אחד הנושאים שהסעירו את הציבור ואת האולפנים מאז נודע כישלון צה"ל למנוע את הטבח ביישובי העוטף, ואשר נשיא המדינה הציף בימים האחרונים, קשור לשאלה, מתי ואיך ייחקר המחדל של ה-7 אוקטובר.

לדעת היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב מיארה, שהגיבה על עתירה לבג"ץ, שהגישו משפחות שכולות וקרובי חטופים בנושא, הדרך החוקית האחת והיחידה לחקירת המחדל, היא באמצעות ועדת חקירה ממלכתית. כזו שבראשה יעמוד שופט בית המשפט העליון, מכהן או בדימוס, אשר יבחר אישית את חבריה, אחר שיתמנה על ידי נשיא בית המשפט העליון. כל אפשרות אחרת תוביל לטענתה: "...ליצירת מנגנון חדש, שעלול להיתפס ככזה, שנועד להבטיח תנאים אופטימליים לנבדקים..."

אין לדעת מה יפסקו העליונים בנושא כיום, ועד כמה עשויים גם הם כמוה, לחשוש משיבוש הליכי החקירה של האסון הכבד. אבל ודאי הדבר, שעמדתה החד-משמעית של עו"ד מיארה בנושא. מעוררת קצת תמיהה. לבטח לנוכח התקדימים שקבעו קודמיה. כך למשל מני מזוז, שכיהן כיועמ"ש בין השנים 2004-2010, לא מצא כל פסול בהחלטת רוה"מ אולמרט ב-17 ספט' 2006 להקים ועדה ממשלתית, שתחקור את כשלי מלחמת לבנון השנייה. וכאשר תנועת 'אומץ', עתרה לבג"ץ, ודרשה ממנו לכפות עליו לשנות את החלטתו, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית, בחר מזוז שלא לתמוך בעתירה.

ראוי להזכיר באותו הקשר, כי העליון בהרכב מורחב של 7 שופטים, החליט בפסק דין הנפרס על פני 111 עמודים, לדחות את העתירה, בטיעון שההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממשלתית ולא ממלכתית, אינה בלתי סבירה, במידה כזו, שהיא עלולה לגרום לציבור לאבד את האמון במסקנותיה. וכאשר תנועת 'אומץ' תבעה מבג"ץ לקיים דיון נוסף בנושא, דחה אותה העליון על הסף.

צודקים אלו הטוענים כי אין להשוות את מחדלי מלחמת לבנון השנייה, לאלו של 'חרבות ברזל'. יתר על כן, כאשר משווים בין הסמכויות הנרחבות המוענקות לוועדת חקירה ממלכתית לאלו הממשלתית, ברור שוועדה כזו מתאימה יותר לבדיקת המחדל הקולוסלי הקשור לאסון ה-7 לאוקטובר. אלא שכאן מתעוררת השאלה, עד כמה ועדה בעלת אופי משפטי, הלוקה במונוליטיות שיפוטית, ואשר בה המבקרים והמבוקרים, מגיעים מאותם מעגלים מקצועיים ואישים, יכולה למלא את יעודה בנאמנות ולהגיע לחקר האמת.

מקטרגיו של בית המשפט העליון, לא כל שכן חסידיו הרבים, אינם יכולים להכחיש את מרכזיותו בכל תו ותו מחיינו הציבוריים, מאז שנשיאו המיתולוגי אהרון ברק השלים את מה שהוא כינה 'המהפכה המשפטית'. אשר שמה לה למטרה לא להשאיר כדבריו: "...תחום שהוא לא שפיט..." כזה שיאפשר לרשות המבצעת לעשות במדינה כרצונה, כטענתו. משכך אך טבעי הוא, שגם הפסיקות המשפטיות לאורך השנים, שהשפיעו על חופש הפעולה המדיני והצבאי בלחימה בטרור, יעמדו לנגד עיני חברי הועדה, שידונו בסיבות למחדל. הציפיה לכך עולה בקנה אחד הן עם עקרונות הצדק הטבעי, הן עם קביעתו האלמותית של הפרופ' ברק עצמו 'הכול שפיט'.

על מנת להבהיר כי הטיעון דלעיל אינו נגזר מפוזיציה, אלא מעוגן בעובדות, כדאי להעלות באוב כמה מהשקפותיו של ברק עצמו בנוגע למרכזיות בית המשפט העליון בנושא הנדון, כדלקמן:

"...משיכת יד שיפוטית מענייני ביטחון, משמעותה מניעת איזון ראוי בין ביטחון לזכויות אדם. שכן זאת יש לזכור... שלטון החוק – הוא ביטחון, טוהר הנשק – הוא ביטחון; חוקיות הפקודות – היא ביטחון; שוויון בהקרבה – הוא ביטחון; זכויות אדם – הן הביטחון..." (אהרון ברק, הפרקליט מ"א, חוברות א'-ב').

ובמקום אחר "...המפקד הצבאי הוא המומחה לביטחון – בית המשפט הוא המומחה למידתיותם ולסבירותם של אמצעי הביטחון..." (ברק, "זכויות אדם וביטחון לאומי", משפטים ל"ח 1 תשס"ע) ובנוסף על כך "...שיקולי ביטחון אינם מילת קסם, על בית המשפט... להשתכנע כי אכן שיקולי ביטחון עומדים ביסוד הפעילות נגד הטרור ולא שיקולים אחרים; להשתכנע שבמסגרת אמצעי הביטחון ננקטו האמצעים הפוגעים במידה פחותה בזכויות האדם..." (ברק, שם, שם).

ההתפעלות של ברק מכך, שביסוד הביטחון הלאומי של מדינת ישראל עומדים בעיקר זכויות אדם, הובילה את חברו השופט חשין להתריס נגדו, אחר שפרש מכס השיפוט, כי ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים, אבל שיהיו זכויות אדם (יובל יעוז, "הארץ", 24.5.2006).

הפרופ' דניאל פרידמן, רון שפירא מנחם מאוטנר ואחרים, טוענים כי ביה"מש העליון שינה את מעורבתו בנושאי ביטחון מקצה לקצה בעקבות המהפכה המשפטית בדור האחרון. מה שהתבטא בכך, שהעליונים לקחו על דעת עצמם, את הסמכות לבחון את סבירות ההחלטות הביטחוניות של הממשלה ושל כוחות הביטחון, על מנת לאזן בין האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל – לאינטרסים אחרים, ומעל כולם אלו הקשורים ל'זכויות האדם'. בין היתר אלה של הפלסטינאים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון, ובאזורי מלחמה כמו הרצועה.

כל זה נבע מהקונספציה, שגם העליון נשבה בה, לפיה חתימת חוזי השלום בין מדינת ישראל לאויבותיה סילקה את האיום הקיומי מעל מדינת ישראל, וצימצמה את האתגר הביטחוני להתמודדות עם ארגוני טרור, ועם אסטרטגיית לחימה פסיכולוגית במהותה. שנועדה לגרות את מערכת הביטחון להגיב על מעשי הטרור המזוויעים באלימות חסרת פרופורציה. שתתבטא בהגבלת חופש הביטוי, התנועה, המחאה, ויתר חירויות הפרט, ותערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית. על מנת להבטיח שהטרור לא ישיג את מטרתו, ושביטחון המדינה, לא יכריע ערכים נשגבים ממנו כמו כבוד האדם למשל, הגיע העליון למסקנה, שהוא חייב להגביל את מערכת הביטחון במלחמתה בטרור.

חשוב להדגיש, כל זה לא נבע מזדון חלילה, או טיפשות, אלא מאותה קונספציה, שבה החזיקו כל מערכות הכוח בישראל, ולפיה צריך ללמוד לחיות עם טרור. משום שהוא אינו מהווה סכנה קיומית מחד גיסא – ולא ניתן לעקור אותו מן השורש באמצעים צבאיים מאידך גיסא. מכאן התבקש לרסן את מאמצים החותרים לחיסול הטרור, על מנת שלא יגרמו סתם נזק.

בהינתן הלקונות במשפט הבינ"ל בנוגע למלחמה בטרור, ועיסוקו האינטנסיבי בנושא, הפך בית המשפט העליון בישראל, לגורו עולמי, בכל הנוגע לאיזון בין זכויות אדם – בכללן של אוכלוסייה התומכת בטרור ומעניקה לו מגן – לאינטרסים של מדינה הנאבקת בהללו. אלא שהחידושים שחידש, ואשר עוררו התפעלות בקהילת המשפטנים במערב, סיכנו את חיילי צה"ל, והכבידו על יכולתם להביס את טבעת הטרור המקיפה את מדינת ישראל. התקדימים שהגבילו חישוף שטח, הרס מבנים ומנהרות בשנת 2004 (בג"ץ 9593/04) מהם נשקפה סכנה לכוחותינו בעיר רפיח, למינימום ההכרחי, על מנת לצמצם את הפגיעה האפשרית באוכלוסייה העזתית. האיסורים (בג"ץ 3799/02) על 'נוהל שכן' שנה לאחר מכן. בג"ץ (769/02) שקבע בשנת 2006 כללים בנוגע למדיניות 'הסיכול הממוקד', ופסקי דין רבים אחרים, כבלו את ידיו ורגליו של צה"ל במלחמתו הקשה בטרור.

המצב הלך והחמיר בהמשך, כאשר חמאס תפס את השלטון ברצועה. ההזדמנות לקבוע מסמרות בשאלה, מה צריך להיות טיב ההגבלות שמטילה ישראל על סיוע הומניטרי, שאותו היא צריכה להעניק ליישות הנמצאת עימנו במלחמה, נקרתה לנשיאה דורית בייניש בנובמבר 2007. כאשר בחרה לדון בעתירה לבג"ץ, שדרשה למנוע את צימצום אספקת הדלק לרצועה ולהבטיח שבתי החולים הפועלים בה, לא יישארו ללא אספקת חשמל. מכאן ואילך נפרץ הסכר וכמעט כל מבצע צבאי לווה בעתירות לבג"ץ, שחייב את קציני צה"ל להופיע ולהגיש תצהירים שיבהירו כל נקודה לשביעות רצונם של השופטים.

במבצע 'עופרת יצוקה' למשל נדרשו קצינים להתייצב בפני בג"ץ במהלך הלחימה, להסביר את פעולותיהם ולספר מה הם עושים כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית שהטרוריסטים פועלים מתוכה. כך אירע גם במבצעי 'עמוד ענן', 'צוק איתן' ושומר חומות' ואחרים.

חשוב להבהיר כאן עניין עקרוני, את המסגרת החוקית של מותר ואסור במלחמה קובעת הרשות המחוקקת. תפקידו של בית משפט הוא לפקח על יישום החוקים. אין זה מתפקידו לקבוע מתי מותר או אסור להכניס סיוע הומניטרי לשטח אוייב, לפוצץ בתי מחבלים או לבצע סיכולים ממוקדים, לא כל שכן להורות כיצד עליהן להתבצע. ומשעה שהחליט לעשות זאת, עליו לתת על כך דין וחשבון, כמו כל סמכות שלטונית.

ראויה לציון במיוחד הפגיעה הדרמטית באפקטיביות הלחימה וההרתעה של צה"ל, שחולל דוח ועדת שופטת ביהמ"ש העליון לשעבר טובה שטרסברג כהן באפריל 2011. בעקבות עתירה לבג"ץ, בנוגע לסיכול הממוקד של מפקד חמאס, סאלח שחאדה. במהלכו נהרגו גם אישתו, בתו ואחד-עשר משכניו. הוועדה קבעה כי הכשלים המודיעיניים, שהובילו לפגיעה 'בלתי מידתית' בחפים מפשע, יכולים להסביר אבל לא להצדיק את המעשה. והבהירה למקבלי ההחלטות בכל הדרגים המבצעיים, כי הם עלולים להיות מואשמים בעבירה פלילית של פגיעה בחפים מפשע, ולהיכנס לכלא, אם לא ישמרו מלפגוע בחפים מפשע. מה שחייב מכאן ואילך לאייש כל תא תקיפה בעו"ד שיאשרו את התקיפה ובתילי תילים של אישורים וכיסויי תחת, שהכבידו על מהלכים חיוניים שמערכת הבטחון ביקשה לנקוט כדי להתגונן מפני טרור.

אם העליון בהשראת ניצול השואה אהרון ברק, ביקש להפוך את העולם טוב יותר, ואת צה"ל לצבא המוסרי ביותר בעולם, כשהקדים זכויות אדם – לחיי אדם, הפרקליטות הצבאית בימיו של אביחי מנדלבליט, התאמצה להרחיב את מרחב הלגיטימציה, ולאפשר לצה"ל לנהל את המלחמה בטרור בלי להיתקל בהתנגדות מצד בג"ץ בארץ, ולחצים מחו"ל. הרפורמה המקיפה שהוביל מנדלבליט כפצ"ר, שהפכה לבסיס עבודת הדוקטורט שלו במשפטים, החמירה לאין שיעור את כללי המותר ואסור הקיימים במשפט הבינ"ל. ואילצה את צה"ל להשקיע מאות מיליארדים במערכות מודיעין, פו"ש וחימוש מדויק, שיאפשרו לו לפגוע בפעילי טרור ולהימנע מהרג בלתי מעורבים בלחימה, מתוך הערכה שמדובר במדיניות המשלבת ערכי מוסר ואינטרסים, שהתעלמות מהם עלולה להעמיד בצל כל הישג צבאי. צבאות הטרור העריכו בצדק שמדובר בנקודת תורפה, התחפרו עמוק יותר בקרב האוכלוסייה, ניפחו לאין שיעור את מיספר הנפגעים, ביימו סרטי זוועה, מתוך כוונה להציג את ישראל כמבצעת פשעי מלחמה, כחלק מאיסט' אותה הציג בתוניס חאלד משעל בספט' 2014 .

מעורבות העליון בתחומי צבא ובטחון והחלפת תפיסת עולם המתבססת על צדק ובטחון – בזו החותרת לשיוויון מבני ואיזון ייצוגי של מיעוטים, הובילה משנת 1996 ואילך לכך, שמדינת ישראל חדלה לתעדף את אלו מבניה הממלאים את חובתם להגן עליה. בגצ"ים כמו 6427/95, 4191/97, 6698/95 ואחרים ביטלו פריווילגיות שהעניקה מדינת ישראל מאז הקמתה ליוצאי צבא ומשרתי מילואים, שהיו מוכנים לשאת בנטל ולסכן את חייהם.

מכאן ואילך נקבע הכלל לפיו הפליית משרתים בקבלה לעבודה במוסדות ממשלתיים, בהקצאת קרקעות, בהנחות ארנונה, קבלה לחוגים מבוקשים באקדמיה, ואפילו במיזמים של 'מחיר למשתכן' – מהווה אפלייה פסולה הפוגעת בעקרון השיוויון. בדרכו שלו יצר בית המשפט העליון אווירה, שעירערה את מעמדו המקודש של צה"ל בחברה הישראלית, הובילה לירידה במוטיווציה לשירות בכלל ובקרב אנשי המילואים בפרט.

בדגש על אלו שתפסו אותו בתור סנהדרין, המתווה את הראוי ושאינו ראוי לעשותו בחברה דמוקרטית. האם היתה לכל זה השפעה על הביטחון הלאומי ועל השאלה כיצד הגענו ל-7 לאוקטובר? אין לדעת, אבל ברור שהעניין צריך להיבדק.

ולסיכום: אחת הטענות השגורות בפי אנשי ליכוד, היא שיש להתנגד להקמת ועדה ממלכתית משום שחבריה ומעל כולם יו"ר הוועדה שופט העליון, עלולים להתנקם באנשי הימין, על רקע הרפורמה המשפטית. גם אם הם טועים, אי אפשר להכחיש, שלא מתקבל על הדעת, ששופטים מכהנים ובדימוס, יידרשו לברר באיזו מידה, אם בכלל, פסיקותיהם העקרוניות בנושאי צבא וביטחון לאורך השנים תרמו במישרין או בעקיפין למחדל.

היה זה ברק עצמו (נבו, "זכויות אדם וביטחון לאומי") שטען כי: "...החשש כי פסק-דיננו ימנע התמודדות ראויה עם מחבלים וטרוריסטים מטריד אותנו. אך אנו שופטים. דורשים אנו מזולתנו לפעול על פי הדין. זו גם הדרישה שאנו מעמידים לעצמנו. כשאנו יושבים לדין גם אנו עומדים לדין..."

את התשובה לשאלה, מי אם כן יוכל לשבת בדין, ניתן למצוא ב- (National Commission on Terrorist Attacks) – ועדה דו-מפלגתית שהקים הקונגרס לחקר מחדל ה-11 בספטמבר. שכיהנו בה חמישה דמוקרטים וחמישה רפובליקאים, ואשר בראשה עמד מושל ניו-ג'רזי תומאס קין. ועדה שהצליחה תוך פרק זמן של קצת יותר משנה לעלות על הגורמים למחדל, ואשר פירסמה מסמך עב כרס שזכה לאמון הציבור האמריקאי.

שווה אולי להעתיק מהם... ככלות הכול הם מבינים לא פחות מאיתנו מה היא דמוקרטיה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

ההזמנה המפוארת שמורה עמי זה 30 שנה, וזה נוסחה: "הוד מלכותו, המלך חוסיין ה-1, הממלכה הירדנית ההאשמית, יצחק רבין, ראש הממשלה, מדינת ישראל, מתכבדים להזמין את מר יוסי אחימאיר, טקס חתימת חוזה השלום, מדינת ישראל – הממלכה הירדנית ההאשמית, מעבר ערבה, יום רביעי כ"א חשון תשנ"ה, 26 באוקטובר 1994". דגלי ישראל וירדן מודפסים על ההזמנה זה לצד זה.

אלבום התמונות מאותו טקס היסטורי, מרגש מאין כמוהו, מזכיר נשכחות: הנה ילדי יישובי הערבה מנפנפים בדגלי שתי המדינות בדרך לאתר הטקס. הנה שתי התזמורות – זו של צבא ירדן וזו של צה"ל – משמיעות מארשים ואת שני ההימנונים. הנה הנשיאים ביל קלינטון ועזר וייצמן צועדים לעבר הבמה. וההתרגשות הגדולה באמת – המלך חוסיין ורעייתו נור מגיעים מהצד הירדני, יוצאים מן הלימוזינה וצועדים לעבר בימת הכבוד...

מחיאות כפיים סוערות, מטחי כבוד, מאות בלוני בצבעי כחול, ירוק, שחור ואדום, משוחררים לאוויר, נאומים, חתימות.

בתום הטקס אני מתקרב לאוהל המכובדים ותופס בעדשת מצלמתי את המלך הירדני נושק לרעייתו כשהיא מתכופפת קמעא לעברו... משני צידיהם יצחק רבין ורעייתו לאה... ועוד תופסת עדשת מצלמתי איש צנוע, כובע קסקט לבן לראשו, חיוך של שביעות רצון נסוך על פניו עטויות משקפי שמש, צועד לצד בימת הקהל אל מקום מושבו – ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר.

המנהיג שטבע את הסיסמה "שלום תמורת שלום" רואה איך חזונו מתגשם. חזון שטיפח בתקופת כהונתו בשלוש פגישותיו החשאיות עם המלך חוסיין, שלום שבו ישראל אינה מוותרת על שטחים. יורשו, יצחק רבין, זכה להגשימו.

המלך הירדני זכר לשמיר את אמינותו כאשר בעת מלחמת המפרץ, הודיע במפגשם כי לא יתיר למטוסי צה"ל מעבר בשמי ממלכתו והיה כי ישראל תותקף על-ידי עיראק. זה היה אחד משיקוליו של ראש הממשלה לא להגיב על ירי הסקאדים על ישראל.

יתר על כן, כפי שהעיד מי שליווה את שמיר בפגישותיו החשאיות, ראש המוסד דאז אפרים הלוי – שמיר "מנע פרוץ מלחמה בין ירדן לישראל, מלחמה אשר עלולה היתה להסתיים בהרס הממלכה עד כדי קץ השלטון ההאשמי. אילולא החלטתו, ספק רב אם היה סיכוי כלשהו לחתימת חוזה השלום עם ירדן כעבור שלוש שנים."

עם זאת, קשה לשכוח כי מטוסי חיל האוויר חצו את שמי ממלכת ירדן ב-1981 כשפוצצו את הכור הגרעיני העיראקי. כאז כן עתה הוכח, כי זרועה הצבאית של ישראל ארוכה ותשיג כל אוייב, קרוב כרחוק.

שנה ויום לאחר שמחת תורה הנורא – תימלאנה 30 שנה לחוזה השלום עם ירדן. זה לא השלום שייחלנו לו. זהו מצב של אי-לוחמה. חשיבותו מכמה היבטים: עם ירדן יש לנו הגבול הארוך ביותר. ירדן חוצצת בינינו לבין מדינות האיסלאם הקיצוני, עיראק ואיראן. לתייר הישראלי קל יותר להגיע אליה מאשר אל מצרים, אם לא להביא בחשבון את חופי סיני.

ואולם, 30 שנה לאחר החתימה המרגשת במעבר ערבה, השלום נראה כמתערער והולך, יחד עם עירעור שלטונו של המלך עבדאללה ה-2. ממלכתו נכבשת אט-אט על-ידי פלסטינים, שמהווים כבר 70-80 אחוז מאוכלוסיית ירדן. ההתבטאויות בפרלמנט הירדני, ברחוב ובתקשורת גובלות ממש באנטישמיות.

ומעל לכול – גדר גבול עלובה ש"מזמינה" מחבלים לעבור בקלות לשטחנו, להבריח אמל"ח ולבצע פעולות טרור. חטיבת הבקעה אמנם מגלה עתה עירנות יתר ומסכלת הרבה מן ההברחות וניסיונות הטרור, אף תוגברה ונערכת לבל יתרחש גם בגבולנו המזרחי "7 באוקטובר."

החזית הירדנית מתחממת והולכת, מתחברת לטרור הגובר ברחבי יהודה ושומרון – והמלך, גם אם היה רוצה בכך, ידיו כבולות למדי, חסר אונים מול מחרחרי המלחמה שבממלכתו, ובמיוחד כנגד החתרנות האיראנית הגוברת. גם במצב המתלהט הזה בתוככי ממלכתו יודע עבדאללה מה רבה תלותו בישראל, אם ברצונו להמשיך ולשלוט בארצו, הן באספקת מים והן בשיתופי פעולה ביטחוניים.

לפני 30 שנה היו אלה ימים מופלאים של התעלות ושמחה אמיתית. תיירים ישראלים החלו נוהרים בהמוניהם לפטרה, לעמאן, מילאו את מלונות עקבה. ההזמנה השמורה עימי לטקס מלפני 30 שנה, ועוד מסמכים הקשורים לכך, וכן אלבום צילומים מפואר, מעידים על כך.

הסכם השלום עלול לקרוס סופית, אם לא ייעשו פעולות תיחזוק מצד שני הצדדים, וככל שיקדם, כן ייטב. לטובת בית המלוכה ההאשמי ולטובתנו, חשוב להחיות את ימי החסד בין שתי המדינות.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 30 באוקטובר 2024

מאז 1978/79, כאשר מחלקת המדינה האמריקאית תקעה סכין בגב השאה הפרסי – השוטר האמריקאי של המפרץ – היא מסרבת לפעול לשינוי המשטר באיראן. היא מאמצת את האופציה הדיפלומטית, שהזרימה מאות מיליארדי דולרים לתקציב האייתולות – למרות התנהלותם האנטי-אמריקאית – והזניקה אותם למעמד בכיר בזירה הבינלאומית הצבאית והמדינית. האופציה הדיפלומטית איפשרה לאייתולות לשדרג באופן דרמטי את היקף ואיכות הסיוע לטרור כמו חיזבאללה, חמאס והחות'ים.

ב-2024, היכולת הקונבנציונלית של איראן – גם ללא הפוטנציאל הגרעיני – מהווה מוקד עולמי אנטי-אמריקאי מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת טילים וכלי טיס בלתי מאויישים קטלניים. היכולת הקונבנציונלית של איראן מאיימת על ביטחון הפנים בארה"ב (לדוגמא, התפשטות תאי טרור רדומים בארה"ב ושיתוף פעולה הדוק עם ברוני סמים במקסיקו), מכרסמת במעמד האסטרטגי של ארה"ב באמריקה הלטינית (הבטן הרכה של ארה"ב), מאיימת על קיום כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ובמיוחד מפיקות הנפט (כמו סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין), במטרה להשתלט על 48% אחוזי עתודות הנפט בעולם הנמצאות באזור המפרץ הפרסי.

ב-1978/79, טענה מחלקת המדינה שאייתוללה חומייני יושפע ע"י יועצים מתונים בוגרי אוניברסיטאות מערביות, יתרחק ממוסקבה הקומוניסטית, יתמקד בהענקת זכויות אדם לעם האיראני, ימנע מיצוא המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולות איראן ויהיה מהדורה איראנית של... גנדי.

ב-1978/79 הביאה מחלקת המדינה להפיכת איראן מבעלת ברית מרכזית של ארה"ב לתמנון ארסי אנטי-אמריקאי, שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך המזרח התיכון ואפריקה עד לאמריקה הלטינית ואדמת ארה"ב. ב-2024, למרות ההתנהלות האלימה והאנטי-אמריקאית השיטתית של האייתולות, מחלקת המדינה משוכנעת שאפשר להביא רפורמה לאייתולות ע"י בוננזה דיפלומטית ופיננסית, שתשכנע את האייתולות לדו-קיום בשלום עם שכניהם, לקיים הסכמים ולהינתק מחזון פנאטי שאינו מכיר בזכות הקיום של יריבים ואויבים.

ב-2024, התנגדות מחלקת המדינה לפעול לשינוי משטר באיראן עלולה להיות גזר-דין מוות למשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, העומד בפני טרור גובר של האייתולות, הפועלים להפלתו בשיתוף פעולה עם ארגוני טרור מעיראק וסוריה, "האחים המוסלמים", טרור פלסטיני (כולל חמאס) ו-2 מיליון פליטים מסוריה ועיראק. הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן למוקד נוסף של טרור עולמי אנטי-אמריקאי, שיגרום להתפרצות וולקנית אזורית ועולמית: 309 הק"מ של גבול ישראל-ירדן יהפכו מרגיעה-יחסית לסיוט ביטחוני ותקציבי; טרור "האחים המוסלמים" במצרים יקבל רוח גבית מים סוף וחצי האי סיני; הטרור בירדן יאיים על מפיקות הנפט בחצי האי ערב, ויקל על האייתולות להשתלט על 78% מעתודות הנפט העולמי ועל צומת מרכזית של הסחר בין אסיה לאירופה.

לעומת זאת, ההכרה שמשטר האייתולות אינו שותף למו"מ, אלא יעד לשינוי משטר, תקדם את תהליך השלום. שינוי המשטר – שיהיה לרווחת רוב האיראנים – ישדרג את כוח ההרתעה של ארה"ב וישראל, יסיר את מאכלת האייתולות מצוואר המשטרים הערבים הסונים, יצמצם את התקרבות סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לסין ורוסיה; יסיר את המשוכה המרכזית להצטרפות סעודיה לתהליך השלום עם ישראל, ובעקבותיה (וללא איום האייתולות) עשויות להגיע אינדונזיה, עומאן ואולי אף כווית.

התנגדות מחלקת המדינה לשינוי המשטר – במקביל להשעיית וריכוך סנקציות כלכליות שהוטלו על האייתולות, ותגובה רופסת להפצצת מתקנים אמריקאים במזרח התיכון (גם בירדן) – נתפסת כהססנות וחולשה, המחזקים את הטרור ומסכנים את בעלות הברית של ארה"ב, ניתוק ממציאות המזרח התיכון, התעלמות מהעובדה שטרוריסטים נושכים את היד המסייעת להם, והעדפת נוחיות דיפלומטית קיצרת טווח על פני ביטחון לאומי ארוך טווח.

45 שנות האופציה הדיפלומטית כלפי משטר האייתולות העניקו רוח גבית עזה לאייתולות, פגעו באינטרסים של ארה"ב, ושיקפו את הנחת מחלקת המדינה כאילו נמר יכול לשנות חברבורות ולא רק טקטיקות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מסתבר שעם ישראל אינו מפיק לקחים משגיאות העבר, אלא נוטה לחזור עליהן, לרבות מעשים שגם בזמן אמת נראו שגויים ומסוכנים, ולא רק בראייה שלאחר מעשה. קל וחומר כאשר מדובר במעשים שגם בזמן שנעשו היו מי שהזהירו מפני התוצאות המסוכנות הצפויות.

בימים אלה שוב מועלה הרעיון של עסקה קטנה/חלקית, כלומר עסקה שבה ישוחררו חטופים בודדים, ואילו רוב החטופים – החיילים והגברים הצעירים – ימשיכו להינמק במנהרות החמאס. העסקה, הנתמכת על-ידי מטה חלק ממשפחות החטופים (והמתיימר לייצג את כולן) ועל-ידי רוב התקשורת, היא על כן מעשה בלתי מוסרי, ואין טעם לדון בה שוב ושוב. העסקה היחידה האפשרית מבחינת ישראל היא שחרור כל החטופים בבת-אחת תמורת הפסקת הלחימה. כל עוד חמאס אינו יוזם בעצמו עסקה כזו, הוא איננו מורתע ואיננו מובס, ואין מקום להבל הקרוי בתקשורת "תמונת ניצחון". אין, ולא תהיה כזו, ובוודאי לא אם תהיה עסקה בלתי מוסרית, כזו המפקירה את החיילים השבויים.

* בימים אלה שוב מועלה הרעיון של שיבה אל החלטת הנפל 1701 (או 1559), החלטה שקודמה על-ידי מנהיגים ישראליים כושלים (אהוד אולמרט וציפי לבני) במטרה לסיים את המלחמה השנייה בלבנון, ושעיקרה פיקוח שלומיאלי/זדוני של כוחות בינלאומיים – יוניפי"ל ו/או צרפת – על הפסקת האש בלבנון ומניעת הפיכתה לבסיס חיזבאללה.

כל יום אנו עדים לשיתוף פעולה של יוניפי"ל עם חיזבאללה (ושל אונר"א עם חמאס). כל יום אנו עדים לפעילות אנטי ישראלית עד כדי אנטישמית של נשיא צרפת וממשלתו, ושל מזכיר הארגון המיותר, או"ם. אין, ולא יהיה, היגיון בהסדר בלבנון ללא יכולת אכיפה ישראלית ומידית על כל הפרה של ההסדר. 

* בימים אלה שוב מועלה הרעיון של "היום שאחרי", שם קוד להעברת רצועת עזה לשלטונה של רשות הטרור הפלשתינאית. מי ששבוי בקונספציית אוסלו ממשיך לנסות לשווק שוב ושוב את אותה איוולת מסוכנת ולצפות לתוצאות שונות. על כן, ועדת חקירה לחקירת מחדל מלחמת שמחת תורה חייבת להתחיל את עבודתה מן הקונספציה שהובילה – כצפוי מראש ובאופן בלתי נמנע ולמרות האזהרות – למלחמת אוסלו ("האינתיפאדה"). אותם מי שלא שינו דעתם גם נוכח זוועות ה-7 באוקטובר 2023 מוכנים להפסיד במלחמה הנוכחית, ובלבד שחיילי צה"ל יהיו מגש הכסף להקמתה של מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית, לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. על-פי הקונספציה שלהם קיימות 2 חלופות בלבד: כינון מדינת אוייב בלב הארץ, או סיפוח והפיכת הארץ למדינת כל אזרחיה, כולל אויביה. כאילו לא קיימת החלופה של המשך המצב הקיים עד קריסת השלטון ההאשמי בארץ ישראל המזרחית.

* בימים אלה שוב מועלה הרעיון של שטחים תמורת "שלום", רעיון נפל המועלה שוב ושוב, מאז מלחמת ששת הימים. מעבר להיותו איוולת צבאית ומדינית הוא מהווה התנכרות ליהודה ושומרון, לב ארצנו, ובגידה באחינו/חיילינו שתרומתם לצה"ל לא תסולא בפז.

לא מיותר להזכיר את אמירתו האלמותית של אלברט איינשטיין: "איוולת היא חזרה שוב ושוב על אותו מעשה ולצפות לתוצאות שונות. "

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 6.11.1996

היישוב העברי הקטן בארץ-ישראל לפני קום המדינה קיבץ לתוכו דמויות מעניינות אשר, בשל גודלו הקטן של היישוב, היו בולטות ומוכרות לסביבתן, והשאירו בה את חותמן. רוב הדמויות האלה נעלמו במשך הזמן מהזיכרון הקולקטיבי, על רקע האירועים הדרמטיים של ההיסטוריה הארץ-ישראלית, והצמיחה המאסיווית באוכלוסייה. הוסף לכך את העובדה שרבים מאנשים מיוחדים אלה היו צנועים ולא עשו פרסום לעצמם.

אחת מן הדמויות המגוונות והנשכחות האלה של היישוב העברי הקטן היה מ"י בן-גבריאל. סופר, עיתונאי ואינטלקטואל, שהיה יליד גרמניה. אם כי שמו המלא היה משה יעקב בן גבריאל, קראו לו כל מכריו "מוי", מתוך צירוף שתי האותיות הראשונות של שמו הפרטי. הוא היה אדם צנום, ופניו המחורצים בקמטים הביעו תמיד ידידות וחום. "מוי" ואשתו מרים – אישה מוכשרת בזכות עצמה – גרו שנים רבות בלב ירושלים, בבית אבן קטן ברחוב הנקרא כיום "בן שטח", בקרבת מורד הרחוב "הנסיכה מרי" (אז, "פרינסס מרי"), בשנים שרחוב זה היה עדיין בנוי רק בחלקו, וירושלים כולה היתה שקטה ומעוטת אוכלוסים, ככפר קטן.

על אופיו המיוחד תלמד האנקדוטה הבאה: הוא נהג לכתוב גלויות ולשלוח אותן ל... דמויות מן הספרות או ההיסטוריה. למשל, "לכבוד: מר וילהלם טל, עיר כך וכך, גרמניה." הגלויה היתה חוזרת אליו, כמובן, כשעליה חותמת דואר: "כתובת לא ידועה." במשך הזמן נצבר אצלו אוסף נכבד של גלויות כאלה.

אחד מספריו המשעשעים והמדהימים בשפע הרעיונות ובקצב הכתיבה, הוא ספר שכתב "מוי" ב-1952 בגרמנית,

Frieden und Krieg des Burgers Mahaschavi

הספר תורגם לאנגלית, ויצא לאור באנגליה ב-1952, ובהוצאה אמריקאית נוספת ב-1960. באנגלית נקרא הספר:

Mahaschavi in War and Peace

לעברית תורגם הספר ופורסם בהוצאת מסדה (התאריך לא מצויין), תחת הכותרת "האזרח האמיץ מחשבי בימי שלום ומלחמה". מתרגם הספר לעברית (לא מצוין מי היה) כבר רמז, בכותרת שנתן, לדימיון הרב שיש בסגנון הכתיבה, ובמידה מסוימת גם בתוכן, ל"החייל האמיץ שווייק", במתכונתו הארץ-ישראלית.

בתרגום העברי מופיעה הקדשה למשה שרת, אז מנהל המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, על החלטתו להקים את הבריגדה הישראלית: "הרשיני נא, אפוא, להקדיש לך ספרי זה, שהוא פרי מלחמת העולם השנייה, מתוך הערצה גלויה לכוח ראייתך הכביר והגאוני."

"מוי" היה פטריוט מן המדרגה הראשונה, ותרומת המתנדבים הארץ-ישראליים למאמץ המלחמתי מילאה אותו תחושת גאווה חזקה.

הספר כתוב בסגנון משעשע, מלא סרקזם והומור עדין. זהו ללא ספק תבשיל טעים שמעורבים בו תרבות אירופאית, גרמנית, עם תכנים ארץ-ישראליים מובהקים. רק תערובת כזאת יכולה להקנות לסופר רגיש ומוכשר את היכולת לתאר בהצלחה את האבסורד שציין את מציאות החיים בארץ-ישראל המנדטורית. חבקוק מחשבי הוא טיפוס מלא רצון טוב, גדוש רעיונות מכל הסוגים, ולוחם ללא-חת בטחנות הרוח של הביורוקרטיה האדישה ובכניעות הציבורית. "מוי" משלב בדמותו את החייל שווייק עם הלוחם דון-קיחוטה, ויוצר אפקט טראגי-קומי מלא צבע ממדרגה ראשונה.

הטקסט כתוב בגוף ראשון: המספר הוא רופא-המשפחה של "כפר גיבורים", כפר של יוצאי גרמניה חרוצים וקשי-עורף. הוא מכיר את הגיבור שלו באופן אינטימי, ונראה כי נשבה בקסם אישיותו החריגה, אשר "רעיון ועיקרון היו תמיד שני הצירים, עליהם נסבו חייו של מחשבי כל הימים." על כן הוא ממשיך לעקוב אחר אישיותו של הגיבור וה"קריירה" שלו.

אנשי הכפר מתפרנסים מחקלאות ולולים, אולם מחשבי מנסה ללא הפוגה לשפר את מצבו הכלכלי של המקום על ידי הכנסת "ענפים" חדשים. "ענף" אחד כזה הוא בקבוקי ריח: כפי שאנשים אוספים בולים או פרפרים, כך יכולים אנשים לאסוף ריחות הסגורים בתוך בקבוקים! לכל צמח בעולם יש ריח משלו, לכל אדם יש ריח המיוחד לו, ולכל מקום יש ריח שהוא מתאפיין בו. זאת ועוד, לכל אדם יש ריח אחר בכל מצב אנושי שהוא נתון בו.

"בריחו ניכר האדם, חביבי, וריח זה משתנה עם השתנות התנאים החיצוניים וההכרה הפנימית," מסביר חבקוק מחשבי בביטחון. "קומוניסטן ריחו אחר מזה של בעל הון או אפילו מזה של הסוציאל-דימוקראט, ותמיהני, שעדיין לא הגיעו לידי השגה, לקבוע מצב רוחם של בני אדם לפי הריח הנודף מהם."

"מוי"-מחשבי מפתח את הנושא הלאה, ומסביר את החשיבות האנושית וההיסטורית של שימור ריחם האישי של אנשים מפורסמים. והוא מפליג בכנפי הדימיון: "ומה דעתכם, קוראים חביבים, על... ערבוב ריחותיהם של אישים שונים, ועדיף מנוגדים באופיים? כמו, ריחו של אחד מחברי 'השומר הצעיר' עם זה של הרב הראשי בארץ הקודש?" זו דרך בדוקה, טען, להביא לידי "אחדות העמים".

לצד ההומור העשיר, בכל זאת קיים פן רציני לעבודתו של "מוי". בדרכו שלו הוא מתאר את המציאות המסובכת, המסוכסכת, האמורפית, הפגיעה, הלא מגובשת, של אנשי היישוב העברי בימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל.

"מוי" כתב כעשרה ספרים, וכן מאמרים רבים, בתחומים מגוונים (היסטוריה, בלשנות וכו') שהופיעו בפרסומים מקומיים (כמו "פלשתיין פוסט") וכן אירופאיים (באוסטריה ובגרמניה). אחד מספריו היה רקע לסרט "הבית ברחוב הקרפיונים"**, אשר זכה לשבחים, אך רוב האנשים המכירים את הסרט אינם מקשרים אותו עם שמו של בן-גבריאל.

כותב שורות אלה לא היה מכיר את הסופר כלל, לולא קיבל כמתנת בר-המצווה מהסופר עצמו (בתקופה שעוד קיבלו ספרים לבר-המצווה) את ספרו "זהב בחוצות". הספר הדקיק והקסום הזה, בתוך עטיפת הנייר הירוקה-צהובה שלו, שמור עימי עד היום.

תרומתו הספרותית של "מוי" בן גבריאל נשתכחה מהקאנון הספרותי העברי, או, יותר נכון, מעולם לא היתה לחלק ממנו, מאחר שכתב גרמנית ופירסם את עבודותיו בגרמניה. ש' שלום גילה עניין בעבודתו של בן-גבריאל, ותירגם כמה מספריו לעברית. הפרופסור יוסף קלוזנר העיר-האיץ באדיבות במכתב: "האומנם אין מר בן גבריאל יכול לנסות ולכתוב סיפורים בעברית?" – לפיכך רק קבוצה קטנה מאוד של קוראים, בעיקר הירושלמים יוצאי גרמניה שהכירו אותו אישית, הכירה את כתיבתו והבינה אותה. הם חיבבו אותו בשל אישיותו הססגונית, חוש ההומור שלו, נאמנותו לידידיו, ואהבתו העזה לארץ-ישראל ולירושלים.

* גדעון ברוידא: סופר שנשתכח: מ"י בן-גבריאל. "הארץ. 6.11.1996.

** "הבית ברחוב הקרפיונים" סיפורים מפראג, בן גבריאל, יצא לאור על ידי אלף, בשנת 1972, 210 עמודים. גורלם של דיירים יהודיים ולא יהודיים בבית בידיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. ספר זה שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה ועובד לגירסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965, חמישה פרסים ראשונים בפסטיבל הסרטים בברלין 1965.

משה יעקב בן גבריאל 1891-1965, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי.

[פורסם באינטרנט]

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

דור תש"ח, 1948, משבר נופים וערכים

בין הרומאנטיקה לבין מרירות המציאות התנודדה הספרות העברית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בתקופה של מלחמת 1948 קם דור חדש של מספרים עבריים. בסיפוריו נעשה הערבי לבעייה מוסרית ללוחם העברי, המאוכזב מכך שהרעיון הלאומי העברי לא עולה בקנה אחד עם האפשרות לאחווה ולשלום עם הערבים. ספרות דור תש"ח, בה לוקחים לראשונה בצורה בולטת סופרים ילידי הארץ, עומדת בסימן משבר אידיאולוגי, שהינו רחב יותר מהמלחמה ומהיחס לערבים. בתנועות הנוער של ארץ-ישראל העובדת חינכו על צירוף של ציונות ואחוות-עמים. היתה איזו אמונה תמימה, הרצליאנית, שהערבים עתידים להסכים לנוכחותנו בארץ משום שאנו מביאים עימנו את הקידמה למזרח התיכון. המאבק היה על שחרור הארץ מידי האנגלים, ורווחה דיעה, שכמו שהאנגלים מסכסכים בהודו בין הינדים למוסלמים, כן גם בארץ-ישראל הם נוקטים בשיטת "הפרד ומשול" כלפי יהודים וערבים, ורק זה הוא שורש הצרות והמהומות.

באה מלחמת השחרור והראתה כי הערבים אינם מקבלים את לאומיותנו מייסודה, וכי במלחמה, ובעקבותיה, אנחנו מבצעים מעשים כגון רצח שבויים והגליית אזרחים. בתוך פחות משנה התרוקן אותו חלק של ארץ-ישראל, שבו הוקמה מדינת ישראל – מרוב תושביו הערבים.

משבר נופים וערכים זה הוליד יצירות כ"השבוי" (1948), "חירבת חיזעה" (1949) ו"ימי צקלג" (1958) ל-ס. יזהר, "תחרות שחייה" (1949) ו"מעשה בעץ זית" (1964) לבנימין תמוז ו"המטמון" (1949) לאהרון מגד. ב"תחרות שחייה" משרטט תמוז תמונת סיום שבה הריגתו של השבוי הערבי, שהמספר הפסיד לו בנעוריו בתחרות השחייה, היא מפלה מוסרית. היא מכתימה את הניצחון הצבאי וגם מבשרת לישראלים צרות צרורות בעתיד מצד הערבים.

יצירות אלה עומדות בסימן השבר האידיאולוגי שגרמה המלחמה. האם גם אנו אשמים? האם יכולנו לנהוג אחרת? מעתה דמות הערבי שוב אינה רומאנטית, גם לא זרה ומפחידה. הערבי הופך לבעייה מוסרית. מידת האכזריות לה נזקק הלוחם הישראלי – מעמידה אצלו בספק את ערכיו המוסריים.

*

מלחמת השחרור השאירה טראומה בנפש בני-דורה, בייחוד הצעירים. הפגישה עם ההרג ומעשי-האכזריות, משני הצדדים, היעלמו של עולם הילדות הארצישראלי, חוסר היכולת להסתגל לתבנית ישראל החדשה, לחיי היומיום של תקופת העליות ההמוניות ו"ההתפרקות מערכים". ועולה גם תחושת זרות של בן-הארץ מול הנוף הישראלי והסביבה האנושית, שהשתנו בתכלית עם הכיבושים, בריחת הערבים, גלי העלייה והבינוי המזורז, הנטול כל שמץ של רומנטיקה. לא במקרה נטוע עולמם של רוב גיבורי יזהר בתקופת מלחמת 48' ולפניה. העולם שקדם למלחמה זו – נחרב לעיניהם, ואל העולם החדש שהתהווה אחריה אין הם יכולים להסתגל.

יש בדור תש"ח מבוכה של נופים ויש מבוכה של ערכים. לכן אולי גם את ברנר הבינו בני אותו דור בעיקר לפי מה שנראה בעיניהם כצוואתו המוסרית ברשימתו "מפנקס", ולא על פי התבטאויותיו ותחזיותיו הקודרות באשר לשאלה הערבית, כפי שעלו מכל שאר כתביו.

ההבדל בין העולם שלפני מלחמת 48' לבין זה שעתיד לקום אחריה, בא לביטוי בולט בסיפור הידוע של יזהר "חרבת-חזעה", שנתפרסם בשנת 1949:

"כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת-חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכניה, נקים בית חינוך, ואולי גם בית כנסת. יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת-חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו... מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!" ("חרבת-חזעה", מתוך "ארבעה סיפורים", הקיבוץ המאוחד, 1966).

הילדות במושבה העברית, בתקופת המנדאט הבריטי, השכנות עם הערבים, משעולי הפרדסים, הנוף שלפני 48' – כל זה שייך לעבר שחלף ואיננו. עתה בא תור ההתפכחות המכאיבה מן הערכים של החינוך הציוני-סוציאליסטי, מן האמונה באפשרות של סינתיזה בין לאומיות יהודית לבין אחוות עמים, אמונה שהתפוררה במלחמה.

"רשעו של עולם: לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חברי שלי, אנשי שלי, כולם על גבי צופים בי: הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף-סוף, עולם יפה ושקט... – ואקטול. קטול אקטול." ("ימי צקלג", 1958, עמ' 1101).

הטראומה העוברת על דור הצעירים, שדמו הוקז בתש"ח, ואשר חינוכו כמעט שלא הכינו לכך שעוצמת ההתנגדות הערבית תהא כה עזה, כה החלטית. חוסר הרצון של בני אותו דור, גם של בניו הסופרים, להודות בכך, שאולי אובייקטיבית, נבצר מאתנו לשכנע את הערבים, תושבי הארץ והמדינות הסמוכות, להסכים להקמת ישותנו הלאומית ב1948- – כל אלה מעוררים נטייה מוסרית עזה של האשמה עצמית, שלא נעדר ממנה גם רגש-עליונות ישראלי מסויים. כביכול, אילו נהגנו אחרת, אולי לא היה הקונפליקט מגיע לידי כך. בידינו היה הדבר, ובעוונותינו כביכול החמצנו!

הסיפור "השבוי" לס. יזהר, שנדפס לראשונה בנובמבר 1948, הוא המפורסם בסיפורי ההתלבטות המוסרית מסוג זה. בחריפות מתוארים לבטי המספר, שחונך על כיבוד חיי האדם, על חופש, על חירות ועצמאות המחשבה – והנה הוא שרוי באוזלת-יד מביכה שעה שלנגד עיניו הולכים אולי לחסל רועה ערבי זקן שנפל בשבי. ייסוריו ההאמלטיים של המספר אינם מבשילים בו כל תגובה, כי מחשבותיו רוצחות בו את מעשיו. הוא מתלבט, שוקל את ה"בעד" וה"נגד", נימוקים הומניים, פרי חינוכו והכרתו, מול נימוקי שעת-מלחמה. מעגלו של המספר אינו מצטלב כלל עם גורל השבוי. אין קשר אישי ביניהם. הפרט הערבי קיים רק כדילמה מוסרית העומדת בפני החייל הישראלי. אך המספר אינו מסוגל לנקוט עמדה אקטיבית נגד חיסול השבוי, או נגד גירושו וניתוקו ממשפחתו, ובכך, מפני חדלון המעש שלו, הוא נוקט למעשה עמדה המאפשרת את חיסול השבוי או את הגלייתו. סיום הסיפור הוא סיום פתוח. מות השבוי אינו מתואר בו, אף כי סביר שכך יתרחש. בכל מקרה השבוי לא יחזור כנראה אל צאנו, אל אדמתו ומשפחתו, לחיות כפי שחי לפני המלחמה הזו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!