בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- ד"ר רון בריימן: לפני שממנים יועץ משפטי לממשלה
- איליה בר זאב: מִצְעַד הַפּוֹנְפּוֹנִים
- אורי הייטנר: 1. שורו הביטו וראו
- ד"ר משה גרנות: "האומה" 236, נובמבר 2024
- מיכאל רייך: דו-שיח זוגי נדיר
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- נעמן כהן: האנטישמית קנדיס אוונס מאמצת את הגרסה על טיהור אתני בעזה מתוך עיתון "הארץ"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * גם דונלד טראמפ יודע: חיל האוויר הנלחם המקצועי ביותר בעולם כיום הוא חיל האוויר הישראלי, שמצוייד במיטב המטוסים והחימוש האמריקאיים ויש לו בהם ניסיון קרבי אווירי אדיר שאולי אין אפילו לחיל האוויר האמריקאי עצמו!
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
הִנֵּה הִיא מֻנַּחַת לְפָנֶיךָ
כְּטֶרֶף יָשָׁן אֲשֶׁר מִלֵּאתָ בּוֹ
רַעֲבוֹנְךָ הַנַּפְשִׁי
כְּשֵׂיָה שְׁסוּעָה
בְּפִי כְּפִיר צָעִיר
לֹא עוֹד תִּמְדֹּד
שׁוֹקֶיהָ הַיְשָׁרוֹת הַשְּׁזוּפוֹת
לֹא עוֹד תֹּאמַר לָהּ
"לֹא נִשְׁתַּנֵּית"
וְהִיא הִשְׁתַּנְּתָה כָּל כָּךְ – – –
כִּי מַה נִשְׁאָר מִן הַשְּׁקִיקָה
הַהוֹמִיָּה בְּעֵינֶיךָ –
דָּבָר לֹא
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
לפני שממנים יועץ משפטי לממשלה
פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 17.12.24
המאמר המובא להלן פורסם על-ידי לפני כ- 3 שנים, בחודש ינואר 2022, לפני בחירתה ומינויה של היועצת המשפטית לממשלה. המאמר מופיע כאן ככתבו וכלשונו. במאמר קראתי אז לערוך בדק בית לפני מינוי יועץ משפטי חדש לממשלה. אבל, שר המשפטים דאז, אצה לו הדרך. גדעון סער היה זה שהביא למינויה של גלי בהרב-מיארה לתפקיד היועמ"שית. מינוי כושל שגדעון סער חתום עליו, ואולי מצטער עליו. בינתיים ממשלה יצאה וממשלה באה, והיועמ"שית עתירת הכוח הפכה להיות לא רק מי שעל פיה יישק דבר, אלא גם חוד החנית של האופוזיציה החיוורת.
במאמר פירטתי את ריבוי תפקידיו וסמכויותיו של היועמ"ש, וכיצד מציאות בלתי סבירה זאת פוגעת בתפקוד הממשלה, כל ממשלה. ציינתי שאף-על-פי שהיועמ"ש הוא איש הרשות המבצעת, הוא נראה לעתים כזרוע ("פרוקסי") של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת, ובכך טמונה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות.
בינתיים, חולשתן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת איפשרה לרשות השופטת לצבור עוד ועוד כוח, עד כדי כך שהפכה לרשות-על, מעל שתי הרשויות האחרות. כך מכתיבה הרשות השופטת לראש הרשות המבצעת כמה ימים ושעות יקדיש לניהול ענייני המדינה והמלחמה, וכמה לניהול משפטו. כך שולח יצחק עמית, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, אולטימטום לשר המשפטים וקובע לו תאריך יעד לבחירת נשיא חדש לבית המשפט העליון. למי ששכח, מדובר ביצחק עמית עצמו. ניגוד עניינים!
כך נוצרה שיטת שלטון חדשה. כך נרמס שוב ושוב עקרון הפרדת הרשויות. כך הוצאו הבלמים והאיזונים לנבצרות. זו המהפכה המשטרית והמשפטית האמתית.
לפני שממנים יועץ משפטי לממשלה
(פורסם בינואר 2022)
שש שנים חלפו, ושוב עומדת ישראל לאייש את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד רב כוח ועתיר סמכויות, כאשר חלק מהן סותרות האחת את רעותה. לפני מינוי יועמ"ש חדש, מן הראוי לבחון שמא במשך השנים צבר היועמ"ש כוח רב מדי, לעתים רב מזה של ראש הממשלה והממשלה עצמה.
באופן בסיסי – וגם מילולי – היועץ המשפטי לממשלה הוא עורך הדין של הממשלה, והוא מייעץ לראש הממשלה ולממשלה (שרים, משרדים, גופים הכפופים לה), נותן להם חוות דעת ומייצג אותם בבתי המשפט ובבתי הדין השונים. אבל, ליועמ"ש יש גם תפקידים נוספים:
הוא ראש התביעה הכללית, בהיותו ממונה על פרקליט המדינה.
הוא מעורב בניסוח חוקים ותקנות ובהכנתם.
הוא המוסמך לפרש את החוק ולאכוף אותו, כממונה על שלטון החוק, כאילו היה היועץ המשפטי למדינה, ולא רק לממשלה.
ריבוי התפקידים והסמכויות, ונוכחות הקבע שלו בישיבות הממשלה, מביאה אותו למעמד ש"על פיו יישק דבר." על אף היותו איש הרשות המבצעת, הוא נראה לעיתים כזרוע של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת, ובכך טמונה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות.
כאמור, ריבוי הסמכויות הביא להתפתחות סתירות ביניהן. כך, למשל, לא סביר שמי שמעורב בניסוח החוק יעסוק גם באכיפתו. כך, למשל, לא סביר שמי שמייצג צד אחד, צד התביעה, יוכל להיות גם פרשן ניטרלי של החוק. פרשן ניטרלי של החוק אמור לא להיות מעורב במשחק הפוליטי, ואילו המציאות מראה שהחלטות היועמ"ש ופעולותיו קובעות אפילו מי יהיה ראש ממשלה בישראל, ולמי יש זכות להיבחר, וממי נשללת זכות זו. מה יכול להיות פוליטי יותר מכך?!
תפקידו הבסיסי של היועמ"ש – כשמו כן הוא – הוא לייעץ לראש הממשלה ולממשלה, ועל כן יש להתייחס לכך כמשרת אמון. כשם שכל אזרח רשאי לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו, מן הראוי שגם ראש הממשלה יוכל לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו. זה לא המצב במדינת ישראל. כל לקוח אמור לבחור את עורך הדין שייצג אותו, אלא אם כן אותו לקוח הוא ראש הממשלה! כאשר מדובר בראש הממשלה, בחירת עורך הדין שייצג אותו עלולה להיות נתונה אפילו בידי מי שהם יריבים לראש הממשלה.
חשוב שראש הממשלה והממשלה יוכלו לבחור יועץ משפטי לממשלה – משרת אמון – אשר ייעץ להם, ייתן להם חוות דעת, וייצג אותם. חשוב שיהיה גם יועץ משפטי למדינה – לא משרת אמון – ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם, שניהם ברמה של שופט בית המשפט העליון, יכריע בית המשפט העליון.
מכל מקום, חשוב שתיקון מבנה תפקידו של היועמ"ש ייעשה לפני בחירתו של יועמ"ש חדש, כדי שליועמ"ש הנכנס תהיה הגדרה ברורה של תפקידו וסמכויותיו.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
מִצְעַד הַפּוֹנְפּוֹנִים
כָּל הַטְּקָסִים –
פְּרָחִים קְלוּעִים, לְהָטֵי חֲרָבוֹת שֶׁלֹּא כֹֻּתְּתוּ, מִצְעֲדֵי הַצְדָּעָה עֲמוּסֵי עָבָר.
"אֶבְזוֹנֶס" [1].
חֲצָאִיּוֹת לְכִסּוּי בְּשַׂר הָעֶרוָה, נַעֲלַיִם עִם קִשּׁוּטֵי פּוֹמְפּוֹן,
תִּזְמוֹרוֹת לְשִׂמְחַת הַקָּהָל. מֵעֵבֶר לַיָּם,
אֵי-שֶׁהוּא.
הָרֶגֶל הַמּוּנֶפֶת מַכָּה חֲזָרָה בְּנַוְלוּת
שֶׁלֹּא תֵּדַע שָׂבְעָה.
יוֹנִים תְּמִימוֹת מְנַקְּרוֹת בְּחֶדְוַה בֵּין רַגְּלֵי
הֶהָמוֹן –
מְחַפְּשׂוֹת מַשֶּׁהוּ. ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ
בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" [2]
מִדֵּי צַעַד תּוֹאֵם נִנְעָץ חֹד נַעֲלֵי הַפּוֹמְפּוֹן
בְּזָוִית יְשָׁרָה אֶל הַשָּׁמַיִם.
לְעֵת עֶרֱב, לְבוּשֵׁי מַדִּים וְחִיּוּךְ מָתוֹק,
אַלָּה בְּיָד הַבַּרְזֶל,
רָעַב בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת... מֶתַח.
יָד רוֹחֶצֶת יָד –
רִמּוֹן.
הַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ, בֵּין גְּבִיר וְעוֹד
גְּבִיר. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
בֵּין הַפַּטִּישׁ וּבֵין הַסַּדָּן –
עָפָר,
אֵפֶר שְׂרֵפָה.
1. חיילי המשמר (אבזונים – מגיעים מהכפר אבזוני במקדוניה) בסמוך למצבת החייל האלמוני, למרגלות בניין הפרלמנט באתונה. כיכר סינטגמה – ככר החוּקה.
2. דברים, ט"ז, י"ח.
פורסם לראשונה 2021 – "אינטימיות" ספרי עיתון77. כאן – תוספות... לאור המצב וכל היתר.
1. שורו הביטו וראו
אבל מי שלא ראה את תלמידי רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון השומר החדש "אדם ואדמה" ואת חניכי תוכניות המנהיגות ושנת השירות של הארגון שרים ורוקדים בהתלהבות את השיר, לא ראה התלהבות חסידית מימיו.
ארגון השומר החדש, שהצליח להפיח חיים חדשים בשיר הזה, הפיח חיים חדשים בערכים שהשיר מבטא – ההתיישבות, החלוציות, החקלאות. ולכן, לא התפלאתי שאסופת מאמרים שהוציא הארגון, בנושא חוסן ציוני לימי המלחמה, נושא את השם "התלכדו בסערה" – מתוך השיר: "את, מכוש, טוריה וקילשון / התלכדו בסערה." גילוי נאות – מאמר פרי עטי התפרסם בספר.
יואל זילברמן, מייסד ויו"ר השומר החדש, כתב על הצורך בהגות רעיונית רוחנית, שתהיה המשך להגותם של גורדון, ברל כצלנסון ובן גוריון; בית מדרש המותאם לזמננו, שיבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית. "כל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב של מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות, של התיישבות, חקלאות, וביטחון קהילתי בגבולות, אזי אין לימוד ואין מעשה... זה הוואקום שקיים אצלנו בימים אלה, הוואקום שנשאר אחרי דורו של בן גוריון. לצערנו, במשך למעלה מ-40 השנים האחרונות לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם, ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי החלוציות בת זמננו... כעת הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנו חייבים את החידוש לדור המופלא הזה ולדור הבא אחריו... אם נקים בית מדרש להתחדשות רעיונית, בית מדרש שיפעם, יפריח ויתמזג עם עולם המעשה, המורים והמורות של הדור הבא, שילמדו בו, ידעו ברגישותם להתאים את הרעיונות לתלמידיהם."
הספר הזה, שנכתב לקראת יום השנה למלחמת "חרבות ברזל", נועד להוות תשתית לבתי המדרש הללו. הספר מחולק לארבעה שערים: א. מה קורה כאן בעצם? מסגור התקופה על הרצף ההיסטורי. ב. על מה אנחנו נלחמים? המלחמה על המוסר. ג. איך קמים? חוסן ציוני ותקווה. ד. מה המשימה? התיישבות, חקלאות וחזון. המאמר שלי, העוסק בהתיישבות ביטחונית, מופיע בחלק ד'. בספר למעלה מארבעים מאמרים, וכמובן שלא אוכל לסקור את כולם, אך אתן כמה נגיעות.
מאמרי הספר מרבים להתכתב עם הוגים ציוניים, והפופולריים ביותר הם גורדון, בן גוריון ויגאל אלון.
צוריאל אסף, משורר ומחנך מן הגליל, רכז התוכן בארגון השומר החדש, כתב על האור שבתביעה, קריאות ביצירת אהרון דוד גורדון, "שהתעקש על אורח חיים של פעולת כפיים בעבודת אדמה חלוצית, בשילוב עם פיתוח הגות מקורית."
אבי זעירא, מורה ליהדות וציונות וחבר צוות בית יגאל אלון, הגדיר במאמרו את השנה שבעקבות הטבח "שנה תש"חית," "מתוך אימי מלחמת העצמאות, השכול העצום ואי הידיעה הנוראה, נולדה המדינה." וכך עשוי להיות גם מתוך השבר הנוכחי. "חבלים עשויים להביא לחבלה אך יש והם יכולים להביא ללידה ולחיים. חבלי לידה. זה בעיקר תלוי בנו, המיילדים." בשנה האחרונה, בעקבות 7 באוקטובר, החל אבי לעסוק בהגות התיישבותית ולהכניס אותה גם לבית אלון ולבית מדרש שיש לי הזכות לחבוש לצידו במדרשת "אורנים", ואני מסייע לו בכך. הרעיון מופיע גם במאמר. אבי קורא לכונן מחדש את הברית בין הציבור החילוני לאתוס ההתיישבות. "את הקריאה להתיישבות יש לעגן כצו השעה וכצורך לאומי, ולא רק כהטבת תנאים. זהו הזמן לשילוב התודעה הבורגנית עם זו החלוצית."
זהו ספר של התעוררות, והכותבים בו רואים את שליחותם בהתעוררות החברה הישראלית. "מיהו האויב הגדול ביותר שלנו?" תוהה נחום אבניאל – עורך ספרות ומשורר. "מי עושה אותנו קלים לשליטה ולתבוסה? האין. הייאוש. החידלון."
לצד אבות תנועת העבודה, הוגה נוסף שצוטט בכמה מן המאמרים הוא הרב יונתן זקס, שהיה רבה של בריטניה. כך, למשל, במאמר של עינת קרמר, אשת חינוך ורוח בנושאי יהדות וסביבה והמנהלת החינוכית של השומר החדש, היא מצטטת את הרב זקס: "להיות יהודי זה להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת של הגורל. האמונה היהודית כתובה בלשון עתיד. היא אמונה בעתיד שעדיין אינו אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוהים, נעשה את רצונו, ונפעל יחד כקהילה של ברית. איכשהו, בדרך שהיא בעיניי מסתורית ומרגשת, עם ישראל כתב סיפור של תקווה שבכוחו לשמש השראה לכל מי שמעז להאמין שהעוול והכוחנות אינם המילה האחרונה בקורותיו של האדם, שהאמונה עשויה להיות חזקה מאימפריות, שאהבה שניתנת אינה ניתנת לריק, ושאידיאלים אינם אשליות מנחמות, אלא נרות המאירים את דרכנו בלילה חשוך וסוער, מגרשים את הפחד ונותנים לנו כיוון."
כותרת המשנה של הספר מדברת על חוסן ציוני, ובכך עוסק אריאל יוף, בוגר שנת השירות של תוכנית המנהיגות בשומר החדש, שבמלחמה שירת כמפקד צוות בעוצבת הקומנדו. הגדרתו לחוסן, היא "היכולת שלנו לשאת, להסתגל, להתמודד עם הקושי ולהמשיך לתפקד בצורה ראויה."
אחד הערכים הבולטים בספר הוא הלכידות והאחדות הלאומית. הכותבים יוצאים נגד המחנאות השבטית שמעצימה את הקרע בחברה הישראלית ומסכנת אותה, ומציבים מטרות ומשימות לבניית החברה הישראלית, שראוי כי תתלכד מאחוריהן. אלקס ריף היא מייסדת ומנכ"לית של לובי המיליון – ארגון העוסק בקידום זכויות וצרכים של הישראלים דוברי הרוסית. במאמר שכתבה עם מרדכי אסקין, מנהל תחום דת ומדינה בלובי, הם מתייחסים לקרע, ומציעים להמיר את השאלה "מי צודק?" בשאלה "איך בונים?"
"איך בונים? איך משפרים? להפסיק לשייך את עצמנו למחנה צודק כזה או אחר, אלא לשייך את עצמנו למחנה הבונים, המשקמים, המשפרים."
כותרת מאמרה של עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר – מייסדת ומנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית, הוא: "התקווה". וזה המסר של המאמר. "המעבר מ'אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו' (יחזקאל ל"ז) ל'עוד לא אבדה תקוותנו', הוא המהפך מייאוש לתקווה, המספר את הסיפור כולו. הוא פניו של הייחוד והייעוד של עם ישראל. הוא קולה של התקווה היהודית בשיח של האנושות. כציונים, לא סוכני שינוי אנו, אלא סוכני תקווה. זו המהות העמוקה אותה עלינו להנחיל בשדות החינוך ובשדות הפעולה וההגשמה הנוספים, ולהטמיע זאת בקרב כל מי שלא מוכן להשלים עם המציאות."
במאמרים רבים בשנתיים האחרונות, שבהם יצאתי נגד תופעת הסרבנות הממארת, יצאתי נגד הטענה של הסרבנים, ש"המדינה הפרה איתנו את החוזה," והסברתי שהחוזה שלנו, כחיילי מילואים, אינו עם הממשלה, אלא עם האזרח בשדרות ובקריית שמונה, עם הילד בבארי ובמנרה. אורי ספיר, סמנכ"ל התיישבות בארגון השומר החדש, ששירת במלחמה כרמ"ט לחימה בחטיבת גולני, האיר את עיניי, ביציאה נגד עצם התפיסה של "חוזה" ו"אמנה חברתית" וקורא ל"קהילת ברית". על פי התפיסה של קהילת ברית, "הקשר בין האזרחים למדינה אנו מבוסס על חוזה משפטי בו שני צדדים – האזרח והמדינה המתמודדים על קופה של 'זכויות' וכל צד מנסה למקסם את חלקו מסל הזכויות המונח על שולחן המשא והמתן. בקהילת הברית, הקשר בין האזרחים יונק את הווייתו מברית ערכית עמוקה בין מרכיביו. בברית זו אין שני צדדים – אזרח ומדינה, אלא צד אחד בלבד, מדינה, המורכבת מהתאגדות של אזרחים המבקשים להתאחד למדינה, על מנת לקדם חזון ערכי משותף... האזרחים אינם רק מקבלי שירותים מהמדינה, אלא שותפים פעילים בבניינה, בהגנתה, ובקידום ערכיה. הם אינם צרכנים של מוצרים מהשלטון, אלא יצרנים של בניית מציאות מתוקנת יותר, על מנת לקדם את החזון הציוני המשותף. האחריות להגנת המדינה אינה מוטלת רק על צבא וגורמי הביטחון, אלא על כל אזרח ואזרחית."
כך גם בתחומי הכלכלה, החינוך ושאר האתגרים, "שאם אזרחי המדינה לא יירתמו אליהם תוך גילוי אחריות ונקיטת יוזמה, אזי נמשיך להתלונן על הפרת הסכמים. כדי להבטיח את עתיד המדינה בתחומים אלו, על אזרחי המדינה לקחת חלק פעיל בהובלה וביישום של הפעולות הנדרשות להבטחת קיומה הנצחי של מדינת ישראל כפלטפורמה להגשמת ערכים."
אני מאמץ בשתי ידיי את ההגדרה.
עוד אזכיר מתוך רשימת הכותבים את אלוף (מיל') גרשון הכהן, פרופ' נורית גוברין, אודי מנור, און ריפמן, יעקב נוקד ויואב שורק. אני ממליץ בחום על הספר, שהוא כמים צוננים לנפשה העייפה של החברה הישראלית וקול מעורר להתחדשות ציונית ויהודית.
* יעקב נוקד (עורך), התלכדו בסערה – חוסן ציוני לימי המלחמה, הוצאת השומר החדש, ישראל 2024, 201 עמ'.
2. צרור הערות 22.12.24
* חשדהו וחשדהו – כשהשייח' יאסין הקים את חמאס, ישראל ראתה זאת כהתפתחות חיובית. ארגון של סעד, של חסד, שמעניק מסגרת וארוחה חמה לנוער מנותק. במקום שהנוער יסתובב ברחובות, מוטב שיכנס למסגדים. ישראל ראתה בחמאס גורם ממתן שיהווה משקל נגד לאש"ף ואף סייעה לו.
ההמשך ידוע. חשוב שנפיק לקחים. הרי הגישה החיובית כלפי חמאס לא היתה איזו קפריזה. משהו עמד מאחוריה. המשהו הזה הוא ה"תקיה". ה"תקיה" היא מושג באסלאם, שמשמעותו הסתתרות. המקור הוא הרשות למוסלמי להסתיר את אמונתו בשעת סכנה, כדי להציל את נפשו. המושג התרחב גם להעמדת פנים של מתינות ופתיחות באופן זמני, כדי לקבל לגיטימציה לשלטון ולאחר מכן להסיר את המסכות. כך נהג חמאס, בתקופת התבססותו.
כך נהג גם מורסי, מנהיג האחים המוסלמים במצרים, לאחר עלייתו לשלטון עם הפלת מובארק. בשעת מיצוב שלטונו הוא העמיד פני דמוקרט, פתוח למערב ואפילו לא ביטל באופן פורמלי את הסכם השלום עם ישראל. ככל שהתחזק, החל לחשוף את מהותו הקנאית. אלמלא המהפכה של א-סיסי, מצרים היתה מדינה ג'יהאדיסטית קנאית ובמלחמה הזאת היה לנו אוייב חזק מדרום, מצרים.
גם ארדואן התחפש למתון ופרו מערבי בראשית דרכו כראש הממשלה. הוא התחפש טוב כל כך, עד שראש ממשלת ישראל אולמרט ראה בו את הדמות המתאימה לתווך בין ישראל לסוריה. ככל שהתבסס בשלטון, התגלה יותר ויותר כשליט סמכותני, כאיסלמיסט קנאי וכאנטישמי. בחקיקה פופוליסטית ומשאלי עם הוא שינה את החוקה, נבחר לנשיא והפך את הנשיאות מתפקיד ייצוגי לשליט העליון הכול יכול. ככל שהתחזק חשף יותר ויותר את ציפורניו האנטישמיות והפרו חמאסיות הקיצוניות.
גם אחמד חוסיין א-שרע, שכינויו – אל-ג'ולאני, מנהיג המורדים שהשתלט על סוריה, נוהג באותה תקיה. גם הוא תוצר של האחים המוסלמים, ושל הפלגים הקיצוניים ביותר כדוגמת אל-קאעדה ודאעש. לכן, כאשר הוא מציג את עצמו כמנהיג נאור ושוחר שלום, מוטב שנתייחס אליו בחשדהו וחשדהו.
* מזכרת עוון – תא"ל (מיל') עוזי קרן מקיבוץ עין גב היה ממנהיגי המאבק על הגולן בשנות התשעים.
בימים הקשים, שבהם היינו כפסע ממסירת הגולן לאויב הסורי, יצר עוזי פסל מתכת – "הדייג", שבו נראה חאפז אסד דג את הכינרת, והציב אותו על מצוק מול חוף גופרה.
אז היה הפסל תמרור אזהרה.
המאבק הסתיים בניצחוננו, חאפז אסד מת, ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן, סוריה בהנהגת בשאר אסד התפרקה וגבולנו עם סוריה עבר מזרחה.
היום הפסל נשאר על מכונו כמזכרת עוון.
* הגולן או נתניהו – מתוך הטור של עירית לינור ב"ישראל היום": "ראשי ממשלה ואנשי מחנה השלום כבר הוכיחו בעבר שאין להם בעייה עם אסד כזה או אחר על רמת הגולן. אהוד אולמרט היה פתוח לרעיון, כנ"ל אהוד ברק".
אופס. חסרים כמה ראשי ממשלה שאף הם ניסו לסגת מהגולן. רבין ופרס כבר מתו, אז למה להעיר מתים מרבצם? אבל בנוסף לאהוד א' ואהוד ב', יש עוד ראש ממשלה שניסה לסגת מהגולן, ולא היתה לו בעייה לא עם אסד כזה (חאפז) ולא עם אחר (בשאר). ובניגוד לאהוד א' ואהוד ב', ששניהם כבר מזמן לשעברים, הוא עדיין מכהן כראש הממשלה.
כאשר עירית לינור כותבת כך, אין להבין זאת, אלא שהגולן חשוב לה, אבל נתניהו חשוב לה יותר.
אני זוכר עימות, אגב, די מחויך, עם לינור, בראיון שלי כדובר ועד יישובי הגולן בתוכנית "המילה האחרונה" עם אורי אורבך ועירית לינור. היה זה בתחילת ינואר 2000, בשיא המו"מ של ברק על נסיגה מהגולן. אז לינור תמכה בנסיגה, ואילו אורי אורבך הוא אבי הסלוגן "העם עם הגולן." מאז לינור שינתה את דעותיה מהקצה אל הקצה, אבל דומני שאילו היה עליה לגבש דעה על נסיגה מהגולן בהובלת נתניהו, שוב היינו מוצאים את עצמנו משני צידי המתרס, והפעם כנראה לא בעימות מחויך, כי נדמה לי שהיא איבדה את ההומור.
* המטרה הראשית בעזה – התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבאום, לעסקת שליט ולעסקאות נוספות ברוח זו. יצאתי נגדן בתקיפות והגדרתי אותן הפקרות ביטחונית, כניעה לטרור וסיכון חיי אדם רבים הרבה יותר מאלה שניצלו בזכות העסקה (מה שאכן קרה, לדאבוננו).
על אף עמדתי העקרונית, כבר ב-7 באוקטובר היה לי ברור שהפעם זה סיפור אחר, ולכן עמדתי שונה. ההבדלים רבים. ראשית, מיספר החטופים. שנית, הרכבם הדמוגרפי: אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות, זקנים, חולים. שלישית, נסיבות חטיפתם ממיטותיהם ובתיהם, כיוון שמדינת ישראל כשלה בהגנה עליהם, ולכן חובתה להחזירם, גם במחיר כואב.
לכן, כבר בשבוע הראשון למלחמה, קראתי להציע עסקת חליפין דרמטית של "כולם תמורת כולם," עם זאת, התנגדתי לכך שבנוסף לשחרור מחבלים, ישראל תדון בתביעות כלשהן הקשורות למלחמה.
תמכתי בעסקה הראשונה, למרות מחירה והחששות מפניה. לאחר מכן, שבתי וקראתי להציע עסקה של "כולם תמורת כולם," אבל בסך הכול סברתי שנתניהו מנהל את המו"מ באחריות, שהוא מציע הצעות מרחיקות לכת אך אחראיות ומסרב בצדק לכניעה לתביעות חמאס. יצאתי נגד עלילת הדם, שלפיה לא אכפת לנתניהו מהחטופים או אפילו עלילת הדם המטורפת שהוא רוצה במותם, ובכל טענות ה"הפקרה", כביכול. ברור היה לי שחמאס, שאינו רוצה בעסקה, הוא שמכשיל אותה.
עמדתי היתה, שיש להפעיל לחץ צבאי כבד, כמו זה שהפעלנו בתחילת המלחמה והביא לעסקה הראשונה. לצערי, זה לא קרה. במקום לחץ צבאי, דשדשנו לאורך חודשים, ומסמסנו את הסיכוי לשחרור החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס או למצער לעסקה בתנאים טובים.
כעת לדעתי יש להגיע לעסקה ולשלם עליה מחירים כבדים ביותר, כי אין עסקה אחרת. מה השתנה, שגרם לי לשנות את דעתי?
ראשית, המצב בשטח השתנה מאוד לטובה, לעומת המצב שהיה, כאשר אפילו לא נגענו ברפיח, וציר פילדלפי המשיך להיות צינור האמל"ח של חמאס. היום מצבנו מול חמאס, שחטף מכה קשה מאוד, טוב הרבה יותר. לכך נוספה העובדה, שציר הרשע האיראני חטף מכה קשה ביותר, מה שבודד את חמאס במלחמה. ועל פי ההדלפות, חמאס נאלץ לוותר ולהתפשר על העמדות הקיצוניות, שבהן דבק מתחילת המלחמה. והסיבה העיקרית, היא שחלף חודש, ועוד חודש ועוד חודש, והם כבר שנה ורבע במנהרות, מעונים בידי הנאצים הברברים שחטפו אותם, בתנאי מחייה תת-אנושיים, וסכנה אמיתית מרחפת על חיי מי ששרד עד כה. במצב הזה, המטרה המרכזית שלנו בעזה היא שחרור החטופים, כולם בפעימה אחת, מוקדם ככל הניתן.
שלוש מטרות היו למלחמתנו בעזה: מיטוט שלטון חמאס, מיטוט כוחו הצבאי של חמאס והחזרת החטופים. את כוחו הצבאי של חמאס מוטטנו. הוא עוד קיים כארגון טרור, אך לא כצבא טרור. את מיטוט שלטון חמאס ואת החזרת מאה מהחטופים לא השגנו.
לא השגנו את המטרות כתוצאה מהדשדוש, הדחיינות וההתברברות בניהול המערכה. אל לנו להעניש בכך את החטופים. קודם כל צריך להחזיר אותם.
לאחר חזרתם, חובתנו תהיה להפר את ההסכם או להמתין לטעות הראשונה של חמאס כאמתלה לחזור לעזה ולהשלים את המלאכה. הפעם, נוכל להסיר את הכפפות ולהילחם ללא החשש מפני פגיעה בחטופים. האם אכן נחדש את המלחמה? אני יודע שבעבר לא נהגנו כך. למה שננהג כך הפעם? כי אנחנו אחרי 7 באוקטובר. בעבר גם לא נהגנו כפי שפעלנו בסוריה בשבועיים האחרונים.
ויש סיבה נוספת. כרגע, עלינו להציב בראש סדר העדיפויות פעולה משמעותית באיראן, נגד מתקני הגרעין. אני נגד תנאי הפסקת האש בלבנון, אך כעת המלחמה שם מאחורינו. עם חזרת החטופים, גם המלחמה בעזה תיפסק. את כל מאמצינו נשקיע בפעולה באיראן. ואח"כ נשלים את המלאכה בעזה.
* שעון החול אוזל – מתקפת-הטרור הרצחנית של חמאס הכתה בנו מכה איומה ונוראה, אך לא שברה אותנו ולא מוטטה אותנו. בחלוף שנה ורבע אפשר לומר שהיא הובילה למיטוט טבעת האש, שאיראן הקיפה בה אותנו כדי להביס אותנו, ולהביא בסופו של דבר להשמדתה של מדינת ישראל.
זו מכה אסטרטגית קשה לאיראן. אולם קריסת הזרוע האסטרטגית הזו של איראן, מאיצה את הצטיידותה בנשק גרעיני. איראן משקיעה בכך כרגע את כל יכולותיה ואם לא נמהר ונפעל, אנו עלולים לאחר את הרכבת.
עלינו לפעול בדחיפות נגד מתקני הגרעין באיראן. אל לנו אפילו להמתין לשלטון טראמפ (אלא אם הוא יבטיח לנתניהו שמיד עם כניסתו לתפקיד ארה"ב תעשה זאת, אך כיוון שהוא בדלן, קשה לי להאמין שזה יקרה). שעון החול אוזל, וישראל חייבת לפעול. גם אם אין לישראל יכולת להשמיד את מתקני הגרעין האיראני (ואם אין לנו יכולת כזו, זה מחדל מזעזע של ראש הממשלה מאז 2009), לבטח יש לנו יכולת לפגוע בהם קשות ולהסיג לאחור את התוכנית בכמה שנים טובות.
לאורך שנים בנתה איראן את טבעת האש האסטרטגית כתעודת ביטוח לתוכנית הגרעין שלה. אם ישראל היתה תוקפת, היא היתה מותקפת מיד מלבנון, סוריה ועזה בכל יכולותיהם של הפרוקסיס שלה בארצות הללו. ובעיקר, היא הבינה שעצם קיומה של טבעת האש תרתיע את ישראל מלפעול.
כעת, אחרי המכה הקשה שהכינו בה את חמאס וחיזבאללה וקריסת משטר אסד ובריחת המיליציות האיראניות מסוריה, אנו יכולים לפעול ללא חשש.
בעבר, כתבתי פעמים רבות שכל עוד נתניהו ראש הממשלה, אין סיכוי שנתקוף את הגרעין האיראני, כי החלטה כזו גדולה עליו בכמה מספרים. היום, במצב החדש, אני מאמין שהוא מסוגל לקבל את ההחלטה, ומקווה מאוד שאיני טועה, כי אחרת תהיה זו בכייה לדורות.
* איך להכות בחות'ים – המכה שהנחתנו על תשתיות החות'ים בתימן חשובה מאוד. העולם המוסלמי צריך להבין שהפסקנו להיות ילד הכאפות של המזה"ת.
השאלה היא, האם הפעולה, והפגיעה הקשה שהם ספגו, תגרום להם להפסיק לשגר טילים לעבר ישראל ולהסיר את המצור הימי. כנראה שלא. הערכתי מבוססת על העובדה שהם חטפו מכות מסוג זה מסעודיה, וזה לא הרתיע אותם. והנה, 48 שעות אחרי ההפצצה בצנעא, טיל ששיגרו החות'ים חמק ממערכות ההגנה שלנו ופצע אזרחים ביפו.
כנראה, שיש לפעול נגדם אחרת – סיכול ממוקד של מנהיגיהם ופגיעה ממוקדת ביכולותיהם הצבאיות ובעיקר ביכולות השיגור ובארסנל הטילים. השאלה היא אם יש לנו מודיעין שמאפשר לנו פעולה כזו. אני מעריך שלא, כיוון שעד המלחמה לא התייחסנו לחות'ים כאל איום (אגב, צביקה האוזר הזהיר מפני האיום החות'י וקרא להגדיר אותם ארגון טרור, אך קריאותיו נפלו על אוזניים ערלות), וספק אם במהלך המלחמה יכולנו להתפנות לכך, כאשר החות'ים לא היו חזית מרכזית.
אז מה אני מציע? להכות בראש הנחש, שמפעיל את החות'ים. באיראן. זו כעת החזית שבה עלינו להתמקד. עלינו להכות בתוכנית הגרעין האיראנית. מכה כזו עשויה להביא לתגובת שרשרת שתביא להפלת משטר האייתולות.
כלומר, כעת החות'ים בתימן אינם צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות. גם יומם יגיע.
* הטייס שלנו חברה'מן.
* האם הוא הפיק את הלקח – ב-15 שנות מדיניות קלוקלת של התמכרות לשקט, המיט עלינו נתניהו את אסון 7 באוקטובר. גם את המלחמה הוא ניהל בדרכו הדחיינית – מלחמת דשדוש בדרום ובצפון. הוא פינה את יישובי הצפון במקום להגן עליהם ובמשך שנה ניהל מלחמת חפירות והקים, למעשה, רצועת ביטחון בצד שלנו, תוך חתירה להסדרה שתמנע תמרון.
הפעולה המוצלחת מאוד נגד חיזבאללה, באיחור של כ-10 חודשים, רק מעצימה את גודל המחדל. איפה היינו היום ואיפה היו תושבי קו העימות, אילו תקפנו בנובמבר או דצמבר 2023 ולא בספטמבר 2024. איפה היינו אילו כבשנו את ציר פילדלפי ב-8 באוקטובר ולא במרץ ואלמלא הדחיה הקריטית של חודשים ארוכים בכיבוש רפיח.
האם היום, אחרי כמעט שנה ורבע, אנו רואים אצלו הפקת לקחים? התשובה מורכבת.
בסוריה לקחי 7 באוקטובר הופקו היטב. נתניהו ראוי לכל שבח על האופן שניהל ושהוא מנהל עד כה את המשבר בסוריה. במהירות שבה הורה לצה"ל לתקוף, להשתלט על כתר החרמון ועל אזור החיץ לאורך הגבול, כדי לסכל התבססות של איום על גבולנו, ולהשמיד את רוב הארסנל של הצבא הסורי בטרם ייפול בידי הקנאים האיסלמיסטים, הוא פעל כמצביא. מכאן אני למד שהוא הפיק בצורה מצוינת את הלקח, והתנהל באופן הפוך ב-180 מעלות מאורחו ורבעו בעשור וחצי שלפני הטבח ובשנה הראשונה של המלחמה.
אולם שבוע קודם לכן, בהסכם הפסקת האש עם לבנון, הוא נהג כאותו נתניהו מכור לשקט, והפך ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הוא העדיף הסדרה על הכרעה, ויתר על פירוק חיזבאללה מנשקו, לא עמד על רצועת ביטחון לאורך הגבול, גם לא על אזור חיץ, הוא מאפשר את חזרת כפרי-רדואן אל מעל ראשי מנרה, מרגליות, מטולה ויישובים נוספים. למעשה, הוא חזר למדיניות הסבבים.
אז נתניהו הפיק לקחים מהמחדל? כן ולא. בסוריה כן. בלבנון לא.
* עבד כי ימלוך – תרבות התחקיר הצה"לי הוא אחד ממקורות כוחו של צה"ל. האומץ והיושרה של תחקיר אמת מאפשרים הפקת לקחים ותיקון.
התחקיר הצבאי למחדל שבעה באוקטובר הוא בעל חשיבות אדירה. אך הוא תחקיר צר שמכסה על העיקר. העיקר אינו המחדל המודיעיני והמבצעי בשבעה באוקטובר, אלא העובדה שאפשרנו התבססות מפלצתית של אויב טרוריסטי שכל תכליתו השמדת ישראל, בגבול עזה ובגבול לבנון. זה לב המחדל, זה 90% מהמחדל, והמחדל הזה הוא מדיני, פרי מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו, "מר ביטחון", בעשור וחצי של כהונתו. תחקיר נקודתי על הכשלים המבצעים והמודיעיניים, החמורים מאוד כשלעצמם, וגם עליהם אחריות מיניסטריאלית של נתניהו, ומתעלם מהעיקר, הוא המבוא למחדל הבא.
כשוועדת אסון הר מירון הטילה אחריות אישית על נתניהו, ביקרתי את המסקנות וטענתי שהוועדה החמירה עם נתניהו. קיבלתי את טענתו של נתניהו, שכראש הממשלה הוא אינו יכול להיות מעורב בכל דבר שקורה במדינה. באותו מסמך הוא כתב שלב אחריותו האישית היא על הביטחון הלאומי של ישראל. שבעה באוקטובר הוא קריסת הביטחון הלאומי, שהאחריות האישית עליו היא של ראש הממשלה. מנוסתו הפחדנית מחקירת המחדל, היא כשלעצמה מחדל חמור.
שר הביטחון הנוכחי לא היה אז בתפקיד, אך הוא נושא באחריות המשותפת כשר בממשלה. עיקר מטרתו היא לכסתח את ראש הממשלה ולסכל את החקירה החיונית.
כאשר הוא מעמיד את הרמטכ"ל בזמנים, ב"הנחיות" מתוקשרות לסיום התחקיר, במקביל להשתתפותו במנוסה הפחדנית מחקירת אמת, הוא אינו מקדם את חקר האמת אלא את מניעתו.
סגנון "הנחיותיו" המתוקשרות והמשפילות הן של עבד-כי-ימלוך.
* אנטי מנהיגות – חובתה של הנהגה לאומית בזמן מלחמה לאחד את העם. המלחמה לא תמה. צה"ל עוד נלחם בחזיתות השונות. חיילי צה"ל נופלים. לפנינו משימות אדירות, ובהן עסקת לשחרור החטופים ומציאת הדרך אחרי ביצועה להשלים את מלאכת מיטוט החמאס, תקומת היישובים בדרום ובצפון והשמדת הגרעין האיראני לפני שיהיה מאוחר.
ומי שמתיימרת להיות הנהגה לאומית, עוסקת בחוקי השתמטות ומימון השתמטות, בחקיקה קונטרוברסלית שמפלגת את העם, במהפכה המשטרית, בהדחת היועמ"שית, בהסתה נגד צמרת צה"ל והשב"כ, ובסיכול ועדת חקירה.
זו אנטי מנהיגות ופגיעה קשה במאמץ המלחמתי.
* מעילה באחריות המשותפת – הצבעה על תקציב המדינה היא הצבעת אמון בממשלה. אם התקציב לא יעבור, הממשלה תיפול באופן אוטומטי.
כל הצבעה של שר בכנסת נגד החלטות הממשלה, מנוגדת לאחריות המשותפת של שרי הממשלה. הצבעה בעד אי אמון לממשלה או נגד התקציב, היא מעילה מוחלטת בעקרון האחריות המשותפת. על פי החוק, פגיעה באחריות המשותפת היא עילה לפיטורי שר. צריך לשנות את החוק, כך שהצבעה בעד אמון בממשלה או נגד התקציב כמוה כהתפטרות, ומרגע ההצבעה השר הוא בגדר מתפטר, בלי יכולת לחזור בו. למה החוק אינו קובע זאת במפורש? כנראה, כי היה ברור שבמקרה כזה השר יתפטר ואם לא – יפוטר.
אולם ראש הכנופייה הוא אנרכיסט ועבריין, ומי שמבחינתו שום חוק לא חל עליו ואינו מחייב אותו, ודאי שיצפצף על עקרון האחריות המשותפת.
בן גביר חירבן מהמקפצה על ראשו של נתניהו. נתניהו אמר שזה שוקולד. סמרטוט, כבר אמרנו?
* סגירת מעגל – כאשר ראש הכנופייה משתלח בשופטי בג"ץ ומסית נגדם, יש בכך איזו סגירת מעגל היסטורית.
האידיוטים השימושיים בבג"ץ הכשירו את השרץ באחת הפסיקות האקטיביסטיות בתולדות המדינה, שבה אפשרו לו להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק נגד הגזענות. הם העמידו את פֶטיש חופש הביטוי מעל החוק, והחדירו לכנסת את מי, שאם יעלה לשלטון – הם הראשונים שהוא יתלה בכיכר העיר.
* חובת המדינה כלפי החלאות – בתי הכלא הם המקום שבו יושבים האנשים הנתעבים ביותר – רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים, פושעים נאציים. וכאשר הם בכלא, חובת המדינה לנהוג כלפיהם באנושיות ובוודאי לספק להם מזון ראוי. וכמובן שעליה לעשות כן בלי אפלייה בין אסירים יהודים לערבים.
שופטי בג"ץ צודקים כאשר הם מבקשים את הבהרת המדינה שהעיקרון הזה נשמר.
די לפופוליזם הנחות, בהובלת ראש הכנופייה.
* האו"ם מועל בתפקידו – עזות המצח של האו"ם מרקיעת שחקים ושוברת שיאים חדשים.
כעת הם עותרים לבית הדין בהאג נגד החלטת ישראל לנתק מגע עם אונר"א.
יש באו"ם סוכנות פליטים שפועלת בכל מקום בעולם שיש בו מלחמה. על האו"ם להפעיל את הסוכנות בעזה. הם לא עושים זאת במשך שנה ורבע של מלחמה. הם רוצים להשאיר שם את אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שהתגלה כארגון טרור שנטל חלק בטבח 7 באוקטובר.
כל שוחר שלום בעולם צריך לפעול לסגירת הארגון הזה, המנוגד למטרות המוצהרות של האו"ם.
* חשיבות הנציגות באירלנד – על אף עוינותה הקיצונית והנואלת של אירלנד לישראל, סגירת כל נציגות ישראלית שם היא שגיאה.
יש מדינות שפגיעתן בנו גדולה יותר ולא נהגנו כך כלפיהן. רוסיה וסין, למשל, אינן רק קיצוניות בעמדותיהן כלפי ישראל, אלא אף מסייעות בפועל לאיראן. ואיש אינו מעלה על דעתו לנתק עמן את היחסים.
זה לא אותו דבר, תאמרו. רוסיה וסין הן מעצמות-על והיחסים אתן הם אינטרס ישראלי מובהק. אירלנד זה משהו אחר.
נכון.
אבל יש מדינות, שאינן מעצמות, הרבה יותר קיצוניות בעוינותן לישראל מאשר אירלנד –מצרים וירדן, ואיננו מנתקים את היחסים עמן.
זה לא אותו דבר, תאמרו. מצרים וירדן הן מדינות מזרח תיכוניות שאנו חתומים עימן על הסכם שלום, והאינטרס הישראלי הוא לנסות לשמר את ההסכם ולמנוע את חזרתן למעגל המלחמה עמנו. אירלנד זה משהו אחר.
נכון.
נכון, זה לא אותו הדבר, אבל משמעות הדוגמאות שנתתי, היא שדיפלומטיה מונחית קודם כל אינטרסים לאומיים, וכשהאינטרס מצדיק זאת, אנו שומרים ככל האפשר על יחסים גם עם מדינות עוינות.
השאלה היא, איזה אינטרס יש לנו באירלנד. יש גם יש, באירלנד ובכל מדינה. יש לנו אינטרס של מאבק על דעת הקהל. האם עלינו להשלים עם הגישה האנטישמית באירלנד ולהרים ידיים? אני מאמין שבכל מקום עלינו לפעול בדיפלומטיה ציבורית כדי להשפיע על דעת הקהל, גם נגד הקו של המדינה.
בנוסף לכך, לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יש מחויבות כלפי היהודים בכל תפוצות הגולה. הקהילה באירלנד קטנה, מונה כ-2,500 יהודים בלבד, אך יש לנו מחויבות כלפיהם, בוודאי כעת כאשר הם נמצאים תחת גל אנטישמי נורא. כאשר אנחנו סוגרים את השגרירות שלנו, אנו מפנים להם עורף ומשאירים אותם לבד.
ויש גם אינטרס כלכלי, אינטרס של יחסי מסחר, בעיקר בשל מרכזיותן של שתי המדינות בענף ההיי-טק. אירלנד היא יעד היצוא מס' 1 של ישראל בתחום ההיי-טק באירופה.
בעיקרון, האינטרס הלאומי של ישראל הוא קיום יחסים דיפלומטיים, לפחות חלקיים, עם כל מדינות העולם.
אילו מדובר היה בהורדת דרג הנציגות שלנו משגרירות לקונסוליה או למשרד אינטרסים, היה בכך היגיון. אבל סגירה טוטלית של כל נציגות, פוגעת באינטרס הלאומי.
* צא – בעקבות ניתוק היחסים עם אירלנד, רוגל אלפר פרסם פשקוויל הזדהות ותמיכה בממשלתה האנטישמית של אירלנד, בעוינותה התהומית כלפי ישראל ובפעולותיה האקטיביות נגד ישראל כמו הצטרפות לתביעה בהאג. הוא הסביר שממשלת אירלנד מייצגת את עמדת "הארץ", והביע כמיהה לכך שהיא תהיה הממשלה שלנו. והוסיף שאולי כדאי לבקש מקלט מדיני באירלנד.
וואלה. רעיון מצוין. לך לאירלנד. לך. בכך תגשים את נבואת הנביא ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." צא כבר! צא!
* תחרות על התחתית – זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, התפטרה שרת ההסברה הכושלת גלית דיסטל אטבריאן מתפקידה, לנוכח מחדל ההסברה הנורא. האמת היא, שדיסטל אטבריאן מעולם לא ניסתה להיות שרת ההסברה של ישראל בעולם. הרבה יותר עניין אותה להיות שרת התעמולה של נתניהו בישראל.
בראיונות איתה עם התפטרותה היא הביעה חרטה, על כך שבהתנהגותה הפלגנית והמסיתה, היא נושאת בחלק מן האחריות לאסון 7 באוקטובר והיכתה על חטא.
בתמימותי, האמנתי שהיא אכן חוזרת בתשובה ומנסה לתקן את דרכיה.
במשך תקופה מסוימת היא גזרה על עצמה שתיקה ציבורית, אבל מסתבר שלא לצורך חשבון נפש. לא חשבון ולא נפש. נהפוך הוא, היא חזרה אלינו אותה דיסטל אטבריאן הישנה והרעה, על סטרואידים. דומה שהיא מנסה להתחרות עם טלי גוטליב על תחתית הדיוטה התחתונה.
אבל אין לה סיכוי. ח"כית האשפתות תמיד תשיג אותה.
[אהוד: כדרכך אתה מטיף לאחרים ותובע מהם שיביעו חרטה אבל שוכח להביע חרטה על תמיכתך הנלהבת שלך בהפגנות המחאה שעודדו את יחיא סינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר!]
* ועידת רשויות הצפון – ביום חמישי השתתפתי, כחבר מליאת המועצה האזורית גולן, בוועידת רשויות הצפון, שנערכה באחוזת דוד בגלבוע. בין המשתתפים היו השרים ישראל כ"ץ, משה ארבל, יצחק וסרלאוף, זאב אלקין ואורית סטרוק, מפקד פיקוד הצפון, מפכ"ל המשטרה, יו"ר השלטון המקומי ואחרים.
מפקד פיקוד הצפון אלוף אורי גורדין טען בדבריו, שפיקוד צפון היה ערוך היטב להתקפה של חיזבאללה, ואם הם היו תוקפים בצפון, התוצאה היתה אחרת. אני מרשה לעצמי לפקפק בכך. גם משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר ועד יישובי קו העימות, חלק לחלוטין על דברי האלוף. לטענתו, הצפון לא היה ערוך ואילו הפלישה היתה מצפון, "אנחנו לא היינו יושבים כאן היום." האלוף גורדין הצדיק את חרפת הפינוי. מה קרה? כל כך קשה להודות בטעות? הוא אמר שלא תיארו לעצמם שזה ייקח כל כך הרבה זמן.
אחרי הנאומים וראיונות אחד על אחד עם השרים והבכירים, נערך החלק המעשי והחשוב יותר – פאנלים בענייני התכל'ס של הצפון, עם דמויות מרכזיות באזור, ובהם ראשי רשויות, פעילים בחברה האזרחית ובמגזר העסקי. צ'ייני מרום, פרוייקטור הצפון המתפטר, עורר עניין רב. הוא הבהיר שיישאר בתפקיד עד שייכנס מחליף. לטענתו, ניתן להחזיר את התושבים בתחילת מרץ.
חברתי מיכל רייקין, מייסדת פורום קרנות צפון ויו"ר חבר המנהלים של מכללת תל-חי, שהיא אוניברסיטה בדרך, תיארה חזון עתיד של הצפון, שאינו שיקום תמונת המצב של 6 באוקטובר, אלא זינוק וצמיחה לעתיד טוב בהרבה בכל התחומים. ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר דיבר על אסטרטגיה וצמיחה ביום שאחרי, על תפקידם של ראשי הרשויות ועל הממשק בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי. הוא דיבר על הצורך בשדרוג השירותים שהצפון מעניק לתושבים והצורך להשוואתם למרכז, כדי לקלוט אוכלוסייה צעירה איכותית.
הישיבה בוועידה היתה סביב שולחנות, כמו בחתונה. אני מודה שאיני מבין את הקונספט. מישהו חושב שזה מעודד קשב ועניין בדברי הדוברים? זה מעודד את האנשים לקשקש, וזה מרחיק מאוד את הקהל מהבמה ואם נוסיף לכך שהאקוסטיקה הייתה גרועה, הסידור הזה פגם מאוד בוועידה.
* הצד המואר של השר – בלילה המר והנמהר שבו נרצחו נועה וניר ברנס, בשלב מוקדם יחסית של הלילה, התייצב בחמ"ל שלנו השר לפיתוח הגליל והנגב יצחק וסרלאוף. הוא שאל במה הוא יכול לעזור. האמת היא שלא נזקקנו לעזרה כלשהי. הוא קיבל סקירה קצרה ממפקד הנפה בפיקוד העורף, שהוא חבר אורטל. היה משהו יפה בהתייצבותו.
אני שומע מראשי הרשויות בצפון הערכה רבה אליו. "הוא בא כדי לעבוד," הם אומרים. כנראה שבממשלה הנוכחית עצם העובדה ששר בא לעבוד היא "אדם נשך כלב."
אבל הוא כהניסט, שר מטעם כנופיית בן גביר, ובעיניי זה בלתי נסלח. אין להם מקום במערכת הפוליטית. אבל טוב לדעת שבעוד ראש הכנופייה בא להרוס ומצליח בכך, הוא בא לבנות.
בנאומו בוועידת רשויות הצפון, וסרלאוף הפתיע אותי. כאשר הוא דיבר על חשיבות האחדות, הוא דיבר על היחד של יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים בצפון. אני ממש שפשפתי את אוזניי. אוי, חשבתי, רק שהדברים לא יגיעו לאוזניו של ראש הכנופייה. אני מקווה שנער השליחויות של ראש הכנופייה, שהגיע מחופש לשוטר עם דרגות רב ניצן, לא ישטנקר.
* ההגדרה הנכונה – הכותרת "מתנחלים הציתו מסגד," מדויקת כמו "ישראלים הציתו מסגד" או "יהודים הציתו מסגד." אכן, המציתים הם מתנחלים, אך הם גם ישראלים ויהודים. כישראלים ויהודים, רובנו המכריע סולד מהמעשה ומוקיע אותו, ולכן נסרב לקבל את ההאשמה הקולקטיבית, ונעדיף להרחיק את עדותנו למתנחלים. אולם מאות אלפי הישראלים היהודים תושבי יהודה ושומרון גם הם, בדיוק כמו כלל הישראלים היהודים, סולדים מהמעשה ומוקיעים אותו. ולכן, כאשר מצד אחד מכלילים על ציבור של מאות אלפים אשמה של בודדים ומצד שני ממסגרים את האשמה רק בתוך אותו ציבור מסוים, זה מעשה מכוער, שקרי וראוי לגנאי.
אבל מתנחלים יהודים ישראלים הציתו את המסגד. איך נכון להגדיר אותם?
בן גבירים הציתו את המסגד.
* סנסציה! – כנגד כל הסיכויים, המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בגרמניה הוא מוסלמי.
* מלא מפה לפה – באחת השבתות, לפני כחודש, אכלנו אצל ח'אלד, במסעדת "אל-סולטן", האהובה עלינו, בכפר מסעדה. הגענו לשם בשעת השיא. מלבדנו היה עוד שולחן אחד. עצוב. וכך כבר למעלה משנה. ממש מכה. וזו לא המכה הקשה שנחתה עליהם. בנם אדם נפצע בטבח במג'דל שמס.
היום נסענו לשם שוב. הפעם לא בשעת השיא, אלא אחה"צ. המסעדה הייתה מלאה מפה לפה. והיה ממש שמח. וגם אדם היה שם, ונרתם לעזרת הוריו להתגבר על העומס. "תודה לאל," אמר ח'אלד, "הכל חזר. כמו שהיה קודם."
אחרי ביקורי הקודם כתבתי רשומה עצובה, אך אופטימית. "אחרי המלחמה," הערכתי, "צפוי פרוספריטי של ממש לתיירות ולעסקים בגולן ובגליל. האנשים מתגעגעים ויבואו בהמוניהם."
וכך באמת קורה.
* ביד הלשון: מבועים – את הפינה הפעם אני מקדיש לאחותי היקרה, אסתי, שתחגוג השבוע יום הולדת 65. אסתי נולדה ביישוב מבועים, בצפון מערב הנגב, ליד נתיבות.
מבועים הוא יישוב קהילתי, במועצה האזורית מרחבים. היישוב נוסד כמרכז אזורי למושבי העולים באזור. המרכזים האזוריים היו יישובים לא חקלאיים, שהתגוררו בהם עובדי ציבור שסיפקו שירותים ליישובים החקלאיים באזור. במידה רבה ניתן לראות בהם את מבשרי היישוב הקהילתי.
הוריי זכו להיות בין מייסדי מבועים. שניהם, אף שהיו בעצמם עולים חדשים, ירדו לנגב כוותיקים לכל דבר לעזור לקליטת העלייה הגדולה וליישב את הנגב. אבי, יוסי, סיים ב-1955 קורס הנהלת חשבונות, ונענה לקריאה למשימה לאומית וירד (או בלשון ב"ג – עלה) לנגב, למושב העולים שובל 4 – לימים קלחים, מושב של עולים ממרוקו ותוניס, שם הועסק כמנהל חשבונות, ומהר מאוד הפך גם, בהתנדבות, לגזבר ומזכיר חוץ של המושב.
כעבור כשנה וחצי הוא רצה שינוי וגם שכר גבוה יותר ועבר למושב אחר, אשבול, של עולים מפרס וכורדיסטן. גם שם, בנוסף לעבודתו, כיהן בהתנדבות כמזכיר חוץ וגזבר. במסיבת פרידה שערכו לו בשובל, הוא פגש את אימי, רחל, סמינריסטית להוראה, שעבדה שם בהתנסות מעשית במסגרת לימודיה. באותו קיץ, עם סיום לימודיה, היא התגייסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת ומרכזת בית ספר במושב בני משה בחבל לכיש. הם התחתנו ובנו את ביתם במבועים, שזה עתה עלה לקרקע, והם היו בגרעין המייסד שלו. הם אהבו מאוד את המקום ואת החברה, ורצו להשתקע בו ואף לרכוש באחד היישובים נחלה ולנטוע פרדס. אסתי נולדה במבועים. אחרי שהזוג הראשון עזב, החלה תגובת שרשרת של עזיבות והחבילה התפרקה. הם היו הזוג הלפני אחרון שנשבר, ועברו לר"ג שנה לפני שנולדתי. עד אחרית ימיהם אמרו הוריי ששלוש השנים במבועים היו התקופה היפה בחייהם.
היישוב שרד, ובעלייה הגדולה של שנות ה-90 קלט עולים חדשים רבים וגם בני הארץ והפך ליישוב קהילתי גדול. ביום ההולדת החמישים של אחותי, נסענו לשם ל"טיול שורשים", ואבא שלי סיפר את סיפור ההקמה של היישוב ושל המשפחה.
משמעות השם מבועים היא מעיינות, והוא ניתן למקום בהשראת פסוק מספר ישעיהו, המסמל את הפרחת השממה: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
"האומה" 236, נובמבר 2024
סקירה והתרשמות
תמונת השער של גיליון 236 של "האומה" רוויית כאב אל מול תמונותיהם של מאות נרצחי "נובה" בידי "החמאס הנאצי-אסלמיסטי", ואמנם חלק הארי של הגיליון עניינו השבר הגדול שלאחר 7.10.2023.
בפתח הגיליון מזכיר העורך, יוסי אחימאיר, את פרצי השמחה בעזה לנוכח הטבח הנורא שערכו אלה "המתים" למות כשאהידים, ביודעם שמשפחותיהם יפוצו על מעשיהם. העורך מפציר בהנהגה שלנו לנהוג באכזריות כלפי האכזרים, מבלי להתחשב "במה יגידו". כמו כל העם גם העורך מזדעזע מכך שעורך "הארץ" מכנה את הרוצחים הנתעבים "לוחמי חופש". וכן, עצה טובה לעורך – לקרוא היטב את הכתבים האסלאמיים המבהילים, המועידים לעם ישראל השמדה. בהקשר זה נראה לי מוזר שאף ערביסט אינו מזכיר למוסלמים, כי גם זה כתוב בקוראן – שארץ ישראל שייכת ליהודים (סורה 7, פסוק 137).
אלוף מיל' גרשון הכהן משווה בין מלחמת יום הכיפורים ובין חרבות ברזל, ומגיע למסקנה המתבקשת שהמלחמה הנוכחית היא ארוכה וקשה יותר. אז נלחמנו מול שני צבאות, היום מול שבע חזיתות, כשהאתגר הפעם הוא חסר תקדים לא רק באזור שלנו, אלא בתולדות המלחמות מאז ומעולם. ועוד דבר: ב-1973 החברה הישראלית היתה מלוכדת, ואילו לפני מלחמת חרבות ברזל החברה הישראלית היתה מפולגת כפי שלא היתה מעולם. הנחמה היא שבשדה הקרב היו הלוחמים מאוחדים וחדורי מטרה לנצח את המפלצת החמאסית.
סא"ל מיל שרית זהבי מביעה תמיהה שבוודאי מקננת בליבם של כל הישראלים: כיצד זרועות המודיעין תכננו את מתקפת הביפרים והווקי-טוקי, שהרגה ופצעה אלפי טרוריסטים, ואחר כך חיסלה בצורה מעוררת תדהמה את בכירי המנהיגים של חיזבאללה – ואילו לפני ה-7.10.23 היתה כזאת אוזלת יד?
המחברת מצביעה על כישלון תחושת ההרתעה, ממליצה ללמוד להבין את המוטיבציה הדתית של אויבינו, לצייד את האזרחים באמצעי הגנה, תוך הענקת אמצעי מיגון.
ד"ר אורי מילשטיין מציע כלקח מהכשל ב-7.10.23 לייסד אוניברסיטה לענייני ביטחון. לא ברור במה אוניברסיטה כזאת יכולה להועיל – הרי במחקר מתייחסים בעיקר לעבר, ולא ממש לגבי הפתעות אפשריות בעתיד. מילא, הצעה זאת אינה יכולה להזיק, אבל הטענה שבגלל "המרקסיזם" של בן גוריון נחתה עלינו המכה ב-7.10.23! אתה רציני, ד"ר מילשטיין? בן גוריון הוביל את עם ישראל לניצחון במלחמת השחרור, במבצע קדש, הבאים אחריו "המרקסיסטים" הובילו לניצחון המפואר במלחמת ששת הימים, וגם אחרי מכה ראשונה במלחמת יום הכיפורים, סיימנו בניצחון אדיר (פלישה למצרים ולסוריה). הבה נבדוק את הניצחונות של הימין: בגין החזיר את כל סיני, נתניהו חתם על הסכם חברון, שרון התנתק מעזה, ותחת ממשלת נתניהו נכבש עוטף עזה, והצפון ניטש.
ד"ר מרדכי קידר מבהיר שבאסלאם יש דרגות שונות של נאמנות לדת, ויש אפילו כאלה המזלזלים בהוראות הדת (רמדאן, חלאל, איסור אלכוהול וכד'). אבל בסביבה שלנו שולטת האמונה שרק למאמיני האסלאם יש זכות קיום, וכל מקום שהמוסלמים כובשים, אין שום אפשרות שיהיה בשליטת דת אחרת. יש רק כניסה לדאר אל-אסלאם, ואין יציאה. היהודים אינם עם, אלא בני דת נפרדת – כמו שהנוצרים יכולים להיות יוונים או בריטים, כך גם יהודים הם חלק מעמים שונים כמו פולנים או צ'כים. יהודים בטריטוריה אסלאמית חייבים להיות ד'ימי, כלומר, בני חסות מושפלים. אם יוצא שאוייב האסלאם (למשל, יהודים) הוא חזק, מותר למוסלמים לכרות עמו ברית שלום זמני – כמו שמוחמד הפר את הסכם חודייביה, כך מותר למוסלמי להפר הסכם שלום שחתמו עליו ברגע שיאגור כוח להביס את האויב. השקפת עולם זאת של המוסלמים מחייבת את עם ישראל להיות מוכן לתרחישי קיצון. גם את ידען מופלג זה אני מבקש לשאול מדוע אנחנו לא מצביעים על פסוק בקוראן האומר במפורש שארץ ישראל שייכת לעם ישראל (סורה 7, פסוק 137).
מנהל מוסד ממר"י יגאל כרמון סבור שקטאר היא מדינת אוייב, שמימנה את הטרור החמאסי, וגם את הטרור שגרם להפלת מגדלי התאומים בניו-יורק (9.11.2001).
ד"ר יחיאל שבי קורא להתייחס אל חמאס כמו שהתייחסו בעלות הברית לנאצים וליפנים. ישראל צריכה לחלוש על חלוקת המזון לעזתים, ולא לאפשר שליטה בנושא זה לחמאס. הוא מציע לאסוף את העזתים למובלעת בטוחה, ולאפשר להם להגר – אם צריך, גם דרך נמל התעופה בן-גוריון.
יורם ארידור משווה את הנסיגות שלנו בעבר לנסיגות בסודטים ובצ'כוסלובקיה לפני מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית בעיניו היא דו-פרצופית (גם בעיניי!), ושחרור חטופים בכל מחיר פירושו תבוסה לחמאס.
ד"ר עדו נתניהו עורך השוואה בין מלחמת ארצות הברית בוויאטנאם למתרחש בימינו במלחמת חרבות ברזל – צבא ארצות הברית ניצח בכל הקרבות, ויכול היה להכריע את הקומוניסטים, אבל נפילתם בקרבות של 58,000 חיילים ודעת הקהל + התקשורת גרמו לתבוסה. ההאשמות על פשעי המלחמה של צבא ארצות הברית מחווירים אל מול הזוועות שהקומוניסטים ביצעו באוכלוסיית הדרום לאחר התקפלות ארצות הברית מהזירה. בעקבות הזוועות האלו מאות אלפים העדיפו לטבוע באוקיאנוס בספינותיהם הרעועות, מאשר לעבור את העינויים וההוצאות להורג אצל הקומוניסטים. לעדו נתניהו יש תחושה שגם אצלנו יש כרסום פנימי כזה שאינו מאפשר ניצחון מוחלט.
הרצל ובלפור חקק מראיינים את האיש היקר אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, עיר שבעיניו היא מוצב קדמי. לפני האסון ב-7.10.23 הוא הפציר בהנהגת המדינה להכניס כוחות בעזה, כדי להקדים תרופה למכה. אסור לנו להקריב את ביטחוננו כדי למצוא חן בעיני מי שמחשיב עצמו פרוגרסיבי, ואסור שחמאס יחדש את כוחו בעקבות עסקת חטופים.
הרצל ובלפור מופיעים גם בסוף הגיליון, כשהם קובעים שאסור לסדוק את חוק הלאום, הגורם כעס לאחינו הדרוזים. לדעת השניים אין בחוק פגיעה בזכויות הלא יהודים. אסור בהחלט לשנות בהמנון את המילים "נפש יהודי" ב"נפש ישראלי". אפשר, לדעתם, לחוקק חוק שוויון נפרד. הבעייה, אבל, תהיה הניסוח של חוק שוויון, כי הרי רק לגבי יהודים קיים חוק השבות.
אישה יקרה היא אורה חתן, שמצהירה כי בית לא עוזבים, והיא שהתה בבית בשתולה המופגזת לאורך כל המלחמה.
הרב ד"ר חיים שיין מלגלג לאליטות הוותיקות שקשה להן להשלים עם השינויים האדירים שעוברת החברה הישראלית. דבריו ממש הזויים, כאילו דודי אמסלם מדבר מגרונו של שיין – ושיין עצמו לאיזו אליטה הוא שייך?
הרב יובל שרלו סבור שהשלטון חייב להתחשב בדעת המיעוט, כי האמת איננה בנמצא רק במקום אחד. הגישה שהמנצח לוקח הכול היא הרסנית. ואני מוסיף: קל וחומר כאשר הסקרים מעידים שבעקבות הרפורמה המשפטית, והנכונות של הממשלה לפטור את החרדים מגיוס – על פי הסקרים – המיעוט הפך לרוב.
הרב פרופ' נריה גוטל מטפל בנושא כאוב מאוד: בירור זהותם של חללי הטבח והמלחמה, וכן הטיפול בקבורתם. הכותב משווה בין גוף האדם, כולל גוף המת – לספר תורה, שאסור לחולל. הוא מזכיר שהפוסקים מתנגדים לנוהג לצוות שריפת הגופה אחרי המוות, כי זה פוגם באמונה בהישארות הנפש וחיי העולם הבא. הכותב הנכבד בוודאי מודע לכך שבמקרא אין זכר לעולם הבא ולהישארות הנפש, וכי אמונה חסרת שחר זאת נולדה כאשר התברר בעליל כי לתורת הגמול המקראית על שכר ועונש בעולם הזה – אין שום היתכנות, על כן נבראה האמונה בהישארות הנפש, כשבעולם הבא יבוא הצדיק על שכרו.
פרופ' אברהם ציון סבור שההסברה שלנו צריכה להיעגן באמיתות משפטיות, כגון החלטת סאן רמו מ-1920, החלטת האו"ם מ-1947 והסכם אוסלו מ-1993 – שכולם הופרו מהצד הערבי.
מירון מדזיני מבקש לדייק: לא כבשנו את עזה במבצע חורב, וגם לא במבצע יואב בגלל אולטימטום בריטי. עזה נכבשה על ידינו במבצע סיני, ובמלחמת ששת הימים. הכותב מפרט את הנסיגות שלנו מעזה, ואת סיבותיהן.
יש בגיליון זה גם רצנזיות, וכן שיר אירוני של שושנה ויג על המשוררים המקופחים של עזה.
למותר לציין עד כמה עבודת עורכו של כתב העת "האומה" ראויה לכל שבח.
עם רוב הכותבים בגיליון זה הסכמתי, ויש אפילו כאלה שהזדהיתי עמם, ואת ההסתייגויות שלי מהאחרים ציינתי בתום סיכום דבריהם.
מוזר בעיניי שכמעט אין בגיליון התייחסות לאנטישמיות הגואה בעקבות הטבח הנורא של הטרור העזתי; אין התייחסות להשתמטות החרדים מגיוס בשעת המלחמה הקשה ביותר שחווינו, ואין התייחסות לכך שהקרע הנורא בעם נבע מהרפורמה המשפטית שהממשלה ביקשה לקיים.
כתב עת המופיע לאחר שנה של מלחמה קשה היה אמור, לדעתי, לטפל גם בנושאים כבדים אלה.
משה גרנות
דו-שיח זוגי נדיר
"לא אחת מהרהרת אני בקשר האינטימי, שבין טיפות הגשם היורדות מן השמיים לבין רגבי האדמה החמים. טיפות טיפות של מים צונחות משמי המרום ומרוות באהבתן את הרגבים הצמאים. כל הקיץ מייחלים להן הרגבים בסבלנות אין- קץ עד שהרטובות הללו מואילות בטובן לבוא. ולא סתם לבוא. מלוות רעמים וברקים והתרגשות גדולה של היקום. העצים, כדרכם, עומדים מן הצד ומחייכים את חיוכם הלח ומאזינים בשקט להמיית הרוח. בחצר ביתנו, מלחלחות טיפות הגשם את פנַי, מעירות בי את חושַי וגעגועי לבית אבי. מספרות לי על ימים רחוקים שהיו ולא ישובו עוד."
בנימין התחייך אל נפשו פנימה. התיאור הרגיש והלירי נגע אל ליבו. הוא מיהר אל חדר השינה ונשא עיניו אל אשתו בנימינה ששכבה במיטתם על צידה בתנוחה עוברית.
"תקשיב לי?" – שאלה האישה בקול שקט.
"חשבתי שישנְתְּ." השיב.
"לא ישנתי. אני במעין דיכאון קל... בטח לא אכפת לך."
"ברוך השם," – השיב לה בחיוך זעיר.
"מה ברוך השם? הלא אמרתי שאני בדיכאון..."
פניו הרצינו. "תגידי, את כתבת את הקטע הזה? בעצמֵך?" נופף בידיו מול פניה את גיליון הנייר.
היא הנהנה בראשה.
"יפה יפה." החמיא לה.
"כן, כתבתי את זה במסגרת תרגיל שהוטל על תלמידי הסדנא לכתיבה יוצרת. נתבקשנו על ידי המנחה לתאר יחסי גומלין בין מיספר מרכיבי טבע הניצבים לפתחנו על פי עונות השנה, כמעט בהופעה יום יומית, סמוכים להווייתנו. ישבתי לכתוב וזה מה שיצא לי. על פי החיוך שלך, הקטע שלי מצא חן בעיניך, נכון? "
"מאוד," – השיב בנימין – "ומה שמשמח אותי במיוחד זו העובדה שאת מתקדמת יפה בסדנא."
"תודה."
בנימין הרהר רגע קל ושאל: "תגידי, אני הולך להגיד לך עכשיו משפט די ארוך. יש מצב שתאזיני לי בסבלנות, מבלי לקטוע אותי באמצע?"
"טוב, דבֵּר, אני שומעת. אבל בקצרה."
"יקירתי, אמרתי שאני הולך לומר משפט די ארוך..."
"הבנתי, הבנתי. לא צריך לומר לי דברים שוב ושוב. לפחות שא נאומך באופן תמציתי. כמו שאני אוהבת."
"בדיכאון, אמרתְ קודם?"
"כן."
"תראי, בצילו של כל דבר רע בעולם הזה, מסתתר דבר טוב. ולהפך. אין רע מוחלט או טוב מוחלט. ככה מתנהלים העניינים בפלנטה הגחמנית שלנו. אני משוכנע שהדיכאון שלך מבשר טוב וראייה לכך..."
"הבנתי, הבנתי." קטעה כמצופה את נאומו והוסיפה באירוניה: "אני חושבת... עוד מעט אשתחרר מהדיכאון שלי ועולמי ימתק לי כדבש..."
שתיקה ארוכה נפלה בחללו של עולמם.
שני בני הזוג שקעו במחשבות.
לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, פלטה בנימינה: "תגיד בנימין, מה לדעתך אלוהים חושב עלינו, בני האדם שברא?"
"למה" תמה היה האיש על שאלתה של רעייתו.
"מה למה?"
"למה את שואלת? הלא זה עניינו של אלוהים... אבל אם את כבר שואלת... אמממ... דומני שיש לי תשובה לשאלתך. לנוכח המצב, הוא כנראה אומר לעצמו כך: 'כל כך הרבה דברים טובים בראתי למען האנושות. זאת אומרת, למען הצֶבֶר הענק הזה של בני האדם. באמת דברים יפהפיים, אבל בני האדם אף פעם אינם מרוצים. תמיד כפויי טובה. לא רק שאינם יודעים להגיד יפה תודה, נתקבל אצלי מידע שלאחרונה, בחוצפתם כי רבה, החלו לפקפק בעצם קיומי... או אז, מתמלא אנוכי חרון-אף קשה ברמת הר געש ואוזניי פולטות עשן רק מן המחשבה הזאת... ומי אומר את זה? הנמושות הללו, הקטנים, החד-פעמיים שכל נחש אידיוט יכול לשכנע אותם לעשות שטויות. בקיצור, אלה שעולמם צר כעולם נמלה, כדברי המשוררת. לפעמים, בתחושה רגעית של דז'ה-וו ישן, מתחשק לי להביא עליהם איזה מבול קטן רק כדי שיחזרו לגודלם הטבעי ויתאפסו על עצמם. נכון, בינתיים, אינני עושה זאת. ככלות הכול, אל רחום וחנון אני... עם זאת, לעולם אין לדעת. גם לסבלנותי הקוסמית יש גבולות.'"
משסיים בנימין את דבריו, הישירה בנימינה מבטה אל בעלהּ. על פניו הייתה נסוכה הבעה של שביעות רצון עצמית.
"מחיאות כפיים, בנימין. היית גדול."
האיש קד קידה לעומתה, גחן אל ראשה של בנימינה, אחז בכפות ידיו משני צידי הראש ונשק לה על מצחה. "
"הדיכאון חלף עבר לו והניצנים נראו בארץ." אמרה מאושרת.
"יופי, בנימינה. ידעתי שזה יקרה. תמיד בתום החורף, מגיע האביב."
מיכאל רייך
ברנר והערבים
הוצאת אסטרולוג 2001
ד. העלייה השנייה בראי ספרותה
הדו-ערכיות כלפי הפועל הערבי
היתה גם דו-ערכיות ביחס לפועל הערבי, והיא חלק בלתי-נפרד מן הפרובלמאטיקה של העלייה השנייה. זה נושא שמתחבטים בו. הוא מצוי ברומאנים של משה סמילנסקי וישנו אצל ברנר. עגנון, לעומת זאת, אינו נדרש הרבה לשאלה הזו.
הדו-ערכיות נובעת מכך שבדרך-כלל הגיבור (או קבוצת הגיבורים) בסיפור העברי הוא צעיר יהודי שבא לארץ כדי לבנות אותה תוך כדי מלחמת מעמדות, זאת בהשפעת המיטען האידאי שהביא עימו מרוסיה, המחשבה המהפכנית הסוציאליסטית. החזון היה, שהפועל היהודי ילך עם הפלאח הערבי כנגד האיכר היהודי וכנגד האפנדי הערבי, מפני שהקיטוב הוא קיטוב מעמדי.
אך בינתיים צריך גם הפועל היהודי עבודה, וכך הוא דוחק את רגלי הפועל הערבי. עד מהרה מתחילות להיראות אותותיה של ההתפכחות המכאיבה, וגם בלא קשר הדוק לשאלת כיבוש העבודה מתברר כי הקיטוב בארץ הוא בעצם בין שני לאומים ולא בין שני מעמדות.
ברומאן "הדסה" (נכתב בשנת 1911, נדפס בספר בשנת 1934) מאת משה סמילנסקי אפשר למצוא את הקיטוב הזה, את הפרובלמאטיקה של פועלים מהעלייה השנייה במושבה, כניראה רחובות.
לפועלים יש קושי לכבוש את העבודה, והם אינם שרויים ביחסים קרובים עם האיכרים. אך הנה מגיע רגע שבו צריך לרכוש אדמה נוספת למושבה. האיכרים קנו חלקת קרקע וצריך לחרוש אותה ולהוריד מעל הקרקע את הבידואים או את האריסים שגרו עליה בטרם הימכרה. לעבודה הזו אי-אפשר לקחת את הפועלים הערבים, כי היא בעלת אופי לאומי, ולכן לוקחים האיכרים את הפועלים, צעירי העלייה השנייה, לעבודת החריש. והללו עושים אותה מצד אחד מתוך הכרה לאומית של כיבוש עבודה עברית וכיבוש קרקע עברית למושבה עברית, שזה חלק מהאידאל שלהם. ומצד שני מתוארות השיחות ביניהם בערב שלאחר החריש וההתנגשות עם הבידואים, ובאים הפקפוקים על רקע הומאני, סוציאלי ולאומי, ועולה כל אותה התלבטות – לקראת מה נקלענו הנה? ומה קורה לנו כאן? והאם אין ברירה? וכיצד פותרים את השאלות הללו בלא נקיטת אמצעים דראסטיים?
וכך אומר לוריא, אחד הפועלים: "אכזרית היא מלחמת קיום זו. נמצא שאנו, הפועלים העבריים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבידואים מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם."
גאווה והתנשאות
נושא רביעי הוא המכלול של גאווה, התנשאות והרגשת תלישות. בגיבור של העלייה השנייה יש הרבה גאווה והתנשאות על פני האוכלוסייה שהוא פוגש בארץ, בין אם מדובר ביישוב היהודי הישן, ובין אם אלה איכרי המושבות.
אצל ברנר יש ביטויים חריפים מאוד לניוון של היישוב היהודי בירושלים, היישוב הישן, והתיאורים ברובם שליליים, אם כי לימים, בסיפורו "שכול וכישלון" (1920), ההיקף מתרחב והתיאור כבר אינו שלילי בלבד.
ברנר לא סלח לתופעות הטפיליות והדקאדנטיות, ואילו אצל עגנון יש עמדה דו-ערכית. ברומאן האפי הגדול שלו "תמול שלשום" (חלקים ממנו החלו מופיעים מ-1931, וכולו התפרסם בספר ב-1945) – ירושלים מתוארת בעיני הכלב בלק בצורה די אירונית וביקורתית, גם בחלקה הלא-יהודי, אך מצד שני ישנה השיבה המאוחרת, הטראגית, של גיבורו יצחק קומר אל החורבות האלו, כלומר ההווייה של היישוב הישן.
לאחרונה קיימת מגמה לריהאביליטאציה של היישוב הישן, החרדי, שהתנגד לעליות הראשונות וליישוב ארץ-ישראל. לאחרונה נשכחה האיבה, ועלתה כמין קיצוניות אחרת. לאחרונה נאחזים בעובדה שישבו יהודים כאלה בארץ, שהיתה רציפות כמעט מלאה של יישוב יהודי דתי בארץ-ישראל, ואפילו אלה שלושת אלפים יהודים לערך שחיו בארץ בראשית המאה ה19-, חיו במסכנות ובחוסר-כל תודעה לאומית מסוג זה שמשייכים להם כיום. פתאום נאחזים, למטרות ציוניות-כביכול, באנשי היישוב הישן, אשר לא נחשבו בעיני ראשוני הציונים מאחר שאנשי היישוב הישן ראו את עצמם בארץ-ישראל, ומבחינתם בצדק – כמי שנמצאים עדיין במצב של גלות, של טרום-גאולה, ולא הכירו בגאולת העם וביישוב הארץ על פי הציונות המעשית והמדינית. אך בעיני אנשים מסויימים, עצם עובדת ישיבתם בארץ של יהודים לאורך הדורות מבססת כביכול את זכותנו על הארץ כיום, ולכן צריך להעניק לתופעה של היישוב הישן משקל שכלל לא היה לה. ומצד שני מיטשטשת העובדה שמרביתו של העם אכן היתה בגלות מאות ואלפי שנים.
אכן, ריהאביליטאציה מסויימת נחוצה, כי היישוב הישן לא היה כה שלילי וטפילי. על כל פנים, לא יותר מרבים בינינו החיים בקירבנו כיום. אבל מדוע להגזים ולעשותם ציונים-כביכול ולטשטש לגמרי את החזון הציוני, שעה שהכל נעשה לפתע ציוני?
בימינו זוכה היישוב הישן לריהאביליטאציה. אך בתקופת העלייה השנייה, היישוב הישן היה לא-נחשב מפני שלא היה ציוני במהותו, והיה צדק בגישה השלילית כלפיו. כיום מסתירים את העובדה שאנשי היישוב הישן, גם אלה שמשפחותיהם חיו בארץ במשך דורות אחדים, לא חשבו על תקומה לאומית. להיפך, התנגדו לה.
לכן היתה כלפי יישוב ישן וחרדי זה התנשאות מצד צעירי העלייה השנייה, שראו עצמם יותר מתקדמים, יותר אינטלקטואלים, יותר אנשי העולם, ופה הם פוגשים מצד אחד ביהודי ה"חלוקה" וה"כוללים", שבעיניהם תכלית הישיבה בארץ הקודש היא לימוד תורה, ומצד שני בדור של איכרים, דור שדומה שהולך ומתנוון בתוך סביבה ערבית, במושבות המבוססות על עבודה ערבית ומלאות בפועלים ערבים שלעיתים גם גרים עם משפחותיהם בחצרות האיכרים.
ואילו היחס של אנשי העלייה השנייה אל הדור הצעיר של בני האיכרים, שגדל במושבות – היה דו-ערכי. מי שראה את הדברים בצורה רומאנטית רצה לראות כך את דמות בן-הארץ, העברי, היהודי החדש. הרומאן "נדודי עמשי השומר" (הוצאת מצפה, 1929) של יעקב רבינוביץ הוא אולי הרומאן הרלוואנטי ביותר לסוגייה זו. יעקב רבינוביץ היה איש העלייה השנייה. את הרומאן כתב לאחר-זמן, בשנת 1929, כלומר, הספר שייך לספרות שנכתבה לא בתקופת העלייה השנייה ממש, אלא על אודותיה. ממרחק, רבינוביץ מעלה בגיבורו דמות של שומר שהוא גם בן-הארץ, עמשי, המצטרף לאירגון "השומר" ולאנשי העלייה השנייה. כלומר, הוא בעצם גם בן-הארץ וגם איש העלייה השנייה. יש כאן ניסיון למצוא סינתיזה בין שני המחנות הללו – בין בני האיכרים לבין צעירי העלייה השנייה, באמצעות דמות חדשה של הגיבור הארצישראלי.
הרומאן של רבינוביץ מעניין אך סינטתי למדיי. לעומת זאת, כאשר ברנר כותב על בני המושבות ילידי הארץ, או על צעירי היישוב הישן – הוא מזכיר עניין משכב עם בהמה, וטראכומה (גרענת, מחלת עיניים) והומוסקסואליות והתנוונות ושקיעה ב"חולאי המזרח". ובנהמת ליבו הוא קורא ואומר, כי למען נתבולל יכולנו להישאר ברוסיה ובפולין ולהיטמע בתועבות הגויים שם, ואם זהו דיוקן הגאולה בארצנו – אין גאולה.
ישנה אפוא ביקורת חריפה, שחלקה צודקת, אך ישנה גם התנשאות של פרולטארים אינטליגנטים, ספוגי תרבות, הבזים לסימני ייחוס חיצוניים – על פני איכרי המושבות ובניהם, שתרבותם היתה קצת עיירה וקצת ראשיתה של עברית ותחושת מולדת וקצת תרבות חיצונית בבתי-הספר של הברון רוטשילד, שבהם לימדו גם צרפתית. כל אותה הווייה, שעגנון תיאר במחזה שתיית כוס התה על המרפסת בבית איכר בפתח-תקווה, ברומאן "תמול שלשום".
התלישות – כמנוף
אך בצד אותה הרגשה של ייחוד ושל התנשאות ישנה גם הרגשת תלישות נוראה המאפיינת את אנשי העלייה השנייה, וגם אנשי העלייה שלישית, מתוך ספרותם – והיא גם מובנת מאוד. פרופ' אליעזר שבייד אמר פעם, כי גדולתו של ברנר בכך שעשה את זרותו בארץ, את תלישותו – למנוף, לנושא של כתיבתו, וכך התערה בינינו כגורל, ויצירתו היא אבן-יסוד לספרות העברית בארץ. וזה אותו הלקח שהזכרתי קודם בקשר ל"מכאן ומכאן" – מי שמנסה לטייח את המציאות וליצור סינתזה או רומאנטיקה של הזדהות מזוייפת – ספרותו נעלמת עם הזמן. ומי שכותב על זרותו, על תלישותו, על תהליך התערותו – ועל אי-יכולתו לראות עצמו ציוני שלם, ארצישראלי, שורשי בפשטות ובלי בעיות – הוא שכותב ספרות אמיתית והוא גם שמכה שורשים אמיתיים בארץ.
המוות הוא שהשריש בארץ באורח סופי וטראגי את האיש שהיה כל הזמן עקור ולא שלם, והתהליך מלא לבטים. רק אחרי מותו הוא היכה שורש בל-יינתק בארצו. זה הסוף ללבטים, זה גם הגורל, וזה היה ברנר.
וכך אמנם כתב ברומאן "ימים ולילות" נתן ביסטריצקי על רצח ברנר: "עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת."
הדמות של התלוש לא נוצרה, כמובן, רק מתוך המפגש עם הארץ החדשה-ישנה אלא הגיעה לארץ כפי שהיא, והיא הדמות הדומיננטית של הספרות העברית באותה תקופה. אך היא המשיכה את חייה בתקופת העלייה השנייה, בדמויות מרכזיות כגון אובד-עצות ב"מכאן ומכאן" ויצחק קומר ב"תמול שלשום". שני אלה לא היו דמויות סינטתיות כזו של עמשי, ואף לא דמויות שבאות לארץ חדשה ומיד הן יותר קתוליות מן האפיפיור, ומיד הן מסגלות לעצמן את הז'אנר הארצישראלי. להיפך, אלו דמויות שמתנודדות ותוהות בין קיום לכלייה, ולעיתים סופן רע ומר דווקא מפני אותה הרגשה של תלישות וחוסר מוצא.
צויין לא פעם כי אנשי העלייה השנייה היו חבורה של רווקים ורווקות. לא היתה כמעט הרגשה של משפחה. ב"נדודי עמשי השומר" מצוייה משפחה אחת של איכר בפתח-תקווה, אולי שתיים, אך כל שאר הגיבורים בספר, כולל עמשי עצמו, הם אנשים לא נשואים. רווקים ורווקות. אמנם הם אנשים צעירים, אבל איש מהם גם לא חושב להתחתן. יש להם הרגשה של עקרות, של החמצה, של "לא נוכל להקים לנו בית, כי איחרנו."
יש לכך ביטויים נוקבים מאוד אצל יעקב רבינוביץ גם בהקשר של העניין הערבי – הנה, הערבים פרים ורבים והם חיים בצורה מאוד פרימיטיבית. יונוביץ', חברו של עמשי ובן-דמותו של רבינוביץ בספר, אומר: "ונשינו ונערותינו – המחווה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנים. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים ואיננו רוצים לחיות." (שם, חלק א', עמ' 66).
חווה וטניה הן שתי דמויות בתקופת העלייה השנייה, צעירות שנגרפו לכאן, ואחת מהן גם חוזרת לגולה. כי אכן, לא רבים באו לכאן, ומעטים מהם נישארו, והרוב הסתובבו ותהו, וחזרו כלעומת שבאו. ומשום כך, בין השאר, היתה הרגשה של תלישות ושל עקרות, של חוסר המשך. זו הרגשה שכדאי להדגיש אותה, כי ישנה חוקיות מסויימת בדברים הללו. כי כאשר משקיפים על התקופה הזו ממרחק השנים ישנה אידאליזאציה לא מעטה – בין אם היא נוסטאלגית ובין אם היא וולגארית או בידורית או שתיהן כאחת. כמו בתוכניות אחדות בתיאטרון ובטלוויזיה. פתאום הדברים כולם ניראים יפים. וכמאליה עולה אז ההשוואה והקינה – איפה אנחנו לעומתם, כאילו מדובר היה בימים של זהב ולא של רעב.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד: לפעמים אני שואל את עצמי כמה אנשים עדיין יש כיום שהנושאים האלה מעניינים אותם – או שפשוט אני הארכתי ימים כדי להמשיך לחיות ולדעת את הדברים האלה כאילו אירעו אתמול – גם אם הם אירעו ברובם לפני הולדתי אבל הם חלק מתולדות משפחתי בארץ כך שבמידה מסויימת אפשר לומר שאני גם היסטוריון נידח של הספרות העברית בארץ-ישראל?
מהפרדס למושבה
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
סולחה, ברית שלום בין יריבים
ככל שחלפו הימים שלאחר התנפלות הערבים על המושבה פתח-תקווה, גדלו המצוקה והדאגה לגורל הפרדס שלנו. סוחרים ערבים עשירים מיפו לא באו לקנות את הפרי "דָמַאן" כלומר: לקנות מראש את הפרי בעודו ירוק על העץ לפי הערכת היבול של השנה.
גם הפרדים עומדים באורווה ואיש אינו דורש את עבודתם. מה לעשות?
שושנה מחליטה: כל בני הבית יֵצאו לעבודה בפרדס הצמא למים ורעב לזבל (שנשאר מהשנה שעברה).
וכך היה: רבקה הוליכה את זרם המים מהתעלה הראשית אל ה"צלחות" (הערוגות) שסביב העצים. בתנופת טורייה (מעדר) היתה רבקה פותחת או סוגרת את מעבר המים אל הערוגות. כך זרמו המים בהשגחתה מ"צלחת" אחת לשנייה ללא הפרעה. אחר יום עבודה הפכה אחותי מומחית בהשקיית פרדס.
מלכה ואני הובלנו זבל כימי בפחים על ראשינו. הזבל היה כבד מאוד, לכן הקפיד הלל להמעיט את כמות הזבל בפח שעל ראשי. זאת, בגלל כאבי גבי.
ראובן חיכה לנו, צמוד לעמדת רבקה המשקה – כדי להספיק לפזר את הזבל לפני בוא המים ל"צלחת". הזבל הכימי דומה למלח שעל שולחננו. מנת הזבל היעודה לכל ערוגה היתה פחית קטנה.
יותר אינני זוכרת מהימים האחדים שעבדנו בפרדס.
החופש עבר וחזרנו לבית-הספר. שמחתי לשוב אל בני כיתתי, אל משחקי החצר ואל השוטטות ברחובות הצמודים לבית-ספרנו.
יום אחד בשעת צהריים, עודני מסתובבת בחצר, ראיתי פתאום פרשים ערבים רוכבים ברחוב. כפלא היה הדבר בעיניי, מאז ההתנפלות לא ראיתי ערבי במושבה. שיירת הרוכבים התנהלה לאיטה. בראש רכב ערבי עטוף עבאיה שחורה, נוצצת בחוטי זהב, סביב לצווארו. השיירה התנהלה לאיטה, לכן יכולתי לרוץ אחריה עד שהגיעה לרחוב הרצל, לבית אברהם שפירא. שם מאחורי גדר ועצים סביב לה, נבלעו הפרשים בחצר הבית.
נרגשת התחלתי לרוץ הביתה להודיע שהערבים באו אל אברהם שפירא. סימן שמשהו חשוב מאוד קרה.
כל אחד מקטן עד גדול יודע מה גדול כבודו של אברהם שפירא. הוא הגיבור מכולם. ראש השומרים בפתח-תקווה. הוא מגלה כל גניבה, עד לעבר-הירדן הגיע בעקבות גניבת סוס אציל מאחת מאורוות המושבה.
בחוסר סבלנות רצתי הביתה להודיע את שראו עיניי, כיצד נכנסה שיירת הרוכבים הערבים לחצרו של אברהם שפירא. זה האיש הנערץ על ידי הערבים והבידואים בסביבה ובכל הארץ.
כמוני רגשה כל המושבה. עד הערב ידעתי גם אני את אשר ידעו כולם: הערבים מהשבט השכן אבו-קישק באו לבקש סולחה (בערבית: סליחה). מנהג קיים אצל הערבים לסיים מריבה, מלחמה או רצח בטקס הסולחה, הנערכת ברוב פאר וכבוד על ידי האשם בפרוץ הסכסוך. בחגיגה משתתפים אנשי שני המחנות, ובמקרה שלנו, פתח-תקווה ואבו-קישק. מיום התחלת הדיון בעריכת הסולחה ועד לביצועה, עוברים לא מעט ימים עם הרבה ביקורים ומתנות, הרבה האשמות והצטדקויות, עד שסוף סוף מתרצים ומגיעים להסדר.
אנשי שבט אבו-קישק הזמינו את נכבדי המושבה פתח-תקווה לחגיגת הסולחה.
הכנות לקראת הסולחה
חגיגת הסולחה נערכת ברוב עם, ובכבוד לאורחים. הצד המארח הוא הצד האשם בסכסוך, מדי יום ביומו נודעים פרטים נוספים על ההכנות לקראת החגיגה שבמחנה של שבט אבו-קישק.
לדברי הלל אחי – נסע שיח' שַׁאקֶר אבּוּ קִישֶק ליפו לקנות כלי אוכל לאורחים מפתח-תקווה. הלא אנחנו איננו רגילים לאכול מעל הסֵיניוֹת (מגשי הקש). לכן כמארח הוא דאג לכלים מתאימים להגשת האוכל המסורתי: אורז ובשר כבש מעליו.
אבו-קישק נכנס לחנות כלי הבית המפוארת ביפו, שם קיווה למצוא את מבוקשו. על מדף עליון ראה סיר לילה לבן מקושט בפרחים אדומים. הסיר הורד לבקשתו. לאחר בדיקה קפדנית של הסיר, קנה את כל מלאי סירי הלילה שבחנות.
הדיבורים על חגיגת הסולחה לא פסקו. המשעולים בין אוהלי השבט נוקו. הג'מוסים קיבלו טיפול מיוחד. הם הועברו לקצה מאהל השבט, מאחורי גדר, כדי שהמאהל יישאר נקי לקראת קבלת האורחים בסולחה.
היום המיוחל הגיע.
כל נכבדי המושבה הוזמנו לחגיגה באוהל גדול מיוחד. במרכזו הונחו דברי מתיקה מכל המינים, הטעמים והצבעים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו האורחים להתאסף. סיפורי זה הוא עדות שמיעה וראייה מפי אחי ראובן, שלא היה יכול להתגבר על סקרנותו להיות נוכח בחגיגת הסולחה, לכן, השכם בבוקר קם והלך ברגל למאהל אבו-קישק. עם ילדי השבט הבידואים הסתובב קרוב לכֵּרָה, הערוכה מכל טוב, כמיטב המסורת הערבית. האורחים הרבים מבני המושבה, שהחלו להגיע, התקבלו בכבוד, בחיבוקים ואפילו בנשיקות.
בשקט התיישבו האורחים שלובי רגליים, איש-איש על מקומו, בהתאם לכבודו ולגילו. אל השולחן קרבו שלושה, נכבדי הנכבדים: שיח' שָׁאקֶר אבו-קישק, ראש השבט. אברהם שפירא – ראש השומרים, והאגרונום פרץ פסקל, בעבר מפקידי הברון רוטשילד. שני האחרונים מפתח-תקווה.
דממה פשטה באוהל, איש לא העז לנוע, איש לא הוציא הגה מפיו. אפילו הזבובים נדמו, הפסיקו להתעופף סביב דברי המתיקה.
לאט, בשילוב רגליים, התיישבו השלושה בראש. לאחר דברי המוכתר המפייסים ו"ברוכים הבאים" התחילו להופיע המשרתים עם סירי-הלילה המלאים אורז ומעליו נתחי בשר הכבש המבושל.
לרגע, קם רחש משונה מסביב. התפלאו האורחים שהמנה החשובה המסורתית מוגשת להם בסירים קטנים, לעומת "הסֵיניוֹת" הגדולות והרחבות מלאות האורז ומעליהן בשר הכבש. כיצד יוכלו לאכול? פתח הסיר אינו מספיק גדול כדי להכיל את כל הידיים והאצבעות השלוחות לתוכו כדי ללוש ולהדק את האורז לכדורים הדק היטב, לפני היכנסו לפה.
ראובן הסקרן עמד קרוב מאוד למקום שבו ישבו השלושה, שֵׁיח' שאקר אבו קישק, לימינו אברהם שפירא ולשמאלו אדון פרץ פסקל.
כשגמר השיח' את נאומו, זה היה אות וסימן להתחלת החגיגה, כלומר – הסעודה. אברהם שפירא פשט את יד ימינו והחל להדק בכף ידו את מנת האורז שלו.
אדון פסקל ישב שלוב ידיים והביט בפליאה בנעשה סביבו.
פנה אליו השיח': "אדוני הנכבד, מדוע אינך אוכל? לעלבון ייחשב הדבר בעיניי."
ענה לו האורח: "חג של צום לנו היום, האכילה אסורה."
בתמיהה שאל השיח': "מה שם החג שלכם?"
ענה לו האורח בערבית מהולה באידיש: "עִיד אל קָקטוֹפּ!" – ובתרגום חופשי "חג סיר הלילה." [ויש סברה שנאמר שם: "נאכטוֹפּ!"]
כל אותה עת עמד ראובן הבדרן שלנו קרוב-קרוב לנכבדים, כדי לשמוע את הדברים הנאמרים.
בשומעו את התשובה של אדון פסקל, עזב ראובן את המאהל של השבט כמוצא שלל רב, ובהגיעו למושבה הכריז – "חג לנו היום, חג סיר הלילה!"
הסיפור עבר מפה לאוזן במהירות הבזק ונשאר כסיפור יפה עד עצם היום הזה.
בת-שבע אוריאלי
המשך יבוא
האנטישמית קנדיס אוונס מאמצת את הגרסה על טיהור אתני בעזה מתוך עיתון "הארץ"
"לראשונה אי פעם, סוף סוף הצלחנו לראות מה קורה בפלסטין. קודם לכן, היינו צריכים להסתמך על המדיה המסורתית, מי בכלל האמין לכל מה שהם אמרו? כשאני ראיתי את זה בפעם הראשונה, רציתי לחכות, אתם יודעים. ניסיתי פשוט לסנן את הכול. אני עדיין לא בטוח שכל מה שאני רואה נכון, ובכן, חלק מזה, אבל עכשיו אני מקבל את המידע שלי כי בסופו של דבר נרשמתי להארץ ולעיתונים ישראליים כי הם מפגינים את זה; הם קוראים לזה 'טיהור אתני'. לא, אני קורא את הדברים האלה כל הזמן. אם עיתונים ישראליים קוראים לזה טיהור אתני, למה אין לנו אנשים בתקשורת המערבית שיש להם את האומץ לקרוא לזה כך? זה לא אנטישמיות באופן ברור. למה לעזאזל הארץ או עיתון ישראלי יהיה אנטישמי וירצה לראות את חורבן היהודים? שוב, זה חוזר לאיפאק וללובינג. אבל כדי לענות על השאלה שלך, זה עורר את סקרנותי, ולא יכולתי להאמין שבעצם כל מה שהיה לי את ההגדרות המובנות להאמין על יהודים היה קיומי שוב. אותו חינוך שואה במוחי, תרבותית ראיתי כל כך הרבה סרטי שואה, הייתי כאילו עם הגדרות מפעל כאלה שבהן תמיד רציתי לראות את היהודים כקורבנות, וזה היה מאוד קשה לי לשחרר את זה ולראות את הניואנסים. אבל הרבה יהודים היו קורבנות גם כאן, נכון."
https://rotter.net/forum/scoops1/881799.shtml
הנה תרומתו של שוקן לעליית האנטישמיות בעולם.
רוגל אלפר – באירלנד כמו בעיתון "הארץ" אומרים את האמת שבישראל מסרבים לשמוע. אולי נעבור לשם?
לאור סגירת השגרירות בדבלין כותב רוגל אלפר שופרו של שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן:
"אולי אפשר לארגן שממשלת אירלנד תפרסם בעיתון 'הארץ'?
"אירלנד, אל תשכחי אותנו. אנחנו, עבדייך הנאמנים, צוות עיתון 'הארץ' ומנוייו, חשים זה זמן שאת מייצגת את דעותינו טוב מממשלתנו. על הכרתך במדינה פלסטינית בירכנו. על הצטרפותך לתביעה בהאג נגד ישראל על רצח עם אנחנו אומרים: רצח עם זה קצת מוגזם, אבל אין עוררין שצה"ל הרג הרבה יותר מדי אזרחים בלתי מעורבים בעזה, וחירב יותר מדי מבנים, ואף התעלל באוכלוסייה וביצע בה פשעי מלחמה.
"רבים מאיתנו מבקשים לגשש כבר כעת בדבר אפשרות לקבלת מקלט מדיני בדבלין.
"לדעתנו, ממשלת אירלנד אינה אנטישמית וגם לא אנטי-ישראלית. היא אנטי-ממשלת ישראל. גם אנחנו. הממשלה מחרימה את 'הארץ' בדיוק כמו שהיא מחרימה את אירלנד. סוגרת את השגרירות בדיוק כמו שניתקה את קשריה עם 'הארץ.
"מתי יגיע החרם על הצגות בקט וספרי ג'ויס? אם יש ברשותכם עותק של 'יוליסס' בתרגום יעל רנן, בשני חלקים, הנכם מתבקשים למסור אותו בתחנת המשטרה הקרובה.
(רוגל אלפר, "באירלנד אומרים את האמת שבישראל מסרבים לשמוע. אולי נעבור לשם?" "אל-ארצ'", 17.12.24)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2024-12-17/ty-article/.premium/00000193-d158-dadc-afdf-db5ce0260000
אינני יודע מאין לקח רוגל הלפר את היומרה המתנשאת שהוא מבטא את דעות מינויי "הארץ", ועל המינויים להזדהות עם דברי ממשלת אירלנד, ואולי לעבור לשם?
לעוינות האירית כלפי היהודים עוד לפני הקמת המדינה יש יסודות מוצקים.
במלחמת העולם השנייה תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית, ובהשמדת היהודים.
ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949)
אירלנד סירבה להכיר בישראל שנים רבות, וכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל רק ב-1975. אירלנד התירה את פתיחתה של שגרירות ישראלית רשמית בדבלין רק בשנת 1993, וזאת זמן קצר לאחר ביקורה באירלנד של משלחת רשמית מטעם הרשות הפלסטינית, בראשות היו"ר מוחמד ערפאת. היא היתה המדינה האחרונה של האיחוד האירופי לעשות זאת.
באפריל 2018 הגיע ראש עיריית דבלין, הלורד מישל מק דונצ'ה, לרמאללה לכנס הזדהות עם כיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, שעמד בסימן של הזדהות עם אישיותו של המופתי הירושלמי, גנרל ה-ס.ס. חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני שמיזג באידיאולוגיה שלו את הגזענות המוסלמית עם הגזענות הנאצית.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5227449,00.html
אירלנד הקתולית תמיד מזדהה עם הגרועים שבאויבי ישראל, החמאס והג'יהאד, המכריזים על מטרתם חיסול ישראל והשמדת היהודים בעולם (אמרת החמאס סעיף 7) בעמדתה יש תמיד לא רק אנטי מדינת ישראל, אלא גם אנטישמיות.
נראה שאלפר הפיליסטיני הכותב: "אם יש ברשותכם עותק של 'יוליסס' בתרגום יעל רנן, הנכם מתבקשים למסור אותו בתחנת המשטרה הקרובה," מעולם לא קרא את הספר.
בניגוד לממשלת אירלנד כיום לגיבור הספר ליאופולד ויראג-בלום, יש נטיות ציוניות.
ליאופולד בלום אינו יהודי ולא עבר ברית מילה, ואף נטבל לנצרות, אך הוא משמר מאביו מסורות יהודיות, הוא השתתף בליל הסדר, והוא מביע עניין בציונות. כאשר הוא מתעניין לקנות אדמה בארץ ישראל מ"אגודת נטעים" (השם בעברית).
ג'ויס מעמיד את בלום בקונפליקט תמידי בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. כשנשאל לאיזו אומה הוא משתייך? תשובתו של בלום היא: "אירלנד... אני נולדתי כאן. אירלנד." עם זאת, בהמשך הוא מוסיף: "גם אני שייך לגזע שסבל משנאה ומרדיפות. גם עכשיו. ממש ברגעים אלה. בשנייה הזאת."
בפרק "איתקה", בתשובה לשאלה "איזה המנון זימר בלום?" – בלום לא שר את המנון אירלנד, אלא את שתי השורות הראשונות של "התקווה" בעברית, היחידות שבלום זוכר מההמנון:
KOLOD BALEJWAW PNIMAH NEFESCH, JEHUDI, HOMIJAH
מעניין אם רוגל אלפר שר כמוהו את התקווה?
נמליץ לרוגן אלפר לעשות לנו טובה ובאמת לבקש מקלט מדיני באירלנד. שיסבלו הם.
האימפריאליזם והקולוניאליזם התורכי עות'מני
גם הטורקים חוזרים להיות תורכים ושואפים להקים מחדש את האימפריה העות'מנית
שליט תורכיה רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן רוצה להקים מחדש את החליפות ולהפוך לשולטן.
ארדואן: ''בהחלט ייתכן שאידליב, חאלב, חמאה, דמשק וראקה יהפכו למחוזות שלנו כמו אורפה וחטאי (מחוזות בטורקיה).''
https://rotter.net/forum/scoops1/881088.shtml
דבר ראשון הוא שואף לכבוש את אדמות הכורדים בסוריה. יש סכנה שבמקום איראן נקבל עימות מלחמתי עם תורכיה שביב[?] כיבוש כורדיסטן שלישראל יש אינטרס ברור שלא תיפול לכיבוש תורכי.
בין רחוב בוגרשוב לרחוב נתניהו
בעוד שברחוב בוגרשוב בתל אביב נתלו שלטים המשנים את שם הרחוב, לרחוב "המפקיר", בטהרן קראו רחוב על שם "נתניהו המטהר מהרוע":
מתנגדי המשטר האיראני מציגים: רחוב על שם נתניהו. בטהרן ערוצים המזוהים עם האופוזיציה באיראן מפרסמים סרטון ותמונות שצולמו בטהרן ובהם מתנגדי המשטר שינו את שמו של אחד הרחובות לרחוב על שם "המטהר מהרוע – בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ".
https://t.me/abualiexpress/84044?single
נתניהו מבטיח חירות לאזרחי איראן:
https://t.me/abualiexpress/84045
ועוד סרטון מאיראן – מנהל בית ספר באיראן קורא "מוות לישראל" והתלמידים עונים "מוות לפלסטין."
https://t.me/alexmehacarmel/23008
נקווה ששלטון הרשע בטהרן יסולק כמו בסוריה.
אהוד ברוג-ברק – על רווח וסכנה לביטחון וכלכלת המדינה
חברת הסייבר ההתקפי הישראלית פאראגון, שראש הממשלה לשעבר אהוד ברוג-ברק הוא אחד ממייסדיה, תימכר תמורת 900 מיליון דולר (חצי מיליארד במיידי ו-400 מיליון מותנה עמידה ביעדים) לקרן האמריקנית AE Industrial Partners. ברוג-ברק צפוי להרוויח מהעסקה כ-15 מיליון דולר. עוד במייסדים: מפקד 8200 בעבר, אהוד שניאורסון.
https://www.ynet.co.il/economy/article/bj9nirnnje
מתברר שאם הדברים נכונים יש במגירה סכנה למדינה.
מיכאל בהגן: פאראגון של אהוד ברק נמכרה ב 900 מיליון דולר (500 מיליון עכשיו והיתר בהמשך בהתאם לעמידה ביעדים). מכירה שקיבלה את האישור המיוחל בחלון הזמן של סוף ממשל ביידן, וכאן בישראל אושרה ע"פ הפרסומים בדרג הפקידים במשהב"ט ולא עלתה לאישור הדרג המדיני.
תזכורת מלפני שנה: הנה ראו:
https://x.com/Om4Za58On4Lex7e/status/1751688937628733497/video/1
אלון: אני הולך לאבד כנראה לא מעט עוקבים על הציוץ הזה...
פראגון היא החברה שעשתה את הנזק הגדול ביותר לסייבר ההתקפי הישראלי ולעליונות הסייבר של מדינת ישראל.
קצת רקע, אהוד שניאורסון, המפקד המיתולוגי של 8200, השתחרר מהצבא ואחרי שעבד קצת בקרן בלומברג החליט להקים חברת סייבר התקפי, שתתחרה בקנדירו, NSO, ורינט, קוואדרים ועוד מספר חברות בולטות שהיו באותה תקופה בישראל. כדי להיות שחקן משמעותי, שניאורסון עושה מספר צעדים. ראשית הוא מגייס את אהוד ברק בתור שותף-יזם להקמת החברה.
אהוד ברק, מחובר להרבה מדינות, מחובר מאוד לממשל האמריקאי הדמוקרטי, והכי חשוב, מחובר לכל הפקידים במשרד הביטחון ומכיר היטב איך לקצר תהליכי קבלת החלטות בנוגע לייצוא בטחוני.
לאחר מכן, עושה שניאורסון צעד די בזוי, הוא פונה למפקדים המכהנים ב-8200, מרמת מפמ"ר ומטה, מהמדורים הרלוונטים לתחום, ומציע להם להשתחרר במיידי בתמורה לתפקיד משמעותי ושכר גבוה בחברה החדשה שהוא מקים. האנשים שעזבו במפתיע והצטרפו לפראגון, פגעו משמעותית ביכולת הפיקודית והטכנולוגית של 8200 וגרמו למשבר בין כוחן לשניאורסון.
אסף כוחן, מי שהחליף את שניאורסון כמפקד 8200, ולכאורה חבר שלו, היה כל כך כעוס ופגוע שהחליט בגלל המהלך של שניאורסון, לא לזמן יותר לשירות מילואים שום אדם שעובד באחת מחברות הסייבר ההתקפי הישראלי.
ההחלטה הזאת היתה טעות היסטורית, כי למעשה בבת אחת איבדה 8200, את אנשי המילואים הכי מוכשרים שלה, והכל בגלל מלחמות האגו של כוחן ושניאורסון.
ראוי לציין שרק אחרי השביעי באוקטובר בוטלה הנחייה הזאת (ש-8200 מכחישים שהיתה בכלל קיימת)
הדבר השלישי ששניאורסון עושה הוא למצב את עצמו כמי שמוכר אך ורק לדמוקרטיות, שזו לגמרי זכותו, אבל אז הוא פונה לאמריקאים, ולאיחוד האירופי, ואומר "אני לא כמו שאר החברות הישראליות, הן חברות רעות, שמפירות זכויות אדם, אני טוב כי אני אמכור רק לממשלים דמוקרטיים." בפועל הלקוח הכי גדול של פאראגון היא ממשלת סינגפור, לא בדיוק מדינה דמוקרטית...
פאראגון שהוקמה בזמן ממשל טראמפ, לא ממש הצליחה בהתחלה, הם התבססו בעיקר על קשרים של שניאורסון וברק עם סיגנפור. אבל ברגע שנבחר ממשל ביידן, השתנתה התמונה.
לברק קשרים הדוקים עם הממשל הדמוקרטי, הוא מכיר היטב את בלינקן ומכיר היטב פקידים בכירים בממשל ובבית הלבן, חלקם כאלה ששונאים את ישראל, היו שותפים להקמת תאי ה BDS בארה"ב, ואף לקחו חלק בתהליך המשפטי של הדחת טראמפ (שנכשל)
שניאורסון, הכיר היטב את העסקאות שמדינת ישראל ביצעה לטובת צרכים ביטחוניים ודיפלומטיים באמצעות קידום חברות סייבר ישראליות.
חברות אלו היו מעורבות בין היתר בהנחת היסודות להסכמי אברהם, בניסיון לקדם נורמליזציה עם סעודיה בממשל טראמפ, בשינוי מדיניות של הצבעות באו"ם של מדינות בעולם, ועוד ועוד.
זה לא מנע ממנו לטנף על כל החברות הישראליות מול גופי המודיעין האמריקאיים, מול מועמדים לעבודה, וגם מול משרד הבטחון בישראל.
אבל הדבר הכי נבזי ששניאורסון וברק עשו לסייבר הישראלי זה המהלכים שהם עשו יחד עם חברת לובינג אמריקאית בשם WestExec, חברה שמי שלא מכיר, הקים אחד, אנטוני בלינקן...
באמצעותה הם קידמו מספר צווים נשיאותיים, כך שמעבר להכנסת 2 המתחרות הגדולות ביותר של פראגון לרשימה השחורה של משרד המסחר האמריקאי, הוצא צו שלא מאפשר לממשל האמריקאי לרכוש פתרונות סייבר משום חברה ישראלית שהיא למעשה אינה פראגון.
אחרי הרשימות והצווים, הוחלט במשרד הבטחון לאמץ את "מתווה" פראגון , ולצמצם את היתרי השיווק של חברות הסייבר ממעל 100 מדינות, ל-37 מדינות בלבד, ולבטל לאלתר את היתרי הייצוא ללקוחות קיימים של החברות שאינם ברשימת ה-37 מדינות, כלומר, חברה שרוב הלקוחות שלה לא ברשימה החדשה של משרד הבטחון נגזר עליהן גזר דין מוות (הרשימה החדשה אגב, היא בול רשימת המדינות שפראגון מוכרת להם).
מתוך 28 חברות סייבר שהיו קיימות בתחילתו של ממשל ביידן, נותרו כיום בישראל 4 חברות, קנדירו, NSO, פראגון, ביידנסי וזהו.
לא רק שאהוד ברק ואהוד שניאורסון הרגו את הסייבר ההתקפי בישראל, הם גרמו להוצאת הידע מישראל.
מעל 200 אנשי סייבר ישראלים, שהחברות שלהן נסגרו, העלית שבעלית, עזבו את מדינת ישראל, פתחו חברות בברצלונה, איטליה וסינגפור, ופועלים מחו"ל כי הם לא מסוגלים לעמוד ברגולציה הישראלית.
לא סתם פראגון נמכרה בזול (מכפיל מאוד נמוך על המכירות) לחברה אמריקאית, דקה לפני שלטון טראמפ, הם הבינו שאחרי מה שהם עוללו יחד עם ממשל ביידן, יהיה להם קשה מאוד בממשל החדש, השאלה היחידה זה האם הדרג המדיני בישראל מכיר את תנאי העסקה והאם משרד הבטחון יאכוף ויוודא שפראגון מקפידה על המגבלות המחמירות שאוסרות על העברת ידע לחברה האמריקאית או ששוב הם יקבלו יחס מועדף כפי שקיבלו עד כה...
https://x.com/sherrwood9/status/1868811450451738860?t=NnBYyIlzao_vxzs9gOK1Fw&s=03
אם כל הדברים האלו נכונים, יש בכך להוכיח את מה שכבר ידענו שאהוד ברוג-ברק מוכן בשביל רווח אישי להקריב כל אינטרס של מדינת ישראל. מעניין יהיה לראות ם יעמוד בהכרזתו על מרד אזרחי ולא ישלם מס למדינה מהרווח שלו .
בינתיים האקזיט של אהוד ברוג-ברק בסכנה. משרד הביטחון מבהיר שהעסקה טרם אושרה על ידו: "לא התקבלה במשרד כל פנייה בעניין העסקה, המשרד בוחן את הליך המכירה ומשמעויותיה." נכתב בהודעת משרד הביטחון. עוד מפורט כי "לאחרונה התקיים שיח בין חברת פאראגון לאגף הפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ"י), בעניין שינוי צפוי בזהות בעל השליטה, אך דיווח רשמי בעניין לא התקבל באגף.
"העברת ידע ביטחוני מחייבת רישיון." במשרד מסבירים כי "חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני קובע כי כל שינוי בזהות בעל השליטה בחברה הרשומה כיצואנית ביטחונית, מחייב דיווח בדיעבד למשרד הביטחון. שינויים בבעלות החברה עשויים להשפיע על המשך רישום החברה במרשם היצואנים הביטחוניים.
"מתוקף חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני, לאפ"י מוקנות סמכויות פיקוח ואכיפה לצורך הבטחת עמידה בהוראות החוק. בשנים האחרונות אפ"י הידק את הפיקוח על ייצוא מערכות סייבר התקפי וכל בקשה נבחנת באופן קפדני."
משרד הביטחון מפרט כי "נדגיש כי כלל ההחלטות המתקבלות במשרד הביטחון מבוססות על שיקולים מקצועיים בלבד, לא התקבלה במשרד כל פנייה בעניין העסקה מגורם פוליטי או פרטי כלשהו."
https://finance.walla.co.il/item/3713075
נקווה שמשרד הביטחון ישמור בראש ובראשונה על האינטרס הבטחוני והכלכלי הישראלי ולא על תאוות הבצע של אהוד ברוג-ברק.
"שיישרף הקיבוץ ובלבד שיחזרו,"
למה בכלל לעלות לארץ?
החבֵרה סופיה ברזון-מקאי, עלתה מאנגליה לפני 30 שנה וחיה בבארי. היא וילדיה היו נצורים בקיבוץ בארי כ-20 שעות. כיום היא מתגוררת עם הקהילה בחצרים, ומנהלת את גלריית בארי. כך היא כותבת היום:
"מדי פעם (כל הזמן) הדמגוג התורן שואל אותי אם הייתי מוכנה לחזור לבארי כשחמאס שולטים ברצועה. האם אני מוכנה למצב שבו החטופים ישובו ואני לא אוכל לגור בבית שלי, כי לטענתו, סיום המלחמה ונסיגה מרצועת עזה בתמורה להשבתם, ייצור מציאות שבה חמאס שולטים שוב ולכן, לכאורה, הם בהכרח יבצעו שוב טבח. אני רוצה לומר שזו שאלה מתועבת. מצידי שתישרף בארי, שיישרף הקיבוץ כולו, מהמסד עד הטפחות, עד עפר, עד אחרון הבתים – ושישובו כל החטופים. כאילו למישהי אכפת מחלקת האדמה הזו יותר מאשר מבני האדם שאיכלסו אותה. כאילו למישהי אכפת מהגדר הזו, 3.2 ק"מ שמקיפים סיכה על מפה, יותר מזה שנאלצנו לקבל חזרה את כרמל גת בארון,
(סופי ברזון-מקאי, בעיתון המודפס: "שיישרף הקיבוץ ובלבד שיחזרו", בדיגיטל: "קיבוץ בארי היה הבית שלי. מצידי שייחרב, רק שישובו החטופים", "אל-ארצ'", 19.12.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-19/ty-article-opinion/.premium/00000193-de40-d8a1-ad9b-ff5b38890000
עם כל ההזדהות עם כאבהּ – נשאלת השאלה, אם יישרף הקיבוץ ושטחו שנכבש ע"י החמאס ייכבש פעם נוספת לאחר שמשטרו יינצל וישוקם ורוצחיו יירצחו מספר גדול יותר, לשם מה בכלל עלית לארץ? עדיף היה להישאר באנגליה. כדי לא להיקלע לסכנת חיים כדאי הרי לדבריך לוותר על הארץ.
מייד לאחר הטבח היא דיברה קצת אחרת. "הבן של סופי לא רוצה לחזור לשם." ״למה איפה הוא חושב שהוא הולך לגור?" שאלה סופי. "אנחנו נתקע שם את דגל ישראל ונישאר שם. מישהו לא יכול להיות שם יותר – זה או אנחנו או הם. אנחנו לא יכולים להיות שכנים יותר".
https://www.mako.co.il/news-military/6361323ddea5a810/Article-6d629f54a502b81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
ליאון רוזנברג בקפריסין עשיתי הצגה של "ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" כדי להרוויח כסף מתיווך נדלן.
בתקופה הקשה של ישראל, בעיצומה של המלחמה הצבאית והכלכלית שנחתה עלינו, החליטו מגיש הטלוויזיה, ליאון רוזנברג ואשתו פאולה לנטוש אותנו לברוח מהארץ עם שתי בנותיהם ארבל ושׁילָה, ולרדת לקפריסין. רוזנברג הפך בקפריסין למתווך נדלן לישראלים היורדים לקפריסין.
במסגרת סיפור יחצ"ני מבחיל עליו, המעודד ירידה ורווח כספי לעצמו, הוא מספר כאילו על רגע "קשה" שעבר בקפריסין. בו "הבין" שזוג הלקוחות שעומד מולו איבד את בנם החייל, ואיך עשה הכול כדי להגשים את חלומם, לתווך להם דירה להרוויח מהם כסף, ובלשונו, "להביא להם מעט נחמה לחייהם."
רוזנברג מתנאה ב"טוב ליבו ורגישותו: האישה אמרה לו: 'אני לא יכולה להתרחק מהבן שלנו לזמן ארוך מדי.' שאלתי אותה 'מה כל כך קשה לך להתנתק מהבן שלך?' היא לקחה עוד נשימה וענתה בקול רועד: 'הוא קבור כאן בקיבוץ, ואני צריכה להיות קרובה אליו.' המשפט הזה פילח לי את הבטן וחנק לי את הגרון. היא המשיכה וסיפרה על הבן החסון, המוכשר והיפה שהם שלחו לצבא וחזר משם בארון. היא סיפרה על התוכניות שהיו לו ועל השבר הגדול שחוותה המשפחה כשנפל. בעלה ישב לצידה והחניק את הדמעות. יותר מארבע עשרה שנים אחרי שהאסון נפל עליהם, אפשר היה לראות שהכאב לא קהה.
"ברגע ההוא הבנתי שהמשימה שלי תהיה הרבה יותר מאשר רק למצוא להם דירה, שהשליחות שלי היא למצוא עבורם מקום שבו הלב שלהם יוכל להיות משוחרר מכאב, מקום שבו יוכלו להתאוורר מהבית שלהם בקיבוץ, מהמקום שאופף אותו השכול.
"הייתי מוכן להפוך את העולם בשביל למצוא להם את דירת הנופש שחלמו עליה.
"בעוד כשלושה שבועות הם יקבלו מפתח, בצירוף מקרים מצמרר זה יקרה ממש בסמוך ליום השנה החמש עשרה לנפילת הבן שלהם,, ציין רוזנברג. "ואני מצפה לרגע שבו אבקר אותם בדירתם החדשה, נשתה תה, ואולי שוב נבכה ביחד, הפעם גם מעצב וגם מהתרגשות."
רגע לפני שחתם, כתב רוזנברג על התמונה שצירף לפוסט. "החוף המושלם לשתות בו כוס תה עם מליחות של דמעות," קבע.
https://www.israelhayom.co.il/forreal/localy/article/16974874
פשוט מעורר בחילה. דמעות תנין על הרווח הכספי שהרוויח.
אז "השליחות" של רוזנברג שירד מהארץ והפקיר את הלוחמים והנופלים, היא להרוויח כסף מיורדים ע"י עידוד ירידה מהארץ. לא הוא ישמור על הקיבוץ ועל הקבר של בן הקיבוץ שנפל, הוא לא יעזור בשיקום הפצועים ומשפחות החללים, הוא יתרום לכלכלת קפריסין.
כמה צבועה ההצגה היחצנית שהוא עורך למען כסף. אשר על כן לא מובן למה עדיין משדרים תוכניות ישנות איתו. שישדר בטלוויזיה של קפריסין.
ארגון הטרור חיזב א-תחריר שהוצא מחוץ לחוק במדינות ערב
ממשיך לפעול בארץ
הקטע המדהים הבא צולם ברמלה בשבוע שעבר. תמלול (ראו את הקטע הוידיאו בקישור למטה): באהר סאלח דרשן מוסלמי אומר בערבית: "(סוריה) תהפוך לח'ליפות (ממלכה), היא תהפוך למדינה אסלאמית. כשזה יקרה, ראיית המצב של היהודים תשתנה."
הדובר נראה נינוח. יש לכך סיבה. התנועה שבשמה הוא מסית, היא חוקית לגמרי. איש לא יעצור אותו. הכירו את התנועה הג'יהאדיסטית שנמצאת לנו מתחת לאף. חיזב א-תחריר.
(קריאה בערבית)
"היהודים הם אויביו של אללה!"
חיזב א-תחריר נוסדה בשנות ה-50 בירושלים, והפכה לתופעה בינלאומית, עם פעילים רבים ברחבי העולם, ועם דגל כמעט זהה, לדגלים של דאעש ואל-קאידה. כמו דאעש ואל-קאידה, מטרתה הסופית של התנועה היא ייסוד ממלכה אסלאמית במזרח התיכון, והחלת ההלכה האסלאמית בכל העולם. למרות שהיא נוסדה פה, זו אינה תנועה לאומית פלסטינית.
חסן עטיה, פעיל חיזב א תחריר בחברון השבוע (ערבית): "הלאומיות מבססת את הגזענות בצורה המכוערת ביותר. ערבי ולא ערבי. שחורים ולבנים. סורי, לבנוני , פלסטיני."
מדינות ערב שגבולותיהן שורטטו על ידי מעצמות אירופאיות ללא לגיטימיות מבחינתם.
ברוב מדינות ערב הוצאה התנועה מחוץ לחוק. גם בבריטניה נאסרה פעילותה השנה:
Membership or support for Hizb ut-Tahrir is now illegal, carrying a prison sentence of up to 14 years.
(חברות או תמיכה בחיזב ותחריר אינם חוקיים כעת, ועונש מאסר של עד 14 שנים.)
אבל אצלנו חיזב א-תחריר חוקית וממשיכה לפעול ביהודה ושמרון ובירושלים. מעת לעת רואים אותם במפגני כוח, בהר הבית. התירוץ לכך שישראל מאפשרת את פעילות התנועה היא שאין זרוע צבאית והם לא אחראים לטרור בשטח. כנראה שהם מבינים שהם חלשים מדי בשלב הזה. בינתיים, עד שהחליטו להתחמש ולתקוף, הם צוברים כספים ומפיצים את האידיאולוגיה שלהם. זה שהתנועה היא בינלאומית לא אומר שהם אינם מטיפים לשחרר את פלסטין. להפך, זה בא לידי ביטוי בפעילות הענפה של תת-סטודנטים של חיזב א-תחריר באוניברסיטאות ביהודה ושומרון. לפי הערכות, לתנועה יש עשרות אלפי פעילים ביהודה ושמרון וירושלים. מדי פעם הם מארגנים הפגנות המוניות. מנהיגי התנועה חכמים והם שומרים על פרופיל ציבורי נמוך
העובדה שהתנועה חוקית מאפשרת לאנשיה לפעול ביתר שאת ברשתות. השנה חשפנו עוד ועוד מחבלים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ביהודה ושומרון מופיעים עם סמלי דאעש ותנועות ג'יהאד בינלאומי. המסר של הקמת אימפריה האיסלאמית מוכר.
ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האיסלאמי נפגעו מאוד במלחמה ואת 'פתח' כבר שנים אף אחד לא סופר. חיזבת תאחריר יכולה להוות אלטרנטיבה לפלסטינים. אלטרנטיבה איסלאמיסטית קנאית ומסוכנת.
https://rotter.net/forum/scoops1/881792.shtml
האם יש כאן מחדל נוסף של השב"כ? או העיוורון הוא של הדרג המדיני?
בין עזה לגרניקה
הגזען הערבי-מוסלמי ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי, עורך השוואה בין העיר הבסקית גרניקה לעזה. "רצועת עזה," הוא כותב, "היא גרניקה הפלסטינית גרסת המאה ה-21.
"בעיצומה של מלחמת האזרחים בספרד, בשנת 1937, הפציץ והשמיד משטרו הפשיסטי של הרודן פרנקו את העיירה הבאסקית גרניקה בסיוע גרמניה ואיטליה. בפחות מארבע שעות, ולאחר שהטילו עליה פצצות שמשקלן הכולל 22 טונות, חרבה העיירה כליל. מאות נהרגו בהפצצה, והיא זיעזעה את העולם כולו ונעשתה סמל לאכזריות של אותם ימים. גרניקה נשרפה באש התעמולה הפשיסטית ובזיכרון ההיסטורי עדות היא לשבריריותו של הצדק במלחמה. יצירת המופת המפורסמת של פבלו פיקאסו, 'גרניקה', נעשתה סמל להרס ולאימה שבמלחמה. 87 שנים אחר כך עוד חוזר הניגון. שום טייס ישראלי לא קם ואמר 'די.' 'עד כאן.' ההפצצות ברצועת עזה פגעו והשמידו בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים, מסגדים וכנסיות, מאפיות, בנייני ציבור ושכונות שלמות – מניחות אחריהן טרגדיות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן – ושום טייס אינו אומר 'לא.' הטייסים, שבחייהם האישיים כנראה נחשבים לגברים מוסריים וערכיים בעיני עצמם וסביבתם, בנים להורים, אבות לילדים, חברים טובים לרעיהם – הפכו עצמם לחלק עיקרי במכונת הרג משומנת היטב, שאינה יודעת רחמים. או גבולות.
"ב-14 החודשים האחרונים, ואחרי עשרות גרניקות בעזה – המוסר האנושי עומד כעת למבחן נוסף. עזה, כמו גרניקה, מזכירה לנו כמה חשוב להתנגד לעוולות, את המלחמה הזאת מוכרחים לעצור, עכשיו."
(אחמד טיבי, "רצועת עזה, גרניקה הפלסטינית גרסת המאה ה-21", "אל-ארצ'", 18.12.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-17/ty-article/.premium/00000193-d41d-dadc-afdf-de5d34f40000
הבנתם? הגזען המוסלמי תומך החמאס, אחמד כמאל אחמד א טיבי משקף לא רק את גזענותו אלא גם את פיליסטיניותו בעצם ההשוואה. האם גרניקה הפציצה ברקטות את גרמניה ואיטליה? האם תושבי גרניקה עשו טבח בגרמניה ובאיטליה? האם תושבי גרניקה התחילו במלחמה במטרה להשמיד את כל הגרמנים והאיטלקים? ההשוואה הנכונה היא בין עזה לגרמניה הנאצית. בדיוק כגרמניה הנאצית עזה החלה במלחמה במטרה להשמיד את כל היהודים, עזה ערבה טבח ביהודים (וגם בערבים) וירתה אלפי רקטות על ערי ויישובי ישראל.
לכן יש להשוותה לברלין ולדרזדן.
אחד האחראים למצבה המזעזע של תושבי עזה הוא אחמד כמאל אחמד א טיבי עצמו שתמך בחמאס, ועתה הוא מנהל מאבק להפסקת המלחמה בו במטרה להציל את שלטון החמאס ולשקמו. בזאת ממשיך טיבי את דרכם של אלו שתמכו במופתי גנרל הס.ס. מוחמד אל-חוסייני בשעתו, שהביא אסון על עמו.
(הנה אחמד תומך בחמאס ובאמנתו הדורשת את השמדת היהודים)
https://www.youtube.com/watch?v=hK42HfRYT0E
"ישראל חדשה" בלי דתיים
"הקרן לישראל חדשה" מעודדת התיישבות משיחיים פרו-איסלמיים
"הקרן לישראל חדשה" בשיתוף התנועה הקיבוצית מממנת פרויקט שמטרתו "להציל" את תושבי קיבוצי עוטף עזה מ"מזימה" של קהילות דתיות וימניות להשתלט להם על אדמות.
הקרן פירסמה לאחרונה פרוייקט המוגדר כ"פרוייקט מיוחד" לטובת תושבי הקיבוצים בעוטף עזה. ויושקעו בו למעלה מחצי מיליון שקלים.
מטרת הפרוייקט היא לסייע לתושבי הקיבוצים לחזור לבתיהם בעוטף עזה, כאשר בקרן החדשה מציינים כי הסיוע נועד למנוע איזושהי מזימה של הימין הדתי להשתלט על אדמותיהם של הקיבוצניקים.
וכך כותבים בקרן לישראל חדשה על הפרוייקט הזה: "מטרת הפרוייקט היא להחזיר בבטחה את תושבי קיבוצי הנגב לבתיהם, לעודד חברי קיבוצים ממרכז וצפון הארץ להתיישב ביישובים הסמוכים לגבול עזה ולהעניק מסגרת ערכית אידיאולוגית לתושבים. פרוייקט זה יתמוך בתושבים ויפעל למנוע מכוחות ימניים ומשיחיים השתלטות כוחנית על הקיבוצים על ידי הקמת קהילות ימניות דתיות שם."
כלומר, הקרן החדשה מממנת פרויקט במאות אלפי שקלים שמטרתו למנוע איזושהי מזימה של קהילות ימניות ודתיות לחמוס אדמות של קיבוצניקים. דיברנו עם מיספר אנשים בעוטף עזה ושאלנו אותם אם הם מכירים ניסיון כזה מצד אנשי ימין. חיים ילין, ראש מועצה אזורית אשכול לשעבר, אמר לנו כי הוא "לא מכיר חיה כזו."
מהקרן לישראל חדשה נמסר: "אנחנו מופתעים שערוץ 14 לא מתרשם מפעילות של התיישבות ושיקום הארץ. אנחנו גאים לעשות את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו לממשלת ישראל, וזה לתמוך בקיבוצניקים שחוזרים לבתיהם ומתחילים לשקם את חייהם אחרי שהופקרו לגורלם. אנחנו קוראים לכל מי שתומך בהשבת החיים למסלולם לתרום לקרן החדשה לישראל."
מהתנועה הקיבוצית נמסר בתגובה: "התנועה הקיבוצית פועלת ביחד עם גורמי מדינה, הקיבוצים, המועצות האזוריות, קרנות ומתנדבים לשיקום כלכלי וקהילתי של היישובים, המעוניינים לשמור על צביונם הקהילתי. אלפי ישראלים, רובם הגדול חילונים אך ביניהם גם דתיים, כבר הביעו עניין לקחת חלק במשימה הציונית של חיזוק הקהילות הקיבוציות בנגב המערבי. ליבנו ומעשינו בשיקום."
https://www.now14.co.il/article/1074356
מסתבר שהקרן לישראל חדשה מעודדת התיישבות משיחיים. כי הקרן מודעת לכך שאין עוד בנמצא כבעבר גרעיני השלמה של "השומר הצעיר" הרוצים לצאת הגשמה, כי הם מעדיפים לגור בעיר, ורצוי אף לרדת מהארץ, והם מחפשים משיחיים שימשיכו להאמין ברצון הטוב של העזתים וימשיכו להעסיקם, ולהסיעם לבתי חולים בארץ.
פוטין מחייה עלילה אנטישמית: ״היהודים קורעים לגזרים את הכנסייה הרוסית האורתודוקסית״
זה לא מפתיע שהאנטישמיות הפרבוסלבית-רוסית מרימה ראש עם שאר זרועות האנטישמיות בעולם. דברים שנאמרו במהלך מסיבת העיתונאים מהדהדים את האנטישמיות של התקופה הסובייטית תחת סטלין, כאשר הקרמלין רדף יהודים והאשים אותם בהיותם "קוסמופוליטיים חסרי שורשים."
נשיא רוסיה ולדימיר ולידימירוביץ' פוטין השתמש ברטוריקה אנטישמית במהלך מסיבת העיתונאים הארוכה שלו לסוף השנה, והאשים אנשים, כולל "יהודים אתניים", בקריעת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית.
במהלך מסיבת העיתונאים נשאל פוטין על צעדי ענישה שנקטו כמה מדינות אירופיות נגד הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעקבות הפלישה לאוקראינה ב-2022 על רקע יחסיה הקרובים של הכנסייה עם משטרו של פוטין. מועצת אירופה הגדירה לאחרונה את הכנסייה ככלי תעמולה של הקרמלין, וכמה מדינות אירופיות גירשו בכירים בכנסייה בשל חששות ביטחוניים.
"האנשים האלה שתוקפים את הכנסייה, הם לא אתאיסטים," אמר פוטין. "הם אנשים חסרי אמונה לחלוטין, אנשים חסרי אלוהים. ומבחינה אתנית, רבים מהם יהודים, אבל לא ראית אותם מבקרים בשום בית כנסת."
לאחר שהוסיף כי מתנגדי הכנסייה אינם נוצרים אורתודוקסים או מוסלמים, הוסיף: "אלה אנשים ללא קרובי משפחה או זיכרון, ללא שורשים. הם לא מוקירים את מה שאנחנו מוקירים וגם רוב העם האוקראיני מוקיר."
מבקריו של פוטין גינו את ההצהרה כאנטישמית, וציינו הקבלות לאנטישמיות הסובייטית תחת יוזף סטאלין, כאשר הקרמלין רדף יהודים והאשים אותם בהיותם "קוסמופוליטיים חסרי שורשים."
הרב פנחס גולדשמידט, נשיא ועידת רבני אירופה, הזהיר כי לאיפיון של פוטין את היהודים בדרך זו עלולות להיות השלכות מסוכנות. "זו רק דוגמה אחת לאנטישמיות המפורשת והארסית של משטרו, שהתעצמה בעקבות פלישתו לאוקראינה ב-2022 ואירועי ה-7 באוקטובר 2023," אמר גולדשמידט. "כל זה מזכיר את 'המאבק בקוסמופוליטיות' של סטלין ואת 'מזימת הרופאים' של 1948-53, המערכה האנטישמית האכזרית בברית המועצות, שהביאה למעצרם והריגתם של חלק גדול מההנהגה היהודית הסובייטית בברית המועצות.
"איננו יכולים להדגיש מספיק את ההשפעה המסוכנת של אמירות כאלה בחברה טוטליטרית למחצה," המשיך גולדשמידט. "כנציג הקהילות היהודיות ברחבי אירופה, וכמי שנאלץ לברוח מביתי ומהקהילה שלי במוסקבה, אני קורא לאירופה ולעולם החופשי לגנות באופן חד משמעי את התעמולה המסוכנת של הנשיא פוטין לפני שהיא תתפשט הלאה," אמר גולדשמידט, שעזב ב-2022 את רוסיה והתפטר מתפקידו כרב הראשי של מוסקבה בשל סירובו לתמוך בפלישה.
הכנסייה הרוסית האורתודוקסית ספגה ביקורת נרחבת מצד כלבי שמירה בינלאומיים על יחסיה הקרובים עם ממשלת רוסיה. מועצת אירופה הגדירה לאחרונה את הכנסייה ככלי תעמולה של הקרמלין, וכמה מדינות אירופיות גירשו בכירים בכנסייה בשל חששות ביטחוניים.
פוטין וסגניו השתמשו ברטוריקה כאילו אנטי אנטישמית בטיעוניהם לפלישתם לאוקראינה. למרות שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הוא יהודי, פוטין טען כי אוקראינה מונהגת על ידי "משטר ניאו-נאצי."
https://www.timesofisrael.com/putin-revives-antisemitic-trope-says-jews-are-tearing-apart-russian-orthodox-church
https://rotter.net/forum/scoops1/881817.shtml
נראה שרוסיה הפרובוסלאבית חוזרת לתקופת הפוגרומים "פרעות בנגב" בשנים 1882-1881 בעקבות רצח הקיסר אלכסנדר השני כאשר אספסוף פרוע היה עורך הפגנות סוערות כשהוא נושא את דגלי המדינה ואת תמונות הקיסר והקדושים הנוצריים למיניהם ומלהיב את עצמו בקריאות גנאי נגד היהודים ובעיקר בסיסמה "הכה ביהודים והצל את רוסיה." בהמשכה של ההפגנה היה ההמון פורץ לבתי היהודים, מנפץ את השמשות ושובר את הרהיטים, שודד את הרכוש, הורג ופוצע ואונס.
בינתיים זו רק הרטוריקה.
האם חמאס רוצה שלום?
פעם אחרי פעם חוזר החמאס שהתנאי שלו לעיסקה היא הפסקת המלחמה. משום מה הפרשנים המלומדים התומכים בדרישתו אינם מסבירים לציבור את פירוש הדרישה. האם החמאס דורש את הפסקת המלחמה כי הוא רוצה שלום עם ישראל, או שהחמאס רוצה את הפסקת המלחמה של ישראל בו ולא את הפסקת המלחמה בנו?
על ישראל לדרוש בעיני העולם אם החמאס רוצה שלום אהלן וסהלן.
ודוק: שלום. לא המשך המלחמה בנו.
נעמן כהן
* גם דונלד טראמפ יודע: חיל האוויר הנלחם המקצועי ביותר בעולם כיום הוא חיל האוויר הישראלי, שמצוייד במיטב המטוסים והחימוש האמריקאיים ויש לו בהם ניסיון קרבי אווירי אדיר שאולי אין אפילו לחיל האוויר האמריקאי עצמו!
* אהוד היקר, ברור שאשמע בקולך, ולא אערוך פינג פונג של תגובות עם אלישע הוכמן, רק אבקש ממך להודות לו שהפנה אותי לי"ל גורדון, דוד פרישמן, אחד העם, ז'בוטינסקי וגדולים אחרים, הרי עד שהוא האיר את עיניי לא היה לי מושג מי הם. בתקווה שאם אתוודע אליהם – אגיע לרמת המשכל של אלישע הוכמן.
תודה גדולה לך על פרסום המאמר על תיאבון משרתי האל.
שלך –
משה גרנות
* אהוד: האם יאיר גולן חכם?..
* אהוד: האם יאיר לפיד מבין מה שהוא אומר?..
* אהוד: האם בנימין גנץ מבין את התקופה שבה הוא חי?..
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים
- ד"ר רון בריימן: לפני שממנים יועץ משפטי לממשלה
- איליה בר זאב: מִצְעַד הַפּוֹנְפּוֹנִים
- אורי הייטנר: 1. שורו הביטו וראו
- ד"ר משה גרנות: "האומה" 236, נובמבר 2024
- מיכאל רייך: דו-שיח זוגי נדיר
- אהוד בן עזר: ברנר והערבים
- בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה
- נעמן כהן: האנטישמית קנדיס אוונס מאמצת את הגרסה על טיהור אתני בעזה מתוך עיתון "הארץ"
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * גם דונלד טראמפ יודע: חיל האוויר הנלחם המקצועי ביותר בעולם כיום הוא חיל האוויר הישראלי, שמצוייד במיטב המטוסים והחימוש האמריקאיים ויש לו בהם ניסיון קרבי אווירי אדיר שאולי אין אפילו לחיל האוויר האמריקאי עצמו!
- שאר הגליון