*
אַל תִּירָא
עוֹד לִבִּי בְּיָדִי
אִשָּׁה הֲגוּנָה אֲנִי
עֲוִית תֹּאחֵז אֶצְבְּעוֹתַי –
וְלִבִּי בְּיָדִי
וְאֶל מְרוֹמִים עֲלֵיהֶם שָׁכַנּוּ
לֹא יַעַל לֹא יַעַל
•
1926

___________
* לאחר השיר "כפי נשואות אליך" (א.ב.ע.)

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. כאן שיר מלפני 98 שנים. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

הַאִם מִמַּבּוּעֵי הַיֵּצֶר יַעֲלוּ הַמִּלִּים
בְּסִדְקֵי בְּאֵרוֹת חֵמָר?
מִדְבָּר רָעֵב לְמָן, נוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם,
מַיִם נוֹגְעִים בְּמַיִם –
אֲנָשִׁים חוֹפְרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
בֶּן אָדָם קוֹטֵל בְּהֶבֶל –

פִּיו אוֹמֵר –
הֲבָלִים, שַׁעֲשׁוּעֵי חֶמְדַּת לָשׁוֹן,
אוֹת לְמֵצַח נְחוּשָׁה
לִבְלִי הַכּוֹת.

וְאוּלַי רְעָבוֹן וְשֶׁבֶר קַטְלָנִי.

רַק סֶדֶק הַקּוֹל קוֹרֵא
מִלָּה
אַחַר
מִלָּה

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", 2010.

El Co’ndor Pasa
הוּא יַעֲבֹר,
שַׁלִּיט עֶלְיוֹן, מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,
מְשַׁחְרְרָן בְּעָנָן גָּדוֹל
אֶל עוֹלָם אַחֵר.
מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְטִילוֹת צֵל רַע, מְאַיֵּם, אֲבָרוֹת מְשֻׁנָּצוֹת שְׁחֹרִים –
[1] EL Co’ndor Pasa
בְּמַעֲלֵה הַשָּׁמַיִם אוֹרֵב לִבְשַׂר תּוֹתָחִים.
קֵרֵחַ, רָעֵב, צָמֵא –
חָשׁ לֶאֱכֹל, בַּאֲשֶׁר דַּם חֲלָלִים שָׁם יִשְׁתֶּה.
הוּא עוֹבֵר –
קָנִיבָּל בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר, בְּחָרְבוֹת הַבָּתִּים מְלַקֵּט טַף בִּטְפָרָיו,
עוֹבֵר בִּיעָף,
לֹא מַרְפֶּה.

1. שיר של מלחין פרואני – דניאל אלומיה רובלס, 1913 – מבוסס על מוזיקת פולקלור אנדית. בביצועם של סיימון וגרפונקל זכה לפרסום עולמי. לדעת חוקרים זו טעות לתרגם את השיר ל"נשר עבר." קונדור האנדים – ציפור ביבּשה הגדולה בעולם המערבי. אוכל נבלות המתבסס יותר על ריח מאשר על ראייה. גנטית, מורפולוגית והתנהגותית שייך למשפחת... החסידות והאנפות. הקונדור – ציפור הטרף המלכותית. בתרבויות העתיקות של האנדים נחשב כאל כל יכול, מייצג את השמיים, מעביר מתים לעולם הבא
פורסם לראשונה ב"קשב לשירה", "מקומות שהיינו בהם", 2016.

בֵּיתְךָ פָּרוּץ
בֵּיתְךָ פָּרוּץ
יְבֵשָׁה הַשֹּׁקֶת
רֵיק הָאֵבוּס
בָּאֵבוּס אֵין אֹכֶל.
הָרִתְמוֹת שֶׁנִּמְתְּחוּ בְּאֶצְבְּעוֹתַי
מְחַפְּשׂוֹת אֶת יָדִי

הַסּוּס אֵינֶנּוּ
עָרְפּוֹ אָבַד,

הַנְּעָרִים שֶׁיָּצְאוּ
לֹא יָשׁוּבוּ לָעַד
אֶחָד הִפְלִיג וְאֶחָד זָקֵן
וְאֶחָד שֶׁהָיָה לְשׁוֹטֵר מִזְּמַן
רַק בַּלַּיְלָה יִפָּגְשׁוּ בְּעֵינֵי חֲלוֹמָם
עִם הַסּוּסִים הַבָּאִים לְבַקֵּר בְּבֵיתָם.

הַבַּיִת פָּרוּץ יְבֵשָׁה הַשֹּׁקֶת
הָאֵבוּס רֵיק. בָּאֵבוּס אֵין אֹכֶל.

פורסם בספרו "שָׁנִים שְָׁמְרוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. מקבץ רציני של 50 שנות כתיבה (המבחר). כיום, כשהוא בן 100 וספק אם הוא מודע לאסון הגדול ולטבח הנורא בבארי. אנדד הועבר לת"א עד יעבור זעמו של האֵל ואלו שחושבים שהם אֵלים. [אהוד: אתה מתכוון ודאי ליחיא סינוואר ולא לבנימין נתניהו]. קיבלתי את ספרו של אנדד כשי בשנת 2008 בביקור מקצועי אצלו במיוחד.
איליה בר זאב

* פשע כפול נגד האנושות – הסתרת משגרי טילים, המכוונים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, בתוך בתי אזרחים, היא פשע כפול של חיזבאללה נגד האנושות.
חובתה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה ולהשמיד את המשגרים והטילים שמאיימים עליה.
ישראל, כמדינה מוסרית, עם צבא המחויב יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של המלחמות לערכי טוהר הנשק, הודיעה לאזרחים, שמשגרים הוסתרו בתיהם, שעליהם לעזוב מיד את בתיהם. כל אזרח שייפגע וכל הרס בביתו, הם באשמתו הישירה של חיזבאללה.
צה"ל חייב להשמיד את מערך הטילים והרקטות של חיזבאללה. כל מה שעומד בינינו למערכה הזאת זו החלטת ראש הממשלה.
המערכה הזאת לא תהיה קלה ותגבה מישראל מחיר כבד. אך זו מלחמת אין ברירה, אחרי הכלת תוקפנות בלתי פוסקת במשך שנה, הפיכת רבבות ישראלים לפליטים והרס יישוביהם. מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם מציאות כזו.
מלחמה עם חיזבאללה היא בלתי נמנעת. הם לא הקימו את הארסנל המפלצתי כדי למלא את המחסנים, ולא לצרכי הגנה, אלא כדי לתקוף את ישראל. השאלה היא העיתוי. האם הם יתקפו אותנו בעיתוי הנוח להם, כפי שחמאס תקפו אותנו בשבעה באוקטובר, או שאנו נמוטט אותם עכשיו. ולמי שמאמינים בהסדר – הסדר עם חיזבאללה יכובד כפי שכובדה החלטת מועה"ב 1701.
המתקפה האווירית, באיחור של שנה, חשובה מאוד, אבל אין מנוס מכניסה קרקעית נרחבת. רק רצועת ביטחון ישראלית עד הליטני תגן על הצפון.
יש להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית רחבה שתוביל אותנו כאומה מאוחדת למערכה הכבדה ולניצחון. יחד ננצח!

* האם תפנית אסטרטגית? – שמחתי מאוד כששמעתי על מבצע הביפרים. לא רק מההישג המודיעיני, הטכנולוגי והמבצעי הנדיר, אלא כיוון שהייתי בטוח שזו מכת הפתיחה למתקפת המחץ על חיזבאללה. כאשר נקף הזמן, חלפה שעה, עוד שעה, עוד שעה, ולא היתה תקיפה, הדבר היה נשגב מבינתי.
איזה זמן מתאים יותר למתקפה מהמצב שבו האוייב הוכה בסנוורים והוא שרוי בכאוס והלם? ולמה לבזבז פעולה אסטרטגית כזו, שלא לצורך מכת פתיחה למערכה שתביא למפנה אסטרטגי?
למחרת, במבצע מכשירי הקשר, חשבתי שהבנתי מה קרה. פשוט מכת הפתיחה פוצלה לשתי פעימות ועכשיו נתקוף. וגם זה לא קרה.
לאט לאט התחוור העניין. המבצע הזה תוכנן לאורך שנים רבות. מסיבות שונות היו אינדיקציות שאולי המידע על הביפרים דלף, ובלית ברירה נאלצנו להוציא את המבצע לפועל.
במילים אחרות, גם אחרי שנה של מלחמת התשה שבה האוייב יוזם ואנו מגיבים, אחרי שנה של חרפת הפינוי של היישובים במקום להגן עליהם, אחרי שנה של הקמת רצועת ביטחון בתוכנו במקום להעביר את המלחמה לשטח האוייב, נתניהו עדין אינו חותר להכרעה, או ליתר דיוק מפחד לחתור להכרעה, ולמעשה גם המבצע האדיר הזה, היה תגובתי, תגובה לחשש מפני דליפה. ולכן, גם אחרי שנתנו את מכת הפתיחה, עצרנו ולא המשכנו. גם עכשיו נתניהו אינו בנוי להובלת מפנה אסטרטגי. איזה ליקוי מאורות!
וכעת חיזבאללה הסלים את ההתקפה על ישראל והרחיב את האיום על שטח שיושבים בו חצי מיליון אזרחים. האם המהלך הזה יהיה הקאזוס בלי, אפילו לנתניהו? או שהוא ימשיך להסס, לפחד, להכיל, באותה דרך שהביאה למחדל 7 באוקטובר?
הרחבת התקיפות האוויריות בלבנון, היא סימן מעודד. אבל בלי תמרון יבשתי עוצמתי, לא תהיה הכרעה.

* לא לבנון השלישית – זו אינה מלחמת לבנון השלישית. זו אותה המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר. היא החלה בטבח בנגב המערבי. למחרת חיזבאללה הצטרפה למלחמה. זו גם מלחמה עם החות'ים בתימן ועם איראן.
עוד יימצא לה השם המתאים. היום היא נקראת, זמנית, "חרבות ברזל".

* אילו הם היו מנהיגים – נתניהו זימן את יו"ר האופוזיציה לפיד לעדכון ביטחוני.
אם השניים היו מנהיגים, מהפגישה הזאת היתה יוצאת ממשלת אחדות.
האם הם ייצאו מעורם ויפתיעו?

* הסולם – ההסלמה החמורה בגבול עם לבנון ראויה להיות הסולם שיוריד את לפיד מעץ האגו ויכניס אותו מתחת לאלונקה, ויחד איתו את גנץ, ליברמן וסער. היא ראויה להיות הסולם שיוריד את נתניהו מעץ האגו ויגרום לו לפעול להקמת ממשלת אחדות לאומית.
הבעייה היא שבפוליטיקה הנוכחית מה שראוי לקרות, הוא מה שבדרך כלל לא קורה.

* הכי קרוב לפנטזיה – מה הדרך המושלמת להילחם בטרור, שפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה, באופן האפקטיבי ביותר מבחינת המכה לטרור ומזעור מרבי של פגיעה בלתי מעורבים?
הפנטזיה האולטימטיבית היא שניתן יהיה ללחוץ על כפתור ומיד כל המחבלים ימותו מבלי שייפגע אף אדם אחר.
מתקפת הביפרים היתה המציאות הקרובה ביותר לפנטזיה. אלפי מחבלים נפגעו ישירות, פגיעה ממוקדת מאוד, כמעט ללא פגיעה באחרים.
אבל בשוקניה לא יתנו לעובדות למתן את התעמולה האנטי ישראלית. ב. מיכאל פרסם פשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל על מעשה הטרור הזה. הוא השווה אותו להנחת מטעני חבלה באוטובוסים, לפיגועי התאבדות וכו'. ולמה אנחנו מבצעים את ה"טרור הממלכתי" הזה? חלק מהמזימה של הממשלה לכבוש את כל השטח שבין הנילוס והפרת כמדינה ליהודים בלבד.
העיתון לאנשים חושבים.

* ככל שהם חיוניים יותר – בעקבות הפעולות המוצלחות כל כך של חיל האוויר בלבנון יש גל של פוסטים המזכירים מי הם הטייסים ומי ביקרו אותם והאם יכולנו להסתדר בלעדיהם ו... כאילו פעולתם היום מצדיקה את האיום בסרבנות אשתקד.
ובכן... ההיפך הוא הנכון. הטייסים ראויים להצדעה על פועלם. אבל ככל שהם חיוניים יותר לביטחון וככל שאי אפשר בלעדיהם, כך נדרשת מהם יותר אחריות. כך האיום בסרבנות הממארת חמור יותר.
צפיתי בשיח בין אלוף גרשון הכהן לגיא פורן, מראשי פורום 555, הפורום שהוביל את הסרבנות. כדי לשלול את הטענה שהסרבנות עודדה את חמאס בהחלטה על הטבח, הוא אמר שאם זה היה נכון, חמאס היה ממתין עוד חצי שנה, עד שהטייסים ייצאו מכשירות.
השמעו אוזניו מה שפיו אמר? הוא הודה בפירוש שהוא וחבריו עשו במודע מהלך שעלול היה לסכן את קיומה של ישראל בתוך חצי שנה.
ב-8 באוקטובר ציפיתי שנשק הסרבנות יושלך לפח האשפה של ההיסטוריה ושאלה שאיימו בסרבנות יודו בטעותם ויתנצלו.
אני באמת תמים.

* שלום נוסח קטאר – נשיא ארה"ב לשעבר ואולי גם לעתיד, טראמפ, נפגש עם ראש ממשלת קטאר אל-ת'אני, והכריז שקטאר חותרת לשלום במזה"ת ובעולם כולו.
כדאי להזכיר לו, שקטאר היא הספונסר של חמאס, היא מימנה את התעצמותו, היא הזרוע הפיננסית של טבח שבעה באוקטובר.
ומאז הטבח שמימנה, היא מנהלת כ"מתווכת" מו"מ הונאה, מטעם חמאס, שאינו רוצה בעסקה אלא בהכנעת ישראל, כדי לעורר מדנים בחברה הישראלית, לסכסך בתוכה ולהחליש אותה, ולהביא להפסקת המלחמה ולהצלת ארגון החסות שלה.
ובנאומו בעצרת האו"ם האשים המתווך ההוגן את ישראל ברצח עם.
טראמפ הוא בור ועם הארץ, ואין לו מושג על מה הוא מדבר.

* בין חלם לסדום – כתבתי על קטאר, הספונסרית של הטבח, וקיבלתי תגובה שמזכירה את העובדה שההעברות היו בתמיכת נתניהו שאף הפציר בהם להמשיך ולממן את חמאס.
זה נכון. אבל יש הבדל מהותי בין חלקו של נתניהו לחלקם של הקטארים.
נתניהו רצה בהעברות הללו כפרוטקשן כדי לקנות שקט, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט שלו. הוא האמין, שכל משלוחה כזה יספק לישראל עוד כמה שבועות של שקט, עד המשלוחה הבא. המוטיבציה שלו היתה למנוע הסלמה. למנוע מלחמה. למנוע הרג של ישראלים ורקטות על אזרחי ישראל. המדיניות הזאת המיטה עלינו אסון, אבל זו היתה המוטיבציה. הדרך של נתניהו ל-7 באוקטובר רצופה כוונות טובות. לעומת זאת, הדרך של קטאר ל-7 באוקטובר רצופה כוונות רעות. הוא רצה לממן אותם כדי למנוע מלחמה. הם ממנו אותם כדי להפוך אותם למכונת מלחמה. הוא אחראי למחדל. הם אשמים בפשע. הוא חֶלֶם. הם סדום.

* במה הוא עוסק בשעת מלחמה – חצי מיליון ישראלים, בכל אזור הצפון, בכוננות ספיגה. מטחים כבדים של מאות רקטות ונחילי כטב"מים משוגרים לעבר ישראל וזורעים הרס רב. כטב"מים משוגרים לעבר ישראל מעיראק. צה"ל תוקף תקיפות מאסיביות בעומק לבנון. צפויה תגובה של חיזבאללה ותושבי הצפון נערכים לה. המלחמה בעזה נמשכת. צה"ל ממשיך לפעול נגד הטרור ביו"ש. ומה מעסיק את חבר הקבינט המדיני ביטחוני וממלא מקום ראש הממשלה (לא בהגדרה רשמית אבל בכל נסיעה של רוה"מ לחו"ל או הליך רפואי לנתניהו הוא ממונה לממלא מקום) יריב לוין?
עוכר המשפטים, הפירומן האובססיבי, עסוק מעל הראש בקידום המהפכה המשטרית שקרעה את העם, וממשיך, באובססיה חולנית, לקרוע את העם גם בזמן מלחמה. הוא ממשיך לנסות להשתלט על הרשות השופטת. הוא מקרב את ישראל למשבר חוקתי בזמן מלחמת קיום. הוא מנסה בכל דרך להפר את פסיקת בג"ץ. הוא נוקט במשחקי כוח ותעלולים ילדותיים, בעיצומה של המלחמה.
האיש הזה מסוכן. הממשלה הזאת מסוכנת.
יש להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית. חלק מתנאי הקמתה יהיו עצירת המהפכה המשטרית ומינוי אדם נורמטיבי, מבין המפלגות שהיום באופוזיציה, לשר המשפטים.
עד אחרי הבחירות הבאות ממשלת האחדות תקפיא את המצב. לאחר מכן, יש להקים ממשלת אחדות לאומית, שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט בהסכמה רחבה.

* איך נפלו חכמים – גדעון סער וזאב אלקין הם שניים מהפוליטיקאים החכמים והממולחים בישראל, ומעטים מכירים כמוהם את נתניהו. ואף על פי כן, גם הם נפלו במלכודת שטמן להם נתניהו. איך נפלו גיבורים?
נתניהו הוא כישלון ביטחוני, כישלון מדיני, כישלון מנהיגותי, כישלון בדוגמה אישית, אבל גאון בהישרדות פוליטית, גאון בתחבולנות פוליטית.
מטרת המהלך שלו היתה להלך אימים על גלנט, כדי שיסכים לחוק השתמטות חדש. לכן, תעשיית השקרים וההסתה הציגה אותו בחודשים האחרונים כתבוסתן, רופס ושמאלן והוא היה השעיר לעזאזל התורן של נתניהו. ולכן נתניהו היה מוכן להדיח אותו.
במקביל, הייתה לו הזדמנות לחסל פוליטית את שנוא נפשו גדעון סער. גם אם בסופו של דבר הוא היה ממנה אותו, כדי לקדם חוק השתמטות, הוא היה מחסל אותו. מינויו של סער לא היה משנה את אופן ניהול המלחמה, כיוון שמקבל ההחלטות בניהול המלחמה אינו שר הביטחון אלא ראש הממשלה. מהר מאוד היה נוצר קרע ביניהם, והרי הקרע כבר מובנה ביניהם למעלה מעשור. סער היה הופך לשעיר לעזאזל התורן של נתניהו. תעשיית השקרים וההסתה היתה מצביעה על סער כאחראי לרפיסות ולהססנות של נתניהו. בדיוק כמו גלנט.
חבל שסער, שפעמים רבות הוכיח את עצמו כפוליטיקאי ערכי וכאיש עקרונות, נפל, הפעם, למקסם השווא שהבטיח לו אדם, שאין כמו סער לדעת איזה שרלטן הוא.

* שר ביטחון אזרחי – בבחירות 2021 הצבעתי לתקווה חדשה בראשות גדעון סער (אמנם בעקבות הצטרפות דרך ארץ, אך תמכתי מאוד בהצטרפות דרך ארץ). בזכות גדעון סער ותקווה חדשה הצבעתי בבחירות 2022 למחנה הממלכתי.
אבל התנגדתי נחרצות לנכונותו ורצונו של סער להצטרף לממשלת הפיגולים הנוכחית, ממשלת המחדל, שקיומה תלוי ברצונו הרע של ראש הכנופייה; ממשלת הברית הטמאה בין הביביזם, הכהניזם וההשתמטות. את הממשלה הזאת יש להחליף בממשלת אחדות לאומית או בבחירות.
התנגדתי למהלך גם כיוון שברור היה לי שהוא נועד לאפשר את העברת חוק ההשתמטות החדש, שגלנט אינו נותן לו יד. הצטערתי מאוד על שסער היה מוכן לתת את ידו למהלך ציני כזה והתאכזבתי מאוד. התנגדתי גם כי היה לי ברור, שסער לא ישנה את ניהול מלחמת הדשדוש, כי מקבל ההחלטות אינו שר הביטחון אלא ראש הממשלה. תהיתי אם זה תרגיל של נתניהו שנועד לחסל את סער בלי להכניס אותו לממשלה, או שזה תרגיל של נתניהו שנועד לחסל את סער באמצעות הכנסתו לממשלה.
אבל את הביקורת העיקרית שהושמעה נגד המינוי איני מקבל. הטענה שסער אינו מתאים לתפקיד כיוון שלא עשה קריירה צבאית, חסרת שחר. שר הביטחון אינו רמטכ"ל, ואזרח יכול להיות בעל תפיסה אסטרטגית ביטחונית לא פחות טובה משל איש צבא. נכון שאין לו ניסיון כמו של איש צבא, אך מצד שני יש בכך גם יתרון, שהוא פתוח למחשבה מחוץ לקופסת הקונספציה הצבאית. היו לנו שרי ביטחון אזרחיים מצוינים. ב"ג שהקים את צה"ל וקיבל את ההחלטות החשובות שהביאו לנו את הניצחון במלחמת השחרור והוביל לניצחון במלחמת סיני. אשכול שהכין היטב את צה"ל לניצחון הגדול ביותר שלו, במלחמת ששת הימים. שלושה ימים לפני המלחמה, בשל לחץ פופוליסטי של הרחוב, הוא נאלץ לפנות את תיק הביטחון לטובת דיין הפופולרי. דיין קצר את הערצת ההמונים על הניצחון, אך לא היתה לו יד בהשגתו, ובמלחמה הוא ניסה למנוע את ההגעה לתעלת סואץ, את איחוד ירושלים ואת שחרור הגולן, כלומר הוא הפריע לניצחון יותר משהוא סייע. לעומת זאת, הוא כשל במחדל יום הכיפורים ובניהול המלחמה בימים הראשונים. פרס היה שר הביטחון ששיקם את צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. בגין היה שר הביטחון שהוביל להפצצת הכור העיראקי, בניגוד לדעת רוב מערכת הביטחון. ארנס היה שר ביטחון מצוין, לכל הדעות. וליברמן הציע מדיניות ביטחון שאלמלא נתניהו בלם אותה, היה נחסך מאתנו טבח 7 באוקטובר.
אזרח יכול להיות שר ביטחון וסער ניחן בכישורים הנחוצים. אבל לא היתה שום סיבה להחליף את גלנט, זולת רצונו של נתניהו לקדם את חוק ההשתמטות לצורך הישרדותו הפוליטית.

* חוצפת המשתמטים – מתוך פשקוויל בעיתון המשתמטים "המודיע": "אנשי קיבוצי השמאל היו שותפים מלאים במחדל הביטחוני הגדול, והם עושים יד אחת עם כל שותפיהם מהשמאל בזרועות הביטחון השונות כדי לברוח מאחריותם לטבח הנוראי. הגרוע מכך הוא המאמץ המשותף של כל אנשי השמאל לגלגל את האשמה על מי שאינו אשם כלל באסון הזה." מי שאינו אשם כלל הוא כמובן מיטיבם.
איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל, עורקים ממלחמת מצווה, בורחים מהגנת המולדת, ולא נוקפים אצבע, שעה שאחיהם נהרגים ונפצעים כדי לאפשר להם להמשיך באורח חייהם הנצלני והבטלני, ועוד מעזים להטיל דופי. "השותפים הטבעיים" על מלא מלא.

* איזה חוק גיוס נחוץ לנו – איזה חוק גיוס אני מציע?
אני מציע לא לחוקק שום חוק גיוס. יש לנו כבר חוק גיוס.
החוק שמתוקפו התגייסתי וילדיי התגייסו, הוא החוק הראוי, ועליו להיות תקף גם על החרדים.
לא מכסות. לא הגדרה שארחי פרחי שאינם יושבים בישיבה נדרשים להתגייס והלומדים בישיבות רשאים להשתמט. הרי כך המתגייסים יהיו סוג ב', עם כל הכרוך בכך לסיכוייהם לשידוך טוב.
איך נאכוף זאת? לא במעצרים ולא בפתיחת מחנות מעצר למשתמטים וכו'. הדרך לגיוס חרדים עוברת בניתוקם מפטמות משלם המיסים הישראלי.
המדינה תפסיק לממן את ההשתמטות, לפרנס את המשתמט, להעביר כספים לישיבות ההשתמטות, הקיימות והפיקטיביות, וגם לא למערכת החינוך העצמאית, המחנכת להשתמטות.
מהלך כזה לא יביא לשינוי מיידי, אלא לשינוי הדרגתי שיתפרס על פני שנים אחדות. קודם כל הוא יגרום לכניסת חרדים רבים למעגל העבודה ובכך לפרנס בכבוד את משפחותיהם ולתרום לכלכלת המדינה. מהלך כזה יחסוך מיליארדים לקופת המדינה, שילכו למטרות לאומיות חיוניות. חלק מן הכסף יושקע בהרחבה וצמיחה משמעותיים של זרם החינוך החרדי ממלכתי, שילמד לימודי ליבה, שיהיה מחויב לערכי החינוך הממלכתי ושיחנך להשתלבות במדינה כולל גיוס לצה"ל. מערכת הזה תהיה חינם, וכל הורה חרדי יוכל לבחור בין חינוך חרדי ממלכתי חינם לחרדי פרטי בתשלום.

* חובת שירות אזרחי – החלת חובת שירות אזרחי על ערביי ישראל, תתרום משמעותית לצמצום הפשיעה במגזר הערבי. נערים בני 18 שישרתו בבריאות, רווחה, כיבוי אש וכד', בעיקר במגזר עצמו – רבים הסיכויים שיבחרו באורח חיים נורמטיבי, ולא בחיי הפשע.

* קודם אמרו שאין בי צורך – חיילים ששוחררו ממילואים מיד אחרי השחרור מהסדיר או לאחר תקופה קצרה במילואים, נקראים כעת למילואים, ומקטרים. "קודם אמרו שאין בי צורך," אמר אחד מהם לוויינט, "אז למה עכשיו?"
אכן, שאלה מצוינת. והתשובה – הבעייה היתה אז, כשאמרו שאין בך צורך. אבל בשנה האחרונה למדנו משהו. למדנו שצה"ל קטן מדי ואינו מסוגל לעמוד במשימת ההגנה על מדינת ישראל אם לא יגדל. האם כיוון שטעו אז, צריך לדבוק בטעות? טעויות צריך לתקן. בוודאי בשאלות הקיומיות למדינת ישראל.
אחר שאל: "ומה עם אלה שלא שירתו בכלל?" גם זו שאלה מצוינת. אבל האם מי שלא שירת בכלל יכול פתאום לשרת במילואים ומי שהוכשר כחייל ושירת בצה"ל וצריך לרענן את חיילותו, לא ישרת? הרי אם הוא צודק, צריך קודם כל לשחרר את אלה ששירתו בכל השנים האלה במילואים.
גיוס למילואים של כל אלה שצה"ל שחרר, בשל קונספציית "צבא קטן וחכם" שקרסה, וכל מי שעיניו בראשו למד בשנה האחרונה שהיא קרסה, הוא צעד חשוב והכרחי. כמובן שאין די בכך כדי לפתור את הבעייה, אך זה נדבך חשוב.
ויש מי שמנצלים את גיוס הפטורים כדי לקדם את המחאה האוטומטית. למשל, קונספירציה שלפיה הממשלה מגייסת אותם, כדי להימנע מגיוס החרדים ולהסתפק במכסות קטנות של גיוס חרדים. והוא כותב: "החרדים צריכים למלא את צרכי הצבא לפני שמגייסים שוב חילונים בני 40+."
אז ראשית, האם מגייסים "חילונים"? לא מגייסים דתיים לאומיים? או שדתיים לאומיים אינם נחשבים, אינם נספרים? או שפשוט כך קל יותר להפיץ שנאה ולחרחר קרע?
שנית, אני הרי דוגל בגיוס החרדים. אבל האם אפשר לגייס אותם "לפני" שנותנים מענה למחסור העכשווי? הם החרדים יוכלו לתת פתרון לבעיה המיידית? גיוס החרדים דורש שינוי עומק בחברה החרדית, לבטח הוא לא יהיה מיידי. מיד ניתן לגייס אותם לבתי כלא צבאיים כעריקים. זה תהליך, שצריך להיפתח בהפסקת מימון ההשתמטות, אך התוצאות הן לטווח רחוק. האם עד אז נפקיר את ביטחון ישראל?
שלישית, הטענה שהמגויסים הם בני 40+ אינה נכונה. מדובר בצעירים יותר, שקיבלו פטור בשל תפיסה מוטעית של צה"ל ושל הממשלה ועכשיו מתקנים זאת. עם זאת, יש להאריך את גיל הפטור מארבעים לארבעים וחמש.

* שקר בכייני – דף המסרים הבכייני של תעשיית השקרים וההסתה השבוע, היא שיש אקדח מעשן לטענת האכיפה הבררנית. שפי פז נשלחה ל-45 יום בכלא על גרפיטי, בעוד מפגיני קפלן שנעצרים משוחררים במהרה.
מה האמת בטענה? אכן, היא הורשעה בשבעה מקרים של גרפיטי. אך היא הורשעה גם בהתפרצות לגן ילדים לילדי עובדים זרים והתבצרות בו עד שהוצאה בידי המאבטחים. היא הורשעה גם בפריצה למרפאה שמטפלת בעובדים זרים והתבצרות בו עד שהוצאה בידי המאבטחים. בנוסף לכך היא סירבה לבצע עבודות שירות שהושתו עליה.
כך תעשיית השקרים וההסתה מפיצה שקרים למטרת הסתה. והאספסוף מפיץ את השקרים בלי למצמץ.

* ועוכר המשפטים בשלו – המלחמה בצפון הולכת ומתעצמת, יותר ויותר אזורים בישראל נכנסים לטווח הירי מלבנון, ועוכר המשפטים, הפירומן האובססיבי, בשלו. כן מלחמה, לא מלחמה – הוא ממשיך לנסות להשתלט על הרשות השופטת.
התעלול האינפנטילי האחרון – כדי לשבש את הליך בחירת הנשיא, הוא הכריז על מועמדותם של כל שופטי בית המשפט לתפקיד הנשיא. זאת, כדי להזמין התנגדויות ולעשות פיליבסטר אינסופי של דיון בהתנגדויות. השופטים, זולת עמית, המועמד הטבעי על פי שיטת הסניוריטי הנהוגה מקדמת דנא, ואלרון שהציג את מועמדותו עוד לפני התעלול האינפנטילי, הסירו את מועמדותם. הם לא הגישו את מועמדותם, הם אינם רואים בעצמם מועמדים, הם לא ראו בעצמם מועמדים ואינם רוצים להיות פיונים במשחק הציני של עוכר המשפטים. ועכשיו הוא מתבכיין ומאשים את השופטים (!) שהם משבשים את הבחירה.
הוא מנסה בחסות המלחמה להמשיך את המהפכה המשטרית. איש מסוכן.

* ביד הלשון: כברי – בתי הצעירה, תמר, משרתת בשנת שירות במועצה האזורית מטה אשר בגליל המערבי. הקומונה שלה בקיבוץ כברי והיא מדריכה בקיבוץ המפונה אדמית וביישוב הקהילתי כליל.
קיבוץ כברי, ממערב לנהריה, עלה לקרקע בינואר 1949, במהלך מלחמת השחרור. הוא הוקם בידי חברי קיבוץ בית הערבה, בצפון ים המלח, שנעקרו במלחמה והשטח נכבש בידי הירדנים.
שמו של הקיבוץ משמר את שם הכפר הערבי הסמוך אל-כאברי, שחרב במלחמת השחרור. אל-כאברי שימר את שם היישוב היהודי מתקופת שיבת ציון כבריתא.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

...אחר-כך התחיל לספר את המעשה שקרה לו עם שתי הבחורות ביחד.
זה היה בשבת האחרונה שלפני תחילת הלימודים. כניראה ב-27 באוגוסט [1971]. בחורה אחת כבת שבע-עשרה צילצלה אליו כמה פעמים וביקשה לבקר אותו. כניראה שהיא חיפאית, אם כי לא אמר זאת במפורש. היא נערה מחוננת. בגיל ארבע-עשרה התחילה, לדבריו-לדבריה, ללמוד במקביל גם באוניברסיטה, או בטכניון – פיסיקה. ועתה היא משלימה את הדוקטוראט (!) שלה, וכבר הציעו לה לעבוד על... פצצת האטום, בכור האטומי. ניסים ונפלאות. היא גם הסבירה לו – והוא תמיד מאמין למה שהפיסיקאים אומרים – שכל אדם משדר ממוחו גלים של צבע, ולכל אדם יש צבע מיוחד. והיא – יש לה יכולת לראות לפעמים את הצבע הזה. רואים זאת רק בחשיכה. היא ראתה את הצבע של עצמה, בראי. וגם אצלו, כמובן – ראתה את ההילה הצבעונית. עכשיו מובן לו בדיוק מפני מה ציירו ג'יוטו, וכל הציירים האחרים של הרנסאנס וימי-הביניים – את ישו ושאר הקדושים עם הילות סביב לראשיהם. מתקבל על הדעת שאנשים ראו את ההילה הצבעונית סביב לראשו של ישו!
ובכן, ביום שישי צילצלה אליו בת השבע-עשרה וביקשה לבוא אליו. הוא הסכים, מאחר וכבר הגיעה לתל-אביב. אך אמר לה שתבוא אליו בשתיים. היא העירה אותו באחת-עשרה בבוקר.
בעשרה לשתיים שמע צלצול בדלת אך לא פתח. כעבור זמן קצר שמע עוד צלצול. הוא פתח והנה בדלת עומדת – אימו, ועל המדרגות יושבת הבחורה.
אחר-כך התברר ששתיהן באו באותו האוטובוס. אלא שהבחורה הלכה מהר יותר. ומשלא פתח לה, ישבה וחיכתה על המדרגות. כשראתה אותה האימא שלו, אמרה:
"ילד, גם אתה מחכה לפנחס?"
שערה של הנערה היה גזוז קצר מאוד, והיא הולכת במכנסי ג'ינס, וניראית כנער. אבל, הבטיח לי – כשהיא מתפשטת יש לה גוף יפה מאוד ונשיי.
מאימא שלו נפטר מהר ונישאר עם הנערה. תוך עשר דקות יצרה כלפיו יחס חופשי לגמרי. "אהוד, היא ממש פתחה אותי. אתה יודע שזה לא קל להתקרב אל בני-אדם. יש משהו דוחה (אולי התכוון בכך לעצמו). יש יסוד של תוקפנות בכל מגע מיני בין בני-אדם. אבל איתה הכול היה פשוט. רק אמרתי לה להתפשט ומיד התפשטה בחופשיות כזאת, בטבעיות. הורידה את מכנסי הג'ינס שלה."
הוא התעסק איתה כמה זמן אבל לא פתח אותה מפני שהיא בתולה וקטינה, והוא לא רוצה להסתבך עם קטינות. ובכלל – זאת אחריות גדולה להיות הראשון אצלה, ואחר-כך היא עוד יכולה לבוא אליו בתביעות. הוא הסתפק כניראה בכך שהשפיך בחוץ. בדרך-כלל הוא נוהג כך. זה התברר לי מסיפור שסיפר קודם:
יש בחורה אחת מקיבוץ של "השומר הצעיר" בהרי אפריים אשר מאוהבת בו זמן רב. יש לה חבר, קצין בצנחנים, והוא אמר לה שתתחתן איתו [עם החבר]. כמה זמן לא שמע ממנה ופתאום צילצלה אליו והודיעה לו שהיא כבר נשואה לאותו בחור, ויש לה ילד בן שלושה חודשים, ובכל זאת היא רוצה לבקר אצלו, אצל שדה.
"אני מקווה שהילד הוא לא במיקרה ממך?" הערתי.
"תתפלא, חשבתי על כך. זה היה יכול להיות מבחינת סדר הזמנים. אבל אני אף פעם עוד לא גרמתי לבחורה להיכנס להריון. מה אני, משוגע? כבר אי-אפשר להיזהר, לוותר על שני רגעים של תענוג? אני לא יכול אפילו לחשוב על מה שקורה לבחורה שעושים לה הפלה. חופרים בפנים. זה נורא. להרוס חיים שלמים של בחורה בשביל עוד שני רגעים?"
וכך מנע אותה בחורה מ"השומר הצעיר" לבוא אליו. היא מצלצלת אליו בשש בבוקר, אחרי שבעלה הולך לעבודה, ומשתפכת בווידויי אהבה חזקים. אבל איך אפשר עם אישה שיש לה תינוק בן שלושה חודשים?
וזאת הסיבה מדוע לא פתח את בת השבע-עשרה.
אחרי שנירגעו קצת ישבו ודיברו. הוא שאל אותה מה היא חושבת לעשות עכשיו? והיא ענתה שהיא נישארת אצלו לשבּת.
"זה לא ייתכן כך," אמר. היא תפריע לו.
ואז דיבר איתה ושאל אותה על עצמה. הרי על ספרות ועיתון "הארץ" הוא לא מדבר עם בחורות, רק איתי. ובכלל, חוץ מאשר עם מונדי הוא לא מדבר בכלל עם סופרים, וכמעט שאינו רואה גברים, רק נשים. ולמרות שאיננו אוהב את קאפקא עולים בדעתו הדברים שהכוהן אומר ליוסף ק. בבית-המישפט: "יותר מדי אתה מבקש עזרת נשים."
ובכן, שאל אותה, כמו שהוא שואל תמיד – אם יש לה חבר. היא אמרה שאין לה, אבל היה לה עניין עם חברה והן היו קשורות מאוד. גם בזמן שהתעסק איתה הרגיש שיש בה משהו שמכוון לנשים.
ואז עלה בדעתו רעיון. יש לו עוד ידידה, בת עשרים ואחת, שגרה ברמת-גן ומצלצלת אליו כל כמה ימים. וגם איתה יש לו יחסים. היא רמזה לו פעם, ואולי יותר מפעם – שהיתה רוצה לנסות, או שכבר ניסתה זאת, עם אישה. ובכן, אמר לצעירה – אם הבוגרת תצלצל – יזמין אותה. אך הוא לא התקשר איתה כי אינו נוהג לטלפן אליה.
לא עבר זמן רב וצילצל הטלפון. זו היתה היא. הוא הסביר לה במה דברים אמורים והיא מיהרה לבוא. לפחות כדי שלא להשאיר אותו לבד עם הצעירה.
"וכך, אהוד, אני יושב פה על הכורסה כמו שאני יושב עכשיו לפניך, (אני ישבתי ממולו בכורסה) והן שתיהן יושבות על הספה (ספה צרה, כמו דרגש, בקושי מקום שכיבה לאדם אחד, בין השולחן שבין שתי הכורסאות לבין החלון). והן מדברות. ואני מסתכל. ואז אחת מהן, אולי המבוגרת, אומרת לצעירה – 'את יודעת בשביל מה פנחס הזמין אותי לכאן?' – והצעירה אומרת – 'כן.' – 'אז את מוכנה?' – 'כן.' – וכמו שאני יושב למולך שתיהן מתפשטות ומתחילות להתעלס על הספה. ממש מולי. ואני מסתכל. ואחר-כך גם השתתפתי. אני זוכר שהצעירה, שהיא לבנה וצנומה, וניראית ארוכה, שכבה לאורך הספסל, המבוגרת, שהיא שחומה, גהרה עליה וליטפה אותה, וגם אני גהרתי. יותר נמוך, ועשיתי מה שעשיתי – ואז חשבתי שכך בדיוק מתואר גופו הלבן והרזה של ישו, השוכב לאחר שהורד מן הצלב, ועליו גוהרים.
"וכך זה נמשך ארבעה ימים. ואל תחשוב שזה היה קל, אהוד. אפשר לומר שיצאתי בחסד. שהרי הייתי צריך להוכיח גם כן. הצעירה נישארה אמנם בבתוליה, וערב אחד הלכה לישון אצל המבוגרת והן המשיכו לעשות שם מה שעשו. זאת לא היתה אורגיה כמו האורגיות שעושים כל ערב בצפון תל-אביב. זה היה אחד הרגעים האמיתיים ביותר בחיים שלי. הרבה יותר אמיתי ממה שקרה עם שתי המזדיינות הקטנות בירושלים, שכתבתי עליהן ב'החיים כמשל'. ההן רצו סתם לראות אחת את השנייה נדפקת. אבל כאן אנחנו היינו במצב שלפני החטא. כמו בגן עדן. היינו ממש מהופנטים שלושתנו. מה שבחוץ-לארץ קרה לי לעיתים נדירות, והיה הפירוש לי – כשראיתי במועדון הסטריפטיז שתי נשים מלטפות אחת את השנייה – קרה כאן בצורה הכי טבעית וטהורה. שם רק אני ראיתי את היופי שבדבר. אבל כל השאר התייחסו לכך לגמרי אחרת. כולל שתי הנשים שעשו זאת. אבל כאן זה היה בדיוק כמו שאמרתי למונדי בספר השיחות, ואני אמרתי את זה רק מן הדמיון, מבלי שראיתי את הדבר – שתי נערות שנמצאות יחד ניראות במיקרה כזה כמו פרחים אחדים שפורחים יחד ומלטפים זה את זה."
(מונדי שאל אותו הלאה: "האם קרה לך לשכב עם שתי נשים לסביות לילה שלם?"
תשובה: "לא עם שתיים ולא עם אחת, לצערי."
מונדי: "אני מאחל לך.")
השתיים האלה כמובן קראו את כל ספריו. וניראה שמונדי התרברב בפניו כי לו, למונדי, זה קרה.
ומה היה סופו של דבר?
כל הזמן פחד, לדבריו, כי מה שקרה ביניהם ייגמר בהתפרצות, בהיסטריה. כמו שהיה לפני כמה שנים כאשר הפשיט במאמר פיו את ציפי בנוכחות כמה אנשים בחדרו (על כך כתב ב"על מצבו של האדם").
["הוא סיפר שהיו אצלו כמה אנשים ועימם צעירה נאה (הוא אמר את שמה)," סיפר לי לימים אורפז, "עם חזה נאה במיוחד. אחרי שהתחממו קצת בשתיית תה, ביקש ממנה שתגלה את שדיה הנהדרים בשביל כולם לראות, והיא עשתה כן. הם ישבו שעה ארוכה ולא דיברו ורק הסתכלו בשדיה, וזה היה לדבריו לא פחות מרגש מ'דרשת הפרח' של סידהארתא."]
אבל הכול היה בטבעיות [המשיך שדה לדבר]. כל מה שקרה בין שניים לא הפריע כלל לשלישי. ולפעמים השתתפו כולם יחד. אחרי כמה זמן נסעה המבוגרת לבקר את הצעירה בבית-הוריה באותה עיר – אבל הפגישה לא היתה מוצלחת. הצעירה רצתה כניראה שזה יישאר חד-פעמי. אמנם, הצעירה לשדה הציעה נישואין. בכל תמימותה אמרה לו שיתחתן איתה. ואילו המבוגרת, עימה הוא ממשיך להיפגש, ולא כדי לדבר על ספרות, כתבה לו על כך. הוא ביקש משתיהן לכתוב לו דו"חות על כך. והוא החזיק בידיו דף נייר שהמבוגרת כתבה. אלא שלדבריו היו אלה בעיקר דבריו שלו שהשמיע על המעשה, בדומה למה שסיפר לי. היא, המבוגרת, כותבת עכשיו ספר על מה שקרה, והוא מעודד אותה לכך.
"ועכשיו, תגיד לי אהוד, כבר שעתיים אני יושב ומספר לך על זה, מה דעתך על הדבר?"
"אגיד לך את האמת, פנחס, קודם כל – זה מאוד מגרה אותי."
(ובאמת, כוח המחשתו היה כה גדול, שהתמונה שהעלה אכן היתה מגרה).
"אני מתפלא עליך, אהוד, שזאת התגובה שלך. אם יש לך בעיות מיניות אז תשכור לך שתי זונות ותעשה את זה."
"אתה יודע בעצמך שעם זונות זה לא אותו דבר. זה משפיל. אבל כמו שסיפרת שקרה לך, זה טבעי."
על כך הסכים. הוא מוכרח, הוא מרגיש – שעליו לכתוב על כך. אבל הוא לא יכול רק לתאר את מה שקרה, כי אז זה יהיה נאטוראליזם. והוא נגד נאטוראליזם. הוא מחפש את המשמעות המיסטית העמוקה.
אמרתי לו שמאחר וכל חייו שאף להיות במצב פאראדיזי [גן-עדני, ביטוי מובהק של גרשם שלום], מעבר לטוב ולרע, הרי עתה, לאחר שהדבר קרה לו – מעניין יהא לו לראות כיצד התבוננותו בעולם [נעשית] מתוך המצב הפראדיזי. הלא זה מה שאבשלום שואף ב"על מצבו של האדם", וזה גם מה ששבתאי צבי עשה בהכריזו שהביא את הגאולה ועתה מותר לחיות מעבר לטוב ולרע [ובכך יצר מראית-עין של נס!]
לא. מה שקרה לאבשלום ולאביגיל לא נחשב עתה כלל בעיניו כי התרחש בדימיון. וגם שבתאי צבי יותר מדי יהודי לטעמו. הוא צריך לבדוק כיצד הדברים הללו קשורים לישו. כי אצל ישו בא הכול בטבעיות. ישו היה כל האדם.
וכך המשיך והתפלסף ודש בנושא שעה ארוכה. הצעירה עדיין מצלצלת אליו לפעמים ורוצה לבוא. הוא יכול לחדש את הפגישה כל מתי שירצה. אבל הוא חושש לחזור על כך כי זה רק יקלקל את זכר ההתרחשות הראשונה ואז הכול ילך לאיבוד. אף פעם לא נהנה כל כך ממגעו עם אישה כפי שהיה בחברת שתיהן. הוא חש עצמו מיותר, וכך גם הן אמרו לו לעיתים. ולא היתה שום תוקפנות בדבר. בדרך-כלל יש תוקפנות ביחסים שבין גבר לאישה. וגם כשהוא לבד עם המבוגרת יש תוקפנות מצידו כלפיה. עצם החדירה היא אקט של תוקפנות. אבל בשלושה הכול היה חלומי וטבעי. הוא בעצמו לא האמין למראה עיניו.
אמרתי לו שאולי המסקנה מכך היא שכאשר היופי מחבק את היופי הרי שהוא עצמו – מיותר. כי אין כבר צורך שמישהו ייתן משמעות לדבר. הלא זה, לדבריו, מצב של שלימות.
לא. הוא בטוח שכל ההתרחשות לא היתה באה, ולא היתה מקבלת את משמעותה, מבלי השתתפותו. הוא היה עד, ומאשר שהדבר בסדר. שהן לא עושות שום דבר רע. שכל זה הוא תחת חסותו.
יש לי רושם שהוא עצמו לא התפשט כלל. ודאי התבייש [בקומתו הנמוכה]. הן היו פורצות בצחוק פראי אילו ראו אותו ערום ביניהן.
אחר כך אמר שאולי יישא עוד פעם לאישה את יהודית [אשתו השנייה].
אמרתי לו שטוב יעשה.
הוא אמר שיהודית צוחקת ממנו ומתייחסת אליו בסלחנות, והוא מתחטא בפניה כילד.
אמרתי לו שישתדל לקנות דירה בסמוך לה – כדי שיוכל תמיד לעבוד לבד ולא יצטרך להיות כל היום יחד עם אנשים אחרים.
מאוחר יותר הוציא דפדפת שאותה הוא גוזר ומדביק בעצמו, שם, על דפים לבנים גדולים, מודבקות הטבלאות החודשיות של רשימת רבי-המכר שמתפרסמות בעיתון "מעריב".
"זה המגע היחידי שלי עם העולם," אמר, "אינני יודע מאום בקשר לגורלו של הספר, רק מה שמתפרסם ב'מעריב'."
גם כאן ערך דרושים רבים על מצב ספריו לעומת ספרים אחרים. העניין הזה מעסיק אותו ללא הפוגה והוא לומד היטב את כל פרטי הטבלאות. ספרו הופץ עד כה בקצת יותר מאלפיים טפסים [עותקים].
ועוד סיפר על בחור אחד, בן של פרופיסור ירושלמי, שברח לעבוד בסדום, וכתב לו מכתבים נירגשים, והנה לאחרונה כתב לו מכתב מעליב ופוגע, כאילו רומה, וסיים: "אני אחזור לחרוש את התלם שחרשו אבותיי."
מה הסיבה לכך? ומה הסיבה לכל ההתקפות השפלות על ספרו בעיתונים? –
הוא יודע את התשובה. זה הפחד. האנשים מפחדים מפני האמת שתתגלה בספריו.
ניסיתי לומר שאולי הבחור התאכזב מספרו האחרון.
בקושי בלע את כעסו. אמנם הוא הופיע בטלוויזיה וברדיו – אבל הוא משוכנע שלא עבר את הגבול, ולהצדקתו הוא יכול לומר שבכל מקום רק דיבר על עצמו ולא השתתף בסימפוזיונים, ואם כך – הרי שנישאר נאמן לעצמו ולא נעשה לבדרן.
אמרתי לו שעם כל גיבורי ספריו האחרים יכולתי להזדהות בשעת הקריאה, אך לא עם גיבור "נסיעה". כאן, הוא עצמו הפריע לי כל הזמן.
"מה אני יכול לעשות," אמר, "זה כמו רכבת שלא די שהיא נוסעת – הרי שגם פנחס שדה עוד מסתובב בה הנה והנה. אני יודע שהקוראים היו רוצים שאיעלם. אבל מה אני יכול לעשות? אתה באמת חושב שכשאני כותב – 'ראיתי עץ,' אני מתכוון סתם שראיתי עץ כמו שכל עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' יכול לראות ולכתוב? אני כותב בצורה מיסטית. ואת זה אנשים מסויימים לא מבינים."
[אהוד בן עזר: נכתב ביום שני, 15 בנובמבר 1971. מתוך "להסביר לדגים" עדות על פנחס שדה, בהוצאת "אסטרולוג" 2002].

רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם
וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ.
(ירמיהו ד', כ"ה)
א
האם שכבה על ערש חוליה האחרון, שממנו לא יקום האדם וחי. איקליפטוסים קשישים, עבי-גזע וברוכי-ענף, ליטפו את תכול השמיים וסככו משני צדי הדרך המובילה אל בית החולים. תלה מבטו בחורש, שדמה לחופה רבת פארות, וידע: אימא לא תבוא לחופתו. הבן הגביר את קצב הליכתו במרוץ עם הזמן. קומתו היתה הולכת ומתגמדת מול האילנות הנישאים שמסביב. הוא הזדהה עם ציפור זעירה העומדת בין הענפים ומקפצת מבד אל בד ומנידה ראשה בתפילה בקול צפצוף של דביקות, כאברך האמון על תפילתו. 'הציפור אינה חוששת שהענף יקרוס – הכנפיים הן הביטחון האישי שלה,' לחש לעצמו.
חמה של סתיו חיממה את היקום והשרתה על הבריאה תחושה מענגת ומרנינה, הבאה בזכותם של שמיים שקופים. משבי רוח קלילים-חמימים רפרפו בבלוריתו והזכירו לו את ליטופיה של אימא. תלה מבטו באילנות החולפים ביעף והרהר: 'האומנם האדם עץ השדה?' והחורש הניד עלעליו בלגלוג: "מדוע אתה עוצם את עיניך? מדוע אינך רואה את ההלוויות החולפות מתחת לצמרות?"
שמי הסתיו הבהירים התכסו במפתיע בעננה שחורה שקרבה מצפון-מערב והעיבה אורו של יום. להקת ציפורים נדדה מן האופק המרוחק, השיקה כנף וחלפה בקול צווחה אימתני בחפשה מקלט מפני קור הצפון. קולות צפצוף ושריקה מוזרים התמלטו מגרונות הציפורים כמו היו קוראות: 'פנו דרך... פנו דרך...'
מראות של אקראי, כי מי ידע נתיב הציפור בשמיים? – עננת ציפורים חצתה את קו הרקיע. זרזירים לאלפים יצרו בשמים צורות גיאומטריות שונות ומופלאות – משולשים חדי-זווית התחלפו בפירמידה, במצולע ובחרוט שעד מהרה התחלפו באליפסות שחומות. יד צייר עלומה כיירה על בד תכול מראות מוזרים, שאיש טרם ירד לעומקם ולפשרם. האין סוד קיומו של בן אנוש כמוס בנוסחת פלאים זו, שציפורים נודדות מציירות על פני השמיים?
זרזיר קטן ויפה נוצה, ששחור וגוני קשת משחקים בו חליפות, כמו באו להשלים את הבהרת הלבנה שבקצה כל נוצה, פישק כנפיו וצנח ממרום. חזהו של הזרזיר רטט וקילוח דם פעפע ממקורו השחור. הזרזיר פרפר רגע קט ושלח אל הארץ החמה מבט נטול פשר, כמו נעלב מן הדרך שבה התקבל. רטט כנף, זיע קל, והציפור הדלה כינסה כנף ופשטה צוואר ומתה... והלהקה שטפה והפליגה ביעף לדרכה כמו כלום לא קרה. צווחות הציפורים נשמעו כקריאת כרוז: המסע נמשך, ישטוף ויזרום. החלשים ינשרו מהלהקה והחזקים ימשיכו במסעם ויזרמו אל האין-סוף.
הבן עצר לשבריר שנייה. הציץ בציפור המפרפרת, שבתמורה למעופה על פני ימים ויבשות קיבלה פיסת אדמה חמימה וכמה אגלי טל שנשמטו מכותרות הפרחים ונשקו למקורו של הזרזיר ובלחלוח מתוק נסכו עליו שנת נצח. פיסת קרקע זעירה כמחוות תודה למסע מפרך.

ב
הבן אץ רץ אל אִמּוֹ, שצנחה מלהקת החיים ואל הארץ טרם הגיעה. אץ ותפילה קטנה מפעמת בקרבו בקצב הליכתו המתנשפת: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ." הוא התנשף בכבדות מחמת הריצה והחשש שיאחר את המועד, שלא יוסיף לראות את חיוכה האחרון של אִמּוֹ ולא יחוש עוד בחום ליבה.
הוא מצא את אִמּוֹ על מיטת חוליה, נושמת בכבדות אוויר דלוח מתובל בסמי מרפא וזרועותיה המכחילות שואבות נטפים-נטפים של חִיוּת מבקבוק הנוזלים שלמראשותיה. הנוזלים פעפעו ונספגו בוורידיה. תלתה האם מבטה בתקרת בית החולים, שכתמי רטיבות עתיקי יומין קישטו אותה בציורים מוזרים ועוררו חזיונות עבר ומראות של אתמול, ההולכים ונבלעים בעולם של שִכְחה. שעות אחרונות הן בבחינת שירת הברבור. זיכרונות עבר צצים בתמונות מתחלפות. האם לכסנה מבט ומלמלה מזווית פיה המאדים. ספק חייכה. היא פקחה את עיניה הגדולות, שדמו לאיי יגון ירקרקים ומייחלים.
"למה אתה מתנשף, בן? למה אצה לך הדרך?" שאלה בקול רפה.
"אימא, אני תמיד רץ ומתנשף. תמיד אני חושש שלא אגיע ליעד בזמן."
"אני יודעת. חששת שלא תראה אותי בין החיים," ניצוץ של משובה עדיין דבק בעיניה.
הוא השתוקק לחבק ולאמץ אל ליבו את אימא של מעון הילדות החמים, את אימא הגוערת בך משום שהיא חפצה בשלומך. אימא גערה בו גם הפעם: "לך הביתה, ילד שלי... לך הביתה..."
"מדוע את מגרשת אותי, אימא?" לחש בקול בוגדני וצרוד. לשווא הוא ניסה להעלות חיוך על שפתיו. הוא עיוות את שפתיו הרוטטות, שיותר משחייכו זעקו. שלחה האם לעבר בלוריתו הפרועה את כף ידה הרפה, החלושה, הכמושה והחיווריינית, ספק נוגעת ספק מרחפת. כף ידה הרפויה דמתה לרגע קט לציפור הקטנה, מכונסת הכנף ושלוחת הצוואר, שפגש אותה בדרכה האחרונה. הוא אימץ את כף היד המושטת אל לוח ליבו ושמע אותה לוחשת: "לך הביתה, בני. לך הביתה לבל תראה את אימא שלך מתה. ילדים פוחדים ממתים."
הוא פרץ אל המרפסת כמי שאחזה בו רוח תזזית. בליבו פנימה הדהדה תחושה שאור ליבה של אם אינו דועך לעולם; גם אם יִכְלֶה השמן מעששית חייה, עוד נצנוץ אחרון יתלהט ויבער. רופאים ואחיות בלבן הקיפו את האם.
תלה הבן מבטו בשמיים שנתמלאו להקות חדשות של ציפורי כנף נודדות, שציירו צורות גיאומטריות לא מפוענחות בשמיים הגבוהים. לשווא ניסה לקרוא את לשון הרזים שמשרטטות בשמיים ציפורים נודדות. דומה שלרגע, קרוב היה לפתרון תעלומת החיים, אך עיניו שהתכסו דוק של דמע טשטשו את המראות.
בשמיים התכולים חלפה להקת ציפורים אחרונה שנבלעה באופק. לא עוד תיפולנה היום ציפורים במעופן. האם הגיעה אל שערי מוות...
בן-ציון יהושע

ציונה, שומרת המורשת של לוין קיפניס
בכל חג בישראל, ללא יוצא מן הכלל, שרים את שיריו של לוין קיפניס. קיפניס, חתן פרס ישראל, נחשב לאבי ספרות הילדים. התמזל מזלו ואשת בנו הבכור, כלתו ציונה קיפניס, הקימה את המרכז על שמו ועמדה בראשו עשרים שנה. היא ממשיכה להעביר את מורשתו עד היום, כשהיא בת 94.
שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה / אֲנִי כַּפַּי אֲרִימָהּ / שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא, / שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא / שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!
הכול מכירים את השיר של לוין קיפניס שמתחיל במילים הנ"ל – ילד, ילדה, אימא, אבא וגם סבתא וסבא. השיר נקרא "שנה טובה" והוא בן מאה שנה. אנחנו שרים אותו כי למדנו אותו בגן הילדים, וחוזרים ושרים אותו בכל שנה. שלושה לחנים חוברו לשיר זה, הנפוץ ביותר הוא של נחום נרדי, ויש לא מעט הקלטות של השיר בביצועים של אמנים רבים.
לוין קיפניס נחשב אבי ספרות הילדים העברית. הוא היה סופר ומשורר פורה ביותר. קיפניס נולד בעיירה אושומיר שבאוקראינה בשנת 1890. למרבה הפלא, מי שהיה איש של מילים בחייו, לא דיבר כלל עד גיל שלוש. כאשר החל לדבר ולבקר ב"חדר", היתה שפת האם שלו יידיש. העברית היתה אסורה לדיבור בבית.
מספרת כלתו ציונה קיפניס: "בילדותו הוא מצא אצל רוכל ספר ללימוד עברית וקנה אותו ממנו. בעליית גג בבית המשפחה הוא הקים לעצמו פינת מסתור ושם למד עברית מהספר שרכש. בגיל 12 הוא כתב את שירו הראשון בעברית 'הילד וגדו', ושלח אותו לכתב עת בעברית בשם 'הפרחים' בעריכת ישראל בנימין לבנר אשר הדפיס אותו בעיתונו. לימים," מוסיפה ציונה, "בפעם הראשונה בה ביקרתי בביתו, הבחנתי בתמונה על שולחן עבודתו. היתה לה מסגרת עץ מעשה ידיו, ובתוכה גזיר עיתון עם שיר זה. לשאלתי הוא ענה: 'כתבתי אותו בגיל 12, רציתי אז לדעת אם אני מסוגל כבר לכתוב שיר בעברית.'" ואכן הוא המשיך בכתיבת שירים, ובגיל 17 אפילו חיבר בכתב ידו וערך עיתון עברי בשם "פרחי לוי".

בארץ – שירים לבקשת הגננות
לוין קיפניס עלה ארצה בשנת 1913, התקבל ללימודים ב"בצלאל" בירושלים. שם, בדרכו אל מוסד זה הזדמן לראשונה לביקור בסמינר לגננות בניהולה של חסיה פיינסוד-סוקניק [לימים התפרסמו שני בניה - יגאֵל ידין הארכיאולוג ויוסי ידין השחקן]. והוא כתב להם את השיר לחנוכה שנקרא "משחק פורים", וכך החל מפעלו העצום ביצירת ספרות עברית לילדים.
באותה תקופה צמח בארץ דור ראשון של "צברים" אשר למד את השפה העברית בגן הילדים ולא בבית ההורים. לגננות העבריות לא היו סיפורים ושירים בעברית, והן תרגמו בעיקר מגרמנית. מובן שזה לא התאים לארץ ולאווירה, ובעיקר חסרו להן טקסטים שעוסקים בעונות השנה ובחגי ישראל.
לבקשתה של חסיה פיינסוד-סוקניק ולבקשת גננות נוספות החל קיפניס לחבר עבורן שירים וסיפורים בעברית שמתאימים לגני הילדים. הוא כתב טקסטים ופנה אל מלחינים שונים כדי שיחברו להן מנגינות, ובמקרים רבים הוא התאים למילותיו נעימות עממיות. הוא לא הסתפק בכך וטרח ללמד את הגננות באופן ישיר שירים אלו. כמו כן, הוא החל לפרסם "גיליונות לגננות" שהופצו בכל הארץ, לאחר ששכפל אותם בהקטוגרף (אשר קדם לשכפול בסטנסיל). היו בהם חומרים לעונות השנה ולחגים. את הגיליונות הראשונים כתב בכתב ידו, כולל תווים ששרטט בעצמו, ואלו הופצו בכל הארץ.
יצירותיו העשירו מאוד את שפת הילדים. קיפניס צבר ידע רב על פרחים, עצים ובעלי חיים, וכל זאת הוא שילב בכתיבתו. היו לו אפילו חידושי מילים בשפה העברית, כגון השם "שקדייה" שהוא המציא לעץ השקד. השירים שלו קצביים מאוד, עם חריזה מופלאה, ולא פלא שהם מבוצעים במשך שנים בידי אמנים שונים ומושרים עד היום בפי כל – ילדים ומבוגרים. בגיל חמישים החל לוין לתרגם ולכתוב סיפורים גם ביידיש, ואלו פורסמו בעיתוני ילדים בארצות הברית.
הוא כתב למעלה מ-4,800 יצירות לילדים – סיפורים, שירים, שירי זמר, מחזות, אגדות, משלים, חידות, פתגמים ומאמרים. הם הופיעו במאות ספרים, מקראות, חוברות ועיתונים, בשפה העברית ואפילו ביידיש. כל שמות היצירות והמקומות בהן נדפסו מופיעים בביבליוגרפיה – בספר עב כרס שיצא לאור בשנת 1998 ב"מרכז לוין קיפניס" בעריכת אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי. על תרומתו לספרות הילדים העברית הוענק ללוין קיפניס "פרס ישראל" בשנת תשל"ח (1978). לוין קיפניס נפטר בתל-אביב בשנת 1990.

ציונה קיפניס שומרת המורשת
בתל-אביב, בצמוד לספריית המכללה האקדמית "לוינסקי", נמצא "מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים". לפני שנים הגעתי למקום זה בפעם הראשונה, ופגשתי את ציונה קיפניס כלתו, אשת שי, בנו הבכור של לוין. ציונה הראתה לי את קופסאות הביבליוגרפיה של לוין – זה היה לפני שהועלתה על מחשב. היא הוציאה את אחת הקופסאות, שמה אותה על השולחן וסיפרה לי, שאת קופסאות העץ לוין עשה במו ידיו. כל כרטיסיה נכתבה בכתב ידו והכילה את כל פרטי היצירה – כותר, שנת החיבור והיכן פורסמה.
מספרת ציונה: "נולדתי בקיבוץ עין-חרוד בשנת 1930. הורי, הדסה ודב יזרעאלי, היו ממייסדי הקיבוץ. בגיל שש קיבלתי מאבי את הספר הראשון בחיי – "יונה ויונה" (1930) שכתב לוין קיפניס, ובגיל עשר את ספרו "בנתיב הפלא" (1939). שני ספרים אלו שמורים עימי עד היום עם הקדשות מאבא לימי הולדתי."
לציונה יש השכלה רחבה וניסיון רב כמורה ומחנכת. היא למדה הוראה ב"סמינר הקיבוצים". באותה תקופה זכתה ללמוד מהמורים הטובים ביותר בתחומם: טבע אצל מנדלסון ו"הדוד יהושע" (מרגולין), ציור אצל שטרייכמן ומחול אצל גרטוד קראוס. לימים, כאשר היתה מורה לחינוך מיוחד, היא עסקה ב"שילוב אומנויות", כאשר מושג זה לא היה נפוץ עדיין. בהמשך השתלמה במדעי הטבע ובפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.
ציונה נישאה לבן הקיבוץ שלה, עמרי אריאב. הוא היה טייס, בוגר הקורס הראשון בארץ של חיל האוויר. בשנת 1954 אירע אסון בו עמרי נפל בתאונת מטוס. ציונה נשארה אלמנה עם תינוק בן עשרה שבועות.
שש שנים אחר-כך, בשנת 1959 היא נישאה לשי קיפניס, בנו הבכור של לוין קיפניס. בנה ירום אומץ בחום לב במשפחה זו, ולווין כתב לו שיר:
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס – / קָצִין בְּיִשְׂרָאֵל. / כַּנְפֵי-פְּאֵר עָנַד / וְטָס יוֹמָם וָלֵיל. /
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס – / חוֹמֵד הוּא גֹּבַהּ-רַב. / בְּיוֹם אֶחָד הִמְרִיא / וְלָמָּה זֶה לֹא שָׁב?
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס – / הוּא מַטָּה לֹא נָפַל! / בַּהֶגֶה בּוֹ הִטָּה / וְהִתְרוֹמֵם אֶל-עַל...
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס – / בָּקַע שְׁמֵי מָרוֹם. / וּמַעְלָה-מַעְלָה טָס / אֶל נוֹף הָדָר, חֲלוֹם.
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס – / שָׁם בִּמְרוֹמָיו הוּא עָף, / הִנֵּה אֶרְאֵהוּ כֹּה, / בְּהוֹד לִי הוּא נִשְׁקָף.
אַבָּא שֶׁלִּי טַיָּס – / שָׁם טָס הוּא עַד הַיּוֹם. / אֶשְׁמַע מִמַּעַל קוֹל: / שָׁלוֹם בְּנִי, שָׁלוֹם!

לציונה ולשי נולדו שתי בנות והם היו נשואים באושר במשך שישים שנה, עד פטירתו של שי בשנת 2014. "זכיתי לשתי אהבות גדולות בחיי – עמרי ושי," אומרת ציונה.

"מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים"
ציונה נענתה לבקשתו של לוין קיפניס להקים מרכז לספרות ילדים, וזאת כדי "להעלות את קרנה של ספרות הילדים בארץ" לפי דבריו. לוין הקדיש את כל חסכונותיו להקמת מרכז זה.
ציונה הקימה את "המרכז לספרות ילדים" בשנת 1982 בתל-אביב וניהלה אותו במשך עשרים שנה. המרכז נמצא בצמוד לספרייה של מכללת לוינסקי להוראה, מקום בו שימש לוין עצמו מורה למלאכת יד במשך עשרים וחמש שנה. [היום נקרא המוסד "המכללה האקדמית לוינסקי-וינגייט"]. יש לציין שלוין קיפניס לא הסכים בחייו שהמרכז ייקרא על שמו, אלא "מרכז לספרות ילדים", ורק לאחר פטירתו שונה השם ל"מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים".
"הקמתי את המרכז ממש יש מאין." היא מספרת. "בתחילה קיבלתי ממנהל המכללה ד"ר אברהם רוכלי ארונית קטנה, ואחר-כך הורשיתי להשתמש בקיר אחד בלבד בחדר הדרומי. החדר שימש גם ככיתת לימוד, ובעת שתלמידים למדו בו, היו מכסים את הקיר עם הספרים בווילון, כדי שדעת שלא להסיח את דעת התלמידים." ציונה המשיכה במאמציה לטפח את המרכז. היא גייסה תורמת, הרחיבה את המקום והקימה חבר נאמנים. היא יסדה ארכיון ובו אוסף של כתבי יד. "חיזרתי אחרי סופרים ומשוררים" היא מספרת, "והצלחתי לקבל כתבי יד המשמשים עד היום חוקרים שמגיעים למרכז. החומרים נגישים לקהל הרחב בזכות תהליך הדיגיטציה שנעשה במרכז."
היא יצרה קשר עם המועצה הבינלאומית לספרות ילדים, ובזכותה "מרכז לוין קיפניס" הוא הסניף הישראלי של –
IBBY International Board on Books for Young people)).
גוף זה מעניק פרסים לסופרים, משוררים ומאיירים. מספרת ציונה: "IBBY היה שולח לי מדי חודש ספרי ילדים חדשים. חלק מהם היו בתלת-ממד, שעדיין לא הכירו בארץ. בעזרת הארכיטקט אבי דומב ותרומת נדבנית מדרום אפריקה, יצרנו ארונות תצוגה עם דלתות זכוכית, שיתאימו לתערוכות מתחלפות מדי חודש."
ציונה גייסה את אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי, לערוך ולהוציא לאור במרכז בשנת 1998 את הביבליוגרפיה של לוין קיפניס בספר מואר, עב כרס, אשר כולל 4,800 פריטים – כל יצירותיו של לוין קיפניס.
פעילויות רבות נעשו וממשיכים להיעשות במרכז זה: המרכז הוציא לאור כתב-עת בשם "עיונים בספרות ילדים", הוא עורך ימי עיון וכנסים, והוא כולל אוסף של מקראות עבריות שיצאו לאור במשך מאתיים שנה – משנת 1798 עד שנת 1988 – תרומתו של החוקר אליהו הכהן ז"ל, בליווי חוברת ביבליוגרפית שכתב.
היום מנהלת את "מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים" פרופ' רוחמה אלבג.

"מחרוזת שירי הזמר"
גם לאחר צאתה לגמלאות ציונה לא שקטה על שמריה. היא עודדה הוצאה לאור של סיפורים נשכחים מאת לוין קיפניס, שיצאו לאור בהוצאות מחודשות. משפחת קיפניס הקימה חברה בע"מ בשם "פרחי דקל" לשימור ולטיפוח האוסף הספרותי של לוין קיפניס, כולל קבצי סיפורים של לוין קיפניס ביידיש.
בהיותה בת תשעים ושלוש זכתה ציונה לראות את התגשמות המפעל שהחל ביוזמתה ואשר היא הקדישה לו ארבע וחצי שנים – פרויקט גדול של איסוף שירי הזמר של לוין קיפניס. זהו מארז מהודר עם כותר באותיות זהב: "מחרוזת שירי הזמר". אוסף שירי הזמר כולל מאות שירים עם תווים וכן אפשרות להקשיב לשירים שמבוצעים בפי אומנים באמצעות תדפיס ברקוד.
הרעיון עלה במוחה של ציונה, כאשר שמעה על האפשרות להשתמש בסריקת ברקוד מודפס. "זה הדליק אצלי נורה, והחלטתי להוציא לאור ספר עם כל שירי הזמר של לוין קיפניס, שיהיו בו מילים של השירים, תווים שלו, וליד כל שיר יודפס ברקוד שיאפשר לשמוע את השיר בביצוע של זמר או זמרת."
תוך כדי עבודה על הספר התגלו 114 שירים שהיו להם מילים ותווים, אך מעולם לא בוצעו ולא הושמעו. ואז גייסה ציינה זמרים ותיקים וחדשים לביצוע שירים אלו. כאמור, ניתן להאזין לשירים באמצעות סריקת תדפיס הברקוד.
"אגב," מציינת ציונה, "בין השירים הללו נמצא השיר 'עלם פלא', על עלם שטס לירח. מפליא שקיפניס כתב זאת לפני מאה שנה...
"תוך כדי עבודה על הספר הבחנו בשירון הראשון שהוציא לוין קיפניס בשם 'מחרוזת', בדיוק לפני מאה שנה, בפרנקפורט בגרמניה, כאשר השתלם שם בסמינר למלאכת יד. זה נתן לי השראה נוספת להיצמד לרוחו של לוין קיפניס בעריכת הספר, ואז לסיימו לקראת חגי תשרי בשנת 2023, בדיוק מאה שנה לאחר צאת השירון הראשון."
היא בחרה להשתמש גם בצבעי הכריכה של הספר הישן, שהיתה כחוּלה ועליה הכותר באותיות זהב. וכך גם המארז החדש מפואר באותיות של זהב. זאת ועוד, כשם שלוין קיפניס הכין שני מפתחות עניינים לספרו, כך גם בספר החדש – בתחילתו יש מפתח יצירות לפי נושאי השירים, ובסופו מפתח יצירות לפי סדר א"ב של שמותיהם.
ציונה תכננה כל פרט ופרט בספר החדש. היא תכננה שתהיה אפשרות לפתוח את הספר על פסנתר או על עמוד לתווים. לצורך זה הספר נכרך בתפירה ולא בהדבקה.
כאשר ציונה פנתה לאליהו הכהן וביקשה ממנו לכתוב הקדמה לספר, הוא נענה ברצון לבקשתה וכתב ספר על לוין קיפניס בנוסף להקדמה. לכן החליטה ציונה ליצור מארז שיכיל בנוסף לספר השירים גם את ספרו של אליהו על לוין קיפניס, חייו ויצירתו.
פתחנו בשיר "שנה טובה" ונסיים עימו – אוסף "המחרוזת" החדש מתחיל בשיר זה, והנה הוא מופיע שלוש פעמים – בכל פעם עם ברקוד של לחן אחר – של נחום נרדי, של יצחק אדל ושל ניסן כהן מלמד. זה מעיד על העושר הרב של המארז החדש – פרי עבודתה של ציונה – אשר יפה לעיניים ונעים לאוזן, ומכיל כל כך הרבה...
נאחל לציונה קיפניס עוד שנים של בריאות והמשך פעילות ענפה.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1352, 26.9.2024.

אהוד: החוברות הדקות בסדרת "לטף" של לוין קיפניס היו החוברות הראשונות שמהן למדתי קרוא וכתוב בכיתה אל"ף במשמרת שנייה בבית הספר העממי פיק"א בפתח תקווה בשנת 1942 בהדרכת מורתי הראשונה, שהיתה גם בת-דודי, מרים גיסין לבין ראב בן עזר, בתו של דודי ברוך.
בפגישה שהיתה לנו, סופרי סומליו"ן לילדים ונוער, בארכיון פתח תקווה, מסרתי את כל החוברות הדקות האלה, ששמרתי במשך עשרות שנים – למשמרת בארכיון.
לאחרונה פרשה מעבודתה מנהלת הארכיון המסורה במשך כ-25 שנים, גליה דובידזון.

שֶׁמֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת
לְיַבֵּשׁ אֶת דָּמֵנוּ הַשָּׁפוּךְ
בְּעַזָּה.
פּוֹחֶדֶת מִדָּם חָדָשׁ
בַּצָּפוֹן.
הוֹלֶכֶת לָהּ וְשׁוֹקַעַת בִּמְצוּלוֹת
חֲלוֹם.
מַבִּיטָה לְתוֹךְ לִבּוֹ שֶׁל הַלֵּב
וְחֶרְדָתוֹ.
מוֹחָהּ הַנָּבוֹן מוֹתִיר אוֹתָהּ
לְבַד.
עַד שֶׁיִּתְחַוֵּר לָהּ
אוֹר יוֹם
צָעִיר
חָדָשׁ
בִּמְלוֹא תִּפְאַרְתּוֹ שֶׁל
הַחֲלוֹם.

ביום קיץ שרבי אחד, חלף החבר אסף יוקלזון כשהוא ישוב על גבי עגלת החציר העמוסה שלו, בדרך הכורכר המובילה אל הרפתות. בעברו שם, עלה עם גלגלי עגלתו הכבדה על צינור המים הראשי. הוא הכיר היטב את שבילי הקיבוץ וידע במדויק את מיקומו של צינור המים הראשי, אלא שבערבו של אותו יום, באה רוח אימתנית ופקדה את הקיבוץ ונשאה עימה אבק סמיך אשר כיסה את הצינור צמוד הקרקע והסווהו היטב מעיניו של יוקלזון. כך קרה שעם עגלתו העמוסה, עלה האיש בשוגג על הצינור. ברגע ההוא נטתה העגלה אל צדה עד שכמעט ונהפכה על פיה אך התייצבה לבסוף. לרוע המזל ניפצו גלגלי העגלה את נקודת הלחמת הברז לצינור הראשי שנעשתה לפני חמש עשרה שנה. צינור המים שנפרץ, גרם להצפה מידית של חצר המשק המעולף מן השרב. נפתלי השרברב ששהה באותו זמן בחיפה, הוזעק לקיבוצו ועד מהרה השתלט על התקלה ותיקנה במיומנות ובזריזות. אלא שפֶּרֶק הזמן של שעתיים ועשרים וחמש הדקות עד הגעתו של המושיע, עשה את שלו. המים שצפו ופיזזו אל מחוץ לצינור בזרם אדיר והובילו לאן שהובילו בשמחה ובגאון. האזור הנמוך של הקיבוץ, דהיינו, השטח שבין המכבסה למחסן הפרודוקטים, הפך לשלולית מים ענקית, ממנו נהנו מידית בעיקר שיחי ההיביסקוס שצמחו על גדותיה סמוך למדרכת הכורכר.

*
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההואאשר היה כערבות הבוכיות.למרגלות ההר נולדליד הנחל.בחורף שר בין ערבות בוכיות.בקיץ בין אורות בצעי המים..."
בן המשק, עמוס רוכל אהב מאד את שירו של המשורר נתן יונתן ולעיתים היה מזמרו בקול. לראשונה התוודע לשיר "האיש ההוא" לאחר רצח רבין ובאותם ימי מאפליה לא הבין את הקשר בין דמותו של המנהיג לבין דמות הדובר בשיר. לאחר אותו רצח מתועב, בכה עמוס במשך שעות ואימו התקשתה לנחמו עד ששרה בשבילו שיר זה כמו היה שיר ערש, ונרגע. אחר כך הסבירה לו את המילים הגבוהות, לא החסירה מילה. עמוס החל לדמיין מעשי האיש המיוחד מן השיר עד מותו. במיוחד הרשים אותו הפזמון החוזר המציין במפורש שאין היום עוד אנשים רבים כמותו.
אין איש במשק ששמח על היווצרות "אגם המים הזך" שצץ פתאום במרכז המשק בשל אותה תקלה, זולת עמוס בן השלושים. בדרך כלל טרם שובו מן העבודה בת ארבע השעות בשדות המספוא, היה זוכה לטפיחת שכם או לליטוף כף ידו של דודיק רכז הענף, על ראשו. אחר כך היה עמוס מושיט ידו לעברו של הרכז, זוכה בלחיצת יד חמה ובברכתו וכיוון שסיים את עמל יומו, היה שב אל בית הוריו. והנה, מזה כמה ימים, צץ לפתע שינוי מעניין ועתיר יופי בשגרת חייו: סמוך למכבסת הקיבוץ, נוצר אגם מים גדול ונאה למראה. אין ספק, חשב בליבו, פלא זה שקם והתהווה, נועד כדי לשמחו. באותו יום, לאחר סיום עבודתו ולאחר שכילה לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל, מהר עמוס אל המכבסה שלא על מנת לשלוח בגדיו למכבסה אלא כדי להתבונן מבעד למשקפיו עבי הזגוגיות, במים השלווים שהגיעו מהיכן שהגיעו ועתה עצם נוכחותם מהווה בעבורו מקור לשמחה גדולה. באותו יום, כשניצב לבדו על גדת האגם, עלה חיוך רחב על פניו והוא התפרקד להנאתו על שפת השלולית הענקית שדמתה בעיניו לאגם, תחת אחד משיחי ההיביסקוס והָזָה. וכמי שחשב כי הכיר את האיש ההוא מתוך שירו של נתן יונתן, החל יוצר בדמיונו דברים רבים בהקשר לכך: דמות איש יפה עיניים, טהור מבט ורב מרץ שפועל ללא לאות כדי לשפר את העולם, דגי-נחל וחיות קטנות אחרות שלוות ומאושרות השוחות בהנאה על המים וכן העלה בדמיונו חפצים כעפיפון מתעופף, חליל מנגן ומעדר מכה בקרקע. אחד אחד הופיעו בדמיונותיו ומלאוהו שמחה, שם למרגלות האגם שלו. מדי פעם היה נעור לקול ציוץ צפרים צמאות שפקדו את האגם, פיזזו בשמחה לעת שרב היום ושטפו גופן או שהסתפקו בלגימה במקוריהן.
יום יום, בסיום עבודתו בשדה, היה עמוס פוקד את השלולית, יושב למרגלותיה ומתבונן בה. ימי הקיץ חלפו מהר כמו נשרפו בלהט השמש. אט אט החלו מי השלולית לאזול. בחלקם המזערי, חלחלו המים באדמת הקרקע הכבדה, אך רובם התאדה בשל החום ששרר. עמוס היה מתבונן בלב כבד איך הולך האגם היפה שלו ונעלם והגה רעיון: להתגנב בלילה ובעזרת צינור גומי שיחבר לאחד הברזים הסמוכים למכבסה, יוסיף מים חדשים לאגם ובלבד שלא יתכלה. כשנולד בו רעיון עוועים זה, העלה עמוס על פניו את חיוכו העצוב מפני שידע כי לא יאזור די אומץ בליבו, לממש את חפצו המוזר. ובכל זאת, שמח הבחור על עצם הרעיון שנולד בקרבו. ועוד דבר מה שימח אותו ביותר: ערב אחד שמע לראשונה קרקור צפרדע עולה מגדת האגם שלו ומעיר את שלוות המקום. אושר גדול מלא לבו לשמע הצליל המוכר. זהו מקום של חיים בהתרחשותם, אמר בליבו. בעוד חודש – הרהר בליבו – לא יהיה זכר לאגם ולכל הדברים היפים שיצר. כמו האיש שנפל על משמרתו בשירו של יונתן, גם האגם שלו יֵרֵד בקרוב מאד לטמיון ויותיר אחריו זיכרון חמוץ- מתוק שלא ישכחנו. רק הוא לבדו ימשיך את חייו במקום הזה ומראה הערבות הבוכיות יופיע תדיר בעיני רוחו.
מיכאל רייך

'יהודי פשוט' מתאר באגרת לחבריו, את החרדה הנוראה לבנים שבחזית, שהיא מנת חלקם רק של יהודים שאינם חרדים
לפנים בישראל, בטרם החדירה הטכנולוגיה לחיינו את המייל, את הוואטסאפ ו...את הביפר, נהגו יהודים בישראל, שחשו צורך עז להתבטא בפני חבריהם לגבי אירועים שונים בחייהם, להעלות את הגיגיהם על הכתב ולשלוח אותם בדואר (כן, היה פעם מוסד כזה) לחבורה של ידידים שהואילו אהבו לשמוע מה אומר פלוני אלמוני לגבי אירועי השעה.
האדם המפורסם ביותר מאז קום המדינה שנהג בשיטה ארכאית זו, היה יהודי ירושלמי שומר תורה ומצוות, מלכיאל גרינוולד, שעלה לארץ מהונגריה והתפרנס מאחזקת בית מלון צנוע בכיכר ציון בירושלים. סבא גרינוולד לא היסס לכתוב את אשר על ליבו ללא מורא וללא משוא פנים. "אינני פוחד מאיש אלא רק מבורא עולם," אמר בשנת 1962 לעיתונאי נוח זבולוני בעיתון 'חירות'. "אני פועל רק למען קידוש השם. אלא לי פחד אלא מהקדוש ברוך הוא."
גרינוולד שיגר לחבריו 89 אגרות אישיות, תחת הכותרת 'מכתבים לחבריי במזרחי'. אבל כולם עברו בשקט מתחת לרדאר הציבורי. רק אחד מהם עורר סערה בקנה מידה היסטורי.
היה זה המכתב שבו התגולל כלפי ד"ר ישראל (רֶזֶ'ה) קסטנר, מבכירי מפא"י (סבה של שרת התחבורה לשעבר ח"כ מירב מיכאלי). העסקן המפא"י'ניקי הואשם ע"י גרינוולד, בשיתוף פעולה עם הנאצים לאחר פלישתם להונגריה ב-1945, וכן בגזל רכושם של יהודי הונגריה בתוקף תפקידו ב'ועדת העזרה וההצלה'.
המכתב הזה, שפרסם גרינוואלד ב-1955, רק עשר שנים אחרי הקטסטרופה בהונגריה, הפריע מאוד, לא רק לקסטנר אישית, אלא גם ליועץ המשפטי לממשלה דאז חיים כהן, שהגיש נגד גרינוולד תביעה פלילית על הוצאת דיבתו של קסטנר.
והסוף ידוע: במהלך המשפט שעורר התעניינות עצומה בציבור (את גרינוולד ייצג העו"ד המוכשר שמואל תמיר), התהפכו היוצרות על פניהם. גרינוולד הפך ממואשם למאשים, וקסטנר מתובע לנתבע. השופט בנימין הלוי אמנם לא זיכה את גרינוולד וקנס אותו בלירה סמלית אחת בלבד, אך קבע ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן." בשנת 1957, זמן מה לפני ערעורו של קסטנר בפני בית המשפט העליון על הכרעת השופט הלוי, התנקשו שלושה ישראלים בחייו, והוא נפטר על שולחן הניתוחים. בערעור זוכה קסטנר אבל זה היה לאחר מותו.
הבאנו את כל הסיפור הארוך הזה כרקע לפעילות דומה של יהודי לאומי נוסף, בן זמננו, רואה החשבון חיים יואבי רבינוביץ, מתל אביב. הוא נוהג לפרסם, אבל הפעם בדוא"ל, פעם-פעמיים בשבוע מכתבים לחבריו ומאות נמעניו, תחת הלוגו 'מטה יהודי לאומי', ולצידו הכותרת הקבועה הלקוחה מדבריו של שמעון החשמונאי: "לא ארץ נוכרייה לקחנו... כי את נחלת אבותינו... אשר בלא משפט נכבשה וכעת השיבונו נחלת אבותינו."
רבינוביץ מפנה מכתביו לתפוצת 'אחיי ורעיי' ומבקש מהם להפיצם. הפעם, על רקע התארכות החזית מעזה לזירה הלבנונית, וגיוס נוסף של רבבות ישראלים מכוח צו 8 זו הפעם השלישית והרביעית, נענינו.
רבינוביץ מתאר את התחושות הקשות, טבעיות לגמרי, שפקדו אותו ואת רעייתו, בעקבות גיוסו מחדש של נכדו, קצין בצה"ל, לשירות מילואים נוסף בצפון.
וכך הוא מתאר, תחת הכותרת 'אני חרד למרות שאיני חרדי', את החרדות הקשות מנשוא שעברו עליו (ושהן למרבה הצער מנת חלקם של כל אב ואם למגוייס, כל אח ואחות, סב וסבתא, דוד ודודה):
"ביום ג', 17/09/24 למניינם, מיד לאחר פרסום התפוצצות הביפרים בלבנון ובסוריה, אחד מנכדַי שהוא קצין בצה"ל, הוזעק בדחיפות מביתו להתייצב במהירות האפשרית בבסיס צבאי בגליל העליון, ולהביא איתו גם שלושה מחייליו.
"הבחור הצעיר רוצה למלא את המשימה במהירות האפשרית, והוא מבקש את הרכב של רעייתי. אשתי מוסרת לו את רכבה בחפץ לב ובברכה: 'סע לשלום וחזור לשלום.'
"ביום ה', 19/09/24 למניינם, עם ההשכמה בבוקר, מתפרסמת ידיעה על 5 נפגעים ברכס רמים אשר בגליל העליון מטיל נ"ט מסוג קורנט. עתה, אני בציפייה דרוכה לקבל פרטים נוספים. אני רוצה לדעת על מצב הנפגעים וזהותם.
"אני יודע שטיל הקורנט שמפעיל החיזבאללה הוא קטלני ביותר, וכאשר הוא פוגע, קשה לשרוד. אני גם יודע שנכדי נמצא באזור הירי. אני במצוקה ואני חרד!
"אשתי שואלת אותי אם נכדנו נמצא באזור האירוע, ואני משקר לה במצח נחושה ואומר: 'לא!' אני גם ממשיך ומכזב לה שהנכד שלנו נמצא דרומה יותר. אני מזפזפ בין ערוצי התקשורת לדלות פרטים נוספים, וגם גולש במחשב במאמץ לקבל ידיעות חדשות.
"כעבור כשעה מתברר, כי נורו שני טילי נ"ט ומספר הנפגעים עלה ל-8, ואני ממתין בחרדה... אבל מעל לכל, אנו רוצים לדעת שנכדנו לא נפגע. אנו יודעים שלאחר ידיעה כזו, בד"כ גם מגיעה הידיעה הקשה של 'הותר לפרסום'.
"לפתע הטלפון בביתנו מצלצל. הנשימה נעצרת. הלב מבשר רעות. האם בשורת איוב? אשתי מרימה את השפופרת, אני מתבונן בפניה בניסיון לנחש מה הבשורה. לאחר שניות שנראו לי ארוכות כנצח, אשתי טורקת בזעם את השפופרת!
"מי זה היה?"
"אשתי מגמגמת. 'זה היה מתרים של ישיבה חרדית...'
"לאחר שנרגעתי, אני חושב על שני יהודים שמתגוררים בארץ ישראל: אני, אזרח פשוט, ואותו מתרים אלמוני. שנינו אומנם חיים באותה מדינה, אבל למעשה בשני עולמות שונים.
"הוא חרדי שאינו חרד! ואני חרד למרות שאיני חרדי.
"לקראת הצהריים נשמנו לרווחה. נתקבלה הודעת טקסט מנכדנו: 'יש נפגעים באזור, אני בסדר.' רק אחר הצהריים הותרו לפרסום שמותיהם של 2 לוחמים שנפלו בקרב."
התייסרויות נוראות כאלה הן מנת חלקם של אזרחים רבים בישראל, שמישהו מהמעגל הקרוב אליהם, משרת בחזיתות מול הקמים עלינו לכלותנו. אבל אף אחד מהמתייסרים, אינו חי בבני ברק, בשכונות החרדים בירושלים, בביתר ובקהילות חרדיות שונות. מצוות הצלת ישראל מיד צר לא מעניינת אותם. מה להם ולהצלת ישראל?
אולי משום כך מוסיף רבינוביץ בשולי איגרתו, לידיעת הקוראים: "אם אתם תורמים כספים לרוב הישיבות, המתרים מקבל לכיסו בין 50-90% מתרומתכם. כשערכתי ביקורת מטעם המדינה באחת הישיבות הגדולות, התברר כי יש מתרימים המקבלים 90% מהתרומה. אני מציע לכל התורמים לישיבות: לפני שאתם תורמים בידקו כמה אחוזים מקבל המתרים."
ולענייננו: יש חרדים שאינם 'חרדים', ויש 'חרדים' שאינם חרדים כלל...
מנחם רהט

"טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס":
כבר מזמן כתבתי שלחמישים ושש המחלות בעברית:
http://www.kizur.co.il/search_group.php?group=20&sub_group=34
אני מוסיף מחלה חדשה וקשה, האנדמית לישראל: "טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס".
במה דברים אמורים? אנחנו עדים בארץ למחלה קשה כאשר בעלי תפקידים בכירים יוצאים לפנסיה והם בדימוס, הם נתקפים במחלה קשה של טָפֶּשֶׁת.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01175.php
השבוע נתקלנו בכמה נפגעים מהמחלה.
תמיר פרדו ראש המוסד לשעבר מסביר את המצב: "סינואר כמנהיג ארגון רצח אמר ביום הראשון עוד לפני שהתחיל התמרון, אמר תחזירו לי את כל המחבלים הנבלות הללו ותקבלו את החטופים שלכם. וישראל בחרה בנקמה. וישראל שידעה שלא ניתן לשחרר חטופים ע"י מהלך צבאי אלא מעט מאוד, וישראל ידעה שכל הפצצה של חיל האוויר יכולה גם להרוג חטופים את כל זה ממשלת ישראל ידעה, וזה לא הטריד אותה היא פתחה בקמפיין של שכנוע אזרחי מדינת ישראל על שטויות כמו ניצחון מוחלט על עמידה איתנה כאשר כל מה שהיתה צריכה לעשות ביום הראשון ב-8 באוקטובר לבצע את המהלך להשיב את החטופים ואחרי זה אפשר לעשות את הכול מה שצריך".
https://x.com/GadiTaub1/status/1837736300905967837?t=lupQi7sXLLpr06AiVURBGg&s=03)
הבנתם? סינוואר היה מוותר על כל החטופים ביום הראשון, בלי להתנות זאת בסיום הלחימה ובהשארת שלטון החמאס במלא כוחו, כדי שנוכל לפלוש אליו בניחותא למחרת?
קשה המחשבה איך אדם עם חשיבה כזו עמד בראש המוסד והיה אחראי לביטחוננו?

משה סמולינסקי-יעלון עוד הוכחה למחלה "טָפֶּשֶׁת דֶמוֹסִיטִיס":
מצדיק את החמאס במתקפת שמחת תורה
בכל יום הרמטכ"ל, ושר הביטחון בדימוס, משה סמולינסקי-יעלון, מתעלה על עצמו. הפעם הוא משמש כדובר החמאס ומסביר את הסיבה להתקפה על ישראל: "סיבת המלחמה," מסביר סמולינסקי-יעלון, "היא הקמת הממשלה. כשבן גביר עולה להר הבית ועושה פרובוקציות, כשסמוטריץ' אומר לשרוף את חווארה ושורפים שם בתים ורוצחים פלסטינים, ולא משלמים על זה מחיר נערי הגבעות, אלה דברים שסינואר אומר אני לא יכול לעבור לסדר היום, אנחנו לא מסוגלים להגן על אל-אקצא, או על הערבים ביהודה ושומרון, ואז חיזבאללה מצטרף בצפון ואומר אם תפסיקו בעזה גם אני אפסיק."
https://x.com/PhoenixReinhell/status/1837202050498843033?t=lrBKYSNCnt4OdoBQ-_ISew&s=03)
האם יש לחמאס דובר טוב יותר המציג את עניינו בעולם?

משה סמולינסקי-יעלון מצדיק את חיזבאללה במתקפה על ישראל:
עם תחילת המלחמה העצימה נגד החיזבאללה בצפון הפך משה סמולינסקי-יעלון גם לדובר החיזבאללה.
משה סמולינסקי-יעלון: "יש המציעים כבר לקרוא להסלמה בצפון: 'מלחמת לבנון השלישית.' אני מציע: 'מלחמת שלום נתניהו.' הדחה או בחירות עכשיו!"
https://x.com/bogie_yaalon/status/1838130911818170633?t=kTo9pH4_yQUJDMGH6ehhMg&s=03)
הבנתם? המלחמה בצפון היא "מלחמת שלום נתניהו" כי נתניהו הוא האוייב ולא חיזבאללה.
במחשבה שנייה, האם ייתכן שזה לא משה-סמולינסקי-יעלון, אלא בוט איראני?
בכל מקרה לאחר שגם קבע שצה"ל אינו צבא מוסרי, איך מעריציו של סמולינסקי-יעלון שהעריצו אותו והריצו אותו לתפקיד ראש ממשלה במקום נתניהו "ה[------]", אינם מתביישים להמשיך ולתת עצות בנושא כלשהו?

טָפֶּשֶׁת צעיריטיס סקנדינבית
גרטה טונברג – מפעילת אקלים לפעילת הג'יהאד האיסלמי
מסתבר שמחלת הטפשת האנדמית בארץ לגנרלים קשישים בדימוס קיימת גם אצל צעירים בסקנדינביה. גְּרֵטָה טינטין אלאונורה ארנמן טוּנְבַּרִי הידועה בתקשורת בשם גרטה טונברג, הנערה האוטיסטית שהתפרסמה בעולם כפעילת אקלים נגד ההתחממות הגלובלית, אשת השנה של טיים ל-2019 כאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם, הפכה בגיל 21 לפעילת הג'יהאד האיסלמי. ראו אותה בהפגנה ועקבו אחרי התגובות אליה.
https://x.com/RadioGenoa/status/1837601214135239055?t=-mIqa4kjO7Dhxvl774FQ9Q&s=03)
מעניין שהטפשת של התמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי פופולארית בסקנדינביה בעיקר בקרב צעירים.

שאלה
ההיסטוריון, פרופ' אהוד נוימרקט-מנסדורף-קופרפיש-מנור, אומר שבסוגיית החטופים יש דיכוטומיה בין שתי אפשרויות שאי אפשר לגשר מעליה: האחת, היא כניעה לחמאס, קבלת תביעותיו, שחרור החטופים, אבל סיכון חייהם של אלפים רבים בעתיד, כפי ששחרור גלעד שליט הביא למותם של אלפים, כולל נטבחי 7 באוקטובר.
השנייה: היא נחישות לנצח במלחמה, כדי למנוע עוד ועוד 7 באוקטובר, במחיר ויתור על חייהם של החטופים. זה מחיר כבד וכואב, אך הוא אינו שונה מ-1,500 ההרוגים במלחמה. במלחמה יש מחיר דמים, אך חייבים לנצח בה. ("חדשות בן עזר", 1988).
אכן, זוהי הצגה נכונה של הדילמה הקשה. ומכיוון שאני מעריך מאוד את דעתו, ומכיוון שהבעייה הזו רובצת לפתח כולנו, אשמח אם יבהיר מהי הברירה אותה הוא חושב יש לקבל?
אני משער שהאפשרות השנייה.

ואלה שמות בני ישראל
שמואל וירצר, יליד פולניה, שחקן האידיש, עיברת את שמו לעצמון.
בתו שחקנית העברית והאידיש, ענת עצמון קראה לבנה בשם הגאלי-אירי ליאם, הצורה הגאלית-אירית של השם הגרמאני וילהלם.
https://13tv.co.il/item/entertainment/million-drop/season-01/articles/ywnss-902609208/
מה זה אומר על התרבות העברית ועל החברה הישראלית?

"עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה"
שיר אווילי ומסוכן
הרב אלחנן נריה ניר הולך בדרכם של שאול התרסי
שבתי צבי ויעקב פרנק
הרב אלחנן נריה ניר: (מישהו מכיר את שמו המקורי? אביו הרב חגי ניר מפרסם את עצמו בהרחבה באינטרנט כולל פרטים אישיים אינטימיים, אך מסתיר את שמו המקורי), פירסם בעקבות המאורעות האיומים של טבח שמחת תורה תשפ"ד שיר התובע לקבל "תורה חדשה".

עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה
עַכְשָׁיו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.
עַכְשָׁיו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה
וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת
וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁיו
חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה
וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ
וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ
וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה
וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ
וּמִלִּים חַדְתִּין-עֲתִיקִין
וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת-עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר,
וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה.
כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי
וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת
וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת
וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁיו הַכֹּל
נִתָּן.
https://gluya.org/now-we-need-a-new-torah/
הרב אלחנן נריה ניר המשמש גם כ"רב" – מורה רוחני של הכת היפנית הנוצרית "מקויה", הולך אולי בהשפעתם בדרכם המסוכנת של שאול התרסי, שבתי צבי, ויעקב פרנק.
בעקבות המשבר הנוראי של החברה היהודית ערב חורבן בית המקדש חווה שאול התרסי-פאולוס חזון שלפיו הוא המציא דת חדשה המבוססת על תורה חדשה שהחליפה את התורה הישנה.
בעקבות ההלם מאסון גזירות ת"ח ת"ט חווה שבתי צבי התקפים שהביאו אותו לחשוב שהוא המשיח, ושעליו להביא תורה חדשה במקום הישנה.
ממשיכו יַעֲקֹב יוֹסֵף בן יְהוּדָה לייב, הידוע בכינויו יעקב פרנק, גם הוא המציא תורה חדשה במקום התורה הישנה, ובה החידוש "מצווה הבאה בעבירה."
רבנו, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, ניבא בזמנו כי לכשיתברר לאנשי "גוש אמונים" שאינם יכולים לממש את משיחיותם הם יתנצרו כשבתי צבי בזמנו, וירדו מהארץ. נבואה זו לא התקיימה עד כה, אבל שירו של הרב אלחנן נריה ניר "עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה" מראה אולי על הכיוון.
ייאמר ברורות אין לנו שום צורך בתורה חדשה, משנה חדשה, גמרא חדשה. וחסידות חדשה. דיינו בניסיונות ההיסטוריים למצוא כאלו. יש לנו צורך בפירושים חדשים המתאימים לרוח הזמן.
רבי מיישא מאיר, צאצא נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס, למד אצל אלישע בן אבויה (המכונה "אחר"), התנא שיצא לתרבות רעה והתפקר, ועל כך אומרת הגמרא: "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק." כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. (בבלי מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב').
אין לנו צורך בציונות חדשה. להיפך יש להיצמד וביתר שאת לציונות הישנה.
אין לנו צורך ברב קוק חדש, בברל חדש, ובלאה גולדברג חדשה.
רבי משולם זושא מאניפולי (אחיו של רבי נועם אלימלך וויסבלום מליזנסק), אמר: "אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבינו – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותיי."
אין לנו צורך בהתגלמות חדשה של אנשים שהיו. תמיד יש צורך באמנים חדשים, משוררים חדשים, סופרים חדשים, אבל לא התגלמות של ישנים.
עם התורות הישנות, עם המורשת התרבותית העצומה רבת השנים, ובפרשנות ברוח הזמן, נתגבר על כל אסון כפי שהתגברנו בעבר.

החברה יוכבד ליפשיץ – לא נשכח אבל נסלח
"עודד העיר אותי," סיפרה יוכבד ליפשיץ חברת קיבוץ ניר עוז בראיון לנחום בורשטיין-ברנע, "'יוכקה,' אמר, 'יש מלחמה.' שמענו קולות בערבית מחוץ לבית. 'יש פה מחבלים,' הוא אמר. בתוך כמה דקות נכנסו אנשים. עודד ניסה לסגור את דלת הממ"ד. הם ירו, הוא נפצע בידו ואז הם נכנסו. 'קומי,' צעקו עליי, 'בואי.' הייתי בכותונת לילה. הם לקחו שטיח מעל הכורסה, כיסו אותי, גררו אותי החוצה והעלו אותי על טוסטוס. שכבתי ביניהם כמו שק תפוחי אדמה."
עודד שכב ליד פתח הבית, מעולף, מדמם קשה. יוכקה הייתה משוכנעת שנהרג.
"הגענו לחירבת אחזעה, הכפר הכי קרוב לניר עוז. נסענו מול נחיל של בוזזים שהיו בדרכם לקיבוץ. כשעברנו על פניהם, הרביצו לנו, מכל הבא ליד."
הם היו החברים שלכם, אמר בורשטין-ברנע, אלה שהסעתם לבתי חולים.
"כשהורידו אותי מהאופנוע, אחד ניגש וסימן לי, 'אם לא תתני לי את הטבעת ואת השעון, אני חותך לך את היד.' נתתי.
"העלו אותי על מכונית שעשתה סבבים בכפר עד שהגענו להאנגר גדול, שנחפרה מתחתיו מנהרה. מכל מיני פתחים יצאו עוד חברים מניר עוז שנחטפו. ירדנו בשיפוע, בחושך. אחד החוטפים נתן לילדה פנס, להאיר לפנינו. הלכתי יחפה – האדמה היתה לחה מאוד. גם הקירות. אחת הבנות החזיקה בידי. הלכנו כמה קילומטרים עד שהגענו לחדר גדול. משם פיצלו אותנו.
"כשתנאי החיים של החוטפים טובים, טובים גם תנאי השבויים, ולהפך," אמרה. "לקחו אותנו למנהרה שהיתה קצת יותר רחבה מהמנהרה שבה החזיקו את השישה שנרצחו לא מזמן. היינו שבעה ואחר כך חמישה: מרגלית מוזס, עמירם ונורית קופר, אברהם מונדר ואני (מרגלית ונורית שוחררו; עמירם ואברהם נרצחו). היו שם חמישה מזרנים, שתי כורסאות ושני מאווררים. היה חשמל, ושירותים עם מים זורמים. על שולחן קטן פרסו פריטים היגייניים לנשים. קיבלנו את התרופות הנכונות – הן נרכשו בישראל. היה שם אחד שאהב אותי. כל בוקר היה שר לי, יוכקה, יוכקה, יוכקה."
ואז הגיע סינוואר לביקור. "נכנסו לחדר כמה אנשים. בכלל לא התייחסתי אליו. סינוואר דיבר עברית, אמר שלמד בכלא. אמרתי לו, 'איך אתה יכול לנהוג כך בנו? הרי כל השנים אנחנו הבאנו את האנשים בעזה לבתי החולים.'
"'תוך כמה ימים נחזיר את כולם,' הוא אמר.
"אבל לא שוחררנו. ביבי לא רצה אותנו. שרון בתי ודניאל נכדי נסעו לקטאר, לקדם את שחרור החטופים. הקטארים טענו באוזניהם שחמאס היה מוכן לשחרר את שתינו; ישראל סירבה. חמאס איים שישאיר אותנו על הגבול."
(נחום ברנע, "סינוואר נכנס, לא התייחסתי אליו" 24.9.24)
https://www.ynet.co.il/news/article/ryoa9z1rr
ב- 24 לאוקטובר היום ה-17 של המלחמה שוחררה יוכבד ליפשיץ משבי החמאס.
לעולם לא נשכח את חוסר הסולידריות המדהימה וערלות הלב של יוכבד ליפשיץ "חניכת השומר הצעיר" ששאלה את סינואר: "איך אתה יכול לנהוג כך בנו? הרי כל השנים אנחנו הבאנו את האנשים בעזה לבתי החולים?" אנחנו הרי אקטיביסטיות פרו-איסלמיות שנאבקנו תמיד עבורכם. היית צריך לאנוס, לרצוח, לשרוף, ולחטוף יהודים אחרים שלא היו כמונו בעדכם, ולא אותנו...
אבל נסלח לה לחברה יוכבד ליפשיץ, על היותה חלוצה חברת "השומר הצעיר" שקמה והתנחלה בגבול מצרים והקימה לתפארת את התנחלות ניר עוז שעמדה בשערי עזה, בלשונו של משה דיין: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, (וניר עוז) נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית."
התנחלות ניר-עוז שהקימה החברה יוכבד, קום תקום לתחייה.

סגירת אל-ג'זירה ברמאללה היא כלי במאבק נגד
הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי ולמען חופש העיתונות
"בארבע לפנות בוקר פשטו חיילי צה"ל על משרדי אל-ג'זירה ברמאללה והוציאו צו סגירה למקום למשך 45 ימים. האירוע אמור להטריד כל עיתונאי וכל אזרח במדינה – כי מה שקרה ברמאללה עלול להתרחש בנווה אילן או בתל אביב.
"החיילים הם בורג במערכת המשומנת של ממשלת החורבן, שנוגסת מדי יום בחופש העיתונות ובעבודת העיתונאים. במאי האחרון אושרה הצעת חוק שמאפשרת לממשלה להפסיק את שידורי אל־ג'זירה בישראל. 71 ח"כים תמכו בחוק שמאפשר לשר התקשורת, בהסכמת ראש הממשלה, להורות על הפסקת שידורי ערוץ זר המשדר בישראל – אם שוכנע ראש הממשלה שהתכנים המשודרים בו פוגעים באופן ממשי בביטחון המדינה. ההצעה קובעת כי ההחלטה כרוכה באישור הקבינט או הממשלה.
"השתיקה והנירמול בצד הישראלי בתגובה לפגיעה בכלי תקשורת ערבי מפחידים לא פחות ומהווים קרקע פורייה לביצוע פרקטיקה דומה במדינת ישראל. הפגיעה בחופש הביטוי שמתקיימת בשטחים פלסטינים מחלחלת גם לכאן.
"עכשיו דמיינו שהממשלה מחליטה לסגור את ערוץ 12 או 13 ושכוחות משטרה פושטים על המקום. דמיינו את יונית לוי עומדת מחוץ לקריית התקשורת בנווה אילן כשהיא עצובה והמומה. דמיינו את דני קושמרו משדר בפעם האחרונה. זה לא תרחיש תלוש מהמציאות."
(שירין פלאח סעב, "סגירת אל־ג'זירה ברמאללה היא נורת אזהרה לעיתונאים ישראלים", "אל-ארצ'", 22.9.24).
https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/2024-09-22/ty-article-opinion/.premium/00000192-193d-d417-abb6-dbbf3c390000
סגירת אל־ג'זירה ברמאללה איננה נורת אזהרה לעיתונאים ישראלים, אלא כלי במאבק נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי שהיא מייצגת, על מנת לאפשר את קיומו של העולם החופשי והעיתונות החופשית בישראל ובעולם. אל ג'זירה אינו כלי תקשורת, אלא כלי תעמולה של שליט קטאר. הדבר דומה למשל לתמיכת עיתון "הארץ" ברשת התעמולה של גבלס במלחמת העולם השנייה.
ניתן אולי להבין את תמיכתה של הכתבת הסורית-דרוזית (אזרחית ישראל בכפייה לדבריה) האנטי ישראלית, שירין פלח סעב, אבל לא ניתן להבין את תמיכת שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן - העורך.
 
התנצלות
בריאיון ראשון מאז נכנסה לתפקיד התנצלה פרופ' קטרינה ארמסטרונג בפני המפגינים הפרו-פלסטינים שנעצרו במחאות באפריל, במהלכן השתלטו המפגינים על בניין בקמפוס. "מצטערת עמוקות על הפגיעה שנגרמה להם," אמרה. בקהילה היהודית זעמו: "מיותר, מאכזב ומעיד על אוזלת יד. הם הפרו תקנות ועברו על החוק – אך כעת מקבלים רוח גבית."
נשיאת אוניברסיטת קולומביה החדשה, פרופ' קטרינה ארמסטרונג, התנצלה בפני הסטודנטים הפרו-פלסטינים שנעצרו במהלך פשיטות משטרת ניו יורק באפריל האחרון בקמפוס, בעקבות המחאות הנרחבות והמצור על בניין המילטון. סטודנטים ואנשי סגל יהודים זעמו על דבריה, ואמרו כי "זו בושה שמעידה על הריקבון המוסרי של המוסד."
במהלך אותן פשיטות, שנערכו באישור הנשיאה הקודמת שפרשה מאז מתפקידה, מינוש שפיק, נעצרו יותר מ-200 מפגינים. בריאיון ראשון שלה מאז נכנסה לתפקיד, אמרה ארמסטרונג לעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה: "אני מבינה שזה מורכב, אבל אני רוצה שכולם ידעו שאני באמת מצטערת עמוקות על הפגיעה שנגרמה להם בעקבות פשיטת המשטרה."
לדבריה, "אני יודעת שזה לא היה באחריותי, אבל אני באמת רואה את הכאב שהיה ואני מצטערת על כך. אני רואה את הנזק שקרה ואני מחויבת מאוד לעבוד עם כולכם, עם כל הקהילה כדי לטפל בפגיעה הזאת וגם כדי להבין אותה." היא הוסיפה כי היא מחויבת לשמור על חופש הביטוי בקמפוס, אך גם לדאוג שהפעילות האקדמית תמשיך כסדרה: "אנחנו חייבים להיות נאמנים לעקרונות שלנו, לאפשר חופש ביטוי ולתמוך בדיון פתוח, אך על האוניברסיטה להבטיח שהלימודים יימשכו כסדרם."
ההתנצלות עוררה כאמור זעם ותגובות חריפות מצד הקהילה היהודית בקמפוס, שהרגישה כי היא מופנית כלפי המפגינים האנטי-ישראלים במקום כלפי הסטודנטים היהודים שנפגעו מאותן הפגנות. סטודנטים יהודים בקמפוס האשימו את הנהלת המוסד שלא הגנה עליהם מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצד המפגינים.
ד"ר יואל ברוקס, חבר סגל בפקולטה לרפואה של המוסד, אמר כי "זאת פשוט בושה לאוניברסיטה. הייתי רוצה לדעת איפה ההתנצלות כלפי הסטודנטים היהודים שסבלו מאנטשימיות וטורגטו על ידי אנשי המאהל הפרו-פלסטיני?" לדבריו, "המחאה הזו התפשטה הרבה מעבר לקמפוסים, אנשים רואים ומרגישים את זה – וזה מסכן היום כל יהודי באשר הוא. זה ממש מפריע לי להמשיך בתפקידי. אני רוצה שהיא תתנצל בפני הסטודנטים היהודים."
פרופ' אסף זאבי, מהפקולטה למנהל עסקים ומדעי המחשב באוניברסיטה, אמר כי ההתנצלות של הנשיאה ארמסטרונג "מיותרת ומאכזבת." לדבריו, "היא בעיקר מעידה על אוזלת יד, ומבהירה שמנהיגות הפכה להיות מצרך מותרות שמהווה שיקול משני בבחירת אנשים לתפקידי מפתח בהנהגה של מוסדות בכלל, וקולומביה בפרט. היא גם מהווה המשך בחינוך הלקוי שבו האוניברסיטה שותפה מלאה, שמייצר עולם בו אין דרישה לדין וחשבון על מעשים.
"הסטודנטים שהשתתפו בהפגנות בצורה שהפרה את תקנות האוניברסיטה, וחלקם אף עברו עבירות פליליות, מקבלים בהתנצלות הזו רוח גבית לגישה הפריבילגית שרווחת שם – ואז הם גם מבקשים כזכור 'סיוע הומינטרי' – רגע אחרי שהם פרצו בכוח באופן לא חוקי לבניין באוניברסיטה תוך הרס רכוש, סיכון עצמי וסיכון הצוות," הוסיף. "הנשיאה בהתנצלות שלה מנרמלת התנהגות כזו, ומסייעת באופן ישיר לחנך דור שלא מבין משמעותו של דין וחשבון על מעשיו – ולא יודע ולא רוצה לקחת אחריות עליהם."
סטודנט ישראלי לתואר שני בפקולטה לעסקים, הוסיף כי "מטורף ומדאיג שהיא בוחרת בריאיון הפומבי הראשון שלה להתנצל בפני המפגינים האנטישמיים – במקום לדאוג לסטודנטים היהודים המעטים שעוד נותרו כאן." בוגר נוסף, מראשי אגודת הבוגרים היהודית של קולומביה, אמר כי "ההתנצלות ממחישה רק את הריקבון המוסרי, פשיטת הרגל האינטלקטואלית –והאנטישמיות הממסדית שפוקדת את המוסד."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=868238&forum=scoops1
מסתבר שפרופ' קטרינה ארמסטרונג היא פיליסטינית גמורה אם היא סבורה שהגנה על חופש הביטוי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, התובע את השמדת ישראל והיהודים, יציל אותה מהשמדה. היא עוד תיווכח בהיפך הגמור. עצוב לראות את התדרדרות האקדמיה האמריקאית.
ה"התנצלות" שלה לא תיכנס להיסטוריה כאפולוגיה של אפלטון.

לֶהָבָה – עֲלִי לֶהָבָה, עֲלִי לֶהָבָה! כָּמוֹךְ, כָּמוֹנוּ – דִּגְלֵנוּ אָדֹם
ד"ר וליד בשיר (60) מחיפה, רופא המתמחה ברפואת משפחה, הוא החשוד שנעצר בחשד לשורת הצתות שאירעו בשבוע האחרון ביערות הכרמל, סמוך לכלא דמון השוכן על הר הכרמל.
בשעה 11:30, התקבלו במוקד מכבי האש בחיפה מספר דיווחים על שריפות ביערות הכרמל, סמוך לכלא דמון. צוותים של לוחמי האש מתחנת חיפה, בסיוע פקחי רשות הטבע והגנים ומוקד השליטה של שירות בתי הסוהר בבית הכלא דמון, פעלו לכיבוי מספר מוקדי השריפה.
מפקד תחנת חיפה בשירותי הכבאות, טפסר משנה יצחק סויסה, מסר כי "בזכות תגובה מהירה שכללה צוותים ולוחמי אש רבים, הושגה שליטה בכלל המוקדים."
שוטרים שהגיעו למקום, הקימו מחסומים, ובמהלך הפעילות נעצר חשוד שהגיע עם מכוניתו. בחיפוש ברכב, נמצאו פריטים שונים הקושרים אותו לחשד המיוחס לו. החשוד הועבר לחקירה, אז התברר כי מדובר ברופא במקצועו, שאינו מוכר למשטרה וללא עבר פלילי. ד"ר בשיר מתגורר כיום בחיפה, אך במקור הוא מהכפר כאבול בגליל המערבי. במשטרה בודקים מדוע החליט לבצע את המעשים.
בשיר חשוד בביצוע ארבע הצתות נוספות ביום ראשון שעבר בפארק הכרמל. לוחמי האש מתחנות חיפה וקריות יחד עם פקחי רשות הטבע והגנים של פארק הכרמל, פעלו אז במוקדים שונים: סמוך לכיכר דמון, ביערות של שכונת רמות יצחק בנשר, בשביל הנחש בירידות לגבעת נשר ובתוך חניון הרקפות.
מפקד האירוע, רשף יובל ברק מפקד אשכול רכס הכרמל, סיפר: "אין ספק שעירנות גבוהה יחד עם תגובה מהירה הביאו לשליטה מהירה, בלימת ההתפשטות ונזק נוסף. שיתוף הפעולה בין הגופים השונים מוכיח עצמו כהצלחה בשגרה ובחירום, ותורם לשמירה על הטבע והסביבה."
בבית המשפט, הוגש לשופט תיק החקירה, לרבות דוח סודי. באי כוח הצדדים, קיבלו את המלצת בית המשפט, ולאור המצב הנפשי הנטען של החשוד, הסכימו להארכת מעצרו, עד יום שני.
בהחלטתו, כתב השופט לירן חיים: "בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלו את המלצת בית המשפט, ולאחר שעיינתי בתיק החקירה, וקבעתי קיומו של חשד סביר ועילת מעצר, אני מורה על הארכת מעצרו של החשוד עד ליום שני. החשוד יילקח מכאן להערכה על ידי הפסיכיאטר המחוזי שיבחן את הצורך בהסתכלות, ניתנה הסכמה של החשוד כי ההסתכלות תבוצע בתנאי אשפוז."
באזור הזה בכרמל, נזכיר, השתוללה ב-2 בדצמבר 2010 שריפות יער נרחבת, שזכתה לשם "אסון הכרמל". במהלך השריפות החריגות, נספו 44 בני אדם, וכ-17 אלף איש פונו מבתיהם. עד לאסון מירון, נחשב "אסון הכרמל" לאסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה.
https://www.ynet.co.il/news/article/rkh0hz26r
ועכשיו נשאלת השאלה: האם הרופא ד"ר וליד בשיר, קרא את ספריו של אברהם גבריאל יהושע לפני שהלך לשרוף?

"הפטריוטים" תומכים ביורדים
תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 זוכה לביקורת גדולה בשל תכניה הימניים.
בתוכנית מקובל להזמין מישהו מהקהל לשאת דברים כבשורה לעם. משום מה לעתים תכופות הם מזמינים דווקא יורדים מהארץ. הנה מה שכתבתי למנחה ומגיש התוכנית, ינון הלוי-מגל:
"ינון מגל עליך להתבייש שאתה מחבק בתוכניתך ישראלים מסוגו של בנימין אלבז* שהגשים את חלומו של סינואר וירד מהארץ. מן הראוי שתגנה בתוכניתך כל יורד במקום לחבקו. יורדים שהגשימו את חלומו של סינואר גרועים יותר מכל האקטיביסטים הפרו-איסלמים שאתה מגנה ובצדק בתוכניתך. פטריוטים לא מחבקים יורדים!"
https://x.com/naaman_c/status/1837577893377200523?t=VobqPdZFPf66rKbvFyxiVw&s=03)
* הזמר בנימין אלבז איש ש"ס התפרסם בשיר "הוא זכאי" ששר לעבריין אריה מכלוף דרעי, ואחר שרב עימו, קבע שהוא אשם.

ריצ'רד קמפ קורא לתמיכתה של בריטניה בישראל
בזמן שהקרב הרב-חזיתי שלה עם איראן זז צפונה:
קולונל ריצ'רד ג'סטין קמפ הוא לשעבר מפקד בכיר בצבא הבריטי. בין השאר, היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן, לאחר פרישתו משירות, פנה קמפ לעסוק בספרות. ספרו הראשון, Attack State Red, המתאר את סיפורם של הרגימנט האנגליאני המלכותי בעת הצבתם באפגניסטן, הוכתר כרב-מכר כשבועיים בלבד לאחר יציאתו לאור. עמית מחקר בכיר במכון גייטסטון.
https://he.wikipedia.org/wiki/ריצ'רד_קמפ
"מנהיגי ישראל," הוא כותב, "הודיעו כי מוקד המלחמה עובר כעת צפונה מעזה ללבנון. זאת בעקבות מכת ברק שנשלחה לצבא הטרור של חיזבאללה שהרגה עשרות מחבלים ויותר מ-3,000 נפצעו כאשר מכשירי הביפר ומכשירי הקשר שלהם התפוצצו.
"עדיין לא ברור כיצד האירוע יוצא הדופן הזה, אולי המכה היחידה הגדולה ביותר שנגרמה אי פעם לארגון טרור, מתחבר לשינוי האסטרטגי שהוכרז.
"אבל מה שאנחנו כן יודעים זה שצה"ל מחזק את האוגדות שהתגוננו מפני ההתקפות היומיומיות של חיזבאללה בחזית הצפונית בשנה האחרונה. תגבורות אלו יוצאות מעזה, מה שמתאפשר כעת כי חמאס כצבא טרור מאורגן הושמד.
"בשבוע שעבר נסעתי עם צה"ל לאורך מסדרון פילדלפי שמהווה את הגבול בין עזה למצרים. בזמן שישראל מחזיקה בשטח הזה, חמאס לא יכול להתגבש מחדש. למרות שהלחימה רחוקה מסיום – יש עדיין בני ערובה רבים לשחרר, מחבלים לחסל ומנהרות להרוס – כעת ניתן לשחרר מספיק כוחות לצפון.
"הסכסוך עשוי להיות כרוך בהערמת לחץ על חיזבאללה בעקבות התקפות הביפר כדי לאלץ אותם להפסיק את האש ולנוע צפונה לנהר הליטני. אם זה ייכשל, אזי ייתכן שיהיה צורך במתקפה אווירית וקרקעית רחבת היקף.
"מאבק באזור לא יהיה קל, אבל בהחלט ניתן לנצח בו. ראינו את ההישגים יוצאי הדופן של צה"ל בעזה, נלחם מהאוויר, על הקרקע ומתחת לפני השטח.
"ב-11 החודשים האחרונים הם הרגו כ-20,000 מחבלים לעומת 340 הרוגים של צה"ל. בשדה הקרב, ככל הנראה, המורכב ביותר שנראה בלוחמה המודרנית, הם גם השיגו הצלחה גדולה בצמצום הפגיעה באזרחים ובמקסום אספקת הסיוע.
"חלק ניכר מהניסיון הזה מעזה ייושם בלבנון. ישנם הבדלים בקנה מידה, בשטח, באוכלוסייה ובטקטיקות, אבל חיזבאללה הוא עוד נציג טרור איראני כמו חמאס, מאומן, חמוש ומצויד על ידי משמרות המהפכה האסלאמית של טהראן.
"אם לשפוט לפי האירועים בלבנון בימים האחרונים, חדירתה המודיעינית של ישראל לחיזבאללה היא מהותית, גורם שתהיה לו השפעה רבה על העמדה לדין של המלחמה.
"פגיעה קשה בחיזבאללה היא לא רק האינטרס של ישראל אלא גם שלנו.
"בשנת 2015, שירותי הביטחון הבריטיים, שפעלו על פי המודיעין הישראלי, שיבשו מפעל פצצות של חיזבאללה בלונדון. שנים קודם לכן, חיזבאללה היה מעורב בהריגת מאות חיילים בריטים ואמריקאים בעיראק ובאפגניסטן על ידי שלוחים איראנים.
"איראן היא היד השולטת מאחורי הסכסוך במזרח התיכון, כולל התקפות החות'ים על ספנות בינלאומית בים האדום והתקפות על בסיסי ארה"ב בסוריה, ירדן ועיראק. טהראן עמדה בתקיפות נגד האינטרסים המערביים באירופה על ידי אספקת נשק לרוסיה עבור תקיפת אוקראינה, והיא על סף הפיכתה למדינה חמושה בגרעין.
"ישראל ראויה לתמיכתה של בריטניה בזמן שהמלחמה הרב-חזיתית שלה עם איראן עוברת צפונה. היא לא ראויה להשעיית הנשק המבישה שלנו, ההימנעות מהצבעה נגד ישראל שיזמה פלסטינית השבוע באו"ם, או את המסר המושך את ידו של סטארמר של 'דאגה עמוקה' מפני התקפות הביפר.
"בתקופה שבה המדינה הזו מנסה להחליש את איראן עם סנקציות חדשות על אספקת טילים בליסטיים לרוסיה, למהלכים אלו יש השפעה הפוכה ומראים אנאלפביתיות דיפלומטית."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=868166&forum=scoops1
הכול נכון אך למרבה הצער סטארמר נתון לקול המוסלמי של הלייבור.

האם נשיא ארה"ב ג'וסף ביידן מבין את אשר הוא אומר?
נשיא ארה"ב, ג'וסף רובינט ביידן נשא נאום באו"ם ואמר: "אנחנו פועלים להביא יציבות למזרח התיכון, שלא נראה שוב את זוועות 7 באוקטובר. משפחות החטופים עוברות גיהינום, אזרחים חפים מפשע בעזה עוברים גם הם גיהינום, הם לא ביקשו את המלחמה הזו שחמאס פתח בה. אני מקדם יחד עם קטאר ומצרים עיסקה שתחזיר את החטופים הביתה, ותביא לעזה חופשייה מחמאס וביטחון לישראל."
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/usa/article/16501243
הבנתם? אני לא, ומוזר שאף פרשן לא הסביר כיצד ניתן להגיע להסכם עם החמאס שיחזיר את החטופים, ויביא לעזה חופשייה מהחמאס? הרי ההסכם אותו דורש החמאס הוא הצלתו ושיקומו. נסיגה כוללת של ישראל מעזה כולל הפרימטר הביטחוני וציר פילדלפי ושיקום החמאס. איך זה יביא לעזה חופשייה מהחמאס כשהחמאס בשלטון?
איך זה שאף פרשן אינו שואל את השאלה הזו?
נעמן כהן