ארגעה
 זהו שם שירו היפהפה של חיים גורי שיש את נפשי לפתוח בו את הטור שלי היום, יום שובי ארצה מביקורי בארה"ב. לדידי, הוא מכיל את הווייתנו הפצועה, השסועה, המייחלת לניחומים ולזמנים טובים יותר, כרימון האוצר את גרעיניו החמוצים-המתוקים בתוך קליפתו הקשה. השיר פורסם בספרו "חשבון עובר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988).
 
אַל תִּירְאִי-נָא. בְּשׁוּבִי הַחַלּוֹנוֹת יַכְפִּילוּ
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַחוֹזֶרֶת אֶל הַיָּם.
אַתְּ תַּרְגִּישִׁי, מִבְּלִי דַעַת אֲפִלּוּ,
אֵיךְ שָׁבִים מֵתֵינוּ לִתְחִיָּה.
 
נִצָּבִים לְיַד הַקֶּרֶן הַנִּזְכֶּרֶת,
מוּל כִּבְרַת הַדִּמְדּוּמִים עַל הָאִילָן,
גַּם יָמֵינוּ הַפְּצוּעִים כְּקֶרַע –
מִתְאַחִים בְּעַקְשָׁנוּת וּבִתְפִלָּה.
 
עוֹד יָבוֹא הַלַּיְלָה אֶל בֵּיתֵנוּ.
מֵאָחוֹר יָבוֹא עַל בְּהוֹנוֹת.
הַזְּמִירִים יָבוֹאוּ אֶל חַלּוֹנוֹתֵינוּ,
וְלֹא מָוֶת יְטַפֵּס בַּחַלּוֹנוֹת.
 
אני עם ארקאדי
עכשיו, לאחר שארקאדי גאידאמאק העניק ראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות", אנחנו יודעים מי יהיה ראש הממשלה הבא: זה שכבר בטוח בארבעים מנדאטים בכנסת ברגע שאני מקליד, ואם יתנו לו שלושה חודשים, חצי הכנסת תהיה שלו, בקיצור, נא להכיר – ארקאדי גאידאמאק. כלומר, כאשר סוף-סוף יחליט אם להיכנס לפוליטיקה. וזו החלטה לא פשוטה, כי "מאוד קל להיבחר, אבל זו אחריות לאומית כבדה ולא עניין אישי."
אני מסכים עם ארקאדי. בישראל של ימינו, שממילא היא על סף התמורה ההיסטורית שתעשה אותה לגאידאמאקיסטאן, קל למיליארדרים פתוחי-כיס להיבחר, קל מאוד. אשר לאחריות הלאומית הכבדה... בחייך, ארקאדי, עם האחריות הזאת תסתדר. יהיה לך שר נפלא לאיומים אסטרטגיים. הוא יעזור לך. תפוצצו סכר כאן, כור גרעיני שם, ולא תשימו קצוץ על העולם בכלל ועל המזרח התיכון בפרט. ממי עליך לחשוש? מ"פרימיטיבים וחסרי תרבות" בדמות שרי הממשלה הנוכחית (חוץ מאיווט, כמובן), או דומיהם מחוץ לממשלה, כל המטומטמים האלה ש"חושבים כמו נהגי מוניות או מלצרים"?
ארקאדי דורוגוי שלי, איתך בראש, ועם מה שיש לך, או אין לך, בבנק, אני אפילו לא מפחד מאחמדינאג'אד ולא מנסראללה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלים, גם לא מהרב עובדיה. במקומך אולי הייתי קצת יותר זהיר ביחס לנהגי המוניות ולמלצרים – אני דווקא מרבה, מסיבות השמורות איתי, לנסוע במוניות, ולעיתים קרובות יוצא לי להיווכח שהם דווקא אינטליגנטיים ועוד איך. וגם מלצרים אני מכיר – בהחלט לא טיפשים. אבל לכל אחד מאיתנו יש חולשה אנושית מסויימת. לך, אני מניח, קרה בילדותך משהו עם נהג מונית או מלצר – לפני שצברת את המיליארדים שלך והיה לאל-ידך, כשהתחשק לך, לקנות לימוזינה יד ראשונה ולהושיב ליד ההגה נהג פרטי שעובד רק בשבילך, או לארגן לך מסעדה שלמה בבית, עם טבחים משהו-משהו ומלצרים צמודים משהו-משהו-משהו – ונעלבת. את העלבון הזה (אם ההשערה שלי נכונה) אנשים לא שוכחים.
מה שבסך הכל רציתי להגיד לך הוא שאני איתך. גם עליי הם נמאסו, הפרימיטיבים האלה, ובייחוד אלה שרואים אותי בגודל טבעי ולא אומרים שלום. תסלח לי שאני כותב את הדברים האלה אצל הנידח הזה בן עזר במכתב העיתי שלו, ועוד בעברית, שגם היא פרימיטיבית וחסרת-תרבות. אילו יכולתי, הייתי כותב ברוסית, ובמקום יותר מכובד, שבו פחות מתעניינים בִּפְתחים מסויימים בגוף האדם, אך מה לעשות, זה מה יש, כפי שאומרים אצלנו.
אז כל הכבוד, ארקאדי, ולהתראות בקרוב ובשמחות. כן, שכחתי: אילו רק שינית את שם המשפחה שלך... חשוב על כך ש"גאידאמאק" או "הידאמאק" (כפי שכבר הסברתי בהזדמנות קודמת) מעורר אסוציאציות לא נעימות אצל יהודים בעלי זיכרון היסטורי, ולצערנו, עדיין יש במדינה הזאת, שאתה תהיה ראש ממשלתה הבא, מיספר ניכר של יהודים שמוצאם מאי אילו אזורים במזרח אירופה שבהם השתוללו ההאידאמאקים לפני כמאתיים וחמישים שנה, ואז לא היו שם מיליארדרים ששלחו את השרידים לנופש בבתי-מלון באזורים סובטרופיים.
אתה מבין את זה, ברוך, סליחה, ארקאדי?
 
אנארכיסטים עליך, ישראל!
קראתי היכן שקראתי שבאחת מהפגנות האנטי שנערכות אצלנו חדשות לבקרים השתתפה גם קבוצה של "אנארכיסטים".
קראתי ונפעמתי.
זה בדיוק מה שהיינו צריכים. משהו חדש, רענן, מתסיס, לא כמו השמאלנים הסחוטים שלנו, שמברברים תמיד אותם בירבורים, ולא כמו הימנוניים הלחוצים שלנו, שמתלהמים תמיד באותו אופן. משהו מהפכני באמת.
מיכאיל אלכסנדרוביץ' באקונין, האציל הרוסי, שנעשה לאבי אבות האנארכיזם המודרני – ונוסף על כך היה אנטישמי ארסי, שמלחמתו הרעיונית נגד מארקס היתה טבולה לפני ולפנים ברעל של שנאת-יהודים, שלא היתה מביישת את הגרועים שבגזעני ימינו – נפטר לפני מאה ושלושים שנה. אינני יודע אם האנארכיסטים שלנו עולים פעם בפעם על קברו אשר בברן שבשווייץ – מדוע רק נ..נ..נ..נחמן מאומאן זוכה לסגידה כזאת מצד חרדינו? – או לפחות הוגים בכתביו (או בכתבי ממשיך דרכו הדגול, פיוטר קרופוטקין, גם הוא רוסי וגם הוא נסיך לכל דבר, שהלך לעולמו לפני שמונים וחמש שנה, במוסקווה). כן הוגים, לא הוגים – הכל תלוי בטיב המילוי. באקונין אמר ש"הריסת השלטון המדיני עומדת בראש יעדיה של תנועת הפועלים." אם נתרגם זאת למונחים אקטואליים, מן הראוי שאנארכיסטינו יקדישו את מיטב מאמציהם לא להפגנות סרק אלא להריסת השלטון המדיני כאן ועכשיו, כלומר להריסתה של מדינת ישראל עוד בטרם ייתפנו האייאטולות לנושא הזה. זו משימה! זו אידיאה! ורק דמו בנפשכם איזו שמחה היתה נופלת בשל כך בחלקו של סבא באקונין!
ואם ייתקפו מי מהם, חס וחלילה, בנקיפות מצפון תוך כדי עשייה, כדאי שיזכרו מימרה נוספת של הז"ל הנ"ל: "התשוקה להרוס אף היא תשוקה יוצרת."
ומה עוד אפשר להוסיף על כך?
 
בשבח השתיקה
 "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים," נאמר במסכת פסחים. מייקל ריצ'ארדס, הקומיקאי שכוכבו דרך בתפקיד קריימר בסידרת-הטלוויזיה המהוללת "סיינפלד" – ואחר כך, כשהגיעה זו לקיצה, לא הצליח ביותר בניסיונותיו לקיים הופעת-יחיד מצחיקה – דווקא איננו טיפש.
אבל גם חכמים נכשלים בדיבורם. וכישלונו של ריצ'ארדס בדיבור מיותר עורר סערה אדירה שעדיין לא שככה למרות כל התנצלויותיו. הכעס העבירו על דעתו כאשר קריאות בגנותו, שבקעו מקרב קהל צופיו ומאזיניו, לא פסקו בשעת הופעה שלו ב"בית החרושת לצחוק" בהוליווד שבקליפורניה. הוא סבר ש"אויביו" היו שחורים (לאחר מכן נשמעו טענות שהצעקנים העיקריים היו דווקא לבנים) ולפיכך השיב להם מנה אחת אפיים ותיבל אותה בקללות גזעניות מרחיקות לכת. עד עצם היום הזה הוא מתאמץ להבטיח לכל מי שמוכן לשמוע – לרבות אי אילו ממנהיגי הציבור האפריקני-אמריקני בארה"ב – שמה שנפלט מפיו איננו משקף כל עיקר את דעותיו. נהפוך הוא. הוא נשבע חזור והישבע שהוא מתחרט מרה, שהוא מבקש סליחה, אלף אלפי סליחות – והשערורייה מסרבת להירגע. פוליטיקאים, פסיכולוגים, סוציולוגים וסתם "עמך" בוחשים בתבשילו של ריצ'ארדס ויש גם המציינים שכישלונו של המצחיקן חמור במיוחד מפני שהוא יהודי – מעולם לא התעניינתי במוצאו האתני של השחקן, אך כלום אין יהודי יכול להיות גזען? – ועל רקע היחסים העדינים, בלשון המעטה, שבין השחורים והיהודים באמריקה העובדה יוצקת שמן על המדורה.
נזכרתי, בדרך הטבע, בפליטת הפה המפורסמת של קומיקאי ישראלי, הלא הוא דודו טופז, שעלתה למפלגת העבודה בניצחונה הכמעט בטוח בבחירות בראשית שנות השמונים. לטעמי, דודו טופז איננו מגיע לקרסוליו של מייקל ריצ'ארדס מבחינת הכישרון הקומי, ובכלל איננו ספל התה שלי בתחומי הבידור הקל, אך איוולת ה"צ'חצ'חים" שניתזה מגרונו של הישראלי גבתה מחיר פוליטי וחברתי כה כבד שאין להשוותה לזה הכרוך בטעותו החמורה של האמריקני. גם פה וגם שם שיחק הרוגז תפקיד מכריע, גם פה וגם שם נוכחנו לדעת עד מה חשובה היא השתיקה, בחיים בכלל ובתיאטרון בפרט.
הה, כל יום, כשאני מעיין בנאומיהם, הצהרותיהם וראיונותיהם של עסקנינו הקטנים והגדולים – לרבות אלה שלמזלנו כבר הגננת הבחינה בחוסר כישרונם הדרמטי, הקומי והטראגי, ועשתה כל אשר ביכולתה להניאם מלפנות אל אורות הבמה – אותה חשיבות מטביעה בתודעתי הנסערת את חותמה המלובן.
 
חושך זורם ופרי
בטור שלפני האחרון הזכרתי את המשורר אנדד אלדן, יוצא קיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל וחבר קיבוץ בארי, אחת משלוש-עשרה נקודות-ההתיישבות ההיסטוריות שהוקמו בנגב לפני שישים שנה. אנדד, ידיד יקר משנות דור ודור, שהוא ורעייתו שרי, הקוראת הנאמנה והאוהדת ביותר שלו, חקוקים על לוח ליבי, ציין את יובלו השמונים לפני שנתיים (אבל בהיעדר יחסי ציבור מתאימים עבר התאריך ללא רישום ממשי בתודעת שוחרי השירה בישראל, שבידוע הם מונים המוני המונות נלהבים – למען האמת, אין אירוניה זו שלי במקומה: בארה"ב, שיש בה שלוש מאות מיליוני תושבים וקרוב ל-70 אלף משוררים "רשמיים" (הכול הוא יחסי), ראיתי במו עיניי כמה מועטים הם הבאים להקשיב לקריאת שיריהם של פייטנים ידועים, ובאחרונה, כך סיפרה לי ידידה, משוררת אמריקנית, שבלב הומה אצה לאירוע מאירועי פסטיוואל השירה הבינלאומי שהתקיים באחרונה בוושינגטון הבירה ובו הופיעה עמיתה ישראלית, שבמכורתנו הולך שמה לפניה וספריה נמכרים בעקבות שמה, ומיבחר משיריה בתרגום לאנגלית יצא עתה לאור, והיא, ידידתי, היתה אחת מששת האנשים שנכחו באולם).
נחזור איפוא לאנדד. בימים אלה הופיע מיבחר שיריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד – הוא החל לפרסם את שיריו בהיותו בן עשרים ותשע – ואין לי אלא לקוות שיזכה להד הראוי לו, וקודם כל בקיבוץ שהוא נמנה עם חבריו שנים כה רבות. אנדד הוא אחד המשוררים הילידיים המובהקים ביותר – בראיון איתי לפני קרוב לשלושים שנה העיד על מקורות יניקתו שהם, בראש וראשונה, הנוף הארצישראלי והתנ"ך, ועל אף כל הטכניקות הניסוייות שלו הם, לדעתי, מקורות השראתו המרכזיים עד עצם היום הזה – ודבקותו בשורשיו הפיסיים-הרוחניים עמדה במיבחן התמורות והלחצים של חברה ישראלית ששינתה את פניה, ולא לטובה, עד לבלי הכיר.
רצוני להביא כאן שיר קטנטן של אנדד, שנכלל בספרו הראשון, "חושך זורם ופרי" – מיבחר שיריו יגיע אליי, אל נכון, כשאשוב ארצה בעוד ימים מספר, אך אני סמוך ובטוח שהוא איננו נעדר ממנו – שבשבילי הוא אחד השירים הנפלאים ביותר שנכתבו על אדמת הארץ הזאת:
 
הַחֹשֶׁךְ בַּתַּנִּים נִמְלָט אֶל הַחֻרְבָּה.
הַחֲשֵׁכָה שֶׁבְּחֻבִּי מְטַפֶּסֶת בְּשִׁנַּי.
הַחֹשֶׁךְ בְּרַחְמֵךְ זוֹרֵם לִהְיוֹת לִפְרִי.
 
שיר זעיר, בן שלוש שורות בלבד, אבל בשעתו כתבתי עליו שהוא "אולי תמצית הנס האנושי, שגלגולו באמנות לא פחות מאשר בהפרחת הצייה." אינני חוזר בי ממילים אלו. כה לחי, אנדד אלדן!