בעד או נגד?
 המשורר הפורטוגלי הגדול פרנאנדו פסואה (מת במחצית שנות השלושים של המאה שעברה ושיריו מיתרגמים והולכים לעברית על-ידי רמי סערי) הצטיין בתכונה חריגה: היו לו כמה וכמה אישויות אמנותיות, שכל אחת ואחת, תחת שם משלה, כתבה שירה בסיגנון עצמי השונה בתכלית מזה של חברותיה. נזכרתי בפסואה כשקראתי בגיליון הקודם של המכתב העיתי את דבריו של הסופר הנידח נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, "אהוד החלול" כלשונו, ואת אלה של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, הקורא לאותו אולמרט עצמו "חזק ואמץ!", מחזק את ידי הרמטכ"ל דן חלוץ בפני "התקשורת השיעית-הישראלית" ודן ברותחין רק את שר הביטחון עמיר פרץ, כאילו הוא האחד והיחיד מבין השלושה החייב לתת את הדין על כישלונותיו.
כל הפייטנים המתייחסים אל גזע פסואה היו, בסופו של דבר, פסואה. אם אינני טועה, הסופר הנידח והסופר העל-זמני, שלא לדבר על מארחי אהוד בן-עזר, צמחו מאותו שורש וכל השלושה אינם אלא אחד "המדבר בלשונות".
ואם נמלאתי שמחה ודיצה על השינוי שחל בהשקפותיו של הסופר הנידח, שעכשיו הוא מקטרג במקום שקודם לכן היה גומר את ההלל, נבלמה עליצותי על-ידי המשך עמידתו של הסופר העל-זמני לימין ראש הממשלה. ובכן, היכן ניצב המשולש-שהוא-אחד? הוא בעד או נגד?
חידה היא ותהי לחידה.
אילו סברתי שיש טעם להתפלמס עם אלימלך שפירא, שעל-זמניותו מקנה לו מעמד נישא מעל ומעבר להישג ידנו שלנו, בני התמותה, הייתי טוען באוזניו שאחריותו של מר אולמרט למישגים ולמחדלים של מר פרץ אין לגרוע ממנה אף לא כזרת, שכן הוא, מר אולמרט, הציע למר פרץ לשמש במשרד הביטחון ביודעו היטב שאין לו, למר פרץ, הכישורים המינימאליים הדרושים למשימה זו וכל מה שיש בבלון המנופח הזה היא יוהרה דמגוגית ותו לא. כאמור, אלימלך מרחף אי שם בשפריר עליון ובשפריר הזה, שאין בשר ודם כמונו מסוגלים לנסוק אליו, יוסיף לעופף כל עוד מר בן-עזר ממשיך להציב את פתח-תקווה בראש שמחתו, לחקוק את שם דודתו המנוחה באותיות של אש וזהב על לוח-המתכת הנצחי של ספרות ישראל החדשה ולקונן על נידחותו שלו באפס קצה אותה ספרות.
אבל, כשם שאמרו חז"לינו, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל לו להיוואש מן הרחמים. אם הסופר הנידח תפס את חלוליותו של מר אולמרט, אולי יפסע פסיעה נוספת בדרך להבנה נכוחה של המתרחש ויצרף גם את רב-אלוף חלוץ אל שבט הנבובים. ומי יודע, אולי גם אלימלך שפירא, בגובהי על-זמניותו, יילפת לפתע לנוכח אפסיותם של גיבוריו-לשעה ויעניק להם את אות-הקלון שהם ראויים לו.
ומעניין לעניין לא באותו עניין: מארחי, המייסד והעורך של המכתב העיתי, שירבב בגיליון האחרון הערה משלו, כאבן-חול שנדחקה לבין גושי החמרה הדשנה, לתוך הרצף המופלא של קטעי טורי. הוא, המארח, גורס שלא אברהם שלונסקי חיבר את הג'ינגל המשעשע "אפשר לרמות את בני האדם / אך לא את בני המעיים" באותן שנים רחוקות של תל-אביב הקטנה, אלא נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אינני מסכים אתו. ודאי, ייתכן שאני טועה – וכי מי מאיתנו, הנמוכים מני עשב, אינו עשוי לטעות? – אך באותה מידה גם מארחי עלול להיכשל בטעות. דרושה הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אני פונה בזה אל ההיסטוריונים של העיר העברית הראשונה ואל חוקרי הספרות העברית הארצישראלית והישראלית בבקשה לחוש לעזרתנו.
 
לא בבית ספרנו
 בטורי הקודם הזכרתי את "פרס הספר הלאומי" לשירה שניתן בימים אלה למשורר האמריקני נתניאל מקי. חתן הפרס נולד לפני חמישים ותשע שנים במיאמי שבמדינת פלורידה, גדל בדרום קליפורניה וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת סטנפורד. מקי הורה ספרות באונברסיטאות שונות ועכשיו, כפי שציינתי לעיל, הוא מלמד ספרות באוניברסיטת קליפורניה, סניף סאנטה קרוז. פרופסור מקי פירסם כמה וכמה ספרי שירה וגם שלח ידו בסיפורת ובמסה.
אני מודה שלא ידעתי על נתניאל מקי אלא מעט שבמעט לפני שזכה בפרס החשוב. עכשיו ניסיתי לתקון מעוות. עיינתי בשירתו, ודווקא ברצון טוב ובאהדה מראש, ולצערי נבצר ממני "להיפתח" אליה.
מקי משלב ביצירתו תמליל ודיקלום, דימויים מורכבים וזימרה, ועיקר שבעיקר, הוא נדרש למשחקי-צליל לשוניים בצד ההדגשים האתניים-החברתיים (הוא אפריקני-אמריקני), דבר המכביד על תרגומו לשפה זרה. הרי לכם דוגמה קטנה מתוך הפואמה "מוּ":
 
שלו הם שלהם
אנחנו, שלהם הוא
שלו היה אבל אם
יש צורך אחד, אני –
מכבה
את עצמי.
 
תוך כדי קריאה נזכרתי במשורר הישראלי אנדד אלדן, שלא כבר הופיע מיבחר שיריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אנדד מיחס חשיבות רבה להיבט הצלילי בלשון שירתו, לפעמים עד כדי כך שמי שכמוני מלווה את יצירתו למן צאת ספרו הראשון, "חושך זורם ופרי", לפני ארבעים ושבע שנים, ואינו חשוד בחוסר אהדה כלפיה, מתקשה להזדהות איתה מבחינה רגשית. לטעמי, הטכניקה גוברת לא-פעם על השירתיות בקבציו האחרונים של משורר ארצישראלי מובהק זה, שנופי המולדת הם רכיב כה אורגאני – וכה אהוב עליי – בשיריו. אבל זה טעמי שלי ואני בטוח שיש קוראים שלא יסכימו איתי, וזו, כמובן, זכותם המלאה. אולי אחזור אל אנדד אלדן בהזדמנות קרובה – האמינו לי, יש בהחלט מה לומר בשבחו.
כך או כך, הביקורת על שירתו של נתניאל מקי ציינה, בין השאר, שיש בה "חידוש בצד ניסוי מבריקים בשפתו של מצבנו הרוחני." החידוש, הניסוי והמצב הרוחני גם יחד לא דובבו אותי, ומנקודת-ראותי יעלה מקי כיתה, אבל לא בבית ספרנו. אפשר בהחלט שמסקנה זו היא פועל-יוצא של קוצר תפיסתי ולא של תכונותיו האמנותיות של המשורר, אך מה לעשות, שלא כפסואה או הסופר הנידח, אני הוא אני הוא אני, ואין לי אלא אותי לבדי.
 
קוצר השגה
 ואם כבר הזכרנו קוצר השגה: במכתב העיתי הקודם שוב יצאה עליי חמתו של הקורא נעמן כהן ולא זאת בלבד שתלה בי, על לא עוול בכפי, חטא ירידה מן הארץ אלא גם נכשל פעם נוספת באי הבנת הכתוב. מר כהן מכובדי, לא אותך האשמתי בקוצר השגה אלא את עצמי, ורק את עצמי. דבריך הנשגבים על הצורך לחזור אל ההברה האשכנזית נתקלו בחומה האטומה של בינתי המצומצמת. משכבר הימים אני מודע לחסרונותיי, שראש וראשון בהם הוא אי יכולת להבין מה שמתנשא, ולו רק כהוא-זה, מעל למדרגה הנמוכה של הדיוט ממוצע. לא לכעוס עליי אתה צריך, מר כהן היקר, אלא לרחם. ולהבא, כל אימת שתרצה להגיב על איזו פליטת-קולמוס שלי, אנא זכור את הנאמר במסכת אבות: "ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד," או את מה שמצאה לנחוץ לשנן לנו מסכת שבת: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי."
אנא, מר כהן חביבי, במטותא ממך, לך בעקבות המשתמע משמך הפרטי ותבוא עליך ברכה.
 
תם ונשלם
 
והערה נוספת: אכן, לא ידעתי כיצד התרפקה ח"כ שלי יחימוביץ על מנהיגנו הנצחי עמיר פרץ בטרם נכנסה בשערי בית-הנבחרים. אני מניח שמי ששיחר למוסר את אוזניי בנושא זה בקי בכך לאין ערוך יותר ממני. אשר לי, דיי בכך שהגברת יחימוביץ מוסיפה לשבת בקואליציה אחת עם השר לאיומים אסטרטגיים אביגדור ליברמן, הלא הוא איווט מושיענו, ואיננה חשה בסתירה הבלתי מתיישבת שבין ישיבתה ובין העקרונות שהניפה – כשהניפה – כדגל של שמחת תורה שתפוח מבהיק על חודו. עובדה זאת, הצווחת בעד עצמה, מספיקה לי לחלוטין וכל השבחים שקשרתי לה בעבר בטלים בזה ומבוטלים, וברשותכם אסיים לאמור: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.