לְלוֹרֶת*
בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ
עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת
בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –
כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע
כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.
עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ
בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים
בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.
שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת
עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...
וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.
•
פ"ת. אלול, תרפ"ה
1925
___________
* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. כאן שיר מלפני 99 שנים. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

מבט חוזר בציור של מרק שאגאל, 1917 – כבר אז חזה את שיקרה כ-20 שנה אח"כ... ומלחמת העולם השנייה פרצה וקטלה כ-6 מיליון יהודים ועוד מיליונים ואין עוזר – אף פס רכבת בדרך למחנות המוות לא נהרס.
...מה הנסתר במילים שנאמרו עד השניות האחרונות על ידי המנהיגות הממשלתית כאן, לפני האסון הנוראי של ה 7 באוקטובר 2023...?
״הם יראים מאיתנו והם לא יעזו להתקומם נגדנו... 20 אלף פועלים מעזה עובדים כאן ברשות ואין מה לדאוג״, (בשידורים חיים).
ואני כן דואג.
ביום שישי, יום לפני הטרגדיה הנוראית... הייתי שם (במושב מבטחים) – ״50 שנה למלחמת יום כיפור" 223(1973) – נטיעות עצים וריענון האנדרטה לאלו שנפלו בחטיבה במלחמות עד אז... לצה"ל היו אלפי הרוגים במלחמת יום כיפור ובכל זאת התוקפנות המצרית בחסות רוסיה נסתיימה לאחר פחות מחודש – לאחר שחצינו את התעלה. הצבא המצרי המשוכלל בציוד רוסי מודרני נותר לכוד ללא מים ואוכל. ‏‏הצבא הרי "צועד על קיבתו" והיה להם נשק רוסי משוכלל ולנו נשק ישן שחלקו שרידים ממלחמת העולם השנייה.
והם ביקשו רחמים.
ראיתי את האוהל שהוקם על כביש קהיר-סואץ (101 ק"מ מקהיר), שם ישבו שני הצדדים אחרי כ-27 ימי קרבות והרוגים אין ספור, והחליטו על סיום המלחמה ושיחרור השבויים. אנו נשארנו עוד זמן רב מעבר ל"תעלה" עד סיומה הרשמי של המלחמה. מוקפים תעלת מים מרים ומים מתוקים.



"מעל העִיר" 1917
מבט חוזר בציור של מרק שאגאל

הוּא אוֹחֵז בָּהּ, הִיא שׁוֹלַחַת יָד.
עַל הָעִיר זוּג אוֹהֲבִים,
רְחִיפַת כְּלוּלוֹת, בְּבִגְדֵי פְּאֵר –
עֲפִיפוֹן חַי.
חִפַּשְׂתִּי אֲנָשִׁים בְּפִתְחֵי הַבָּתִּים, בַּחַלּוֹנוֹת.
תַּיִשׁ בּוֹדֵד מְלַחֵךְ עָפָר לָבָן,
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר אִשָּׁה –

הַאִם נוֹתָר מִישֶׁהוּ לְהַצִּית אֵשׁ בַּתַּנּוּרִים?

סֻלָּם נִשְׁעַן אֶל עֲלִיַּת גַּג רֵיקָה
כְּמוֹ בַּמוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה –
בָּתִּים עֲזוּבִים, רְכוּשׁ נָטוּשׁ.
בְּפִנּוֹת הַמִּטְבָּח שְׂרִידֵי סְעוּדוֹת אַחֲרוֹנוֹת
לִפְנֵי בֶּהָלַת הַבְּרִיחָה.

עִיר עֲזוּבָה. יֶלֶד מְחַפֵּשׂ אֲנָשִׁים –
שׁוֹמֵעַ דְּמָמָה.

אסִיף
מַזְכָּרוֹת וּתְּשׁוּרוֹת נֶאֶסְפוּ אֶל מַעֲמַקֵּי קֻפְסְאוֹת
הַקַּרְטוֹן,
הָעְלְמוּ בְּמַעֲלֵה הַגַּג. עוֹד מְעַט מִישֶׁהוּ יִנְבֹּר,
אוּלַי יַשְׁלִיךְ אֶל גַּלֵּי הַיָּם,
לִשְׂרִידֵי הַשְּׂרֵפוֹת.

לֹא חָשׁוּב הֵיכָן תֻּצַּב הָאַנְדַּרְטָה.
מִמֵּילָא
עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ יַטִילוּ מֵימֵיהֶם בַּצִּמְחִיָּה הַפִּרְאִית,
הַמַּדְרִיך יְצַיֵּן
אֶת שְׁמוֹת פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה וְהַיַּעַר.

אַחֲרֵי לֶכְתּוֹ,
מָה אִכְפַּת לוֹ לָאָדָם, מָה אִכְפַּת לָעַכְבָּרִים.

שׁוֹדְדֵי הַבַּרְזֶל, גַּנָּבֵי הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה,
יְקַמְּטוּ מַתָּכוֹת אֲצִילוֹת עִם
הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ.

מישהו רשם
בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה
בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,
מִישֶׁהוּ רָשַׁם:
"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר
וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי.
דּוֹר וְעוֹד דּוֹר
וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.
חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת
הַיָּחִיד,
חָפַרְתִּי בִּרְשוּת
הָרַבִּים –
עָבְרוּ דּוֹרוֹת.

וְכִסִּיתִי רַבִּים.

שְׁאָגָה כְּשַׁרְשֶׁרֶת נִשְׁזֶרֶת בַּשּׁוּרוֹת, אנדד
פֶּתַע עַזִּים כְּקָדִים
פֶּתַע עַזִּים כְּקָדִים
לְיָמִים רוֹחֲשִׁים כָּאַדְווֹת הַנּוֹלָדוֹת לְאַט,
כִּנְהִיָּה רְדוּמָה.

כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ הַדָּם לִשְׁכֹּחַ
הוֹלְכִים בְּעוֹרְקָיו לַיְלָה לַיְלָה גַּלִּים.
בְּבוֹא אֲנָשִׁים לְהַסְעִיר
נְעוֹרִים בּוֹ,
בְּרַעַד כִּזְמַן מַפִּיל זְמַן,
פָּנָיו הַנּוֹלָדִים שֵׁנִית.

גַּעְגּוּעִים כְּקָדִים. סוּפָה חוֹשֶׂפֶת וּמְכַסָּה.
לְהֵרָדֵם לֹא תִּתֵּן.

בְּהִפָּתַח בִּי
בְּהִפָּתַח בִּי אֶשְׁנַבִּים גְּבוֹהִים
מִתְרוֹקְנוֹת הַצַּמָּרוֹת סְבִיבִי
בְּהֵעָצְמָם בְּרֹאשִׁי רַעַשׁ פְּסוּקִים
כְּצִפֳּרִים שָׁבוֹת.

בְּמִלָּה שֶׁנִּצְּלָה
בְּמִלָּה אַחַת.
לֹא הַדְּבָרִים הַנֶאֱמָרִים בַּחֲטָף.
לֹא הַבְשָׁלָה שֶׁל יוֹם חַמְסִין.
מִלִּים כְּתַגְלִיּוֹת שֶׁל טַף.
לֹא מִלִּים בַּחֲמָמוֹת –
בְּמֶרְחָבִים נְגוּעֵי שָׁמַיִם.
דִּבּוּר מְמֻקַּשׁ גִּמְגּוּם.
מִלִּים נִצּוֹלוֹת –
וִתּוּר מְעַט.

אֵין לִי מִלִּים
אֵין לִי מִלִּים נֶטְרָלִיּוֹת נְטוּלוֹת לֵב
לָכֵן אֲנִי מְלַקֵּט לִי אֶת הַחַלָּשׁוֹת
חָלְיִי הַמִּתְלַקֵּחַ לוֹמֵד בִּלְשׁוֹנוֹ
לָמָּה אֵין לִי מִלִּים חוֹלוֹת לֵב
מְהַלְּכוֹת לְאִטָּן נְטוּלוֹת לַחַן. אִילָן
בְּצָהֳלָה עַלְעַלָּיו עִנְבָּלִים מְצַלְצְלִים
צְלִילָם אֵלַי אוּלַי, אֵלִי.
בִּשְׁבִילָם אֲנִי מַבְשִׁיל וּבִשְׁבִילִי הַלַּחַשׁ
לַחֲשֹׁש, לַחַץ מְחַשֵּׁל בַּחֲבָלָיו אֲנִי נַחַל
נֶחְלָץ, מִי שֶׁיִּמְחַל סְלִיחָתוֹ אֲנִי,

שָׁבוּי בְּרֶשֶׁת אֲשֶׁר נָשַׁכְתִּי בְּשִׁנַּי.
יֵשׁ לִי מִלִּים

זה משלוח אחרון, מבחר שירים של אנדד אלדן מקיבוץ בארי, שרבו בו הנרצחים וההרס בשבעה באוקטובר 2023 על ידי החמאס. יש חטופים רבים אי שם במעמקי האדמה שזכתה ל"פיתוח" ענק בהוצאה כספית ידועה (רבת מיליונים) לאנשי המפלגות השולטות בארצנו.
ושם....החיים קצרים.
אנדד אלדן נתן לי כשי את ספרו "שנים שמעו שירה" בשנת 2008, ואני "חורש" את כל שיריו ובשיתוף עקבי של אהוד בן עזר השירים מתפרסמים פעמיים בשבוע מאז האסון הגדול, לאלפי מנויים ובחינם. תודה אהוד.
שיריו של אנדד אלדן אינם קלים לקריאה... אלו לא פזמונים ולכן כל שיר מחייב קריאה רצינית ומחייבת.
הייתי במושב מבטחים (ליד בארי) יום קודם (6 באוקטובר), מושב המאמץ את הגדוד שלי במילואים כבר עשרות שנים. גדוד שפלוגה שלמה (פלוגה ל') בראשות עוזי דגני נלחמה במוצב "בודפסט" כנגד חיילים מצרים בשנת 1973 במלחמת יום כיפור.
להם נשק משוכלל... רוסי... בורות בגובה בני אדם... חולות... ביצות.
הרחק מקהיר וחופף לים התיכון.
עוזי דגני נרצח שם וכך גם 18 חיילים מפלוגתו – ל'. 35 פצועים שפונו על ידי 3 מסוקים.
עוזי דגני היה בן 3 כאשר אבא שלו נרצח על ידי המצרים במלחמת השיחרור בקיבוץ יד מרדכי. הבן של עוזי (ז"ל) נפצע במלחמה העכשווית – דור הולך ודור בא ואנו....
אנה אנו באים?
איליה בר זאב

יוסי אחימאיר: "מחצית השנה הראשונה" – משבעה באוקטובר הארוך ואילך.
הוצאת "ניצנים" תשפ"ד, 117 עמ'
ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו, כששמעתי על הטבח ההמוני בבארי, בניר עוז ובכפר עזה, הדהד בראשי צמד המילים "בקיבוץ ההריגה", על משקל "בעיר ההריגה" – "משא נמירוב", הפואמה הנבואית (במובן של נבואת זעם, לא של הגדת עתידות) המטלטלת של ביאליק לאחר פרעות קישינב בפסח תרע"ג, 1903. העולם היהודי כולו הזדעזע מהפוגרום, שהיה זעיר בהשוואה לטבח 7 באוקטובר. נרצחו בו כחמישים איש. אפילו חשבתי לכתוב מאמר תחת הכותרת הזו. אולם הקדים אותי לא אחר מאשר... גדעון לוי. הוא ביקר בבארי ימים אחדים אחרי הטבח, הזדעזע ממראה עיניו והעלה את רשמיו על הכתב במאמרו. אם היו למישהו ציפיות שהביקור פקח את עיניו, הוא מיהר לאכזב אותו. אחרי ששפך כמה דמעות תנין בבארי, חזר מיד לסורו, לפוזיציה הקבועה שלו כתועמלן אנטי ישראלי קיצוני ואובססיבי.
ספרו של יוסי אחימאיר "מחצית השנה הראשונה", נפתח בבית הראשון של "בעיר ההריגה". "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה... הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט." אחימאיר קם והלך לקיבוץ ההריגה, ולאחר ביקור בכפר עזה פירסם מאמר שכותרתו "בקיבוץ ההריגה".
הספר הוא קובץ מאמריו של אחימאיר ב"מעריב", שחלקם פורסמו גם ב"חדשות בן עזר", במחצית השנה הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל". אין זה ספר שנכתב בפרספקטיבה של חצי שנה, אלא תיעוד רשמיו, רגשותיו ומחשבותיו של אחימאיר, כפי שהעלה על הכתב בזמן אמת. המאמר הראשון, שפורסם ב-9 באוקטובר, היה "מכתב לחייל בחזית"; מכתב לנכדו יואב, לוחם ההנדסה הקרבית, שהשתתף בקרבות. הספר כולו מוקדש ליואב.
אחימאיר היטיב, בבטאו את תחושותיו, לבטא את התחושות הקולקטיביות של העם, בעיקר בראשית המלחמה, בטרם הקונצנזוס התערער; את תחושות היגון הכבד, הזעזוע, הזעם והקושי להאמין איך דבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל הריבונית. הוא כותב על המחדל הביטחוני הכבד, על מחדל ההסברה ועל הכשל המדיני.
הפואמה של ביאליק הציתה התעוררות ציונית אדירה והניעה את העלייה השנייה; העלייה שעיצבה את ארץ ישראל העובדת והצמיחה את מנהיגות תנועת העבודה הציונית שהנהיגה את היישוב והמדינה בעשורים הראשונים להקמת, ובן גוריון בראשה. לפואמה הזו מקום משמעותי גם בתנועתו של אחימאיר, תנועת ז'בוטינסקי, אף שהטבח קדם כמעט בשני עשורים להקמתה, כיוון שז'בוטינסקי תרגם אותה לרוסית והביא אותה להמוני היהודים ברוסיה, שלא דיברו עברית. המסר, שהציונות שאבה מלקח הפוגרום, היה של "לעולם לא עוד," כלומר כשתקום המדינה היהודית בארץ ישראל,
והנה, בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית, הריבונית, החזקה, קרה פוגרום נורא כל כך, וצבא ההגנה לישראל (שיוסי אחימאיר מקפיד, באופן קצת אנכרוניסטי, לכנות אותו "צבא ישראל", כפי שנקרא בתנועת החירות בשנות החמישים, בטענה שה"הגנה" הוכנסה לשמו של צה"ל כדי להאדיר את ארגון ההגנה ולהשכיח את המחתרות אצ"ל ולח"י) – לא היה שם כדי להגן על האזרחים מפני נחילי המחבלים שטבחו בהם. בטבח הזה מדינת ישראל נעלמה ולא עמדה בייעודה ובהבטחתה העיקרית. ממשלת ישראל לא עמדה ביעד הבסיסי שלשמו היא קיימת. ראש ממשלת ישראל לא מילא את החובה הבסיסית הראשונית הנותנת לו את הלגיטימציה לשלוט. צה"ל כשל במשימתו הבסיסית, הגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה.
מעניינת גישתו של אחימאיר, כאיש ליכוד מרכזי, כלפי המחדל והאחריות של נתניהו וממשלתו לאסון הנורא. במאמריו הראשונים, הוא מדבר על אחריותו של ראש הממשלה. "יש לומר באופן ברור: אחריות-העל לאסון שמחת תורה מוטלת על מי שעומד בראש הפירמידה, ראש הממשלה! האחריות הישירה חלה על ראש אמ"ן וראש השב"כ." ("שתי החזיתות: לחימה והסברה", 16.10.23). מצד אחד, הוא אומר באופן ברור ועם סימן קריאה של מי האחריות העליונה, אך מסיט לאחרים את האחריות הישירה. אכן, על נתניהו חלה אחריות-על על המחדל המודיעיני, אך אין לו עליה אחריות ישירה. אך אחריותו הישירה היא למדיניות ההתמכרות לשקט, בעשור וחצי שנות שלטונו, שאיפשרה לחמאס להפוך מארגון טרור קטן לצבא טרור גדול, מפלצתי וקטלני שהצליח לחולל את האסון הכבד ביותר לעם ישראל מאז השואה. בכך, הוא מפחית מאוד מאחריותו של נתניהו וגם מהתביעה שיישא במחיר אחריותו.
דווקא בנושא מחדל ההסברה, שמעסיק את אחימאיר מאוד והוא הירבה לכתוב עליו דברים של טעם, הוא מפנה אצבע מאשימה ישירות לנתניהו. "כמובן, אין זה תירוץ מספיק לכשל ההסברתי, בעיקר כלפי חוץ. הסברה אגרסיבית, יעילה, המבוססת על אדני צדק ולא על תעמולת כזב, ביכולתה לרכך את הביקורת הגוברת על פעולותינו הצבאיות. מחדל ההסברה בוודאי רשום על שמו של 'מר הסברה'." ("ספר הג'ונגל", 25.3.24).
ואיך המחדל הביטחוני הנורא מכל אינו רשום על שמו של "מר ביטחון"?
ככל שאנו מתרחקים מיום הטבח, ואולי כתגובת נגד למחאה הקיצונית ולעתים המסיתה נגד נתניהו, הולכת ומתעמעמת ביקורתו של אחימאיר על מנהיג מפלגתו, והוא יותר ויותר מתייצב לצידו ומסנגר עליו. מאמרו "חידת נתניהו" (3.4.24), הוא מאמר הערצה לנתניהו. "מאיזה חומר עשוי ראש הממשלה בנימין נתניהו?" פותח אחימאיר את מאמרו, שבו הוא מעלה על נס את כושר העמידה שלו בלחצים מבית ומחוץ. "הופעותיו של נתניהו... הן תמיד מרשימות, ענייניות, אפילו משכנעות... השנאה ברחובות בוערת, ועדין האיש מפגין שליטה עצמית, קור רוח, מנהיגות."
"הוא רואה עצמו כמגן ישראל," מסביר אחימאיר, ואין בדבריו אפילו הרמת גבה קלה, איזו התייחסות אירונית לכך שמי שבמשמרת שלו, כתוצאה ממדיניותו הפייסנית, אירע הטבח הנורא, עוד רואה עצמו כמגן ישראל, ודומה שגם אחימאיר עצמו רואה אותו ככזה. ואני תמה, איך מי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, מנהיג הפוך לחלוטין בתכונותיו מנתניהו, ומי שהיטיב להגדירו "מלאך חבלה", מגלה עיוורון כזה כלפי נתניהו. יותר משזו חידת נתניהו, זו חידת אחימאיר.
אחימאיר הוא פובליציסט מצוין, מאמריו טובים מאוד, והספר קריא מאוד ומעניין. כל ישראלי שיקרא אותו, יזדהה עם מרבית דבריו. מלבד סוגיית האחריות של נתניהו, שהיא די שולית בספר, הזדהיתי עם רוב דבריו. כך גם במאמר יפה על היחסים עם העדה הדרוזית, אחרי שהשתתף בהלוויית חלל צה"ל בן העדה ("אחים ולא רק בשכול", 9.1.24). אך במאמר, הקורא להדק את הברית עם הדרוזים, אחימאיר קורא גם לשנות את חוק הלאום כדי לרצות אותם ולהכניס אליו את סעיף השוויון. אני בעד הכנסת סעיף שוויון לחוקה המתהווה, אך לא לחוק הלאום, שאינו עוסק בשוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית. אני שותף לרצון בהידוק ברית החיים והדמים עם הדרוזים, אך לא בריצויים באמצעות פגיעה באמת הציונית שלנו, שחוק הלאום מבטא אותה.

2. צרור הערות 18.9.24
* מכת פתיחה – אילו הייתי אזרח המדינה העלומה שביצעה את הפעולה בלבנון, הייתי גאה מאוד. זהו הישג מודיעיני, טכנולוגי ומבצעי אדיר ונדיר. ככל הידוע לי, מעולם לא היתה פעולה כזו במקום כלשהו בעולם.
מי אחראי להישג? מי שאחראי לכישלונות הוא האחראי להישגים. ראש הממשלה של אותה מדינה, והוא ראוי על כך להערכה.
[אהוד: אחראי לכך גם ראש הממשלה, "הסמרטוט" – בלשונך המצחיקה].
ההישג הזה יוכפל שבעתיים, אם אין זו פעולה ספורדית אלא מכת פתיחה. כששמעתי על הפעולה, הייתי בטוח שעכשיו, מיד, כאשר חיזבאללה בהלם, בבלבול, בפניקה ובכאוס, צה"ל ינצל את ההזדמנות ויתקוף בכל העוצמה. עד שעת כתיבת דברים אלה, בוזבזו כבר 8 שעות יקרות.

* שנה – שנה. שנה (!) לקח לממשלת הדשדוש להכליל במטרות המלחמה את השבת תושבי הצפון לבתיהם בביטחון.
כמה זמן ייקח עד שגם יעשו משהו בנדון? עוד שנה?

* איפה תהיה רצועת הביטחון – החלטת מועצת הביטחון 1701 שעל פיה חיזבאללה צריך להתרחק אל מצפון לליטני היא החלטה טובה, אך היא לא התקיימה אפילו יום אחד ולא יכולה היתה להתקיים, כי לא היה מי שיאכוף אותה. מהותו של חיזבאללה הוא החתירה להשמדת ישראל ופגיעה בה ככל שיוכל, כחלק מטבעת האש האיראנית. האם החלטה של מועצת הביטחון – זה מה שיעצור ארגון קנאי כזה ממימוש מהותו?
אם ייחתם הסכם ברוח החלטת מועצת הביטחון הוא שוב יהיה הסכם טוב, אך הוא ימומש בדיוק כפי שמומשה החלטת מועצת הביטחון 1701. זה מה שמגיע לתושבי הצפון אחרי שנעקרו למשך שנה (בינתיים) מבתיהם, בהחלטה אומללה ומופקרת, שהיא פשע נגד הציונות?
כוחות צה"ל חייבים להיות מצפון למטולה, למרגליות, למנרה ולשלומי, כדי לאפשר את ביטחונם. בשנה האחרונה למדנו שהברירה שלנו היא בין רצועת ביטחון בשטח לבנון לבין רצועת ביטחון בשטחנו. אסור לנו לוותר על כך.
אם מישהו היה מציע הסכם שבו לבנון נסוגה עד מצפון לליטני כדי לאפשר רצועת ביטחון ישראלית, זה היה נפלא. אבל הרי זה לא יקרה. לכן, אין מנוס מפעולה נרחבת בלבנון, למיטוט חיזבאללה ולהקמת רצועת ביטחון של צה"ל בלבנון.
מלחמה כזו לא תהיה פיקניק. יש להקים ממשלת אחדות רחבה, שתוכל להוביל את עם ישראל למערכה הקשה הזאת.

* בורחת מבשורה – מדינה שבורחת מקריית שמונה, הטרור רודף אחריה לצפת.

* אז מה? עכשיו נפנה את לוד?

* אין יישוב כזה – פיקוד העורף הודיע על אזעקה במצוק עורבים. מצוק עורבים? יש יישוב כזה?

אין. מצוק עורבים היה שם שיווקי של שכונה ביישוב קלע אלון. לכל יישוב יש שם. שם היישוב – קלע אלון. מה פתאום מצוק עורבים?

* ממשלת אחדות לאלתר – אין באמת דרך להשיב את תושבי הצפון ללא מתקפה כוללת על חיזבאללה. אבל אי אפשר ללכת למלחמה בקרע ציבורי כזה, עם ממשלה שאינה נהנית מאמון העם, אם להתבטא בזהירות ובאנדרסטייטמנט.
אל מול האתגרים הגדולים בצפון, בדרום ובמזרח חייבים להקים ממשלת אחדות לאומית לאלתר.

* בייס חדש – נציגי עשרות ארגונים המקדמים מסר של יחד לאומי וחתירה להסכמה לאומית רחבה – הקול של הרוב הדומם, התכנסו אמש אחר הצהרים במרכז וואהל בגבעת שמואל, לקידום הקמת ממשלת אחדות לאומית.
השתתפתי באירוע מטעם התנועה לציונות ממלכתית, שאני בין מקימיה, והמטה המשותף של הארגונים, אך אני פעיל בעוד שניים מהארגונים המשתתפים, הרבעון הרביעי ומצפינים, וקשור גם לארגונים נוספים, כמו השומר החדש.
בחלק הראשון של הכנס, הנחיתי פאנל של ראשי ארגונים. לאחר מכן נערך מושב של שולחנות עגולים. באופן טבעי, השתתפתי בשולחן שעסק באתגרי הצפון (לא במובן הביטחוני, אלא בתקומת הצפון לאחר המלחמה). לסשן האחרון לא נשארתי. לנוכח האירועים בצפון, חשתי, שכחבר צח"י (צוות חירום יישובי) ולוחם בכיתת הכוננות של אורטל, עליי לחזור בהקדם הביתה.
אני מקווה מאוד שתקום בהקדם ממשלת אחדות-חירום ולא פחות חשוב, שאחרי הבחירות הבאות תקום ממשלת אחדות לאורך זמן. אך בעצם המהלך הציבורי לקידום האחדות אני רואה חשיבות עצומה בפני עצמה, גם אם המהלך הפוליטי ייכשל. סוף סוף, יש התעוררות של המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, הנותן קונטרה למחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו, ולגורמים הצנטריפוגליים שדוחפים כלפי חוץ, להעמקת הקרע. כאשר המנהיגים שבויים בידי הבייסים הקיצונים ומשקשקים מתגרת ידם הרעה, ראוי לבנות בייס חדש, מרכזי, המחויב לאינטרס הכלל, לאינטרס הלאומי, ואל מול המשיכה הקיצונית לצדדים, תובע הליכה קדימה, לקידום היעדים הלאומיים המשותפים.

* על מי הוא ירה? – בכנס ארגוני האחדות, שוחחנו – משה שפירא, אביו של ענר שפירא שנפל בגבורה עילאית ב-7 באוקטובר, אורי בנקי, אביה של שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, הקים את ארגון דרך שירה בנקי ושלהזמנתי הצטרך לתנועה לציונות ממלכתית. שלושתנו מכירים משירות מילואים משותף בגדוד הצנחנים 420. – דיברנו על כך שהעובדה ששלושה מאותו גדוד נמצאים יחד באירוע כזה מנוגדת לכל סטטיסטיקה, ושבעצם זה קורה בהרבה פורומים מובילים בחברה הישראלית. וגם בפוליטיקה. מתוך 120 ח"כים, מכהנים בכנסת שלושה בוגרי הגדוד מאיר כהן, אלעזר שטרן (שהיה מג"ד שלנו) וקינלי טור פז. אורי בנקי הדהים אותי, וסיפר שגם עופר כסיף היה תקופה בגדוד, במחלקת המרגמות. עופר כסיף? על מי הוא ירה את הפצמ"רים? עלינו? מסתבר שכבר באינתיפאדה הראשונה הוא היה סרבן וישב בכלא.

* קמפיין של מתנדבים – בכל רחבי המדינה נתלו שלטים של הרבעון הרביעי בעד ממשלת אחדות לאומית. יש לציין, שכל השלטים נתלו בידי אלפי פעילים מתנדבים; לא חברות הפצה, לא נערים בתשלום, אלא אזרחים שאכפת להם, שפועלים בהתנדבות.
איני יודע האם הקמפיין יצליח ותקום ממשלת אחדות. אבל עצם העובדה שהרוב הדומם מתחיל להתעורר, ונשמעים גם קולות שפויים ולא רק קולות הקנאים של מחנה 6 באוקטובר על שני אגפיו, היא כשלעצמה בשורה חשובה.
לדעתי, יש להקים שדולה בכנסת למען הקמת ממשלת אחדות, בהשתתפות חברים מהקואליציה ומהאופוזיציה הדוגלים בכך. זה צעד חשוב שעשוי לקדם את היוזמה.

* השעיר לעזאזל הבא – האירועים בצפון הסירו לעת עתה מעל הפרק את עסקת סער. ועוד לפני כן נרמז שהילדז ו"הגיברת" מטילים וטו. אך ייתכן שבעוד יומיים, שבועיים או חודשיים העסקה תשוב ותצוץ, וראוי לתת עליה את הדעת.
אני מעריך מאוד את גדעון סער. הוא יכול להיות שר ביטחון מצוין. הוא מתאים מאוד גם לראשות הממשלה. בוודאי שהוא מתאים לאין ערוך יותר מראש הממשלה הנוכחי, הכושל בראשי הממשלה בתולדות המדינה. [אהוד: "הסמרטוט" בלשונך המצחיקה]. אני גם מזדהה עם רוב עמדותיו בנושאי ביטחון.
אך אני מתנגד לכניסתו לממשלה. ממשלת המחדל והפיגולים הזאת איבדה את הלגיטימיות הציבורית שלה. יש להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית רחבה, שבה נתמודד יחד עם האתגרים הגדולים שלפנינו, או ללכת לבחירות. בוודאי שאין לחזק את הממשלה הקיימת. בוודאי לא בדיל של תיק הביטחון תמורת חוק ההשתמטות.
הצד החיובי בכניסה, הוא צמצום יכולת הסחיטה וההשפעה של ראש הכנופייה.
אם סער כבר נכנס לממשלה, עדיף היה שייכנס לתפקיד שר המשפטים במקום הפירומן האובססיבי יריב לוין, יבטל את המהפכה המשטרית ויוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית.
אם כבר הוא כבר מתמנה לתפקיד שר הביטחון, לכל הפחות שיתנה זאת בכך שיהיה שר ביטחון מלא, כלומר לסלק מהמשרד את סמוטריץ'.
באשר לגלנט. מי שהיה שר הביטחון במחדל 7 באוקטובר, חייב ללכת הביתה, בשל חלקו באחריות למחדל. אבל איזה אבסורד הזוי הוא, שמי שמפטר אותו הוא האחראי הראשי, האיש העומד בראש המערכת שקרסה, מי שעיצב את תורת אי-הביטחון של ישראל ובניגוד לגלנט ששירת בתפקידו פחות משנה, הוא מכהן כבר עשור וחצי. ברור שאם גלנט יפוטר זה לא יהיה מסיבות ענייניות, אלא כיוון שאינו יס-מן של נתניהו, בשל התנגדותו לחוק השתמטות, וכהמשך למסע ההסתה נגדו וסימונו כשעיר לעזאזל.
הכניסה לממשלה ובכך הארכת חייה רעה למדינה, וזה מה שחשוב. ובכל זאת, האם היא טובה לסער? מן הסתם, הוא חושב שכן. הוא רואה שאינו עובר בסקרים את אחוז החסימה וכך גם יגיע למו"מ עם בנט ללא כוח של ממש. אין לו מה להפסיד, ותפקיד שר הביטחון קורץ לו, ואולי הוא מאמין שזה קרש קפיצה לראשות הממשלה בעתיד.
לדעתי הוא טועה. יחד עם תיק הביטחון, הוא ירש מגלנט גם את תיק השעיר לעזאזל. הוא יהיה האשם בכל כישלון בעוד נתניהו יהיה האחראי הבלעדי לכל הצלחה. מהר מאוד תעשיית השקרים וההסתה תתחיל להסית נגדו, ולרענן את השקרים הישנים ועלילות הדם שבהם רדפה אותו בעבר (שם קוד: 2014).
התיעוב ההדדי בין נתניהו לגלנט הוא כאין וכאפס לעומת התיעוב ההדדי בין נתניהו לסער, או אולי נכון יותר להגדיר אותו – השנאה ההדדית העמוקה.
אז אולי נוצרה קוניוקטורה רגעית של זהות אינטרסים פוליטיים אישיים בין השניים, אבל זה לא יעבוד. זה לא יכול לעבוד.

* הרע במיעוטו ברצועת עזה – המרכיב החשוב ביותר ביום שאחרי ברצועת עזה, בהנחה שנמוטט את שלטון חמאס, הוא חופש הפעולה של צה"ל. כוונתי לכך שיהיה שלטון אזרחי, והוא בשום אופן לא יהיה ישראלי, כלומר לא יהיה ממשל צבאי, אך צה"ל יוכל לפעול באופן חופשי ברחבי הרצועה. במילים אחרות – להעתיק לרצועת עזה את מודל שטחי A ו-B (אך לממש ביתר אסרטיביות את חופש הפעולה הביטחוני).
אם השלטון האזרחי יהיה של כוח בינלאומי, לא כל שכן בין ערבי, לא נוכל לממש את חופש הפעולה, והשליטה הביטחונית לא תהיה שלנו. ואותם גורמים לא ילחמו בחמאס ולא ימנעו את שיקומו. כל פעולה שלנו תסכן את היחסים שלנו עם אותן מדינות, ובמיוחד את השלום הרעוע עם מדינות ערביות.
כבר ב-8 באוקטובר כתבתי שהפתרון הוא שלטון אזרחי של רש"פ וחופש פעולה ביטחוני שלנו. את כל הנימוקים נגד אני מכיר ואני מסכים עם כולם, או לפחות עם רובם. אבל בחיים עצמם, פעמים רבות הבחירה אינה בין טוב ורע, אלא בין חלופות רעות. החלופה הזו היא הרע במיעוטו.
אני משוכנע שגם נתניהו מבין זאת, אבל הוא שבוי בידי סמוטריץ' וראש הכנופייה. בינתיים סמוטריץ' מסכן את האינטרס הלאומי של ישראל בצעדיו שנועדו למוטט את הרש"פ ביו"ש, תוך שנתניהו מפחד לעצור אותו.
רק ממשלת אחדות לאומית יכולה להוביל את הקו הזה, החיוני לביטחון ישראל.

* אסור להקל ראש – ציוץ המשווה את נתניהו להיטלר, כמוהו כפלאייר עם צילום של רבין במדי SS.
כפי שאסור היה לזלזל בזה אז, כך אסור להקל בזה ראש עתה.
זו אווירה מסוכנת מאוד.
מי שצריכים להוקיע זאת אינם תומכי נתניהו, אלא דווקא מתנגדיו. תגובתו של לפיד, שנתניהו צריך להפסיק להתבכיין ולהתקרבן, בלי שום מילת גינוי, היא בושה וכלימה.

* אנטישמיות? – אם משטרה במקום כלשהו בעולם הייתה עוצרת אנשים שחילקו עלונים עם תמונות החטופים, היינו זועקים שזו אנטישמיות.

* גם לאנשי ציבור יש חיים פרטיים – שני אירועים הקשורים למחאה ולח"כ יולי אדלשטיין אירעו בסוף השבוע. האחד, מעצר השווא של שלוש נשים שחילקו פלאיירים עם תמונות החטופים בבית כנסת. השני, ההטרדה של הח"כ בדרכו לבית הכנסת, בידי מפגינים שהקיפו אותו וליוו אותו בצרחות.
יש הבדל מהותי בין שני האירועים. אצל האוטומטים, אנשי שיח הזהויות, אין הבדל. בשני המקרים הטובים / הרעים פעלו נגד הרע / הטוב.
אבל המציאות מורכבת יותר משיח הזהויות האוטומטי הנחות. יש לבחון כל מעשה לגופו. איני בוחן דברים רק על פי השאלה האם היתה עבירה על החוק. לא כל מה שאינו חוקי – לגיטימי. יש מקום לדיון על נורמות ועל לגיטימיות מעבר לשאלת החוקיות.
אין ספק שחלוקת הפלאיירים חוקית והמעצר אינו חוקי. אבל האם המעשה שלהן לגיטימי? בעיניי, בהחלט כן. כניסה למקום ציבורי פתוח, והנחת פלאיירים על המושבים; לא חלילה פלאיירים מסיתים או פוגעניים, אלא עלונים עם תמונות החטופים והכיתוב: "שלח את עמי," היא מעשה לגיטימי על פי כל קנה מידה ציבורי, נורמטיבי, ערכי ומוסרי.
הטרדת הח"כ בדרכו לבית הכנסת, גם אם היא חוקית (ואיני יודע אם היא לחלוטין חוקית), היא בלתי לגיטימית ומנוגדת לנורמות דמוקרטיות של שיח ציבורי נאות.
אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתים פרטיים של נבחרי ציבור (לא כל שכן של עובדי ציבור, קל וחומר של קציני צה"ל). גם לאנשי ציבור מגיעים חיים פרטיים. גם למשפחותיהם מגיע זמן איכות. ובוודאי, ששכניהם אינם צריכים לסבול. ועם זאת, יש הבדל בין הפגנה ליד בית, לבין הטרדה נמשכת וליווי אלים (גם אם לא באלימות פיזית) של איש הציבור בדרכו.
פעמיים בחיי השתתפתי בהפגנות ליד בתים של נבחרי ציבור.
ב-1980, בהיותי נער בן 17, הייתי פעיל בנוער התחיה. לאחר רצח שישה אנשים ופציעת עשרים בפיגוע טרור קטלני ליד בית הדסה בחברון, התארגנה הפגנה של נוער התחיה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן ברמת השרון (טרם המעבר לקיסריה) בתביעה לשנות את מדיניות הביטחון ולהבטיח את ביטחון התושבים ביש"ע. ולאחר מכן, מעבר להמשך הפגנה ליד ביתו של ח"כ חיים בר-לב, בקרבת מקום, במחאה על אמירתו המקוממת והמכוערת ש"אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים."
הגעתי להפגנה, ופתאום מצאתי את עצמי בין נערים ובעיקר נערות שצורחים: "ויצמן רוצח יהודים." מיד עזבתי את המקום, הלכתי במהירות לתחנת האוטובוס הקרובה, נסעתי הביתה ופרשתי מנוער התחיה. כעבור חודשים אחדים התקשרו אליי, אמרו לי שהקיצונים פרשו וביקשו שאחזור לפעילות, וכך עשיתי.
הפעם השנייה היתה בקיץ 1992, בתחילת המאבק על הגולן. ערכנו הפגנה ליד ביתו של רבין ברמת אביב והיא נמשכה ליד ביתו של פרס, לא רחוק משם.
כמו אחרי כל פעולה, עשינו סיכום והפקת לקחים בהנהלת ועד יישובי הגולן. מסקנתנו היתה שאין מקום להפגנות כאלו. לא היה לנו מושג אם רבין ו/או פרס היו בבתיהם. מה שבטוח, הוא שהפרענו למנוחת השכנים ולחייהם של אזרחים שלווים. שאלנו את עצמנו האם ההפגנה הזאת מקרבת אלינו את השכנים או מרחיקה אותם מאתנו. ודאי שהיא מרחיקה. ואם נגיע לשעת הכרעה, במשאל עם או בחירות, שבהם כל קול יכול להכריע את גורלנו, מה ההיגיון בפגיעה בבלתי מעורבים? הנזק האגבי – כולו נגדנו. זו גם הסיבה שהקפדנו לא לחסום כבישים במאבק ולא לעשות פעולות הפוגעות באזרחים.
ההיגיון הבריא הזה אינו מנת חלקם של ארגונים אחרים. במקביל למאבק על הגולן, נערך המאבק נגד אוסלו, שדרכיו היו שונות משלנו כמעט בכל פרמטר, כולל בסוגיית הפגנות ליד הבתים. הם הפגינו גם הפגינו ליד ביתו של רבין, וחלק מן ההפגנות היו אלימות, עם קריאות הסתה (הדומות, אגב, לקריאות היום בהפגנות בקיסריה). זכורה לרע ההפגנה הרועשת המתמשכת ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף, בשל תמיכתו באוסלו, שמיררה את חייו, ולטענתו, הביאה למותה של רעייתו.
וזכורה הבלפוריאדה – ההפגנות בבלפור נגד נתניהו בקדנציה הקודמת, שמיררו את חייהם של תושבי השכונה. וההפגנות ליד ביתו של מנדלבליט, תחילה של צד אחד של המתרס ואח"כ מהצד השני.
וכמובן, מסע ההטרדות המכוער והאלים נגד ח"כים מתנדנדים בממשלת השינוי, בני משפחותיהם, ילדיהם (גם ליד הגן ובית הספר), מתוך ניסיון לערער את נפשם, להוציאם משיווי משקל ולהביא בצורה לא דמוקרטית להפלת הממשלה. למרבה הצער, אחרי הצעד הזה, כבר קשה לי לומר שהוא רק מזיק לאינטרס של המפגינים. לפחות בשתי חוליות חלשות, סילמן ואורבך, הם הצליחו בזממם, ובכך הפילו את הממשלה. יותר משנה של מצור אלים על עידית סילמן ובני משפחתה, היא נשברה, ומכרה את נשמתה לש(רל)טן תמורת אתנן כפול – שריון במפלגת הביבי והבטחה בלתי חוקית למשרת שרה בממשלת הפיגולים. עד כדי כך היא מכרה את נשמתה, שהשבוע היא פיארה את ראש הכנופייה על אופן השתלטותו על משטרת ישראל, שאותה הוא הופך למיליציה פשיסטית פרטית.
התחלפה הממשלה, ומיד עם תחילת המהפכה המשטרית, מתנגדיה אימצו את השיטה שהפילה את הממשלה הקודמת. הם אף חצו קו אדום נוסף – הטרדת אישי הציבור בשהותם בחו"ל. והם הפגינו והטרידו את יו"ר ההסתדרות בדרישה לצעד דרסטי ובלתי חוקי של שביתה כללית. כלומר, לא רק יריבים פוליטיים הם קורבן לאקט האלים הזה, אלא גם בעלי ברית, שאינם רוקדים על פי החליל שלהם ואינם קופצים לדום לשמע דרישותיהם הרדיקליות.
כך מידרדרים לאנרכיה.
חייבים להגיע להסכמה לאומית רחבה על כללי משחק במאבק ציבורי. כמובן שבראש ובראשונה יש להכרית את סרטן הסרבנות. אך גם הפגנות ומחאות ליד בתים פרטיים, צריכות להיות מחוץ למשחק.

* השר המהולל – 290 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 289 הטובים שבהם.

* יוסף צ'חנובר – האו"ם, באופן עקבי, הוא גוף אנטי ישראלי. ועדות האו"ם אינן בודקות באופן אובייקטיבי דברים הקשורים לישראל, אלא מוטים אוטומטית נגדה.
בכל תולדות המדינה היה מקרה חריג, שבו ועדה של האו"ם קיבלה כמעט לחלוטין את עמדת ישראל – ועדת פאלמר, ועדת החקירה של האו"ם על משט "מרמרה". הוועדה קבעה שהסגר הימי של ישראל על עזה חוקי ומוצדק.
נציג ישראל בוועדה היה ד"ר יוסף צ'חנובר. צ'חנובר, מנכ"ל משרד החוץ בקדנציות של דיין ושמיר, הביא לאחד ההישגים הדיפלומטיים הגדולים בתולדות המדינה.
צ'חנובר, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, הלך לעולמו בגיל 91.
יהי זכרו ברוך!

* סיור מודרך בעקבות לוגיקה "קצת" מוזרה – ההברקה ה"קצת" מוזרה האחרונה של אהוד בן עזר – הוא הפטיר לעברי "מאיה ויינברג היא כנראה קוראת נאמנה של דבריך על נתניהו," בעקבות הדברים שכתבתי בגנות שיר מחאה שלה. כזכור, המסר המרכזי שלה הוא שנכון לוותר על כל הארץ כדי שלא תפגע שערה של ילד אחד, וכמובן "נכבה" ומחנות ה"פליטים" וכל ההבל האנטי ציוני. איך זה בדיוק מתקשר לדברים שלי? "קצת" מוזר, נכון?
אז חבר'ה, אל תאבדו את הסבלנות. אני מבקש לכמה דקות את הקשב שלכם, וננסה יחד להתחקות אחרי הלוגיקה הנפתלת וה"קצת" מוזרה של אהוד.
הדיבר הראשון של הדת הפגאנית, כת פולחן האישיות של נתניהו, הוא "המדינה זה ביבי." ולכן, מי שמבקר את נתניהו, הוא נגד המדינה וכפי שאהוד מרבה לכתוב, הוא מזדהה עם סינוואר.
ולכן, כאשר אני מותח ביקורת על נתניהו ששיחרר את סינוואר בעסקת שליט המופקרת, אני מזדהה עם סינוואר. כאשר אני מבקר את נתניהו על כך שמנע מצה"ל והשב"כ לחסל את סינוואר ודף, אני מזדהה עם סינוואר. כאשר אני תוקף את נתניהו על כך שהרשה לחמאס להצית ללא הפרעה במשך שלוש שנים וחצי את שדות הנגב, זה כיוון שאני נגד מדינת ישראל. כנ"ל כאשר אני תוקף אותו על תמיכתו בעקירת גוש קטיף, על ניסיונו למסור את הגולן לאויב הסורי, על השחיתות שלו, על תרבות השקר שלו, על הפלגנות וההסתה ותעשיית השקרים וההסתה, אני בעצם יוצא נגד מדינת ישראל.
ואותה מאיה וינברג קראה את הביקורת שכתבתי, הפנימה והשתכנעה שצריך לוותר על הארץ כולה, ו"נכבה" ושמקבה.
הבנתם? "קצת" מוזר, לא?
[אהוד: לא מוזר. גם היא נגד "הסמרטוט"].

* ביד הלשון: גבעתיים – שאל אותי הקורא י.ל. מדוע גבעתיים נקראת גבעתיים, כלומר שתי גבעות, בעוד יש בה ארבע גבעות: פועלי הרכבת, קוזלובסקי, בורוכוב ורמב"ם?
אילו קמה העיר היום, סביר להניח שלא היתה נקראת גבעתיים, אולם היא נוסדה על שתי גבעות – גבעת בורוכוב וגבעת קוזלובסקי, ומכאן שמה.
גבעתיים נוסדה ב-1922. ליתר דיוק, בשנה זו נוסדה שכונת בורוכוב, על שם דב בר בורוכוב, מאבות תנועת העבודה הציונית ומייסד תנועת "פועלי ציון". היתה זו שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, שהתנהלה כקואופרציה. אליה נוספו שכונות נוספות שהיו ב-1942 למועצה המקומית גבעתיים, שב-1952 הוכרזה כעיר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

או – התיישבות רצופה בעמק יזרעאל
דני גבאי, חבר מושב מרחביה, דור שלישי למייסדים, מספר על ההתיישבות בעמק יזרעאל, על תולדות המושב ועל משפחתו. הוא מציין בדבריו, שבמושב מרחביה היה רצף של התיישבות מאז 1911 ועד היום. רעייתו אילנה היא אומנית. פסלי הקרמיקה המיוחדים שלה נוצרים בהשראת חייה במושב.
שני יישובים בעמק יזרעאל נקראים כיום "מרחביה". האחד הוא קיבוץ והאחר – מושב עובדים. והנה מסתבר שגם בעבר, החל משנת 1911 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, היו שני היישובים סמוכים זה לזה בעמק. האחד היה חווה חקלאית שיתופית שנקראה "הקואופרציה של מרחביה" והשני נקרא "המושבה מרחביה".
מי שמספר על תולדות ההתיישבות בעמק, בעיקר על מושב מרחביה של היום, הוא דני גבאי, דור שלישי למייסדי הקואופרציה והמושב.

"הקואופרציה של מרחביה"
"מרחביה הוא היישוב הראשון בעמק יזרעאל," מציין דני. "מי שהציע את שיטת הקואופרציה כמתאימה לאיכרי ארץ ישראל היה פרופסור גרמני בשם פרנץ אופנהימר. (1864-1943), שהיה רופא, סוציולוג ועיתונאי ממשפחה מכובדת בברלין. היישוב הוקם בשנת 1911 בעמק יזרעאל, במקום בו נמצא עכשיו קיבוץ מרחביה."
החווה החקלאית, שנקראה "הקואופרציה של מרחביה", העסיקה במשך השנים מאות פועלים מן העלייה השנייה.
"השיטה כנראה לא תאמה כל כך את רוח התקופה פה בארץ," אומר דני. "זו בהתחלה היתה שותפות מעין 'מושבוץ'[?] שלוותה על ידי האגרונום שלמה דיק (1884-1944). כולם עבדו במשק החקלאי השיתופי, גם אושר להם תקציב מן ההסתדרות הציונית. על פי הרעיון של אופנהיימר זה היה צריך להיות השלב הראשון, שלאחר שנים ספורות יעבור היישוב לניהול המתיישבים עצמם, כאשר כל אחד מקבל חלקת אדמה וחלק מהציוד החקלאי. המשפחה תטפח את המשק והשיווק יהיה משותף. יש לזכור שזה כעשר שנים לפני שעלה רעיון מושב העובדים." מציין דני.
אבל היישוב במתכונתו זו לא הצליח להחזיק מעמד בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה התפזרו כל המתיישבים וכן הפועלים. הם הצטרפו ליישובים ולקיבוצים שהוקמו בעמק יזרעאל בשנות ה-20.

"המושבה מרחביה"
בשנת 1911, בדיוק באותה שנה בה הוקמה הקואופרציה של מרחביה, הוקם לידה ממש יישוב נוסף בשם "המושבה מרחביה."
דני מספר מדוע וכיצד הוקם יישוב זה במקביל: "שני אישים דאגו להרחיב את שטחי התיישבות היהודים בעמק. היו אלו ד"ר ארתור רופין, שהיה מנהל המשרד הארצישראלי, (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ) ויהושע חנקין, המכוּנֶה 'גואל אדמות ארץ ישראל'. הם יצרו קשר עם ערבי נוצרי בשם סוּרְסוּק, שהיה אפנדי עשיר בעל האדמות בעמק יזרעאל והתגורר בבֵּירוּת. הוא הסכים למכור להם כעשרת אלפים דונם אדמה. אבל בתקציב של הקואופרציה ניתן היה לרכוש רק שלושת אלפים וחמש מאות דונם אדמה. לפיכך נעשו מאמצים למצוא קונים לשטחים הנוספים.
"קרן היסוד וגופים אחרים פירסמו בעיתונים באירופה, שיש אפשרות ליהודים לרכוש אדמה בעמק יזרעאל. בפרסום נכתב שהמקום הוא 'לרגלי הגלבוע, במקום בו נלחם גדעון במדיינים והמלך שאול בפלישתים.' ואכן אנשים קנו שטחים בגדלים שונים, החל מדונם או שניים, דרך כמה מאות דונם, ועד אלף דונם. שמות הקונים ומידות השטח של כל אחד צוינו על גבי מפות. חלק מן האנשים הגיעו ובנו את בתיהם פה. היו ביניהם חקלאים וגם בעלי מקצועות שונים, ביניהם: אופה, בעל מלון, נפח, עגלון, רצען-סנדלר."
"בעצם," מציין דני, "המושבה מרחביה הוקמה כמעין ברירת מחדל. אחד הקונים היה אגרונום בשם אליהו בלומנפלד. הוא קנה כאלף דונם. הוא ועוד קונה בשם הוגו קמינסקי, בנו לעצמם חוות חקלאיות קטנות. אחרים בנו פה בתים. המתיישבים החדשים לחצו על רופין להקים יישוב נוסף. הסיבה היתה, שהקואופרציה היתה יכולה לקלוט רק צעירים יהודים, ולא בעלי משפחות. כך קמה המושבה מרחביה בשנת 1911, כיישוב נפרד ושונה. נוסח תקנון, הוקם ועד, היו אסיפות חברים, עם חותמת (לוגו).

מושב מרחביה אז והיום
כאמור, לאחר מלחמת העולם הראשונה לא שרדה "הקואופרציה של מרחביה", ונותר רק היישוב "המושבה מרחביה", שדווקא התרחב לאחר מלחמה זו, כשהצטרפו אליו עוד משפחות.
בשנת 1924, כאשר היה בו גרעין של כ-40 משפחות, חלה תמורה באופי היישוב. (אז, לאחר הקמת נהלל, הפכו יישובים שונים בארץ להיות מושבי עובדים). וכך "המושבה מרחביה" הפכה להיות "מושב מרחביה. כלומר," מדגיש דני בגאווה, "רצף התיישבותי בעמק יזרעאל מ-1911 ועד היום קיים דווקא במושב מרחביה."
עם קום המדינה הגיעו למושב משפחות נוספות של עולים חדשים, ורובם נקלטו פה יפה. ואז היו במושב כ-60 בעלי נחלות.
כאשר דני נשאל על החינוך בשנים הראשונות של המושב, הוא מספר: "מן השנים הראשונות היה במושבה היה גן ילדים, ותמיד היו מורים ללמד את הילדים. לאחר הקמת המושב נבנה בו בית ספר מקומי קטן, בו למדו בכיתה אחת גילאים שונים. לימים היה באזור מוסד פנימייתי בשם 'כפר ילדים', וזה הוסב לבית ספר אזורי עם כיתות על-יסודיות. רוב הילדים שלמדו בו היו מהמושבים מרחביה, בלפוריה ותל עדשים. כמו כן היו מעט תלמידים מעפולה וגם תלמידי פנימייה. ילדי המושבים הגיעו לבית הספר רכובים על סוסים, חמורים או על אופניים. הם למדו שם עד כיתה ט' או י'." הוא מציין, "ובעצם לא למדו שם כל כך הרבה, כי בחלק מימות השבוע נשארו הילדים בבית, וזאת כדי לעזור להורים במשק. כצברים דור ראשון בארץ, הם היו חלק מכוח העבודה של המשק המשפחתי." מסביר דני.
והוא שב לספר על תולדות המושב: "בשנות התשעים של המאה העשרים, ביצענו הרחבה. קלטנו זוגות צעירים מבחוץ, (לאו דווקא בנים), שקיבלו כאן מגרשים לבנייה בסכום השווה לכל נפש, וזה הוכיח את עצמו. בעצם היינו המושב הראשון שביצע הרחבה." מעיד דני. "היום יש במרחביה 61 נחלות חקלאיות, ומעל 150 משפחות – חברי אגודה ותושבים. מיישוב מזדקן של כ-300 איש בערך, נעשינו יישוב תוסס מבחינת חינוך, מבחינת תרבות, מבחינה חברתית. אנחנו שם דבר פה בעמק. אני, כבן דור שלישי, יכול לומר זאת בלב שלם."

משפחת גבאי – שורשים
לאחר דברי רקע אלו, התפנה דני לספר על משפחת המוצא שלו והשתלבותה בעמק.
"סבא וסבתא שלי, אברהם ומניה גבאי, הם ממש מהמתיישבים הראשונים פה בעמק יזרעאל." הוא מספר. "סבא עלה בשנת 1909 מאוקראינה בגיל 19, בהתחלה הוא עבד כפועל חקלאי בחדרה, ובשנת 1911 הוא הגיע ל'קואופרציה של מרחביה' עם הגרעין המייסד. באותה שנה עלתה סבתא עם משפחתה מקישינב. המשפחה התיישבה במושבה משמר הירדן ליד גשר בנות יעקב, וסבתא, שהיתה אז בת 17, הצטרפה למתיישבים בקואופרציה. שם הכירה את סבא. הם התחתנו ב-30 במאי 1913. החתונה שלהם היתה בעצם החתונה הראשונה בעמק יזרעאל המתחדש. שנה אחר כך נולד בנם הבכור, והוא נקרא יחיעם. לדעתי," אומר דני, "הוא הילד הראשון בארץ ישראל שנקרא בשם זה."
אברהם גבאי השתלב היטב ביישוב ונחשב כבעל ידע בחקלאות בזכות עבודתו הקודמת בחדרה. כמו האיכרים האחרים הוא ומניה עבדו במשק, שהיו בו רפת, לול, מעט מטעים וגידולי שדה. הם התמקדו בגידולי בעל – חיטה, חימצה (חומוס), שֹומשֹום ועוד, כיוון שהיה מחסור גדול במים.
כאמור, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, התפרק היישוב "הקואופרטיב של מרחביה", האיכרים והפועלים הצטרפו לגרעיני הקמה של יישובים אחרים בסביבה שנוסדו בהמשך בעמק. אברהם ומניה גבאי הצטרפו עם כמה משפחות נוספות ליישוב השכן "המושבה מרחביה", ובעצם הם היוו חלק מהגרעין לייסוד מושב מרחביה העתידי.
"לסבי וסבתי, אברהם ומניה, נולדו חמישה ילדים. אבי יונה, בנם הרביעי, נולד בפורים, בי"א באדר תרפ"ד (1924), בדיוק בחודש זה, חודש מרץ, הפכה המושבה למושב." באותה תקופה היו ביישוב כארבעים משפחות. לכל משפחה היה שטח אדמה גדול מאוד – כמאה ושמונים דונם. הבעייה היתה שבאותו זמן לא היו עדיין מספיק מים. (ואגב, גם חשמל לא היה. זה הגיע לאחר הקמת התחנה של רוטנברג). כך שהמשפחות חיו כאן בצמצום על פי עקרונות מושב העובדים, ביניהם ערבות הדדית, עזרה לזולת, קנייה ומכירה משותפים.
יונה, אביו של דני היה בן ממשיך במשק. "הוא הכיר את אימא, שהגיעה למרחביה לבקר קרובי משפחה. אימי חנה היתה גם היא צברית, בת להורים מן העלייה השנייה שהתגוררו בתל-אביב. הם נישאו בשנת 1948 ובנו בית ליד ביתם של סבא וסבתא. נולדו להם שלושה בנים. אני, הבכור, נולדתי בשנת 1949."
להוריו של דני היה משק מעורב – רפת, לול וגידולי שדה כדי ליצור מזון לפרות. אולם במשך הזמן שניהם יצאו לעבוד החוץ, ולא התבססו על חקלאות לפרנסתם.
דני למד, כמו כל ילדי המושב, בבית ספר יסודי בעפולה ובעיר זו החל גם ללמוד בבית הספר התיכון, אבל המשיך וסיים את לימודיו בבית ספר חקלאי כנות. בצבא הוא שירת בצנחנים בעת מלחמת ההתשה.
"הִכרתי את רעייתי אילנה בצבא." הוא מספר. "לאחר החתונה עברנו להתגורר בקריית מוצקין. למדתי באוניברסיטת חיפה פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, אבל הגעתי למערכת החינוך. לימדתי חקלאות ולימודי סביבה. אחרי ארבע שנים ניהלתי חטיבת ביניים גדולה בעכו, שלוש שנים אחר-כך נקראתי להיות פה בן ממשיך במושב."
במרחביה שילב דני חקלאות עם הוראה. הוא גידל בעיקר ירקות ונטע כרם זיתים. "היום יש לי 33 דונם זיתים מזני מנזלינו ואוֹחיבְלנְקה, ואני ממשיך גם בגידולי שדה." הוא אומר. במקביל לטיפוח המשק הוא עבד בכפר נוער טיפולי שנקרא 'נווה עמיאל' על יד טבעון, בו הכין תלמידים לבחינת הבגרות בחקלאות. "לחקלאות כמקצוע יש היסטורִית מעמד טוב." הוא מעיר, "ואני הכנתי אותם לחמש יחידות בחקלאות לבגרות."
בני הזוג דני ואילנה הם הורים לארבעה: אמיר גר במושב אחיטוב כתושב ויש לו חברת הייטק, יניב גר בפרדס חנה-כרכור, יש לו עסק לגדג'טים, מורן עובדת במשרד מהנדסים וגרה בקריית מוצקין ואלמוג מפתח תוכנה, עובד בחברת הייטק, גר בקריית אונו. כולם נשואים ולכל אחד שני ילדים. כך שדני ואילנה נהנים משמונת נכדיהם ומצפים ללידת תאומות שתהיה בשעה טובה. "שנינו רוקדים ריקודי עם ומשתדלים ליהנות מן החיים." דני, שבקיא בהיסטוריה של ארץ ישראל ובמיוחד בהיסטוריה של עמק יזרעאל, עורך לעיתים מזומנות סיורים באזור.

אמנות במושב – מן הלב אל החומר
הגעתי אל בני הזוג גבאי בעקבות צילומים של פסלוני קרמיקה נפלאים שראיתי בפייסבוק. מיד ניתן להבחין שהאומנית מתגוררת בסביבה כפרית-חקלאית וסופגת השראה מן הסביבה.
אילנה נולדה בתל-אביב, גדלה בקריית מוצקין, ומאז נישואיה בשנת 1970 לדני גבאי היא מתגוררת במושב מרחביה. "המעבר למושב היה נהדר עבורי. יכולתי להגשים את עצמי." היא מציינת. "במשך 25 שנים עבדתי בבית החולים 'העמק' בעפולה כמנהלת מדור במשאבי אנוש. התחלתי ללמוד קרמיקה בחוג בעפולה, ועד מהרה נשאבתי לחומר ולפיסול. בהמשך למדתי במכללת 'אורנים' במגמת הפיסול מחומרים שונים – אבן, עץ, ברזל, קרמיקה, יציקות גבס ובטון. מכל אלה מצא חן בעיניי פיסול הקרמיקה. קניתי תנור והתחלתי לפסל בבית."
חברים שהכירו אותה מהחוג בעפולה וכן מהמושב ביקשו ממנה להדריך אותם, ולכן היא פתחה חוגי קרמיקה במושב במקביל לעבודתה בבית החולים. לאחר צאתה לגמלאות מעבודתה בבית החולים היא פתחה חוגים נוספים לילדים ולמבוגרים.
"יש לי סטודיו בחצר, גלריה וגן פסלים. הסטודיו הוא במבנה שהיה בזמנו הרפת והבן שלנו שיפץ אותו. אני מקבלת הרבה השראה מן הסביבה שלי במושב. אני מפסלת חקלאים, בעלי חיים, ילדים על טרקטור וכדומה. אנשים מוצאים בדמויות שלי דמיון רב לבני משפחתו של דני – לאביו, לסבתו... אנשים מגיעים לבקר ולראות את יצירותיי ממקומות שונים בארץ. לפעמים אני מוצאת בחצר שלי אורחים בלתי צפויים שעברו במקום, ומתוך סקרנות נכנסו לגן הפסלים שלי. אנשים שרואים את יצירותיי אומרים לי בהתפעלות: 'הדמויות שלך ממש מדברות'."
אילנה מעידה על עצמה: "היצירה מאוד ממלאת אותי. אני נשאבת לעולם קסום. זה ממש חיבור מיוחד שעובר מן הלב אל החומר. אותי עצמי מרגש לראות בכל פעם, איך מהעולם הפנימי שלי הופך החומר לדימוי פיסי, לפסל."
היא מספרת כיצד היא מפסלת לעיתים בעקבות החלומות שלה. "יש לי פסל של שלוש נשים משוחחות. באחד הלילות חלמתי על שלושה תרנגולים שיושבים לבושים כאנשים ומשוחחים ביניהם. התעוררתי בבוקר, מיהרתי לסטודיו ופיסלתי את שלושת התרנגולים בהאנשה. וכך אני מפסלת בעקבות החלומות שלי והתחושות שלי. החימר כמובן, מעצם היותו פלסטי, מאפשר לי ליצור תנועה ותלת מימד." היא מוסיפה.
מלבד הפיסול ניכר בעבודותיה גם כישרון הציור. זה מתבטא בפרטי הפרטים ובצבעים של פסליה. מסתבר שזה כישרון טבעי אצלה. "אמנם למדתי בחוג במכללת עמק יזרעאל," היא אומרת, "אבל שם למדו רק רישום."
במרוצת השנים הוצגו העבודות שלה בתערוכות שונות בארץ. עכשיו היא כבר לא מארגנת תערוכות, אבל אפשר להגיע לגלריה שלה במרחביה. "במשך ארבעים שנה הכנתי פסלים. חלק כמובן גם מכרתי, אבל נותרו לי רבים, כך שיש מה לראות אצלי." היא אומרת.
לסיכום, משפחת גבאי מייצגת בעצם תהליך שעובר על מושבים רבים בארץ. מייסדים שהתבססו על חקלאות, דור שני שמנסה להמשיך לטפח את המשק, אך עובד גם בחוץ, ודור שלישי – שכל מושב היה מייחל לו – שמשלב בין השניים: בעל מקצוע חופשי בצד חזרה למשק המשפחתי וטיפוחו. כך דני הוא איש חינוך, מרצה לעתים מזומנות בתחום ההיסטוריה של ארץ ישראל, ולא מוותר על חקלאות, אלא מטפח כרם זיתים.
זאת ועוד, כמו במושבים אחרים, פרויקט ההרחבה במושב מרחביה "הצעיר" את האוכלוסייה והזרים לו דם חדש. הרעייה אילנה, שהגיעה מהעיר והשתלבה יפה במושב, מייצגת גם היא תופעה נוספת שנפוצה במושבים – מיספר גדול של אומנים, שיוצרים יצירות ומציגים אותם בבתיהם או במבנים חקלאיים שהוסבו לסדנאות ולמקומות מכירה. פסלי הקרמיקה שלה מצודדים את העין ומשובבים את הנפש; והם מתארים באופן חי דמויות של מושבניקים וחייהם.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1349, 5.9.2024.

א
הייתי אז ילד בן תשע, אולי בן עשר. חבורה נבחרת של תלמידים הוזעקה לחדרו של המנהל חכם מועלם. על שולחנו עמדו כחיילים בצבא נפוליון קופות ועליהן הכתובת: 'צדקה תציל ממוות'. המנהל מועלם הביט בנו מעל משקפי הכסף התקועים על חוטמו האדום. זקנקנו האפרפר נד לכאן ולכאן כבעל קושיות. שיניו התותבות צקצקו והתיזו, עיניו הקטנות התרוצצו כזוג גורי עכברים ובחנו אותנו אחד לאחד. חכם מועלם פתח ודרש בקול עמוק ובניגון של הלוויות:
"תינוקות של בית רבן, ילדי ישראל היקרים, מצבה של התורה בשפל המדרגה. כבר אמרו חכמינו ז"ל 'אם אין קמח אין תורה.' מחר בבוקר אתם הולכים להציל את תלמוד תורה שלנו. כל צמד תלמידים ייסע לבית העלמין הקדום שעל הר הזיתים, יקשקש בקופה ובקול רועד ושבור יתחנן בפני המשתטחים על הקברים ויכריז 'צדקה תציל ממוות... צדקה תציל ממוות.' אין לצחוק, אין לחייך. ארשת של עצב ויגון כבליל תשעה באב תהיה נסוכה על פניכם ודמעה תתגלגל על עיניכם כדי לשבור לבבות ולפתוח כיסים. אין להרפות מבאי בית הקברות עד שיכניסו כפות ידיהם עמוק לכיס וישלפו מטבעות שאותן ישלשלו לקופות שלכם וכל המרבה הרי זה משובח. כשתתמלא הקופה שובו הנה לשלום. צמד תלמידים שישיג סכום נכבד מכולם יזכה לקבל בחתימת ידי ספר תהילים קטן וחביב למזכרת ויצוין לשבח בפני כל תלמידי תלמוד תורה. זיכרו תלמידים, הקול קול יעקב, קול שבור ודמעות שליש בעיניים. וככל שנביע אומללות ומסכנות כן ייטב ובעזרת השם נצליח למלא קופות ולקיים את מוסדנו היקר מפז."
העמדנו פנים של אבלי ציון אך בתוך תוכנו מאושרים מאיתנו לא היו מעולם. הנה מחכה לנו יום של בטלה מבלי להיענש עליו, טיול באוטובוס להר הזיתים משם נראה את מקום מקדשנו חמדת לבבנו וגם נקיים מצווה חשובה. כל הלילה לא עצמתי עין מהתרגשות וכשנרדמתי לזמן מה שמעתי קול שקשוק קופות כשקשוק כנפי מלאכים ושרפים.
בשש בבוקר בדיוק התייצבנו אני וחברי שלמה, שלימים נודע כאחד מצדיקי הדור, מקובל אלוהי שיש לו מהלכים במחוזות שמימיים, עושה נסים ונפלאות, מקרב לבבות ומשכין שלום בין הבריות. נשים עקרות זכו לברכתו ולפרי בטן. אני הכרתי אותו כשלומי, ילד שובב מארץ הילדים. כדורגלן שבעט 'בננה' ובעל ראש ברזל היודע לנגוח הישר אל השער. מומחה ל'סטנגה' בין המדרכות. להטוטן של ממש. הראש הזה אכן נועד לגדולות ונצורות.
מורנו ורבנו חכם מועלם הגיש לנו את הקופה תוך אזהרה: "חלילה לכם צאן קדושים ליטול אפילו מיל שחור אחד מן הקופה. הגנב ייענש כפל כפליים מידי אדם ומידי שמיים רחמנא ליצלן."

איש לא חשב אז איך להגן על הילדים הרכים הללו מפני החמה היוקדת הקופחת על ראשיהם בעיצומו של הקיץ הלוהט, איש לא הציע לילדים פרוסה של לחם 'ברמן' שחור ועליו שכבת מרגרינה, איש לא חשב לצייד אותנו במימיית מים להרוות את צימאוננו. יצאנו לדרך כשברכת מורנו ורבנו חכם מועלם מלווה אותנו ואנו מצוידים בפנים הפוכות של תשעה באב, אבלים וחפויי ראש עד לקצה האחרון. משרחק האוטובוס כמטחווי קשת מעיניו הבוחנות של מורנו ורבנו פרצנו בצחוק משחרר ופצחנו בשירת ילדים עליזה שמילאה את האוטובוס מקצהו ועד קצהו.
"זה לא טיול, זה בית קברות. באוטו הזה לא צוחקים," הטיף לנו הנהג והצטרפו אליו גם נוסעים מוכי יגון. באחת, נאלמנו דום וחשנו שהילדוּת מאחורינו ואנו הפכנו ברגע אחד לקשישים מופלגים בני תשע ומעלה, מוכי יגון במידה שסבל העולם רובץ על כתפינו הדלות.

ב
ככל שהשמש צרבה והיכתה בנו ללא רחם, כך פנינו היו לוהטות ועצבות של אמת נשקפה מעינינו. הכיפות המוזהבות שעל הר הבית, מגדלי הכנסיות הכיפות והמינארטים של העיר העתיקה כבר לא עניינו אותנו. היינו מיוזעים וגרוננו ניחר. בסתר ליבנו התחננו לפני הצדיקים הקבורים כאן בהמוניהם שנזכה לפרוסת לחם וללגימה של מים. ברגע של חולשה וחוסר שליטה, שלומי ואני פרצנו בבכי עמוק, שמיד עורר את תשומת לב הסביבה. יהודים טובים ריחמו עלינו, אמרו: "אל תבכו ילדים!" – והשליכו מטבעות לקופה שהלכה והתמלאה במהירות וכבר לא נותר בה כמעט מקום. בטננו היתה שוקקה ושמענו רעמים מתגלגלים בבטן המצומקת.
"אתה שומע את מה שאני שומע?" שואל-קובע חברי שלומי.
"בוא נחזור הביתה!" אני אומר לו בקול בוכים.
"אתה השתגעת, אתה?!" נזף בי שלומי. "אתה יודע שאתה לא יוצלח, אתה?!"
"למה אתה אומר את זה? עם הפרצוף העצוב שלי עשינו היום קופה."
"אתה תלך אחריי ולא תצטער," אמר הקדוש לעתיד לבוא.
הלכתי אחריו כסומא בארובה. רגליי בקושי משכו אותי במעלה הדרך. הגענו לשער שכם שכרגיל מלא המולה: סבלים חורניים, גמלים זבי ריר, חמורים שאבר מינם מלחך את הרצפה, סוסים ופרדות מוכנים להובלה וביניהם רוכלים מכל סוג ומין הכריזו בקולי קולות על מרכולתם. מוכרי ה'סוס' וה'תמר-הינדי' קשקשו בצלחות נחושת. ריחות חריפים עמדו באוויר. אני מביט ולא מאמין. באמנות של פורץ קופות מדופלם, שלף שלומי כמה מטבעות מן הקופה ואמר: "בוא אחריי ואתה מבטיח לא מספר לאף אחד... אלוהים ייסלח לילדים רעבים וצמאים."
סודני ענק לבוש גלימה לבנה. פניו שחומות ומבריקות, שנראה בעיניי ככהן גדול בקודש הקודשים, עומד מול מיתקן מיוחד למכירת בוטנים חמים. ריח מופלא של קטורת עלה מן המתקן המעלה עשן. הסודני השמיע קולות במבטא מוזר ולא מוכר: "בוטנים, כוח ללילה." לא הבנתי מה הקשר בין לילה לבוטנים חמים מדוכן של סודני שנראה כמו כהן בבית המקדש. הוא מילא לנו בוטנים בשקית עשויה עיתון מודפס.
"נקנה עכשיו כעכים עם סומסום," הכריז שלומי החכם באדם ופנה לדוכן העמוס כעכים. המוכר קרא בקולי קולות 'כַּעֶכּ יה סוחון', כעכים חמים. ריח נפלא של סומסום קלוי עמד באוויר.
"עכשיו נקנח בשתיית תמר-הינדי'" אמר שלומי. פנינו לקראת צלצולי צלחות הנחושת של מוכר התמר-הינדי, המשקה הקר והחמצמץ המונח על כרסו של המוכר בכד חרס גדול ורבע בלוק קרח חובק את הכד מכל עבר. הרוכל צלצל בצלחות הנחושת במיומנות רבה ומזג לנו מן המשקה החמוץ מתוק עד שעינינו בהקו באושר אין סופי עם כל לגימה שהידרדרה למעמקינו.
בכל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו לא היו ילדים שמחים ומאושרים כמונו, שבעים ורוויים. את העודף שנשאר לנו ממעות הגניבה שלשל שלומי חזרה לקופה. "אנחנו מחזירים עודף כדי לא להיות גנבים." ביטא שלומי בחן את תורת המוסר שלו. מדבריו של הצדיק לעתיד לבוא הבנתי שלגנוב קצת מותר ואפילו רצוי.

ג
"כל הכבוד ילדים יקרים," חייך חכם מועלם מאוזן לאוזן, "אתם הראשונים. אני מקווה שלא אתאכזב מכם." הוא מנה בזריזות מיל למיל עד שהצטרפו לגרושים ושילינגים. חשבתי בליבי שחכם מועלם היודע לספור מטבעות במהירות יכול לעבוד במכולת של אבא.
הנערים חזרו בזה אחר זה וחכם מועלם רווה נחת וחייך מאוזן לאוזן. הוא מנה את הקופות ורשם בעיון נמרץ על דף משובץ את שמות הקבצנים ואת סכום הפדיון שהביא כל צמד. חלקם הגיעו עם חצאי קופות, שליש או רביע והתלוננו שאנשים התחמקו בטענות 'כבר תרמנו.' הוא נזף בכמה מהם: "פרות הבשן, אפילו את דמי הנסיעה בקושי כיסיתם!"
סוף סוף הושלמה המלאכה. חיכינו בקוצר רוח לפסק דינו של חכם מועלם, שהותיר אותנו במתח. הלכנו בעקבותיו לחדר האוכל. ריח כבד של פסוליה עמד בחדר האוכל. צליל מונוטוני של צלחות פח ניגן צלילי עוני. חכם מועלם השליט שקט ואמר:
"ילדים, כמה מחבריכם עשו היום מלאכת קודש למען תלמוד תורתנו, אך עלו על כולם שני נערים מופלאים," הוא הצביע עליי ועל שלומי, "אני מעניק להם ספר תהילים קטן לכל אחד מהם וכשיגדלו בעזרת השם נשלח אותם לקבץ צדקה בקהילות ישראל בכל אתר ואתר."
"אתה רואה כמה אני חכם!" לחש לאוזני שלומי והצהיר ברוב צניעותו, "היינו ראשונים בקיבוץ נדבות, טיילנו ליד קברי אבות במקום ללמוד תורה, נטלנו במשיכה קצת מטבעות מן הקופה ואכלנו לשובע ושתינו לרוויה דברים טובים ועוד קיבלנו מתנה יפה וקיבלנו הבטחה שבעתיד נהיה קבצנים עוד יותר גדולים," צחק שלומי וצחקתי אני צחוק של הסכמה.
בן-ציון יהושע

מעורבותה של שרה נתניהו השבוע בשאלת מינויו או אי מינויו של ח"כ גדעון סער לתפקיד מיניסטריאלי בממשלת נתניהו, מאמתת את העיקרון הצרפתי 'חפש את האישה'.
הפוליטיקה והתקשורת הם עיסוקים מתעתעים, הפכפכניים, חסרי עכבות. יום אחד אתה יכול לתעב, לשקץ ולנאץ, אישיות פוליטית מסויימת, ולמחרת לבטא כלפיה רחשי כבוד ויקר ולהזמינה להסב בחברתך אחר כבוד, כאילו לא רבצה תהום עויינת ביניכם עד לפני דקה-שתים ולא היו דברים מעולם.
מצב דומה ממש שורר בעולם התקשורת. יום אחד יכול פרשן פוליטי נודע להלל, לקלס ולשבח אישיות פוליטית על דעת שעשתה, וממש למחרת להטיח בה רפש ומי שופכין. וכן להיפך - להפוך עורו ברגע אחד מאוייב לאוהב.
מדובר בשני עיסוקים נטולי רגשות, קוניוקטורליים, שכל מה שנעשה במסגרתם אינו אלא אמת לשעתה בלבד. מחר הכול יכול להתהפך.
נתחיל בפוליטיקה. בשלב זה של כתיבת הדברים, עדיין לא ברור אם יממש ראש הממשלה נתניהו את משאלתו להדיח את שר הביטחון גלנט, שסר חינו בעיני נתניהו 'וסביבתו', לטובת מינוי שר ביטחון חדש (שיהיה אולי לבסוף שר חוץ), גדעון סער, מי שהיה עד תמול שלשום יריב מר ונחוש לכהונתו של ראש הממשלה בתפקיד הבכיר של קברניט המדינה. זאת, אם ההדחה לא תוקפא עקב האירועים המפתיעים בלבנון.
מה לא אמרו ועשו נתניהו 'וסביבתו' כדי להכפיש את מה שהם עצמם כינו 'הבוגדנות של סער'? דומה שאף אחד בעולם לא ספג כמויות כל כך גדולות של זוהמה ורעל מזוקק, כפי שספג סער מנתניהו ומ'סביבתו'. דומה היה שהנתק ביניהם לא יאוחה לעולם.
אבל, כמאמר הבריות, 'כשצריך את הגנב מורידים אותו מעמוד התלייה'. וכשצרכים את סער, מחזירים אותו ממדבר האופוזיציה אל הצנטרום של המשפחה הלוחמת.
איננו יודעים כרגע אם העיסקה עם סער יצאה לפועל, אך מה שברור היה מעבר לכל ספק, שאחד הגורמים שפעלו לטירפוד צירופו של סער לממשלה, היתה רעיית ראש הממשלה ואולי גם בנו. בסביבתם טענו שאין טעם 'להחליף בוגד בבוגד.'
בשמיעה ראשונה נראה, שעצם המעורבות הבוטה הזו של 'המשפוּחה' בעניינים שהם בגדר כבשונו של עולם, ושבהם אולי תלוי עתידה של ישראל, ראויה לכל גינוי. אבל, מצד שני, התופעה ידועה ומוכרת מאז ימי אבי המדינה דוד בן גוריון, ואחריו אירעו תופעות דומות של התערבות האישה-שאיתו בהחלטות קריטיות, בבתי מרבית יורשותיה, כל אחת אשת חיל שפעלה לצד בעלה המנהיג, בדרך משלה.
שתיים-עשרה נשים בישראל היו רעיות של ראשי ממשלת ישראל. רק לראשי הממשלה גולדה מאיר ואריאל שרון לא היו בני זוג בעת כהונתם. כל השאר הן פולה בן גוריון, ציפורה שרת, מרים אשכול, לאה רבין, עליזה בגין, שולמית שמיר, סוניה פרס, שרה נתניהו, נאווה ברק, עליזה אולמרט, גילת בנט וליהיא לפיד.
חלקן היו מעורבות עד צוואר בניהול ענייני המדינה. חלקן בכלל לא. את סיפורן של נשות כל ראשי הממשלה עד 2010, תיעד ד"ר אילן בן עמי, ב-328 עמודי ספרו 'האישה שאיתו', שראה אור באותה שנה בהוצאת מטר.
נתחיל בפולה בן גוריון, שהיתה דומיננטית בחייו, יותר מכל אשת ראה"מ אחרת. ההיסטוריונים טוענים שהשפיעה באופן קיצוני על מהלכיו של בעלה. הכול עבר דרכה, לפני שהגיע לבן-גוריון. השפעתה אפילו הגיעה לניסוחים במגילת העצמאות. מדינאים, דיפלומטים ופוליטיקאים ידעו שהם יוכלו לדבר עם בן-גוריון בטלפון, רק אם ישכנעו את פולה (ראו 'פולה', ספרה של מירה אברך, 1965, ע' 29). כאשר יעקב ינאי, קצין קשר ראשי ראשון בצה"ל, הגיע לבשר לבן-גוריון שהארי טרומן הכיר במדינת ישראל, היא סירבה להכניס אותו מפני שבשעה זו נם ב"ג את תנומת הצהריים הקבועה שלו. וכאשר אנשי משרד החוץ ארגנו ארוחה רשמית לכבוד אורח נכבד, היתה פולה בודקת את רשימת המוזמנים ומוחקת ממנה את השמות שלא נראו לה. לפיכך התחכם לה מזכירו המדיני של ב"ג, יצחק נבון, לימים נשיא המדינה, והגיש לה רשימה מוגדלת של אורחים כדי שהיא תנפה כמה מהם, ועל מנת שיוכל על בסיס זה לנהל איתה משא ומתן לגבי רשימת המוזמנים הסופית ('פולה', ע' 94-5).
ציפורה שרת, רעיית ראש הממשלה השני משה שרת, התלוותה אליו לישיבות חשובות בכנסת ובמפלגתו מפא"י וסייעה לו בכתיבת נאומיו. זכור במיוחד נאום ההספד שכתבה לזכרו של הברון אדמונד רוטשילד, שהלך אז לעולמו, מכיוון שבעלה משום מה התקשה בכתיבתו.
מרים אשכול, רעיית ראש הממשלה לוי אשכול, המעולה שבראשי הממשלה מאז ב"ג, התלוותה לבעלה במסעותיו הדיפלומטיים, אך המשיכה בעבודתה כספרנית בכנסת והתנדבה למלא משימות התנדבותיות כראשת אגודות וולונטריות ציבוריות.
לאה רבין, אשר ראש הממשלה יצחק רבין (שחשבון הדולרים שלה בוושינגטון הוביל להתפטרות בעלה מראשות הממשלה), היתה מעורבות עד 'מעבר לאוזניים' בפעילות הפוליטית של בעלה, והשפעה עליו היתה ניכרת בכל התחומים – הפוליטי והאישי. בימי המחלוקת המרה של רבין מול פרס, היא ליבתה את האיבה כנגד פרס.
עליזה בגין, אשת ראש הממשלה מנחם בגין, מעולם לא התבטאה בפומבי בעניינים מדיניים, פוליטיים או ביטחוניים; וכך גם יורשתה שולמית שמיר רעיית ראש הממשלה יצחק שמיר.
בדרך ההתנתקות מענייני פוליטיקה הלכה גם סוניה פרס, רעיית ראש הממשלה שמעון פרס, וכך גם נאווה ברק, רעיית ראש הממשלה אהוד ברק.
למרבה הצער דווקא לילי שרון, רעייתו של אריאל שרון, שהיתה מאוד מעורבת בפעילותו הפוליטית, כמעט 24/7, לא זכתה ללוות את בעלה אריאל שרון כראש ממשלת ישראל, מפני שהלכה לעולמה בטרם נבחר לשמש ראש ממשלה.
גם עליזה אולמרט לא התערבה מעולם, ככל הידוע, בניהול מדיניות הממשלה שבראשה עמד אהוד אולמרט, וכך גם גילת בנט רעיית ראש הממשלה נפתלי בנט, וליהיא לפיד רעיית ראש הממשלה יאיר לפיד. ועל שרה נתניהו, שהכניסה עצמה לסוגיית מיני שר הביטחון הבא, עוד ייכתבו בוודאי ספרים ועבודות אקדמיות.
הבטחנו בראשית הדברים לומר משהו גם על היותה של התקשורת חלק מהביזנס המתעתע. בשל קוצר המקום, נסתפק בדוגמה אחת: הפרשנית המדינית של 'ידיעות' סימה קדמון, שאינה חדלה מלהעניק צל"גים (ציונים לגנאי) לגב' נתניהו, העניקה לה השבוע צל"ש מהדהד:
"אולי היא צודקת. עם כל המגרעות שלה, ויש לה, נראה שהיא מריחה מרחוק את הצביעות (של סער שהסכים להצטרף). מה יש לומר, היידה שרה."
מנחם רהט

להשבת החטופים אינה ישימה
רן גרשטיין-גורן אלוף במילואים, המתנאה בהבנה ביטחונית מהיותו סגן מפקד חיל האוויר לשעבר, וראש אכ"א, קובע ש"תוכנית האלופים", שההוגה, המקדם והדובר הראשי שלה הוא אלוף (במיל') גיורא איילנד, "שמאחוריה," מדגיש גרשטיין-גורן, "עומדים אלופים ותתי-אלופים ספורים בלבד, ואילו מאות אלופים במיל', ניצבי משטרה לשעבר וראשי אגפים בשב"כ ובמוסד בדימוס, רואים פתרון אחר לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים – אינה ישימה." אין מצב שארה"ב תאפשר יישום תוכנית כזו. כרים חאן, התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ימצא בספר החוקים סעיף הנוגד את זה שעליו מסתמך איילנד, ויוכיח כי שלילת צרכים בסיסיים עד כדי הרעבה למוות של אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש היא פשע מלחמה, אולי אף פשע נגד האנושות. אין להניח שהטלת מצור על צפון הרצועה, והרעבת כמה מאות אלפי אזרחים שיישארו שם, ישכנעו את סינוואר לחתום על הסכם בתנאים נוחים לישראל, כולל החזרת החטופים. לכן תוכנית האלופים לכופף את סינוואר להחזיר את החטופים, אינה מציאותית."
אז מה הפתרון? "דרך המלך להחזרת החטופים עוברת בהסכם סיום המלחמה. סינוואר דורש סיום מלחמה עם ערבויות בינלאומיות לאי-חידושה, תוך המשך שלטון חמאס ברצועה. זו נקודת המוצא שלו, אבל היא לא בהכרח גם עמדתו הסופית. סביר להניח שניתן להשיג הסכם עם שלטון פלסטיני אחר, הכולל נציגות אזרחית של חמאס, על בסיס תוכנית נתניהו-ביידן המקורית, לפני שהוספו לה התנאים המסכלים של נתניהו. להסכם זה יש לחתור בנחישות ובגמישות. עד חתימה על הסכם, במקום למנוע סיוע הומניטרי על צה"ל לשלוט באספקתו."
הכותב הוא אלוף במילואים, לשעבר סגן מפקד חיל האוויר וראש אכ"א
(רן גורן, "'תוכנית האלופים' להשבת החטופים אינה ישימה", "אל-ארצ'", 17.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-16/ty-article-opinion/.premium/00000191-fa24-df2d-a795-ffa457ad0000
הבנתם? המלצתו של המומחה לביטחון רן גרשטיין-גורן, היא לסגת מכל עזה כולל הפרימטר וציר פילדלפי, להתחייב לא להילחם יותר נגד החמאס, כלומר להציל את שלטון החמאס ולשקמו ואז להשיג הסכם עם שלטון פלסטיני אחר.
ודוק: אם חמאס שולט בעזה על איזה שלטון אחר איתו ניתן להגיע להסכם מדבר גרשטיין-גורן?

הניחו ל"כוח רדואן" לנסות להסתער על הגליל
פרופסור אורי יוספזון-בר-יוסף מתנאה כמדען המדינה. הוא מדמה את אוגדות צה"ל לדיוויזיות הפרשים במלחמת העולם הראשונה.
"בשנים שלפני אותה מלחמה," כותב יוספזון-בר-יוסף, "שלט באירופה 'פולחן ההתקפה'. הגנרלים הצרפתים, כעמיתיהם הגרמנים, היו משוכנעים שבמלחמה הבאה יצאו דיוויזיות הפרשים להסתערויות נועזות, ישטפו את מגנני האוייב, יתקדמו במהירות ויכבשו את ערי הבירה שלו. המלחמה, כך היה ברור לכול, תסתיים בתוך שבועות או כמה חודשים. יוצא דופן היה איאן בלוך, בנקאי פולני (יהודי), שכבר ב-1898 הזהיר בספרו 'מלחמות העתיד' כי הטכנולוגיות הצבאיות החדשות עובדות לטובת הצד המגן, ולכן המלחמה הבאה תהיה ארוכה, מתישה וחסרת תהילה" ומכאן ל'צבא הפרשים' שלנו. מאז מלחמת יום הכיפורים לא השיג צה"ל שום הכרעה ברורה בשום מלחמה, ואחרי 11 חודשי התבוססות ברצועת עזה ברור שגם אם יצליח להרוג את אחרון לוחמי חמאס, 'ניצחון מוחלט' לא יהיה כאן.
"מאז 1973 האוייב אינו עוד צבא קונוונציונלי, אלא ארגונים צבאיים למחצה, דוגמת אש"ף במלחמת לבנון הראשונה, חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה וחמאס במלחמה כיום.
"אם כן," מציע יוספזון-בר-יוסף "הניחו ל'כוח רדואן' של חיזבאללה לנסות להסתער על הגליל ולחשוף את כוחותיו לאש צה"ל. לכוח רדואן אין לא טנקים ולא נגמ"שים, והתרגילים הראוותניים שבהם לוחמיו נראים מסתערים רכובים על אופנועי שטח בשבילים הרריים הם, בעיניים מקצועיות, בדיחה. בתרחיש כזה סביר להניח כי אוגדה מוכנה אחת תספיק כדי לחסל הסתערות כוח קרקעי של חיזבאללה, גם מסיבית, בזמן קצר ובמחיר נמוך.
"החלופה – הסתערות מסיבית לתוך לבנון כדי לחסל את הכוח הזה – תהיה יקרה, ממושכת ועקרה יותר. סביר להניח שגם אנשי חיזבאללה סבורים כך, ולכן הם ממתינים למתקפת צה"ל ואינם מממשים את איומיהם לתקוף בגליל. הדרך לסיום המלחמה בצפון, כפי שמבהיר חסן נסראללה, עוברת בהפסקת אש בעזה. השיקולים הצבאיים וההומניטריים מחייבים מהלך כזה בהקדם."
(אורי בן יוסף, "הניחו ל'כוח רדואן' לנסות להסתער על הגליל" , "אל-ארצ'", 15.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-15/ty-article-opinion/.premium/00000191-f5a2-d241-af9d-f7eb28ef0000
הבנתם? על ישראל פשוט לחכות להתקפת כוח רדואן. הבעייה היא שהיא עושה זאת כבר שנה, וכוח רדואן לא תוקף, אבל חיזבאללה ממשיך וכותש את הגליל, ומבריח את תושבי הצפון מביתם. אז כך נמשיך לחכות ולהיכתש? הבעייה היא לשתק את ירי הטילים של חיזבאללה.
"הפתרון" של יוספזון-בר-יוסף הוא הסכם עם החמאס ,הצלתו ושיקומו, ואז ייפסק ירי הרקטות של חיזבאללה, אבל כוח רדואן יחנה על הגדר מוכן לפלישה בעת שירצה. האם מישהו יחזור אז למטולה או למנרה בתנאים כאלו?

הצהרת סינואר
סינוואר מאיים: ''מוכנים לקרב ארוך, נשבור את ישראל כמו ב-7 באוקטובר.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867514&forum=scoops1
סינואר סומך על הסרבנים ותומכיו בישראל הקוראים להצלתו ולשיקום שלטונו.

הפרוטסטנטים הרבולוציונרים (1)
הפילוסוף פרופסור אברהם שוויצר-שגיא
פרופסור אברהם שוויצר-שגיא המתנאה כפילוסוף הוא פרוטסטנט ותיק החוזר שוב ושוב על קריאה למרי אזרחי ואי ציות עוד מלפני המלחמה.
עכשיו במסגרת סדרת מאמריו בנושא, מונה שוויצר-שגיא שלוש פגיעות בדמוקרטיה המחייבות אי ציות למדינה:
"הראשונה ביסודות הדמוקרטיה, על ידי פגיעה במערכת המשפט, באמצעות שני מהלכים: הראשון הוא שינויים חקיקתיים, שתכליתם העצמת הכוח הפוליטי על חשבון אזרחים ומערכת המשפט. בישראל בית המחוקקים נשלט על ידי השלטון ובאמצעותו השלטון ממיר את העם הריאלי בעצמו – כלומר, השלטון הוא העם. (כלומר לפי שוויצר-שגיא לא העם צריך לשלוט לא בית המחוקקים צריך לקבוע את החוקים ולמנות את ראש השלטון, אלא האליטה המשפטית שלא נבחרה ע"י העם כמו המלך הפילוסוף של אפלטון).
"המהלך השני הוא חגיגת המינויים הפוליטיים והסרת הבקרה המשפטית במקום שבו היא נחוצה. למהלך זה מתלווה רמיסת המוסדות האמורים להגן על האזרח. (צודק. אלא שמינויים פוליטיים כאלו היו מקום המדינה, אלא שאז הוא היה בעדם).
"הפגיעה השנייה היא ההפרה המתמשכת של עקרון השוויון, המובילה לפגיעה בערך חיי אדם. פטור גורף לחרדים משירות צבאי. גם אם הזהות החרדית מכוננת על יסודות אלה, היא אינה לגיטימית מהיותה פוגעת בערך השוויון. (בהחלט גם פה יש צדק בדבריו, אבל בשנים הרבות של שלטון השמאל זה כלל לא הפריע לשוויצר-שגיא והוא לא קרא לאי ציות בגינו).
"הפגיעה השלישית היא בחטופים. תכליתה הבלעדית של מלחמה צודקת היא הגנה על חיי בני אדם. לפעמים נאלצה המדינה להכריע הכרעה טראגית זמנית בין ההגנה על ישראל ועל אזרחיה לבין ההגנה על חטופים. דילמה זו אינה קיימת עוד במקרה הנוכחי. הסיכון האפשרי העתידי הטמון בעסקה לא יכול להצדיק את הסתלקותה של מדינת ישראל מחובתה לחלץ את החטופים. ישראל מעדיפה את מיתוס הניצחון המוחלט על פני חיי החטופים, שנעשו למרמס. (כלומר הצלת שלטון החמאס ושיקומו, ושחרור אלפי מחבלים רוצחים שיביאו לאלפי נרצחים יהודים כמו שקרה אחרי שחרור שליט אינו מוצדק בעיני שוויצר-שגיא, הוא מוכן להקריב חיי אלפים כולל אפילו את בני משפחתו).
"שלוש פגיעות אלה," פוסק שוויצר-שגיא, "מחייבות אי־ציות אזרחי. מצוות 'עשה' דמוקרטית עתה היא אי-ציות אזרחי, עד שתוחלף ממשלה רעה זו, המערערת את יסודות קיומנו, על ידי שלטון המכיר בכפיפותו לערכי היסוד הדמוקרטיים ובחובתו כלפי האזרחים."
(פרופ' שגיא ממכון שלום הרטמן הוא מחבר הספר "מסה על הצדקת אי-ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקיות")
(אבי שגיא, "שלוש פגיעות בעת הזאת המצדיקות אי-ציות אזרחי", "אל-ארצ'", 17.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-16/ty-article-opinion/.premium/00000191-fb01-d5f5-a7f9-ff274cc20000
ברור לחלוטין ש"אי הציות" של שוויצר שגיא הוא פוליטי בלבד, ובא כדי להחליף ממשלה בלבד. אז אדרבא פרופסור אברהם שוויצר-שגיא – אם אתה כל כך בטוח בצדקתך, אל תקרא לאחרים לא לציית, התחל באי ציות בעצמך. תן דוגמה להמונים! אל תעשה כדוגמת אהוד ברוג-ברק שמטיף למרי ולאי ציות לאחרים, ובעצמו ולא עושה דבר. התחל באי ציות, למשל – לא לשלם מיסים, או הרבה יותר חזק, הפסק לקחת משכורת מכל מוסד המתוקצב על ידי המדינה. היה גיבור! תן דוגמה אישית! נראה אותך.

הפרוטסטנטים הרבולוציונרים (2)
הגנרל עמיחי הירש-אילון קורא למרי:
"עברנו את פרעה, עברנו את השואה, נעבור גם את נתניהו"
הגנרל במיל' הירש-אילון היה אדם מאוד חשוב מאוד גדול. הגנרל במיל הירש-אילון היה תפארת המדינה וכל יכול.
בהפגנה השבועית בחיפה נגד ממשלת ישראל ובקריאה ל'עיסקה עכשיו' כדי להציל את שלטון החמאס ולשקמו, קרא עמיחי הירש-אילון מי שהיה ראש השב"כ בעבר – ל"מרי אזרחי":
"עברנו את פרעה, את הגירושים, את הפרעות, את השואה, נעבור גם את זה. אל אלה שאינם כאן היום אני פונה ומקווה שהדברים יועברו ברשתות החברתיות. להם אני אומר: במציאות הישראלית, אין לאיש מאתנו הזכות המוסרית להישאר בבית. אם לא נעשה דבר! אם נכנע! נוותר, החטופים שהופקרו, לא ייצאו מכלאם. כל אזרח שלא יוצא לרחובות, או פועל בכל דרך אחרת, בלתי אלימה, מסייע לממשלה להוביל את מדינת ישראל אל סוף המפעל הציוני. לכן אנחנו כאן היום, לכן נעצים את המאבק, לכן מרי אזרחי בלתי אלים הוא צו השעה, זאת זכותנו וזאת חובתנו."
(עמיחי הירש-אילון, קורא למרי אזרחי)
https://nws.report/news/114814/
הגנרל במיל עמיחי הירש-אילון חושב את עצמו ודאי לוולדימיר אִילִיץ' אוּליַאנוֹב-לנין הנואם בארמון טבריצ'סקי בפטרבורג ופותח ברבולוציה. גם להירש-אילון הרבלוציונר נאמר: תן דוגמה להמונים! אל תעשה כדוגמת אהוד ברוג-ברק שמטיף למרי ולאי ציות לאחרים, ובעצמו ולא עושה דבר. התחל באי ציות, למשל לא לשלם מיסים, או הרבה יותר חזק, הפסק לקחת את הפנסיה שלך מצה"ל המתוקצבת על ידי המדינה. היה גיבור! תן דוגמה אישית! נראה אותך.

הכל עובד לפי התוכנית
אהוד ברוג-ברק הוגה ה"מרי האזרחי": הכל עובד לפי התוכנית:
https://x.com/BT909/status/1834912503996063905?t=UoSaa1Ut9XplcIRj5L7Mpg&s=03
נקווה שלא הכול יעבוד לפי תוכניתו ולא נראה גופות בירקון.

האם ארה"ב מתכננת להכיר בשלטון החות'ים בתימן
במסגרת הסכם עם איראן?
החות'ים טוענים: "ארה"ב הציעה להכיר בשלטוננו בתמורה להפסקת התקיפות."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867511&forum=scoops1
מדאיג.

"משטרת בן גביר"
מטה "חופשי בארצנו": "פירסמנו הבוקר כרזה רשמית של המשטרה הקוראת לאזרחים להתגייס לשורותיה. עיניכם הרואות, הצבעים בהם נעשה שימוש הם צהוב ושחור, צבעים המזוהים בין היתר עם תנועת 'כהנא ח'" ו'כך' שהוצאה מחוץ לחוק. האם מישהו במשטרה ניסה להתחנף לשר ולקרוץ לאוכלוסיות שיחושו הזדהות עם הצבעים?
"חופשי בארצנו" פנו למשטרה בדרישה שתסיר את הכרזה שלטענתם מדובר בדוגמא נוספת להשתלטות הכהניזטית על המשטרה המעבירה מסר קיצוני לשוטרים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867395&forum=scoops1

התגייסו למשטרה!
"למשטרת בן גביר מתגייסים צעירות וצעירים שרואים בה מודל לא לשרת אלא להפעיל כוח." (נחום בורשטיין-ברנע: "תשכחו מהשוטר אזולאי", (ידיעות 16.9.24).
ובאמת כדאי שנחום בורשטיין-ברנע יתחיל לפרסם קול קורא לצעירים הדומים לו להתגייס למשטרה. אם יתמיד בכך ויפרסם קול קורא כזה בעיתונו מדי שבוע ויתגייסו למשטרה בני דמותו או חוגו הפוליטי, מובטח כי המשטרה תהיה טובה יותר.

הסרבנות ממשיכה תוך כדי מלחמה
בשעת מלחמה – הסרבנות הפוליטית חוזרת לחיל האוויר: טייס קרב בטייסת בכירה סירב מסיבות פוליטיות להמשיך לטוס במהלך המלחמה והודח
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867516&forum=scoops1

הודח טייס – די לפוליטיקה בצבא
הודח טייס במיל' שתקף את נתניהו וכתב לחבריו: "נפרק אותו כשזה ייגמר."
מפקד חיל האוויר החליט להפסיק את שירות המילואים של הטייס נוף ארז, בעקבות התבטאויות פוליטיות בקבוצות פנימיות עם חבריו. מצה"ל נמסר: "נמשיך להקפיד על הפרדה בין הצבא לבין השיח הפוליטי, בעיקר בזמן לחימה."
"נפרק את נתניהו אחרי שזה ייגמר" – זה מה שכתב הטייס אל"מ נוף ארז בקבוצות פנימיות עם חבריו, בעוד הוא נמצא בשירות מילואים פעיל. מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר-שירה-בר, הורה על הפסקה מיידית של שירות המילואים של ארז, בעקבות התבטאויותיו הפוליטיות, בעקבות ההדחה נמסר: "צה"ל ימשיך להקפיד על הפרדה מוחלטת בין הצבא לשיח הפוליטי בשגרה, ועל אחת וכמה בזמן לחימה."
"אני במילואים ואסרו עליי להתבטא ברשתות," כתב אל"מ ארז בהודעת וואטסאפ, "ביום שבו תוכרז הפסקת אש, אנו מתכננים, כל אנשי המילואים, לעלות לקיסריה ולהטיל מצור על הבית של הנאשם. אולי גם נפרק אותו באותה הזדמנות. כולנו עם מדים. זקוקים לאלפי תומכים כדי למנוע אפשרות מעצרים."
אל"מ ארז היה מהקולות הבולטים של מחאת הטייסים נגד ההפיכה המשפטית. לאחר יותר מ-40 שנות שירות כטייס, הודיע במהלך חודש יולי האחרון כי הוא מפסיק להתנדב לשירות מילואים. בריאיונות שהעניק אז, הבהיר כי "כל פגיעה בביטחון המדינה היא לא באשמת המילואימניקים שמפסיקים לשרת," והדגיש כי הוא "לא מוכן להמשיך לשרת ולהתנדב בדיקטטורה."
לאורך המחאה שלו הקפיד ארז להדגיש כי הוא מבין שהוא משלם מחיר ו"שורף גשרים" בחיל האוויר, אולם הוא מקווה שהפעולות שלו ושל טייסים כמותו יניעו את ההנהגה למנוע את הנטישה ההמונית. "המילואים הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלי," אמר בריאיון, "תמיד העדפתי לעשות מילואים על פני כל דבר אחר, כולל על חשבון להיות עם הנכדים שלי. השנה עשיתי כבר 49 ימי מילואים, ואנחנו רק בחודש יולי. מכתב הפסקת ההתנדבות בשל הרפורמה המשפטית הוא אחד המהלכים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי."
אמש הנחה צה"ל את מפקדיו לאסור על התבטאויות פוליטיות פומביות בקרב החיילים, בסדיר ובמילואים. זאת לאחר שהופצו ברשת סרטונים ותמונות של חיילי מילואים במדים מבטאים עמדות פוליטיות, משני צדי המתרס. (יואב זיתון, 30.10.24).
https://www.ynet.co.il/news/article/bkuw9npz6
הגיע הזמן להפסיק עם הפוליטיקה בצבא. אין דבר מסוכן יותר מהפיכת יחידות בצבא לפרייקורפ Freikorps – "הגדודים החופשיים") בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה שם פעל היטלר.
https://he.wikipedia.org/wiki/פרייקור
פוליטיקה עושים רק אזרחים מחוץ לצבא. איך זה שיאיר גולדנר-גולן אינו רואה פה תהליכים מסוכנים?

סירוב לספק לישראל נשק (1)
קמאלה האריס אמרה בתשובה לשאלה שנשאלה בכנס בנוגע למלחמה בעזה, כי היא תומכת בהקפאת משלוחי פצצות במשקל טון לישראל.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867721&forum=scoops1
יש סכנה גדולה שאם היא תיבחר תחזור ארה"ב להטיל אמברגו נשק על ישראל כפי שעשתה במלחמת השחרור.

סירוב לספק לישראל נשק (2)
גרמניה דוחה בקשות ישראליות לרכישת נשק –
אך ממשיכה למכור לקטאר
כבר בשנה שעברה, ביקשו בישראל לרכוש כמה אלפי פגזים לטנקים, וממשלת גרמניה ממשיכה לדחות בקשות ישראליות לרכישת נשק, ומנגד, אישרו בגרמניה עסקאות נשק בשווי של יותר מ-100 מיליון יורו עם קטאר – המארחת את הנהגת חמאס.
"צריך לזכור איך הרצח ההמוני ב-7 באוקטובר נחגג ברחובות קטאר," העיר לעיתון רמקו לימהויס, מנהל הוועד היהודי האמריקאי בברלין.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867361&forum=scoops1
את העובדה הזו כולם צריכים לזכור בפעם הבאה שפוליטיקאים גרמנים ידגישו את האחריות הלאומית המיוחדת לביטחון ישראל.

אילן שילוח – הכחשת שואה
‏הפרסומאי אילן שילוח פירסם: "היטלר מינה הימלר לפקד על האס אס והמשטרה והימלר עשה את 'העבודה' עבור המכונה הנאצית. הימלר וקלגסיו פרעו בכוח, כלאו והקימו מחנות אליהם נשלחו מתנגדי משטר יהודים זרים ואחרים. תהליכים דומים?"
https://x.com/IlanShiloah/status/1835121847232254395?t=H9SzWWVtN4MeKAO1e31IQg&s=03)
יש לומר לזכותו שבניגוד לפרוטסטנטים אחרים הוא הבין שהגזים ולאחר הביקורת הגדולה שקיבל לאחר פרסום הפוסט שלו עם ההשוואה של נתניהו ובן גביר להיטלר והימלר: הוא כתב: "מחקתי את הפוסט ומתנצל בפני מי שנפגע."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867306&forum=scoops1
https://t.me/amitsegal/37802
הגיע הזמן להפסיק עם הכחשת השואה. נתניהו איננו היטלר. חנאן-בן-גביר איננו הימלר.

נמאס מגברים לבנים
תסביך האב של איריס פרומרמן-לעאל
"לפני כמה שבועות פגשתי את עינב צנגאוקר באירוע. התחבקנו והחלפנו כמה מלים," כותבת כתבת "הארץ" איריס פרומרמן-לעאל, וממשיכה: "עד שברק אובמה נבחר אי אפשר היה לדמיין נשיא שחור. ועד שעינב צנגאוקר התמקמה בשורה הראשונה של מאבק משפחות החטופים אי אפשר היה לדמיין אישה מזרחית מאופקים, מצביעת ליכוד, אם חד-הורית, נכנסת חזיתית ובעוצמה בלתי מתפשרת בראש הממשלה הלבן ביותר שהיה פה ובאשתו האיומה. לכן הדימוי של הכלוב כל כך חזק. אי אפשר לחשוב על כלוב בלי לדמיין בריחה או חירות. כלוב הוא מצב פיסי ותודעתי שהצורך להיחלץ ממנו מובנה בו.
"ההבדל בין צנגאוקר לקמלה האריס ברור. האריס פוליטיקאית מנוסה. צנגאוקר לא בחרה להיות בחזית המאבק, זה נכפה עליה. ההחלטה של הדמוקרטים להעמיד בראשם אישה שחורה, בת למהגרים, שינתה את מהלך המרוץ – מהפסד בטוח לניצחון אפשרי.
"המרחק בין זה לבין הנבחרת הצפויה בבחירות בישראל, שבראשה יעמדו גברים לבנים, מדגימה שוב את העובדה שהפוליטיקה המקומית לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת, ההיררכיה המגדרית והמעמדית, העדתית והאתנית, מונצחת. ואף שברור שהכול חייב להשתנות מהיסוד, אנחנו כלואים באותו כלוב נורא, באותם קונפליקטים, עם אותן בעיות ואותן תשובות לא מספקות. לכן כדאי להקשיב לאישה שחורה ולסיסמת הבחירות שלה: הגיע הזמן להתקדם."
(איריס לעאל, "נמאס מגברים לבנים: בין עינב צנגאוקר לקמלה האריס", "אל-ארצ'", 15.9.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-09-15/ty-article-opinion/.premium/00000191-f0f3-d860-abbf-fef7e4350000
איריס פרומרמן-לעאל אינה מסוגלת שלא להשליך את בעיית הדדי אישיוז שלה – תסביך האב על הפוליטיקה הגזענית שלה כאשר היא דורשת לסלק גברים לבנים מפוליטיקה. (גם נשים לבנות). בגלל תסביך האב שלה היא העלימה את שם המשפחה האשכנזי של אביהּ – פרומרמן, לטובת שם המשפחה הערבי-מרוקאי של אימהּ - לעאל. בכך היא גם עטה על עצמה דימוי של אישה מערבית-מוגרבית (בלשונה מזרחית) שיעזור לה בחיים כאנטי-אשכנזית. שהרי מה משתלם יותר מאשר להאשים את נתניהו כגבר לבן ואת אשתו כגברת לבנה לעומת ה"שחורה" פרומרמן-לעאל. שחור זה לא תמיד יפה.

מהם האינטרסים של "הארץ"?
האם עיתון "הארץ" תומך בפוטין?
עמיתיו של מנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני, שמת בכלא לפני מעט יותר מחצי שנה, פירסמו תחקיר שלפיו האוליגרך הרוסי לשעבר לאוניד בוריסוֹביץ' נֶבְזְלִין עומד מאחורי שלוש תקיפות של אנשי ארגונו של נבלני ותומכיו. נבזלין, אזרח ישראל, מחזיק ב-25% ממניות "הארץ".
ערוץ הטלוויזיה RT שנחשב לערוץ תעמולה של הקרמלין פירסם ממצאים דומים בסוף השבוע שעבר, אך בתקשורת העצמאית וברשתות החברתיות לא זכה הפירסום של RT לתהודה עד לפירסום התחקיר של אנשי נבלני. בתחקיר של אנשיו של נבלני נטען גם כי נבזלין עומד מאחורי תקיפתה של אלכסנדרה פטרצ'קובה, אשתו של הכלכלן ופעיל האופוזיציה מקסים מירונוב, הנחשב לתומך בולט של נבלני. פטרצ'קובה הותקפה והוכתה בפניה בבואנוס איירס שבארגנטינה באוגוסט בשנה שעברה ליד ביתה, כשהלכה עם עגלה שבה היה בנם התינוק שלה ושל מירונוב. זאת אחרי שאיימו על מירונוב.
בתחקיר גם נרמז, אם כי לא נאמר במפורש, כי נבזלין עומד מאחורי תקיפתו של בכיר נוסף בקרן למלחמה בשחיתות, איוואן ז'דנוב, ביוני בשנה שעברה בז'נבה. אלמונים השליכו על ז'דנוב ביצים וגרמו לשריטות בפניו בעת השקה של מיצב מול משרדי האו"ם, שדימה את תא הצינוק שבו ישב נבלני. עוד נטען בתחקיר כי נבזלין ביקש מהאחראי להוצאת התקיפות לפועל לעקוב גם אחרי ראשת הארגון של נבלני בהווה, מריה פבצ'יך. היא האישיות הבולטת ביותר בארגון כיום והתפרסמה כמי שהובילה כמה מהתחקירים הבולטים ביותר שפירסמה הקרן למאבק בשחיתות. ועוד האשמות רבות המפורטות בכתבה.
נבזלין הגיב לתחקיר בערוץ הטלגרם שלו וכתב: "ראשית, אין לי קשר לתקיפות כלשהן של בני אדם בכל צורה שהיא. שנית, איני רואה טעם לדון בפרטי ההדלפה הזאת שבושלה במוסקבה. אין לי שום קשר לפוליטיקה הרוסית ולאופוזיציה הרוסית. "כל מה שאני עוסק בו, מעבר לפעילות חברתית ומו"לות בישראל, הוא סיוע לאוקראינה. בהמשך האשים נבזלין את הקרן למאבק בשחיתות שיסד נבלני בכך שהיא פועלת בהתאם למטרות של השירותים החשאיים של רוסיה, ורמז כי היא חולקת עם ה-FSB אינטרסים משותפים – למשל מניעת ההפסד של רוסיה במלחמה עם אוקראינה והתפרקותה.
לאחר שנבזלין עזב את רוסיה ב-2003 והשתקע בישראל, הוא הועמד לדין פלילי ברוסיה בהיעדרו באשמת קשירת קשר לרצח, והורשע ב-2008.
הממשלה הרוסית ביקשה מישראל את הסגרתו, אולם משרד המשפטים התנגד וקבע שכל הראיות בבקשת ההסגרה אינן קבילות.
ב-2022, לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הודיע נבזלין כי הוא מוותר על אזרחותו הרוסית. "כל מה שפוטין נגע בו גווע," אמר אז. "אזרחות רוסית כשלעצמה הפכה לאות קלון שאינני רוצה לשאת עוד... אני נגד המלחמה. אני נגד הכיבוש. אני נגד השמדת העם האוקראיני. אני אזרח ישראל, ואם לחשוב על אזרחות נוספת, הייתי גאה לקבל דרכון אוקראיני."
(ליזה רוזובסקי, "אתר אופוזיציה ברוסיה: לאוניד נבזלין עומד מאחורי שלוש תקיפות של תומכי נבלני-אירופה, "אל-ארצ'", 13.9.24)
https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-09-13/ty-article/.premium/00000191-e93a-de8e-adfb-ebfbc5810000
ייתכן שהכול עלילה וגם נבלני הוא סוכן רוסי, בכל זאת לא מובנת תמיכתו של לאוניד בוריסוֹביץ' נֶבְזְלִין כבעלים בעיתון הנאבק למען ציר הרשע, להצלת שלטון החמאס, ולשיקומו, ולהצלת החיזבאללה.
הדבר מוזר עוד יותר כאשר בתו של לאוניד בוריסוֹביץ' נֶבְזְלִין– אירינה נזלין, נשואה ליוליאן-יואל יוריוביץ' אדלשטיין, שנגדו ונגד בית הכנסת שלו מנהל שוקן מאבק והפגנות יום יומיות.

ארגון "עומדים ביחד": צריכים משפט שדה נגד בכירי הממשלה
ארגון "עומדים ביחד" הוא אחד הארגונים הבולטים בין הפרוטסטנטים. הם פועלים רבות לסייע להעביר סחורות לעזה (משתלם לחמאס) ופעילים בתנועה הפרוטסטנטית. לכאורה ארגון שוחר שלום, אבל לפי דבריו של אחד מבכירי הארגון הזה, אסף יקיר, מתברר שמה שהם באמת הם היו רוצים לעשות זה "משפטי שדה" לראשי המדינה וכמובן הם מקדמים את תופעת הסרבנות.
הדובר אסף יקיר מראשי הנהלת ארגון "עומדים ביחד" מדבר על משפטי שדה שזה מה שצריך לעשות עכשיו אבל לצערו הציבור לא שם. בקטע הבא הוא גם מסביר מה צריך לעשות לראש הממשלה נתניהו – לטפל בו ובמשפחתו כפי שטפלו בדיקטאטורים ובני משפחותיהם בהיסטוריה העולמית. להכניס למעצר את כל הקבינט לבצע משפטי שדה, טריבונלים עממיים, כדי לשפוט על הפשעים, לעשות מצור על הקבינט ולעשות לנתניהו לו ולמשפחתו כמו שעשו לרודנים במקומות אחרים בעולם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=867352&forum=scoops1
https://www.now14.co.il/article/1021621)
ארגון עומדים ביחד עם החמאס הג'האד והחיזבאללה – להוציא להורג את הנהגת המדינה.
כמובן שהפרקליטות לא תעמיד אותו לדין על המרדה. הרי הם "עומדים ביחד".
נעמן כהן

בגדאד, עיר הולדתי, היא עיר עתיקת ימים בת מאות רבות של שנים. היא לא נבנתה כמו כרמיאל או שדרות ואשקלון החדשה, לפי תוכנית וסרגל וקוים ישרים. ויש בה בעיר העתיקה סמטאות לרוב שבחלקן נבנו לפני קרוב לאלף שנים, ואף יותר.
מערכת ביוב מרכזית לא קיימת כמובן בתנאים הללו, וכך, בכל בית חייב היה שיימצא בור ספיגה אחד או יותר. ופעם או פעמיים בשנה מתמלא הבור ודואגים לרוקנו.
כמובן שיש למלאכה זו דורשים והיא מכניסה לבעליה כסף רב בגלל כל מה שכרוך בכך. כמו שיש לסוחרים לצורפים וליהלומנים גִּילְדוֹת, כך יש גם למנקי הביובים ("נִיזּזָאח צַ'אצְ'מָה" בטורקית, ובבולגרית "בּוּקְלוּקְצִי"). אלה היה להם מקום ריכוז מסוים שם אפשר היה למצאם ולקרוא להם למשימה. כל אחד מהם הלך עם מקל ארוך, בדרך כלל ענף של כף תמרים בלי העלים, וזה היה סימן ההיכר שלהם. מזמינים אחד כזה הביתה מראים לו את הבור הנדון, הוא מרים המכסה משלשל את המקל ומודד את עומק החומר שהצטבר. חומר עליון דליל וחומר משקע סמיך יותר... ונותן את המחיר המוערך. מחיר סופי ייקבע לפי מספר הנאָגְלוֹת.
וכמה נאגלות? הוא מביא איתו פועלים עוזרים. הללו משלשלים דלי קשור עם חבל, ממלאים הדליים ולוקחים אותם לעגלת מיכל שמחכה בחוץ בסמטה ונגררת על ידי חמור. מתמלאת העגלה, היא מובלת אל מקום הריקון הרחק אל מחוץ לעיר. מיכל העגלה כמובן שאמור להיות אטום לגמרי עם מכסה סגור הרמטית, על מנת שהכול יהיה היגייני ולא ידיף ריח. אלא שלא היו מקפידים על זה כל הזמן.



וכמו נהגי המוניות והמשאיות במקומותינו, שלא תמיד כלי הרכב שלהם תקין נקי ומסודר (ועם מטאטא), כך גם העגלות הנ"ל. על פי רוב המכסה לא היה כל כך סגור הרמטית, ותדיר היה גם איזה חור קטן בתחתית המכל או בצידו... והעגלון רץ עם העגלה הטעונה, מצליף בחמור המסכן המדדה בסמטאות הלא סלולות, ואגב כך "מטפטף" לו המיכל... וכך היה קורה, שכאשר הגיעו למקום הריקון, כל שהיה עליו לעשות הוא סיבוב פרסה וחזרה לנאגלה השנייה... שכן הכול כבר התרוקן בדרך. וגם זו היתה הובלה בתפזורת ...
זה כמו אצלנו שהמשאיות המובילות גזם למינהו או פסולת בנין כשהן לא מכוסות בברזנט לפי החוק. כל הדרך ליעד יפזרו את התכולה בכבישי הארץ , ולא פעם אחת אלה יפגעו במכוניות האחרות ואין מושיע. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה "סַדְנָא דְאָרעָא חַד היא" כלומר כל המקומות היינו הך...
כמובן, לא פעם אחת היה קורה שיתגלע ויכוח בין בעל הבית לבין המרוקנים, או על מיספר הנאגלות או על זה שהעגלון הלך וספר נאגלה על עגלה חצי ריקה על מנת להגדיל את שכר הטרחה וכל כיוצא בזה...
מיותר לציין שתמיד ניצח המרוקֵן. שאם לא, הוא יעזוב הכול באמצע ואפילו לא יכסה את הבור וילך בכעס, ואז ייאלץ בעל הבית להשלים המלאכה לבדו חס וחלילה. שכן בשום מקרה לא יימצא מרוקן אחר שיעשה חצי המלאכה שהשאיר אחריו קודמו. וזה מטעמי סולידריות.
את השכבה הדלילה העליונה אפשר לסלק על ידי הורדת דלי קשור לחבל כאמור.
אך מה עם המשקע? זה כבר סיפור נפרד לגמרי. צריך להוריד למטה אדם ולשלשל לו סל או דלי והוא יחפון וימלא הדלי וישלח למעלה. וכאן זה הולך לפי מיספר הסלים. גם על זה יש הרבה סיפורים ומעשיות... העוסקים בכך באמת הרוויחו הרבה כסף, שנאמר טרחה וסירחון ושכרם בצידם.
לא פעם אחת שלח אותי אבא לביתם של הבוקלוקצי, אלה הַמְּרוֹקְנִים, להזמינם למשימה, וראיתי את בתיהם היפים ונשותיהם מקושטות בצמידי זהב ובתכשיטים יקרים לרוב. למשל אשתו של דָאוּוד אִל נִיזָּאח, הוא דוד מרוקן הג'ורות, היתה עונדת צמידי זהב שכיסו את אמותיה עד המרפק כמעט, וכן הלכה עם אצעדות זהב עבות ומלאות )לא כצינור חלול כי אם מלא על באמת) על רגליה, ותליוני זהב עם משקל רציני ועוד.
על כן תופסת "נזימה מראת אל ניזאח" כלומר נזימה אשתו של דאווד, מקום מכובד בחברה ורבים ישחרו לפתחה לעצה ולהדרכה.
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
אוגוסט, 2023