1.
פְּקַעַת*
סָגְרוּ עָלַי דְּרָכִים מִסָּבִיב
בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ גֶּשֶׁם אָפֹר תּוֹעֶה
תֹּהוּ וָבֹהוּ וְרֵאשִׁית הֱיוֹת
בְּצֵל עָנָן רָדוּם
אֵלִי – מֵחָדָשׁ לִנְבֹּט!
אֲנִי וְעַצְמִי – זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים
פְּקַעַת עֲגֻלָּה
זוֹהֶרֶת לְבָנָה –
תַּכְלִית-שְׁלֵמוּת
אֵין יוֹצֵא דֹּפֶן
אֵין שְׁיָר –
בַּמַּעֲמַקִּים רַחַשׁ
וּנְבִיטָה בַּמִּסְתָּרִים
אַל יָבוֹא אִישׁ
לָאִי בּוֹ אֲנִי וְעַצְמִי חוֹנִים
אֵלִי הַרְחִיקֵם מֵעָלַי
שַׁלַּח מַיִם רַבִּים –
בֵּינִי לְבֵינָם
וְאִוָּתֵר עִם עַצְמִי
וְאוֹרְךָ עַל רֹאשִׁי יָהֵל
•
___________
* נוסח מוקדם לשיר "פקעת", כהופעתו במחזור גנוז של שלושה שירים (א.ב.ע.).

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
גבר נשוי מהכולל "קח",
שגר בעיירה קריית קחקח קח
גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,
והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,
לחגוג לבדם בלי ממון בחגים
וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –
והמטוס מלא גוברין יהודאין,
שמחה וששון בכל המעברים,
אלה באלה נוגעים אברים,
והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,
וקצת מעורער באופן נפשי,
וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי
ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –
לבש רק בגדים של נשים לעורו,
וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,
והמה צדיקים חסידים של מיטה
אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ בִּבְעתה:
"לוּ לפחות אוקראינית היתה!
שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!
והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"
תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות
והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 81 מיום 17.10.2005.

* המתקפה האיראנית – זאת ההזדמנות לתקוף את מתקני הגרעין האיראני.

* פרופורציות – איראן, מעצמה אזורית, שיגרה 181 טילים, פאר הטכנולוגיה, לעבר ישראל. אין אפילו פצוע אחד. באותו ערב, שני מחבלים עם רובים רצחו 6 ישראלים ופצעו 9.
מה זה אומר? אין לי תובנה חכמה במיוחד, אבל אלו העובדות.

* הכרחי להשגת המטרה – תמרון קרקעי הכרחי להשמדת תשתיות הטרור בדרום לבנון.
השמדת תשתיות הטרור הכרחית למימוש מטרת המלחמה: חזרת התושבים לבתיהם בבטחה.
וכדי להבטיח את ביטחון היישובים לטווח רחוק יש להקים רצועת ביטחון בדרום לבנון.

* כניסה מוגבלת – כמי שמטיף כבר שנה לתמרון קרקעי בלבנון, כמובן שאני מרוצה היום. אבל עם כוכבית. הכוכבית היא שאני שומע את הדיבור על "כניסה מוגבלת", וזה מעורר אצלי נורה אדומה של חששות.
מה פירוש מוגבלת?
אני מקווה שבשום אופן אין הכוונה למטרות מצומצמות של המבצע, כמו הסתפקות ב-500 מטר כפי שדווח בעיתון סעודי.
הפעולה צריכה לנקות את כל דרום לבנון עד הליטני מכל איום על יישובי הצפון, כלומר מכל שריד של חיזבאללה או של כל ארגון טרור אחר. ולאחר מכן, על צה"ל להתייצב על הליטני ולקיים רצועת ביטחון ישראלית בשטח הזה, עד שייכון שלום עם לבנון.
גבולנו הצפוני, על פי מפת הדרישות הטריטוריאליות של התנועה הציונית לוועידת השלום בפריז 1919, היה הליטני. כנראה שחיים ויצמן, נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין ואהרון אהרונסון לא היו כל כך טיפשים והם ידעו היטב מה הם עושים.

* להמשיך את התנופה – "עכשיו, אחרי ההישג של חיסול נסראללה, צריך להגיע להפסקת אש," אמר ביידן, ושיגר לעברנו עוד דונ'ט.
אבל גם לפני החיסול הוא יזם הפוגה ל-21 יום, שהיתה עוצרת את התנופה שלנו ומצילה את חיזבאללה.
ביידן בירך על החיסול, אבל טוב שלא עדכנו את ארה"ב מראש כי היא היתה מתנגדת לו.
אסור לנו לעצור את התנופה. בידי חיזבאללה עוד עשרות אלפי רקטות וטילים ובהם טילים מדויקים. הם הזרוע של איראן להרתעתנו מפני תקיפת מתקני הגרעין או כנקמה על תקיפתם. חובתנו להשלים את המשימה הזאת.
וגם אחרי ההצלחות האחרונות אני איתן בדעתי שיש לבצע פעולה קרקעית בדרום לבנון. שמעתי את קהלני מתנגד לפעולה קרקעית בשל טילי הקורנט שעלולים לפגוע בטנקים. אבל היום הם פוגעים בבתי התושבים במטולה, מרגליות ומנרה. חובתנו לנקות את דרום לבנון מחיזבאללה ולהקים רצועת ביטחון, שממנה ניסוג רק בחוזה שלום עם לבנון.

* למה איננו מחסלים את סינוואר – למה איננו מחסלים את סינוואר, כפי שחיסלנו את נסראללה? כי הוא מוקף בחטופים.
הבעייה היא שגם הוא מבין זאת, ולכן הוא מכשיל כל עסקה וימשיך להכשיל גם בעתיד. מבחינתו, החטופים הם ביטוח חיים.
אולי דווקא עכשיו, אחרי חיסול נסראללה, יש סיכוי להצעה של שחרור כל החטופים תמורת מתן אפשרות לסינוואר ואנשיו לעבור בבטחה לארץ אחרת.

* מיספר מוות – נראה לכם שיהיו הרבה מועמדים במכרז לתפקיד מזכ"ל חיזבאללה?
נראה לי שהם יעשו מיספר מוות.

* מודה ומתוודה – אחרי מלחמת לבנון השניה נסראללה הודה בטעותו ואמר בריאיון שאילו ידע שכזו תהיה תגובת ישראל, לא היה מורה לחטוף את החיילים.
יש לי הרגשה שאחרי המלחמה הזאת נסראללה כבר לא יודה בטעותו.

* עם כל הכבוד למאה ה-21 – מדוע לא חיסלנו את נסראללה כל השנים האלה? נשאל האלוף (מיל') עמוס ידלין, שהשיב: "במאה העשרים ואחת אין יותר מלחמות מנע. צריך מכה כמו 7 באוקטובר כדי שנוכל לעשות פעולות כאלה."
מילא, אילו אמר שהיינו שבויים בקונספציה שגויה שבמאה ה-21 וגו'. אבל הוא אמר זאת, כאילו זו אקסיומה, שאי אפשר לערער עליה.
אז עם כל הכבוד למאה ה-21, ויש כבוד, נגיד לה: מאה'לה, סורי מדרכנו. אנו חוזרים לקונספט של מתקפת נגד מקדימה. לא נמתין כצאן לטבח כדי שתהיה לנו לגיטימציה להגיב. לא ניתן עוד למפלצת טרור לצמוח בשכנותנו ובשכונתנו.

* באבוד רשעים רינה – חיסולו של נסראללה, כהמשך לעשרת הימים המוצלחים כל כך במלחמתנו בחיזבאללה, ובתום שנה קשה כל כך, שהחלה באסון נורא כל כך, הביאה לפרץ של שמחה גדולה בציבור הישראלי. זו שמחה טבעית, בריאה, מובנת מאליה.
ויש כמה פיינשמקרים שמעקמים את האף. לא נאה להם השמחה הזאת. והם גם חמושים בפסוק: "בנפול אויבך אל תשמח."
אכן, החכם מכל אדם כתב את הפסוק הזה. אך באותו ספר משלי הוא גם כתב: "באבוד רשעים – רינה." איך מגשרים על הפער הזה? ההסבר שלי הוא ההבדל בין אוייב לרשע.
כשלחמנו במלחמת יום הכיפורים באוייב המצרי והסורי, לא היתה לנו סיבה לשמוח על מותו של החייל בצבא האוייב. הוא אוייב, צריך להילחם בו ולהרוג אותו, אנו שמחים על הניצחון, אך לא על עצם מותו של האוייב.
לא כך כאשר מדובר במחבלים. אלה רשעים, ובאבוד רשעים – רינה. קל וחומר כשמדובר ברב מרצחים כמו הצורר נסראללה.
אז אני מודה, שחלוקת בקלאוות והשקת כוסית עראק באולפן אינם בדיוק הז'אנר שלי, אך עצם השמחה – מוצדקת לחלוטין.

* אל תשכחו ש... – "הארץ" במבוכה. איזה טיעון הם ימצאו נגד חיסול נסראללה?
אז הם מצאו שתי דרכים לבטא את סלידתם בלי לגנות את החיסול.
האחד הוא מאמרים רבים, נוטפי נרגנות חמוצה, עם המסר של "אמנם היה איזה הישג בלבנון אבל לא נשכח ש..." וכל אחד עם ה"לא נשכח ש..." שלו. והמסר הוא, בסדר – היה איזה משהו בדאחיה אבל אל תשכחו איזו מדינה חרא אנחנו.
השני הוא לעג מתנשא על הברברים ששמחים על החיסול. הגדילה כתוב איריס לעאל בפשקוויל מיזנדרי (מיזנדריה = שנאת גברים) על כך שבשבעה באוקטובר פגעו לנו בגבריות הישראלית והחיסול נועד לחזק את האגו הגברי הישראלי שלנו, או משהו כזה.

* הנאום שמלהיב את המשיחיסטים – יוענה גונן מתפעלת במאמר ב"הארץ" מנאום שנשא שר החוץ הירדני איימן ספאדי, שבו האשים את ישראל שהיא סרבנית שלום, שרוצה רק להרוס ולכבוש, בעוד 57 מדינות ערב מציעות לה הסכם שלום ומוכנות לערוב לביטחונה. היא בזה לישראלים, שהדבר שהם הכי פוחדים ממנו הוא ערבים שרוצים שלום, והאשימה את אהוד ברק שהמציא את טענת "אין פרטנר פלשתינאי," שמאז הוא "התירוץ לבריחה של ישראל מכל מו"מ מדיני."
היא שכחה לספר את ההקשר – ברק הציע הצעה מרחיקת לכת, בעיניי מופקרת, למדינה פלשתינאית בקווי 4 ביוני 1967 עם "חילופי שטחים," כלומר תמורת כבשת הרש שממנה לא ניסוג, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים בנגב, ובבירתה ירושלים. בכך, הוא ריסק את הקונצנזוס הלאומי על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן, על התנגדות לנסיגה לקווי 4.6.67. אפשר לומר שהוא נטל את נאום מורשתו המדינית של רבין, שבו, חודש פחות יום לפני הרצח, הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים של ישראל במו"מ על הסדר הקבע – וריסק אותו. את כל הקווים האדומים של רבין הוא מחק. את כל ה"לאווים" הוא הפך ל"הנים". הוא בא עם ההצעה האולטימטיבית שאי אפשר לסרב לה. אגב, על דעת עצמו, ללא מנדט מהעם, מהכנסת ומהממשלה. אבל תמורת זאת הוא דרש מערפאת הכרזה על סוף הסכסוך וסוף התביעות. לקבל שטחים מישראל ערפאת מוכן כמובן. גם לחתום אתה על הסכם הונאה, כפי שעשה באוסלו. אבל שהוא יחתום על סוף הסכסוך? אפילו כהונאה הוא לא מוכן לכך. ובעיקר, הוא עמד על דרישת "זכות" השיבה, כלומר הטבעתה של מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים. לא זו בלבד שערפאת דחה את ההצעה – הוא דחה אותה במתקפת הטרור האיומה והנוראה ביותר מראשית הסכסוך ועד 7 באוקטובר אשתקד; מתקפה שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, באוטובוסים, במסעדות, בדיסקוטקים ובליל הסדר בבית מלון. על כך ברק אמר, שהוא הציע הצעה ולא מצא לה פרטנר. זאת אשמתו, הנוראית, על פי יוענה גונן.
היא אינה היחידה שנלהבת מהנאום של שר החוץ הירדני. כך גם חכ"ש מוסי רז. וכך גם נטע אחיטוב, אף היא ב"הארץ". היא מצטטת קטעים נרחבים מהנאום, שבו הוא חוזר שוב ושוב על המושג "פתרון שתי המדינות." ומן הראוי שנבחין שהוא לעולם אינו אומר "שתי מדינות לשני עמים." לא הוא, ולא האחרים, וגם לא במצע של חד"ש-תע"ל. זה לא מקרי. הם אינם מכירים בזכותו של העם היהודי למדינה. כאשר הם מדבר על "פתרון שתי המדינות" כוונתם למדינה פלשתינאית מקווי 4.6.67 מזרחה, שתהיה יודנריין – ריקה מיהודים שיגורשו ממנה בטיהור אתני, ומאותם קווים מערבה, מדינה לא יהודית, שתוצף ב-מיליוני "פליטים" פלשתינאים במסגרת "זכות" ה"שיבה".
זו התוכנית של אותן 57 מדינות, שאותה הזכיר שר החוץ הירדני. "יוזמת ה'שלום' הערבית," הכוללת, בנוסף למה שכבר הזכרתי, גם נסיגה ישראלית מהגולן. זה לא שלום עם ישראל, אלא שלום לישראל. זו הגשמת חזון "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי פרי."
רק משיחיסטים הזויים ומנותקים מן המציאות יסכימו אחרי 7 באוקטובר למדינה פלשתינאית ולנסיגה לקווים שבהם רוחבה של ישראל יהיה קצת יותר מהמרחק שבין גבול עזה לאופקים, שלשם הגיעו הפלשתינאים ב-7 באוקטובר. רק משיחיסטים מטורללים יסכימו להפוך את גוש דן, האזור המאוכלס ביותר בישראל, ל"עוטף" המדינה הפלשתינאית. אך גם נסיגה כזו, שלא תכלול את "זכות" השיבה, לא תספק את ה"פרטנר".

* שבועיים קשים במיוחד – בתום שנה נוראית, השבועיים האחרונים היו שבועיים נפלאים, שבהם נטלנו את היוזמה, היכינו באוייב, חידשנו את ההרתעה וחיסלנו את הצורר נסראללה וכמעט את כל צמרת ארגון הטרור (וגם את ה"כמעט" נמחק).
וכך נפתח הפשקוויל של הארגון היהודי-ערבי "עומדים ביחד": "אנחנו עוברים שבועיים קשים במיוחד."

* בחזרה לתירוץ הנבוב – ב-7 באוקטובר, כל אלה שאיימו בסרבנות, בלי יוצא מן הכלל, התגייסו וזינקו אל תוך התופת.
הייתי בטוח, שמעשיהם מעידים על חרטה על איומיהם, שאותה הם יבטאו בהקדם ויתנצלו. לצערי, כמעט שאיני רואה חרטה, לא בקרב הסרבנים עצמם ולא בקרב תומכיהם. הם מצדיקים את המעשה, גאים בו וממחזרים את התירוצים הנבובים להצדקתו.
העליתי רשומה שבה תקפתי את הסרבנות, או ליתר דיוק ביקרתי את גל הפוסטים שהציגו את הפעולה הפנטסטית של הטייסים בדאחיה כהוכחה לצדקתם אשתקד. וקיבלתי תגובה כהאי לישנא: "אבל הם טייסים בשירות מילואים *התנדבותי*, למה אסור להם להפסיק התנדבות? סרבנות הוא מונח הנוגע לסדירניקים ומילואימניקים בשירות חובה, לא נראה לי שמתנדבים יכולים 'לסרב' או שאפשר להאשים אותם בסרבנות, הרי הם לא חייבים לשרת."
וכך הגבתי: אני בן 62 ומתנדב למילואים כלוחם בכיתת הכוננות של קיבוצי. בשבוע הבא אהיה כבר שנה מגויס בצו שמונה. בשל גילי המופלג, צה"ל שלח אותי לסדרת בדיקות כדי לאשר לי חתימה על שנת התנדבות נוספת ובכך אני עוסק בימים אלה.
יש לי הלילה, כבכל לילה, שמירה. האם, לדעתך, אני יכול להבריז לשמירה ולומר לזה שתפרתי אותו: "מה אתה רוצה? אני מתנדב. אני לא חייב להחליף אותך?"
ברור שלא. למה? הרי אני מתנדב. אז זהו, שזה לא עובד ככה. מרגע שהתנדבתי, המחויבות שלי היא בדיוק כמו של חייל בחובה.
הפסקת התנדבות היא עניין פרסונלי. המתנדב הבודד שרוצה להפסיק מודיע על כך מראש ופורש כאשר יש לו מחליף. כאשר קבוצה שלמה, יחידה שלמה, שאין לה תחליף, מתארגנת להפסיק את ההתנדבות, מתוך ידיעה שהיא פוגעת בביטחון המדינה, זו סרבנות פוליטית המונית ממארת, ומלבד הפגיעה בביטחון זו גם התנקשות בדמוקרטיה.
אני מתנגד למהפכה המשטרית. בראשית המאבק נגדה השתתפתי בהפגנות ואף נאמתי בהפגנות. ברגע שסרטן הסרבנות השתלט על המחאה, זו כבר לא היתה המחאה שלי. אי אפשר להיאבק על הדמוקרטיה בדרכים אנטי דמוקרטיות. סרבנות פוליטית מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית לאין ערוך יותר מהמהפכה המשטרית.

* החזית החמישית – בשעה שחיילי צה"ל נלחמו בעת ובעונה אחת בארבע חזיתות – בלבנון, ברצועת עזה, ביו"ש ובתימן, כדי להגן על חיי אזרחי ישראל, חרדים קיצונים חסמו את כביש 4 ונלחמים בעד המשך ההשתמטות הממארת.

* מחזק את ממשלת הפיגולים – בשעה זו, שבה אנו נלחמים בשבע זירות, דרושה ממשלת אחדות לאומית. למרבה הצער, הצטרפות הימין הממלכתי לממשלה מחזקת את ממשלת הפיגולים ומרחיקה ממשלת אחדות.
היתרון שבמהלך – הקטנת כוחה של הכנופיה.
אילו סער לפחות היה תובע את תפקיד השר לביטחון פנים כתנאי להצטרפות, ובכך מגרש את הכנופייה הכהניסטית. או לפחות את תפקיד שר המשפטים ובכך בולם את המהפכה המשטרית שעוכר המשפטים, הפירומן האובססיבי, ממשיך בה גם בשעת המלחמה ובכך ממשיך לקרוע את העם.
חבל. זהו צעד שפוגע באינטרס הלאומי.

* שונאים סיפור... שנאה – איני חושב שיש בפוליטיקה שני אנשים ששונאים זה את זה ומתעבים זה את זה יותר מאשר נתניהו וגדעון סער. לאחר השבעתו של סער בכנסת, הופצה תמונה של השניים מחייכים זה לזה כזוג מאוהב ואוחזים איש בזרוע רעהו.
על פניו, זו עשויה להיות תמונת פוסטר של פטריוטיות אמיתית – בשעת מלחמה אפילו האויבים הגדולים ביותר מאתמול משלבים ידיים, מוחקים הכול, ומשתפים פעולה בדרך לניצחון.
אבל זה נתניהו. אותו נתניהו שבעיצומה של מלחמה נלחם בשר הביטחון, ממדר אותו, מניף מעל ראשו לאורך חודשים את חרב הפיטורין. אותו נתניהו שבזמן מלחמה מכונת השקרים וההסתה שלו רוקמת ומפיצה עלילת דם נוראה על צה"ל. לכן, במחילה, איני מתרשם מן המחווה.
השתלחותה הגסה והכעורה של הח"כית המופקרת טלי גוטליב בגדעון סער, היא הקדימון לגן העדן הצפוי לו משותפיו החדשים.

* מפחדים – מגמה בולטת לאחרונה בתעשיית השקרים וההסתה היא התמקדות מחודשת בבנט, חידוש ההסתה נגדו, דה-לגיטימציה שלו ורדיפת אנשי ימין שהתפכחו וחוזרים אליו.
המהלך הזה נתעב, אך אני רואה בו פן חיובי.
זו עדות שהם מ-פ-ח-דים! הם מ-פ-ח-דים!

* בייסיולוגיה – שי פירון היטיב להגדיר את המחלה החברתית שלנו: "אנשים רבים מדי בחברה הישראלית נהיו אסירים של השבט שלהם. אם הם יגידו משהו שבמילימטר שובר את השורה, הם יחטפו מכות. מעולם אנשים לא היו בפער גדול כל כך בין המחשבה שהם חופשיים, לבין העובדה שהם בכלא של השבט. תוך רגע אתה הופך לבוגד. כלא השבטים הפך לאחת המחלות הכי נוראיות... בסופו של דבר, אצל רוב הפוליטיקאים, מה שמכריע זה קהל המצביעים ולא המדינה. סם הפירוק של החברה הישראלית זאת המילה 'בייס'. זאת הקללה שאלוהים קילל אותנו בארבע השנים האחרונות. הפסקנו להיות אומה, להנהגה שלנו אין אידיאולוגיה – יש לה 'בייסיולוגיה".

* הגומל האוונגליסטי – קבוצת אוונגליסטים באה לארץ כדי להתנדב בחקלאות בנגב המערבי וביישובי הצפון. ביום ראשון הם הגיעו אלינו. ביום שני בבוקר יצאו לאבוקדו. כשישבו לארוחת בוקר עם מנהל הענף – מטח, שהגיע לפני ההתרעה, עם שלוש נפילות בקרבתם, כולל נפילה אחת במרחק 25 מטר מהם. הם שכבו על האדמה וחיפו בידיהם על ראשם, בהתאם להנחיות מצילות החיים.
אוונגליסטים אומרים ברכת הגומל?

* ביד הלשון: תכלה שנה וקללותיה – הברכה המסורתית היפה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אקטואלית השנה יותר מבכל שנה, אחרי השנה האיומה והנוראה שחווינו.
המקור הראשון לברכה, מופיע בתלמוד הבבלי, במסכת מגילה, ל"א ע"ב: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה."
הכוונה לכך, שמסכת הקללות האיומות המופיעות בפרשת "כי תבוא" שבספר "דברים", הנקרא גם "משנה תורה", תיקרא לפני ראש השנה, כדי שתכלה השנה וקללותיה. אמנם פרשת "כי תבוא" אינה הפרשה האחרונה לפני ראש השנה, אלא "ניצבים", אך היא נקראת שבוע קודם לכן, ועדין סמוך לראש השנה.
ומהיכן "תחל שנה וברכותיה"? הביטוי הזה והחיבור בינו לבין "תכלה שנה וקללותיה", לקוח מהפיוט "אחות קטנה", שחיבר אברהם החזן גירונדי, פייטן ספרדי בן המאה ה-13. הפיוט נקרא בפתח תפילת ליל ראש השנה של עדות המזרח. האותיות הפותחות את הבתים מרכיבות אקרוסטיכון של שם היוצר – אברהם חזן.

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה
וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה
זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זָרוּ
וּשְׁפֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת
כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת
וּכְרֻם זֻלּוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת
בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

זְמִירָהּ שָׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

נְחֵהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
וְהִיא כְפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ
לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

א
מטילדה האכילה מרורים את אביה חכם יעקב מצליח ואת אימה הרבנית ברוריה. לא אחת הצליחה למרוט גם את עצביהן של אחיותיה זילפה, בלהה ואסנת הבוגרות ממנה. כבר בגיל ארבע-חמש נעמדה שעות מול ראי הטואלט של אחיותיה ומרחה רוז' על לחייה, 'אודם' על שפתיה, לַק אדום כדם על ציפורניה וללא הצלחה ניסתה גם להדביק ריסים מלאכותיים על עיני הזית המלוכסנות שלה. כמו להכעיס, דווקא בת הזקונים הזאת צמחה כשושנה בין החוחים, יפה מאחיותיה, ועוררה את קינאתן. שתי צמותיה הערמוניות גלשו מעדנות עד לאחוריה. כבר בגיל צעיר קומתה התנשאה מעל הוריה ואחיותיה. שדיה הנצו סמדר כבר בגיל שתים-עשרה ובגיל שלוש-עשרה הצטיידה בחזייה מרופדת עם ברזלים שהוסיפה כבוד והדר לצמד האתרוגים, שנישאו בגאון והוסיפו הדרת כבוד לאחוריים העגלגלים ולקומתה התמירה.
השכנה תמרה, אשת העולם הגדול שאפילו ביקרה פעם באיסטנבול, הטילה ספק אם בשכונה כולה יש בחור אחד לרפואה שקומתו גבוהה מקומתה של מטילדה וגם יוכל להתמודד עם הלשון שלה, החדה כתער. ב'פרלמנט הרכלניות' בחצר היא השוותה את מטילדה לנחש בערימת קש, שצריך להרוג אותו כשהוא עדיין קטן, כלומר: יש לחתן אותה כאן ועכשיו כשהיא עדיין בתולה וחלב אִמָּהּ על שפתיה, שאם לא יעשו כן היא לא תתחתן לעולם ותהיה ריחיים על צוואר הוריה ומכשול ונגף לכל הגברים סביבה.
חברות הפרלמנט קיבלו את דבריה של תמרה ללא ערעור.
בלי צל של בושה מטילדה ניצלה לא אחת את היעדרן של אחיותיה והשתלטה להן על הגרדרובה. היא נעלה את נעלי העקב האלגנטיות של זילפה ולבשה את השמלה הפרחונית של בלהה, מרחה על עצמה טון או שניים של משחות ואבקות ופרפיום של אסנת, ששיוו לה מראה של זונה קשישה שמצטבעת יתר על המידה. תמרה השכנה קבעה שמטילדה דומה לגלילה הזונה מכיכר ציון, שחיילי הוד מלכותו עומדים אצלה בתור כדי ליהנות משירותיה.
מגונדרת הסתובבה מטילדה, הלוך ושוב, במשולש הרחובות יפו, קינג ג'ורג' ובן-יהודה, אמרה שלום לכל עובר ושב ומשכה את תשומת לבם של 'נערי הברזלים' של ירושלים, שישבו על מעקה הברזל, עישנו בשרשרת והנידו רגליים ליד כל-בו 'מעין-שטוב' בפינת הרחובות יפו וצ'נסלור. משהריחו הצעירים את הבשמים שאפפו אותה שרקו לה וצבטו באחוריה. כבר אז ידעה שסימן רע לנערה שעוברת ברחוב יפו ו'נערי הברזלים' אינם צובטים באחוריה. אחד הפרחחים שנפשו כלתה אליה קרא לה: "יא מטילדה, האחת והיחידה, וַשְׁתִי ואסתר המלכה לא מגיעות לקרסוליך, אם היה לי גרוש על התחת הייתי נותן מיליון סטרלינג כדי לבלות לילה אחד אתך ולמות." מטילדה התמוגגה מהמחמאה השדופה, הפריחה עשן מהסיגריה התקועה בקצה שפתיה, עשתה עיניים לנער הלהוט אחריה וליכסנה חצי מבט גם לעבר חבריו.
כלניות, צנחנים סקוטים אדומי כומתה בחצאית-קילט פליסה משובצת, צעדו בזוגות במשולש הירושלמי – ויצאו להגנתה של הנערה היפה ש'נערי הברזלים' מטרידים אותה. הכלניות איימו על הנערים במעצר או במכות ו'נערי הברזלים', שידעו שאנגלים אינם מכים ילדים בדרך כלל, צעקו במקהלה: "עלייה חופשית... מדינה עברית... בוז לספר הלבן... יחי דגלנו כחול לבן... גסטפו... נאצים."
הכלניות אדומות מכעס שיגרו מבט של תיעוב בנערים, ירקו בבוז לצדדים, והטיחו בנערים: bloody Jews והפילו אחדים מהם מן המעקה שעליו ישבו. עד מהרה חזרו הנערים לעמדותיהם והתווכחו ביניהם אם הערלים הסקוטים מסתובבים עם תחתונים מתחת לחצאית או בלעדיהם ואם בכלל עשו להם ברית מילה. אחד הנערים גמגם: "ביומולדת של המלך קינג ג'ורג' ראיתי חיילים סקוטים צועדים והרוח נפנפה בחצאית שלהם וראיתי שהם ערלים."
מטילדה היתה שמחה וטובת לב בשל תשומת הלב שעוררה אצל נוער הברזלים וגם אצל חיילי הוד מלכותו, שיצאו להגנתה. 'אם כבר בן-זוג, רק כלנית סקוטית בחצאית פליסה משובצת... כשיש רוח רואים שהוא גבר,' סחה בינה לבין עצמה. היא אזרה אומץ ופנתה לכלניות במבטא גרוני מתנגן: "וואטְס יוֹר נֵיים? מַי ניים אִיז מטילדה. הַאו אַר יוּ? דוּ יוּ ספִיק אִנְגְליש?" והסקוטים מתמוגגים מהמבטא המצחיק ומהניסיון המגוחך של הנערה להתחבב עליהם. הם השיבו לה בריח של ויסקי מהול בבירה גינס: hi perfect, hi beautiful, hi darling, hi doll""
ליותר מזה היא לא היתה צריכה.
"יא מטילדה, תזכרי שאפילו 'שאפות' יפות ממך שילמו מחיר על הרומן שלהם עם חייל בריטי. הוא יעשה לך ילד ויזרוק אותך לאלף עזאזל," אמר מנהיג חבורת 'נוער הברזלים' שהתהדר בפלומת שפם, "אם נתפוס אותך בחברת אויבנו המר והאכזר נגזור לך את שערות הפדחת ועל ראשך תצמח קרחת."
נער שזה לא מכבר התחלף לו הקול הוסיף: "אם תצאי עם אנגלים, הלוחמים שלנו ישפכו 'מי אש' שיישרפו את פנייך היפים ותהיי מפלצת הכי מכוערת שלא ברא השטן בכל פלשתינה-א"י. בחורה כמוך צריכה להצטרף לארגון הצבאי לאומי ולהקריב את חייך למען האומה מבלי לחשוש מכלא הנשים בבית לחם. למזלך, עד כה לא העלו האנגלים לגרדום נשים. עלינו להשמיד את הצר האנגלי מעל פני האדמה כי כלב מת לא נושך."
לחיזוק דבריו פצחו הנערים בשיר שהותיר את מטילדה ואת הכלניות פעורי פה:

הַיּוֹם שָׂרָה הַקְּטַנָּהנִפָּרֵד בְּצֵאתִי לַמִּלְחָמָהאֶת הַמְּדִינָה לְכוֹנֵןמִשְּׁתֵי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּןגִּזְזִי צַמָּתֵךְוְחִגְרִי אֶת חֲגוֹרָתֵךְחַבְּקִינִי קְחִי מִקְלָעוְאִתִּי לַשּׁוּרָה!עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ, נִפְגָּשׁ!עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת חֵרוּת נִשָּׂא בְּדָם וָאֵשׁרוֹבֶה אֶל רוֹבֶה, קָנֶה יַצְדִיעַכַּדּוּר אֶל כַּדּוּר יָרִיעַעֲלֵי בָּרִיקָדוֹת, עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ!

מטילדה כבר ראתה בשכונה בנות שיצאו עם אנגלים. לוחמי המחתרת גזזו את שיער ראשן. היו גם בנות אומללות, ששפכו על פניהן 'מי אש' ועיוותו את פניהן לכל חייהן. היא גם הכירה בנות שהצטרפו לאצ"ל וללח"י, הדביקו בלילות כרוזים ושימשו כיסוי של מאהבות ללוחמים הצעירים. לא אחת היא הצטרפה למאזינים שהתאספו בפתח ביתו של יומטוביאן הקצב, שהיה לו רדיו בגודל של ארון בגדים, כדי להאזין ל'קול ציון הלוחמת, לקול ציון המשתחררת'. הצעירות והצעירים הלוהטים הזדהו עם כל מילה שבקעה מהרדיו. בסוף השידור הם עברו לדום ושרו: 'למות או לכבוש את ההר?' ואחר כך שרו בפתוס:

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּיםוּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת...

ב
מטילדה חזרה לשכונה. הישבן שלה בער מהצביטות, אך האיומים על גזיזת צמותיה צרבו את ליבה עוד יותר. בחשאי החזירה למקומן את נעלי העקב של זילפה ואת השמלה הפרחונית של זלפה ורחצה בניקיון כפיה.
יום אחד חיפשה ברוריה את מטילדה בתה בכל פינות הבית ולא קיבלה מענה לקריאותיה עד שהילדה התגלתה בעליית הגג, אצבעון על אצבעה ומספרי חייטים בידיה והיא גוזרת לאורך ולרוחב את שמלת הקטיפה החגיגית, האחת והיחידה, של אימה. ברוריה זעקה זעקות טירוף: "מטילדה, שיקטע אלוהים את חייך... את החיים שלי הרסת. הלוואי שהיית מתה ברחם שלי... יום טוב אחד לא ראיתי ממך.... את השמלה האחת והיחידה שיש לי לחתונות ולחגים גזרת לגזרים. מה התכוונת לעשות עם הבד? שאלוהים יגזור את ליבך ואת נשמתך כמו שגזרת לי את השמלה. השארת אותי בלי בגד לחג, בלי בגד לשמחות... שאלוהים יעוור גם את העיניים של אבא שלך הקמצן שלא מוציא גרוש מקופות הצדקה שלו כדי לקנות פעם בחיים בגד חדש למי שמכבסת לו את התחתונים."
זאת היתה הפעם הראשונה שברוריה הרימה יד על הבת הסוררת שלה. היא נטלה את מחבט השטיחים העשוי חזרן והצליפה ללא רחם בכל חלקי גופה של מטילדה, שזעקה עד לב השמיים. צעקה ובכתה ואין מושיע. עיניה מלאו דם והיא יבבה כחתולה שנדרסה מתחת למכבש דרכים. לא עלה במוחה להתגונן מול המתקפה של אימהּ, אבל העזה לומר: "אימא לא מכה כך את הבת שלה... אני יודעת להחזיר, אבל אני לא מרימה עלייך יד. גזרתי את השמלה שלך כי כל כך רציתי לתפור לך שמלה חדשה מודרנית, אבל אני לא יודעת לתפור."
"מאז שנולדת לא אחזת בידך חוט ומחט. ילדה טיפשה כמוך תדע לכל היותר לתקן חורים בגרביים."
"את עוד תראי... אני אהיה התופרת הכי טובה בירושלים, יותר אפילו מ'שיק פאריז'."
ברוריה המשיכה לחבוט ביתר עוז בבתה כאילו הייתה שטיח על הבלקון – חבטה עד שידיה כאבו, וכל אותו זמן, לשמע הזעקות, הניח חכם יעקב את 'ספר יצירה' שבידו ופנה בתחנונים לברוריה אשתו:
"ברוריה קרידה, האחת והיחידה, אישה שכל כבודה בת מלך פנימה, נשמה שלי, גם לאשתו החכמה של התנא רבי מאיר בעל הנס קראו ברוריה. למה תכי את הילדה?... את רוצה שהיא תהיה נכה על כיסא גלגלים, אף גבר לא ירצה בה והיא תהיה רחמנא ליצלן, ריחיים על צווארנו וכאבן על לבנו."
המענה לא איחר לבוא: "צבוע אחד, אני יודעת בדיוק מי אתה. ראית מה עשתה הבת שלך לשמלת הקטיפה הכחולה שלי, השמלה החגיגית האחת והיחידה שהיתה לי? מי ידאג לי עכשיו לשמלת שבת, חג ושמחות? ארור היום שהתחתנתי איתך. קמצן אחד. אתה מעמיד פנים של נדיב שידו פתוחה לכול ובדרשות שלך בשבתות אתה מודיע לבאי בית הכנסת שאתה שמח בחלקך שזכית באשת חיל. מילים ריקות מתוכן. את האמת רק אני יודעת."
חכם יעקב ניסה להרגיע את הרוחות ופנה למטילדה: "ילדה שלי, אימא שלך בדרך כלל לא צודקת, אבל הפעם הצדק איתה והיא שופכת עליי את הכעס שלה," צייץ חכם יעקב בניסיון לפייס את אשתו ובה בעת לנזוף בבתו ואמר בקול בוכים: "ברוריה, כפרה, השכנים שומעים וייצא לנו שם רע. די להכות את הילדה. מאיפה אמצא כסף בשביל לשים עליה גבס ולקנות לה קביים? מי ייתן לנו בשבילה כיסא גלגלים? עלולים לשלוח אותך לקָלַבּוּשׁ בַּקִּישְׁלֶה בעיר העתיקה בעוון רצח של ילדה," וברוריה בשלה: "אני אלמד אותך לקח ואותך כלבה בת כלבה."
ברוריה חילקה את המהלומות במשורה – מכה לבת ומכה לבעל הנלחם על נפשו, עד שיאמר 'רוצה אני.' חכם יעקב, נשוא הפנים ונכבד על הבריות, חטף ממטה הזעם של ברוריה אשתו והתחנן על נפשו: "יא ברוריה, מה אני אשם מה?"
מוכה וחבול התרכך חכם יעקב ואמר: "טוב ברוריה נשמה, את יודעת מה? תקני לך בעזרת השם בהקפה שמלה בחנות של יד שנייה, אולי במקרה איזו אישה מנוחתה בגן עדן הותירה אחריה שמלה יפה. משפחתה בטח תמכור את השמלה בזול..."
משהמשיכו הזעקות, שוחט העופות חכם חלפון, שכרסו הענקית הולכת לפניו מרוב פגרי עופות שאכל בחייו, ידע שיש כאן מצב של חירוף נפש שאפילו דוחה שבת.
"גברת ברוריה, קצת כבוד לבעל צדיק, למקובל אלוהי, לגבר של המשפחה," הטיף השוחט.
"הצחקת אותי חכם חלפון... זה גבר זה? זה בעל זה? ... זה אַבּוּ אלְ-בַּנַאת שלא הביא לי אפילו בן אחד... מצוות פרו ורבו אינו יודע לקיים. הזמיר שלו כבר מת מזמן. גם מטה לחמו שבור. הוא לא שווה אפילו מיל שחור אחד."
השוחט נפנף בחלף השחיטה, התקרב בצעדי קרב ואמר: "גברת ברוריה, תשמעי טוב טוב, אם לא תעזבי לנפשו את חכם יעקב ותרפי מהילדה שלך, בזו המאכלת אשלח אותך לכפרות... ויפה שעה אחת קודם."
ברוריה ידעה ששוחט זה איש של מעשים וכבר ראה הרבה דם בחייו. עוד פרגית, עוד תרנגולת או שכנה ששמה ברוריה לא יעלו ולא יורידו. ברוריה הרפתה והשוחט היה גאה שהצליח לחלץ את חכם יעקב ואת הילדה קודם שיתחולל אסון.
מטילדה שכבה על השטיח בתנוחת עובר והתייפחה בעוד אביה מניח את ראשו המזוקן על כתפי אשתו בכניעה. בינה לבין עצמה אמרה ברוריה: "אני עוד אלמד לקח את הצבועים האלה. ביום אבא ואימא רבים כמו זוג כלבי רחוב ובלילה הוא הולך בשקט בחדר החשוך למיטה של אימא ואני שומעת את החריקות של המיטה שלהם. אני לא חירשת. מה הם חושבים לעצמם השקרנים והצבועים האלה?"
ברוריה זכתה סוף סוף לשמלה חדשה, שאינה משתווה לשמלת הקטיפה שהיתה לה, אבל בהחלט צנועה וראויה לשבת וחג.

ג
מנהלת בית הספר לבנות הגברת חנה שפיצר היתה בעלת השקפה לאומית ודתית עמוקה. היא נהגה להזמין לכיתות מרצים, שרובם באו משורות האצ"ל ונשאו הרצאות בעלות משמעות לאומית. היא אהדה את האצ"ל ואת דוד רזיאל העומד בראשו. היא העמידה בלילות לרשות המחתרת את בניין בית-הספר, שכינויו המחתרתי היה "הארמון". בבניין נערכו פגישות של לוחמי האצ"ל שכללו אימונים בנשק ותרגילי סדר. במרתף בית הספר הוטמן 'סליק' של כלי נשק, תחמושת ופצצות מוכנות להפעלה. התלמידות של גברת שפיצר ששמעו את הרצאותיו של דוד רזיאל היו מאוהבות בו עד לתנוך האוזניים שלהן והיו מוכנות ללכת אחריו באש ובמים, אך דוד רזיאל העדיף על פניהן את שושנה שפיצר, בתה של מנהלת בית הספר, שהצטרפה לארגון הצבאי לאומי והוא נשא אותה בסתר לאישה. הוא נשאר עם השם 'רזיאל' והיא נשארה עם השם 'שפיצר'.
"בנות, אני מבקשת שתתייצבו בליל שבת הקרוב בשמלה הכי יפה שלכן, תתאפרו, תצטבעו ותתבשמו כמה שיותר כמו בפורים. זאת בקשה מוזרה היוצאת ממני והיא תתבהר לכן במהרה. אל תספרו להוריכם ולמשפחה ולחברות. אתן מתייצבות כאן בליל שבת בעשר בלילה." הייתה זאת בקשה יוצאת דופן בבית-ספר דתי לבנות על-ידי המורה שושנה בתה של המנהלת.
לאחר ארוחת ליל שבת, זמירות וברכת המזון, התייצבו הבנות בפתח 'הארמון' כשהן מאופרות כמו בקרנבל פורים וריח הפרפיום הזול הגיע למרחוק. ממול הארמון עמדו שרידים של מבנה לא גמור שבו התכנסו בלילות פרחחי השכונה, עישנו סיגריות, שתו עראק וסיפרו על אהבות אסורות. הלילה לא נראו פרחחי השכונה בשטח. שושנה שפיצר, בחצאית מיני, חזייה מרופדת, חבושה בפאה בלונדית ומאופרת ומבושמת כנערת רחוב עמדה לצד הבנות שחיכו להוראות שלה. הלכו וקרבו אורות של מכונית צבאית בריטית, שנעצרה בפתח 'הארמון'.
שושנה ניגשה אל המפקד ואמרה לו באנגלית שוטפת: "המפקד, שמי סוזי... דאגתי שהלילה הזה יהיה לילה שמח לחיילי הוד מלכותו שעושים כל כך הרבה למען שלומנו. הכנו בקבוקי ויסקי ובירה והרבה נערות שישמחו את החיילים של צבא הוד מלכותו בחורבות הבניין הלא גמור כאן ממול. אני מציעה שתביאו עוד כמה עשרות חיילים כדי שהשמחה הלילה תהיה מושלמת."
"הו, תודה ליידי סוזי..." הריח המפקד הבריטי את ריחות הפרפיום ואמר: "לא נשכח לכם את המחווה הזאת. השירות בפלשתינה הוא שירות קשה ומסוכן וכמה טוב שיש 'נייטיבס' הגונים כמוכן, שמוכנים להיטיב עם שומרי החוק שלנו ולשמח אותם. תוך חצי שעה תהיה פה פלוגה שלמה," הצדיע המפקד.
המורה שושנה פנתה לבנות ולחשה לאוזנן: "בנות יקרות את שלכן עשיתן. לכו הביתה לישון ואל תספרו לאיש מה ראיתן הערב. לא פגשתן ולא ראיתן את סוזי... נתראה בכיתה ביום ראשון בשמונה בבוקר. בשורות טובות."
תוך פחות מחצי שעה הגיעה משאית עמוסה בחיילים בריטיים, ששרו בהתלהבות.
"ליידי סוזי, הבטחתי וקיימתי... איפה הבנות?" שאל המפקד.
"Don't worry sir! שלחתי את הבנות היפהפיות שלנו להביא גם את חברותיהן. בינתיים תתמקמו ותתחילו לשתות ויסקי ובירה, תאכלו, תשירו ותשמחו. הו, איזו חגיגה מצפה לכם הלילה!"
לקראת חצות וחצי נשמע פיצוץ אדיר שהחריד את השכונה כולה. מטען אדיר התפוצץ וחיילי הוד מלכותו שביקשו לבלות עם נערות השכונה החסודות עלו בסערה השמיימה, רבים גם נפצעו. חלקי גופות התעופפו ונתלו על העצים סביב. בבוקר שלמחרת, בעוד ההורים מסתתרים בביתם, מטילדה וחברותיה לכיתה והמוני ילדים אחרים צפו בזוועה וניסו להקניט את המחלצים שלא ידעו עברית בשירי רחוב לעגניים. מטילדה היתה מזועזעת למראה נעל צבאית ובתוכה כף רגל. עוצר הוכרז בשכונה. אמבולנסים אספו את חלקי הגופות.

ד
המנהלת, שהכול כיבדו אותה ויראו מפניה, שמעה ממישהו ששמע ממישהו שראה את מטילדה מסתובבת ברחוב יפו, צבועה ומבושמת בשמלה חשופת כתף שהבליטה את כל חמוקיה ובזווית פיה תקועה סיגריה דלוקה והיא מפריחה עשן דרך נחיריה כאילו היתה דרקון. המנהלת המזועזעת, שניזונה משמועות, שלחה את אחת הבנות להזעיק תיכף ומיד את הוריה של מטילדה. גברת מצליח הופיעה עם סינר מוכתם שכיסה בקושי את הבטן הגדולה שלה. עיניה שטופות דמע ודאגה בלבה: 'מה הפעם?'
כדי להמתיק את הגלולה המרה, מורי יחיא שמש בית הספר, הגיש לברוריה כוס מים צוננים מתוך כד חרס, ואמר: "גברת ברוריה, תשתי את המים כי את הולכת לשמוע דברים שלא שמעה שפחה על הים, דברים שלא ינעמו לאוזנייך. אם היו לי טיפות ולריאן הייתי נותן לך כבר עכשיו כדי שלא תתעלפי לגברת שפיצר בידיים."
"שאלוהים ישמור, איזה חטא חטאתי? איזה עוון עוויתי? איזה פשע פשעתי? למה זה מגיע לי?" טפחה ברוריה על החזה המלא שלה, "כבר לא נשארו לי דמעות בעיניים. שאלוהים ייקח את מטילדה ואת אבא שלה. יום טוב אחד ממנה לא ראיתי."
גברת שפיצר נכנסה באמצע השיעור לכיתה ז' שבה למדה מטילדה. הבנות נעמדו דום וקיבלו את פני המנהלת ב'שיר הכבוד':
אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג, כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרֹג
נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ
מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ
"שָׁה, שָׁה, שָׁה," השתיקה המנהלת את הבנות, "לא עת לזמר שירי כבוד. אני רוצה לדבר אתכן על אי-כבוד, על בושה וחרפה, על קלון שהמיטה עלינו תלמידה סוררת אחת בכיתתכן... בנות יקרות וחסודות, ירושלים עיר קודשנו נמצאת בהתנוונות חומרית ורוחנית, בנות טובים, שכל כבודן בת מלך פנימה, הידרדרו לבורות נשברים, לִסְחִי וּמָאוֹס. הקדשתי את כל חיי כדי לחלץ בנות ממעגל העוני, מרעב, חולי ומִבּוֹרוּת ולהקנות להן תורה ודעת ובעיקר מוסר. במקום שדה ורדים קיבלנו קוצים וחרולים וברקנים..."
דממת מוות נפלה בכיתה. הבנות שיגרו מבט נוקב לעבר מטילדה, שהשפילה את מבטה וביקשה לקבור את עצמה שבע אמות עמוק באדמה. גם המורה שושנה התכנסה בתוך עצמה. גברת שפיצר פתחה בקול נמוך שהלך והתגבר עד שהרעיד את אמות הַסִפִּים: "מטילדה מצליח, קומי על רגלייך וקחי אתך את הספרים, המחברות והילקוט! את הולכת להיפרד מבית ספרנו לעולמים..."
"המנהלת, מה עשיתי? במי פגעתי?"
"חצופה, מוטב שתשתקי. ראו אותך צועדת בנחלת שבעה על נעלי עקבים בשמלה שמכסה טפח ומגלה עשרה טפחים ואת צבועה כמו נערה מופקרת, סיגריה מעלה עשן בפיך ואת הולכת אַנְגְזֶ'ה עם חייל אנגלי ארור. את עושה יד אחת עם אויבינו מבית ומחוץ המבקשים לכלות אותנו, בעוד טובי בנינו ובנותינו מחרפים נפשם כדי לגרש את האנגלים מארצנו. אני בושה ונכלמת שנערה בת טובים הידרדרה אל פי תהום. אל תלכו בנות בדרכיה, שמרו על ערכי המוסר לכבודה של האומה העברית ולכבודה של ארץ ישראל וירושלים עיר קודשנו."
"מה בסך הכול עשיתי?"
"מטילדה את מגורשת היום מבית ספרנו לנצח נצחים וזה יהיה גורלה של כל נערה מופקרת שתשרך דרכיה."
חיוורת ורועדת כעלה נידף ברוח, אספה מטילדה את הספרים והמחברות, דחפה אותם לילקוט ויצאה מהכיתה בבושת פנים. אחת הבנות ירקה לעברה וקראה: "טפו, זונה אחת... בוגדת בעם ישראל." הבנות ההמומות, חברותיה עד לפני שעה קלה, אזרו עוז וירקו לעבר מטילדה.
בעיניים אדומות צעדה מטילדה אל חדר המנהלת שם פגשה את אִמָּהּ הבוכייה. פניה של המנהלת היו הפוכות וחיוורות, שפתיה הדקות נבלעו בין שיניה. בידיים רועדות היא סיננה:
"גברת ברוריה מצליח, נכשלתם בחינוך בתכם. בית הספר שלנו הכשיר אותה להקים בית ומשפחה ולהיות עקרת בית המתמצאת בדיני כשרות הבית וטוהר המשפחה. אנו מלמדות את הבנות תפירה ורקמה, בישול ואפייה כדי שינהלו בית יהודי נאמן, יגדלו בנים ובנות לתפארת ותהיה להם נדוניה ויוכלו למצוא שידוך טוב. גברת ברוריה, מטילדה שלך היא סוררת ומורדת, היא בזה למורות ולחברות שלה, פורקת עול ומצטבעת כנערה מופקרת. מכאן ועד להיריון מחוץ לנישואין ולהידרדרות לזנות קצרה הדרך... זהו מדרון חלקלק... כדי לא לפגוע במרקם העדין של בית ספרנו היא מגורשת היום מבית ספרנו. השפעתה על בנות אחרות היא גדולה ויש סכנה שגם בנות אחרות חלשות אופי כמוה ילכו בעקבותיה. הן יתחילו לצאת בלילות עם חיילים בריטיים. יש בנות שרוקדות ריקודי בטן בבתי-קפה ערביים בשל בצע כסף ומתנות קטנות. כבר שמענו על בנות שנישאו לחיילים בריטיים ואבדו לעם ישראל. אני ממליצה שמטילדה בתכם תעבוד במשק בית בשעות היום ותפרנס את משפחתכם ובערבים תלמד בשיעורי ערב. כך היא תהיה עסוקה מצאת החמה ועד צאת הנשמה, הירח והכוכבים, ולא תוכל לשרך דרכיה. הבטלה, השעמום והזמן הפנוי הם מקור הרע. למזלנו, יש בנות חיל מסורות ונאמנות המחרפות נפשן כלוחמות מחתרת. יש בנות שנתפסו והושלכו לכלא בבית לחם."
"סליחה, גברת שפיצר," התקוממה מטילדה, "כשרציתם להרוג חיילים אנגלים, ביקשתם שנופיע בלבוש של נערות רחוב מופקרות כדי למשוך חיילים למלכודת דבש שעלתה בחייהם של אותם חיילים. זה החינוך שקיבלתי כאן," הזדעקה מטילדה.
"חצופה. בלמי את פיך, ושלא תעזי להוציא מילת גנאי על בנות ישראל כשרות... 'עת לעשות לה' – הפרו תורתך.' אנו נאבקים למען חרות ישראל ועצמאותו... אנחנו רוצים לגרש את האנגלים מארצנו וכל האמצעים כשרים. בעוון החזקת רימון יד או אקדח מעלים לגרדום את טובי בנינו."
"זאת צביעות..." זעקה מטילדה, "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות... אתם הורגים חפים מפשע רק בגלל היותם אנגלים. ראיתי נעל צבאית ובה כף רגל של חייל הרוג."
"למה להרוג חפים מפשע?" אמרה מטילדה למורה שושנה ועוררה את חמתה.
"עת לעשות לה' הפרו תורתך... את חצופה ובוגדנית!"
גברת שפיצר היתה המומה מחוצפתה של מטילדה.
"גברת שפיצר, אנחנו כפרתך," התחננה ברוריה, "אני לא למדתי קרוא וכתוב כי אבי עליו השלום חשב שכל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. בילדותי ובנעוריי ראיתי דרך הבלקון בכל בוקר את הבנות שמחות וטובות לב הולכות לבית הספר של מיס לנדאו ולבית ספר של גברת חנה שפיצר, ילקוטים על שכמן ומדי בית-ספר כחולים עם צווארון לבן ועניבה. שמעתי אותן שרות באנגלית ונקרע לי הלב. יום יום ישבתי ובכיתי מרוב קינאה. בבקשה גברת שפיצר, אל תזרקי את הילדה שלי לרחוב, הרחוב יכול לזמן לה דברים נוראים. תחזירי את מטילדה למוטב. תני למטילדה שלי הזדמנות נוספת והיא תשפר את דרכיה. תצילי נפש אחת מישראל... אבא שלה, שכל היום עוסק בלימודי קבלה, אומר: אין עונשין אלא אם קודם מזהירים. תזהירי אותה, תכי אותה, תני לה עונש כבד, אבל אל תזרקי אותה מבית ספר."
"אפילו לא יום נוסף אחד בבית ספרנו. תפוח רקוב אחד יכול לקלקל ארגז שלם. מים זורמים אינם נסוגים אחור, כך גם אני לא אחזור בי. בתך הסוררת מגורשת," קבעה גברת שפיצר נחרצות.
אדומת עיניים, שפופה וגונחת צעדה מטילדה עקב בצד אגודל אחרי אימא והילקוט מיטלטל לו ברפיון בידה. שתיהן לא הוציאו הגה.
ד
מטילדה עבדה במשק בית אצל משפחת הנדל ב'גָאזָה שְׁטְרַאסֶה' ברחביה. דוקטור ליאופולד הנדל היה פקיד בכיר במנהל השלטון המנדטורי, שמקום מושבו באגף הדרומי של 'קינג דייוויד הוטל'. במלון היו משרדיהם של קציני צבא ופקידי ממשל בכירים של שלטון המנדט. בעיני רבים המלון הזה היווה סמל לשלטון המנדט בפלשתינה. הֶר ליאופולד ופראו לינדה הנדל נהגו להזמין לביתם מדי יום ראשון כמה מבכירי הממשל הבריטי ל-five o'clock tea עם 'מַעֲמוּל' בטעם חמאה וקינמון, ממולא תמרים ואגוזים, שהעוזרת מטילדה היתה אופה והבית היה מתמלא בריח מענג של מאפים. המחמאות שקיבלה הוציאו אותה עד מהרה מהמטבח והיא הולבשה בבגדים הישנים מהגרדרובה של פראו לינדה. היא הגישה את הוויסקי ואת הבירה והתעלמה במתכוון מחיוכיו של קולונל טוני צ'רלסטון שאהב לדבריו maamoul cookies made by Matilda, שנראתה בעיניו נערה אקזוטית ופראית כטיגריס בג'ונגל הודי.
פראו לינדה, שראתה את ניסיונותיו של הקולונל לחזר אחרי העוזרת המזרחית שלה, שכרה לה מ'ברליץ' מורה לאנגלית. בכל מפגש של הקולונל בבית משפחת הנדל מטילדה הוכיחה שיש לה אוצר מילים שהולך ומתעשר ומבטא שהולך ומשתפר. בתום האירוח ושטיפת הכלים היתה מטילדה מסתודדת בבלקון עם הקולונל ומגלגלת עמו שיחת חולין כשעיני ה'בָּלֶבּוּסְטֶה' שלה עוקבות אחריה. מטילדה לא ידעה מדוע משפחת הנדל עושה עימה חסד שכזה? האם מתוך רצון להדק את הקשרים עם הקולונל ולהפיק מכך הטבות כלכליות אישיות? האם משפחת הנדל היתה קשורה להגנה או לאצ"ל וללח"י וסיפקה לאחת מהן לפחות ידיעות מודיעיניות? האם משפחת הנדל הייתה סתם משפחה טובה ואמידה שביקשה לקדם נערה ענייה משכונה ירושלמית?
לא הייתה מאושרת ממטילדה כשיום ראשון אחד הקולונל טוני צ'רלסטון המתין לה במכוניתו בפתח ביתה של משפחת הנדל. כשיצאה בתום יום העבודה שמעה את השריקה שהייתה סימן ההיכר של הקולונל: : A Long Way To Tipperary. מטילדה הפנתה את ראשה והקולונל עם חיוך משוך על פניו מאוזן לאוזן הזמין אותה לסרט 'חלף עם הרוח', בכיכובם של ויויאן לי בתור סקרלט וקלארק גייבל בתור רֵט באטלר. הסרט הוקרן בקולנוע 'אוריינט' במושבה הטמפלרית, שהיה בעיקרו בית קולנוע לקצינים בריטיים. היא לעולם לא תשכח את המשפט האחרון של סקרלט: "מחר יפציע יום חדש" והיא ציפתה ליום חדש טוב מקודמו.
לאורך כל הסרט טוני נהג בה כג'נטלמן ונמנע מלנשק ומלחבק אותה כפי שעשו קצינים אחרים עם בנות זוגם. בתום הסרט הוא קנה לה עוגה ממולאת קרם וספל קקאו חם והסיע אותה עד לפתח ביתה מבלי לדרוש ממנה כל תגמול. כך גם נהג במפגשים הבאים. היא ציפתה בקוצר רוח לנשיקה ראשונה ולחיבוק ראשון וכשאלה הגיעו כעבור זמן הם היו בעיניה נס גדול עם 'טעם של עוד.' לא היו שעות יפות בחייה של מטילדה כמו ימי ראשון והפגישה השבועית שלה עם קולונל טוני צ'רלסטון אהובה. היא אהבה במיוחד את השיחות שלהם. פעם הוא זרק לחלל האוויר: "בני אדם נולדים טהורים וזכים כמו השלג בפסגות ההימלאיה. למה יש בני אדם שבבגרותם הם חושפים ציפורניים של טיגריס ומלתעות של כריש?"
"אבא שלי אמר פעם שבני אדם הם כמו האצבעות בכף היד. כל אצבע שונה מחברותיה, אבל כל האצבעות מחוברות לשורש כף היד."
"מטילדה, בשבועות האחרונים אני מרגיש רגעי אושר כשאני חושב עלייך. רגעי ההמתנה לפגישה שלנו נראים נצח. אני משאיר אצלך את ליבי, אנא שמרי עליו."
"טוני, כשפעם אדע לתפור אני משתוקקת לתפור את הלב שלי עם הלב שלך. בחיי הקצרים למדתי שאין מספיק אהבה בעולם. אני לא מתכוונת לבזבז אפילו טיפה ממנה."
טוני חייך ואמר: "דרלינג, האנגלית שלך השתפרה מאז שהכרתי אותך. עלי לג'יפ ונטוס לרמאללה כדי ללקק 'בּוּזָה' – גלידת מסטיק ערבית משובחת. פעם אגיע איתך לבאזאר בעיר העתיקה של דמשק. יש שם גלידה-מסטיק הכי מפורסמת בעולם הערבי והמון תיירים מגיעים לדמשק כדי ללקק בוזה."
כל הדרך לרמאללה וחזרה היא חיבקה את זרועו השרירית של טוני וחשה בדפיקות הלב המואצות שלו. לפני שחזרו לירושלים הוא נשק לראשונה לשפתיה הלבנות, שהיו מרוחות בגלידת מסטיק מתוקה. משם הלכו למועדון הקצינים שממול בנייני הסוכנות היהודית, עברו את מחסום הביקורת הקפדנית ולראשונה מטילדה לגמה ויסקי שהזיל דמעות מעיניה.
היא בילתה בנעימים מדי יום ראשון עד חצות. להוריה סיפרה על משפחת הנדל שמארחת בביתה מדי יום ראשון פקידים נכבדים וקצינים בכירים והיא נאלצת להישאר עד חצות כדי להגיש לאורחים מזון ושתייה ולאחר מכן לרחוץ כלים ולשטוף רצפות. היא התקשתה להסביר מאין התכשיטים היקרים והבגדים היוקרתיים והבשמים שניחוחם הגיע למרחוק. אביה ואימא היו שבעי רצון מהמשכורת החודשית של מטילדה, שעלתה על כלל ההכנסות של אחיותיה.
בחדר המדרגות החשוך ארבו פרחחי השכונה מדי ערב לג'ודי בתו של הגפיר שניידר, שהיתה כספרית בבנק ברקליס. הם הפריעו לה להתנות אהבים עם המאהבים המזדמנים שלה מהבנק או מהצבא. באחד הלילות גילו לאור פנס כיס כי טעו בזיהוי. אין זאת ג'ודי מברקליס בנק אלא מטילדה בת חכם יעקב, שהתגפפה והתנשקה בלהט עם קולונל בריטי. הנערים החליפו בוקסים עם הקולונל שהשיב מלחמה ולאחד הנערים נשברו שתי שיניים קדמיות. מטילדה, מפוחדת עד מוות, ניצלה את המהומה וברחה כל עוד נפשה בה הביתה, כשרודפות אחריה קריאות הנערים: "יא מטילדה, איך את לא מתביישת לצאת עם אנגלי גוי? סופך יהיה רע ומר... כבר אין בחורים טובים משלנו?"
למחרת, בתפילת הנץ החמה, הודיע אחד הנערים לחכם יעקב על מעללי בתו מטילדה עם קולונל אנגלי. חכם יעקב נעשה חיוור כסיד, עמד ליד ההיכל וטפח על חזהו ב'אשמנו, בגדנו'. רותח מזעם נטל את מחבט השטיחים הידוע לשמצה והיכה את הבת הסוררת.
ברוריה התחננה לפני בתה: "תבטיחי לאבא שלא תצאי יותר עם בחורים עד שנשדך לך בחור טוב משלנו."
מטילדה נאלמה דום וככל ששתקה כך גבר כעסו של חכם יעקב והוא קבע: "ביום ראשון הקרוב את חוזרת הביתה לא יאוחר משמונה בערב. נגמרו החגיגות המופקרות שלך עד חצות. הפכתי לצחוק וקלס בעיני באי בית הכנסת. הוצאת שם רע לאביך, לאימך ולאחיותייך. אוי לנו שהגענו לכך שבתו של חכם יעקב תיראה בחברת גוי ושונא ישראל."
וברוריה הוסיפה: "קרידה, ילדה יקרה שלי, בים יש הרבה דגים מכל סוג ומין. בת טובים בוחרת דג כשר למהדרין עם סנפיר וקַשְׂקֶשֶׂת ולא כריש טריפה בעל מלתעות המחפש טרף של נערה יהודייה. מה אצה לך הדרך? שלוש אחיותיך הבוגרות הגיעו לפרקן והן צריכות להתחתן לפנייך."
וחכם יעקב הוסיף: "רק חמור גרם צועד בראש השיירה לפני הסוסים והגמלים."
ימי ראשון הפכו לסיוט מתמשך, לימים של בכי וצער. הגעגועים לטוני עלו לה בדמעות. "מה קרה לכם? אחרי שעה 8 בערב יוצאים השדים מהבקבוק?" זעקה מטילדה, "בכל אחד בחודש אתם עומדים וסופרים שטר אחרי שטר את המשכורת שאני מרוויח בזיעת אפי ומלקקים את השפתיים בהנאה, ואחר כך, במשך כל החודש, אתם יורדים לחיי עד למשכורת הבאה... נשארתי בתולה ואשאר בתולה עד ליל החופה שלי. כשיום אחד ימאס לי אברח מהבית לעולמים."
"פוסטמה, את לא תברחי לשום מקום. בשל התנהגותך, אימא ואני החלטנו לחתן אותך לפני אחיותיך," הכריז חכם יעקב ערב אחד וברוריה הנהנה בראשה בסכמה, "שמעון מוכר הפלאפל התאלמן ואשתו המנוחה הותירה אותו עם ילדים קטנים. הוא מחפש אימא מסורה לילדיו. את מוצאת חן בעיניו והוא הבטיח לשלם בעבורך מוהר שיהיה טוב לך וגם להורייך."
ברוריה חייכה חיוך רעיל והוסיפה: "ויהיו לך מנות פלאפל ככוכבי השמיים לרוב וילדים שבבגרותם יהיו מוכרי פלאפל. שמעון מהפלאפל הבטיח שאם יגלה בליל החופה שאת עדיין בתולה הוא אפילו יכפיל את המוהר שלך."
"אני שונאת פלאפל. אני שונאת את שמעון מהפלאפל. בא לי להקיא רק מהריח שנודף ממנו בחול ובשבת. אני אקפוץ לשמן הרותח של הפלאפל ולא אתחתן איתו. אני עדיין צעירה ולא ראיתי כלום בחיים. לא מתאים לי להתחתן. למה שלא תחתנו את אחת מהאחיות הבוגרות שלי. אני אבחר עם מי להתחתן."
חלף עוד שבוע, מטילדה התבצרה בעמדתה העקשנית, וחכם יעקב רותח מזעם בישר לבת הסוררת: "אימא ואני החלטנו שאת מפסיקה לעבוד אצל משפחת הנדל, שמתנהגים כמו גויים ומכניסים לך ג'וקים לראש, רעיונות של כפירה ופריצות. נכון, שנפסיד הרבה כסף אבל הכבוד שלנו שווה יותר מכסף... את לא יוצאת מפתח הבית עד ל"ג בעומר – יום החתונה שלך עם שמעון מהפלאפל."
היא נרדמה בתוך ים של דמעות ואנחות. כשהתעוררה ליום חדש גילתה לתדהמתה כי שתי צמותיה, שכל כך היתה גאה בהן, גזוזות וזרוקות לצידה במיטה. עיניה בערו. הבכי נתקע לה בגרון וסירב לפרוץ. היא ביקשה את נפשה למות. "אני שונאת אתכם! אצ"ל ולח"י לא גזזו לי את הצמות, אבל אתם קברתם אותי חיים בקבר השחור."
ברוריה עמדה ליד מיטת בתה ולגלגה: "ישמור אותנו האל, את עולמך נחרב בגלל זוג צמות עלובות, מה אני אגיד על שמלת הקטיפה הכחולה שלי, האחת והיחידה, שגזרת אותה לחתיכות? חשבת את עצמך לתופרת מדופלמת או למה? בחיים לא תהיי תופרת. לכל היותר תתקני חורים בגרביים ותשחילי גומי לתחתונים."
משפחת הנדל היתה מודאגת. חלף שבוע ומטילדה לא הגיעה לעבודה. טוני התחנן בפני ליאופולד ולינדה הנדל שילכו לראות מה קרה למטילדה וינסו להחזיר אותה לעבודה. הוא הסיע אותם בג'יפ הצבאי שלו עד לבית הוריה של מטילדה וחיכה במכונית. בבושת פנים חזרו על עקבותיהם ובישרו לטוני על החדשות הרעות: "אולי רבע שעה דפקנו בדלת, צלצלנו במצילה, שמענו רעשים וצעקות בוקעים מתוך הבית ואין פותח. שמענו ויכוחים, אבל הדלת נשארה נעולה. אני משערת שברוריה הסתכלה מבעד לחריר שבדלת וכשהבחינה בנו היא סירבה לפתוח את הדלת."
טוני נחרד. הוא לא ידע את נפשו מצער למשמע הבשורה המרה. הוא חש עד כמה נפשו נקשרה בנפשה של מטילדה. כל יום ראשון הוא ארב למטילדה סמוך לבית הוריה, בתקווה שיפגוש אותה וישכנע אותה להצטרף אליו.
חלפו שבועות ומטילדה עדיין היתה כלואה בבית הוריה. מבוקר ועד ערב הטיפו לה שהיא אוכלת לחם חסד ולא מכניסה גרוש לכלכלת הבית. ימי ראשון היו ימים של סיוט. שבו ועלו בדמיונה הזיכרונות הנפלאים עם טוני. שבוע אחר שבוע, מבוקר ועד לילה, היא התכרבלה בפינת הבלקון וביקשה לעצמה זוג כנפיים להמריא לשחקים. היא בקושי אכלה.
יום ראשון בדצמבר, ערב קר. זקני ירושלים המנוסים אמרו שעלול לרדת שלג. התושבים התחממו בבתיהם לצד תנור נפט גבוה שמעליו רתח קומקום וקליפות של תפוז ניצלו בחום התנור והרחיקו את ריח הנפט השרוף. מטילדה, כדרכה, התכרבלה בבלקון במעיל ישן. לפתע שמעה רעש של משאית כבדה שנעצרה מתחת לבלקון. הנהג דומם מנוע. חלפה דקה או שתיים, שריקה מוכרת בקעה מתוך תא הנהג: A Long Way To Tipperary. מטילדה קיפצה ונעמדה באחת על רגליה וראתה אוטו משא צבאי מכוסה בברזנט. בדפיקות לב מואצות וללא היסוס טיפסה על מעקה הבלקון, אמרה כמקובל בין ילדי ירושלים, 'על החיים ועל המוות' וקפצה הישר אל הברזנט שמעל המשאית. למזלה הרע, רגלה הימנית נתקלה במסגרת הברזל של הברזנט ונסדקה. זעקת שבר פרצה מגרונה. לשמע הצעקות טוני יצא מתא הנהג וראה את מטילדה מתפתלת מכאבים.
"דרלינג, תתפסי חזק, אני כבר מחלץ אותך."
הוא הרחיק את המשאית לטווח ביטחון, מטרים ספורים מהבלקון, הוריד את מטילדה מגג המשאית ונשא אותה בזרועותיו. היא היתה נתונה בסערת רגשות. מצד אחד, כאב עז ברגל סדוקה, ומצד שני, שחרור ממאסר כפוי ושמחת הפגישה המחודשת עם אהוב ליבה.
טוני הסיע את מטילדה לבית חולים 'הדסה' על הר הצופים. במשך הלילה הרגל צולמה ברנטגן והרגל הפגועה כוסתה בגבס עד הירך. היא בלעה משככי כאבים וטוני השקה אותה בכפית מכוס תה מתוק וחם וקינח באצבעותיו את דמעותיה.
"מי הספר שגזז לך את הצמות? את נראית אפילו יפה יותר בלי צמות. את כבר לא ילדה. את אישה," ניסה לחייך ללא הצלחה. "מטילדה, תדעי שהקפיצה הגורלית שלך מהבלקון היתה הקרבה גדולה מצידך למען אהבתנו," אמר טוני, "את לא חוזרת לקן הצרעות הזה. חייך הולכים להשתנות." חרף הכאבים היא הפריחה לו נשיקה באוויר.
במחלקה האורתופדית כינס טוני את כל הסגל הרפואי. מטילדה ישבה על כיסא גלגלים ברגל מגובסת וטוני כרע ברך לפניה, פתח קופסית זעירה ובה טבעת יהלום ושאל:
Miss Mathilda, will you marry me?
והיא השיבה ללא היסוס: I do I do I do I will I will I will.

ערב השנה האזרחית החדשה יצאו שניהם. היא בשמלת כלולות לבנה שנלקחה בהשאלה מחנות יד שנייה והוא במדי קולונל מגוהצים למשעי. טוני דחף את כיסא הגלגלים לכניסה לארמון הנציב. הם השקיפו אל חומות העיר שהלכה ודעכה באור אחרון. מעל הרי מואב צץ לו ירח אדום.
טקס הנישואין נערך במעמד הנציב העליון גנרל אלן קנינגהם, אחרון הנציבים בפלשתינה שבעת כהונתו התרחש עיקר מאבקו של היישוב היהודי. הנציב הופיע במדי גנרל ועיטורי כבוד שהוענקו לו על ניצחונותיו נגד הצבא האיטלקי במזרח אפריקה. ליאופולד הנדל הופיע בפראק שחור של מנצח בפילהרמונית עם שסע מאחור ומעליו שני כפתורים לקישוט, צילינדר לראשו ועניבת פרפר לצווארו. לינדה הנדל הסירה את פרוות המינק והתגלתה בשמלת 'דְקוֹלְטֶה' אדומה מבד שיפון, שחשפה גב וכתפיים, ענק פנינים על צווארה ומגבעת קטנה מעוטרת בנוצות טווס לראשה.
"ליידי לינדה ומיסטר ליאופולד הנדל, נאמני השלטון בפלשתינה; קולונל טוני צ'רלסטון והעלמה מטילדה מצליח – ברוכים הבאים בצל קורתי. לכבוד לי להשיא היום את קולונל טוני עם בחירת לבו מטילדה כאן בארמון הנציב העליון המשקיף אל עיר הנצח. אני מקווה שיהיה זה זיווג מוצלח ותתגברו על הפער בין שני העולמות. בתקופת כהונתי לא חולף יום בלי הרוגים ופצועים בפלשתינה, פעולות הטרור אינן מבחינות בין חיילי הודו מלכותו לבין אזרחים תמימים, יהודים וערבים כאחד שמשלמים מחיר דמים. וינסטון צ'רצ'יל אמר לאחרונה כי '100,000 חיילים מוחזקים הרחק מבתיהם למען מלחמה מאוסה וחסרת-טעם עם היהודים. אנחנו זוכים לשנאתו ולעגו של העולם במחיר כבד של שמונים מיליון לירות שטרלינג,' המרוששים את הקופה הציבורית בבריטניה. אניות המלחמה של הצי הבריטי עוצרות בים התיכון אניות רעועות המגיעות מאירופה עם מאות מהגרים לא חוקיים, המנסים להתיישב על אדמת הארץ הזאת למורת רוחם של הערבים. כ-50,000 יהודים עצורים כיום בקפריסין. בתי הכלא ומחנה המעצר בלטרון מלאים עד אפס מקום. עצרנו והגלנו מאות טרוריסטים מפלשתינה לסֶמְבֵּל באֶרִיתְרֵאָה, לקרתגו במדבר סודאן ולגילגיל בקניה ואני נאלץ מזמן לזמן לאשר בצער רב תלייתם של פורעי חוק צעירים, שהופכים לגיבורים ולקדושים. אנו חיים כאן בסכנה יומיומית ובאין סוף של צרות עד שיוחלט סופית על גורל המנדט הבריטי בפלשתינה – ובתוך העלטה הזאת, ladies and gentlemen, צצה לפתע קרן אור של אחווה ואהבה, המעניקים לנו תקווה וטעם לשירות שלנו בארץ הקשה הזאת. שמחתי לאשר את הבקשה להשיא קולונל בריטי בעל עיטורים ומוניטין עם נערה יהודייה שרגלה מגובסת בעודה יושבת על כיסא גלגלים. התמונה הסוריאליסטית הזאת מסמלת בעיניי יותר מכול את המצב הקשה שאנו שרויים בו בפלשתינה."
המלצרים הסודניים במדיהם הצבעוניים ערכו שולחן עמוס מכל טוב והנציב העליון השפיל את משקפי הכסף הזעירים שלו על קצה החוטם, נעץ מבט בטוני ושאל: "קולונל טוני צ'רלסטון, האם תישא לאישה את העלמה מטילדה מצליח לאישה ותחיו יחד לעד בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, בהוקרה ובאהבה עד יומכם האחרון?"
טוני שלח מבט ארוך לעבר כיסא הגלגלים, חייך והשיב: I do!
מטילדה, נרגשת עד כלות, נשאלה והשיבה: I will ! ומילמלה: "זאת הפעם הראשונה שאני מתחתנת ואני נורא מתרגשת." הם החליפו טבעות.
צלם הארמון הארמני קריקוריאן תיעד את טקס הנישואין החפוז בהבזק של מצלמה והנציב הוסיף בכובד ראש לצלילי מארש החתונה למנדלסון שבקע מהפטיפון: "ידידיי היקרים אני מכריז בזה קבל עולם שאתם זוג נשוי. מסמך ברוח הזאת ייצא מיד מלשכתי. דעו לכם כי מרגע זה חייכם שווים בפלשתינה כקליפת השום. אני מציע שתגורו במחנה אלנבי הסמוך תחת שמירה אישית צמודה ותוך ימים אחדים תעלו על אחת מספינות הצי שלנו ותגיעו לממלכה המאוחדת. מקומכם הוא לא כאן. אל תתנו לאיש את כתובתכם ואף לא את מיספר הטלפון שלכם ועכשיו נרים גביע שמפניה לחיי הזוג הצעיר.". ליאופולד ולינדה מחאו כף בנימוס וניגשו לשולחן הכיבוד.
למרות החשאיות המדומה שבה נקט הנציב העליון, העיתונים בארץ ציטטו כבר למחרת היום את ה'טיימס' הלונדוני, שסקר את האירוע תחת הכותרת: "נישואים בכיסא גלגלים." חכם יעקב מצליח ורעייתו ברוריה, שהשמועה והתמונה המרשיעה הגיעה אליהם, קרעו קריעה וישבו 'שבעה' על הבת הסוררת שעשתה את הבלתי יאמן ולמען אהבתה קפצה מן הבלקון. לו היתה מתה ספק אם הוריה היו יושבים 'שבעה'. בכרוזי המחתרות שהופצו בחוצות ירושלים הציגו את מטילדה כמרשעת וכבוגדת בערכי הלאום ואת הקולונל האשימו בפיתוי ובגזל של נשמה יהודית צעירה. הארגונים הבטיחו, שידם הארוכה תגיע לממלכה המאוחדת ותחסל את טוני ואת מטילדה. תושבי השכונה באו בראש מורכן לנחם את האבלים.
באותה שנה מת חכם יעקב מצליח משברון לב. עד לפטירתו התאבל חכם יעקב על מטילדה בתו, ש"המיטה חרפה על משפחתה ועל עם ישראל כולו ונישאה לגוי במקום לשמעון מוכר הפלאפל, איש ישר והגון שהיה נוהג בה כבוד ומביא לה בנים הגונים."
ברוריה חלתה במחלות לא מזוהות והפסיקה להסתובב בשוק שבו כל העוברים והשבים ובעלי הדוכנים הצביעו עליה כאילו היא חטאה. ערב ערב היא נעמדה ליד המזוזה הניחה את כף ידה ומלמלה תפילה חרישית אישית שמטילדה תחזור בתשובה. בסתרי ליבה היא התגעגעה לבת הסוררת שאביה מת מצער.

ה
במשך שני עשורים, תמיד ערב ראש השנה, שלחה מטילדה גלויות ברכה צבעוניות להוריה מבלי לציין את כתובתה. היא סיפרה על חייה המאושרים אי שם בבריטניה הגדולה וסיפרה על הנכדה שנולדה להם. ברוריה הבה ומביטה בגלויות ובוכה. "כפרת עוונות... לא סבלתי את ההתנהגות של הפרחחית הזאת, אבל אהבתי אותה אהבת נפש. קינאתי ברצונות שלה ובעקשנות שלה. היא לא ויתרה על דבר. בלי עין רעה איזו ילדה יפה יש לה... אולי מטילדה היא החכמה ואנחנו הטיפשים?"

בשלהי יוני 1967 צלצל הטלפון בבית משפחת מצליח. על הקו היתה מטילדה: "שלום, עם מי אני מדברת?"
"זאת זילפה מדברת. מי את?"
"מדברת מטילדה האחות הצעירה שלך, אני יכולה לדבר עם אימא?"
"כבר לא, אימא מתה לפני שנה. אבא מת לפני שמונה-עשרה שנים," השיבה לה זילפה במבוכה רבה. "הוא מת בגללך."
"מה קורה עכשיו?" שאלה מטילדה.
"אין חדש... הייתה מלחמה שנמשכה שישה ימים והדרך לעיר העתיקה נפתחה... כבר אין מי שיכעס עלייך. בלהה ואסנת עסוקות בילדים ובנכדים שלהן ואני נשארתי רווקה, בלי בעל ובלי ילדים ומקבלת תמיכה קטנה מהעזרה סוציאלית. אני עדיין גרה בבית של אבא ואימא ואוהבת לשבת בבלקון שממנו קפצת לחופש שלך. אם היה לי אומץ לב גם אני הייתי קופצת ומתפטרת מהחיים העלובים שלי."
"איפה בלהה ואסנת?"
"בלהה התחתנה בסוף עם שמעון של הפלאפל, שידע לעשות פלאפל וילדים שכולם מוכרים ביום פלאפל ברחבי העיר ובלילה לומדים תורה. אסנת יצאה בשאלה והלכה לקיבוץ מעיינות בצפון. יש לה רק בן אחד מחבר קיבוץ והיא בקושי מתקשרת."
"שמעת משהו על משפחת הנדל?"
"בטח שמעת שליאופולד הנדל נהרג בפיצוץ בקינג דייוויד. אמרו שהיה פקיד בכיר בממשלת המנדט. טילפנו אליו מהאצ"ל והציעו לו לברוח והוא לא האמין שיפוצצו את הבניין שעובדים בו גם יהודים והתעקש להישאר. את לינדה ראיתי לא מזמן בקופת חולים. היא מאוד הזדקנה ולא זיהתה אותי."
"בארץ ישראל אין רגע בלי חדשות... בשבוע הבא אגיע לירושלים ואשמח אם תצטרפי אליי ונעלה לקברים של אבא ואימא. אגיע יחד עם הבת שלי איה. אני כל כך מתגעגעת לארץ ובעיקר לירושלים. איה שלי כבר בת תשע-עשרה והיא לומדת בהצטיינות כלכלה ומשפטים באוניברסיטת לונדון."
"ממה את מתפרנסת?"
"את זוכרת את המכות שחטפתי מאימא כשגזרתי לה את השמלה וניסיתי לתפור לה שמלה מודרנית ולא ידעתי איך? עכשיו יש לי דיפלומה בגזירה ובתפירה. במשך כמה שנים למדתי לגזור ולתפור תפירה מודרנית. יש לי סלון יוקרתי לבגדי כלות במנצ'סטר עם צוות גדול. מכל בריטניה הגדולה מזמינים אצלי שמלות כלה ואפילו מארמון בקינגהאם הזמינו אצלי שמלת כלה. אימא לא האמינה שפעם תצא ממני תופרת מדופלמת."
"אני רואה שבלי עין רעה הצלחת יפה... ומה עושה טוני – אתם עדיין ביחד?"
"איזו שאלה? אנחנו נחיה יחד לנצח. הוא אב נפלא ובעל מסור. הוא יועץ בענייני ביטחון למדינות מתפתחות באפריקה ובדרום אמריקה. הוא הרבה בדרכים וכשהוא חוזר הוא תמיד עמוס במתנות ואנחנו חוגגים."
"ערב ערב אימא המנוחה היתה מתפללת לשלומך ליד המזוזה. היא אמרה לעיתים קרובות שהרסת את החיים של אבא ואת החיים שלה אבל היית גדולה עלינו בכמה מיספרים ואולי הכי חכמה בינינו. התחתנת עם מי שרצית ועשית מה שרצית. רק חבל שלא נשארת יהודייה."
"למה את אומרת את זה? אני יהודייה כי נולדתי לאם יהודייה. גם הבת שלי איה נולדה לאימא יהודייה וקראתי לה איה, שזה ארץ ישראל. כל השנים דיברתי איתה עברית ובכל ערב שבת אנחנו מדליקות נרות. איה ואני גם צמות בכיפור והולכות לבית-כנסת לתפילת 'כל נדרי'. כשיש לי נדודי שינה בלילות אני מאזינה ל'קול ישראל מירושלים' בגלים קצרים. אני שומעת שירים עבריים, מתרגשת מהמילים ובוכה מגעגועים. במיוחד אני מתרפקת על השיר 'כלניות', ששרה שושנה דמארי."
"איך בעצם הכרת את טוני? איך בחורה פשוטה מהשכונה שלנו, שלא גמרה בית-ספר עממי, מכירה קולונל אנגלי?"
"ממש בצורה מוזרה... הכול התחיל מעוגות 'מַעֲמוּל' שלמדתי להכין מאימא. כל שבוע אפיתי 'מַעֲמוּל' למשפחת הנדל. טוני השתגע מרוב הנאה כשאכל את המאפים שלי. אכל והתאהב באופה. גם אני התאהבתי בו. עד היום אני מכינה לכבוד שבת 'מַעֲמוּל' לנו ולאורחים שמבקרים בבית היפה שלנו במנצ'סטר. גם טוני לוקח תמיד לנסיעות שלו קופסה שלימה של מַעֲמוּל."
בן-ציון יהושע

פרק עשרים ושלושה
בחדרו של ג'ורג' אדאמס הצופה על גיא בן-הינום

הסיפור מתקרב לסופו ואני מוכרח להכניס כאן דמות חדשה ולא נחמדה במיוחד, שיכור אמריקאי ממדינת מיין ושמו ג'ורג' אדאמס. תחילה חשבתי להתעלם ממנו, אבל סיפורו קשור לתעלומת מותה של עליזה.

שנים לא רבות לאחר שירדתי מירושלים לתל-אביב וחדלתי להיות סטודנט – נפטר אבי והוריש לי מאות דונמים של פרדסים נושאי-פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ ושאלמד ספרות עברית באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה. זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר. נישארתי רווק. היו שנים רעות אך היו גם טובות. למה אתאונן? בנעוריי היו רוב הנשים מבוגרות ממני, במרוצת השנים התמלאה הארץ גדודי נשים מה-זה יפות, וכולן צעירות. שככה אאריך ימים.
תקופת-זמן חייתי בתל-אביב עם נמרודה ("המשומשת", כולה היתה כבר קמטים אז, מסוג היפות הבלות ראשונה) ושימשתי ממש כאב לאבי, ילדו של איתן, (נכדו של המחנך הקיבוצי הידוע חיים שמריהו. נמרודה היתה פקידה פלוגתית בצנחנים אצל איתן, כך הכירו ואז עוד לא היו הגבלות על יחסים בין קצינים לחיילות ומזה יצאו הרבה סיפורי אהבה וזוגות יפים מאוד וגם אלמנות מלחמה).
תקופת הבלות קפצה על נמרודה כה מהר, שהיא איבדה את התיאבון המיני שלה והיתה זקוקה למשחות, להורמונים ולוויטאמינים כדי לעורר את ערוותה היבשה וגם זה לא עזר לה למרות שעשיתי כמיטב יכולתי וניסיתי לדמיין בגופה הקמל ובפניה המחורצות את יופייה המדהים שבנעורינו ואת אהבתו של חנניה אליה. גם אני חלמתי במושבה על שדיה המוצקים ואפילו אוננתי למחשבה עליהם ועכשיו, שקיות ריקות!
כאשר התארחנו שבוע עם הילד במלון אפרטהוטל הנהדר שבעיירה זייפלד בטירול, חשבו שנמרודה היא הסבתא...
על כך נוסף סכסוך מכוער שהיה קשור בפרדסים שלה ובפרדסים שלי, ושהעסיק עורכי-דין גם שנים לאחר שיום אחד היא, נכדתו של מייסד המושבה, השתגעה וגירשה אותי מדירתה בצעקות מוזרות:
"אתה מאניאק! אתה כמו ערבי! כמו תורכי! – אתה צאצא מנוון של העלייה הראשונה והיישוב הישן גם יחד! כל מה שחיים יותר במזרח נהיים יותר סוטים! כל הגברים – קבר אחים!"
טוב, אני נגד הכללות. אבל כמו שהסופר הוותיק מהמושבה שלנו, אלימלך שפירא, היה אומר: "ההכללות אונסות את האמת אבל גם מפרות אותה."

את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות אך היו גם טובות. ביקשו שאיכנס לפעילות בהתאחדות האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר לכתיבה ללא דאגות פרנסה. הוצאתי על חשבוני ספרים אחדים שכתבתי, אמנם, בעיקר בנושא ההיסטוריה של המושבה שלי. כרוניקה. את הספרות הבדוייה עזבתי. כתב-היד של הרומאן החשוב ביותר שכתבתי, "המושבה שלי", המשתרע על פני תקופה של יותר ממאה ועשרים שנה ועליו שקדתי כארבעים שנה, אותו החזירו לי כבר לפני שבע שנים שבע הוצאות הספרים הכי חשובות בארץ (והשביעית אף לא ממש החזירה אלא שלחה מכתב: "על פי תקנון התאחדות הוצאות הספרים החומר ששלחת לנו יעמוד לרשותך למשך 30 יום. הנך מוזמן לבוא לקחתו ממשרדי ההוצאה. לאחר פרק זמן זה החומר יישלח לגריסה"), ואם אלה לא מדפיסות אותך אז איש לא מתייחס אליך כי יודעים שהוצאת את ספריך על חשבון עצמך. המצב הוא שאם אתה נחשב לסופר חשוב, לא חשוב מה אתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב, כי ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר לא-חשוב, לכן הכי חשוב הוא להיות חשוב, וגם חביב התקשורת ו"פרה קדושה" בעיני הביקורת, ופחות חשוב לדעת לכתוב ספר טוב, ומידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כשרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.
טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל-כך. בתפוחי-הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער-החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר לבנייה אפילו חלקת-פרדס אחת שלי אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות יירקבו בעודם על העצים. מה איכפת לי ההפסד שגורם הפרי כל זמן שערך החלקות עולה?
מה איכפת לי?
שיקפצו לי. כל הבראנז'ה. אני מצפצף על כולם.
כן, כך היה אלמלא המשיכה עליזה לתעתע בגורלי, שבעקיפין נקשר גם בגורלה, וכך הגעתי יום אחד לחדרו של ג'ורג' אדאמס, במלון "כתף הינום" בירושלים, בעקבות מכתב שבו פנה אליי בתור "מומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה."
מכתבו נשלח אליי ממדינת מיין. "אני כותב לך לפי כתובת אותה הפירמה של משווקי ההדרים ששם-משפחתם כשלך, ומודעותיהם ממלאות את העיתונים כאן ומעוררות בי געגועים עזים לארץ התפוזים והשמש. לפני שנים רבות היה לי הכבוד להתכתב עם ההיסטוריון הווינאי-הירושלמי פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי זכרונו לברכה, שהתמסר לחקר ארץ-ישראל במאה ה-19, ואשר נקב גם בשמך. אם אינני טועה גרת אז בירושלים בתור סטודנט אצל בתו, או שהיית נשוי לה, וחושב אני להיפגש עימה כי בעיזבונו נמצאות תעודות עות'מניות יקרות-ערך מפאשאליק ירושלים," כתב לי, "והפרופסור הזכיר שאתה צאצא לאחת המשפחות שהשתתפו בייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878. כידוע לך, הצלחת ההתיישבות החקלאית של בני כת הטמפלרים במושבה רפאים בירושלים ובמושבה שרונה ליד יפו נתנה דוגמא לאבות-אבותיך והפיחה בהם פתח תקווה. הם נעזרו בידע המודרני של המתיישבים הגרמניים, של חבורה חרוצה זו של איכרים ממדינת וירטמברג, שעלו לארץ-ישראל מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בגליל ובחיפה. השאלה שלי היא: אולי ידוע לך אם גם למושבה האמריקאית ביפו, שכידוע התבטלה כאחת-עשרה שנים לפני שנוסדה המושבה שלך, היתה השפעה על ייסוד המושבה שלך?"

בדיוק הייתי אז בשלילת רשיון זמנית ולקחתי מונית לתחנה המרכזית הישנה, בתל-אביב. שם הנהג היה אריה יוסף, מבת-ים. "אני מכיר אותך, אתה עיתונאי חשוב, אתה דן אלמגור! רק נעשית קצת יותר שמן! איך היכרתי? – יעני, התלתלים!"
באבן-גבירול פינת קפלן עלה למונית הסמוכה לנו זוג צעיר, הבחורה יפה מאוד, תמירה, לבושה חולצה שחשפה את בטנה. אריה יוסף קרא לעברה קריאות התפעלות ולבסוף, מרוב התרגשות, הוציא משרוקית וציפצף.
אחר-כך אמר לי: "יבורך שמו! – נשמה, נשמה שלי, לו יכולתי לפחות לשים לך יד על הבטן וללטף קצת."
וסיפר על מיקרה אחד שקרה לו, שבו הצליח לשים יד על הבטן ואפילו יותר מכך.
"עברתי על יד הטרמינל של רכבת צפון ועצרו אותי שתי בחורות, תיירות, מאמריקה, אולי. לא גבוהות ממטר וחמישים כל אחת. אבל צעירות, נחמדות. יבורך שמו. הן ביקשו ממני לקחת אותן ספיישל להילטון, שם הן צריכות לקחת את המזוודות שלהן ולהמשיך לתחנה המרכזית, כי הן צריכות להגיע לירושלים, להופעה של החווייה הישראלית.
"בדרך מהילטון לתחנה המרכזית אמרתי להן – 'למה לכן לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אעשה לכן מחיר מיוחד ואקח אתכן לירושלים.'
"הן הסכימו, אבל אמרו לי – 'אנחנו רוצות להזמין אותך קודם לארוחת-צהריים כי אנחנו רעבות.'
"עצרנו ב'האס' (הוא התכוון לומר – אס) ברחוב נחלת בנימין והן הזמינו הוט דוגס ושתו כל אחת כוס בירה גדולה, ויותר. אני הסתפקתי בכוס קטנה אחת, כי אמרתי לעצמי – אתה צריך לנהוג כל הדרך, וחוץ מזה, יבורך שמו, מי יודע...
"הן שאלו אותי מדוע אני לא שותה יותר, ואמרתי להן – 'כדי שאני לא אירדם בנהיגה.'
"'זה רעיון טוב,' הן אמרו. 'כי אנחנו דווקא רוצות לישון.'
"וכך היה. האחת נכנסה למושב האחורי ושכבה שם. והשנייה, יבורך שמו, ישבה על ידי דן, ממש איפה שאתה. כמו שאנחנו נוסעים אמרה שגם היא רוצה לישון. אמרתי לה ללחוץ על הידית שמורידה את הכיסא לאחור. שכבה על ידי, מה אגיד לך – היתה לה חצאית מיני קצרה – שעכשיו התרוממה – וראו לה כמעט הכול, עד שפך הירדן. ואני – הלב שלי מתפוצץ. וכבר עומד לי, יתברך שמו. ואני שואל את עצמי כל הזמן – לגעת או לא? והיא, ישינה.
"בינתיים החשיך ואנחנו עברנו את רמלה. כאשר נכנסנו לכביש הפונה ללטרון, אתה יודע, שם שקט יותר וחשוך – לא התאפקתי יותר. שלחתי את היד והתחלתי ללטף לה, דן, ממש איפה שאתה יושב. ליטפתי לה גם בשדיים. חשבתי, היא ישינה, לא אמרה כלום. אבל פתאום אמרה – 'גוד. אבל לא כל כך חזק, מיינד יו, שלא יכאב.'
"בקיצור, ליטפתי לה את הפיטמות, ואת הרגליים, ובסוף כבר הכנסתי לה אצבע בתחתונים. והיא כל הזמן נאנחת, 'איטס גוד, איטס גוד! אֶז איף יו פאק מי! איטס מיי פירסט טיים אין דה לאנד אוף איזרעאל...' ואני מרגיש שהיא כבר מחוממת ועוד מעט תגמור. ואצלי עומד, יתברך שמו – מתעלה כבר עד הסטירינג וזה מפריע לי לנהוג.
"הגענו לפני הירידה לעמק איילון, אתה יודע, אחרי המסעדה. עצרתי את המכונית, נישקתי אותה קצת, ואמרתי: 'תראי – אני חם ואת חמה, ואם אמשיך באצבע – תגמרי, ואצלי לא, וזה לא עניין כך. והחברה שלך ישינה מאחור. אז אני מציע שנצא החוצה.'
"יצאנו. מצאתי שם בצד ספסל, אתה יודע, כזה ששמו בשביל זקנים. לשבת ולהסתכל על הנוף של לטרון. שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. איך אני, דן? ואללה, אתם עשיתם יופי של תוכנית ב'שרתי לך ארצי', רק שנעשית קצת יותר שמן. מה שלום אליהו הכהן? אני מת על שירים עבריים. חארטה מוסיקה מזרחית. השכבתי אותה על הספסל, ועליתי עליה, ומה אני אגיד לך – הרגשתי שאני כבר שופך ולא היה איכפת לי, והמשכתי ושפכתי לתוכה שוב ושוב בלי להפסיק, ולא היה איכפת לי עליה. היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת, ישתבח שמו.
"כשגמרנו, לא היו לי מים. חיפשתי ברז בשבילה ומצאתי, מפני שהיתה צריכה מים, אתה יודע בשביל מה. ישבנו עוד קצת ושוב התחלתי ללטף אותה והתחממתי אליה. אמרתי לה – 'עכשיו את עליי, עכשיו יו פאק מי!'
"שכבתי על הספסל והיא עלתה עליי. ומה אני אגיד לך, דן, היא עבדה ועבדה כמו משוגעת. ונחרה. מהפה שלה יצא כמו קיטור. חשבתי עוד מעט הלב שלה מתפוצץ. נתתי לה חווייה ישראלית מלמטה. בסוף גמרנו ונכנסו למכונית. החברה שלה ישנה מאחורנית. ונסענו.
"כשהגענו לפני אבו-גוש, התעוררה החברה שלה. 'את חושבת שאני לא יודעת מה שעשיתם?' אמרה, 'לא ישנתי.'
"החברה שלה, זאת שישבה על ידי, הסמיקה נורא. וראיתי שלא נעים לה.
"ואז החברה מאחורנית אמרה: 'מה יש? גם אני רוצה את זה אין דה לאנד אוף איזרעאל!'
"אמרתי לעצמי, לאנד אוף פאקינג, ישתבח שמו, הזדמנות כזאת, נעשה עוד פעם. ועליתי עם המכונית קצת מעל אבו-גוש, אתה יודע, בקריית-יערים. ויצאנו לחורשה, ועשיתי לה בעמידה. גם כן היתה פתוחה רטובה כמו הכינרת.
"אחר-כך הגענו לירושלים והסעתי אותן עד קריית-יובל. הסכמנו על שישים לירות ונתנו לי תשעים. חזרתי עייף לגמרי. לפני לטרון הרגשתי שאני לא יכול יותר, כמו בשבעים ושלוש, בסיני, שמתי את המכונית בצד וישנתי כמה שעות, תחת הפגזות. תאר לך, שלוש פעמים בנסיעה אחת! ישתבח שמו!" נישק אריה יוסף באצבעותיו את ברכת הדרך הדבוקה במונית, "למה לך לנסוע כמו סרדינות באוטובוס? אני עושה לך מחיר מיוחד ולוקח אותך לירושלים, דני," עוד הספיק לומר לי כשעצר בתחנה המרכזית, "ולא סיפרתי לך על השכנה שנוסעת בקיץ לפרנקפורט ועושה שם זונה, ובבת-ים יש לה שני ילדים ובעל..."

אי אפשר לומר שדבריו לא השפיעו עליי. יש לי כניראה מין תכונה מחורבנת שאנשים מספרים לי דברים אינטימיים. גם כאן, בחברת הגברים שבה אני נמצא, לא מפסיקים לספר, כמו במילואים. לפעמים בגסות, וגם מפליצים. כל הדרך, באוטובוס, הייתי מגורה כאילו אני נוסע לפגוש את אורנה או את עליזה, את אהבות-נעוריי שהתרחשו בירושלים –

והנה, במצב הזה אני יושב בחדרו של ג'ורג' אדאמס, הצופה על גיא בן-הינום, ואנחנו משוחחים, אם אפשר לכנות בשם שיחה את פגישתנו. האיש גדול מאוד ועב-בשר. פניו אדמוניים ובצקיים, כשל שתיין. קודקודו קרח אבל קצוות שיער ארוכות, בצבע עכור לבן-ג'ינג'י, משתפלות סביב קרחתו ועל כתפיו. אמנם הוא צעיר ממני אך ניראה לי מבוגר מאוד. משומש מאוד, אם אפשר לדבר כך על בן-אדם. קצת גרוטאה.
הוא עשה לי כבוד גדול בהיכנסי, כפי שיודעים לכבד בארצו צאצא של הראשונים, וטפח על כתפי טפיחה שכמעט פירקה את עצמותיי הפריכות. ריח כבד של בירה עמד בחדר ונדף מפיו. הבר הקטן שבארון-העץ היה גדוש פחיות בירה צוננות שניקנו בחוץ, על הרצפה התגוללו פחיות ריקות. אדאמס התנצל על כך שהוא מקבל אותי בחדרו ולא בלובי למטה וגם לא ביפו, מקום טבעי יותר לפגישתנו. הוא הצביע בידו השעירה בלבן-ג'ינג'י לעבר הנוף הנשקף מהחלון ואמר: "עוד מעט תדע את הסיבה!"
היתה בידי תשובה לשאלתו. כן. היתה השפעה, אם כי עקיפה. כבר ב-1867, שנה בלבד לאחר ייסוד המושבה האמריקאית ביפו, התעניין בה הרב צבי הירש קלישר, שהיה הדמות המכרעת שהשפיעה על ראשוני המייסדים של המושבה שלנו להימנות על "חברת יישוב ארץ-ישראל" ולעלות מהונגריה לארץ-ישראל.
מאיר המבורגר, ששימש ביפו בין השאר כסופרו של עיתון "המגיד", תיאר בכתבותיו את המושבה האמריקאית בתור דוגמה אשר היהודים יכולים לחקותה. וכאשר החלו מתפרסמות באירופה שמועות על קשיי המושבה, מצא לנחוץ להכחישן באחת מכתבותיו:
"וגיסי שלח את המכתב אל רבי צבי קלישר, שהוא גבאי 'החברה ליישוב ארץ-ישראל', כדי שיראו הכול ויבינו שזהו זמן של חסד, הזמן לחונן את חורבות ארצנו הקדושה."
באותה שנה פנתה גם קהילת פוניבז' להמבורגר, ושאלותיהם המפורטות והמעשיות על ההתיישבות האמריקאית מורות במפורש על רצון ללכת בעקבותיה, אם הניסיון יצליח.
הזכרתי גם את הקשר, שעליו למדתי לראשונה באותה הרצאה מקרית ששמעתי לפני שנים רבות בירושלים מפי פרופ' אורלובסקי – שבין מסעו של הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף בנובמבר 1869 לירושלים, לבין מייסד המושבה שלנו, שבאותה שנה ממש הלך בעקבות הקיסר שלו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל.
סיפרתי לאדאמס על חלומם של המתיישבים הראשונים, ובהם סבי, שאנחנו נמשיך להיות נתיניו של הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל ונקבל "הום רול", אוטונומיה, כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, ויוצא שהקיסר פראנץ יוסף אחד מאבות הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

עם ישראל מתרגש לומר בזיע וברטט בימים הנוראים את הפיוט הנשגב המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, אף שבפועל נכתב בארץ ישראל בידי הפייטן אלעזר הקליר, מאות שנים לפני ימי רבי אמנון, אך אין בכך כדי לגרוע במאומה מעוצמתו המרטיטה.

"כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ? מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה? מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה, מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר?" (מתוף הפיוט 'ונתנה תוקף', שבתפילת מוסף של הימים הנוראים).
איזה נפש יהודי הומייה בכל העולם כולו, יכולה להישאר אדישה מול המילים הפשוטות והמרגשות הללו, שמתעדות תמונה מעוררת אימה של המתרחש ביום הדין בשמיים, תוך תיאור שפלותו של האדם, מול עוצמתו ונצחיותו של הבורא? איך אפשר שלא לחוש באפסות האדם וזמניותו על רקע המעמד הגורלי המתואר בחדות בפיוט המרגש?
זכור לי עד עצם היום הזה, שבעודי צעיר לימים, תלמיד ביה"ס היסודי, ניצבתי בחיל ורעדה בבית הכנסת השכונתי, וציירתי בדמיוני כיצד בשעת הדין, כשברקע "בְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע, וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן," נדונים כל באי עולם, לטוב ולמוטב.
סיפור הרקע המכמיר שמאחורי 'ונתנה תוקף', כפי שרווח בילדותנו, הוסיף נופך של אימה לפיוט. הורינו ומורינו סיפרו לנו נרגשים בעצמם את סיפורו של הצדיק רבי אמנון, ראש קהילת מגנצא (העיר הגרמנית מיינץ, על נהר הריין, דרומית לפרנקפורט, אחת משלוש קהילות שו"ם הנודעות – שפיירא, וורמייזא, מגנצא), שמסר עצמו על קידוש השם ונפטר מן העולם בבית הכנסת בעיצומו של יום הדין, בשנת 1020 (לפני 1004 שנים), לאחר שהשמיע בפני ארון הקודש את הפיוט שחיבר למען שמו הגדול והנורא, 'ונתנה תוקף'.
מקור הסיפור הוא בספר 'אור זרוע' של רבי יצחק ברבי משה מווינה, שנכתב במאה ה-13 וראה אור לראשונה במאה ה-19, ובו מספר המחבר, בהלכות ראש השנה, סימן רע"ו, את הסיפור הנורא "מכתב ידו של הרב אפרים מבונא (מן העיר בון) ברבי יעקב, שרבי אמנון ממגנצא יסד 'ונתנה תוקף' על המקרה שאירע לו."
ומה היה המקרה הנורא ההוא?
על פי ה'אור זרוע' דרש ההגמון במגנצא, שהוקיר וכיבד את ראש הקהילה רבי אמנון, שיקבל עליו את עול 'דת השילוש' הנוצרית הכפרנית. רבי אמנון, שחשש שסירובו יתנקם בקהילה כולה, ביקש שהות של שלושה ימים לשקול בדבר. אך מיד לאחר מכן עמד על גודל טעותו: "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוקים חיים."
שלח רבי אמנון להודיע להגמון כי הוא דוחה את בקשתו, וזה ברוב רשעותו ציווה לקצץ לו פרקי אצבעות ידיו ורגליו, אחת אחת, כדי להגביר את עינוייו. רבי אמנון הנכה התייסר בביתו במיטתו, עד שהגיע ראש השנה. הוא ביקש אז שישאו את מיטתו לבית הכנסת, וכשהגיע הש"ץ לאמירת הקדושה, קטע אותו רבי אמנון והחל לומר ברגש וברטט את פיוט ונתנה תוקף – ובסיומו פרחה נשמתו בקדושה ובטהרה.
ה'אור זרוע' מוסיף, ששלושה ימים אחר מותו נתגלה רבי אמנון לרבי קלונימוס בין משולם "ולימד לו את הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום,' ויצו עליו לשלוח אתו לכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזיכרון."
אין לי כמובן כל רצון להשבית אגדות מרטיטות שהעפילו לשיא התפילה בימים הנוראים, אך נראה שהאגדה אינה יכולה להתכתב עם המציאות – לפחות מאז שנתגלתה הגניזה הקהירית. שכן בגניזה הקהירית נמצא כתב יד קדום ועליו רשומות במדוייק מילות 'ונתנה תוקף'. החוקרת פרופ' שלומית אליצור, העוסקת בחקר הפיוט והשירה העבריים משלהי העת העתיקה ועד לימי הביניים, מעריכה, כמו גם חוקרים רבים אחרים, כי הפיוט מקורו בארץ ישראל, ויצא מתחת ידיו של הפייטן הנודע רבי אלעזר הקליר, שחי במאות ה-6 וה-7 לספירה, כ-400 שנה לפני רבי אמנון במגנצא.
על פי השערתו של החוקר פרופ' אברהם פרנקל, הגיע הפיוט לידי רבי אמנון מאיטליה, אליה התגלגל מארץ ישראל, ומאיטליה נדד לאשכנז, כך שמדובר אכן בפיוט ארצישראלי קדום. עם זאת פרנקל איננו שולל את מידת אמינותו של סיפור עקידתו של רבי אמנון סביב פיוט זה, אך שולל את ייחוס חיבורו לרבי אמנון.
חוקרים אחרים מפקפקים אם דמותו של רבי אמנון היתה קיימת במציאות, ולו רק מפני שהשם אמנון לא היה קיים אז בקהילות אשכנז, אף שיתכן שלימים הגיע אליהן מאיטליה.
לחוקרים ברור שהפיוט המעורר אימה ומחשבה ותשובה, אשר שייך לפיוטי ה'סילוק' (פיוטי הקדושה של מוסף), נועד מלכתחילה לתפילת מוסף יום א' של ראש השנה. אך בשל עוצמתו התיאורית הגדולה, הועתק גם ליום ב' של ראש השנה וגם למחזור יום הכיפורים. בזמננו אף נתקבל הפיוט בקרב חלק מעדות המזרח; ולאחר הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום לזכר 11 קורבנות בית השיטה, במלחמת יוה"כ, התפשט הפיוט הפופולרי גם מעבר לגבולות ציבור מתפללי בתי הכנסת.
על פי פרופ' אליצור, מה שעשוי להסיר את כל הספיקות באשר לייחוסו של 'ונתנה תוקף' להקליר ולא לרבי אמנון, התגלה לפני שנים ספורות: בכרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר ברבי קליר לראש השנה, (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן, תשע"ה), מובא פיוט אחר של רבי אלעזר הקליר המפורסם – 'קדושתא' (פיוט למוסף) בלתי ידועה שלו למוסף ראש השנה, הפותחת במלים 'אדן חוג'. הסברה היא שזוהי אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב'אדן חוג' ע"י ד"ר מיכאל רנד (עמ' 271289 בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקליר חיבר אותו, עמד לפניו הפיוט 'ונתנה תוקף', והוא 'מתכתב' עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו.
נראה איפוא שהפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף', הסוחט דמעות של התרגשות מפי אומריו, אכן נכתב בארץ ישראל ולא באשכנז, בידי הקליר שקדם במאות שנים לרבי אמנון. אבל אין בכך כדי לגרוע כהוא זה מעוצמתו הרגשית של 'ונתנה תוקף' – פיוט שיא השיאים של מוספי הימים הנוראים. דווקא הידיעה, אומרת פרופ' אליצור, שמדובר בפיוט קדום הרבה יותר, יכולה רק להוסיף עוד זוהר למעמדו ויוקרתו ברום המעלה של פסיפס תפילות הימים הנוראים.
מנחם רהט