*
הִנֵּה הִיא מֻנַּחַת לְפָנֶיךָ
כְּטֶרֶף יָשָׁן אֲשֶׁר מִלֵּאתָ בּוֹ
רַעֲבוֹנְךָ הַנַּפְשִׁי
כְּשֵׂיָה שְׁסוּעָה
בְּפִי כְּפִיר צָעִיר
לֹא עוֹד תִּמְדֹּד
שׁוֹקֶיהָ הַיְשָׁרוֹת הַשְּׁזוּפוֹת
לֹא עוֹד תֹּאמַר לָהּ
"לֹא נִשְׁתַּנֵּית"
וְהִיא הִשְׁתַּנְּתָה כָּל כָּךְ – – –
כִּי מַה נִשְׁאָר מִן הַשְּׁקִיקָה
הַהוֹמִיָּה בְּעֵינֶיךָ –
דָּבָר לֹא
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

כָּל הָאַלְמוֹנִים חַיָּלִים, כָּל שֶׁחַיִּים אַלְמוֹנִיִּים יִהְיוּ.
כָּל הַטְּקָסִים –
פְּרָחִים קְלוּעִים, לְהָטֵי חֲרָבוֹת שֶׁלֹּא כֹֻּתְּתוּ, מִצְעֲדֵי הַצְדָּעָה עֲמוּסֵי עָבָר.
"אֶבְזוֹנֶס" [1].
חֲצָאִיּוֹת לְכִסּוּי בְּשַׂר הָעֶרוָה, נַעֲלַיִם עִם קִשּׁוּטֵי פּוֹמְפּוֹן,
תִּזְמוֹרוֹת לְשִׂמְחַת הַקָּהָל. מֵעֵבֶר לַיָּם,
 אֵי-שֶׁהוּא.
 
הָרֶגֶל הַמּוּנֶפֶת מַכָּה חֲזָרָה בְּנַוְלוּת
שֶׁלֹּא תֵּדַע שָׂבְעָה.
יוֹנִים תְּמִימוֹת מְנַקְּרוֹת בְּחֶדְוַה בֵּין רַגְּלֵי
הֶהָמוֹן –
 מְחַפְּשׂוֹת מַשֶּׁהוּ. ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ
בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" [2]     
 
מִדֵּי צַעַד תּוֹאֵם נִנְעָץ חֹד נַעֲלֵי הַפּוֹמְפּוֹן
בְּזָוִית יְשָׁרָה אֶל הַשָּׁמַיִם.
 לְעֵת עֶרֱב, לְבוּשֵׁי מַדִּים וְחִיּוּךְ מָתוֹק,
אַלָּה בְּיָד הַבַּרְזֶל,
 רָעַב בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת... מֶתַח.
יָד רוֹחֶצֶת יָד –
רִמּוֹן.
 
הַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ, בֵּין גְּבִיר וְעוֹד
גְּבִיר. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
בֵּין הַפַּטִּישׁ וּבֵין הַסַּדָּן –
 עָפָר,
אֵפֶר שְׂרֵפָה.
 
 1. חיילי המשמר (אבזונים – מגיעים מהכפר אבזוני במקדוניה) בסמוך למצבת החייל האלמוני, למרגלות בניין הפרלמנט באתונה. כיכר סינטגמה – ככר החוּקה.
2. דברים, ט"ז, י"ח.    
  
פורסם לראשונה 2021 – "אינטימיות" ספרי עיתון77. כאן – תוספות... לאור המצב וכל היתר.

"שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה," השיר שהיה להמנון העליה לקרקע של כל יישוב חדש, נחשב כבר בילדותי הרחוקה, לפני ככה וככה עשרות שנים, ל"שיר סוכנות" במובן של משהו ארכאי, מיושן, לא רלוונטי.
אבל מי שלא ראה את תלמידי רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון השומר החדש "אדם ואדמה" ואת חניכי תוכניות המנהיגות ושנת השירות של הארגון שרים ורוקדים בהתלהבות את השיר, לא ראה התלהבות חסידית מימיו.
ארגון השומר החדש, שהצליח להפיח חיים חדשים בשיר הזה, הפיח חיים חדשים בערכים שהשיר מבטא – ההתיישבות, החלוציות, החקלאות. ולכן, לא התפלאתי שאסופת מאמרים שהוציא הארגון, בנושא חוסן ציוני לימי המלחמה, נושא את השם "התלכדו בסערה" – מתוך השיר: "את, מכוש, טוריה וקילשון / התלכדו בסערה." גילוי נאות – מאמר פרי עטי התפרסם בספר.
יואל זילברמן, מייסד ויו"ר השומר החדש, כתב על הצורך בהגות רעיונית רוחנית, שתהיה המשך להגותם של גורדון, ברל כצלנסון ובן גוריון; בית מדרש המותאם לזמננו, שיבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית. "כל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב של מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות, של התיישבות, חקלאות, וביטחון קהילתי בגבולות, אזי אין לימוד ואין מעשה... זה הוואקום שקיים אצלנו בימים אלה, הוואקום שנשאר אחרי דורו של בן גוריון. לצערנו, במשך למעלה מ-40 השנים האחרונות לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם, ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי החלוציות בת זמננו... כעת הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנו חייבים את החידוש לדור המופלא הזה ולדור הבא אחריו... אם נקים בית מדרש להתחדשות רעיונית, בית מדרש שיפעם, יפריח ויתמזג עם עולם המעשה, המורים והמורות של הדור הבא, שילמדו בו, ידעו ברגישותם להתאים את הרעיונות לתלמידיהם."
הספר הזה, שנכתב לקראת יום השנה למלחמת "חרבות ברזל", נועד להוות תשתית לבתי המדרש הללו. הספר מחולק לארבעה שערים: א. מה קורה כאן בעצם? מסגור התקופה על הרצף ההיסטורי. ב. על מה אנחנו נלחמים? המלחמה על המוסר. ג. איך קמים? חוסן ציוני ותקווה. ד. מה המשימה? התיישבות, חקלאות וחזון. המאמר שלי, העוסק בהתיישבות ביטחונית, מופיע בחלק ד'. בספר למעלה מארבעים מאמרים, וכמובן שלא אוכל לסקור את כולם, אך אתן כמה נגיעות.
מאמרי הספר מרבים להתכתב עם הוגים ציוניים, והפופולריים ביותר הם גורדון, בן גוריון ויגאל אלון.
צוריאל אסף, משורר ומחנך מן הגליל, רכז התוכן בארגון השומר החדש, כתב על האור שבתביעה, קריאות ביצירת אהרון דוד גורדון, "שהתעקש על אורח חיים של פעולת כפיים בעבודת אדמה חלוצית, בשילוב עם פיתוח הגות מקורית."
אבי זעירא, מורה ליהדות וציונות וחבר צוות בית יגאל אלון, הגדיר במאמרו את השנה שבעקבות הטבח "שנה תש"חית," "מתוך אימי מלחמת העצמאות, השכול העצום ואי הידיעה הנוראה, נולדה המדינה." וכך עשוי להיות גם מתוך השבר הנוכחי. "חבלים עשויים להביא לחבלה אך יש והם יכולים להביא ללידה ולחיים. חבלי לידה. זה בעיקר תלוי בנו, המיילדים." בשנה האחרונה, בעקבות 7 באוקטובר, החל אבי לעסוק בהגות התיישבותית ולהכניס אותה גם לבית אלון ולבית מדרש שיש לי הזכות לחבוש לצידו במדרשת "אורנים", ואני מסייע לו בכך. הרעיון מופיע גם במאמר. אבי קורא לכונן מחדש את הברית בין הציבור החילוני לאתוס ההתיישבות. "את הקריאה להתיישבות יש לעגן כצו השעה וכצורך לאומי, ולא רק כהטבת תנאים. זהו הזמן לשילוב התודעה הבורגנית עם זו החלוצית."
זהו ספר של התעוררות, והכותבים בו רואים את שליחותם בהתעוררות החברה הישראלית. "מיהו האויב הגדול ביותר שלנו?" תוהה נחום אבניאל – עורך ספרות ומשורר. "מי עושה אותנו קלים לשליטה ולתבוסה? האין. הייאוש. החידלון."
לצד אבות תנועת העבודה, הוגה נוסף שצוטט בכמה מן המאמרים הוא הרב יונתן זקס, שהיה רבה של בריטניה. כך, למשל, במאמר של עינת קרמר, אשת חינוך ורוח בנושאי יהדות וסביבה והמנהלת החינוכית של השומר החדש, היא מצטטת את הרב זקס: "להיות יהודי זה להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת של הגורל. האמונה היהודית כתובה בלשון עתיד. היא אמונה בעתיד שעדיין אינו אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוהים, נעשה את רצונו, ונפעל יחד כקהילה של ברית. איכשהו, בדרך שהיא בעיניי מסתורית ומרגשת, עם ישראל כתב סיפור של תקווה שבכוחו לשמש השראה לכל מי שמעז להאמין שהעוול והכוחנות אינם המילה האחרונה בקורותיו של האדם, שהאמונה עשויה להיות חזקה מאימפריות, שאהבה שניתנת אינה ניתנת לריק, ושאידיאלים אינם אשליות מנחמות, אלא נרות המאירים את דרכנו בלילה חשוך וסוער, מגרשים את הפחד ונותנים לנו כיוון."
כותרת המשנה של הספר מדברת על חוסן ציוני, ובכך עוסק אריאל יוף, בוגר שנת השירות של תוכנית המנהיגות בשומר החדש, שבמלחמה שירת כמפקד צוות בעוצבת הקומנדו. הגדרתו לחוסן, היא "היכולת שלנו לשאת, להסתגל, להתמודד עם הקושי ולהמשיך לתפקד בצורה ראויה."
אחד הערכים הבולטים בספר הוא הלכידות והאחדות הלאומית. הכותבים יוצאים נגד המחנאות השבטית שמעצימה את הקרע בחברה הישראלית ומסכנת אותה, ומציבים מטרות ומשימות לבניית החברה הישראלית, שראוי כי תתלכד מאחוריהן. אלקס ריף היא מייסדת ומנכ"לית של לובי המיליון – ארגון העוסק בקידום זכויות וצרכים של הישראלים דוברי הרוסית. במאמר שכתבה עם מרדכי אסקין, מנהל תחום דת ומדינה בלובי, הם מתייחסים לקרע, ומציעים להמיר את השאלה "מי צודק?" בשאלה "איך בונים?"
"איך בונים? איך משפרים? להפסיק לשייך את עצמנו למחנה צודק כזה או אחר, אלא לשייך את עצמנו למחנה הבונים, המשקמים, המשפרים."
כותרת מאמרה של עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר – מייסדת ומנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית, הוא: "התקווה". וזה המסר של המאמר. "המעבר מ'אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו' (יחזקאל ל"ז) ל'עוד לא אבדה תקוותנו', הוא המהפך מייאוש לתקווה, המספר את הסיפור כולו. הוא פניו של הייחוד והייעוד של עם ישראל. הוא קולה של התקווה היהודית בשיח של האנושות. כציונים, לא סוכני שינוי אנו, אלא סוכני תקווה. זו המהות העמוקה אותה עלינו להנחיל בשדות החינוך ובשדות הפעולה וההגשמה הנוספים, ולהטמיע זאת בקרב כל מי שלא מוכן להשלים עם המציאות."
במאמרים רבים בשנתיים האחרונות, שבהם יצאתי נגד תופעת הסרבנות הממארת, יצאתי נגד הטענה של הסרבנים, ש"המדינה הפרה איתנו את החוזה," והסברתי שהחוזה שלנו, כחיילי מילואים, אינו עם הממשלה, אלא עם האזרח בשדרות ובקריית שמונה, עם הילד בבארי ובמנרה. אורי ספיר, סמנכ"ל התיישבות בארגון השומר החדש, ששירת במלחמה כרמ"ט לחימה בחטיבת גולני, האיר את עיניי, ביציאה נגד עצם התפיסה של "חוזה" ו"אמנה חברתית" וקורא ל"קהילת ברית". על פי התפיסה של קהילת ברית, "הקשר בין האזרחים למדינה אנו מבוסס על חוזה משפטי בו שני צדדים – האזרח והמדינה המתמודדים על קופה של 'זכויות' וכל צד מנסה למקסם את חלקו מסל הזכויות המונח על שולחן המשא והמתן. בקהילת הברית, הקשר בין האזרחים יונק את הווייתו מברית ערכית עמוקה בין מרכיביו. בברית זו אין שני צדדים – אזרח ומדינה, אלא צד אחד בלבד, מדינה, המורכבת מהתאגדות של אזרחים המבקשים להתאחד למדינה, על מנת לקדם חזון ערכי משותף... האזרחים אינם רק מקבלי שירותים מהמדינה, אלא שותפים פעילים בבניינה, בהגנתה, ובקידום ערכיה. הם אינם צרכנים של מוצרים מהשלטון, אלא יצרנים של בניית מציאות מתוקנת יותר, על מנת לקדם את החזון הציוני המשותף. האחריות להגנת המדינה אינה מוטלת רק על צבא וגורמי הביטחון, אלא על כל אזרח ואזרחית."
כך גם בתחומי הכלכלה, החינוך ושאר האתגרים, "שאם אזרחי המדינה לא יירתמו אליהם תוך גילוי אחריות ונקיטת יוזמה, אזי נמשיך להתלונן על הפרת הסכמים. כדי להבטיח את עתיד המדינה בתחומים אלו, על אזרחי המדינה לקחת חלק פעיל בהובלה וביישום של הפעולות הנדרשות להבטחת קיומה הנצחי של מדינת ישראל כפלטפורמה להגשמת ערכים."
אני מאמץ בשתי ידיי את ההגדרה.
עוד אזכיר מתוך רשימת הכותבים את אלוף (מיל') גרשון הכהן, פרופ' נורית גוברין, אודי מנור, און ריפמן, יעקב נוקד ויואב שורק. אני ממליץ בחום על הספר, שהוא כמים צוננים לנפשה העייפה של החברה הישראלית וקול מעורר להתחדשות ציונית ויהודית.
* יעקב נוקד (עורך), התלכדו בסערה – חוסן ציוני לימי המלחמה, הוצאת השומר החדש, ישראל 2024, 201 עמ'.

2. צרור הערות 22.12.24
* חשדהו וחשדהו – כשהשייח' יאסין הקים את חמאס, ישראל ראתה זאת כהתפתחות חיובית. ארגון של סעד, של חסד, שמעניק מסגרת וארוחה חמה לנוער מנותק. במקום שהנוער יסתובב ברחובות, מוטב שיכנס למסגדים. ישראל ראתה בחמאס גורם ממתן שיהווה משקל נגד לאש"ף ואף סייעה לו.

ההמשך ידוע. חשוב שנפיק לקחים. הרי הגישה החיובית כלפי חמאס לא היתה איזו קפריזה. משהו עמד מאחוריה. המשהו הזה הוא ה"תקיה". ה"תקיה" היא מושג באסלאם, שמשמעותו הסתתרות. המקור הוא הרשות למוסלמי להסתיר את אמונתו בשעת סכנה, כדי להציל את נפשו. המושג התרחב גם להעמדת פנים של מתינות ופתיחות באופן זמני, כדי לקבל לגיטימציה לשלטון ולאחר מכן להסיר את המסכות. כך נהג חמאס, בתקופת התבססותו.
כך נהג גם מורסי, מנהיג האחים המוסלמים במצרים, לאחר עלייתו לשלטון עם הפלת מובארק. בשעת מיצוב שלטונו הוא העמיד פני דמוקרט, פתוח למערב ואפילו לא ביטל באופן פורמלי את הסכם השלום עם ישראל. ככל שהתחזק, החל לחשוף את מהותו הקנאית. אלמלא המהפכה של א-סיסי, מצרים היתה מדינה ג'יהאדיסטית קנאית ובמלחמה הזאת היה לנו אוייב חזק מדרום, מצרים.
גם ארדואן התחפש למתון ופרו מערבי בראשית דרכו כראש הממשלה. הוא התחפש טוב כל כך, עד שראש ממשלת ישראל אולמרט ראה בו את הדמות המתאימה לתווך בין ישראל לסוריה. ככל שהתבסס בשלטון, התגלה יותר ויותר כשליט סמכותני, כאיסלמיסט קנאי וכאנטישמי. בחקיקה פופוליסטית ומשאלי עם הוא שינה את החוקה, נבחר לנשיא והפך את הנשיאות מתפקיד ייצוגי לשליט העליון הכול יכול. ככל שהתחזק חשף יותר ויותר את ציפורניו האנטישמיות והפרו חמאסיות הקיצוניות.
גם אחמד חוסיין א-שרע, שכינויו – אל-ג'ולאני, מנהיג המורדים שהשתלט על סוריה, נוהג באותה תקיה. גם הוא תוצר של האחים המוסלמים, ושל הפלגים הקיצוניים ביותר כדוגמת אל-קאעדה ודאעש. לכן, כאשר הוא מציג את עצמו כמנהיג נאור ושוחר שלום, מוטב שנתייחס אליו בחשדהו וחשדהו.

* מזכרת עוון – תא"ל (מיל') עוזי קרן מקיבוץ עין גב היה ממנהיגי המאבק על הגולן בשנות התשעים.
בימים הקשים, שבהם היינו כפסע ממסירת הגולן לאויב הסורי, יצר עוזי פסל מתכת – "הדייג", שבו נראה חאפז אסד דג את הכינרת, והציב אותו על מצוק מול חוף גופרה.
אז היה הפסל תמרור אזהרה.
המאבק הסתיים בניצחוננו, חאפז אסד מת, ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן, סוריה בהנהגת בשאר אסד התפרקה וגבולנו עם סוריה עבר מזרחה.
היום הפסל נשאר על מכונו כמזכרת עוון.

* הגולן או נתניהו – מתוך הטור של עירית לינור ב"ישראל היום": "ראשי ממשלה ואנשי מחנה השלום כבר הוכיחו בעבר שאין להם בעייה עם אסד כזה או אחר על רמת הגולן. אהוד אולמרט היה פתוח לרעיון, כנ"ל אהוד ברק".
אופס. חסרים כמה ראשי ממשלה שאף הם ניסו לסגת מהגולן. רבין ופרס כבר מתו, אז למה להעיר מתים מרבצם? אבל בנוסף לאהוד א' ואהוד ב', יש עוד ראש ממשלה שניסה לסגת מהגולן, ולא היתה לו בעייה לא עם אסד כזה (חאפז) ולא עם אחר (בשאר). ובניגוד לאהוד א' ואהוד ב', ששניהם כבר מזמן לשעברים, הוא עדיין מכהן כראש הממשלה.
כאשר עירית לינור כותבת כך, אין להבין זאת, אלא שהגולן חשוב לה, אבל נתניהו חשוב לה יותר.
אני זוכר עימות, אגב, די מחויך, עם לינור, בראיון שלי כדובר ועד יישובי הגולן בתוכנית "המילה האחרונה" עם אורי אורבך ועירית לינור. היה זה בתחילת ינואר 2000, בשיא המו"מ של ברק על נסיגה מהגולן. אז לינור תמכה בנסיגה, ואילו אורי אורבך הוא אבי הסלוגן "העם עם הגולן." מאז לינור שינתה את דעותיה מהקצה אל הקצה, אבל דומני שאילו היה עליה לגבש דעה על נסיגה מהגולן בהובלת נתניהו, שוב היינו מוצאים את עצמנו משני צידי המתרס, והפעם כנראה לא בעימות מחויך, כי נדמה לי שהיא איבדה את ההומור.

* המטרה הראשית בעזה – התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבאום, לעסקת שליט ולעסקאות נוספות ברוח זו. יצאתי נגדן בתקיפות והגדרתי אותן הפקרות ביטחונית, כניעה לטרור וסיכון חיי אדם רבים הרבה יותר מאלה שניצלו בזכות העסקה (מה שאכן קרה, לדאבוננו).
על אף עמדתי העקרונית, כבר ב-7 באוקטובר היה לי ברור שהפעם זה סיפור אחר, ולכן עמדתי שונה. ההבדלים רבים. ראשית, מיספר החטופים. שנית, הרכבם הדמוגרפי: אזרחים, נשים, ילדים, תינוקות, זקנים, חולים. שלישית, נסיבות חטיפתם ממיטותיהם ובתיהם, כיוון שמדינת ישראל כשלה בהגנה עליהם, ולכן חובתה להחזירם, גם במחיר כואב.
לכן, כבר בשבוע הראשון למלחמה, קראתי להציע עסקת חליפין דרמטית של "כולם תמורת כולם," עם זאת, התנגדתי לכך שבנוסף לשחרור מחבלים, ישראל תדון בתביעות כלשהן הקשורות למלחמה.
תמכתי בעסקה הראשונה, למרות מחירה והחששות מפניה. לאחר מכן, שבתי וקראתי להציע עסקה של "כולם תמורת כולם," אבל בסך הכול סברתי שנתניהו מנהל את המו"מ באחריות, שהוא מציע הצעות מרחיקות לכת אך אחראיות ומסרב בצדק לכניעה לתביעות חמאס. יצאתי נגד עלילת הדם, שלפיה לא אכפת לנתניהו מהחטופים או אפילו עלילת הדם המטורפת שהוא רוצה במותם, ובכל טענות ה"הפקרה", כביכול. ברור היה לי שחמאס, שאינו רוצה בעסקה, הוא שמכשיל אותה.
עמדתי היתה, שיש להפעיל לחץ צבאי כבד, כמו זה שהפעלנו בתחילת המלחמה והביא לעסקה הראשונה. לצערי, זה לא קרה. במקום לחץ צבאי, דשדשנו לאורך חודשים, ומסמסנו את הסיכוי לשחרור החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס או למצער לעסקה בתנאים טובים.
כעת לדעתי יש להגיע לעסקה ולשלם עליה מחירים כבדים ביותר, כי אין עסקה אחרת. מה השתנה, שגרם לי לשנות את דעתי?
ראשית, המצב בשטח השתנה מאוד לטובה, לעומת המצב שהיה, כאשר אפילו לא נגענו ברפיח, וציר פילדלפי המשיך להיות צינור האמל"ח של חמאס. היום מצבנו מול חמאס, שחטף מכה קשה מאוד, טוב הרבה יותר. לכך נוספה העובדה, שציר הרשע האיראני חטף מכה קשה ביותר, מה שבודד את חמאס במלחמה. ועל פי ההדלפות, חמאס נאלץ לוותר ולהתפשר על העמדות הקיצוניות, שבהן דבק מתחילת המלחמה. והסיבה העיקרית, היא שחלף חודש, ועוד חודש ועוד חודש, והם כבר שנה ורבע במנהרות, מעונים בידי הנאצים הברברים שחטפו אותם, בתנאי מחייה תת-אנושיים, וסכנה אמיתית מרחפת על חיי מי ששרד עד כה. במצב הזה, המטרה המרכזית שלנו בעזה היא שחרור החטופים, כולם בפעימה אחת, מוקדם ככל הניתן.
שלוש מטרות היו למלחמתנו בעזה: מיטוט שלטון חמאס, מיטוט כוחו הצבאי של חמאס והחזרת החטופים. את כוחו הצבאי של חמאס מוטטנו. הוא עוד קיים כארגון טרור, אך לא כצבא טרור. את מיטוט שלטון חמאס ואת החזרת מאה מהחטופים לא השגנו.
לא השגנו את המטרות כתוצאה מהדשדוש, הדחיינות וההתברברות בניהול המערכה. אל לנו להעניש בכך את החטופים. קודם כל צריך להחזיר אותם.
לאחר חזרתם, חובתנו תהיה להפר את ההסכם או להמתין לטעות הראשונה של חמאס כאמתלה לחזור לעזה ולהשלים את המלאכה. הפעם, נוכל להסיר את הכפפות ולהילחם ללא החשש מפני פגיעה בחטופים. האם אכן נחדש את המלחמה? אני יודע שבעבר לא נהגנו כך. למה שננהג כך הפעם? כי אנחנו אחרי 7 באוקטובר. בעבר גם לא נהגנו כפי שפעלנו בסוריה בשבועיים האחרונים.
ויש סיבה נוספת. כרגע, עלינו להציב בראש סדר העדיפויות פעולה משמעותית באיראן, נגד מתקני הגרעין. אני נגד תנאי הפסקת האש בלבנון, אך כעת המלחמה שם מאחורינו. עם חזרת החטופים, גם המלחמה בעזה תיפסק. את כל מאמצינו נשקיע בפעולה באיראן. ואח"כ נשלים את המלאכה בעזה.

* שעון החול אוזל – מתקפת-הטרור הרצחנית של חמאס הכתה בנו מכה איומה ונוראה, אך לא שברה אותנו ולא מוטטה אותנו. בחלוף שנה ורבע אפשר לומר שהיא הובילה למיטוט טבעת האש, שאיראן הקיפה בה אותנו כדי להביס אותנו, ולהביא בסופו של דבר להשמדתה של מדינת ישראל.
זו מכה אסטרטגית קשה לאיראן. אולם קריסת הזרוע האסטרטגית הזו של איראן, מאיצה את הצטיידותה בנשק גרעיני. איראן משקיעה בכך כרגע את כל יכולותיה ואם לא נמהר ונפעל, אנו עלולים לאחר את הרכבת.
עלינו לפעול בדחיפות נגד מתקני הגרעין באיראן. אל לנו אפילו להמתין לשלטון טראמפ (אלא אם הוא יבטיח לנתניהו שמיד עם כניסתו לתפקיד ארה"ב תעשה זאת, אך כיוון שהוא בדלן, קשה לי להאמין שזה יקרה). שעון החול אוזל, וישראל חייבת לפעול. גם אם אין לישראל יכולת להשמיד את מתקני הגרעין האיראני (ואם אין לנו יכולת כזו, זה מחדל מזעזע של ראש הממשלה מאז 2009), לבטח יש לנו יכולת לפגוע בהם קשות ולהסיג לאחור את התוכנית בכמה שנים טובות.
לאורך שנים בנתה איראן את טבעת האש האסטרטגית כתעודת ביטוח לתוכנית הגרעין שלה. אם ישראל היתה תוקפת, היא היתה מותקפת מיד מלבנון, סוריה ועזה בכל יכולותיהם של הפרוקסיס שלה בארצות הללו. ובעיקר, היא הבינה שעצם קיומה של טבעת האש תרתיע את ישראל מלפעול.
כעת, אחרי המכה הקשה שהכינו בה את חמאס וחיזבאללה וקריסת משטר אסד ובריחת המיליציות האיראניות מסוריה, אנו יכולים לפעול ללא חשש.
בעבר, כתבתי פעמים רבות שכל עוד נתניהו ראש הממשלה, אין סיכוי שנתקוף את הגרעין האיראני, כי החלטה כזו גדולה עליו בכמה מספרים. היום, במצב החדש, אני מאמין שהוא מסוגל לקבל את ההחלטה, ומקווה מאוד שאיני טועה, כי אחרת תהיה זו בכייה לדורות.

* איך להכות בחות'ים – המכה שהנחתנו על תשתיות החות'ים בתימן חשובה מאוד. העולם המוסלמי צריך להבין שהפסקנו להיות ילד הכאפות של המזה"ת.
השאלה היא, האם הפעולה, והפגיעה הקשה שהם ספגו, תגרום להם להפסיק לשגר טילים לעבר ישראל ולהסיר את המצור הימי. כנראה שלא. הערכתי מבוססת על העובדה שהם חטפו מכות מסוג זה מסעודיה, וזה לא הרתיע אותם. והנה, 48 שעות אחרי ההפצצה בצנעא, טיל ששיגרו החות'ים חמק ממערכות ההגנה שלנו ופצע אזרחים ביפו.
כנראה, שיש לפעול נגדם אחרת – סיכול ממוקד של מנהיגיהם ופגיעה ממוקדת ביכולותיהם הצבאיות ובעיקר ביכולות השיגור ובארסנל הטילים. השאלה היא אם יש לנו מודיעין שמאפשר לנו פעולה כזו. אני מעריך שלא, כיוון שעד המלחמה לא התייחסנו לחות'ים כאל איום (אגב, צביקה האוזר הזהיר מפני האיום החות'י וקרא להגדיר אותם ארגון טרור, אך קריאותיו נפלו על אוזניים ערלות), וספק אם במהלך המלחמה יכולנו להתפנות לכך, כאשר החות'ים לא היו חזית מרכזית.
אז מה אני מציע? להכות בראש הנחש, שמפעיל את החות'ים. באיראן. זו כעת החזית שבה עלינו להתמקד. עלינו להכות בתוכנית הגרעין האיראנית. מכה כזו עשויה להביא לתגובת שרשרת שתביא להפלת משטר האייתולות.
כלומר, כעת החות'ים בתימן אינם צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות. גם יומם יגיע.

* הטייס שלנו חברה'מן.

* האם הוא הפיק את הלקח – ב-15 שנות מדיניות קלוקלת של התמכרות לשקט, המיט עלינו נתניהו את אסון 7 באוקטובר. גם את המלחמה הוא ניהל בדרכו הדחיינית – מלחמת דשדוש בדרום ובצפון. הוא פינה את יישובי הצפון במקום להגן עליהם ובמשך שנה ניהל מלחמת חפירות והקים, למעשה, רצועת ביטחון בצד שלנו, תוך חתירה להסדרה שתמנע תמרון.
הפעולה המוצלחת מאוד נגד חיזבאללה, באיחור של כ-10 חודשים, רק מעצימה את גודל המחדל. איפה היינו היום ואיפה היו תושבי קו העימות, אילו תקפנו בנובמבר או דצמבר 2023 ולא בספטמבר 2024. איפה היינו אילו כבשנו את ציר פילדלפי ב-8 באוקטובר ולא במרץ ואלמלא הדחיה הקריטית של חודשים ארוכים בכיבוש רפיח.
האם היום, אחרי כמעט שנה ורבע, אנו רואים אצלו הפקת לקחים? התשובה מורכבת.
בסוריה לקחי 7 באוקטובר הופקו היטב. נתניהו ראוי לכל שבח על האופן שניהל ושהוא מנהל עד כה את המשבר בסוריה. במהירות שבה הורה לצה"ל לתקוף, להשתלט על כתר החרמון ועל אזור החיץ לאורך הגבול, כדי לסכל התבססות של איום על גבולנו, ולהשמיד את רוב הארסנל של הצבא הסורי בטרם ייפול בידי הקנאים האיסלמיסטים, הוא פעל כמצביא. מכאן אני למד שהוא הפיק בצורה מצוינת את הלקח, והתנהל באופן הפוך ב-180 מעלות מאורחו ורבעו בעשור וחצי שלפני הטבח ובשנה הראשונה של המלחמה.
אולם שבוע קודם לכן, בהסכם הפסקת האש עם לבנון, הוא נהג כאותו נתניהו מכור לשקט, והפך ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הוא העדיף הסדרה על הכרעה, ויתר על פירוק חיזבאללה מנשקו, לא עמד על רצועת ביטחון לאורך הגבול, גם לא על אזור חיץ, הוא מאפשר את חזרת כפרי-רדואן אל מעל ראשי מנרה, מרגליות, מטולה ויישובים נוספים. למעשה, הוא חזר למדיניות הסבבים.
אז נתניהו הפיק לקחים מהמחדל? כן ולא. בסוריה כן. בלבנון לא.

* עבד כי ימלוך – תרבות התחקיר הצה"לי הוא אחד ממקורות כוחו של צה"ל. האומץ והיושרה של תחקיר אמת מאפשרים הפקת לקחים ותיקון.
התחקיר הצבאי למחדל שבעה באוקטובר הוא בעל חשיבות אדירה. אך הוא תחקיר צר שמכסה על העיקר. העיקר אינו המחדל המודיעיני והמבצעי בשבעה באוקטובר, אלא העובדה שאפשרנו התבססות מפלצתית של אויב טרוריסטי שכל תכליתו השמדת ישראל, בגבול עזה ובגבול לבנון. זה לב המחדל, זה 90% מהמחדל, והמחדל הזה הוא מדיני, פרי מדיניות ההתמכרות לשקט של נתניהו, "מר ביטחון", בעשור וחצי של כהונתו. תחקיר נקודתי על הכשלים המבצעים והמודיעיניים, החמורים מאוד כשלעצמם, וגם עליהם אחריות מיניסטריאלית של נתניהו, ומתעלם מהעיקר, הוא המבוא למחדל הבא.
כשוועדת אסון הר מירון הטילה אחריות אישית על נתניהו, ביקרתי את המסקנות וטענתי שהוועדה החמירה עם נתניהו. קיבלתי את טענתו של נתניהו, שכראש הממשלה הוא אינו יכול להיות מעורב בכל דבר שקורה במדינה. באותו מסמך הוא כתב שלב אחריותו האישית היא על הביטחון הלאומי של ישראל. שבעה באוקטובר הוא קריסת הביטחון הלאומי, שהאחריות האישית עליו היא של ראש הממשלה. מנוסתו הפחדנית מחקירת המחדל, היא כשלעצמה מחדל חמור.
שר הביטחון הנוכחי לא היה אז בתפקיד, אך הוא נושא באחריות המשותפת כשר בממשלה. עיקר מטרתו היא לכסתח את ראש הממשלה ולסכל את החקירה החיונית.
כאשר הוא מעמיד את הרמטכ"ל בזמנים, ב"הנחיות" מתוקשרות לסיום התחקיר, במקביל להשתתפותו במנוסה הפחדנית מחקירת אמת, הוא אינו מקדם את חקר האמת אלא את מניעתו.
סגנון "הנחיותיו" המתוקשרות והמשפילות הן של עבד-כי-ימלוך.

* אנטי מנהיגות – חובתה של הנהגה לאומית בזמן מלחמה לאחד את העם. המלחמה לא תמה. צה"ל עוד נלחם בחזיתות השונות. חיילי צה"ל נופלים. לפנינו משימות אדירות, ובהן עסקת לשחרור החטופים ומציאת הדרך אחרי ביצועה להשלים את מלאכת מיטוט החמאס, תקומת היישובים בדרום ובצפון והשמדת הגרעין האיראני לפני שיהיה מאוחר.
ומי שמתיימרת להיות הנהגה לאומית, עוסקת בחוקי השתמטות ומימון השתמטות, בחקיקה קונטרוברסלית שמפלגת את העם, במהפכה המשטרית, בהדחת היועמ"שית, בהסתה נגד צמרת צה"ל והשב"כ, ובסיכול ועדת חקירה.
זו אנטי מנהיגות ופגיעה קשה במאמץ המלחמתי.

* מעילה באחריות המשותפת – הצבעה על תקציב המדינה היא הצבעת אמון בממשלה. אם התקציב לא יעבור, הממשלה תיפול באופן אוטומטי.
כל הצבעה של שר בכנסת נגד החלטות הממשלה, מנוגדת לאחריות המשותפת של שרי הממשלה. הצבעה בעד אי אמון לממשלה או נגד התקציב, היא מעילה מוחלטת בעקרון האחריות המשותפת. על פי החוק, פגיעה באחריות המשותפת היא עילה לפיטורי שר. צריך לשנות את החוק, כך שהצבעה בעד אמון בממשלה או נגד התקציב כמוה כהתפטרות, ומרגע ההצבעה השר הוא בגדר מתפטר, בלי יכולת לחזור בו. למה החוק אינו קובע זאת במפורש? כנראה, כי היה ברור שבמקרה כזה השר יתפטר ואם לא – יפוטר.
אולם ראש הכנופייה הוא אנרכיסט ועבריין, ומי שמבחינתו שום חוק לא חל עליו ואינו מחייב אותו, ודאי שיצפצף על עקרון האחריות המשותפת.
בן גביר חירבן מהמקפצה על ראשו של נתניהו. נתניהו אמר שזה שוקולד. סמרטוט, כבר אמרנו?

* סגירת מעגל – כאשר ראש הכנופייה משתלח בשופטי בג"ץ ומסית נגדם, יש בכך איזו סגירת מעגל היסטורית.
האידיוטים השימושיים בבג"ץ הכשירו את השרץ באחת הפסיקות האקטיביסטיות בתולדות המדינה, שבה אפשרו לו להתמודד לכנסת, בניגוד לחוק נגד הגזענות. הם העמידו את פֶטיש חופש הביטוי מעל החוק, והחדירו לכנסת את מי, שאם יעלה לשלטון – הם הראשונים שהוא יתלה בכיכר העיר.

* חובת המדינה כלפי החלאות – בתי הכלא הם המקום שבו יושבים האנשים הנתעבים ביותר – רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים, פושעים נאציים. וכאשר הם בכלא, חובת המדינה לנהוג כלפיהם באנושיות ובוודאי לספק להם מזון ראוי. וכמובן שעליה לעשות כן בלי אפלייה בין אסירים יהודים לערבים.
שופטי בג"ץ צודקים כאשר הם מבקשים את הבהרת המדינה שהעיקרון הזה נשמר.
די לפופוליזם הנחות, בהובלת ראש הכנופייה.

* האו"ם מועל בתפקידו – עזות המצח של האו"ם מרקיעת שחקים ושוברת שיאים חדשים.
כעת הם עותרים לבית הדין בהאג נגד החלטת ישראל לנתק מגע עם אונר"א.
יש באו"ם סוכנות פליטים שפועלת בכל מקום בעולם שיש בו מלחמה. על האו"ם להפעיל את הסוכנות בעזה. הם לא עושים זאת במשך שנה ורבע של מלחמה. הם רוצים להשאיר שם את אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, שהתגלה כארגון טרור שנטל חלק בטבח 7 באוקטובר.
כל שוחר שלום בעולם צריך לפעול לסגירת הארגון הזה, המנוגד למטרות המוצהרות של האו"ם.

* חשיבות הנציגות באירלנד – על אף עוינותה הקיצונית והנואלת של אירלנד לישראל, סגירת כל נציגות ישראלית שם היא שגיאה.
יש מדינות שפגיעתן בנו גדולה יותר ולא נהגנו כך כלפיהן. רוסיה וסין, למשל, אינן רק קיצוניות בעמדותיהן כלפי ישראל, אלא אף מסייעות בפועל לאיראן. ואיש אינו מעלה על דעתו לנתק עמן את היחסים.
זה לא אותו דבר, תאמרו. רוסיה וסין הן מעצמות-על והיחסים אתן הם אינטרס ישראלי מובהק. אירלנד זה משהו אחר.
נכון.
אבל יש מדינות, שאינן מעצמות, הרבה יותר קיצוניות בעוינותן לישראל מאשר אירלנד –מצרים וירדן, ואיננו מנתקים את היחסים עמן.
זה לא אותו דבר, תאמרו. מצרים וירדן הן מדינות מזרח תיכוניות שאנו חתומים עימן על הסכם שלום, והאינטרס הישראלי הוא לנסות לשמר את ההסכם ולמנוע את חזרתן למעגל המלחמה עמנו. אירלנד זה משהו אחר.
נכון.
נכון, זה לא אותו הדבר, אבל משמעות הדוגמאות שנתתי, היא שדיפלומטיה מונחית קודם כל אינטרסים לאומיים, וכשהאינטרס מצדיק זאת, אנו שומרים ככל האפשר על יחסים גם עם מדינות עוינות.
השאלה היא, איזה אינטרס יש לנו באירלנד. יש גם יש, באירלנד ובכל מדינה. יש לנו אינטרס של מאבק על דעת הקהל. האם עלינו להשלים עם הגישה האנטישמית באירלנד ולהרים ידיים? אני מאמין שבכל מקום עלינו לפעול בדיפלומטיה ציבורית כדי להשפיע על דעת הקהל, גם נגד הקו של המדינה.
בנוסף לכך, לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יש מחויבות כלפי היהודים בכל תפוצות הגולה. הקהילה באירלנד קטנה, מונה כ-2,500 יהודים בלבד, אך יש לנו מחויבות כלפיהם, בוודאי כעת כאשר הם נמצאים תחת גל אנטישמי נורא. כאשר אנחנו סוגרים את השגרירות שלנו, אנו מפנים להם עורף ומשאירים אותם לבד.
ויש גם אינטרס כלכלי, אינטרס של יחסי מסחר, בעיקר בשל מרכזיותן של שתי המדינות בענף ההיי-טק. אירלנד היא יעד היצוא מס' 1 של ישראל בתחום ההיי-טק באירופה.
בעיקרון, האינטרס הלאומי של ישראל הוא קיום יחסים דיפלומטיים, לפחות חלקיים, עם כל מדינות העולם.
אילו מדובר היה בהורדת דרג הנציגות שלנו משגרירות לקונסוליה או למשרד אינטרסים, היה בכך היגיון. אבל סגירה טוטלית של כל נציגות, פוגעת באינטרס הלאומי.

* צא – בעקבות ניתוק היחסים עם אירלנד, רוגל אלפר פרסם פשקוויל הזדהות ותמיכה בממשלתה האנטישמית של אירלנד, בעוינותה התהומית כלפי ישראל ובפעולותיה האקטיביות נגד ישראל כמו הצטרפות לתביעה בהאג. הוא הסביר שממשלת אירלנד מייצגת את עמדת "הארץ", והביע כמיהה לכך שהיא תהיה הממשלה שלנו. והוסיף שאולי כדאי לבקש מקלט מדיני באירלנד.
וואלה. רעיון מצוין. לך לאירלנד. לך. בכך תגשים את נבואת הנביא ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." צא כבר! צא!

* תחרות על התחתית – זמן קצר אחרי תחילת המלחמה, התפטרה שרת ההסברה הכושלת גלית דיסטל אטבריאן מתפקידה, לנוכח מחדל ההסברה הנורא. האמת היא, שדיסטל אטבריאן מעולם לא ניסתה להיות שרת ההסברה של ישראל בעולם. הרבה יותר עניין אותה להיות שרת התעמולה של נתניהו בישראל.
בראיונות איתה עם התפטרותה היא הביעה חרטה, על כך שבהתנהגותה הפלגנית והמסיתה, היא נושאת בחלק מן האחריות לאסון 7 באוקטובר והיכתה על חטא.
בתמימותי, האמנתי שהיא אכן חוזרת בתשובה ומנסה לתקן את דרכיה.
במשך תקופה מסוימת היא גזרה על עצמה שתיקה ציבורית, אבל מסתבר שלא לצורך חשבון נפש. לא חשבון ולא נפש. נהפוך הוא, היא חזרה אלינו אותה דיסטל אטבריאן הישנה והרעה, על סטרואידים. דומה שהיא מנסה להתחרות עם טלי גוטליב על תחתית הדיוטה התחתונה.
אבל אין לה סיכוי. ח"כית האשפתות תמיד תשיג אותה.

[אהוד: כדרכך אתה מטיף לאחרים ותובע מהם שיביעו חרטה אבל שוכח להביע חרטה על תמיכתך הנלהבת שלך בהפגנות המחאה שעודדו את יחיא סינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר!]

* ועידת רשויות הצפון – ביום חמישי השתתפתי, כחבר מליאת המועצה האזורית גולן, בוועידת רשויות הצפון, שנערכה באחוזת דוד בגלבוע. בין המשתתפים היו השרים ישראל כ"ץ, משה ארבל, יצחק וסרלאוף, זאב אלקין ואורית סטרוק, מפקד פיקוד הצפון, מפכ"ל המשטרה, יו"ר השלטון המקומי ואחרים.
מפקד פיקוד הצפון אלוף אורי גורדין טען בדבריו, שפיקוד צפון היה ערוך היטב להתקפה של חיזבאללה, ואם הם היו תוקפים בצפון, התוצאה היתה אחרת. אני מרשה לעצמי לפקפק בכך. גם משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר ועד יישובי קו העימות, חלק לחלוטין על דברי האלוף. לטענתו, הצפון לא היה ערוך ואילו הפלישה היתה מצפון, "אנחנו לא היינו יושבים כאן היום." האלוף גורדין הצדיק את חרפת הפינוי. מה קרה? כל כך קשה להודות בטעות? הוא אמר שלא תיארו לעצמם שזה ייקח כל כך הרבה זמן.
אחרי הנאומים וראיונות אחד על אחד עם השרים והבכירים, נערך החלק המעשי והחשוב יותר – פאנלים בענייני התכל'ס של הצפון, עם דמויות מרכזיות באזור, ובהם ראשי רשויות, פעילים בחברה האזרחית ובמגזר העסקי. צ'ייני מרום, פרוייקטור הצפון המתפטר, עורר עניין רב. הוא הבהיר שיישאר בתפקיד עד שייכנס מחליף. לטענתו, ניתן להחזיר את התושבים בתחילת מרץ.
חברתי מיכל רייקין, מייסדת פורום קרנות צפון ויו"ר חבר המנהלים של מכללת תל-חי, שהיא אוניברסיטה בדרך, תיארה חזון עתיד של הצפון, שאינו שיקום תמונת המצב של 6 באוקטובר, אלא זינוק וצמיחה לעתיד טוב בהרבה בכל התחומים. ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר דיבר על אסטרטגיה וצמיחה ביום שאחרי, על תפקידם של ראשי הרשויות ועל הממשק בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי. הוא דיבר על הצורך בשדרוג השירותים שהצפון מעניק לתושבים והצורך להשוואתם למרכז, כדי לקלוט אוכלוסייה צעירה איכותית.
הישיבה בוועידה היתה סביב שולחנות, כמו בחתונה. אני מודה שאיני מבין את הקונספט. מישהו חושב שזה מעודד קשב ועניין בדברי הדוברים? זה מעודד את האנשים לקשקש, וזה מרחיק מאוד את הקהל מהבמה ואם נוסיף לכך שהאקוסטיקה הייתה גרועה, הסידור הזה פגם מאוד בוועידה.

* הצד המואר של השר – בלילה המר והנמהר שבו נרצחו נועה וניר ברנס, בשלב מוקדם יחסית של הלילה, התייצב בחמ"ל שלנו השר לפיתוח הגליל והנגב יצחק וסרלאוף. הוא שאל במה הוא יכול לעזור. האמת היא שלא נזקקנו לעזרה כלשהי. הוא קיבל סקירה קצרה ממפקד הנפה בפיקוד העורף, שהוא חבר אורטל. היה משהו יפה בהתייצבותו.
אני שומע מראשי הרשויות בצפון הערכה רבה אליו. "הוא בא כדי לעבוד," הם אומרים. כנראה שבממשלה הנוכחית עצם העובדה ששר בא לעבוד היא "אדם נשך כלב."
אבל הוא כהניסט, שר מטעם כנופיית בן גביר, ובעיניי זה בלתי נסלח. אין להם מקום במערכת הפוליטית. אבל טוב לדעת שבעוד ראש הכנופייה בא להרוס ומצליח בכך, הוא בא לבנות.
בנאומו בוועידת רשויות הצפון, וסרלאוף הפתיע אותי. כאשר הוא דיבר על חשיבות האחדות, הוא דיבר על היחד של יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים בצפון. אני ממש שפשפתי את אוזניי. אוי, חשבתי, רק שהדברים לא יגיעו לאוזניו של ראש הכנופייה. אני מקווה שנער השליחויות של ראש הכנופייה, שהגיע מחופש לשוטר עם דרגות רב ניצן, לא ישטנקר.

* ההגדרה הנכונה – הכותרת "מתנחלים הציתו מסגד," מדויקת כמו "ישראלים הציתו מסגד" או "יהודים הציתו מסגד." אכן, המציתים הם מתנחלים, אך הם גם ישראלים ויהודים. כישראלים ויהודים, רובנו המכריע סולד מהמעשה ומוקיע אותו, ולכן נסרב לקבל את ההאשמה הקולקטיבית, ונעדיף להרחיק את עדותנו למתנחלים. אולם מאות אלפי הישראלים היהודים תושבי יהודה ושומרון גם הם, בדיוק כמו כלל הישראלים היהודים, סולדים מהמעשה ומוקיעים אותו. ולכן, כאשר מצד אחד מכלילים על ציבור של מאות אלפים אשמה של בודדים ומצד שני ממסגרים את האשמה רק בתוך אותו ציבור מסוים, זה מעשה מכוער, שקרי וראוי לגנאי.
אבל מתנחלים יהודים ישראלים הציתו את המסגד. איך נכון להגדיר אותם?
בן גבירים הציתו את המסגד.

* סנסציה! – כנגד כל הסיכויים, המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בגרמניה הוא מוסלמי.

* מלא מפה לפה – באחת השבתות, לפני כחודש, אכלנו אצל ח'אלד, במסעדת "אל-סולטן", האהובה עלינו, בכפר מסעדה. הגענו לשם בשעת השיא. מלבדנו היה עוד שולחן אחד. עצוב. וכך כבר למעלה משנה. ממש מכה. וזו לא המכה הקשה שנחתה עליהם. בנם אדם נפצע בטבח במג'דל שמס.
היום נסענו לשם שוב. הפעם לא בשעת השיא, אלא אחה"צ. המסעדה הייתה מלאה מפה לפה. והיה ממש שמח. וגם אדם היה שם, ונרתם לעזרת הוריו להתגבר על העומס. "תודה לאל," אמר ח'אלד, "הכל חזר. כמו שהיה קודם."
אחרי ביקורי הקודם כתבתי רשומה עצובה, אך אופטימית. "אחרי המלחמה," הערכתי, "צפוי פרוספריטי של ממש לתיירות ולעסקים בגולן ובגליל. האנשים מתגעגעים ויבואו בהמוניהם."
וכך באמת קורה.

* ביד הלשון: מבועים – את הפינה הפעם אני מקדיש לאחותי היקרה, אסתי, שתחגוג השבוע יום הולדת 65. אסתי נולדה ביישוב מבועים, בצפון מערב הנגב, ליד נתיבות.
מבועים הוא יישוב קהילתי, במועצה האזורית מרחבים. היישוב נוסד כמרכז אזורי למושבי העולים באזור. המרכזים האזוריים היו יישובים לא חקלאיים, שהתגוררו בהם עובדי ציבור שסיפקו שירותים ליישובים החקלאיים באזור. במידה רבה ניתן לראות בהם את מבשרי היישוב הקהילתי.
הוריי זכו להיות בין מייסדי מבועים. שניהם, אף שהיו בעצמם עולים חדשים, ירדו לנגב כוותיקים לכל דבר לעזור לקליטת העלייה הגדולה וליישב את הנגב. אבי, יוסי, סיים ב-1955 קורס הנהלת חשבונות, ונענה לקריאה למשימה לאומית וירד (או בלשון ב"ג – עלה) לנגב, למושב העולים שובל 4 – לימים קלחים, מושב של עולים ממרוקו ותוניס, שם הועסק כמנהל חשבונות, ומהר מאוד הפך גם, בהתנדבות, לגזבר ומזכיר חוץ של המושב.
כעבור כשנה וחצי הוא רצה שינוי וגם שכר גבוה יותר ועבר למושב אחר, אשבול, של עולים מפרס וכורדיסטן. גם שם, בנוסף לעבודתו, כיהן בהתנדבות כמזכיר חוץ וגזבר. במסיבת פרידה שערכו לו בשובל, הוא פגש את אימי, רחל, סמינריסטית להוראה, שעבדה שם בהתנסות מעשית במסגרת לימודיה. באותו קיץ, עם סיום לימודיה, היא התגייסה לצה"ל ושירתה כמורה חיילת ומרכזת בית ספר במושב בני משה בחבל לכיש. הם התחתנו ובנו את ביתם במבועים, שזה עתה עלה לקרקע, והם היו בגרעין המייסד שלו. הם אהבו מאוד את המקום ואת החברה, ורצו להשתקע בו ואף לרכוש באחד היישובים נחלה ולנטוע פרדס. אסתי נולדה במבועים. אחרי שהזוג הראשון עזב, החלה תגובת שרשרת של עזיבות והחבילה התפרקה. הם היו הזוג הלפני אחרון שנשבר, ועברו לר"ג שנה לפני שנולדתי. עד אחרית ימיהם אמרו הוריי ששלוש השנים במבועים היו התקופה היפה בחייהם.
היישוב שרד, ובעלייה הגדולה של שנות ה-90 קלט עולים חדשים רבים וגם בני הארץ והפך ליישוב קהילתי גדול. ביום ההולדת החמישים של אחותי, נסענו לשם ל"טיול שורשים", ואבא שלי סיפר את סיפור ההקמה של היישוב ושל המשפחה.
משמעות השם מבועים היא מעיינות, והוא ניתן למקום בהשראת פסוק מספר ישעיהו, המסמל את הפרחת השממה: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

משסיים בנימין להשקות את הוורדים שכמעט וקמלו בגינת הבית המשותף, קיפל את צינור הגומי הישן, הניחו במקומו, שטף את ידיו וצעד לאיטו במעלה מדרגות הבית אל דירתו. "לא פשוט לעלות רגלית שלוש קומות כשאינך צעיר עוד" – הרהר. נושם ונושף אך בצעדים זהירים, נכנס הביתה. ניכר עליו שהשתדל שלא להקים שאון. פנה לחדר השינה ועצר ליד השידה הישנה שבסלון הבית. עד מהרה גילה גיליון נייר מונח עליה. הוא נמלא סקרנות. אתמול בערב לא היה מונח דבר על השידה. כשקרֵב את הגיליון אל פניו, זיהה מיד את כתב היד של אשתו. וכה נכתב בו:
"לא אחת מהרהרת אני בקשר האינטימי, שבין טיפות הגשם היורדות מן השמיים לבין רגבי האדמה החמים. טיפות טיפות של מים צונחות משמי המרום ומרוות באהבתן את הרגבים הצמאים. כל הקיץ מייחלים להן הרגבים בסבלנות אין- קץ עד שהרטובות הללו מואילות בטובן לבוא. ולא סתם לבוא. מלוות רעמים וברקים והתרגשות גדולה של היקום. העצים, כדרכם, עומדים מן הצד ומחייכים את חיוכם הלח ומאזינים בשקט להמיית הרוח. בחצר ביתנו, מלחלחות טיפות הגשם את פנַי, מעירות בי את חושַי וגעגועי לבית אבי. מספרות לי על ימים רחוקים שהיו ולא ישובו עוד."
בנימין התחייך אל נפשו פנימה. התיאור הרגיש והלירי נגע אל ליבו. הוא מיהר אל חדר השינה ונשא עיניו אל אשתו בנימינה ששכבה במיטתם על צידה בתנוחה עוברית.
"תקשיב לי?" – שאלה האישה בקול שקט.
"חשבתי שישנְתְּ." השיב.
"לא ישנתי. אני במעין דיכאון קל... בטח לא אכפת לך."
"ברוך השם," – השיב לה בחיוך זעיר.
"מה ברוך השם? הלא אמרתי שאני בדיכאון..."
פניו הרצינו. "תגידי, את כתבת את הקטע הזה? בעצמֵך?" נופף בידיו מול פניה את גיליון הנייר.
היא הנהנה בראשה.
"יפה יפה." החמיא לה.
"כן, כתבתי את זה במסגרת תרגיל שהוטל על תלמידי הסדנא לכתיבה יוצרת. נתבקשנו על ידי המנחה לתאר יחסי גומלין בין מיספר מרכיבי טבע הניצבים לפתחנו על פי עונות השנה, כמעט בהופעה יום יומית, סמוכים להווייתנו. ישבתי לכתוב וזה מה שיצא לי. על פי החיוך שלך, הקטע שלי מצא חן בעיניך, נכון? "
"מאוד," – השיב בנימין – "ומה שמשמח אותי במיוחד זו העובדה שאת מתקדמת יפה בסדנא."
"תודה."
בנימין הרהר רגע קל ושאל: "תגידי, אני הולך להגיד לך עכשיו משפט די ארוך. יש מצב שתאזיני לי בסבלנות, מבלי לקטוע אותי באמצע?"
"טוב, דבֵּר, אני שומעת. אבל בקצרה."
"יקירתי, אמרתי שאני הולך לומר משפט די ארוך..."
"הבנתי, הבנתי. לא צריך לומר לי דברים שוב ושוב. לפחות שא נאומך באופן תמציתי. כמו שאני אוהבת."
"בדיכאון, אמרתְ קודם?"
"כן."
"תראי, בצילו של כל דבר רע בעולם הזה, מסתתר דבר טוב. ולהפך. אין רע מוחלט או טוב מוחלט. ככה מתנהלים העניינים בפלנטה הגחמנית שלנו. אני משוכנע שהדיכאון שלך מבשר טוב וראייה לכך..."
"הבנתי, הבנתי." קטעה כמצופה את נאומו והוסיפה באירוניה: "אני חושבת... עוד מעט אשתחרר מהדיכאון שלי ועולמי ימתק לי כדבש..."
שתיקה ארוכה נפלה בחללו של עולמם.
שני בני הזוג שקעו במחשבות.
לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, פלטה בנימינה: "תגיד בנימין, מה לדעתך אלוהים חושב עלינו, בני האדם שברא?"
"למה" תמה היה האיש על שאלתה של רעייתו.
"מה למה?"
"למה את שואלת? הלא זה עניינו של אלוהים... אבל אם את כבר שואלת... אמממ... דומני שיש לי תשובה לשאלתך. לנוכח המצב, הוא כנראה אומר לעצמו כך: 'כל כך הרבה דברים טובים בראתי למען האנושות. זאת אומרת, למען הצֶבֶר הענק הזה של בני האדם. באמת דברים יפהפיים, אבל בני האדם אף פעם אינם מרוצים. תמיד כפויי טובה. לא רק שאינם יודעים להגיד יפה תודה, נתקבל אצלי מידע שלאחרונה, בחוצפתם כי רבה, החלו לפקפק בעצם קיומי... או אז, מתמלא אנוכי חרון-אף קשה ברמת הר געש ואוזניי פולטות עשן רק מן המחשבה הזאת... ומי אומר את זה? הנמושות הללו, הקטנים, החד-פעמיים שכל נחש אידיוט יכול לשכנע אותם לעשות שטויות. בקיצור, אלה שעולמם צר כעולם נמלה, כדברי המשוררת. לפעמים, בתחושה רגעית של דז'ה-וו ישן, מתחשק לי להביא עליהם איזה מבול קטן רק כדי שיחזרו לגודלם הטבעי ויתאפסו על עצמם. נכון, בינתיים, אינני עושה זאת. ככלות הכול, אל רחום וחנון אני... עם זאת, לעולם אין לדעת. גם לסבלנותי הקוסמית יש גבולות.'"
משסיים בנימין את דבריו, הישירה בנימינה מבטה אל בעלהּ. על פניו הייתה נסוכה הבעה של שביעות רצון עצמית.
"מחיאות כפיים, בנימין. היית גדול."
האיש קד קידה לעומתה, גחן אל ראשה של בנימינה, אחז בכפות ידיו משני צידי הראש ונשק לה על מצחה. "
"הדיכאון חלף עבר לו והניצנים נראו בארץ." אמרה מאושרת. 
"יופי, בנימינה. ידעתי שזה יקרה. תמיד בתום החורף, מגיע האביב."
מיכאל רייך

סיפורים
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
סולחה, ברית שלום בין יריבים
ככל שחלפו הימים שלאחר התנפלות הערבים על המושבה פתח-תקווה, גדלו המצוקה והדאגה לגורל הפרדס שלנו. סוחרים ערבים עשירים מיפו לא באו לקנות את הפרי "דָמַאן" כלומר: לקנות מראש את הפרי בעודו ירוק על העץ לפי הערכת היבול של השנה.
גם הפרדים עומדים באורווה ואיש אינו דורש את עבודתם. מה לעשות?
שושנה מחליטה: כל בני הבית יֵצאו לעבודה בפרדס הצמא למים ורעב לזבל (שנשאר מהשנה שעברה).
וכך היה: רבקה הוליכה את זרם המים מהתעלה הראשית אל ה"צלחות" (הערוגות) שסביב העצים. בתנופת טורייה (מעדר) היתה רבקה פותחת או סוגרת את מעבר המים אל הערוגות. כך זרמו המים בהשגחתה מ"צלחת" אחת לשנייה ללא הפרעה. אחר יום עבודה הפכה אחותי מומחית בהשקיית פרדס.
מלכה ואני הובלנו זבל כימי בפחים על ראשינו. הזבל היה כבד מאוד, לכן הקפיד הלל להמעיט את כמות הזבל בפח שעל ראשי. זאת, בגלל כאבי גבי.
ראובן חיכה לנו, צמוד לעמדת רבקה המשקה – כדי להספיק לפזר את הזבל לפני בוא המים ל"צלחת". הזבל הכימי דומה למלח שעל שולחננו. מנת הזבל היעודה לכל ערוגה היתה פחית קטנה.
יותר אינני זוכרת מהימים האחדים שעבדנו בפרדס.

החופש עבר וחזרנו לבית-הספר. שמחתי לשוב אל בני כיתתי, אל משחקי החצר ואל השוטטות ברחובות הצמודים לבית-ספרנו.
יום אחד בשעת צהריים, עודני מסתובבת בחצר, ראיתי פתאום פרשים ערבים רוכבים ברחוב. כפלא היה הדבר בעיניי, מאז ההתנפלות לא ראיתי ערבי במושבה. שיירת הרוכבים התנהלה לאיטה. בראש רכב ערבי עטוף עבאיה שחורה, נוצצת בחוטי זהב, סביב לצווארו. השיירה התנהלה לאיטה, לכן יכולתי לרוץ אחריה עד שהגיעה לרחוב הרצל, לבית אברהם שפירא. שם מאחורי גדר ועצים סביב לה, נבלעו הפרשים בחצר הבית.
נרגשת התחלתי לרוץ הביתה להודיע שהערבים באו אל אברהם שפירא. סימן שמשהו חשוב מאוד קרה.
כל אחד מקטן עד גדול יודע מה גדול כבודו של אברהם שפירא. הוא הגיבור מכולם. ראש השומרים בפתח-תקווה. הוא מגלה כל גניבה, עד לעבר-הירדן הגיע בעקבות גניבת סוס אציל מאחת מאורוות המושבה.
בחוסר סבלנות רצתי הביתה להודיע את שראו עיניי, כיצד נכנסה שיירת הרוכבים הערבים לחצרו של אברהם שפירא. זה האיש הנערץ על ידי הערבים והבידואים בסביבה ובכל הארץ.
כמוני רגשה כל המושבה. עד הערב ידעתי גם אני את אשר ידעו כולם: הערבים מהשבט השכן אבו-קישק באו לבקש סולחה (בערבית: סליחה). מנהג קיים אצל הערבים לסיים מריבה, מלחמה או רצח בטקס הסולחה, הנערכת ברוב פאר וכבוד על ידי האשם בפרוץ הסכסוך. בחגיגה משתתפים אנשי שני המחנות, ובמקרה שלנו, פתח-תקווה ואבו-קישק. מיום התחלת הדיון בעריכת הסולחה ועד לביצועה, עוברים לא מעט ימים עם הרבה ביקורים ומתנות, הרבה האשמות והצטדקויות, עד שסוף סוף מתרצים ומגיעים להסדר.
אנשי שבט אבו-קישק הזמינו את נכבדי המושבה פתח-תקווה לחגיגת הסולחה.

הכנות לקראת הסולחה
חגיגת הסולחה נערכת ברוב עם, ובכבוד לאורחים. הצד המארח הוא הצד האשם בסכסוך, מדי יום ביומו נודעים פרטים נוספים על ההכנות לקראת החגיגה שבמחנה של שבט אבו-קישק.
לדברי הלל אחי – נסע שיח' שַׁאקֶר אבּוּ קִישֶק ליפו לקנות כלי אוכל לאורחים מפתח-תקווה. הלא אנחנו איננו רגילים לאכול מעל הסֵיניוֹת (מגשי הקש). לכן כמארח הוא דאג לכלים מתאימים להגשת האוכל המסורתי: אורז ובשר כבש מעליו.
אבו-קישק נכנס לחנות כלי הבית המפוארת ביפו, שם קיווה למצוא את מבוקשו. על מדף עליון ראה סיר לילה לבן מקושט בפרחים אדומים. הסיר הורד לבקשתו. לאחר בדיקה קפדנית של הסיר, קנה את כל מלאי סירי הלילה שבחנות.
הדיבורים על חגיגת הסולחה לא פסקו. המשעולים בין אוהלי השבט נוקו. הג'מוסים קיבלו טיפול מיוחד. הם הועברו לקצה מאהל השבט, מאחורי גדר, כדי שהמאהל יישאר נקי לקראת קבלת האורחים בסולחה.

היום המיוחל הגיע.
כל נכבדי המושבה הוזמנו לחגיגה באוהל גדול מיוחד. במרכזו הונחו דברי מתיקה מכל המינים, הטעמים והצבעים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו האורחים להתאסף. סיפורי זה הוא עדות שמיעה וראייה מפי אחי ראובן, שלא היה יכול להתגבר על סקרנותו להיות נוכח בחגיגת הסולחה, לכן, השכם בבוקר קם והלך ברגל למאהל אבו-קישק. עם ילדי השבט הבידואים הסתובב קרוב לכֵּרָה, הערוכה מכל טוב, כמיטב המסורת הערבית. האורחים הרבים מבני המושבה, שהחלו להגיע, התקבלו בכבוד, בחיבוקים ואפילו בנשיקות.
בשקט התיישבו האורחים שלובי רגליים, איש-איש על מקומו, בהתאם לכבודו ולגילו. אל השולחן קרבו שלושה, נכבדי הנכבדים: שיח' שָׁאקֶר אבו-קישק, ראש השבט. אברהם שפירא – ראש השומרים, והאגרונום פרץ פסקל, בעבר מפקידי הברון רוטשילד. שני האחרונים מפתח-תקווה.
דממה פשטה באוהל, איש לא העז לנוע, איש לא הוציא הגה מפיו. אפילו הזבובים נדמו, הפסיקו להתעופף סביב דברי המתיקה.
לאט, בשילוב רגליים, התיישבו השלושה בראש. לאחר דברי המוכתר המפייסים ו"ברוכים הבאים" התחילו להופיע המשרתים עם סירי-הלילה המלאים אורז ומעליו נתחי בשר הכבש המבושל.
לרגע, קם רחש משונה מסביב. התפלאו האורחים שהמנה החשובה המסורתית מוגשת להם בסירים קטנים, לעומת "הסֵיניוֹת" הגדולות והרחבות מלאות האורז ומעליהן בשר הכבש. כיצד יוכלו לאכול? פתח הסיר אינו מספיק גדול כדי להכיל את כל הידיים והאצבעות השלוחות לתוכו כדי ללוש ולהדק את האורז לכדורים הדק היטב, לפני היכנסו לפה.
ראובן הסקרן עמד קרוב מאוד למקום שבו ישבו השלושה, שֵׁיח' שאקר אבו קישק, לימינו אברהם שפירא ולשמאלו אדון פרץ פסקל.
כשגמר השיח' את נאומו, זה היה אות וסימן להתחלת החגיגה, כלומר – הסעודה. אברהם שפירא פשט את יד ימינו והחל להדק בכף ידו את מנת האורז שלו.
אדון פסקל ישב שלוב ידיים והביט בפליאה בנעשה סביבו.
פנה אליו השיח': "אדוני הנכבד, מדוע אינך אוכל? לעלבון ייחשב הדבר בעיניי."
ענה לו האורח: "חג של צום לנו היום, האכילה אסורה."
בתמיהה שאל השיח': "מה שם החג שלכם?"
ענה לו האורח בערבית מהולה באידיש: "עִיד אל קָקטוֹפּ!" – ובתרגום חופשי "חג סיר הלילה." [ויש סברה שנאמר שם: "נאכטוֹפּ!"]
כל אותה עת עמד ראובן הבדרן שלנו קרוב-קרוב לנכבדים, כדי לשמוע את הדברים הנאמרים.
בשומעו את התשובה של אדון פסקל, עזב ראובן את המאהל של השבט כמוצא שלל רב, ובהגיעו למושבה הכריז – "חג לנו היום, חג סיר הלילה!"
הסיפור עבר מפה לאוזן במהירות הבזק ונשאר כסיפור יפה עד עצם היום הזה.
בת-שבע אוריאלי
המשך יבוא

קנדיס אוונס, שהואשמה לא אחת בהיותה אנטישמית, בשיחה בפאנל עם מורגן פירס:
"לראשונה אי פעם, סוף סוף הצלחנו לראות מה קורה בפלסטין. קודם לכן, היינו צריכים להסתמך על המדיה המסורתית, מי בכלל האמין לכל מה שהם אמרו? כשאני ראיתי את זה בפעם הראשונה, רציתי לחכות, אתם יודעים. ניסיתי פשוט לסנן את הכול. אני עדיין לא בטוח שכל מה שאני רואה נכון, ובכן, חלק מזה, אבל עכשיו אני מקבל את המידע שלי כי בסופו של דבר נרשמתי להארץ ולעיתונים ישראליים כי הם מפגינים את זה; הם קוראים לזה 'טיהור אתני'. לא, אני קורא את הדברים האלה כל הזמן. אם עיתונים ישראליים קוראים לזה טיהור אתני, למה אין לנו אנשים בתקשורת המערבית שיש להם את האומץ לקרוא לזה כך? זה לא אנטישמיות באופן ברור. למה לעזאזל הארץ או עיתון ישראלי יהיה אנטישמי וירצה לראות את חורבן היהודים? שוב, זה חוזר לאיפאק וללובינג. אבל כדי לענות על השאלה שלך, זה עורר את סקרנותי, ולא יכולתי להאמין שבעצם כל מה שהיה לי את ההגדרות המובנות להאמין על יהודים היה קיומי שוב. אותו חינוך שואה במוחי, תרבותית ראיתי כל כך הרבה סרטי שואה, הייתי כאילו עם הגדרות מפעל כאלה שבהן תמיד רציתי לראות את היהודים כקורבנות, וזה היה מאוד קשה לי לשחרר את זה ולראות את הניואנסים. אבל הרבה יהודים היו קורבנות גם כאן, נכון."
https://rotter.net/forum/scoops1/881799.shtml
הנה תרומתו של שוקן לעליית האנטישמיות בעולם.

רוגל אלפר – באירלנד כמו בעיתון "הארץ" אומרים את האמת שבישראל מסרבים לשמוע. אולי נעבור לשם?
לאור סגירת השגרירות בדבלין כותב רוגל אלפר שופרו של שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן:
"אולי אפשר לארגן שממשלת אירלנד תפרסם בעיתון 'הארץ'?
"אירלנד, אל תשכחי אותנו. אנחנו, עבדייך הנאמנים, צוות עיתון 'הארץ' ומנוייו, חשים זה זמן שאת מייצגת את דעותינו טוב מממשלתנו. על הכרתך במדינה פלסטינית בירכנו. על הצטרפותך לתביעה בהאג נגד ישראל על רצח עם אנחנו אומרים: רצח עם זה קצת מוגזם, אבל אין עוררין שצה"ל הרג הרבה יותר מדי אזרחים בלתי מעורבים בעזה, וחירב יותר מדי מבנים, ואף התעלל באוכלוסייה וביצע בה פשעי מלחמה.
"רבים מאיתנו מבקשים לגשש כבר כעת בדבר אפשרות לקבלת מקלט מדיני בדבלין.
"לדעתנו, ממשלת אירלנד אינה אנטישמית וגם לא אנטי-ישראלית. היא אנטי-ממשלת ישראל. גם אנחנו. הממשלה מחרימה את 'הארץ' בדיוק כמו שהיא מחרימה את אירלנד. סוגרת את השגרירות בדיוק כמו שניתקה את קשריה עם 'הארץ.
"מתי יגיע החרם על הצגות בקט וספרי ג'ויס? אם יש ברשותכם עותק של 'יוליסס' בתרגום יעל רנן, בשני חלקים, הנכם מתבקשים למסור אותו בתחנת המשטרה הקרובה.
(רוגל אלפר, "באירלנד אומרים את האמת שבישראל מסרבים לשמוע. אולי נעבור לשם?" "אל-ארצ'", 17.12.24)
https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2024-12-17/ty-article/.premium/00000193-d158-dadc-afdf-db5ce0260000
אינני יודע מאין לקח רוגל הלפר את היומרה המתנשאת שהוא מבטא את דעות מינויי "הארץ", ועל המינויים להזדהות עם דברי ממשלת אירלנד, ואולי לעבור לשם?
לעוינות האירית כלפי היהודים עוד לפני הקמת המדינה יש יסודות מוצקים.
במלחמת העולם השנייה תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית, ובהשמדת היהודים.
ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949)
אירלנד סירבה להכיר בישראל שנים רבות, וכוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל רק ב-1975. אירלנד התירה את פתיחתה של שגרירות ישראלית רשמית בדבלין רק בשנת 1993, וזאת זמן קצר לאחר ביקורה באירלנד של משלחת רשמית מטעם הרשות הפלסטינית, בראשות היו"ר מוחמד ערפאת. היא היתה המדינה האחרונה של האיחוד האירופי לעשות זאת.
באפריל 2018 הגיע ראש עיריית דבלין, הלורד מישל מק דונצ'ה, לרמאללה לכנס הזדהות עם כיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, שעמד בסימן של הזדהות עם אישיותו של המופתי הירושלמי, גנרל ה-ס.ס. חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני שמיזג באידיאולוגיה שלו את הגזענות המוסלמית עם הגזענות הנאצית.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5227449,00.html
אירלנד הקתולית תמיד מזדהה עם הגרועים שבאויבי ישראל, החמאס והג'יהאד, המכריזים על מטרתם חיסול ישראל והשמדת היהודים בעולם (אמרת החמאס סעיף 7) בעמדתה יש תמיד לא רק אנטי מדינת ישראל, אלא גם אנטישמיות.
נראה שאלפר הפיליסטיני הכותב: "אם יש ברשותכם עותק של 'יוליסס' בתרגום יעל רנן, הנכם מתבקשים למסור אותו בתחנת המשטרה הקרובה," מעולם לא קרא את הספר.
בניגוד לממשלת אירלנד כיום לגיבור הספר ליאופולד ויראג-בלום, יש נטיות ציוניות.
ליאופולד בלום אינו יהודי ולא עבר ברית מילה, ואף נטבל לנצרות, אך הוא משמר מאביו מסורות יהודיות, הוא השתתף בליל הסדר, והוא מביע עניין בציונות.  כאשר הוא מתעניין לקנות אדמה בארץ ישראל מ"אגודת נטעים" (השם בעברית).
ג'ויס מעמיד את בלום בקונפליקט תמידי בין מוצאו היהודי ללאומיותו האירית. כשנשאל לאיזו אומה הוא משתייך? תשובתו של בלום היא: "אירלנד... אני נולדתי כאן. אירלנד." עם זאת, בהמשך הוא מוסיף: "גם אני שייך לגזע שסבל משנאה ומרדיפות. גם עכשיו. ממש ברגעים אלה. בשנייה הזאת."
בפרק "איתקה", בתשובה לשאלה "איזה המנון זימר בלום?" – בלום לא שר את המנון אירלנד, אלא את שתי השורות הראשונות של "התקווה" בעברית, היחידות שבלום זוכר מההמנון:
KOLOD BALEJWAW PNIMAH NEFESCH, JEHUDI, HOMIJAH
מעניין אם רוגל אלפר שר כמוהו את התקווה?
נמליץ לרוגן אלפר לעשות לנו טובה ובאמת לבקש מקלט מדיני באירלנד. שיסבלו הם.

האימפריאליזם והקולוניאליזם התורכי עות'מני
גם הטורקים חוזרים להיות תורכים ושואפים להקים מחדש את האימפריה העות'מנית
שליט תורכיה רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן רוצה להקים מחדש את החליפות ולהפוך לשולטן.
ארדואן: ''בהחלט ייתכן שאידליב, חאלב, חמאה, דמשק וראקה יהפכו למחוזות שלנו כמו אורפה וחטאי (מחוזות בטורקיה).''
https://rotter.net/forum/scoops1/881088.shtml
דבר ראשון הוא שואף לכבוש את אדמות הכורדים בסוריה. יש סכנה שבמקום איראן נקבל עימות מלחמתי עם תורכיה שביב[?] כיבוש כורדיסטן שלישראל יש אינטרס ברור שלא תיפול לכיבוש תורכי.

בין רחוב בוגרשוב לרחוב נתניהו
בעוד שברחוב בוגרשוב בתל אביב נתלו שלטים המשנים את שם הרחוב, לרחוב "המפקיר", בטהרן קראו רחוב על שם "נתניהו המטהר מהרוע":
מתנגדי המשטר האיראני מציגים: רחוב על שם נתניהו. בטהרן ערוצים המזוהים עם האופוזיציה באיראן מפרסמים סרטון ותמונות שצולמו בטהרן ובהם מתנגדי המשטר שינו את שמו של אחד הרחובות לרחוב על שם "המטהר מהרוע – בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ".
https://t.me/abualiexpress/84044?single
נתניהו מבטיח חירות לאזרחי איראן:
https://t.me/abualiexpress/84045
ועוד סרטון מאיראן – מנהל בית ספר באיראן קורא "מוות לישראל" והתלמידים עונים "מוות לפלסטין."
https://t.me/alexmehacarmel/23008
נקווה ששלטון הרשע בטהרן יסולק כמו בסוריה.

אהוד ברוג-ברק – על רווח וסכנה לביטחון וכלכלת המדינה
חברת הסייבר ההתקפי הישראלית פאראגון, שראש הממשלה לשעבר אהוד ברוג-ברק הוא אחד ממייסדיה, תימכר תמורת 900 מיליון דולר (חצי מיליארד במיידי ו-400 מיליון מותנה עמידה ביעדים) לקרן האמריקנית AE Industrial Partners. ברוג-ברק צפוי להרוויח מהעסקה כ-15 מיליון דולר. עוד במייסדים: מפקד 8200 בעבר, אהוד שניאורסון.
https://www.ynet.co.il/economy/article/bj9nirnnje
מתברר שאם הדברים נכונים יש במגירה סכנה למדינה.
מיכאל בהגן: פאראגון של אהוד ברק נמכרה ב 900 מיליון דולר (500 מיליון עכשיו והיתר בהמשך בהתאם לעמידה ביעדים). מכירה שקיבלה את האישור המיוחל בחלון הזמן של סוף ממשל ביידן, וכאן בישראל אושרה ע"פ הפרסומים בדרג הפקידים במשהב"ט ולא עלתה לאישור הדרג המדיני.
תזכורת מלפני שנה: הנה ראו:
https://x.com/Om4Za58On4Lex7e/status/1751688937628733497/video/1
אלון: אני הולך לאבד כנראה לא מעט עוקבים על הציוץ הזה...
פראגון היא החברה שעשתה את הנזק הגדול ביותר לסייבר ההתקפי הישראלי ולעליונות הסייבר של מדינת ישראל.
קצת רקע, אהוד שניאורסון, המפקד המיתולוגי של 8200, השתחרר מהצבא ואחרי שעבד קצת בקרן בלומברג החליט להקים חברת סייבר התקפי, שתתחרה בקנדירו, NSO, ורינט, קוואדרים ועוד מספר חברות בולטות שהיו באותה תקופה בישראל. כדי להיות שחקן משמעותי, שניאורסון עושה מספר צעדים. ראשית הוא מגייס את אהוד ברק בתור שותף-יזם להקמת החברה.
אהוד ברק, מחובר להרבה מדינות, מחובר מאוד לממשל האמריקאי הדמוקרטי, והכי חשוב, מחובר לכל הפקידים במשרד הביטחון ומכיר היטב איך לקצר תהליכי קבלת החלטות בנוגע לייצוא בטחוני.
לאחר מכן, עושה שניאורסון צעד די בזוי, הוא פונה למפקדים המכהנים ב-8200, מרמת מפמ"ר ומטה, מהמדורים הרלוונטים לתחום, ומציע להם להשתחרר במיידי בתמורה לתפקיד משמעותי ושכר גבוה בחברה החדשה שהוא מקים. האנשים שעזבו במפתיע והצטרפו לפראגון, פגעו משמעותית ביכולת הפיקודית והטכנולוגית של 8200 וגרמו למשבר בין כוחן לשניאורסון.
אסף כוחן, מי שהחליף את שניאורסון כמפקד 8200, ולכאורה חבר שלו, היה כל כך כעוס ופגוע שהחליט בגלל המהלך של שניאורסון, לא לזמן יותר לשירות מילואים שום אדם שעובד באחת מחברות הסייבר ההתקפי הישראלי.
ההחלטה הזאת היתה טעות היסטורית, כי למעשה בבת אחת איבדה 8200, את אנשי המילואים הכי מוכשרים שלה, והכל בגלל מלחמות האגו של כוחן ושניאורסון.
ראוי לציין שרק אחרי השביעי באוקטובר בוטלה הנחייה הזאת (ש-8200 מכחישים שהיתה בכלל קיימת)
הדבר השלישי ששניאורסון עושה הוא למצב את עצמו כמי שמוכר אך ורק לדמוקרטיות, שזו לגמרי זכותו, אבל אז הוא פונה לאמריקאים, ולאיחוד האירופי, ואומר "אני לא כמו שאר החברות הישראליות, הן חברות רעות, שמפירות זכויות אדם, אני טוב כי אני אמכור רק לממשלים דמוקרטיים." בפועל הלקוח הכי גדול של פאראגון היא ממשלת סינגפור, לא בדיוק מדינה דמוקרטית...
פאראגון שהוקמה בזמן ממשל טראמפ, לא ממש הצליחה בהתחלה, הם התבססו בעיקר על קשרים של שניאורסון וברק עם סיגנפור. אבל ברגע שנבחר ממשל ביידן, השתנתה התמונה.
לברק קשרים הדוקים עם הממשל הדמוקרטי, הוא מכיר היטב את בלינקן ומכיר היטב פקידים בכירים בממשל ובבית הלבן, חלקם כאלה ששונאים את ישראל, היו שותפים להקמת תאי ה BDS בארה"ב, ואף לקחו חלק בתהליך המשפטי של הדחת טראמפ (שנכשל)
שניאורסון, הכיר היטב את העסקאות שמדינת ישראל ביצעה לטובת צרכים ביטחוניים ודיפלומטיים באמצעות קידום חברות סייבר ישראליות.
חברות אלו היו מעורבות בין היתר בהנחת היסודות להסכמי אברהם, בניסיון לקדם נורמליזציה עם סעודיה בממשל טראמפ, בשינוי מדיניות של הצבעות באו"ם של מדינות בעולם, ועוד ועוד.
זה לא מנע ממנו לטנף על כל החברות הישראליות מול גופי המודיעין האמריקאיים, מול מועמדים לעבודה, וגם מול משרד הבטחון בישראל.
אבל הדבר הכי נבזי ששניאורסון וברק עשו לסייבר הישראלי זה המהלכים שהם עשו יחד עם חברת לובינג אמריקאית בשם WestExec, חברה שמי שלא מכיר, הקים אחד, אנטוני בלינקן...
באמצעותה הם קידמו מספר צווים נשיאותיים, כך שמעבר להכנסת 2 המתחרות הגדולות ביותר של פראגון לרשימה השחורה של משרד המסחר האמריקאי, הוצא צו שלא מאפשר לממשל האמריקאי לרכוש פתרונות סייבר משום חברה ישראלית שהיא למעשה אינה פראגון.
אחרי הרשימות והצווים, הוחלט במשרד הבטחון לאמץ את "מתווה" פראגון , ולצמצם את היתרי השיווק של חברות הסייבר ממעל 100 מדינות, ל-37 מדינות בלבד, ולבטל לאלתר את היתרי הייצוא ללקוחות קיימים של החברות שאינם ברשימת ה-37 מדינות, כלומר, חברה שרוב הלקוחות שלה לא ברשימה החדשה של משרד הבטחון נגזר עליהן גזר דין מוות (הרשימה החדשה אגב, היא בול רשימת המדינות שפראגון מוכרת להם).
מתוך 28 חברות סייבר שהיו קיימות בתחילתו של ממשל ביידן, נותרו כיום בישראל 4 חברות, קנדירו, NSO, פראגון, ביידנסי וזהו.
לא רק שאהוד ברק ואהוד שניאורסון הרגו את הסייבר ההתקפי בישראל, הם גרמו להוצאת הידע מישראל.
מעל 200 אנשי סייבר ישראלים, שהחברות שלהן נסגרו, העלית שבעלית, עזבו את מדינת ישראל, פתחו חברות בברצלונה, איטליה וסינגפור, ופועלים מחו"ל כי הם לא מסוגלים לעמוד ברגולציה הישראלית.
לא סתם פראגון נמכרה בזול (מכפיל מאוד נמוך על המכירות) לחברה אמריקאית, דקה לפני שלטון טראמפ, הם הבינו שאחרי מה שהם עוללו יחד עם ממשל ביידן, יהיה להם קשה מאוד בממשל החדש, השאלה היחידה זה האם הדרג המדיני בישראל מכיר את תנאי העסקה והאם משרד הבטחון יאכוף ויוודא שפראגון מקפידה על המגבלות המחמירות שאוסרות על העברת ידע לחברה האמריקאית או ששוב הם יקבלו יחס מועדף כפי שקיבלו עד כה...
https://x.com/sherrwood9/status/1868811450451738860?t=NnBYyIlzao_vxzs9gOK1Fw&s=03
אם כל הדברים האלו נכונים, יש בכך להוכיח את מה שכבר ידענו שאהוד ברוג-ברק מוכן בשביל רווח אישי להקריב כל אינטרס של מדינת ישראל. מעניין יהיה לראות ם יעמוד בהכרזתו על מרד אזרחי ולא ישלם מס למדינה מהרווח שלו .
בינתיים האקזיט של אהוד ברוג-ברק בסכנה. משרד הביטחון מבהיר שהעסקה טרם אושרה על ידו: "לא התקבלה במשרד כל פנייה בעניין העסקה, המשרד בוחן את הליך המכירה ומשמעויותיה." נכתב בהודעת משרד הביטחון. עוד מפורט כי "לאחרונה התקיים שיח בין חברת פאראגון לאגף הפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ"י), בעניין שינוי צפוי בזהות בעל השליטה, אך דיווח רשמי בעניין לא התקבל באגף.
"העברת ידע ביטחוני מחייבת רישיון." במשרד מסבירים כי "חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני קובע כי כל שינוי בזהות בעל השליטה בחברה הרשומה כיצואנית ביטחונית, מחייב דיווח בדיעבד למשרד הביטחון. שינויים בבעלות החברה עשויים להשפיע על המשך רישום החברה במרשם היצואנים הביטחוניים.
"מתוקף חוק הפיקוח על הייצוא הביטחוני, לאפ"י מוקנות סמכויות פיקוח ואכיפה לצורך הבטחת עמידה בהוראות החוק. בשנים האחרונות אפ"י הידק את הפיקוח על ייצוא מערכות סייבר התקפי וכל בקשה נבחנת באופן קפדני."
משרד הביטחון מפרט כי "נדגיש כי כלל ההחלטות המתקבלות במשרד הביטחון מבוססות על שיקולים מקצועיים בלבד, לא התקבלה במשרד כל פנייה בעניין העסקה מגורם פוליטי או פרטי כלשהו."
https://finance.walla.co.il/item/3713075
נקווה שמשרד הביטחון ישמור בראש ובראשונה על האינטרס הבטחוני והכלכלי הישראלי ולא על תאוות הבצע של אהוד ברוג-ברק.

"שיישרף הקיבוץ ובלבד שיחזרו,"
למה בכלל לעלות לארץ?
החבֵרה סופיה ברזון-מקאי, עלתה מאנגליה לפני 30 שנה וחיה בבארי. היא וילדיה היו נצורים בקיבוץ בארי כ-20 שעות. כיום היא מתגוררת עם הקהילה בחצרים, ומנהלת את גלריית בארי. כך היא כותבת היום:
"מדי פעם (כל הזמן) הדמגוג התורן שואל אותי אם הייתי מוכנה לחזור לבארי כשחמאס שולטים ברצועה. האם אני מוכנה למצב שבו החטופים ישובו ואני לא אוכל לגור בבית שלי, כי לטענתו, סיום המלחמה ונסיגה מרצועת עזה בתמורה להשבתם, ייצור מציאות שבה חמאס שולטים שוב ולכן, לכאורה, הם בהכרח יבצעו שוב טבח. אני רוצה לומר שזו שאלה מתועבת. מצידי שתישרף בארי, שיישרף הקיבוץ כולו, מהמסד עד הטפחות, עד עפר, עד אחרון הבתים – ושישובו כל החטופים. כאילו למישהי אכפת מחלקת האדמה הזו יותר מאשר מבני האדם שאיכלסו אותה. כאילו למישהי אכפת מהגדר הזו, 3.2 ק"מ שמקיפים סיכה על מפה, יותר מזה שנאלצנו לקבל חזרה את כרמל גת בארון,
(סופי ברזון-מקאי, בעיתון המודפס: "שיישרף הקיבוץ ובלבד שיחזרו", בדיגיטל: "קיבוץ בארי היה הבית שלי. מצידי שייחרב, רק שישובו החטופים", "אל-ארצ'", 19.12.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-19/ty-article-opinion/.premium/00000193-de40-d8a1-ad9b-ff5b38890000
עם כל ההזדהות עם כאבהּ – נשאלת השאלה, אם יישרף הקיבוץ ושטחו שנכבש ע"י החמאס ייכבש פעם נוספת לאחר שמשטרו יינצל וישוקם ורוצחיו יירצחו מספר גדול יותר, לשם מה בכלל עלית לארץ? עדיף היה להישאר באנגליה. כדי לא להיקלע לסכנת חיים כדאי הרי לדבריך לוותר על הארץ.
מייד לאחר הטבח היא דיברה קצת אחרת. "הבן של סופי לא רוצה לחזור לשם." ״למה איפה הוא חושב שהוא הולך לגור?" שאלה סופי. "אנחנו נתקע שם את דגל ישראל ונישאר שם. מישהו לא יכול להיות שם יותר – זה או אנחנו או הם. אנחנו לא יכולים להיות שכנים יותר".
https://www.mako.co.il/news-military/6361323ddea5a810/Article-6d629f54a502b81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

ליאון רוזנברג בקפריסין עשיתי הצגה של "ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" כדי להרוויח כסף מתיווך נדלן.
בתקופה הקשה של ישראל, בעיצומה של המלחמה הצבאית והכלכלית שנחתה עלינו, החליטו מגיש הטלוויזיה, ליאון רוזנברג ואשתו פאולה לנטוש אותנו לברוח מהארץ עם שתי בנותיהם ארבל ושׁילָה, ולרדת לקפריסין. רוזנברג הפך בקפריסין למתווך נדלן לישראלים היורדים לקפריסין.
במסגרת סיפור יחצ"ני מבחיל עליו, המעודד ירידה ורווח כספי לעצמו, הוא מספר כאילו על רגע "קשה" שעבר בקפריסין. בו "הבין" שזוג הלקוחות שעומד מולו איבד את בנם החייל, ואיך עשה הכול כדי להגשים את חלומם, לתווך להם דירה להרוויח מהם כסף, ובלשונו, "להביא להם מעט נחמה לחייהם."
רוזנברג מתנאה ב"טוב ליבו ורגישותו: האישה אמרה לו: 'אני לא יכולה להתרחק מהבן שלנו לזמן ארוך מדי.' שאלתי אותה 'מה כל כך קשה לך להתנתק מהבן שלך?' היא לקחה עוד נשימה וענתה בקול רועד: 'הוא קבור כאן בקיבוץ, ואני צריכה להיות קרובה אליו.' המשפט הזה פילח לי את הבטן וחנק לי את הגרון. היא המשיכה וסיפרה על הבן החסון, המוכשר והיפה שהם שלחו לצבא וחזר משם בארון. היא סיפרה על התוכניות שהיו לו ועל השבר הגדול שחוותה המשפחה כשנפל. בעלה ישב לצידה והחניק את הדמעות. יותר מארבע עשרה שנים אחרי שהאסון נפל עליהם, אפשר היה לראות שהכאב לא קהה.
"ברגע ההוא הבנתי שהמשימה שלי תהיה הרבה יותר מאשר רק למצוא להם דירה, שהשליחות שלי היא למצוא עבורם מקום שבו הלב שלהם יוכל להיות משוחרר מכאב, מקום שבו יוכלו להתאוורר מהבית שלהם בקיבוץ, מהמקום שאופף אותו השכול.
"הייתי מוכן להפוך את העולם בשביל למצוא להם את דירת הנופש שחלמו עליה.
"בעוד כשלושה שבועות הם יקבלו מפתח, בצירוף מקרים מצמרר זה יקרה ממש בסמוך ליום השנה החמש עשרה לנפילת הבן שלהם,, ציין רוזנברג. "ואני מצפה לרגע שבו אבקר אותם בדירתם החדשה, נשתה תה, ואולי שוב נבכה ביחד, הפעם גם מעצב וגם מהתרגשות."
רגע לפני שחתם, כתב רוזנברג על התמונה שצירף לפוסט. "החוף המושלם לשתות בו כוס תה עם מליחות של דמעות," קבע.
https://www.israelhayom.co.il/forreal/localy/article/16974874
פשוט מעורר בחילה. דמעות תנין על הרווח הכספי שהרוויח.
אז "השליחות" של רוזנברג שירד מהארץ והפקיר את הלוחמים והנופלים, היא להרוויח כסף מיורדים ע"י עידוד ירידה מהארץ. לא הוא ישמור על הקיבוץ ועל הקבר של בן הקיבוץ שנפל, הוא לא יעזור בשיקום הפצועים ומשפחות החללים, הוא יתרום לכלכלת קפריסין.
כמה צבועה ההצגה היחצנית שהוא עורך למען כסף. אשר על כן לא מובן למה עדיין משדרים תוכניות ישנות איתו. שישדר בטלוויזיה של קפריסין.

ארגון הטרור חיזב א-תחריר שהוצא מחוץ לחוק במדינות ערב
ממשיך לפעול בארץ
הקטע המדהים הבא צולם ברמלה בשבוע שעבר. תמלול (ראו את הקטע הוידיאו בקישור למטה): באהר סאלח דרשן מוסלמי אומר בערבית: "(סוריה) תהפוך לח'ליפות (ממלכה), היא תהפוך למדינה אסלאמית. כשזה יקרה, ראיית המצב של היהודים תשתנה."
הדובר נראה נינוח. יש לכך סיבה. התנועה שבשמה הוא מסית, היא חוקית לגמרי. איש לא יעצור אותו. הכירו את התנועה הג'יהאדיסטית שנמצאת לנו מתחת לאף. חיזב א-תחריר.
(קריאה בערבית)
"היהודים הם אויביו של אללה!"
חיזב א-תחריר נוסדה בשנות ה-50 בירושלים, והפכה לתופעה בינלאומית, עם פעילים רבים ברחבי העולם, ועם דגל כמעט זהה, לדגלים של דאעש ואל-קאידה. כמו דאעש ואל-קאידה, מטרתה הסופית של התנועה היא ייסוד ממלכה אסלאמית במזרח התיכון, והחלת ההלכה האסלאמית בכל העולם. למרות שהיא נוסדה פה, זו אינה תנועה לאומית פלסטינית.
חסן עטיה, פעיל חיזב א תחריר בחברון השבוע (ערבית): "הלאומיות מבססת את הגזענות בצורה המכוערת ביותר. ערבי ולא ערבי. שחורים ולבנים. סורי, לבנוני , פלסטיני."
מדינות ערב שגבולותיהן שורטטו על ידי מעצמות אירופאיות ללא לגיטימיות מבחינתם.
ברוב מדינות ערב הוצאה התנועה מחוץ לחוק. גם בבריטניה נאסרה פעילותה השנה:
Membership or support for Hizb ut-Tahrir is now illegal, carrying a prison sentence of up to 14 years.
(חברות או תמיכה בחיזב ותחריר אינם חוקיים כעת, ועונש מאסר של עד 14 שנים.)
אבל אצלנו חיזב א-תחריר חוקית וממשיכה לפעול ביהודה ושמרון ובירושלים. מעת לעת רואים אותם במפגני כוח, בהר הבית. התירוץ לכך שישראל מאפשרת את פעילות התנועה היא שאין זרוע צבאית והם לא אחראים לטרור בשטח. כנראה שהם מבינים שהם חלשים מדי בשלב הזה. בינתיים, עד שהחליטו להתחמש ולתקוף, הם צוברים כספים ומפיצים את האידיאולוגיה שלהם. זה שהתנועה היא בינלאומית לא אומר שהם אינם מטיפים לשחרר את פלסטין. להפך, זה בא לידי ביטוי בפעילות הענפה של תת-סטודנטים של חיזב א-תחריר באוניברסיטאות ביהודה ושומרון. לפי הערכות, לתנועה יש עשרות אלפי פעילים ביהודה ושמרון וירושלים. מדי פעם הם מארגנים הפגנות המוניות. מנהיגי התנועה חכמים והם שומרים על פרופיל ציבורי נמוך
העובדה שהתנועה חוקית מאפשרת לאנשיה לפעול ביתר שאת ברשתות. השנה חשפנו עוד ועוד מחבלים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ביהודה ושומרון מופיעים עם סמלי דאעש ותנועות ג'יהאד בינלאומי. המסר של הקמת אימפריה האיסלאמית מוכר.
ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האיסלאמי נפגעו מאוד במלחמה ואת 'פתח' כבר שנים אף אחד לא סופר. חיזבת תאחריר יכולה להוות אלטרנטיבה לפלסטינים. אלטרנטיבה איסלאמיסטית קנאית ומסוכנת.
https://rotter.net/forum/scoops1/881792.shtml
האם יש כאן מחדל נוסף של השב"כ? או העיוורון הוא של הדרג המדיני?

בין עזה לגרניקה
הגזען הערבי-מוסלמי ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי, עורך השוואה בין העיר הבסקית גרניקה לעזה. "רצועת עזה," הוא כותב, "היא גרניקה הפלסטינית גרסת המאה ה-21.
"בעיצומה של מלחמת האזרחים בספרד, בשנת 1937, הפציץ והשמיד משטרו הפשיסטי של הרודן פרנקו את העיירה הבאסקית גרניקה בסיוע גרמניה ואיטליה. בפחות מארבע שעות, ולאחר שהטילו עליה פצצות שמשקלן הכולל 22 טונות, חרבה העיירה כליל. מאות נהרגו בהפצצה, והיא זיעזעה את העולם כולו ונעשתה סמל לאכזריות של אותם ימים. גרניקה נשרפה באש התעמולה הפשיסטית ובזיכרון ההיסטורי עדות היא לשבריריותו של הצדק במלחמה. יצירת המופת המפורסמת של פבלו פיקאסו, 'גרניקה', נעשתה סמל להרס ולאימה שבמלחמה. 87 שנים אחר כך עוד חוזר הניגון. שום טייס ישראלי לא קם ואמר 'די.' 'עד כאן.' ההפצצות ברצועת עזה פגעו והשמידו בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים, מסגדים וכנסיות, מאפיות, בנייני ציבור ושכונות שלמות – מניחות אחריהן טרגדיות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן – ושום טייס אינו אומר 'לא.' הטייסים, שבחייהם האישיים כנראה נחשבים לגברים מוסריים וערכיים בעיני עצמם וסביבתם, בנים להורים, אבות לילדים, חברים טובים לרעיהם – הפכו עצמם לחלק עיקרי במכונת הרג משומנת היטב, שאינה יודעת רחמים. או גבולות.
"ב-14 החודשים האחרונים, ואחרי עשרות גרניקות בעזה – המוסר האנושי עומד כעת למבחן נוסף. עזה, כמו גרניקה, מזכירה לנו כמה חשוב להתנגד לעוולות, את המלחמה הזאת מוכרחים לעצור, עכשיו."
(אחמד טיבי, "רצועת עזה, גרניקה הפלסטינית גרסת המאה ה-21", "אל-ארצ'", 18.12.24)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-12-17/ty-article/.premium/00000193-d41d-dadc-afdf-de5d34f40000
הבנתם? הגזען המוסלמי תומך החמאס, אחמד כמאל אחמד א טיבי משקף לא רק את גזענותו אלא גם את פיליסטיניותו בעצם ההשוואה. האם גרניקה הפציצה ברקטות את גרמניה ואיטליה? האם תושבי גרניקה עשו טבח בגרמניה ובאיטליה? האם תושבי גרניקה התחילו במלחמה במטרה להשמיד את כל הגרמנים והאיטלקים? ההשוואה הנכונה היא בין עזה לגרמניה הנאצית. בדיוק כגרמניה הנאצית עזה החלה במלחמה במטרה להשמיד את כל היהודים, עזה ערבה טבח ביהודים (וגם בערבים) וירתה אלפי רקטות על ערי ויישובי ישראל.
לכן יש להשוותה לברלין ולדרזדן.
אחד האחראים למצבה המזעזע של תושבי עזה הוא אחמד כמאל אחמד א טיבי עצמו שתמך בחמאס, ועתה הוא מנהל מאבק להפסקת המלחמה בו במטרה להציל את שלטון החמאס ולשקמו. בזאת ממשיך טיבי את דרכם של אלו שתמכו במופתי גנרל הס.ס. מוחמד אל-חוסייני בשעתו, שהביא אסון על עמו.
(הנה אחמד תומך בחמאס ובאמנתו הדורשת את השמדת היהודים)
https://www.youtube.com/watch?v=hK42HfRYT0E

"ישראל חדשה" בלי דתיים
"הקרן לישראל חדשה" מעודדת התיישבות משיחיים פרו-איסלמיים
"הקרן לישראל חדשה" בשיתוף התנועה הקיבוצית מממנת פרויקט שמטרתו "להציל" את תושבי קיבוצי עוטף עזה מ"מזימה" של קהילות דתיות וימניות להשתלט להם על אדמות.
הקרן פירסמה לאחרונה פרוייקט המוגדר כ"פרוייקט מיוחד" לטובת תושבי הקיבוצים בעוטף עזה. ויושקעו בו למעלה מחצי מיליון שקלים.
מטרת הפרוייקט היא לסייע לתושבי הקיבוצים לחזור לבתיהם בעוטף עזה, כאשר בקרן החדשה מציינים כי הסיוע נועד למנוע איזושהי מזימה של הימין הדתי להשתלט על אדמותיהם של הקיבוצניקים.
וכך כותבים בקרן לישראל חדשה על הפרוייקט הזה: "מטרת הפרוייקט היא להחזיר בבטחה את תושבי קיבוצי הנגב לבתיהם, לעודד חברי קיבוצים ממרכז וצפון הארץ להתיישב ביישובים הסמוכים לגבול עזה ולהעניק מסגרת ערכית אידיאולוגית לתושבים. פרוייקט זה יתמוך בתושבים ויפעל למנוע מכוחות ימניים ומשיחיים השתלטות כוחנית על הקיבוצים על ידי הקמת קהילות ימניות דתיות שם."
כלומר, הקרן החדשה מממנת פרויקט במאות אלפי שקלים שמטרתו למנוע איזושהי מזימה של קהילות ימניות ודתיות לחמוס אדמות של קיבוצניקים. דיברנו עם מיספר אנשים בעוטף עזה ושאלנו אותם אם הם מכירים ניסיון כזה מצד אנשי ימין. חיים ילין, ראש מועצה אזורית אשכול לשעבר, אמר לנו כי הוא "לא מכיר חיה כזו."
מהקרן לישראל חדשה נמסר: "אנחנו מופתעים שערוץ 14 לא מתרשם מפעילות של התיישבות ושיקום הארץ. אנחנו גאים לעשות את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו לממשלת ישראל, וזה לתמוך בקיבוצניקים שחוזרים לבתיהם ומתחילים לשקם את חייהם אחרי שהופקרו לגורלם. אנחנו קוראים לכל מי שתומך בהשבת החיים למסלולם לתרום לקרן החדשה לישראל."
מהתנועה הקיבוצית נמסר בתגובה: "התנועה הקיבוצית פועלת ביחד עם גורמי מדינה, הקיבוצים, המועצות האזוריות, קרנות ומתנדבים לשיקום כלכלי וקהילתי של היישובים, המעוניינים לשמור על צביונם הקהילתי. אלפי ישראלים, רובם הגדול חילונים אך ביניהם גם דתיים, כבר הביעו עניין לקחת חלק במשימה הציונית של חיזוק הקהילות הקיבוציות בנגב המערבי. ליבנו ומעשינו בשיקום."
https://www.now14.co.il/article/1074356
מסתבר שהקרן לישראל חדשה מעודדת התיישבות משיחיים. כי הקרן מודעת לכך שאין עוד בנמצא כבעבר גרעיני השלמה של "השומר הצעיר" הרוצים לצאת הגשמה, כי הם מעדיפים לגור בעיר, ורצוי אף לרדת מהארץ, והם מחפשים משיחיים שימשיכו להאמין ברצון הטוב של העזתים וימשיכו להעסיקם, ולהסיעם לבתי חולים בארץ.

פוטין מחייה עלילה אנטישמית: ״היהודים קורעים לגזרים את הכנסייה הרוסית האורתודוקסית״
זה לא מפתיע שהאנטישמיות הפרבוסלבית-רוסית מרימה ראש עם שאר זרועות האנטישמיות בעולם. דברים שנאמרו במהלך מסיבת העיתונאים מהדהדים את האנטישמיות של התקופה הסובייטית תחת סטלין, כאשר הקרמלין רדף יהודים והאשים אותם בהיותם "קוסמופוליטיים חסרי שורשים."
נשיא רוסיה ולדימיר ולידימירוביץ' פוטין השתמש ברטוריקה אנטישמית במהלך מסיבת העיתונאים הארוכה שלו לסוף השנה, והאשים אנשים, כולל "יהודים אתניים", בקריעת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית.
במהלך מסיבת העיתונאים נשאל פוטין על צעדי ענישה שנקטו כמה מדינות אירופיות נגד הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעקבות הפלישה לאוקראינה ב-2022 על רקע יחסיה הקרובים של הכנסייה עם משטרו של פוטין. מועצת אירופה הגדירה לאחרונה את הכנסייה ככלי תעמולה של הקרמלין, וכמה מדינות אירופיות גירשו בכירים בכנסייה בשל חששות ביטחוניים.
"האנשים האלה שתוקפים את הכנסייה, הם לא אתאיסטים," אמר פוטין. "הם אנשים חסרי אמונה לחלוטין, אנשים חסרי אלוהים. ומבחינה אתנית, רבים מהם יהודים, אבל לא ראית אותם מבקרים בשום בית כנסת."
לאחר שהוסיף כי מתנגדי הכנסייה אינם נוצרים אורתודוקסים או מוסלמים, הוסיף: "אלה אנשים ללא קרובי משפחה או זיכרון, ללא שורשים. הם לא מוקירים את מה שאנחנו מוקירים וגם רוב העם האוקראיני מוקיר."
מבקריו של פוטין גינו את ההצהרה כאנטישמית, וציינו הקבלות לאנטישמיות הסובייטית תחת יוזף סטאלין, כאשר הקרמלין רדף יהודים והאשים אותם בהיותם "קוסמופוליטיים חסרי שורשים."
הרב פנחס גולדשמידט, נשיא ועידת רבני אירופה, הזהיר כי לאיפיון של פוטין את היהודים בדרך זו עלולות להיות השלכות מסוכנות. "זו רק דוגמה אחת לאנטישמיות המפורשת והארסית של משטרו, שהתעצמה בעקבות פלישתו לאוקראינה ב-2022 ואירועי ה-7 באוקטובר 2023," אמר גולדשמידט. "כל זה מזכיר את 'המאבק בקוסמופוליטיות' של סטלין ואת 'מזימת הרופאים' של 1948-53, המערכה האנטישמית האכזרית בברית המועצות, שהביאה למעצרם והריגתם של חלק גדול מההנהגה היהודית הסובייטית בברית המועצות.
"איננו יכולים להדגיש מספיק את ההשפעה המסוכנת של אמירות כאלה בחברה טוטליטרית למחצה," המשיך גולדשמידט. "כנציג הקהילות היהודיות ברחבי אירופה, וכמי שנאלץ לברוח מביתי ומהקהילה שלי במוסקבה, אני קורא לאירופה ולעולם החופשי לגנות באופן חד משמעי את התעמולה המסוכנת של הנשיא פוטין לפני שהיא תתפשט הלאה," אמר גולדשמידט, שעזב ב-2022 את רוסיה והתפטר מתפקידו כרב הראשי של מוסקבה בשל סירובו לתמוך בפלישה.
הכנסייה הרוסית האורתודוקסית ספגה ביקורת נרחבת מצד כלבי שמירה בינלאומיים על יחסיה הקרובים עם ממשלת רוסיה. מועצת אירופה הגדירה לאחרונה את הכנסייה ככלי תעמולה של הקרמלין, וכמה מדינות אירופיות גירשו בכירים בכנסייה בשל חששות ביטחוניים.
פוטין וסגניו השתמשו ברטוריקה כאילו אנטי אנטישמית בטיעוניהם לפלישתם לאוקראינה. למרות שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הוא יהודי, פוטין טען כי אוקראינה מונהגת על ידי "משטר ניאו-נאצי."
https://www.timesofisrael.com/putin-revives-antisemitic-trope-says-jews-are-tearing-apart-russian-orthodox-church
https://rotter.net/forum/scoops1/881817.shtml
נראה שרוסיה הפרובוסלאבית חוזרת לתקופת הפוגרומים "פרעות בנגב" בשנים 1882-1881 בעקבות רצח הקיסר אלכסנדר השני כאשר אספסוף פרוע היה עורך הפגנות סוערות כשהוא נושא את דגלי המדינה ואת תמונות הקיסר והקדושים הנוצריים למיניהם ומלהיב את עצמו בקריאות גנאי נגד היהודים ובעיקר בסיסמה "הכה ביהודים והצל את רוסיה." בהמשכה של ההפגנה היה ההמון פורץ לבתי היהודים, מנפץ את השמשות ושובר את הרהיטים, שודד את הרכוש, הורג ופוצע ואונס.
בינתיים זו רק הרטוריקה.

האם חמאס רוצה שלום?
פעם אחרי פעם חוזר החמאס שהתנאי שלו לעיסקה היא הפסקת המלחמה. משום מה הפרשנים המלומדים התומכים בדרישתו אינם מסבירים לציבור את פירוש הדרישה. האם החמאס דורש את הפסקת המלחמה כי הוא רוצה שלום עם ישראל, או שהחמאס רוצה את הפסקת המלחמה של ישראל בו ולא את הפסקת המלחמה בנו?
על ישראל לדרוש בעיני העולם אם החמאס רוצה שלום אהלן וסהלן.
ודוק: שלום. לא המשך המלחמה בנו.
נעמן כהן