לא כל העיראקים הלכו איתו). שתי משלחות ענק למרוקאים: האחת תמכה במאיר בן-יאיר, השנייה באורי סבאג. וכאמור, על שני נושאים עיקריים נאבקה כל משלחת: קודם כל השיבוץ – איפה מקומנו ברשימה? אחר-כך – מי האיש שייצג אותנו? – והמלחמה על שניהם היתה צמודה.
נאווי: "הרכבת הרשימה היתה מעשה פסיפס, שאתה מזיז ומצרף בו אבן לאבן כדי ליצור תמונה שלמה. שרגא היה הפיגורה המרכזית, וברור שמה שהוא יגיד – זה יהיה. הנציגים היו מנסים לפרש כל תנועה, כל ניד-עפעף או גוון-קול משתנה אצלו – כדי לנחש לאיזה צד הוא נוטה. כל שאר המשתתפים הקבועים בפגישה, תהא חשיבותם אשר תהא – היו רק כעוזרים על יד שרגא במלאכת הקודש."
לבסוף הורכבה הרשימה כך:
קודם החליטו, כצפוי, שנאווי יעמוד בראש הרשימה, והוא מס' 1.
מס' 2 – ותיקים, היו שני מועמדים – ראובן קליגלר ואביגדור אבידוב, שניהם ראשי מוסדות. נבחר אבידוב, כי קליגלר נראה, נוסף לוותיקותו, פולני מדי, וביקשו לרצות גם את יוצאי רוסיה.
מס' 3 – מרוקאי. אורי סבאג הפסיד ונבחר מאיר בן יאיר, מנהל בית-החולים בבאר-שבע.
על מקום מס' 4 התנהלה מלחמה קשה ולבסוף זכו בו הרומנים ונבחר עסקן מטעמם, שיוצאי רומניה עמדו בראש מעייניו.
מס' 3 – עיראקי. נאווי, שעלה בגיל תשע עם משפחתו מבגדד וגדל בתוך היישוב הוותיק – נחשב מועמד "כללי", שלא על מיכסה עדתית. ליתר ביטחון העמידו נציג עיראקי במס' 5, למשוך קולות מרשימתו של דוד חכם, וכך היו שני "עיראקים" בחמישייה הפותחת של הרשימה.
מס' 6 – מצרי.
מס' 7 – הונגרי.
מס' 8 – פרסי.
מס' 9 – " לא זוכר!" (מסיים נאווי את פירוט הרשימה).
נאווי, שהיה עֵד למעשה המרכבה, ישב בכל הישיבות ולא ידע עדיין איך פועלת השיטה. היום, לדבריו, הוא מבין טוב יותר איך ה"עסק" עבד. גדולתו של שרגא היתה בכך שאף פעם לא ידעת אם כבר החליט או טרם החליט, ולעולם גם לא ידעת מה יחליט. לא ידעת אם הוא בא עם החלטה מוכנה-מראש, או לא, ואם לא – אזיי באיזה שלב של הישיבה החליט.
שרגא "שיחק אותה". פניו היו חתומים. דיבר יפה לכולם. לא הבטיח דבר לאיש אבל גם לא דחה איש. כשמשלחת של שני אנשים יצא מפגישה עימו – היה האחד אופטימי והשני פסימי לגבי אותם דברים עצמם שהשמיע שרגא באוזני שניהם.
לפורום בבאר-שבע לא היה שם רשמי. לאחר שהסתלקו כל המשלחות, נשאר צוות מצומצם יותר שבמסגרתו, בסיום תהליך ארוך ומתמשך, התקבלו ההחלטות הסופיות. הדברים הובאו לידי גמר לא באמצעות סניף המפלגה המקומי, שפוזר עקב הסכסוכים שפילגוהו, אלא במסגרת ועדה מקומית שהגישה את הרשימה הגמורה.
היתה טקטיקה מיוחדת בעיתוי הפעולות שבטרם הגשת הרשימה. הבירורים נסחבו, גם במכוון, עד לקבלת ההחלטה. אך ההחלטות התקבלו במועד שלא הותיר זמן רב לשינויין. העיתוי של מתן ההחלטה היה חלק ממנה. להשתמש בלחץ של הרגע האחרון כדי להביא להכרעה הרצויה, אך גם להסיר ממנה מכשולים באמצעות הלחץ. כך, הפגישה האחרונה ב"כסית" לא זומנה מוקדם מדי, כדי שלא לאפשר בריתות והתארגנויות לאחר היוודע תוצאותיה; אחרת – יכול כל אחד מהבלתי-מרוצים להקים מחנה חדש או להצטרף למחנה קיים של מפלגה אחרת. להצטרף למחנה קיים – אפשר תמיד. אבל להקים מחנה חדש – לכך צריך זמן.
וכמובן – זימונה של הפגישה היה לא מאוחר מדי, כדי שיספיקו להגיש את הרשימה הסופית סמוך מאוד למועד האחרון של הגשת רשימות המועמדים לבחירות.
כשנכנס דב בן-מאיר לפעילות במערכת המוניציפאלית של תל-אביב, בא להיוועץ בשרגא ולמד ממנו את הכלל הבא: "להיות הראשון בכל ישיבה, כדי שלא יספיקו לרכל עליי לפני שאני בא, ולעזוב אחרון כדי שלא יהפכו את ההחלטות שכבר סוכמו. אלו שתי תכונות בהן היה שרגא נצר נוטה להתפאר, ואני חושב שהן חשובות ומייצגות קודם כל את ההתמדה והחריצות שבפעילותו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 166).
ממה נבעה הרגשת סמכותו של שרגא בפגישות ב"כסית" הבאר-שבעי, ובפעילותו בכלל? – נאווי סבור ששרגא נחשב אז לכל-יכול, לממליך מלכים. הפנקס השחור של ספיר היה כאין-וכאפס לעומת הפנקס הכתום של שרגא.
בפנקס של ספיר היה מדובר בכספים, ואילו אצל שרגא – באנשים, ובכוח השלטון. איש לא הרהר ולא ערער, באותן שנים, על הסמכות שלו. כשנאווי הכירו כבר היתה לשרגא ההילה, כוחו היה כבר מן המוסכמות, אבל עם זאת הצליח שלא להרגיז אף אחד. גם את הדברים הקשים ביותר היה אומר בקול רך: "תראה, היום דבר זה לא ניתן." – אבל בכך לא אמר לך שמחר זה כן ניתן.
לדברי נאווי, ספיר אמר פעם לעסקן מקומי, שבא עם משלחת ממקורביו בתביעה להיות מועמד המפלגה לראשות-העיר: "אתה תהיה ראש עיר כשתצמחנה לי שערות על כף ידי!"
הדברים נאמרו בבוטות, במעמד בני-בריתו של האיש, ואולי שברו אותו. שרגא מטבעו לא היה אומר לאיש דבר שכזה גם אם היה סבור שאינו מתאים לתפקיד. כי שרגא, בעיני נאווי, היה לא רק אדם חכם אלא גם מוסרי. איש לא הטיל דופי ביושרו, במניעיו מאחורי הגוף הערטילאי של המפלגה – שרגא נצר היה הדמות האנושית שייצגה את היישות ששמה מפא"י.
אמנם, כלפי חוץ, בלט קודם כל מימד אחד בפעולתו – הכוח, אך מי שצעד צעד נוסף לקראתו ועימו, הבחין גם בהיבטים המוסריים שלפיהם התנהלה פעילותו. היה ברור ששרגא יעשה הכול למען המפלגה, שעומדת בראש מעייניו. מפלגה חייבת לשרוד והיא משתמשת לא פעם באמצעים ברוטאליים לשם כך. אף על פי כן, איש מאלה שהכירוהו לא הטיל דופי בצד המוסרי שבאישיותו של שרגא.
הדיעות שהילכו בציבור על אודות שרגא ניזונו בשעתן מההגזמות של התקשורת, אך ברור שההילה שנקשרה לשמו היתה חלק מכוחו הממשי גם אם הוא עצמו לא טרח להשתמש בתקשורת – לקח לפוליטיקאים בני-ימינו, אשר מחליפים לעיתים עשייה ממשית בעשייה תקשורתית.
שרגא סבר שאין ברכה אלא בעשיה עצמה, אפילו היא סמוייה מן העין. מישיבות הגוש לא היו הדלפות. החלטות סוכמו ומועמדויות נקבעו מראש, ללא השאר מקום רב למקריות. העיתונאים התרוצצו סביב האיש, סביב מזכירו, סביב נהגו – לשווא. האיש עצמו לא רץ אחר עיתונאים. לא היה תלוי בהם. נהנה אם כתבו עליו טובות, כי ראה את כל פעולותיו באור חיובי, כהכרחיות לטובת המדינה, המפלגה והמנהיג – אבל אם השמיצו אותו בכלי-התקשורת, התעלם, לא נכנס לוויכוחים, ואפילו ראה בכך מעין "מחמאה" למידת ההשפעה המוגזמת, לדעתו, שמייחסים לו.
היו אנשים במפלגה שקודמו על-ידו ושמרו לו אמונים כי חשבו על הקידום הבא, התלוי בהמלצתו שב"פנקס", ואלה שהובסו – לא תמיד השמיצו אותו, להיפך – אם הובסתי, אני רוצה קודם כל שהציבור יידע שלא הובסתי בידי נמושה אלא בידי ענק, וככל ששרגא גדול וחזק יותר – זה מקטין את התבוסה הפרטית שלי. נלחמתי עם אריה והפסדתי. כאבימלך שביקש מן הנער למותתו, כך שלנאמניו, כמו גם למתנגדיו, היה אינטרס להעצים את דמותו של שרגא.
דברי נאווי.
*
ב-1975, לצורך סדרת הכתבות על אודותיו ב"ידיעות אחרונות", הציג בפניו שלמה נקדימון שאלה:
"אוסף קטעי העיתונות בארכיון המערכת מגלה, כי הציגוך כמי שהשיג את השפעתו במפלגה מתוקף מתן הבטחות, הפעלת לחצים, איומים ופיתוים. סיפרו שנמיר כינה אותך 'פרופסור לבחירות', ולפי מקורות שונים: 'מושך בחוטים'. 'שליט', 'בוס', 'מר מנגנון'. כשיצאת לחופשה היו אומרים: 'מפא"י בחופשה'. אשאל אותך: מי אתה שרגא נצר? מניין צברת כוח כה רב?"
נצר, שהחזיק ביד את המיקרופון, לתוכו דיבר כבר שעות ארוכות, לא התרגש מן השאלה הצפוייה, וענה:
"כל מה שקראת – קראתי גם אני. אין אמת בכל זה. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה לומר לך את ה'אני מאמין' המפלגתי שלי. חבר-מפלגה נמדד לפי ארבע תכונות:
"להבין ולקבל את דרכה הרעיונית של המפלגה, לגלות מסירות לעניין ונאמנות לעקרונות. מילוי שליחות. יש לראות בכמה מבין מניחי היסוד של התנועה מררי-דרך. על החבר להיות ישר דרך.
"אני דבקתי בעקרונות אלה, ומה שכתבו עליי היה ניסיון להדביק לי דימוי של אדם, שכל רצונו בחיים הוא, כביכול, לשלוט, להיות 'בוס', להשתמש בדרכים לא ישרות כדי להגיע למטרות. התקפת כלי-התקשורת עליי היתה מרוכזת, משך שנים רבות, בתקופות סוערות ביותר של חיי המפלגה. אני מקבל את זה ברוח טובה. האם כדאי שבגלל זה אתרגז?"
נקדימון: "העיתונות לא בדתה את פירסומיה. אתה סירבת להתראיין או למסור מידע. חברים מרכזיים אחרים כן עשו זאת."
נצר: "נכון. אבל אני שולל הדלפות."
*
בראיון ליעקב אגמון ("מעריב", 1986) אומרת פרופ' רינה שפירא שעיקר עבודתו של אביה לא היה ביום הבחירות ולקראתו, אלא בתקופה הארוכה שבין בחירות לבחירות, וזה – "נותן כוח, אבל זה כוח אמיתי, זה כוח שמפלגה באמת רוצה. מפלגה צוברת את כוחה מהאדם הקטן. מהיחס לאותו אדם, יחד עם ערכים וארגון. שילוב של השלושה. לכן אני חושבת שזה היה סוד כוחו האמיתי. לזה אתה חייב להוסיף את הסגולות הנדירות שלו, כאדם. הוא היה אוהב אדם. אדם שהיסוד האופטימי והאהבה הינחו אותו. הוא היה שקט. הוא היה בעל חוש הומור בלתי רגיל. חריף מאוד, מהיר תפישה. תופש מהר מאוד את הסיטואציה, לא מרים קול. אתה יודע שלא שמעתי את אבא שלי אף פעם אחת מרים קול. לא בחוץ ולא בבית. תתאר לעצמך בית שלא צועקים בו. הוא היה הולך לאט אבל מגיע לאן שהיה רוצה."
*
"שרגא," אומר נאווי, "נשאר מוסרי וישר-דרך גם כשהיה עליו לעסוק בדברים מזוהמים. כשמישהו הוכה – הוא לא היכה אותו." במערכת הבחירות לעיריית באר-שבע ב-1963 השמיץ דוד חכם את מפא"י ואת שרגא נצר ואת אליהו נאווי באופן הקשה ביותר, כשהוא פורט על נימת קיפוח חריפה ומעניק לרשימתו אופי עדתי מובהק. כשהלך לבחירות ידע שלא יהיה לו רוב, אבל רצה לנקום במפא"י ולשרוד על המפה העירונית. תוצאות הבחירות היו חמישה מאנדאטים למפא"י וארבעה למפ"ם, מתוך חמישה-עשר מושבים במועצה. זה היה ניצחון על חודו של קול, או של מאנדאט. אילו היו התוצאות הפוכות – היה חכם מתמנה לפחות לסגן ראש-העיר. חכם זכה בשני מאנדאטים. כעשרה אחוז מן הקולות, אך היה אפשר להסתדר בלעדיו.
ושוב נמצא שרגא בבאר-שבע, כי שוב היתה לו עבודה: הפעם, לאחר הבחירות – להקים קואליציה עירונית, בראשותו של נאווי, ובהרכב נציגי מפא"י, מפ"ם והמפד"ל. בבחירות היתה זו מלחמת חורמה. מפא"י לא רצתה לוותר על בירת הנגב. הנחרצות של שרגא היתה חזקה. עתה, לאחר שעזר בהרכבת הקואליציה העירונית, ניפנה גם "לטפל" ביריב-מאתמול.
חודשים אחדים לאחר מערכת הבחירות קרא לנאווי ושאל:
"לדוד חכם יש פרנסה או אין?"
"לא יודע."
"אני שומע שמצבו הכלכלי קשה ואין לו מה לאכול."
"מה זה עניינך?"
"אליהו, האיש הזה בכל זאת שירת את התנועה. אם הוא סטה – צריך לסלוח לו. שמע, דחפנו את חכם למצב מאוד קשה, אך עלינו לחלץ אותו מהר, כדי שלא יהיה מסכן. אנחנו את שלנו השגנו, אל תתעלל."
"אני אינני מתעלל."
"יפה. בוא נבטיח לכל יהודי, לידיד וליריב, שתהא לו פרנסה, ומכובדת. אני שומע שיש לו מאפייה, ומחזיק בה משרד-הביטחון. תשיג לי את הפרטים."
וכך היה. המאפייה נמכרה, דוד חכם קיבל רישיון, קנה בית-קולנוע, והסתדר. הוא אף חזר, כעבור זמן, לשורות מפא"י. כזה היה שרגא. הוא לא נהנה ממפלת הזולת, אף כי ראה אותה כהכרחית וצודקת, למען מפלגתו-שלו, למען עשייה בה האמין.
לאחר שהביס את חכם וגם ניטרל אותו מהשתתפות בקואליציה החדשה, לא נטר לו ולא נקם. מה היה השיקול של שרגא בנדיבות הזו? לא-דווקא המחשבה, הלגיטימית בכל אסטרטגיה – שהאוייב-מאתמול יכול להיות בן-ברית מחר. אלא בעיקר שיקול הומאני: חכם, כשחזר, ממילא כבר לא היתה לו העוצמה הקודמת, ומאז באמת לא שמעו עליו. שרגא עזר לו לא מתוך חשבון כוחני לעתיד. עובדה, איש בציבור לא ידע על העזרה לחכם. לא ניתן לזה פירסום. לא הפיקו ממנה רווחים פוליטיים.
זו היתה פעולה אנושית, שייחדה את שרגא נצר כמו שייחדה בשעתו את פייבל נוסביצקי, שהלך לשחרר מידי הרוסים את הבחורים היהודים שהערימו עליו וגנבו את תכולתה של הצרכנייה בסוסניצה, ולאחר ששרפוה, ניסו לגלגל עליו את האשמה, ואף העמידוהו בסכנה מוחשית-ביותר של הוצאתו-להורג.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
פרק כ"ה
ממליכים את נאווי על באר-שבע
לאחר שנבחר לראש עיריית באר-שבע בבחירות 1963, היה אליהו נאווי בא למרכז השלטון המקומי בתל-אביב, וכשהיה פוגש שם מכרים, ונשאל: "מה נשמע בבאר-שבע?" – נהג לענות: "בבוקר, כשיצאתי, עוד הייתי ראש-העיר. מה נכון לזה הרגע? אינני יודע."
באותה תקופה, הוא מספר, כדי למכור נכס עירוני היית צריך לרוב מיוחס בישיבת מועצת העירייה, אבל כדי להדיח ראש-עיר – די היה ברוב רגיל. באר-שבע היתה אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינת יציבות השלטון המקומי ומעמדה של מפא"י בו. מורכבת מקהילות חדשות, לא-הומוגניות, ומרוחקת ממרכזי הממשלה והמפלגה בירושלים ובתל-אביב, לא רק מרחק גיאוגראפי אלא גם בהלך-המחשבה.
למפא"י היה אינטרס להבטיח את ההגמוניה שלה בשלטון המקומי. למקומיים – היתה חברות במועצת העיר שיא היכולת לטפס בהירארכיה המפלגתית. על חברות בכנסת טרם חשבו אז. אבל במועצת העיר יכולת לקדם רישיונות בנייה, קבלת מגרשים, מינוי פקידים והעלאתם בדרגה. ולפיכך לכל עדה, קהילה או שכבת-אוכלוסייה היה אינטרס לקדם עסקנים משלה, לתבוע מהם אחר-כך טובות-הנאה לאנשי-שלומם, וכמובן – לתבוע מראש-העיר עצמו. ואם אינו משתף פעולה – אינו טוב, וצריך להדיחו, כדברי הפתגם הערבי: "עץ אשר אינו נותן צל לבעליו – ייכרת."
ראש-העיר הקודם, דוד טוביהו, לא הסתדר עם סניף מפא"י המקומי. בישיבות הסניף נמצאו עילות להתנגד לו, והסניף עצמו היה קרוע בבריתות מתחלפות. במועצת העירייה קמה קואליציה בין מפ"ם לחירות, ובשותפות נציגי מפא"י – הדיחו את טוביהו. זאב זריזי, ממפ"ם, התמנה לראש-העיר. העניינים התחממו. בקרב חברי המועצה היו תופעות של מעבר ממפלגה למפלגה (את חבר-המועצה דוד פליישר "לקחה" מפא"י ממפלגה אחרת), של הסתתרות לפני הצבעה, ומספרים אפילו על חטיפת אחד מחברי המועצה, כדי שלא יימצא רוב להדחה.
לקראת הבחירות של 1963 קם מנהיג עדתי, דוד חכם, חבר מפא"י לשעבר ומן הפעילים בסניף, והעמיד עצמו בראש רשימה מקומית שהיתה אמורה לייצג את הקהילה הבבלית, יוצאי עיראק, ואשר התעתד לכבוש את ראשות העיר מידי מפא"י – זה היה אחד הביטויים הראשונים, לאחר מהומות ואדי-סאליב בחיפה, להתארגנות עדתית ולאיום כוחני לכבוש את מעוזי-הכוח המפלגתיים מידי "ישראל הראשונה", קרי – שלטון ותיקי מפא"י.
על שרגא היה לבלות לילות כימים בבאר-שבע כדי לשוחח עם כל המושכים-בחוטים, עם ראשי העדות, להחזיק אצבע על הדופק ולנסות לתקן כל שבר. לעיתים היה נעזר בבכור שיטרית, במרדכי סורקיס, במיכה אלמוג ואפילו בפנחס ספיר. המשלחות היו יושבות בבתים פרטיים ובקפה "כסית" הבאר-שבעי, עד לשעות הקטנות של הלילה, כאשר המלצרים כבר הלכו ורק בעל המקום נשאר משום כבודם של הנוכחים.
בשלב הזה נזכר שרגא ב"מידת רגליו" של אליהו נאווי, והחליט שאין מתאים ממנו להיכנס לנעלי ראש-העיר באר-שבע.
משנכנס נאווי למערכה, כבר נמצא חכם מחוץ למפלגה, עומד בראש רשימה עדתית ונלחם בה מלחמת חורמה. לקראת הבחירות הופצה בעיר קריקטורה ארסית: טוביהו יושב על כיסא-מלכות ונאווי, במדי מלצר מגוחכים, מגיש לו על צלחת, עם סכין ומזלג, עולה חדש מעדות-המזרח, שאבריו מבותרים.
ההסתערות הקודמת היתה על טוביהו, סמל שלטון האשכנזים, ותיקי מפא"י. נאווי הכריז עתה שהוא ממשיך דרכו של טוביהו, למעט פרשת פליישר. בכך הפך לסמל, לדגל-אוייב שעליו הסתערו כולם. אמרו על אודותיו שהוא "קוויזלינג", שהובא כמועמד בידי שרגא נצר כדי לדכא את העיראקים.
הבעייה המרכזית שעמדה בפני שרגא, כיושב-ראש המחלקה המוניציפאלית של המפלגה, היתה להרכיב את רשימת מועמדי מפא"י למועצת העירייה. הקונצפציה היתה עדתית מובהקת והקושי נחלק לשניים – לקבוע את הסדר שבו יופיעו ברשימה נציגי העדות, אחרי נאווי עצמו, ולקבוע מי יהיה נציג כל עדה.
שרגא ישב בבאר-שבע לילות כימים, ומשלחות מכל עדה היו באות ומתייצבות בפניו בקפה "כסית". בסניף המפלגה לא ישב כי המקום היה בחזקתו של מזכיר-המפלגה המקומי, ועל כן לא מקובל על יריביו במפלגה כמקום ניטראלי. במרוצת הפגישות ב"כסית" טענו הנציגים דבר והיפוכו: מצד אחד – שעדתם היא הדומיננטית בעיר, אנשיה כולם נאמני מפא"י ולכן הם ראויים והם זכאים... ובאותה עת גם אמרו את ההיפך: שאם לא יתנו להם נציג, הם לא יצביעו עבור מפא"י אלא יילכו למפלגה אחרת!
נאווי זוכר את הפגישות בראשות שרגא כאילו לא בו עצמו ובגורלו כראש-עיר היה מדובר, אלא כמשקיף-מהצד במחזה מרתק. הישיבות המכריעות התנהלו משבת בבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה. הופיעו נציגי חוגים שונים. היה חוג של מנהלי המפעלים הגדולים, והמוסדות הציבוריים: סולל-בונה, קופת-חולים, משרדי הממשלה; אלה היו חברי הסתדרות, אשכנזים, ותיקים, ללא הבדל רב ביניהם. עליהם היה מוטל לפרוע את שטרי ההבטחות של המפלגה ולהשפיע על אנשי-שלומם, על העובדים שלהם, בדרך שתיראה להם – שיבואו לקלפי.
ואם אתה אחד משכבת המנהלים הללו, ומכריז בפורום הזה בפני שרגא שאנשיך לא יבואו – אז צריך לטכס עצה מה נותנים להם שכן יבואו, או איך גוערים בך על שאינך ממלא כראוי את תפקידך.
בטרם הוציאו את נאווי מ"הנפטלין", כדבריו – היו הוותיקים, שטוביהו היה בן-חוגם, סבורים כי ראוי שראש-העיר הבא יבוא מביניהם. דיברו על ראובן קליגלר, מנהל קופת חולים בבאר-שבע ובמחוז הדרום, שלימים נעשה ראש עיריית נתניה; דיברו על אברהם בלבן, מנהל "הדסה", ועל מאיר בץ, מהנדס מחוז הדרום במחלקת ההתיישבות של הסוכנות.
אותה שבת ב-1963, באו בזו אחר זו המשלחות: רומנים א', רומנים ב', קבוצת פליטי דוד חכם (לא כל העיראקים הלכו איתו). שתי משלחות ענק למרוקאים: האחת תמכה במאיר בן-יאיר, השנייה באורי סבאג. וכאמור, על שני נושאים עיקריים נאבקה כל משלחת: קודם כל השיבוץ – איפה מקומנו ברשימה? אחר-כך – מי האיש שייצג אותנו? – והמלחמה על שניהם היתה צמודה.
נאווי: "הרכבת הרשימה היתה מעשה פסיפס, שאתה מזיז ומצרף בו אבן לאבן כדי ליצור תמונה שלמה. שרגא היה הפיגורה המרכזית, וברור שמה שהוא יגיד – זה יהיה. הנציגים היו מנסים לפרש כל תנועה, כל ניד-עפעף או גוון-קול משתנה אצלו – כדי לנחש לאיזה צד הוא נוטה. כל שאר המשתתפים הקבועים בפגישה, תהא חשיבותם אשר תהא – היו רק כעוזרים על יד שרגא במלאכת הקודש."
לבסוף הורכבה הרשימה כך:
קודם החליטו, כצפוי, שנאווי יעמוד בראש הרשימה, והוא מס' 1.
מס' 2 – ותיקים, היו שני מועמדים – ראובן קליגלר ואביגדור אבידוב, שניהם ראשי מוסדות. נבחר אבידוב, כי קליגלר נראה, נוסף לוותיקותו, פולני מדי, וביקשו לרצות גם את יוצאי רוסיה.
מס' 3 – מרוקאי. אורי סבאג הפסיד ונבחר מאיר בן יאיר, מנהל בית-החולים בבאר-שבע.
על מקום מס' 4 התנהלה מלחמה קשה ולבסוף זכו בו הרומנים ונבחר עסקן מטעמם, שיוצאי רומניה עמדו בראש מעייניו.
מס' 3 – עיראקי. נאווי, שעלה בגיל תשע עם משפחתו מבגדד וגדל בתוך היישוב הוותיק – נחשב מועמד "כללי", שלא על מיכסה עדתית. ליתר ביטחון העמידו נציג עיראקי במס' 5, למשוך קולות מרשימתו של דוד חכם, וכך היו שני "עיראקים" בחמישייה הפותחת של הרשימה.
מס' 6 – מצרי.
מס' 7 – הונגרי.
מס' 8 – פרסי.
מס' 9 – " לא זוכר!" (מסיים נאווי את פירוט הרשימה).
נאווי, שהיה עֵד למעשה המרכבה, ישב בכל הישיבות ולא ידע עדיין איך פועלת השיטה. היום, לדבריו, הוא מבין טוב יותר איך ה"עסק" עבד. גדולתו של שרגא היתה בכך שאף פעם לא ידעת אם כבר החליט או טרם החליט, ולעולם גם לא ידעת מה יחליט. לא ידעת אם הוא בא עם החלטה מוכנה-מראש, או לא, ואם לא – אזיי באיזה שלב של הישיבה החליט.
שרגא "שיחק אותה". פניו היו חתומים. דיבר יפה לכולם. לא הבטיח דבר לאיש אבל גם לא דחה איש. כשמשלחת של שני אנשים יצא מפגישה עימו – היה האחד אופטימי והשני פסימי לגבי אותם דברים עצמם שהשמיע שרגא באוזני שניהם.
לפורום בבאר-שבע לא היה שם רשמי. לאחר שהסתלקו כל המשלחות, נשאר צוות מצומצם יותר שבמסגרתו, בסיום תהליך ארוך ומתמשך, התקבלו ההחלטות הסופיות. הדברים הובאו לידי גמר לא באמצעות סניף המפלגה המקומי, שפוזר עקב הסכסוכים שפילגוהו, אלא במסגרת ועדה מקומית שהגישה את הרשימה הגמורה.
היתה טקטיקה מיוחדת בעיתוי הפעולות שבטרם הגשת הרשימה. הבירורים נסחבו, גם במכוון, עד לקבלת ההחלטה. אך ההחלטות התקבלו במועד שלא הותיר זמן רב לשינויין. העיתוי של מתן ההחלטה היה חלק ממנה. להשתמש בלחץ של הרגע האחרון כדי להביא להכרעה הרצויה, אך גם להסיר ממנה מכשולים באמצעות הלחץ. כך, הפגישה האחרונה ב"כסית" לא זומנה מוקדם מדי, כדי שלא לאפשר בריתות והתארגנויות לאחר היוודע תוצאותיה; אחרת – יכול כל אחד מהבלתי-מרוצים להקים מחנה חדש או להצטרף למחנה קיים של מפלגה אחרת. להצטרף למחנה קיים – אפשר תמיד. אבל להקים מחנה חדש – לכך צריך זמן.
וכמובן – זימונה של הפגישה היה לא מאוחר מדי, כדי שיספיקו להגיש את הרשימה הסופית סמוך מאוד למועד האחרון של הגשת רשימות המועמדים לבחירות.
כשנכנס דב בן-מאיר לפעילות במערכת המוניציפאלית של תל-אביב, בא להיוועץ בשרגא ולמד ממנו את הכלל הבא: "להיות הראשון בכל ישיבה, כדי שלא יספיקו לרכל עליי לפני שאני בא, ולעזוב אחרון כדי שלא יהפכו את ההחלטות שכבר סוכמו. אלו שתי תכונות בהן היה שרגא נצר נוטה להתפאר, ואני חושב שהן חשובות ומייצגות קודם כל את ההתמדה והחריצות שבפעילותו." ("רשימות מפנקסי", עמ' 166).
ממה נבעה הרגשת סמכותו של שרגא בפגישות ב"כסית" הבאר-שבעי, ובפעילותו בכלל? – נאווי סבור ששרגא נחשב אז לכל-יכול, לממליך מלכים. הפנקס השחור של ספיר היה כאין-וכאפס לעומת הפנקס הכתום של שרגא.
בפנקס של ספיר היה מדובר בכספים, ואילו אצל שרגא – באנשים, ובכוח השלטון. איש לא הרהר ולא ערער, באותן שנים, על הסמכות שלו. כשנאווי הכירו כבר היתה לשרגא ההילה, כוחו היה כבר מן המוסכמות, אבל עם זאת הצליח שלא להרגיז אף אחד. גם את הדברים הקשים ביותר היה אומר בקול רך: "תראה, היום דבר זה לא ניתן." – אבל בכך לא אמר לך שמחר זה כן ניתן.
לדברי נאווי, ספיר אמר פעם לעסקן מקומי, שבא עם משלחת ממקורביו בתביעה להיות מועמד המפלגה לראשות-העיר: "אתה תהיה ראש עיר כשתצמחנה לי שערות על כף ידי!"
הדברים נאמרו בבוטות, במעמד בני-בריתו של האיש, ואולי שברו אותו. שרגא מטבעו לא היה אומר לאיש דבר שכזה גם אם היה סבור שאינו מתאים לתפקיד. כי שרגא, בעיני נאווי, היה לא רק אדם חכם אלא גם מוסרי. איש לא הטיל דופי ביושרו, במניעיו מאחורי הגוף הערטילאי של המפלגה – שרגא נצר היה הדמות האנושית שייצגה את היישות ששמה מפא"י.
אמנם, כלפי חוץ, בלט קודם כל מימד אחד בפעולתו – הכוח, אך מי שצעד צעד נוסף לקראתו ועימו, הבחין גם בהיבטים המוסריים שלפיהם התנהלה פעילותו. היה ברור ששרגא יעשה הכול למען המפלגה, שעומדת בראש מעייניו. מפלגה חייבת לשרוד והיא משתמשת לא פעם באמצעים ברוטאליים לשם כך. אף על פי כן, איש מאלה שהכירוהו לא הטיל דופי בצד המוסרי שבאישיותו של שרגא.
הדיעות שהילכו בציבור על אודות שרגא ניזונו בשעתן מההגזמות של התקשורת, אך ברור שההילה שנקשרה לשמו היתה חלק מכוחו הממשי גם אם הוא עצמו לא טרח להשתמש בתקשורת – לקח לפוליטיקאים בני-ימינו, אשר מחליפים לעיתים עשייה ממשית בעשייה תקשורתית.
שרגא סבר שאין ברכה אלא בעשיה עצמה, אפילו היא סמוייה מן העין. מישיבות הגוש לא היו הדלפות. החלטות סוכמו ומועמדויות נקבעו מראש, ללא השאר מקום רב למקריות. העיתונאים התרוצצו סביב האיש, סביב מזכירו, סביב נהגו – לשווא. האיש עצמו לא רץ אחר עיתונאים. לא היה תלוי בהם. נהנה אם כתבו עליו טובות, כי ראה את כל פעולותיו באור חיובי, כהכרחיות לטובת המדינה, המפלגה והמנהיג – אבל אם השמיצו אותו בכלי-התקשורת, התעלם, לא נכנס לוויכוחים, ואפילו ראה בכך מעין "מחמאה" למידת ההשפעה המוגזמת, לדעתו, שמייחסים לו.
היו אנשים במפלגה שקודמו על-ידו ושמרו לו אמונים כי חשבו על הקידום הבא, התלוי בהמלצתו שב"פנקס", ואלה שהובסו – לא תמיד השמיצו אותו, להיפך – אם הובסתי, אני רוצה קודם כל שהציבור יידע שלא הובסתי בידי נמושה אלא בידי ענק, וככל ששרגא גדול וחזק יותר – זה מקטין את התבוסה הפרטית שלי. נלחמתי עם אריה והפסדתי. כאבימלך שביקש מן הנער למותתו, כך שלנאמניו, כמו גם למתנגדיו, היה אינטרס להעצים את דמותו של שרגא.
דברי נאווי.
*
ב-1975, לצורך סדרת הכתבות על אודותיו ב"ידיעות אחרונות", הציג בפניו שלמה נקדימון שאלה:
"אוסף קטעי העיתונות בארכיון המערכת מגלה, כי הציגוך כמי שהשיג את השפעתו במפלגה מתוקף מתן הבטחות, הפעלת לחצים, איומים ופיתוים. סיפרו שנמיר כינה אותך 'פרופסור לבחירות', ולפי מקורות שונים: 'מושך בחוטים'. 'שליט', 'בוס', 'מר מנגנון'. כשיצאת לחופשה היו אומרים: 'מפא"י בחופשה'. אשאל אותך: מי אתה שרגא נצר? מניין צברת כוח כה רב?"
נצר, שהחזיק ביד את המיקרופון, לתוכו דיבר כבר שעות ארוכות, לא התרגש מן השאלה הצפוייה, וענה:
"כל מה שקראת – קראתי גם אני. אין אמת בכל זה. לפני שניכנס לפרטים אני רוצה לומר לך את ה'אני מאמין' המפלגתי שלי. חבר-מפלגה נמדד לפי ארבע תכונות:
"להבין ולקבל את דרכה הרעיונית של המפלגה, לגלות מסירות לעניין ונאמנות לעקרונות. מילוי שליחות. יש לראות בכמה מבין מניחי היסוד של התנועה מררי-דרך. על החבר להיות ישר דרך.
"אני דבקתי בעקרונות אלה, ומה שכתבו עליי היה ניסיון להדביק לי דימוי של אדם, שכל רצונו בחיים הוא, כביכול, לשלוט, להיות 'בוס', להשתמש בדרכים לא ישרות כדי להגיע למטרות. התקפת כלי-התקשורת עליי היתה מרוכזת, משך שנים רבות, בתקופות סוערות ביותר של חיי המפלגה. אני מקבל את זה ברוח טובה. האם כדאי שבגלל זה אתרגז?"
נקדימון: "העיתונות לא בדתה את פירסומיה. אתה סירבת להתראיין או למסור מידע. חברים מרכזיים אחרים כן עשו זאת."
נצר: "נכון. אבל אני שולל הדלפות."
*
בראיון ליעקב אגמון ("מעריב", 1986) אומרת פרופ' רינה שפירא שעיקר עבודתו של אביה לא היה ביום הבחירות ולקראתו, אלא בתקופה הארוכה שבין בחירות לבחירות, וזה – "נותן כוח, אבל זה כוח אמיתי, זה כוח שמפלגה באמת רוצה. מפלגה צוברת את כוחה מהאדם הקטן. מהיחס לאותו אדם, יחד עם ערכים וארגון. שילוב של השלושה. לכן אני חושבת שזה היה סוד כוחו האמיתי. לזה אתה חייב להוסיף את הסגולות הנדירות שלו, כאדם. הוא היה אוהב אדם. אדם שהיסוד האופטימי והאהבה הינחו אותו. הוא היה שקט. הוא היה בעל חוש הומור בלתי רגיל. חריף מאוד, מהיר תפישה. תופש מהר מאוד את הסיטואציה, לא מרים קול. אתה יודע שלא שמעתי את אבא שלי אף פעם אחת מרים קול. לא בחוץ ולא בבית. תתאר לעצמך בית שלא צועקים בו. הוא היה הולך לאט אבל מגיע לאן שהיה רוצה."
*
"שרגא," אומר נאווי, "נשאר מוסרי וישר-דרך גם כשהיה עליו לעסוק בדברים מזוהמים. כשמישהו הוכה – הוא לא היכה אותו." במערכת הבחירות לעיריית באר-שבע ב-1963 השמיץ דוד חכם את מפא"י ואת שרגא נצר ואת אליהו נאווי באופן הקשה ביותר, כשהוא פורט על נימת קיפוח חריפה ומעניק לרשימתו אופי עדתי מובהק. כשהלך לבחירות ידע שלא יהיה לו רוב, אבל רצה לנקום במפא"י ולשרוד על המפה העירונית. תוצאות הבחירות היו חמישה מאנדאטים למפא"י וארבעה למפ"ם, מתוך חמישה-עשר מושבים במועצה. זה היה ניצחון על חודו של קול, או של מאנדאט. אילו היו התוצאות הפוכות – היה חכם מתמנה לפחות לסגן ראש-העיר. חכם זכה בשני מאנדאטים. כעשרה אחוז מן הקולות, אך היה אפשר להסתדר בלעדיו.
ושוב נמצא שרגא בבאר-שבע, כי שוב היתה לו עבודה: הפעם, לאחר הבחירות – להקים קואליציה עירונית, בראשותו של נאווי, ובהרכב נציגי מפא"י, מפ"ם והמפד"ל. בבחירות היתה זו מלחמת חורמה. מפא"י לא רצתה לוותר על בירת הנגב. הנחרצות של שרגא היתה חזקה. עתה, לאחר שעזר בהרכבת הקואליציה העירונית, ניפנה גם "לטפל" ביריב-מאתמול.
חודשים אחדים לאחר מערכת הבחירות קרא לנאווי ושאל:
"לדוד חכם יש פרנסה או אין?"
"לא יודע."
"אני שומע שמצבו הכלכלי קשה ואין לו מה לאכול."
"מה זה עניינך?"
"אליהו, האיש הזה בכל זאת שירת את התנועה. אם הוא סטה – צריך לסלוח לו. שמע, דחפנו את חכם למצב מאוד קשה, אך עלינו לחלץ אותו מהר, כדי שלא יהיה מסכן. אנחנו את שלנו השגנו, אל תתעלל."
"אני אינני מתעלל."
"יפה. בוא נבטיח לכל יהודי, לידיד וליריב, שתהא לו פרנסה, ומכובדת. אני שומע שיש לו מאפייה, ומחזיק בה משרד-הביטחון. תשיג לי את הפרטים."
וכך היה. המאפייה נמכרה, דוד חכם קיבל רישיון, קנה בית-קולנוע, והסתדר. הוא אף חזר, כעבור זמן, לשורות מפא"י. כזה היה שרגא. הוא לא נהנה ממפלת הזולת, אף כי ראה אותה כהכרחית וצודקת, למען מפלגתו-שלו, למען עשייה בה האמין.
לאחר שהביס את חכם וגם ניטרל אותו מהשתתפות בקואליציה החדשה, לא נטר לו ולא נקם. מה היה השיקול של שרגא בנדיבות הזו? לא-דווקא המחשבה, הלגיטימית בכל אסטרטגיה – שהאוייב-מאתמול יכול להיות בן-ברית מחר. אלא בעיקר שיקול הומאני: חכם, כשחזר, ממילא כבר לא היתה לו העוצמה הקודמת, ומאז באמת לא שמעו עליו. שרגא עזר לו לא מתוך חשבון כוחני לעתיד. עובדה, איש בציבור לא ידע על העזרה לחכם. לא ניתן לזה פירסום. לא הפיקו ממנה רווחים פוליטיים.
זו היתה פעולה אנושית, שייחדה את שרגא נצר כמו שייחדה בשעתו את פייבל נוסביצקי, שהלך לשחרר מידי הרוסים את הבחורים היהודים שהערימו עליו וגנבו את תכולתה של הצרכנייה בסוסניצה, ולאחר ששרפוה, ניסו לגלגל עליו את האשמה, ואף העמידוהו בסכנה מוחשית-ביותר של הוצאתו-להורג.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
עמירם רביב
טְרִיּוֹ וַרְיַאצְיוֹת שֶׁל מִינִי מָקָאמוֹת וּמְשָׁלִים,
כִּי עִם הַמַּצָּב לֹא נוּכַל לְהַשְׁלִים.
מַעֲשֶׂה בֶּחָתוּל
נָזְפָה הָאֵם בִּבְנָהּ הַלֹּא יֻצְלַח
הַמִּתְנַהֵג בְּצוּרָה שֶׁלֹּא תִּסָּלַח:
"לָמָּה תִּמְשֹׁךְ לֶחָתוּל בַּזָּנָב?
הֶחָתוּל מִזֶּה כְּלָל לֹא נִגְנָב."
"אֵינִי מוֹשֵׁךְ לוֹ בַּזָּנָב אוֹ מַכְאִיבוֹ
הוּא מוֹשֵׁךְ, אֲנִי רַק מַחֲזִיק בִּזְנָבוֹ."
לְמָשָׁל זֶה יֵשׁ כַּמָּה הֶבֵּטִים
זֶה רַק תָּלוּי עַל מִי מַבִּיטִים.
עַל הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלִּתְהוֹם מוֹשֶׁכֶת,
שֶׁאֶת הַיָּד הַמַּאֲכִילָה הִיא נוֹשֶׁכֶת,
אוֹ אוּלַי לְאוֹתוֹ חֶבֶר לֵצִים
שֶׁאֶת בִּיבִּי מַחְזִיק בַּבֵּיצִים...
הוּא הִתְחִיל
לְמָה דּוֹמָה טַעֲנַת הַכָּזָב שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה
שֶׁהַמּוֹחִים הֵם שֶׁהוֹרְסִים אֶת הַכַּלְכָּלָה
וְהָאָנַרְכִיסְטִים שֶׁהֵם נֶגֶד, וְנֶגֶד אַחְדוּת
פּוֹגְעִים בַּמִּרְקָם הַחֶבְרָתִי וּבַלְּכִידוּת?
וּכְשֶׁהֵם לֹא מְצַיְּתִים כְּלַל לְשִׁגְיוֹנָהּ
הֵם מַפְקִירִים אֶת בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה.
כְּמוֹ הַהוּא שֶׁמַּצְהִיר בִּזְעָקָה מָרָה:
"הַכֹּל הִתְחִיל כְּשֶׁהוּא הֶחְזִיר לִי סְטִירָה."
אוֹתוֹ נוֹכֵל תָּקְפָּן שֶׁבָּאֱמֶת הוּא כּוֹפֵר
אֶת הַזּוּלַת הַתָּמִים בִּכְלָל לֹא סוֹפֵר.
אֵין הוּא רוֹאֶה אֶת תְּרוּמָתוֹ לַמְּהוּמָה
וְיָשָׁר מֵטִיל עַל הָאַחֵר אֶת הָאַשְׁמָה.
מִכָּל הַנּוֹשְׂאִים הַדְּחוּפִים, בְּרֵפוֹרְמָה לְהַתְחִיל?
פִּתְאוֹם, דַּוְקָא אוֹתָהּ בּוֹעֵר לְהָחִיל?
חֲשׁוּבָה מִשְּׁלֵמוּת הָעָם, הַכַּלְכָּלָה וְהַבִּטָּחוֹן?
הַאִם רַק לַעֲסֹק בְּזֶה נִרְאֶה לָכֶם נָכוֹן?
כְּצַדִּיקִים עוֹד יִרְחֲצוּ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם
וְאַחַר יַסְבִּירוּ הַצֹּרֶךְ בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.
הֲרֵי מַמָּשׁ כְּטַעֲנַת הַקּוֹזָק הַנִּגְזָל טַעֲנָתָם,
נִרְאֶה שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהָעָם מְטֻמְטָם.
אֵיךְ לֹא הוּבְנוּ כַּוָּנוֹתֵיכֶם הַטּוֹבוֹת,
וְאֵיךְ זֶה הֵן לֹא הִתְנַחֲלוּ בַּלְּבָבוֹת?
וְאֵיךְ זֶה בִּכְלָל שֶׁהַכֹּל, הַכֹּל 'בִּגְלָלָם'?
הֵם, הַמּוֹצִיאִים דִּבַּת אַרְצֵנוּ בָּעוֹלָם.
בהשראת יל"ג
"לִרְאוֹת מוּמֵנוּ עֲטַלֵּפִים אָנוּ
וּלְמוּמֵי רָעֵינוּ, עֵין נֶשֶׁר לָנוּ."
דַּבֶּשֶׁת הַגָּמָל
עֵינַי מֶמְשַׁלְתֵּנוּ עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה
אוֹיְבִים וּבוֹגְדִים תִּרְאֶה בְּעֵינֵי רוּחָהּ.
זְדוֹנָה וְתִחְמּוּנֵיהַּ תְּיַחֵס לַאֲחֵרִים
רוּטִינָה זוֹ מְקֻבֶּלֶת עַל הַשָּׂרִים.
בְּנִקְיוֹן כַּפֶּיהָ הִיא רוֹחֶצֶת
בְּעוֹדָהּ אֶת לְשׁוֹנָהּ חוֹרֶצֶת.
לְבִּיבִּי וְחֶבֶר מֵרֵעָיו הַהוֹזֶה
מֻקְדָּשׁ סִפּוּר הַגָּמָל הַזֶּה:
בִּנְאַת מִדְבַּר גָּמָל רוֹעֶה
מִנֶּגֶד גָּמָל אַחֵר הוּא רוֹאֶה.
רוֹאֶה הַגָּמָל, לָאַחֵר יֵשׁ דַּבֶּשֶׁת
יְצוּר מוּזָר לוֹ צוּרָה מְטֻפֶּשֶׁת.
עַל גַּבּוֹ צוֹמַחַת כָּזֹאת חֲטוֹטֶרֶת,
בֶּאֱמֶת חַיָּה מַמָּשׁ מְכֹעֶרֶת.
מֻסְכַּם קֳבָל עַם וְעֵדָה
זֶה סוּס שֶׁתֻּכְנַן עַל יְדֵי וַעֲדָה.
אוֹמֶרֶת הַנָּאקָה, זוֹ אִשְׁתּוֹ:
אֵין הַגָּמָל רוֹאֶה דַּבַּשְׁתּוֹ.
עמירם רביב
23.7.2023
מַעֲשֶׂה בֶּחָתוּל
נָזְפָה הָאֵם בִּבְנָהּ הַלֹּא יֻצְלַח
הַמִּתְנַהֵג בְּצוּרָה שֶׁלֹּא תִּסָּלַח:
"לָמָּה תִּמְשֹׁךְ לֶחָתוּל בַּזָּנָב?
הֶחָתוּל מִזֶּה כְּלָל לֹא נִגְנָב."
"אֵינִי מוֹשֵׁךְ לוֹ בַּזָּנָב אוֹ מַכְאִיבוֹ
הוּא מוֹשֵׁךְ, אֲנִי רַק מַחֲזִיק בִּזְנָבוֹ."
לְמָשָׁל זֶה יֵשׁ כַּמָּה הֶבֵּטִים
זֶה רַק תָּלוּי עַל מִי מַבִּיטִים.
עַל הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלִּתְהוֹם מוֹשֶׁכֶת,
שֶׁאֶת הַיָּד הַמַּאֲכִילָה הִיא נוֹשֶׁכֶת,
אוֹ אוּלַי לְאוֹתוֹ חֶבֶר לֵצִים
שֶׁאֶת בִּיבִּי מַחְזִיק בַּבֵּיצִים...
הוּא הִתְחִיל
לְמָה דּוֹמָה טַעֲנַת הַכָּזָב שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה
שֶׁהַמּוֹחִים הֵם שֶׁהוֹרְסִים אֶת הַכַּלְכָּלָה
וְהָאָנַרְכִיסְטִים שֶׁהֵם נֶגֶד, וְנֶגֶד אַחְדוּת
פּוֹגְעִים בַּמִּרְקָם הַחֶבְרָתִי וּבַלְּכִידוּת?
וּכְשֶׁהֵם לֹא מְצַיְּתִים כְּלַל לְשִׁגְיוֹנָהּ
הֵם מַפְקִירִים אֶת בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה.
כְּמוֹ הַהוּא שֶׁמַּצְהִיר בִּזְעָקָה מָרָה:
"הַכֹּל הִתְחִיל כְּשֶׁהוּא הֶחְזִיר לִי סְטִירָה."
אוֹתוֹ נוֹכֵל תָּקְפָּן שֶׁבָּאֱמֶת הוּא כּוֹפֵר
אֶת הַזּוּלַת הַתָּמִים בִּכְלָל לֹא סוֹפֵר.
אֵין הוּא רוֹאֶה אֶת תְּרוּמָתוֹ לַמְּהוּמָה
וְיָשָׁר מֵטִיל עַל הָאַחֵר אֶת הָאַשְׁמָה.
מִכָּל הַנּוֹשְׂאִים הַדְּחוּפִים, בְּרֵפוֹרְמָה לְהַתְחִיל?
פִּתְאוֹם, דַּוְקָא אוֹתָהּ בּוֹעֵר לְהָחִיל?
חֲשׁוּבָה מִשְּׁלֵמוּת הָעָם, הַכַּלְכָּלָה וְהַבִּטָּחוֹן?
הַאִם רַק לַעֲסֹק בְּזֶה נִרְאֶה לָכֶם נָכוֹן?
כְּצַדִּיקִים עוֹד יִרְחֲצוּ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם
וְאַחַר יַסְבִּירוּ הַצֹּרֶךְ בְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.
הֲרֵי מַמָּשׁ כְּטַעֲנַת הַקּוֹזָק הַנִּגְזָל טַעֲנָתָם,
נִרְאֶה שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהָעָם מְטֻמְטָם.
אֵיךְ לֹא הוּבְנוּ כַּוָּנוֹתֵיכֶם הַטּוֹבוֹת,
וְאֵיךְ זֶה הֵן לֹא הִתְנַחֲלוּ בַּלְּבָבוֹת?
וְאֵיךְ זֶה בִּכְלָל שֶׁהַכֹּל, הַכֹּל 'בִּגְלָלָם'?
הֵם, הַמּוֹצִיאִים דִּבַּת אַרְצֵנוּ בָּעוֹלָם.
בהשראת יל"ג
"לִרְאוֹת מוּמֵנוּ עֲטַלֵּפִים אָנוּ
וּלְמוּמֵי רָעֵינוּ, עֵין נֶשֶׁר לָנוּ."
דַּבֶּשֶׁת הַגָּמָל
עֵינַי מֶמְשַׁלְתֵּנוּ עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה
אוֹיְבִים וּבוֹגְדִים תִּרְאֶה בְּעֵינֵי רוּחָהּ.
זְדוֹנָה וְתִחְמּוּנֵיהַּ תְּיַחֵס לַאֲחֵרִים
רוּטִינָה זוֹ מְקֻבֶּלֶת עַל הַשָּׂרִים.
בְּנִקְיוֹן כַּפֶּיהָ הִיא רוֹחֶצֶת
בְּעוֹדָהּ אֶת לְשׁוֹנָהּ חוֹרֶצֶת.
לְבִּיבִּי וְחֶבֶר מֵרֵעָיו הַהוֹזֶה
מֻקְדָּשׁ סִפּוּר הַגָּמָל הַזֶּה:
בִּנְאַת מִדְבַּר גָּמָל רוֹעֶה
מִנֶּגֶד גָּמָל אַחֵר הוּא רוֹאֶה.
רוֹאֶה הַגָּמָל, לָאַחֵר יֵשׁ דַּבֶּשֶׁת
יְצוּר מוּזָר לוֹ צוּרָה מְטֻפֶּשֶׁת.
עַל גַּבּוֹ צוֹמַחַת כָּזֹאת חֲטוֹטֶרֶת,
בֶּאֱמֶת חַיָּה מַמָּשׁ מְכֹעֶרֶת.
מֻסְכַּם קֳבָל עַם וְעֵדָה
זֶה סוּס שֶׁתֻּכְנַן עַל יְדֵי וַעֲדָה.
אוֹמֶרֶת הַנָּאקָה, זוֹ אִשְׁתּוֹ:
אֵין הַגָּמָל רוֹאֶה דַּבַּשְׁתּוֹ.
עמירם רביב
23.7.2023
עקיבא נוף
הברק הקדמון
יש מחלה ושמה שינאתיטיס
שטובי הרופאים לא מצאו לה מרפא,
ויש לה גרורה, ששמה צביעותיתיס
והחולי הזה – איננו מרפה.
בכל פעולה של אדם מסויים
רואה החולה רק את צד השלילה,
את עצמו הוא רואה נעלה ומורם
ובכל האחר הוא מוצא אפלה.
סימפטום מרכזי באותה מחלה
הכול בה נימדד בְּאֵיפָה ואֵיפָה,
וכל שאצלו – לעילא ולעילא
הוא רואה באחר כנבלה וטריפה.
ויש בחולה זה סימן וגם צורך
לתקוף ת'אחר בתארים של ביזוי
לתת בדברי היריב, מלוא האורך
דברים של ביזוי וקללות של גינוי.
וחבל כי גם בעת זו, המאחדת,
עדיין, ישנם מפיצי פגע רע,
טרופי שינאתם, שלשפל יורדת,
נרחק מפניהם כמִפְּנֵי מצורע.
יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס
שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
יש מחלה קוראים לה זוביטיס
חולים בה גברים שעלו לגדולה
בנשים הם רואים רק תחת וציציס
ותופסים באקראי כל בליטה עגולה
להם נשיקה היא מצגת של חסד
מגבר דגול לנקבה נחותה
שכל מרכולתה מוצגה במרפסת
ואליה תשוקה את ידו מנחיתה
למורם מן העם מתרומם גם הזובי
המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים
צריכה להגיד היא תודה לחבובי
שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים
כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת
רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש
אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת
והעמידי פנים שאין בה ממש
מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו
כי את אשמה שהסקס משתפך בך
אך אל לך להיות עצובה בגללו
כי בבית המשפט חירותו תילקח
איך משמיים נפלת הילל בן שחר
בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז
כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת
ומי שחכם לעולם לא יזוז
פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת
אחרת יגיע אל מני מזוז
כי אין ארוחות של חינם על התחת
ואין ביטוחים מול סחיטה על הַכּוּס
נדפס בגיליון 162 של "חדשות בן עזר" מיום 27.7.06
שמעון גרובר
ועדת חקירה עממית ולא ממלכתית
בגמר המלחמה ירצו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הסיבות והגורמים שהביאו עלינו את הכמעט-שואה.
ועדת חקירה ממלכתית מוקמת על ידי הממשלה. הממשלה ממנה את חברי ועדת החקירה. הממשלה מכתיבה את נושאי החקירה. הממשלה מכתיבה מי יהיו העדים שיעידו בהליך החקירה. לכן, ועדת חקירה כזאת מוגבלת, ולא יכולה להגיע לחשיפת כול העובדות, ולא יכולה לחשוף את כל האשמים.
לעומת זאת, ועדת חקירה עממית, שחבריה ימונו על ידי כל המפלגות הציוניות, יהיו חופשיים לחקור את מי שירצו ואת מה שירצו ללא הגבלה, ורק כך יחשפו כול האשמים.
כמובן שלמסקנות ועדת חקירה עממית לא יהיה תוקף משפטי, אבל יהיה לה תוקף עממי, שעשוי להשפיע על הרכב הממשלה הבאה, ועל אימוץ המושגים והאמצעים הדרושים להענקת ביטחון למדינת ישראל ולתושביה.
אהוד: אני מציע להקים גם גיליוטינה שבה יותזו ראשיהם של מי שנמצאו אשמים בידי ועדות החקירה העממיות.
"מסעותיי עם נשים"
מאמרים ותגובות
"חדשות בן עזר" גיליון 865 מיום 15.8.13
פוצ'ו
הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים? – תשובה: ועוד איך!
בעקבות ספריהם של נגה מרון – "ככה הוא אמר לה..."
ושל אהוד בן עזר – "מסעותי עם נשים"
הגיע הזמן להרים קול נגד מסע ההכפשות של נתיבה בן יהודה זיכרה לברכה, שהשמיצה את אנשי הפלמ"ח וטענה שיצאו לקרב בתולים כביום היוולדם. לא הייתי יוצא לקרב נגדה בנושא זה, אלמלא ציינה את הדבר בלשון בוז, כלומר ראתה בזאת נקודת חולשה של הפלמ"חניקים. את עצמה הוציאה מהכלל, ונתנה להבין שאם איבדה את בתוליה במסגרת הפלמ"ח, היה זה בזכות חברי הקיבוצים, אשר במשקיהם שכנו חברי ההכשרות.
כמי שהיה בפלמ"ח אני מצטער להודות שהיה משהו בדבריה של נתיבה, וכששרנו מכל הלב את "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים..." – היינו לא פעם טועים ומשתמשים במלה אחרת המתחרזת עם "המחוננים". הפלמ"ח דגל בקול רם בטוהר הנשק וגם בטוהר המידות, ואכן לא זכור לי אף מקרה שבו היו אנשי פלמ"ח מעורבים באונס כלשהו (אם לא להביא בחשבון את הפעם ההיא כשסרסו את מוחמד ההוא שאנס נערה יהודייה). בניגוד לצבאות אחרים שדאגו לספק נשים לחייליהם, הרי הפלמ"ח (ונדמה לי שגם צה"ל כולו) התעלם מהצורך הטבעי הזה של החיילים, ומטה הפלמ"ח נתן לכל פלמ"חניק את האפשרות לפתור את הבעייה הזו במו ידיו.
היום כבר כולם יודעים שהאוננות היא תופעה נורמאלית ורצויה, אבל לא כך היה בימי הפלמ"ח. אנחנו אף פעם לא אוננו בחברותא ואף פעם לא דיברנו על זה. הנושא היה טאבו, וכשהמ"כ פקד עלינו לשפשף היטב, ידענו שהוא מתכוון לחוטר עם הפלנלית שמחדירים לתוך קנה המקלע.
בלילות, כשהיינו מתכנסים בתוך שקי השינה, היו הידיים כמעט תמיד נשארות בפנים, והנשימות הכבדות שלנו לא תמיד נבעו מעייפות יום האימונים.
לאוננות היה ערך מוסף בקיצור שעות השמירה. לא היה אז רדיו טרנזיסטור בשביל להעביר את הזמן, ובלית ברירה נעזרנו בפעילות הידנית, שגם חסכה לנו סכנת קרי הלילה. אני זוכר איך בלילות הקרים על הברקן אשר בגלבוע, היתה לנו תורנות שמירה של שעתיים בכל לילה. נקודת השמירה הקבועה של הכיתה שלנו היה בקצה הגיזרה הפונה לכוון ג'נין. כשהייתי מגיע לאותו קצה תעלה, היה מקדם את אפי ריח עז של פריחת חרובים. אני לא אמרתי כלום לשומר שאותו החלפתי, וגם השומר ששמר אחריי, לא אמר כלום כשבא להחליף אותי. מה שנקרא אחוות לוחמים. מה לעשות היו בפלמ"ח דברים שעליהם לא דיברנו.
נגה מרון, הפלמ"חניקית מהכשרת הצופים, עוקבת בספרה רב העלילות "ככה הוא אמר לה..." אחר בני דורה לאורך חייהם מילדות ועד שיבה. בספר היא לא מתחמקת מלעסוק גם בעלילות המיניות של החבר'ה ועושה זאת בעוז מפתיע לגבי אישה בגילה. יחד עם זאת היא כנראה היתה אז תמימה מכדי לדעת על הפעילות הידנית של הבנים, ואולי גם את ניחוח פריחת החרוב לא זיהתה. אצלה עיקר פעילותם המינית של אותם שניים-שלושה בנים בכל מחלקה, שהיו להם חברות, היתה לטייל עם בת זו או אחרת במרחבי הקיבוץ כששמיכה מגולגלת תחת בית השחי למצוא פינת מסתור, ובה לבצע ביחד את מה שהייתי קורא "היצמדות חיכוכית".
ההיצמדות החיכוכית היתה אז שלב עליון בחיי החברות. שלב שהנוער של היום מדלג עליו ולא יודע מה הוא מפסיד.
גם נעמי, גיבורת ספרה של נגה מרון, יוצאת עם אריק הפלמ"חניק החתיך לשפת הים רק כדי להגיע להיצמדות החיכוכית וכל מה שמדאיג אותה, זה לא החשש מהריון, אלא הפחד הנורא פן תחזור הביתה עם כתם על החצאית. דבר שאכן קורה.
לעומת הסופרת הפלמ"חניקית שבכל זאת מציבה לעצמה גבולות אדומים, מוכיח חיימקה הנח"לאי של אהוד בן עזר, שאפשר להצטיין באפיית לחם, ולחמניות, ומקלות סומסום גם כשהיד אינה משה כמעט מנמר המדבר הנוראי. (זה הכינוי שנותן המחבר לאותו אבר קטן שהופך להיות קטן עוד יותר דווקא כשצריך אותו). לזכותו של חיימקה האופה של עין גדי (שידו לא היתה משה, אלא רק כשהיתה לשה) יש לומר שהוא הצליח להגשים את חלומו של כל פלמ"חניק ולבצע גם כמה חדירות בבחורות מופרעות, חדירות של ממש שאם נתיבה היתה יודעת עליהן, היה ערכו של הנח"ל בטח עולה בעיניה, עולה ועוד איך.
אהוד, השעה אחת בלילה, רציתי לכתוב עוד, אבל העיניים נעצמות לי. אני הולך למיטה לישון, ומה שיהיה – יהיה.
פוצ'ו
נעמן כהן
מכונת הרעל ועיוות ההיסטוריה של "ההיסטוריון" יחיעם ויץ
יחיעם ויץ מתנאה בהיותו בן למשפחה ידועה בתולדות היישוב: אביו רענן ויץ וסבו יוסף ויץ היו מראשי תנועת ההתיישבות בישראל. דודו לוחם הפל"מח יחיעם ויץ, אשר על שמו הוא נקרא, נהרג בשנת 1946 בליל הגשרים, בקרב על גשר אכזיב. וכמובן הוא מתנאה בתואר פרופסור גמור באוניברסיטת חיפה. והנה הפרופסור הגמור "המומחה" בהיסטוריה מציע לא לקרוא לשבת ה-7 באוקטובר 2023 "השבת השחורה" כי בשבת השחורה המקורית נהרגו רק חמישה אנשים, אלא "שבת הבדולח" ע"ש ליל הבדולח בגרמניה הנאצית. והעיקר הוא מדגיש לראות את נתניהו לבדו כאשם בשבת הבדולח.
(יחיעם ויץ, "לא השבת השחורה, שבת הבדולח", "אל-ארצ'י", 7.11.23)
ניתן להתווכח אם הרעיון של ויץ לקרא לשבת ה-7 באוקטובר "שבת הבדולח" הוא רעיון טוב או לא. אבל לומר שהאשם בשבת הבדולח הוא לא סינואר ושות', דומה לאימרה שהרשל גרינשפן ולא היטלר ושות' הוא האחראי לליל הבדולח.
אם זו הרמה של פרופסור גמור באוניברסיטת חיפה אנחנו כולנו בבעייה. מכונת הרעל של יחיעם ויץ מעוותת אפילו את השכל הישר.
[אהוד: אבל היא עולה בקנה אחד עם מכונת הרעל של עיתון "הארץ". אם היה כותב כמוך, הם לא היו מפרסמים אותו!]
ומה אסור יהיה לחקור בעתיד?
האייקון של התנועה הפרוטסטנטית, שקמה שוורצמן-ברסלר הכריזה באיום: "בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא, כיאה לדיקטטור שסיים את דרכו הפוליטית."
https://twitter.com/ShikmaBressler/status/1696203509316698308?t=hoYi-uLFim_WaXZ4sEkm4A&s=03)
ב-7 באקטובר יחיא סינואר התקיף את ישראל. האם יהיה מותר לחקור את ההקשר? כמובן שלא.
בנימין מילקובסקי-נתניהו ענה בתגובה לשאלה כי בעתיד אחרי המלחמה צריך יהיה לבחון את הקשר בין המוטיבציה של מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר לגילויי הסרבנות בזמן המחאות נגד המהפכה המשפטית – וכמובן חטף על כך מכל עבר.
כל אדם בר דעת מבין שאחרי המלחמה הדבר ייחקר כי יש חובה לחקור אם היה קשר כזה אם לא. מה שבטוח שהתנועה הפרוטסנטית תנסה בכל כוחה לבלום כל מחקר חופשי בצבא ובאקדמיה שינסה רק להתעסק בשאלה זו.
רוגל אלפר פטריוט ציוני לדוגמה
נשאר תמיד בארץ
רוגל אלפר האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'האדיסטי, מעלה נקודה כאובה ואמיתית "בשנים הקרובות," הוא כותב, "נחזה בעזיבה של ליברלים רבים, שכבר היו על הקצה בשל ההפיכה המשטרית וכעת החליטו לקפוץ הם לא אחים לנשק אלא להגירה. הם חיים כאן בפחד ובגלות פנימית, כלואים בין הביביזם לאיסלאמיזם, והחליטו, כאנשי הרוח בגרמניה של שנות ה-30, שאדם שקורא נכון את האותות מוכרח להבין שאם לא ינוס – ימות, או ייכלא, או יראה את חייו נטחנים לאבק תחת הריסות טילים וטנקים. 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת' לא נשמע להם פטריוטי אלא אידיוטי. הם עוזבים דווקא מפני שאדמתם בוערת."
(רוגל אלפר, "הם עושים את הדבר הרציונלי, ובוחרים ברילוקיישן דווקא מפני שאדמתם בוערת", "אל-ארצ'י", 6.11.23)
למרבה הצער הוא צודק. לאחר המלחמה נראה זרם מסויים של ירידה מהארץ (זו מטרת הערבים להציק תמידית ליהודים שיחושו אי בטחון ויירדו מהארץ. למזלנו הערבים יורדים לא פחות).
ולאחר שכתב זאת זכה אלפר וקיבל תגמול יפה על כך משוקן ונבזלין שעיתונם מעודד ירידה מהארץ, אבל למרבה התימהון מתגלה עובדה מפתיעה. רוגל אלפר הוא פטריוט ציוני שלמרות הכל ולעומת כל שאר היורדים נשאר בארץ.
נכון, רוגל אלפר ראוי לרחמים. יש לו חיים קשים והוא מלין על מר גורלו: "התגרשתי בפעם השנייה. בני הבכור אוטיסט. אני כבר לא מסוגל לחיות בלי לזכור מדי יום שבכל רגע הקורה עלולה ליפול עליי, סתם כך, במקרה, ולמחוץ אותי."
https://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm
כמובן שכאבא רחום הוא דואג לירידה של בתו מהארץ: "בתחילת החודש טסתי לאמריקה עם בתי בת ה-17 ועם אוגדן עמוס במסמכים," הוא מספר, "שמוכיחים את זכאותה לאזרחות אמריקאית. מול סניף סטארבאקס הבלתי נמנע, בבניין משרדים אפור בעיירה רדומה בווירג'יניה – כשמעברו השני של האשנב ניצבת פקידה עולצת וחייכנית מדי ומשננת באוזניה את שבועת האמונים הדרקונית, המכריזה על מסירותה האינסופית למדינה והנגמרת בהבטחה שלפיה נדריה ניתנים בחסות האל (עוד משלהי המאה ה-19 רואים עצמם האמריקאים כעם הסגולה הנבחר), הניפה בתי את יד ימינה ונשבעה לשכוח את ירושלים, להתנער מכל מחויבות לריבונות אחרת."
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2734140
קשה שלא להתפעל מהאבא הדואג רוגל אלפר. דואג לבתו, אבל קשה להבין כיצד הוא מתאכזר בקהות רגש ובאכזריות רבה לבנו האוטיסט, ובשעה שדאג לבתו לדרכון אמריקאי שתינצל מהסכנה בחיים כאן – הוא לא דאג כלל לבנו האוטיסט והשאירו בלב הסכנה.
בכל מקרה רוגל אלפר הליברלי האנטי-ביביסט נשאר למרות הכל בארץ! כלומר אלפר הוא ציוני פטריוט המהווה דוגמה לרבים. נשאר בארץ ולא יורד ממנה... אין ספק רוגל אלפר ציוני גדול הראוי לרישום בספר הזהב של הקק"ל.
ישראל פלג
החיים הם כל הסיפור – הדיאלוג שלי עם ספרים
"החיים הם כל הסיפור – הדיאלוג שלי עם ספרים" הוא ספר שהוציא לאחרונה ישראל בומפלק-פלג. (85). "בשבילי," אומר ישראל פלג, "כתיבת הספר היתה מסע של סגירת מעגל ודרך יפה להתחיל במלאכת הפרידה. וגם בשביל הילדים והנכדים שאין להם זמן וסבלנות לשמוע, ואחר כך מצטערים על שלא שאלו...
"הספר," הוסיף, "מיועד לשני קהלים, אלה המכירים אותי, ואלה שלא. הקהל הראשון מכיר את הנפשות הפועלות ולקהל השני אולי זה יעשה תיאבון לקריאת ספרים."
ישראל פלג, "החיים הם כל הסיפור", 2023.
https://www.e-vrit.co.il/Author/16816/ישראל_פלג
הספר הוא פרי שנתיים של השתתפותו בסדנאות כתיבה של בית אריאלה בתל אביב עם המנחה, הסופר חיים רכלבסקי-באר. בתשובה לשאלתו למה הוא לא כתב עד היום? ענה כי הסיבה שלא כתב עד היום היא היעדר כאבים. (האם כל סופר כותב רק מכאבים? בהחלט לא).
לאחר שנתיים, מספר ישראל, המרתי את סדנת הכתיבה בסדנת קריאה בחוגי קריאה. והרשימות נכתבו במשך עשרים שנה בחוגי הקריאה. בפרדס חנה-כרכור. כך שנוצר סוג ספרותי מיוחד ומעניין שילוב פרקי חיים וביוגרפיה אישית דרך סקירת יצירות ספרות שקרא. שילוב של יומן קריאה עם פרקים מהחיים.
"אבא ואמא," מספר ישראל (בלי לתת את השם המקורי כפי שראוי בביוגרפיה), גדלו בעיירות בסביבות ביאליסטוק ולמדו בבבית ספר 'תרבות' בית ספר עברי. כך שדיברו עברית. לאחר הכשרה בפולניה עלו ב-1929 לארץ, והתיישבו במגדל. ורק ב-1936 הקימו את המושב 'בית שערים' בעמק יזרעאל. שנתיים לאחר מכן ב-1938 נולד ישראל, וחי במושב 35 שנה עד 1973."
הזיכרון הראשון, זיכרונות מהחיים במושב, הוא נסיעה עם אבא לשדה לעבוד בשדה הדורה. נסעו על סוס ואבא שר: "ארצי הרים הרים וגיא לה," והיה מאושר.
(ככה כך "ארצי הרים הרים וגיא לה")
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=138
ואז אבא חלה ומת. אמרו לו להגיד קדיש, ואחר כך כפו אותו לומר קדיש כל שבת בבית הכנסת במושב למרות שרצה לשחק עם הילדים ולא עם החברים של אבא. הוא היה עושה זאת ומתבייש בפני חבריו. (עמוד 60).
אבא נפטר ב-1946 בהיותו בן 8, אביטל אחותו בת 11 ואחיו הקטן מאיר בן עשרה חודשים.
המושב במסגרת העזרה ההדדית שילם לפועל שיעבוד אצלם, וקיבל מגורים ואוכל. הוא ואחותו נאלצו לחלוב את הפרות 3 פעמים ביום.
בקיץ 1948 נסע עם אברהם מוצ'ניק הפועל לשלול שלל ולבוז בז בכפר מעלול. (כפר פורעים שאנשיו פשטו בשנות השלושים על גבת) אבל כבר כמעט לא נשאר דבר לקחת, הכל נשדד קודם לכן. (מענין מה יכתוב על כך צאצא תושב הכפר עודה בשאראת?)
בנוסף באו חברי המושב גם לספוריה (ציפורי) ומג'דל (היום מגדל העמק). אבל כבר לא נמצא שם שלל רב. אצל הטפלרים היה יותר שלל אורלוגינים אקורדיונים וכו', אבל בני נהלל וכפר יהושע הקדימו, הגיעו ראשונים לשלול בז, ולבני בית שערים כבר לא נשאר הרבה.
במושב בית שערים לא היו רביזיוניסטים כולם קראו "דבר". באחד במאי שרו את "תחזקנה" ואת האינטרנציונל "לא הבנתי מה זה עבדים מזי רעב," מספר ישראל.
את שנת 1949 הוא מכנה "תור הזהב" לראשונה נכנס למושב חשמל. (מעניין בגבת השכנה נכנס החשמל הרבה קודם. בסוף חודש מאי 1933 חוברה גבת לרשת החשמל הארצית של רוטנברג. הוכנס חשמל גם למטבח, לבישול. ולמאפייה).
בגלל הצורך הקיומי לעבוד במשק הלך ישראל ללמוד בכיתות המשך בכפר יהושע ולא בתיכון בקרית עמל. בכיתה י' הפסיק את הלימודים ובתנאי שיאפשרו לו להשתתף בטיולים השנתיים של הכיתה.
בן 23 התחתן עם בת 18 מנהלל.
בגיל 35 הפסיק לעבוד במשק, ובא ללמוד באוניברסיטת חיפה, ואחר כך ללמד. ומאז שלושים שנה היה מגיע אליה במקום היפה בכרמל.
(בשנה הראשונה בה לימד זכיתי ללמוד אצלו "מבוא לסוציולוגיה". ישראל היה מורה מרתק, רחב אופקים ורב ידע שידע לעסוק בנושאים מעניינים שעניינו את תלמידיו. לאחר שנים עם יציאתו לפנסיה במסיבת הפרידה נתתי לו מתנה את דפי הסיכום של השיעורים שהעביר. היום אני מצטער על זה חבל שלא השארתי אותם בידי).
ב-1996 הכיר את נעמה, בת זוגו הנוכחית. מעניין שאת שמה המקורי בניגוד לשמו הוא מזכיר. שם בת זוגו רוטשילד...
כאן הבאתי בקצרה פרטים ביוגרפיים אבל כאמור עיקר הספר ועיקר עניינו עוסק בסקירת עשרות יצירות ספרות שדרכן הוא מספר את סיפורו האישי. זה הייחוד של הספר.
לסיכום, עם סיום קריאת הספר המעניין נכנסתי קצת לדיכאון. באה לי התובנה שמתוך עשרות היצירות המובאות בספר קראתי רק אחת. אבוי איזה אובדן. צר עולמי כעולם נמלה. ואולי זה הכוח של הספר ביצירת הרצון לקרוא.
זכויות נשים
בכיר פלסטיני בטלוויזיה של חמאס: ''אללה מאפשר לגברים מוסלמים לאנוס נשים לא מוסלמיות כדי להשפיל אותן." ''אם נילחם בישראל, נוכל לקחת את הנשים."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822780&forum=scoops1
בדיוק כפי שעשה מוחמד בנשות יהודים. מה שבטוח שהסטודנטיות הפרוגרסיביות בארה"ב תשמחנה על ההזדמנות.
מתן קמינר האנתרופולוג מייחל למותו ע"י החמאס.
ד"ר מתן קמינר הוא "אנתרופולוג" באוניברסיטה העברית ומומחה באנתרופולוגיה ערבית-מוסלמית. מכיוון שהחמאס הכריז כי מטרתו לרצוח את כל היהודים בעולם ע"פ דברי מוחמד באמנתו סעיף 7, הכריז מתן קמינר: ''אני יהודי ישראלי, אשמח מאוד לחיות בפלסטין חופשית מהנהר עד הים.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=822516&forum=scoops1
כיוון שכך נציע לו מיד לעבור לעזה שם יוכל לחיות כרצונו תחת כיבוש ערבי-מוסלמי של החמאס.
נעמן כהן
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מוטי הרכבי: אילו החיילים שבשטח, ללא גיוס מילואים! ללא הבאת כוחות עילית, רק החיילים בשטח! – היו מתעוררים/או מעירים אותם ומקיימים את פקודות השיגרה! לו הטנקיסטים היו יכולים לירות בתוקפים הערבים ולא לחשוש מיועצים משפטיים שיעמידו אותם לדין! לו ראש השב"כ, שכבר ידע שעומד להתרחש אירוע, היה מפנה את החוגגים בערב הקודם. האירוע היה הופך לעוד מפלה של חמאס! עובדה, חיל הים, שגם לא קיבל התרעה! רק קיים פקודות שיגרה, הצליח למנוע את המתקפה מהים ולחסוך הרבה מאות של הרוגים.
אהוד: אני מכיר אנשים שעדיין חושבים שכל מה שקרה לנו, הטבח ב-7 באוקטובר, המלחמה בחמאס בעזה, האיום מצד חיזבאללה ואיראן, שתי נושאות המטוסים והצוללת האטומית של ארה"ב שהגיעו לאזורנו – כל אלה התרחשו רק מפני שביבי המושחת לא הסתלק מראשות הממשלה ועדיין הוא מכהן בתפקידו!
אחדים מהאנשים החכמים האלה אף ביקשו ממני שאפסיק לשלוח להם את "חדשות בן עזר", זאת לאחר שחירפו וגידפו את ביבי, אותי ואת המכתב העיתי.
* משה גרנות: במכתבי ציטטתי אפס קצה של האיוולת והרשעות של הממשלה הזאת. כדאי להשלים (לפחות מעט) כדי להבין עם אילו הזויים העם צריך להתמודד. הרי קצת ציטוטים מפיותיהם של אמסלם, מאי גולן, גפני, סמוטריץ', קרעי, אורית סטרוק, דרעי, גלית דיסטל אטאבריאן, פינדרוס: נרסק את השמאל, נדרוס, נדרוס, נדרוס את השמאל (ובאמת מירי רגב דרשה מהנהג שלה לדרוס את מאבטחי ההפגנה, אבל הנהג הזהיר כי יצלמו אותה), השמאל בוגד במדינה (המדינה הרי בגדה ביישובי העוטף שרובם שמאל!). בוגדים צריך להעמיד לקיר ולירות בהם, השב"כ שמאלנים, השמאל נלחם נגד היהדות, הלהט"ב יותר מסוכן מחמאס, את חווארה צריך למחוק, צה"ל והשב"כ הם כוח ואגנר. באמת, "פנינים" אחדות – ובידי הזויים, חסרי אחריות ומבהילים אלה נמצא הגה השלטון!
אהוד: ובלי כל "האיוולת והרשעות" ושאר האמירות הצדקניות שלך – איראן והחמאס לא היו מכינים לנו את הטבח? ולא היתה פורצת המלחמה? – אתה פשוט לא מבין את העולם שבו אתה חי, ואתה נתפס לשטויות. אתה שותף לרגש העליונות המטורף של השמאל הישראלי הסבור ששנאת הערבים אלינו ורצונם להשמיד אותנו נובעים ממעשים ומאמירות מוטעים שלנו, וממחדלים שלנו – וכי אם היינו מתנהגים אחרת המצב היה "בסדר"! אכן, אין גבול לאווילות שאתה שותף לה ואין טעם להתווכח איתך!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,80 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,80 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּמשירי קץ העולם: נְשֹׁרֶת
- באבל על מותו של: אליהו הכהן
- יוסי אחימאיר: 1. "חברון" בעוטף עזה
- ד"ר גדעון בן דרור: פינו אותנו מהקיבוץ בתחילת מלחמת העצמאות
- אורי הייטנר: 1. אומה במלחמה
- אהוד: עלינו ללמוד מהאנגלים : שבימי ה'בליץ' על לונדון
- צביקה זליקוביץ: שְׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
- מנחם רהט: 'גלות בין יהודים' או
- אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז
- ליטמן מור: תשובתי היא: תרמה – כן. נבעה – לא.
- אהוד בן עזר: הסטירה
- אהוד בן עזר: שרגא נצר
- עמירם רביב: טְרִיּוֹ וַרְיַאצְיוֹת שֶׁל מִינִי מָקָאמוֹת וּמְשָׁלִים,
- עקיבא נוף: הברק הקדמון
- יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס: שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
- שמעון גרובר: ועדת חקירה עממית ולא ממלכתית
- "מסעותיי עם נשים": מאמרים ותגובות
- נעמן כהן: מכונת הרעל ועיוות ההיסטוריה של "ההיסטוריון" יחיעם ויץ
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * מוטי הרכבי: אילו החיילים שבשטח, ללא גיוס מילואים! ללא הבאת כוחות עילית, רק החיילים בשטח! – היו מתעוררים/או מעירים אותם ומקיימים את פקודות השיגרה! לו הטנקיסטים היו יכולים לירות בתוקפים הערבים ולא לחשוש מיועצים משפטיים שיעמידו אותם לדין! לו ראש השב"כ, שכבר ידע שעומד להתרחש אירוע, היה מפנה את החוגגים בערב הקודם. האירוע היה הופך לעוד מפלה של חמאס! עובדה, חיל הים, שגם לא קיבל התרעה! רק קיים פקודות שיגרה, הצליח למנוע את המתקפה מהים ולחסוך הרבה מאות של הרוגים.
- שאר הגליון